ארכיון הקטגוריה: יחיד וחברה.

מהם היחסים בין יחיד לחברה, בין חברה ליחיד, כאן נמצא קונפורמיות, לחץ קבוצתי, תרבות ועוד.

התרמית הגדולה.

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.


הערה: הגיג זה גם מופיע בקטגוריה: הגיגים
 

קבוצה חיובית וקבוצה שלילית.

(הקבוצה ככלי חברתי ממשטר, או הקבוצה ככלי להתפתחות אישית של היחיד)


"סיפור חסידי ישן מספר על "רב שניהל שיחה עם אלוהים על גיהנום וגן עדן. 'אראה לך איך נראה גיהינום', אמר לו אלוהים, והוביל את הרב לחדר ובו קבצות אנשים מורעבים ונואשים, הישובים סביב שולחן עגול גדול. במרכז השולחן ניצבה קדרה ענקית מלאה תבשיל מעורר תיאבון, חם ומהביל, שהספיק לכולם לשבוע עם שאריות. התבשיל העלה ריח ניוחח שגירה את בלוטות הרוק בפיו של הרב, אבל אף אחד לא אכל. כל אחד מהסועדים אחז בידו כף בעלת ידית ארוכה מאוד – ארוכה מספק להגיע לקדרה ולהעלות מן התבשיל מלא הכף, אך ארוכה מדי להביא את האוכל אל פיו, הרב ראה שסבלם אכן נורא, והרכין את ראשו בחמלה.

'עכשיו אראה לך את גן עדן', אמר אלוהים, והוביל אותו לחדר אחר, זהה לראשון: אותו שולחן עגול גדול, אותה קדרה ענקית עם אותו תבשיל, ואותן כפות בעלות ידית ארוכה. אבל הפעם שרתה בחדר שמחה גדולה; כולם נראו שבעים ומרוצים שמנמנים וסמוקי לחיים, בריאים וקורנים מנחת.

הרב לא הבין, והביט בתמיהה אל אלוהים.

'זה פשוט מאוד', אמר אלוהים, 'אבל מחייב יכולת מסויימת. אתה מבין, האנשים בחדר הזה למדו להאכיל איש את רעהו'."

מתוך: "טיפול קבוצתי" ארווין יאלום, הוצאת כנרת 2006, עמ' 32


——————————————————————————–


לקבוצה כוח אדיר על חיי הפרט. ובשיטות סמויות יותר מכפי שניתן לחשוב. וילפריד ביון היה פסיכולוג וחוקר חשוב של תהליכים בלתי מודעים בקבוצה,

והוא ביטא רעיונות חשובים על תפקוד הקבוצה ב Experiences in groups (Bion, 1961) .

ולדבריו כולנו חווים את המתח בין המשאלה להשתייך למשאלה להיות נפרד; בין הצורך של חברותא והשתייכות לצורך בזהות עצמאית.

הבעיה הגדולה ביותר של השתייכות לקבוצה היא איבוד האינדווידואליות של יחידיה, מפני מנהיג דומיננטי וערמומי, וקבוצה דומיננטית וערמומית. הערמומיות מסווה את הדומיננטיות ועל כן מאפשרת לה לחדור פנימה.

היחיד בטוח שהוא פועל לשם מטרות קבוציות פורמליות, כגון השגת יעדים שלשמם הקבוצה מתכנסת, אך למעשה הסיבות האמיתויות הן הסיבות הלא פורמליות, והן ברובן ריגשיות ואישיות: להאדיר את השפעתו של המנהיג, ושל האנשים החזקים בקבוצה.

הסכנה כאן היא שחברי הקבוצה עשויים להשליך את יכולתם העצמית לחשיבה, קבלת החלטות ולקיחת סמכות על המנהיג או האנשים החזקים בקבוצה ובכך הופכים משותקים. במקום להשתמש בסמכות האישית שלהם בתפקידם כחברים בקבוצה. הסכנה בקבוצה שכזו שחברי הקבוצה יכולים להפוך תלותיים באופן פתולוגי, מונעים בקלות לדרך זו או אחרת של המנהיג או הגלעין הדומיננטי בקבוצה. אין כאן פתיחות כלפי המנהיג, או הכת השלטת, אלא התבטלות.

קבוצה זו היא הקבוצה השכיחה, בה אלמנטים של פסיביות ופחד מן המנהיג ומגזר הדין של הקבוצה, כפי שהיא מנוהגת על ידי החזקים שבה ('מה יגידו אם אגיד משהו שאינו בהתאם לרוח הקבוצה') – משתקים את רוחו של היחיד.

בקבוצה השכיחה המנהיג משמש כמוקד לתלות פתולוגית, המעכבת גדילה והתפתחות.

המנהיג בקבוצה נשלטת וקונפורמית, מספק תחושה מלאכותית של בטחון ריגשי.

בקבוצה שכזו חברי הקבוצה מאבדים את תכונותיהם ויכולותיהם האישיות, והם מונעים על ידי החרדה שלא יתקבלו ולא יקבלו תמיכה על ידי המנהיג או הרוב הקבוצתי.

בהלך רוח שכזה, הקבוצה מאבדת את המודעות לזמן החולף, ונראה כאילו היא מוכנה להמשיך לעד לעסוק בנושאים טריוויאליים. מצד שני, ישנה סבילות נמוכה מאוד לתסכול, ופתרונות מהירים מועדפים. בשני המקרים, חברי הקבוצה איבדו את היכולת להיות בקשר עם המציאות ודרישותיה. מציאויות חיצוניות אחרות אף הן מוכחשות וזוכות להתעלמות. גישה של שאילת שאלות הנה בלתי אפשרית. מי שמעז לשאול נחשב מטופש, משוגע או כופר. רעיון חדש שיכול לקדם לקראת פתרון סביר שיהיה מבעית, משום שהוא מערב הטלת ספק בהנחות אהובות, ואובדן המוכר והצפוי, שנחווה כנושא פוטנציאל קטסטרופאלי. עם כל שינוי שעלול להופיע – הקבוצה אחוזת פאניקה, והמאבק להבנה נמנע. כל אלה מונעים התפתחות. עבודה אפקטיבית, הקשורה בסבילות לתסכול, התמודדות עם המציאות, הכרה בהבדלים הבין-אישיים בקבוצה ולמידה מהניסיון, יסוכלו.

בדרך כלל מדובר על שלושה סוגים של קבוצות: קבוצה קונפורמית, קבוצה כאוטית וקבוצה אינדווידואלית.

א. הקבוצה הראשונה, הקבוצה הקונפורמית, היא זו שתוארה עד כה – כאן קיים ליכוד, אך זה ליכוד מכוח תהליכים חיצוניים שעוברים על כולם כתוצאה מהשפעות מן המנהיג או מן האנשים החזקים בקבוצה. זו הקבוצה שעובדת דרך תהליכי קונפורמיות סמויים.

כאן כבר מעוצבים תבניות שליטה וציות. זו קבוצה מסודרת, או בכיתה, או במקום העבודה, אמנם קבוצה מלוכדת, אך מלוכדת בכוח הפחד. מדובר על יחידים שנתונים לשלטון של פחד בלתי מודע להוקעה, סימון בידוד ומעיכה על ידי המנהיג או על ידי הרוב, או על ידי הדמויות המובילות בקבוצה.

פחדים אלה כה חזקים בקבוצה הזו עד כי הם מאפילים על אישיותו ורצונו של היחיד שהופך לבובה של הרוב, רק שלא יקבל סטיגמה או בידוד.

זוהי קבוצה מושחתת, מבחינה זו שמעל פני השטח ישנן מטרות נעלות, אך מתחת לפני השטח, המנהיג השולט או הרוב השולט לא רוצים שום דבר אחר מלבד לשמור על סטסטוס קוו בנלי שמאפשר להם לשמור על טריטוריה רחבה וגדולה ככל האפשר. ההשחתה היא של ערכים, עקרונות, ומטרות נעלות, למען האינטרסים הכוחניים של המנהיג או העילתא השלטת.

בקבוצה זו, הקבוצה הקונפורמית, מתקיימים כמה תהליכים שליליים:

1. תלות חברי הקבוצה מחכים למוצא פיו של המוביל, או האנשים החזקים ולא מפתחים יכולת שיחה והבעת עמדה עצמאית. 2. מאבק דינמיקה המתפתחת כאשר חברי הקבוצה נאבקים מהתהליך הקבוצתי או בורחים ממנו בגלל קושי להתמודד עם שינוי. 3. הצמד המושלם כמו בחיים, שבהם אנחנו מוצאים מישהו לדבוק בו, כך גם בקבוצה יכולים להיווצר צמדים או תתי-קבוצות. דינמיקה זו עלולה לחבל ברשת הקבוצתית החוקרת את עצמה בפתיחות. 4. אם אין אני לי מי לי בדינמיקה זו יכולים אחד מחברי הקבוצה או כמה מהם ליצור דינמיקת נגד לשיתוף ולתקשורת ההדדית. כיוון שבקבוצה הקונפורמית שולטות נורמות סמויות של ניכור ותחרות פרועה, ולא תחרות תוך כדי שיתוף פעולה.


ב. הקבוצה השנייה היא הקבוצה הכאוטית, המבולגנת – שבה אנשים מדברים ביחד, קוטעים זה את זה, וכל אחד מנסה לצבור יתרון על האחר. לכאורה דמוקרטיה, אך כל משפט וחילופי דברים נועדו כי לצבור יתרון טריטוריאלי.

זו קבוצת הביניים, הקבוצה הכאוטית. זו יכולה להיות קבוצה מקרית, של אנשים שמחכים ביחד לרכבת, חיילי מילואים, או קבוצת חברים בשישי בערב. תמיד בהתחלה ישנו המנהיג. לפעמים ישנם שניים וזה עובר בשלום, אבל ברגע שיש שלושה שרבים על המנהיגות, יש תחרות ומתחים. והיחיד חש שהוא צריך להזהר, לא להכנס לתקלים ולא להביע נאמנות לאף מנהיג מסויים. בקבוצה הכאוטית ה'מצדדים' שהם מיד מצדדים במנהיג/ים ומתנגדים למה שהמתחרה/ים שלו אומר/ים. הם יסמנים. הם כמעט לא מביאים איתם שום תרומה לדיון, חוץ מלהסביר למה המנהיג שלהם צודק. הם בד"כ יצדיקו את מה שהם אומרים ע"י נסיון העבר שלהם,

הכי מסוכנים הם ה'אורבים'. הם המתחכמים שבונים הזדמנויות מטעויות של אחרים. כמו אריות הם אורבים, מחייכים, מקשיבים, וכשמישהו טועה – הם תוקפים אותו ומסבירים למה הוא טעה ומדוע הם חושבים אחרת. קשה לזהות אותם, כי עד אותו רגע הם נחבאים אל הכלים, לא מתיימרים לבלוט.

ובקבוצה הכאוטית ישנם כמובן הנחבאים לכלים, וגם הלא יוצלחים, שחושפים עצמם ברגע השני בו הם מדברים. חוסר הבטחון שלהם מכשיל כל שיוצא מפיהם.


ג. הקבוצה השלישית היא הקבוצה החסרה. זו קבוצה מלוכדת, אך לא דרך השפעות קולקטיביות חיצוניות, אלא דרך השפעות פנימיות אינדווידואליות. כלומר היחיד עובר תהליך של שחרור פנימי, גיבוי עצמי ואישור מצד הזולת, מה שמאפשר לו להיפתח ולתמוך בקבוצה ובאחרים, לא מתוך פחד, כמו בקבוצה הקונפורמית, אלא מתוך שמחה, חופש ובחירה.

המודל השלישי, של הקבוצה הוא מודל שמרכז הכובד שלה הוא השחרור הפנימי של האינדווידואל בה, שתומך בקבוצה לא מתוך פחד אלא מתוך חופש פנימי. זהו מודל כמעט לא ידוע. בקבוצה מן הדגם השלישי, הדינמיקה בין המשתתפים היא דינמיקה מרפאה. הם חשים שייכות, שיתוף, התחלקות וקבלה. הגורם התרפויטי החזק ביותר בקבוצה הוא תחושת ההשתקפות. נאמר שמישהו כועס על אדם אחר – דרכו הוא חוקר משהו שקשה לו לחקור על עצמו, ובו זמנית אדם שלישי בקבוצה מגיב לכל האינטראקציה הזו, כך ששלושה אנשים הופכים למרקם רשתי ועושים עבודה משותפת..

