על רופאים, מרפאים והנפש*

יש בעיה עם רופאים ותרופות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה)  רחוק.

הרופאים רואים מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים במערכת המכאנית ולא אנשים שזקוקים לאנושיות.

אותו הדבר חל גם על פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שאמורים להתייחס יותר לאדם ולנפשו, להרגשתו, מחשבותיו וכו',  גם הם רואים את המכאניקה הסטטית במקום את הדינמיקה בינם לבין הפציינט.  הם רואים בעיות אישיות, קשיים בתפקוד, הפרעות נפשיות (ברמות שונות של חומרה) ומסביב להפרעה כרוך אדם, (שלמעשה אולי בכלל קצת מפריע לעיסוק בהפרעה הנפשית…).

אין זיקה דינמית בין הרופא או המטפל ובין האדם שבתוך הפציינט, אין מה שבובר מכנה: יחסי 'אני אתה', אלא ניכור, הוא קורא לזה: 'יחסי אני לז' (או 'אני הוא').

אך אם נחזור לרופאים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים – ההתעלמות מן הנפש ומן האדם כיצור אנוש שאפשר וצריך לפתח כלפיו זיקה אישית – אינה אשמתם, זה מה שהם למדו. הם לא למדו על בני אדם, יחסי אנוש, אמפטיה, חום אנושי, זיקה אישית, יחסי 'אני אתה', לפגוש את האנושי שבאדם לפני שפוגשים את ההפרעה או החולי שבו. הם למדו כמעט אך ורק על החלק המכאני, משל בני  אדם היו מכוניות מקולקלות או מכשיר טלוויזיה לא תקין. אך האדם הינו יותר מאשר מכונה מקולקלת, הרי בכלל, חלק גדול מן המחלות נגרם בגלל בעיה פסיכוסומטית. כשיש בנפש כאב גדול של הזנחה, הוא חייב למצוא ניקוז והוא מוצא אותו באבר קרוב, או חלש במיוחד. (כמה מחלות והפרעות אישיות היה ניתן למנוע לו היה יחס  של דינמיקה ואינטימיות בסגנון של 'אני אתה' הבוברי לנפש?).

אולי בכלל חלק מן המחלות נגרמות בגלל שלא מתייחסים לאנושי ולנפשי שבנו. בגלל שמשהו בדינמיקה הבינאישית (אינטימיות למשל) כה חסר?

עבור הפציינט לקבל את זה מרופא, זה כאילו לקבל ביקור של מלאך. (אולי כי הם מסתובבים עם חשיבות עצמית שכזו).

השאלה היא להיכן אתה כרופא או פסיכולוג מכוון את דבריך ותשומת הלב שלך,  לעבר נקודת עומק אנושית או כלפי חיצוניות מכאנית? 

אך מדוע מלמדים כמעט אך ורק איך לתקן את החלק המכאני?  כי כל העולם הוא כזה, יש התעלמות מן הנפש, מן הילד הפנימי, שתמיד עזוב, בודד ומבולבל, והוא כה זקוק לחיבוק, להרגעה, לנחמה, במיוחד מן האחר, שלא חייב לעשות זאת כי הוא בן משפחה, אלא בגלל שהמשותף לכם רב על השונה. והמשותף הוא החלק האנושי; שניכם תזדקנו, שניכם תפתחו מחלות בגיל מאוחר יחסית. שניכם תחוו אובדן של אנשים קרובים, שניכם תתאהבו בילדים שלכם, שבעוד כמה שנים יעזבו את הבית ולכל היותר ירימו טלפון אחת לשבוע. שניכם תזדקנו ותיזרקו מחוץ לעולם שעכשיו שייך לצעירים. ישנה התעלמות מן החלק הטרגי המשותף, וכך נוצרת זרות קיומית. לא מרגישים את הסבל האישי והאנושי שפועם באחר, שכה זקוק לנחמה.

ואם יש יחס אישי, זה יותר סימפטיה מאשר אמפטיה, וזה דק מאוד, חביבות שטחית שכזו, ואם זה בעל הבית החביב, אז ברגע שיש בעיה בצנרת, כל החביבות נעלמת. הכסף עכשיו מדבר. אנושיות אמתית, דווקא מגיעה כשיש חוסר הסכמה בין דייר לבעל בית, למשל, ובמיוחד כשכרוך בזה כסף.

אנושיות נדרשת ואמורה להופיע דווקא כשיש תקלה, כשיש משהו מרגיז, כשדברים לא מסתדרים.

