ארכיון הקטגוריה: מודעות

אודות: צד הצל וצד האור

אי אפשר לבטל את הרע, אדם חייב ללמוד לחיות עם זה, ולהפיק מזה את הכוחות.

אסור לבטל את הרע, כאשר אדם מבטל את הרע הוא מבטל את הקוטב השני. לכל דבר יש צד אור וצל צל, ולצד הצל יש צד אור וצל. אדם צריך להתחבר לקוטב המתנגד כדי לשאוב ממנו כוח. 

אם החיים הרגילים לא יחדרו למבצר של כוחות ההרס ויגזלו מהם כוח, לא יהיה להם כוח לשרוד את כוחות ההרס וההשמדה של החיים.

לטוב אין כוח, הוא צריך לגזול את הכוח מן הרע, וזאת על ידי פריצה לתוך הטריטוריה שלו וללכת נגד כוח הרע, ואז לפני שהטוב נבלע ברע, צריך לעשות אחורה פנה ולברוח עם הכוח של הרע.

הבעיה היא שהטוב בורח מן הרע ובכך מפספס את הפוטנציאל שטמון ברע מבחינת הכוח שיש בו. כוח שהטוב צריך, כאמור, כדי לעבור את נקודת השוק, בין מחזור עצמי ללידה מחדש. הכוח הזה, טמון ברע, וצריך להתמודד עימו בדרך של ריקוד השטן כדי לגזול אותו ממנו, אחרת לא תתרחש טרנספורמציה תודעתית.

מודל הקטבים:

  • לכל תופעה בעולם, לכל שאלה באדם, לכל תכונה יש 2 קטבים:
    • צד האור – הישות הפנימית, מפגש האדם עם ישותו.
    • צד הצל – אישיות החברתית של האדם, מפגש האדם עם החברה.
  • כאשר האדם לומד לאחוז ב-2 הקטבים ומשוחרר מתלות בקצה אחד בכל סיטואציה – הוא מעיד על בגרותו הנפשית ומסוגל מתוך כך להתמיר עצמו תודעתית.

מודל הקטבים:

כל תכונה באדם מופיעה בצורה דו קוטבית. צד הצל וצד האור. בנאדם מזדהה בדרך כלל עם קוטב אחד מהשניים ושוכח את השני. החוכמה היא לאחוז בשני הקטבים בו זמנית.

צד הצל הוא הזדהות עם מה שדפוק בנו (בגלל הדומיננטיות של הנורמות החברתיות), וצד האור זו הזדהות עם אותו דבר אך מנקודת מבטה של המהות של האדם..

הצד הקוטבי בתכונות אנוש.

הבה וניקח כעת תכונות לא טובות. למשל, את נושא חוסר הסבלנות. כל תכונה לא טובה היא צד הצל של תכונה טובה. התכונות הטובות והלא טובות, באות בצמדים. ראיה לא שלימה של הפסיכולוגיה האנושית, וזה קיים במידה מסוימת בטיפול עצמי לפי היהדות, שאומרים: זה לא טוב. זה טוב. תעשה טוב. ואל תעשה לא טוב. אני חושב שזו גישה פסולה. כי את הלא טוב, צריך לקבל, על ידי כך שתבין שהוא צד הצל של הטוב. קודם כל, ברגע שאתה מוצא משהו בעצמך, שאתה אומר הוא שלי, אתה מיד צריך לאמץ אותו, ולראות בו בן לגיטימי, לא ממזר. כי הוא חלק ממני ולכן אקבל אותו. ואחרי שעושים זאת, מיד באים לחפש את אחיו התאום. אם זו תכונה חיובית מחפשים את המשלים השלילי, אם זו תכונה חיובית, את המשלים השלילי.

וזה אומר שאסור לשפוט אדם על סמך תכונה בודדת, אלא על סמך תלכיד שלה עם התכונה הנגדית. שמצויה על אותו הרצף

ועתה, באשר לראיה הדיאלקטית של הפסיכולוגיה האנושית; צריך להבין שהכל עובד על קטבים. ואני רוצה קצת לפתוח אותו. למה בעצם אדם הינו חסר סבלנות. בגלל סיבה אחת ועיקרית, כי משהו בוער בו. לא יכולה להיות סיבה אחרת. עכשיו, חוסר סבלנות הוא ההבעה השלילית של בעירה פנימית.

אבל בוא נגיד ככה, חוסר הסבלנות הוא ביחס ישיר לדחיפות של החשיבות הפנימית של העניין.

הקוטב הנגדי של משהו יוצר העמקה של אותו הדבר. עומק נוצר רק על ידי ניגוד בין קטבים. התמקדות בקוטב אחד בלבד היא אם השטחיות.

