ארכיון הקטגוריה: מושגים ועקרונות

על אינטלקט ואינטליגנציה במערכות הלימודים הקיימות – חלק א'

Submitted by גבריאל רעם – 3.5.200

הקדמה:

מקובלת ושכיחה התפיסה, כי לימודים ארוכים קיימים עבור תחומים טכניים ומקצועיים. אך אותה תפיסה לא קיימת ביחס לחיים אותם אנו חיים. התפיסה הרווחת גורסת כי כדי להבין את החיים, מספיק לחיות אותם. וכי מה שאתה רואה זה מה שיש. עם זאת, אנו מבינים שבכל שטח לימוד ישנן רמות עומק והבנה. וכי אחות מבינה פחות ברפואה מאשר רופא. וכי סטודנט לסוציולוגיה שנה שלישית מבין פחות מאשר פרופסור לסוציולוגיה. אך כשהמדובר בהבנה של חיינו שלנו, יש לנו את התחושה כי לא צריך ידע מיוחד לשם כך. האומנם? האם אדם שלמד שנים רבות במוסדות להשכלה גבוהה פילוסופיה, פסיכולוגיה וכו' מבין יותר את החיים ובני אדם מאשר אדם נטול השכלה. האומנם?

אנו יודעים כי ניתן להבין יצירת אמנות, ברמה שטחית או ברמה עמוקה יותר. אך כשהמדובר בחיים עצמם כל זוג שמתחתן חש כי האהבה מספיקה כדי להבין את תסבוכות ומהפכי היחסים שיתרחשו במוסד הנישואין. או כי מספיק לאהוב את ילדיך כדי להבין כיצד לתקשר עמם. בחיינו אנו פוגשים התרחשויות: גירושין, בגידות, מריבות, עסקאות, תגובות לא צפויות, יחסים שהתקלקלו או נרקמו. ולעיתים קרובות אנו מופתעים. לא שיערנו שכך יהיה. ואז שואלים אותנו (או אנו את עצמנו): למה? מדוע? מה הסיבה שזה קרה? וכתשובה אנו בדרך כלל נותנים סיבות שטחיות, קלישאיות. סיבות של מה שמובן מאליו. אך מה שמובן מאליו לא תמיד מסביר את מה שבאמת קורה.

אנו מחפשים את הסיבה לא רחוק מן התוצאה. והאמת היא שבדרך כלל הסיבה מצויה הרחק מאוד מן התוצאה, (ברמה גבוהה או עמוקה יותר). וכדי למצוא אותה צריך להיכנס למעין סיפור בלשי; להתייחס לכל פרט כרמז שיבהיר את מה שאינו ידוע. ניקח כדוגמה אדם שחש שבשיחה מסוימת עם ידיד טוב, אין זרימה וכי השיחה תקועה. הוא חש שמה שידידו אומר פשוט לא מעניין היום, ונראה לו שהוא פשוט מדבר על נושאים לא מעניינים. כשהוא שואל את ידידו לסיבה לכך, הוא יכול לשמוע ממנו שהוא לא מרוכז היום או עייף. הוא יכול גם להגיד שהסיבה היא שמשהו מטריד אותו היום. וזו בדרך כלל הרמה של הסיבות השכיחות; קרובות לפני השטח ולמובן מאליו. אך ניתן גם לנסות להיכנס עמוק יותר; אולי הסיבה לחומר העניין בדבריו של הדובר, הוא מצבו הנפשי, אך מה הסיבה למצב נפשי זה של מוטרדות, חפירה נוספת מעלה כי זה מצבו הכספי. אך אם אנו לא מסתפקים גם בכך, וממשיכים לחפור, ניתן למצוא כי הסיבה למצבו הכספי מצויה עוד הרחק משם, שהרי מצבו הכספי התחיל להיות קשה בגלל לקוחות שמתרחקים ממנו, והם מתרחקים ממנו כי הוא כועס, והוא כועס כי אנשים מנצלים אותו, והם עושים זאת, כי הוא מאפשר זאת, והוא מאפשר זאת כי הוא מחובר לנפשו ומשם באה נדיבות אין קץ. וכך, המרחק מחוסר הקליק בינו לבין חברו, ועד לסיבה של נפשו הנדיבה – הוא מרחק עצום. ורוב ההסברים לחוסר הקליק, יהיו הסברים שמתייחסים למובן מאליו ולא לסמוי. הסברים שנוגעים לדברים עליהם הם מדברים ולא למצב הנפשי של אחד מהם. וגם במצב הנפשי ישנו קרוב יותר וקרוב פחות. הקרוב יותר זו מוטרדות, הרחוק יותר זה הכעס. בדוגמה זו ניתן לראות בבירור, עד כמה ההסבר השורשי לחוסר התקשורת בין שני הידידים, רחוק ממה שמובן מאליו. בדרך כלל אנו מחפשים את ההסבר, באור מתחת לפנס הרחוב, ולא בקצה השני של הרחוב, בצד החשוך שלו (שם הלך הכסף לאיבוד). והאור תחת הפנס, אלה ההסברים שנופלים בתחום המיידי וההגיוני. ( 'אין קליק כי מה שאתה אומר, פשוט לא מעניין היום'. 'אם תמצא נושאים יותר מעניינים לדבר עליהם – יהיה קליק' וכו').

וזה קורה כמובן לא רק בתחום היחסים הבינאישיים, רוב ההסברים השכיחים והמקובלים לתופעות ואירועים בחיינו הם לרוב הסברים של נוחיות ובדרך כלל לא נוגעים בשורשי התופעה. תהא זו תופעה של עליית השכיחות של גירושין או אלימות במשפחה. או אפליית נשים. וכו'. ההסברים האמיתיים הינם בדרך כלל חתרניים, רדיקליים וכו'. ומצויים הרחק, ואפילו מחוץ, לתבונות שאנשים מקיפים עצמם בהם. כדי להגיע אליהם, צריך לעשות מעין מתיחת תודעה, או הרחבתה.

ומהיכן הגישה המחפשת את הסיבה במובן מאליו ולא במישור הסמוי? בידוע ולא בבלתי ידוע? ובכן צורת החשיבה שלנו מוכתבת במידה רבה על ידי מערכת הלימודים. ומערכת הלימודים וההשכלה הקיימים לא מכשירה בני אדם לחפש את הסיבה האמיתית במקום בו היא שרויה, דהיינו הרחק מן המודעות השטחית והידע הקונוונציונלי. במקום זה היא נותנת להם עוד מידע זמין ומרובה, שרובו ככולו שוכן כבר בתוך התחום של מה שידוע. כך שהאדם לא צריך להפעיל כישורים בלשיים כדי לאתרו. וכך: מערכת ניתוח והסקת המסקנות של האדם המשכיל מפגרת אחרי יכולת האחסון ושליפת המידע שלו.

א': לימודים

התפיסה הקיימת לגבי מוסד הלימודים וההשכלה גורסת כי מערכת הלימוד, כמות שהיא כיום, הינה אחד ההישגים הנכבדים ביותר של האנושות מאז קיומה. אנו מסתכלים בהתנשאות על גוף הידע שהיה קיים אפילו לפני 50, 100, או 150 שנה. מביטים מלמעלה על ההשכלה הירודה שהייתה לאדם בימים ההם וחשים ששפר חלקנו. ואכן בין הדברים המכובדים והנחשבים בעולמנו, מתנוסס לו לתפארה נושא ההשכלה: לימוד לימודים, אקדמיה והתואר האקדמי. זהו תחום שלגביו יש קונצנזוס מקיר אל קיר. דהיינו, שהלימודים בתיכון, שלא לומר לימודים גבוהים (גם המונח 'גבוהים' נושא בחובו קונוטציות משבחות) הינם פרוזדור או דרך, לחיים נאורים. אך לא רק נאורים אלא גם מכובדים. כי קיים כיום ממשק ישיר, אם לא חופף, בין מידת ההערכה כלפי אדם ובין כמות הלימודים שעבר בחייו. וכאן צריך להגיד, שלא כל מי שלמד זוכה להערכה. רק אלה שעברו במערכת לימודית שיש לה מערכת בקרה מסודרת. שבה מוודאים שכל מורה עבור מסלול מוכר, ונבחן וכו'. וגם שהתלמידים עברו מערכת שיעורים מסודרת וכו'. למעשה כל התהליך של לימודים, תואר וכו' מוסדר ומצוי תחת שליטה ופיקוח. וכך, אם מישהו סיים מוסד לימודי מסוים, ישנה וודאות שאכן החומר שהועבר הועבר בצורה אחראית על ידי מישהו שבאמת יודע ושהתלמידים שולטים בידע שהועבר. ואכן, הדברים נראים מכובדים, מסודרים וברורים. אך עדיין ישנן כמה שאלות שניתן וצריך לשאול.

ראשית מניין נובעת החשיבות העצומה שמייחסים ללימודים? האם המעבר דרך חינוך חובה ומערכת השכלה הגבוהה אכן עושה אנשים למוכשרים יותר, מודעים יותר, ראויים יותר, או אפילו מקצועיים יותר? האם הלהט הגדול שעמו מקפידים על עצם הלימודים הארוכים הללו כתנאי לכל כך הרבה דברים נחשבים בעולמנו – נובע באמת מהערכה לידע והשכלה ומאהבת חוכמה לשמה? האם הדור שלנו אוהב יותר ומעריך יותר השכלה וחוכמה מאשר דורות אחרים? ושאלה שנובעת מכך: האם אנו חיים את חיינו לאורם של ידע והשכלה וזה בא לביטוי בדרך חיינו ובאיכותם?

שאלה נוספת: האם במוסדות להשכלה למיניהן מלמדים אודות העולם והחיים האמיתיים והאישיים שבני אדם חיים, או בעיקר מלעיטים עובדות, שאינן במיוחד רלוונטיות לחיים שהאדם פוגש ביום יום? האם לומדים איך לחשוב, או רק צורכים עובדות? האם ככל שלומדים – מבינים ורוכשים יכולת להיכנס לעבי הקורה של החיים ולהבין תהליכים? או שעוסקים בשינון של תיאוריות, מחקרים ועובדות? האם מלמדים תלמידים להבין דבר מתוך דבר, או מלעיטים אותו בעוד 'דברים'. כלומר, האם מלמדים אותנו להפיק מן המציאות תבונות, או דוחסים עובדות שברובן אינן רלוונטיות לחיי היום יום של הלומדים? ההשכלה ממלאת את החיים בעובדות, האם האדם המשכיל הופך למומחה כמותי או איכותי לעובדות הללו? דהיינו, האם ההשכלה מאפשרת לאדם לפגוש עובדה ולהיות מסוגל להבין אותה לעומק, או האם הוא נמדד על ידי כמות העובדות והתיאוריות שהוא מסוגל לאכסן לאגור?

אם נמשיל את המוח לקיבה, אזי השאלה היא: האם מערכת הלימוד הקיימת זורקת לקיבה פסיבית כמות גדולה של מזון, או שהיא עוסקת באימון הקיבה להפיק ממזון מועט אך איכותי את המרב.לעבד את המזון לחומרי תזונה המסיסים בדם. כדי שכך יהפכו לחלק מן המערכת החיה. והשאלה האחרונה (בה אעסוק בחלק ח' של מאמר זה) האם התרבות שלנו אכן מעריכה ואוהבת הבנה, חוכמה והעמקה תודעתית, או שהיחס ללימודים רק מתחפש לאהבת חוכמה לשמה, ויש כאן בעצם משהו אחר שפועל מתחת לפני השטח. ובכן, הלימודים כפי שאנו מכירים אותם בבתי הספר והאוניברסיטאות, הינם לימודים העוסקים בדחיסת מידע הסובב סביב עובדות או תהליכים מכאניים. זהו מידע יבש שבעומסים גדולים דווקא יכול לעכב ולהגביל תפקוד והתפתחות אורגנית של התודעה. למעשה האפקט של דחיסת מידע בעומסים גדולים עשוי ועלול להכביד ואף לשתק, את הרמות היותר גבוהות של המערכת. הרמות העוסקות בהפקת משמעות, ובניסיון להבין תהליכים.

ידע בכמויות קטנות (הפרופורציונאליות ליכולת ההכלה והשימוש של הלומד) הינו חיוני לתפקוד החשיבה והתודעה, אך מעבר לכמות מסוימת של אגירת מידע, מערכת החשיבה הופכת לעמוסה וכבדה מדי. מה שקורה לנו בבית הספר משול לפיטום אווזים, האווז משמין, והופך אומנם תאווה לחיך, אך תפקוד הכבד שלו נפגע ונפגם. כך אולי אצל אדם שעובר את מערכת הפיטום של הלימוד הקונוונציונלי: כתוצאה מעודף ידע, נטול משמעות מיידית לחייו של הלומד, קיים סיכוי סביר כי היכולת שלו להפריד עיקר מטפל, ולחשוב בצורה זריזה ותכליתית – נפגמת.