אם רגשות זה מה שמקיף את האגו, ומחשבות זה מה שמקיף את התודעה, ונוזל זה מה שמקיף את המוח, או הנוזל שמקיף את העובר בשליה – כך האנושיות אמורה להקיף את הנפש.להגן עליה, וליצור חיפוי מפני פגיעה ואיום. בלי אנושיות הישות הפנימית, הנפש תיסבול הרבה יותר. ובאותה מידה שהיא מגנה על הנפש מפני איום (היא תיספוג את המכה, אם היא באה בעקבות האיום), כך היא (האנושיות) גם נחלצת עבור הזולת בשעת קושי נפשי, זה אפילו לא מילים או שפת גוף, זו מן הקרנה עמוק מבפנים. זה כל הזמן שם, אבל כשצריך היא שופעת למקום הנכון. ואז זה כמו חיבוק ממלאך. רק שלא רק שאין לנו אנושיות כלפי עצמנו, גם איננו מקבלים אותה מן הזולת. ואז הנפש חשופה, גם כשאנו חשים רגשות אשם וגם כשהזולת מתקשר איתנו ללא חום אנושי).

כך שכה רבים חסרים אותה, אולי אפילו לא יזהו אותה אם תופנה אליהם?

כמה שיעורים באנושיות, חום אנושי ואמפטיה קיבלנו בבית הספר? לא קיבלנו כי זה לא מכשיר אותנו לחיים, ועל כן זה מיותר. בעיקר לומדים איך להתחרות, איך לקבל ציונים יותר גבוהים מאשר האחרים. על הפגיעות של בני אדם לא ממש לומדים.

התודעה שלנו מכוילת על קליטה והתייחסות לצד המכאני, הקר התועלתי והשימושי שניתן להפיק מתקשורת עם בני אדם. (או שסתם לא יודעים מה לעשות איתם ואז מפטפטים על כלום).

כל עניין הנפש נמצא מחוץ לתחום, קולטים רק את מה שיש לו משמעות עבורנו והנפש והאנושיות שסביבה אינה משמעותית, מה עושים איתה, איך מתייחסים? זה נעשה מאוד ברור כשמישהו בא ומספר על צרה גדולה שקרתה לו, נגיד איבד ילד, או נפרד מאישתו שהיא הבן אדם הכי יקר לו. או הוא מספר שיש לו סרטן בדרגה 4 – צריך לראות את ההתנהגות של הזולת בקטע הזה, הוא כמו דג שהוטל על היבשה. מפרפר בחוסר נוחיות, ובאופן מגושם מנסה להציע עצה פרקטית. או סתם שותק במבוכה. שואל את עצמו: "ומה אני אמור להגיד במצב הזה, אף אחד לא לימד אותי". (בשעה שכל מה שזועק באומלל שאיתו, "תן לי קצת יחס חם, קצת אינטימיות, זה הכל, וזה כה הרבה בשבילי, דווקא בשעה הזאת")

היחס המנוכר המחפצן (כאל חפץ) של בן אדם ליצור אנוש שאיתו – לא רק שהוא מאפיין במיוחד את הרופאים, (והפסיכולוגים והפסיכיאטרים) שבכלל אמורים להיות אמונים על התייחסות לסבל האנושי על כל רבדיו ולא רק לחלק המכאני – הוא גם בא לידי ביטוי ביחס המגדרי. ובעיקר ביחס של גברים לנשים. מגיל מסוים הן חפצים, בעיקר חפצים מיניים, שמשתמשים בהם וזורקים לאחר השימוש.

הגברים לא קולטים את האדם שבה את הנפשי והאנושי שבה. ולמרות שאינם עושים זאת בכוונה (זו ההתניה אליה התרגלו) זה עדיין מעליב ומשפיל.

ושוב אנו חוזרים לרופאים, גם שם היחס לאדם החולה הוא כאל חפץ. "תינשום, תפסיק לנשום, להתהפך על הגב, תגיד אה…, להוציא לשון החוצה"…

המדובר על חוסר עצום, במיוחד אצל רופאים וכו', חוסר בזיקה אישית ובינאישית, בשפת הגוף זה חוסר בסוג של מבט וטון דיבור שלא נעצר ברמת העור של האדם, אלא הוא יותר אינטימי, מגיע למקומות יותר עמוקים ואישיים.

והנפש בפנים צורחת בקולי קולות,  קר לה, וכשלא מתייחסים אליה וכלום מן הרופא או הזולת לא מגיע אליה היא מרגישה מאוד בודדה ואומללה , צר לה מאוד שמתעלמים ממנה. חסרה לה האנושיות הזו שיכולה להגיע רק דרך יצירת אינטימיות עם האדם שבו היא שוכנת.

