ארכיון הקטגוריה: יצירה ויוצרים

האיש משום מקום פוגש את האיש מכאן – סיפור ופרשנות.

הסיפור

'אפשר להיכנס'? שאל האיש משומקום את האיש מכאן. האיש מ'כאן' – לא ענה. 'מה קורה'? שאל האיש משומקום. 'מה? מה? מה?' בהה בו האיש 'מכאן'. 'מי אתה, מה אתה רוצה'? 'אני רוצה לנסוע לשם' – ענה. 'אבל, אבל, מי אתה בכלל. אתה לא יכול בכלל לנסוע, בכלל לשומקום. 'אבל שילמתי כסף, ועמדתי בתור, כמו כולם (יורשה לי לציין), אז למה לא'?
-הביט בו 'האיש מכאן' במבט חלול. ולא הבין מי זה ומה הוא רוצה ממנו, מה הוא עושה שם ולמה הוא שם ואיך הוא שייך בכלל למה שקורה. הוא לא בתכנית ולא בתסריט, הוא לא רשום בשום מקום. הוא לא חלק מיתר הנוסעים, הוא בכלל לא היה צריך להיות שם. ועובדת היותו, כאן, במקום הזה, היא בגדר טעות. שהיא מוזרה בלשון המעטה. שילך למקום אחר, אליו הוא כן שייך. כי לבטח הוא שייך לאן שהוא, אבל לא 'לכאן', כי כאן הוא לא רשום, הוא חריג, איך בכלל הגיע לכאן'? 'לא שייך, לא שייך, לא שייך', מילמל לעצמו האיש מכאן, כל הזמן (כתקליט ישן שנתקע בערוץ).
– ואילו הראשון, האיש משומקום, גם הוא לא מבין, לא מבין מה לא בסדר? למה הוא לא עובר? הוא הרי אדם ככולם? חי ככולם. בעל רגש ונשמה ככולם? אז למה לא?
ולא רק שהוא לא מבין, אלא שתוך שהוא שקוע במצוקה הזו שלפתע צנחה עליו, הוא גם לא חש, לא שם לב שהאיש מכאן לא שמע ממנו את מה שהוא שומע מכל האנשים מסביב: את שקשוק השלשלאות שבידיהם וברגליהם. וכי זו הדרך היחידה שהם מתקשרים עמו, כי על עיניו משקפי שמש ענקיות וכהות, משקפי שמש המסתירות את עיניו העיוורות.

האיש משום מקום פגש את האיש 'מכאן' – מסה (וניתוח הסיפור)
"לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים".
(הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ' 56).

"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה."
(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ' 256-7)

"אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.
ישנה בנו המהות ('האני'), והייצוגיות (ה'אני החברתי').
ה'אני החברתי' היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.
המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו."
(מרגרט אנדרסון, "הדוקטרינה הלא ידועה", ARKANA 1962, עמ' 63

כולנו ממלאים תפקידים, תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד והתפקיד הוא הוא. כמובן שזה לא הוא האמיתי, זה רק תפקיד, אך זה ממלא נפח, תופס מקום, מעניק זהות ומאפשר לו להסתדר בעולם נטול מהות, חסר נשמה, שבו לאנשים אין ייחוד אישי רק שייכות ציבורית והשייכות היא על פי הפונקציה, על פי התפקיד. התפקיד הוא הדמות, התפקיד הוא הישות, התפקיד הוא האדם והאדם הוא כלום.
עולם זה, המזהה ומתייחס רק לתפקידים, הישות הפנימית של האנשים בו – נעדרת.
הרוב הבהחלט גדול של האנשים מאמץ לעצמו זהות תיפקודית המשמשת בתפקיד דומה לזה שמשמש כרטיס מגנטי, המועבר בחריץ שעל דלת הכניסה לחדר בבית מלון, או כרטיס מגנטי המועבר גם הוא בחריץ בתוך קופסא קטנה בכניסה השמורה רק לבעלי אישור.
הזהות הזו יכולה להיות להיות כל דבר שהוא ייצוגי ומקובל כבעל ערך תיפקודי בחברה. למשל היות האדם חלק ממשפחה ('אני אח של, גיס של, אבא של, אישתו של וכו'), כשהמדובר על שיבוץ כללי בחברה. אך במקומות מסויימים צריך שתהא התאמה בין המקום לבין האנשים שם, למשל בחדר במיון, על האדם שם להיות חולה או קרוב של חולה. המשבצת לתוכה מתשבץ האדם צריך שיהיה משהו שמתאים אליה.
המערכת (כל מערכת) בנויה לזהות רק את אלה שמתאימים למסגרת התפקיד שאותו הם אמורים למלא. כך למשל מסעדה שערוכה לקלוט זוגות או חבורות (אין שם שולחנות שערוכים רק לאדם אחד, אם בא אדם לבדו, צריך לפנות את הסכו"ם שמולו), כשאדם נכנס לבד למסעדה, בדרך כלל השאלה: 'כמה אתם'? למרות שהוא נכנס כאמור בגפו. וזאת מכיון שהוא לא משתלב באיך שהם ערוכים.
מערכת, כמערכת, לא בנויה להתייחס לפריטים בתוקף היותם פריטים, על כל הייחוד האישי הכרוך בזה, הם ערוכים להתייחס למה שמשתבץ תפקודית אל איך שהמערכת בנויה. רואים זאת היטב במערכת הרפואה; אם לאדם מחלה שקיימת במערכת, יש תרופות (בדרך כלל) ויש טיפול. אך אם הוא בא עם תסמינים לא מזוהים, כאילו שהכל בסדר, והוא לא חולה, הוא רק חולה עם המחלה שלו רשומה במערכת. דבר דומה מתרחש בבית הספר, שם אין חשיבות למבנה הנפשי הייחודי של התלמיד, כשרונותיו וכו', רק אם הוא מצליח להשתלב במערכת כמות שהיא, והעזרה שיקבל היא איך להשתלב, ואם הוא נותר יחיד ומיוחד אם זהות אישית מובהקת, אך ללא השתלבות לאיך שהמערכת כבר בנויה – הוא יפלט.
וכך בני אדם בעבודה, כשהם קולטים ומטפלים בבני אדם, 'לא מביאים עמם לעבודה' את עצמם כדי באמצעותו יתייחסו למרכיב הייחודי באנשים שהם מטפלים בהם, כי אין בזה צורך וזה רק מפריע. ועל כן אם הם נדרשים לפתע ליחס אישי או ייחודי לאדם, בתוקף היותו אדם, ולאוו דווקא בתוקף השתייכותו למערכת שאותו עובד מתפקד בה – לפתע הוא לא יודע איך להגיב, כמו אותו פקיד בסיפור. אין לו את הטכנולוגיה להתייחס לאדם –כאדם, רק את הפרוצדורה ונהלים להתייחס לאדם כפריט בעל זהות חברתית ואני תיפקודי.
וצריך אני תיפקודי אחד כדי לזהות אני תיפקודי אחר.
בסיטואציה זו, לבוא ללא זהות תיפקודית – זה כמו לבוא עירום (כמו שאומר קודם גורדייף, בהקשר אחר), ולא שהעירום מבייש, פשוט אם לא לובשים מדים – אין אדם. כי המערכת לא נודעה לזהות ולהתייחס לבני אדם, רק למסכות, תוויות שם, תוארים ותפקידים.
הדבר דומה לסרטים הישנים הללו על הרואה והלא נראה. ניסוי במעבדה גרם לו להפוך ללא נראה ואז הוא רואה הכל, אך לא מתייחסים אליו כי לא רואים אותו, וברצותו שיתייחסו אליו, הוא או מחתל עצמו בתחבושות (ונראה כמו מומיה), או לובש בגדים, מרכיב משקפי שמש, כובע וזקן מלאכותי, ואז רואים אותו, אז הוא קיים. כלומר, רואים אותו דרך התחפושת, דרך מה שהאדם מלביש על עצמו מבחוץ. (גורדייף מכנה זאת בשם: 'זהות מאומצת' Peraonality]] וזאת בניגוד למהותו הגלעינית, לעצמיותו האמיתית של האדם [Essence]).
אדם יכול להקרין מבפנים נוכחות עזה ביותר, אך זה לא יעזור לו אם אין לו 'תווית שם', המערכת, כמערכת – לא ערוכה ובנויה לקלוט ולהתיחס לישויות עצמאיות, רק לתדמיות תיפקודיות. (אין לה 'חוגה' למדידת נוכחות, רק לזיהוי תוויות ותוארים).
הזיהוי וההתיחסות לאדם דרך התפקיד הנו חיוני לאנשים השקועים בשינה, וישותם מצויה בתרדמת. ובתוקף כך הם גם ישנים לתוך הפנימי של בני אדם ולעצם נוכחותם. והיות וכך, הם צריכים שאנשים יודיעו להם אודות נוכחותם דרך סימנים חיצוניים, כגון תפקיד, תואר, משרה, וכו'.
ככה זה כשחיים באופן אוטמטי, מכאני. כשרמת המודעות או הריגושות הן חיצוניות וגסות; קווי המיתאר של הדברים הופכים לתחליף לגלעין האמיתי שלהם.
גם בתקשורת בינאישית, קיים דיבור של מהויות, הנסוב אודות ניסיון להבין דברים ברמת העומק שלהם, את המשמעות שלהם. בעוד שדיבור האחר הנו מכאני, סתמי, דיבור של להג ופטפוט שלא בא לפגוש את האדם כאדם, אלא להחליף מתכונים אודות מוצרי צריכה או איך להשתמש במוצרים או חפצים יותר טוב. בעולם של תוויות, לשום דבר אין קיום בפני עצמו והוא גם לא מעורר סקרנות בעצם קיומו, אלא הוא חפץ או כלי שהינו שימושי או לא. אנשים מחליפים בינהים תוויות; 'ביקרתי, קיניתי, קראתי'. אך אןי כמעט התחלקות ברגשות, חוויות תחושות אישיות, השקפות. האני האמיתי מושבת. מדברים דרך התחברות למה ששולי וטפל בחיי אדם: הנאה, הכרה, רכילות, וכו', על כל מה שמקיף את האדם, ולא עליו עצמו ובטח שלא על מה שחי בו.
כך בין ידידים, או אנשים שהם כבר ביחד. אך בנוגע לזרים, שם בוחנים אותם דרך שייכות תיפקודית, כאמור, והתפקיד הוא מה שעמו ודרכו מתקשרים ותופסים מקום בעולם. ותפקיד זה מורכב מהרבה פרמטרים, שרובם ככולם זרים למה שחי באדם כאדם, למה שאנושי בו. ובסופו של דבר הם אמורים לגרום לאדם שפוגש אותו להיות מסוגל לשייך את אותו אדם לפורמט מסויים. שם המשחק הוא משחק השייכות; להיכן האיש הזה שייך? באיזה משבצת לשים אותו? משל העולם הוא מחסן אחד גדול, והדבר החשוב במפגש עם אנשים הוא להבין אותם כשלעצמם ולהכיר אותם לעומק, אלא להיכן לשבץ אותם? והנה כמה שיבוצים אופיינים: שייכות מיגדרית, שייכות אתנית, שייכות לאומית, פוליטית, מקצועית, מעמדית וכו'. כל אלה הם כרטיסים שעוברים בחריץ. הם ברי זיהוי וברי התייחסות בעולם שמאוכלס באנשים ישנים ששייכים לקולקטיב כלשהו. עולם שהוא מת לכל דבר שהוא חי ואינדווידואלי. ועל כן כל שהוא חי ואינדוודואלי, אך נעדר זיהוי תיפוקדי קלוקטיבי – אינו בר קיטלוג. דהיינו, לא ניתן להכניס אותו למגרות וקטגוריות משותפות.
עולם זה שלנו היום, כבר לא מוכשר לטפל בבני אדם כיחידים אוטונומים, אלא רק בקבוצות, ובעיקר קבוצות גדולת. למשל התעשיה, מגלגלת מליוני דולרים על ידי כך שהיא מכוונת לקבוצות צריכה המורכבות ממליוני בני אדם. וכך גם לגבי ספרים, סרטים וסדרות בטלויזיה – כולם מיוצרים כך שידברו אל מגה-קבוצות, ולא אל יחידים. כי ליחיד אי כוח קניה, אין לו השפעה ועל כן אין להתיחס אליו. הכל הוא מערכת שנועדה לטפל בכמות גדולה של בני אדם בבת אחת, ועל כן היחיד בה – כאדם, כאנוש – לא קיים.
גם בית ספר נועד לקלוט ולטפל לא בתלמידים אלא במחזורים, בשכבות, ובכיתות. תלמיד מקבל התיחסות רק כשהוא חלק מכיתה או שכבה או מחזור. ואם תלמיד מסויים אל לובש את החזות של הרוב ולא מקבל את הציונים של הרוב (כי יש לו מבנה ייחודי שמצריך התאמה עדינה) המערכת, כאמור, תיפלוט אותו.
כך שסך הכל אנו חיים בועלם של מערכות שנועד לטפל בקבוצות ולא בבני אדם. אמנם בני אדם יכולים גם הם להיות מטופלים, אך זאת בתנאי שהם בעלי תפקיד ותפקיד שתורם לקבוצה. כך ששני המרכיבים שמקנים לאדם יחס אליו הם שייכות לרוב (פרולטריון) או תפקיד חיוני או בר השפעה (פונקציונר).
בעולם כזה היחס ליחיד הוא יחס שטאנצי, מתייחסים דרך שבלונות, כמו במפעל שמייצר משהו ייצור המוני. ואם הוא לא מתאים לשטאנץ – הוא כמו לא קיים. וכולנו למדנו להיחס ליחיד דרך השטאנץ, שדרכו מתייחסים לכולם (שוב, רק אם לא בעלי תפקיד מכובד או חשוב או היררכי). ואם אינדווידואל צריך יחס אישי, מסיבה זו או אחרת, המערכת נתקעת; אין לה את התיכנות לטפל באדם כאדם. בלי השטאנץ לא יודעים איך להתייחס.
וכך יוצא שבפגישה ראשונה עם אדם שאיננו מכירים, מנסים נואשות לקטלג; מסתכלים על הבגדים, על ההופעה, מנסים למצוא נואשות כל רמז שיעזור לשים את האדם בקטגוריה כלשהי. ומשלא מצליחים, לא יודעים מה להגיד, המבט מתרוקן, קופאים. אין תיכנות.
הערה: לגורדייף יש גישה מעניינת ומשונה לנושא זה של תפקידים. הוא מסכים שלבוש התפקיד בא במקום יחס מהותי ואמיתי לאדם כאדם. אך הוא מעגן זאת בקונטכס אחר, לטענתו, אנשים נולדים לתוך תפקידים מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. (זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר), כל הזמן אותו המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו'. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו', במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות זה אותו התפקיד.
אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של שייכות לקולקטיב או מילוי של תפקיד זה או אחר. חוץ מזה המבנה הנפשי שלו לא רלוונטי.
וכך אדם לפי המשפחה והגנטיקה כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles). אך מי שמצליח לעבוד על עצמו ולהגיע לרמה של תודעה כלשהי (צמידות לתפקיד סותרת תודעה או מודעות), מיד מתחיל לחרוג מן התפקיד, ואז אנשים שיודעים בתוכם מי אמור לשחק מולם (שהרי התסריט רק חוזר על עצמו בכל הצגה) מרגישים שאין להם טקסט מול אדם שכזה, הוא לא אמור להיות במחזה, או לפחות הוא לא משחק בהתאם לכללים; השורות שהוא משמיע אינן כתובות. ואז או שהוא מעורר בילבול, מבוכה, או שפשוט לא זוכה ליחס כלל, (כי אין להם שורות כתובות עבורו).