אם בקבוצה הקונפורמית, כל אחד מסתיר את החולשות שלו ומצייר עצמו כהולך בהתאם לנורמות שהמנהיג (הפורמלי או הלא פורמלי), או האנשים החזקים מתווים – הרי שבקבוצה מן הדגם השלישי, מתקיימים תהליכי תמיכה. זו קבוצה עם ליכוד הפנימי, דווקא החולשות הן הדבר שכל אחד חושף והן מהוות את הדבר המלכד. בקבוצה מן הדגם השלישי, יש כל הזמן תחושה של: אני לא לבד.

למעשה ניתן להגיד כי דגם הביניים אינו בעצם קבוצה, כי קבוצה שאינה מלוכדת, בעלת גלעין מובחן וברור, ושיתוף פעולה של יחידיה בכיוון מסויים – אינה קבוצה, אלא אוסף של יחידים, שמצויים בכפיפה אחת. וזה נכון. רק המודל הראשון והשלישי, הן קבוצות. אך הראשונה היא שימוש לרעה בכוח של הקבוצה כדי לשעבד את החלשים, בדרך כלל למטרות אישיות של השולטים ולא למען מטרות קבוצתיות. כאן הקבוצה היא מסגרת כופה, שבה היחיד מצטמצם כדי ליישר קו עם נורמות חברתיות. בעוד שהמודל השלישי הוא מודל רצוי אך נדיר, הוא מהווה כר פתוח, מרחב מאפשר שבו היחיד יכול להתחלק בחולשותיו ובתמורה יקבל תמיכה וחיזוק.

קבוצה היא כוח, היא משאב של כמה יחידים שניתן לתעל אותו לכיוון מסויים. אך כמו במשפט הידוע על הכוח, שאומר: שאם נותנים למישהו כוח, רוב הסיכויים שישתמשו בו לרעה, כך גם במקרה הקבוצה. הקבוצה המלוכדת בדרך כלל גוזלת את החופש מן היחיד, במקום להשתמש בו כדי להעצים את הקבוצה כגוף שתורם ליחידים ולא כמסווה שמתחתיו מסתתרים אינטרסים של המובילים.

**

גבריאל רעם

24.4.2007

 

האצילות מחייבת. Noblesse oblige


הערת פתיחה:

במסה זו אעסוק במושג האצילות ובאדם האציל. ולא כסקירה אובייקטיבית, או מדעית. אלא מתוך כוונה שתהיה כאן אמירה. מסר לגבי המושג (אצילות). והאדם (אציל).


ועתה, למאמר עצמו.
בדרך כלל אנו מכירים את מושג ההאצילות כמשהו ששייך למעמד חברתי. שהיום כבר איננו מקובל. עניין האצולה הנו משהו שמוכחש היום מכל כל. היום מקובל להאמין כי כל בני האדם נולדו שווים, וכי אם יש הבדל הוא נוצר בגלל כוח הרצון, המשמעת העצמית והמוטיווציה של האדם. (וכל אלה תלויים בעיקר בחינוך שהוא קיבל). תכונות אלו יבואו לביטוי מעשי ביכולת של אותו אדם ללמוד ולהגיע לתארים גבוהים.,או לקבל תפקיד בכיר, או משרה שלטונית בממשל המקומי.

זה אומר שכל אחד יכול. ועניין השייכות המשפחתית של פעם לא תופס. ומה שתופס, כאמור, זו היכולת האישית ללמוד, להגיע לסטאטוס ניהולי או פיקודי, או לעשות כסף.

אך גם אם אדם צלח באחת משלושת הדרכים הללו, גם אז, לא קוראים לו: אציל. ובכלל, נמנעים משימוש במלים הללו, אלו מלים שאינן פופולאריות כיום. אם שואלים אדם להגיד דברים על עצמו, הוא יכול להגיד דברים רבים, אך אם יגיד שיש בו אצילות, או שהוא משדר אצילות, או רואה עצמו כאדם אציל. לא יאהבו את זה בלשון המעטה. זו תהיה מילה נרדפת להתנשאות.

התחושה היא שעברנו דרך ארוכה, והיום אנו יודעים שאין אצילים, רק אנשים שהגיעו למשהו בחייהם על ידי משמעת עצמית וכוח רצון. אך האמת היא שהשם השתנה, והדרך להגיע אליה השתנתה, אך זו אותה הגברת. היום האצילות היא או אצילות של שליטה: מנהלי חברות, חברי כנסת, שרים, ראשי ערים. או אצילות אקדמית: בעיקר מרצים באקדמיה. או אצילות ממון: אנשי מסחר: קבלנים, תעשיינים וכו'. כלומר, האצולה של היום הם: בעלי השליטה, העשירים והמשכילים (מתאר דוקטור ומעלה).

פעם כסף, עוצמה וחוכמה – היו שייכים לאצולה. היום מתייחסים למי לו שיש השכלה גבוהה, כסף רב ועוצמה שלטונית ברורה –כאל אציל.

אך גם כיום, ישנן מדינות שעניין האצולה עדיין משחק בהן תפקיד, למשל אנגליה (ארבעת המעמדות) או הודו (ארבעת הקאסטות). וישנן מדינות שיש בהן מעמדות, אך אלה מעמדות המבוססים על כסף, כמו אמריקה. וישנן מדינות שבהן אין בכלל מעמדות, וכולם באותו המעמד, כמו בישראל, אך הבעיה היא שהמעמד הרווח כאן הוא המעמד הנמוך. הרוב נראים ומתנהגים כפי שמתנהג המעמד הנמוך באירופה או אמריקה. ומי שמעיז להתנהג כאן עם גינונים אליטיסטיים, זוכה לגינוי מקיר את קיר.


אבל איך כל עניין האצילות התחיל בכלל? ובכן זה התחיל באדם עצמו, ברמתו האישית, במה שחי בו. וככל שמה שחי בו היה גבוה יותר, כך ניכר אדם זה בעידונו, בגינוניו האיכותיים וכו'.

בהתחלה זה היה מה שחי באדם. משפחת מספרם של אנשים עם עידון ואיכות פנימיים, זה עבר לאצולת תואר. שהיא מינוי שקיבל אב המשפחה בגין שירות שעשה למלך או לממלכה. וכיום זה כבר פרט עצמו לאדם שיכול להגיע לאצילות לבד, בעשר אצבעות. וכאן, כאמור, פתוחות לפניו שלוש דרכים עיקריות. דרך הידע, (אקדמי), דרך הכוח (משרה שלטונית) ודרך הכסף (לעשות כסף, במסחר, תעשיה וכו').

התהליך הזה של איבוד איכות ראשונית, פנימית והחלפתו בתווית חיצונית, אינו רק אופיינו לאצילות. זה קרה גם לעניין החוכמה. אולי פעם היו אנשים שהיו חכמים בתוקף זה שלמדו באמת מניסיון חייהם, אך כיום חוכמה משויכת ליכולת של אדם ללמוד במוסד גבוה, ואז נותרה התווית: דוקטור, פרופסור. וכשהדרך להתייחסות היא התווית בלבד, שוכחים את המקור. שוכחים שבכלל יש דבר כזה, חוכמה. או אנשים חכמים.

ואכן, ישנה אפשרות לאדם להיות אציל בגין מה שחי בו. (אומרים על אדם כזה: "יש בה/בו איזה אצילות טבעית, בדרך בה היא נושאת עצמה, נעה, מדברת").

כפי שאמר הבישוף הנרי פוטר:

 

If there be no nobility of descent,

all the more indispensable is it that

there should be nobility of ascent,

a character in them that bear rule

so fine and high and pure that

as men come within the circle of its

influence they involuntarily pay homage

to that which is the one pre-eminent

distinction, the royalty of virtue.


-Bishop Henry C. Potter,

Address at the Washington Centennial

Service in St. Paul's Chapel

מבחינה זו המלך היה אציל האצילים, כי הוא היה אמור להיות הטהור והאיכותי ביותר מבחינת רמה הזיקוק והזכות של חייו הפנימיים. הוא הקיף עצמו באנשים הקרובים אליו לאוו דווקא בגין קשרי משפחה, או בגלל אינטרסים, אלא קירבה בגין האיכות והרמה האישית שלהם כבני אדם. וזה מה שעשה אותם לראויים לאצולה. אך כשהמלך עצמו כבר לא נבחר בגין איכות אישית, נפשית או רוחנית, אזי גם מינוי אציליו נעשה מן הסיבות שצוינו קודם (קירבת משפחה, אינטרסים) ולא רמה אישית.

לאט לאט, עניין הרמה האישית התמסמס ואבד לתודעה כללית, ומה שנותר הוא שמי שנולד למשפחה שמי באבותיה היה אי פעם אציל – נחשב לבן אצולה. ועניין הרמה האישית שלו כאדם, כבר לא הייה רלוונטי עוד. זה אומר שאנשים (אצילי המשפחה של פעם) לא ראויים מבחינת רמתם האישית, קיבלו מרחב, אפשור וכבוד, הרבה למעלה ממה שהגיע להם בגין רמתם האישית. ואז נותר להם חלל עודף אותו יכלו לנצל לטובות הנאה אישיות. לחיים של שחיתות במרחב המוגן של האצולה.

במהפכה הצרפתית הגיע שאט הנפש של ההמונים – לשיא של מיאוס. מיאוס שהתבטא בכריתת ראשים סימבולית של חצר המלוכה והאצילים.

אחר כך בא מרקס ומיסד את המהפכה הצרפתית והקנה לה אידיאולוגיה וצביון שלטוני. והקומוניזם העניק לזה צביון יישומי.

ואז בעצם לא נותרה עוד בעולם אצילות אישית, הנובעת מתוקף אישיותו ורמתו האישית של האדם כאדם, (אולי מלבד אלה שמאוגדים בקבוצות ממסדיות, כמנזרים, תנועות וזרמים רוחניים ודתיים וכו').

מה שבא במקום האצולה האותנטית של פעם הם שני שליטים, הרבים ביניהם על גודל הנתח בעוגה שהותירו אחריהם האצילים של פעם: ושמות שני השליטים הם: סוציאליזם וקפיטליזם. הראשון דוגל בהשטחה פרולטרית, כלומר: כולם מתנהגים וחיים כמעמד הנמוך של פעם. והשני (קפיטליזם) – אומר שלא צריך לבטל את המעמדות, אך מעתה, הבדלי המעמדות יהיו לא לפי המשפחה לתוכה נולדת, אלא, כאמור, לפי יכולתך האישית (ללמוד, להגיע לראש הפירמידה השלטונית ולעשות כסף). אך המשותף לשניהם, ששניהם שכחו את היכולת של האדם לא לגור במרתף של חייו, אלא בראש המגדל. בסוציאליזם – כולם חיים במרתף, גם בקפיטליזם חיים במרתף אך עם צלחות וכלים של זהב.

כל שנותר כיום הוא השילוש הלא קדוש של: אצולת שליטה, אצולת השכלה ואצולת ממון. ואם אינך שייך לשם, אז יש לך שתי ברירות: האחת בורגנות (מעמד בינוני) והשנייה מעמד הפועלים (מעמד נמוך). המעמד הבינוני משתדל לחיות כאצולה יד שיניה, ואילו המעמד הנמוך חוזר לפרולטריון של פעם. משמש כחוטבי עצים ושואבי מים, לשני המעמדות שלמעלה.

כיום, רעיון האדם האציל, כבר רחוק מרחק אדיר מן המודעות הקיימת. המרחק הגדול ביותר הוא מרחק האיכות האישית, אין כמעט אחד שמתקרב להיות אציל בתוקף מה שחי בו כאדם. המרחק השני הוא מרחק השייכות לאצולה בתוקף לידה ושייכות משפחתית. גם כאן המרחק הוא ענק, (אך קטן מן המרחק הקודם), אין כיום כמעט אצילים שנולדו כאלה, במיוחד לא בישראל. המרחק הבא קטן עוד יותר והוא מרחק היוזמה האישית, המתבטא שוב, בשלוש יכולות: היכולת ללמוד, היכולת לעשות כסף והיכולת להתברג לראש הפירמידה של ממסד שלטוני. (מנכל, ראש עיר, חבר כנסת וכו'). ועל הפער הזה ניתן כבר לגשר יותר בקלות.

שלושת המרחקים הללו, הם מרחקים חופפים, כמו בביצת בבושקה, האחד חי בתוך השני: מרחב אצולת היכולת חי בתוך מרחב האצולה המשפחתית, וזה חי בתוך מרחב אצולת האיכות האישית, המצויה, כאמור, במרחק הגדול ביותר בין האדם של היום ובין האדם האציל המקורי.

