ארכיון הקטגוריה: מאבק ולוחמה

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

השורדנים

חלק א': יוצאי הדופן במצבי משבר וסכנה

שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי רק 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה.

 מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. הוא כתב ספר שבשפת המקור נקרא:  The personality of the survivor

הספר תורגם לעברית ונקרא: "אישיות והישרדות",  (כאמור) מאת אל סיברט ויצא בהוצאת עם עובד ב-1999

סיברט עצמו הוא אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום.

כשהוא היה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוא הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים. אנשים לא מעטים היו מייחסים זאת למזל, למקרה או כל דבר אחר נסיבתי. הוא, כפסיכולוג מתחיל דווקא התעניין במבנה האישיות שלהם. הוא רותק על ידי תכונות המשותפות לכולם.

בלימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה הוא גילה כי "פסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם יודעים הרבה על אנשים שעומדים  היטב בלחצים". וזה הוביל אותו לפרויקט מחקר עצמאי כדי לחקור את השורדנים. לשם כך הוא קרא אוטוביוגרפיות וראיין מאות אנשים – "ניצולי מצעד המוות וניצולי שואה, שבויי מלחמה וותיקי הקרבות בווייטנאם, אנשים ששרדו  מחלות כגון: סרטן, פוליו, פגיעות ראש ופגיעות גופניות אחרות. נשים וגברים ששרדו אונס, התעללות, אלכוהוליזם, קשרים תלותיים והתמכרויות. הוריהם של ילדים שנרצחו, אנשים ששרדו לאחר פשיטת רגל, פיטורים ועוד אירועים מרכזיים המשבשים את החיים".  

וראשית כיצד הוא מגדיר אותם: לדבריו, "הם אנשים שניחנו ביכולת מדהימה לעמוד במשברים  ובקשיים חיצוניים. הם מגלים חוסן ויכולת עמידה  במצבים קשים. לאחר המשבר הם מחזירים לעצמם (בקלות יחסית)  את שיווי המשקל הרגשי, ולא זו בלבד, אלא שלאחר המשבר הם אף מתחזקים מכיוון שהם מפיקים כוח מן הקשיים ולעיתים קרובות  הופכים משבר להזדמנות"

אל שאל עצמו: האם שורדנות היא אופי מולד או נרכש. הוא ענה על כך חד משמעית: "אנשים נולדים עם כשרון טבעי לשורדנות. אחרים צריכים לעבוד קשה על כך באופן מודע. הוא מוסיף לדבריו נופך אניגמטי: אפשר ללמוד את התכונות האופייניות לשורדים – אבל אי אפשר ללמד אותן…

מי שהורגל לפעול, לחשוב ולהרגיש על פי הנחיות, אינו מתמודד עם האתגרים  הבלתי צפויים של החיים באותה מידה ל הצלחה כמו מי שפיתח לעצמו יכולות משלו. (כל אחד מן השורדים המצליחים פיתח לעצמו דרך התמודדות ייחודית)".

"בבית הספר של החיים האחריות מוטלת על התלמיד ולא על המורה".  

הוא גילה בהם כמה תכונות; ראשית הוא שם לב שהם נחנו במה שהוא כינה בשם: "מודעות רפויה", שזו מעין תודעה שקטה, שנראית אפילו חצי מנומנמת. (מצב זה מאפשר להם לשכון ב'עין הסערה השקטה' ומשם לבחון בשקט את כל 360 המעלות) . התודעה הרפויה הזו היא סימן לשקט בעולם הרגשות שלהם. ככל שהרגשות סוערים יותר בגלל המשבר, כך התודעה הרחבה מצטמצמת, ומתעמעמת). והתודעה הרפויה יכולה לקלוט הרבה יותר (בתודעה רפויה הוא מתכוון בעצם לגלי אלפא).

אך להפתעתו גילה שיחד עם תכונה זו (של התודעה הרפויה או השקטה)  יש להם תכונה מנוגדת ל'ריפיון' הזה. והכוונה למעין ראדר שהיה לכל אחד מהם, שכל הזמן סרק את הסביבה בחיפוש אחר איומים.

עצם העובדה ששני ניגודים אלו שכנו באותו אדם הביאו אותו לסברה כי אחד המאפיינים הבולטים של השורדנים זו המורכבות. אישיותם בכלל, מורכבת מסדרה של קטבים מנוגדים, (לא רק הסתירה בין מודעות רפויה ורדאר מתמיד), הוא מכנה זאת בשם: "תכונות דו צדדיות",  למשל:  

רצינות והומור.

קשיחות ועדינות.

הגיון ואינטואיציה.

חריצות ועצלות.

צניעות וביישנות יחד עם יוזמה.

מופנמות ותקשורתיות.

שורדנים  רבים הם גם אופטימיים וגם פסימיים,

מעורבים ומנותקים.

 

באופן תיאורטי כמעט כל פסיכולוג יבוא למסקנה כי ניגודים כה רבים ומקוטבים באישיותו של אדם אחד יביאו אותו לכדי שיתוק. אך לא אצל השורדנים.

אז קווי אישיות סותרים לא רק לא משתקים אותם אלא אף מאפשרים להם לשרוד במצבים שאחרים יוצאים כקורבנות.

ובכן העובדה שיש להם תכונות כה מנוגדות ופרדוכסליות  מאפשרת להם מגוון רחב מאוד של אפשריות תגובה לבחור מתוכן.

במילה אחרת, זה מאפשר להם גמישות, או יכולת הסתגלות.

קווי אישיות  דו קוטביים מגבירים את סיכויי ההישרדות. כי כך השורדן אינו מקובע רק על תדר התנהגות אחד, הוא יכול פעם לנהוג כך וכשהסיטואציה משתנה לנהוג בדיוק להיפך. מי שיש לו קווי אישיות דו קוטביים יכול להסתגל  טוב יותר ממישהו שהוא "רק כך או רק אחרת".

השורדנים יכולים לפעול בדר אחת ובסיטואציה אחרת בדרך הפוכה בתכלית. אך לאנשים שאינם שורדנים כשאין הם יכולים לפעול בניגוד לדפוס ההתנהגות הרגיל שלהם, הם חשים חסרי אונים, ונתונים לגמרי לחסדם של כוחות חיצוניים.

צמדים של קווי אישיות מקוטבים, או פרדוקסליים, חיוניים לאורח חיים שורדני מכיוון שהם מאפשרים לבחור מתוך ארסנל של תכונות שונות.

ולא זו בלבד, אלא שככל שיש לאדם רשימה יותר ארוכה של תכונות פרדוקסליות או מאפייני דו קוטביים, זה אומר שאדם זה מורכב יותר. ואנשים כאלה מתמודדים בהצלחה רבה יותר עם סיטואציות  קשות. ומה שיותר מעניין הוא שהדו קוטביים הללו לא רק שורדים סיטואציות קשות הם מתחזקים כתוצאה מכך.  

כל זה ומאפיינים אחרים הביאו את סיברט לכנות את אישיותם כחידתית. הם לא מצליחים להשתבץ בשום קטגוריה פסיכולוגית רגילה.

מה שמוביל לנקודה הבאה: מבחינה חברתית השורדנים הם בהחלט נונקונפורמיסטים, או אאוטסיידרים, (אין להם צורך להשתייך לקבוצה). עבור אנשים שיודעים לשרוד –אין בעיה עם העובדה שהם רואים וחושבים אחרת מאנשים אחרים.

הם אכן מרגישים חריגים,  אך דווקא עובדה זו נותנת להם כוח, גם אם זה אומר שאנשים אחרים מתרגמים זאת כחוסר יציבות רגשית.

דבר נוסף, הסתבר לחוקרים כי לשורדנים יש מעין חוש שישי שמאותת להם איך הדברים צריכים להתנהל כשהכל בסדר. וכשהם מרגישים כנוצרת סטייה מאיך שדברים אמורים להיות ברמת הדינמיקה. וכשהם מרגישים שיש סטייה מרמת הדינמיקה הרגילה, הם מפעילים את תוכנת ה'מצב חירום שלהם'.  

תכונות נוספות שהוא מצא אצלם;

 אין להם דעות קדומות לגבי אחרים, הם נוטים לקבל את האחר כמות שהוא.-

- סקרנות היא אחת התכונות החשובות ביותר של השורדן. היא גורמת לו לברר עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות… זו סקרנות שבאה מנונקונפורמיות. כשהם פוגשים כלל מסוים יכול להית שהם יפרו אותו רק מתוך סקרנות לראות לאן זה יוביל. .

איפיון נוסף, ואף מפתיע הוא האמפטיה והאנושיות. מסתבר שהם לא מונעים מן האגו שלהם, הם קשובים לזולת, לצרכים של אחרים, אפילו כשהם עצמם חווים קושי גדול. כללית, במצבים של חוסר וודאות ואיום יש להם נטייה להפוך את מצב העניינים לבטוח יותר עבור אחרים.

תכונה נוספת של השורדנים הם היכולת הסינרגטית. (כתבה על זה רבות הפסיכולוגית: רות בנדיקט), וזו מוגדרת כפעילות משולבת של הפכים שמייצרים ביחד תוצאה גדולה יותר מאשר סך הפעולות  שלהם בנפרד.

איפיון נוסף זו היכולת שלהם כילדים לא ליישר קו עם מה שניסו ללמד אותם לגבי לאיזה סוג של אזרחים הם צריכים להתפתח.

ובכן ראשית,  סיברט סובר כי לכל ילד תהליך למידה טבעי שעשוי להביא אותו להיות שורדן. אך "תהליך הלמידה הטבעי המונע מבפנים – משתבש כאשר ההורים והמורים מנסים להפוך ילדים וילדות ל"ילדים טובים"… האתגר לגבי השורדנים הוא איך להשתחרר מן התכתיבים ההוריים והמוריים, שהפכו מאוחר יותר בתוכם לאיסורים פנימיים המתפקדים כמעין מגבלות רגשיות בלתי נראות. ללא אותם תכתיבי חברה רוב הילדים נולדים, כאמור, עם דחף פנימי ללמוד איך לשרוד ואיך להתגבר. אך במהלך הילדות הם לומדים שיותר חשוב ללמוד להסתדר ולהצליח בחברה, ואז הם צריכים לוותר על כושרות טבעיים פוטנציאליים, וזאת בעבור לימוד התנהגויות ותגובות שתקנה להם מקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית.

הסתבר לזיברט מהראיונות שעשה כי דווקא עודף הכשרה והדרכה ממורים והורים  – ירחיק את הילד מן היכולת המולדת שלו ללימוד עצמי ומשם ליכולת הישרדותית.

הלימוד העצמי של השורדן לעתיד מונע ומונחה על ידי שאלות. המבוגרים בדרך כלל מדכאים את הנטייה המולדת של הילד לשאול שאלות  – במקום לעודד אותה.

בבתי הספר לימוד התשובות נחשב יותר מאשר היכולת לשאול שאלות. וזה ההבדל בין 10 האחוז של השורדים לבין היתר, הם מציגים המון שאלות. רובן של השאלות נובעות מסקרנות. אך הם גם לא מסופקים בקלות מתשובה של נוחיות או תשובה שמתייחסת לשאלה באופן טכני. יש בהם  ידיעה פנימית מתי השאלה באה על סיפוקה. וכל תחליף תשובתי אחר לא מספק אותם. זה חייב להרגיש להם נכון. והם יודעים להבדיל בין תשובה שהיא התשובה היחידה המתאימה ובין תחליפים.

בבתי ספר רגילים לומדים קודם ואז ניגשים למבחן. אך עבור השורדים שלומדים בבית הספר של החיים, זה קורה בסדר הפוך, קודם ניגשים למבחן ורק אחר כך לומדים את הלקח.

רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו הגונים, אהודים, ואחראיים. הם רוצים, במלים אחרות: "ילדים טובים" אך המאמצים 'ליצר' ילד טוב מביאים את אותו הילד בבגרותו לאדם שלא מסוגל להתמודד עם סיטואציות קשות ולא צפויות בחיים סיברט כותב כי "המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני פיתוח אישיות שורדנית  היא החינוך להיות "טוב".

אדם שחונך להיות טוב ולא רע סובל ממגבלה רגשית, ברגע שהוא נמצא מחוץ לסביבה המסודרת שבה גדל, ( קשיים בלתי צפויים, משברים קיצוניים, וכו') הוא הולך לאיבוד.  

ומכאן למאפיין נוסף: בחיי היום יום "הטורים" שלהם נמוכים, המנוע שלהם עובד בעצלתיים, הם נתפסים כנונשלנטיים ובעלי מעורבות נמוכה במה שקורה סביבם, אך כשיש בעיה רצינית באחת הם שם, בכל מאודם.

הבעיות עבורם הם תמריץ לשינוי כיוון ולא סיטואציה שעלולה להוביל לכישלון.

והכישלון והיחס אליו מהווה מרכיב חשוב באישיותו ובהתייחסות של השורדן: מסתבר ממחקרים (שערכו קרול הייאט ולינדה גוטליב) שהמכנה המשותף לכל השורדנים שרובם התנסו בעבר בכישלון גדול. הם שמעו מאותם שורדנים כי הפקטור המכריע הוא לא עצם הכישלון אלא הדרך שהם התמודדו עימו.  

סיברט חושב שניתן ללמד שורדנות, אך לא כלימוד בלעדי ורגיל, אלא כחלק אינטגרלי מתהליך  מתמשך של התבגרות  פסיכולוגית. ומעניין איך הוא רואה את ההתבגרות הזו, הוא רואה אותה ככזו שמאפשרת לאדם בעת ובעונה אחת להישאר ילד מבלי להיות ילדותי.

עבור השורדנים – למידה היא דרך חיים. במיוחד בתקופה או במקום שבו השינויים הם תכופים וחלק מהווי החיים. הלמידה היא מיומנות הישרדותית חיונית.  

חלק ב. הלא שורדנים

סיברט מגדיר הישרדות כמשבר סופני והאדם הרגיל שחווה אותו נכנס להלם בגלל חוסר המוכנות שלו לאיום.

כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:

 הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).

 אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן  אותם עוד יותר.

 אחרים נעשים אמוציונליים  מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.

בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך, את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.

מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות  של: "זה  או אני או אתה". זה: "גם אני וגם אתה".

ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא, אצלהשורדנים קיימת אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.

השורדנים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, "קוראים" ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, על מה קורה לאדם בפנימו.

לאנשים בעלי הבנה אמפטית של דפוסים יש סיכוי טוב יותר להיות שורדנים, וזאת משום שהם אינם זקוקים לרמזים רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם שאיתם בדקות הקרובות. ואז הם מוכנים.

כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים  ויש עדויות על כך. מה שבטוח בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.

שורדנים רבים מספרים  שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית ו בדרך מסויימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך.רחשת.ן הקרוב.רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם  פועל על פי תחושת בטן.

מה שמעניין לגבי השורדנים, זה לא שהם מתנהגים רגיל בחיי היום יום ולפתע העיתונאי לובש את חליפת הסופרמן.

הסוד טמון דווקא בהתנהלות היומיומית שלהם.  

שם השורדן נוהג ב-כמה דרכים אופייניות.

  1. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב'כאן ועכשיו' שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).

  2. הוא משוכנע שבכל מצב נתון ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.

  3. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה"ככה זה", "אין מה לעשות".

  4. ועוד על חיי היומיום של השורדנים; משהו שהוזכר כבר קודם, הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה החדשה  ולהבין שיש כאן מצב חירום כלשהו, מבלי להדחיק או להכחיש אפילו את הדבר הקטן ביותר ביחס לבעייתיות של המצב.

המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-"מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי"?

- מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

- מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

- מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

  • מה קורה? מה לא קורה?

  • מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?

  • כמה זמן נשאר לי לתגובה?

  • מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?

  • מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?

  • מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?

  • אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?

  • אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?

  • עד כמה המצב רציני?

  • האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).

  •  

    ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.

     

    הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.

    כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.

     

    ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג'ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

**

גם רשימה זו היא חלק מספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", שיצא במהלך אפריל מאי, בהוצאת ניסן

גבריאל רעם. 17.3.14

 

 

  

 

 

 

 

 

לגנוב את הכוח מן הרע

אחת מן ההתייחסויות הראשוניות ביותר של אדם למה שהוא פוגש בחייו, היא החלוקה לטוב או רע. לשון אחר: 'זה עושה לי טוב', 'זה עושה לי רע'. כל אדם או ישות ממפים את הטוב או הרע שלהם.

היחס אל שניהם הינו ערכי וסובייקטיבי. אך ניתן להתייחס לשניהם באופן אחר, פחות שגרתי. מה העוצמה של הטוב לעשות טוב, ומהי העוצמה של הרע לעשות רע? אם אדם עומד מול משהו שעושה לו רע, ומשהו שעושה לו טוב, האם העוצמה של כל אחד מהם שווה לשני? האם הכוח של הטוב לעשות טוב שווה לכוח של הרע לעשות רע? שאלה משונה. או אם אם אדם קורא ידיעה על משהו טוב  בעיתון, ולידה ידיעה על משהו רע שקרה, מה משפיע יותר, מה חודר יותר? מה יותר אפקטיבי?

הגישה בטקסט הנוכחי היא  שהטוב יהיה חלש מן הרע, זהו קונספט קשה שמעורר התנגדות קשה. הקביעה נראית שרירותית ולא צודקת. כי האדם אומר לעצמו: אם זה אכן כך, אז נראה כי מראש אני נולד לסיטואציה שאני לא יכול להרוויח בה – מבחינת זו שכוחו של הרע להרע יותר חזק מכוחו של הטוב להטיב, זה כמו שאני אגש לשחק שח מט עם אלוף העולם.

אכן, לימדו אותנו ההיפך, שהרוע נמצא בשוליים, עבריינים, ואנשים רעים, הן דמויות שחיות בשולי החברה וכוחן, בהשוואה לכוחו של החוק והצדק – דל ומוגבל. ואילו הטוב במרכז, מנסה לדחוף כל הזמן את הרוע החוצה, עם נאורות, משטרה צדק, השכלה דת.

אך, בבסיס,  הנטייה של דברים להתקלקל, גדולה יותר.

הכוח של משהו ליפול חזק יותר מאשר הכוח של משהו לעלות. למשל אם אדם זורק אבן לקומה רביעית ואם הוא מפיל אבן מקומה רביעית, לאיזו אבן יש יותר כח? לזו שנופלת

הטענה נגד קונספט זה היא, שאם זה כך, אז למה העולם לא נכחד על ידי הרע וסוף לסיפור? ובכן, יש להבין כי יש תיכנות שקיים כאן שכל הזמן מצמיח חיים, כלומר כל הזמן בא טוב חדש שמנסה להיות. אבל העובדה היא שזה לא מחזיק מעמד. והכוח שהטוב צריך לגייס כדי להתגבר על הרע הוא עצום. הוא כל פעם צריך להתחיל מחדש, בעוד שהרע (כוחות הניוון והתפוררות והקלקול) כל כך חזקים, שהם מסכלים בקלות כל נסיון של משהו חדש וגבוה לצמוח, וככל שהוא יותר גבוה כך יותר קל להם להשמיד אותו. כוחו של הטוב הוא ביכולת ליצור טוב יש מאין. הטוב ממשיך להגיע, אבל ברוב המקרים לא מצליח לממש את עצמו, הוא נקטל בדרך, ואז צריך עוד ועוד מאמץ של הטוב שלא מגיע לכלום בסוף. הרע יותר חזק ולכן הטוב צריך להתאמץ יותר. בגלל שהרע חזק יותר -הטוב צריך לעבוד יותר קשה, אבל זה לא עוזר לו לנצח. כי בטוב יש עדינות מוטבעות וברע גסות, ובמפגש בין גסות לעדינות הגסות בדרך כלל מנצחת.

ובחזרה לקונספט הבסיסי:

דברים מתפרקים כאן הרבה יותר בקלות מאשר גדלים וצומחים. כלומר, כוח הפירוק וההרס חזק הרבה יותר מכוח הצמיחה. צריך הרבה יותר כוח כדי לצמוח מאשר להרוס. או שכוח ההרס עושה את העבודה הרבה יותר בקלות מאשר כוח הבניה והצמיחה, שצריך להתאמץ הרבה יותר.

למשל עץ אגסים, איזה תלאות צריך הזרע לעבור עד שהוא מביא פרי. לעומת זאת לאחר שהפרי נפל, כמה זמן לוקח לו להרקיב?

הטוב שוחה נגד הזרם, הרע שוחה עם הזרם. הקלות של הרע להתגשם היא מקור הכוח שלו. ככל שלכוח יותר קשה להתגשם כך יש לו פחות כוח…

חיים זה נגד הזרם. בתוך מה שחי טבוע מנגנון של המשכה עצמית, כל דבר שחי רוצה להמשיך  עצמו דרך הפריה והולדה, למעשה כוח החיים, הוא כוח הסקס. יש כוח מוטבע בכל דבר חי להוליד את עצמו לפני שהוא נעלם. זה כוח חזק ממנו, אבל זה כוח מכאני, מחזורי, שכל שהוא יכול לעשות זה לגרום לחיים לשעתק את עצמם, וזאת על מנת ליפול תחת הכוח שהוא נגד החיים. שהוא הרבה יותר ועוצמתי. כוח החיים הוא הכוח להמשיך, הכוח למחזר עצמך. אבל זה משול לבני אדם שכל הזמן מוצאים עצמם יוצאים דרך דלת רק על מנת לקבל כדור בראש.

ואיך מתגברים על הכוח שמחסל את כוח החיים, ומתנכל לו כל הזמן? אנחנו צריכים לחיות נגד הזרם, כי הזרם של החיי, בסופו של דבר, הוא זרם של ניוון.

שהרי השאלה שאדם שואל עצמו מה הוא יכול לעשות מול התובנה הזו (במידה והוא מקבל אותה כמובן), ובכן התשובה היא שיש לשחות נגד כיוון הזרם של הדברים הלא טובים. וההליכה הזו נגד הזרם של הקלקול או הרוע מעבירה את הכוח מן הרע לטוב. ומחזקת אותו.

למשל עצלות, יש לעצלות הרבה כח (שוב, זה פשוט לא לעשות כלום, החוסר מאמץ של לשחות עם הזרם), אך אם אדם לא נכנע לעצלות, הוא הופך לחזק יותר, איכשהו הכוח של העצלות לא לעשות כלום עובר לצד האקטיבי, והאדם יכול להיות יותר אקטיבי ממה שהיה אם לא היה נלחם בעצלות.

מבחינת כח משיכה, אנחנו נמצאים במקום שבו כח המשיכה לדברים שיתקלקלו גדול יותר מכח הבריאה, של דברים להיווצר. (חוק מרפי).