 

פנחס שדה, 10 שנים למותו.


נכתב ב- 27.1.2004 יומיים לפני יום השנה למותו: 29.1.2004

 

חלק א':
עשר שנים למותו. ולו גם יהיו מאה או אלף שנים, עדיין אין, לא הייתה ואולי אף לא תהיה תופעה כזו בשדה הספרות והאמנות הישראלית. בעולם כן, כאן בפרובינציה המהבילה ומחככת כתפיים שלנו – קשה להניח.

שדה בא משום מקום, שייך לשום קליקה. אינו מדבר אל המקומי, יחסי, כללי כלשהו. הוא תלוש, שונה, נטע זר. אין אסכולה שניתן לשייך את כתיבתו אליה, (שלא לומר את חייו). הוא לא יצר קשר עם ממסדים או קליקות אומנותיות. רק עם קוראים שנדלקו באש יצירתו. את קשריו יצר עם אמנים ויוצרים לאורך ההיסטוריה – באינטימיות של מי שיושב עמם בבית קפה כל שני וחמישי. הם; הלדרלין, קנוט המסון,מייסטר אקהארט, ויליאם בלייק יעקב בּוהם, תרזה מאווילה, אל-גזאלי וישו – היו יותר קרובים אליו ממי שפגש והתחבר עמם ביום יום.

הוא צמח מחוץ לגינה הציבורית, לא ציית לשום איזם, והתנוסס לבדו בשממת הנצח של חידת הקיום. כל מה שהמציאו בני האדם כדי להדחיק את החידה ('שתיקת האדמה' – הוא קרא לה) היה לצנינים בעיניו. עיתונות, ספרים, פסיכולוגיה, דת ממוסדת. הוא הותיר באדיקות את רק הבדידות של היחיד עם שאלות הנצח. ועם הכמיהה הטרנסנדנטלית לאיחוד דתי מיסטי.

כתיבתו ממזגת את הרליגיוזי והנשגב, עם תהומות הנפש האישית והמיוסרת ביותר.

יצירתו לא הייתה מחוץ לחייו, במקום חייו. היא הייתה חייו. שותתת דם, כאב, מוגלה ויופי פנימי.

הוא לא כיוון אל שום אדם שהזדהה ומצא מפלט במקומי, ארצי, חברתי, לאומי, וכו'. אלא רק ליחיד שלא הצליח להינמס ולאבד זהותו בעדר הקולקטיבים שפיתה מן הצדדים.

והוא יצא נגד הקולקטיבים הללו בשצף קצף. לא בדחילו ורחימו. אלא בחרון ובזעף שהתאימו לנביאי התנ"ך. עד כמה שהיה צנוע ונחבא אל הכלים בחייו היומיים, היה אדיר ובלתי מתפשר ביציאתו כנגד מה שנתפש בעיניו כתפישות שמעפשות ומגמדות את רוח האדם.

במקום שייכות – הוא דגל בגעגועים. במקום בקשר יציב – בקשר המבוסס על ערגה מתמדת. במקום בקביעות – בנדידה פנימית סביב החלל הענק של הקיום האנושי.

ועם שלא היה שייך לשום אסכולה, היה לו מגנט פנימי, סביבו צייר שדה אלקטרומגנטי של תפישת עולם מסוימת וברורה מאוד. וכל שהיה שייך לה, נכלל בעולמו ויצירתו. ונכלל בו – כמו היה בשר מבשרו, דם מדמו. הייתה לו נאמנות אדירה ליוצרים בהם ראה אחים ואחיות לדרך וליצירה. כמו היו שייכים למעין מסדר מסתורי ומקודש, הידוע למתי מעט. וברגע שזוהו הסימנים – המחויבות הפנימית שלו אליהם, לאותם יוצרים, הייתה ללא גבול.

וכגודל המחויבות אליהם, כך עוצמת המשטמה לבינוני, ליחסי, למתפשר, לשטחי, לחד ממדי, למוכר בכורת רוחו בנזיד העדשים של טובת הנאה חברתית או מעמדית. הוא לא סתם דיבר נגדם, הוא היה קטגור גדול כמו בא להעלות את כל עובדי הבעל הללו על מוקד, למען מגר רשעה מן הארץ.