שלושת המרחקים הללו מראים את התדרדרות הרוח, ושכחת הנפש. כי זו הנאמנות לשניהם שהופכים אדם לאציל. ושכחת שניהם (ונפילה לרמת הכוחנות, הצרכנות והיצר) הם שמפילים אדם ממגדל האצולה לתחתית של המעמד הנמוך. מעמד נמוך לא בתוקף הבית בו הוא גר, או רמת המכללה אליה הוא שולח את ילדיו, אלא מעמד נמוך בתוקף רמתו האישית כאדם. ומה שמאפיין אדם שנפל ממגדל האצולה, הוא גסות הרוח, חוסר הכבוד לזולת, אטימות ביחס לערכים הפנימיים הטמונים בהתייחסות לאנשים. חוסר רגישות בהתייחסות וביחס לרמות היותר עדינות וסמויות של יחסי אנוש ובני אדם.

חיים ללא שמץ של אצולה אישית מתאפיינים ביכולת תגובה לדברים בהתאם לעוצמת הגירוי החיצוני, הגס, היצרי והאלים שהם מסוגלים להחצין. כאן זה מתאפיין באובדן הרגישות למה שחי בתוך משהו. בניגוד לחיים מתוך שקט פנימי, ללא שהוא צריך לצעוק בקולי קולות כדי שישימו לב אליו. האצילים האמיתיים מתקשרים דרך מחוות מרומזות: מילה, מבט – וחיי הנפש הערים קולטים ומגיבים לזה. ברמת התת אצולה הכול נעשה וולגרי, צעקני וחסר עידון. התגובה היא לא בהתאם לנוכחות שקטה של אדם, אלא ביחס לקולניות ובולטות חברתית.

גסות הרוח היא כמו גושי עפר מסביב לאבן יקרה. והיא חוזרת להיות אבן יקרה רק כשמנקים ממנה את גושי העפר.

באדם קיים ניצוץ גבוה, או משהו נעלה, אך הוא מוקף בקליפות. על האדם השואף לאצילות אישית, לגלות את הרובד הזה בתוך שכבות הגסות המוחצנת שהתרגלנו לאמץ לעצמנו במהלך ההתבגרות.

אך הנורא הוא שגם אם אדם כזה הצליח במאמציו, לגלות את מרגלית האצילות מבין שכבות הבינוניות הצעקנית והזולה, כל שיזכה לו הוא לא כבוד אלא זלזול, יחס כאל אדם חלש שלא יודע לעמוד על שלו. עדינות הנפש כבר לא נחשבת במקומותינו ומחוזותינו למעלה, אלא לחסרון, לפגם. ואנו מחנכים ילדינו לגסות רוח; אם יחזור ילד מן הגן ויתלונן בפני אביו כי ילד אלים הכה אותו, מן הסתם ילמד אותו האב להחזיר חזרה, כלומר לרדת אל רמת הגסות שסביבו, וזאת מפחד פן עדינותו תגרום לילדים אחרים לראות בו קורבן.

ומי שמקבל את הכבוד המגיע לאציל, הוא לא זה שעשה ניקוי אורוות אישי, והעלה את הסטנדרטים האישיים שלו, אלא זה שאנשים פוחדים ממנו, כי הוא עשוי להזיק להם.

במקומותינו, מקומות האצולה של פעם נתפסו על ידי קלגסים של כוחנות וגסות. וכך נוצר מצב של היפוך בין עליונים לתחתונים. עם כל הבוז לשלטון האצולה של פעם, לפחות פעם שלטו עדיני הנפש, או לפחות אנשים שהתנהגו כך, כיום השלטון הוא בידי גסי הרוח, שכמעט לא מנסים לא להראות כאלה. ומי שיש בו מעט אצילות, נתפס, כאמור, כחלש ואז הופך למעשה לפרולטריון שבפרולטריון, כי גסי הרוח מנצלים את עידונו, ורודים בו.


מה יהא עם אדם כזה? אדם שיש בו עדינות נפש מעל לממוצע? שהגיע לזה בין אם בתוקף אישיות, או מחמת עבודה עצמית? הוא בגלות הפרולטריון וזאת מבלי שאי פעם ישב על כס האצילות. מנהגי השררה זרים לו, ועם זאת מה שחי בו זקוק למרחב ולאפשור. הוא חש ויודע בתוך תוכו איזה יחס הוא אמור לקבל, אך הוא לא יקבל זאת היות והוא נעדר סממני שליטה וגינונים חיצוניים של שליט.

אז איך הוא מסתדר בארץ גסי הרוח השולטים?

הוא יהיה כמו בן המלך מן הסיפור של מרק טווין: 'בן המלך והעני'. מוצא עצמו במעוז ה'קוקנים' של מזרח לונדון, חש איזה דם זורם בעורקיו, ואז כל יחס חברי מצד הקרובים לו, נתפס בעיניו כיריקה בפניו (כי בתוך תוכו הוא יודע וחש מה מגיע לו).

או כמו הברבור בסיפור של האנס כריסטיאן אנדרסן, שמוצא עצמו בלהקת ברווזים מגעגעת, והוא חש שהיחס אליו כברווז – אינו נכון. אך הבעיה שלו שהוא אינו יודע שהוא ברבור, כי הדימוי העצמי שלנו תלוי במה שאחרים מחזירים לו, ואם אחרים מתייחסים אליו כאל ברווז, כל שנותר לו זו תחושתו האישית.

אם קורה מצב הפוך ובן הפרולטריון מוצא עצמו בקרב אצולה – הוא יחוש מגושם, מסורבל, חושש לנוע פן יפגע בקוד כלשהו. ובן אצולה ? איך הוא חש בקרב אלה שאינם כאלה? ובכן חש נעלב ומוכתם, כל יחס רגיל אליו – גורם לו לתחושת השפלה.

הוא חש בגולה. וזאת מבלי שהוא יודע כלל שהוא אציל, כי מעולם לא היה בממלכה בה הוא חש כאציל. ואז הוא חש משהו בו, (אצילותו הטבעית) הוא לרועץ לו. לא זו בלבד שאינו מקבל את החלל, המרחב והכבוד שהוא חש בתוכו שעליו לקבל, אלא שהוא הופך למושא של בוז והתעללות.

מה יהא עליו?

האופציות העומדות בפניו, הם להתנפח, לעמוד על שלו, ולדרוש את מה שהוא חש בתוכו שמגיע לו, אבל אז יביא עליו את כעסם של גסי הרוח השולטים, ומולם אין לו סיכוי, כי גסות תמיד תנצח את העדינות. אופציה אחרת היא לבגוד באצילותו הטבעית, ולהתנהג בהתאם לכלל, אבל יחוש נורא, כי בגד במשהו יקר שחי בתוכו.. או לנהוג כסוכן חרש, לנסות שלא להבליט את עדינותו ורגישותו האישיים. לא למשוך תשומת לב. ואז כל הזמן הוא בין פטיש הזיהוי של הרוב, ובין הסדן של זה שחי בו בפנים, שמתקומם כנגד היחס לו הוא זוכה.

היכולת של אדם כזה, לשמור את אצילותו הגולה כסוכן חרש, גם בשנות בגרותו – קשים, אם לא בלתי אפשריים.

הוא יגיע לגיל העמידה, פצוע ומצולק. שהרי כה קל לו להיפגע. הוא כמו הנסיכה על העדשה, שלא יכולה לישון בגלל עדשה קטנה מתחת למאה מזרנים. עבורו העדשה היא היחס הגס לו הוא זוכה יום יום. וכל יחס כזה פוצע.

אז איך יעבור כל זאת מבלי להישבר?

אולי לחפש עוד ברבור. שני אצילים ביחד יכולים לאשר האחד עבור השני, שהם לא משוגעים, רק אצילים בגלות.


מונחים רלוונטיים:
אדם אציל (הגדרה מילונית):
אדם אציל, אחד מן האצילות, אציל, עמית. אחד שנהנה מדרגה או מעמד על פני אחרים. או על ידי תכונה אישית, לידה, משרה או הורה.


סקירה היסטורית של מושג האצילות:
האצילות מייצגת, או ייצגה, את השכבות הגבוהות בחברה שבה ניתן להבחין בהבדלי מעמדות. האפיון המובחן ביותר באצילות הוא שלאחר שהתואר שייך למישהו – הוא עובר ליוצאי חלציו.

בתחילה, אצילות השתלשלה מאבירות (או מעמד הלוחמים), בשלב הפיאודלי של התפתחות החברה. במקור, האבירים, או האצילים היו לוחמים רכובים שהייתה להם נאמנות לאדוניהם. והם הבטיחו להלחם עבורו בתמורה לחלקת אדמה (בדרך כלל עם אריסים שגרו שם).

המצאת הרובה, החליפה את הצבאות הפרטיים של אצילים בחברות פיאודליות.

אצילות, במבנה הכללי והצר, היא אישור של נכבדות או רום מעלה של מישהו שקיבל או יכול להעביר זאת בירושה. כלומר, יוצאי חלציים לגיטימיים של אצילים, הם אצילים. אלא אם כן, הפריבילגיה הזו נלקחה מהם. מבחינה זו, אצילות , nobility שונה מן המונח הבריטי: peerage שגם משמעו: אצולה. אך אותו אפשר להעביר רק לבן משפחה אחד ולא לכולם. בלבול נוסף קיים בקשר למונח: אריסטוקרטיה. aristocracy במובנה הצר, אריסטוקרטיה היא מונח פוליטי שמשתייך לסוג של ממשל, או ממשלה.

לעיתים קרובות מדברים על אצילים כבעלי דם כחול, אומרים שזה בא מן המונח הדומה בספרדית.

האצילים קיבלו ממון ומשאבים מן האצילים הנמוכים מהם, והיה להם עליהם כוח דתי או פוליטי.

כמו כן, אצילים היו משויכים לחלקת אדמה שהייתה קרויה על שמם, למשל: Earl of Chesterfield

עם זאת, כל הדברים הרשומים כאן, אינם מחייבים באשר לאצילים. לעתים קרובות אצולה הייתה קשורה לכבוד חברתי, או לפריבילגיות חברתיות מסוימות.

הרעיון של אצילות עם זכויות מיוחדות, שעוברת בירושה, הפכה ללא רלוונטית בחיים המודרניים בתרבות המערבית. למשל האבות המייסדים של ארצות הברית דחו כל דבר שיכול ליצור מחדש מעמד אצולה. וגם המהפכה הצרפתית עשתה זאת.


ומה לגבי האציל? ובכן הוא היה שייך לשכבה הגבוהה של החברה האירופאית., עד לתחילת המאה ועשרים. הם נקראו אנשי אצולה ונשות אצולה. והם היו כפופים לשליט הראשי (מלך בדרך כלל), שהיה אציל האצילים.


עד כאן באשר לאצילות בבני אדם, אנו גם פוגשים את המונח בכימיה. ישנם גזים, שמשום מה קוראים להם: גזית אצילים. מה פשר המונח?

גזים אצילים:
גזים אצילים הם יסודות כימיים שלהם קליפה חיצונית מלאה של אלקטרונים, ולכן אינם מתרכבים בקלות עם יסודות אחרים .יסודות אלה הם: הליום, ניאון, ארגון, קריפטון, קסנון ורדון. כל היסודות הללו הם גזים בטמפרטורת החדר, ולהם נקודות היתוך ונקודות רתיחה נמוכות מאוד. השם "אצילים" ניתן להם משום שאינם נוטים להתחבר עם שאר היסודות, "פשוטי העם". לכל הגזים האצילים יש אנרגיית יינון גבוהה מאוד.

תכונתם של הגזים האצילים שלא להשתתף בריאקציות כימיות גרמה לקושי לזהותם, והראשון בהם, הליום, התגלה רק לאחר ניתוח ספקטרוסקופיה של השמש, וקיומו הוכח רק לאחר שויליאם רמזי בודד אותו.

ככל שהמספר האטומי של גז אציל גבוה יותר, כך הוא נוטה מעט יותר להתרכב,


האצלה (הגדרה מילונית):
העברה של כוח, עוצמה, שליטה, רשות, יכולת פעולה – מממד או רובד גבוה, לממד או רובד נמוך.

להאציל: להשרות, להתחלק מלמעלה כלפי מטה, או לצדדים. למשל: "נוכחותו האצילה על הנוכחים תחושה של שקט פנימי".