אנו רואים את כוחות הצמיחה ומתעלמים מכוחות הקלקול והניוון. מה שקורה בחברה שלנו זה שלמדו להסוות את הרע במסווה של נאורות והשכלה.

ואז תחת המסווה של הדת וההשכלה הכח הזה יכול להמשיך להיות/לחיות .

לא ניתן לבטל את הרע, אך אדם חייב ללמוד לחיות עם זה, ולהפיק מזה את הכוחות.

אסור לבטל את הרע, כאשר אדם מבטל את הרע הוא  נחלש, כי הכוח בא מן הרע.

צריך להתחבר לקוטב המתנגד כדי לשאוב ממנו כוח.

החכמה היא לשחק עם הקוטב המתנגד, לשאוב מזה כח, אבל מבלי להרוס את עצמך.

הכוח שבא נגד החיים, כוח האנטיתיזה, הוא הכוח החשוב ביותר לחיים

אם החיים הרגילים לא יחדרו למבצר של כוחות ההרס ויגזלו מהם כוח, לא יהיה להם כוח להתמודד עם כוחות ההרס וההשמדה של החיים.

לטוב אין כוח, הוא צריך לגזול את הכוח מן הרע, וזאת על ידי פריצה לתוך הטריטוריה שלו וללכת נגד כוח הרע, ואז לפני שהטוב נבלע ברע, צריך לעשות אחורה פנה ולברוח עם הכוח של הרע. (ריקוד השטן).

הבעיה היא שהטוב בורח מן הרע ובכך מפספס את הפונטיצאל שטמון ברע מבחינת הכוח שיש בו. כוח שהטוב צריך,  הכוח הזה, טמון ברע, וצריך להתמודד עימו בדרך של ריקוד השטן (ללכת עם הרע כל הדרך ואז רגע לפני ההתמסרות לעשות 'אחורה פנה' ולחזור לטוב עם כל הכוח של הרע) כדי לגזול אותו ממנו.

***

גבריאל רעם

על פגיעות רגשית להבדיל מפגיעה רגשית

צריך להבדיל ולהפריד בין פגיעות רגשית ובין פגיעה רגשית (או פגיעות רגשיות). הראשון זה מצב, השני זו פעולה, מעשה.

בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית ישנו חומר, אולי לא רב, אך ישנו. למשל הפרופ' ברנה בראון. professor Brené Brown ‏  שכתבה ספר בשם: Daring Greatly שהיה בראש רבי המכר של הניו יורק טיימס ב2012 וגם הופיעה בTED ב2010 וההרצאה זכתה  לכ10 מיליון צפיות. אז מה אומרת הפרופ' בראון?

ובכן היא עשתה מחקר בקרב אלפי מרואיינים, וניסתה לברר מהי פגיעות רגשית, או ליתר דיוק, מהי הרגשת הפגיעות הרגשית עבורם. והנה כמה תשובות שקיבלה: פגיעות עבורי היא: לבקש עזרה, להתחיל עסק חדש, להביע דעה לא פופולרית, לטלפן לחבר שבנו נהרג, להגיד ראשון אני אוהב אותך, מבלי לדעת אם את/ה נאהבים או לא, להיות מפוטר, להודות שאני מפחד, לבקש סליחה.

היא המשיכה ושאלה אותם: איך זה מרגיש לך, להרגיש את הפגיעות הזו? בתחילה התשובות התמקדו במישור הפיזי ואחר כך עברו למישור הנפשי: להרגיש גוש בגרון או בחזה, דפיקות לב, ידיים מזיעות. פאניקה, כמו ללכת על חבל מתוח מעל תהום.

ובכן, מעיון ברשימה זו עולה כי אמנם היא עוסקת באנשים שחשים פגיעים או חשים פגיעות – אך אין בדבריה התייחסות לאיך זה קורה שאדם נעשה פגיע? ובכן השאלה קודם כל היא: האם כולם מרגישים פגיעים? והאם כל אלה שמרגישים פגיעים מרגישים פגיעים באותה המידה? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. אלה שחשים את הפגיעות הם אנשים רגישים במיוחד. או כפי שאני מכנה אותם: עדיני הנפש. (וככל שאדם רגיש יותר, כך הוא יחוש פגיע יותר).

ועוד דבר, לא די בלהיות עדין נפש או אדם רגיש במיוחד, כי לחוות את המצב הנפשי הזה של פגיעות רגשית. אדם צריך קודם כל, להיפגע רגשית ולחוש כאב גדול בעקבות הפגיעה, כדי לפתח את הפחד ובעיקר, החרדה, מפני הפגיעה הרגשית הבאה. והחרדה הזו היא שמביאה אותו למצב ההמשכי הזה של פגיעות רגשית.

עם זאת, אחת מן העצות שהיא נותנת לסובלים מבושה ופגיעות רגשית (היא אכן כורכת את שניהם יחד) היא: לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייהם. שזו גם העצה של מחבר רשימה זו ביחס לחוויה של כאב רגשי המגיע לאחר שפגיעה רגשית ברגיש במיוחד, מתרחשת.

כלומר, פגיעות רגשית היא מצב מתמיד של תחושת חרדה מפני פגיעה עתידה. המערכת נכנסת ללחץ, מתח ובעיקר חרדה – בציפיה לכאב הרגשי הצפוי, כל המערכת נכנסת למצב חרום בגלל פגיעה רגשית וכאב בעקבותיה שאולי כלל לא יתרחשו.

צריך לציין כי לעיתים קרובות, עדיני הנפש סובלים גם מחוסר בטחון ומתחושה שהם לא טובים מספיק. וזאת בשל העובדה שהרגישות והעדינות שלהם נתפסות על ידי גסי הרוח והשולטים –כחולשה. וקשה להם (לשולטים) להתאפק מלפגוע באדם שהם תופסים אותו כחלש. (תוקפנות תמיד מופנית כלפי חלשים, או כאלה הנתפסים ככאלה).

פרופ' בראון גם מדברת על "לעבור את מחסום הבושה כדי להתחבר לפגיעות". ואכן. אך היא טוענת שכולנו חשים בושה (יחד עם הרגשת הפגיעות) וזה אולי נכון במידה מועטה לגבי חלק מן האנשים, אבל עדיני הנפש חשים זאת באופן אקוטי.

(בושה היא המפגש של חוסר הביטחון עם תוקפנות רגשית אפשרית).

פרופ' בראון צודקת בממצאים שלה, ובהמלצות שלה (לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייו של הפגיע רגשית), אך לעומת המלצותיה הנכונות, החברה, בגדול, ובעיקר אנשים כוחניים, תוקפניים וגסי רוח – ימשיכו לפגוע בעדיני הנפש ובאלה הרגישים במיוחד. והיות ומדובר באנשים רגישים מאוד, זו לא צריכה להיות פגיעה גדולה או גלויה במיוחד, זו יכולה להיות עקיצה קטנה, או אפילו שינוי של חצי טון בדיבור, או התחמקות במבט, ועבור הפגיעים רגשית – זה די והותר…

כתרבות שמבוססת על סגידה למצליחנים ובוז למפסידנים, שמעודדת תחרותיות – המלצותיה של פרופ' בראון נותרים איכשהו במגדל שן אקדמי. (פשוט, מול הפוגעניות הרווחת, צריך כוח מיוחד ובמיוחד מודעות עצמית גבוהה – כדי לחבק את הפגיעות למרות הכאב הרגשי שהפגיעה הרגשית מסבה). ואילו עדיני הנפש ממשיכים לחיות מכאב רגשי אחד לאחר. מצפים לפגיעה הרגשית הבאה. ועם כל כאב שנגרם מפגיעה רגשית נוספת -הם חשים את כל עולמם הפנימי, ובעיקר, הרגשי – מתרסק שוב.

גבריאל רעם.

1.2.14

מאמר זה הינו פרק אחד מסיפרם בכתובים, של גבריאל רעם וד"ר אסף יעקובי בשם: "פגיעה רגשית".

גבריאל רעם.

1.2.14

מוקפים שנאה

 

אנו כעם, (או כיחידים השייכים לעם הזה) מוקפים שנאה ואין אנו יודעים, אומדים או מודעים – את היקפה ועוצמתה ובעיקר את תוצאותיה האפשריות.

אנו מדחיקים ומטאטאים את כל זה אל מתחת לשטיח תודעתנו.

אנו ביחס לשנאה כמו מובלעת טריטוריאלית בתוך אויב הפרוש ב360 מעלות מסביב. ותושבי אותה מובלעת חיים כאילו האויב לא שואף בכל מאודו  לפרוץ פנימה ולהאביד את כל יושביה של המובלעת.

לפני הסכם אוסלו כשישראל הייתה בכל הגדה, היה בניין הממשל בשכם נטוע באמצע העיר, בתוך ביקעה ומסביב היתמרו בתי התושבים, כה קל היה פשוט לגלגל רימון אל תוך חצר הבסיס. והחיילים והחיילות הילכו בשבילי הבסיס כאילו הם בשינקין.

וזה לא חדש. כל שנות הגלות, בכל פעם שהיה פוגרום – הופתענו. שהרי אנו חשבנו  שכבר התקבלנו. חיינו בתחושה שכבר הוכחנו את נאמנותנו למדינה, הרי המגנה כארטה הוענקה לנו כבר ב1215.

וככל שהאנטישמיות הלכה וגאתה – כך הלכנו והכחשנו אותה.

זה הגיע לשיא ב1938 בין ה-9 ל-10 בנובמבר, בליל הבדולח הנורא, בגרמניה, ואפילו לאחריו, יהודים סירבו להאמין שהגרמנים רוחשים אליהם תחושה אחרת מאשר קבלה והערכה, הרי היהודים תורמים כל כך לכלכלה של גרמניה, לחמו במלחמת העולם הראשונה. והיהודים כלפי עצמם (לפחות חלק ניכר מהם) היו יכולים אפילו לראות עצמם כיותר גרמנים מאשר יהודים.

ואז הידיעות הראשונות על מחנות הריכוז, בתחילה חוסר האמונה בכך, ואחר כך השוק, ההלם מול צונאמי השנאה שקרם עור וגידים והפעם היה נחוש למצות את גל השנאה עד תום (וכמעט הצליח).

ועכשיו, שוב; האם יש לנו צל של מושג עד כמה הפלשתינאים שונאים אותנו? עד כמה השנאה נוראה ונרחבת. ומה הם היו רוצים לעשות לנו לו היו יכולים?

הם כה ספוגים בה ואנו כה לא מודעים לעוצמתה והיקפה ולמה שיקרה כאן כשתשתחרר. (מן הסתם, כעת היא לפותה עדיין בקורים אחרונים ודקים של איפוק רופף).

ועתה גלי השנאה גואים אל מחוץ לעזה ולגדה, ומגיעים למדינות אירופה ולאקדמיות באמריקה – ומתחילות חרמות על סחורות ישראליות ועל חוקרים ישראלים. וזה הולך ומתעצם שם וצובר כוח, משנה לשנה מחודש לחודש. והחרמות והנידויים הללו הן רק דליפות זעומות של גלי השנאה ההולכים וגובהים.

ואנו? אותנו לא יפחידו ועלינו לא יאיימו. איננו מתפשרים, נהפוך הוא, אנו נגביר את הבניה בשטחים.

אטומים אנו להתעצמות הגוברת של השנאה. איננו מודעים לה כפי שלא היינו מודעים לפני מלחמת יום כיפור לגל הטינה והעוינות מצד המצרים ביחס להשפלה במלחמת ששת הימים.

איך אפשר בכלל לכעוס עלינו? אנו העם הנבחר. אלוהים אוהב אותנו; עם בחירה, עם סגולה. הוא לא יתן לזה לקרות.

אנו מוגנים, אנו בטוחים. הכול בסדר.

**

גבריאל רעם. 27.1.14

**

מאמרים נוספים ב: www.hagut.net

האפקט המחזורי של המשברים

חלק א':

אין כמעט אחד מאיתנו שלא נכנס למשבר נפשי אחת לכמה זמן. יכול להיות לפעמים משבר יותר קשה, לפעמים פחות, אבל חיינו רצופי משברים. כך שהשאלה היא לא אם 'נכנסתי למשבר או לא', אלא כל כמה זמן זה קורה, ובמיוחד 'איך אנו מנהלים את המשבר'. כמו כל דבר בסופו של דבר איננו יכולים להזמין גורל, אבל יש לנו יכולת כזו או אחרת לנהל את המשברים שהגורל מזמן לנו.

ולמה הכוונה? ובכן, ראשית, אנשים נוטים לא לדבר על משברים וגם לא להתייחס אליהם, בעיקר לפני ואחרי המשבר. כשהמשבר אינו נוכח – יש נטייה להקל ראש בחומרתו ועוברים ל'לחיות את החיים', על כל הכרוך בזה. אך זה פחות חמור, מה שיותר חמור זו ההתנהגות שלנו בזמן המשבר. דהיינו, יש לנו נטייה בזמן משבר לפרוק כל עול ולתת לכל להתרסק. מעין צורת חשיבה של: אם כבר משהו נשבר, אז לפחות נוכל להרפות מלהחזיק את עצמנו כל הזמן, שזה אומר בעיקר: לשמוט את הסטנדרטים והדרישות שלנו מעצמנו, ולהרפות מאחיזתנו בסדר וארגון פנימי – ולחגוג את החופש הניהיליסטי עד הסוף.

כאילו משהו בנו רוצה להשתחרר ולחגוג כאוס וכשמגיע המשבר אנו מרגישים שעכשיו ניתן לתת לכל להתפרק.

דוגמא טובה היא דיאטת הרזיה. לאחר זמן מה בדיאטת הרזיה מגיע המשבר הראשון שהוא החטא הראשון במסדר המשמעת העצמית והמודעות של האכילה המבוקרת. זה יכול להיות התפרעות עם עוגת גבינה. או חגיגה שלוחת רסן עם שקית בוטנים קלויים, או חיבוק עם כוס פופקורן ענקית בסרט. לא משנה עם מה יצאנו לתרבות רעה… הרצון לתת לכאוס להיכנס ולהחריב את כל שנבנה מאז החלטנו שזהו זה, אנחנו נכנסים למשטר אכילה – חוגג. וזאת לאחר שהוא נמצא מאחורי הקלעים של הצגת חיינו, כל הזמן, צובר עוצמה ככל שהסדר החדש מחזיק מעמד. (כאילו ממתין למשבר הבא).

מה שעוד מעניין זה שלא חוזרים למשקל של לפני ההחלטה על הדיאטה, מעלים יותר קילוגרמים מאשר היו קודם… והנמשל הוא שאם לא עוצרים את הנפילה לקראת ההתרסקות בזמן – נגיע למצב יותר גרוע מזה  שהיינו בו לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים.

ובחזרה למשל, ככל שהמעבר מאכילה לא מבוקרת לאכילה מבוקרת – גדול וחריף יותר, כך תצטבר לה האנטיתזה הכאוטית ביתר שאת וביתר עוצמה.

התירוץ (או 'ההסבר') שאנו נותנים לעצמנו יחד עם ההרשאה להתפרע, הוא – שלאחר שהמשבר בדיאטה כבר הגיע, אין טעם לשמור על ארגון, סדר ומשמעת פנימיים ('כי ממילא הכול כבר אבוד') וכך אנו מאפשרים לסדק להפוך לשבר ומכאן למשבר טוטלי וכאמור, הגעה למצב יותר גרוע מזה שהיה לפני שהחלטנו לקחת עצמנו בידיים…

התירוץ ש'הכל אבוד' מאפשר לכל מה שהיה מוחזק בנו להישבר עם הסדק הראשון. והנזק יהיה עצום.

חלק ב':

אבל אפשר גם לאמץ ראיה שונה, (גם אפילו לאחר שאנו נותנים לכל להתרסק בחוסר אחריות אופייני) – הראיה השונה אומרת שהשכול והכישלון של הסדק הראשון לא אומרים כלום. כי גם אם אדם נכנס למשבר (כתוצאה מן הסדק), דווקא אז הוא צריך לזכור את מה שכה קשה לזכור בזמן נפילה למשבר – וזה שמשברים והזדמנויות מגיעים במחזוריות. וכמו שנכנסנו למשבר בגלל מחזוריות, כך ההזדמנות לצאת ממנו – גם היא מגיעה במחזוריות.

נכון שמנקודת מבט של המשבר הכול נראה חסר טעם, אך כל עוד האדם לא מת, האפשרות לצאת מן המשבר קיימת והיא כאמור תגיע במחזוריות.

ועל כן מה שחשוב בשעת המשבר זה לא לזנוח את כל הסטנדרטים ולא לתת לעצמך ליפול למלוא עומקה של הבאר שלתוכה נפלת.

גם אם הכול נופל בנקודת המפגש שלנו עם החוץ, אסור בתכלית האיסור לתת לעצמנו ליפול גם בפנים. אנו צריכים להחזיק עצמנו במצב הפנימי הכי טוב, לקראת ההזדמנות הבאה של יציאה מן המשבר.

כדי שכשההזדמנות תחזור, נהיה שם, במלוא כוחותינו ויכולותינו.

כי אם ההזדמנות לחזור חזרה למשחק – תגיע ואנו לא נהיה שום במלא עוצמתנו הפנימית – החמצנו את ההזדמנות הפז של לחזור לעניינים ולהיות שוב על הסוס. (ואז אנו באמת במשבר אמיתי…).

אין כאן שאלה של: אם תיפתח דלת ההזדמנות שוב, ברור שהיא תגיע, כי הכול, כאמור, עובד במחזוריות מעגלית. ומה שהיה פעם יבוא שוב. השאלה היא כשהדלת תיפתח שוב  – האם נהיה בבית?

 כך שכשהמשבר מגיע (במחזוריות) אל לנו לעזוב עצמנו ולהפקיר את הזירה הפנימית לכאוס המשתולל. עלינו להיות מוכנים כל דקה לדלת ההזדמנות שתיפתח שוב.

להיות במשך כל המשבר עם פנים לדלת ולא עם הגב לדלת ההזדמנות והפנים לכאוס שבפנים.

כי אם נהיה בבית כשההזדמנות לחזור למשחק תגיע – יהיה לנו קמבק מפואר, הרבה יותר מוצלח מן הפעם האחרונה שהיינו על הסוס…

כי אין דבר, או מצב, או אדם – מוצלחים יותר מאשר אלה שנפלו לכישלון והצליחו לצאת ממנו. הצלחה שלא עברה 'הפריה' של כישלון היא הצלחה בוסרית, ילדותית, מלאת אגו. אך הצלחה שעברה את המיזוג עם האנטיתזה של עצמה – היא הסגסוגת (שתי וערב) העמידה והחזקה ביותר מפני קריסה.

כל עוד השחקן המצליח במשחק החיים לא עבר את הזיווג עם ההיפוך של ההצלחה – זה לא אמיתי, כי אין דבר חלש יותר מתיזה שלא הופרתה על ידי האנטיתזה. ובאותה המידה אין דבר חזק יותר מאשר התיזה שהופרתה על ידי האנטיתזה – וחזרה חזרה למשחק החיים.

———————

גבריאל רעם,

6.5.13

סוד הקסם הסמוראי.

לכאורה, אין דבר מנוגד יותר למנטליות ולתרבות הישראלית מזו היפנית. ויחד עם זאת, ישראלים רבים מוקסמים מתרבות זו. להודו ותאילנד נוסעים עבור החוויה, את יפן רוצים להכיר לעומק, להבין, יש כאן חידה, סוד, מסתורין. הם נראים קצת כמו הספינכס. מאחורי התרבויות השקטה שלהם מסתתר משהו, אולי הרבה פחות נעים.
אחת מן החידות הללו שהצליחה לצלוח את הפער התרבותי מזה מאות רבות בשנים היא חידת הסמוראי.

מפעם לפעם מגיע אלינו ספר או סרט אודות דמות הסמוראי, וכמעט תמיד יוצר זה גל של התפעלות והיקסמות. לפני כשנתיים היה זה סרטו של ג'ים ג'רמוש: 'גוסט דוג', על סמוראי כושי. לא מזמן הוקרן בארץ הסרט: 'הסמוראי האחרון'. או הספרים: 'הסמוראי הלבן', 'סמוראים בחליפות', או 'ספר הסמוראי'. שיטות ניהול מתחילות לכלול בתוכן קורסים ברוח הסמוראים.
יש משהו בדמות הסמוראי המהלך קסם על קוראים רבים.

מסתבר כי דמות לוחם אפלה ושקטה זו קוסמת לרבים. האם יש לסמוראי העתיק, הרחוק והמרוחק הזה, להציע משהו גם לישראלי המיוזע והמום הפיגועים של 2004? ובכן, נראה שכן, בעיקר דרך להתמודד. דרך להיאבק, דרך להכריע קרב נורא מבלי להישבר בפנים. דרך לגייס כוחות מופלאים עד לסוף הקרב. שהרי הסמוראים היו אלופי הקרב, לוחמים מופלאים ונוראים. אך היפה בהם, שנוסף לכך הם היו גם תרבותיים ומשכילים. ואולי יש בשילוב הזה כדי לקסום לא רק לישראלי המתמודד בשצף קצף, אלא גם לאוכלוסיה צמאת חוכמה שלא רוצה לעשות דברים רק משום ש 'כך זה טוב'.
אז מה יכול האדם המתקדם, הפתוח, המשכיל והנאבק יום יום ושעה שעה באינספור איומים ואויבים לשאוב מדמות הסמוראי?

                   

הסרט גוסטדוג: בשנת 99 יצא למסכים סרט מופלא שמנסה לתאר את גישת הסמוראי כמשהו מודרני, כגישה שמנוגדת לגישה הערמומית של המאפיה, כמשהו עם כבוד והדר.

                   

"דרכו של הסמוראי במוות יסודה.
חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום.
בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים, ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך.
מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי"

"אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה".

"גם אם ראשו של הסמוראי נערף במפתיע, עדיין הוא צריך להיות מסוגל לבצע פעולה נוספת בבטחון. הוא נעשה כמו רוח תאוות נקמה; גם אם ראשו נערף, עדיין אינו מת".