הטרגדיה של פנחס שדה הייתה בכך שהייתה לו זעקה אחת. אדירה, מופלאה ויחידה, ושמה "החיים כמשל". מעולם ביצירתו לא הצליח להגיע לתהומות ולפסגות שהגיע אליהם בגיל 27 כשכתב זאת בדם ליבו. זו אחת היצירות הבודדות הקיימות בעולם, בהם היצירה נוצרת מתוקף חיי היום יום של היוצר. הוא רק חי והיצירה נובעת ממנו ללא עיבוד. ובשטף מצמרר, מחשמל ומטרף.

"החיים כמשל" הוא גלעד ומגדלור, לנשמות האבודות, כל האלינור ריגבי'ס, כל הספנים שספינתם על מים סוערים ואין חוף באופק. הוא המגדלור והוא הגלעד, הוא מציב להם זכר וסימן. לכל היונה בן דוד'ים, האומללים והבוערים באש פנימית שחיו חיים שלמים של אש יוקדת, געגועים מופלאים וחוסר שייכות טוטלית לכל מה שהיו חלק ממנו – בארצי ובמקומי. הוא הקים להם מצבה, וספד להם מספד. לחיים המופלאים והנוראים שחיו. רובם כלל לא נודעו. אך בכל שכונה, בית ספר, מקום עבודה, ישנו אדם כזה. בקצה הגבוה הוא פנחס שדה, יוצר מופלא ונשגב, ובקצה הנמוך שלו הוא יונה בן דוד (מתוך 'על מצבו של האדם'). נפש אומללה וחסרת תקנה. אאוט סיידר נידח, אפור וחסר ייחוד.

ו"החיים כמשל" הייתה היצירה המשמעותית שלו –בהא הידיעה, ולא בגלל שהוא כתב דברים פחות טובים לאחר מכן. פשוט היצירה כל כך מופלאה וגדולה שממנה אפשר רק ליפול. וזה חלק מן הטרגדיה של שדה.

הוא אכן היה משורר נהדר, וקבציו אודות סיפורי חסידים וסיפורי עם, הן עבודות ראויות. וכך גם "מות אבימלך" וספרי מסעותיו בארץ ישראל. אך "החיים כמשל" מטיל צל ענק.

אך דווקא בראיונות הרבים שהעניק לשוחרי גדולתו ניתן למצוא רסיסים מן הגדולה של "החיים כמשל" ובמיוחד ב"שיחות בחצי הלילה", עם יוסף מונדי. שם ישנן פיסות הגות שהן מהממות בתפיסה התודעתית שלהן, כמות שהן נונקונפורמיסטיות ובועטות בכל דבר שמריח ממסד. דווקא בגלות של הראיונות העיתונאים מצויים שברים, וקרעים להגות של שדה.

פן נוסף לטרגדיה של שדה כיוצר, מצוי בכך שהיה לו קשה להגדיר מהו? סופר, משורר, מיסטיקן. ובכן, לגבי, הוא היה פילוסוף, ברור ומובחן, עם השקפת חיים קיומית- רוחנית חד משמעית. הוא היה הוגה לירי ואקזיסטנציאלי, בדומה לקירקגור. רק שהליריקה והאש שבו חרגו מן הדפים הצרים של ההגות והפילוסופיה. וכך יצירתו נפלה מעט בין הכיסאות. כי למעט שניים שלושה ספרים, הוא לא היה ממש סופר, הוא היה משורר, אך הרבה יותר ממשורר, הגדולה ההגותית שמצויה ב"חיים כמשל", והשוכנת בגולה של הראיונות בעיתון – לא מצאה מיצוי מלא שלם ומוכלל, כמות שראוי לה.


אצלו זה או: אישי מאוד מאוד ("החיים כמשל" או ספרי השירים שלו) או: מפוזר וחי בגלויות שונות, כמו בראיונות בעיתון.

זה פן אחד שלו, הפילוסוף הלא ממומש. פן אחר שלו, שמומש מאוד ביצירתו, היה הנונקונפורמיזם והמרידה. אין כמעט יוצר ישראלי שהרחיק לכת כל כך, במרידה וביציאת נגד שלו, כמעט כנגד כל פרה קדושה, ממסד, נורמטיביות עדרית, נטייה קונפורמית, או מוסכמות חברתיות. לשדה היה חוש חד, חריף ומעולה לאתר הסתיידות עורקים, ועדריות מטמטמת. וכאשר גילה אותם הוא התנפל עליהם כדי לקרצף מעליהם את שכבות הטיוח ולהציל מן ההדחקה את שרידי האנושיות הרכה והחבויה, מחד – ואת הגדולה הרוחנית הטמונה בפנים.

שדה היה האינדווידואל הטהור בהתגלמותו. הוא ידע שרק נאמנות חריפה לזה, גם במחיר בדידות מזהרת, תשמר אותו קרוב לאש התמיד היוקדת בפנימו. והמותירה אותו חם ובוער בלהבת השליחות המפעמת בו.

הוא סרב, או לא יכול היה – להתמסד, להתברגן, למכור את האש הדתית שפיעמה בו במחיר שלושים שיקלי הכסף של טובות הנאה – כאן ועכשיו. הנאמנות הזו שלו לקולו הפנימי, הייתה ללא סייג.

חייו היו ביתו, הכתבים שקרא וכתב, המוסיקה שאהב (מוצרט) והידידות והאהבות שבאו ויצאו מחייו. הן היו אבוקות שהאירו את בדידותו, כאבו וסבלו. הן (אהובותיו) היו עבורו אחיות רחמניות שחבשו פצעיו הנפשיים והרגשיים. כך הן היו עבורו, ולא תמיד לטובתן הן, הן היו במקרים רבים נערות אובדות ותמימות שמצאו דמות אב מופלאה, (חבצלת חבשוש ז"ל) בעוד הוא חיפש לא אחת -'הכניסיני תחת כנפך'.

כמו כל יוצר גדול שלא היה שייך לזמנו, (כי היה בן בלי זמן, ועל כן קלאסי ונצחי) – חייו היו טרגדיה. וסופו היה טראגי.

הוא בא משום מקום, לא שייך לשום מקום, אבל הצליח להגיע למבוכי ונקיקי הנפש הנחבאים ביותר, בין אם האדם מודע ורגיש לכך, בין אם לאו.

 

חלק ב':
אני אישית, פגשתי ב"חיים כמשל", בגיל שבע עשרה לערך. וחשתי כי הזעקה האיומה והקשה שחבטה בי מבין דפי הספר – הייתה באותה מידה עדינה ומיוסרת.

אין עוד יוצר כמוהו, שלא שייך לשום תקופה, לשום ארגון, לשום אסכולה. ותוך כך, ומשום כך – זועק ולוחש לכל אדם באשר הוא יצור אנוש בודד, חסר תקווה, מלא מעוף וזעקה – לאיחוד ומפגש.

כל אדם הוא פנחס שדה. ופנחס שדה הוא כל אדם, רק שפנחס שדה יודע זאת, רוב בני האדם לא יודעים שבתוכם גולה פנחס שדה.

מיעוטם יודעים זאת, ויותר ממיעוטם – גילו זאת דרך כתיבתו ולעולם יישארו אסירי תודה לו על שאסף אותן, את הכבשים התועות, ונתן להם משפחה וזהות.

שדה, (כאמור בחלק א'), סירב להתפשר עם תגיות מקומיות כמו לאום, עיסוק וכו', הוא התעקש על הקיטוב האינסופי בין היחיד המתבוסס בבדידותו המקוללת מחד, ובין חידת הבריאה, היעדרות האלוהים, שתיקת האדמה והסבל האנושי בו.

פנחס שדה צרב במוחות וליבות קוראיו – כמלבן הבקר בבשר כבשים תועות. ובאחת הפך את הצרובות, אלה שנשבו ביצירתו – לכבשים שלעולם לא יהיו עוד עדר, אלא פוסעות בנתיב אישי המנותב על פי המצפן הפנימי של הנפש והנשמה.

כאמור, הוא שנא ממסד וארגון. יצא נגד הפסיכולוגיה, ראה בה ניוון, השטחה וגימוד של מחוזות הנפש הפראיים. הוא גם יצא נגד הדת הממוסדת, אגודות הסופרים, כל דבר שהריח קליקה, קואליציה וקונפורמיות (התקרנפות).

בהתנגדותו זו להשתלטות הממסד החברתי על נפשו של היחיד – הוא היה בוטה וחסר פשרות. וזאת, כמו שהיה בלתי מתפשר בכתב ההגנה שלו על זכות הנפש הבודדה של היחיד האבוד, לקבל את מלוא המרחב והאיפשור בעולם בלתי אפשרי של שלטון ההמון מחוק הפרצוף וארגונים ענקיים – על פני זעקת היחיד הבודד ועל פני אינדיווידואליות מקורית ואותנטית.

בשורתו של שדה הייתה ועודה: קול קורא במדבר, בישימון של הקיום האנושי החברתי.

ועל רקע הדומיננטיות העצומה של קליקות והתאגדויות, רשמיות, סמי רשמיות, וסמויות – מופלאה שרידות יצירתו ומופלא עצם יכולתו לחדור ולהתבסס בשדה הספרות והיצירה. וזאת עשה לא בגלל, אלא למרות.

שדה הותיר אחריו להבה גדולה, המאירה בחושך הקיומי הענק של החיים והמציאות האנושית. אבוקה אדירה לצעירים והצעירות שעוד יבואו. הרואים את ביקתת הנזל וגרטל, על כל הטוב והמתוק שבה (פיתויי החיים) את המכשפה מאירת הפנים. והם אצים להתברגן. אך בסוף היער האפל, דולקת לה בשקט אבוקת יצירתו של פנחס שדה, מאירה להם את הדרך אל האני הפנימי, הקול הפנימי, הילד הפנימי, הישות הפנימית שלהם עצמם. כדי שימצאו אותה ויגאלו אותה מתוך הכאוס והגלות של החיים החברתיים והמקומיים.


יצירתו אלמותית, חסרת מיקום וזמן, מדברת לנפש הזועקת באשר היא.