בית הספר מלמד עובדות מוגמרות אבל לא את הדרך לפצח חומר גלם כדי להפיק מממנו משמעות. זה אולי קורה במידת מה בשיעורי ספרות: כשמנסים לפצח את מבנה היצירה כדי להגיע לרובד הפנימי. או בלימודי היסטוריה, כששמים את התאריכים בצד ומנסים להבין תהליכים היסטוריים. אבל בית הספר לא עושה את זה ביחס לחיים. העמקה והבנת המישורים העמוקים יותר מתרחשים בתנאי מוזיאון. הלימוד מקובע ומעוגן בתיאוריות קרות. אין כמעט הקניה של יכולת לעמוד מול פיסת חיים גולמית ולהיות מסוגל למצוא בה את החוקיות והמנגנון שגורם לה להופיע כך ולא אחרת. או אם להשתמש בלשון פואטית: להיות מסוגל לגאול מתוכה את החיים הכלואים. העיסוק בעובדות בלבד, מעגן את האדם ברמה החיצונית של פני הדברים ומגרש אותו מרמת המהות. אל המהות צריך למצוא דרך. למצוא את השער למהפך קוונטי, שיעביר את מרכז הכובד מן העובדה, אל המניע או הסיבה. ואת זה דרכי הלימוד המקובלות כמעט ולא מקנות.

ב': אינטליגנציה ואינטלקט

העולם שאנו פוגשים בחיינו, אינו עולם נהיר וחד ממדי. מרובים בו מעמקים, מיסתורין ודברים רבים לא ידועים ולא מובנים. החל בסיבה מדוע מדינה מסוימת פתאום יוצאת למלחמה, ועד לגירושין בין בני זוג, עד לסיבה מדוע ביום מסוים יש לנו מצב רוח לא טוב או מדוע בשבוע מסוים יש לנו מוטיבציה לעשות דברים ובשבוע אחר פתאום אין.

מערכת הלימודים הקיימת לא עוזרת לפצח את החידות שאנו פוגשים. לשם כך צריך לבוא לחיים בגישה של פענוח. כמו יחידת מודיעים בצבא. אך במהלך הלימודים (ולאחריה) מוחו של התלמיד אינו מתפקד כיחידת מודיעין שתפקידה לפענח ולהבין את המציאות. מודיעין, באנגלית זה אינטליג'נס ואכן הלימודים לא מכשירים את המוח להפוך ליחידה אינטליגנטית שתפקידה לאתר ולעבד מידע. מערכת הלימודים הקיימת הופכת את מוחו של הלומד למחסן שמאפשר יכולת שליפה וציטוט של ידע נרחב ומסועף. ומערכת הזיכרון מתפתחת על חשבון מערכת האינטליגנציה. היכולת לעבוד עם הזיכרון קשורה לאינטלקט בעוד שהיכולת לפצח מציאות קשורה לאינטליגנציה. ישנו הבדל ברור בין אינטלקט ואינטליגנציה. אנשים שעוברים את מערכת החינוך למלוא אורכה, מצוידים באינטלקט מרשים. ועל כן קיימים יותר אנשים שיש להם אינטלקט מאשר אלה שיש להם אינטליגנציה, חלקם אפילו מאיישים משרות בכירות באוניברסיטאות ויש להם כל מיני תארים מרשימים ולעומתם קיימים אנשים שהם מאוד אינטליגנטים, שרמת האינטלקט שלהם נמוכה. הם מאיישים משרות שהכבוד והתשלום עליהם לא גבוה, אבל כשהם פוגשים סיטואציות בחיים, יש להם דרך להבין תהליכים ומניעים פנימיים שלא כל בעל תואר גבוה, מסוגל לעשות.

אינטלקט – "גוף ידע". אדם מסוים שלמד מקצוע ואולי אף הגיע לתואר דוקטור בתחום מקצועו. המשמעות של זה היא שאותו אדם שינן הרבה חומר, קרא הרבה ספרים וכו´ כך שהוא מהווה "גוף ידע" בתחום הספציפי.

אינטיליגנציה – היכולת להבין דבר מתוך דבר. להפשיר את המובן מאליו ולמצוא בתוכו משמעות. כלומר, אינטליגנציה מאופיינת בעיקר ביכולת לאפיין מידע, ולהיות מסוגל לעבד אותו על מנת להפיק ממנו משמעות כלשהי.

האינטליגנציה מאופיינת ב"יכולת להבין דבר מתוך דבר" וכן ב"יכולת להבחין בין דבר לדבר". מקור המילה אינטליגנציה הוא במילה הלטינית intelligere, שמשמעה לבחור, להחליט, להבחין. הגדרות רבות של אינטליגנציה מבוססות על משמעות זו. תחילת חקר האינטליגנציה היה בפעילותם של הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה, ואחריו הפסיכולוג האמריקאי דיוויד וקסלר. קדם להם כבר בסוף המאה ה-19 אחיינו של צ'ארלס דארווין, פרנסיס גלטון, שהדגיש, ללא הצדקה, היבטים גופניים פיסיים והקשר בינם לבין מנת המשכל, אך אף על פי כן תרם לתחילת דרכו של המחקר.

ריימונד קאטל (1983) פרק את גורם g (שנמצא בניתוח גורמים) לשני גורמים אליהם מתקבצים מבחנים הדורשים מיומנויות שונות. לאור זאת, הוא מבחין בין אינטליגנציה זורמת לגבישית.

אינטליגנציה זורמת – fluid intelligence מאופיינת ביכולת לפתור בעיות חדשות, שלגביהם אין לפרט שום ידע קודם, וביכולת להתמודד עם מצבים חדשים ומשתנים. המתאם בין סוג זה לבין הגורם הכללי g הינו גבוה מאוד. סוג זה של אינטליגנציה מפסיק להתפתח בסביבות גיל 16, וזהו מן הסתם סוג האינטליגנציה שאינו מקבל עידוד בבית הספר, ועל כן, אין זה פלא שהוא פוסק מלהתקיים בסביבות כיתה י' לערך… אינטליגנציה גבישית – crystallized intelligence מאופיינת ביכולת לפתור בעיות בסיוע של ניסיון ולמידה. אינטליגנציה גבישית. היא אחסון של מידע שנצבר בחברה לאורך תקופה מסוימת. אינטליגנציה גבישית (מקובעת), הינה הצטברות של ידע ומיומנויות. רכיב זה של האינטליגנציה מושפע מאוד מהסביבה וממשיך להתפתח כל ימי חיינו. ואין פלא שהוא ממשיך להתפתח, כל שיטת הלימוד שלנו מבוססת על האינטליגנציה הגבישית. והיא תלויה במידע נרכש. אינטליגנציה גבישית, או מקובעת, היא למעשה מה שאנו מכירים כאינטלקט. בעוד שאינטליגנציה זורמת, היא כנראה ההגדרה האמיתית של אינטליגנציה במהותה.

ג'נט בלסקי (שחקרה בעיקר את הפסיכולוגיה של ההזדקנות) אומרת כי אינטליגנציה פלואידית (זורמת, או דינמית) מאופיינת ביכולת למצוא את הסיבה למשהו, והיא (האינטליגנציה), מתבססת על כשרים שאינם נובעים ממה שלמדנו באופן מסודר. (belsky, 1990, p. 125) belsky (1990) אינטליגנציה זו מצויה במצב אקטיבי כשמערכת העצבים המרכזית (cns) נמצאת בשיא פיסיולוגי. בלסקי מאפיינת אינטליגנציה גבישית כ"מידה שבה הצליח האדם לקלוט את התוכן של התרבות שבה הוא חי". (belsky, 1990, p. 125) ריימונד קאטל אומר כי אינטליגנציה פלואידית נמדדת במבחנים שמציגים מעט מאוד מאפיינים תרבותיים, וזאת לעומת מבחנים שמודדים אינטליגנציה קריסטלית, אלו משופעים בכשרים נרכשים. בעיקר כשרים וורבלים ונומריים (מספריים). אינטליגנציה פלואידית קשורה ליכולת להעניק תשומת לב, לעבד מידע, לחשוב, ולמצוא סיבות. והיא גם קשורה למהירות שבה מידע מנותח ומאובחן. בעוד שהמהירות של האינטליגנציה הקריסטלית קשור ליכולת לשלוף מידע מן הזיכרון.

האינטליגנציה הקריסטלית ממשיכה להיות בשיא במהלך רוב החיים. אך אצל מרבית בני האדם, האינטליגציה הפלואידית מתנוונת במהלך חייהם. וזאת מכיוון שבית הספר והעבודה מפתחים בעיקר את האינטלקט. (את האינטליגנציה הגבישית) הקשורה, כאמור, ליכולת לעבד מידע. אינטליגנציה זו נקראת גם: אינטליגנציה מכאניסטית, מאחר שהיא באה לביטוי ביכולות טכניות וקואורדינציה. אינטליגנציה מכאניסטית, (או גבישית), מתמחה בלימוד על ידי שינון ודחיסת מידע ובאחסון ושליפת אינפורמציה, בניגוד לאינטליגנציה הדינאמית, הפלואידית, שאינה מוקנית בבית הספר. horn , 1970 ; 1982– והיא כוללת הבנת התקשורת, יכולת לשפוט ולהבין מצבים. אינטליגנציה גבישית מאפיינת בעלי מקצוע. וזו גם אחת הטענות שמופנות כנגד רבים מהם. שהם יכולים להשתמש בטכניקות קוגניטיביות ברמה גבוהה כדי לפתור בעיות הקשורות לתחום התמחותם, אך אין הם מסוגלים להחיל אותן על נושאים אחרים. אחד המחקרים החשובים בתחום הציג זאת על ידי בחינת חישובים מתמטיים (לא ליניאריים) מתוחכמים שעורכים מהמרים מקצועיים על סוסים, שיכולת החשיבה הכמותית (אינטליגנציה קריסטלית) שלהם, כפי שהיא נמדדת במבחנים סטנדרטיים, אינה יוצאת דופן. אך מן הסתם הם ניחנים באינטליגנציה פלואידית טובה. באינטליגנציה המכאניסטית, (או הקריסטלית) החשיבה מתמטית ולכן יש פתרון אחד לכל בעיה, האינטליגנציה הפלואידית, – עוסקת בניתוח ופתרון בעיות בהן תיתכנה מספר האפשרויות. לימוד 'קריסטלי' מפתח בעיקר את האינטלקט. והוא עוסק במחזור תבניות חשיבה פורמליסטיות שהוקנו בעבר. לעומתו, הלימוד 'הפלואידי', הנו רב ממדי. אינטליגנציה זו מצויה בעיקר אצל אנשים יוצרים, בדרך כלל כאלה שלא עברו את כל מערכת החינוך.

האינטליגנציה הפלואידית של אנשים אלו מאפשרת להם חשיבה יצירתית שבה לא רק פותרים בעיות אלא גם מגלים בעיות, מנסחים אותן ומעלים שאלות לגבי בעיות שלא הוגדרו היטב. דפוס חשיבה זה הוגדר על ידי שארלין (1975) שטענה שחשיבה פוסט-פורמלית (אינטליגנציה פלואידית) יכולה להוות שלב חמישי בהתפתחות הקוגניטיבית. לחשיבה הפוסט – פורמלית 3 איפיונים לפי קרמר : kramer ,83 1. הכרה בכך שידע הוא יחסי ולא אבסולוטי. .2. קבלת הניגודיות בין נקודות מבט שונות. 3. אינטגרציה או סינתזה של ניגודים אל תוך שיטה יותר כוללנית. דפוס אחר של חשיבה פוסט פורמלית (השייך, כאמור, לאינטליגנציה הפלואידית) שהוצע ע"י סינוט sinnot ,1984 הוא חשיבה רלטיביסטית. אלה הן יכולות ניתוח אינפורמציה הקשורות ביחסים בינאישיים מורכבים. חשיבה רלטיביסטית מערבת סובייקטיביות עם רגישות לאינטראקציות בינאישיות. זוהי חשיבה מורכבת שיש בה יכולת ניתוח מצבים וגם יכולת להתבונן במשמעות של משהו בעת אירוע מסוים.