הצד החיובי של חוסר הסבלנות זה: אין לי זמן לבזבז על שטויות. כל כך קל להתייחס לחוסר סבלנות, כדבר שיש להילחם בו. אך לא !

חוסר סבלנות קשורה לחשיבות של משהו, כי אם לי כך וכך שנים לחיות, ויש הרבה אנשים שמבטלים את זמני, מוצדק מאוד שאני אהיה בחוסר סבלנות. לעומת זאת, אם החיים שלי עקרים ולא מובילים לשום מקום, אז אין סיבה שיהיה לי חוסר סבלנות. זה צד האור של חוסר סבלנות.

כל צל יש לו צד אור, וכל אור, צד צל.

עכשיו, מה זה אומר אדם שהוא חסר סבלנות? לא. הוא אדם שלא אוהב לשחת את זמנו לבטלה,  הוא אדם שיש/ לו ערכיות לזמן שלו, ולמה שהוא פועל בו.

עד כאן הדוגמא. ועתה לעיקרון; עכשיו, כל הזמן שאתה פוגש משהו, שאתה רואה אותו כשלילי, תמצא את צד האור. עכשיו, זה נותן לאדם ראיה שלימה של עצמו. זה ייתן לו ראיה של המורכבות של עצמו. ככל שהנפש יותר גדולה, המרחק בין הקטבים גדול יותר. נגיד אם בן אדם רגיל, יש בו חוסר סבלנות של עשרים מתוך מאה, אדם בעל נפש גדולה – יש לו חוסר סבלנות של שמונים מתוך מאה. כי האש שלו היא שמונים מתוך מאה. צריך להבין שצד הצל הוא אינטנסיבי ביחס ישיר לצד האור. ואם בן אדם, גדול, יצרו גדול עליו. כך בדיוק. כגודל היצר, כך גדולה הרוחניות. וכגודל האור שבאדם כך גודל הצל.

אנשים גדולים – יש להם פרדוכסים גדולים. והדרך של בן אדם גדול להרוס את עצמו, זה לא לראות את שני הקטבים של הפרדוכס.

אין טוב בלי רע. אין רע בלי טוב. הם באים ביחד. עכשיו, האדם שמנותק מהנשמה שלו, כלומר, מנותק מעצמו – תמיד מפריד בין הקטבים. ההפרדה בין הקטבים זה מעשה שטן. כי הבריאה תמיד מחברת בין הקטבים, כדי להוליד משהו מבין שניהם.

תמיד צריך לזכור שהדבר ההרסני ביותר שבא לעולם, פצצת האטום, התרחשה כי ביקעו את האטום, והפרידו בין האלקטרון לפרוטון. אז הם תקפו האחד את השני. ואז אירעה ההתפוצצות. המין האנושי עושה דיכוטומיה בין הטוב לרע. אלה הטובים, אלה הרעים. ההבדל בין סרט דרגה ג' לבין מחזה משובח, זה שהטוב והרע בדמויות באים ביחד. בסרט גרוע אתה יכול לזהות, מיהם הטובים ומי הם הרעים.  הטוב והרע נפרדים. צריך לראות את הניגודים, כשני חלקים של אותו שלם.

זה מה שאני עושה בספר שלי לגבי האאוטסיידרים והמורדים. הדילמה של האאוטסיידר היא: 'האם אני דפוק או מיוחד'.  ואני אומר בספר: 'אתה גם דפוק וגם מיוחד'. כל הזמן לחיות בשניות. התורה שלי, הדרך שלי, כל הזמן מדברת על לחיות בשניות. ברגע שאתה מצליח בתודעה שלך, לתפוס שני אספקטים סותרים, אתה עולה ברמה.

קפיצת מדרגה קורית ברגע שאתה תופס את שני האספקטים הסותרים, ברמה הקיימת. ברגע שאתה מצליח להכיל את שניהם, באותו רגע נולדת לרמה אחרת.

אי אפשר לבטל את הרע, אדם חייב ללמוד לחיות עם זה, ולהפיק מזה את הכוחות.

אסור לבטל את הרע, כאשר אתה מבטל את הרע אתה מבטל את הקוטב השני. לכל דבר יש צד אור וצד צל, ואדם צריך להתחבר לקוטב המתנגד כדי לשאוב ממנו כוח. 

החכמה היא לשחק עם זה, לשאוב מזה כח, אבל מבלי להרוס את עצמך.

הכוח שבא נגד החיים, כוח האנטיתזה, הוא הכוח החשוב ביותר לחיים כדי שיוכלו לעבור את נקודת השוק בין המחזור האוטומטי, לרמה שבה החיים יכולים להיוולד ברמה יותר גבוהה. אם החיים הרגילים לא יחדרו למבצר של כוחות ההרס ויגזלו מהם כוח, לא יהיה להם כוח להתמודד עם כוחות ההרס וההשמדה של החיים.

