ארכיון הקטגוריה: חיים במבט אפל

מותו של אריק איינשטיין

שלשום, יום שלישי, ה26 ל11 2013 נפטר גדול זמרי ישראל, אריק איינשטיין והובא לקבורות אמש, יום רביעי.

וברצוני לא לכתוב על האיש הנדיר הזה והזמיר המופלא, אלא על משהו אחר, זוטר, שולי, אפילו מובן מאליו, שבלט לעיני:

התדהמה, ההלם: "לא יכול להיות", "איך זה". "אנו שכולים". "איבדנו אדם יקר ביותר" וכו'. יום או יומיים לפני מותו הוא היה קיים, כעוד גבעה (אולי גבוהה במיוחד) שמתמרת מעל מישור חיינו. לא נתנו דעתנו עליו כמעט, מלבד כשהתענגנו על שיר נושן שלו שהתנגן ברקע.

והנה לפתע יגון עצום, כאילו משום מקום. ובאמת, מהיכן זה בא? ובעיקר, היכן זה (היגון העצום הזה) היה עד עכשיו?

הרי יש מן האירוניה בכך שבחייו לא זכה למה שלא זכה במותו (הוא זכה אך כבר לא היה שם כדי לקבל את זה).

היכן הייתה ההכרה הזו עד כה? ומדוע הפציעה בממדים שכאלה עכשיו כשהוא כבר לא רלוונטי? (כאדם מת).

תשובה? כי הופתענו כל כך, היינו לא מוכנים, לא חשבנו שזה יקרה (כאילו גדולת האיש תעשה עימו חסד ותחסן אותו בפני פטירה…).

 

ושוב, מה שהיה נוכח יותר מכל, אמש, היה ההלם. נכון היה יגון על האובדן, אבל היכן היה היגון הזה (ובעיקר בממדים הללו) כשהוא היה עוד בחיים? תשובה? לא היה, מלבד איזכורים שוליים פה ושם על עד כמה הוא אהוב.

ומדוע לא היה היגון אודות אפשרות הסתלקותו הוודאית של הענק הזה לפני כן? כי לא שלא חשבנו שהוא ענק, אלא לא חיינו את קיומו כאילו כל, כל יום ממש, הוא עלול להילקח מאיתנו, בבת אחת ולתמיד.

המודעות הזו הייתה נעדרת, לא ציפינו שימות, ובעיקר לא ביכינו את אפשרות הסתלקותו הוודאית בעודו בחייו. התעלמנו מזה כאילו תמיד יהיה.

 

אבל לבטח האתגר לגבי חייו של אדם (יהיה אדם גדול או יקר מאוד) זה לבכות אותו בעודו בחייו. הרי לבטח לשם הוא נוסע.

אבל לא כך. היה קיים נתק בתודעתנו בין הערכתנו את האיש והזמר ובין עובדת הילקחו הוודאית מאיתנו.

פשוט לא לקחנו את זה בחשבון בכלל.

ובהעדר ההשוואה הזו בין זיקתנו החזקה אליו בין האפשרות הוודאית של הסתלקותו – אין ערך לבכותנו אותו, כי הוא כבר איננו. ואין שם את מי שאפשר לבכות.

האחד (הערכה ביחס לזיקת הסתלקותו הוודאית) לא קרתה בזמן אמיתי, והשני (הערכה בדיעבד) קרתה כשזה כבר לא היה רלוונטי כי הוא כבר לא היה שם. כבר לא הייתה כתובת לזה, ולא היה אדם שיקבל את זה.

ואולי מכאן תחושת הפיספוס האדירה; איפוא היינו לגביו ב20 השנה האחרונות (של התעלמותו והתאלמותו)? תשובה? לא היינו, כי לא מדדנו את ערכו ביחס לאפשרות של לקיחתו מאיתנו. ומדוע כך? אנו מסרבים, אנו מדחיקים, את אפשרות המוות של אדם יקר או קרוב, עד שזה מאוחר מידי, ואז זה כבר מאוחר מידי.

ולמה זה כך? מדוע עבורנו אין מוות, החיים נמשכים וימשכו כל הזמן (במיוחד לגבי היקרים לנו)? ובכן כי איננו מעיזים לחבר את הערך העצום שלו למותו. ומה הסיבה לסירוב הזה? זה מכאיב מידי!

אז אני מסירים מן המשוואה הדו קוטבית הזו של מותו וערכו, את מותו, מסירים את אפשרות המוות, וכך חיים ללא דיסונאנס וללא תיסכול, אך גם ללא ערך לגביו. כי רק היחס בין מוות לבין עד כמה הוא יקר לנו –  נותנת לזה ערך. ללא מוות אין ערך, כי הוא תמיד יהיה ותמיד נמצא (כביכול) את הזמן, אי פעם, להעניק לו כערכו. אך הזמן הזה לא יגיע. ורק המוות גורם לכך, ואז זה כבר חסר ערך, כי הוא איננו. ואז ההחמצה כפולה; גם איבדנו אותו וגם לא הערכנו אותו די בחייו (כי, כאמור, אולי חשבנו שיום אחד נעשה את זה). מכאן ההלם: לא תבוא עוד ההזדמנות הזו להוקירו בעוד קיים. לא ציפינו, לא חשבנו, לא לקחנו בחשבון ש… זה יקרה לו. וכאן גודל הפרדוקס: הדבר הוודאי היחידי שיקרה לבן אדם בחייו (מותו) הוא בדיוק זה שאנו 'שוכחים' לקחת בחשבון…

ואז ההחמצה כפולה: האחת – בעודו בחייו, כשלא קיבל מאיתנו את ערכו בעיננו, והשנייה – במותו כשהוא קיבל אותה, אבל כבר לא היה שם בשביל זה.

אבל באמת, איך אפשר אחרת? איך אפשר לא להדחיק את המוות?

תשובה: אי אפשר. כל עוד הרגשות לא מרוסנים והם מגיעים לעניין המוות לפני התודעה – הם קורסים, לא מסוגלים לשאת את הוודאות. התודעה מסוגלת, הרגשות – לא. אך לא הצלחנו לרסן אותם להמתין ולא להתנפל על זה בפאניקה, לפני שהתודעה פגשה את זה.

ובהעדר ריסון של הרגשות להמתין לתודעה שתגיע קודם, אנו מדחיקים את אפשרות מותו של אריק. ההתעלמות מזה כאילו זה לא יקרה – רק היא מאפשרת לנו לחיות עם זה, כשהרגשות מגיעים למוות לפני התודעה.

ואז, כשיהיה מאוחר מידי והאיש הזה כבר לא יהיה כאן, אז הרגשות יפרצו מכלא ההדחקה במלוא עוזם, עם יגון צורב. אבל עם תחושת החמצה על כך שזה מאוחר מידי.

וכאן ההלם, וההחמצה.

**

גבריאל רעם, 28.11.13

על אנשים, תפקידים ומשחקים.

 

חלק א': תפקידים

אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אז לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו.

חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם  אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד. מי שמאכלס את התפקיד נותן רק גוון מישני לאינטראקציה, רובה נשלט ע לידי הגדרת התפקיד. למשל, בין פקיד בנק ללקוח, בין ראש אופוזיציה לראש קואליציה, בין עובד לבוס וכו'. (אם נחליף פקיד בפקיד אחר, או עובד מוסך עם עובד מוסף אחר, ושניהם נתקלים בדיוק באותו מצב ובאותו לקוח, מן הסתם יהיה תואם רב בין שני עובדי המוסך ביחס לתגובות שלהם, שמוכתבות בעיקר על ידי דרישת התפקיד. ההבדלים ביניהם יהיו מינוריים ולא משמעותיים בסך הכל), וגם ביחסים לא פורמליים: בין כוחני לקורבן, בין בדחן לאינטלקטואל וכו'. בדרך כלל אלה התיאור וההגדרה של התפקיד שקובעים את עיקר ההתנהלות ולא האדם שבפנים.

וברגע שישנה אינטראקציה בין בני אדם נטולי תפקיד, יכול להיווצר אחד משלושה מצבים;

א. מצב שהרגשות הלא מודעים שלהם משתלטים ולוקחים אותם לכל מיני מקומות (בדרך כלל מקומות לא כל כך טובים…)..

ב. שיחת חולין שטחית, להג ופטפוט, שבה מדברים על דברים כדי להעביר את הזמן.

וג. כמובן יכול להיווצר מצב שלישי שבו האנשים לא ידעו על מה לדבר וכיצד להתנהג.

רוב בני האדם חשים הכי נוח כשהם מדברים מתוך התפקיד שלהם, פורמלי או א- פורמלי.

השתלטות התפקיד על פני החיים הפנימיים –  לא מותירה הרבה מקום למשהו אותנטי שיישאר בתוך האדם ובינו לבין הזולת. או להיפך – חוסר האותנטיות, או חסרונו של אני בוגר ומגובש, מביאים לכך שהאדם 'נמלט' אל התפקיד שלו כי שם הוא מרגיש הכי נוח.

ללא התפקיד נחשפת אי היכולת שלנו להיות וליצור יחסים בלתי מותנים ושאינם תלויים בדבר.

אחת הדוגמאות היותר מובהקות לרודנות התפקיד היא, איך לא, תפקיד השחקן; לכאורה זהו מקצוע שבו השחקנים מזדהים עם דמות ובכך מעניקים לנו, הצופים, חוויה בלתי אמצעית עם משהו בסיסי בתוכנו. אנו מעריצים אותם בגלל היכולת שלהם לגלם את הדמות בצורה כה משכנעת. (גם כאן, אם נחליף שחקן בשחקן כשהם מגלמים את אותה הדמות, ההבדלים באופי הגילום יהיו יותר קטנים מאשר גדולים, כי דרישת התפקיד היא שמכרעת והתרומה האישית של השחקן נדחקת לשוליים של התפקיד).

ולא זו בלבד אלא שכל זה מאוד ציני מצדם. לכאורה ההזדהות שלהם עם הדמות היא כל שאכפת להם בזמן שההצגה נמשכת, אך למעשה לא אכפת להם כל כך מהדמות, אכפת להם מגודל התפקיד.

הם יגלמו הכול וכל דמות, באותה מידה של מסירות והזדהות בתנאי שהתפקיד יהיה מספיק גדול ונכבד  – מבחינת המרכזיות שלו בהצגה. או לפחות לא פחות גדול מזה שהם התרגלו לגלם. ומנהלי התיאטרון והבימאים מכבדים קוד לא כתוב זה, שלא יקבל שחקן תפקיד פחות בחשיבותו מן הממוצע של התפקידים שגילם עד כה.

לצופה בהצגה נראה כי התואם המופלא בין השחקן לבין דרישות התפקיד הם פרי של מסירותו והזדהותו עם הדמות וגודל כישרונו, ולא היא. כאמור, התואם והמסירות הם עם גודל התפקיד ולא עם אופייה של הדמות. הוא יגלם כל דמות, בתנאי, שכאמור, שלא יצטרך לגלם תפקיד שהוא פחות במשקלו ובחשיבותו מן החשיבות של התפקידים שמילא עד כה. אחרת הוא ידחה אותו בשתי ידיים.

שחקנים הם תפקיד להשכיר. אך מה לגבי בני אדם שממלאים תפקידים מקצועיים או א- פורמליים, ובכן גם הם תפקיד להשכיר. גם להם מה שחשוב אינה נאמנות לדרישות התפקיד (כפי שהם טורחים להפגין) אלא 'נאמנות' לגודל, לחשיבות ולנחשבות של התפקיד, וזאת ביחס תפקיד הקודם שמילאו, ולא משנה שתפקיד זה היה בתחום התמחות אחר לגמרי. למשל הרמטכ"ל שממלא את תפקיד ראש הצבא במסירות עצומה, אך לו יציעו לו לכהן כסגן הרמטכ"ל (תפקיד שהוא היה מוכן לתת הכל כדי למלא רק לפני חמש שנים) וסגן הרמטכ"ל יהפוך לרמטכ"ל – כל המסירות הזו לתפקידו תרד לטימיון.