סוג חשיבה זה נקרא גם קונטקסטואליזם כלומר חשיבה המבוססת על התייחסות לקונטקסט (ההקשר) המסוים של האירוע. צורה אחרת של חשיבה פוסט פורמלית הוצעה ע"י ריגל riegel. 1973 שטען כי האינטליגנציה הפלואידית מייצגת מערכת פתוחה של חשיבה שיכולה תמיד להתרחב ולהכיל עוד מערכות, בניגוד להגיון הפורמאלי (אינטליגנציה קריסטלית) העוסק במצבים סטטיים בלבד והשואף תמיד להגיע לאנליזה אוניברסאלית אחידה ולכן אינו גמיש. האינטלקטואל זוכר יותר מאשר מבין, מבין יותר מאשר מסוגל לנתח ויודע לנתח יותר מאשר יודע לפענח. וזאת בניגוד לאדם האינטליגנטי (אינטליגנציה פלואידית) – העובד בסדר הפוך: הוא יודע לפענח, מה שמקנה לו כושר ניתוח, מה שמוביל אותו להבנה ואת מה שהוא מבין – הוא זוכר. האינטלקט עוסק בידוע; מקטלג, ממחזר, מודד ומשמר אותו. האינטליגנציה עוסקת בלא ידוע; מפתחת יכולת התמודדות עם הסתום, החד משמעי וחסר הפשר ומוצאת בו תובנה ומשמעות. היקום של האינטליגנציה הוא דינאמי, חיוני, נובע ממרכז כובד נסתר ומאוחד. היקום של האינטלקט – מכאני, יבש, דיכוטומי, מפוצל ליחידות רבות שאין ביניהן זיקה של דינאמיקה. האדם האינטליגנטי חי את שהוא יודע ומבין את שהוא חי. האדם האינטלקטואלי יודע את שהוא למד ושינן. המתווה הדינאמי של חייו פינה מקומו לארכיון היסטורי של עובדות. האינטלקטואל אומר: ככה זה. האינטליגנט שואל: למה זה? האינטלקטואל מומחה ומתמחה בעולם של פתרונות ותשובות. האינטליגנט מומחה בעולם של שאלות ותהיות. האינטלקטואל יודע להפנות בלבול, מבוכה וחוסר התמצאות אל הפתרון שכבר קיים בזיכרונו. הוא למעשה צייד של שאלות, הורג אותן עם המחבט העבה של התשובות. האינטליגנטי יודע להשיב תשובות של נוחות, תירוצים ופתרונות מאולצים – בחזרה אל השאלה המקורית. הוא, בניגוד לאינטלקטואל, חש בנוח, עם התהייה והבלבול. אלה, מהווים עבורו את המשכן הטבעי שלו. הוא נמנע מתשובות מהירות או זמינות מדי. הוא יודע לשהות עם השאלה, להתיידד עמה, עד שהוא מגיע לנקודת ההיפוך שדרכה הוא מוצא את הרמה הגבוהה, הרמה העמוקה, הרמה הנסתרת. שם נפרש ונפתח בפניו יקום חדש של תבונות ומשמעויות. שדה של חוכמה שבתוכו רובצים פקעות וזרעים חבויים של אמת.

ג': המוח הימני והמוח השמאלי

ובחזרה למערכת הלימוד. ובכן זו הופכת את המוח, (בשלבי הלימוד היותר מתקדמים) לארכיב משוכלל. שבו מידע מקוטלג תחת כותרות והתלמיד מתמחה ביכולת לשלוף אותו לפי הצורך. אך האם מבנה המוח יועד לאכסון של עובדות או לפיצוח והפענוח שלהם? ואם אכן האופציה השנייה היא המקורית, אז האם פעילות הארכיב, כשהיא בלעדית, אינה יכולה לפגום בייעוד הראשוני הזה של פיצוח ופענוח? כי אם המוח יועד להיות ראדאר רגיש, שמגלה מה שצפון מאחרי מה שנגלה לעין, אזי הפיכתו לארכיון יכולה לפגום קשות ביכולת 'הראדארית' שלו. המוח צורך או מאחסן מידע, בשעה שהיה יכול לעבד אותו ולהפיק ממנו משמעות . ולשם כך עליו לקלוט רק את כמות המידע המינימאלית שתספק חומר גלם כדי לעבד נתונים ולהחליט על כיוון.

מגיל שש לערך המוח שלנו הופך למחסן. ומגיל האוניברסיטה לארכיון. וזאת בשעה שהיה יכול להיות אולי כמו מונה גייגר, מכשיר שמסוגל לאתר ולמדוד קרינה השוכנת בתוך קרקע שגרתית. לשון אחר, אולי במקור, המוח היה אמור להיות מסוגל לקחת מציאות נתונה ולהבין את הפוטנציאל הטמון בה על סמך רמזים קטנים. יכול להיות כי במקור זהו מוח שיכול ואמור להיות אינטליגנטי, אך 'קולקל' על ידי דחיסת ואגירת מידע מסיבי?

המוח אמור להיות קל רגליים, זריז ורזה, רודף אחר איילות חמקניות. ולא כבד, שמן ונרפה מרוב מזון שלא מתורגם לפעילות. אקטיבי ויוצר פעילות, במקום לצפות לגירויים והפעלה.

עכשיו, מה בדיוק קורה למידע הרב הנדחס לתוך המוח, לאן זה בדיוק הולך? ובכן הוא פונה מיד שמאלה… לכיוון ההמיספרה השמאלית. שלאחר דחיסות רבות שכאלה היא מקבלת הזנת יתר, בעוד שכנתה, האונה הימנית נמקה בתת תזונה, תת פעילות ותת הפעלה. ההמיספרה השמאלית אמורה לספק עובדות ויכולת ארגונית עבור הצד הימני, כדי שזה יקבל אספקה סדירה של דלק בעבור מסעות הציד שלו בשדות המציאות הקשים: ציד האמת החמקנית. (הרחבה של נושא האונה השמאלית והימנית, מצוי בקישורים הבאים: אסימטריה מוחית , הגות ממבט קוואנטי)

כיום מרכז הכובד של פעילות המוח עבר לאונה השמאלית. וכך במקום שהאונה הימנית תהא שוקקת פעילות מודיעין מבצעית והאונה השמאלית משמשת לה מפקדה ואפסנאות – האונה הימנית הפכה למשותקת בעוד השמאלית, עמוסת מידע כבד ומיותר לעייפה. במצב זה, המוח כבד, נרפה ועצל, מחכה לגירויים מן העיתון והטלוויזיה, כדי שתיווצר בו סימולציה מלאכותית של אקשן וחיים. מערכת הלימוד הקיימת פונה כמעט לגמרי לאונה השמאלית ומזניחה את האספקט היצירתי של האונה הימנית. מה שאומר כי הסובלים העיקריים במערכת החינוך הם הנפשות היצירתיות, אלה שזקוקים למערכת אינטליגנטית מתפקדת כדי ליצור תבונות ומשמעויות ברמה גבוהה. אותם יחידים חשים מצוקה גדולה במערכת החינוך והלימודים. הם חשים דיסונאנס בבית הספר והאקדמיה, כי בהיותם יצירתיים הם זקוקים להפעלה רצינית של הצד הימני של מוחם, וזה נמנע מהם. ועל כן גדולה ההסתברות כי יחידים אלו עלולים להיפלט ממערכת החינוך והלימודים. או לבערות או לאוטודידקטיות. (זאת במידה ולמערכת החשיבה היצירתית והאינטליגנטית שלהם לא נגרם נזק אינו בר תיקון).

אם יפנו לדרך אוטודידקטית אזי הצד האינטליגנטי והיצירתי של מוחם יגרום להם לשאוב מידע רלוונטי ממקורות אחרים וכך אולי ימצאו דרך לפצות עצמם על חסך של ההמספירה הימנית בלימודים.

בעיית ההבנה של מה שקורה אינה נעוצה בחוסר מידע. אם אדם לא קיבל אותו בבית הספר ויש לו מוטיבציה, הוא יכול לספוג אותו כמעט מכל מקום. אז היכן הבעיה? הבעיה אחרת לגמרי. והיא שללא תעודת סיום כלשהי של מוסד לימודי, האדם לא יוכל להתקבל כמעט לשום משרה ששכרה וכבוד בצידה. אדם לא סיים את מערכת החינוך, או לא רכש השכלה גבוהה, או לא סיים לפחות תואר ראשון – לא יקבל מידי הממסד גושפנקא בעזרתה יוכל לשלב את כישוריו במערכות קיימות. והוא ימצא כי כל הדלתות למערכת השפעה, כוח והכנסה גבוהה – חסומות בפניו. הוא יהיה מבודד, חסר קשרים ויכולת השפעה.

המערכת בנויה כך, שמי שלא מציג תעודות השכלה, אין לו עתיד ואין לו הווה. שום מערכת לא תעזור לו, תזין אותו, תתמוך בו. לכאורה, העולם נראה חופשי ופתוח ליוזמה ואינדיווידואליות. אך זה נכון אולי רק ברמות הנמוכות, רמות של מסחר, תעשיה וכו'. אך ברמות של מנהיגות וניהול, הכול עובד לפי תעודות ההשכלה של השולח. ותעודות אלו יהיו יותר בידי מי שהצליח לשתק את האונה הימנית ולהפוך את השמאלית לארכיב דחוס. כל מי שהיצירתיות והרוח החופשית לא אפשרו לו לעשות זאת, ימצא עצמו מנותק מכל תמיכה של כוח וכסף. כי אלה מצויים במערכות סגורות שהכניסה אליהם בעיקר דרך תעודות שמעידות על השכלה. במקום שידע יהיה חבל הצלה לאדם שחווה חיים אך לא יורד לסוף דעתם, הוא הופך לחבל תליה לרוח החופשית, התאווה להבין את החיים שהיא פוגשת ביום יום.

בית הספר הפך לסוג של בית כלא הכולא ילדים וילדות, נערים ונערות וצעירים וצעירות – תאבי חיים, בכיתות לימוד חסרות מעוף והשראה. וזו לא כל הצרה כולה. אם בוחנים את מערכת החינוך וההשכלה הקיימות, בכלי אבחנה של אינטליגנציה פלואידית, מוצאים כי ברמות היותר עמוקות, החדרת הידע במערכת החינוך, למעשה משמשת כלי להחדרת מסרים סמויים של נורמליזציה וקונפורמיות לגבי הסדר הקיים (אודות רמה זו, הנקראת: 'החינוך המנרמל' – בחלק ח' שם מסופר על הגותם של מישל פוקו ואילן גור זאב בנושא זה). צורת לימוד כזו (קריסטלית) הופכת את חשיבתם של הלומדים, ליבשה, ליניארית, חד ממדית, חסרת מעוף, עומק וברק. אדם שעבר את כל שנות הלימוד הללו יודע למחזר עובדות אך אינו יודע בהכרח ליצור הבנה ותובנה מתוך חומרי הגלם של החיים והמציאות. מה שהוא פוגש בבית הספר אינו חמר גלם לשם עיבוד כדי להפיק ממנו משמעות קיומית ואישית, אלא תוצר סופי. עובדה. והיכולת לשלוף אותה ולאסוף הרבה כמותה – הפכה למטרה בפני עצמה ולא העיבוד שהיא צריכה לעבור כדי להנפיק ממנה משמעות קיומית ואישית.

מה שהפך לעיקר הוא כמות העובדות, היכולת לחבר אותן לעובדות אחרות והיכולת לשלוף אותן בקונטכסט מתאים. וזאת במקום היכולת האיכותית של התלמיד לפרשן אותן, ולהפשיט אותן מלבוש הסתמיות.

ד': מחוץ לתחום המונופול

מערכת הלימודים המסועפת, האדירה והמונופוליסטית של ימינו, שולטת על מרחב גילאים ענק. מגיל שנתיים לערך, עד גיל 18 בחינוך חובה ועד גיל 30-35 למי שחפצים להגיע לראש הפירמידה הממסדית. כלומר עד שכל מערכת החשיבה העצמאית של האדם מתקבעת סופית. רק אז מרפה ממנה המנגנון הממסדי. מערכת הלימודים עצמה נקבעת על ידי אנשים פוליטיים שיושבים במשרדים ממשלתיים והם אלה המעצבים את תכנית הלימודים. כלומר נציגי ושליחי הממסד. והם, דרך מערכת הלימודים שעיצבו, חולשים על החשיבה העצמאית של העוברים את מערכת הלימודים הזו.

וכך יוצא כי בין היצירות החשובות ביותר, שבהן האמירות המשמעותיות ביותר על ימינו וחיינו, ישנו מספר לא מבוטל של יצירות שנוצרו על ידי אנשים שהצליחו לצמוח מבחינה רוחנית וחשיבתית – מחוץ למערכת הלימודים וההשכלה הקיימת. למעשה כל עניין הלימודים עבר שינוי קיצוני במאה השנים האחרונות. רק במאה העשרים הונהג חוק חינוך חובה. חוק המטיל חובת לימוד בבית ספר על כל אחד בישראל במשך 11 שנים. שנה אחת בגן חובה (בגיל 5) ו-10 שנות לימוד בכיתות א-י (בגילאי 6-15). מי שחלה עליו חובה זאת זכאי לחינוך על חשבון המדינה. רק במהלך המאה הזו, תפח מספר השנים של הלימודים במאות אחוזים. והגיע כמעט לשליש חייו של אדם.

רק לפני כמה עשרות שנים שמונה שנות לימוד נחשבו משהו מכובד. כיום לא מכבדים אדם שלא למד לפחות בין 12-15 שנת לימוד. הפרוזדור מתארך, והוא שואף לקחת כמעט שליש מחייו של אדם. טריטורית הידע הולכת ונוגסת עוד ועוד שנים. אמנם לפני יותר ממאה שנה אנשים ידעו פחות, הרבה פחות. אך לא בטוח שחוכמת החיים שלהם לא הייתה מפותחת יותר מזו של אינטלקטואל ממוצע בימינו. קיים הבדל בין לזכור, להבין ולדעת. כפי שנכתב כאן כבר, מערכת הלימוד הקיימת מפתחת את הזיכרון, לא את היכולת להבין. וככל שהאדם זוכר יותר ומבין פחות כך הוא פחות יודע. בעולמנו קיימים הרבה מאוד אנשים משכילים. אך מעט מאוד אנשים חכמים. מערכת הלימוד הקיימת. אינה מכשירה אנשים חכמים, אלא פקידים של ידע.

