ארכיון הקטגוריה: חיים במבט אפל

על טראומות, משברים וקטסטרופות (תסמונת איוב)

קלף מס. 16 בטארוט: ''המגדל הנופל''.

"Broken lines, broken strings,

Broken threads, broken springs,

Broken idols, broken heads,

People sleeping in broken beds.

Ain't no use jiving

Ain't no use joking

Everything is broken.

 

Broken bottles, broken plates,

Broken switches, broken gates,

Broken dishes, broken parts,

Streets are filled with broken hearts.

Broken words never meant to be spoken,

Everything is broken.

Seem like every time you stop and turn around

Something else just hit the ground

 

Broken cutters, broken saws,

Broken buckles, broken laws,

Broken bodies, broken bones,

Broken voices on broken phones.

Take a deep breath, feel like you're chokin',

Everything is broken.

Every time you leave and go off someplace

Things fall to pieces in my face

 

Broken hands on broken ploughs,

Broken treaties, broken vows,

Broken pipes, broken tools,

People bending broken rules.

Hound dog howling, bull frog croaking,

Everything is broken."

 

Words and Music by Bob Dylan

1989 Special Rider Music

 


——————————————————————————–

חלק א':
על כולנו עוברים משברים, על כולנו נופלות צרות קשות מפעם לפעם. אפשר להגיד שזו מניפסטציה אישית וקיומית של חוק מרפי בחיי כל אחד מאיתנו. מקווים להוליווד אך אחת לכמה זמן, כל הזמן מגיע ביקורה של הגברת הזקנה. (כשם מחזהו של פרידריך דירנמט השוויצי: 'ביקור הגברת הזקנה').

זה כמו רולטה הפוכה, (כי הגלגל נעצר במספר שלנו אל בגלל מזל אלא בגלל העדרו) וזה באמת עניין של זמן עד שהקטסטרופה הבאה תבקר אצלנו ותיפול עלינו. ומי לא חווה כמה וכמה כאלה, בין אם לו או לקרוביו ויקיריו. כולנו אמנם מקווים שהנורא מכל כבר מאחורינו וכי קיבלנו כבר את מנת המשברים והטראומות, אך אחת לכמה זמן זה בדרך כלל מגיע. לובש צורות שונות, אך מגיע.

למעשה כל חברה וכל אדם פוגשים במהלך החיים צרות המתרגשות ומתרחשות עליהם. האדם או החברה מקווים מתכננים, בונים משהו, מצפים לטוב. והנה אסון. משהו נורא קורה שמחריב הכל (או כמעט הכל), והורס דבר יקר ואהוב. זה יכול להיות גירושין, מוות, אהובה שזנחה, חבר טוב שניתק קשר, בגידה בנישואין, מחלה קשה, פיטורין, הורדה בדרגה, הלבנת פנים ברבים, פשיטת רגל, ועוד ועוד- אך בצורה זו או אחרת זה קורה ומגיע. והיות וזה קרה לכולנו וזה קורה לאורך כל ההיסטוריה למין האנושי – קיימת בנו באופן אישי ובחברה באופן כללי – מעין גישה מתוכנתת ה'נשלפת' ברגע שמתרחשת הצרה ונופל האסון. מטרת הגישות הללו באופן כללי היא למנוע מצב של קריסה מוחלטת, והיא באה להחזיר את האדם/החברה – בחזרה למסלול החיים הרגיל. (ישנם כמובן גם הניהיליסטים למיניהם הרואים בזאת סתם חוסר מזל, ובכך החוסן הנפשי שלהם נבחן כאן עד תומו).

וכדי שלא תתבצע הקריסה, כדי שמשהו בסיסי ברמה הפסיכולוגית שלנו לא יהרס ויחובל ללא יכולת תיקון יש צורך בדרך כלל בהסבר מניח את הדעת. הסבר בנוסח: 'מדוע זה קרה דווקא לי'? וזה מה שהגישות הללו עושות, הן מספקות איזשהו הסבר. וההסבר הזה חשוב למרות המשבר ובגללו, שהרי כולנו יודעים שבמלחמת המשברים ישנן שתי חזיתות; חזית המשבר עצמו והחזית הפסיכולוגית. אם הקרב מוכרע בחזית אחת צריך להציל את החזית השניה. אם אין הסבר מניח את הדעת אז צפויה התמוטטות בחזית הפסיכולוגית, ואז יהיה קשה להמשיך הלאה אחרי המשבר הזה.

אך כאמור, בדרך כלל קיימות כמה גישות רווחות שכל אחת רואה את הקטסטרופה בצורה אחרת: לראשונה, בהעדר תוית טובה יותר, אקרא הגישה הקפיטלסטית והיא מאמינה בזכות כל אדם לממש לעצמו את גורלו – רואה את המשבר כמשהו עמו אתה אמור להתמודד ומתוכו לצאת מחוזק. האמונה הדתית רואה בזה או מבחן לגודל האמונה (איוב) או עונש על חטא כלשהו (קין, אדם וחוה). ותיאוריה אחרת אותה אני רוצה להביא כאן רואה באסון קריאה של המציאות ליישור קו עם מה שאמיתי.

ונתחיל שוב מן ההתחלה: ובכן מפעם לפעם זה אכן מגיע, וזה שם במבחן את החסינות, הלכידות והבריאות של הגוף והמערכת שעליו זה נופל.

החיים מזמנים לנו אותם לבד, זה, כאמור, יכול להיות מחלה, או תאונה לאדם, מפולת כלכלית לחברה, מלחמה, או סידרת פיגועים לא נגמרת לאומה או מדינה. ואז, כעץ שחווה רוח חזקה – כל שרופף, כל שמקושר קישור רקוב, או בלה, ניתק מן העץ ואם הרוח חזקה דיה היא עשויה לאיים אף על העץ עצמו. (שעשוי להישבר אם אין בו מספיק נוזלים, או אף להינתק מן הקרקע אם שורשיו אינם עמוקים דיים).

ואולי הדוגמה הטובה ביותר היא מכונית, שנראית ומנהגת בדיוק כמו המכונית שלידה בכביש, וגם מן הבחינה של התנעה, נסיעה והגיעה – אין ביניהן הבדל. אך אם שתי המכוניות הנ"ל מעורבות בתאונה, אזי מכונית אחת יכולה לצאת ניזוקה יותר והאחרת ניזוקה פחות. ובדרך כלל המכונית הפחות חזקה, או הישנה יותר, או זו העשויה מחומרים פחות עמידים – תינזק יותר ויהיה לה קשה יותר לחזור לנסיעה רגילה. וזאת בשעה שהמכונית הוולוו או סתם מכונית חדשה שבה הכל חדש ומוצק – תיסבול מפחות נזקים.

כך שמבחינה זו, ניתן להסתכל על פורענויות של הטבע, כגון סערות, רעידות אדמה וכו' – כעל סדירה של מבחנים טבעיים הבאים 'לבדוק' את החסינות של החיים האורגניים. מה שלא חסין ולא עמיד, יושמד, אפשר להגיד שזה אחד הדברים שעמדו בבסיס החוק של דרווין: Survivel of the Fitest

מבחינה זו החברה האנושית, עם הרפואה שמטפלת בעיקר בסימפטומים, ושאר עזרי תדמית ואקלוגיה שנועדו לתת תחושה של חיים נוחים וטובים יותר – נועדו, באיזשהו מקום, לא לאפשר למבדק הזה, לטסט הזה – להגיע לתוצאות אמת. כל מותרות הקידמה הללו מאפשרות למערכת להמשיך, למרות שמתחת לפני השטח ישנה הצטברות של משהו שמחליש או מפורר אותה.

כפי שנכתב בסיפרם של זובין וספרינג (העוסק בהתפרצות של סכיזופרניה):

"^ניתן לדמות את הקריסה של יכולת ההתמודדות להתפתחות בקע בקליפת כדור הארץ. בדרך כלל יתרחש רעד קל בטרם הקליפה תתייצב במקומה, ממש כשם שבחיינו יוביל זעזוע קל בתחומי העבודה או החיים האישיים למצב סגירות חדש. לעומת זאת, אם שכבה של לבה ממוסת רוחשת מתחת לסדק בקליפת כדור הארץ, תיצור התפתחות הבקע הזדמנות להיווצרות הר-געש. באדם הפגיע, קריסה שכזו עלולה להוביל להתפרצות שלה הפרעה פסיכופתולוגית"/

 

J. Zubin & B. Spring. "Vulenrability: Anew View of Schizophrenia" journal of Abnormal Psychology, 86, 1977. p. 103

 

(הגירסה העברית מתוך סיפרו של שלמה גיורא שהם, "טירוף, סטייה ויצירה, משרד הבטחון, 2002, עמ' 54).

מערכות לבלימת נזקים שכאלה מצויות כמובן גם בתוך האינדווידואל עצמו, בכל אחד מאיתנו קיימות מערכות שנועדו להגן עלינו מפני עימות ומפגש עם קטסטרופות. וגם אחרי שהן מתרחשות – המערכות הללו בתוכנו בולמות את התקדמות המשבר פנימה לתוכנו. המדובר על מנגנונים שלמים, של _הכחשה, הדחקה, השלכה ורציונליזציה_. שבאים להפחית מן הממדים של השואה האישית. אנו לא מאפשרים לה להיכנס לתוכנו ולהמשיך הלאה אל תוך הליבה של עצמיותנו. בשלב מסויים אנו בולמים את הקטסטרופה. והבלימה הזו נועדה להגן על המערכת הפסיכולגית. אך כתוצה מכך דברים בנו שהיו צריכים 'לינשור וליפול' כתוצאה מן השוק – נותרים בעינם.

מערכות הגנה פנימיות אלו הן כמו קפיצים שנועדו לרכך את המכה. קפיצים הדומים לאלו הקיימים בקרונות רכבת. שם הם נועדו לרכך את המכה ברגע שהיא פוגעת בקיר התחנה ( או ברכבת אחרת) ואז הנוסעים חשים פחות את המכה והיא קונסת אותם פחות. הקפיצים הללו נקראים בלשונו של גורדייף 'באפרס'. [1] ('בולמי זעזועים') ולמרות שהם באים למזער את השוק של המכה הבאה – למעשה הם רק מחלישים, בסופו של דבר, את המערכת הפסיכולוגית שלנו; כי מה שהיה אמור להתמוטט ולהיות מוחלף במשהו חדש – בגלל המכה – נשאר על עמדו ובכך מחליש את המערכת והופך אותה (בטווח הרחוק) לבלי עמידה בשואות ואסונות. כאמור ההגנות הללו בתוכנו הינן סוגים שונים של _הכחשה והדחקה_; האדם מדחיק דברים לא נעימים, דברים שהוא צריך לתקן וכו' ואז נוצר פער בין העצמי האמיתי שמלא בספקות, חרדות חסר וודאות וכ'ו ובין מה שהאדם מספר לעצמו ומאמין שהוא הוא האני האמיתי ושזה מצבו באמת. ואז כששואה חזקה באמת מגיעה ואין כבר יכולת להדחיק ולהכחיש – כל שהיה מוגן בפנים נכנס לכאוס והתפרקות מוחלטת. כי כל אותם אלמנטים לא בריאים המשיכו להחליש את המערכת מבפנים, וכשהמכה כבר מגיעה היא מוצאת מערכת שבחוץ נראה חזקה אך בפנים, מאחורי כל ההכחשות והדחקות היא חלשה ולא מאוחדת.

יש שיר של דליה רביקוביץ, בשם "גאוה" שמדבר בדיוק על זה:

גאוה
"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,

ולא מחמת זקנה.

שנים רבות הם שוכבים על גבם בחם ובקר,

שנים כה רבות,

כמעט נוצר רשם של שלוה.

אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.

מעין גאוה.

שנים רבות עוברות עליהם בצפיה.

מי שעתיד לשבר אותם

עדין לא בא.

ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,

ודומה, הם ללא תנועה.

עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים

יבוא וילך.

ופתאום האבן פצועה.

אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.

ומה גם אנשים".

(מתוך "כל השירים עד כה" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995, עמוד 152)

המשוררת מדברת על החלשות פנימית כתוצאה מן המעברים החדים ממצב קיצוני אחד לשני; מהתרוממות רוח לאכזבה קשה, מתקווה למפח נפש, מאהבה גדולה לנטישה איומה. מעברים שמחלישים את המשוררת מבפנים ואז אין צורך בקטסטרופה גדולה, די במילה אחת קשה ממוכרת בחנות והכל בפנים נכנס למצב של טראומה. בשיר זה היא מראה שהתמוטטות פנימית נגרמת פחות על ידי גורמים חיצוניים ויותר על ידי מה ששביר ולא מאוחה בתוכו של האדם עצמו.

חלק ב'
המכה הנוכחית מחלישה את האדם,במידה ותוכו לא עבר בדק בית. בעוד שאצל אדם שעושה בדק בית ואינו משקר לעצמו בדבר מצבו האמיתי – השואה העכשווית דווקא משחררת מתוכו את התוך המוצק, המלוכד, הנקי, השלם – שיוצא החוצה כאודיסאוס הירואי, להתמודד. הגיבור.

ולא זו בלבד, אלא שבגוף שבודק עצמו ומשאיר רק את המערכות החזקות – יכולה להייווצר קוטביות הפוכה; במקום שהגוף החלש יתדרדר במהירות לעבר התפרקות סופית – בהיותו גוף חזק

הןא לא רק מחזיק מעמד, אלא הוא אף מתחזק עוד יותר, כתוצאה מן הקטסטרופה.

כך שהקטסטרופה לא רק בוחנת חוזק וחסינות, אלא אף מעניקה לכל מצב עוד מאותו הדבר שגרם למצב להגיע למצבו… החסון נעשה יותר חסון והחלש יותר חלש.

דוגמאות לכך מצויות גם בקנה מידה רחב יותר, אצל אומות. למשל מלחמת וויטנאם וקריסת מגדלי התאומים באמריקה, ומלחמת העולם השנייה בגרמניה ויפן – כל אלה רק חיזקו את המדינות הללו והגדילו את כוחן הכלכלי.

אם האומה שלמה עם עצמה ברמת הגלעין, וחזקה ברמה העקרונות והאידאלים שלה – הכשלון דווקא יכול לחזק. ולעומת זאת אצל אומות המצויות במצב של משבר ערכי או חוסר גיבוי אידאולוגי – לא זו בלבד שכשלונות לא מחזקים אלא אף מחלישים – אלא שאומה שחווה שרשרת של נצחונות – יכולה לעבור תהליך של החלשות. הכיצד? ובכן ככל שיש יותר נצחונות כך העם והמדינה פחות נתונים לבדיקה של הגלעין שלהם, המערכת הפנימית. ככל שיש יותר נצחונות כך יכולים הדיסהרמוניה, הבלאגן והשחיתות הפנימיים – לשגשג. ואז מספיק מספיק כשלון אחד, לאחר רצף של נצחונות והכל מתפורר בבת אחת.