לטוב אין כוח, הוא צריך לגזול את הכוח מן הרע, וזאת על ידי פריצה לתוך הטריטוריה שלו.

הבעיה היא שהטוב בורח מן הרע ובכך מפספס את הפוטנציאל שטמון ברע מבחינת הכוח שיש בו. כוח שהטוב צריך, כאמור, כדי לעבור את נקודת השוק, בין מחזור עצמי ללידה מחדש. הכוח הזה, טמון ברע, וצריך להתמודד עימו כדי לגזול אותו ממנו, אחרת לא תתרחש טרנספורמציה תודעתית.

הורדת סטנדרטים לטובת דינאמיקה טובה

אנשים בדרך כלל רוצים  שיהיה להם טוב, שלא יהיה להם רע. אבל יש פה צד מואר וצד מוצל. הצד המוצל הוא לראות את זה דרך האספקט החברתי; הצד המואר הוא לראות את זה דרך האספקט של הרצוי הוא לראות עצמך דרך צד האור (מן הזוית של הנפש שלך) ולא דרך צד הצל (מנקודת מבט של הנורמות החברתיות), כי אם אתה רואה עצמך דרך צד הצל אתה ישר שופט את עצמך. קודם כל, קבל את עצמך. כל מה שאתה עושה זה בגלל שכזה אתה.

אחת הבעיות הגדולות שיש לאנשים, שהם באים ויורדים על עצמם, וכשאומרים להם לא, יש לזה צד מואר, הם לא מוכנים לקבל את זה. יש מין תחושה של סיפוק משונה כשאתה מוציא את עצמך להורג, על ידי ראיית עצמך רק דרך צד הצל, דרך עיני הנורמות החברתיות. אנחנו התרגלנו לעיני החברה ל"אני לא בסדר", והדרך הנכונה היא לצרף לראיה שלילית זו גם את הצד הנגדי של אותה תכונה – את הצד של המהות הנפשית.

מודעות בשלושה ממדים

אנו חיים ברמת תודעה נמוכה וכך אנו מודעים רק לפס צר של התרחשויות,] ככל שרמת התודעה שלנו גבוהה יותר – כך גם רמת המודעות שלנו. כך שאיננו מודעים. וחוסר המודעות שלנו בא לביטוי בשלושה ממדים: חלל, זמן וגוף.

חלל – כאן ופה – מקום – מה שמקיף.

זמן – עכשיו – דינמיקה – זרימה של יש לאין

גוף – אני, אתה – איתותים –תקשורת – הבנה.

אדם בעל רמת תודעה גבוהה – מודע לחלל המקיף כל יצור ושבתוכו הכל מתרחש, מודע לארעיות ההזמן שחולף ומתקצר, ומודע למה שמשדר לו גופו וגופם של אנשים אחרים.

א. חלל:

הכל מדבר אליו במישור החלל; הוא חש את האוירה במקום בו הוא מצוי. כמו כן, הוא רגיש לחלל שסביבו ולחלל סביב אנשים שעימם הוא בא במגע. חושיו כרויים כל הזמן. לא למה שישנו, אלא לאין שמקיף את מה שישנו. והחלל הריק שמצוי סביב מה שישנו שולח לו אותות אודות מה שמצוי בתוכו, או היה בו. הריקות של החלל מדברת אליו לא פחות מן הישנות של מה שישנו. הוא מתקשר דרך מה שאיננו.

ב. הזמן:

הוא מודע לכך שהזמן הבלתי מוחשי הוא המציאות האמיתית. מציאות פרדוכסלית. כי דווקא ההווה המוחשי,  הוא בעצם חולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שניה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

הזמן אינו תעתוע, אך תחושת המציאות של ההווה, כמשהו יציב ובר קיימא, היא המתעתעת.

האדם המודע, לא רק מודע לאספקט הפרדוכסלי של הזמן, אלא גם לאספקט הטרגי שלו. והטרגיות של הזמן באה לביטוי בכך שההווה שניתן לנו נגזל מן העתיד ובכך מקרב אותנו לחוסר היותנו. וזהו אכן קיום טראגי כי מה שעכשיו, קיים רק כי הוא לווה מן העתיד. אנו קיימים בזמן הזה, מתוך כך שאנו שורפים את המשכיות קיומנו. משל לאדם שמצליח לעמוד על ריצפה שמפרידה בינו לבין תהום, רק בכוח העובדה ששולי הרצפה הולכים ומתכרסמים. כלומר, יציבות הרצפה תלויה בהצטמצמות השוליים. וכשאלו יגיעו למרכז, האדם יפול לתהום.

האדם המודע, מודע לארעיות וחוסר היציבות של ההווה, בכל רגע ורגע. הזמן מדבר אליו וכל הזמן הוא מפנים את עובדת ארעיותו הבאה לביטוי בנסיגתו והתכווצותו הבלתי פוסקים.