החכם מתפקד כיחידת המודיעין של התודעה, ניצב כל הזמן על הגבול בין הידוע ללא ידוע, מחפש אותות באזור החשוך, בצד שמעבר, כדי לתרגמן לחיים לכאן ועכשיו. ועל כן עוסק בשאלות. המטרה העיקרית שלו: תהייה, פרדוכסים וסימני שאלה. ואילו זה שנסמך על הידע הצבור במאגרי הזיכרון שלו – עוסק בתשובות. החכם מעדיף להרחיב ולהעמיק את תחום השאלה, במקום בעוד תשובת. (עוסק בטיפולי שורש במקום בסתימות). הוא בדרך כלל מטיל ספק במה שברור, מוחשי ומובן מאליו. ואילו בוגר מערכת הלימודים הקיימת, חי בוודאות. יודע שלכל תהיה יש לו כבר תשובה מוכנה, ואם היא לא קיימת, אזי במקום כלשהו קיימים חוקרים רציניים שיצניחו בזמן הקרוב עוד וודאויות לחיקו.

עם זאת, יש להעיר, כי כמובן שעצם העובדה שאנשים, לפני יותר ממאה שנה, לא עברו את מערכת הלימודים המסיבית של היום, לא מקנה להם אוטומטית חוכמת חיים. אך קשה יותר לפתח חוכמת חיים כשמוחך עמוס במידע לא רלוונטי לחייך, מאשר כשהמידע העיקרי שקיים במוחך הוא זה שאתה זקוק לו כדי להבין טוב ועמוק יותר את שאתה פוגש בחייך.

(המשך המאמר, בחלקו השני)

הפעלת כוח הרצון לעומת הפעלת פולס תודעתי

אנו חיים, פועלים ו… הכול בסדר. האמנם? ובכן, אנו מפעילים המון כוח על עצמנו; כדי לשרוד, כדי לפעול, כדי להגיע להישגים, כדי להצטיין – מכריחים את החלקים הלא ממושמעים בנו, למשל אלה שלא רוצים לקום בבקר, ולא רוצים לשטוף כלים  ולא רוצים להרים טלפון בחג, לא רוצים להתכונן לבחינה, לא רוצים לגמור את יום העבודה, ועוד – לעשות זאת בכוח.

מפעילים מאמץ, ואם לא הולך אז עוד יותר בכוח.

וזאת מכיוון שאנו לא ממש סומכים על עצמנו. משוכנעים בתוך תוכנו, שבאופיינו, אנו בטלנים ובהתנהלותנו אנו עצלים.

אנו מטילים ספק בכך שבכלל נעשה משהו ללא שנפעיל קודם כל מאסה של כוח מאסיבי (כוח רצון).

אך צריך לזכור, על כל הפעלת כוח כלפי משהו, אותו משהו יגיב בכוח נגדי שווה בכוחו לכוח שהופעל עליו. זה חוק פיסיקלי.

כאשר אנו נשענים על קיר, או דוחפים אותו, אנו לוחצים על מעין "קפיץ". כאן פועל כוח הנקרא: "הכוח הנורמלי". אנו נמצאים באינטראקציה עם הקיר שמפעיל עלינו כוח בכיוון נגדי, מן הקיר והלאה. כאשר אנו דוחפים את הקיר, הוא דוחף אותנו.

והישגים רבים בחיינו שהושגו על ידי הפעלת כוח – מלווים בפעולת נגד מרדנית של המערכת עליה הופעל הכוח. (למשל, עליה דראסטית במשקל לאחר דיאטת הורדת משקל אגרסיבית, ועל כך בהמשך).

אך הפעלת הכוחנות הזו על החלקים הגסים, הסרבנים והפראיים שבנו, שוברת את גבם ואת רוחם של החלקים היותר עדינים בנו.

וזה חוץ מזה שהפעלת הכוח משתלטת בעיקר על  החלקים מוטוריים, העוסקים בפעולה, שינון ותנועה – אך לא משתלטת כלל על החלקים הרגשיים והייצריים, הם כלל לא מגיבים לכוח, כי הם מצויים ברמה שמעל לכוח אגרסיבי, כפי שהפעלת לחץ על מיים לא תזיז אותם ממקום למקום, כי הם ברמה שמעל למוצק. הפעלת הכוח תשפיע על מוצק בלבד, לא על מצבי צבירה של מים ואויר. אותו הדבר לגבי הפעלת כוח על החלקים שמעל לעשייה ופעולה. והכוונה בעיקר לחלקים הרגשיים. הם לא יגיבו להפעלת כוח.

עד כאן על 'מה לא'. אך מה כן? איך לגרום לנו לפעול ולהגיע להישגים ללא הפעלת כוח (הרצון)?

ובכן, במקום להפעיל כוח – לעבוד בשכל, כמו שאומרים. 'לא בכוח, כי אם במוח'… והכוונה כאן: במקום להפעיל כוח, להפעיל את החשיבה כנותנת הנחיות וכיוונים.

הדרך בה המכונה האנושית הייתה יכולה (ואולי אמורה) לעבוד זה על ידי הפעלת פולסים (PULSES) חשמליים עדינים, דרך מחשבות מודעות  ולא על ידי הפעלת כוח (רצון) משתלט או אפילו מדכא, על החלקים הפראיים והסרבניים שבנו.

ושוב, אנו מפעילים כוח כי אין לנו אמונה במערכת שלנו שתגיב להנחיות כיוונים עדינות. אנו מאמינים בהפעלת כוח רצון. כל חיינו וכל התרבות האנושית פועלת בכוח אמונה חזקה בכוח הרצון.

אך אפשר להשיג הרבה יותר על ידי שידור שדרים עדינים לתת מודע. התת מודע שלנו תוכנת מעצם טבעו להגיב להכוונות עדינות ולא לכיסוח כוחני. הפעלת כוח אגרסיבי תשפיע על החלקים הגסים שבנו, על החלקים המוטוריים ועל המסכה החברתית. אך החלקים היותר עדינים (כמו הרגשות) כלל לא מגיבים לכוח אגרסיבי, והחלקים היותר עדינים ואפילו רוחניים, מתרסקים נוכח הכוחנות הזו המופעלת עליהם.

וכאן ניקח פסק זמן קצר. מה שמעניין בכל זה היא התפתחות התרבות האנושית במישור הטכנולוגי. הנה דווקא שם, הפלא ופלא, הכול הולך לכיוון של הפעלת פולסים אלקטרוניים עדינים שמפעילים מכשירים עוצמתיים, כגון: מיקרוגל, טלפונים סלולריים, מסכי טלוויזיה ועוד. פעם כדי להדפיס במכונת כתיבה היה צורך ללחוץ בחוזקה על המקשים, והיום במקלדת מספיק לגעת, או בסמארטפון נוגעים באייקון ומחוללים פעולה שלמה. דווקא שם, בהתפתחות הטכנולוגית העכשווית, הכיוון הוא הפעלת תנועה, או תגובה, או התרחשות, על ידי פולסים עדינים ביותר. רכבות עבדו עד לא מזמן, על ידי הפעלת כוח; מנוע קיטור הוא מנוע בעירה חיצונית בוכנאי, המופעל על ידי לחץ קיטור. כיום קטרים יכולים לייצר עבודה בעזרת דלק, או לשאוב את האנרגיה שלהם ממקור חיצוני. קטרים מודרניים מופעלים לרוב בהזנה חשמלית חיצונית. פעם נסעו בעגלות או מרכבות שנמשכו בכוח על ידי סוסים, היום המנוע הוא פנימי ועצמי, המכונית מניעה את עצמה ושוב, ידי פולסים עדינים שיכולים להפעיל ולייצר כוחות סוס מעל ומעבר לדמיון. שיטת הדפוס האגרסיבית של פעם עוברת לשיטה הדיגיטלית  ששוב, עובדת על מקשים שמשדרים תדר שמפעיל את מכונת הדפוס. כאן ישנה פרוגרסיביות מרשימה במעבר מהפעלת כוח לשימוש במתגים ואימפולסים אלקטרוניים. (אמנם לא בכל השטחים, בשטח התרופות למשל אנו עדיין 'מפגיזים' את המערכת בכימיקלים כוחניים ביותר).

הכול מתבצע חלק, ללא רעש או הפעלת כוח.

ויש כאן מסתורין גדול, כאילו מה שהיה אמור להתרחש באיך שאנו מפעילים את המערכת האנושית ברמתה הגבוהה – מצא דווקא ביטוי בטכנולוגיה. כאילו שהממציאים השונים שקידמו את הטכנולוגיה בעשרות השנים האחרונות 'עלו' על משהו, קלטו משהו נכון בדרך בה צריך לפעול ולהנהיג, אך כמו כל התרבות האנושית בכיוונה הנוכחי מזה זמן רב, היא מעתיקה את מה שאמור להיות הדרך בה אנו מפעילים ונוהגים בחיינו הפנימיים – אל החוץ. הפעלה חיצונית שבאה במקום איך שהיינו אמורים להפעיל את עצמנו.

מה שהיה אמור להיות תהליך של עבודה פנימית: להתמיר הפעלת כוחנות פנימה – במתן כיוונים והנחיות עדינות על ידי חשיבה וכוח הדמיון (דמיון מודרך) – הופך להיות יותר ויותר כוחני ומרסק עבור החלקים היצירתיים והרוחניים שבנו.

כאמור, לנו יש ספק אם המערכת הפנימית שלנו, אותה אנו חווים כעצלה ומבינה רק כוח… תתייחס בכלל לפולסים כה עדינים. אך מה שכוחני לא בהכרח אפקטיבי יותר. בכל מה שקשור לחלקים היותר משוכללים במערכת האנושית – הם מגיבים הרבה יותר טוב להכוונות והנחיות עדינות. וזאת מבלי לרסק אותם. (כי מה שטוב לחלק המוטורי שבנו שזקוק לבעיטה וכוחנות מתונה – כדי לצאת לריצה או לקום בבקר מן המיטה – לא בהכרח טוב לחלקים היצירתיים, נפשיים ורוחניים שבנו).

חונכנו להאמין שמה שלא בא בכוח – יבוא עוד יותר בכוח. אפשר להגיד, כי למשל, בכל הנוגע ללימודים, מכיתה אלף ועד הדוקטורט – הכול נעשה על ידי כוח רצון. אין כמעט אדם שעושה שיעורים, עושה עבודות ומתכונן לבחינה שלא מתוך הכרחה עצמית.

אנו מאמינים שאם אין לנו הישגים זה בגלל שלא הפעלנו מספיק כוח (רצון).

אך אפשר לוותר במידת מה, על הפעלת כוח ולעשות סובלימציה לכיוון של הפעלת כיוונים והנחיות. וזה הרבה יותר אפקטיבי ופחות הרסני. למשל דיאטה להורדת משקל, אפשר להכריח את עצמך לרעוב ולאכול מאכלים תפלים. האדם יוריד משקל, אך מערכת האכילה, כמו כל מערכת שמופעל עליה כוח, תגיב בכוח נגדי, שיביא את האדם להעלות את כל המשקל בפריצה הראשונה של המסגרת שכפה על עצמו ואפילו יותר מכך.

אך ניתן (לעומת זאת) להפנות מודעות ניטרלית, שקטה ומפקחת על אופן האכילה שלנו, ומתן הנחיה לכיוון של אוכל בריא ודל קלוריות. דבר זה נעשה לעיתים רחוקות, (בדרך כלל זה מגיע בשמירה על משקל לאחר ירידה). איננו נותנים הזדמנות להוריד משקל על ידי הפעלת מודעות ניטרלית ומפקחת כי אנו לא מאמינים שמערכת שלנו תגיב רק למודעות והנחיות תודעתיות, אנו מאמינים שהיא מגיבה רק לכוח. אנו פוחדים להרפות מהכוחנות, פוחדים מהווקום שייווצר במרווח שבין אכילה פרועה ומשולחת רסן ובין אכילה מבוקרת. פוחדים שעד שנפעיל את המערכת היותר גבוהה של מתן כיוונים (בפער הזה שבין הפעלת כוח למתן כיוונים) הכוחות הפראיים ישתלטו על המערכת.

אך דיאטה, דרך מודעות צופה מפקחת, תביא לתוצאות משובחות הרבה יותר וללא תגובת נגד חריפה של המערכת. היות ולא הופעל כוח.

המערכת שלנו מאוד משוכללת והיא תגיב טוב יותר להפעלת כיוונים חשיבתיים מאשר להפעלת כוח.