 

כמובן שדברים אלו לא מגורשים מן האקטואליה. ואם נחזור לימינו הרי שמדינת ישראל נתונה בעיצומה של קטסטרופה בלתי נגמרת. כמעט כל יום, או כל שבוע – מפוצצים עצמם מחבלים בבתי קפה ובתי מלון ומרטשים למוות עשרות בני אדם. המדובר על האינתפידה השניה, אינתיפדת אל אקצה, ובזמן ששורות אלו נכתבות (יוני 2003) זה נמשך כבר כשלוש שנים, מה שמוסיף לקטסטרופה שמתרחשת כל יום את אלמנט ההתשה. כי קטסטרופה שמתרחשת בבת אחת, הורסת פחות מאשר זו שמתמשכת ולא מראה שום סימן לסוף. כאן היסודות הבריאים מושמים למבחן וככל שהאינתיפדה תמשיך כך המבחן יהיה תובעני יותר. ויותר ויותר יסודות רעועים יעברו תהליך של התפוררות.

ונראה שיוזמי אינתיפדת אל אקצה כמו יודעים או משערים עד כמה היסודות של המדינה רעועים, כי הם מתעקשים ויהי מה להמשיך את הקטסטרופה עוד ועוד, עד שלדעתם המסכה ההרואית של 'עברנו את פרעה נעבור גם את זה', 'לא נורא נתגבר', וכו' – תיסדק באופן אקוטי ויחשפו כל היסודות הרעועים.

במלחמת העצמאות קרה כמובן תהליך הפוך, שבו הקטסטרופה של המתקפה של כל מדינות ערב הצמיחה מן המדינה הצעירה כח עצום, שבעצם הצליח להקים מדינה ולגרש ערבים מאדמתם.

והשאלה היא: בשנים שעבר מאז 48 האם היינו עסוקים בחיפוף וחלטורה, ברדיפה אחרת טובות הנאה אישיות? או בביסוס חוקה, ערכים וכו'? כי אם נחזור שוב לטראומת קריסת מגדלי התאומים בארה"ב, הרי שזו רק חיזקה את ארה"ב, ליכדה אותם ועשתה אותם יותר פטריוטים וגם הכלכלה בדרך ליציאה מן המיתון.

כך שהמשפט 'מה שלא הורג אותי מחשל אותי', הוא לא לגמרי נכון. כי אם המערכת מעורערת אז מה שלא הורג אותי בפעם הראשונה, לבטח ממשיך לערער את היסודות, שבפעם השניה הוא כן יהרוג. ומצד שני הוא יחשל אותו לא אם הוא יצליח להרוג אותי, אלא אם מה שחי בי הוא מספיק חזק ממילא. כך שהמשפט הזה של ניטשה צריך להיות "מה שמסכן אותי – או יהרוג אותי או יחשל אותי".

ואם להביא את שנאמר באנאלוגיה נוספת, הרי שבמפגש האלים שבין שולחן לפטיש, יש צד גלוי וצד סמוי; הצד הגלוי הוא גודל הפטיש, עוצמת המכה. והנמשל הוא עוצמת הקטסטרופה. הרובד השני, הסמוי- עוסק בעובי השולחן, חוסנו, החמרים מהם הוא עשוי, כמה ברגים ומסמרים יש בו ועד כמה הם מחוזקים. האם יש בו תולעים, האם הוא רטוב וכו'. כל אלה הם פרמטרים סמויים בשולחן, אך הם הם המרכיב המכריע שיקבע בסופו של דבר; האם השולחן יתמוטט או יתחזק תחת מכות פטיש הטראומה.

ולסיכום:

_לטראומה אין ערך בפני עצמה, כשלעצמה, אלא ביחס לתשתית הפנימית של המערכת שספגה את הטראומה_. אילולא הטראומה, הגוף או המערכת היו יכולים להיות נתונים שנים על גבי שנים בתהליך איטי של רגסיה, ניוון והתדרדרות פנימית, כשרק המסגרת הראוותנית מכסה על פני כל זה. הבקיעים מתעמקים ומתעמקים ובחוץ הסלעים נראים חזקים וגאים, והטראומה לא חייבת להיות אפילו טראומה, היא יכולה להיות כלב ים קטנטן וזה הקש שישבור את הגב בעל הדיסקוסים השחוקים.

וכך, הקטסטרופה (בין היא היא תאו יאור או כלב ים קטן) מותחת קו ומכריחה לעשות חשבון. חשבון של רווח והפסד. האם הגוף הוא גוף מפסיד או מרוויח? האם הוא חולה או בריא? גוף רגנרטיבי או כזה המצוי בתהליך דגנרטיבי?

(זכורני כיצד נדהמתי, כאשר בקורס חוקרים במערכת הבטחון, סיפרו לי התלמידים, כי להם זו תופעה ידועה, שמחבלים יכולים לספוג כמה וכמה כדורים ועדיין הם ממשיכים להסתער. מחבל יכול ליפול מגג גבוה ולמעט שבר לא יקרא לו מאום. האנלוגיה כאן באה להראות מערכת נפשית (או לאומית) שאין בה בקיעים, וכול כולו שלמה ומאוחדת עם המטרה שלה, הנה עמידה וחסינה יותר במיתקפות וסכנות).

מכאן שקטסטרופה רק מאיצה את התרחבותם של הבקיעים שכבר קיימים, או מחזקת את שקיים.

אם מדובר על מערכת שנמצאת בתהליך של צמיחה והתפתחות ניתן אף להביט על הטראומות כעל מבחנים בתהליך חניכה, בתהליך של צמיחה של אינדווידואל או גוף או מערכת לרמה של מודעות עודפת, של בגרות בשלה יותר.


——————————————————————————–

 

Buffer [1]באפרס: (חוצץ)

"מכניזם פסיכולוגי המונע מן האדם לחוות את המציאות של הרגע הנוכחי ולראות את מצבו המכני האמתי; במיוחד, מכניזם אשר בעזרתו מגינה האישות המזוייפות של האדם על התמונה הדמיונית שלו על עצמו. לחצוץ: להשתמש בחובץ, כמו ב'לחצוץ מצב לא נעים".

מתוך סיפרו של רוברט ברטון: 'זכירה עצמית', עמ' 282, (הוצאת גל, 2002)

*

"גורמים מוגדרים וברורים עד מאוד, מונעים מן האדם להבחין בשוני שבין תפקיד אחד לאחר או בין מסכיה אחת לאחרת. גורמים אלה הינם מבנים מלאכותיים מסויימים, הנקראים בולמי זעזועים. 'בולמי זעזועים הוא כינוי מוצלח ביותר למנגנונים הללו. בולמי זעזועים בין קרונות רכבת מונעים התנגשויות, מחלישים את הזעזוע. הוא הדין לגבי בולמי זעוזועים בין תפקידים שונים ובין קבוצות שונות של 'אני, או אישויות. בני אדם מסוגלים לחיות עם אישיות שונות מבלי שאחת תתנגש באחרת, וגם אם אין לאישויות אלו כל ביוטי או גילוי חיצוני, למרות זאת הן קיימות בפנים. מועיל הדבר מאוד לנסות לגלות מה הם בולמי זעזועים. נסו לגלות כיצד משקר אדם לעצמו בעזרת בולמי זעזועים. נניח כי אדם אומר, 'אני לעולם לא מתווכח', או אד, אם באמת משוכנע הוא עמוקות שלעולם אינו מתווכח, הוא יכול להתווכח כמה שיצרה, בלי להבחין בכך אי פעם. זהו תוצר של בולם זעוזעים. אם יש לאדם מספר מויים של בולמי זוזועים מעולםי, בטוח הוא לחלוטין מפני סתירות בלתי נעימות. בולמי הזעוזעים הינם מכניים לגמרי; בולם זעזועים משול לחפץ העשוי מעץ, הוא איננו מסתגל, אבל את תפקידו הוא ממלא היטב: הוא מונע מאדם להבחין בסתירות".

מתוך 'הדרך הרביעית' מאת אוספנסקי, תרגום אריה בובר, עמ' 56-6, הוצאת זמורה ביתן, 1993.

" 'בולם זעזועים' הוא מונח הצריך ביאור מיוחד. ידוע לנו מה הם בולמי הזעזועים שבקרונות הרכבת. אלה הם מיתקנים המחלישים את הזעזוע כשהקרונות מכים זה בזה. לולא הם, היתה התנגשות הקרונות זה בזה בלתי נעימה ומסוכנת מאוד. בולמים אלה מרככים את תוצאות הזעועים והודות להם אין חשים בהם ואין מבחינים בהם. בדיוק אותם מנגנונים ניתן למצוא בתוך האדם. הם נוצאים לא בידי הטבע כי אם בידי האדם עצמו, אף כי לא מרצונו. הסיבה להופעתם היא קיומן של סתירות רבות באדם; סתירות בין דעות, רגשות, חיבות, מלים ומעשים. לו היה על אדם להרגיש במשך כל חייו את כל הסתירות הקיימות בתוכות, לא היה יכול לחיות ולפעול בשקט כפי שהוא חי ופועל עתה. הוא היה נתון בחיכוך תמידי. באי מנוחה מתמדת. אין אנו רואים עד כמה תורים זה את זה ועיונים זה לזה ה'אני' השונים שבאישיותנו. לא היה אדם מרגיש בכל הסתירות האלה, היה רמגיש מה הוא באמת. הוא היה מרגיש שהוא משוגע. אין אדם שנעים לו להרגיש כי הוא משוגע. יתר על גן, מחשבה מעין זו נוטלת ממנו את בטחונו העצמי, מחלישה את מרצו, נוטלת ממנו את 'כבודו העצמי'. בדרך זו או אחרת עליו להשתלט על מחשבה זו או לסלקה. עליו לשים קץ לסתירות או לחדול לראותן ולהרגיש בהן. אין אדם יכול לשים קץ לסתירות, אבל אם נוצרים בו 'בולמי זעזועים' ביכולתו לחדול מלהרגיש בהן והוא לא ירגיש בנגיחה הנגרמת מהתנגשות השקפות סותרות, רגשות תוקרים, מלים סותרות.

'בולמי זעזועים' נוצרים לאט ובהדרגה. 'בולמי זעזועים' רבים מאוד נוצרים בצורה מלאכותית באמצעות ה'חינוך'. אחרים נוצרים בהשפעתם ההיפנוטית של כל החיים מסביב. אדם מוקף אנשים החיים, מדברים, חושבים ומרגישים באמצעות 'בולמי זעזועים'. כשהוא מחקה אותם בדעותיהם, בפעולתיהם ובדבריהם, יוצר האדם שלא מרצון 'בולמי זעוזעים' דומי בתוך עצמו. 'בולמי זעודועים' מקילים על חיי האדם. קשה מאוד לחיות בלי 'בולמי זעזועים', אך הם מונעים מן האדם את האפשרות של התפתחות פנימית. יכון שנועדו להקטין את הזעזועים. אך רק זעזועים עשויים להוליך אדם אל מחוץ למצב שבו הוא חי, כלומר להעיר אותו. 'בולמי זעזועים' משכיבים את האדם לישון, נותנים לו את התחושה הנעימה והשלווה שהכל יהיה טוב. שאין שום סתירות ושהוא יכול לישון במנוחה. 'בולמי זעזועים' הם מנגנונים שבאמצעותם יכול אדם להיות תמיד צודק. 'בולמי זעזועים' מסייעם לאדם שלא למרגיש במצפונו".

 

אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא. עמ' 168-9 שוקן 1979

 

*

 

"In the life of an ordinary man truth and falsehood have no moral value of any kind because a man can never keep to one single truth. His truth changes. If for a certain time it does not change, it is simply because it is kept by 'buffers.' And a man can never tell the truth. Sometimes 'it tells' the truth, sometimes 'it tells' a lie. Consequently his truth and his falsehood have no value; neither of them depends upon him, both of them depend upon accident. And this is equally true when applied to a man's words, to his thoughts, his feelings, and to his conceptions of truth and falsehood.

"In order to understand the interrelation of truth and falsehood in life a man must understand falsehood in himself, the constant incessant lies he tells himself.

"These lies are created by 'buffers.' In order to destroy the lies in oneself as well as lies told unconsciously to others, 'buffers' must be destroyed. But then a man cannot life without 'buffers.' 'Buffers' automatically control a man's actions, words, thoughts, and feelings. If 'buffers' were to be destroyed all control would disappear. A man cannot exist without control even though it is only automatic control. Only a man who possesses will, that is, conscious control, can live without 'buffers.' Consequently, if a man begins to destroy 'buffers' within himself he must at the same time develop a will. And as will cannot be created to order in a short space of time a man may be left with 'buffers' demolished and with a will that is not as yet sufficiently strengthened. The only chance he has during this period is to be controlled by another will which has already been strengthened.

מתוך: Ouspensky's "In Search of the Miraculous," pp. 159-61

*

We must destroy our buffers. Children have none; therefore we must become like little children.

גורדייף

*

Buffers keep me from seeing myself as I am: a nothing

 

גורדייף

***

בת הטבח
"בשיחה עם אביה, התלוננה בת הטבח על הקושי אשר בהתמודדות עם הבעיות והקשיים בחיים.
הוביל אותה האב למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים.
בסיר הראשון שם גזר
בסיר השני ביצה
ובסיר השלישי כמה פולי קפה.
לאחר זמן מה, שלף את הגזר מהסיר והניחו על בצלחת.
"דג" את הביצה, והניח אותה בקערה.
סינן את הקפה ומזג אותו לספל.
הביט בביתו ושאל:מה את רואה יקירתי?
התקרבה הבת לשולחן ובחנה את התוצרים:
הגזר רך ונמעך.
הביצה הפכה לקשה וניתן היה לקלפה מקליפתה הקשה.
הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.
אמר הטבח: כך בני אדם שונים מתמודדים עם קושי זהה.
המים הרותחים הם אותו הנתון עבור שלושת החומרים.
הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאוד וניתן למעוך אותו בקלות.
הביצה שהגיע עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה.
פולי הקפה, לעומת זאת, הם ייחודיים. לאחר שהותם במים הרותחים הם הפכו את אותם מים למוצר משובח.
לאיזה מהן את דומה, בתי היקרה?
כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך איך את מגיבה?
כגזר שנראה חזק אך מאבד את תכונותין במצב לחוט?
כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה בעת מצוקה. שנראית אותו הדבר מבחוץ, אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאוד?
או אולי את פולי הקפה? אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן.
הקפה מגיע לתכונותיו הטובות ביותר עת שהמים בשיא הרתיחה.
בשביל להיות פול קפה צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה…
רק נשאר לגלות מהי וללמוד ממנה
 


——————————————————————————–

 

ריקוד צמוד עם המלווה התמידי – סיפור.


"אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר המוות" אמר

הבטתי בו מבעד לקצף הבירה. עיני היו דומעות מעשן, "אין קשרים אחרים?" שאלתי "מה פתאום??!!"

הוא הביט בי מופתע מבעד למשקפיו "טוב," כחכח משהו בגרונו, חיטט בכיסו, נע קצת בכיסאו ואחר-כך פסק "טוב, אם זה מה שאתה רוצה"

"מה?" כמעט זעקתי "מה? למה אתה מתכוון?"