"רע מאוד כשדבר אחד הופך שניים. אל לאדם לחפש דבר נוסף בדרכו של הסמוראי. כך הוא לגבי כל מה שקרוי הדרך. אם אדם מבין דברים בדרך זו, הוא אמור להיות מסוגל לשמוע אודות כל ה'דרכים', ולהיות יותר ויותר מכוונן ומסונכרן עם דרכו שלו".
"כדברי הזקנים: החלטות יש לקבל במהלך פרק של שבע נשימות. עניין של נחישות, ושל האומץ לפרוץ אל העבר האחר".
"כשהחלטת להרוג אדם, גם אם קשה לעשות זאת באופן מיידי, בל יעלה בדעתך לעשות זאת בדרך עקלקלה. דרך הסמוראי היא דרך מיידית. והכי חשוב שיסתער קדימה".
"קיימת רק המטרה היחידה של רגע ההוויה. חייו של אדם אינם אלא רצף של רגע אחר רגע. אם תבין במלואו את הרגע, ההוויה, לא יוותר לך עוד מה לעשות ואל מה לחתור".
"יכול אדם ללמוד דברים מסופת הגשם. אם נתקלת במטר פתאומי, השתדל שלא להירטב ורוץ לחפש מחסה. אם תעבור מתחת למרזב בתים, בכל זאת תירטב. אך אם תהיה נחוש למן ההתחלה לא תתבלבל, למרות שעדיין תירטב באותה המידה. הבנה זו חלה על כל הדברים".
"אומרים כי מה שקרוי 'רוח התקיפה' הוא דבר שאליו אינך יכול לחזור. העובדה שהרוח הזו מתפוגגת לאיטה נובעת מכך שהעולם הולך אל קיצו. משום כך אף שרוצה היית להחזיר את הועלם לרוח ששררה בו לפני מאה שנה ויותר, אין זה אפשרי, לכן חשוב להפיק את המיטב מכל דור ודור".
מתוך הסרט: "גוסטדוג, דרכו של לוחם סמוראי" במאי ותסריטאי: ג'ים ג'רמוש.

 

ההיסטוריה של הסמוראי

במאה ה- 14 הוקמו בתי הספר הראשונים להכשרת סמוראים בדרך ה'אייקידו', דרך החרב. הם היו חיילים ולוחמים. אך עם ייסוד השוגונאט של טוקגאוה, בראשית המאה ה- 16, עברו התנאים והתרבות של הסמוראי שינוי.
שלטונו של טוקואווה מכניס שינויים דרמטיים במעמד הסמוראי. בלב העניין נמצאת העובדה שאין עוד יריבים, אין עוד מלחמות. מעמדם הוא, למראית עין, מעמד של לוחמים, ומשום שהם לוחמים שמגנים על המדינה יש להם זכויות. הם במעמד שליט אך למעשה הם לא נלחמים. לסמוראים רבים היה עתה זמן רב להתאמן ולשפץ טכניקות לחימה.
מבחינה היסטורית הם היו בין הלוחמים המאומנים ביותר בעולם. הסמוראים התמחו בכמה כלי נשק: הרומח, החץ והקשת והכידון. הם היו גם מיומנים בקרב בלתי מזוין. אבל החרב הפכה לכלי הדגול ביותר שלהם, לשלוחה האמיתית ביותר של תודעת הלוחם שבתוכם.
המרכיב המרכזי בסייפות של הסמוראי הייתה החרב. החרב היא נשמתו של הסמוראי, הוא אוכל איתה, ישן איתה ולעולם לא יימצא בלעדיה.
השימוש בחרב הייתה אומנותו של הסמוראי, וחישול החרב הייתה אמנות מיומנת ונדירה בה במידה. ייצור של חרב אחת יכול היה לקחת חודשים רבים.
את החרב הסמוראית מייצרת רוחו של הסמוראי. כל סמוראי משקיע את כל גופו ונשמתו ביצירת חרב זו. יצירת החרב מהווה משל לעיצוב וליטוש התודעה של לוחם התודעה הסמוראי; הולמים בפלדה ומקפלים אותה אלפי פעם, עד שיוצרים להב המורכב מאינספור רבדים דקים של פלדה. אזי לוקחים את הלהב הכמעט גמור ומתחיל התהליך הארוך והמייגע של ההברקה; מגרדים את הלכלוך ובעזרת סדרה של אבנים עדינות יותר ויותר, חושף הסמוראי את הברק והזוהר המצוי במתכת של חרב הסמוראי.
החרב היא צידה הלוחמני של התודעה הערה. לועו היורק של ראש הנחש. כך ניגשת התודעה הערה לנושא סתום, לנקודה בעייתית שדורשת ליבון, להתנגדות שעלולה לבלום התקדמות. התודעה הערה דומה מבחינה זו לחרב, בכך שבדומה לחרב, היא יכולה להיות מבריקה, חדה, מהירה ואכזרית. יש בה שילוב של מהירות האור עם חדות ודיוק של קרן לייזר.
הסמוראי ראה גם בחרבו את כלי הקיבול לתודעתו. היא ייצגה את האיזון הנשגב בין הכוחות המנוגדים של הרס ובריאה, מלחמה ויופי. קיים, כמובן, גם צד גלוי ונמוך לסמוראי – החייל הנלחם בשרות אדונו, נלחם באופן פיסי. אך קיים גם צד גבוה ונסתר, המתרחש בשדה קטל תודעתי ולא פיסי.

כאן המלחמה היא בין שתי תודעות ולא בין שתי גופות. לשם כך על הסמוראי להשגיח כי תודעתו תהא מלוטשת וחדה, אך גם נובעת ומתיימרת מתוך ים של שלווה פנימית.
עבור הסמוראי החרב היא אמצעי דרכו ניתן להרוס את כל שעומד בדרך אל השלום, הצדק, ההתקדמות והאנושיות. החרב עבור הסמוראי היא כלי זין שמטרתו לסייע לו בנתיבו אל הישירות ולהשמיד את כל שחוסם את הנתיב אל הזן המושלם. עם זאת, במידה והסמוראי נהפך למוקסם מדי מן החרב עצמה ומן הכוח הפיסי העצור בה, אזי ייהפך לאסיר של ההיקסמות שלו עצמו.
התחום שההיקסמות העצמית קיימת בו ובאה ממנו נקרא בבודהיזם "מאיה", אשליה. זו יכולה לעצור התקדמות מנטלית, וזאת עקב ההימשכות בחבלי קסם אחר בורות.

 

פילוסופית הזן של הסמוראי


ההשפעה החשובה ביותר על הקרב הסמוראי הייתה הצגתו של הזן בודהיזם למסורת הסמוראי, תהליך שהתרחש בין 1933 –1192. וכך, כיום, מבוססים חייו של הסמוראי על הפילוסופיה והמחשבה של הזן בודהיזם.
אז מהו זן? הזן הוא אורח חיים ללא גבולות מוגדרים, המבשיל דרך שנים של משמעת המוקנית באמצעות הדרכה ותרגול.
אך עבור הסמוראי, שאינו רק לוחם פיסי אלא מגויס גם ללחימה בשדות התודעה של עצמו, הזן אינו הכל עבורו, ואינו כלום, אלא הוא הכל ולא כלום בעת ובעונה אחת.

לימוד הזן אינו לימוד של עובדות ואינו לימוד חיצוני, הוא לימוד חוויתי ופנימי.
כדי להחל את המסע למציאת הזן, על המחפש למצוא קודם כל מאסטר שייקח אותו תחת חסותו וילמד אותו. הלימוד נעשה דרך שני פרמטרים; האחד התייחסות לדרך חייו האישית של הסמוראי הצוער, והשני, דרך התבוננות (של השוחר) בסגנון החיים האישי והיומיומי של המאסטר: כיצד הוא לוגם תה, כיצד הוא מתעטש, כיצד הוא כותב מכתב – בכל יש זן, וככל שזה יומיומי יותר, כך הזן של המאסטר נוכח יותר.

על התלמיד לגלותו, ואז הוא זוכה בדבר מה השווה הרבה יותר מאשר כל שיעור אינטלקטואלי מנותק.
פרט נוסף הנוגע לזן הינו שזה חייב להיות מועבר באופן חידתי, ("קוואן"), או חידה.

הדרך אל הזן היא דרך חידות, לא דרך פתרונות. לדוגמא, הזן מאסטר לא יסביר מהו זן, אלא מהו לא זן, או שיסביר שהזן הוא גם משהו וגם ההיפך ממה שהוא (בדומה לעובדה שהוא כלום והכל).
למרות שרעיונות זן רבים הם תוצרים של מחשבה בודהיסטית, הזן עצמו אינו עוסק באמונה הדתית, באלוהים או בחיים לאחר המוות, וכו'. הוא עוסק במיקוד פנימה, במציאת האלוהים שבפנים, וזאת על ידי שחרור מן העולם שמחוץ לשוחר, זה שמצוי מחוץ לגוף שלו עצמו. הבדל נוסף הוא בכך שהבודהיזם מלמד על התפתחות דרך מעשים, בעוד שהזן מלמד כי התקדמות או התפתחות יתרחשו דרך הארה אישית בלבד.

את כל אלה מפיק הסמוראי מתורת הזן, אך כל זה מתייחס לאופן הכללי.

באופן אישי, כלפיו, כסמוראי, כלוחם התודעה, הוא לומד ישירות, פשטות, הסתמכות עצמית והכחשה עצמית. הזן מלמד אותו לא להסתכל לעולם אחורה, רק קדימה. תמיד אל התקדמות. על הסמוראי להיות בעל שלווה סטואית, הבאה לידי ביטוי בכך שלסמוראי יש עצבים מפלדה. עליו להיות גמיש מבלי להיות חלש, וקשה מבלי להיות נוקשה מדי. על הסמוראי לא להיות ממוקד מדי בחולשתו וגם לא בכוחו.
החרב בידו של הסמוראי הינה המאבק של הבודהיסט בין נירוונה וסמסארה. עבור הסמוראי החרב מתרחשת בנקודת המאבק בין חיים למוות. המאסטר יודע שחרב משמעה מוות, אך אם לסמוראי חשיבה מצפונית על המוות במהלך מאבק, ישנה סכנה שתודעתו תתמלא באותן מחשבות, והמוות לא יהיה רחוק.
פילוסופית הזן דרשה מן הסמוראי לעמוד מול המוות על ידי כיבוש הפחד. ואת זה ניתן להשיג רק על ידי העלמת רעיון ה'אני'.

בקרב, הסמוראי משתמש בזן לא רק כדי להנחות אותו אל הנתיב לניצחון, אלא גם כדי להפוך את כלי הניצחון הנמצאים בידי היריב לכלים שישמשו למפלתו הוא.
הסמוראי משתמש בזן לא רק עבור הקרב הפיסי אלא גם עבור הקרב המנטלי. הזן עבור הנזיר הוא דרך חיים ודרך חשיבה. עבור הסמוראי הזן היא דרך לריכוז עילאי תחת נסיבות קיצוניות.
זן היא האמנות של להיות אחד עם מי שאתה ועם מה שאתה עושה. זה אומר: לעשות הכל מתוך הלא מודע ולמרק את התודעה באופן לא מודע… זו האמנות של עשייה מבלי הצורך לחשוב על לעשות אותה.
לסמוראי אסור להכין משהו מראש, כי אז הוא יהיה תלוי בתכנית הזו. (ואת התלות הזו שלו בתכנית, היריב יכול לנצל בקלות).

ועם זאת, בעת ובעונה אחת אל לו לסמוראי לתת למוחו להגיע למצב של ריקנות.

ובהקשר לכך האימרה הבאה: "אל תיתן לתודעתך 'להיעצר' עם החרב שהנפת. שכח את שאתה עושה, והכה באויב. אל תמקד תודעתך באדם הניצב מולך. הם כולם מלאים בריקנות, אך היזהר שתודעתך שלך לא תילכד באותה הריקנות".
הסמוראים של התודעה היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלווה של הרוח שהיא חיונית מאוד לסמוראי בעמדו בפני אינספור האיומים של העולם החיצוני (בני האדם) והאיומים הרבים הבאים מעולמו הפנימי (דמונים).
השלוה הזו הנה האם המפרה, המחדשת, המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, היה הסמוראי מתפרק מזמן.
השלווה הזו אמרה לסמוראי מי הוא ומה מקומו ביקום. השלווה הייתה בית שאליו חוזרים עייפים,רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נרגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי של התודעה את האגם הפנימי הזה, יבוא יום ובו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז או את אורך הרוח וראשו (שהוא הקצה הגבוה של תודעתו) ייערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה של התודעה).

וככל שהסמוראי היה נורא יותר, חייב היה להיות מיודד יותר עם ים השקט הנפשי שבפנימו.
וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם רוצחים וגם אמנים…

ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות בה עשה שימוש בחרב ובכידון. בסעיף הראשון בחוק הסמוראים מצוטטת אמרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים.
השילוב הזה של רצח ותודעה גבוהה, בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו ('ספוקו'). 

הם החשיבו כבוד עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה 'ספוקו', איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו, ובישם את עצמו למען העלם את הריחות הקשים שלאחר המוות. 

עוד תמונות של סמוראים:

http://www.kiku.com/electric_samurai/cobweb_castle/samurai_gallery.html


 

 

ציטוטים ואימרות כנף על סמוראים::


Strategy is the craft of the warrior. Commanders must enact the craft, and troopers should know this Way. There is no warrior in the world today who really understands the Way of strategy…. It is said the warrior's is the twofold Way of pen and sword, and he should have a taste for both Ways.


Students of the Ichi school Way of strategy should train from the start with the sword and long sword in either hand. This is a truth: when you sacrifice your life, you must make fullest use of your weaponry. It is false not to do so, and to die with a weapon yet undrawn.


In strategy your spiritual bearing must not be any different from normal. Both in fighting and in everday life you should be determined though calm. Meet the situation without tenseness yet not recklessly, your spirit settled yet unbiased.
If the enemy thinks of the mountains, attack like the sea; and if he thinks of the sea, attack like the mountains.
If we watch men of other schools discussing theory, and concentrating on techniques with the hands, even though they seem skillfull to watch, they have not the slightest true spirit.
Miyamoto Musashi (1584-1645)
A Book of Five Rings (pg. 37, 45, 53, 80, 83)

Because of some business, Morooka Hikoemon was called upon to swear before the gods concerning the truth of a certain matter. But he said, "A samurai's word is harder that metal. Since I have impressed this fact upon myself, what more can the gods and Buddhas do?" and the swearing was cancelled.
It is bad when one thing becomes two. One should not look for anything else in the Way of the Samurai. It is the same for anything that is called a Way. Therefore, it is inconsistent to hear something of the Way of Confucius or the Way of the Buddha, and say that this is the Way of the Samurai. If one understands things in this manner, he should be able to hear about all Ways and be more and more in accord with his own.
A person who is said to be proficient at the arts is like a fool. Because of his foolishness in concerning himself with just one thing, he thinks of nothing else and thus becomes proficient. He is a worthless person.
Tsunetomo Yamamoto (1659-1719)
Hagakure (pg. 43, 50, 51)

ביבליוגרפיה

Bottomley and Hopson – Arms and Armor of the Samurai
Musashi, Miyamoto – A Book of Five Rings
Nitobe, Inazo – Bushido: The Warrior's Code
Turnbull, Stephen – The Book of the Samurai – The Warrior Class of Japan
Wilson, William Scott – Ideals of the Samurai
Rati, Oscar and Westbrook, Adele – Secrets of the Samurai

 


הסמוראי הלבן, דיוויד מורל, הוצאת שלגי, רמדור.
סמוראים בחליפות – הדרך היפנית לעסקים – מולי אלדר, צ'ריקובר
אהובו של הסמוראי – אהבת גברים כביטוי לכוחו של הלוחם, הסמוראי, יאהאה סאיקאקי, הוצאת אסטרולוג.
ספר הסמוראי, האגאקורה, יאמאמוטו טסונטומי, הוצאת אסטרולוג


 

 

 

 

 

 

מלחמת בני אור בבני חושך (או: ידה הקשה של האנטיתיזה).

 

If you are going through hell, keep walking


***
שבחי מעוז
"מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח
עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח
אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
אורב לי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדובשי
אבוי למבקש נפשי".

נעמי שמר

כדי לשמוע את השיר בביצוע המקורי של להקת פיקוד דרום:

http://www.youtube.com/watch?v=lXSr4UQwHaE&eurl

***
חלק א': בחירה בעולם הפנימי או בחיצוני
"כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.
אולם האנושות לא היתה תמד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם.
הם אפילו לא יכל למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. [תדות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.
האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה.
האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.
היא השליכה אותם כמו אבנים.
סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.
היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.
האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי.
רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת.
זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.
איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?"
קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: "הסירנות של טיטאן", 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.
***
לכולנו שני עולמות. עולם פנימי ועולם חיצוני. ועל כל אדם לבחור, באיזה עולם הוא חי, לאיזה עולם הוא מצהיר נאמנות. הוא חייב לבחור. והיה ובחר בעולם אחד, הוא הפך לחלש בעולם האחר. אין לאדם יכולת להיות חזק בשני העולמות: החיצוני והפנימי. הוא חייב נאמנות לאחד מהם, אם הוא נאמן לעולם הפנימי, אזי העולם החיצוני  תוקף אותו. ואם יהיה נאמן לעולם החיצוני, אזי העולם שבתוכו יתייפח וישדר אותות של מצוקה. (מהם בוחר זה שבחר בעולם החיצון להתעלם).
מלחמה קשה ניטשת בין העולם החיצון, עולם החברה ובין העולם הפנימי, עולם הנפש. מלחמה בה מנצח בדרך כלל עולם החוץ,  את עולם הפנים.
בעולם החוץ שולטת בינוניות, האדם מציית לנורמות חברתיות, וציות זה משתק את הפעילות הפנימית. וחייו הפנימיים, חיי הנפש, הופכים ל-
שדה בר בו פורחים חרולים וברקנים.
לכביש סואן, בו שועטות מכוניות במהירות אדירה.
לבית חרושת הומה ורועש.
ולבית נטוש בו שוררת ריקנות ועזובה. ובו נכנסים ויוצאים רמשים וזוחלים.
-כך אדם השם יהבו בעולם החיצון, משתית אמונו על הסדר החברתי ונוטש את העוגן של נפשו. כך האדם שהפך ליחידה תפקודית  בעולם החוץ, מוותר על חייו הפנימיים, לטובת התרחשות והתגמולים החיצוניים. לרוב, המין האנושי שכבר בחר, בחר להתכחש לממלכה הפנימית, האישית, האינטימית והשקטה. ולהאדיר את החיצוניות הקולקטיבית החירשת.
במין האנושי חיי הנפש התאיידו לטובת חיי הכלל הרציונאליים והביצועיים, שם גוזרים קופון של טובות הנאה כלכליות, חברתיות וטכנולוגיות. שם האדם חש בטחון כוזב בקרב ההמון הזהה, מחוק הפרצוף.
כך בדרך כלל. אך לו מעיז אדם להפוך את הסדר ולחיות ולהשקיע בשדה הפנימי הנטוש – מיד מתחילות חיות טרף לילל מחוץ לביתו, בליסטראות נזרקות על חלונותיו ומידי יום מתייצבים על דלתו שליחים לבשר לו בשורות איוב.
וכאן צריך להסביר; המצב הגולמי והראשוני של אנשי הפנים, הוא מצב נפשי, זהו מצב של רגישות בפנים וחולשה כלפי חוץ. במצב זה הנפש כל הזמן נפגעת ומתכווצת במפגש עם החוץ הגס והאגרסיבי.
אם עדין הנפש נותר במצב זה, הוא חסר ישע, מעין זרע שנרמס כל כמה זמן על ידי עדר של פרות…
וכך הוא מוצא עצמו חי במלחמה, ואת עצמו חייל  בקרב בו לא ביקש לקחת חלק, וזאת רק משום שבחר בממלכה הפנימית.
לוקח חלק במלחמה בה הכול תוקף אותו ועל כן הכול בחייו מתחיל לקרוס.
אך מה משמע: 'לקרוס'? ובכן, מנקודת מבטו, לא הולך לו, שום דבר לא מסתדר ואם מסתדר, זה מיד מתקלקל..
אך לא כל מי שמוצא עצמו בשדה קרב (חייל) הוא גם לוחם. לוחם הוא מי שמוצא עצמו במלחמה, ומחליט לא רק להשאר, אלא להלחם. ולהלחם אומר לשים על הכף את כל שיש לו. לוחם יודע למה הוא נלחם, הוא עושה זאת כי הוא מגן על העורף, על הבית. והבית עבורו היא הנפש והשלווה שאופפת אותה, וזו יכולה להתערער דרך הפגיעות של רגשותיו. ורק תודעתו יכולה לעמוד מול העולם החיצון וליצור מגננה ולצאת לקרב להגן על הרגשות הפגיעים (ערי השדה והספר) מפני פלישה והריסה. התודעה היא מה שמצוי בחזית שבין החיים הפנימיים והעולם. וכך הוא הופך ללוחם התודעה.
אך איך הופך עדין הנפש ללוחם תודעה? ובכן תודעה היא משהו שצריך להתפתח, לצמוח. נפש היא נתון, אצל מיוחדי ועדיני נפש, היא גדולה ופוטנציאלית, אצל אחרים, היא פחות. אך תודעה היא משהו שאפשר לפתח, להצמיח. התודעה היא האספקט הזיכרי והיא יכולה לצאת לקרב, ולהלחם. והיא עושה זאת על ידי קריאת המפה ונקיטת איסטרטגיות אינטליגנטיות. לוחמה בעזרת תבונה ולא בעזרת כוח. עד שעדין הנפש לא מצרף אליו את חייל  התודעה, אין לו תקווה במלחמה בין אנשי החוץ לאנשי הפנים.
אם המלחמה הרגילה היא מלחמה בין טנקים, תותחים, מרגמות ורובים, הרי המלחמה בה התודעה יוצאת לקרב, משולה למלחמה עם מטוסים. בדרך כלל מה שנלחם זה הדם והרגש, וכשהן פוגשות את הנפש – הן מנצחות בקלות. אך אם עדין הנפש מצליח לרכוש מטוס קרב, יש לו עדיפות ברורה.
עד כאן, דובר על עדין הנפש, האדם שבחר להיות נאמן לנפשו, על פני הצטרפות לכלל המהביל שבחוץ. על עדין הנפש להפוך לחייל התודעה. רק כך יש לו סיכוי במלחמה הזאת שבין הנפש לעדר הנורמטיבי.
אך לא כל לוחם תודעה הוא לוחם מן המדרגה העליונה. כי יש לוחם שלוחם בריפיון, בלית ברירה, ויש לוחם שלוחם עם כל כולו, יודע על מה הוא נלחם, כי תודעתו ערה. ואז אם הוא יודע בכל הוויתו – לערך של זה שהוא מגן עליו, תודעתו נדלקת כמו אוחזת בה אש הקרב.
אך ישנה אש חמה ואש קרה. האש החמה שייכת ללוחם הלא מחושל, והאש הקרה ללוחם המחושל. הלוחם המחושל בוער באש הקרה של נפשו ואילו הלוחם הלא מחושל בוער באש החמה של רגשותיו.
הלוחם הלא מחושל משול לברזל, הלוחם המחושל משול לפלדה. ואם במשלים עסקינן, אזי אם התחמושת שסופג הלוחם היא זרמי מים, אזי לוחם הברזל מחליד, בעוד לוחם הפלדה רק יוצא ממנה מבהיק ונוצץ. 
וברוב המקרים מדובר על לוחם לא מחושל. במקרה כזה המתקפה מבהילה את הלוחם, הוא כמו נתפס עם המכנסיים למטה. ואז הוא מזדהה עם המצוקה שהמתקפה יוצרת. ומה משמע: 'להזדהות'? ובכן, להזדהות זה לקחת באופן אישי את הכעס, הפגיעה והעלבון שמתעוררים בעקבות הקושי שהוא פוגש. .
ומשלקח את הקושי או הבעיה באופן אישי, הוא מתחיל לפקפק בעצמו.  מעשה זה מאפשר חריץ, פתח כניסה, לכוחות התוקפים. וברגע שהמתקפה חדרה פנימה היא  מוחקת את כל שהצליח להתקיים בהיכל חייו הפנימיים, עד כה. והם קורסים.
כך, הלוחם הלא מחושל. אך אצל הלוחם המחושל קורה בדיוק להיפך. לא רק שהוא לא קורס, אלא שהמתקפה דווקא מחזקת אותו. וככל שהכול בחייו מזדעזע תחת מכות הגורל, כך הוא הולך ומתחזק.
וכאן זה לא נגמר. התעצמותו הפנימית  רק מחזקת את תהליך המיתקפה מבחוץ ואת הזעזוע שמזדעזעים חייו תחת המתקפה. וגם כאן זה לא נגמר, כי כל זה דווקא גורם לתודעתו להתלקח ולבעור באש גדולה.  וחוזר חלילה. יש כאן פעולת גומלין הדדית, שמזינה את עצמה. (כמו במלחמה הקרה; כל צד מתעצם ביחס ישיר להתעצמות המעצמה היריבה).
וכך, הוא חי בפרדוקס מתמיד ומתעצם; זה שחי בו, קורא תיגר על הסדר הקיים, והסדר הקיים קורא תיגר על חייו הפנימיים ועל תודעתו הערה, ואלה רק מתחזקים בקריאת תגר על הסדר הקיים. משל לאדם המוביל להבה חשופה  בתיבת עץ, וככל שהוא ממשיך לשאתה כך התיבה מתחממת ומתאכלת. והעץ המתאכל של התיבה, מזין את הלהבה והיא מתעצמת עוד יותר, מה שמאיץ את התפוררות התיבה וחוזר חלילה. כך מצבו של זה החי כשמרכז חייו מצוי בתוכו.
ולוחם התודעה המחושל (או המגובש), מצליח לא להזדהות ולא לקחת את קשייו ומפלותיו באופן אישי, כי כל הזמן הוא קשוב פנימה, משגיח על רגשותיו הפגיעים ושבירים. דואג לכך שהם יישארו שקטים, קרים ויבשים. מבחוץ הומה הסער, אך בתוכו שקט ושלווה. אוי לו אם הסער חדר לתוכו, לרגשותיו. אוי לו ואבוי לאש הלוחם שבתודעתו, אוי לו אם ייתן לזה להשפיע  על שלוות רוחו ולו כהוא זה. והיה ויאפשר למכה הקלה ביותר, במערך חייו החיצון – ליצר ולו רטט קטן על פני משטח האגם השקט של רגשותיו – הוא יהפוך לשמשון לאחר שגזרו את מחלפותיו.
ולאחר שיחלש יניחו לו כוחות האופל, ורק אז תהא לו רווחה. (אך אז זו כמובן כבר רווחה חיצונית, על חשבון רווחתו הפנימית).
אך לו יעמוד איתן מול גדודי בני החושך, ויסרב לצאת נגד עצמו ונגד מה שחי בו, תלך השלוה הפנימית ותיגבר, והאש בתודעתו תילך ותיתעצם. אך, כאמור, עימה יתחזקו כוחות האופל שבחוץ, שוב ושוב ושוב, מחפשים את הסדק הקטן בחומת הגיבוי העצמי הטוטלי שחייב לוחם התודעה להעניק לעצמו