תמיד מושיטה יד חמימה ללטף את המצח הקמוט מדאגה, מניחה אותו על הראש השחוח, אוחזת בכף היד השמוטה. וטוענת את היחיד הייחודי המיוחד, הרגיש ויוצא הדופן – בעוצמה וגם בנוחם ובברכה (אך כאלה הבאים לאדם מתוך נפשו ונשמתו שלו עצמו). היא מקנה לו זהות, מיקום ותחושת נוכחות ושייכות. שייכות למצבור המיוחד הזה של האאוט סיידרים של הנשמה. מרפאת פצעי נטישה וניכור.

שדה הוא ידיד על פני מי יחסי האנוש הסוערים. נווה מדבר בישימון הקיום.

היה ברוך פנחס שדה, על הנוחם, העידוד, החברות. על זריקת האמונה בעצמנו. על הכוח להמשיך הלאה, בגלל מה שקיים עמוק עמוק בתוכנו.

תודה.


——————————————————————————–


"אותי עניינו הבודדים הגדולים – אשר מבלי דעת מאומה על אודות חייהם ניחשתי את בדידותם – ועמהם הזדהיתי עד כדי כך שעצם המחשבה עליהם, ואפילו צלצול שמם בלבד, דיים היה להטיל בלבי מעין שכרון. אותם יכולתי להבין, יכולתי להבין את יסוריהם ואושרם האלוהיים, את התלהבותם השרפית, את בדידותם התהומית, את השכרון האפל של רוחם, את גאוניותם. יכולתי להבין על שום מה לא הובנו בחייהם, ולמה כילו את חייהם הגופניים על ידי צליבה, או איבוד-לדעת, או שגעון. בשעות הקשות של מצוקה, עייפות ובדידות לא איבדתי את אמונתי ובטחוני מפני ששיויתי לנגד עיני את זכרם של הללו שאהבתי, ושהיו חיים ומציאותיים בשבילי יותר מכל אדם ומכל דבר שעל סביבותי"

החיים כמשל, עמ' 72

 

 

 

פרוזה וספרות – במבט קצת אחר…


מבוא
מסה זו תנסה לגעת בפרה קדושה מאוד: פרוזה וסיפרות. ולגעת שלא בכפפות של משי.

בתחילה על סוג סיפרות שאינה מקודשת כלל: ספרות הפופ מיסטיקה. אך לאחר מכן על הפרוזה האיכותית, כאמור במבט אחר. ולבסוף על הפרוזה והמסה.


חלק א. על נבואת השקר של סיפרות הפופ המיסטית
ישנה היום `ספרות רוחנית איזוטרית` שהיא בעצם ספרות רוחנית-רומנטית, כמו: האלכימאי, ספרי קרלוס קאסטנדה, הנבואה השמיימית, המחסום האחרון, התקדשות של אליזבט הייך, ועוד… שמספרת לנו שישנו עולם מיסטי. שאם מגיעים אליו, או נוגעים בו הרי ששם, אם בן האדם רק ירצה אז חייו יכולים לגעת באלוהים… ספרות זו מתעלמת לחלוטין מהקטע הקיומי. מכך ש -90%- מהחיים זה האבסורד ואימה ובדידות וסתמיות והיא (הספרות הפופ מיסטית) מציגה את הדברים בצורה שגורמת להתרוממות נפש. כך שכל אדם ירגיש שבעצם החיים נפלאים ורוחניים ונשגבים, רק אם הוא יתן לעצמו את הצ`אנס ורק אם יעשה את הדברים הנכונים ואם הוא רק ירצה, ואם הוא רק יחשוב אחרת ואם הוא יאמין – אז כל החיים יכולים להיות כאלה (נפלאים ומרוממים). ובעצם זו אשליה, מעין הוליבוד ספרותי ויש להתייחס ביתר חומרה לספרי הניו אייג` מאשר לספר שפשוט בא ונותן תחושת רומנטיקה נטו. כי גם הספרות הזו הינה רומנטיקה אולם היא רומנטיקה מיסטית וכך אדם שאינו בקי בדברים האלה יכול לחשוב שזה הוא הדבר האמיתי.

הפנטזיה המיסטית תמכור את ההזיה של קשר ישיר עם אלוהים בעוד שהבגרות המפוכחת אומרת `אני אף פעם אולי לא אחווה את החוויה האלוהית אבל אני אוכל לשמש פונדק דרך ההוויה שלי למשהו שיעבור דרכי אבל אף פעם אני לא אהיה הכתובת`.

הגישה הקיומית הבוגרת והמפוכחת תבוא ותגיד: אנחנו פה לבד ואין שום דבר שרוצה מאיתנו משהו, לפחות לא מבחינת המצב המהותי שבו אנו נמצאים. אנו נמצאים במצב מנותק (כמו ילדים שנותקו – מסיבה זו או אחרת מבית ההורים החם והמגן) ויש לנו רק את עצמנו, אך אנחנו יכולים להתחבר למשהו בתוכנו שהוא משקף דברים יותר חזקים מאיתנו ואז מתוקף אותו דבר אנחנו נוכל להתעלות מעל איפה שאנחנו תקועים והוא המשדר או המקלט לכוחות הבריאה, אולם אף פעם לא באופן ישיר אלא דרך הוואקום של ההוויה הפנימית. אך ספרות הפופ האלטרנטיבית של הניו אייג` מנסה למכור בצבעים בוהקים ובפוטוגניות את הרוחניות, והכל זה מכירות, וההוויה כהוויה הולכת לאיבוד, נעלמת תחת הרעש המחריש של המסיונריות השיווקית הזו. כאשר שיווק הופך לעיקר מאבדים את ההוויה ואת המהות ונשארים ביד עם תוצר שמוכר את עצמו באופן מוצלח עד כדי כך שאי אפשר לוותר עליו.

אך הגלעיניות והמהות הנפשית אינן מוכרות את עצמן, אינן אמורות להיות טובות בתקשורת ואפשר לראות אותן עמומות מבחוץ מבחינה תקשורתית, מה שעושה אותן לפחות אטרקטיביות. את הרוחניות אין צורך ואי אפשר למכור מי שעושה זאת מוכר פנטסיה, ואם לשפוט לפי יכולת הולכת השולל העצמית של המין האנושי – יש לנו רצון מאד עז לקנות את הפנטסיה.

עד כאן, מן הסתם, יהיו אנשים רבים שיסכימו עם כל מילה. (חוץ מצרכני ספרות העידן החדש כמובן). וקל לחשוב כי הכתוב מעלה נכון לגבי ספרות פופ מיסטית, אך יש סיפורת רצינית איכותית שלגביה לא יכולה להיות ביקורת.

האמנם?


חלק ב. אקספוזיציה:
עבור אנשים לא מעטים האקט של לקיחת ספר טוב לידיים, הינה חוויה מרגשת, אחד מפסגות החיים;

אדם שמושפע עמוק מספרות, הוא אדם שעדיין מחפש, שעדיין נותן מקום למשהו יותר גדול מהטרוייה הקיומיות לחיות בו. אדם אשר מושפע באופן עמוק מספרות – הרי שקיימים בו מיצבורים של עוצמות רוחניות ונפשיות וככל שהוא מושפע חזק יותר מן הפרוזה, כך זה מראה על העוצמה אשר חבויה בתוך תוכו המתחברת עם עוצמת הספר.

אז לוקחים ספר טוב ו… הטריפ מתחיל. כאן האדם מוצא את אשר הוא מחפש כל ימיו, את אותה תחושה של: `עכשיו זה קורה ובגדול`. את זה הוא מוצא בספרים; בפרוזה, שירה ובסיפורים.

עד כאן זה נכון, וזה גם מה שמקובל לחשוב אודות ספרות וספרים, (בעיקר בקרב אוהבי ספר, אך לא רק). ויש להודות כי הסיפרות והפרוזה היא אחד ההיכלות הרוחניים האחורנים, שבהם אנשים עם שאר נפש יכולים למצוא אמיתות שחיי היום יום לא נותנים להם ביטוי. הפרוזה, והכוונה לפרוזה טובה, נחשבת לפרה קדושה מאוד. יש שאוהבים אותה, יש שמשתעממים, אך אף אחד לא יעז להגיד משהו בגנותה, כז`אנר. האם ניתן בכלל לעשות זאת? אולי. אפשר לנסות. כי אולי, באמת ישנה עוד דרך להביט על הפרוזה האיכותית.


המשל:

פעם היה נער, שרצה מאוד, בכל מאודו להתאהב, לחוות בעוצמה את סערת הרגשות, את ההתמכרות העצומה את המיקוד העמוק הזה כלפי אדם אחר, את המתיקות הזו, את הביחד הנהדר הזה – שצובע את הכל בצבעים של שקיעה וזריחה גם יחד.

וכך הלך שנים, עם הדבר הענקי הזה בתוכו, כניצוץ שהלך ותפס חום לקראת התלקחות.

כגלעין שהלך והתגבש לקראת צמיחה.

כקפיץ שהלך ונדרך לקראת השחרור הגדול.

ואז ביום מן הימים (והוא בן 17 לערך) פגש ידיד, וראה שפניו להבים, עניו יוקדות ונראה נסער ונלהב. לשאלתו ענה הידיד: "זה הספר הזה, אבל אי אפשר לספר, צריך לקרוא".

הספר היה אודות אהבה, אהבה נואשת ומופלאה, ספר הכתוב בצורה שמביאה את החוויה פנימה, ממחישה אמיתות ומצבים של אהבה אמיתית.

הנער לא יכול היה להתאפק יותר, חיפש בכמה חנויות, לא מצא, עד שלבסוף היה צריך להזמין את הספר. כל יום הגיע לחנות וכעבור שלושה ימים הספר הגיע, והוא החל לקרוא בו כבר תוך כדי הליכה, אחוז מעין אמוק, סחוף עד קצה חושיו, נפעם מן הדקויות, מן האבחנות הפסיכולוגיות שכה הטיבו לחדור לנישמתו ולחשוף את רגשותיו המוצנעים ביותר…

וככל שהתקדם בספר – נראה היה לו כי כל פיסקה מכוונת אליו אישית, וכי הסופר הכיר את חביונות נפשו יותר משהכיר את עצמו, וכשהגיע לעצם מערכת היחסים בינו לבינה, הרגיש בכל על-חושיו ותת-חושיו, שזו הדיוק האהבה לה התכוון ולה ייחל כל ימיו הקצרים, עלה במעלותיה גלש במדרונותיה, סב עם כל הגלישה והתעלה עם כל עליה, עד שבסוף הספר היה נטול נשימה ממש.