וזה לא קשה, אפשר ליצור קשר עין, ליותר משניה מהירה, שם אפשר ליצור קשר ישיר עם הנפש, אבל לא מבט קר, פולשני, אלא מבט עם עניין אמיתי, מבט רך עם חיבוק, מבט עם חמימות. היא זקוקה למבט המלטף, לקול הרך שרוצה להגיע פנימה. (ככל שמדברים יותר ברכות וברגש מגיעים יותר עמוק).

וזה אולי הפיספוס הגדול והחטא הגדול שבין אדם לאדם, העדר אינטימיות, זיקת 'אני אתה' בוברית, והתייחסות לחלק הכואב והמוזנח שבכל אדם, הילד הפנימי, המבולבל והאבוד, שהוא/היא – הנפש.

ואולי הבעיה היותר גדולה היא בכך שאנו מרכינים ראש נוכח הניכור, מקבלים זאת בהכנעה, "אולי כך צריך להיות, אולי כך הוא ירפא את המחלה שלי יותר טוב')'? ואז (ולא רק אצל רופאים) מוותרים על הזעקה לאינטימיות ויחס אנושי. מתרגלים.

**

גבריאל רעם

23.6.14

**

לכתוב למעלה ישנה זיקה חזקה לסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", הוצ' ניסן, 2014 (כפי שניתן להבין מן הרמז בשם הספר…).

/

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13

חלק א': תפקידים

אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אז לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו.

חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם  אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד. מי שמאכלס את התפקיד נותן רק גוון מישני לאינטראקציה, רובה נשלט ע לידי הגדרת התפקיד. למשל, בין פקיד בנק ללקוח, בין ראש אופוזיציה לראש קואליציה, בין עובד לבוס וכו'. (אם נחליף פקיד בפקיד אחר, או עובד מוסך עם עובד מוסף אחר, ושניהם נתקלים בדיוק באותו מצב ובאותו לקוח, מן הסתם יהיה תואם רב בין שני עובדי המוסך ביחס לתגובות שלהם, שמוכתבות בעיקר על ידי דרישת התפקיד. ההבדלים ביניהם יהיו מינוריים ולא משמעותיים בסך הכל), וגם ביחסים לא פורמליים: בין כוחני לקורבן, בין בדחן לאינטלקטואל וכו'. בדרך כלל אלה התיאור וההגדרה של התפקיד שקובעים את עיקר ההתנהלות ולא האדם שבפנים.

וברגע שישנה אינטראקציה בין בני אדם נטולי תפקיד, יכול להיווצר אחד משלושה מצבים;

א. מצב שהרגשות הלא מודעים שלהם משתלטים ולוקחים אותם לכל מיני מקומות (בדרך כלל מקומות לא כל כך טובים…)..

ב. שיחת חולין שטחית, להג ופטפוט, שבה מדברים על דברים כדי להעביר את הזמן.

וג. כמובן יכול להיווצר מצב שלישי שבו האנשים לא ידעו על מה לדבר וכיצד להתנהג.

רוב בני האדם חשים הכי נוח כשהם מדברים מתוך התפקיד שלהם, פורמלי או א- פורמלי.

השתלטות התפקיד על פני החיים הפנימיים –  לא מותירה הרבה מקום למשהו אותנטי שיישאר בתוך האדם ובינו לבין הזולת. או להיפך – חוסר האותנטיות, או חסרונו של אני בוגר ומגובש, מביאים לכך שהאדם 'נמלט' אל התפקיד שלו כי שם הוא מרגיש הכי נוח.

ללא התפקיד נחשפת אי היכולת שלנו להיות וליצור יחסים בלתי מותנים ושאינם תלויים בדבר.

אחת הדוגמאות היותר מובהקות לרודנות התפקיד היא, איך לא, תפקיד השחקן; לכאורה זהו מקצוע שבו השחקנים מזדהים עם דמות ובכך מעניקים לנו, הצופים, חוויה בלתי אמצעית עם משהו בסיסי בתוכנו. אנו מעריצים אותם בגלל היכולת שלהם לגלם את הדמות בצורה כה משכנעת. (גם כאן, אם נחליף שחקן בשחקן כשהם מגלמים את אותה הדמות, ההבדלים באופי הגילום יהיו יותר קטנים מאשר גדולים, כי דרישת התפקיד היא שמכרעת והתרומה האישית של השחקן נדחקת לשוליים של התפקיד).