על לוחם בני האור (המגן על עולם הנפש) לזכור כל הזמן את הזירה האמיתית של חייו; עולמות התודעה והנפש. והיה וישכח זאת לפרק זמן ויאמין כי הזירה האמיתית היא הטלנובלה של האושר של חייו האישיים, או הזירה החיצונית של הצלחה בחיים החברתיים – אזי יבוא הקושי הראשון ומיד יכניסו להזדהות עם מה שקרה לו, למעורבות רגשית עימה, מה שיוביל לסערה פנימית. ואז נפשו תתכווץ, תאלם ותעלם, ותודעתו תהפוך לכאוטית, מפוזרת ומבולבלת. או במקרה היותר גרוע – למחוקה.
הוא חייב להבין כי המתקפות והקשיים בחייו האישיים נובעים מכך שהוא בחר בעולם הפנימי, והעדיף את הקשר עם נפשו ואת תודעתו הבהירה והממוקדת על פני שלום עם עולם התדמיות והתוויות של הבינוניות החברתית. ועליו להיות שלם עם גורלו.
אך זהו גורל קשה, והוא קשה בהרבה מובנים, למשל מבחינת אספקט הזמן; ככל שאדם צעיר יותר כך הוא חסין כלפי מתקפת  בני החושך החיצוניים. השנים רק מחלישות את החסינות שלו ומה שלא מוטט אותו בעבר יכול למוטט אותו אחר כך.

חלק ב': חיי לוחם התודעה
ובכן, בין העולם כמות שהוא, ובין נפשו של לוחם התודעה, (אדם שבחר להלחם בכוחות הקוראים תגר על שלמות עולמו הפנימי), מתקיימים יחסי גומלין מוזרים למדי; החוץ מנסה להשמיד את פנימו של לוחם התודעה ולוחם התודעה קורא תגר על המערך הקיים כמות שהוא: חברה ועולם כאחד. עקרונות חייו יוצאים נגד המערכות גדולות, נגד האפקט המייבש והבינוני שלהן על נפשו של האדם.
ובתגובה, אלה, מחשבות להשמידו. ככל שעולמו הפנימי מאוכלס יותר ותודעתו דלוקה יותר, כך תתחזק מתקפת בני החושך.ואילו הוא עומד מולם בתנוחה של מורד, דהיינו, משדר חוסר נחת מתעצם כלפי הבינוניות, המכאניות והישנוניות התודעתית והנפשית של עולם החיים והחברה.
מתקיים כאן יחס דיאלקטי של הפכים המחזקים זה את זה. כל דבר מושך אליו את ניגודו, להשמידו, תיזה ואנטיתיזה.
תודעה  קטנה קוראת לאנטיתיזה קטנה, ותודעה גדולה קוראת לאנטיתיזה גדולה.
אנשים גדולים מצוייים במצב של שבו כמעט הכל מתנגד להם ואילו אנשים קטנים אין מה שיתנגד להם.
בכל עניין הקונפליקט בין אדם תודעתי-נפשי, ובין החיים הבינוניים קיימות שתי רמות קושי. ברמה הנמוכה, כל העניין מסב לו אי נחת וקושי עצום. אך ברמה שמעל, רמת התודעה, כל ההתנגדות הזו, דווקא 'מדליקה' את תודעתו ביתר שאת. כי אין דבר שתודעה דלוקה 'אוהבת' יותר, מאשר פיצפוצי הקרב הקוראים להשמידה, שם ואז היא בשיאה ומיטבה.
הנטיה הטבעית של האדם – כאדם, לברוח משדה הקרב המאיים של החיים, אך והיה ואין לו אפשרות לברוח, והוא שלם עם הבחירה הפנימית – מגלה בעל התודעה הדלוקה, לתדהמתו, כי לא רק שהלהבות לא שוככות, הן מתעצמות.
יש משהו בלוחם התודעה שדווקא מתעורר, בכל פעם שבאים להשמידו. ככל שמערך חייו הולך וקורס. אך זאת, שוב, רק במידה והוא שלם לגמרי עם עצמו, דהיינו עם הידיעה הפנימית שעדיפה תודעה דלוקה ונפש משוחררת מן האינטרס האישי שלו לאושר ולחיים נטולי צרות. כי והיה והוא מרשה לעצמו חולשה, (בגין עומס הצרות שנופלות עליו כל הזמן, בגלל הקריסה המתמדת על הסביבה הקרובה של חייו האישיים, או גרוע מזה, פקפוק לגבי יושרו, והדרך בה הוא הולך)  מיד כל עולמו הפנימי מתחיל לקרוס.
הקריסה מתרחשת בגלל שהאנטיתיזה (כוחות החושך של עולם החברה) הצליחה סוף סוף (מבחינתה)  לחדור לתיזה (על ידי הפתח שפערו הפקפוק וחולשת הדעת). (הרחבה על כל עניין התיזה והאנטתיזה, בקטע שלאחר הקטע הבא).
ומי הם כוחות החושך? אלה הכוחות שסוגדים לפגאניות של מה שנראה ומה שנמדד, על חשבון התוכן הסודי והעלום של חיי הנפש. אלה שמפיצים רציונאליות, ניכור ומקצוענות, על חשבון אנושיות, אינטימיות ואמפטיה.  ואלה גוברים בגדול, על מתי המעט הנושאים בחובם את זיק הנפש כפוטנציאל ההתלקחות של תודעתם. והם מצליחים לשרוד- כל עוד הם חיים כאנוסים בספרד. מחופשים לחלק מן הרוב הדומם.  וזאת כדי לשמר את הניצוץ הפנימי ופוטנציאל התודעה. כי כל עוד יהיו מחופשים לחברי הכת השלטת, כת הבינוניות הקולקטיבית – יצליחו לשרוד, ובגדול.
וכך, כדי לשרוד, עליהם לעמול בשני מישורים: במישור החיצוני עליהם להפוך לסוכני חרש, לאמץ זהות בדויה, שנראית כמו הזהויות שמקיפות אותו. בעוד שבפנים, עליהם לתת לעצמם גיבוי מלא, לא לאפשר בשום אופן, לפקפוק עצמי או יאוש לחדור פנימה – ואז שום דבר לא יכול להחליש אותם.

חלק ג': היכן הזירה האמיתית?
המתקפות החוזרות ונישנות, מצד החיים הרגילים (קשיי פרנסה, קשיי משפחה, קשיי ידידים ועוד) מסבים את תשומת הלב של חייל התודעה אל הזירה החיצונית, ואז הוא יכול להיסחף ולהאמין שהזירה האמיתית קיימת בעליות והמורדות של מעמדו במקום העבודה, או במיצוב הפופולריות שלו בקרב האנשים סביבו, במידת הצלחתו בקרב המין השני, או באושר האישי שלו או של הקרובים לו.  וכה קשה לזכור כל הזמן כי הזירה החשובה באמת היא זירת התודעה והנפש של היחיד ביחידותו.
והיה וישכח (היכן הזירה האמיתית) וירשה לעצמו ליפול ברוחו בכל פעם שדברים אישיים לא מסתדרים בחייו, (וכאמור, ככל שהוא מתקדם יותר ברמת התודעה שלו – זה יקרה יותר ולעיתים קרובות יותר) – הכל בתוכו יקרוס ויהרס.
על כן, בכל פעם שחייו מותקפים על ידי כוחות האנטיתיזה, עליו להזכיר לעצמו היכן הזירה האמיתית.
ועתה לגבי המונחים: תיזה ואנטתיזה.

חלק ד': תיזה ואנטיתיזה:
לכל דבר –  היפוכו, או הקוטב הנגדי לו. לכל פלוס – מינוס, ולכל מינוס – פלוס.
ישנם שני מערכים של יחסיות בין הפלוס למינוס. במערך הראשון הפלוס והמינוס נמצאים במרחק האחד מן השני. ובמערך השני האחד נמצא בתוך השני.
במנח, או במערך הכוחות הראשון, הם מצויים בשני צידי הרמה בה הם שוכנים, כאן הקוטב החזק תוקף את החלש כדי לנכס לעצמו כמה שיותר מרחב שליטה. וככל שהוא חזק יותר, כך הוא מצליח יותר, ובדרך כלל זה הקוטב הזיכרי, שעובד על לחץ, דחף, פריצה וכוח. דבר זה יוצר מצב של דינאמיקה שלילית ודסטרוקטיביות: – מלחמה.
במנח השני, הם מצויים האחד בתוך השני, זה מצב של הדדיות משלימה; הקוטב האחד מפרה  את הקוטב הנגדי מבפנים. מהווה עבורו 'עזר כנגדו'. האמנות באירגון וניהול שני הקטבים, בדינמיקה חיובית, היא בהפנמת  חלק מן הקוטב הנגדי, לא להדוף את כול כולו אל מחוץ לתחום. כי שם הוא רק יתחזק ביחס ישיר לכוח של הקוטב הנגדי, וינסה כל הזמן לתקוף אותו.
במנח של האחד בתוך השני, תתקיים לא רק הפריה,  אלא גם חיסון. ההפנמה של (חלק מן) הניגוד, תהווה חיסון כנגד מיתקפה עתידית של האנטיתיזה. ואילו דחייה של כל הקוטב הנגדי, תהווה הדחקה או דיכוי.
למעשה, החיסון לא מונע מיתקפה של האנטיתיזה, אך הוא מחזק את המערכת בעומדה מול כוחות האנטיתיזה.
ואיך זה עובד?
כאן יש שתי רמות, רמת הנגלה, או הסמי נגלה, ורמת הנסתר או רמת הנסתר המוחלט.
ברמה הראשונה אנשי הפנים באים כל הזמן במגע עם אנשי החוץ, ואנשי החוץ הם אנשים רגילים וטובים, רק שלא מדעת הם משמשים סוכנים לכוחות שרודפים ומתנגדים לנציגי הנפש והתודעה. (זהו מערך סמי אוטומטי, שפועל  באופן בלתי מודע לחלוטין, והרחבה על איך זה עובד, בחלק ד'). כשאלה פוגשים את בני האור, הם יפעילו התנגדות כלפיהם, הם לא ידעו מדוע הם מתנגדים, הם יתנו לזה הסברים שונים, אך האמת היא שהם מתנגדים (תוקפים) כי הם מעבירים דרכם את התדרים של כוחות האנטתיזה החברתיים. כוחות האנטתיזה של הקונצנזוס החברתי. (ושוב, הרחבה על קונספט זה בחלק ד').
כלומר, אנשים השייכים לקונצנזוס החברתי השולט, יגיבו אינסטינקטיבית, נגד האדם שנושא את התדר שמייצג את ממלכת הנפש הדחויה. בין אם ביחסים או אפילו בנהיגה בכביש , חסימת חניה וכו'.
כל אלה יעשו אותו לאאוטסיידר נפשי, ואת חייו כאאוטסיידר, לקשים  מנשוא.
ברמה השניה, דברים סמויים לגמרי, והרבה יותר קשים לזיהוי ופיענוח, וזה כבר שייך לגמרי לרמה ה', כאן הוא יפגוש קושי והתנגדות לא רק דרך בני אדם, אלא בכלל. רמה זו היא הרמה של תדרים טהורים. (ושוב, נא להעזר בחלק ד'), כאן התדר שלו יפגוש חסימות וקשיים, מצד התדרים השכיחים והשולטים.
מנקודת מבט שטחית וחיצונית, ניתן לראות את זה כחוסר מזל, או שדברים סתם לא מסתדרים לו, או שהוא לא מאורגן דיו, אך ברמה נסתרת, דברים לא עובדים בעדו. הוא משדר שהוא 'זר בשטח', הוא לא זורם עם מה שקורה, הוא מייצג הפרעה.
אז מה עושים? מה הפתרון? האם יש בכלל?
ובכן, הוא צריך לאמץ גישה של סוכן חרש בארץ עוינת. אסור לו לחשוף את עצמו. הוא צריך לאמץ חלק מן ההתנהגות השולטת. גם כסוג של תחפושת וגם כסוג של התנהגות. ואז קשה יהיה לפגוע בו. כוחות האנטיתיזה יזהו את התדר, אך כשהם יפגשו את עצמם (בתחפושת) בתוך התיזה, הם יבלמו ודבר זה יוריד מכוחם (כמו מפגש של מחלה עם האנטיביוטיקה).
כך שניתן להתחסן מפני כוחות בני החושך (להכניס חלק מן המחלה לתוך הגוף הבריא). וזה נקרא גם: להתיידד עם האויב. הבעיה היא שאנשים לא יודעים לשלב בין הקצוות. אדם פוחד שאם הוא מתיידד עם הקצה המנוגד, אזי זה ישתלט עליו והוא יסחף לקוטב הנגדי ויבלע בו. ובמלים מפורשות,  האאוטסיידר הנפשי, או בן האור, פוחד שאם יאמץ חלק מן האנטיתיזה, תבוא זו ותיבלע אותו. אך בדיוק ההפך הוא הנכון. רק מיזוג בין הקטבים על ידי השכנה של האחד בתוך השני –  יביא לניטרול של ההשתלטות של האחד על השני.
לא הפרדה וניטרול של הקוטב המנוגד, אלא התיידדות עימו. הזמנה שלו לבוא ולשכון בפנים. (לא בדיוק בפנים, יותר כמסכה, לבוש).
כך שלפי שורות אלו מצבם של נזירים ונזירות הוא בכי רע, הם ינטרלו את כל כוחות הפיתוי של תאוה ותשוקה וידחו אותם אל מחוץ לתחום. וזה אומר שככל  שהבידוד והבידול שלהם מכוחות החושך – גדול יותר, כך יתקבצו הכוחות הללו ויחפשו את החריץ והחריר הקטן ביותר כדי לשעוט פנימה. וברגע שמצאו פתח כניסה, הם ישתוללו בפנים ויחריבו מבפנים את עולמו הקדוש של הנזיר.
אז מה מומלץ לנזירים? ללכת אחת לכמה זמן לשפת הים, לצפות בנערות ולבדוק אם האנטיתיזה חורגת מגדר של חיסון ולוודא  שהיא נותרת כלבוש ולא הפכה לשוכן פנימי. אך כמובן שאם הנזיר לא סומך על כוחו לבלום את האנטיתיזה ברגע שהיא עוברת ממצב חיסוני למצב של מחלה – אזי מוטב לו שישאיר את כוחות האנטיתיזה מחוץ לתחום, אבל אז עליו להיות אטום לחלוטין בפני מחשבות התאווה, לחלוטין, כי אם ירשה מחשבות אלו, הכל יחדור פנימה.
אז כאמור, דרך אחת להתחזק מפני ממתקפות האנטיתיזה, היא לקחת קצת ממנה פנימה. לקחת קצת מן החושך לתוך האור, קצת מן הגסות לתוך העידון, קצת מן הבינוניות לתוך המיוחדות. כהכנה, כחזרה גנרלית לקראת המיתקפה, (שבוא תבוא, למעשה היא כבר פה, ממש מעבר לפינה). 
ואם זה נכון לגבי אנטיתזות שבדרך, אז על אחת כמה וכמה הדבר נכון, לגבי האנטיתיזה הגדולה מכולן: המוות; לקחת קצת מן המוות לתוך החיים, להזמינו פנימה, לחיות מתוך ידיעה אודות המתקפה הגדולה והניצחת, להיות נכון ומוכן כל הזמן.