בהקשר זה אנו מוצאים תימוכין לגישה זו מצד גדולי החסידות: הבעל שם טוב והמגיד ממזריץ: …"אין להבין את פעולת ההתבוננות החסידית רק כאירוע פנימית בתוך האדם. הגישה המתבוננת המשולבת עם ההפנמה ההכרתית המניחה ש'במקום שאדם חושב שם הוא נמצא' משמעה, שהפעילות המחשבתית היא פעילות ממשית. ההתבוננות יוצרת אפוא מציאות או משנה את המציאות." …"הבעש"ט והמגיד אינם חושבים שהתהליכים הפנימיים הם אשליה פנימית של המתבונן אלא הם ממשיים". (מקדש אדם, ד"ר רון מרגולין, עמ' 198, הוצאת מאגנס).

ואם להיתלות באילנות גבוהים אז פיזיקת הקוואנטים מייחסת חשיבות רבה להשפעת הצופה על התהליך שבו הוא צופה: "תורת הקוונטים מציגה את הרעיון בדבר השפעת הצופה על אותה מציאות. מחזירה את האחריות לידיו של האדם להיותו שותף פעיל ביצירת המציאות שלו"…. (ד"ר רונית רותם)

או: " הצופה – מעצם העובדה שהוא צופה –  משנה את מה שהוא צופה בו. לפי תורת הקוונטים, אין דרך להתבונן בעולם מבלי לשנות אותו." (פרופ' דורית אהרונוב, מתוך: "אודיסיאה").

ובחזרה להתפתחות הטכנולוגית, כל זה מביא למחשבה שההתפתחות הטכנולוגית שהגיעה לרמה שהניהול הפנימי שלנו היה צריך להגיע אליה –  היא מעין מנגנון פיצוי, שבא להפיס את דעתנו לגבי התקדמות במערכות ההפעלה שלנו. רק שהעתקת הזירה מחיינו הפנימיים למישור הטכנולוגי, אולי מעניקה תחושה של קידמה והתפתחות לכיוון הנכון. אך המישור שבו זה מתרחש הוא לא יותר מאשר הסחת דעת וטפיחה עצמית על השכם, שמסתירה מעינינו את אי ההתרחשות של אותו מעבר ואותה התקדמות והתפתחות  (מהפעלת כוח להפעלת מודעות שולחת כיוונים) בחיינו הפנימיים.

גבריאל רעם, 30.8.13

**

הערה: ישנה שיטה ותיקה לטיפול בכאבי גב בעיקר, דרך  עבודה על תנוחות, בעיקר תנוחת עמוד השדרה. זוהי שיטת אלכסנדר. בשיטה זו, המטפל מעביר אל המטופל כיוונים לתנועה כלפי מעלה, מטה, קדימה או אחורה, וזה מגיב לכיוונים ששולחת ידו של המטפל לאזורים שונים בהם ידו נוגעת. והפלא ופלא, לאחר זמן קצר, המטופל מחליף את התנועה שמופעלת על ידי  מאמץ, לתנועה שמגיבה לכיוונים והנחיות. אמנם הנחיות שעוברות דרך ידיו של המטפל (ולא המטופל הוא ששולח אותם), אבל זה בכל זאת מעבר משיטה של תנועה על ידי הפעלת כוח, לשיטה של תגובה להנחיות. גם אם הנחיות שבאות מגורם חיצוני לאדם.

כוחה של האנטיתיזה.

האנטיתזה נמשכת לתזה.  היא תמיד תימשך אליה, כדי לקלקלה.
ככל שהתיזה יותר תזה (יותר איכותית, יותר משמעותית, יותר חשובה) כך תגדל ותתעצם האנטיתזה ותיצמד אליה.
וכאן יכולה להישאל השאלה: האם גם ההפך יכול לקרות?דהיינו, האם גם התזה תימשך לאנטיתזה באותה העוצמה?
הלוואי… כי אז חוק מרפי לא היה שולט.
התזה מתרחקת מן האנטיתזה, היא רוצה רק לשרוד. אך האנטיתזה רודפת אחריה.
האנטיתזה נוצרת על ידי התזה, אין לה קיום כשלעצמה, רק כצל של התזה.
דוגמאות: זוג מאוהב מגיע לחתונתם המפוארת והנה מריבה מפוארת לא פחות פורצת ממש כמה דקות לפני החופה.
או סופר עובד 15 שנה על יצירת חייו, היא יוצאת לאור וקוצרת שבחים רבים, ובדיוק יומיים לפני שמכריזים עליו כעל זוכה בפרס ספרותי יוקרתי, נודע לו כי הוא חולה במחלה ממארת.
וצריך להבין; אם היצירה אינה ייחודית, אם אהבת הזוג הנישא – אינה אדירה – גם האנטיתזה לא תהא מרשימה או קטסטרופאלית במיוחד. כגודל התיזה כך גודל האנטיתזה.  כפי שהצל שווה בגודלו לגודל הגוף שחוסם את האור.
ככל שהתזה משמעותית יותר – כך תהא האנטיתזה הרסנית ובלתי צפויה.
ואי אפשר להימלט מהאנטיתזה, כפי שלא ניתן לברוח או להינתק מהצל של עצמך.
ומה קורה כשהאנטיתזה פוגשת את התזה?ובכן היא תתקוף את התזה כמובן. אבל היות וכוחה שווה לכוח התזה, היא לא תצליח למוטט אותה, אלא אם כן נתקיים בתזה תנאי אחד. והוא: סדקים במעטה ההגנה. כלומר, האנטתיזה תצליח לחדור לתזה רק בתנאי שיש בתזה ישנו איזה חרך, סדק, שבר – דרכם תצליח לחדור פנימה. והסדקים הם: פקפוק, חוסר אמון עצמי, האשמה עצמית, דימוי עצמי נמוך, הטלת ספק עצמית וכו'. כל אלה הנם סדקים בתזה. הסדקים עצמם לא פוררו את התזה, גם לא החלישו אותה, אך הם מאפשרים לאנטיתזה נקודות חדירה. ולאחר שהיא הצליחה לחדור פנימה, היא מרעילה את המערכת מבפנים.

כך זה:
–  בחיי נישואין מוצלחים.
– בקריירה מופלאה
– בכשרון נדיר
– בעוצמה רוחנית.
ככל שאלה גדלים ומתעצמים, כך מתעצם ותופח הצל.
וכשהצל תוקף, והמערכת הסדוקה מתפוררת וקורסת – אף אחד לא מבין איך זה קרה. הרי הכול נראה כה מבטיח ומוצק. אך אף אחד לא ראה אצל גיבורי התזה את צל האנטיתזה התופח. וגיבורי התזה עצמם לא חשו  את תולעי הפקפוק העצמי חופרים בפנים, כמו בתוך שולחן חדש מעץ אורן משובח, חופרים וחופרים.
ואז בשעת קבלת פנים הכי מפוארת, כשכל המאכלים המשובחים מונחים על השולחן – והתיזה נוצצת במלא הדרה, מגיעה האנטיתזה, בדמות הקינוח הכי משובח, המונח על השולחן מעץ האורן המשובח, המלא במאכלים משובחים – והשולחן קורס בבת אחת.
***
17.7.2005
נ.ב.
מה זה? שואל עצמו הקורא, האם זה מן חוק כזה?
כן, חוק התזה והאנטיתזה.

עקרון התשלום


חלק גדול מן המשפטים שאנו שומעים בילדותנו, הם משפטים עם חוכמת חיים בסיסית, למשל משפטים המדברים על החשיבות לשקעת מאמץ, היכולת לשלם עבור מה שאתה מקבל, וכד'. היישום שלנו לא תמיד נאמן למקור, אבל ההערכה האינטלקטואלית, של המלים הללו קיימת.

כולנו מכירים את המשפט: "לכל דבר יש מחיר". או: "אין ארוחות חינם".

כאן ברצוני לקחת תובנה הנובעת מהם ולהרחיבה: "ערכו של משהו בא לביטוי במחיר שלו.

מה שהמשפט אומר, שאכן, בעולם האמיתי אין דברים בחינם; לכל דבר, לכל הישג, אפילו לכל מתנה – יש תו מחיר. אבל יותר מזה: יש יחס ישיר בין הערך של דבר ובין המחיר שיש לשלם עליו או עבורו.

אנו יודעים כי היכולת לשלם מחיר, היא פועל יוצא של עבודה והשקעה.

וכך אנו מקבלים את ההשתלשלות הבאה: השקעה ועבודה, נותנים לנו משאבים, ומשאבים מאפשרים לנו לשלם, והתשלום מקנה לנו חזקה על ערך.

הגישה הנאיבית והפחות מציאותית, גורסת כי "יש ארוחות חינם", וכי יש מציאות, או ניתן להשיג משהו יקר – בזול. או משהו תמורת כלום.

בעולם האמיתי, עולם המציאות, אין דבר כזה; עולם המציאות הוא עולם קשה, שבו תמורת כל הישג צריך לעבוד ולהשקיע לא רק ביחס ישר לערך של משהו, אלא בדרך כלל, הרבה יותר.

ואכן, אחד ההבדלים בין בגרות ואינפנטיליות – ריגשיים, היא בהכרה, שעבור דברים בעלי ערך יש לשלם ובמוכנות, להשקיע תמורת הערך המקווה של משהו.

בעולם הרומנטי יש מתנות וניתן להשקיע מעט ולקבל הרבה. בעולם המציאות, לא רק שיש הקבלה בין ערך למחיר, אלא, שכאמור, צריך להשקיע הרבה יותר והרבה יותר זמן, לפני שמגיעים ליכולת להפיק ערך ממשהו.

אנו יודעים ומקבלים זאת לגבי עולם המסחר והכלכלה, אך לא לגבי חיינו האישיים.

וכשזה מגיע לחומרים נפשים ורוחניים, אנו כבר מצפים לקבל תמורה ללא השקעה, או תמורת השקעה פחותה. מי שסתר גישה זו באופן אמיץ וישיר היה המורה התודעה הארמני גורדייף. בשיחה עם תלמידו, ואחר כך מורה בשיטת הדרך הרביעית, אוספנסקי, הוא נשאל על ידי אוספנסקי, מדוע כל אחד מחברי הקבוצה היה צריך לשלם אלפי רובלים. וגורדייף ענה תחילה שתי תשובות טכניות ואז אמר שאנשים שהם חלשים בחיים (כלומר לא מסוגלים להרוויח הרבה כסף. ג.ר.) הוכיחו עצמם כחלשים גם בעבודת התודעה בקבוצה.

והנימוק העיקרי שהעלה והמשפט המשמעותי שאמר בנושא הוא: שאנשים לא מעריכים משהו אם אינם צריכים לשלם עבורו. 1]

אבל מעדויות של תלמידים של גורדייף עולה, כי אלה שסירבו לשלם, היו לאוו דוקא העניים, רבים מביניהם היו דווקא בעלי אמצעים. דווקא האנשים בעלי הכנסה נמוכה הבינו טוב את העקרון הזה ולא התנגדו לו.

אוספנסקי סיפר לגורדייף על ההתנגדות של תלמידיו לעניין התשלום, ולגובה התשלום.

גורדייף חייך ואמר: "יש הרבה זיוף וצביעות בעניין. גם אם לא היה לי שום צורך בכסף כדי לממן הוצאות, עדיין יש צורך שהם ישלמו. ומדוע?

כי זה פוטר אותנו, מיד, מאנשים חסרי תועלת. שום דבר אינו חושף ומגלה את טבעם האמיתי של בני האדם, כמו היחס שלהם לכסף. הם מוכנים לבזבז כמה שתרצה על הפנטזיות האישיות שלהם, אבל אין להם הערכה, בכלל, לעבודה של אדם אחר. אני צריך לעבוד עבורם ולתת להם הכל חינם. 'איך אפשר לסחור בידע'? – הם טוענים, 'זה חייב להיות חופשי'. בדיוק בגלל סיבה זאת, התביעה לתשלום הנה הכרחית.

אנשים מסויימים לעולם לא יעברו את המחסום. ואם הם לא יעברו מחסום זה, זה אומר שלעולם לא יעברו מחסום אחר.

מה שהתגלה מאוחר יותר, שאנשים שבאמת לא יכלו לשלם, לא קיבלו סירוב רק בגלל שלא יכלו לשלם. ויותר מאוחר התגלה שהוא אפילו תמך בהרבה מתלמידיו. האנשים ששילמו אלפי רובלים שילמו לא רק עבור עצמם, אלא גם עבור אחרים".

הקטע הזה, לקוח ממאמר אליו ניתן להגיע דרך הלינק הבא:

http://www.gurdjieff.org/material12.htm

התפיסה של גורדייף אודות עניין התשלום קשורה פחות למציאות, ויותר להתניות הפסיכולוגית שלנו. מדובר על התניה מן הסוג של דיסנאנאס קוגנטיבי: אם אנו משלמים הרבה ומשקיעים הרבה – תמורת משהו, נרצה להאמין כי התשלום וההשקעה משתלמים, וזאת כדי שלא נחוש פרייארים. .

אך רוב חיינו אנו מתמקחים ומנסים לשלם כמה שפחות עבור כמה שיותר.

בכך אנו חשים שניצחנו את השיטה.למשל, כשאנשים מחנים מכונית בחניה כפולה, העיקר שחנו קרוב וחסכו לעצםם הליכה של עוד שתי דקות.