ג. הגוף:

האדם המודע קשוב לגופו, יודע מה מתחולל בו, וזאת דרך האזנה לגופו. גופו אינו כלי או מכשיר זר, אלא חלק אינטימי מישותו הכללית. הגוף מדבר אליו ויש ביניהם קשר קרוב. כך גם כלפי וביחס לגופות של אחרים.

את גופו הוא קורא דרך חיבור לתחושות הזורמות אליו מגופו. את גופם את אחרים הוא קורא דרך שימת לב והבנה של הסימניים השונים שהם משדרים- שפת גוף.

הוא מודע לחוסר ההפרדה בין גוף לנפש. תודעתו מכילה את שניהם; כשהוא מתייחס לנפש, הוא רואה את הגוף, וכשהוא מתייחס לגוף, הוא רואה את הנפש.

עד כאן לגבי שלושת הממדים להם מודע האדם בעל התודעה הערה.

אז מה נאמר כאן? מודעות אינה ניתנת מעצם הקיום. היא פרי של פיתוח והתפתחות או קפיצה קוואנטית. ולמודעות שלושה מרכיבים קונקרטיים:

 א. היא מתייחסת לכאן. הכאן – הוא ממד החלל.

 ב. היא מתייחסת לעכשיו. העכשיו – הוא ממד הזמן.

 וג. היא מתייחסת לגופו של האדם ולגופו של האחר – היא ממד הגוף.

כשאדם לא קשוב וער לשלושת הממדים הללו, הוא חי בשתי מציאויות כוזבות; ראשית במציאות חיצונית, טכנולוגית, ממודרת, נורמות חברתיות . ושנית, במציאות פנימית, כאוטית ואמורפית,  בה הוא משייט כרוח רפאים בטירה נטושה, מנותק מן המציאות, מפנטז חרדה או תקווה ביחס למה שקרה או יקרה לו. חי חייו כטלנובלה שבה שיאי האושר ותהומות הייאוש מתווים את גבולות המחוזות בהם הוא חי.

גישת האדם הלא מודע הינה תמיד סובייקטיבית, מזדהה עם האספקט הפרסונלי,  עסוקה רוב הזמן בחישובים של רווח או הפסד במפת כיבוש טריטורית ה'טוב לי'. אצל האדם הלא מודע (או בעל רמת תודעה נמוכה) אין מציאות, הקיימת בפני עצמה, מנותקת מן האינטרס הסובייקטיבי שלו לחוות אושר מתמשך. רק הזדהות שלמה עם הגאות והשפל של מפת האושר האישי.

ואכן, כשאין מטרה מחוץ לאדם, או מעליו, כל שנותר לו הוא להתמקד ולהתרכז בטובת ההנאה האגוצנטרית שלו עצמו. ואז, במקום להיות זרע שנוטע עצמו בעולם, הוא חוזר לעצמו וקובר עצמו בעצמו והופך הסוף לעצמו במקום התחלה לעולם.

האדם המודע לא חי בתוך עצמו, המיקוד שלו בעולם, על שלושת ממדיו:

  • החלל הבלתי נגמר המקיף אותו (המעניק לו פרופרוציה אמיתית לגבי החשיבות שלו ביחס ליקום).
  • הזמן שכל הזמן אוזל (המעניק לו פורופורציות ביחס ליציבות של כל רגע בו הוא מוצא עצמו).
  • הגוף שעוד מעט לא יהיה לו לא חלל ולא זמן, אבל בינתיים זה כל שיש (המעניק לו פרופורציות לגבי חוסר הממשות של הגוף הזה ההולך ודועך).

כך שהאדם המודע מתעורר למציאות קשה;

א.  מבחינת החלל הוא גרגר קטן ולא ידוע ביקום קר וענק. לומד להבין שהיחסיות בינו לבין אינסופיות היקום, היא הרבה יותר בלתי נתפסת וענקית מאשר היחס בין אטום בתא ברגלו ובין הכוליות של גופו.

ב. מבחינת הזמן הוא מתגלגל במהירות לקראת סופו, וכל רגע של חיים נגזל מן האפשרות שלו להמשיך ולחיות.

ג. ומבחינת הגוף  הוא ישות הולכת ונכחדת, הזמן עושה בו שמות ומה שעכשיו הוא הרבה יותר טוב, ממה שיהיה מאוחר יותר.

וכאן אנו מגיעים לפרדוכס הגדול של החיים; כי התוצר של מודעות לשלושת  אלה, הם חרדה, ענווה, וחוסר וודאות. ורק כשאדם חי כל הזמן עם שלושת גישות, הוא מצליח לחרוג מהיותו דמות דמיונית בעולם אמיתי.

גבריאל רעם