חלק ד', ענני כוח ואנרגיה

ועתה להסבר לחלק מן הרעיונות שהועלו בחלק הקודם., הרעיון המוצג בחיבור זה הנו מוזר, חריג ולמעשה נשמע בידיוני. שהרי מה כתוב כאן? שישנם כוחות ערטילאיים שרוצים ברעתנו. וכי ככל שאדם מתקדם במסלול מסויים, כך הכוחות הללו 'מחפשים' אותו יותר??
האם חיבור זה מבטא פרנויה חולנית? פרי דמיון קודח? או אולי יש כאן חשיפת טפח של מציאות עלומה וסמויה.
האם באמת יכול להיות שישנם כוחות שמתבייתים על בן אדם רק בגלל שמה שחי בו מצוי על תדר מנוגד לתדר של הקונצנזוס?
האמנם קיימת אנטיתיזה שגדלה סביב התיזה? וביחס ישיר לעוצמתה? מחפשת להשמידה?
אני מניח שאדם שסובר כי המציאות זה כל שקיים בתחום הנגלה והמוחש, וזה הנופל בתחום השכל הרציונלי – ימצא את הכתוב כאן כמופרך לגמרי.
ועל כן יש צורך להבין את עניין העננים האנרגטיים:
אפשר לנסות להבין ולראות בני האדם בשתי צורות,  דרך העולם הגלוי או העולם הסמוי.
השכל הרגיל והראיה הרגילה מחפשים את הסיבתיות של הדברים בתחום הגלוי והמוחש, זה שנופל בתחום התפיסה הרגילה והשכל הקונוונציונלי. אך בדרך כלל רק התוצאה מצויה באור, התהליך (לקראת התוצאה) כבר נמצא באור הדמדומים, ואילו הסיבתיות מסתתרת בחשכה. אך אנחנו לא אוהבים חושך, כי שם לא רואים.. משל לאותו אדם שמחפש את כספו שאבד בערב, לא היכן שאבד, בחושך, אלא מתחת לפנס הרחוב, כי שם יש אור.
והיכן יש אור? במה שאנו כבר יודעים, בסברה הקיימת והשולטת, אין דבר שאי אפשר להסביר, והיות וכך, רוב ההסברים נלקחים מן התחום הטכני. דהיינו, משתמשים בסיבות טכניות. או לפחות ראציונליות.
וכך עובדת החשיבה השלטת: "פעם חשבו שיש כוחות בטבע, רוחות, שהאדם צריך לפייסם ולסגוד להם, וכי אם הם כועסים אז כלום לא יצלח. היום כולנו יודעים שהכל תלוי באדם, ושליטה של האדם בחייו, בעולמו ובגורלו, תלויים רק בו. אנו גם מנסים להבין את עצמנו לפי השכל, לפי מחקרים מדעיים לפי מה שידוע. מדע הפסיכולוגיה עוסק בנסיון להבין התנהגויות של בני אדם, לפי החינוך, השפעה סביביתית, יחס של ההורים וכו'". כך הראיה הרגילה, זו מחפשת את הסיבה לדברים בתחום הנתפס.
אנו מנסים להסביר תופעות אנושיות בהשענות על רציונאליות, ועובדות גלויות ומדידות. מחפשים את הסיבות בתחום הגלוי וזאת משום שבתחום הגלוי יש לנו יותר שליטה ומידע ולא בגלל שזה מסביר תופעות כמו השואה. כי עד לשורשים האפלים ממנה פרצה השואה, השכל הרגיל לא יכול להגיע. הדרך הרציונלית של המאה העשרים ואחת, לא מכירה בכוחות אפלים שמניעים בני אדם.
הסברה השלטת טוענת כי יש לאדם שליטה על חייו, והוא מחליט, על ידי השכל הישר, התנסויות העבר ומחקרים מדעיים, מה לעשות ואיך להניע את חייו. אך כשבודקים הנחה זו לעומק, רואים כי הרבה מפעילויות בני אדם, אין להם הסבר רציונלי. אנו אוהבים לחשוב על עצמנו כשולטים ומנווטים את חיינו, בשעה שישנם כוחות שלהם אנו מצייתים, תוך כדי שאנו משוכנעים כי ההגה מצוי בידיים שלנו.
אחת הדוגמאות לתחושת השליטה הלא ריאלית שיש לנו על  חיינו, מצויה במחקרים של פרופ' דניאל כהנמן הישראלי, שקיבל על כך פרס נובל, ובו הוא קובע כי הבסיס לרוב ההחלטות הכלכליות, אינם כלל מחקר שווקים, או שיקול דעת הגיוני, אלא הבסיס הרגשי. ומדוע זה שייך לעניינו? כי האדם שמחליט את ההחלטה הכלכלית, משוכנע שהוא עושה זאת על סמך סיבות רציונליות ובדוקות. לא מודע כלל כי מה שבעצם המניע אותו הם רגשות  כגון, חמדנות, פחד, תאווה, רצון בניחומים וכו'. העולם הגלוי במקרה זה, הוא עולם השכל, העולם הסמוי – עולם הרגש, והוא שולט על עולם השכל, בה בשעה שאנו מאמינים כי אנו מחליטים רק על סמך השכל. למשל מחלות: אפשר לתלות את המחלות בתחום הנגלה והמדיד, של חיידקים, זיהום, מפגע סביבתי, דרך חיים לא בריאה. כלומר, סיבות טכניות, כמו תנאים סביבתיים, וכו', אך כנראה שהאמת היא שעה שחלק גדול מן המחלות נובע ממקור ריגשי עלום, כמו מתח, יגון, רגשי אשמה וכו'. מחלות פסיכוסומטיות.
השליטה של תחום הנסתר בחיינו מופיעה לא רק באדם עצמו, אלא גם בתחום הגלובלי על כלכלה עולמית. זו מנותבת על ידי מספר קטן של אנשים בעלי ממון ושררה, שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים. הכוח האמיתי, מצוי, בדרך כלל, מאחורי הקלעים, שם הוא אוהב להיות, סמוי. ושם הוא יכול להניע בצורה האפקטיבית ביותר, את העולם הגלוי. מאחורי כל מה שנגלה לשכל הרגיל ולראיה הרגיל, ישנו משהו עלום שמניע אותו.
אך אנו משולים לאותם ארבעה עיוורים הממששים פיל, וכל אחד חושב שזה משהו אחר, קשה להסביר לעיוור שבטוח שזה עמוד, שזה בעצם חלק מחיה גדולה.
כולנו עיוורים, קולטים רק את מה שנופל בשדה המודעות הצר, המוגבל שלנו.
למשל במשחק כדורגל: לא הקבוצה המיומנת, המאומנת ובעלת השחקנים הטובים היא זו המנצחת, אלא זו שמחוברת לכוחות החזקים ביותר, כוחות שנוצרים על ידי מיזוג של הלהט של האוהדים והדבק  של הליכוד הקבוצתי.
כול קבוצה מחוברת למעין בטריה, שכמו נטענת בכוח ההתלהבות של האוהדים. ואוהדי כל קבוצה מטעינים את הבטריה הזו בין שבת לשבת, ובדרך כלל, ככל שהבטריה טעונה יותר, כך גדלים הסיכויים של הקבוצה – לנצח.
כך זה לא רק לגבי קבוצות כדורגל; כל אדם, כל קבוצה, כל מדינה – מחוברים למאגר אנרגיה, שנוצר מן השדרים הקולקטיביים של כלל האנשים שמחוברים לתדר של המאגר המסויים הזה. והמחשבות והרגשות שלהם, טוענות את הבטריה, או הענן, שאחר כך מזין ונותן לכל אחד מהם את כלל האנרגיות של כולם ביחד.
כל מי שנמצא על תדר מסויים, מושך אליו את כל שנמצא על אותו התדר.
ישנה תופעה מאוד משונה בפיזיקה. למוזיקאים ישנו מכשיר כזה שנראה כמו מזלג, Tuning fork
והוא נקרא, קולן, או מזלג קול. הנה מה שכתוב על כך בויקיפדיה: קולן הוא כלי פשוט שנועד לעזור בכיוונון כלי נגינה. בדרך כלל הוא מיוצר ממתכת וצורתו כצורת מזלג בעל שתי שיניים מאורכות. הקולן מתוכנן להשמיע צליל טהור, כלומר בתדר אחד בולט הנקבע מראש בעת יצורו. כדי להפיק את הצליל מהקולן יש להכות בעזרתו על חפץ קשה כלשהו ולהמתין מספר שניות להתייצבות הצליל(דעיכת תדרים אחרים). מכיוון שהצליל המופק הוא בעוצמה יחסית נמוכה, נהוג לעתים להצמיד את הקולן לאחר יצירת הצליל לאוזן או למשטח כדוגמת שולחן עץ המשמש כתיבת תהודה לצורך הגברת הצליל. הקולן הומצא ב-1711 על ידי האנגלי ג'ון שור שהיה נגן חצוצרה מלכותי בחצרו של ג'ורג' הראשון מלך בריטניה, שם הוא ניגן בהנחיית המלחין גאורג פרידריך הנדל. הקולן שהוא יצר היה מכוון לתדר של 423.5 הרץ. ניתן אמנם לייצר קולן עבור כל תדר (ועל כן, עבור תו מוזיקלי), אך הסוג הנפוץ ביותר הוא קולן המכוון להשמיע את התו 'לה' באוקטבה הרביעית של פסנתר. סוג זה מכונה 'A-440' על שם התו 'לה' (המכונה באנגלית 'A') שהתדר שלו הוא 440 הרץ. התקן של 440 הרץ נקבע ב-1939 על ידי ועדה בינלאומית ואושר על ידי ארגון התקינה הבינלאומי ב-1955. השימוש בתו 'לה' לכיוון כלי מיתר ופסנתרים רווח בתזמורות זמן רב ומכיוון שבעבר השתמשו במספר תדרים באזור ה-440 הרץ כדי לייצג את התו 'לה', נועד התקן לוודא אחידות צליל בין התזמורות השונות. על כל פנים, לא כל התזמורות מנגנות ב-A-440; תזמורות בצפון אמריקה בדרך כלל מנגנות מעט גבוה יותר (כדי לקבל צליל מבריק יותר), ואילו תזמורות של מוזיקה עתיקה מנגנות במגוון כוונונים רחב, לרוב נמוך יותר.
כלומר, הם מכים בו כדי לאפס את כלי הנגינה על התדר של הקולן או מזלג קול. ואם מכים במזלג הזה הוא משמיע צליל, מעין זמזום.  ואם ישנם שני מזלגות בחדרים שונים, ואדם נותן מכה על האחד, אז אם השני מאופס על אותו התדר, השני יתחיל גם הוא להשמיע צליל או לזמזם.
הנה שתי תמונות של 'טיונינג פורק':
  
Tuning forks                                             

קישור לאתר של ויקיפדיה באנגלית, בנושא הקולן:

http://en.wikipedia.org/wiki/Tuning_fork

כלומר אם קורה משהו במאגר האנרגיה (הוא מקבל אנרגיות חדשות או מתדלדל) זה מיד ישפיע על כל אדם שמצוי על אותו התדר.
ואם אדם נמצא על תדר של קבוצת כדורגל מסויימת, או של יחידה בצבא, אז הוא גם משדר וגם קולט, אל המאגר שהתדר הזה מאכלס אותו – וממנו. אם הוא מלא בהתלהבות וטעון בתדר של הקבוצה, הוא ישדר למאגר הרבה אנרגיה. אך אם הוא נמצא במצב של חוסר, ושל ירידת התלהבות והוא חושב על הקבוצה, המאגר ישלח אליו הרבה אנרגיה, דרך התדר המשותף.
דברים המצויים על אותו התדר, משדרים את אותה המנגינה.
בני אדם במהלך ההיסטוריה התאגדו ויצרו קבוצות ששידרו סוג מסויים של אנרגיה שהצטבר וחיזק את סוג הקבוצה שאותם אנשים השתייכו אליה.
ונגיד שיש ארבע מאות מליון קתוליים… אז הם משדרים לחלל האוויר קתוליות, תדר של קתוליות, וזה אומר שיש ענן ענק של קתוליות שכל 400 המיליון הקתולים מתחזקים ומחזקים.
וזה אולי מסביר מדוע  הכנסייה הקתולית רוצה כמה שיותר אנשים. ולמה היא מזינה ומחזקת את הדבקות הדתית שלהם. כי ככל שיש יותר אנשים, והם מלאי דבקות דתית – כך הם מזינים את הענן הזה של קתוליות. אך אם האמונה שלהם לא רצינית, אין די ב- 400 מיליון מאמינים, ואז הכמות צריכה לחפות על העדר האיכות. ורק אם הם מאמינים  בכל ליבם ונפשם – הענן באמת נעשה טעון. אם כך, צריך כאן גם כמות (40 מיליון מאמינים) וגם איכות (מידת הדבקות והאמונה).  כי כשנבחר אפיפיור והוא צריך להשפיע על העולם ולחזק אינטרסים של הוותיקן או הכנסיה הקתולית – יש לרשותו מאגר כוח עצום של הענן הזה, שהוא מחובר אליו ושואב ממנו.
וזו דרך להבין מיסיונריות; כמעט כל תנועה, כת ודת – רוצים כמה שיותר אנשים שיחזקו את המאגר. והשלב הבא הוא, כאמור, לחזק אצלם את האמונה והדבקות הדתית. ושני אלה; כמות האנשים ורמת הדבקות שלהם, מחזקים את הענן בצורה משמעותית. כך במאבק בין  איסלם לבין קתוליות, בין רפובליקנים לדמוקרטים , בין הקומוניזם לקפיטליזם. בכל המאבקים הללו, מה שעומד על הפרק זה ניסיון להגדיל את החוזק והאיכות של מאגרי האנרגיה של כל אחד משני המחנות הניצים הללו.
קומוניסט אמור כל הזמן לשלוח כח למאגר של הקומוניזם, אך  ברגע שאנשים התחילו לבגוד במשימה, ובמקום לשלוח כח למאגר, הם פינטזו על רכוש פרטי –  מאגר הכח של הקומוניזם הלך והתדלדל, ואז כשבאו מנהיגים לקחת כח מן המאגר, הם לא הצליחו להטען מן המאגר הקומוניסטי והקומוניזם קרס. אותו הדבר קרה לקיבוצים.
אם דרך חדשה רוצה להתפתח, זה תלוי בשני מרכיבים: האחד הצטרפות של חברים חדשים והשניה, האם החברים הקיימים באמת מזינים במחשבותיהם את ענן האנרגיה של הדרך החדשה, או שהם חושבים על החיים האישיים שלהם, ולוקחים את החברות שלהם במפלגה או בדת, כדי לפנטז על המשברים והפסגות של חייהם האישיים. במידה ומספיק חברים יעשו את זה, יה יחליש משמעותית, את המפלגה או התנועה הדתית המסויימת.
וחוץ מצירוף אנשים חדשים וחיזוק הדבקות שלהם בקבוצה, ישנה עוד דרך לחזק את המאגר  המסויים, והוא, להשמיץ אנשים המצויים במפלגות או חברות דומות, ואת אותם אנשים בתוך הקבוצה שנמצאים בשוליים שלה, כי אם יש משהו בשוליים של איזו שהיא חברה, הוא מכניס ספק לאנשים שנמצאים בפנים, והם מחלישים למעשה את מאגר הכח.
אפשר לקחת כדוגמא את השמאלנים והימנים שנמצאים בארץ.ובארצות אחרות. מאגרי האנרגיה של השמאל והימין תוקפים זה את זה.  אך מי שינצח במלחמה זה מי שטעון באנרגיה יותר חזקה. היום מאות מיליוני מוסלמים יושבים בעולם משדרים דבקות ושנאה אל מאגר הכוח שלהם, וכל מי שעולה על התדר האיסלמי, מתחבר למאגר הכוח הזה, ושואב משם הרבה כוח.

למעשה, כל ההתאגדויות של בני האדם ביחד, זה על מנת ליצור מאגר כח  שיזין את הפעילות והתנועה של בני האדם שניזונים מן המאגר המסויים הזה. אם בן אדם אומר: 'אני שייך לגולני', הוא מתחבר למאגר כח שהמון המון חיילים מזינים אותו, ובכל פעם שיש עצרת, או שרים שירים של גולני, המאגר הולך וגדל. וגם בכל פעם שמישהו רואה אותו עונד את הסמל ומתפעל  מכך שהוא שייך לגולני, המאגר הולך ומתחזק.
כך בתנועות גדולות, אך אותו עקרון עובד גם בחייו האישיים של האדם: אדם לא יכול באמת לשנות את חייו, או להתפתח, כי יש לו רק את הכוח של עצמו. וכדי לשנות משהו צריך כוח שהוא חזק מן הכוח שלו בלבד, כי שום דבר לא יכול להזיז את עצמו.
בן אדם לא יכול לשאת בתוכו כח אנרגטי, הוא צינור, לא מחסן, כל מה שהוא נושא בתוכו- מתעפש אם הוא לא עובר הלאה.
אבל יש לו יכולת להתחבר כמעט לכל תדר ולכל רמה אנרגטית. ובמידה והוא לא סתום, כלומר, לא מלא בעצמו, לא מלא במעצורים, או מחסומים, לא מעורב רגשית- או אז הוא יכול להעביר דרכו כח שהוא יותר עוצמתי ממנו.
אף בן אדם לא יכול להיות עוצמתי ואפקטיבי מתוקף מה שחי בו, אלה רק בתוקף היכולת שלו להתכוונן למאגר אנרגיה.
הבן אדם לא יכול להיות מטרה לעצמו, הבן אדם הוא מכונת תדרים שיכולה להתכוונן למשהו.

ובחזרה לעניין מלחמת בני אור בבני חושך או לעניין התיזה והאנטתיזה;
יש עננים שטעונים באנרגיה של פלוס ואחרים באנרגיה של מינוס, ומלחמה ניטשת בין סוגי האנרגיה הקוטביים. למשל בין סוג האנרגיה הנשית לגברית. או, כאמור,  בין מפלגה ימנית לשמאלית. בין תעשיינים והירוקים .
ובין אנשי הנפש מכונים כאן בני האור ואנשי הרוב השקט – המכונים כאן: בני החושך.
איך נוצר כל העניין של בני אור ובני חושך?
המטרה הראשונית של האדם היא לממש את הפוטנציאל הנפשי והתודעתי הקיים בו. לשון אחר, להוליד עצמו מחדש ברמת התודעה.
אך באופן כללי המין האנושי איבד  את הקשר עם החזון האישי של להוליד את עצמו ברמה תודעתית. ומאז החלו בני אדם להתאגד בקבוצות. קבוצה יכולה לבוא  כחיפוי על העדר נתיב דרך אישי שהוא לא אגוצנטרי,
היום הקיום של בני אדם הוא קיום עדרי, לא קיום אינדיבידואלי כלפי מטרה,
ואז משנוצרו הקבוצות הם החלו לרצות להתחזק על חשבון קבוצות אחרות.  וככול שקבוצה אחת מחלישה קבוצה אחרת, היא יותר מתחזקת. וזה לא משנה אם קבוצה מסויימת היא בעד משהו או נגד משהו, זה לא רלוונטי,
לכל קבוצה, לכל עדר,  מאגר אנרגיה שמזין אותו.
היחידים, ואלה שחרגו מן הרוב,  משקפים לקבוצות הרוב את הבינוניות וקשר השתיקה שאופף אותם, על ידי עצם העובדה שהם אחרים ויחידים. היחיד בעצם זה שהוא לא עבד של העדר, משדר לרוב שהם תקועים בבינוניות וסוגדים להנאה ולכוחנות.
ואז היחיד, האאוטסיידר הנפשי – סופג מיתקפה מענן האנרגיה של הרוב, שמזהה אותו כלא שייך, כבעל תדר שונה. זה גם מה שקורה באנטישמיות, או באפליה של קבוצות שוליים.

חלק ה': ביחד ולחוד
ועל כן בני האור, האאוטסיידרים של הנפש, חייבים להתאגד, כי רק בקבוצה הם יצליחו להקים מאגר של כח- שיצליח לבלום את המיתקפות של בני החושך.
להתלכד, ביחד עם מופגזים אחרים, ולתת האחד לשני: גבוי חיזוק, תמיכה ואמפטיה.
על בן האור, זה שמרכז הכובד שלו הוא חייו הפנימיים, להיות חלק מגוף מלוכד. כל עוד האדם נותר יחיד ומבודד, קל להכניע אותו. כשטיפת נוזל מבודדת מטיפות אחרות, קל לגל החום הקטן ביותר – להכניע אותה. ותוך שניה היא מתאדה. אך כשהיא חוברת לאחיותיה הטיפות, והיא חלק משלולית, או אפילו חלק מאגם, האנטיתיזה תתקשה להצליח במתקפתה.
סיפור שמאייר ומדגיש נושא זה הינו סיפור הזקן שנטה למות וכינס את בניו, הוא ידע שמלחמות הירושה כבר החלו. הוא ביקש שיביאו לו מטאטא קש, עשוי מזרדים. וביקש להתיר את החוט שמאגד את הזרדים. ואז הוא ביקש מן החלש ביותר לקחת קנה קש ולכופף אותו, וזה נשבר בקלות. ואז ביקש מן החזק שבהם, לאגד חבילה של כמה קני קש, זרדים, ביחד, ואז  לנסות ולשבור, והוא לא הצליח. ואז אמר להם: "ראו, כשכל אחד מכם עומד בפני עצמו, והוא לא חלק מגוף אחד של היתר, קל לשבור אותו, אבל כשכולכם ביחד, לא ניתן לשבור אתכם".
כך גם במלחמות כנגד האנטיתיזה: כשאדם לא מקבל תמיכה וחיזוק משום מקום והוא עומד נגד מיתקפות האנטיתיזה כשהוא נשען רק על כוחו הוא, ועל הגיבוי שרק הוא נותן לעצמו – אין הוא יכול לשרוד. כי הכוחות יגרמו לו לשחיקה ובסופו של דבר הוא יתערער מבפנים.
כל זאת בתנאי שהוא משולל תמיכה רגשית וחברתית. אך והיה וימצא מישהו שתומך בו, מקרין לו חיזוקים – אזי השחיקה שלו נבלמת.
ואם איתרא לו מזלו, והוא כבר חלק מחבורה מלוכדת, שבה כולם בשביל אחד, ואחד בשביל כולם – אזי יוכל לעמוד במתקפה, בכל מתקפה, כי הגל שיסתער עליו לא ימצא קרש בודד תקוע בקרקע, אלא קרש הוא חלק מגדר, ובתוקף היותה כזו (חלק מגוף גדול) היא מצליחה לבלום את הסחף שיוצר הגל.

חלק ו': סיכום
זה הלקח: אם אתה אדם מיוחד, שנאמן לנפש שלו יותר מאשר לנורמות חברתיות, נכונו לך צרות. דברים לא טובים הולכים לקרות לך, לכאורה בלי סיבה. מאמר זה טוען שאנשים מיוחדים חווים חיים קשים, וזאת כי ענן האנרגיה של הרוב מזהה את השוני, והיות והם מבודדים, קל יותר לתקוף אותם מאשר לו היו שייכים למאגר גדול יותר. אבל החדשות הטובות הן, שלו אדם היה שלם עם עצמו, ומהווה חלק מקבוצה תומכת –  לא רק שהמתקפות הללו לא יפגעו בו, אלא שלהבה שחיה בנשמתו ובתודעתו רק תתחזק כתוצאה מן הקשיים של החיים.
קושי לא מכבה את אורה של הנפש ולא את הבערה של התודעה. זו דווקא מתלקחת ביתר שאת. כל שהוא צריך לדאוג לו זה לא לתת לקשיים להפוך לפקפוק עצמי ומעורבות ריגשית. ואז הקשיים רק יגרמו לו לטפס מעלה מעלה, במעלה סולם התודעה.
גבריאל בן יהודה,16.4.2007
ulin8882001@yahoo.com


קישורים:
קישור למאמר אודות אמנות הלחימה: זאן שין: http://ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=11_7

***
קישור למאמר של אלי אשד על משה קרוי, בנושא מלחמת בני אור בבני חושך:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/kroy2.html

 


 

שוד היחסים הגדול

(על האספקט הטריטוריאלי במאבקי כוח ושליטה)

 

חלק א': איתותים טריטוריאליים:

אנשים חיים, מתקשרים, מקיימים יחסים. ומתחת לפני השטח מתקיימת מלחמה, מאבק. והמלחמה היא מלחמה טריטוריאלית. כמעט כל אדם רוצה לתפוס שטח שיחתי, תקשורתי ובינאישי – יותר גדול מכפי שהוא תופס, וככל שאדם תופס יותר מרחב שיחתי ותקשורתי יותר גדול- כך הוא מרגיש יותר טוב, יותר מסוגל, יותר מחובר לעצמו, יותר חי.

אנו רגילים לראות את העניין הטריטוריאלי ולזהות אותו בכביש, במלחמה בין נהגים, או במלחמות בין אומות, ומדינות. וכמעט כל היסטוריון יסכים כי כל מדינה שיוצאת לקרב ומנצחת ומספחת אליה קרקעות – כך המצב הכלכלי והחברתי שלה משתפר בעקבות הכיבוש. בעוד שהמדינה שגזלו ממנה את השטח – האימפליקציות של זה לגבי התפקוד הפנימי שלה – תהיינה מאוד שליליות.

אנו יודעים כי מדינות מתרחבות על ידי תפיסה של שטח אדמה. אך איך מתרחבת טריטוריה אישית של אדם בשיחה או בתקשורת? ובכן אם לתפוס שטח פיסי זה אומר הרשאה להתרחב פיסית, הרי שבשיחה רגילה, או שיחת טלפון ההתרחבות יכולה להתרחש לא באופן ישיר או פיסי, אלא באמצעים עקיפים, סימבוליים, המועברים כאיתותים שבדרך כלל לא נקלטים כמסרים לכל דבר. אך האפקטיביות שלהם במישורי הנפש – אינה ניתנת לעירעור.

המרחב הטריטוריאלי שמדובר בו כאן, הוא מרחב אבסטרקטי מבחינה מוחשית ופיסית, אך מרחב ממשי ביותר בתחומי הנפש, האגו, תחושת העצמי ומערך היחסים הבינאישייים. שם הוא לא רק מוחשי וממשי, אלא שכוחו והשפעתו זהים למכבש המוחק גבעה, או טרקטור המסוגל להקים אותה. ועצם חוסר המודעות שלנו לאותות ולסימנים המפעילים את אותו 'מכבש' או 'טרקטור' אינם גורעים כלל מן האפקטיביות המדהימה שלהם.