"תראה" הוא אמר בקול רגוע יותר "זה רק אני ואתה כאן נכון? אין פה אף אחד אחר, נכון?"

"נכון" אישרתי

"אז ככה זה גם בחיים. בעצם אין אף אחד אחר מלבד אני והמוות כל הזמן. רק שנינו, הוא ואני רוקדים ואלס צמוד לחי אל לחי. נעים לאורך המרצפות המשובצות שחור-לבן לעבר פתח היציאה. צמודים זה לזה ורק הוא מוביל, רק הוא המוביל מבין שנינו"

"כן, ואז…מה?" הקשיתי

"נו, " אמר "זה לא ברור? כמו שאתה ואני כאן לבד בפאב הזה, ואנשים עוברים לידנו ומלצרים ניגשים אלינו, ושולחנות נוספים ויש רעש גדול ומוסיקה והכל כה הומה וסואן. אך בעצם אין פה אף אחד. זה רק שנינו שקורים לנו עכשיו. ובעצם גם לא כך, כי כל אחד משנינו רוקד צמוד-לחי עם המוות שלו ואל אשר יוביל – לשם נגיע. לא בפסיעה, לא בהליכה, לא בצעדה, אלא בריקוד – כי כמו בריקוד לא מרגישים את הרצפה הקשה של המציאות ולא את הלחן הפנימי ולא את קצב הארועים – רק מחליקים ללא תחושה, כאילו בחלל, אבל תמיד בעצם לקראת הסוף. וכמו בריקוד טוב לא ממש מרגישים את הפרטנר, אבל אף פעם אין אנו לבד אלא איתו, ותמיד בתנועה, תמיד בכיוון. זה לא אנחנו שזזים, זה המוות שמזיז אותנו לאט, בשקט, מבלי משים. ונראה לנו שהקשרים שאנו יוצרים הם כדי לחיות מתוך החיים וכלפי החיים, אך כולם מונחים על ידו ואם נפנה שמאלה או ימינה – זה לא אנו, זה הוא מפנה אותנו. כי אין קשרים אחרים מלבד אלה שיוצר המוות. אך שלא כמו בריקוד של ממש, יש כאן היפוך, כי בריקוד נפרדים לבסוף מן הפרטנר וחוזרים אל עצמנו. בחיים זה ההיפך. בסוף החיים אנו נפרדים מעצמנו ונפגשים עם הפרטנר. ואז נגמר ריקוד החיים. בבת אחת אנו צונחים אל הרצפה הקרה, המוות כבר לא אוחז בידנו ואיננו מובלים יותר לשום מקום.”

“זה נשמע נורא” אמרתי

“כן”, הוא אמר בעצב והביט בכוס הבירה הריקה “כן, זה נכון. כל החיים מובילים אל סופם ואין דבר שאתה או אני נוכל לעשות לגבי זה”.

"לא" אמרתי "לא זה, את זה אני יודע, אבל…אני מתכוון לתמונה הנוראה הזו שציירת, של ריקוד צמוד עם המוות. על מה אתה מדבר? איזה קישקוש זה? אנחנו חיים והמוות הוא סופם של החיים – וזהו. אף אחד לא חי כשהו צמוד-לחי עם המוות שלו ובודאי שאינו מוכתב ומופעל על ידו".

"לא?" שאל בלגלוג עייף "לא? תנסה עכשיו לרקוד את הצעד הקודם שלך, להיות שוב ילד, לחיות עתה את הרגע של אתמול. זה בלתי אפשרי כי אתה מונחה לכיוון אחד ולא יכול להתנתק. אבל תראה, כבר מאוחר. אני ואתה צריכים לקום מחר, מישהו מחכה לנו".

חייכתי חיוך מריר. נראה כאילו איני מכיר אותו בכלל. נפגשנו לראשונה לפני שנים, הוא מבוגר ממני בשלוש שנים ונדמה לי שלעתים הוא נסחף ונעשה דרמטי ומלאנכולי. המשפט הראשון שלו נמוג כבר מזכרוני ועיני נחו עתה על המלצרית הצעירה שמבט ענוג בעיניה. סימנתי לה, "חשבון בבקשה", היא הנידה בראשה בחיוך.

"תראה," אמרתי לו "אני בכלל לא אוהב כשאתה מתחיל לדבר בצורה כזו. זה יקרה לכל אחד מאיתנו. אז מה? לא צריך לעטוף את זה במעין מיסטיקה קודרת כזו. אפשר לחיות בכיף – וכשזה יגמר זה יגמר".

"לא" הוא אמר וקם מן השולחן בפנים רציניות, מוחה את הבירה מזקנו "כל הזמן אנו מונחים על ידי כוח לא נראה. נדמה לנו שאנו מובילים, אבל משהו אחר מוביל אותנו כל הזמן, צמוד לכתפנו. כפי אמר אפלטון, אנחנו בעצם חיים הפוך. מתבוננים בצללים ולא באש שיוצרת אותם, בחיים ולא במוות שמנחה אותם. אנחנו ממוקדים במלאות ובהתרחשות של הרגע במקום בריקנות ובהיעדר המנחים את שישנו להיות – ובכך לכסות על פני הריקנות. תחשוב על זה" אמר "מה שחזק, משפיע ומוביל הוא בדרך-כלל סמוי, מוסתר, מעבר לפינה, מאחורי הכתף. תמיד שם – ממשי אבל לא מוחשי. אנחנו מחפשים את החיים, את ההתגלות, את האהבה – אבל אלה כולם ניגזרים ונפעלים של מה שאיננו. כי הלילה יולד את היום ולא להיפך, מאפשר לשעות היום להפציע ואחר כך אוספן ועוטפן ומנחה את היום אל סופו, שהוא הלילה עצמו. כך, גם אנו נבוא מן הריקנות ונשוב אליה וחיינו אינם אלא אפיזודה חולפת בים של אין. מה שהכי משפיע עלינו הריהו הכי פחות מודע לנו וכשהוא נעשה מודע לנו אנו מתעוררים בהלם, ובקטע של המוות ההתעוררות מן האפטיה של החיים היא המפגש עם סיומם".

התבוננתי בו. אף גדול, כרס קטנה, מקריח, מחר יקום לעוד יום עבודה, יהיה עוד פרצוף אטום במכונית סתמית, בפקק גדול. "החיים," חשבתי לעצמי, "חזקים מן ההתפלספות הדיכאונית הזאת, שלו".

"לילה טוב" אמרתי לו "לילה טוב"

על המיסתורין והסוד.


א. הסוד
"המפתח לאריכות ימים הוא לעטוף את ימיך בסוד"

אובידיוס


——————————————————————————–

מה הם עשו לנו? מה הם עשו לחיים? הכל גלוי, חשוף, בוטה מיידי, ישיר: אוכל, יחסים, דת, חכמה, בריאות. פינות האפלולית מגורשות מפני אלומות האור החזקות. ואז בקטריות ותסיסה לא יכולות להתקיים ותסיסה לא יכולה להתרחש. אילולא פינות האפלולית מאום לא היה רוחש. צמיחה של חיים מתקבצת תמיד מפינות האפלולית, שם היא מצטברת ומשם היא פורצת. אור, רעש, חשיפה ושקיקה – טובים רק לאחר שלב הבצבוץ, לאחר האינקובציה של האפלולית. אבל אם לא משאירים פינות של צל בין אדם לאדם, אם לא מכבדים את מה שלא נאמר, אם לא נותנים מקום לסוד – מאום לא קורה. החשיפה הפתאומית הורסת תהליכים עדינים שיפה להם העלטה, שיפה להם החיסיון. אדם נכנס למקום, לבית קפה, ללובי של מלון – וכל העיניים מופנות אליו, רוצות לערטל, לחשוף, דורשות לדעת מה התווית, מי הוא? לא מאפשרות לו קומץ של ממסתורין פרטי. לא מכבדות את פנימיותו באימוץ אי הידיעה אודותיו כמרווח נשימה -בתוכו יכול גלעינו הפנימי לנשום מעט חמצן. פעם בנו בניינים, אולמות, בתים, באופן שהיו בהם קשתות, מבואות, כוכים, אכסדראות, מסדרונות שלא מובילים לשום מקום, חלונות שקועים גדולים הלוטים בוילונות כבדים. סגנון הבנייה העכשווי פותח קירות, שובר מבואות, מפיל מחיצות, מטבח פתוח לסלון, סלון אל מרפסת, מרפסת פותחת הכל אל החוץ. כל מסדרון צריך להיות תכליתי, מוביל למקום כלשהו, הקירות דקים, הפרטיות נעלמת, הסוד בגלות. עבורנו, בשלהי המאה העשרים, מה שלא גלוי ומה שלא נאמר – לא קיים. עד שלא חובטים בראשנו בפטיש של עשרה קילו – אנחנו מעדיפים להתעלם מן הרווח שבין המילים, ממה שלא נאמר, ממסרים לא מילוליים. מתעלמים מן העלום שכל אחד נושא עמו, מן הדברים שחיים עמוק בפנים ואולי רק אחרי הרבה הרבה זמן יצאו החוצה ואולי אף פעם לא. מתעלמים, מתכחשים למעמקים. חמסו לנו את המסתורין ועל כן נותרו חיינו שטוחים, חד מממדיים, נעדרי וחסרי עוצמה – כי העוצמה הפנימית יכולה לבוא רק מן העומק האפלולי, משם שואבים אנו כוחות. לקחו מאתנו את הייחוד האישי, הקיים מתחת למעטה הקולקטיבי, הנורמטיבי, המקובל. מפחדים אנו להראות את השוני, את האינטימיות האינדווידואלית אותה אנו נושאים כקוד סודי של מרגלי חרש, מחכים לידיד של אמת לחשוף בפניו את הסוד של חיינו האמיתיים. והפסיכולוגיה המדופלמת – זו הקלינית, לא מנסה לצלול אל נבכי המסתורין של הנפש, נהפוך הוא, הפסיכולוגיה לוקחת את הייחוד השביר והמעומעם הזה, שחי עמוק בפנים, וחושפת אותו לאור השורף של החוץ המקובע והקשה, חושפת אותו למודלים נוקשים המגובים במחקרים קפדניים, שהבעיה עימם שהם מסוגלים לחקור רק את זה שנותן עצמו לכלי בדיקה אמפיריים, כך שכל שלא יכול לתת עצמו למידור וקטלוג – נותר בחוץ. למשל אחת השאלות היותר מעצבנות מבחינתם של מדעי הנפש היא: "האם זה נחקר באופן מדעי?". התשובה היא כן, אך כך גם הרגנו שוב את הסוד. הסוד מתקיים עדיין, קיום דחוק ודל בחמצן, במעין `שמורות טבע`, במעונות נשים מוכות` – בגלויות שונות. הוא מתנשם נשימות כבדות של מאמץ, נלחם בשתי חזיתות: חזית אחת היא החזית המופנמת, שבה המאבק הוא לגלות כמה שפחות, לסתום כמה שיותר -כאן מנסים להגן ולהציל את הסוד לשמר סביבו את הלילה. בחזית השניה דווקא מנסה הסוד למשוך תשומת לב, לצאת מן הגלות, לקבל לגיטימציה, והוא עושה זאת בעזרת קודים וצפנים, כדי שהמבין -יבין, ומי שלא – שיעבור לסדר היום. זו שפת סתרים אנלוגית, מלאה בצפנים שרק מה שחי בתוך עצמו -מבין, ולפעמים הוא מגלה לנו קטעים. בפרוזה יש פחות מסתורין, ובמאמר – עוד פחות. מה שיכול לחיות בשירה – הוא עמוק יותר, מהותי יותר, אמיתי יותר – מאשר יכול לחיות בכל צורת תקשורת וורבלית אחרת. שם, (בשירה) ישנם חללים ענקיים, שתיקות, אי בהירויות, אמירה מאוד לא ישירה, לכאורה דבר לא מוביל לדבר. כי שם יש כבוד לסוד, הסוד הוא הליבה והרובד הפנימי – הנמצא עמוק מתחת ומחוץ להקשר הלוגי של המלים. כך בשירה, ביחסי כותב-קורא, ולא כך הוא אצל בני אדם, ביחסי `אני-אתה`, שם הסוד והמסתורין נמצאים בגלות מתמשכת, ההתייחסות האחד אל השני, היא כאל דמויות קרטון, שטוחות, שחוץ ממה שמוצג – אין כלום. כל מחזה טוב, וכתיבה טובה, אמורה להציב בסופו של דבר את האדם עםנוכח הבלתי ידוע, הבלתי מוסבר ששולט בדרך מסתורית על הגלוי והידוע שבחייו. ומה עם הדת? השם קיים הסוד? לא אין שם סוד כלל, הכל מדוכא תחת הפטיש הכבד של המצוות והדוקטרינות והאילוץ להאמין. הסוד חייב להיות חלק מן החיים ולא בסמכות האלוהים או הרבנים. האמונה היא מכשיר דומיננטי מידי מכדי לאפשר לסוד להיות, הסוד צריך את המרווח, את חפש התמרון, את האפשור. הדת מנסה לזנוח את הידוע ולעגן את הכל בחיק הלא ידוע, לסמוך על כוח נעלם שהוא כל יכול כל יודע, והאמונה בו תאפשר לנו לזכות מן השפע שנמצא אצל הכל יכול, הלא ידוע. זהו מסע מן הידוע ללא ידוע, ללכת בו לאיבוד לגמרי. והחטא שהמדע והפסיכולוגיה והרפואה חוטאים בו מבחינה זו, שהם חותרים בכיוון ההפוך, הם נוסעים מן הלא ידוע אל הידוע, כדי להגיע בסופו של דבר לתחנה בה מושגת שליטה ואפשר סוף סוף לכוון את החיים ולהיות עליהם – הבוס. סוף סוף האדם הוא הנהג. אבל לאן ייסע? האמת היא שהנהג האמיתי הוא הסוד השוכן מאחורי הדברים הגלויים, ואם לא נתייחס אליו ונזמן אותו, (כמו בכישוף), תישאר מכונית חיינו ללא נהג, תקועה באותו המקום. ומסביב למכונית אנו מקימים תפאורות שלמות – סרטים ספרים פסטיבלים – שכל כולם באו להסיח את הדעת מכך שחיינו לא נוסעים בעצם לשום מקום. וזאת, כי לא השכלנו לחיות חיינו עם אזימוט מתמיד כלפי מה שלא ידוע, כלפי הסוד.

* * *

"אנחנו מתרוצצים סביב בתהיות והשערות, במעגל גדול, ובאמצע יושב לו הסוד – ויודע הכל". רוברט פרוסט "נדמה לי שאין כלל צורך לעשות שירים. השירים עושים את עצמם. ואיך הם עושים זאת? אני לא יודעת. זה סודם הם. מרים ילן שטלקיס/ "בחלומי".

 

The most beautiful experience we can have is the mysterious. It is the fundamental emotion which stands at the cradle of true art and true science. –Albert Einstein It is the dim haze of mystery that adds enchantment to pursuit.