ובתום תפקידו כרמטכ"ל הוא יחליף את התפקיד הנוכחי של ראש הצבא לו הוא התמסר כל כולו. אך הוא לאוו דווקא יחפש תפקיד בתחום הביטחון, שהיה התחום היקר לליבו במשך כה הרבה שנים. לא תהיה לו שום בעיה לקחת תפקיד בתחום אחר לחלוטין, למשל בנקאות, בתנאי שהדרגה והסטטוס שלו יהיו לא פחות משל אלה של רמטכ"ל. והוא ימלא את התפקיד החדש באותה מסירות, אך זו לא מסירות לתחום, זו מסירות לדרגת הסטטוס שהתפקיד נושא עמו, כי אם יעסוק באותו התחום, רק בסטטוס נמוך יותר, דרגת המסירות שלו תרד בהתאם. (אם יסכים בכלל למלא את התפקיד, ברוב המקרים, יעדיף אפילו להישאר ללא תפקיד, בתנאי שלא ימלא תפקיד פחות נחשב מן הקודם).

ובכך, אינו שונה מן השחקן שימכור וימסור את כשרונו ורגשותיו תמורת תפקיד עם יותר שורות מן הקודם.

כלומר,  השאלות: מי אני, מה אני, מה חי בי, מה המהות שלי, מי אני? – כל אלה מתגמדים ונעלמים ביחס לחשיבות של הסטטוס שמעניק התפקיד.

כך מן הצד של ממלאי התפקידים. ומה לגבי רוב בני האדם שממלאים תפקידים בינוניים עד זוטרים, איך הם רואים את בעלי התפקידים הבכירים והנחשבים? ובכן קיימת אשליה גדולה בקשר לתפקידים הנחשבים, גם בשדה הניהול והפיקוד וגם בשדה הבידור, התיאטרון והקולנוע. עבור אנשים בעלי תפקידים רגילים, נתפסים בעלי התפקידים המשמעותיים והנחשקים ככאלה שיש להם חיים מיוחדים, מוצלחים. כאילו מילוי תפקיד נחשק אומר שלאדם זה ישנם חיים מוצלחים יותר מאשר אנשים עם תפקידים פחות נחשבים. ועל כן, קוראים כל ראיון עימם בצמא גדול, אולי יגלו איך זה שחייהם כה מוצלחים, מה שוודאי הביא להם את התפקידים הללו. או שישנה תחושה הפוכה; כאילו כשאדם מקבל תפקיד בכיר ונחשק – חייו הופכים למוצלחים. לא החלטנו מה מוביל למה, אך רובנו מאוחדים בתחושה שיש קשר הדוק בין תפקיד נחשק לבין חיים מוצלחים.

אך האמת היא כמובן, שחיים מוצלחים (יהיו אשר יהיו) אינם מובילים לתפקידים מוצלחים או נחשבים, ותפקידים נחשבים אינם מובילים לחיים יותר מוצלחים או משמעותיים. אין קשר בין השניים. להיפך, כשאין לבני אדם חיים אישיים ופנימיים משמעותיים, השאיפה לתפקיד משמעותי, יכולה לכסות במידת מה על העירום של חייהם הפנימיים והאישיים. וכשהמסכה יורדת, והתפקיד חוזר לארון – נותר האדם עירום ובודד. עם רצונותיו, חשקיו, וקשריו עם האחרים. בדרך כלל רצונות, חשקים וקשרים שאינם משביעי רצון.

הבעיה עם עניין התפקידים, הוא בכך שהם יכולים (וגם עושים) לכסות על פני פשיטת רגל של החיים הפנימיים, על הריקנות שאורבת בפנים, לאחר שהתפקיד מסתיים (זמנית, עד למחרת, או לתמיד, כמו ביציאה לגמלאות).

וככל שהחיים הפנימיים מצויים בעוני מרוד יותר – כך גדלה משמעותית החשיבות שאנו מייחסים למילוי תפקידים נחשקים. משוכנעים בתת ההכרה שלנו שתפקידים נחשקים יעשו את החיים שלנו למוצלחים (או לפחות יהיה לנו במה לכסות ולהסתיר את חיינו הפנימיים).

עם זאת צריך להגיד שתפקיד (בעיקר תפקיד א-פורמלי) למשל תפקיד הקשוח, או תפקיד השלומיאל אינם מנותקים לחלוטין מאופיו של האדם שמגלם אותם. ישנה זיקה בין תפקיד (בעיקר א-פורמלי) ובין מבנה אישיות, או תכונת אופי. אך זו כמו הזיקה שבין אדם עם מבנה גוף אתלטי ובין שומר ברים. כל שומר ברים כדאי שיהיה בעל מבנה גוף רחב או אתלטי, אך לא כל בעל מבנה גוף אתלטי צריך להיות שומר ברים. כלומר כלפי למלא תפקיד מסוים צריך תכונת אופי מסוימת או תואמת, אך אם יש לאדם תכונת אופי מסויימת, אין הדבר אומר שעליו לגלם תפקיד שבו ייתן ביטוי לתכונת אופי זו.

חלק ב': משחקים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בן תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטאלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההגשה שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"..

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים ויחסים פחות מפותחים, כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו פותחה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

                       

ההורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו נייטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגרים מדברים בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם נייטרלים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני ילדים מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשרי, כנ"ל גם בין שני הורים. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ועם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימייםיש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט

חטיבה ב', משחק המשפחה

חטיבה ג': משחקי מטא.

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. למטה זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי)

GAME                 AIM

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

mediocrity, ordinariness -game

b. Householder Game/    raise family(מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

  1. A.   Object Games (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיות. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאות להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה).

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספרי: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם, 11.9.13

**

מסות נוספות של גבריאל באתר: www.hagut.net

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

פחד מוות…

" אין דרך טובה יותר לתהות על קנקנו של אדם, מאשר לקבל מושג אודות יחסו, או אי יחסו, למוות".

ג.ב.י.

 

חלק א':

ראיתי אתמול 26.5.13 סרט דוקו של סלי סלמה: 'כולנו נידונים" בערוץ הראשון. הסרט עוסק ביחסם של אנשים שונים לסוגית המוות שלהם.

ומה שמעניין זה שכולם ניסו או להמעיט, או לבטל את – מורא המוות. כל אחד בדרכו ניסה לתאר כיצד אפשר לחיות עם זה, או להתעלם. איך אפשר להתעלם, או במלים אחרות: לא לחשוב על זה? אני כל הזמן חושב על זה, זה כמעט כול הזמן איתי. ואי אפשר להתרגל לזה, בשום אופן, זה נורא מידי. זה עומד נגד כל רגע של חיים והופך אותו לנטול משמעות ואבסורדי. והרי איזו משמעות יכולה להיות לכל מה שקורה לנו עכשיו אם עוד כמה שנים לא נהיה? בחיינו אנו מתגאים בהבדל בינינו לבין בהמות (אנו רוצחים ואוכלים אותם כאילו הם לא כמונו) והנה כותב קהלת: " כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. ג,כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר". קהלת ג,יט

אנו מנסים להאריך חיינו, מצטערים על ההולכים צעירים, ושמחים על מי בקרובינו שהלך לעולמו 'שבע ימים ושנים' – אך כל זה מתגמד לחלוטין מול עניין המוות וכותב על זה שוב, קהלת "וְאִלּוּ חָיָה, אֶלֶף שָׁנִים פַּעֲמַיִם, וְטוֹבָה, לֹא רָאָה–הֲלֹא אֶל-מָקוֹם אֶחָד, הַכֹּל הוֹלֵךְ" : ו,ו

אי אפשר לעולם להתרגל לרעיון המוות. ואלה שמנסים, בדרך כלשהי, לשכנע שאפשר להתרגל לזה מדחיקים ומרדדים את המשמעות האיומה של המוות. המוות שישיג את כולנו – סותר הכול ושם דבר לא יכול לנחם אל להפחית אפילו באלפית הגרם, את הפלצות, האימה והייאוש ביחס למוות. בעוד שנים מספר נהפוך לאבק, ואז כאילו מעולם לא היינו. כפי שנכתב בקהלת: "אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים, וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה".  א11 

"כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם-הַכְּסִיל, לְעוֹלָם: בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים, הַכֹּל נִשְׁכָּח, וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם, עִם-הַכְּסִיל"

"כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם. ט,ה גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶש"ׁ. ט,ו

וזו הטרגדיה הגדולה של חיינו, שמיום ליום נהיית מוחשית יותר ועל כן נוראה וקשה יותר. אך יש האומרים: "איני מפחד למות, אני רק לא רוצה להיפרד מהחיים ומהקרובים לי". או: "איני פוחד מן המוות, אני פוחד מן הסבל". או: "אני רוצה למות מות נשיקה". כול אלה מגמדים את הנוראות הבלתי נתפסת של המוות עצמו. משכנעים עצמם שאם ישכנעו עצמם שזה לא כה נורא (כי ישנם דברים נוראים ממנו), אכן כך יהיה. ולא היא. זה נורא. ואין שום אפשרות שזה יהיה אחרת. ועם שנכתבו דברים אלה, כדאי לקרא את חלק ב'…

חלק ב':

ועתה צלילה למרווחים הקוונטיים של הנושא. ולמה הכוונה? ובכן, אם נגיד לאדם: יש לך בחירה, בין מוות לבין דמנציה מוחלטת, ובין מוות ולבין חוסר הכרה. דהיינו, אתה יכול לחיות לנצח אך רק בתנאי שתהיה באחד משני המצבים הללו: דמנציה מוחלטת (וכמובן מטופל על ידי מטפל צמוד 24/7) או חוסר הכרה מוחלט (מונשם על ידי מכונה). איך יצביעו רוב בני האדם? דילמה קשה? ובכן לא קשה לשער, חלקם יגידו שאין הבדל בין כל אחד מן המצבים הללו ובין מוות ואז מן הסתם חלקם (אולי החלק הלא קטן) יבחר במוות על פני שתי האופציות הראשונות. ואולי חלק (אני  משער חלק יחסית קטן) יבחר בדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה מוחלט (שניהם ללא יכולת שינוי) יחד עם חיי נצח.

וכאן עולה סוגיה מעניינת: גם אלה שיגידו שהם מעדיפים למות במקום דמנציה וחוסר הכרה וגם אלה שגידו שאין הבדל בין מוות לבין דמנציה וחוסר הכרה – שני קהלים אלה מביאים למסקנה מעניינת: זה לא איבוד החיים ממנו אנו מפחדים או שונאים (שהרי אם אין הבדל, לגבי רוב האנשים, בין מוות לבין חוסר הכרה ודמנציה מוחלטת) אז הבעיה עבור רוב בני האדם אינה חיים או לא חיים (מוות) – אלא: הכרה או חוסר הכרה. (כי גם בדמנציה וגם בחוסר הכרה, בשניהם לאדם אין הכרה, באחת היא כבויה בשנייה היא לא מתפקדת).

ואם אכן זו הסוגיה: הכרה וחוסר הכרה (או תודעה או חוסר תודעה) – זה מציף סוגיה נוספת: אם כל העניין אינו חיים או מוות, אלא מוות או חוסר תודעה והכרה עצמית – אז אם כך איך אפשר להסביר את מצב התודעה הירוד עד מחוק של האדם הממוצע, שבא לביטוי בשלל של פרקטיקות תודעתיות/פסיכולוגיות כגון: הדחקה, הכחשה, הפחתת דיסונאנס אמוציונאלי, התעלמות, השלכה (ומעניין שכול אלה באים ליישום ולביטוי המלא ביותר ביחסינו למוות, בעיקר: הדחקה, הכשה והתעלמות) – כל אלה הינם מפחיתי מודעות אם לא מעלימי תודעה. וכאן מגיעה המסקנה השלישית – בעצם אין לנו מה לחשוש מדמנציה מוחלטת או חוסר הכרה לנצח – שהרי חיינו אלה אינם כה רחוקים מזה כפי שזה נתפס בדרך כלל; אלה הם חיים מכאניים, חיים על פי טייס אוטומטי (תגובות על פי התניה מראש ולא על פי שיקול דעת לגופו של עניין וזמן), חיים חסרי מודעות עצמית. רוב בני האדם מנותקים מהרגשות שלהם (שבשל כך מושלים בהם) ולא ממש יודעים מה חי בהם ומדוע הם פועלים ומגיבים כך ולא אחרת. (הם כמובן יתנו סיבות ומניעים טכניים, אבל ברוב המקרים לא יהיו מסוגלים לתת מניעים מהותיים אמיתיים).

ואם אכן נתבונן ללא משוא פנים אל תוך החיים הפנימיים של אנשים המקיפים אותנו – עלינו להודות שמודעות עצמית ותודעה ערה וחסרת פניות חוץ מן האמת והיא לבדה – כמעט שלא קיימת שם.