רעיון ההאצלה אצל פלוטינוס, מייסד האסכולה הניאופלטונית:
"כל ההוויות הן מכוח האחד, הן אלו שהווייתן ראשונית ועצמית, הן אלו הנחשבות מבחינה כלשהי כהוויות. כי מה יתכן היותו אם לא אחד הוא ? שללת ממנו את האחדות המגדירה אותו, שוב אין הוא מכונה. כך למשל, אין צבא אם אינו 'אחד', ואין מקהלה או עדר מבלי היותם 'אחד'. אף לא יתכן בית או ספינה שאין בהם אחדות, כי הבית, הספינה, הם אחד, ואם הם מאבדים את האחדות יחדלו מלהיות בית או ספינה. הגדלים המצורפים אין להם קיום בלא אחדות פנימית; הרי הם מתפזרים כשהם נפרדים, והווייתם כאחד ניטלת מהם." (פלוטינוס, אנאדה שישית.(

פלוטינוס מתאר תהליך של האצלה בו העולם (אותו אנו מכירים באופן חלקי בלבד) הנו האצלה של האחד, של המקור. אם נדמה את המקור לנורת חשמל, אזי האור המופץ ממנה יהיה עולם הריבוי, העולם של התופעות. נורת החשמל איננה תלויה כלל באור המופץ ממנה, היא פועלת לפי טבעה, היא מאירה. כך פועל גם האחד ששופע מעצמו ויוצר עקב כך, תהליך של האצלה והשתקפות מבלי לגרוע מעצמו. פלוטינוס מתאר תהליך זה כתהליך מדורג בו מן האחד נוצר העולם השכלי ואחר העולם הנפשי. האחדות הנה תכונה של האחד ומכאן גם של הנאצלים ממנו. הנפש המתקיימת באדם ובעולם מקבלת תפקיד כפול; היא צריכה לפעול בעולם הממשי ובו זמנית לשאוף אל האחד.


על האצלת סמכויות בניהול:
האצלת סמכויות מהווה את אחד הכלים החשובים ביותר של המנהל המצליח. יש מנהלים ומפקדים הסבורים, שאם הם מאצילים סמכויות, הם מוותרים על חלק מהאחריות שלהם.

השקפתם זו בטעות יסודה . הדרך היעילה ביותר להעביר את האחריות לפקוד היא בהצגת הדרישה לתוצאות רצויות . הסמכות שמפקד או מנהל מאציל לכפופים לו תלויה במידת מורכבות המשימה וחשיבותה, במידת מומחיות הפקוד, באילוצי הזמן ובמידת האמון שהמפקד רוחש לפקודו .

יש להאציל סמכויות באפקטיביות, כדי שתוצאות העבודה ישתפרו מאוד.

מתוך הספר "תוצאות" בהוצאת "כיוון אחר"


עולם האצילות בקבלה.
אצילות, 'עולם הקרינה'. זה העולם הקרוב ביותר לאלוהים. גם נקרא: אדם קדמון. וזוהי המציאות הקדושה. עולם האצילות הוא שלושת הספירות הקרובות ביותר לאלוהים. ועל כן, מקושרות בצורה אינטימית עם ראש הבריאה. אלה כמובן גם הספירות הגבוהות ביותר: כתר, חכמה ובינה.

 

[C.D.Ginsburg, S.A.Cook, "Kabbalah", Encyclopeadia Britannica, 11th ed. 1911, vol xv, pp.620-1].

 

תאור והכרת הספירות:

שלושת הספירות הראשונות (כתר, חכמה, ובינה – שייכות לעולם האצילות):

ספירת הכתר –
קשורה לספירה 1 האני העליון הגבוה אין סוף אור המאציל. הדיבר הראשון לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. כמו שהמספר 1 מצוי בכל יתר המספרים , מספר1 הוא סמל האלוהות ככתוב בקריאת שמע " שמע ישראל, אדוני, אלוהינו אדוני אחד" ושמו אחד.

ספירת החכמה –
קשורה לספירה 2 היא המטרה של הכוח המצוי מאחורי כל דבר דינמי.

ספירת הבינה-
ספירה 3 היא המודעות שמשלבת את שתי הספירות הקודמות. והתוצאה של ידיעת הבורא עצמו והכוח המגדיל ומבחין בין הצורות ובונה אותן.בבינה מתחילה המציאות לקבל צורה. מקשרים את הבינה לאם הגדילה לאה אמינו שמקבלת את חוכמתו של האל, ומאיחוד החוכמה והבינה נברא כל העולם בצורה. גרם שמים סטרון חסד- גבורה ותפארת שייכים לעולם הבריאה.


עשר הספירות הן עשר תכונות שונות בהן מתגלה השפע (הבורא) לעולמנו.

המושג של עלייה למדרגה רוחנית נקרא: עליה ל "עולם האצילות", המכונה גם "עולם התיקון. עולם, מלשון העלמה, הוא מדרגת התיקון הגבוהה ביותר שמשיג האדם בטפסו במעלה הסולם הרוחני, ולכן רק דרכה ניתן להשיג את השורש והסיבה לתופעות המתרחשות בעולמנו.

———————-

הרחבה של נושא האצילות -דרך נושא העידון במאמר הבא:

http://cw.hagut.net/uncategorized/%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%9e%d7%94-2/

גבריאל רעם


——————————————————————————–

7.3.2005

להיות 'אדם טוב'.

'המציאות` – אנו אומרים. כאילו שהיא דבר פשוט וחד משמעי. ואילו כדי להתעלם ממנה צריך לברוח או לשקוע בפנטסיה.

אך האמנם? או שהיא משהו יותר חמקמק ממנה שנראה `במבט ראשון`?

ובכן סביב המציאות קיים ערפל, ערפל המקשה לראות אותה כמות שהיא. ערפל שנוצר כתוצאה ממסרים רבים שמשודרים ביחס אליה והעוטפים אותה במעטה חצי חדיר, מעטה שלא נראה כמעטה. והמבט דרכו משנה בעינינו את זה שאנו מתבוננים בו. ומה הם המסרים הללו? ובכן המדובר בעיקר על מסרים לא פורמליים, חצי סמויים, העוברים בדרך בה או שוזרים את המלים. מבליעים חשיבות של אחת ומטפחים אחרת. מלים מסוימות יוצאות מן האופנה, אחרות נחשבות מלים שהן כמו עדיים או תכשיטים. שלא לדבר על שפת הגוף המהווה חלק חשוב במעטפת הזו.

אז המסרים הללו – שאנו סופגים בחינוך או בתקשורת – באים לגרום לנו לראות את המציאות באור מסויים. וכך אנו מחזיקים בערכים שונים ובטוחים כי הסיבה לכך היא הערכיות הצרופה של אותו ערך. וכי ערכים אלו מעידים לטובה עלינו ועל החברה הדוגלת בהם, אך זה אולי לא כל כך פשוט כפי שזה נראה. חלק נכבד מערכים אלו `הושתל` שם על ידי מגנון חברתי מתוחכם, מנגנון שעובד בדרכים תת הכרתיות. ומה שהוא מנסה לעשות הוא להפחית את הדיסונאנס של האזרח הרגיל לגבי החיים כמות שהם, ולהעצים את תחושת שביעות הרצון שלו מאיך שהחיים בסופו םשל דבר מאורגנים.

ואיך זה `מושתל`? ובכן הערכים הללו מרחפים בחלל השיחה ובפסיכולוגיה החברתית שלנו. ואנו נושמים אותם כמו הם חלק מן החיים, כמו אויר או מים.

אפשר להסתכל על זה כהשתלה תת הכרתית, או כעל משקפיים תת הכרתיות שמתנות ומעוותות את ראיית המציאות שלנו. אחד מזוגות המשקפיים הללו, שהיא כה פופולרית עד שהיא קיימת כמעט בכל הצורות החברתיות המתקדמות – נקראת: `להיות טוב` או `להיות בסדר`.

הרעיון הזה קיים במקומות רבים: בברית החדשה הוא מופיע כמושג בשם `השומרוני הטוב`. וביהדות זה קיים דרך עשית צדקה, גמילות חסדים, מתן בסתר ואהבת לרעך וכו`. זה קיים גם בעידן החדש, למשל גישת הפסיכו קיברנטיקה, של לחשוב נכון ולחשוב מחשבות טובות. או הגישה של דמויות רבות השפעה במאה ועשרים, כגון גאנדי, אלברט שוויצר אמא תרזה, ראם דאס, תומס מור, דיפאק צ`ופרה, לואיז היי ועוד דמויות שמדברות על הצורך להתגבר על אנוכיות ו`להיות טוב` כלפי האחר והזולת.

מסר זה היה קיים בצורות שונות בדתות, גם בתרבות החילונית ועכשיו בסדנאות וספרי העידן החדש .

וכאן יכולה להישאל השאלה: למה זה רע? מה רע בזה שהאדם מנסה להיות טוב? ובכן הבעיה עם ההתעסקות הזו עם להיות טוב ולדחות את הרע, להעצים את הצד היאה ולדחות את הצד הקטנוני והמכוער – בין אם זה האזרח המהוגן שאמור לעשות מעשים טובים, או המסתופף בכת או בתנועה של חזרה בתשובה והמתעסק עם מדיטציה, ויוגה, לימוד תורה, ואימוץ התנהגות של צדקה וחסד – שהיא לרוב עלה תאנה. זהו פוסטר חברתי שבא לכסות על ערווה אישית פחות מחמיאה.

הרעיון של `להיות טוב` הינו ממלא מקום סינתטי לערכים אמיתיים. כי כאשר אין באדם את העוצמה לשמור את הערך של אותנטיות ברמת ההוויה, באה החלופה של `לעשות מעשים טובים` להיות מוסרי, להיות אזרח טוב, להיות נדיב, להיות מתחשב.

כלומר הבעיה אינה בעצם ההתנהגות הטובה של האזרח המהוגן או התלמיד בישיבה, אלא בעובדה שההתנהגות הנאותה הזו והמושג של `להיות טוב` – הם ברוב המקרים בבחינת עלה התאנה המכסה על העדר קיום פנימי אותנטי.

אחת הדוגמאות המובהקות לדרך בה המוסריות של הנורמה החברתית (נעדרת הקיום הערכי האותנטי) – באה לידי ביטוי הוא ביחס לקבצנים- הגישה הזו אומרת כי אל לנו לתת נדבה לקבצן, מתוך עיקרון מוסרי לפיו מתן נדבה בעצם מקבע את הקבצן במקום שבו הוא נמצא (ומעודדת אותו להמשיך ולקבץ נדבות ולא לחפש עבודה). גישה זו מייצגת היטב את שילטון המוסריות הקונוונציונלית על פני אורח המחשבה עצמאי המנסה לחדור אל שורש הדברים.

כאשר בוחנים את הבורגנות האינטליגנטית החיה בארץ כיום, מוצאים אנשים משכילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה, המקנים לילדיהם ערכים מוסריים, כגון: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרכל, לא להיות צבוע וכו`. אך שנים מאוחר יותר, כאשר הילדים שבגרו גמרו לכופף ולהזיז ולדחוק את כל מה שנמצא בדרכם בדרך לפסגה -והם פורשים מן המירוץ, או אז הם מתפנים להצטרף לארגון צדקה, ומרגישים כמי שהגשימו יעד חשוב. או כאשר -עדיין כצעירים – והם לא הצליחו להיקלט במערך הממסדי הקיים, והם מרחפים זמן רב מחוץ למסגרת המעניקה להם זהות וקיום חברתי- הם מחפשים שיטות ודרכים `להיות טובים` לעשות את זה נכון, זה יכול להיות בטבעונות, הילינג, או יוגה. ואז תוך כדי הניסיון הגורף `להיות טובים` הם מסתכלים בבוז על כל ההמון השקט הממשיך `להיות רע`…

ואולם כשם שסויה היא תחליף לבשר, או כשם שהאמונה בדרך פוליטית כלשהי – היא בד"כ תחליף (לא פחות כוחני) לצורת שלטון קיימת – כך מהווה הרעיון של להיות טוב תחליף להוויה של אדם אותנטי.

אם בחיי האדם פעור חלל של ריקנות ואם מלבד המסכה של הג`וב, הכסף או הבית שלו, הוא לא הגיע לשום דבר אותנטי מבחינת חייו הפנימיים, (משהו שיישאר לאחר שיקלפו ממנו את הבגדים, את הבית, את התואר, את הדעות, את המשפחה, את החברים, את המכונית) – הרי שאז הוא יחפש משהו שיתן לו את ההרגשה לפחות, שיש בו ובחייו משהו חיובי.