שנים נשא את הספר בליבו, בוער ויוקד, הוא כבר מתחילת שנות העשרים והוא פוגש נערות נפלאות, אך הן בברור לא האחת והיחידה של ה הוא מייחל, ואז הוא מתאהב, אבל באמת. וזה אכן נפלא ומרגש וסוחף והכל, אך אז החלו דברים, דברים קטנים, שבכל פעם הוציאו אויר מן הבלון; ריח נשימתה בבוקר, פיזור הנפש שלה, גסות הרוח שהגינה כלפי עובדים בחנויות, מנהגי האכילה… וכל דבר כזה גרם לבלון אהבתו להתדלדל עוד ועוד, עד שיום אחד נותרה בידו פיסת פלסטיק ממורטטת, מקומטת ורטובה, בכלל לא כמו שחלם, כמו שהיה בהתחלה; התבונן בה ולא ידע מה בכלל מצא בה…

והספר נותר בליבו כחותמת אש, כמזכרת נפלאה שלה תמיד ישמור אמונים, גם בפרשיות הבאות שגם הן כמובן תתגלנה תמיד במלוא עליבותן לבסוף.

שהרי ליבו ונפשו,נתונים תמיד לאהבה הראשונה, זו שלה הקדיש את הניצוץ, את הגלעין, את הקפיץ של אהבת נעוריו. שכן את אהבתו הראשונה חווה בין דפי הספר, להם הקדיש את חומר הגלם של אהבתו העזה. ומאז, הניצוץ עומם, הגלעין לא פורה, והקפיץ חסר את המתח הפנימי.

כי מי יכול להתחרות עם הפסקאות המופלאות של מעשה המרקחה האומנותי?

המציאות נראתה נוראה בהשוואה למה שקרא בספר, והרי מה שקרא שם הוא שקטף את ליבו ואת משאבי אהבתו הטהורה.

כמו לחוש רעב אדיר ואז לפגוש את שיא הג`אנק פוד, מתועש, מתובלן, עם צבעים מרהיבים (כימיקלים) וריחות ניחוח (תמציות מזון).

ואז, לאחר שטעמנו מן הג`אנק פוד, בפעם הבאה שנחוש רעב כזה ונמצא ירקות טריים/ פירות טריים/ גבינה טריה – לא יהיה בנו עוד ניצוץ, גלעין וקפיץ – עבורן, כי האוכל הממוסחר של הג`אנק פוד היה שם קודם ו`גנב` את ההצגה.

ואז, כדי להגיע לאותה עוצמה של חוויה קולינרית – עלינו לחפש אוכל לא פחות עתיר בגירויים ותחושות-סף. ולאוכל האיכותי – אין סיכוי.

הנמשל:

וכך חיינו: יש בנו זעקה אמיתית להתממשות ולהגשמה עצמית, לפגוש את החיים עם כל מה שחי בנו בפנים, זה אמנם מוסתר עמוק בפנים, אך הוא מלא רצון להיות. אך לפני שזה קורה, אנו פוגשים את נביאי האומנות והיצירה, המדברים אל הדימיון והאמוציות הגולמיות שבתוכנו בשפת האשליה והפנטסיה – ושובים אותנו כליל. והבעיה היא שקל לנו להאמין שזה באמת, שאלו החיים האמיתיים, שאם רק נרצה ונאמין… כמו באגדות ממש.

והפרוזה כתובה כך, שדרך הצעיפים והמסכות אנו חשים ומזהים – גרעיני אמת גדולה, שבבי מציאות נסתרת אמיתית. כלומר: ש-א) החיים נפלאים ויפים (צעיפי האשליה הדקורטבים. ו-ב) שהאמת אכן שם (רסיסי האמת הפזורים מתחת לצעיפים).

כך שמעשי היצירה האמנותיים תמיד דוברים אמת, אך זו אמת שאנו צורכים במקום לחיות אותה. זו אמת שמישהו רקח ובישל כך שיהיה לנו מעניין לקרוא את זה. שהיה שיא וקתרזיס. זו אמת שעברה בית חרושת. והבעיה היא שהכרתית אנו יודעים את זה, אך התת תודעה שלנו מתרגמת את זה כאילו שזה החיים עצמם; אנו מתרגשים, נסחפים וכו`. וזה תמיד עשיר ומהמם יותר מהחיים עצמם.

וקל להתמכר לזה. כי זה לא משמעם וריקני כהחיים עצמם. והרבה אנרגיות נפשית מופנות לכיוון היצירה במקום לכיוון החיים. כמו פר שמרביע שקית מפלסטיק ולא את הפרה האמיתית. ולאחר זמן – זה מרוקן אותנו ממתח נפשי מטעינה פנימית וממשאבים נפשיים ויצירתיים אמיתיים.

כי כשפוגשים את האמת האמנותית אין צורך להתאמץ, הכל נרקח עבורנו, אנחנו צריכים רק לצרוך. וכך אנו נמצאים מוותרים על המאמץ הפנימי, על החיכוך בפנים, על רמת הלחץ הפנימי – שלפני המפגש האמנותי – היה יותר חזק מלחצי הסביבה והחברה, אך עתה אפשר סוף להתרוקן בפנים , שוב לצנוח, לתת לזה לקרות, ליפול שוב לשינה.

התרגלנו לצרוך את החיים במקום ליצור אותם כל יום ורגע -מחדש.

ואז, כשתגיע המציאות האמיתית, כשנפגוש את חומרי הגלם של החיים כפי שהם באמת נהיה מרוקנים, חסרי מתח ותשוקה פנימית – חסרי מוטיביציה. כי אלילי האמנות של האמת גנבו מאיתנו את גלעיני- ניצוצות- וקפיצי- החיים.

ומעתה – המציאות לעולם כבר לא תגרום לנו אותו הריגוש, ולנו כבר אין את האש הפנימית.

כך באמנות הטובה, בספרות במיטבה.

אך קל וחומר שזה קורה בספרות שמכונה: ספרות רוחנית, או מיסטית.

מה שקרוי היום ספרות העידן החדש;

 

 


אז אם כל סוגי הפרוזה נקטלו כאן, אז מה נשאר? האם ישנו ז`אנר שלא מוכר את הנשמה בזול? וממסחר את ההחויה של החיים בנזיד עדשים ספרותי?

התשובה היא: המסה.


חלק ג . סיפור ומסה – שתי דרכים להעביר מסר רעיוני
בבסיס כל יצירה פרי רוחו של יוצר – טמון רעיון, קונספט, תפיסת עולם. בכתיבה מילולית ישנם ז`אנרים שונים, בעיקר: מסה, שירה, פרוזה (כלומר סיפור). מבין שלושתם הז`אנר של הסיפור הוא הפופולרי ביותר והסיבה היא: האמוציות. אנשים צריכים סיפור מפני שהם עדיין ילדים בפנים שהולכים שבי אחר פנטסיות ובעצם זה לא הם שהולכים שבי אלא האמוציות שלהם. בזמן שהאדם הבוגר אינו צריך שיספרו לו סיפורים, הסיפור בעצם עוקף את כל מנגנוני ההגנה של האדם ונכנס פנימה בעקיפין דרך ההזיה של הסיפור. האדם נסחף עם הסיפור והסיפור לוקח איתו את הרעיון והקונספט כמו ויטמנים במיץ תפוזים. כך שלאדם שהוא לא בוגר נפשית, אלא אמוציונלי, הסיפור בהיות עטוף במעטה אמוציונלי יפגוש את האדם ברמות בהן הוא חי ולא ברמות שבהן האדם טוען שהוא רוצה לחיות, ולכן יהיה הסיפור נגיש יותר עבורו. כך שהכותב בעצם עושה שרות עבור הקורא – על מנת שזה יוכל לספוג טוב יותר תכנים גלעניים שכתיבתם היתה יוצרת קשיים בעיכול.

הדבר הטוב ביותר בסיפור מבחינה בוגרת הוא שהוא מאפשר לרעיונות המרכזיים להגיע ליותר אנשים וכל עוד לא אבדה הגלעיניות הרי שישנו רווח אמיתי. מעבר לזה הסיפור מאפשר לשבץ רעיונות לאו דווקא באופן דידקטי ומובנה בצורה של מודל כי אם יותר כמו בריקוד, מילה פה, מילה שם ומארג הרבה יותר גדול נפרש.

כך הסיפור, מעביר מסרים ואמיתות דרך מעשה ההסוואה של העלילה ויחסי הדמויות. אך המסה היא אחרת, המסה היא כלי תקשורת בוגר, קשה גלעיני, המדבר אל התובנה והאינטליגנציה והיא כלי מצוין להעברת רעיונות והשקפות עולם, בעוד שהסיפור הוא כלי לפורקן ובידור – המטפח פנטסיות ומקיים מציאות בידיונית – בשעה שהמסה האמיתית באה לפורר את הבדיה ולחשוף מתוכה את המציאות הקשה.

ושוב, לא שהסיפור לא מעביר רעיונות והשקפות עולם אבל זה נעשה במחתרת, לא בגלוי, כאילו כדי לעשות רווח מישני בלבד.

אך סך הכל הסיפורים באים והולכים אך האמת הגלעינית על הקיום והחיים נשארים וצריך אומץ ונחרצות להגיד את זה בגלוי ואת זה עושה המסה.


——————————————————————————–

" כל אימת שמלנכוליה לא מולכת בסיפרות, הסיבה היחידה לכך היא חולשה"

ג`איקומו ליאופרדי (1798-1837)

 

…"בספריכם קניתי חכמה. כל מה שיצרה המחשבה האנושית בלא ליאות דורות על דורות, נדחס בגולגלתי לפקעת קטנה. אני יודע שאני חכם מכולכם.