–Antoine Rivarol "

 

…משהו מן המסתורין האלוהי נמצא בכל מה שקיים. אנחנו יכולים לראות אותו מתנוצץ בחמניה או בפרג. המסתורין שאיננו יכולים לרדת אל חקרו נמצא במידה רבה יותר בפרפר המרחף על ענף או בדג הזהב השוחה בקערה. אבל בתוך נפשנו אנחנו קרובים ביותר אל האלוהים. רק בתוכה אנחנו יכולם להתאחד עם המסתורין הגדול של החיים. לאמיתו של דבר, יש רגעים – נדירים מאוד – שבהם אנחנו חווים את עצמנו כמסתורין האלוהי הזה." יוסטיין גורדר: "עולמה של סופי". הוצ` שוקן. 1996. עמ` 122


——————————————————————————–

ב. המיסתורין
עד כאן על הסוד, אך סוד הוא לא הכל, צריך גם מיסתורין בחיים. וההבדל בין שניהם הוא שסוד הוא הסתרה בעוד שמיסתורין הוא חצי גילוי. וזה לא קל לא קל להיות מסתורי במקודם בוטה וחשוף כמו ישראל ובמאה פוסטרית וחד ממדית כמו המאה ועשרים. וגם ביומיום קשה לשמור על המסתורין, כמו שקשה לשמר על אור הדימדומים – שניהם מעברים, בין הידוע ללא ידוע, בין החושך לאור, ואין לדעת אם מפציע או לקראת דמימות. קל יותר- להחשיך לגמרי, או להישרף באור הבוהק והחושפני. (ועל כן רב המיסתורין בארצות אירופה -עם האור העמום- על פני האור הבוהק והחושף של המזרח התיכון, שמשאיר מעט מקום למה שאינו מובן מאליו. כאן צמחו דתות גדולות שסחפו אחריהן מיליונים בדוקטרינות של שחור לבן, כאן שרר אל קנא ונוקם. ובצפון אירופה האפלולית צמחו אגדות האחים גרים וסרטיו של אינגמר ברגמן). מיטבה של האומנות הוא ברימוז, המדבר בשפתה של הנפש, שלא נהירה לתודעה הרציונלית. ורק היא (הנפש) מצליחה לפענח את הקוד, קוד שנהיר רק למי -ולמה – ששוכן הרחק מן ההמון הסואן של החוץ. רק הלילה -שבתוך האור הבוהק – מבין את השפה החרישית של החושך; מסרים שקטים של אפלולית עוברים דרך הדימדומים של תוך הלילה, בשפה שרק מחוז בין הערביים יכול להבין. האור רק נראה מולך ומגרש חושך (והכל כאילו כמהים אל האור), אך החושך אורב בכל פינה, לבלוע את האור בחזרה אל קירבו, כי החושך היה לפני ויהיה אחרי, והאור הוא רק אפיזודה זמנית -ברצף החושך. וכפי שהעצב היה ויהיה (והשמחה מפציעה כאימפולס זמני), כך נולדים אנו בעצב ונבלעים אל העצב, ובינתיים מנסים התווים להתלכד ולמצוא יחד מנגינה. העצב של הלילה ושל המוות – הוא עלום, חידה של היקום השקט שמאחורי המסך. בעוד שהשימחה של היום וחיי השעה – היא מוחצנת, בוטה, משולחת רסן וחד מימדית, ואין מאחוריה כלום, רק היא עצמה. ובמפגש בין שניהם, באותו הרגע בו התודעה פוגשת את התת תודעה, העירות פוגשת את השינה (עוברים מסרים מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה) כאן מולך המיסתורין, שגיא ובלתי מושג. כאן מהדהדת ההוויה בכל החללים, מציצה מכל זוית עין, שוכנת מאחורי מה שגלוי, חבויה אך לא עלומה, נסתרת אך לא אבודה. כל כך שם ועם זאת כמעט נעדרת. כמו החיוך של המונה ליזה, כמו השקט של הספינקס; שם ולא שם, אולי כן ואולי לא , ישנו או אולי איננו -המיסתורין. "תן למיסתורין מקום בתוכך, אל תנסה כל הזמן לבחון את עצמך, אלא הנח פינה קטנה בליבך לכל זרע שהרוח עשויה להביא והשאר צללית של זיז עבור הציפור החולפת. הותר מקום בליבך לאורח הבלתי צפוי. -מזבח, לאלהים הלא נודע". הנרי פרדריק אמייל. פילוסוף ומשורר שוויצרי. "המסתורין איננו טמון בשאלה כיצד העולם קיים, אלא בעובדה שהוא בכלל קיים." לודוויג ויטגנשטיין "אוהב אני לערוך טיולים בשעות הלילה… הטיול בלילה מסייע לי להיטיב להתבונן ולהכיר את טיבם ותכונותיהם של העוברים ושבים. אור היום הבהיר, יחד עם חפזונם של האנשים המתרוצצים, אינם יפים להסתכלות. מבט חטוף על האנשים לאורו של פנס הרחוב, או לאור הבוקע מחלונות הראווה, מגלה לעתים הרבה יותר מראייה גלויה וברורה לאור היום…" צ`רלס דיקנס "בית ממכר עתיקות".


——————————————————————————–

(נושא המיסתורין מוזכר ומדוסקס גם בסיפרי: "מסע אל הישות הפנימית" 1999, מפיץ: בית עלים).

ניתן להוריד אותו כאי בוק, מן האתר: דרך התודעה. : http://cw.hagut.net

פסימיות או אופטימיות, נוכח המוות.

" הסימן הראשון של ראשית דעת הוא הרצון למות. חיים אלו נראים בלתי נסבלים, אחרים בלתי מושגים. שוב אינך מתבייש ברצון למות.

אתה מבקש לעבור מן התא הישן, השנוא עליך, לחדש שעוד תלמד לשנאו. ומצטרף לכך שריד של אמונה, כי תוך כדי המעבר יופיע במקרה האדון במסדרון, יביט באסיר ויאמר: "את זה אל תחזירו לכלא. הוא יבוא אלי"

פרנץ קפקא: מחברות האוקטבו


——————————————————————————–

חלק גדול מן המאמצים של האנשים הסובבים אותנו מופנה כלפי נסיון לשכנע אותנו כי יש לאמץ גישה אופטימית כלפי החיים. ולא זו בלבד, אלא מי שאומר בגלוי כי גישתו לחייו בפרט וכלפי החיים בכלל – פסימית, זוכה ליחס נוזף וקפדני שמיד מנסה להחזירו בתשובה.

'אנשי המציאות' בחברה שלנו- חייבים תמיד לצאת מן הבית עם ארגזים מלאים באופטימיות מוחצנת, במיוחד אם הם רוצים להיות מקובלים ו/או לטפס במעלה סולם ההיררכיה החברתית. הגישה הרווחת טוענת כי לאדם חופש בחירה, ועליו לבחור כמובן בגישה האופטימית, להאמין שיהיה טוב, לא להיכנע לצד האפל.

פסימיות, אם כן נתפסת כחולשה, כירידה במורל, אצל אדם שלא יכול להביט במציאות הקשה ולהתעלות מעליה. כך נתפסים הדברים דרך הפריזמה החברתית, אך ברמת המציאות – אין לנו חופש בחירה, הדברים עצמם מחייבים אותנו להיות פסימיים או אופטימיים, בהתאם למשמעותם לגבינו. אנחנו יכולים להאמין

במה שאנו רוצים לגבי המציאות, אך בסופו של דבר, המציאות היא מה שהיא ולא יעזור לנו כלום. אנו מנסים להגיד שאין מציאות וכי הכל או לפחות חלק ניכר ממנה מצוי בראש שלנו. ואמנם יש צדק בטענה כי הדרך בה אנו חושבים על המציאות משפיעה על הדרך בה אנו קולטים אותה, אבל אין היא משנה אותה. ובסופו של דבר היא כפי שהיא. וזה מה שבסופו של דבר מה שבאמת משפיע עלינו: איך היא באמת. המציאות כפי שהיא, ולא איך אנו מנסים לקלוט או לעצב אותה במוחנו.

הפער הזה שבין המציאות כמות שהיא ובין הדרך האופטימית בה אנו 'בוחרים' להתייחס אליה – באה לביטוי מוצק ביחסנו לרעיון המוות. נושא זה הינו אחד מן הנושאים המרכזיים אותם אנו מנסים לעצב –ובאופן פנאטי- כדי שלא יקלקלו את גישתנו האופטימית. חלילה לנו מלהיתפס בהתבטאות שלילית או מיואשת לגביו, מיד יזדרז מאן דהו להשתיקנו, או להטיף לנו, מוסר. כך הגישה האופטימית, אך המציאות – אחרת, למציאות של המוות משמעות אחת והיא נוראה. מה שמחייב אותנו בעמדה פסימית כלפיו. המוות הוא עובדה אשר חייבת להימצא בתוך גבולות ההתייחסות שלנו, עובדה שאנו חייבים לנקוט עמדה ברורה לגביה, אחרת אנו

מדחיקים את האמת עד שנפגוש בה ואז כמובן זה יהיה מאוחר מדי. אך האמת היא שסך הכל קשה מאוד להיות אופטימיים ביחס למוות, כי המוות, בהיותו עובדה נוראה כל כך לא מאפשר לנו להיות אופטימיים כלפיו, אז בלית ברירה כל שנותר לנו הוא להימנע מלהתייחס אליו. ורק אז אנו יכולים להמשיך בתנוחתנו  האופטימית כלפי החיים. כי עצם ההתייחסות אליו מיד הופכת אותנו לפסימיים, מיד ובאופן שלם וחסר תקנה. אנשים ירשו לעצמם להיות פסימים לגבי מדיניות הממשלה, לגבי הזיהום האקולוגי, אפילו לגבי מידת הצלחתם בחיים, אך המוות הוא עדיין בחזקת טאבו, מבחינת היחס הפסימי. לנוכח המוות – כל שבב של אופטימיות נראה כרומנטיקה גמורה, כי מול העובדה שכולנו עתידים להישמד ולא מתוך רצוננו – איך אפשר בכלל להיות אופטימיים?

ובכלל, אי אפשר למצוא דבר מה אופטימי בחיי אדם נוכח פני המות: ניצוץ של אלוהים ההולך ודועך, הולך ומאבד עוצמה ובסופו של דבר הוא נכחד ונעלם. אין פה שום דבר אופטימי. לנוכח תמונת מצב זו, הפסימיות היא פכחון. ובכן, הבה ונעצור כאן. לאן כל זה מוביל, ישאל הקורא המפוכח? לניהליזם? להתאבדות? ובכן, בהתחשב בעובדה שמרגע לידתנו אנו נתונים בתא הנידונים למוות, החכמה היא להיות פסימיים לגבי העיסקה הכוללת ואופטימיים לגבי הסיכוי שלנו ליצירה ולהגשמה עצמית – למרות עובדת הישמדותנו הוודאית. לקבל את החיים כאבסורד, לחיות אותם ככאלה ואם זאת ולמרות זאת לנקוט בעמדה של מרדנות וקריאת תגר מתמדת. וזאת על ידי היצירה וההגשמה העצמית.

לעולם לעולם לא לשקר לעצמנו לגבי הוודאות או הנוראות של המוות, אלא להיפך – להסתכל באופן שקט בתהום הפעורה בסוף החיים – ועם זאת להילחם כדי לצמוח וליצור. ומתוך נקודת מוצא זו, לעשות ולהיות. נכון, זה אבסורד, זה פרדוכס – אבל זו גבורה אמיתית. כמו הזקן מתוך 'הזקן והים' של ארנסט המינגווי –

להיות מורד לא בגלל ששיכנענו את עצמנו שהכל ורוד -או לא כל כך שחור, אלא דווקא בגלל שאנו כה יודעים מה בדיוק יהיה הסוף ועם זאת – לא לוותר. באבסורד הנורא הזה טמון איזשהו הוד, איזשהו, כבוד עצמי, וזה כל מה שנותר, וזה המון. מסופר על בטהובן, שגסס בחוסר הכרה במשך כמה ימים, ואז לפתע פקח עיניו, התרומם מן הכר, נופף באגרוף קמוץ כנגד הכל כנראה ומת. הסוף נורא, אבל בפנים יש ניצוץ של חיים, כח בפנים, שרוצה להיות, למרות ועל אף הפסימיזם, מה שעושה את הבעירה לממשית, כי אפשר לבעור רק בתוך החושך, רק נגד הסיכויים. ואכן איזה סיכוי יש לנר כנגד כל החושך שמסביב, שעוד כמה דקות יבלע אותו,

ולא נודע כי פעם היה בכלל? ועם זאת הוא בוער, לא בגלל, אלא למרות, בלי סיכוי בלי תקווה, כך, כי זה גורלו. ולסיכום: הצמיחה של גדולה אמיתית באדם, ההתגבשות של עצמיות אמיתית בו, אף פעם לא מתרחשת מתוך אמונה, שכנוע עצמי או דבקות עיוורת באידאולוגיה סובייקטיבית – אלא ננגד כל הסיכויים,

למרות חוסר תקווה מוחלט. להיות ראוי לגורלך ולחיות אותו מתוך כבוד עצמי ואותנטיות שלמה, לא בגלל שקיוות כי בגלל מאמציך העתיד יהיה טוב יותר, אלא למרות שידעת ואתה יודע את הסוף. כאן צמח אדם אמיתי. הטרגדיה כערש לנצחון הרוח שבאדם.

מסופר על שבט בסרי לנקה, שפעם בשנה היו רוקדים ריקוד שנמשך  שנים עשרה שעות ברציפות, הריקוד הוקדש לשטן, והמסורת מספרת כי הוא היה אמור לגרום לשטן להתגשם במלוא שטניותו, מיד בסוף הריקוד, במרכז הרחבה בכפר, והנה שניה לפני שהשטן הופיע הפכו לפתע גברי הכבר את גבם כלפי רחבת הריקוד ופסעו במהירות הרחק ממנה וכך )ממשיכה לטוות המסורת( קיבלו גברי הכפר לתוכם את עוצמת השטן, בשעה שהוא נותר מסורב נחיתה וללא חלק נכבד מעוצמתו מחוץ לחיי הכפר.

[מסקנה? אולי שמה שאנו מסרבים מתכחשים לו – מזמין עצמו לבסוף אלינו. מה שאנו מזמינים אלינו מקווים ומיחלים לו – תמיד יעקוף אותנו. ורק זה שאנו מזמינים אותו אך יש בנו את הכוח לא להיכנע לו – ישאיל לנו מכוחו]…

——————————————————————————–


"ואף על פי כן, נוע תנוע"

גלילאו גליליי

.

"מעטים האנשים היודעים מה זה מות: אין הוא נסבל בדרך-כלל

בכח החלטה, אלא בתוך סכלות ועל-ידי הרגל, ורב הבריות מת משום

שאין להמנע מלמות."


לה-רושפוקו. אמרה מס. 23

 


I reflected how soon in the cup of desire

The pearl of the soul may be melted away

How quickly, alas, the pure sparkle of fire

We inherit from heaven, may be quenched in the

.clay

Thomas Moore 1779-1852

 

 

Neither can I believe that the individual survives the

death

of his body, although feeble souls harbor such

thoughts

through fear or ridiculous egotism.