ולא זו בלבד אלא שכל זה מאוד ציני מצדם. לכאורה ההזדהות שלהם עם הדמות היא כל שאכפת להם בזמן שההצגה נמשכת, אך למעשה לא אכפת להם כל כך מהדמות, אכפת להם מגודל התפקיד.

הם יגלמו הכול וכל דמות, באותה מידה של מסירות והזדהות בתנאי שהתפקיד יהיה מספיק גדול ונכבד  – מבחינת המרכזיות שלו בהצגה. או לפחות לא פחות גדול מזה שהם התרגלו לגלם. ומנהלי התיאטרון והבימאים מכבדים קוד לא כתוב זה, שלא יקבל שחקן תפקיד פחות בחשיבותו מן הממוצע של התפקידים שגילם עד כה.

לצופה בהצגה נראה כי התואם המופלא בין השחקן לבין דרישות התפקיד הם פרי של מסירותו והזדהותו עם הדמות וגודל כישרונו, ולא היא. כאמור, התואם והמסירות הם עם גודל התפקיד ולא עם אופייה של הדמות. הוא יגלם כל דמות, בתנאי, שכאמור, שלא יצטרך לגלם תפקיד שהוא פחות במשקלו ובחשיבותו מן החשיבות של התפקידים שמילא עד כה. אחרת הוא ידחה אותו בשתי ידיים.

שחקנים הם תפקיד להשכיר. אך מה לגבי בני אדם שממלאים תפקידים מקצועיים או א- פורמליים, ובכן גם הם תפקיד להשכיר. גם להם מה שחשוב אינה נאמנות לדרישות התפקיד (כפי שהם טורחים להפגין) אלא 'נאמנות' לגודל, לחשיבות ולנחשבות של התפקיד, וזאת ביחס תפקיד הקודם שמילאו, ולא משנה שתפקיד זה היה בתחום התמחות אחר לגמרי. למשל הרמטכ"ל שממלא את תפקיד ראש הצבא במסירות עצומה, אך לו יציעו לו לכהן כסגן הרמטכ"ל (תפקיד שהוא היה מוכן לתת הכל כדי למלא רק לפני חמש שנים) וסגן הרמטכ"ל יהפוך לרמטכ"ל – כל המסירות הזו לתפקידו תרד לטימיון.

ובתום תפקידו כרמטכ"ל הוא יחליף את התפקיד הנוכחי של ראש הצבא לו הוא התמסר כל כולו. אך הוא לאוו דווקא יחפש תפקיד בתחום הביטחון, שהיה התחום היקר לליבו במשך כה הרבה שנים. לא תהיה לו שום בעיה לקחת תפקיד בתחום אחר לחלוטין, למשל בנקאות, בתנאי שהדרגה והסטטוס שלו יהיו לא פחות משל אלה של רמטכ"ל. והוא ימלא את התפקיד החדש באותה מסירות, אך זו לא מסירות לתחום, זו מסירות לדרגת הסטטוס שהתפקיד נושא עמו, כי אם יעסוק באותו התחום, רק בסטטוס נמוך יותר, דרגת המסירות שלו תרד בהתאם. (אם יסכים בכלל למלא את התפקיד, ברוב המקרים, יעדיף אפילו להישאר ללא תפקיד, בתנאי שלא ימלא תפקיד פחות נחשב מן הקודם).

ובכך, אינו שונה מן השחקן שימכור וימסור את כשרונו ורגשותיו תמורת תפקיד עם יותר שורות מן הקודם.

כלומר,  השאלות: מי אני, מה אני, מה חי בי, מה המהות שלי, מי אני? – כל אלה מתגמדים ונעלמים ביחס לחשיבות של הסטטוס שמעניק התפקיד.

כך מן הצד של ממלאי התפקידים. ומה לגבי רוב בני האדם שממלאים תפקידים בינוניים עד זוטרים, איך הם רואים את בעלי התפקידים הבכירים והנחשבים? ובכן קיימת אשליה גדולה בקשר לתפקידים הנחשבים, גם בשדה הניהול והפיקוד וגם בשדה הבידור, התיאטרון והקולנוע. עבור אנשים בעלי תפקידים רגילים, נתפסים בעלי התפקידים המשמעותיים והנחשקים ככאלה שיש להם חיים מיוחדים, מוצלחים. כאילו מילוי תפקיד נחשק אומר שלאדם זה ישנם חיים מוצלחים יותר מאשר אנשים עם תפקידים פחות נחשבים. ועל כן, קוראים כל ראיון עימם בצמא גדול, אולי יגלו איך זה שחייהם כה מוצלחים, מה שוודאי הביא להם את התפקידים הללו. או שישנה תחושה הפוכה; כאילו כשאדם מקבל תפקיד בכיר ונחשק – חייו הופכים למוצלחים. לא החלטנו מה מוביל למה, אך רובנו מאוחדים בתחושה שיש קשר הדוק בין תפקיד נחשק לבין חיים מוצלחים.