ואני בז לספריכם, בז לחכמה ולכל טוב העולם. הכול אין ואפס, הכול בן חלוף, אשלייה, תעתועים, חזיון שווא. כל כמה שתגדל גאוותכן, כל כמה שתרבינה חכמתכם ותפארתכם, הרי המוות ימחה אתכם מעל פני האדמה. כמוכם כעכברים שבמחילות העפר, וצאצאיכם, וההיסטוריה כולה, ואלמוות גאוני הרוח שלכם, כל אלה יקפאו או יישפרו יחד עם כדור הארץ.

דעכם נטרפה ואתם הולכים בדרך לא דרך. את השקר אתם חושבים לאמת ואת הכיעור ליופי. הייתם משתוממים אילו מכוח נסיבות כלשהן היו עצי ההדר והתפוח מצמיחים פתאום לטאות וצפרדעים, או אילו החלו הוורדםי להדיף ריח זיעת סוסים; כך גם אני משתומם עליכם, שהחלפתם את השמיים בארץ. איני רוצה להבין אתכם".

מתוך: "ההתערבות" מאת אנטון צ`כוב


——————————————————————————–

גבריאל רעם

 

האותנטיות בחייו ויצירתו של היוצר.


(או: היוצר והאמן – כיצור אותנטי)

תיזה:

התחושה הכללית באשר לאמנים, יוצרים, הוגים וכו` היא שככל שהם מתרחקים מן החיים הרגילים כך יוכלו ליצור יצירות עמוקות, משובחות וחשובות יותר. נראה כי זקוקים הם למגדל השן הזה בגלל הפרספקטיבה. וכי המפגש האישי והבינאישי יכול רק לפגום בצלילות, בחדות ובעומק של היצירה.

כך התיזה הרווחת, אך התיזה המובאת כאן, מבקשת לבדוק ולבחון את התיזה ההיא. ובכן, ראשית אכן התדמית של יוצרים, הוגים, אמנים וכו` היא שהם אכן זקוקים למרחק הזה. אך כאן אני מבקש לבדוק את התקפות של עניין הפרספקטיבה; מדוע בעצם היצירה וההגות אינן יכולות לינוק מן המפגש הבינאישי בין אדם לאדם ולהתעורר לתחיה (יותר ויותר) דווקא ככל שמתקרבים למפגש הבינאישי ולחוויה של לחיות את החיים ביום יום?

ובכן, מי שפורח כתוצאה מן המרחק מהחיים זה האינטלקט; החוויה הסובייקטיבית רק מפריעה לו למצוא אמת ותובנות אודות הקיום והחיים. ניתן להבין זאת כשמדובר במדען ובחוקר באקדמיה, שהרי הם הרי נסמכים בעיקר על האינטלקט ועליו בעיקר. אך מה לגבי היוצר? הרי האינטלקט אינו המיכשור העיקרי שלו ביצירתו? ובכן ההסבר אולי טמון בכך שיש משהו בקירבה לחיים ולמציאות הבלתי אמצעית שגורמים לשיתוק של מעיינות היצירה. ומדוע כך כי אולי כשהוא לא מוגן במגדל השן היצירתי, כשהוא חשוף למפגש בלתי אמצעי אם אדם אחר – נחשפות חולשותיו, גמגומיו, בעיותיו.

דהיינו, המרחק – לא מתוך אהבת מרדכי (כדי לשבח את היצירה), אלא מתוך שנאת המן (מתוך חולשות ומעצורים אישיים).

פיתוח התיזה: לרוב, יוצרים והוגים גדולים חיים בפיצול; מצד אחד יש לו (ליוצר, להוגה, לאמן) את חייו הפרטיים, שם קומץ מכיריו המועטים לא מעריך במיוחד את שיעור קומתו האישית. ומצד שני יש לו את עבודתו, עליה הוא זוכה להערכה, מצד ציבור גדול, שם הוא ענק.

ודבר נדיר הוא – למצוא יוצר, אמן או הוגה בעל שיעור קומה והזוכה להערכה, שאין לו את הפיצול הזה. יוצר שזו דווקא החוויה והמעורבות הסובייקטיבית של כאן ועכשיו, של אני ואתה – המאפשרים לגדולה שבו לצאת החוצה.

ובכלל, גם לאלה הצורכים את האמנות שלו – אין כוח, סבלנות, ואובייקטיביות פנימית – לשאת את הגדולה ונקודת המבט הרחוקה והגבוהה הזו כשהיא לא מציצה בהם מתוך דפי ספר, אלא מדברת אליהם ישירות מן החוויה הסובייקטיבית. כשזה במפגש פנים אל פנים -זה חזק, בוטה ומחייב מדי.

הניתוק הזה, אם כן, הוא טוב לכולם. וכך, האמן – היוצר, (או ההוגה –היוצר), אף הוא התרגל לברך על הדיכוטומיה הזו בחייו; בין חייו האישיים ובין יצירתועבודתו. כך אמנם נותרים חייו האישיים דלים ושטוחים, אך גם נעדרי מהומות. את הגדולה שבו הוא חוסך לשעות היצירה; למקלדת המחשב, לקנבוס הצייר, לתווי המוסיקה. וכאן הוא גם בטוח באשר לתגובות לגבי יצירתו; כי מעבר לגלי הפרשנות השונים של יצירתו, הוא (כאדם) יכול לנוח בשקט, לתת להם לשבור את הראש, וכל זאת בשעה שהוא עצמו חסוי מוגן, לא ידוע.

ושוב, לא רק הוא מוגן, גם קוראיו; כי כשהיא מנותקת מן החוויה האישית, מן הרגשות הפועמים של ה`כאן והעכשיו` – יצירתו לא מאיימת על הקוראים, המעיינים, המביטים והצורכים אותה, וכך היא מעניקה להם חסיון והגנה; `זה לא שייך אלי` הם אומרים לעצמם ולוקחים ממנה רק מה שלא עלול למוטט את הבסיס הלא אותנטי של חייהם הקטנים. הם לוקחים ממנה רק כל שעשוי לחזק את הדימוי העצמי שלהם, ומתעלמים מן האלמנטים ביצירה שיש בהם ביקורת או שלילה על חייהם כמות שהם.

ומה באשר לחיים האישיים שלהם? ובכן שם, חשיפת האמת המשמעותית נחסכת בעיקר למצבי טראומה, לקטעים של התפרצות רגשית, או בשעת ייעוץ פסיכולוגי. ומה מתרחש בדרך במפגשי יום יום, רגילים ושגורים בין בני אדם? ובכן, שם מתקיימות בעיקר תובנות ומשמעויות טרוויאליות, לעוסות, קולקטיביות בדרך כלל – שלא מסכנות כלום, כך שהשיגרה הקטנה של היום יום תוכל להמשיך ללא הפרעה.

חוסכים את התודעה הערה לקטעים של מחוץ לחיים האישיים; כמו ביקור בהצגה, קריאת שירה, הרצאה מלומדת – אך שם, כאמור, התובנה והמשמעות כבר כלואה, לא מאיימת, כמעט ידידותית.

הפיצול הזה נשמר בקנאות רבה בכל תחום מתחומי חיינו, לשם כך, למעשה, נוצרו שמורות הטבע והגטאות של האמנויות, היצירה, ההגות והדרמטורגיה. לשם מנוקז הגניוס העודף. וחס וחלילה שלא יעבור ויחלחל לתוך החיים האישיים עצמם. כלומר, מנקודת מבט זו טיפוח האמנות, הספרות וההגות הגבוהה לא בא בהכרח להעשיר את חיי הפרט, אלא ליצור הפרדה ברורה, שבה הגישה לתובנה הגבוהה תתרחש רק מעבר לגדר, מאחורי המחיצה.

ובהקשר לזה יכולה לצוף שאלה מעניינת; מה יקרה, באמת, אם חלק גדול מן היוצרים וההוגים הגדולים – יתבקש לצקת את התובנה, המסר, הרעיון או התודעה המיוחדים שלהם אודות החיים והקיום לתוך מפגש חד פעמי ועכשווי, לתוך התרחשות בינאישית. כמה מהם יצליחו להפוך את הפגישה או השיחה האישית הזו עימם למחשמלת, מרתקת, מיוחדת ומטלטלת באופן אישי וזאת בגלל שאותם תודעות עודפות אותן הם מצליחים להטעין לתוך היצירה שלהם –חיות עכשיו באופן אישי בינם לבין האנשים שעימם? שהרי אולי המבחן הגדול ליוצר גדול הוא לבדוק עד כמה הוא יצליח להחיות את המסר ותובנה שחיות ביצירתו – ביום יום. ואז, מן הסתם, נמצא שברגע שרובם יגיעו למפגש בינאישי בלתי אמצעי וחוויתי עם אחר או אחרים, חלק לא קטן מהם יתגרש ממקורות הכוח וממעיינות החיות והגניוס של יצירתם. (הם אולי ידברו על זה, אך זה יהיה מנותק, יבש, חסר חיים). ואז נמצא כי במקום שהנוכחות החיה והפועמת של `כאן ועכשיו`, תטעין אותם בחיוניות ותשחרר מתוכם את התודעות הגבוהות שלהם, היא בדיוק תגרום להיפך, היא תחסום אותן.

הסתייגות:

עם זאת, בשלב זה עלי להכניס הסתייגות רצינית מכל שכתבתי עד כה. וההסתייגות נוגעת לרמתם של צרכני האמנות והיצירה שלו. הדברים שכתבתי נעשים תקפים פחות – ככל שרמתם של צרכני התובנות והמשמעויות הדרות ביצירתו – נמוכה יותר. שהרי ברור שאין לו, ליוצר, יכולת להתחבר למצב תודעה גבוהה במחיצת אנשים שרמת התודעה שלהם נמוכה משלו. ולשם כך עליו אכן לסגת למגדל שן, ומשם ליצור. הדברים שנכתבים כאן מכוונים למפגש של היוצר אם אנשים שמסוגלים להעריך את יצירתו. אנשים שקוראים או רואים, או שומעים אותה ומסוגלים להעריך את עומקה וגדולתה כי יש בהם משהו על אותו התדר. הבעיה הזו של ההיתנתקות של היוצר מגדולתו במפגש פנים אל פנים היא רק רלוונטית כשמדובר על אנשים שנמצאים על הרמה של יכולת הערכה של יצירתו. אנשים שממילא אינם מתעניינים או מסוגלים לעכל את היצירה ממילא לא יצליחו לתהלך את כשרונות וחזונו – במפגש פנים אל פנים עמו.