וה`להיות טוב` שהוא ימצא – יבוא במקום צמיחה ולבלוב פנימיים, במקום בניה פנימית של חיים אותנטיים. אנשים המצליחים להגיע למשהו מבחינה כלכלית, או מעמדית, ישתדלו דרך `הדרך הנכונה` שלהם, לרכוש את התווית של: "הוא לא עד כדי כך מניאק, הוא לא חושב רק על כסף ומעמד, הוא גם עושה הרבה מעשים טובים, הוא הולך לחוג תלמוד, הוא באירגון רוטרי, או בונים החופשיים, הוא איש טוב בעצם". מבחינת ערכי החברה – אדם כזה הוא אישיות חיובית: הוא גם מצליחן וגם מוסרי.

והשאיפה הזו לכסות על ידי `להיות טוב` את העדרו של קיום פנימי, משותף לא רק לאנשי אמצע הדרך, אלא גם למחפשי דרך הוליסטיים ורוחניים דרך העידן החדש (שאפילו הולכים רחוק יותר בהגשמה של ערכים לא קונווציונליים של `להיות טוב`) – שניהם מכסים עם ה`להיות טוב` הספציפי שלהם -על פני אותה ריקנות פנימית, והיעדר הוויה – בפנים.

ה`להיות טוב` הזה הוא חיפוי, טאפט המסתיר את הריק הפנימי . כי הקבצן הוא קבצן, ולא יעזור כלום ויש מאחריו תשתית גנטית, פסיכולוגית, חברתית שלמה שהביאה אותו להיות לכוד במה שהוא לכוד בו עכשיו ועשרות עובדים סוציאליים לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. וגברים ימשיכו להכות את נשותיהם ולא יעזרו כל הכנסים וההצהרות המזועזעות של ארגוני נשים. ומה שצריך לעניין כל אדם באשר הוא, זו אפשרותו להגשמה עצמית, הגשמה של פוטנציאל דחוס שאפילו על קיומו ברב המקרים איננו יודע.

כפי שאומר ניטשה: המוסריות היא המצאה זעיר בורגנית שדווקא באה להנציח את התאוותנות והכוחנות של האזרח החברתי הממוצע. והוא צודק כי יש פה פרדוכס מושלם: בחברה זו בה חוסר ההתחשבות והכוחנות והניצול חוגגים מעבר לכל פינה, ומצויה בשולי הדברים ובמסרים הסמויים ומאחורי כל ההצהרות הגדולות – דווקא בה אנו מוצאים בקידמת הבמה ובפי כל -את הגישה של טיפוח סובלנות: זה נמצא בתכניות ילדים בטלוויזיה, בקמפיין נגד אלימות בבתי ספר, בקורסים על אסרטיביות וזוגיות נכונה, ובסדנאות להרפיה והפגת מתחים. אך כל זה הוא אך מסכה ומסווה, שמתחתיהם העוינות וחוסר האנושיות ממשיכים להתקיים ואפילו לשגשג.

במלים אחרות: הגישה הנאורה והחינוכית ,או אפילו זו האלטרנטיבית, הרוחנית (או ההוליסטית) – מנציחות בעצם את הצרכנות, הנהנתנות ההתעלמות מן הזולת. את השטחיות, ואת הגישה המכאנית לחיים – כי גם הן כמו המצב הקיים נגדו הן יוצאות – מטשטשות ומסיטות את מרכז הכובד מן המקום האמיתי – ההוויה הפנימית של האדם.

וכך אנחנו שוכחים שלא בזה טמון העניין האמיתי. וכי סך הכל אולי דווקא צריך לאגור כוח כדי לעמוד מבפנים נגד הלחץ החברתי הדוחף למעשים טובים ולאזרחות טובה, או הלחץ של הממסד והחברה הדתית לקיום מצוות וכו` . כי דווקא בזה שהם מעתיקים את שדה הקרב מן הזירה האמיתית – הם עושים יותר רע מאשר טוב. הפנית המשאבים אל `להיות טוב` בעצם מאפשר לבעיות להמשיך ולהתקיים תוך כדי הקטנת החיכוך הפנימי. הניסיון להיות טוב – ולא משנה באיזה קונטכסט או מגזר חברתי, בין אם זה: לחשוב חיובי, להיות ליברל, מתקדם, מחונך, משכיל -לא לרכל, לא לדבר מאחורי הגב, לא לנטור טינה, לא לשנוא, לא להיות פסימי, לא לקלל, לאהוב את כל בני האדם, להאמין בטוב של הבריאה ולהאמין באלוהים ולהאמין שהוא אוהב אותנו- כל אלה מכסים על השבר ועל הריקנות השוררים בחלל הישות הפנימית שלנו – בצעיף דק, המאפשר לאנשים להמשיך את חייהם, להיות עסוקים בכל הדברים הטובים שהוזכרו כאן, ולא במהות הפנימית של חייהם האישיים, בהבנתה ובניסיון אמיתי ואותנטי לחיות ביחס אליה. בכך בעצם מאפשרת הגישה החיובית והאופטמית – לבני האדם להמשיך להתקיים, באיזשהו סטאטוס קוו, ברמת כאב נסבלת -המאפשר להם להמשיך ולסבול את הריק הפנימי ואת שהדחיקו לתוכו. זוהי גם דרך לרצות את תחושת התפלות של הקיום כשהכל מסביב כה רדוד, מחוסר עומק, משמעות, כיוון ומטרה.


——————————————————————————–

"יצור אנוש מכובד בשום אופן אינו יכול להתקרב אל האין סוף, אל הבלתי מדיד, אל המציאות"

ג`ידו קרישנמורטי "החופש מהידוע" עמוד 11


*


…"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש… …תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו.

במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות, חירות כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים."

ר. ד. ליינג: "האני החצוי".

'ליסה העצובה' וחברותיה.


"לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו החרא של הכוחניים הוא אשמה אישית של הרגישים והעדינים"

גבריאל רעם


——————————————————————————–


חלק א': מדוע שירים עם שמות של בחורות עצובים כל כך?


בפזמונאות העברית קיימת חטיבה שלמה של שירים עם שמות של בחורות. מאז ומתמיד הקסימו אותי השירים הללו. כמעט כולם מדברים על אובדן, שבר. על משהו רך ואבוד שלא מצליח למצוא עצמו בעולם. למשל: 'אנה' ששרה להקת משינה.

 

אנה

ביצוע: משינה

מילים: אורלי זילברשץ

לחן: איגי דיין ויובל בנאי


''למה כולם את אנה עוזבים

למה לאנה כולם נעלמים

אנה לא, לא מציאותית


אנה גומרת ברבע שעה

יחסים שצריכים להספיק בשנה

אנה שוב, שוב בודדה


אנה מוכשרת המון פוטנציאל

פעם היא תצליח אם ירצה הגורל

אנה לא גומרת, אנה מאחרת

למקום שאי אפשר אחרת


אנה אומרת קשה לי לגדול

אנה שואלת למה לסבול

אנה לא, לא מבינה


אנה חשבה שמותר לה לבחור

וכך מן הסתם נשארה מאחור

אנה פתאום נבהלה


אנה מוכשרת המון פוטנציאל

פעם היא תצליח אם ירצה הגורל

אנה לא גומרת, אנה מאחרת

למקום שאי אפשר אחרת''.

כמה 'אנות' כאלה נופלות ונשמטות בצד הדרך? ומי שגונבת את ההצגה זו מלכת הכיתה הצעקנית, או החתיכה התורנית, אבל אנה ושכמותה נעלמות בדממה דקה. חבל. כי אנה יש כל כך מעט, וכל אנה יקרה לי יותר מכל אלו שממלאות מסכים ונראות כמו שצריך ומתלבשות ומדברות ויודעות הרבה. ליבי יוצא לאנה הזו ש"אותה כולם עוזבים. אנה שלא גומרת, אנה שמאחרת, אנה שקשה לה לגדול. לאנה הבודדה, שלא מבינה". אנה. כשגבר נופל ונשבר, זה משמיע קול, כמו אילן גדול.- אז מצטערים, חושבים מה היה יכול לצאת ממנו. אך נערה, אם היא לא מגיעה, זה בגלל שהיא נשמטת מן הדרך בקול דממה דקה, ורק בשירים, זוכרים

אותה לפעמים. עדינות נרמסת, רגישות נדרסת, תום שמוכתם, אינדוודיאוליות שמולאמת, מיוחדות שמכוסה באבק השיגרה, וקדושה שנעטפת בחולין.
למשל 'גבעול' של מאיר גולדברג, ששרה יעל לוי הזמרת המופלאה. גבעול הוא שם של נערה, שמתאהבת ואחרי כל אהבה היא ננטשת ונשברת, כל הזמן נשברת, כמו גבעול.

גבעול

ביצוע: יעל לוי

מילים: מאיר גולדברג

לחן: ורד קלפטר


''על הגבעה שהיתה מלכותך

את מרכינה מבטך לעפר

כמו מעולם לא היית לבדך

עד שנתת את ליבך לפרפר


תמיד נשברת נותנת הכל

הרוח עוברת קוראת לך גבעול

כל כך מתאים לך לתת את הכל

גבעול הם קוראים לך קוראים לך גיבעול


כל השיחים לוחשים מסביב

איך שהפכת לתמונה עצובה

אין שורשים או פרחי אהבה

איך תגדלי על אדמת מריבה


על הגבעה שהיתה מלכותך

ערב יורד כמו סיום או מסך

מי שאמר שאינך לבדך

טרם ידע עוד בדידות כמו שלך''.


קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות, נשים – שנשברות כל כך בקלות, כמו 'גבעול'; כל פרפר שעובר בסביבה גונב את ליבה לבלי החזר. היא נותנת אותו

באהבה, נותנות את כולו, בשלמות ובזכות וכשהלב נשדד והפרפר עף לפרח אחר, הגבעול מתכופף מעצמת הצער, והפרח נותר שמוט. שמוט ולא אטרקטיבי עוד לפרפרים אחרים . כן, וגם קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות ונשים שלא יודעות לאן ללכת כמו 'אנה'; ולא יודעים עליהן, זו תופעה שולית, זניחה. הן נופלות בצידי הדרך, לא שומעים עליהן. שומעים על הזוהרות, מכירים את הידועות. ומצד שני פוגשים את השגרתיות, את הרעיות והאחיות. אבל הן, ה'אנות' האבודות ו'הגבעוליות' 'שנתנו ליבן לפרפר' – הולכות לאיבוד, תרתי משמע, הן כיפה אדומה שתועה ביער של החיים והחברה ונטרפת על ידי הזאב הנוכל והרשע.

ותופעה זו של נשים צעירות שנבלעות ונשברות תוך כדי החיים, כי הן עדינות מדי, רגישות מדי, מיוחדות מדי – היא תופעה שאינה ידועה כמעט. יש עליה מעין קשר של שתיקה. זה לא מסתדר עם דמות האישה שהדעה הרווחת מטפחת; סקסית, או רעיה נאמנה, או קלפטה- מכשפה, או, עכשיו, פמיניסטית. אך לא ידוע על קיום של זן של נשים שנשברות והלכות לאיבוד בחיים. ובעיקר לא ידוע, שזה קורה בעיקר לנשים. נכון, גם גברים נשברים, אך ראשית זה קורה לאלה שהם ממש עדינים ורגישים ביותר, וגם אז זה לעתים רחוקות.

וכאמור, כשזה קורה להם, בדרך כלל שומעים על זה יותר. ואין הכוונה לאנה קרנינה, הטרגדיה שלה גדולה מדי, פומפוזית מדי. ה'אנות' וה'גבעוליות' שלנו הן קטנות מאוד, אפילו לרומן בסדר גודל שכזה ועוד עם רוזן – הן לא מגיעות. ואם להשאר בתחום הספרות הרוסית, אז לכל היותר הן יכולות להופיע ב'שלוש אחיות'

הנפלא של צ'כוב, שם כל אחת אבודה בצורה אחרת. כולן הולכות לאיבוד, לכל אחד קסם מחמיץ לב משל עצמה וכל אחת יוצאת מוחמצת, מחמיצה את החיים.

ואת כל אלה מייצגת דמות של נערה צעירה, מלאת תום וכוונות זכות שהזאבים של החיים טורפים, בצידי הדרך, רחוק מעין רואה. או שהן נופלות בצד, בשקט בשקט, שלא תפרענה לאף אחד בסופן, כמו שלא הפריעו בחייהן. וכך, הן כמו טיפות מברז דולף. ברז שמאבד כמות אדירה של נוזלים, לאט לאט ובשקט בשקט.