אך האמת היא כמובן, שחיים מוצלחים (יהיו אשר יהיו) אינם מובילים לתפקידים מוצלחים או נחשבים, ותפקידים נחשבים אינם מובילים לחיים יותר מוצלחים או משמעותיים. אין קשר בין השניים. להיפך, כשאין לבני אדם חיים אישיים ופנימיים משמעותיים, השאיפה לתפקיד משמעותי, יכולה לכסות במידת מה על העירום של חייהם הפנימיים והאישיים. וכשהמסכה יורדת, והתפקיד חוזר לארון – נותר האדם עירום ובודד. עם רצונותיו, חשקיו, וקשריו עם האחרים. בדרך כלל רצונות, חשקים וקשרים שאינם משביעי רצון.

הבעיה עם עניין התפקידים, הוא בכך שהם יכולים (וגם עושים) לכסות על פני פשיטת רגל של החיים הפנימיים, על הריקנות שאורבת בפנים, לאחר שהתפקיד מסתיים (זמנית, עד למחרת, או לתמיד, כמו ביציאה לגמלאות).

וככל שהחיים הפנימיים מצויים בעוני מרוד יותר – כך גדלה משמעותית החשיבות שאנו מייחסים למילוי תפקידים נחשקים. משוכנעים בתת ההכרה שלנו שתפקידים נחשקים יעשו את החיים שלנו למוצלחים (או לפחות יהיה לנו במה לכסות ולהסתיר את חיינו הפנימיים).

עם זאת צריך להגיד שתפקיד (בעיקר תפקיד א-פורמלי) למשל תפקיד הקשוח, או תפקיד השלומיאל אינם מנותקים לחלוטין מאופיו של האדם שמגלם אותם. ישנה זיקה בין תפקיד (בעיקר א-פורמלי) ובין מבנה אישיות, או תכונת אופי. אך זו כמו הזיקה שבין אדם עם מבנה גוף אתלטי ובין שומר ברים. כל שומר ברים כדאי שיהיה בעל מבנה גוף רחב או אתלטי, אך לא כל בעל מבנה גוף אתלטי צריך להיות שומר ברים. כלומר כלפי למלא תפקיד מסוים צריך תכונת אופי מסוימת או תואמת, אך אם יש לאדם תכונת אופי מסויימת, אין הדבר אומר שעליו לגלם תפקיד שבו ייתן ביטוי לתכונת אופי זו.

חלק ב': משחקים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בן תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטאלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההגשה שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"..

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים ויחסים פחות מפותחים, כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו פותחה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

ההורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו נייטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגרים מדברים בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם נייטרלים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני ילדים מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשרי, כנ"ל גם בין שני הורים. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ועם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימיים – יש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט

חטיבה ב', משחק המשפחה

חטיבה ג': משחקי מטא.

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. למטה זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי)

GAME                 AIM

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

mediocrity, ordinariness -game

b. Householder Game/    raise family(מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

1. A.   Object Games (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיות. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאות להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה).

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספרי: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם, 11.9.13

**

מסות נוספות של גבריאל באתר: www.hagut.net

כן, גם יחסים מתים.

הם גוססים. לפעמים, זמן ארוך.

ולפני זה הם אולי חולים במחלות חוזרות ונשנות, מחלות שאולי התפתחו למחלה כרונית קשה. אך לאחד מבני הזוג אין יכולת לראות את המחלה המתקדמת.

יש לו/ה קושי להשלים עם רוע הגזרה. ואז (הוא או היא) מחזיקים את היחסים הנוטים למות במורטוריום, בלימבו, מונשמים מלאכותית ומוחזקים בחיים באופן מכאני, חיצוני.

היחסים נולדו באהבה גדולה, טופחו במסירות, כל הצמיחה של היחסים הצעירים, הילדים המשותפים, הכל, לווה בהמון תקווה והשקעה. אך יחד עם זאת, דאגה רבה ליוותה אותם לכל אורך הדרך, כי הייתה תחושה שהיחסים עדינים, נוטים לחלות בקלות.