ועתה משהבהרתי זאת, ניתן להמשיך בפיתוח התיזה לגבי האמן היוצר – כאדם אותנטי.

הדיכוטומיה המתוחמת הזו, הקיימת בין היוצר ובין האדם הצורך את יצירתו, אמנותו הגותו – היא סוג של הגנה, והגנה על שניהם; על היוצר שלא צריך לחשוף עצמו באופן אישי, שהרי יציקת התודעה שלו לתוך כלי הנמצא מחוץ לתחום חייו האישיים, מגנה עליו, כי היא מאפשרת לו לא להיחשף ולא להתמודד עם האמת של חייו. והיא גם מגנה על האדם שצורך את אמנותו. כי המפגש עם אמנות מתוחמת, לא ישירה, מאפשר לחייו האישיים להשאר מחוץ לתחום הדיון, כמו לא רלוונטיים. הוא יכול לבוא עם כל הפנטזיות והנפיחות העצמית (או רגשי הנחיתות) שבעולם, והם לא יפגעו כהוא זה כתוצאה מן היצירה. הוא כבר יסנן את כל מה שעשוי לפגוע בו.

וכאן אנו רואים כי אמנם הרמה הראשונה של מדיום אמנותי או הגותי היא ליצור מפגש בין חייו הפנימיים של המתבונן לבין חייו הפנימיים של האמן, אך מעבר לזה, קיימת רמה שבה האמנות דווקא חוסמת ולא מאפשרת מפגש בין היוצר ובין זה הצורך את יצירתו. ברמה זו היצירה דווקא מרדדת ומרככת את האימפקט של חשיפה בלתי אמצעית. וכך הורגים `שתי ציפורים`; `ציפור אחת: היא הגנה על הפגיעות של זה שפוגש את יצירת האמנות או ההגות – כי הוא לא נחשף ולא נפגע. ו`ציפור שניה`; היא הגנה על החשיפה של האמן היוצר שעכשיו לא צריך לחשוף את העובדה שהמלך (הוא) הוא עירום; הוא חזק רק כשהוא ניצב מאחורי היצירה, אך מלא מעצורים כאדם מול אדם. כי היצירה לא חיה בו, אלא ביצירתו.

כך שליצירה תפקיד דואלי וסותר; מצד אחד היא באה ליצור מפגש עם תודעה גבוהה, ומצד שני ליצור חסיון על חיי החוויה של האדם. זו חוויה זהירה, שבה קיים נתק בין המסר והחיים האישיים הן של היוצר והן של זה הצורך את יצירתו.

ומה שמוחמץ בכל זה היא החוויה של `לחיות`! אנו פוחדים לחיות, פוחדים לפגוש תודעה רחבה ולהכניסה לחיינו הקטנים והמוגנים. זה יחשוף את מימד הפנטסיה האישי שיש לאדם אודות עצמו ואודות מה שהוא מצפה מן החיים. אי לכך, תודעה רחבה (או גבוהה) שוכנת בגטו של היצירה, מנוכרת לחייו האישיים של הצורך אותה!

ועל כן, האמנות, מבחינה זו, היא התחבולה שבעזרתה מצד אחד נמנע המפגש החוויתי בין תודעה גבוהה ובין החיים הפרטיים – ומצד שני נשמר הניסיון להפיק מן התודעה הגבוהה יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, וזאת מבלי שהאדם עצמו יצטרך להצטרף בעצמו למציאות הרחבה הזו, או יצטרך חלילה להזמינה אל חייו.

וכך קורה שאך לעיתים, לעיתים רחוקות, זה קורה; כשהעוצמה וההיקף של יצירת הגות גבוהה,למשל, מוצאת דרכה אל שיחה; היוצר מצליח לצקת אותה לתוך שיחה עם אחר. אך, אם זה קורה, התוצאה בדרך כלל קשה, עד קשה מאוד. זה עשוי להביא לרגשות של עוינות, כעס, תוקפנות ועד לפיצוץ אצל האחר.

ומכאן שאם נחזור ליצירת האמנות או ההגות, הרי שלכולן מכנה משותף אחד; לאכול את העוגה (עוגת המודעות, התובנה והמשמעות), ולהשאיר אותה שלמה (להותיר את תפיסת העצמי –הן אצל היוצר והן אצל צרכן היצירה – ללא שינוי).

ומה שמסה זו מנסה להנהיר הוא שאי אפשר לקלוט שום דבר מן המציאות ועל המציאות- באמת – שהוא לא עובר דרך הכבשן וכור ההיתוך של תפיסת העצמי והסובייקטיביות של האדם. אי אפשר להבין כלום באמת, ללא החוויה האישית שעוברת דךר ה`כאן והעכשיו` והגורמת להיפתחות אישית של האדם כלפי הדובר או המציג, יחד עם פתיחות כלפי הדבר שעליו הוא מדבר. כלומר, ללא זיקה אישית, בינאישית בלתי אמצעית בין חייו האישיים של הקולט ובין חייו של זה שמציג תודעה או תפיסה כלשהי – הכל ישאר סטרילי, עקר, מעוקר, קר, קפוא, ובעיקר מנוכר, לא נוגע, לא מגיע, לא אמיתי. ומה שיהפוך אותו לאמיתי זה לא הניסוח או אופן ההצגה של הדברים אלא העובדה שזה פגש הוויה חיה ופועמת של אדם שפוער את חייו לקראת מה שקורה. פוגש אותה לא עם החלק המנוכר שבו אלא עם האינטימיות השלמה של חייו האישיים והפרטיים ביותר.

ושום יצירה ותהא הגדולה והעמוקה ביותר בעולם לא יכולה, מבחינה זו, להישוות למפגש דיאלוגי, חוויתי פנים אל פנים. כי, בסופו של דבר, שם מבחן האמת למה שחי ביצירה וביוצר ולא בשמורת הטבע המוגנת של היצירה.
 

יצירות ויוצרים – כמשיבי נפש.

מה מנסים היוצרים והיצירות הגדולות לעשות?

out Reach To ולנסות ולהגיע אל אותה פינה בנפשו של הנידח, המבולבל, המסכן. לגעת בו ולהציל אותו מאובדן עצמי ומתיוג עצמי שלילי. לשקם את הדימוי העצמי שלו ולהראות לו שקיומו אינו סתם וכי שייך הוא לשורה של אנשים מיוחדים שהיו מבורכים ומקוללים בה  בעת; מקוללים מבחינת החברה ועצמם, אם הרשו לחברה להיכנס פנימה לחייהם(, ומבורכים כבני אדם אותנטיים ובעלי ייחוד. הוא האבוד והמקולל מודע לקללה, ואילו היוצר רוצה ליידע אותו באשר לברכה.

היוצר רוצה לעזור לו )לה(, להחזיק להם את היד בנפילה הגדולה שהיא חייהם, להראות להם את הגדולה שהיא עצמיותם האותנטית. לגרום ללכלוך של הקונפורמיות, הכוללניות, השטחיות, התיפלות, הקטנות וצרות המוחין, שדבקו בדימוי העצמי שלהם, להתנקות ולהעלם, ולגלות מתחתיהם את היהלום הבורק והקשה שהוא עצמיותם האמיתית. לשדר לו/ה שיחכו רגע, שלא ילכו לאיבוד כל כך מהר, שלא יאשימו ויענישו את עצמם כל כך, כי בעשותם זאת הם רואים ומתייחסים ללכלוך שהצטבר מסביב ובחוץ – ולא אל היהלום שמוסתר על ידם, וקיימת סכנה כי על ידי הצליבה העצמית הזאת הם עלולים לפגוע חלילה ביהלום היקר.

אני עצמי זוכר משנות צעירותי את הכתבים שפגשו אותי ועשו לי בדיוק את שאני שואף לעשות בכתבי לחייהם של הצעירים של עכשיו ושל אחר כך; הבזיקו אור גדול שהאיר את אפרוריות הסתמיות שעטפה את הייחוד הנעלם ששכן בתוכי. אפרוריות סתמית שהם סכנה זוחלת שעוטפת את הכל והיא שרויה על כולם; על רוב הספרים, המרצים, היחסים והאהבות שהצטננו. וזו סכנה ממשית ליהלום שלהם, שהרי תוך כדי שהות עם אחרים סתמיים וחסרי ייחוד -כה קל להאמין