הן הולכות לאיבוד לאט לאט, בלי להקים כל זעקה ורעש. והן המשובחות והרוחניות ביותר שיש. פעם הקריבו נערות צעירות על מזבח של הבעל והמולך. ביוון

השליכו אותן לתוך המערה של המינוטאור. אחת לכמה זמן הוא היה צריך קורבן כדי להיות בשקט ולא לטרוף את האנושות, אז זורקים לו איזה נערה רכה וזכה.

וגם כיום זה כך. אך הדרך פחות גלויה ופורמלית. המינוטאורים מחופשים לפרפרים מרהיבים: לבחורים בעלי קסם אישי ויכולת שכנוע. גם כיום נערות רכות וחלשות מוקרבות קורבן, וכל חטאן שהן היו תמימות, רגישות ונקיות בתוך נפשן. והן המס שמשלמת חברה שנכנעה לגסות ולאטימות ומתייחסת רק למה שצועק, דוחף, או מנפנף בהרבה שטרות ירוקים או בסקס. תוך כדי המולת החיים, שאונם וגעשם, אחת לכמה זמן מישהי כזאת מוקרבת על מזבח החברה 'הנאורה'.

מישהי נאכלת על ידי הלך החיים המודרני. פעם זה היה בשר הנערה שהיה נאכל על ידי המפלצת, כיום זו נפשה, חיוניותה, אמונה במין האנושי, תקוותה ותום ליבה. ודיבר על כך פנחס שדה בדברים שאמר בפגישה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שהתקיימה בשנת 1976 באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה: פרופ' עזרא פליישר:

"לפני ימים אחדים התקשרה אלי סטודנטית אחת, מירושלים, ורצתה לדבר איתי. אולי היא יושבת ביניכם עכשיו, אולי לא, אינני יודע. היא חשבה שהיא כה מכוערת בסוף התברר שלא, אבל כך היא חשבה עד שהיא ביקשה לבוא בחשכה. היא לא היתה גאה בנעוריה, בחיוניות הגוף שלה. מה יכול לבטא מצוקה יותר מהרצון להיות בחשכה, לא להיראות? זה כמו משהו מתוך מגילת איכה. והיא באה וסיפרה לי – ואני אדבר אתכם דברים של חיים ולא דברים של תרבות – שהיא היתה

משוטטת ברחובות, לראות בני-אדם, לנוס מהבדידות. ואדם אחד נטפל אליה זה קרה לפני כמה שבועות. ובהיותה במצוקה כזאת היא נענתה לו, והוא הוליך אותה אל בית עזוב בקצה ירושלים, ואחרי-כן, מכיון שסיים את עניינו בה לשם הוא לקח אותה במונית מיוחדת(, הוא השאיר אותה והסתלק. והיה אז יום גשם, אולי גם

שלג. זה כמובן לא סיפור יוצא-דופן. ברגע זה בו אנו מדברים ישנם אנשים המתהפכים ביסורי-הגסיסה שלהם. וזה לא יכול להיות מנותק מהערב הזה כאן. ובכן, בדרכי לכאן חשבתי שעלי לספר את סיפורה של הנערה בהזדמנות זו. משום שיש לי אחריות, וצריכה להיות אחריות בכל מה שנכתב, ובכל אמנות, ובכל מוסיקה, למצוקתה של אותה נערה שנעזבה בבית העזוב בקצה ירושלים".

פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 5-4, ו' באייר תשל"ו,

6.5.1979


 

חלק ב': : העצמי הפנימי – כישות נשית

" ברמה הפיזית הגבר מפרה את האישה, ברמה הרוחנית והנפשית

האישה מפרה את הגבר".

גזה יוחנן קליין


אנה, וגבעול והנערה שפנחס שדה מדבר עליה, לכל אחת יש שם וכל אחת מחוללת, נקטפת והולכת לאיבוד בדרך אחרת. בחיים הללו, כל שרגיש ועדין ומיוחד מוקרב על מזבח הקולקטיביות חסרת הייחוד ושאר הרוח. והסימבולים לכך הם האישה והילד. הילד על שום היותו חסר ישע ולא מפותח והאישה על שום היותה רכה ופתוחה לפנימיותה. הוא עתיד לצמוח, היא, דרכה צומחת האנושות ועל שניהם דורכים ברגל גסה. שניהם מייצגים את הרכות וחוסר הישע של הנפש הבודדה והכלואה. ועל כן כששניהם נפגשים, בדמות ילד שהוא ילדה, או נערהמישהו שהוא צעיר והוא נקבה – החיים אכזריים אליו ביותר. אכזריים ואין יודע. כי זהו עוול שקט עוול במסרים. אך המדובר כאן לא רק בנערות בשר ודם הנקטפות ומחוללות על ידי זאבים נוטפי ריר, או אלה שנפשן מוקרבת על מזבח התרבות והחברה.

מדובר על יותר מזה. נערות אלה הן לא רק עצמן, הן גם סימבול חי למה שקורה בתוך חיי הנפש של כולנו; משהו שביר ועדין ביותר, עדין כמו גרגיר של חול. גרגיר דק, חסר כוח התנגדות משל עצמו ושעל כן כה קל לרמוס אותו ולדרוך עליו והוא לא ישמיע קול, אפילו לא קול חריקה, כי בכל פעם דורכים על גרגר בודד אחר. וגרגירים בודדים לא משמיעים  קול כשהם נרמסים רק ערימות ושכבות שלמות. לדבר הזה שחי בתוך האדם יש ישות, מהות, אינטיליגנציה ותודעה. וגם שם יש לו, שמו, או שמה הוא ליסה, ליסה העצובה.

הנה כמה שורות משירו של קט סטיבנס: ליזה העצובה.

"ליסה העצובה":

"היא מטה ראשה ובוכה על חולצתי.

היא ודאי פגועה מאוד.

הגידי לי מה עושה אותך כה עצובה, לי?

פיתחי דלתך, אל תתחבאי בחשכה.

בחשכה את אבודה, את יכולה לבטוח בי.

כי את יודעת שכך צריך להיות.


ליסה, ליסה, ליסה העצובה ליסה.


עיניה כחלונות, עליהן זורם הגשם

ובתוכן הכאב מעמיק והולך.

למרות שאהבתי רוצה לשחרר אותה.

היא צועדת מקיר לקיר.

אבודה באולמה, היא אינה יכולה לשמוע אותי.

למרות שאני יודע שהייתה רוצה להיות קרובה אלי.

ליסה ליסה, ליסה העצובה ליסה…".


קט סטיבנס

מתוך התקליט: 'תה לאיש התה",

 

הנה הטקסט באנגלית.


.

She hangs her head and cries on my shirt.

She must be hurt very badly.

Tell me what’s making you sadly?

Open your door, don’t hide in the dark.

You’re lost in the dark, you can trust me.

’cause you know that’s how it must be.


Lisa lisa, sad lisa lisa.


Her eyes like windows, tricklin’ rain

Upon her pain getting deeper.

Though my love wants to relieve her.

She walks alone from wall to wall.

Lost in a hall, she can’t hear me.

Though I know she likes to be near me.


Lisa lisa, sad lisa lisa.


She sits in a corner by the door.

There must be more I can tell her.

If she really wants me to help her.

I’ll do what I can to show her the way.

And maybe one day I will free her.

Though I know no one can see her.


Lisa lisa, sad lisa lisa.

 


קט סטיבנס טוען שבכל אחד מאיתנו מצויה ליסה עצובה, שבוכה ורוצה להשתחרר. ובין האדם לבין העצמי האמיתי והכלוא שלו יש אהבה, ועם זאת הם מופרדים.

המשורר בשיר 'ליסה העצובה' חש את הישות הפנימית שלו, חש את הנסיכה הכלואה שלו, את העצב שלה, את בכיה. יודע שיש כאן עוול עצום, לה ולו. והוא יודע שאינו יכול להיות האביר על סוס לבן להושיע את נסיכתו למרות שהוא מנסה לשכנע אותה ואת עצמו שבעתיד אולי זה יקרה. יודע שכאן זה לא הוליווד וגם לא סיפור אגדה. כאן זו המציאות והמציאות היא כלא שבו בתוך כל אחד מאיתנו נמקה ליסה שכזו, ובעלה, אדונה  או אדונתה לא יודעים בדר כלל שבפנים הולכת לאיבוד ונחנקת הזהות האמיתית, הישות הפנימית של מי שהם באמת. כן, בחוץ אנו בורגנים, אנשים מעשיים. אך בתוך תוכנו כלואה נסיכה, רגישה, שבירה וחסרת ישע. והיא חייבת ביקור קרובים מפעם לפעם, אחרת לא תחזיק מעמד בכלא. והיא נותרת בחיים, ממשיכה להאיר לנו את חיינו מתוכנו – בכוח

האיחוד שאנו מתאחדים עמה מדי לילה בלילו. כן כל לילה אנו פוגשים אותה בממלכת השינה. והכל תחת מעטה של חשאיות, של מסתורין, עושים הכל כדי לטשטש את המפגש עם האסירה; מלמעלה מפזרים שכבות של חלומות. מה שמביא לכך שאנו זוכרים את החלומות  )באמנם באופן חלקי(, אך לא את מה שהתרחש מעבר להן; את המפגש עם ליסה הנסיכה. במהלך היום אנו מתגרשים ממנה ובלילה מתאחדים עמה דרך המתווך האשלייתי של החלומות. נכון, השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסויימת, היות ואיננו זוכרים את אהובתנו ליסה שמחכה לנו בפנים. להיפך, בשעות היום אנו בכלא של הפעילות והלחץ להשיג משהו ולהנות עוד קצת. והסוהר, ששמו אגו, מאיץ בנו לבלוע עוד כמה פתיתים של תענוג. אך כל זאת כל עוד אנו שבויים שלו, )של האגו( כי ברגע שעברנו

את המסך האטום אל ארץ השינה והחלומות – אנו חופשיים, ושם ממתינה לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, מאחורי פרגוד האין. וכשאנו מתעוררים, משנת הלילה, אנו מתנתקים ממנה וייסורי הניתוק קשים. קשה להתעורר בבוקר, משהו מחזיק אותנו בשינה ומחזיר אותנו לחלומות, זו ליסה שלנו המושיטה לנו יד מבעד

לוילונות החצי שקופים של החלום כדי שנאחוז בידה עוד כמה דקות. וכל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה מבפנים של זרועותיה של ליסה הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד אנו חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות ממנה – המצב עדיין טוב, אנו עדיין בקשר עמה.

הכאב הנחווה מדי בוקר מראה שבלילה הזה התאחדנו עמה. וכשהקימה בבוקר קלה ומיידית, כשאנו מתעוררים באופן חד וחלק – הדבר אומר שלא התרחשה פרידה בינינו לבין האהובה שבפנים – וזאת מן הטעם שכלל לא היה בינינו קשר, וזה הנורא מכל. השינה והחלומות הן הסחת דעת, שהרי מאחורי מסך השינה אנו

מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. אם כן, כאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית, אנו מתעוררים אל המציאות הפנימית. שם חיה ונושמת ליסה, ליסה העצובה. החוכמה היא להתעורר בבוקר ולשמר את הקשר הרופף עם נסיכת הלילה בתוככי פעילות היום יום ההומה. לטמון אותה בשקט מתחת לחולצה, ממש כמו ליסה של קט סטיבנס – בשיר. ולשמור עליה כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שבינינו לבינה. החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, זו המאפשרת את הקשר בינינו לבין ליסה היקרה שלנו. וכאשר זה קורה, ניתק חבל הטבור בינינו לבין ליסה והערות אליה הופכת לשינה. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו, והלילה כבר אינו מחבר אותנו לנסיכה הפנימית הכלואה, אלא גורם לנו להיעלם בעייפות אל תוך שינה של ריקנות עמומה. שום נסיכה כבר אינה ממתינה לנו מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא יסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק מהיקר לנו מכל ונטישתה. אנו מזנקים מן המיטה, מכווננים ליום שוצף נוסף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש התייחדות יקר.

אנו שוכחים שאמור להיות משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות ריקנות דומה. שוכחים את ליסה שלנו, נסיכת הישות הפנימית של ממלכתנו הקטנה. ליסה היקרה, ליסה העצובה, ליסה המנותקת מן העולם. העולם לא רואה אותה והיא רק חשה את המכות, את הרעש המשתק, הלחץ הנפשי ואת המהלומות הריגשיות שאדונה סופג וכל אחת מהן משלחת אותה כואבת ודוויה עמוק יותר לתוך אולמה- כילאה.