אותו הדבר בקשר לקניה של חפץ יקר; אם נשלם מעט עבור חפץ יקר נרגיש שהרווחנו, אבל האמת היא שהפסדנו. כי תשלום נמוך עבור משהו – מוזיל אותו -עבורנו. לדברים אין ערכיות משל עצמם. הערך של משהו נמדד על פי מידת ההשקעה בו.

כך שיש כאן שתי זוויות מבט;

– מנקודת מבט עובדתית; ככל שמשהו יקר יותר, כך צריך להשקיע יותר –כדי להשיגו.

– והזוית השניה היא הזוית הפסיכולוגית; ככל שנשקיע במשהו יותר, כך הוא יהיה יותר יקר ערך עבורנו.

לשני אנשים יש גינה. לאחד גינה של עשרה מטר רבועים, מתחת למרפסת שלו בבניין משותף, והוא קיבל שטח עם גרוטאות והשקיע ויש שם פינת חמד, עם מסלעה ופרחים יפים. ולעומתו אדם עתיר ממון

קנה וילה גדולה ויש לו מגרש מסביב בגודל של דונם וחצי והוא הזמין את הגינון היקר ביותר. ויש לו גינה וחורש לתפארת. למי יש גינה בעלת ערך רב יותר?

 

חיינו באלף השלישי מאופיינים ביכולת לרכוש חפצי מותרות רבים, באיכות חיים גבוהה, אך במאמץ פחות – כדי להשיג אותם.

פעם הכל היה מאמץ: כדי להתחמם בחורף: מקישים אבנים זו לזו, אוספים עצים וכו'. היום זה בלחיצה על כפתור. פעם כדי שיהיה לחם, היה צריך לאסוף דגן, לטחון אותו לאפות אותו וכו', היום קונים ככרות לחם מוכנים מכל הסוגים והמינים בסופר. פעם היינו צריכים ללכת למקומות, היום יושבים ברכב, והוא לוקח אותנו לשם. ובכלל, המדע המודרני משקיע במכשירים מפחיתי מאמץ, אם זה המיקרוגל, מכונת הכביסה והייבוש, הכל.

ומה זה אומר על חיינו? ובכן היות ורמת ההשקעה נמוכה, ותמורתה משיגים המון, זה אומר שחיינו הם בעלי ערך ירוד. כי תווית המחיר (כי היכולת לשלם מחיר היא פרי של השקעה מוקדמת) נמוכה.

התרגלנו להשיג כמעט הכל תמורת השקעה נמוכה. ניצחנו את השיטה. עיוותנו עקרון בבריאה. אבל בעשותנו כן, נחלנו מפלה פנימית. כי בתוכנו, בנפשנו, איננו מעריכים כמעט דבר. הכל תפל, ובתוכנו ריק, בגלל ההשקעה המועטה, אין אנו מעריכים את שהשגנו.

אז אולי כדי להפוך את חיינו לבעלי ערך, עלינו ללמוד להעלות את ההשקעה במה שיקר לנו, כך שהמחיר עבורם יהיה יקר יותר; להשקיע בדברים החשובים מעל ומעבר למה שמקובל.

כלומר, ככל שיש משהו שאנחנו מעריכים אותו, כך עלינו להתעקש לשלם עבורו, כמה יותר, וזאת כדי שלא תיווצר אינפלציית ערך.

כי הערך האמיתי של משהו לא קיים במציאות האובייקטיבית, אלא בתודעתנו הסובייקטיבית.

ובתודעתנו, אין לדברים, ערך משל עצמם, ערכם נמדד בהשקעה שהשקענו בהם.

עלינו להלחם כדי להקנות לחיינו ערך.

וערכיות אינה תכונה סגולית, אינהרנטית. ערכיות היא ערך מיוחס.

אם זהב היה המתכת הנפוצה והשכיחה בארץ מסויימת, אזי שויו יהיה כמו ברזל כאן. או שטרות כסף; הם שווים הרבה בגלל הערך שאנו מייחסים להם, במקום אחר, בזמן אחר, הם ניירות חסרי ערך.

או מים, מים יכולים להיות הדבר היותר יקר ערך לגווע בצמא, וזאת בהשוואה לאדם שחי ליד מעין או נהר.

אם ברצוננו להקנות ערך לדברים שסבלו בשחיקה, מירידת ערך, שלא בצדק – עלינו להשקיע בהם בהתאם לערך שאנו חושבים שמן הראוי שיהיה להם.

למשל בן לא מעריך את הוריו. עליו לעשות משהו עבורם, להשקיע מאמץ ואז יהפכו ליקרים….

וגם ההפך נכון; אל לנו לרדוף אחרי דברים ראויים ונחשקים ולנסות לשלם עבורם כמה שפחות. זה אידיוטי. כי אז השגנו יהלומים ובבואנו הבייתה ובפותחנו את האריזה אנו מוצאים פיסות זכוכית.

האדם החכם והבוגר ריגשית, מעדיף להשקיע הרבה, במה שישנו, במקום לרכוש ללא מאמץ חפצים נדירים מוצרים יקרים, תמורת השקעה קטנה.

ככל שהעולם יותר צרכני, תחרותי, ונמשל עלי ידי נורמות של רכושנות וחמדנות – כך האנשים שקונים בזול, דברים יקרים ומוכרים ביותר דברים זולים – יחשבו לאנשים המוצלחים ביותר.

אך בעולם רוחני, שנמשל על ידי נורמות של יצירתיות וכבוד – אנשים קונים ביוקר את שהיו יכולים להשיג בזול, כי הם יודעים שהערך של משהו לא קיים בו, אלא בתוך עצמנו.

וכך גם לגבי חיינו. הם הופכים ליקרי ערך ביחס ישיר להשקעה פנימית, של תשומת לב ומודעות.


==

גבריאל רעם

14.10.2006

——————————————————————————–

] P. D. Ouspensky, In Search of the Miraculous: Fragments of an Unknown Teaching, New York: Harcourt Brace, 1949; London: Routledge & Kegan Paul, 1950, p. 12. (The photo of Gurdjieff is courtesy of Gert-Jan Blom.)

תגובות ישנות

תגובה בקשר לשאלה לגבי 'עקרון התשלום'. / גבריאל , (2006 Nov 2, 06:11:20)

שלום לאנונימי

ראשית, אכן יש סתירה, או לפחות קושי. שהרי עדין הנפש, בהיותו אאוטסיידר, בדרך כלל הפרוטה לא מצויה בכיסו. ואיך ישלם אם בגין האאוטסיידריות שלו אין לו כסף? ובכן זו אכן בעיה.

צריך להבין מי שמחפש צדק לגבי האאוטסיידרים, ימצא עצמו מאוכזב, כי הם יוצאים דפוקים בסוף מכל הכיוונים. גם מכיוון הידע הגבוה, שהם לא יוכלו לקבל כי האאוטסיידריות שלהם לא איפשרה להם להתגבר בג'ובים קבועים או מכניסים.

הדרך הנכונה עבור האאוטסיידר, היא להשאר אאוטסיידר ועדין נפש בפנים, וסתגלן לכאורה, בחוץ. לחיות כסוכן חרש, בשני עולמות, פנימי וחיצוני. לוותר על אאוטסיידריות חיצונית, למען אאוטסיידריות פנימית. ובחוץ להראות אפור ולא מושך תשומת לב. ודרך האפרוריות לעשות קצת כסף, כדי לשרוד וכדי לשלם עבור מה שיקר דרך וערך.

 

שאלה לגבי עקרון התשלום / אאוטסיידרים ומורדים , (2006 Nov 1, 21:17:20)

גבריאל שלום רב,


אני מתקשה לקשר בין שתי מסות, האחת: גורלם של עדיני הנפש והאחרת עקרון התשלום.

 

לעדיני הנפש, האאוטסיידרים, שלא מוצאים את מקומם בחברה יש סיכוי גדול יותר למצוא את הדרך האחרת, המבט האחר וחלקם אכן מחפשים אותה רוב חייהם, מעטים מוצאים ומעטים מהם מצליחים לעבוד על עצמם ולפתח את תודעתם.


במסה הנוכחית מצוטט גורג'יף וכפי שאכן אמר: אנשים שאינם יכולים לשלם הם אנשים שאין בהם את החוזק המספיק על מנת לעבוד על עצמם.

 

כיצד משתלבים הדברים?

האאוטסיידרים המוקעים מהחברה בשל שונותם ונדחקים או דוחקים עצמם לשוליים כל חייהם ולא מצליחים להשתלב בחברה משום בחינה שהיא לא זו בלבד שנאבקים לשרוד נפשית וכלכלית, כדי להקשות קיים חוק התשלום (אשר מידת הגינותו אינה מוטלת בספק – כדי להיות בעליו של דבר יש לשלם עבורו, הדבר בהחלט צודק והוגן, עבור ידע צריך לשלם, לא כל שכן עבור ידע נדיר ויקר כגון זה) אשר חוסם כמעט כל סיכוי עבורם לצעוד בדרך בה הם רוצים לצעוד.

 

והיה והוענק להם הידע, ע"י בעל הידע, ללא תשלום, הרי שהידע אינו קניינם משום שלא שילמו עבורו.


האם תוכל לתת לי זוית נוספת שבה אוכל לראות כיצד מתישבת הסתירה?

 

תודה רבה.

 

 

בין מוסר לעקרון


צעירים לא מעטים בתחילת דרכם מתלבטים באשר לגישתם לחיים. הם בדרך כלל מגדירים את ההתלבטות בין שתי אופציות:

אופציה א': להיות מוסרי, לעזור לחלשים, לתרום לקהילה וכו'

אופציה ב': להצליח ולחיות חיים מאושרים ומוצלחים.

בוחרי אופציה ב', שהם הרוב, רואים את האופציה שלהם ככנסיון להצליח ולהתברג טוב במידרג החברה. הם מגשימים את ציפיות הוריהם ומביאים למשפחתם תנאי חיים טובים יותר. מולם ישנם בוחרי אופציה א', והם רואים את הגישה הקיימת כאנוכית ומתעלמת מן הצרכים של החלשים. אוכלסיה זו קטנה יותר ומורכבת בדרך כלל מאנשים עם נטיה רוחנית, או בכל אופן, בעלי שאר רוח מסויים.

אך כמו בדברים רבים בחיים, התשובה לקונפליקט בין שתי אופציות היא לא בבחירה באחת מהן, אלא בייבוא של אופציה שלישית. ובכן בראיה ראשונית, בויכוח בין שתי האופציות, האופציה המוסרית נראית רוחנית וגבוהה יותר, אך היא רק נראית כזאת, היא רק נראית כאופציה אמיתית לאנוכיות, אך למעשה היא עלה תאנה תחתיה הזיקפה האנוכית ממשיכה להזדקף…

כמו בהרבה דברים, ההיפך של משהו הוא אותו הדבר רק בתחפושת. ואת הדרך הנכונה כדאי לחפש לא ימינה (אנוכיות) ולא שמאלה (מוסריות), אלא בשביל הביניים, בדרך הזהב הניטרלית, שמצויה בדרך כלל ברמה אחת מעל ההתקוטטות בין שתי האופציות.

העקרון הוא שביל הצמיחה וההתפתחות, המצוי בתווך שבין האופציה האנוכית והאופציה המוסרית. המשותף לשתיהן, שהן מתייחסות למה שגלוי וחיצוני, בעוד שהאופציה העקרונית מתייחסת למה שסמוי ופנימי.

אז, מבחינה זו, בני האדם מורכבים משלוש מחנות:

מחנה א': מחנה האנוכיים וסוגדי הנורמה החברתית. ואלה הרוב.

מחנה ב': המחנה של המוסריים שרוצים למצוא אלטרנטיבה, לממסד הקיים. אלה מיעוט.

מחנה ג': זה המחנה של אלה שנפשם קצה גם באלה וגם באלה, והמחפשים דרך אינדווידואלית חדשה. הם מיעוט שבמיעוט, והם השאור שבעיסה של אנשי המחנה השני, המחנה של האלטרנטיבה.

ובחזרה לאנשי המחנה האלטרנטיבי, מה מניע אותם? מה הם רוצים? ובכן, הם רוצים שדברים ייעשו בצורה שתתתחשב בקהל מקופחים, וגם באקולוגיה. שתהיה הוגנת ותורמת לקהילה ולא רק חושבת על מיקסום רווחים.

אנשי המחנה האלטרנטיבי, מורכבים מתתי קבוצות שונות: מירוקים, מתנגדי גלובליזציה, צמחונים, חברים בתנועות נגד ניסויים בבעלי חיים, נגד עוולות כלפי מיגזרים מקופחים וגם אנרכיסטים, שמאלניים, סוציאליסטים רדיקליים, אנשי עידן חדש וכו'. וכו'. ניתן להגדירם כ'יפי נפש', או כאנשים שרואים את ההתבהמות וההכוחנות, הנהנתנות והצרכנות, ששולטים על חיי כולנו, ורוצים להציע אלטרנטיבה. המשותף להם שהם רואים את התתנהלות הקיימת של הממסד והחברה כשגויה: צרכנית, לא הומנית, נצלנית, מתעמרת בחלשים, שודדת את הסביבה, חושבת רק על רווחים לעשירים ומרחיבה את הפער בינם בין העניים.