Einstein 1879-1955

 

'When the wind of death blows out our


birthday candles, only the wish remains.'


Stephen Levine

 

——————————————————————————–

 


חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

האם כבר אמרו לך "תתעודד – היה יכול להיות הרבה יותר גרוע", "חייך – תסתכל על חצי הכוס המלאה!", "תפסיק להתלונן – זה לא רע עד כדי כך"? הלחץ המופעל עלינו ל"חשיבה חיובית" מוצא את ביטויו בצורות שונות ורבות: מדריכי עזרה עצמית הצצים כפטריות לאחר הגשם, סדנאות המונחות לרוב ע"י אנשים שאינם אנשי מקצוע מוסמכים, חברים אופטימיים "מדופלמים" שפשוט אין להם כוח לשמוע עלינו ועל צרותינו יותר ועוד.


הפסיכולוגיה הממוסדת תומכת גם היא במסרים אלה. הבסיס לתמיכה זו נעוץ בטיפול הקוגניטיבי נגד דיכאון. טיפול זה, שהבולט בפיתוחו הוא הפסיכולוג אהרון בק, יוצא מנקודת הנחה ש"חשיבה שלילית" היא לא רק אחד ממאפייני הדיכאון, אלא אף גורמת לו ומעודדת אותו. לכן, הטיפול מיועד לשנות את דפוסי החשיבה של האדם הדכאוני ולהפכו, בעצם, מאדם פסימי לאדם אופטימי, או לפחות על פי התפיסה הטיפולית הזו, מאדם פסימי לאדם מציאותי.


וכאן אנו מגיעים לשאלה כמעט פילוסופית: מי יותר מציאותי ממי? הפסימיסט או האופטימיסט. מעניין, אגב, לשים לב לעובדה שהשכנוע, גם שהוא נעשה מחוץ למסגרת של הטיפול הקוגניטיבי או של טיפול בכלל, נעשה רק בכיוון אחד: חברי מחנה האופטימיסטיים תמיד ינסו לשכנע את עמיתיהם הפסימיסטים להיות אופטימיים, אך ההפך כמעט ולא קורה – פסימיסטים אינם רואים כל צורך לעשות נפשות למחנה שלהם ולשכנע אנשים אופטימיים להיות פסימיים.

 


 ריאליזם דכאוני?!?! יש חיה כזו!!

והנה, מחקר שנערך בתחילת שנות התשעים הציב את הבסיס לתפיסה שונה לחלוטין. מעניין שהוא נערך ע"י אותה קבוצת חוקרים, חבריו של אהרון בק, ידידנו, פסיכולוגים קוגניטיביים שסברו שפסימיות אינה רק ממאפייני הדיכאון, אלא מסיבותיו, מצאו שאנשים דכאוניים מציאותיים יותר מאנשים אופטימיים ושאנשים חדי-תפיסה נוטים יותר להיות פסימיים ודכאוניים, משום שיש להם תמונה מדויקת יותר של החיים ותלאותיהם. החוקרים אלוי, אלברייט, אברבסון ודיקמן (שלושה מהם שותפיו של בק לפיתוח סולמות למדידת חוסר תקווה, חוסר אונים והמקבילות האחרות לפסימיזם הנתפס כגורם לדיכאון) טבעו מושג חדש: "ריאליזם דכאוני".


פרק המסכם את מחקר החלוץ שלהם בנושא נקרא: "ריאליזם דכאוני ואשליות אופטימיסטיות לא דכאוניות" והוא ראה אור דווקא בספר על גישות פסיכולוגיות מודרניות לטיפול בדיכאון.


האם אכן כדאי כל-כך להיות אופטימי? האם מציאותי כל-כך להיות אופטימי? או במילים אחרות: האם רע כל-כך להיות פסימי?


מי מעוות יותר את תפיסת המציאות: האופטימיסט או הפסימיסט?


דומה שראשית המחקר בתחום הריאליזם הדכאוני פתח פתח לפעילות ענפה של חוקרים בתחום (רובם, אגב, מגדירים עצמם כפסימיסטים בעצמם אך גאים על כך) שניסו לבדוק האם יעיל בכלל לנסות לשכנע אנשים בעלי תפיסת עולם פסימיסטית להיות אופטימיים והאם פסימיות היא בהכרח תכונה שלילית?

 

תפסיקו לחייך כבר!!!

כמשקל-נגד לים המדריכים לחשיבה עצמית, המתפרסים השכם והערב, פרסמה הפסיכולוגית ברברה הלד ספרון הנושא את השם הפאראדוכסלי-לכאורה: Stop Smiling – Start Kvetching: A 5-step Guide to Creative Complaining. על כריכת הספר, שזכה לסיקור נרחב בניו-יורק טיימס ולראיונות עם המחברת בתחנות רדיו מחוף אל חוף בארה"ב וברשתות טלוויזיה רבות, מופיע סימן הסמיילי המוכר לכולנו, אלא שחוצה אותו באלכסון קו המסמל "עצור!".


המחברת עומדת על שורשי החשיבה החיובית בתפיסת העולם האמריקאית המכתיבה אופטימיזם כפוי, שוללת את הזכות להתלונן ומתחקה אחר המקורות לכך בתפיסה של הגדרת ארה"ב כ"ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות".


להקדים תרופה לאכזבה – בואו ננמיך ציפיות

מי שחקרה את הנושא בצורה שיטתית יותר הייתה פרופ' גו'לי נורם ממכללת ולסלי שבארה"ב ואשר טבעה, בעקבות מחקריה, את המושג "פסימיזם הגנתי". המונח "פסימיזם הגנתי" הושרש באמצע שנות השמונים ע"י ננסי קנטור וקבוצת סטודנטים שחקרו את הנושא והוא מתייחס לאסטרטגיה קוגניטיבית (מחשבתית) שבה אנשים מנמיכים את רמת הציפיות שלהם וזאת, חשוב לציין, על אף הצלחתם הרבה במצבים דומים בעבר. תיאורטית, הנמכת הציפיות היא אמצעי לריכוך מכל הכישלון האפשרית.


הפסימיסט ההגנתי רואה בעיני רוחו את הגרוע מכול: הוא לוקח בחשבון ואף רואה לנגד עיניו תרחישים מתרחישים שונים, שבהם דברים עלולים להשתבש (לא פלא שהוא מעצבן את האופטימיסטים), אלא – וזה מה שעושה את ההבדל בינו לבין דכאוני חסר אונים ופאסיבי היושב בחיבוק ידיים ומתלונן על מר גורלו – הוא מכין את עצמו לכל אחד מתרחישי הכישלון הללו, ובכך עושה כל שביכולתו כדי למנעם וכך הוא גם מצליח למנעם!!!


אז מי צודק – האופטימיסט או הפסימיסט?

תלוי. תלוי מה האופטימיסט עושה. קבוצה אחרת של נבדקים במחקריהן של קנטור ונורם מכונה "אופטימיסטים אסטרטגיים". מה שמבדיל אותם מסתם אופטימיסטים הוא שבדומה לפסימיסטים ההגנתיים, גם הם נוקטים בכל פעולות למניעת האסון המתקרב, או במילים קלות יותר, הכישלונות האפשריים, אך בניגוד לעמיתיהם הפסימיסטים ההגנתיים, הם אינם חשים חרדה ומרשים לעצמם לאמץ ציפיות גבוהות, אשר גם הן מתאימות להיסטוריה האישית שלהם ולקורות אותם עד כה. כלומר, מבחינה מעשית, הם נוקטים בכל אמצעי הזהירות המתבקשים מבחינה רציונאלית, אך הם אינם דואגים כמו עמיתיהם הפסימיסטים.


ומה עם כל היתר?

כמו בכל מחקר פסיכולוגי אין שחור ולבן, טוב ורע, כאלה וכאלה, אלא המציאות מגוונת יותר. מי שבאמת מכשיל את עצמו, עולה מהמחקר הפסיכולוגי, הם לא הפסימיסטים ההגנתיים ולא האופטימיסטים האסטרטגיים, אלא 40% מהנבדקים עליהם נמנים הדחיינים (ראו כתבתי: "רק עוד רגע, אימא, רק עוד רגע קט"), שמכשילים את עצמם ע"י דחיית משימות כמעט עד אין קץ, אלה שמשתכרים לשוכרה במסיבות לפני משימות חשובות, אלה שאינם מתאמנים לקראת מטלה חשובה ועוד. כלומר, הקריטריון אינו אופטימיות לעומת פסימיות, אלא הכנה לעומת אי-הכנה.


לגייס את החרדה לשיפור הביצועים

המשימה בטיפול אינה סתם הפיכת אנשים פסימיסטים לאנשים אופטימיים, כפי שנרמז בכל מדריכי החשיבה החיובית והסדנאות השונות לחשיבה חיובית המערבים אלמנטים מיסטיים ומאגיים ("תחשוב חיובי!", "הנבואה המגשימה את עצמה"), אלא הפיכת הפסימיזם ליתרון ע"י תרגום הציפייה לאירועים שליליים לשורה של פעולות למניעתם – ולא ע"י ניסיון לשכנע את הפסימיסט לצפות לאירועים חיוביים!


כוחה החיובי של החשיבה השלילית

במקום להמיר את החשיבה השלילית של הפסימיסט לחשיבה חיובית, כפי שנעשה בטיפול הקוגניטיבי הקונבנציונאלי בדיכאון (שלא לדבר על כל האלמנטים האי-רציונאליים שבסדנאות ובמדריכים המונחות והנכתבים ע"י שרלטנים ומיסטיקנים למיניהם), המשימה בטיפול באנשים פסימיים וחרדים, היא להוות משקל-נגד ללחץ החברתי העצום לחשיבה חיובית.


הפסימיסט נתון ללחץ כפול: מצד אחד, הוא לוחץ על עצמו בכך שהוא מצפה לגרוע מכל, בטוח שהוא יקרה וחרד מכך; מצד שני, אסור לו לבטא את חרדותיו בגלל הלחץ העצום לחשיבה חיובית, כך שהוא נמצא, בעצם, במצב של בידוד חברתי: אם יבטא את דאגנותו יאיים על חבריו האופטימיסטים המושבעים, שבמקרה הטוב ישכנעו אותו לאמץ גישה אופטימית בכל מחיר ובאופן בלתי-תלוי במבנה אישיותו, ובמקרה הגרוע יותר, ינדו אותו כ"נודניק" שאין להם כוח לשמוע את תלונותיו.


וכשהוא מגיע לטיפול, שוד ושבר: גם המטפל מנסה להתווכח איתו ולשכנע אותו להיות אופטימי. דרך ללא מוצא. מעטים המטפלים המסוגלים להכיל מבחינה רגשית את הפסימיות ובמקום לומר למטופל: "ראה, עד כה הצלחת – אז אין סיבה לדאגה" יאמרו לו: "עד כה הצלחת, כי דאגת להתכונן – ראה כמה החרדה משרתת את טובתך".


חשיבה שלילית, חברים, אינה בהכרח גרועה מחשיבה חיובית, אם משכילים לגייס אותה לטובתנו. ובעיקר, אם איננו מנסים, בטיפול או שלא בטיפול, ללכת נגד עצמנו אלא עם עצמנו, בין כאופטימיסטים ובין אם כפסימיסטים בלי לשכנע אף אחד להיות מה שהוא לא.

 

 

הכל נוסע אל סופו.

וכבר מן ההתחלה – הכל נוסע אל סופו. …ובינתיים – נצמדים להתחלה, למפץ הגדול, לגרויטציה של החידוש, של הלידה, של הנעורים. אך הכל נוסע אל סופו והסוף ענק ואינסופי ופעור עד כי לא נודע כי בא אי-מי, אי מה – אל קירבו. כי אי פעם היה אי-מי אי מה – לפני שנבלע.

מחושך באנו ואל חושך נגיע והאור בבינתיים- הוא גשר רופף בין אין לאין, בין אובדן לאובדן. וככל שנבער ביתר-שאת באבוקת החיים, ככל שנצעק יותר לגבור על

שאון החיים, ככל שנילחם יותר לצאת מנצחים במלחמת החיים – כן נגיע תשושים יותר, הלומים יותר, מהר יותר – אל מחוז החפץ של המוות.

כי הכל נוסע אל סופו. כי הכל מתעורר אל יום שנוסע אל הלילה. והערב ממתין בפאתי היום, ממתין לו שיחלש, שיצנח מזניט הגובה של צהרי יומו, שלא יוכל עוד לעמוד בשיא השמיים, ואז שם למטה הערב הממתין – מלווה אותו לאט לאט אל תוך הלילה השקט. הלילה הסופי.

וכך אנחנו נוסעים אל סופנו. עוד לא הספקנו להתגבש ולטוות את מארג חיינו, לחבר מידע למידע, מיומנות למיומנות, מעשה להלכה – והנה פושה בנו הבלבול, יורדת עלינו השחיקה, העייפות עוטפת את השרירים והחרדה יושבת בצומת החזה כעכביש ענק, משחר אל היצורים הזעירים של החיים ובולעם אחד לאחד. רק לפני יומים בקעו מביצת התקוה והרעיון, רק לפני יומיים החלו צעדים ראשונים של גישוש והיסוס וחשש – וכבר מבוא ומכינה לקראת המפולת הסופית, לקראת

הלילה השקט המצפה לבלוע אותנו בשקט וללא מאמץ, ללא מאבק – כי כה נחלשנו בדרך… לאט לאט אנו גולשים אל סופנו וגם אם יתמהמה בוא יבוא, בוא

יבוא, לאט לאט. בתנאי שנצליח להגיע – לפני שתיפול עלינו -כרעם ביום בהיר וכשוד בצהרי היום – הקטסטרופה התורנית. …ואם נשרוד, אז נגיע בשלום.

נגיע – אל הלילה הגדול, להיבלע בתוכו, לתמיד.


——————————————————————————–

"חשוב עכשיו על המוות שלך," אמר דון חואן לפתע. "הוא נמצא

במרחק הושטת-יד ממך. הוא עלול לטפוח על כתפך בכל רגע. על כן

אין לך, בעצם, פנאי למחשבות טיפשיות ולמצבי-רוח. לאיש מאתנו

אין פנאי לכך"

קרלוס קאסטנדה, מתוך "מסע לאיכטלאן", עמ' 52

——————————————————————————–

"אין מורים, אין שיטות, ישנם אנשים העומדים למות"

ויקטור סאנצ'ז, מתוך 'משנתו של דון קרלוס'

————————————-

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר" – גבריאל בן יהודה, 1999

מפיץ: בית עלים.

 

 

נבואת הזעם של המורה הרוחני האפל.

                                                             מס. 5 בטארו, קלף המורה הרוחני.


——————————————————————————–


…" אבל לדת יש תפקיד נוסף: עבור מיעוט קטן, היא משמשת כאפשרות לשינוי יסודי ומרחיק לכת; כאפשרות לשחרור. בתפקידה זה, הדת אינה מחזקת את ה'עצמי' הנפרד אלא מנפצת אותו לחלוטין. היא אינה מספקת נחמה, אלא הרס; לא עוגן, אלא ריק; לא שביעות רצון 'עצמית', אלא התפוצצות: לא נוחות, כי אם מהפכה. בתפקיד זה, הדת אינה מחזקת את התודעה כמקובל, אלא מציעה מהפך מרחיק לכת: טרנספורמציה של ממש במעמקי התודעה עצמה"

קן וילבר, מתוך: "ההתחלה של 'רוחניות המשנה מן היסוד", מאמר שנכתב במיוחד עבור המגזין, "What is Enlightment"?