אז איך ליסה מתקשרת ל'אנה' ול'גבעול' ולנערה שפנחס שדה מדבר עליה, בחלק א'? ובכן קיים קשר בין דמות הנערה והאישה הצעירה – כקורבן בחברה, ובין תהליך דומה שנוצר בתוך כל אחד מאיתנו: בין המסכה החברתית ובין האני הפנימי. ההקבלה היא כפולה: הקבלה אחת: בין החברה ובין האדם, והקבלה שניה: בין העצמי הפנימי ובין הנערה או האישה הצעירה בחברה – שניהם נמצאים תחת דיכוי, שניהם נופלים קורבן לקולקטיב, למראית העין החיצונית, לתדמית, בעוד הערכיות והאיכות הפנימיים יוצאים בחזקת קורבן.

האישה, הנעורים, העצמי הפנימי – הן שילוש שיוצא מוחמץ בחברה ההישגית, חברת התדמיות, חברה הראווה של ימינו. "אנה" ו"גבעול" – הן מטאפורות טראגיות ואמיתיות למה שקורה אצל כל אחד מאיתנו, בינו – לבין מה שחי בו. את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה. וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. )עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה. ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה; התחדשות וגאולה היכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב

הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו. רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

אך קיים הבדל בין דימוי הנשיות כפי שהיא מופיעה תחת דיכוי גברי ואיך שהיא יכולה להופיע לו הייתה משוחררת ויוצאת החוצה. כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית [1] כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה. בפנים זו ליסה העצובה, בחוץ היא זאבה פראית. ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה הפכה לזאבה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספירות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו. ההינדים קוראים לכוח הנשי "שאקטי" ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא "שיווה", שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה"שאקטי". ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה.


——————————————————————————–


[1] אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: "רצות עם זאבים" מודן, 1992שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית והמשוחררת- אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי כמו המדונה או השכינה אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. )ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים. כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא:

"בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה. מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו. אבל צילה של "האישה הפראית" עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע".


========================================


גבריאל רעם

7.5.2003

 


 

המלכודת של דינמיקה שלילית בין שני בני אדם

מדי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. ואז ישנן טענות. ונדמה כי הטענות הן ענייניות, הנקודה היא שכל הטענות הענייניות הללו הן אף פעם לא דבר קל, בעיקר אם יש בהן ממש, ולעיתים אכן יש בהן ממש. אך אף פעם לא כאן הבעיה. אם הבעיה היא רק עניינית, ניתן לפתור אותה ללא בעיות כמעט. אותן טענות הופכות לבעיה בגודל של פיל ברגע שיש דינאמיקה של סכסוך, או עוינות או כעס. ואז הבעיה הקטנה ביותר הופכת לעילה למלחמת עולם שלישית. אך ברגע שהדינאמיקה השלילית מתפוגגת (בעיקר בגלל שצד זה או אחר מוכן לרדת מן העץ) — פתאום הכול בסדר. ומה שנראה בוער ונורא ואיום רק לפני כמה שניות נראה אפילו מגוחך. לפתע הבעיה הטכנית עצמה, נעדרת את העוקץ, או הנפץ שהיה לה כשהייתה הדינאמיקה שלילית.

ועל כן, הדרך לטפל בבעיות שמתחזות לענייניות אך יש מאחריהן דינאמיקה שלילית, זהה לדרך שמטפלים באדם שקיבל מכת חשמל: ראשית יש להפריד אותו מזרם החשמל. ובנמשל: יש להפריד את המאשים או הצד הנפגע מן הדינאמיקה השלילית. וברגע שהדינאמיקה השלילית פוסקת מיד מתרחש מצב של דינאמיקה חיובית. מעניין, זה לא שצריך ליצור דינאמיקה חיובית. היא תמיד שם. כל שצריך לעשות זה לנטרל את הדינאמיקה השלילית ומיד תופיע הדינאמיקה החיובית.

ואז כשמצויים בתוך המרחב המוגן של הדינאמיקה החיובית ניתן לבחון את כל הבעיות ואז רובן מצטמקות לגודל של ראש סיכה.

במצב של דינאמיקה שלילית, כל דבר שהזולת בריב או בסכסוך יעשה – יזכה לביקורת ממני ולהיפך. והנה מעשה פלא, ברגע שהשניים משלימים, מעשיהם כבר לא מעוררים את אותה התרעומת, למרות שהם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שכה הכעיסו קודם.

הדבר הכי הרסני זה לא מה בן אדם אלף עושה, או מה בן אדם בית לא עושה. הדבר הכי הרסני זו דינאמיקה שלילית שמתמשכת לאורך זמן.

דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית – הזולת תמיד נתפס כשטן בהתגלמותו.


——————————————————————————–

6.10.2005

גבריאל רעם

 

אודות המלכודות השכיחות ביחסים חברתיים ואישיים.


לכולנו ישנם שתי רמות של מערכות יחסים:

האחת עם אנשים אותם אנו מכירים בקושי

והשנייה עם אנשים שהם קרובים אלינו.

בחטיבה הראשונה, מצויים אנשים שאנו פוגשים בעבודה, או ידידים רחוקים שבאים אחת לכמה זמן. קרובי משפחה שפוגשים באירועים משפחתיים. ואילו בקטגוריה השנייה, מצויים אנשים מן המשפחה הקרובה, או ידידים קרובים, אותם פוגשים לעיתים קרובות, ומבלים איתם זמן רב יחסית.

עם הראשונים אנו מנהלים שיחות חברתיות, ועם השניים, שיחות אישיות.

בשני המקרים ישנן מלכודות שכיחות שרוב היחסים נופלים לתוכם.

בקטגוריה של הכרות חברתית, הפח הוא שהיחסים יתנהלו על פי התוויות חיצוניות לחלוטין, ויסבו סביב נושאים שכל מטרתם להעביר את הזמן בצורה מהנה. דבר זה יוביל ליחסים שטחיים הלוקים בהעדר עומק ומשמעות.

בקטגוריה של יחסים אישיים, המלכודת היא שהיחסים יתנהלו על פי אינטרסים, ויהיו משופעים במאבקי שליטה. מה שיוביל ליחסים לא רגועים, שבהם חשדנות ואיבה מפעפעים מתחת לפני השטח, מה שיגרום להסגרות רגשית הדרגתית של אלה כלפי אלה.

ואילו יחסים שברמת הכרות שטחית וחברתית, הנם עמוקים ומשמעותיים. וברמת אישית וקרובה יותר – הנם שיוויוניים, הרמוניים ומכבדים, הם נפוצים ושכיחים כמו הסיכוי שאדם שנפטר יחזור מן המתים.


——————————————————————————–

סוף יולי 2005

ייסורי המתבגר הצעיר ומשפחתו.


כל לידה של צאצא חדש היא כמו תשדיר פרסומת; מביא עימו שימחה, תיקווה, ושעשועים. אך הם מחזיקים מעמד עד גיל העשרה לערך, ואז הוא (המתבגר) מביא לתא המשפחתי – לחצים,  אכזבות, בלבול ואף ייאוש.

בגיל העשרה הצעיר מתחיל לקבל יחס כאל מבוגר, ללא המעטה המגונן של הילדות וההורים, ואז, הם (המתבגרים הצעירים) פוגשים בחוץ עולם שעובד על ערכים כהישגיות, בולטות על חשבון האחר, הכחשה של העדין ויפה הנפש, למען הכוחני והשתלטן. בעוד ערכים כגון אמת ואותנטיות, מוקרבים כל הזמן למען מטבעות עוברים לסוחר כ-: בידוריות, סיפוק גירויים בפרוטה והיכולת להעמיד פנים.

כשזה מגיע לפגישה עם עולם המבוגרים, בעבודה ובחיים – הוא פוגש שם: ניכור, קור, חוסר אנושית, ובעיקר חוסר יחס. חוסר ההתייחסות עליו כיחידה אנושית לא פונקציונאלית – גורם לו לחרדה וספקות עצמיים גדולים. תחושה שהוא לא שווה, לא ראוי, וגם אם יצליח לקבל יחס בגין היותו יחידה תפקודית במקום העבודה, בתוכו ידע, כי זה יחס לא בגין היותו מי ומה שהוא, אלא בגין תרומתו למקום העבודה ('אהבה שתלויה בדבר'). אם יעשה תלוי ומכור ביחס הזה בגין היותו יחידה תפקודית במקום העבודה, זה יביא אצלו לזילות של חיי הנפש וחיים פנימיים ואותנטיות (כי אלה אינם מטבע עובר לסוחר).

 

יחד עם היחשפות לעולם המבוגרים, הוא נחשף למערך קבוצתי של מתבגרים כמוהו. כבר לא משחקים ביחד, אלא נכנסים למערכות יחסים, ואלה מתרחשים בעיקר בקבוצה. והקבוצה הופכת במהרה לסיר לחץ של: כוחניות, רדיפת וניצול החלש והתעלמות מן החיים הפנימיים של היחיד. כלומר, הקבוצה החברתית, בתוכה הוא מחפש מפלט מאימי הבדידות והריקנות – הופכת במהרה לכור היתוך שבו ספקות עצמיים, אשמה וקונפליקטים פנימיים – מתעצמים.

וזאת מכיון שהקריטריון החברתי הסמוי רודה, ללא רחמים, בכל מה שעדין, ייחודי ומיוחד – ביחיד בייחודיותו.

וככל שהמתבגר עדין ומיוחד יותר – כך הקשיים הפנימיים יהיו קשים יותר. והקשה מכל הוא הבלבול; כי מבחוץ, חיי החברה הפעילים של קבוצת השיוך של המתבגר נראים תוססים, מלאי חיים, עליזים. קוראים להנאה, שחרור  והתעלות. אך זה רק המעטה החיצון. מתחת, רוחשים: חוסר בטחון, איבה, פחד מפגיעה רגשית, כעס על צמצום מרחב השליטה, מדידה של מי מתחבר עם מי, מי עולה בסולם החשיבות וכו'.

ותוך כמה חודשים כל המפגשים הקשים הללו עם הקבוצה החברתית – מחד, ועם עולם המבוגרים – מאידך, יביאו אותו לתחושות פנימיות קשות ביותר. מאשמה ושפיטה עצמית, חרדה ודיכאון – ועד, כעס ותוקפנות. תחושות מהם הוא ימצא מפלט אצל ידידים ספורים, ידידי אמת, ובאהבת אמת, לפחות בשלביה הראשונים.

ושני אלה, לא יצליחו להסביר לו שעולמו הפנימי קורס בגין שני עולמות שמעתה ישלטו על חייו, עולם החיים החברתיים של בני גילו ועולם המבוגרים (או עולם מקום העבודה). שני אלה, בעת ובעונה אחת,  גם גוזלים את חייו הפנימיים והקשר עם עצמו וגם יתנו לו תחושה שדווקא שם ימצא מפלט מן הריקנות הפנימית שהשתררה בעקבות זה, ומן התחושה הקשות שחיות בתוך הריקנות הזו לאחר שפגש את החלקים הקשים של עולם המבוגרים ועולם היחסים ששורר בקבוצת בני גילו.

והנקודה של כל זה היא שכל התחושות הקשות הללו חיות בו ללא אפיק של ניקוז (למעט יצירתיות או ספורט, או, כאמור, ידיד של אמת), ואז מתעצמים בו רגשות של חרדה, אימה, עוינות, כמו לחץ ברומטרי פנימי, או הצפה פנימית, וזה הולך וגואה עד שהוא מגיע למקום עם לחץ ברומטרי נמוך, מקום מאפשר, מקום מקבל, והמקום הזה הוא מקום בו אוהבים אותו ומקבלים אותו ללא תנאי, מקום זה נקרא: התא המשפחתי של הוריו, אחיו ואחיותיו. אך במקום לשחרר עכשיו אנחת רווחה, לשחרר את מה שלא התנקז עד כה, ולהתמסר לחיבוק – דווקא אז, כל שהודחק בו במתפרץ עתה החוצה בעוצמה גדולה, דווקא כלפי הוריו, אחיו ואחיותיו. הוא עושה להם (מבלי משים) את מה שחברת המבוגרים וחברת בני גילו עושים לו.

זה לא הוא עושה, זה נעשה דרכו, הוא לא יכול להכיל זאת.

ועתה התא המשפחתי של הוריו, אחיו ואחיותיו, נמצא תחת מתקפה קשה מצידו, מתקפה שבאה לביטוי או בהסתגרות (פסיביות אגרסיבית) או בעוינות ותוקפנות. מה ששם במבחן את חוזק התא המשפחתי ואת הברית בין חברי התא המשפחתי ובין עצמם ובינם לבינו.