ואם זה כך (או כמעט כך) אז אין הבדל גדול במיוחד, מהותי וחד משמעי בין מצב תודעתי זה ובין הדמנציה וחוסר ההכרה שחלק נכבד מן האוכלוסייה רואה כשווה מבחינת הנוראות שלו לנוראות המוות.

 

——–

גבריאל רעם, 27.5.13

על טראומות, משברים וקטסטרופות (תסמונת איוב)

קלף מס. 16 בטארוט: ''המגדל הנופל''.

"Broken lines, broken strings,

Broken threads, broken springs,

Broken idols, broken heads,

People sleeping in broken beds.

Ain't no use jiving

Ain't no use joking

Everything is broken.

 

Broken bottles, broken plates,

Broken switches, broken gates,

Broken dishes, broken parts,

Streets are filled with broken hearts.

Broken words never meant to be spoken,

Everything is broken.

Seem like every time you stop and turn around

Something else just hit the ground

 

Broken cutters, broken saws,

Broken buckles, broken laws,

Broken bodies, broken bones,

Broken voices on broken phones.

Take a deep breath, feel like you're chokin',

Everything is broken.

Every time you leave and go off someplace

Things fall to pieces in my face

 

Broken hands on broken ploughs,

Broken treaties, broken vows,

Broken pipes, broken tools,

People bending broken rules.

Hound dog howling, bull frog croaking,

Everything is broken."

 

Words and Music by Bob Dylan

1989 Special Rider Music

 


——————————————————————————–

חלק א':
על כולנו עוברים משברים, על כולנו נופלות צרות קשות מפעם לפעם. אפשר להגיד שזו מניפסטציה אישית וקיומית של חוק מרפי בחיי כל אחד מאיתנו. מקווים להוליווד אך אחת לכמה זמן, כל הזמן מגיע ביקורה של הגברת הזקנה. (כשם מחזהו של פרידריך דירנמט השוויצי: 'ביקור הגברת הזקנה').

זה כמו רולטה הפוכה, (כי הגלגל נעצר במספר שלנו אל בגלל מזל אלא בגלל העדרו) וזה באמת עניין של זמן עד שהקטסטרופה הבאה תבקר אצלנו ותיפול עלינו. ומי לא חווה כמה וכמה כאלה, בין אם לו או לקרוביו ויקיריו. כולנו אמנם מקווים שהנורא מכל כבר מאחורינו וכי קיבלנו כבר את מנת המשברים והטראומות, אך אחת לכמה זמן זה בדרך כלל מגיע. לובש צורות שונות, אך מגיע.

למעשה כל חברה וכל אדם פוגשים במהלך החיים צרות המתרגשות ומתרחשות עליהם. האדם או החברה מקווים מתכננים, בונים משהו, מצפים לטוב. והנה אסון. משהו נורא קורה שמחריב הכל (או כמעט הכל), והורס דבר יקר ואהוב. זה יכול להיות גירושין, מוות, אהובה שזנחה, חבר טוב שניתק קשר, בגידה בנישואין, מחלה קשה, פיטורין, הורדה בדרגה, הלבנת פנים ברבים, פשיטת רגל, ועוד ועוד- אך בצורה זו או אחרת זה קורה ומגיע. והיות וזה קרה לכולנו וזה קורה לאורך כל ההיסטוריה למין האנושי – קיימת בנו באופן אישי ובחברה באופן כללי – מעין גישה מתוכנתת ה'נשלפת' ברגע שמתרחשת הצרה ונופל האסון. מטרת הגישות הללו באופן כללי היא למנוע מצב של קריסה מוחלטת, והיא באה להחזיר את האדם/החברה – בחזרה למסלול החיים הרגיל. (ישנם כמובן גם הניהיליסטים למיניהם הרואים בזאת סתם חוסר מזל, ובכך החוסן הנפשי שלהם נבחן כאן עד תומו).

וכדי שלא תתבצע הקריסה, כדי שמשהו בסיסי ברמה הפסיכולוגית שלנו לא יהרס ויחובל ללא יכולת תיקון יש צורך בדרך כלל בהסבר מניח את הדעת. הסבר בנוסח: 'מדוע זה קרה דווקא לי'? וזה מה שהגישות הללו עושות, הן מספקות איזשהו הסבר. וההסבר הזה חשוב למרות המשבר ובגללו, שהרי כולנו יודעים שבמלחמת המשברים ישנן שתי חזיתות; חזית המשבר עצמו והחזית הפסיכולוגית. אם הקרב מוכרע בחזית אחת צריך להציל את החזית השניה. אם אין הסבר מניח את הדעת אז צפויה התמוטטות בחזית הפסיכולוגית, ואז יהיה קשה להמשיך הלאה אחרי המשבר הזה.

אך כאמור, בדרך כלל קיימות כמה גישות רווחות שכל אחת רואה את הקטסטרופה בצורה אחרת: לראשונה, בהעדר תוית טובה יותר, אקרא הגישה הקפיטלסטית והיא מאמינה בזכות כל אדם לממש לעצמו את גורלו – רואה את המשבר כמשהו עמו אתה אמור להתמודד ומתוכו לצאת מחוזק. האמונה הדתית רואה בזה או מבחן לגודל האמונה (איוב) או עונש על חטא כלשהו (קין, אדם וחוה). ותיאוריה אחרת אותה אני רוצה להביא כאן רואה באסון קריאה של המציאות ליישור קו עם מה שאמיתי.

ונתחיל שוב מן ההתחלה: ובכן מפעם לפעם זה אכן מגיע, וזה שם במבחן את החסינות, הלכידות והבריאות של הגוף והמערכת שעליו זה נופל.

החיים מזמנים לנו אותם לבד, זה, כאמור, יכול להיות מחלה, או תאונה לאדם, מפולת כלכלית לחברה, מלחמה, או סידרת פיגועים לא נגמרת לאומה או מדינה. ואז, כעץ שחווה רוח חזקה – כל שרופף, כל שמקושר קישור רקוב, או בלה, ניתק מן העץ ואם הרוח חזקה דיה היא עשויה לאיים אף על העץ עצמו. (שעשוי להישבר אם אין בו מספיק נוזלים, או אף להינתק מן הקרקע אם שורשיו אינם עמוקים דיים).

ואולי הדוגמה הטובה ביותר היא מכונית, שנראית ומנהגת בדיוק כמו המכונית שלידה בכביש, וגם מן הבחינה של התנעה, נסיעה והגיעה – אין ביניהן הבדל. אך אם שתי המכוניות הנ"ל מעורבות בתאונה, אזי מכונית אחת יכולה לצאת ניזוקה יותר והאחרת ניזוקה פחות. ובדרך כלל המכונית הפחות חזקה, או הישנה יותר, או זו העשויה מחומרים פחות עמידים – תינזק יותר ויהיה לה קשה יותר לחזור לנסיעה רגילה. וזאת בשעה שהמכונית הוולוו או סתם מכונית חדשה שבה הכל חדש ומוצק – תיסבול מפחות נזקים.

כך שמבחינה זו, ניתן להסתכל על פורענויות של הטבע, כגון סערות, רעידות אדמה וכו' – כעל סדירה של מבחנים טבעיים הבאים 'לבדוק' את החסינות של החיים האורגניים. מה שלא חסין ולא עמיד, יושמד, אפשר להגיד שזה אחד הדברים שעמדו בבסיס החוק של דרווין: Survivel of the Fitest

מבחינה זו החברה האנושית, עם הרפואה שמטפלת בעיקר בסימפטומים, ושאר עזרי תדמית ואקלוגיה שנועדו לתת תחושה של חיים נוחים וטובים יותר – נועדו, באיזשהו מקום, לא לאפשר למבדק הזה, לטסט הזה – להגיע לתוצאות אמת. כל מותרות הקידמה הללו מאפשרות למערכת להמשיך, למרות שמתחת לפני השטח ישנה הצטברות של משהו שמחליש או מפורר אותה.

כפי שנכתב בסיפרם של זובין וספרינג (העוסק בהתפרצות של סכיזופרניה):

"^ניתן לדמות את הקריסה של יכולת ההתמודדות להתפתחות בקע בקליפת כדור הארץ. בדרך כלל יתרחש רעד קל בטרם הקליפה תתייצב במקומה, ממש כשם שבחיינו יוביל זעזוע קל בתחומי העבודה או החיים האישיים למצב סגירות חדש. לעומת זאת, אם שכבה של לבה ממוסת רוחשת מתחת לסדק בקליפת כדור הארץ, תיצור התפתחות הבקע הזדמנות להיווצרות הר-געש. באדם הפגיע, קריסה שכזו עלולה להוביל להתפרצות שלה הפרעה פסיכופתולוגית"/

 

J. Zubin & B. Spring. "Vulenrability: Anew View of Schizophrenia" journal of Abnormal Psychology, 86, 1977. p. 103

 

(הגירסה העברית מתוך סיפרו של שלמה גיורא שהם, "טירוף, סטייה ויצירה, משרד הבטחון, 2002, עמ' 54).

מערכות לבלימת נזקים שכאלה מצויות כמובן גם בתוך האינדווידואל עצמו, בכל אחד מאיתנו קיימות מערכות שנועדו להגן עלינו מפני עימות ומפגש עם קטסטרופות. וגם אחרי שהן מתרחשות – המערכות הללו בתוכנו בולמות את התקדמות המשבר פנימה לתוכנו. המדובר על מנגנונים שלמים, של _הכחשה, הדחקה, השלכה ורציונליזציה_. שבאים להפחית מן הממדים של השואה האישית. אנו לא מאפשרים לה להיכנס לתוכנו ולהמשיך הלאה אל תוך הליבה של עצמיותנו. בשלב מסויים אנו בולמים את הקטסטרופה. והבלימה הזו נועדה להגן על המערכת הפסיכולגית. אך כתוצה מכך דברים בנו שהיו צריכים 'לינשור וליפול' כתוצאה מן השוק – נותרים בעינם.

מערכות הגנה פנימיות אלו הן כמו קפיצים שנועדו לרכך את המכה. קפיצים הדומים לאלו הקיימים בקרונות רכבת. שם הם נועדו לרכך את המכה ברגע שהיא פוגעת בקיר התחנה ( או ברכבת אחרת) ואז הנוסעים חשים פחות את המכה והיא קונסת אותם פחות. הקפיצים הללו נקראים בלשונו של גורדייף 'באפרס'. [1] ('בולמי זעזועים') ולמרות שהם באים למזער את השוק של המכה הבאה – למעשה הם רק מחלישים, בסופו של דבר, את המערכת הפסיכולוגית שלנו; כי מה שהיה אמור להתמוטט ולהיות מוחלף במשהו חדש – בגלל המכה – נשאר על עמדו ובכך מחליש את המערכת והופך אותה (בטווח הרחוק) לבלי עמידה בשואות ואסונות. כאמור ההגנות הללו בתוכנו הינן סוגים שונים של _הכחשה והדחקה_; האדם מדחיק דברים לא נעימים, דברים שהוא צריך לתקן וכו' ואז נוצר פער בין העצמי האמיתי שמלא בספקות, חרדות חסר וודאות וכ'ו ובין מה שהאדם מספר לעצמו ומאמין שהוא הוא האני האמיתי ושזה מצבו באמת. ואז כששואה חזקה באמת מגיעה ואין כבר יכולת להדחיק ולהכחיש – כל שהיה מוגן בפנים נכנס לכאוס והתפרקות מוחלטת. כי כל אותם אלמנטים לא בריאים המשיכו להחליש את המערכת מבפנים, וכשהמכה כבר מגיעה היא מוצאת מערכת שבחוץ נראה חזקה אך בפנים, מאחורי כל ההכחשות והדחקות היא חלשה ולא מאוחדת.

יש שיר של דליה רביקוביץ, בשם "גאוה" שמדבר בדיוק על זה:

גאוה
"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,

ולא מחמת זקנה.

שנים רבות הם שוכבים על גבם בחם ובקר,

שנים כה רבות,

כמעט נוצר רשם של שלוה.

אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.

מעין גאוה.

שנים רבות עוברות עליהם בצפיה.

מי שעתיד לשבר אותם

עדין לא בא.

ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,

ודומה, הם ללא תנועה.

עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים

יבוא וילך.

ופתאום האבן פצועה.

אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.

ומה גם אנשים".