שכאלה הם גם פניך, כאלה הם חייך. להאמין שהכל הוא אך לכלוך, תפלות, סתמיות ואבק. וכי בשורת היהלום היא פנטסיה – במקרה הטוב, ונאורוזה ובעיה נפשית – במקרה הרע. אינך פוגש יהלומים פועמים נוספים מלבדך, וכל שחוזר אליך מאחרים הוא אותו כיסוי אטום, חד ממדי וחסר שאר רוח. וכה קל להאמין שכאלה הם פניך וכי גם אתה חסר ייחוד, עומק וזוהר פנימי. וכי כל שאת חש בפנים מפעם לפעם, הן לא יותר מאשר אילוזיות עצמיות. שהרי הנורמה לא כזאת. ואז, כאמור, כל שנותר הם התיוגים העצמיים השליליים. וכך עובר לו אותו יהלום דרך חייו, והוא מוקף, מכוסה ועטוף בנורמות קולקטיביות דומיננטיות, לא יודע אם אחרים גם הם צופנים יהלומים כאלה, או שמא היהלום שלו הוא אך שלוחה נאורוטית שיש להיפטר ממנה, מהר. ולתוך כל הבילבול, המבוכה והאובדן הללו, צונחות היצירות הגדולות. הן לא מהוות תרומה או עזרה, הן קרן אור להולך בחושך, הניצב על פי תהום – וחבל הצלה למי שנפל לתוכו. בלעדיהן כל שנותר הוא או סתמיות והבל – בחוץ, או סבל וצליבה עצמית – בפנים. ועל מה מדברים כתבים אלו? על נפש אחרת, מציאות אחרת, על המטאפיזיקה הפנימית שהיא חזקה וריאלית יותר מן האלילים המוחשיים ביותר של השגים מדידים, או התרמומטר של דעת הקהל ויחס החברה. הכתבים הללו, היצירות הללו, מראות לאדם שהוא לא משוגע! או דפוק מבחינה נפשית, וכי יציאת הדופן שלו, עולמו הפנימי – הם בחזקת ייחוד אמיתי. ייחוד הדומה לייחודם של אותם ל"ו צדיקים נסתרים, שצדיקותם הנעלמה מצילה את עולם ההבל והריק מכיליון די בטוח. וכך יוצא שיצירות אלו יכולות להיות בעבור ההלך הבודד והאבוד של הנפש – יותר מוחשיות ואמיתיות, מאשר עדת רעים צוהלת או מתנכרת. כי הן מסוגלות לגאול אותו מן המחלה המדבקת של הסתמיות, האגביות והשטחיות – המכסים את פני הדברים ולהחזיר אותו למעיין המים החיים של האותנטיות – המפכה בתוכם. וכך לאפשר לו לגעת בגלעין הגדוש של עצמיותו האמיתית. זו שבדרך כלל חסרת ייצוג או התייחסות, למעט שבבים מקריים, הבלחות פה ושם בשיחה או לפני השינה. היצירות הללו משקמות ומדגישות עבורו את הגדולה של נפש האדם, באשר הוא אדם. כיחיד, ולא חלק מן הנורמטיביות של חברה זו או אחרת. שהרי כל חברה, כחברה היא הבל ורק הנפש, ובעיקר הנפש היא המציאות המציאותית היחידה.

ועתה ליצירות שהצליחו לגעת בי באותם זמנים של עלטה וחוסר בהירות, שבהם היה לי אך מושג קלוש: מי אני, מה אני, להיכן פני וכו'. אלה מקצת מן היצירות. בעבור אנשים אחרים, מן הסתם אלה יכולות להיות יצירות אחרות לגמרי. אך יצירות אלו נגעו בי באותם ימים, וגם בימים מאוחרים ועכשוויים יותר. והכותבים

שלהם קרובים אלי יותר מאנשים הקרובים אלי ביותר, כי הם קרובים אלי במקום שבחיי היום אין לו כמעט ייצוג. המקום הזה הוא הכי אינטימי לי, הכי יקר וקרוב אלי ועם זאת בחיי היום יום הוא הכי רחוק ממה שקורה. יצירות ויוצרים אלו הצליחו לגעת בנקודה האינטימית הזאת, ובכך הפכו לחברי הקרובים ביותר. אז הרשימה הבאה, היא רשימה של פנסים מאירים בחושך קשה וידידים קרובים בעולם מנוכר:

* אנטואן דה סנט אכסופרי הנסיך הקטן

* פנחס שדה החיים כמשל

* הרמן הסה נרקיס וגולדמונד, סדהרתא ועוד

* קארלוס קאסטדנה מעט כל יצירותיו

* שלמה גיורא שהם הסוציולוגיה של האבסור וכמעט כל כתביו

* אסתר קל רסיסים, ויצירות אחרות

* אוספסנקי וגורדייף בחיפוש אחר המופלא

* יהודה עמיחי עכשיו ברעש ושירים אחרים

* נתן זך כל החלב והדבש

* דליה רביקוביץ אהבת תפוח הזהב.

* ר. ד. ליאנג האני החצוי וכמעט כל כתביו

* מרטין בובר אור גנוז ושאר כתביו,

* פרננדו פסוא ספר האי נחת

* יוסף שכטר סיפרו על 9רוגקריק

* אריך נוימן התפתחות היסוד הנשי

* וילהלם רייך

* ויקטור פרנקל האדם מחפש משמעות

* חליל ג'ובראן הנביא ויצירות אחרות

* מישל פוקו תולדות המיניות

* סרן קירקגור חיל ורעדה

* מרטין היידיגר הישות והאין(

* הרקליטוס פרגמנטים

* קרישנמורטי ג'ידו חופש מן הידוע

* מייסטר ארקהרט הדרשות

* פרידריך ניצשה כמעט כל כתביו

* ג'יי וקתלין הנדרקיס במרוצת החיים

* אריק ברן משחקיהם של בני האדם

* אוגוסט סטרינדברג בית הבובות, נורה, העלמה יוליה ועוד

* אנטון צ'כוב שלוש אחיות, השחף, דוד ואניה

* אריך פרום מנוס מחופש ואמנות האהבה

* ראשד פילד מחסום האחרון

* אויגן הריגל זן באמנות הקשת

* רולו מיי גילוי ההוויה

* ראובן קריץ שנים של תכלת ועוד

* ג'ק לונדון מרטין עדן

רשימה זו אינה שלמה.וככל שעובר הזמן, אמורים להתווסף עוד שמות.


——————————————————————————–

 

פנחס שדה ז"ל;


"אותי עניינו הבודדים הגדולים – אשר מבלי דעת מאומה על

אודות חייהם ניחשתי את בדידותם – ועמהם הזדהיתי עד כדי כך

שעצם המחשבה עליהם, ואפילו צלצול שמם בלבד, דיים היה להטיל

בלבי מעין שכרון. אותם יכולתי להבין, יכולתי להבין את יסוריהם

ואושרם האלוהיים, את התלהבותם השרפית, את בדידותם התהומית, את

השכרון האפל של רוחם, את גאוניותם. יכולתי להבין על שום מה לא

הובנו בחייהם, ולמה כילו את חייהם הגופניים על ידי צליבה, או

איבוד-לדעת, או שגעון. בשעות הקשות של מצוקה, עייפות ובדידות

לא איבדתי את אמונתי ובטחוני מפני ששיויתי לנגד עיני את זכרם

של הללו שאהבתי, ושהיו חיים ומציאותיים בשבילי יותר מכל אדם

ומכל דבר שעל סביבותי"

פנחס שדה, החיים כמשל, עמ' 72 הוצאת שוקן, 1979

 

"אם ספר זה יופיע אי-פעם בדפוס, אבקש מאת הקורא )אשר איני

יודע מי יהיה, והיכן ואימתי יחיה( כי יאמר לעצמו: ספר זה נכתב

בעת החושך. מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב

בעיניו כעורק-הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו

חכמת-החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו

מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום-פנים לא את המוחלט, לא את

הגדול, לא את הנלהב. העיקר בעיניהם היה להיות אבר מן הגוף

הגזעי, המדיני, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להבין מה זו באמת

אהבה, מה זו בדידות, מה זו שירה, מה זו גאוניות, מהם טומאה

וטוהר, מה זה קיום לפני אלוהים, מה זה אלוהים; הם היו

יושבי-חושך שכחי-אלוהים, וזה כלל לא היה איכפת להם".

פנחס שדה, "החיים כמשל",

 

"פנחס שדה: הפרסום לא מהותי לשיר. כשאני כותב משהו וזה נדפס

בחג בעיתון, ונדפס יפה, כמו שרצוי לי, אז מה אני עושה? אני קם

בבוקר, נוסע העירה באוטובוס, כי כאן קשה להשיג "הארץ" או

"דבר", קונה בקיוסק, קורא אותו. מצאתי איזו גינה קטנה בצפון

תל-אביב, שבה הייתי יושב בנעורי וקורא את קנוט המסון כשהורי

חשבו שאני בבית ספר, אז לשם אני הולך וקורא את העיתון ואחר-כך

מקפל אותו, ולוקח את האוטובוס חזרה הביתה, מכניס את החומר

לתיק קרטון, ובזה סגרתי את העניין. כשאני קורא את הדברים שאני

מדפיס, אין לי שום הרגשה שעוד מישהו קורא את זה. זה עניין

ביני לבין עצמי בחדרי שלי. אין לי שום מודעות של קהל. גם לא

קהל ייחודי. ולכן אני לא פונה לשום קהל, לשום חברה. אני משליך

את הלחם אל הים, אל המים. בזמן האחרון נעשיתי אלרגי להדפסה

אפילו. אבל אומץ לב וגדולה כזאת שהיתה באמילי דיקינסון, שלא

הדפיסה אפילו שורה אחת, לא היו לי. אומץ לב נראה לי הדבר

החשוב ביותר ביצירה. האומץ, אם צריך, לחיות בחולשה, בעולם

הזה, כמו אמילי דיקינסון למשל, להיות סתם הרווקה המזדקנת של

העיירה אמהרסט ולכתוב אלף שמונה מאות שירים של גאוניות צרופה.

ולחיות כך כל החיים, לא כמו שאני עכשיו אומר 'יש לי אלרגיה

להדפסה', אבל אם עורך מאוד משתדל, הוא משיג אצלי שירים, אין

לי במה להתפאר. היא הימרה על כל הקופה. על כל החיים.זה מה

שאני חושב. אבל אם היית שואלת אותי מה אני מרגיש, מה אני

מרגיש לאחר כל מה שאיבדתי, אם היית שואלת אותי מה אני מרגיש

עכשיו, מה הרגשתי הלילה, הייתי עונה לך, שהלוואי ולא למדתי

מעולם קרוא וכתוב".

קטע מתוך "איך אתה מגיע לשיר?", חוברת "חדרים" מספר 6 אביב

7891, הוקלט בביתו ביום 14.8.1986-ה

 

קטגוריה: אמנות, יצירה ויוצרים.

"שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה."

(אורחן פאמוק,'הספר השחור')

 

"כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית

שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים

של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו

הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין".

ג'ורג' אורוול