הנה הלינק למאמר עצמו:

http://www.wie.org/j20/wilber.asp?page=2


——————————————————————————–

מפעם לפעם פוגשים אנו אנשים שאמורים להשפיע וללמד אותנו משהו על החיים. ניתן לקורא להם מורי דרך, או סתם אנשים בעלי השפעה, או מורים רוחניים. ובכן מורים רוחניים, כמו הנביאים של פעם, מחלקים עצמם לשני סוגים; נחמה וזעם. ישנם הרבה נביאי נחמה, מעט מאוד נביאי זעם. ומתוך המיעוט הזה עצמו. רובם של נביאי הזעם לא עושים זאת מתוך זעם קדוש, אלא מסתם כאבי בטן פסיכולוגיים שלהם עצמם, אישיות נירגנת ומזג תוקפני ובעיקר שתלטני; חלקם אף עשוי להפוך למנהיגים של עדת מחפשי גאולה רוחנית. והם נעשים לכאלה על ידי נבואת הזעם ואישיותם הכריזמטית שמאפשרת להם שליטה על נפשות של אנשים מפוחדים.

אך למעשה רוב המדריכים שלנו בשבילי החיים, בין אם הם הורים, פסיכולוגים, או אנשי רוח בטלויזיה הם נביאי נחמה; מראים לנו שהחיים יכולים להיות יפים, והם יפים בעצם, רק שצריך לעשות את זה וזה, לשנות את נקודת המבט הזאת והזאת ואז כל הגן יתמלא בפריחת שושנים אדומות וצהובות (או לפחות חרציות צהובות, שזה גם משהו).

מעט מאוד מורים רוחניים באים אלינו בשבט הזעם והתוכחה, ואלה המורים הרוחניים האמיתיים. (כשהם עושים זאת, כאמור, לא מתוך רצון שנתבטל בפניהם, וכדי להאדיר את האגו העצום ממילא, שלהם עצמם).

המורים הרוחניים הרווחים הם מן הזן של הנחמה, האהבה והאמונה בעצמך מצויים בדרגה זו או אחרת של מיסחור. הם באים לקראתנו היכן שאנו. עונים למעשה לשוועתנו ואומרים לנו את שאנו כה רוצים לשמוע: שהכל בסדר, הכל יהיה בסדר, כל שצריך הוא רק… הם לא חושפים בפנינו את שכבות הפנטזיה בהן עטפנו את המציאות האמיתית שלנו ושל אחרים, את השקרים העצמיים שאנו מספרים לעצמנו, לא מראים לנו את העיוותים הזעירים שעיוותנו את פני הדברים – כדי שיתאימו לאיך שנוח לנו לראות את המציאות והחיים. הם לא מעבירים אותנו תהליך שחושף אותנו לממד אחר של הקיום והחיים. הם לא מקלפים מעל החיים את המסכות והעטיפות האסתטיות שעטפנו אותם, כדי לגלות את התוך המדמם. הם מציעים עוד עטיפות, מלוות במלים כמו: אם רק תרצה, אם רק תאמין, תרשה לעצמך להיות, תן לחיים שבך לפרוץ, וכו'. כאילו אנחנו האויב של עצמנו, ואנו רק צריכים להפסיק להתננהג כמו אידיוטים והכל יהיה בסדר. הארה בשינוי כיוון מבט.

מורי, או נביאי הנחמה באים עם ארגז כלים. ובו תרופות, טכניקות וכו'. דברים שאפשר לעשות. למעשה רוב הספרים על נושאים רוחניים, נפשיים, פסיכולוגיים וכו' הם ספרי הדרכה שהבסיס הפילוסופי שלהם הוא שילוב בין פעולה לנחמה; תעשה משהו (מומלץ) ואז תזכה לנחמה. הם מדברים על שינוי עצמי, על להתגבר על הרגש התועה והמטעה שלנו באמצעות השכל הישר או כאמור טכניקה זו או אחרת. הם לכאורה מציעים עבודה קשה, או התפכחות שכלית, אך למעשה הם מוכרים לנו את התקווה, וארגז הכלים שלהם הוא תרופת פלסבו שאין לה חשיבות בפני עצמה אלא בעצם התחושה (המנחמת או הגואלת) שזה מקנה לאדם המשתמש בה.

נביאי הזעם אינם פופולריים בלשון המעטה (אלא אם כן הם משעבדים אותנו אליהם בטכניקות של ביטול האישיות שלנו הנצמדת לאגו ולכריזמה הענקית שלהם, כגור קטן ומפוחד לעטינים ענקיים). כשהם באים ואומרים לנו את האמת המשחררת הם נתפסים כמקלקלי ומשביתי שמחה קלאסיים.

סך הכל, המין האנושי מתלבט, זו התלבטות בין אינפנטיליות לבגרות. הגישה האינפנטילית רוצה הנאה, עם כמה שפחות מאמץ. רוצה לראות את החיים כהצגת בידור מתמשכת. הגישה הבוגרת מנסה להפיק סיפוק על ידי תיעול נבון של מאמץ, שממעל מולכת כל הזמן מטרה כלשהי, מוזנת על ידי ערך פנימי של משמעות וסיבה. נביאי הזעם נחנו במבט אפל, החודר דרך טירות החול וארמונות הקרטון של ההנאה הילדותית, והתקווה האינפנטילית. הם רומסים את הטירות מחול והתפאורות מקרטון, ומגלים לנו את החלל הריק שמאחוריהם.

 

כוחות האופל של הדמונים.


"כוחו של הרע להרע, גדול יותר מכוחו של הטוב להיטיב"

גבריאל בן יהודה


——————————————————————————–

היום (16.9.96) אמרו וכתבו לי שני אנשים שהייתי איתם בקשר ידידות- משפטים חזקים:

האחד כתב לי:

…"נראה שרק עכשיו אני מתחיל ליצור הכרות עם הילד הפרוע שבי, הוא דומיננטי ומיד נפגע ונעלב אם לא עושים מה שהוא רוצה, או כשהוא מוצר שהמציאות שונה מן הפנטזיות שהוא ואני דמיינו לעצמנו. ובסך הכל הוא רוצה להיות מקובל ואהוב על ידי הסביבה, מדהים איך שהוא שולט בגוף הענק הזה של איש בן 36 שיכול להחליט החלטות רציונליות מהיום עד מחר, אבל מסופו של דבר יש שם ילד קטן שהוא הבוס".

והשני אמר לי (פחות או יותר כך):

"מדהים שאני לא מכיר את עצמי, לא ידעתי לאיזה תהומות של השפלה עצמית אני מסוגל להגיע, לא ידעתי כמה רחוק אגיע בהרס העצמי שלי, ואיזה דברים נוראים ומכוערים יצאו ממני, וכל זה למה? כי התאכזבתי באהבה, כי זו שאני אוהב – לא רוצה אותי, ואני מתפורר לחתיכות, לא נשאר כלום מן הבוגר הנשוי, המבוגר המשכיל, איש המקצוע המכובד, רק פרורים של תחנונים והשפלה עצמית, לאיפוא לא התדרדתי? חשבתי איך לנקום בה, איך להרוס אותה, איני מסוגל לחשוב על שום דבר אחר, אני נותן לחיי לעבודתי להתדרדר, לא אכפת לי מכלום, כלום, רק זה, מה קרה לי?".

אז מה? אז חנוך לוין כתב בעצם לא על איזה פרציפלוכה וחפץ- גרוטסקיים ותמהוניים באיזה שוליים נידחים של החברה והקיום, אלא עלי ועליך. כל דרמטורגיה וסיפרות רצינית כותבים בעיקר על כך, חושפים בעיקר את זה, ויליאם גולדינג הראה ב'בעל זבוב' כיצד מאחורי החזות השפויה מסתתרה דגנרציה ואלימות נוראים. אנטון צ'כוב חשף את תהומות הבדידות והעצב של גיבורי מחזותיו, 'השחף' '3 אחיות' 'הדוד ואניה', ולמרות שזה קרה לפני יותר ממאה שנה – האנשים הללו חיים ומדברים אלינו באופן יותר מהותי ועמוק מדמויות הקרטון של 'צעירים חסרי מנוח' וכו'. אדוארד אולבי – ב'וירג'יניה וולף' הראה את מחוזות היסורים והשנאה הקיימים בכל מערכות היחסים הזוגיות הממוסדות ( נישואין). אותו הדבר עשו טנסי וילאמס וארתור מילר ב'חשמלית ושמה תשוקה' ו'מותו של סוכן'. אותו דבר עשה אוגוסט סטינדברג ב'בית הבובות' או 'נורה' שלו. אותו דבר עשו דוסטיבסקי, קפקא -בסיפרות. כל אלה חשפו את הביוב הפנימי הקיים מתחת לשכנך לקונצרט או מתחת לשכן בשורת המושבים בקולנוע.

הנאצים פערו את הכיסוי מעל השאול שקיימת בעצם בכל אחד מאיתנו.

האומנם? האם גם האיש שלימד אותי באוניברסיטה וזה שבחרתי בו לכנסת – יכולים לשאת מונולוגים כאלה?

כן, כמובן שכן. רק שברוב המקרים מרוב פחד, הדחקה או ריחוק מעצמם – זה לא קורה, אבל זה שם.

כל אחד מאיתנו הוא זונה, עבריין, סדיסט, מסומם קבצן, שיכור או רוצח שפל.

כן, אבל זו לא חוכמה לבוא ולהגיד: כן ידענו, בתוך תוכנו זה ישנו, ולחזור לשיגרה השיקרית, לאחר ששילמנו את המס האינטלקטואלי. השאלה היא האם ביום יום -אנו יודעים והאם אנו בקשר מתמיד עם הידיעה אודות הרבדים הללו בתוכנו.

התשובה היא -לא! הרחקנו והדחקנו את השגעון והעברינות והסטיה אל מחוץ לגדר החברתית ואל מתחת לתודעה האישית.

והמרחק בין הדמונים שהרחקנו והדחקנו ובין תודעתנו וחיינו הרגילים – הוא כמרחק בין הלשון לשפתיים – רק השיניים מפרידות ביניהם והן עשויות כל רגע להיפער בצחוק או בזעם, דהיינו כל רגש חזק או קיצוני- יכול לאפשר להן להיפגש.

בתוך כולנו קיימו מפלצות, בתוך כולנו קיימים מוקיונים, משוגעים ואומללים – שלא קיבלו עדיין את ההזדמנות לצאת החוצה.

אותם דמונים, אותם יצורי תיבת הפנדורה לא עושים חשבון לאף אחד, הם לא מבינים שפה, תרבות, מעמד, או גיל, הם מהויות מזוקקות של יצר קמעי, פרוע ומשתלח. הם לא יודעים מאום על הבוס שלהם שיש לו תפקיד ציבורי מכובד, שהוא אב לבנות מתבגרות, שהוא משלם מיסים בזמן. כי כשיוצאים ( וכמעט תמיד מיד לאחר שהאיחוד וההרמוניה נראים מושלמים ומוצקים מתמיד…) הזעם, הקינאה, היאוש, הצורך באהבה, החרדה, הדיכאון – הם בחוץ, כאותו שד שיצא מן הבקבוק לאחר אלפי שנים של כלא. כלום לא יעצור אותם בדהירתם המטורפת. ובעל הבית עומד בצד, פוכר ידיו, מורט שערותיו, בחרדה עצומה, לא יודע לאין כל זה יוביל, היכן זה יגמר, הוא לא בשליטה יותר. המושכות נשמטו, והדמונים, כוחות האופל של היצר הורגש, הפכו בכוח ההדחקה רבת השנים ליצורים אחרים. כמו עץ ששכב הרבה שנים מתחת לאדמה ונדחס ונדחס – הופך לפחם שבו עצור חומר בערה אדיר. וכך הפך היצר המודחק לדרקון נושף אש, והרגש המודחק – למוסטנג דוהר ומתפרע.

כשכוחות האופל משוחררים – הם מטילים את כל המבנה הרגשי והיצרי הקיים לתוהו ובוהו נורא, חזרה ל'בראשית', לפני בריאת העולם של הסדר החברתי. כסוסי פרא של אש – הם דוהרים בשדות הדגן של רגשותינו ויצרינו. היכן תפסק האש? מה ישאר מן הדגן והתירוש, בתום סערת האש בריגשותנו וביצרינו?

כל עוד שערי התת תודעה שלנו – נעולים, יכולים אנו לנהל מעליהם וסביבים את חיינו הזעיר בורגניים, הקטנים, המסודרים, המתוייקים ומתוייגים, אך רק אם לא יוסר הפקק מעל הבקבוק שבתוכו השד הענק מסיפורי אלף לילה ולילה, רק אם לא תיפתחנה שערי השאול של פסיכולוגית המעמקים שלנו, רק אם ישארו נעולים, רק עד אז. כי משחרגו מתחומי המחזה של לואיג'י פירנדלו – הם כבר לא משחקים לפי כללי המשחק של המחזאי או בהתאם לציפיות של הצופים, הם כבר 'שש נפשות מחפשות מחבר'. ומעתה הן תובעות הגשמה ומימוש, ולו במחיר הריסת הסדר החיצוני הקיים.

כי בתוך כל פרופסור מסתתר רוצח סידרתי.

בבתוך כל עקרת בית – זונה.

מאחורי כל בעל משועמם – אנס אלים.

ובתוך כל גבר או אישה מבוגרים – טמון ילד או ילדה מפוחדים וצמאים לאישוש ואהבה.

וכל הדמויות הפנימיות הללו, אך כי יקבלו מוצא ופורקן, ולו לשניה אחת – הם בדרך להמיט אובדן על אדונם/גבירתם. לא יוכלו עוד לחזור למוטב החברתי המהוגן, והסדור.

כי מתחת לקליפה הדקה המציגה חברה עצורה, מאופקת ומאורגנת (במיוחד נכון הדבר לגבי יפן, צפון מערב אירופה וצפון ארה"ב וקנדה – המובילות ונותנות את הטון התרבותי, כלכלי אקדמי -כיום בעולם) – אורבים כוחות השאול של היצרים והרגשות, המחכים לרגע שבו יצאו החוצה כדי להשמיד ולאבד בהבל פה של דרקון יורק אש, ובהקשת פרסה של מוסטנג משתולל – את תפאורות הקרטון של הסרט ההוליבודי שכתבו וביימו לנו השלטונות הפוליטיים והדתיים. (ובהם אנו משחקים יום יום).

כל ימינו אנו חווים קושי גדול לפגוש ולהתמודד עם הדמונים שהדחקנו- בשם היותנו כביכול בוגרים בהתנהגותנו.

אך תחת כל מסכת בוגר מפוכח – חבוי ילד מפוחד, או אלים, או מיחל ומשתוקק. וילדים חבויים אלו הם האני האמיתי שלנו.