(מתוך "כל השירים עד כה" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, עמוד 152)

המשוררת מדברת על החלשות פנימית כתוצאה מן המעברים החדים ממצב קיצוני אחד לשני; מהתרוממות רוח לאכזבה קשה, מתקווה למפח נפש, מאהבה גדולה לנטישה איומה. מעברים שמחלישים את המשוררת מבפנים ואז אין צורך בקטסטרופה גדולה, די במילה אחת קשה ממוכרת בחנות והכל בפנים נכנס למצב של טראומה. בשיר זה היא מראה שהתמוטטות פנימית נגרמת פחות על ידי גורמים חיצוניים ויותר על ידי מה ששביר ולא מאוחה בתוכו של האדם עצמו.

חלק ב'
המכה הנוכחית מחלישה את האדם,במידה ותוכו לא עבר בדק בית. בעוד שאצל אדם שעושה בדק בית ואינו משקר לעצמו בדבר מצבו האמיתי – השואה העכשווית דווקא משחררת מתוכו את התוך המוצק, המלוכד, הנקי, השלם – שיוצא החוצה כאודיסאוס הירואי, להתמודד. הגיבור.

ולא זו בלבד, אלא שבגוף שבודק עצמו ומשאיר רק את המערכות החזקות – יכולה להייווצר קוטביות הפוכה; במקום שהגוף החלש יתדרדר במהירות לעבר התפרקות סופית – בהיותו גוף חזק

הןא לא רק מחזיק מעמד, אלא הוא אף מתחזק עוד יותר, כתוצאה מן הקטסטרופה.

כך שהקטסטרופה לא רק בוחנת חוזק וחסינות, אלא אף מעניקה לכל מצב עוד מאותו הדבר שגרם למצב להגיע למצבו… החסון נעשה יותר חסון והחלש יותר חלש.

דוגמאות לכך מצויות גם בקנה מידה רחב יותר, אצל אומות. למשל מלחמת וויטנאם וקריסת מגדלי התאומים באמריקה, ומלחמת העולם השנייה בגרמניה ויפן – כל אלה רק חיזקו את המדינות הללו והגדילו את כוחן הכלכלי.

אם האומה שלמה עם עצמה ברמת הגלעין, וחזקה ברמה העקרונות והאידאלים שלה – הכשלון דווקא יכול לחזק. ולעומת זאת אצל אומות המצויות במצב של משבר ערכי או חוסר גיבוי אידאולוגי – לא זו בלבד שכשלונות לא מחזקים אלא אף מחלישים – אלא שאומה שחווה שרשרת של נצחונות – יכולה לעבור תהליך של החלשות. הכיצד? ובכן ככל שיש יותר נצחונות כך העם והמדינה פחות נתונים לבדיקה של הגלעין שלהם, המערכת הפנימית. ככל שיש יותר נצחונות כך יכולים הדיסהרמוניה, הבלאגן והשחיתות הפנימיים – לשגשג. ואז מספיק מספיק כשלון אחד, לאחר רצף של נצחונות והכל מתפורר בבת אחת.

 

כמובן שדברים אלו לא מגורשים מן האקטואליה. ואם נחזור לימינו הרי שמדינת ישראל נתונה בעיצומה של קטסטרופה בלתי נגמרת. כמעט כל יום, או כל שבוע – מפוצצים עצמם מחבלים בבתי קפה ובתי מלון ומרטשים למוות עשרות בני אדם. המדובר על האינתפידה השניה, אינתיפדת אל אקצה, ובזמן ששורות אלו נכתבות (יוני 2003) זה נמשך כבר כשלוש שנים, מה שמוסיף לקטסטרופה שמתרחשת כל יום את אלמנט ההתשה. כי קטסטרופה שמתרחשת בבת אחת, הורסת פחות מאשר זו שמתמשכת ולא מראה שום סימן לסוף. כאן היסודות הבריאים מושמים למבחן וככל שהאינתיפדה תמשיך כך המבחן יהיה תובעני יותר. ויותר ויותר יסודות רעועים יעברו תהליך של התפוררות.

ונראה שיוזמי אינתיפדת אל אקצה כמו יודעים או משערים עד כמה היסודות של המדינה רעועים, כי הם מתעקשים ויהי מה להמשיך את הקטסטרופה עוד ועוד, עד שלדעתם המסכה ההרואית של 'עברנו את פרעה נעבור גם את זה', 'לא נורא נתגבר', וכו' – תיסדק באופן אקוטי ויחשפו כל היסודות הרעועים.

במלחמת העצמאות קרה כמובן תהליך הפוך, שבו הקטסטרופה של המתקפה של כל מדינות ערב הצמיחה מן המדינה הצעירה כח עצום, שבעצם הצליח להקים מדינה ולגרש ערבים מאדמתם.

והשאלה היא: בשנים שעבר מאז 48 האם היינו עסוקים בחיפוף וחלטורה, ברדיפה אחרת טובות הנאה אישיות? או בביסוס חוקה, ערכים וכו'? כי אם נחזור שוב לטראומת קריסת מגדלי התאומים בארה"ב, הרי שזו רק חיזקה את ארה"ב, ליכדה אותם ועשתה אותם יותר פטריוטים וגם הכלכלה בדרך ליציאה מן המיתון.

כך שהמשפט 'מה שלא הורג אותי מחשל אותי', הוא לא לגמרי נכון. כי אם המערכת מעורערת אז מה שלא הורג אותי בפעם הראשונה, לבטח ממשיך לערער את היסודות, שבפעם השניה הוא כן יהרוג. ומצד שני הוא יחשל אותו לא אם הוא יצליח להרוג אותי, אלא אם מה שחי בי הוא מספיק חזק ממילא. כך שהמשפט הזה של ניטשה צריך להיות "מה שמסכן אותי – או יהרוג אותי או יחשל אותי".

ואם להביא את שנאמר באנאלוגיה נוספת, הרי שבמפגש האלים שבין שולחן לפטיש, יש צד גלוי וצד סמוי; הצד הגלוי הוא גודל הפטיש, עוצמת המכה. והנמשל הוא עוצמת הקטסטרופה. הרובד השני, הסמוי- עוסק בעובי השולחן, חוסנו, החמרים מהם הוא עשוי, כמה ברגים ומסמרים יש בו ועד כמה הם מחוזקים. האם יש בו תולעים, האם הוא רטוב וכו'. כל אלה הם פרמטרים סמויים בשולחן, אך הם הם המרכיב המכריע שיקבע בסופו של דבר; האם השולחן יתמוטט או יתחזק תחת מכות פטיש הטראומה.

ולסיכום:

_לטראומה אין ערך בפני עצמה, כשלעצמה, אלא ביחס לתשתית הפנימית של המערכת שספגה את הטראומה_. אילולא הטראומה, הגוף או המערכת היו יכולים להיות נתונים שנים על גבי שנים בתהליך איטי של רגסיה, ניוון והתדרדרות פנימית, כשרק המסגרת הראוותנית מכסה על פני כל זה. הבקיעים מתעמקים ומתעמקים ובחוץ הסלעים נראים חזקים וגאים, והטראומה לא חייבת להיות אפילו טראומה, היא יכולה להיות כלב ים קטנטן וזה הקש שישבור את הגב בעל הדיסקוסים השחוקים.

וכך, הקטסטרופה (בין היא היא תאו יאור או כלב ים קטן) מותחת קו ומכריחה לעשות חשבון. חשבון של רווח והפסד. האם הגוף הוא גוף מפסיד או מרוויח? האם הוא חולה או בריא? גוף רגנרטיבי או כזה המצוי בתהליך דגנרטיבי?

(זכורני כיצד נדהמתי, כאשר בקורס חוקרים במערכת הבטחון, סיפרו לי התלמידים, כי להם זו תופעה ידועה, שמחבלים יכולים לספוג כמה וכמה כדורים ועדיין הם ממשיכים להסתער. מחבל יכול ליפול מגג גבוה ולמעט שבר לא יקרא לו מאום. האנלוגיה כאן באה להראות מערכת נפשית (או לאומית) שאין בה בקיעים, וכול כולו שלמה ומאוחדת עם המטרה שלה, הנה עמידה וחסינה יותר במיתקפות וסכנות).

מכאן שקטסטרופה רק מאיצה את התרחבותם של הבקיעים שכבר קיימים, או מחזקת את שקיים.

אם מדובר על מערכת שנמצאת בתהליך של צמיחה והתפתחות ניתן אף להביט על הטראומות כעל מבחנים בתהליך חניכה, בתהליך של צמיחה של אינדווידואל או גוף או מערכת לרמה של מודעות עודפת, של בגרות בשלה יותר.


——————————————————————————–

 

Buffer [1]באפרס: (חוצץ)

"מכניזם פסיכולוגי המונע מן האדם לחוות את המציאות של הרגע הנוכחי ולראות את מצבו המכני האמתי; במיוחד, מכניזם אשר בעזרתו מגינה האישות המזוייפות של האדם על התמונה הדמיונית שלו על עצמו. לחצוץ: להשתמש בחובץ, כמו ב'לחצוץ מצב לא נעים".

מתוך סיפרו של רוברט ברטון: 'זכירה עצמית', עמ' 282, (הוצאת גל, 2002)

*

"גורמים מוגדרים וברורים עד מאוד, מונעים מן האדם להבחין בשוני שבין תפקיד אחד לאחר או בין מסכיה אחת לאחרת. גורמים אלה הינם מבנים מלאכותיים מסויימים, הנקראים בולמי זעזועים. 'בולמי זעזועים הוא כינוי מוצלח ביותר למנגנונים הללו. בולמי זעזועים בין קרונות רכבת מונעים התנגשויות, מחלישים את הזעזוע. הוא הדין לגבי בולמי זעוזועים בין תפקידים שונים ובין קבוצות שונות של 'אני, או אישויות. בני אדם מסוגלים לחיות עם אישיות שונות מבלי שאחת תתנגש באחרת, וגם אם אין לאישויות אלו כל ביוטי או גילוי חיצוני, למרות זאת הן קיימות בפנים. מועיל הדבר מאוד לנסות לגלות מה הם בולמי זעזועים. נסו לגלות כיצד משקר אדם לעצמו בעזרת בולמי זעזועים. נניח כי אדם אומר, 'אני לעולם לא מתווכח', או אד, אם באמת משוכנע הוא עמוקות שלעולם אינו מתווכח, הוא יכול להתווכח כמה שיצרה, בלי להבחין בכך אי פעם. זהו תוצר של בולם זעוזעים. אם יש לאדם מספר מויים של בולמי זוזועים מעולםי, בטוח הוא לחלוטין מפני סתירות בלתי נעימות. בולמי הזעוזעים הינם מכניים לגמרי; בולם זעזועים משול לחפץ העשוי מעץ, הוא איננו מסתגל, אבל את תפקידו הוא ממלא היטב: הוא מונע מאדם להבחין בסתירות".

מתוך 'הדרך הרביעית' מאת אוספנסקי, תרגום אריה בובר, עמ' 56-6, הוצאת זמורה ביתן, 1993.

" 'בולם זעזועים' הוא מונח הצריך ביאור מיוחד. ידוע לנו מה הם בולמי הזעזועים שבקרונות הרכבת. אלה הם מיתקנים המחלישים את הזעזוע כשהקרונות מכים זה בזה. לולא הם, היתה התנגשות הקרונות זה בזה בלתי נעימה ומסוכנת מאוד. בולמים אלה מרככים את תוצאות הזעועים והודות להם אין חשים בהם ואין מבחינים בהם. בדיוק אותם מנגנונים ניתן למצוא בתוך האדם. הם נוצאים לא בידי הטבע כי אם בידי האדם עצמו, אף כי לא מרצונו. הסיבה להופעתם היא קיומן של סתירות רבות באדם; סתירות בין דעות, רגשות, חיבות, מלים ומעשים. לו היה על אדם להרגיש במשך כל חייו את כל הסתירות הקיימות בתוכות, לא היה יכול לחיות ולפעול בשקט כפי שהוא חי ופועל עתה. הוא היה נתון בחיכוך תמידי. באי מנוחה מתמדת. אין אנו רואים עד כמה תורים זה את זה ועיונים זה לזה ה'אני' השונים שבאישיותנו. לא היה אדם מרגיש בכל הסתירות האלה, היה רמגיש מה הוא באמת. הוא היה מרגיש שהוא משוגע. אין אדם שנעים לו להרגיש כי הוא משוגע. יתר על גן, מחשבה מעין זו נוטלת ממנו את בטחונו העצמי, מחלישה את מרצו, נוטלת ממנו את 'כבודו העצמי'. בדרך זו או אחרת עליו להשתלט על מחשבה זו או לסלקה. עליו לשים קץ לסתירות או לחדול לראותן ולהרגיש בהן. אין אדם יכול לשים קץ לסתירות, אבל אם נוצרים בו 'בולמי זעזועים' ביכולתו לחדול מלהרגיש בהן והוא לא ירגיש בנגיחה הנגרמת מהתנגשות השקפות סותרות, רגשות תוקרים, מלים סותרות.