נקודה חשובה: כל האמור לעיל מתייחס בעיקר ליחסים מנקודת מבט גברית. מאבקי כוח ושליטה הם ה'מומחיות' הגברית. נשים מחפשות ביחסים את המכנה המשותף, את השיתוף, את האמפטיה. עם זאת הצורך במרחב מחיה נפשי ותקשורתי הנו צורך כלל אנושי. אך גברים יוצאים לקרב מסיבות טריטוריאליות – ביתר קלות מאשר נשים, והמלחמה שהם ילחמו תהא בדיעבד מרה ונחרצת יותר.

ההבדל בין גברים לנשים בנושא זה, אינו בעצם המאבק הטריטוריאלי, אלא בנחישות, במשך, בעוצמה ובתכיפות. אפשר להגיד כי לגבי גברים הנושא הטריטוריאלי ביחסי אנוש הוא כמעט בגדר של יהרג ובל יעבור, לגבי נשים, זו אופציה שאליה לרוב הן נגררות, בעיקר על ידי גברים…

 

חלק ב': איך זה מרגיש?

אדם שמקבל פחות מרחב מחיה חש פחות טוב, יש לו פחות אנרגיה. הדבר משול לאדם שמקבל לפתע את מחצית מכמות החמצן אותה היה רגיל לנשום עד כה, או מנוע של מכונית שכוחות הסוס שלה עוברים לחצי ההספק, או מכונית שעוברת למנוע של טוסטוס, או כשמהירות הגלישה במחשב נעשית איטית יותר, או אולי הדוגמא הטובה מכולם היא של טוסטוס שממשיך לנסוע רק בכוח הנעת הפדאלים (הדוושות) ולא בכוח המנוע; המאמץ מתגבר, והאפקטיביות פוחתת. זה מה שקורה כשהטריטוריה הנפשית והתקשורתית של האדם מתקטנת או נעשית מוגבלת.

אדם שמקבל פחות טריטוריה ביחסים, או מצד הזולת, או אנשים אחרים – חש: אימפוטנט, מוגבל, ירוד, מעומעם, חסר ברק, שטחי, תפל ולא מסוגל. לא מסוגל להתחבר למחשבות שלו, להבהיר לעצמו מה הוא רוצה להגיד (להבהיר נקודה). להיות חלק מן הדינמיקה או הזרימה התקשורתית שמסביב.

הוא חש כאילו הוטל לצינוק נפשי, אין לו את החופש שהיה רוצה – כדי להתבטא, כדי להגיב, כדי לממש -תקשורתית- את מלא פוטנציאל העצמיות שטמון בו. הוא חש כדג שהוטל מחוץ למים הטריטוריאליים של הדינמיקה שלו עם עצמו ועם אחרים. הוא חש מגושם ותקוע.

ברמה זו (הרמה הנפשית והתקשורתית) הדבר משול לאדם המנסה ללכת כשידיו ורגליו קשורות באזיקים בלתי נראים, המאפשרים לו חופש תנועה מוגבל של סנטימטר אחד בלבד לכל כיוון.

חלק גדול מן התקשורת האנושית מורכב, במידה רבה, מאנשים שמפעילים אמצעים שונים כדי להגדיל את הטריטוריה הנפשית והתקשורתית שלהם והנקודה היא שתמיד זה נעשה על חשבון מרחב נפשי ותקשורתי של אחרים.

מרחב נפשי ותקשורתי הנו משאב מוגבל. הוא גם אינו משהו נתון, קבוע, שיש לאדם אחד יותר מאחרים, מעצם טבעו או המבנה הנפשי שלו, זהו משאב מושאל או כזה שניתן להשתלט עליו. כשאדם נמצא עם אחרים היכולת שלו להשתלט על משאבי מרחב של אנשים אחרים- מגדילה את שלו. אדם לא יכול להגדיל את המרחב שלו (או לאבד חלק ממנו) כשהוא לבד. המעבר הזה – ממצב נפשי מצומצם ל מורחב, מתקוע לשופע, מחזק לחלש, ממסוגל למוגבל – מתרחש רק עם ועל ידי התקשורת עם אנשים אחרים. אפשר להגיד שהמרחב הנפשי והתקשורתי של האדם מצוי במסחר ובמשא ומתן שוצף ועיקש – כל הזמן ועם כל אדם ואדם שהוא פוגש. כל אדם עלול לקחת ממנו חלקים מן הטריטוריה הנפשית, פסיכולוגית ותקשורתית שלו, ועל ידי כך להגדיל את שלו.

ביחסים קבועים עם אנשים שיש לנו עמם יחסים ברי קיימא, בדרך כלל המערך הטריטוראלי נתון בסד של הרגלי שיחה ותקשורת וכל שיחה נופלת מיד לאותם מרחבי טריטוריה קבועים של הפעמים הקודמות. ואוי לאדם בעל הטריטוריה המצומצמת אם לפתע בשיחה הנוכחית ינסה להגדיל, ולו במעט, את הנפח הטריטוריאלי שלו בשיחה. בעל הטריטוריה הגדולה יגיב בדרך כלל בחריפות מרובה.

 

חלק ג': החיים באספקט הטריטוריאלי

בעולם החברה ובחיי היום יום קיים מחסור עצום במרחב מחיה רוחני ורגשי. הטריטוריה ביחסי אנוש צפופה מאוד, ומתקיים בהם קרב פרוע על מרווח ומרחב מחיה. וכאמור, מי שמקבל יותר מרחב –נעשה יותר חופשי, חזק ומסוגל יותר, דברים באים אליו והוא יכול לקרות ולהתרחש.

הרחבת השטח הרוחני, נפשי ופסיכולוגי – אינם נתפסים או נראים כאלה, הם באים בדרך כלל במסווה של טיעונים רציונליים. למשל, תוך כדי פגישה או דיון – אדם מסוים יתעקש ולא מוכן לוותר על דעתו, השקפתו או גישתו לגבי עניין מסויים בדיון, לכאורה בגלל סיבות מאוד חזקות הגיונית, בשעה שהסיבה האמתית טמונה בכך שאם יצליח לכופף את הדעה של לאחרים לטובתו המרחב האישי שלו יגדל ושלהם יקטן.

יש מעין חוקים לא כתובים בעניין הזה, למשל בשיחה ככל שאדם אחד לא יסכים עם דעתו של אדם אחר וזה מוכן לוותר על דעתו המקוריתית – ולקבל את חוסר ההסכמה כך מתרחבת הטריטוריה של זה שלא הסכים.

ואז כאמור, הוא הופך לחזק ומסוגל יותר, הדינמיקה שלו שופעת יותר, הוא מרגיש יותר מאושש, מרגיש שמותר לו יותר.

אנשים נפגשים מכל מיני סיבות, אישיות, מקצועיות וכו', אבל מה שקובע את משך הפגישה, את ההרגשה עמה כל צד יצא מן הפגישה, מה יצא בסוף, ואם תהיה פגישה נוספת – הם לא הנושאים הנדונים בפגישה או בשיחה אלא מי מצליח להגדיל טריטוריה שלו ומי נאלץ לצמצם ולאבד חלק משלו.

וזו אחת הסיבות העיקריות למחול השדים סביב עליה בדרגה; כשאדם עולה בדרגה – תחום הטריטוריה שלו גדל ופחות אנשים יכולים לצמצם של שלו; להגיד לו דברים, לחלוק עליו לעצור אותו. הוא יותר אוטונומי, יש לו מרחב יותר גדול יותר בו הוא יכול לטעות. כמו כן הוא יכול לנצל את המרחב העודף הזה לצרכיו האישיים.

וחשוב להדגיש שוב, כי היתרון והתועלת שהאדם שואב מהגדלת השטח הטריטוריאלי הפסיכולוגי והתקשורתי שלו – אינם מצויים בנקודה הטכנית והמכאנית שמאפשרים לו עתה לעשות יותר. אלא בכך שהוא מרגיש שהקיום שלו, שהישנות שלו, שהמסוגלות שלו, שהכריזמה שלו – גדלים באופן פרופורציונלי להגדלת הטריטוריה.

ואיזה חיים חיים האנשים בעלי הטריטוריה התקשורתית הרחבה? ובכן אנשים בעלי הטריטוריה הפסיכולוגית והתקשורתית הרחבה יותר, הם האנשים יש להם את איכות החיים הפנימית והתקשורתית הגבוהה יותר. הם נהנים יותר, משיגים יותר, זורמים יותר, מבריקים יותר, 'צודקים יותר'. אפשר אפילו להגיד שהמזל כאילו משחק להם יותר; אדם שיש לו טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית רחבה והזרימה שלו חופשית וחזקה מתוכו ויש לו איפשור יותר גדול – דברים קורים לו באופן יותר ממוזל, זה סוג של דינמיקה. ניתן להמשיל זאת לאדם בים; כשהטריטוריה מצומקת – הוא נבלע תחת הגלים, כשהטריטוריה מעט רחבה יותר הוא שוחה עמם, במצב טריטוריאלי עוד יותר רחב – הוא צף עליהם וכהשטריטוריה רחבה עוד יותר הוא גולש על הגלים. הוא רוכב ונע עם ועל הכוח של הים. הוא מתאזן על גל גדול, הוא מצוי עליו גבוה ומגיע עמו רחוק. וכשמדובר על גבוה ורחוק הכוונה ליכולות האישיות שלו, התחושה שלו בתוך עצמו כפי שזה בא לביטוי ביחס לאחרים.

בחיים אין כמעט קבלה של מרחב טריטוריאלי ללא מאבק. אנשים בדרך כלל מצמצמים את שלהם ומוכנים לאפשר הרחבה טריטוריאלית של אדם אחר, בדרך כלל רק כשאין להם ברירה. למדנו מן החיים להלחם על כל סנטימטר.

נושא זה מעצב את חיינו עם בני אדם כמעט בכל תחום, זה הגורם הדומיננטי והמשפיע ביותר ביחסים שבין הורים לילדים, בין בני זוג, בין ידידים וכו'. בסופו של דבר אם משפחה נשארת ביחד, אם ילדים עוזבים את הבית, עם בני זוג או ידידים נשארים ביחד – כל זה נקבע בעיקר על ידי היכולת שלהם להגיע לסטאטוס קוו טריטוריאלי, דהיינו, האם האדם שמגדיל את הטריטוריה שלו על חשבון האחר, יעשה זאת כך שהאחר עדיין יחוש שכדאי לו (למרות הצמצום הטריטוריאלי) להשאר איתו. ברגע שהוא ירגיש שאין תמורה ראויה שהוא מקבל לצמצום הטריטוריאלי שהוא נדרש תדיר לבצע – או אז הוא יעזוב את היחסים.

חלק ד', איפיונים ודוגמאות:

כדי להיות מודע לרובד זה ביחסי אנוש יש צורך להבין את השפה הטריטוריאלית, את האיתותים הטריטוריאליים, להבין שהכלים להרחבה טריטוראלית הם: גימוד של הזולת, הרמת קול מעל לקול של האחר, נעיצת עין ממושכת יותר, הגבלת מספר המלים שאדם אחר אומר, הבעות פנים של חוסר שביעות רצון כשהאחר מדבר, הסטת קשר עין, התרחבות הידיים לצדדים יותר מן השני. , ההרשאה לא להסכים עם השני, כמה פעמים הוא יכול לא להסכים, מידת החריפות של אי ההסכמה, מספר המחמאות שבן אדם נותן ומקבל (ככל שאדם מקבל יותר מחמאות – המרחב שלו הולך ומתרחב, ואילו אם האדם שנתן אותם לא מקבל מספר שווה של מחמאות חזרה – הטריטוריה שלו קטנה ביחס ישיר להפרש). – לכל אלה נודעת משמעות הטמונה מעבר לעצם שליחת האיתות עצמו. משמעותו אינה טמונה בו אלא במה שהוא מייצג (כמו כל סימבול) ולהיכן הוא מכוון בנפשו של הזולת והיכון הוא פוגע שם.

ישנם דרכים סמויות (לא פיסית, אלא תודעתית) רבות לצמצום והרחבה טריטוריאליים, והמשותף לכולם הוא מדיום סימבולי שעיקר האפקט שלו הוא בתת הכרה.

המחשה נוספת לכך אנו רואים כשבוס או כשאדם חזק נכנס לחדר; הוא יקבל יותר מקום, ובעיקר יותר הרשאה. יהיה מותר לו כל מיני דברים שלא מותר לאנשים אחרים. אנשים אחרים יעבירו בקורת על מישהו בחדר, זה לא יעבור בשלום, אם הוא מעביר אותה – זה עובר. מותר לו להתבלבל, מותר לו לא לדעת, מותר לו לא להסכים. מותר לו. זה לא רק שהוא חושב שמגיע לו, אחרים מאפשרים לו את החופש שבתוכו הוא יכול לעשות את שהוא רוצה יותר מאשר אלה שיש להם טריטוריה פחותה. בוס נעשה בוס (דה פאקטו) רק אם אחרים נותנים לו בסופו של דבר את המרחב בתוכו הוא יכול להרשות לעצמו יותר.

דוגמה נוספת: מרצה נותן הרצאה בכיתה בה קיים חוסר כבוד אליו, מתווכחים, עסוקים בקשקוש על המחברת, מביטים דרך החלון. בכיתה אחרת התלמידים משתתפים מקשיבים בתנודות ראש, כותבים במרץ, שואלים שאלות מפרגנות. מבחינה טכנית בשתי הכיתות התלמידים מדברים אותה כמות של מלים, ואין סיבות טכניות שמקשות על המרצה, אך באחת הוא מקבל מרווח מצומצם, בשניה מרווח גדול. אין ספק כי בכיתה השניה הוא יהיה מבריק, קולח, מדויק ומעניין יותר מאשר בכיתה הראשונה.

דוגמה נוספת הוא שלומיאל, כן שלומיאל, זה שלא מסוגל לחבר דבר לדבר, לא מצליח לבצע פעולות פשוטות, יש לו שתי ידיים שמאליות, או הכל נופל לו מהיד, הוא נכשל, נופל, נתקע בדלתות וכו'. ובכן ההסבר כאן הוא שהוא מגיב כך הוא חי בספייס פסיכולוגי ותקשורתי בלתי אפשרי, אין לו את החופש לנוע בחופשיות, אין לו את המרחב כדי להגיע למצב של קואורדינציה. ואיך זה קשור? ובכן המרחב הזה מאפשר שקט פנימי, ככל שלאדם מרחב גדול יותר כך הוא פחות לחוץ, יש לו יותר אפשרויות. מרחב קטן מגביל ועל כן מלחיץ ולחץ מעוות כושר שיפוט ויכולת לקואורדינציה ותיאום, ומכאן השלומיאליות. הוא שלומיאל כי לא מצליח לו, כשאתה בטריטוריה קטנה אתה לא מסוגל להתחבר למסוגלות ולמוכשרות של עצמך. אתה מחובר לחלק הפחות מוצלח של עצמך. אתה לא בbest של עצמך.

דוגמא נוספת; שיסוע. אחת הדרכים הבדוקות לצמצם לאדם טריטוריה זה לשסע אותו באמצע משפט, ככל שעושים לו את זה יותר פעמים – כך הולכת הטריטוריה הנפשית שלו ומצטמצמת. בדרך כלל נראה כי מי שמפסיק את השני זה מי שיש לו משהו חשבו להגיד ועל כן לא יכול לחכות, אך אם נבחן תבניות שיחה קבועות עם בני שיח קבועים, נמצא כי מי ששיסע בשיחות הקודמות – משסע גם בבאות. כלומר זה פרי של צורך להגיד משהו חשוב אלא זה מצוי בצורך שלו לעשות זאת, בלי קשר לנושא. הסיבה היא כמובן צורך בשליטה, כשהשיסוע מגדיל את תחום השליטה של המשסע.

דוגמה נוספת היא משך הדיבור, ככל שאדם לוקח לעצמו יתר זמן דיבור ומוציא יותר מלים כך הוא מגדיל את שטח השליטה שלו. הנקודה היא שבפרק זמן נתון בשיחה, יכולה להאמר כמות מלים מסויימת. ומנקודת מבט של שליטה השאלה היא מי הוא זה שאומר יותר ומי אומר פחות. וכמה יותר וכמה פחות. וככל שפער המלים גדול יותר כך יגדלו פערי השליטה בין השניים.

הבה ונתמקד באיתות רווח מסויים לשלילת, או לצמצום, הטריטוריה של אחר; מתיחת ביקורת על דבר זה או אחר שהזולת אמר או עשה (זאת אם היא נעשית בצורה שוללת ומגמדת, כי אחרת זו ביקרות בונה ואין לה אפקט של צמצום טריטוריאלי) יכולה לגרום לאדם להתבלבל, לאבד את חוט המחשבה ולחוש שהוא מדבר שטויות, וזאת לא בגלל שהוא רואה שמעביר הבקורת צדק והוא טעה, אלא בגלל שהאיתות שהביקורת מגלמת, מצמצם את המרחב הנפשי והתודעתי שבתוכו הוא מתפקד. הביקורת (המגמדת) באה לשדר מחאה לא לגבי תוכן הדברים, אלא לגבי גודל המרחב הבינאישי שזה שמעבירים עליו ביקורת – תופס. כלומר הביקורת, במקרים רבים, כלל וכלל אינה עניינית, וכל קיומה בא בגלל הצורך של מעביר הביקורת לצמצם את המרחב האישי והתקשורתי של זה שמבוקר. והמחאה או העלבון של זה שמבוקר, אינם יוצאים כל כך כנגד חוסר הצדק שהביקורת עושה לדברים שהמבוקר אמר או עשה, או כנגד זה שאולי הוא עצמו טעה בדבריו, אלא כנגד צמצום המרחב הבינאישי שלו, (במידה ולא יצא נגדה מיד באותו כוח שבו היא נאמרה).

ולא רק ביקורת כמובן. זה יכול להיות משך המבט ומי מסיט אותו קודם, זה יכול להיות הקול של מי יותר חזק, או מי תופס נפח יותר רחב בכסא, או שטח יותר גדול מן השולחן. מי מוציא יותר מלים מן הפה, למי מותר לשסע את הזולת באמצע המשפט- יותר פעמים, למי ישנם משפטים ארוכים יותר, מי הוא זה שמביא את הנושאים לשיחה, והנושאים של מי נדחים על ידי הזולת. מי מסמן שהשיחה הגיעה לסיומה ('אוקיי, אז, זהו, אז אני צריך ללכת) וכו'. לגבי האיתות האחרון – אפשר לראות את הסיבה לרצונו של המאותת לסיים שיחה – כנעוצה או נובעת ממשהו טכני כמו לוח הזמנים הצפוף שלו וכו'. אך אם נבדוק את אופן סיום השיחה של אותו אדם בשיחות קודמות – נמצא כי כמעט תמיד הוא זה שמסיים את השיחה. (דרך אגב, ככל שסיום השיחה נעשה בצורה יותר חדה ופתאומית – כך הטריטוריה של השני –קטנה בהתאם). ואכן, ברוב המקרים, למתרחבים טריטוריאלית ישנה נטיה (קבועה וחוזרת על עצמה) להיות אלה שקובעים מתי השיחה הסתיימה, בלי קשר ללוח הזמנים שלהם, וזאת מכיון שעצם ההרשאה להחליט מתי השיחה הסתיימה – היא פריבילגיה של החזק והשליט בלבד. המשמעות והחשיבות של איתות סיום השיחה, או כל אחד מן האיתותים שהוזכרו כאן- לא מצוי בסיבה טכנית כלשהי, כמו 'אני חייב לזוז', או 'לא נוח לי בכסא הזה – לכן אני נשען על השולחן', 'אני לא רואה כל כך טוב – לכן אני נועץ בך מבט', או 'אתה יושב רחוק ולכן אני צריך להרים את הקול', וכו'. ברב המקרים הסיבה לשימוש באחד הפרמטרים הללו, הוא כדי לאותת לשני על כוונה מעשית לצמצם את הטריטוריה התקשורתית שלו. (כוונה שאם אינה מביאה לכך שהזולת ישיב בחזרה באיתות טריטוריאלי משלו – היא תאשר כי הוא מוכן לצמצם את הטריטוריה שלו).

דוגמא נוספת; שני אנשים מדברים, ככל שצד אחד מביע יותר חוסר סבלנות וחוסר סובלנות והשני לא יחזיר לו במורת רוח או התנגדות בעוצמה שווה – כך הטריטוריה של זה שמפנים כלפיו את חוסר הסבלנות יסבול ממצב של טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית מכווצת.

ועם זאת לפעמים ההפך הוא הנכון. ולמה הכוונה? כל הכתוב לעיל נכון ברמות שליטה נמוכות ובינוניות. כשהאדם ששולח את המסר מצוי ברמת סטאטוס ושליטה נמוכות והוא רוצה להגיע קצת יותר למעלה. לרמה זו ניתן לקרא בשם: רמת הרס"ר, דרגה פיקודית נמוכה, נגד שלא עבר קורס קצינים, או רמת פקיד בחברה. ברמה סטאטוס גבוהה, האדם משתמש באותות ההפוכים בתכלית. במקום להרבות באותות שהוזכרו בחלק ד', הוא דווקא ממעיט בהם יותר מאשר אדם ממוצע. רמת זו היא רמת האלוף, או המנכ'ל הבכיר. למשל הוא ימעיט מאוד במלים, כמעט שלא יזוז, יתן לזולת לדבר כמעט מבלי להכנס לדבריו, לא יצור כמעט קשר עין, ידבר בקול שקט מאוד. בקיצור יעשה ההפך מאדם ברמת רס"ר. כאן, על ידי כך שהוא גוזל משוב מן הזולת הוא מקטין את השטח שלו. הוא 'מייבש' אותו על ידי חוסר התייחסות. ואכן, התעלמות, או חוסר התייחסות הם כלים להרחבת טריטוריה ברמה הגבוהה יותר.

כלומר, במעבר מרמה לרמה, זה מתהפך, במקום לצמצם מרחב על ידי עשיה רבה יותר מן הזולת, דווקא חוסר תגובה הוא זה שמצמצם את הטריטוריה.

סיכום:

סך הכל יש לנו ארבעה מצבים שניתן להגיע אליהם בתום מאבק טריטוריאלי;

1. צד אחד מגדיל טריטוריה על חשבון הצד השני.

2. הצד השני מגדיל טריטוריה על חשבון הצד הראשון.

3. אין הכרעה. נוצרת מלחמה שבה כל צד מנסה לפגוע ולהכאיב לצד השני כדי לגרום להפחדה והחלשה של הצד השני כדי שיסכים לוותר על עוד טריטוריה.