במקרים לא מעטים המשפחה סופגת את האשמה, מחפשת בתא המשפחתי עצמו את הסיבה להתנהגות זו של המתבגר השב משדה הקרב של עולם העבודה של המבוגרים ועולם הקבוצה של בני גילו. דבר זה יוביל לאחד משני דברים, או לתהליך של החלשות ושקיעה של המשפחה כגוף. או שהמובילים במשפחה יתקפו בזעם את המתבגר, יפלו אותו, ינדו אותו או אפילו ישליכו אותו חזרה החוצה.

רוב הסיכויים שאחד משני אלה יתרחש, תלוי אם המשפחה נשלטת על ידי קוטב האב או קוטב האם. אם זה קוטב האם, המשפחה תכנס לתהליך של אשמה. אך זה תחת קוטב האב, היא תתקוף ואולי אף תנדה את המתבגר.

מעטות המשפחות שמסוגלות לעמוד במה שבא מן המתבגר. מבלי לשקוע או לתקוף אותו. ואלה שמסוגלות לעשות זאת, עושות זאת כי הן מצליחות שלא לקחת את התנהגותו של המתגבר באופן אישי. מצד אחד הן לא לוקחות את הסטיגמה והאשמה על עצמן, ומצד שני לא שמות את הסטיגמה והאשמה עליו. הן יכולות לראות את שקורה דרך הווקטור הניטראלי, וכך ממשיכות לתת לו את המרחב של האיפשור מבלי ליפול לאחד משני הקטבים הללו (אשמה או האשמה). האיפשור הזה, יאפשר למתבגר את הזמן והחלל למצוא בחזרה את קולו הפנימי.

גבריאל רעם, 21.8.2008

 

הערות:

א.      מאמר זה מתכתב עם סיפרו של גבריאל רעם: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחרונות 2006

 

ב.       מאמר אחר עימו מתכתב מאמר זה הינו: "יחסי אהבה נטישה, בין ילדים שבגרו והוריהם".

 

אודות הקטגוריה: מין, אהבה ויחסים.

 


לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)


אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

ניצשה. מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)


——————————————————————————–

גברים ונשים (לפחות לגבי תשעים אחוזים). מה קורה ביניהם? בינינו? ובכן יש יחסים, יש אהבה ויש מין. חוץ מזה אנחנו גם בני אדם, אך הקטע של מה קורה בין גבר לאישה, בתחום הבינאישי (ידידות, יחסים), בתחום המיני (יחסי מין), ובתחום הרומנטי (אהבה, התאהבות). הוא, אפשר להגיד, הדלק שמחזיק את רובנו במשחק החיים. נכון שיש קריירה והגשמה אישית, ושאר דברים, אך המשחק הבינמיני הנו עדיין אחד המשחקים שבני אדם משחקים, משחק שבו מקדם הגירוי גבוה מאוד, מקדם גירוי שגברים ונשים רואים בו את המפתח (או אחד המפתחות העיקריים) לאושר ולחיים של סיפוק ושלמות.

מפתח, מקדם גירוי, משחק מרכזי – כל אלה מילים וביטויים שלא יכולים לחפון את גודל החשיבות של הקטע הבינמיני עבורנו. עד כדי כך שהוא יכול להאפיל על המרכזיות של עצם הקיום של האדם בפני עצמו, לעצמו ונוכח היקום, הקיום וחייו המתכלים. האם יכול להיות שאנו משתמשים האחד בשניה, לשם הסחת דעת מן הערכים המרכזיים של הקיום היחידיני שלנו ביקום? (במחשבה שניה; לא לא יכול להיות).

כך או כך, שדה היחסים (הבינאישיים, האהבה ומין), הוא שדה זרוע מוקשים. ונראה שלרוב, רובינו עולה על רובם.

אין כמעט אדם שאינו חסר רגל, או לפחות כף רגל, בהתפוצצות של מוקש נעל, למשל כשהפרטנר/ית – נטשו אותם באמצעיתה של מערכת יחסים לוהטת או מספקת במיוחד. זהו מוקש התחלתי, יש כמובן מוקשים רבים, נוספים השמורים למועד שבו היחסים כבר מתמסדים, וכל אחד הופך למוקד בודד להגשמת שאיפות, (רומנטיות, מיניות וכו'), וגם אפיק ניקוז יחידי, לתסכולים, מרירות, טענות וביקורת.

נושא משולש זה (המופיע בכותרת המדור) הוא, אם כן, התרופה והרעל, הברכה והקללה, השמש שנותנת אור ומסנוורת ושורפת.

יש פסיכולוגים שמתחייחסים לזה כאל בית ספר.

אולי, אך זה מה שיש, וזה מה שקורה.

מה קורה? הנה זה בא, במסות הבאות בקטגוריה זו.


——————————————————————————–

''התשוקה אינה אפשרית; היא הורסת את מושאה. האוהבים לא יוכלו להיות אחד ונרקיס לא יוכל להיות שניים. דון ז'ואן, נרקיס. מכיוון שאי שפר להשתוקק למשהו, עלינו להשתוקק ללא כלום''.

סימון וייל, ''הכובד והחסד'' הוצ. כרמל, כמ' 126

הצורך הבסיסי בקבלת חיזוקים וחום אנושי

כולם זקוקים לליטופים, בלי זה שום דבר לא יצמח באדם.

כל אדם זקוק לעידוד, לחיזוק. למשל לומר: נהדר מה שאמרת", וכו'. בהתחלה זה יכול להיות מלאכותי אבל חשוב שזה יעשה.

למשל בהקשבה, אדם יכול לשבת נוקשה וקפוא, או לנוע ולהראות עניין. אם הוא לא מזיז את הראש, למשל, ולא משמיע קולות של הקשבה, הוא נותן תחושה שהוא 'עושה טובה'.

לאנשים יש בעיה, לא רק בלתת את זה, אלא בלהודות שהם זקוקים לזה. אדם לא חושב שהוא צריך לרצות את זה, בחברה יש מוסכמה לא פורמלית, שאם אדם זקוק לחיזוקים, אז הוא חלש ומשהו דפוק בו. נשים מודעות לכך שהן זקוקות לזה, יותר מגברים. הצעקה הגדולה ביותר שלהן לגברים היא: " גברים תתחשבו בנו, תנו לנו חיזוקים". אך גברים גורמים להן להאמין שזו דרישה לא מוצדקת ומוגזמת. הפער הזה בין הצורך שלהן לבין תגובת הגברים, גורם להן לפתח דימוי עצמי נמוך.

ככל שהבן אדם ממנו צריך קבל חיזוק הוא יותר מכובד ויותר חזק, כך הוא צריך לתת חיזוק יותר תכוף ויותר עוצמתי. אדם גדול ניכר ביכולת שלו לתת חיזוקים לכל מי שזקוק (וכולם זקוקים). גם אותו אדם זקוק לחיזוק מצד הכפופים לו, אחרת יחפש את זה בהשתלטות ובכפיה.

כולם תלויים בכולם בקבלת חיזוקים. המוביל והחזק זקוק לחיזוק שיגיד לו שהוא טוב ומוכשר, והמובל זקוק לחיזוק מצד המוביל שהוא מקבל אותו ותומך בו למרות שהוא פחות תורם למערכת. ופחות מסוגל. אך אנשים הפכו למאוד קמצנים בניתנת חיזוקים לזולת.

חברה אנושית שחבריה ממעטים לתת חום אנושי, חיזוקים, תמיכה ואמפטיה לזולת, אינה חברה שראוי לחיות.

אין סיבה לשני אנשים להפגש, מלבד קבלת תמיכה וחיזוק.

ולא זו בלבד, זכותו של כל בן אדם לתבוע חיזוקים מעצם זה שהוא חי. רואים זאת היטב בבעלי חיים שיש לנו בבית, איך החתול והכלב באים אלינו בתביעה נחרצת לקבלת תמיכה, חום והענקת תחושה שאנו יודעים שהם קיימים וכי קיומם עושה לנו טוב. כולם זקוקים לדעת את זה, ולעתים יותר קרובות מכפי שניתן לחשוב.

כשאדם לא מקבל את כמות ואיכות החיזוקים שהוא זקוק להם, הוא שוקע, כמו דם שלא מקבל חמצן, או קיבה שלא מקבלת תזונה, או עיניים שלא מקבלות מספיק אור. הדימוי העצמי יורד, והאדם מתחיל לאבד נוכחות.

ושוב, להבדל שבין נשים לגברים בעניין. נשים לא מתביישות להחצין את הצורך שלהן בהכרה וחיזוק, אך גברים זקוקים לזה יותר והם מנסים להשיג את זה בדרך הקשה של השתלטות ושליטה. ומה הסיבה להבדל הזה? ובכן נשים הן בנות המקום כאן, הן מקבלות סוג של חיזוק מן הטבע. הן אזרחיות כדור הארץ הן חלק מהאדמה. גברים תלושים, הם זקוקים לאמא אדמה, אמא אדמה שיכולה לקלוט אותם ולהגיד אני מקבלת אותך, עד שאין משהי שמקבלת אותם הם מרגישים כאילו הם לא קיימים. ככל שגבר יותר עדין ורגיש, כך הוא יותר מחובר לצורך הזה בו. גברים קשים וגסים, לא מודעים לצורך הזה, בהם ומנסים על ידי כוחנות להשיג חיזוקים על ידי התבטלות ופחד של הכפופים להם. אבל זו אותה הגברת בשינוי אדרת.

לגברים רבים יש קושי להודות שהם זקוקים לחיזוקים, כי הם גאים מדי. נוקשים מדי. לא מוכנים להודות שבלי תמיכה הם לא שווים כלום.

וכפי שגבר כוחני מחליף חיזוקים בשליטה, כך החברה האנושית, מחליפה חיזוקים בקונפורמיות, קבלה מסגרתית. היא אומרת: אתה שייך לקליקה של עובדי שק"ם, שזו זהות וזה נותן כח, אבל זה לא חיזוק, זה בא במקום החיזוק. זו תמיכה וחיזוק של מעל פני השטח, זה תחליף. וכמו כל תחליף הוא יכול לעשות את העבודה לפרק זמן מוגבל, אבל הזעקה לקבלה ולחום מבפנים, יבצבצו מתי שהוא. זהות קולקטיבית, אף פעם לא תחליף באמת חום אנושי וקבלה שאדם אחד, או קבוצה, יכולים להעניק ליחיד הבודד והאבוד. (וכולם אבודים בעולם הזה).


להודות שאתה זקוק לתמיכה, חיזוק ואמפטיה מן הזולת – עושה אותך לחסר אונים, אבל, זה המצב, להיות בן אדם זה להיות חסר אונים, זה להיות תלוי בכל דבר, אם אתה לא מודה שאתה חסר אונים, או שתישבר מבפנים, או שתינתק מן הנפש שלך.

ככל שבן אדם יותר רגיש ויותר מיוחד, כך הוא זקוק ליותר תמיכה.

אנחנו חיים בעולם קשה וקר. אנשים הופכים למגורשים מעצמם, כדי לא לחוש את ההזדקקות האדירה שלהם לחום אנושי. ולהיות מחובר לעצמך זה לדעת שאתה זקוק לתמיכה וחום מאנשים אחרים.

——————————————————————————–


משפטי מפתח

"זה שיש לאדם אינטליגנציה, השכלה, או רמת תודעה גבוהה, כלל לא רלוונטים לגבי מיהו כאדם. קודם כל הוא צריך להיות אדם, ולהיות אדם, בן אדם, זה לתמוך באנשים אחרים לחזק אנשים אחרים, שתהיה לו אמפתיה לאנשים אחרים, שידע לוותר על האגו שלו בשביל אנשים אחרים, להבין את זעקת הזולת. תודעה, השכלה, ואינטליגציה – זה אקסטרא, להיות אנושי זה בייסיק".

"אפשר לוותר לאנשים על שאינם יודעים, או אינם משכילים, אך לא על כך שהם לא מעניקים חום אנושי".


"אף בן אדם הוא לא יותר מדי נעלה, מכדי להעניק תמיכה, לאדם, כל אדם, בתוקף היותו אדם".

"אף בן אדם לא צריך להיות יותר מדי גאה בשביל להודות שהוא צריך תמיכה רגשית".


"מי שלא נותן תמיכה הוא מניאק! זה שהרב המוחץ של בני האדם לא נותן תמיכה לא אומר שהם לא מניאקים, עצם זה שהם רוב לא מוריד מהמניאקיות שלהם".

——————————————————————————–

גבריאל רעם.3.1.2007