כל ימינו אנו בורחים מן הסערה הריגשית של המוסטנג (דמון הרגש) ומן הלבה היצרית של הדרקון (דמון היצר). ומגוונות הן דרכי הבריחה:

-בין אם על ידי יצירת כאב או מחלה גופנית – שיסיטו את תשומת הלב מן הילד שבפנים.

-בין אם על ידי הפנית האשמה על המצב – למישהו האמור לשאת בכובד האחריות, ולשחרר את הילד הכלוא בפנים- ממנה.

-בין אם על ידי פעולות של האינטלקט – רציונליזציה ( שכלתנות), או צידוק והצדקה עצמית, או סתם מציאת הסבר משכנע, מדוע אנחנו כאלה, ולמה זה מגיע לנו, מה שמשחרר את הילד שבפנים מלהיות מעורב ובעניינים.

-בין על ידי בריחה לרומנטיקה, לפנטסיה – של החופשה הבאה, הפלירט הבא, הסרט הנוכחי- שלא נותנים בינתיים לדמונים הפנימיים לפרוץ החוצה. רק שהבעיה היא שככל שהבריחה היא חזקה וסוחפת יותר כן מהממת תהא ההתרסקות אל קרקע המציאות שתבוא עם ההתפכחות.

כך, או כך, רבות הדרכים כדי לא לפגוש את הכוחות הקמאיים של הרגש והיצר.

אך אם האדם לא בורח מן השדים הפנימיים, אלא מנסה לעמוד מולם ולשרוד – עשוי לקרות לו דבר מופלא: המפגש עם האני המסכן, עם האני המסוכן, הופך את המפגש למפרה. ובמקום הפנטסיה והשכלתנות ההופכים את האדם למרחף וסטרילי וחד מימדי – המפגש עם הדמונים הופך את האדם לאמיתי ואותנטי, להיות נוכח!

להיות.

תיאורית השעירים לעזאזל – כביבי שופכין


"כשהשופט קורא בשמו של הפושע – הוא עומד, והם באותו הרגע

מקושרים על ידי ביולוגיה מוזרה שעושה את שניהם מנוגדים

ומשלימים. האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. מי השמש ומי הוא

הצל? זה ידוע היטב כי פושעים מסוימים היו אישים דגולים".

ז'אן ז'אנה


——————————————————————————–


חלק א':
בכל בית ועיר קיימת מערכת ביוב, בגוף האדם עצמו יש אותה מערכת ניקוז; הפריפריה העור והאברים תחתונים – אברי המין דרכם נפטרים מעודפים או בעיקר מפסולת. בימים עברו כל רעיון הניקוז היה גלוי ולגיטימי; השפכים זרמו בחוצות, הפסולת הייתה בחצר האחורית. גם חדרי השירותים היו בחצר, או בטבע אולי בגלל שהריח היה פחות קשה, כי היו פחות כימיקלים? על כל פנים כיום צינורות השפכים מצויים עמוק באדמה, וכל מערכת סילוק האשפה היא דרך פחים גדולים אטומים, משאיות זבל שבאות בדרך כלל מוקדם בבוקר, ואתרי אשפה הרחק ממרכזי ערים. גם במישור האנושי כל הניקוז של לחצים ומועקות וכוחנות אישית היה פעם גלוי ולגיטימי; היו משרתים , היו עבדים, והם היו מושא לניקוז כעסים, אגרסיות וכו'. והיות וזה היה לגיטימי וגלוי ומאורגן, זה היה גם מותר וברור. במבט שטחי נראה כאילו כיום לא קיימים כלל צינורות ניקוז חברתיים ואישיים. מה שמביא לתקווה המיידית שאולי כמות הכעסים והמתחים פחותה יותר, ועל כן אין בנראה ובמוחש אפיקי ניקוז ויזביליים, כמו פעם.

אך איך נסכלנו לחשוב שעם העלמות ההחצנה של שפכים פנימיים, גם התגברנו על בעיית השפכים הפנימיים ועתה כבר אין יותר כעסים ומועקות שמחפשים אפיק ניקוז. אשליה זו אופיינית לחברה שלא קשובה לממדים הפנימיים, וסוברת שהכל קורה בחוץ. ובחוץ זה אכן נעלם, אך מה קורה בפנים? ובכן, בפן הבינאישי, כיום לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. צינורות הניקוז עברו פנימה. החזות החיצונית 'התנקתה' על חשבון הממד הפנימי, שספח אליו מעכשיו את הכתמים שהמסכה החיצונית כבר לא מאכלסת. פעם הרגו אנשים פיסית, הברוטליות הייתה חיצונית, היום הורגים אותם נפשית, מבפנים )את ההרג החיצוני הותירו לעבריינים, שכירי חרב וחיילים. פעם החרם היה פיסי, חיצוני, היום החרם הוא פנימי; האדם בא ויוצא בחברה, כולם מדברים איתו אבל הוא חש מוחרם. המסרים מתוחכמים, סמויים. פעם בית הסוהר היה בחוץ, כיום הוא בפנים. ותהליך זה של העברת הכלא או ההריגה מתחום הגוף אל תחום הנפש, מן הרובד החיצוני לממד הפנימי – מוצא מן הכוח אל הפועל על ידי שני שליחים: הדחקה והשלכה. הדחקה היא לדחוף את שאינו רצוי ולא מתאים לדימוי שלנו – פנימה, למחוזות האפלים של התת מודעה. והשלכה הינה אקט של לדחוף החוצה את שאינו רצוי ואינו מתאים לדימוי שלנו. ואם בהחדקה האובייקט שאליו מדחיקים הוא התת מודע של העצמי, הרי שבהשלכה האובייקט הוא אדם אחר.

בראשון מדחיקים לתוכנו, בשני זורקים את זה החוצה על גורם סביבתי או על אדם אחר. וכך אנו מוצאים שני שעירים לעזאזל דרכם אנו נפטרים כביכול  מחטאנו ומן הזבל הפנימי. שעיר לעזאזאל אחד הוא הילד הפנימי שלנו, תת הכרה, לשם זורקים-מדחיקים את שאנו לא רוצים להכיר בו הדחקה. והשעיר השני הוא הזולת החלש, או האחר הזר שעליו אנו מעמיסים את הצל שלנו, את האני המכוער השלכה. וכל זה נעשה בדיסקרטיות גדולה, שום דבר לא נראה כמות שהוא;

ההדחקה נראית בדרך כלל כחוסר יכולת להתמודד בגלל מניעים טכניים כאלה ואחרים. ואילו ההשלכה נראית כאשמה ברורה של מישהו אחר שבגללו אנו סובלים.

כאן נתמקד בהשלכה, בהפיכת האחר החלש לקורבן ומושא ניקוז לזה שהחזק לא מוכן או לא ליכול להפנים ולחיות עמו. את ההשלכה על הזולת החלש ניתן לראות בקושי במוסד המשפחה; כמעט בכל משפחה קיים מישהו שהוא החוליה החלשה. בדרך כלל אחד הילדים, שהופך שלא בטובתו לאפיק ניקוז של המתחים והתיסכולים של ההורים האחים החזקים.

כך במשפחה, ומה בחברה? ובכן כללית ככל שאדם חזק יותר ובעל סטאטוס גבוה יותר, כך יש סביבו יותר שעירים לעזאזל צינורות ניקוז- המנקזים את פסולתו ומותירים אותו זך ונקי. אחת מן הסיבות לרצונם של אנשים להיות בעמדה ניהולית או עמדת סטאטוס גבוהה, כדי שאחרים ינקזו עבורם את הפסולת הרגשית

האישית. וזו גם אולי הסיבה בהא הידיעה למלחמות הכח בין אנשים קרובים; ברמת המהות הן ניטשות על הסוגיה של: מי יהפוך לצינור ניקוז של מי, וככל שהאדם שהפכת לצינור ניקוז שלו הוא גס, אכזרי או מופרע יותר – כך הנזקים שיקרו למנוקז יהיו קשים יותר. זה קורה ביחסים אישיים, בין זוגות נשואים, בין הורים לילדים, בין חברים. בסופו של דבר הרגיש, הפגיע, העדין יותר – הופך לצינור ניקוז לשני. אומנם יחסים בינזוגיים מתחילים בהדדיות מבורכת, אך בשלב כלשהו מגיע הרגע בו נשאלת השאלה ברמת המטא: מי מנקז למי? כך גם ביחסים בין מיעוט במדינה לבין הרוב השליט, או בין מדינה כובשת למדינה נכבשת. או בין

מהגרים, עובדים זרים במדינה משגשגת, לבין תושבי אותה מדינה. ברמה החיצונית של פני הדברים נראה כי מדינה שזקוקה לשוטפי כלים ומנקי חדרי מדרגות היא מדינה שצריכה להפנות את כח העבודה המקומי שלה להמשך ההתפתחות הכלכלית, והם זקוקים לאנשים שיעזרו להם לנהל את הרמות התחתנות בשעה שהם מתרכזים בפיתוח משאבים חדישים. זה ההסבר הנוח, אך, שוב, ברמת המטא, זה נראה אחרת, שם אנו מבינים כי עצם התופעה של חברה שלא מנקזת עבור עצמה וזקוקה לאנשים אחרים שיעשו זאת עבורה – אומרת שהבעיה היא לא במישור החומרני כלכלי, אלא במישור האמוציונלי פסיכולוגי. חברה שזקוקה לאנשים במעמד נמוך כדי שינקזו לה – היא חברה שהגיעה לשוקת שבורה, מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית. היהודים בשואה היו צינור הניקוז לגרמנים, דרכם הגרמנים ניקזו שנאה, זעם, עוינות, וכו', עד שממדי השנאה היו כאלה שניקוז רגיל כבר לא הספיק, היו צריכים את מותם כדרך האלימה היחידה שתנקז את

השפכים הגרמניים….

עד כאן לגבי תיאורית השעיר לעזאזל והקורבן. ראשית על עצם הצורך בה, ושנית על ההסוואה שאנו מסווים את הטקטיקה הזו -יחסית לצורה הגלויה שזה בא לידי ביטוי פעם. עד כאן על התופעה באופן כללי. אך כדי להבינה יותר לעומק, יש צורך להתמקד במגזר מסויים של אפיקי הניקוז החברתיים הללו, כדי להבין בדיוק איך זה עובד. הנה ונפנה זרקור אל העבריינים.


חלק ב':
אחד מאפיקי הניקוז השכיחים ביותר בכל חברה, הם העבריינים והפושעים. ברמת החיצונית והרציונלית, הם קורבנות של חוסר קידמה ובורות, אך ברמת המטא, יש להם פונקציה ניקוזית ברורה. כל שלטון מקצה משאבים רבים למיגור הפשע והעבריינות מתוכו, המשטרה, בתי המשפט וכו'. אך האמנם?

כך מעל פני השטח, אך מה קורה ברמת המטא? ברמת המעמקים? ובכן שם זה נראה, שוב, אחרת. שם ניתן לגלות שזה לא שהם לא יכולים למגר את הפשע, אולי דווקא יש להם אינטרס מוסתר כמובן להשאיר את הסדר הקיים על כנו, תוך כדי אימוץ מראה פנים של מאבק חסר פשרות, כי יש להם אינטרס נסתר בכך?

ובכן, האמת ברמת המטא היא, שלמעשה החברה אינה רוצה לכרות מתוכה את התופעה הזו, ובמקום זה היא 'גוזמת' אותה מפעם לפעם ובזה למעשה מחזקת את השורשים והגזע של התופעה העבריינית. החברה שומרת את הפשע בפורופורציות קבועות, כך שתוכל להמשיך ולחיות עמו. העבריינים מתמרנים בתוך הגבולות שהחברה מאפשרת להם; כמה שנים בכלא, כמה שנים בחוץ, אפשר לחיות עם זה; לגדל משפחה, לנסוע לחו"ל, לקנות דירה- חלק מהחיים. אפשר כך לשמור על סטאטוס קוו. אך אילו החברה הייתה רוצה לכרות את הפשע מן השורש באמת, זה היה נעשה בזמן קצר יחסית. אבל מתחת לפני השטח החברה זקוקה לתופעה הזו… החברה משמרת את העבריינות על אש קטנה. העבריינים מייצגים בעצם את כל החלקים בחיינו שאנו מקפידים לטאטא מתחת לשטיח. כי לפשע יש תפקיד, הוא נועד לגלם ונקז את מה שהחברה ה'סו קולד' מהוגנת מסתירה מאחורי תריסים מוגפים. מילים אחרות: העבריינים משמשים כמערכת ביוב לחברה, דרכה היא מנקזת את הפשע שקיים בכל איש ואישה אל דמות העבריין. שכמו השעיר לעזאזל ביום כיפור- 'מכפר' על ידי העונשים שמטילה עליו החברה לא על פשעיו שלו, אלא על הפשעים שבמחשבה וברגש שכל אחד ואחד מדחיק לתוך המחשכים של תת תודעתו. מבחינה זו זה כמו הקתרזיס )ההיטהרות שנגרמת לאדם ההולך לתיאטרון וצופה בשחקנים המגלמים את כל שהוא פוחד לתת לו ביטוי. כך למשל, ידיעה אודות אונס, או ידיעה על גבר הרוצח את אישתו –

המתפרסמת בעיתון – מעניקה פורקן פסיכולוגי ליצרים האפלים של אותו פקיד קטן, המביא פרחים לאישתו בכל יומולדת. לעבריינים יש תפקיד בחברה; הם עושים עבורה שירות. החברה עושה השלכה של המחלה שלה – על העבריינים, והם מצידם מנקזים אותה החוצה, כמו הליכה לשירותים… רק שזה נעשה בתחום הרגש והיצר האפל. ישנם טיפולים שמנסים לעזור בדיוק בקטע הזה, של רגשות, זיכרונות ויצרים מודחקים, אחד מהם נקרא פסיכו-דרמה, שיטה זו שהמציא אחד, בולגרי בשם מורנו, מנקזת רגשות זעם, תסכול אימה, אגרסיה וכו' על ידי 'שפיכת' כל ה'זבל' הרגשי שהצטבר על ראשו של אדם מן הקבוצה הפסיכו דרמטית שהתנדב לגלם את הדמות שתהווה טריגר – שיגרום לרגשות העצורים להישפך החוצה. כך שאם החברה הייתה עוקרת לחלוטין את תופעת הפשע מתוכה, כי אז היא הייתה הופכת להיות בריכת הביוב של עצמה, וכך הייתה 'נתקעת' עם כמויות אדירות של זימה, נקם, אגרסיה וכו' שאין להם כתובת פיסית או אפיק ניקוז יצירתי כמו שמספקים הרומנים או הסרטים. וחוץ מזה זה היה דומה לסתימת הצינור המרוקן את האסלה. וכך החברה לא תוכל עוד להתהדר בזה שהיא נקיה.