4. נתק. הצד המנצח כבר לא יכול לקבל עוד טריטוריה, הוא לקחת מה שאפשר והוא צריך עוד. או שהצד המפסיד רוצה יותר טריטוריה ממה שיש לו, אבל הוא יודע שלא יקבל זאת עם הפרטנר הנוכחי.

מסה זו הנה מסה מקוממת למדי מבחינות רבות. כי היא מראה שהמרקם הפנימי, או האחורי, בתוך או מאחרי מה שנראה כמערכות יחסים או תקשורת בין בני אדם – הוא גורם או אלמנט אפל, לא נעים ואפילו אפשר להגיד כמעט מפלצתי.

האלמנט הטריטוריאלי הוא אכן דומיננטי במערכות יחסים. בדרך כלל לא חשים בו, מעל פני השטח מולכת הנאורות והתחשבות והמוסריות, האופטימיות, הקידמה, האהבה והתמיכה ביחסים. נאורות זו הנה מעטה שעוביו אינו עולה על מספר מילימטרים, ומאחוריו בדרך כלל שוצפים אינטרסים טריטוריאליים, והם אלה שמכריעים בסופו של דבר את גורל האופי והאיכות של היחסים.

מכאן, שככל שאדם חי בטריטוריה צפופה יותר בבני אדם – כך המאבקים שלו עם בני אדם יהיו חריפים יותר והרבה מן האיכות התקשורתית שלו עמם – יוכרע על ידי האלמנט הטריטוריאלי.

מבחינה זו איננו שונים מבעלי חיים, רק שאצלם האספקט הטריטוריאלי גלוי, טכני, פיסי וחד משמעי. אצלנו, בני האדם, האספקט הטריטוריאלי עבר כמה וכמה סובלימציות והוא מצוי בתחום ערטילאי, לא נגיש לתודעה, לא מודע. קל מאוד לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזה האספקט המכריע שעיצב את הדינמיקה שמאחרי היחסים שאנשים חיו.

האספקט הנדון במסה זו הנו אמנם הצד האפל של יחסי אנוש. אך עם זאת הדרך להגיע לאיכות חיים סבירה עם בני אדם אינה בהתעלמות מן הצד האפל, כי בסופו של דבר ההתעלמות מובילה להתחזקות כוחו, אלא על ידי הפנית אור כלפיו, לנסות להבין אותו, לנסות להיות מודע לקיומו ובכך לרתום אותו למערכת היחסים, לנתב אותו. לעבוד איתו ולא נגדו. כי ההכחשה שלו רק מחזקת את כוחו. אך בדרך כלל אנו מפנים רוב המאמצים שלנו לתחום האור, לתחום הרציונלי, בשעה שמה שמכריע בסופו של דבר את גורל היחסים בינינו הוא הצד האמוציונלי האפל, זה של מאבקי כוח, שאליהם ברוב המקרים איננו מודעים.

לכאורה אנו אנשי שלום, באים ליחסים עם יד מושטת, אבל בתוכנו ובינינו נטשת כל הזמן המלחמה; יחסים מתחילים במלות חיבה, בשמחה על קשר חדש, על קשר שנרקם. אך כמעט תמיד לאחר זמן, החרב יוצאת מנדנה וכשיחסים נגמרים זה פחות אולי בגלל שהאהבה כמשה, ויותר בגלל שהחרב נצחה את האהבה.

אי אפשר לבוא ולהגיד: בואו נעצים את כוחה של האהבה, בואו ונהיה חיוביים ובכך נאזן את כוחה השלילי של הכוחנות הטריטוריאלית. זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. מכיוון שהתעלמות מאספקט החרב מגדיל את כוחה באופן פרופורציונלי להתעלמות. מפלצות גדלות בחושך. הדרך להתעסק עם האספקט הטריטוריאלי הוא להבין שהוא חלק מן החיים שלנו וכפי שמדינה זקוקה לטריטוריה וכל אדם זקוק למרחב טריטוריה – כך גם הנפש, הנשמה והתודעה – זקוקות למרחב זה. זו לא מלה גסה. מרחב מאפשר לדברים להיות. ההתעלמות מסוגיית המרחב בחיינו דווקא מביאה את השאיפה למרחב למצב של מלחמה. במקום לרתום את האנרגיה העצומה הזו של השאיפה לטריטוריה והרחבת תחום העצמאות האישית כדי להפרות את חיינו – אנו מגלים אותה אל מחוץ למחוזות התודעה ושם היא הופכת לאנטיתזה ועובדת נגדנו יום ולילה.

אל לנו להגלות את המפלצות שבתוכנו אל מחוץ לתחום ההכרה והתודעה. עלינו לקרא להם אלינו , להזמין אותם הביתה. הדרך היחידה לחיות היא לחיות עמם בשלום, וכך הכוח שלהם לא ילך נגדנו אלא יחזק אותנו מבפנים. האנטיתיזה תחבור לתיזה וכך היא תצא מחוזקת. כל עוד אנו שומרים את מפלצות החרב מחוץ לתחום לחומות העיר של התודעה, ילך כוחם ויתחזק. והוא ילחם בנו מבלי שאנו נדע מה זה הנלחם בנו.

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73

————————————————————————————————————————————————————————-

 

תגובה מקורא:

גבריאל בוקר טוב,

ראשית עליי להודות לך על המאמרים הטבולים בחוכמה פנימית ובהחלט מצליחים לגעת באופן מדויק מבפנים לבפנים.

קראתי את המאמר בנוגע לטריטוריה,הזדהיתי עם תחושת הטריטוריה, עם האופן שבו אתה שופך אור על הנושא, אך עוררת אצלי שאלה שמדי פעם צפה ומטרידה את מנוחתי ; האם אנו נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו , גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידיי בני אדם, והמיכל שלי יוגדל רק במידה ושל האחר יוקטן? (ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס"ר או בטקטיקות של גנרל).

שאלה זו מעסיקה אותי לא מעט, כאשר אני מרצה או מעביר סדנאות, כאשר החופש הטריטוריאלי שלי גדול ואני במרכז העניינים אני יכול לחוש את הזרימה ,את העוצמה, את המרחב הטריטוריאלי, אך האם העוצמה נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי לאו דווקא נמצא אצל אחרים (בני אדם) אלא דווקא מצוי במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת? האם לא נוכל למצוא דרך קבועה להתרומם מעל כל זה ולהתחבר למקורות אנרגיה בלתי נדלים, למרחבים מוריקים ורעננים שמהם נרחיב את הטריטוריה שלנו, ולא על חשבון בני אדם אחרים ?

אולי ככל שנחבור אליהם הם רק ילכו ויתפשטו ויעצימו את המין האנושי?

האם אתה חושב שזה אפשרי? האם אתה עושה עם זה משהו ? האם אתה חושב שקיימים מרחבים שכאלה או שזוהי רק אשליה?

אני מצטער שאני שם אותך במקום של בר סמכא, אם שאלות שאולי אין עליהם מענה חד משמעי – אך אני מאמין כי חשתי אותך נכון ואשמח לשמוע את דעתך

אלי.

 

לאלי שלום רב

תודה על מכתבך הבהיר והמנוסח בדייקנות. אשתדל להתייחס לשאלותיך אחת לאחת, הן טובות וראויות.

אתה כותב: "האם אנו נועדנו למלחמה? את הטריטוריה שלנו, את הקרשים לרפסודה שלנו שתשוט מעל גלי הים, את תחושת המרחב שלנו, את היציבות הפנימית, הביטחון בעצמנו , גלי העוצמה המתפשטים מאיתנו הלאה נצטרך תמיד לגנוב מאחרים? האם ישנו באמת מיכל אנרגטי מוגבל המצוי רק בידיי בני אדם, והמיכל שלי יוגדל רק במידה ושל האחר יוקטן? (ואין זה משנה אם נעשה זאת בטקטיקות של רס"ר או בטקטיקות של גנרל".

ובכן, איני חושב שנועדנו למלחמה, התדרדרנו אליה.

חלל וזמן הנם משאבים מוגבלים. אין מספיק זמן ואין מספיק חלל. ואני מדבר לא על חלל פיסי (שגם עליו נשפך רוב הדם על הפלנטה) אלא על חלל רוחני. חלל חומרי עשוי מאטומים, וחלל רוחני מרשמים.

וגם אם החלל הפיסי לא מוגבל והוא מספיק לכולם, עדיין, מי שאוחז בחלל רוחני רב יותר, חש וחי את חייו ביתר עוצמה ומסוגלות. ועל כן, אם לא קיימת כאן מנטליות ותרבות חיים של איפשור ופירגון, אז כל אחד מרגיש שאם הוא לא יקח כמה שיותר חלל, אף אחד לא יתן לו אותו, והוא ישאר עם איכות חיים ממשית – אפסית. (כאן בארץ עושים זאת בברוטליות, באנגליה עושים זאת בעורמה ובחלקלקות).

עכשיו, ישנן שתי דרכים להגיע לחלל, או להרחיב את החלל שלך: לקבל אותו מאחרים בגירסה ג'נטלמנית, נוסח: 'אני אפרגן לך ואתה תפרגן לי', או להשיג אותו בעזרת מסרים סמויים (ועל כך נסוב כל המאמר שלי) או בכוחנות. לצערי, איננו מגישים את החלל לזולת על מגש של כסף, כשאנו נוכחים שמגיע לו מבחינת האיכויות הפנימיות שלו. כך שהטוב יותר, או העדין יותר או המשובח יותר מאכלס אותו, לבסוף. (מתוך משוכנעות שאם נהיה איכותיים מספיק, אחרים יעשו עבורנו את אותו הדבר). אנו יודעים שעלינו לגזול אותו בצורה זו או אחרת, אחרת לא נקבל אותו. שיקולי איכות לא מספיקים. ומדוע המצב הוא כזה? ובכן העולם שלנו יכול להתנהל באחת משתי דרכים: או בדרך השלום או בדרך המאבק. דרך השלום היא דרך של איפשור, ופירגון. דרך המאבק היא דרך מיקח או ממכר, משא ומתן עיקש ולא נגמר על עוד גרגיר של טריטוריה ועוד אחד. לצערי, אנו מצויים עמוק בתוך עולם של מאבקי כוח. שהבעיה בקשר אליהם היא בכך, שהם לא נראים כאלה. מבחוץ זה נראה מתחשב, אך מבפנים רוחשות סכינים. זו פולניות במירעה.

הנקודה הבאה שאתה מעלה היא זו: "האם העוצמה נובעת מכך שגנבתי מאחרים? או היא נובעת מכך שקיבלתי השראה ואולי דווקא העצמתי אחרים? האם לא ייתכן מצב בו המרחב הטריטוריאלי לאו דווקא נמצא אצל אחרים (בני אדם) אלא דווקא מצוי במקומות אחרים אליהם נוכל להתחבר מעת לעת?"

ובכן,קודם כל עוצמה אמיתית תמיד באה מבפנים ולא מאנשים אחרים, עוצמה מזוייפת נקנית על ידי תפקיד רם דרג, דרגה וכו', אך מאחרי זה לא חייב להיות משהו אמיתי. זה יכול להיות רק חיצוני. אך אם יש לאדם אכן עוצמה שבאה למשל מהשראה, כדבריך,עדיין הוא תלוי באחרים שיתנו לו את החלל שבו יוכל להביא את ההשראה הזו לידי מימוש. החלל מצוי בידי האחרים, לא העוצמה. וכך יכולה להיות לך עוצמה, אך אם אחרים לא נותנים לך חלל כדי לבטא אותה, אתה נותר חלש, תקוע עם העוצמה שלך בגרון, ונחנק איתה.

העוצמה היא שלנו, אפשרות הביטוי וההגשמה שלה, מצויים בידי אחרים, שיכולים לפרגן לנו, או לחסום אותנו. ואתה ודאי מרגיש את חוסר האיפשור ואת צמצום היכולת שלך להיות במלא עוצמתך והיכולת שלך, כשאתה מרצה בפני קהל לא ידידותי.

לסיכום: הפוטנציאל שלנו נתון בידינו, אנו יכולים לנסות לממש אותו או לשגות באשליות וללבוש מעליו מסכות. אך גם אם אנו אותנטיים ומתחברים לאני האמתי שלנו, עדיין גורלנו הממשי נתון בידי האחרים, בכך שהם יכולים לתת לנו או לא, את ה Spaceשבתוכו נוכל לתת לחיים שלנו אפשרות להיות באמת.

האקולוגיה האנושית במצבה הקיים היא שהביאה את האנושות למצב אותו אני מתאר במאמר. היה יכול להיות אחרת, כמו אותם שני ג'נטלמנים קשישים המתעקשים שהשני יעבור בדלת קודם. אך כיום ובמיוחד בארץ: אם יש מגש מאכלים על מזנון פתוח, ושני אנשים מגישים מזלג לקחת מנה, אף אחד מהם לא יסיג ידו לאחור ויגיד לשני: בבקשה. וזה מאפיין את כל המצב כולו.

שאלותיך מצויינות. ועל כן אני מבקש רשותך להכליל את השאלה והתשובה בתוך המאמר עצמו .

 

גבריאל

שבחי מעוז

"מעוז צור ישועתי

לך נאה לשבח

הרחק הרחק ליד ביתי

הפרדסים נתנו ריח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

צופה בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי

מבצר עיקש וקישח

עצי שקד ליד ביתי

עומדים בלובן פורח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

מביט בי מבקש נפשי

מעוז צור ישועתי

בקרב אין קץ ינצח

אלי אילת אחותי

חיוך עייף תשלח

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

אורב בי מבקש נפשי

אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי

אבוי למבקש נפשי"

נעמי שמר, מתוך: "שבחי מעוז" שרה להקת פיקוד דרום.

 

חלק א:

זהו. אלו המלים. "אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי אורב לי מבקש נפשי".

בעיניים נורמליות ונורמטיביות, אלו מלים שמדיפות ריח עז של פאראנויה. הן אולי אכן מתאימות לחייל המוצב בתעלת סואץ בשנת 27, שכן לכך כיוונה נעמי שמר במלותיה אלו, או אולי לנוסע בלילה בדרך לחברון. אך מה לזה ולחיינו הפשוטים והרגילים? מה לאינתיפדה המפוצצת בני אדם בכל מקום כמעט; מסעדות, קניונים,

תחנות אוטבוסים, אוטובוסים, בתים פרטיים ועוד – ולחיינו ביום יום? שהרי אנו חיים אותם כשהם קרובים הרבה יותר לסנסט בולברד מצד אחד, ולפרבר שקט של עיר בדרום פורטוגל, מצד שני; האקולוגיה שיצרנו לחיינו כוללת עולמות של היי טק, קניונים, ו`סקס בעיר `הלודגה סנסט בובלבד. ופרברים שקטים ונעמים,

מושבים, קיבוצים – בהם החיים שלווים ונעימים עיר בדרום פורטוגל. כל אלה קרובים לנו הרבה יותר מאשר אותו אחד שבלב הלילה, אורב כביכול לנפשנו, דרוך וחרישי.

בשנות השמונים עשיתי מילואים בממשל בשכם. מסביב הצטופפו והיתמרו בתים של תושבים, ראינו לתוך הסלון שלהם, שמענו את שיחות הבית שלהם, והם יכלו להביט לנו לתוך האוהל. ואילו הבנים והבנות הצהליים הסתובבו בחוצות הבסיס עם קולה ביד אחת, באפלה ביד השניה, צוחקים ומפלרטטים כאילו היו בדינזגוף.

ולא רק הם בשטחים וגם לא רק הישראלים במאי 2003 מועד חתימת שורות אלו, החיים בין פיגוע לפגוע. בכלל, כולם, ובכל מקום בעולם – נוסעים דרך חייהם כמו דרך פארק שעשועים אחד גדול, שבו כל נדנדת גבהים חוזרת בסופו של דבר לקרקע הבטוחה. או כמו כבתוך ספארי שבו חיות מפחידות ניבטות בנו דרך זגוגיות הג`יפ המשוריינות. או כמשתתף בתכנית `פיספוסים`, כשבקטע הנורא והמביך מכל יצוץ לפתע מבעד לדלת צדדית איש עבה וחייכן עם סיגר, ירביץ צ`פחה קולנית ויצפה מאיתנו שנצחק יחד איתו על הפחדים שעדיין ממשיכים לפעם בנו.

כל שלושת הדוגמאות הללו הם למעשה משלים סימבוליים לחיינו; כך אנו חיים אותם, כך אנו רואים אותם. ולא רק מתוך עצמנו, גם הקונוונציה החברתית אוכפת תפיסת חיים כזאת באופן לא פורמלי כמובן, שהרי מי שחי חייו מתוך חשש, פסימיות או חוסר בטחון כלפי העתיד – נתפס ונחשב למטומטם. הכל מסביב מזכיר ומטיף לנו לחיות מתוך תחושה שגם אם הכל קורס, הרי שבכל רגע תיפתח הדלת ויחד עם הפנים השמנמנות המוכרות תישמע המוסיקה המוכרת של התכנית. ובכלל, "למה לעשות דרמה מכל דבר"?

נראה כי ברמה עמוקה יותר, המטרה של תכניות הבידור הללו היא לא להראות לנו שצחוק והנאה וכיף הם חלק מן החיים, אלא לגרום לנו לחשוב שהחיים הם חלק מן הצחוק וההנאה של תכנית בידור גדולה ורחבה יותר. ובסוף החיים ודאי נגלה שמה שחשבנו שהוא חיינו הוא בעצם תכנית בידור או לפחות סרט הולווידי עם הפי אנד….

כך מטיפים לנו, באופן סמוי ותת הכרתי, להביט על החיים; כך רצוי, כך כדאי. אימוץ של כל דרך אחרת על ידינו, בהיותה לא מקובלת, גורמת לאנשים להתרחק מאיתנו. אך עם זאת, אפשר גם אפשר להביט על החיים לגמרי אחרת. ניתן לראות אותם כמו ג`ונגל בוויטנאם, תוך כדי המלחמה בשנות הששים והשבעים, כשמאחורי כל עץ שליו מסתתר לוחם של הוייטקונג. ומתחת לכל פיסת קרקע מוצקה טמונה מלכודת שבתחתיתה שיפודים הפונים כלפי מעלה.

נכון ששתי הגישות גם יחד, הנן קיצוניות וקל להגיד כי כל אחת מהן ושתיהן יחדיו – הן פסיכוזות; תבשיל פנימי אותו רקחנו אודות המציאות. שהרי החיים הם בהחלט לא תכנית בידור או לונה פרק, אך מצד שני הם גם לא ביצות וייטנאם, והדרך הנכונה לראות את החיים ולחיותם היא דרך הביניים, שביל זהב מפוכח ושליו.

אך זו בדיוק הבעיה, האם אלה החיים? משהו שיש לחיות אותו מתוך שלווה והרמוניה? או משהו שדווקא תגובה פסיכוטית תתאים לו יותר? שאלה מוזרה, אך הבה ונבחן, ראשית לכל, את ההגדרה של המושג הזה: פסיכוזה.

ובכן, בקרב החוגים המקצועיים מקובל לחשוב ש; `פסיכוזה היא מצב אודיוסינקרטי שבו העולם הפנימי מתנתק מן החיצוני ומכתיב באופן בלעדי התנהגות וחשיבה`. אך מן בהקשר שח נסה זו כדאי לציין כי ישנה הגדרה נוספת והיא של הוגים וכותבים מתחום האנטיפסיכיאטריה כמו ג`יי היילי, דייויד קופר, גרגורי

בייטסון, ר. ד. לייאנג, תומס סאס, ואולי גם ג`פרי מייסון, שאם להמשיך את גישתם, הם היו אומרים על הפסיכוזה משהו כמו: `פסיכוזה הינה תגובה הסתגלותית פנימית קיצונית, של אישיות רגישה באופן קיצוני, למציאות חיצונית קיצונית במיוחד. ואם נרחיב זאת מעט, הרי מה שהגדרה זו אומרת הוא שפסיכוזה

מתפתחת כתוצאה מהסתגלות פנימית של יחיד רגיש במיוחד למציאות קיצונית. וככל שהמציאות החיצונית קיצונית יותר, כך תעשה ההסתגלות הפנימית קיצונית אף היא, בהתאם. מה שקורה בדרך כלל הוא שהתגובה של הרגישים שבנו למציאות קיצונית הנה חריפה וקיצונית במיוחד, ובהתאם לכך גם המחיר הנפשי שהם צריכים לשלם. מחיר שיבוא לידי ביטוי בחריגה התנהגותית ותפקודית פרופורציונלית. וכל רגיש ישלם בהתאם לרמת הרגישות שלו מחד והמבנה הנפשי שלו מאידך התאבדות, אמנות, עבריינות, או פסיכוזה(. ואי אפשר לדבר על פסיכוזה, או על תגובה קיצונית לכאן או לכאן מבלי לקחת בחשבון קודם כל את העובדה כי

מציאות חיינו, באופן כללי, הנה קיצונית ביותר. קיצונית מן הבחינה שהיא מפחידה, מאיימת ומדכאת: זו מציאות בה אתה נולד כדי למות, מתבגר כדי להזדקן, נרגע כדי להיכנס למתח, מתחתן כדי לריב או לחזות בשחיקת האהבה ויוצר ידידות רק כדי לגלות ניכור, אגואיזם ומאבקי כוח.

החיים, כפי שהם באמת, מצייתים יותר לחוק מרפי מאשר לתסריט הוליוודי משנות השלושים, שנגמר תמיד בהפי אנד. חוק מרפי הוא חוק שבאופן כללי מתוך כלל האפשרויות המחכות לאדם בחייו – רב הסיכויים שהגרועה מביניהם היא שתתגשם.

התסריט שמכתיב חוק מרפי הוא תסריט שמעצם מהותו הוא אבסורדי יוג`ין יונסקו, אלבר קאמי, מלא באימה וחרדה סרן קירקגור, או בניכור וסתמיות מרטין היידגר, ז`אן פול סארטר. ונוכח מציאות קיצונית זו שבמהלכה האדם חווה דיסאוריינטציה ביחס לערכים בסיסיים, בלבול ושחיקה ביחס ליחסים בין בני אדם

וביחס לתקווה ולמוטיבציה שלו.  שלא לדבר על הייאוש הזוחל של גיל העמידה וההופעה הוודאית של מחלות הזדקנות ומוות – נוכח המציאות הקיצונית הזו, יכול כאמור האדם לעשות אחת מן השתיים; לחוות פסיכוזת לונה פארק או פסיכוזת הג`ונגלים של וייטנאם. כל אחת משתי תגובות אלו תהא שפויה יותר, למרבית הפתיעה, מאשר התגובה הבורגנית השלווה והרגילה. נוכח אבסורד, ניכור ואימה אלה – דווקא התגובה הבורגנית תהא תגובה יותר פסיכוטית, בעוד ששתי התגובות הקיצוניות, תהנה שפויות למדי. אך מה גורם לאדם להגיב בתגובה פסיכוטית של לונה פארק או זו של וייטנאם? התשובה היא: המבנה הנפשי של המגיב; המבנה הנפשי של זה המגיב בתסמונת וייטנאם, יהא מבנה נפשי של תודעה ערנית וסף רגישות נפשי גבוה. בכוח רגישותו, תודעתו וחוסר יכולת ההדחקה

שלו, הוא יראה את המציאות כמות שהיא ואז הפסיכוזה שיפתח תהא פסיכוזת הג`ונגלים של וייטנאם. בקוטב השני אנו מוצאים תגובה פסיכוטית של המדחיקים והמפנטזים. הם רגישים פחות, בעלי תודעה פחות ערה ויכולות הדחקה ופינטוז משופרים יותר; הם יעבדו את מציאות האימה והאבסורד, למציאות שבה מככבים מלים כמו: קידמה, אמונה, חשיבה חיובית, אושר, אידאלים וכו`. ניתן למצוא אותם בקרב פוליטיקאים כמו בקרב צעירים בגואה שבהודו, כמו בקרב חוזרים בתשובה וכו`. ואלה הרוב; הרוב בוחר בפסיכוזת הלונה פארק.