'בולמי זעזועים' נוצרים לאט ובהדרגה. 'בולמי זעזועים' רבים מאוד נוצרים בצורה מלאכותית באמצעות ה'חינוך'. אחרים נוצרים בהשפעתם ההיפנוטית של כל החיים מסביב. אדם מוקף אנשים החיים, מדברים, חושבים ומרגישים באמצעות 'בולמי זעזועים'. כשהוא מחקה אותם בדעותיהם, בפעולתיהם ובדבריהם, יוצר האדם שלא מרצון 'בולמי זעוזעים' דומי בתוך עצמו. 'בולמי זעודועים' מקילים על חיי האדם. קשה מאוד לחיות בלי 'בולמי זעזועים', אך הם מונעים מן האדם את האפשרות של התפתחות פנימית. יכון שנועדו להקטין את הזעזועים. אך רק זעזועים עשויים להוליך אדם אל מחוץ למצב שבו הוא חי, כלומר להעיר אותו. 'בולמי זעזועים' משכיבים את האדם לישון, נותנים לו את התחושה הנעימה והשלווה שהכל יהיה טוב. שאין שום סתירות ושהוא יכול לישון במנוחה. 'בולמי זעזועים' הם מנגנונים שבאמצעותם יכול אדם להיות תמיד צודק. 'בולמי זעזועים' מסייעם לאדם שלא למרגיש במצפונו".

 

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא. עמ' 168-9 שוקן 1979

 

*

 

"In the life of an ordinary man truth and falsehood have no moral value of any kind because a man can never keep to one single truth. His truth changes. If for a certain time it does not change, it is simply because it is kept by 'buffers.' And a man can never tell the truth. Sometimes 'it tells' the truth, sometimes 'it tells' a lie. Consequently his truth and his falsehood have no value; neither of them depends upon him, both of them depend upon accident. And this is equally true when applied to a man's words, to his thoughts, his feelings, and to his conceptions of truth and falsehood.

"In order to understand the interrelation of truth and falsehood in life a man must understand falsehood in himself, the constant incessant lies he tells himself.

"These lies are created by 'buffers.' In order to destroy the lies in oneself as well as lies told unconsciously to others, 'buffers' must be destroyed. But then a man cannot life without 'buffers.' 'Buffers' automatically control a man's actions, words, thoughts, and feelings. If 'buffers' were to be destroyed all control would disappear. A man cannot exist without control even though it is only automatic control. Only a man who possesses will, that is, conscious control, can live without 'buffers.' Consequently, if a man begins to destroy 'buffers' within himself he must at the same time develop a will. And as will cannot be created to order in a short space of time a man may be left with 'buffers' demolished and with a will that is not as yet sufficiently strengthened. The only chance he has during this period is to be controlled by another will which has already been strengthened.

מתוך: Ouspensky's "In Search of the Miraculous," pp. 159-61

*

We must destroy our buffers. Children have none; therefore we must become like little children.

גורדייף

*

Buffers keep me from seeing myself as I am: a nothing

 

גורדייף

***

בת הטבח
"בשיחה עם אביה, התלוננה בת הטבח על הקושי אשר בהתמודדות עם הבעיות והקשיים בחיים.
הוביל אותה האב למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים.
בסיר הראשון שם גזר
בסיר השני ביצה
ובסיר השלישי כמה פולי קפה.
לאחר זמן מה, שלף את הגזר מהסיר והניחו על בצלחת.
"דג" את הביצה, והניח אותה בקערה.
סינן את הקפה ומזג אותו לספל.
הביט בביתו ושאל:מה את רואה יקירתי?
התקרבה הבת לשולחן ובחנה את התוצרים:
הגזר רך ונמעך.
הביצה הפכה לקשה וניתן היה לקלפה מקליפתה הקשה.
הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.
אמר הטבח: כך בני אדם שונים מתמודדים עם קושי זהה.
המים הרותחים הם אותו הנתון עבור שלושת החומרים.
הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאוד וניתן למעוך אותו בקלות.
הביצה שהגיע עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה.
פולי הקפה, לעומת זאת, הם ייחודיים. לאחר שהותם במים הרותחים הם הפכו את אותם מים למוצר משובח.
לאיזה מהן את דומה, בתי היקרה?
כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך איך את מגיבה?
כגזר שנראה חזק אך מאבד את תכונותין במצב לחוט?
כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה בעת מצוקה. שנראית אותו הדבר מבחוץ, אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאוד?
או אולי את פולי הקפה? אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן.
הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה.
בשביל להיות פול קפה צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה…
רק נשאר לגלות מהי וללמוד ממנה
 


——————————————————————————–

 

ריקוד צמוד עם המלווה התמידי – סיפור.


"אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר המוות" אמר

הבטתי בו מבעד לקצף הבירה. עיני היו דומעות מעשן, "אין קשרים אחרים?" שאלתי "מה פתאום??!!"

הוא הביט בי מופתע מבעד למשקפיו "טוב," כחכח משהו בגרונו, חיטט בכיסו, נע קצת בכיסאו ואחר-כך פסק "טוב, אם זה מה שאתה רוצה"

"מה?" כמעט זעקתי "מה? למה אתה מתכוון?"

"תראה" הוא אמר בקול רגוע יותר "זה רק אני ואתה כאן נכון? אין פה אף אחד אחר, נכון?"

"נכון" אישרתי

"אז ככה זה גם בחיים. בעצם אין אף אחד אחר מלבד אני והמוות כל הזמן. רק שנינו, הוא ואני רוקדים ואלס צמוד לחי אל לחי. נעים לאורך המרצפות המשובצות שחור-לבן לעבר פתח היציאה. צמודים זה לזה ורק הוא מוביל, רק הוא המוביל מבין שנינו"

"כן, ואז…מה?" הקשיתי

"נו, " אמר "זה לא ברור? כמו שאתה ואני כאן לבד בפאב הזה, ואנשים עוברים לידנו ומלצרים ניגשים אלינו, ושולחנות נוספים ויש רעש גדול ומוסיקה והכל כה הומה וסואן. אך בעצם אין פה אף אחד. זה רק שנינו שקורים לנו עכשיו. ובעצם גם לא כך, כי כל אחד משנינו רוקד צמוד-לחי עם המוות שלו ואל אשר יוביל – לשם נגיע. לא בפסיעה, לא בהליכה, לא בצעדה, אלא בריקוד – כי כמו בריקוד לא מרגישים את הרצפה הקשה של המציאות ולא את הלחן הפנימי ולא את קצב הארועים – רק מחליקים ללא תחושה, כאילו בחלל, אבל תמיד בעצם לקראת הסוף. וכמו בריקוד טוב לא ממש מרגישים את הפרטנר, אבל אף פעם אין אנו לבד אלא איתו, ותמיד בתנועה, תמיד בכיוון. זה לא אנחנו שזזים, זה המוות שמזיז אותנו לאט, בשקט, מבלי משים. ונראה לנו שהקשרים שאנו יוצרים הם כדי לחיות מתוך החיים וכלפי החיים, אך כולם מונחים על ידו ואם נפנה שמאלה או ימינה – זה לא אנו, זה הוא מפנה אותנו. כי אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר המוות. אך שלא כמו בריקוד של ממש, יש כאן היפוך, כי בריקוד נפרדים לבסוף מן הפרטנר וחוזרים אל עצמנו. בחיים זה ההיפך. בסוף החיים אנו נפרדים מעצמנו ונפגשים עם הפרטנר. ואז נגמר ריקוד החיים. בבת אחת אנו צונחים אל הרצפה הקרה, המוות כבר לא אוחז בידנו ואיננו מובלים יותר לשום מקום.”

“זה נשמע נורא” אמרתי

“כן”, הוא אמר בעצב והביט בכוס הבירה הריקה “כן, זה נכון. כל החיים מובילים אל סופם ואין דבר שאתה או אני נוכל לעשות לגבי זה”.

"לא" אמרתי "לא זה, את זה אני יודע, אבל…אני מתכוון לתמונה הנוראה הזו שציירת, של ריקוד צמוד עם המוות. על מה אתה מדבר? איזה קישקוש זה? אנחנו חיים והמוות הוא סופם של החיים – וזהו. אף אחד לא חי כשהו צמוד-לחי עם המוות שלו ובודאי שאינו מוכתב ומופעל על ידו".

"לא?" שאל בלגלוג עייף "לא? תנסה עכשיו לרקוד את הצעד הקודם שלך, להיות שוב ילד, לחיות עתה את הרגע של אתמול. זה בלתי אפשרי כי אתה מונחה לכיוון אחד ולא יכול להתנתק. אבל תראה, כבר מאוחר. אני ואתה צריכים לקום מחר, מישהו מחכה לנו".

חייכתי חיוך מריר. נראה כאילו איני מכיר אותו בכלל. נפגשנו לראשונה לפני שנים, הוא מבוגר ממני בשלוש שנים ונדמה לי שלעתים הוא נסחף ונעשה דרמטי ומלאנכולי. המשפט הראשון שלו נמוג כבר מזכרוני ועיני נחו עתה על המלצרית הצעירה שמבט ענוג בעיניה. סימנתי לה, "חשבון בבקשה", היא הנידה בראשה בחיוך.

"תראה," אמרתי לו "אני בכלל לא אוהב כשאתה מתחיל לדבר בצורה כזו. זה יקרה לכל אחד מאיתנו. אז מה? לא צריך לעטוף את זה במעין מיסטיקה קודרת כזו. אפשר לחיות בכיף – וכשזה יגמר זה יגמר".

"לא" הוא אמר וקם מן השולחן בפנים רציניות, מוחה את הבירה מזקנו "כל הזמן אנו מונחים על ידי כוח לא נראה. נדמה לנו שאנו מובילים, אבל משהו אחר מוביל אותנו כל הזמן, צמוד לכתפנו. כפי אמר אפלטון, אנחנו בעצם חיים הפוך. מתבוננים בצללים ולא באש שיוצרת אותם, בחיים ולא במוות שמנחה אותם. אנחנו ממוקדים במלאות ובהתרחשות של הרגע במקום בריקנות ובהיעדר המנחים את שישנו להיות – ובכך לכסות על פני הריקנות. תחשוב על זה" אמר "מה שחזק, משפיע ומוביל הוא בדרך-כלל סמוי, מוסתר, מעבר לפינה, מאחורי הכתף. תמיד שם – ממשי אבל לא מוחשי. אנחנו מחפשים את החיים, את ההתגלות, את האהבה – אבל אלה כולם ניגזרים ונפעלים של מה שאיננו. כי הלילה יולד את היום ולא להיפך, מאפשר לשעות היום להפציע ואחר כך אוספן ועוטפן ומנחה את היום אל סופו, שהוא הלילה עצמו. כך, גם אנו נבוא מן הריקנות ונשוב אליה וחיינו אינם אלא אפיזודה חולפת בים של אין. מה שהכי משפיע עלינו הריהו הכי פחות מודע לנו וכשהוא נעשה מודע לנו אנו מתעוררים בהלם, ובקטע של המוות ההתעוררות מן האפטיה של החיים היא המפגש עם סיומם".

התבוננתי בו. אף גדול, כרס קטנה, מקריח, מחר יקום לעוד יום עבודה, יהיה עוד פרצוף אטום במכונית סתמית, בפקק גדול. "החיים," חשבתי לעצמי, "חזקים מן ההתפלספות הדיכאונית הזאת, שלו".

"לילה טוב" אמרתי לו "לילה טוב"

על המיסתורין והסוד.