ומרגע שצצו סימנים ראשונים של המחלה והחולה (היחסים) גילה סימנים של אי החלמה – הדאגה לשלום היחסים רק גברה, אך כל הדאגה הרבה הזו רק האריכה את סיבלו של החולה, שהגיעה שעתו. ואילו האוהב/ת הנואש/ת סירב/ה לראות את הסימנים ודאגתו/ה גברה עוד בניסיון נואש להציל את היחסים.

וכשיחסים נוטים לגווע, אחד הוא תמיד זה שמנשים אותם מלאכותית, השנייה כבר יודעת שזה הסוף ורוצה לשחרר. אך זה שלא מוותר, שלא ראה את העומד לקרות, עדיין מאמין כי עם עוד דאגה וטיפוח, היחסים ישתקמו למלא יופיים הצעיר והמכמיר לב.

אך כל המאמצים היו לשווא. ואחד דינם: למות. ועתה נותר האבל הגדול.

***

גבריאל רעם, 18.8.13

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

על אהבה ותודעה
ישנם מצבים, תחומים, התייחסויות ורגשות – שפשוט לא יכולים לחיות בכפיפה אחת עם רגשות ותחומים אחרים .
במיוחד מדובר על מצבים נפשיים שכל אחד מהם מצוי בגדה הנגדית.
למשל אהבה ותודעה. על חוף אחד תודעה ומודעות ועל הגדה הנגדית – אהבה.
כדי לאהוב צריך להפחית את המודעות למינימום ולהתמסר לחוויה. ואילו כדי להיות מודע צריך פחות להתמסר ולהזדהות עם החוויה – ויותר לנסות ולראות אותה באורח בלתי תלוי, או משוחד.
לאדם אוהב קשה לדעת, להבין ולפרשן. זה לא אומר שבהתאהבות אי אפשר להפיק שום פרשנות וידיעה –אבל יש למתאהבים תחושה שמודעות תפריע לתהליך החווייתי של ההתאהבות.
מבחינה כימית ההתאהבות מפרישה לדם חומרים מפחיתי כאב, ואילו בהפעלת התודעה, כמעט תמיד מגיעים לגבולות הכאב הרגשי.
מזה זמן רב ולבטח בזמן הזה – נראה שהמין האנושי מטפח את דת ההתאהבות, ומוכן לצרוך ידע אודות דת זו -, כל עוד אינו מקרין על רמת הכאב הרגשי, ברגע שהכאב הרגשי מגיע לרמה בלתי נסבלת, כאן התודעה והמודעות נבעטים החוצה מן המשחק הפנימי של האדם.
וגם ההפך הוא הנכון טיפוח מודעות לא יכול להיעצר בגבולות הכאב הרגשי, וזאת מן הסיבה שמעבר לגיל מסוים יש מעט חלקים בפסיכה של האדם שאינם קשורים לכאב רגשי. וזה אומר שיהיה קשה מאוד לטפח מודעות עצמית כי משלב מסוים של מודעות והלאה- יתחילו להגיע תחומי הכאב הרגשי.
וכך יוצא שלמתאהב יש מעט ידיעה והבנה של האהוב, וגם להיפך, אנשים שמתמסרים לתהליך של מודעות עצמית – יהיה קושי להתאהב.
ככל שיש יותר אהבה יש פחות ידיעה. וככל שיש פחות תודעה כך יש לאהבה מרחב מחיה ודלק מספיקים כדי להתלקח. מודעות היא כמו מים לבעירת האהבה. מכבים אותה.
האהבה ניזונה מפנטסיות, שכנוע עצמי ודילוג על קטעי מחלוקת. וכשיש אהבה הכל מוצף ברגשות שמטביעים את המודעות והתודעה. ושוב, כפי שאהבה לא יכולה לדור עם תודעה, כך תודעה לא יכולה לחיות אהבה.
כדי לאהוב צריך כמה שפחות לדעת, כדי לדעת (מודעות) צריך כמה שפחות להזדהות עם סבל וכאב רגשיים.
מי שאוהב יודע פחות ומי שיודע מתאהב פחות..כל אחד מן השניים שם גבולות ברורים לשני.
להתאהב זה להיות מוקסם, ללכת שבי אחר.. בהתאהבות חזקה, יש מעין אדים שעולים מעלה אל הראש ומערפלים ומשבשים את החשיבה ואת התודעה.
התאהבות צריכה תנאי מוקדם של בדידות, כשאין בדידות בהיסטוריה של היחיד טרם התאהבותו – אין כמעט התאהבות. היא מתלקחת ובוערת יותר – ככל שלפני ההתאהבות הייתה תקופה של בדידות. הפחד מן הבדידות הוא דלק משובח להתאהבות הבאה. זה כמו ביחסים בין אוכל לרעב, ככל שהאדם רעב יותר כך ייהנה יותר מחווית האכילה.
אם זוג בהתאהבות יפגוש פסיכולוג שייתן פרשנות לכל אחד על הסיבה להתאהבות ועל האישיות של הזולת בהתאהבות – הוא יתקל בהתנגדות עזה מצד המאוהבים.
כמובן שזה לא נעשה במודע, אך המאוהבים ירצו להתמסר כמה שיותר לחוויית ההתאהבות ולדחות כל נסיון פרשני.