ואז נותרנו עם שתי קצוות, אלה המגיבים בתגובה קיצונית לכיוון הלונה פארק, ואלה המגיבים לכיוון הביצות של וויטנאם. אלה בטוחים שאושר וההנאה מחכים להם מעבר לפינה, ואלה בטוחים ש`בלב הלילה עלום וחרישי אורב לי מבקש נפשי`… הפסיכוטיים של דת האושר והאמונה מובילים את ההמון השקט אל התקווה התורנית הבאה תהא זו תנועה פוליטית חדשה, עידן חדש או ספר והצגה חדשים( בעוד שהמיעוט חווה באופן אינדווידואלי מאוד וכואב מאוד – פראנויה שקטה.

ומבין השתיים, המין האנושי, כאמור, בחר בלונה פארק כסימבול לתפיסת העולם שלו. זה לא משנה שאנשים נופלים כל הזמן קורבנות לסרטן, מחלות לב, וכו`, גוררים מחלות קשות כמו דלקת פרקים, פרקינסון, סכרת וכו`, כל זה בשוליים, לא מדברים על זה. למה להשבית את השמחה? `ההצגה חייבת להימשך`. הרי גם כשנפטר מישהו קרוב, מתאבלים, אבל באיזשהו שלב חייבים לחזור לחגיגה. אחרת זה לא כל כך מקובל. אם המתאבל יתמיד באבלו, עד כדי התגרשות מתענגות החיים, בתום תקופה כלשהי – יעירו לאיש, בעדינות אמנם( וינסו להחזיר אותו/ה למעגל הבילוי וההנאה.

אך מהו המעגל לו נולדנו? לא נולדנו לנירוונה. נולדנו לכאב, סבל, אבסורד, אימה וניכור. ואת כל אלה עוטים ומסתירים נעורים הצוהלים והמתארכים להם עוד ועוד. כיום אנשים בגיל חמישים נראים יותר כפי שנראו פעם נערים, מאשר אנשים בגיל העמידה. ממעל חוגגת תרבות ההדוניזם של `אכול ושתה כי מחר תמות`.

ומיצהלות המישתה משתיקות כל המיית עצב. העיקר `לא לפחד כלל`. `לא בריא לדאוג`, אומרים לנו, `לא לפחד או לחשוש`, מייעצים לנו. המוסכמה המקובלת רואה בדאגה ובחרדה עיסוק מיותר, קבעוני וניאורוטי משהו, עיסוק שאין בו טעם, שאין לו תכלית וכנראה שאין לו גם שום סיבה.

בתרבות ההנאה הזו הגישה האקזיסטנציאליסטית, שחווה אבסורד, אימה וניכור הנה בעלת רייטינג נמוך במיוחד; נדחקת עמוק פנימה – מוסתרת עמוק עמוק בתוככי היחיד הער והרגיש או הדפוק והסובל ומהפרעות נפשיות; לנו לא יקלקלו את השמחה עם עובדות החיים הקיומיות. ועל כן כה נדיר למצוא בתרבות זו את האדם החי את חייו כמו בשירה של נעמי שמר. הוא נחשב כאדם שזקוק לטיפול, במקרה הרע, או כסתם אדם שלא כיף להיות במחיצתו, במקרה הטוב. אדם כזה הופך לנדיר; אדם החי את חייו כאילו הרגע הבא יבשיל קטסטטרופה ומאחורי כל שיח מסתתר אויב מבקש נפשו – כמעט ולא קיים. אין בנמצא כמעט אדם החי מתוך תנוחה פנימית של לוחם;

בפנים עין הסערה ובחוץ כל הזמן פונה לצדדים, מחפש מהיכן תיפתח הרעה. ממתין לאויב שיגיח מן הצללים. כמעט ולא קיים אדם החי בתוך עצמו כ: `במנהרות, במצדות, ובמערות ובניקרות צורים ובמחילות `רפע כמו חייו הם מבצר מפני המכה הבאה, כל נשימה שהוא נושם היא פסק זמן לפני הפורענות הבאה.

ואכן זה קשה. הרבה יותר קל לסגור את שולי התודעה, להשפיל עפעפיים, להדליק בפנים או בטלויזיה עצמה את אחד מערוצי הבידור והכיף- להחזיר לשפתיים את החיוך וללחיים את הסומק ולהותיר את הצללים האורבים מחוץ לתחום. לטמון את ראש היען שלנו עמוק בתוך חרושת הפנטסיה הבידור. אך משך כל הזמן הזה, האנטיתיזה צוברת תאוצה וכוח, מתבשלת על אש קטנה. בשעה שאנו מתמסרים להנאה התורנית. מסרבים לידיעה הזוחלת מן השוליים. ידיעה שנושאת עמה את התחושה כי מסביב ומכל הצדדים מתרחשת מלחמה, ניטש קרב ועוד מעט הוא במחוזותינו.

חלק ב:

אמנם לכאורה, הקרב אינו ניטש במחוזותינו. על פניו, הקרב, למעט איזו התלקחות מקומית מפעם לפעם – נראה רחוק מתמיד; למרות הדי פיצוצים של פיגועים בטלויזיה בערב, תמונות ההרוגים בעיתון הבקר ועדיין זה לא מגיע אלינו, לא נוגע בנו. עדיין אלה קרבות אחרים. פנטסיות מן הסרטים שאנו רואים בטלויזיה מאוחר בלילה. כל זה לא קורה כאן ועכשיו, לי ולך כל הזמן, לכל היותר אלה תאונות מצערות שנמשכות זמן רב מדי. והן ממש לא שייכות לשיגרת יומנו. 'שהרי כאן אצלנו עולם כמנהגו נוהג, וברוך השם, די שקט. אפילו המאבטחים, בפתח החנויות, בתי הקפה וקניונים – נראים כל כך חלק מן השיגרה המבורכת. האימהות בשכונה מובילות את ילדיהן לגן, הקשישים על הספסל בגינה הציבורית מתחממים לאיטם בקרני השמש הבוקרית ובעל החנות שוב מסדר את הארגזים בפתח.

נראה כי השלווה הברוכה היא נצחית וקיימת כל הזמן. וכל דור מתפתח בשקט לקראת העתיד הבטוח והוורוד שמחכה לו בשקט. והמלחמה? והקרב? והאויב החרישי? ובכן, למעשה הם בכל מקום, בי ובך ובינינו ובין הירקן וארגזיו. בשרירי האם הדוחפת את עגלת התינוק ובחילפי הדברים שיתקיימו בין הבעל לאשתו היום אחר הצהריים. הקרב מתנהל במבטים שמחליפים נהגים בכביש, בלחיצת רגלם על דוושת הגז. בתחושות החרדה והאיבה המפעפעות בחלל המעלית עמוסת הנוסעים.

הקרב הוא בכל. ובכל מקום- יד איש באחיו וניבים שלוחים אלי גרון. והכל בלי חצוצרות, ללא קריאות קרב והכרזות מלחמה, ביומיום השקט והמזדחל הזה. בשיחות החולין ובפטפוטי הסרק – שם הוא שוכן, כפנתר חרש, כקפיץ בחשיכה, כגחל עומם בין נשיבת רוח אחת לאחרת. בשל ומלא עד להתפקע הוא הקרב, שרוי בהריון תמידי של החודש העשירי. בכל רגע נמנע עוד קרב ברגע האחרון, עוד מוקש הושלך אל הבור שמתחת לשטיח, למצבור המאיים שבתת מודע הקולקטיבי והאישי.

העויינות באוויר, הטינה בנחיריים והאלימות שוכנת לבטח בכל `שלום` ובכל `מה `נשמע ובכל `אהלן`.

ושפלי הרוח הם בשר התותחים. גסי הרוח מפעילים את המרעום. וכולנו מתבשלים על אש קטנה. על אש קטנטנה ומתמדת, לקראת המלחמה שתהיה הגדולה מכולן, לקראת המלחמה הבאה'. [1]

חלק ג'

וכך ממשיכים אנו בשלוות יומינו. העובדות הרצחניות לא יקלקלו לנו את זכותנו לכיף. ואנו אכן כל הזמן מופתעים: מה? הערבים עוד רוצים להרוג אותנו? לא התרגלו, מה? עוד לא מצאו תרופה לסרטן? עדיין לא פתרו עוד את בעיית תאונות הדרכים? מי זה עוד מקלקל לנו את הוליווד שלנו? את הטבע הלא נחמד הגלנו אל מחוץ לתחום השפיות הזעיר בורגנית. ועל עצמנו המלכנו וודאות מנירוסטה ואושר מפלסטיק. והאויב? והמלחמה? והאבסורד? והניכור. והאימה? על כך בשבוע הבא כשיהיה לנו כוח. ובינתיים, הגבירו את המוסיקה הדליקו את כל האורות. שתהיה שמחה אצל כולם. לא להפסיק לרקוד, לא להפסיק לשיר.

ואכן, מסביב 'אנשים שרים, אנשים רוקדים. אנשים מבלים, מעבירים ימיהם בנעימים. רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים, נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ. הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע, בלהט השיכרון השוקק של מנעמי החיים. העין רוצה לגמוע, היד לחפון את כל היופי, הלב לפעום את כל הקצבים. העיקר לא לדעת. לא לדעת את האמת הקשה, לא להבחין בחומת הניכור המתגבהת, בשחיקה הזוחלת, במתח הגואה, במוטיבציה המתדלדלת. במחוגי הזמן

הרצים, בילדותנו שכה רוצה עדיין להיות, לצמוח, לגעת בשמים, התגשם למרות גילנו המתקדם. לא להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות. להניח לערפול המתוק, לקסם המתמשך של הסרט הבא, השיר הזה, הסטוץ שעוד יבוא – לעגל את הזוויות החדות והפוצעות. להאפיל בצעיף של שינה וחלומות על הריקנות, הקונפליקט והאימה. שוב לשקוע, שוב להניח לקסם התענוג – את הממלכה והממשל. להתמכר לו, ולא לחדול עוד לעולם'. [2]

חלק ד'

ועם זאת, יבואו אנשי הלונה פארק, 'המתמכרים לקסם התענוג' ויגידו משהו כמו: 'אז אם לא בעבור התענוג ההנאה והאושר, בעבור מה כן כדאי לחיות את החיים'? ועוד יכולים הם לבוא ולהקשות: 'ונגיד שנקבל את מה שכתוב למעלה, לגבי פרצופם האמיתי של החיים, אז מה זה אומר על הדרך בה עלינו לחיות? האם עלינו כל הזמן להיות בתנוחת הלוחם'? לוותר על הציפיה להנאה הבאה, ולצפות רק למכה שעוד תבוא'? '. 'האם עלינו לחיות בתנוחה של: 'תילחם עד שתיפול''?

ואכן אם אלה פני הדברים, עשוי הקורא שורות אלו לחוש שבזאת ניטל מן החיים טעמם. 'מה הטעם'? יגיד לעצמו הקורא, 'הרי אפילו אני בודה מציאות של כיף ומתעלם מן הביצות ו'מבקשי נפשי', 'לפחות אני נהנה. אז אולי זה לא בהתאם למציאות, מה זה משנה, העיקר שאני נהנה, לא'? שהרי ללא ההנאה מה הטעם בחיים? מה הטעם לחיות 'בנקרות ובמערות ובמחילות העפר' מתוך תחושה שכל רגע תצוץ הפורענות הבאה, בלי כיף בלי כלום? אז זהו, זה לא ממש מדויק שזה 'בלי כלום', כי גם בחיים שהם מעוז מפני הפורענות הבאה וציפיה לגרוע מכל – יש טעם ואפילו טעם רב, ואלה מקצת מן הטעמים או הסיבות לחיים שכאלה: אמפטיה, אנושיות, חום אנושי, תמיכה, התעניינות כנה בזולת ועוד.

הכיצד? איך זה מיתקשר? ובכן אנו חיים חיינו בדרך כלל כשהם מתוחים בצורה מאומצת, בין שני קטבים רחוקים, האחד קוטב התחרותיות וההשגיות והשני הוא זה שנכתב עליו בחלק הראשון של המסה; קוטב של הנאה וחיפוש אחר האושר. ובין שני הקטבים משתרע לו מדבר, ישימון של חום אנושי ויחסי אנוש. ובשממה הזו שבין שני הקטבים אנו מפספסים את הזולת, את האחר!

בחיים המוכתבים על ידי אחד מן הקטבים הללו בכל זמן נתון, היחס לאחר מוגדר על ידי: מה יצא לי ממנו קוטב ההשגיות והתחרותיות, או האם יהיה לי כיף איתו קוטב ההנאה והאושר. אך מה שכמעט איננו הוא יחס של איכפתיות אמיתית כלפי האחר. האחר אף פעם לא נמצא באמת במיקוד שלי, לא ממש איכפת לי איך

הוא מרגיש ומה חי בו כאדם. אני קולט אותו מתוך סתמיות – במקרה הטוב, או מתוך ניכור וזרות – במקרה הפחות טוב. האינטימיות שלי שמורה לכל מי שקשור באגו שלי בין אם מחמת שותפות להנאה או להשגיות. בחיים שכאלה הזולת הוא בדרך כלל צללית חסרת פרצוף וייחוד פנימי. עם הזולת מבלים או מתאהבים ומקיימים יחסי מין. עם הזולת עובדים או מנהלים איתו משא ומתן, אך לא באמת מנסים לגלות אותו כישות בעלת ייחוד פנימי משל עצמה. רק הצער והמכאוב, הסבל ותלאות הקיום – עשויים באמת לקרבנו זה לזה. רק ההבנה כי גורל רע ומר הזדקנת ומוות נכון לכולנו – יכולה להביא לאיזשהי אמפטיה כלפי אחינו להתעללות הגורל בנו.

לכך שנולדנו כדי למות ונעורינו מבשילים אותנו לקראת הזיקנה. אי לזאת, רק התחושה של שותפות לגורל אכזר זה תוליד בנו את החמלה, האחד כלפי השני, שכולנו כה זקוקים לה. רק אז נוכל לגלות את נפלאות החיים; את אמנות השיחה, זו שהופכת פטפוט סתמי בין שני בני אדם לאורטוריה מהממת של משמעויות ותחושות. [3] את אש האמפטיה המחממת. רק אז יכול להיווצר מצב שאם אנו זרוקים בודדים ואבודים במקום ובזמן כלשהו, יבוא מישהו ויאות להיות עמנו בשיברנו. ואם זה יקרה, באותו הרגע, עבורנו הוא יותר ממשיח, יותר מגואל, עבור רגע זה היה שווה לחיות.

כן, רק תחושת האויב שאורב לנו מאחורי כל עציץ פלסטיק – תאפשר לנו להבין שהביחד של 'אני ואתה' הבוברי הוא אחת הנחמות היחידות. שהרי למרות הקשיים, המפלות והאכזבות שבדרך, ולמרות שגורלנו נגזר מראש – עדיין בין פורענות לקטסטרופה, בין משבר לאובדן – נוכל לחמם האחד לשני את הלב ואת הימים ובמיוחד הלילות הקרים. הקרים והכל כך בודדים, לעזאזל, כן, בודדים. כל כך בודדים, שהרי זו הקללה הגדולה ביותר של החיים; שמאחורי כל מסלולי ההישגים וגני השעשועים של ההנאה – שוכנת תולעת הבדידות והיא אוכלת את כולנו, כולנו, מבפנים. כי כששוככות ההמולה השוקקת של העבודה והשאון הצרחני של ההנאה והכיף, ניתן לשמוע בפנים את ביכיה של 'ליסה העצובה' של קאט סטיבנס, 4] ליסה שלנו שבוכה ממבדידות , שהרי בפנים אנו יודעים כי בשוך מיצהלות

החברים ולאחר שעות העבודה הארוכות, ומעבר לברית הנישואין ומטלת ההורות, מעבר לכל אלה – אין לנו בעצם אף אחד. למעשה בודדים אנו עד כדי אימה.

ואחד הדברים ששווה לחיות בגינם היא הידיעה הפנימית שכשיקרה הגרוע מכל, כשיפרוץ מבקש נפשנו אל מחילות העפר, כשתתרחש הקטסטרופה, כשנחוש שחומות האבסורד והאימה סוגרים אלינו – יהיה מישהו שנוכל לפנות אליו והוא יהיה איתנו, יחבור אלינו ויעניק לנו אמפטיה של אמת. החום והאמפטיה קיימים אצל בעלי חיים ואצל תינוקות אומרים שכבר לתינוקות בני כמה שעות יש יכולת לחקות הבעות פנים, שזה הוכחה ליכולת אמפטית(, ולאנשים צריכה להיות כזו אמפטיה שהם יחושו אותה לא רק כלפי בני אדם, אלא כלפי כל יצור חי. למשל ניטשה הגדול, נביא המלחמה והאכזריות, הנה זה הסיפור על סופו: בינואר 1889 הלך ברחוב בעיר טורינו שבאיטליה, והוא היה אז בתקופה של מצוקה איומה בחייו, והנה ראה עגלון עומד ומצליף בסוס עייף שסירב לזוז. ניטשה ניגש אל הסוס, חיבק אותו, פרץ בבכי, התעלף, ומאותה שעה לא חזרה אליו יותר צלילות-הדעת עד יום מותו כעבור 11 שנים. כך שיש קשר ישיר בין רמת מודעות גבוהה לאלמנט של כאב, סבל, אבסורד ואימה בחיים – ובין היכולת לחוש אמפטיה כלפי יצור חי. זה ממש לא חייב להיות אדם שאנו מכירים, מישהו שמחוייב לנו בתוקף ברית כלשהי, של ידידות או נישואין, או הורות. אלא דווקא לזר הכי גמור, לאדם שבמקרה עבר בסביבה, והוא, בתוקף היותו אדם ושותף לגורל האנושי – יענה לפנייתנו ויעניק לנו חום אנושי, אמפטיה והזדהות עם מה שעובר עלינו. ורק אם נחווה את החום האנושי והאמפטיה הללו, מצד זרים גמורים, רק אז נדע שלמרות מבקשי נפשנו, והחיים במחילות והעפר ודווקא בגללם – פגשנו את אחת הגאולות המופלאות ביותר שיכולים חיים ארורים אלו לזמן לנו; הגאולה האנושית.

"יש מאבק מהותי בעולם. לא אני, ולא שום איש, יודעים מה מהותו. זאת ניסו להבין מאז ימות-עולם כל נביאי הדת, המשוררים, הפילוסופים, המיסטיקאים. הירקליטוס הגדיר זאת בפשטות באמרו ש"המאבק הוא אבי הכל". אני אישית אכן מגיש זאת, באופן טוטאלי, בעצם החיים, זה מומחש לי בכל שעה משעות היום. המאבק הוא מוחלט! זה יכול להתבטא בדם ואש ואני איני מוציא גם מלחמות מכלל המאבק הזה, למרות שהן נוראות, יש משמעות בקיומן, ויכול להתבטא בכתיבה, בשירה, באמנות, במוסיקה. בכל יש מלחמה, מלחמה למען איזושהי גאולה של היקום, של האדם, של החיים. אנו נתונים במלחמה עצומה, והקרבנות הם רוב בני-האדם, ברשותך אצטט שורה משיר שלי שקראתי פה קודם, ובה נאמר כי לאנשים "שם אשר הם חיים אבל הם מתים". )אכן עלי להודות שהתבססתי בפסוק זה על פסוק מתוך חזון יוחנן שבברית-החדשה.( הכתיבה, ושאר סוגי האמנות, הם חלק מאותו מאבק, והם מוכרחים להתייחס אליו". …"שאנחנו חייבים במודעות מוחלטת לסבל, לסבלו של האחר, לסבל העצמי, לא לברוח ממנו. בהקשר זה קשה לי שלא לומר מלה על הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה, תופעה מתועבת זו שאנשים בורחים מסבלם במקום לחיות אותו, להיאבק עמו, ולהפיק מן השורשים השחורים האלה את הפרי. ייתכן שגם לעץ ולצמח קשה מאוד, קשה מאוד לצמוח ולתת פרי: להיות באדמה, בחושך, בקור של החורף, בלחץ האדמה, קשה מאוד. אבל, הוא אינו פונה אל איזה פסיכיאטר שיקצוץ את שורשיו אחת ולתמיד, הוא חי. אלה החיים, זה הטבע, זה צו האלוהים. וכך חייב להיות גם בחיי האדם… ….ולעצם ענין הסבל )ואני קצת התרחקתי בדברי מזה(, ובכן, זה חלק מהותי, לא בלבדי, של החיים, שצריך לחיות אותו, ובמידת האפשר אך אינני רוצה להישמע כלועג לרש( לחיות אותו בשמחה ובאושר, לקבל אותו כפי שאשה מקבלת את צירי-הלידה, שאמנם לא התנסיתי בהם אך אני יודע שהם קשים."

דברים בפגישה של פנחס שדה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית

בירושלים, שהתקיימה באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה:

פרופ' עזרא פליישר

פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 5-4, ו' באייר תשל"ו, 6.5.1976

*

הערה 1: מתוך: 'החיים, המציאות ומה שנסתר', מאת גבריאל בן

יהודה, מפיץ: בית עלים, עמ' 198

 

הערה 2: מתוך: 'החיים, המציאות ומה שנסתר', עמ' 188

 

הערה 3: הרחבה של כל נושא 'אמנות השיחה' ויכולת ההידברות בין

בני אדם – בסיפרי בשם זה: "אמנות השיחה", הוצאת ידיעות

אחרונות, מרס 2003

 

הערה 4: כשם שירו של קאט סטיבנס: LISA SAD מתוך אלבומו שיצא

בתחילת שנות השבעים של המאה ועשרים, בשם: TEALERMEN THE FOR

TEA