א. הסוד
"המפתח לאריכות ימים הוא לעטוף את ימיך בסוד"

אובידיוס


——————————————————————————–

מה הם עשו לנו? מה הם עשו לחיים? הכל גלוי, חשוף, בוטה מיידי, ישיר: אוכל, יחסים, דת, חכמה, בריאות. פינות האפלולית מגורשות מפני אלומות האור החזקות. ואז בקטריות ותסיסה לא יכולות להתקיים ותסיסה לא יכולה להתרחש. אילולא פינות האפלולית מאום לא היה רוחש. צמיחה של חיים מתקבצת תמיד מפינות האפלולית, שם היא מצטברת ומשם היא פורצת. אור, רעש, חשיפה ושקיקה – טובים רק לאחר שלב הבצבוץ, לאחר האינקובציה של האפלולית. אבל אם לא משאירים פינות של צל בין אדם לאדם, אם לא מכבדים את מה שלא נאמר, אם לא נותנים מקום לסוד – מאום לא קורה. החשיפה הפתאומית הורסת תהליכים עדינים שיפה להם העלטה, שיפה להם החיסיון. אדם נכנס למקום, לבית קפה, ללובי של מלון – וכל העיניים מופנות אליו, רוצות לערטל, לחשוף, דורשות לדעת מה התווית, מי הוא? לא מאפשרות לו קומץ של ממסתורין פרטי. לא מכבדות את פנימיותו באימוץ אי הידיעה אודותיו כמרווח נשימה -בתוכו יכול גלעינו הפנימי לנשום מעט חמצן. פעם בנו בניינים, אולמות, בתים, באופן שהיו בהם קשתות, מבואות, כוכים, אכסדראות, מסדרונות שלא מובילים לשום מקום, חלונות שקועים גדולים הלוטים בוילונות כבדים. סגנון הבנייה העכשווי פותח קירות, שובר מבואות, מפיל מחיצות, מטבח פתוח לסלון, סלון אל מרפסת, מרפסת פותחת הכל אל החוץ. כל מסדרון צריך להיות תכליתי, מוביל למקום כלשהו, הקירות דקים, הפרטיות נעלמת, הסוד בגלות. עבורנו, בשלהי המאה העשרים, מה שלא גלוי ומה שלא נאמר – לא קיים. עד שלא חובטים בראשנו בפטיש של עשרה קילו – אנחנו מעדיפים להתעלם מן הרווח שבין המילים, ממה שלא נאמר, ממסרים לא מילוליים. מתעלמים מן העלום שכל אחד נושא עמו, מן הדברים שחיים עמוק בפנים ואולי רק אחרי הרבה הרבה זמן יצאו החוצה ואולי אף פעם לא. מתעלמים, מתכחשים למעמקים. חמסו לנו את המסתורין ועל כן נותרו חיינו שטוחים, חד מממדיים, נעדרי וחסרי עוצמה – כי העוצמה הפנימית יכולה לבוא רק מן העומק האפלולי, משם שואבים אנו כוחות. לקחו מאתנו את הייחוד האישי, הקיים מתחת למעטה הקולקטיבי, הנורמטיבי, המקובל. מפחדים אנו להראות את השוני, את האינטימיות האינדווידואלית אותה אנו נושאים כקוד סודי של מרגלי חרש, מחכים לידיד של אמת לחשוף בפניו את הסוד של חיינו האמיתיים. והפסיכולוגיה המדופלמת – זו הקלינית, לא מנסה לצלול אל נבכי המסתורין של הנפש, נהפוך הוא, הפסיכולוגיה לוקחת את הייחוד השביר והמעומעם הזה, שחי עמוק בפנים, וחושפת אותו לאור השורף של החוץ המקובע והקשה, חושפת אותו למודלים נוקשים המגובים במחקרים קפדניים, שהבעיה עימם שהם מסוגלים לחקור רק את זה שנותן עצמו לכלי בדיקה אמפיריים, כך שכל שלא יכול לתת עצמו למידור וקטלוג – נותר בחוץ. למשל אחת השאלות היותר מעצבנות מבחינתם של מדעי הנפש היא: "האם זה נחקר באופן מדעי?". התשובה היא כן, אך כך גם הרגנו שוב את הסוד. הסוד מתקיים עדיין, קיום דחוק ודל בחמצן, במעין `שמורות טבע`, במעונות נשים מוכות` – בגלויות שונות. הוא מתנשם נשימות כבדות של מאמץ, נלחם בשתי חזיתות: חזית אחת היא החזית המופנמת, שבה המאבק הוא לגלות כמה שפחות, לסתום כמה שיותר -כאן מנסים להגן ולהציל את הסוד לשמר סביבו את הלילה. בחזית השניה דווקא מנסה הסוד למשוך תשומת לב, לצאת מן הגלות, לקבל לגיטימציה, והוא עושה זאת בעזרת קודים וצפנים, כדי שהמבין -יבין, ומי שלא – שיעבור לסדר היום. זו שפת סתרים אנלוגית, מלאה בצפנים שרק מה שחי בתוך עצמו -מבין, ולפעמים הוא מגלה לנו קטעים. בפרוזה יש פחות מסתורין, ובמאמר – עוד פחות. מה שיכול לחיות בשירה – הוא עמוק יותר, מהותי יותר, אמיתי יותר – מאשר יכול לחיות בכל צורת תקשורת וורבלית אחרת. שם, (בשירה) ישנם חללים ענקיים, שתיקות, אי בהירויות, אמירה מאוד לא ישירה, לכאורה דבר לא מוביל לדבר. כי שם יש כבוד לסוד, הסוד הוא הליבה והרובד הפנימי – הנמצא עמוק מתחת ומחוץ להקשר הלוגי של המלים. כך בשירה, ביחסי כותב-קורא, ולא כך הוא אצל בני אדם, ביחסי `אני-אתה`, שם הסוד והמסתורין נמצאים בגלות מתמשכת, ההתייחסות האחד אל השני, היא כאל דמויות קרטון, שטוחות, שחוץ ממה שמוצג – אין כלום. כל מחזה טוב, וכתיבה טובה, אמורה להציב בסופו של דבר את האדם עםנוכח הבלתי ידוע, הבלתי מוסבר ששולט בדרך מסתורית על הגלוי והידוע שבחייו. ומה עם הדת? השם קיים הסוד? לא אין שם סוד כלל, הכל מדוכא תחת הפטיש הכבד של המצוות והדוקטרינות והאילוץ להאמין. הסוד חייב להיות חלק מן החיים ולא בסמכות האלוהים או הרבנים. האמונה היא מכשיר דומיננטי מידי מכדי לאפשר לסוד להיות, הסוד צריך את המרווח, את חפש התמרון, את האפשור. הדת מנסה לזנוח את הידוע ולעגן את הכל בחיק הלא ידוע, לסמוך על כוח נעלם שהוא כל יכול כל יודע, והאמונה בו תאפשר לנו לזכות מן השפע שנמצא אצל הכל יכול, הלא ידוע. זהו מסע מן הידוע ללא ידוע, ללכת בו לאיבוד לגמרי. והחטא שהמדע והפסיכולוגיה והרפואה חוטאים בו מבחינה זו, שהם חותרים בכיוון ההפוך, הם נוסעים מן הלא ידוע אל הידוע, כדי להגיע בסופו של דבר לתחנה בה מושגת שליטה ואפשר סוף סוף לכוון את החיים ולהיות עליהם – הבוס. סוף סוף האדם הוא הנהג. אבל לאן ייסע? האמת היא שהנהג האמיתי הוא הסוד השוכן מאחורי הדברים הגלויים, ואם לא נתייחס אליו ונזמן אותו, (כמו בכישוף), תישאר מכונית חיינו ללא נהג, תקועה באותו המקום. ומסביב למכונית אנו מקימים תפאורות שלמות – סרטים ספרים פסטיבלים – שכל כולם באו להסיח את הדעת מכך שחיינו לא נוסעים בעצם לשום מקום. וזאת, כי לא השכלנו לחיות חיינו עם אזימוט מתמיד כלפי מה שלא ידוע, כלפי הסוד.

* * *

"אנחנו מתרוצצים סביב בתהיות והשערות, במעגל גדול, ובאמצע יושב לו הסוד – ויודע הכל". רוברט פרוסט "נדמה לי שאין כלל צורך לעשות שירים. השירים עושים את עצמם. ואיך הם עושים זאת? אני לא יודעת. זה סודם הם. מרים ילן שטלקיס/ "בחלומי".

 

The most beautiful experience we can have is the mysterious. It is the fundamental emotion which stands at the cradle of true art and true science. –Albert Einstein It is the dim haze of mystery that adds enchantment to pursuit.

–Antoine Rivarol "

 

…משהו מן המסתורין האלוהי נמצא בכל מה שקיים. אנחנו יכולים לראות אותו מתנוצץ בחמניה או בפרג. המסתורין שאיננו יכולים לרדת אל חקרו נמצא במידה רבה יותר בפרפר המרחף על ענף או בדג הזהב השוחה בקערה. אבל בתוך נפשנו אנחנו קרובים ביותר אל האלוהים. רק בתוכה אנחנו יכולם להתאחד עם המסתורין הגדול של החיים. לאמיתו של דבר, יש רגעים – נדירים מאוד – שבהם אנחנו חווים את עצמנו כמסתורין האלוהי הזה." יוסטיין גורדר: "עולמה של סופי". הוצ` שוקן. 1996. עמ` 122


——————————————————————————–

ב. המיסתורין
עד כאן על הסוד, אך סוד הוא לא הכל, צריך גם מיסתורין בחיים. וההבדל בין שניהם הוא שסוד הוא הסתרה בעוד שמיסתורין הוא חצי גילוי. וזה לא קל לא קל להיות מסתורי במקודם בוטה וחשוף כמו ישראל ובמאה פוסטרית וחד ממדית כמו המאה ועשרים. וגם ביומיום קשה לשמור על המסתורין, כמו שקשה לשמר על אור הדימדומים – שניהם מעברים, בין הידוע ללא ידוע, בין החושך לאור, ואין לדעת אם מפציע או לקראת דמימות. קל יותר- להחשיך לגמרי, או להישרף באור הבוהק והחושפני. (ועל כן רב המיסתורין בארצות אירופה -עם האור העמום- על פני האור הבוהק והחושף של המזרח התיכון, שמשאיר מעט מקום למה שאינו מובן מאליו. כאן צמחו דתות גדולות שסחפו אחריהן מיליונים בדוקטרינות של שחור לבן, כאן שרר אל קנא ונוקם. ובצפון אירופה האפלולית צמחו אגדות האחים גרים וסרטיו של אינגמר ברגמן). מיטבה של האומנות הוא ברימוז, המדבר בשפתה של הנפש, שלא נהירה לתודעה הרציונלית. ורק היא (הנפש) מצליחה לפענח את הקוד, קוד שנהיר רק למי -ולמה – ששוכן הרחק מן ההמון הסואן של החוץ. רק הלילה -שבתוך האור הבוהק – מבין את השפה החרישית של החושך; מסרים שקטים של אפלולית עוברים דרך הדימדומים של תוך הלילה, בשפה שרק מחוז בין הערביים יכול להבין. האור רק נראה מולך ומגרש חושך (והכל כאילו כמהים אל האור), אך החושך אורב בכל פינה, לבלוע את האור בחזרה אל קירבו, כי החושך היה לפני ויהיה אחרי, והאור הוא רק אפיזודה זמנית -ברצף החושך. וכפי שהעצב היה ויהיה (והשמחה מפציעה כאימפולס זמני), כך נולדים אנו בעצב ונבלעים אל העצב, ובינתיים מנסים התווים להתלכד ולמצוא יחד מנגינה. העצב של הלילה ושל המוות – הוא עלום, חידה של היקום השקט שמאחורי המסך. בעוד שהשימחה של היום וחיי השעה – היא מוחצנת, בוטה, משולחת רסן וחד מימדית, ואין מאחוריה כלום, רק היא עצמה. ובמפגש בין שניהם, באותו הרגע בו התודעה פוגשת את התת תודעה, העירות פוגשת את השינה (עוברים מסרים מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה) כאן מולך המיסתורין, שגיא ובלתי מושג. כאן מהדהדת ההוויה בכל החללים, מציצה מכל זוית עין, שוכנת מאחורי מה שגלוי, חבויה אך לא עלומה, נסתרת אך לא אבודה. כל כך שם ועם זאת כמעט נעדרת. כמו החיוך של המונה ליזה, כמו השקט של הספינקס; שם ולא שם, אולי כן ואולי לא , ישנו או אולי איננו -המיסתורין. "תן למיסתורין מקום בתוכך, אל תנסה כל הזמן לבחון את עצמך, אלא הנח פינה קטנה בליבך לכל זרע שהרוח עשויה להביא והשאר צללית של זיז עבור הציפור החולפת. הותר מקום בליבך לאורח הבלתי צפוי. -מזבח, לאלהים הלא נודע". הנרי פרדריק אמייל. פילוסוף ומשורר שוויצרי. "המסתורין איננו טמון בשאלה כיצד העולם קיים, אלא בעובדה שהוא בכלל קיים." לודוויג ויטגנשטיין "אוהב אני לערוך טיולים בשעות הלילה… הטיול בלילה מסייע לי להיטיב להתבונן ולהכיר את טיבם ותכונותיהם של העוברים ושבים. אור היום הבהיר, יחד עם חפזונם של האנשים המתרוצצים, אינם יפים להסתכלות. מבט חטוף על האנשים לאורו של פנס הרחוב, או לאור הבוקע מחלונות הראווה, מגלה לעתים הרבה יותר מראייה גלויה וברורה לאור היום…" צ`רלס דיקנס "בית ממכר עתיקות".