ובכן, אנשים אלו החלו כאנשים בעלי ראייה מיוחדת, או רגישות יוצאת דופן. כוחם וראייתם הצלולה והפולחת נבעו מן האינדוודואליות שלהם, מן העובדה שהם הצליחו לראות את שקורה בעיניים אישיות ולא דרך התוויות ששופרי הממסד שמו על עיניהם. אך במהלך דרכם החריגה הם נשאבו בחזרה לראיה הקולקטיבית, וזאת דרך שיכנוע להצטרף לראיה הסוציאלית/אלטרנטיבית, ראיה שעושה אפליקציה לחברה, ראיה או גישה שדורשת שינויים או לפחות לשנות את התפיסה השלטת.

אך ברגע שראיית חוסר הצדק שלהם עברה מן הפן האישי לפן החברתי, הם כבר חלק מן המערכת. והמערכת מאוד מתוחכמת; היא מעודדת את מבקרי הממסד להצטרף כאלטרנטיבה, וברגע שעשו זאת הם כבר הופכים להיות חלק מן המערכת. גם האנטיתיזה היא חלק מן התיזה. כי היא משתפת פעולה עם התיזה, בעצם זה העובדה שהיא מתייחסת אליה דרך הקודים של המשחק.

ברגע שאדם מאבד את קולו האישי, ואת הייחוד שלו כאינדוודיואל, ברגע זה אובד לו כוחו. וכוח זה לא הולך סתם לאיבוד, הוא מתועל למערכת. גם אם דרך ההתנגדות לה. זה הפרדוקס.


הלחץ הסמוי על בעל הראיה הצלולה לראות את העיקר כמתרחש בשדה החברה והתרבות, הוא חזק ביותר. היחיד בעל הראיה השונה מתרשם כי על ידי ניתוב קולו השונה לשדה החברתי הוא יוכל להתגבר על הבידוד שקולו השונה היקנה לו עד כה. אבל שוב, ברגע שהוא מצטרף למשחק הוא מאבד את הייחוד. הייחוד שלו נותר מיוחד ואפקטיבי (גם אם בפוטנציה), רק וכל עוד הוא נותר בחוץ. חריג ומורד, אומר לא לפיתוי לתרגם את המרידה לקונטכס החברתי.

התרגום הזה לקונטכס חברתי, הוא סוג של התפשרות. סוג של ויתור. התפשרות וויתור מוקדמים על יישום המרידה. וזאת במקום להמתין, כמו בפליטה אורגזמית, כמה שיותר. מסביב יציעו לו לשפוך את הביקורתיות שלו לתוך כל מיני מטרות ראויות. ולא חסרות עוולות וחוסר צדק בעולם; מנשים מוכות, ילדים שנעשים בהם מעשים מגונים, עובדים זרים מנוצלים, טבע שנמכר לנדל"ן ועוד ועוד. כל מיעוט מושיט ידיים לעזרה. וקל מאוד לקחת את העיוות הקרוב והמיידי ולפרוק עליו את חוסר ההסכמה והעמידה מנגד. וצריך כוח פנימי מיוחד ועוצמתי ביותר, כדי לא להתפשר. ובמקום זה ללכת עם ההתנגדות עד הסוף. והסוף הוא העקרון.

המוסר הוא המפלט הנוח של המתוסכל והמתנגד, הוא רואה מה שלא טוב ומנסה לעשות אותו יותר טוב, אבל אז הוא מבזבז פוטנציאל תודעתי על אפיקים חברתיים. צריך להבין: החברה, בתוקף התבססותה על מכנה משותף ומכנה משותף תמיד יהיה הנמוך ביותר – תמיד תהיה ערמומית, חסרת יושר כלפי חלשים ונצלנית. ושם הצטרפות של קולות אחרים לא יצליחו להטות את הכף.

ערמומית, מכיון שכל שינוי שיופנה לאפיק חברתי מיד יקלט ויהפוך לאופנה, כלומר יצא לזנות. יעבוד בשירות הממסד שכנגדו יצאה המחאה מלכתחילה.

צריך לשמר את ההתנגדות עבור הדבר האמיתי, והדבר האמיתי הוא שינוי תודעתי של היחיד. לא להתפתות לשינויים חברתיים, כי הם תמיד יעשו עיניים וינסו לפתות לרוקן לתוך החלל הבלתי נגמר שלהם – את הכוונות בדבר שינוי. אבל זה טריק. כי המורד ישפוך לשם את כל האנרגיות שאמורות להיות מופנות כלפי שינוי תודעתי של היחיד.

והאפיקים החברתיים שמהווים קרקע קולטת נוחה עבור המרדנים והמבקרים הצעירים – הם אפיקי מוסר. אפיקים שזורמים אל הביצה התת קרקעית והנסתרת של אינטרסים, כוחנות ונהנתנות של החזקים על החלשים.

התחפושת הנוחה ביותר של החזק והנצלן, היא התחפושת המוסרית. החברה מעודדת התנהגות מוסרית ונאותה, כדי שמאחוריה מעשי הנבלה והשחיתות של שוכני הצמרת יוכלו להמשיך ולהעשות באין מפריע.

המרדנים יוצאים לדרך מתוך ביקורת וחוסר שביעות רצון כלפי מה שהם פוגשים סביבם, אך רובם, בסופו של דבר, מגוייסים במהלך הדרך כדי לחזק ולתרום למעטה המוסרי של החברה. הם לא הולכים עם מורת הרוח שלהם עד הסוף, הם לא מגיעים לתחנה הסופית, יש שודדים שאורבים להם בדרך, שודדי המוסר.

ומהי התחנה הסופית של חוסר שביעות הרצון של השונה והמיוחד? התחנה הסופית היא התודעה, וכלי העבודה של המורד בתחנת התודעה הם עקרונות.

הנה תרשים שמציג פחות או יותר את הזרימה של מה שדובר בו עד כה:

הסבר לתרשים: ההתחלה היא בתחתית התרשים, בהיות בעל הראיה הייחודית, מנודה: אאוטסיידר. וזה מתחיל עוד לפני שהוא מוצא עצמו מבקר את החברה. זה מתחיל בתחושה שהוא שונה, משהו בו לא משתלב, אאוטסיידר. וכאן הוא יכול להיתקע ולהסתובב סביב עצמו, לעסוק בעצמו ולחפש מה לא בסדר בו – עד קץ הימים. אם הוא לא נכנע ללחץ החברתי הוא מפנה חלק מן העיסוק האובססיבי שלו בעצמו כלפי העולם. ואז הוא מבין שהבעיה היא לא בו, הוא רק הפילם הרגיש שמצלם אותה. ברגע שהוא מבין זאת, הוא יכול לצאת מן ההשתבללות בתוך עצמו, מעיסוק היתר הזה בעצמו, ולפנות כול כולו, החוצה כלפי העולם. ואז הוא מבין שהתחושות הקשות שלו בתוך עצמו זרמו אליו מן העולם. לא הוא הדפוק, הוא רק זה שמשקף את מה שקורה שם בחוץ. וברגע שהוא מבין זאת, הוא הופך למורד.

אך לאחר הפיכתו למורד מצפה לו סכנה מן הצד, ושם הסכנה: המצפון החברתי. מצפון זה לוחש לו דברי כיבושין ופיתוי כאחד: "זה לא חוכמה רק לבקר ולהיות נגד ולשבת על הגדר, מה אתה יכול לעשות כדי לשנות את זה שאתה מבקר. זו לא חוכמה רק להגיד שדברים לא בסדר". ואם הוא מפנים את הלחש הזה, הוא חוזר לפקפק בעצמו, ואם הוא משתכנע, הוא לוקח על עצמו חלק מן האחריות, ומנסה לתרום לעולם על ידי שינוי חברתי.

ברגע שזה קורה, והוא מוותר על הקול האישי של אמירת 'לא', צלול וברור – לטובת אמירת כן לאג'נדה החברתית. ברגע זה הוא כבר הלך לאיבוד לשדרה המרכזית של המרידה, הוא 'ניגנב' לאפיק צדדי והפך למעשה לחלק מן המערכת.

וברגע שהוא נשאב לאפיק הצדדי של התרומה שלו לחברה דרך ביקורת של האג'נדה הממסדית – הוא כבר לא ממשיך בשדרה המרכזית וכך לא יגיע לעיגול הסופי באיור, שהוא מרידה במצב התודעה האישי של אדם.


כתבתי את הספר: 'אאוטיידרים ומורדים',

http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766

כי רציתי לתרום ראיה שונה לכל אותם אאוטסיידרים ומורדים, ראשית לחלץ אותם מפקפוק עצמי, ושנית, לעודד אותם למרוד. ובמסה זו ברצוני להוסיף אספקט שלא נכלל בספר; למנוע מהם פליטה מוקדמת… לפלוט את הלשד המיוחד שזורם בנישמתם על אפיקי מוסר חברתיים. ולעודד אותם לשמר את העסיס שלהם עבור המרידה האמיתית, המרידה האולטילטימטיבית, העקרונית – זו של התודעה.

זה כמו הסיפור חמשת האפונים של הנס כריסטיאן אנדרסן,

http://hca.gilead.org.il/pea_blos.html

בסיפורו: "פריחת האפונה", 1853

חמישה אפונים נפתחו אל העולם מן התרמיל שבו שכנו, נער ירה אותם מתוך רוגטקה. אחד נפל לפגר של יונה, השניים הבאים נאכלו על ידי יונים, הרביעי, נפל לכיור וספג מיים מלוכלכים ורק החמישי נפל מתחת למרזב, והצליח להכות שורש ולפרוח ולשמח ובכך ילדה חולה כשפריחתו הגיעה לחלונה.

ואכן רובם של בעלי הראיה השונה והאישית של מה שקורה בעולם ובחברה, נבלעים בסימטאות שבדרך, לא מגיעים לנביטה, לבלוב ופריחה. במקום לפתח את הרעיון של עמידה מנגד ומחוץ, עד הסוף, הם נפלטים הצידה. במקום לקחת באופן אישי את הISSUEשל להיות אאוטסיידר ומורד – הם פורקים את המטען הכבד של השקפת העולם הייחודית שלהם אל תוך הקונטכס החברתי.

הם עוצרים עם המרידה לפני התחנה הסופית, והתחנה הסופית היא מרידה במצב התודעה של האדם.

זה קצה הדרך, אי אפשר להגיע מעבר לזה.

וכה קל להיבלע בסימטאות החברתיות שמפתות מן הצדדים. שם שוכנים פגר היונה, היונים שמחפשות מזון וכיורים פעורי פה. כלומר מבזבזים את המשאב היקר של הראייה הייחודית על הכלל שממילא לא מגיע לשום מקום.

וההבדל בן הסימטה החברתית ובין שינוי מצב התודעה של האינדווידואל, מצוי בהפרש שבין המילה: מוסר, למילה: עיקרון.

כל מילה מצויה ברמה אחרת. המוסר נמצא ברמה הנמוכה ועיקרון ברמה הגבוהה.

קל מאוד לפרק את המטען של היחיד המיוחד על מוסר. ומה זה מוסר? מוסר מדבר על מה יפה וטוב ומה לא יפה ולא טוב. והכל מנקודת מבט של הנורמה החברתית: זה טוב יפה לעשות כך, זה לא יפה לעשות כך, זה טוב לעשות כך, זה לא טוב לעשות כך. אדם ברמה גבוהה לא צריך ליפול תחת הנצנוץ והבוהק של האפליקציה המוסרית, הוא צריך לשאול עצמו: 'בשם איזה עיקרון אני פועל'?

ניתן להביא דוגמא מתחום קרוב אלי, תחום שפת הגוף. אני מלמד מיומנויות בלתי מילוליות. קל מאוד להכנס לספקות מוסריים בקשר לזה, כלומר, איך אני יכול לדעת שלא יעשו במיומניות הללו שאני מלמד שימוש לרעה? איך אני יודע שמישהו לא ישתמש בטכניקת שפת גוף כדי לרמות אנשים ולהוליך אותם שולל?

ובכן, לו הייתי חושב בצורה כזאת, לא הייתי יכול ללמד את הנושא. זה היה 'תוקע' לי את כל העניין, ואני לא יכול להרשות לעצמי, זה לוקסוס. ומה המטרה הסופית שלי לפי אנלוגיה זו? להמשיך ללמד את הנושא מתוך ידיעה שזה יעלה את רמת המודעות הכללית והאישית לנושא תקשורתי חשוב ואפקטיבי. שעד כה נדחה לשוליים. (מתוך ידיעה שעם עליית המודעות הכללית לנושא תמיד יהיו יחידים שיעשו בזה שימוש אישי לרעה).