ועם זאת ולמרות מה שנכתב- חשוב מאוד שלבן אדם תהיה אהבה. הרגשות שלנו צריכים אהבה. בלי אהבה הרגשות לא מתקיימים. הם צריכים אקולוגיה תומכת ואמפאטית כדי לחוש בטחון רגשי. הרגשות של היחיד זועקים מבדידות ומכאב. וככל שיש יותר כאב – כך תהיה יותר השתוקקות להתאהב. מדובר כאן על צורך אמיתי בתמיכה רגשית.

ככל שאדם רגיש ועדין נפש יותר כך זקוקה נפשו לאמפטיה ותמיכה רגשיים, לשון אחר: החומרים האותנטיים של האהבה.

אין ספק שכאן מגיעה הכתיבה של השורות עד כה לפרדוקס חשיבתי –מצד אחד האהבה נוגדות התפתחות תודעתית ושימוש במודעות עצמית – ומצד שני לא יכול אדם לצלוח את ימיו בלי השיקוי משכך הכאב של האהבה. (הכאב יהיה גדול במיוחד ככל שאדם רגיש ובעל שאר רוח יותר).
לא לחינם יש קושי כה גדול בשני התחומים החשובים הללו: אהבה ומודעות עצמית ("דע את עצמך"). כל לאחד מהם חשוב ביותר למען התפתחות וקיום חיי רגש יציבים ובטוחים. ושניהם ביחד קשה להם לדור בכפיפה אחת.
ועם זאת ויתור על התפתחות אישית באחד מתחומים אלו, כמו מוציאה את הצבע מן החיים, הנותרים להם אפורים ומשמימים במקרה הטוב – וקודרים ומדוכאים במקרה הרע.
גבריאל רעם, 29.2.13

 
או: הדיאלוג האיכותי כדרך להגיע לרמה רוחנית גבוהה

אנחנו מדברים כמעט כל הזמן. מדברים ומדברים. מדברים הרבה ואומרים מעט. דיבור אינו בהכרח שיחה, כפי ששמיעה רחוקה מהאזנה (או הקשבה). וכפי שבהסתכלות לא רואים ולא מבחינים במקצת מן הדברים להם ניתן לשים לב בהתבוננות.

חלק ניכר מן ההנאה והסיפוק מן החיים, טמון ביכולת לעבור מן השמיעה, ההסתכלות והדיבור –  אל הממד הנפשי, הרוחני. זה שצריך עבורו מאמץ תודעתי כלשהו.

רובנו משוכנע שאנו אכן משוחחים. למרות שעם רוב בני האדם עמם אנו 'משוחחים'  – אין לנו על מה לדבר . ועל מה שאנו באמת רוצים לדבר  – אין עם מי…

דיבור הוא אקט תקשורתי חיצוני, הבא ליצור דימוי של מפגש בין שני אנשים על ידי המדיום של החלפת מלים. דיבור הינו החלפה סתמית ומנוכרת, כאשר להג ופטפוט היא הרמה הנמוכה שלו, והחלפת מידע היא רמתו הגבוהה. בשיחה המצב אחר; כאן המלים משמשות לשם הידברות, הבנה של הצד השני, זרימה וסנכרון פנימי בין שתי עמדות נפש נפרדות.

דיבור, שיחה, דיאלוג
הדיבור נוטה למונולוגים (מתחלפים או מקובעים). בשיחה קיימת הדדיות וסינרגיה. וכפי שיש הבדל בין דיבור לשיחה, כך קיים הבדל של רמה נוספת, זו שבין השיחה לדיאלוג; אם הדיבור מייצג את הרמה הגופנית והשיחה את הרמה הנפשית, הרי שהדיאלוג מייצג את הרמה הרוחנית.