במצב כזה החברה שלנו לא הייתה הופכת כולה לעבריינית, אלא שאז הייתה פחות דיכוטומיה בחברה שלנו, והיה מצטמצם הפער בין הפרצוף החיצוני, הדשן, השאנן והנקי – לבין ההדחקה הפנימית זו שהעבריינים ושחקני תיאטרון קלאסי, שהמחזאים שלו למשל הם – אוגוסט סטינדברג, יונסקו, טנסי ויליאמס, ארתור מילר ואחרים. וגיבורי יצירות ספרותיות כגון אלה של דוסטויבסקי ותומס מאן, וכו' -מנקזים החוצה. אנשים היו נדרשים -במצב של העדר מוחלט של עבריינים – להתמודד עם הצדדים הפחות נקיים ונעימים של עצמם כי צינור הביוב נלקח מהם, ואל מול פני הזוהמה והריח המצחין – הם היו חייבים לצמצם את הפער שבתוכם ולהיות אותנטיים ביחס ישיר למי שהם באמת. אם אנשים היו עושים את מלאכת הניקוז לעצמם ובעצמם, הם לא היו מרשים לעצמם לטפס כ"כ גבוה ולהיות כה

שאננים ודשנים בשביעות הרצון העצמית החיצונית והייצוגית שלהם. הטיפול בלכלוך הפנימי היא עבודה מאוד לא נעימה, כי כל הזמן הוא צריך לעסוק בלכלוך… ויש הבדל בין להתעסק בלכלוך ובין להתעסק בניקיון: להתעסק בלכלוך פירושו לנקות את כל הפינות החשוכות שקיימים בהם זבל וזוהמה. בשעה שלהתעסק בניקיון פירושו לחיות על פיסת הניקיון שנותרה ולהתעלם מכל הזוהמה סביב. רוב האנשים מעדיפים שלא להתעסק עם היצרים עם העכבות, אלא לעקוף אותם, להתעלם מהם, להשליך אותם על עבריינים 'מדופלמים' ולהשאיר לעצמם את כתר המהוגנות האכסלוסיבי – ולהתעסק רק עם הנשגב, היפה או המהנה והמחמיא. אבל גישה זו של עבריינות סמויה, זו של היצר והרגש – היא בעלת כוח אדיר על חיינו, כי כפי שאמר השועל לנסיך הקטן: " מה שחשוב הוא זה שסמוי העין".

לשון אחר, ההדחקה, ההשלכה וההעלמה מחזקות את כוח השליטה של זה שמודחק. ומה שסובל, ומי שסובל מזה תמיד – זה המישור של חייו הפנימיים של האדם.

עד כאן, לגבי הקרימינלים. אך הקרימינלים הם רק טיפה אחת מן האוקיינוס של אנשי השוליים שהפכו לאפיקי ניקוז לבורגנות השבעה והשלווה. כמו כן, כה כה ראינו את הקורבן, את אפיק הניקוז מבחינת השירות שהוא מעניק לחברה הבורגנית. והוא יכול לחיות כך שנים רבות, ורובם חיים כך. אך מה קורה לעבריין, מה קורה לקורבן, לשעיר לעזאזל – ברגע שהוא נוכח בתפקיד שהוא ממלא ביחס לגורם השליט; תפקיד הקורבן. כשהוא נוכח שמה שהוא חשב שהוא פגום או מוגבל

בו עצמו, אינו אלא סימפטום לעצם היותו קורבן – ברגע זה הוא הופך למורד. ואז כיוון הזרימה אצלו משתנה; זרימת השופכין הופכת כיוון וזורמת עכשיו בחזרה לכיוון פניו של השליט. וזה מה שקורה למורדים גדולים מאז ומתמיד; הם מפסיקים במודע להיות שעירים לעזאזל, מסרבים להמשיך ולתפקד כאפיק ניקוז ללחצים ומועקות. ההתנערות הזו מתפקיד הקורבן היא ראשית דרכו של כל מורד באשר הוא, נקודת המוצא של המורד חייבת להיות ההבנה שעד כה הוא היה דפוק ומנוצל. והוא מבין שהצד השני לעולם לא יודה בזה, ומצדו זה יכול להמשיך לנצח. ועוד הוא מבין שהשני יעשה לו את ההתנערות קשה ביותר, ורק כשלא תהיה לו ברירה כי זה יעלה לו יותר מדי, רק אז אולי יש סיכוי שהוא ישחרר אותו מתפקיד צינור הביוב. וכך הוא מבין שהוא חייב לזקוף קומה ולצאת נגד. הוא לא מוכן לקבל יותר את הסטיגמה, את העצמות הנזרקות אליו מתחת לשולחן. הוא מבין שחלק מהרגשתו הגרועה לגבי עצמו זה לא הוא, אלא ההפנמה של מה שהשליך עליו הזולת; בן זוגו, משפחתו, חברים שלו, או יתר העובדים במשרד. והוא מתקומם.

זו מרידה על בסיס אישי והיא חייבת לבוא לפני המרידה הקוגניטיבית של ראית הממסד כפי שהוא. כי שם זה בעצם מתחיל, כל היתר הם פועל יוצא של אותה תנוחה פנימית, שלו בתוך עצמו, כלפי מה שעוללו לו החזקים.


——————————————————————————–

"החברה מכינה את הפשע. הפושע מבצע".


הנרי באקל


"יש לי חולשה לאמנים ולפושעים, משום שהם אינם מקבלים את החיים

כמו שהם. הפושע, כמו האמן, עומדים נגד משהו או בעד משהו.

בעיני זהו ערך נעלה בעולם שבו רבים כל כך למדו להסכים עם

הכלומיות האפרורית של הקיום האנושי".


סטנלי קיובריק

 


"We are all murderers and prostitutes –no matter to

what culture, society, class, nation one belongs, no matter

how normal, moral, or mature, one takes oneself to be."

R. D. Laing

 

 

 

בשיבחי הכישלון.

אדם בא לפסיכולוג ומתלונן על חוסר הצלחה בחיים. 'לא הולך לי', אומר האיש. 'לא הגעתי להיכן שאני אמור להגיע. אני מלא כשרון אבל מבוסס הרחק מאחרי מיצוי כישרוני. עזור לי'.

'אהה', אומר הפסיכולוג, 'אתה מכשיל עצמך'. האיש מהנהן בראשו, נראה כי תובנה זו אינה חדשה לו. הוא רגיל לכך שהוא מכשיל עצמו.

והפסיכולוג מסביר, 'אתה מכשיל עצמך, כי אתה פוחד להצליח'. ומדוע הוא מפחד להצליח? מן הסתם בגלל החובות והמטלות שזה ישים עליו.

ובכן האמת פשוטה יותר אך גם סותרת. לא רק שאנו לא מצליחים בגלל שאנו מכשילים את עצמנו, אלא שאנו לא נכשלים מספיק, וזה מה שלא מאפשר לנו להגיע להצלחה.

לא פחד מן ההצלחה. פחד מן הכשלון.

ומדוע בן אדם פוחד להיכשל? כי כשהוא ניכשל, הוא חש רע, וזאת בשל ירידה בערך העצמי שלו.

הסיבה העיקרית לכך שאנשים לא מצליחים, נעוצה בכך שהם לא יודעים להכשל. דהיינו, הם לא יודעים לקבל את הכישלון מבלי לערוף לעצמם את הראש.

חוק ההצלחה טוען כי כדי להצליח חייבים להיכשל.

הכישלון הוא אבן דרך, בדרך להצלחה. אך בגלל התגובות הקשות שהכישלון יוצר במערכת, במקום להיות אבן דרך הוא הפך לחסם. כביכול משהו שמנוגד להצלחה.

אך הכישלון אינו אנטי-תזה להצלחה. הוא השער הקדמי אליה.

ככל שלאדם רמת בגרות נפשית גבוהה יותר, כך יהיה מסוגל לראות את הקשיים כמשהו הכרחי בדרך להשגים או הצלחה. ולא כהוכחה לחוסר היכולת להצליח.

היחס לכשלון הוא מדד לרמת הבגרות הנפשית של האדם. ואכן, ההבדל בין אינפנטליות לבגרות, נעוץ ביחס לכישלון. האינפנטיל רואה בו סימן לחוסר מסוגלות. בעוד שהבוגר נפשית רואה בו מכשיר כושר בדרך למטרה.

הכישלון מסמן לבוגר נפשית את המרחק בין מה שיש בו ובין הרמה שהוא שואף אליה. ככל שהפיסגה רחוקה וגבוהה יותר, כך ידרשו יותר כישלונות כדי להגיע אליה.

וככל שההצלחה משמעותית יותר, ועומדת בניגוד לקונצזוס מסויים – כך צריך להכשל יותר. כלומר הכשלון תמיד יהיה בהתאמה לגודל ההשג של ההצלחה. וככל שההצלחה חשובה ומשמעותית יותר, כך צריך לעבור יותר כשלונות, בדרך אליה.

קשה להבין כי אנחנו חיים במקום שנישלט ע"י חוק מרפי, חוק מרפי אומר שהכל יותר קשה מכפי שנדמה. וזאת בניגוד לתפיסה הרווחת, שטוענת שכל העניין בכלל בראש שלנו. ואם נשכנע עצמנו, או נאמין בעצמנו מספיק, או נחשוב חיובית, או נתמקד רק בהצלחה, או לא נוותר על החלום – נוכל להגיע להצלחה בלי בעיות.

אך זה רק עושה את כל עניין ההצלחה קשה עוד יותר. מה שצריך לדעת הוא שבמקום הזה אתה צריך להיכשל הרבה יותר פעמים ממה שאתה מצליח. הדרך להצלחה, במקום הזה, היא טיפוס במעלה מוט משומן, שבו אתה מחליק שני מטר על כל מטר שאתה מתקדם למעלה.

יש פה יותר כישלונות מאשר הצלחות, יש פה יותר קושי מאשר מזל, זה מקום קשה.

אך הראיה שלנו חד קוטבית, איננו מודדים את הכשלון ביחס ישיר להצלחה. אלא רק ביחס לכשלון. הכשלון ביחס לכשלון הוא חסר משמעות, אך כשלון ביחס להצלחה הוא מלא משמעות, כי הוא מוביל אליה. אם הכשלון בא לבד, (ולא כקוטב ברצף דו קוטבי) הוא נתפס כאנטיתיזה להצלחה ולא כתנאי הכרחי להגיע אליה.

ואז כשמגיע הכישלון הראשון – אנחנו מתרסקים, אף אחד לא סיפר לנו.

מי שרוצה להצליח, בכל תחום שהוא, צריך להבין שהבעיה היא לא ההצלחה, אלא הכשלון. לא לדעת איך להצליח, אלא לדעת איך להכשל. (מבלי לערוף לעצמך את הראש). איך להכשל בצורה חיובית. איך להכשל כחלק מן המאמץ ולא כאנטיתזה לו.

הבעיה עם גישות פסיכולוגיות וניו אייג'יות רבות, שהן מסיטות את האדם מהתמקדות בקושי, ומשכנעות אותו, שעליו להתמקד בהצלחה ובדרך למעלה, להיות ממוקד רק בטוב. למה הדבר דומה? לאדם רוצה להגיע לשולחן שעליו מונח משהו שהוא מאוד רוצה, ובדרך ישנם בורות עמוקים. ומי שמדריך אותו אומר לו להתעלם מן הבורות ולהתמקד רק במה שיש על השולחן. ואז עם הנפילה הראשונה, יתרסקו רגליו.

הדרך להצליח היא 'גאולה דרך הביבים'; אתה מגיע למעלה רק דרך הלמטה. הלמטה הוא שער בדרך ללמעלה. אם אתה לא מתמודד עם מה שמפיל אותך, אתה לא יכול להגיע למעלה.

קשה לקבל את שכתוב כאן. כי מי רוצה להיכשל? קל יותר 'למכור' תורה או דרך, שמלמדת שאפשר להגיע למעלה ללא כשלונות, או עם כמות מוגבלת. או מופחתת. הניו אייג' טוען כי 'כשלונות זה רק בראש שלך'. והסיבה שאינך מצליח זה בגלל שאתה חושב יותר מדי על הכשלון. ואילו אם תשכח מהכשלון ותתמקד רק בהצלחה, תצליח. ואילו אני אומר כי אסור להתעלם מן הכשלון, ואדם חייב לעבור דרכו.

(אך מילים אלו מקוממות. מי רוצה את זה בכלל?)

וכדי לעבור מספיק כישלונות, עד שתצליח – יש צורך במוטיווציה מצד אחד ונואשות מצד שני, אם יש לאדם את שניהם הוא יצליח לעבור דרך שער הכישלון. ואז המבוי הסתום של הכישלון יהפוך לשער.

כשאין לאדם מספיק נואשות מצד אחד ומספיק מוטיווציה מן הצד השני, הכישלון מקרקע אותו.

נואשות באה מן הידיעה שאם אדם לא יעבור את השער הזה, הוא יפול חזרה לרמה הנמוכה שממנה הוא שואף להחלץ. ומוטיווציה באה מהשתוקקות אמיתית, שבאה מן הבטן, מאוהבות בפוטנציאל שקיים ברמה שהוא רוצה להגיע אליה.

נואשות באה מן הרגש, מוטיווציה באה מן הבטן.

אך ישנו גורם נוסף שמקל או מקשה את כל עניין התמודדות עם הכשלונות. זהו גורם פסיכולוגי, ושמו דימוי עצמי. והוא חשוב ביותר לגבי יכולת התמודדות עם הכישלון; נואשות ומוטיווציה יאפשרו לאדם לנסות שוב ושוב, דימוי עצמי גבוה יאפשר לאדם לא לרסק את עצמו, לאחר הכישלון הבא. כלומר למזער את הנזק הנפשי שלאחר הכישלון. לא לקחת אותו באופן אישי.

ודימוי עצמי קשור למוצקות של האני. ככל שלאדם מרכז כובד פנימי (אני, עצמי) מבוסס יותר – כך הדימוי העצמי שלו יהיה גבוה יותר. למעשה הבעיה עם הכשלונות אינה בעיה של הכשלונות עצמן, כמו בעיה של האני של האדם. אם יש לאדם מרכז כובד עצמי מספיק חזק ומבוסס, לא תהיה לו בעיה להכשל.

אדם צריך מרכז כובד קבוע ובלתי משתנה של מי הוא, מרכז שישחרר אותו מתלות בכשלונות והצלחות. אם נדמה את נפשו של האדם למערכת כלכלית, הרי שצריך להיות לו מטבע מספיק חזק כדי שמה שקורה בבורסה לא יפיל אותו יותר מידי. מטבעות חזקים לא מושפעים משפל בבורסה, או ירידת ערך המטבע. אך אם לאדם אין אני מספיק מוצק, אז הוא מוצא עצמו תלוי בהצלחות ובכשלונות שלו. בהעדר מדד קבוע, פנימי ויציב, הוא נע ונד בהתאם לגראף הכשלונות שלו. וכמובן שמצב כזה הנו בלתי נסבל. צריך להיות לאדם משהו בתוכו שאינו תלוי בהצלחה או בכישלון, משהו שיכול לספוג את הכשלונות מבלי להפוך, לערמת אבק. משהו שיחזיק מעמד במהלך הכשלונות, משהו מתוכו יוכל לשאוב את הכוח, להתמודד שוב ושוב. עד שיצליח.


XXX

גבריאל רעם

27.5.06