——————————————————————————–

(נושא המיסתורין מוזכר ומדוסקס גם בסיפרי: "מסע אל הישות הפנימית" 1999, מפיץ: בית עלים).

ניתן להוריד אותו כאי בוק, מן האתר: דרך התודעה. : http://cw.hagut.net

פסימיות או אופטימיות, נוכח המוות.

" הסימן הראשון של ראשית דעת הוא הרצון למות. חיים אלו נראים בלתי נסבלים, אחרים בלתי מושגים. שוב אינך מתבייש ברצון למות.

אתה מבקש לעבור מן התא הישן, השנוא עליך, לחדש שעוד תלמד לשנאו. ומצטרף לכך שריד של אמונה, כי תוך כדי המעבר יופיע במקרה האדון במסדרון, יביט באסיר ויאמר: "את זה אל תחזירו לכלא. הוא יבוא אלי"

פרנץ קפקא: מחברות האוקטבו


——————————————————————————–

חלק גדול מן המאמצים של האנשים הסובבים אותנו מופנה כלפי נסיון לשכנע אותנו כי יש לאמץ גישה אופטימית כלפי החיים. ולא זו בלבד, אלא מי שאומר בגלוי כי גישתו לחייו בפרט וכלפי החיים בכלל – פסימית, זוכה ליחס נוזף וקפדני שמיד מנסה להחזירו בתשובה.

'אנשי המציאות' בחברה שלנו- חייבים תמיד לצאת מן הבית עם ארגזים מלאים באופטימיות מוחצנת, במיוחד אם הם רוצים להיות מקובלים ו/או לטפס במעלה סולם ההיררכיה החברתית. הגישה הרווחת טוענת כי לאדם חופש בחירה, ועליו לבחור כמובן בגישה האופטימית, להאמין שיהיה טוב, לא להיכנע לצד האפל.

פסימיות, אם כן נתפסת כחולשה, כירידה במורל, אצל אדם שלא יכול להביט במציאות הקשה ולהתעלות מעליה. כך נתפסים הדברים דרך הפריזמה החברתית, אך ברמת המציאות – אין לנו חופש בחירה, הדברים עצמם מחייבים אותנו להיות פסימיים או אופטימיים, בהתאם למשמעותם לגבינו. אנחנו יכולים להאמין

במה שאנו רוצים לגבי המציאות, אך בסופו של דבר, המציאות היא מה שהיא ולא יעזור לנו כלום. אנו מנסים להגיד שאין מציאות וכי הכל או לפחות חלק ניכר ממנה מצוי בראש שלנו. ואמנם יש צדק בטענה כי הדרך בה אנו חושבים על המציאות משפיעה על הדרך בה אנו קולטים אותה, אבל אין היא משנה אותה. ובסופו של דבר היא כפי שהיא. וזה מה שבסופו של דבר מה שבאמת משפיע עלינו: איך היא באמת. המציאות כפי שהיא, ולא איך אנו מנסים לקלוט או לעצב אותה במוחנו.

הפער הזה שבין המציאות כמות שהיא ובין הדרך האופטימית בה אנו 'בוחרים' להתייחס אליה – באה לביטוי מוצק ביחסנו לרעיון המוות. נושא זה הינו אחד מן הנושאים המרכזיים אותם אנו מנסים לעצב –ובאופן פנאטי- כדי שלא יקלקלו את גישתנו האופטימית. חלילה לנו מלהיתפס בהתבטאות שלילית או מיואשת לגביו, מיד יזדרז מאן דהו להשתיקנו, או להטיף לנו, מוסר. כך הגישה האופטימית, אך המציאות – אחרת, למציאות של המוות משמעות אחת והיא נוראה. מה שמחייב אותנו בעמדה פסימית כלפיו. המוות הוא עובדה אשר חייבת להימצא בתוך גבולות ההתייחסות שלנו, עובדה שאנו חייבים לנקוט עמדה ברורה לגביה, אחרת אנו

מדחיקים את האמת עד שנפגוש בה ואז כמובן זה יהיה מאוחר מדי. אך האמת היא שסך הכל קשה מאוד להיות אופטימיים ביחס למוות, כי המוות, בהיותו עובדה נוראה כל כך לא מאפשר לנו להיות אופטימיים כלפיו, אז בלית ברירה כל שנותר לנו הוא להימנע מלהתייחס אליו. ורק אז אנו יכולים להמשיך בתנוחתנו  האופטימית כלפי החיים. כי עצם ההתייחסות אליו מיד הופכת אותנו לפסימיים, מיד ובאופן שלם וחסר תקנה. אנשים ירשו לעצמם להיות פסימים לגבי מדיניות הממשלה, לגבי הזיהום האקולוגי, אפילו לגבי מידת הצלחתם בחיים, אך המוות הוא עדיין בחזקת טאבו, מבחינת היחס הפסימי. לנוכח המוות – כל שבב של אופטימיות נראה כרומנטיקה גמורה, כי מול העובדה שכולנו עתידים להישמד ולא מתוך רצוננו – איך אפשר בכלל להיות אופטימיים?

ובכלל, אי אפשר למצוא דבר מה אופטימי בחיי אדם נוכח פני המות: ניצוץ של אלוהים ההולך ודועך, הולך ומאבד עוצמה ובסופו של דבר הוא נכחד ונעלם. אין פה שום דבר אופטימי. לנוכח תמונת מצב זו, הפסימיות היא פכחון. ובכן, הבה ונעצור כאן. לאן כל זה מוביל, ישאל הקורא המפוכח? לניהליזם? להתאבדות? ובכן, בהתחשב בעובדה שמרגע לידתנו אנו נתונים בתא הנידונים למוות, החכמה היא להיות פסימיים לגבי העיסקה הכוללת ואופטימיים לגבי הסיכוי שלנו ליצירה ולהגשמה עצמית – למרות עובדת הישמדותנו הוודאית. לקבל את החיים כאבסורד, לחיות אותם ככאלה ואם זאת ולמרות זאת לנקוט בעמדה של מרדנות וקריאת תגר מתמדת. וזאת על ידי היצירה וההגשמה העצמית.

לעולם לעולם לא לשקר לעצמנו לגבי הוודאות או הנוראות של המוות, אלא להיפך – להסתכל באופן שקט בתהום הפעורה בסוף החיים – ועם זאת להילחם כדי לצמוח וליצור. ומתוך נקודת מוצא זו, לעשות ולהיות. נכון, זה אבסורד, זה פרדוכס – אבל זו גבורה אמיתית. כמו הזקן מתוך 'הזקן והים' של ארנסט המינגווי –

להיות מורד לא בגלל ששיכנענו את עצמנו שהכל ורוד -או לא כל כך שחור, אלא דווקא בגלל שאנו כה יודעים מה בדיוק יהיה הסוף ועם זאת – לא לוותר. באבסורד הנורא הזה טמון איזשהו הוד, איזשהו, כבוד עצמי, וזה כל מה שנותר, וזה המון. מסופר על בטהובן, שגסס בחוסר הכרה במשך כמה ימים, ואז לפתע פקח עיניו, התרומם מן הכר, נופף באגרוף קמוץ כנגד הכל כנראה ומת. הסוף נורא, אבל בפנים יש ניצוץ של חיים, כח בפנים, שרוצה להיות, למרות ועל אף הפסימיזם, מה שעושה את הבעירה לממשית, כי אפשר לבעור רק בתוך החושך, רק נגד הסיכויים. ואכן איזה סיכוי יש לנר כנגד כל החושך שמסביב, שעוד כמה דקות יבלע אותו,

ולא נודע כי פעם היה בכלל? ועם זאת הוא בוער, לא בגלל, אלא למרות, בלי סיכוי בלי תקווה, כך, כי זה גורלו. ולסיכום: הצמיחה של גדולה אמיתית באדם, ההתגבשות של עצמיות אמיתית בו, אף פעם לא מתרחשת מתוך אמונה, שכנוע עצמי או דבקות עיוורת באידאולוגיה סובייקטיבית – אלא ננגד כל הסיכויים,

למרות חוסר תקווה מוחלט. להיות ראוי לגורלך ולחיות אותו מתוך כבוד עצמי ואותנטיות שלמה, לא בגלל שקיוות כי בגלל מאמציך העתיד יהיה טוב יותר, אלא למרות שידעת ואתה יודע את הסוף. כאן צמח אדם אמיתי. הטרגדיה כערש לנצחון הרוח שבאדם.

מסופר על שבט בסרי לנקה, שפעם בשנה היו רוקדים ריקוד שנמשך  שנים עשרה שעות ברציפות, הריקוד הוקדש לשטן, והמסורת מספרת כי הוא היה אמור לגרום לשטן להתגשם במלוא שטניותו, מיד בסוף הריקוד, במרכז הרחבה בכפר, והנה שניה לפני שהשטן הופיע הפכו לפתע גברי הכבר את גבם כלפי רחבת הריקוד ופסעו במהירות הרחק ממנה וכך )ממשיכה לטוות המסורת( קיבלו גברי הכפר לתוכם את עוצמת השטן, בשעה שהוא נותר מסורב נחיתה וללא חלק נכבד מעוצמתו מחוץ לחיי הכפר.

[מסקנה? אולי שמה שאנו מסרבים מתכחשים לו – מזמין עצמו לבסוף אלינו. מה שאנו מזמינים אלינו מקווים ומיחלים לו – תמיד יעקוף אותנו. ורק זה שאנו מזמינים אותו אך יש בנו את הכוח לא להיכנע לו – ישאיל לנו מכוחו]…

——————————————————————————–


"ואף על פי כן, נוע תנוע"

גלילאו גליליי

.

"מעטים האנשים היודעים מה זה מות: אין הוא נסבל בדרך-כלל

בכח החלטה, אלא בתוך סכלות ועל-ידי הרגל, ורב הבריות מת משום

שאין להמנע מלמות."


לה-רושפוקו. אמרה מס. 23

 


I reflected how soon in the cup of desire

The pearl of the soul may be melted away

How quickly, alas, the pure sparkle of fire

We inherit from heaven, may be quenched in the

.clay

Thomas Moore 1779-1852

 

 

Neither can I believe that the individual survives the

death

of his body, although feeble souls harbor such

thoughts

through fear or ridiculous egotism.

Einstein 1879-1955

 

'When the wind of death blows out our


birthday candles, only the wish remains.'


Stephen Levine

 

——————————————————————————–

 


חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

האם כבר אמרו לך "תתעודד – היה יכול להיות הרבה יותר גרוע", "חייך – תסתכל על חצי הכוס המלאה!", "תפסיק להתלונן – זה לא רע עד כדי כך"? הלחץ המופעל עלינו ל"חשיבה חיובית" מוצא את ביטויו בצורות שונות ורבות: מדריכי עזרה עצמית הצצים כפטריות לאחר הגשם, סדנאות המונחות לרוב ע"י אנשים שאינם אנשי מקצוע מוסמכים, חברים אופטימיים "מדופלמים" שפשוט אין להם כוח לשמוע עלינו ועל צרותינו יותר ועוד.


הפסיכולוגיה הממוסדת תומכת גם היא במסרים אלה. הבסיס לתמיכה זו נעוץ בטיפול הקוגניטיבי נגד דיכאון. טיפול זה, שהבולט בפיתוחו הוא הפסיכולוג אהרון בק, יוצא מנקודת הנחה ש"חשיבה שלילית" היא לא רק אחד ממאפייני הדיכאון, אלא אף גורמת לו ומעודדת אותו. לכן, הטיפול מיועד לשנות את דפוסי החשיבה של האדם הדכאוני ולהפכו, בעצם, מאדם פסימי לאדם אופטימי, או לפחות על פי התפיסה הטיפולית הזו, מאדם פסימי לאדם מציאותי.


וכאן אנו מגיעים לשאלה כמעט פילוסופית: מי יותר מציאותי ממי? הפסימיסט או האופטימיסט. מעניין, אגב, לשים לב לעובדה שהשכנוע, גם שהוא נעשה מחוץ למסגרת של הטיפול הקוגניטיבי או של טיפול בכלל, נעשה רק בכיוון אחד: חברי מחנה האופטימיסטיים תמיד ינסו לשכנע את עמיתיהם הפסימיסטים להיות אופטימיים, אך ההפך כמעט ולא קורה – פסימיסטים אינם רואים כל צורך לעשות נפשות למחנה שלהם ולשכנע אנשים אופטימיים להיות פסימיים.