הרצון להיות בסדר עם כולם ולהיות צודק עם כולם זו רמת חשבון פנימי של כיתה א'. ובכלל מוסריות היא רמה של כתה א'. ומדוע? ובכן העולם בכללו לא פועל על פי עקרונות של יושר, צדק התחשבות וכו', וזאת בשעה שהוא לובש מעל לבגד התחתון של ניצול, תחרותיות, נהנתנות וצרכנות, את הבגד היפה של המוסריות המוסרנות. וכך, כשאדם בא לתרום לרמה המוסרית של החברה, הוא בסופו של דבר תורם לעטיפה ולא למהות. וככל שהעטיפה נעשית יפה ובוהקת יותר, כך זה מאפשר למהות המוסתרת להמשיך ולהתעכר. למעשה הרמה המוסרית היא עלה תאנה לרמה הערכית הפנימית של החברה, המובססת על שחיתות ונהנתנות מאשר על כל דבר אחר.

אם היחיד לא רוצה לתרום למעטה הצבוע של המוסריות, יש לו רק שני דרכים, או להצטרף לחזקים שמנצלים את החלשים, בצורה זו או אחרת, או לצאת נגד. אבל לצאת נגד באמת, עד הסוף, בלי להתפשר. ואז זו יציאת נגד מהותית ולא חיצונית גרידא.

ואיך מגיעים ליציאת נגד מהותית ולא חיצונית? על יד נאמנות לעקרונות, ולהגיע עם העקרונות האישיים כמה שיותר רחוק.

ברגע שאדם דבק בעיקרון, הוא יגיע הרבה יותר גבוה מהרמה המוסרית.

אדם שעובד על פי עקרונות הוא יותר מוסרי מאדם הכי מוסרי, אבל הוא מוסרי, לא בגלל שהמוסריות חשובה לו, אלא כי הוא עובד בשם עיקרון שמכתיב את המוסריות. אדם כזה יהיה מוסרי מאוד רוב הזמן, אבל אם יצטרך מסיבה כלהי (עקרונית), להיות לא מוסרי, לא תהיה לו בעיה עם זה, כי זה בשם העיקרון.

מוסריות מחזיקה את החברה מבחוץ, על ידי המסגרת החיצונית של נורמות של מה טוב ומה לא טוב. בעוד שעקרונות זה עמוד שדרה פנימי ואישי, המוסתר על ידי הגוף אבל מחזיק אותו מבפנים. אכן ללא מוסר או עקרונות תיווצר קריסה, אבל המוסר מחזיק כמו בשיריון, ואילו עקרונות כמו שלד פנימי.

מה זה מוסר בשתי מילים? לעשות טוב, או 'להיות טוב'.

http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=16_14

הנושא המוסרי נקרא בנצרות: להיות 'השומרוני הטוב', וביהדות זה: 'עשה צדקה וחסד'. אך מנקודת מבט עקרונית, כל הדברים הללו הם עלי תאנה לאדם שלא עושה משהו משמעותי עם חייו, אלא מחפש חיפוי והצדקה לריקנות הפנימית ולחוסר התכלית הפנימית של חייו.

מי שעוסק בזה הרבה, דרך התנדבות לאירגונים חברתיים וכו' הם הפנסיונרים, והחברה מעודדת זאת. וכך הם מרגישים טוב עם עצמם. או מנהלי חברות גדולות, שהרוויחו הרבה כספים, ואנשים באים אליהם ושואלים אותם: "מה עשית בשביל הקהילה?" ואז הוא מתחיל לתרום ולהקים, והוא בעצמו לא עשה משהו משמעותי עם חייו הפנימיים, אבל זה נותן לו הרגשה טובה, ותדמית משופרת.

האם המוסריות שלו באמת עוזרת לאנשים אחרים? ישו אמר, 'תן למתים לקבור את המתים'.

"When Jesus saw the crowd around him, he gave orders to cross to the other side of the lake. Then a teacher of the law came to him and said, 'Teacher, I will follow you hwerever you go.'

"Jesus replied, 'Foxes have holes and birds of the air have nests, but the Son of Man has no place to lay his head.''


"Another disciple said to him, 'Lord, first let me go and bury my father.'

"But Jesus told him, 'Follow me, and let the dead bury the dead.'"

Matthew 8:18-20

 

——————————————————————————–

"And he said unto another, Follow me.

But he said, Lord, suffer me first to go and bury my father.

Jesus said unto him, Let the dead bury their dead: but go thou and preach the kingdom of God".

Luke 9:59-62


לתפיסתי, הכוונה במשפטים הללו של ישו הייתה ככל הנראה, להראות לאותו אדם, כי זה אומנם מוסרי מאוד לקבור את אביו המת. אך לאביו הייתה ההזדמנות שלו ועכשיו זו הזדמנות של אלה שעדיין חיים, ואם הם יבזבזו את הזמן הכל כך מועט והמתמעט שנותר להם על מה שלא הולך לשום מקום וכבר מיצה את עצמו (משהו מת) לא ישאר להם עבור השינוי הפנימי האמיתי. (ומן הסתם ישו לא התכוון לאנשים מתים פיסית, שהרי הם אינם יכולים לעשות שום דבר, אלא לאנשים מתים בנשמה ובתודעה. והוא אומר: תן לאלה שהם מתים בממדים הפנימיים של ישותם להתעסק עם אנשים כבויים אחרים, בעוד אנו נשנה משהו עם מה שדולק ובוער בנו).

אנשים מוסריים מנסים לעזור, הם פועלים למען העניים למען הערבים, נגד הגדר וכו', ואכן זה מאפשר לאלה שעושים זאת, לחוש טוב יותר לגבי עצמם, אבל זה לא משנה שום דבר מהותי. העולם כמנהגו, וימשיך כמנהגו.

דרך נוספת של המוסריים זה להפנות את המשאבים שלהם כלפי אלה שהחיים התאכזרו אליהם, דבר שזוכה לתשבוחות מצד פרנסי החברה ומוביליה. ואכן החברה שלנו הינה היא מא-א-א-ו-ד מאוד מוסרית! יש בתי אבות, בתי משוגעים, מעון נשים מוכות, הוספיס. קו חם לכל דבר. ישנם לימודי עבודה סוציאלית. זו חברה סופר מוסרית! אבל כל זה הינו רק עלה תאנה. זו חברה מושחתת, תחרותית, ואכזרית לחלשים, למרות כל הקוסמטיקה, וזה כל שזה, קוסמטיקה. וקל להתבלבל, כי מבחוץ הכל נראה מוסרי. ואכן זה מוסרי אבל לא אנושי.

ישנה זיקה ישירה בין מוסריות ובין תועלתנות אישית ואגוצנטרית, כפי שקיימת זיקה בין עקרונות ואנושיות. הפער בין מוסריות לעקרון, הוא כמו הפער בין משמעת עצמית לתשוקה של אמת; כשיש לך תשוקה עצמית אין לך צורך במשמעת עצמית. משמעת עצמית נועדה בעיקר לתת הרגשה טובה, מעבר לזה אין בה רווח ממשי. הכוח של משמעת עצמית הוא כוח מכאני לא כוח דינאמי. כוח מכאני גורם לשינוי ממדרגה ראשונה, ואילו כוח דינמי, מביא לשינוי ממדרגה שניה*

יש בכל העניין של מוסריות ועקרוניות, גם היבט כלכלי, כן, כן – כלכלי. יש כאן משאבים, משאבים של שינוי, אם המשאבים הללו יופנו כלפי 'המתים', לא יוותר מספיק עבור האדם עצמו כדי שיחולל שינוי אמיתי במצב התודעה שלו עצמו. ואז גם הוא וגם אלה שרצה לעזור להם לא יגיעו לכלום; גם הוא עצמו ילך לאיבוד וגם הם ילכו לאיבוד. וזה מזכיר משפט נוסף של ישו: "העיוור מוליך את העיוור ושניהם נופלים לבור".

"Jesus answered… Let them alone: they be blind leaders of the blind. And if the blind lead the blind, both shall fall into the ditch. " ( -Matt. 15:14,15) "

And he spake a parable unto them, Can the blind lead the blind? Shall they not both fall into the ditch? " (6:39-41).

.

 

ישו לימד את תלמידיו דרך המילים הלא מתפשרות של התודעה. אך מה שמלמדים היום בכנסיות בימי א', זה לא את המסר התודעתי והעקרוני של המשפטים הללו, אלא את המספר המוסרי, של היה אדם טוב, עזור לאנשים אחרים, האמן בישו והכל יהיה בסדר. לקחו את המסר הנוקב והפולח והלא מתפשר של מורה התודעה והפכו את זה לחציר בינוני המתאים לעדר.

ובחזרה לעיוור שמוליך את העיוור; המשפט אומר: תן לעיוורים להוליך את העיוורים, כמו 'תן למתים לקבור את המתים': מה שאבוד אבוד, ואם אתה רואה, עזור לאלה שיש להם סיכוי לראות .

אין הדבר אומר שלבקר בבית אבות פעם בחודש אינו דבר נאצל, אבל האדם בעל הראיה המיוחדת צריך להחליט: האם הוא עושה את כל המאמצים להמלט מבית הכלא התודעתי או לא. האנושות נמצאת בבית כלא תודעתי, ורק הנועזים והמוכשרים הם אלה שיש להם סיכוי להימלט מבית הכלא ולהכשיר את הדרך עבור אלה שמסוגלים להימלט. והם לא רבים, אבל אם יבזבזו את האנרגיה שלהם על להיות טובים ולהיות בסדר, הם לא יצליחו להימלט. אסור להם להיות אשת לוט.

אדם בעל ראיה ייחודית של החיים שרוצה להפיק משהו ממשי מן הפוטנציאל הייחודי הטמון בו, חייב להיות בעל כוח רצון בלתי מתפשר, כי בלי זה לא יצליח להגשים הפוטנציאל האישי שלו.

כל משאב אישי שהולך אל הכלל – הוא כמו אבן שפוגעת במי אגם; היא יוצרת מעגלים קטנים שהולכים ונמוגים, האבן נבלעת בקרקעית, ומי האגם נותרים דלוחים ולא זורמים לשום מקום.

כדי ליצור דינמיקה וזרימה, על האדם החפץ להביא שינוי להתמיד בשני דברים.

א. להשאר באינדווידואליות שלו ולהמנע מהתמזגות עם הכלל המגונן.

ב. להתמקד בשינוי פנימי ולהמנע משינוי חיצוני.


ורק התעקשות של שינוי אישי במקום ציבורי ופנימי, במקום חיצוני, יוכלו להיות אפקטיביים, וגם זו במידה מיזערית בלבד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

28.9.2006

——————————————————————————–

* "שינוי ממדרגה שניה", או "מעלה שנייה", עוסק בשינוי של כל המערכת, של הפרדיגמה הקיימת, בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינויים חלקיים בתוך המערכת. שינוי ממעלה שנייה עוסק בשינוי איכותי בניגוד לשינוי ממעלה ראשונה העוסק בשינוי כמותי.

שינוי ממעלה ראשונה עוסק בעוד מאותו הדבר. במה שעסקנו כבר בעבר, ואנו ממשיכים לעסוק בו או משנים את המינון של העיסוק בו. שינוי במעלה שנייה עוסק בדברים שבהם מעולם לא עסקנו, ופתאום מכניסים למערכת היומיומית שלנו. ניתן לפתח ולומר שגם בשינוי ממעלה שנייה יש רמות של חדשנות ויצירתיות.

המושגים הללו זכו לפיתוח בספרם של: ואצלויק ופיש: שינוי. אבל במקור הוצגו על ידי גרגורי בייטסון בספרו: Bateson, Gregory. Mind and Nature: A Necessary Unity. New York: Dutton, 1979. שם הוא מציג לראשונה את ההבדל בין שינוי ממדרגה ראשונה, (שהוא השינוי שכולם מכירים) והשינוי ממדרגה שניה, (שהמורה הרוחני האמיתי מייצג). והנה ההגדרה שלו לשינוי ממדרגה שניה (קפיצה קוואנטית):

Second-order change is deciding – or being forced – to do something significantly or fundamentally different from what we have done before. The process is irreversible: once you begin, it is impossible to return to the way you were doing before.

המורים הרוחניים המצויים בסצנה המסחרית הקיימת מציגים שינוי ממדרגה ראשונה. אך זהו בעצם תירוץ להישאר באותו המצב. והנה מאפיינים של שינוי מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה

שינוי מדרגה ראשונה—— שינוי מדרגה שנייה
הרחבה של העבר———– שבירה של העבר

בתוך פרדיגמה קיימת———— מחוץ לפרדיגמה הקיימת

בהלימה לערכים ולנורמות המקובלים—– מנוגד לערכים ולנורמות הקיימים

ממוקד——- מתפרץ, מגיח

מוגבל, תחום——— בלתי-מוגבל

תוספתי———– מורכב

קווי———– לא-קווי

שולי——- הפרעה לכל רכיב במערכת

מיושם באמצעות ידע ומיומנויות קיימים——- דורש ידע ומיומנויות חדשים ליישום

מכוון לבעיה-פתרון —————אינו מכוון לבעיה או לפתרון

מיושם על ידי מומחים———– מיושם על ידי בעלי העניין


——————————————————————————–

הערה:
אמר זה הנו פיתוח והמשך של רעיונות שהופיעו בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד":


http://www.ibooks.co.il/NS_GetProdInfo.asp?prodid=11321766