 


 ריאליזם דכאוני?!?! יש חיה כזו!!

והנה, מחקר שנערך בתחילת שנות התשעים הציב את הבסיס לתפיסה שונה לחלוטין. מעניין שהוא נערך ע"י אותה קבוצת חוקרים, חבריו של אהרון בק, ידידנו, פסיכולוגים קוגניטיביים שסברו שפסימיות אינה רק ממאפייני הדיכאון, אלא מסיבותיו, מצאו שאנשים דכאוניים מציאותיים יותר מאנשים אופטימיים ושאנשים חדי-תפיסה נוטים יותר להיות פסימיים ודכאוניים, משום שיש להם תמונה מדויקת יותר של החיים ותלאותיהם. החוקרים אלוי, אלברייט, אברבסון ודיקמן (שלושה מהם שותפיו של בק לפיתוח סולמות למדידת חוסר תקווה, חוסר אונים והמקבילות האחרות לפסימיזם הנתפס כגורם לדיכאון) טבעו מושג חדש: "ריאליזם דכאוני".


פרק המסכם את מחקר החלוץ שלהם בנושא נקרא: "ריאליזם דכאוני ואשליות אופטימיסטיות לא דכאוניות" והוא ראה אור דווקא בספר על גישות פסיכולוגיות מודרניות לטיפול בדיכאון.


האם אכן כדאי כל-כך להיות אופטימי? האם מציאותי כל-כך להיות אופטימי? או במילים אחרות: האם רע כל-כך להיות פסימי?


מי מעוות יותר את תפיסת המציאות: האופטימיסט או הפסימיסט?


דומה שראשית המחקר בתחום הריאליזם הדכאוני פתח פתח לפעילות ענפה של חוקרים בתחום (רובם, אגב, מגדירים עצמם כפסימיסטים בעצמם אך גאים על כך) שניסו לבדוק האם יעיל בכלל לנסות לשכנע אנשים בעלי תפיסת עולם פסימיסטית להיות אופטימיים והאם פסימיות היא בהכרח תכונה שלילית?

 

תפסיקו לחייך כבר!!!

כמשקל-נגד לים המדריכים לחשיבה עצמית, המתפרסים השכם והערב, פרסמה הפסיכולוגית ברברה הלד ספרון הנושא את השם הפאראדוכסלי-לכאורה: Stop Smiling – Start Kvetching: A 5-step Guide to Creative Complaining. על כריכת הספר, שזכה לסיקור נרחב בניו-יורק טיימס ולראיונות עם המחברת בתחנות רדיו מחוף אל חוף בארה"ב וברשתות טלוויזיה רבות, מופיע סימן הסמיילי המוכר לכולנו, אלא שחוצה אותו באלכסון קו המסמל "עצור!".


המחברת עומדת על שורשי החשיבה החיובית בתפיסת העולם האמריקאית המכתיבה אופטימיזם כפוי, שוללת את הזכות להתלונן ומתחקה אחר המקורות לכך בתפיסה של הגדרת ארה"ב כ"ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות".


להקדים תרופה לאכזבה – בואו ננמיך ציפיות

מי שחקרה את הנושא בצורה שיטתית יותר הייתה פרופ' גו'לי נורם ממכללת ולסלי שבארה"ב ואשר טבעה, בעקבות מחקריה, את המושג "פסימיזם הגנתי". המונח "פסימיזם הגנתי" הושרש באמצע שנות השמונים ע"י ננסי קנטור וקבוצת סטודנטים שחקרו את הנושא והוא מתייחס לאסטרטגיה קוגניטיבית (מחשבתית) שבה אנשים מנמיכים את רמת הציפיות שלהם וזאת, חשוב לציין, על אף הצלחתם הרבה במצבים דומים בעבר. תיאורטית, הנמכת הציפיות היא אמצעי לריכוך מכל הכישלון האפשרית.


הפסימיסט ההגנתי רואה בעיני רוחו את הגרוע מכול: הוא לוקח בחשבון ואף רואה לנגד עיניו תרחישים מתרחישים שונים, שבהם דברים עלולים להשתבש (לא פלא שהוא מעצבן את האופטימיסטים), אלא – וזה מה שעושה את ההבדל בינו לבין דכאוני חסר אונים ופאסיבי היושב בחיבוק ידיים ומתלונן על מר גורלו – הוא מכין את עצמו לכל אחד מתרחישי הכישלון הללו, ובכך עושה כל שביכולתו כדי למנעם וכך הוא גם מצליח למנעם!!!


אז מי צודק – האופטימיסט או הפסימיסט?

תלוי. תלוי מה האופטימיסט עושה. קבוצה אחרת של נבדקים במחקריהן של קנטור ונורם מכונה "אופטימיסטים אסטרטגיים". מה שמבדיל אותם מסתם אופטימיסטים הוא שבדומה לפסימיסטים ההגנתיים, גם הם נוקטים בכל פעולות למניעת האסון המתקרב, או במילים קלות יותר, הכישלונות האפשריים, אך בניגוד לעמיתיהם הפסימיסטים ההגנתיים, הם אינם חשים חרדה ומרשים לעצמם לאמץ ציפיות גבוהות, אשר גם הן מתאימות להיסטוריה האישית שלהם ולקורות אותם עד כה. כלומר, מבחינה מעשית, הם נוקטים בכל אמצעי הזהירות המתבקשים מבחינה רציונאלית, אך הם אינם דואגים כמו עמיתיהם הפסימיסטים.


ומה עם כל היתר?

כמו בכל מחקר פסיכולוגי אין שחור ולבן, טוב ורע, כאלה וכאלה, אלא המציאות מגוונת יותר. מי שבאמת מכשיל את עצמו, עולה מהמחקר הפסיכולוגי, הם לא הפסימיסטים ההגנתיים ולא האופטימיסטים האסטרטגיים, אלא 40% מהנבדקים עליהם נמנים הדחיינים (ראו כתבתי: "רק עוד רגע, אימא, רק עוד רגע קט"), שמכשילים את עצמם ע"י דחיית משימות כמעט עד אין קץ, אלה שמשתכרים לשוכרה במסיבות לפני משימות חשובות, אלה שאינם מתאמנים לקראת מטלה חשובה ועוד. כלומר, הקריטריון אינו אופטימיות לעומת פסימיות, אלא הכנה לעומת אי-הכנה.


לגייס את החרדה לשיפור הביצועים

המשימה בטיפול אינה סתם הפיכת אנשים פסימיסטים לאנשים אופטימיים, כפי שנרמז בכל מדריכי החשיבה החיובית והסדנאות השונות לחשיבה חיובית המערבים אלמנטים מיסטיים ומאגיים ("תחשוב חיובי!", "הנבואה המגשימה את עצמה"), אלא הפיכת הפסימיזם ליתרון ע"י תרגום הציפייה לאירועים שליליים לשורה של פעולות למניעתם – ולא ע"י ניסיון לשכנע את הפסימיסט לצפות לאירועים חיוביים!


כוחה החיובי של החשיבה השלילית

במקום להמיר את החשיבה השלילית של הפסימיסט לחשיבה חיובית, כפי שנעשה בטיפול הקוגניטיבי הקונבנציונאלי בדיכאון (שלא לדבר על כל האלמנטים האי-רציונאליים שבסדנאות ובמדריכים המונחות והנכתבים ע"י שרלטנים ומיסטיקנים למיניהם), המשימה בטיפול באנשים פסימיים וחרדים, היא להוות משקל-נגד ללחץ החברתי העצום לחשיבה חיובית.


הפסימיסט נתון ללחץ כפול: מצד אחד, הוא לוחץ על עצמו בכך שהוא מצפה לגרוע מכל, בטוח שהוא יקרה וחרד מכך; מצד שני, אסור לו לבטא את חרדותיו בגלל הלחץ העצום לחשיבה חיובית, כך שהוא נמצא, בעצם, במצב של בידוד חברתי: אם יבטא את דאגנותו יאיים על חבריו האופטימיסטים המושבעים, שבמקרה הטוב ישכנעו אותו לאמץ גישה אופטימית בכל מחיר ובאופן בלתי-תלוי במבנה אישיותו, ובמקרה הגרוע יותר, ינדו אותו כ"נודניק" שאין להם כוח לשמוע את תלונותיו.


וכשהוא מגיע לטיפול, שוד ושבר: גם המטפל מנסה להתווכח איתו ולשכנע אותו להיות אופטימי. דרך ללא מוצא. מעטים המטפלים המסוגלים להכיל מבחינה רגשית את הפסימיות ובמקום לומר למטופל: "ראה, עד כה הצלחת – אז אין סיבה לדאגה" יאמרו לו: "עד כה הצלחת, כי דאגת להתכונן – ראה כמה החרדה משרתת את טובתך".


חשיבה שלילית, חברים, אינה בהכרח גרועה מחשיבה חיובית, אם משכילים לגייס אותה לטובתנו. ובעיקר, אם איננו מנסים, בטיפול או שלא בטיפול, ללכת נגד עצמנו אלא עם עצמנו, בין כאופטימיסטים ובין אם כפסימיסטים בלי לשכנע אף אחד להיות מה שהוא לא.

 

 

הכל נוסע אל סופו.

וכבר מן ההתחלה – הכל נוסע אל סופו. …ובינתיים – נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של החידוש, של הלידה, של הנעורים. אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור עד כי לא נודע כי בא אי-מי, אי מה – אל קירבו. כי אי פעם היה אי-מי אי מה – לפני שנבלע.

מחושך באנו ואל חושך נגיע והאור בבינתיים- הוא גשר רופף בין אין לאין, בין אובדן לאובדן. וככל שנבער ביתר-שאת באבוקת החיים, ככל שנצעק יותר לגבור על

שאון החיים, ככל שנילחם יותר לצאת מנצחים במלחמת החיים – כן נגיע תשושים יותר, הלומים יותר, מהר יותר – אל מחוז החפץ של המוות.

כי הכל נוסע אל סופו. כי הכל מתעורר אל יום שנוסע אל הלילה. והערב ממתין בפאתי היום, ממתין לו שיחלש, שיצנח מזניט הגובה של צהרי יומו, שלא יוכל עוד לעמוד בשיא השמיים, ואז שם למטה הערב הממתין – מלווה אותו לאט לאט אל תוך הלילה השקט. הלילה הסופי.

וכך אנחנו נוסעים אל סופנו. עוד לא הספקנו להתגבש ולטוות את מארג חיינו, לחבר מידע למידע, מיומנות למיומנות, מעשה להלכה – והנה פושה בנו הבלבול, יורדת עלינו השחיקה, העייפות עוטפת את השרירים והחרדה יושבת בצומת החזה כעכביש ענק, משחר אל היצורים הזעירים של החיים ובולעם אחד לאחד. רק לפני יומים בקעו מביצת התקוה והרעיון, רק לפני יומיים החלו צעדים ראשונים של גישוש והיסוס וחשש – וכבר מבוא ומכינה לקראת המפולת הסופית, לקראת

הלילה השקט המצפה לבלוע אותנו בשקט וללא מאמץ, ללא מאבק – כי כה נחלשנו בדרך… לאט לאט אנו גולשים אל סופנו וגם אם יתמהמה בוא יבוא, בוא

יבוא, לאט לאט. בתנאי שנצליח להגיע – לפני שתיפול עלינו -כרעם ביום בהיר וכשוד בצהרי היום – הקטסטרופה התורנית. …ואם נשרוד, אז נגיע בשלום.

נגיע – אל הלילה הגדול, להיבלע בתוכו, לתמיד.


——————————————————————————–

"חשוב עכשיו על המוות שלך," אמר דון חואן לפתע. "הוא נמצא

במרחק הושטת-יד ממך. הוא עלול לטפוח על כתפך בכל רגע. על כן

אין לך, בעצם, פנאי למחשבות טיפשיות ולמצבי-רוח. לאיש מאתנו

אין פנאי לכך"

קרלוס קאסטנדה, מתוך "מסע לאיכטלאן", עמ' 52

——————————————————————————–

"אין מורים, אין שיטות, ישנם אנשים העומדים למות"

ויקטור סאנצ'ז, מתוך 'משנתו של דון קרלוס'

————————————-

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר" – גבריאל בן יהודה, 1999

מפיץ: בית עלים.