הדיאלוג הוא התלקחות המטריה השיחתית  – למצב בעל תודעה עודפת. כאן שני המשוחחים מבינים זה את זה, אך גם חווים חוויה של מודעות נרחבת ועמוקה יותר באשר לדברים עליהם הם מדברים. כך שדיאלוג הוא גולת הכותרת של השיח האנושי.

בשיחה – עדיין יכולים להתרחש מאבקי כוחות והתרברבות. והיא אף מאכלסת, לרוב,  מסרים סותרים וסמויים. אך במצב דיאלוגי – זה לא קיים. בשיחה עדיין קיים האגו,  בדיאלוג הסיסמא היא: WIN WIN, הניצחון שלך הוא הניצחון שלי.

דיוויד בוהם, שהיה פיזיקאי קוואנטים ידוע, ובערוב ימיו התעניין מאוד ברוחניות ובדיאלוג ואף ניהל שיחות רבות עם קרישנמורטי, אומר כי עצם המילה דיאלוג  – שבאה מיוונית עתיקה – כבר אומרת לנו כי המדובר על מעבר דרך משהו, Dia, והדבר שעוברים דרכו כאן הוא

משמעות. Louge  בא מן המילה לוגוס; משמעות. על כן דיאלוג הוא הדרך אל המשמעות, הטאו של הלוגוס.

בדיאלוג מתקיים מסע מן הכאוס אל הלוגוס. מחוסר המשמעות והזרות של שני אנשים שלא מכירים זה  את זה – אל האיחוד הפנימי המושג דרך המשמעות המשותפת. הדיאלוג הוא תהליך אמנותי. והמשותף לשניהם הוא שגם באמנות וגם בתהליך הדיאלוגי, חומרי הגלם מצויים במרחק רב מן התוצאה המעובדת, התוצאה שעברה תהליך. באמנות לוקחים חומרים לא מעובדים, כאבן ומתכת – בפיסול, גוף האדם – במחול, בד  ומכחול – בציור, תוף או מיתרים – במוזיקה – ומפיקים מהם תוצרים אמנותיים מופלאים. כך גם בדיאלוג; ניתן לקחת את חומרי השיחה 'הלא מאולפים' (זרות, סתמיות, חשדנות, בדידות, כמיהה, זרות, חיבה, עוינות וכו') – ועל ידי בגרות, אינטליגנציה, ערנות, קשב, רגישות ואמפתיה –  להתמירם לאמנות דיאלוגית. עם זאת ההבדל בין האמנות לדיאלוג הוא בכך שבאמנות בדרך כלל האמן הוא השולט הבלעדי, או לפחות נותן הטון העיקרי בעוד שבדיאלוג שני המשוחחים פעילים, שניהם שווים, שניהם עובדים בסינרגיה.

הדיאלוג של מרטין בובר
מי שהקדיש מחשבה וכתיבה מרובה לנושא הדיאלוג היה הפילוסוף היהודי הנפלא מרטין בובר. בובר, שדגל ברוחניות אקזיסטנציאלית, היה אחד הפילוסופים שהקדישו חלק נכבד מן הפילוסופיה שלהם לשיחה, בעיקר בספרו "אני אתה" שיצא בשנת 1923. ובספר: "חיי הדו שיח" שיצא ב-1948, בהם הוא עושה הפרדה בין שיח של 'אני הוא', לשיח של 'אני אתה'.

השיח 'אני הוא' הוא שיח מנוכר, זר, שבו המשוחח מתייחס לבן שיחו כאל חפץ. בעוד ששיח ה'אני אתה' הוא שיח אישי, אינטימי, מתייחס לזולת בחום, מזכה אותו במלוא תשומת הלב. נוטה אל הדיאלוג.

בובר, ניתן לומר, קידש את הדיאלוג לא רק בין בני אדם, אלא גם כדרך גישה כמעט לכל דבר בחיים, למשל בפסיכולוגיה; לדעתו הפסיכולוג אינו יכול להכיר את האדם הנמצא אצלו בטיפול מבלי שיכניס באופן מודע את כל כולו לתוך הסובייקטיביות של הזולת. הוא מדבר על 'כניסה מדעת לתוך מעשה הזיקה השלמותי', כלומר להיכנס מדעת לזיקת 'אני אתה' שנעשית מתוך חסד, ולא מתוך מאמץ.

בשנים האחרונות מתרבים אנשי הרוח והגישות הפסיכולוגיות הדוגלות בגישה של אינטימיות וסובייקטיביות – כדרך אל האמת. בובר דיבר על כך בתחילת המאה ה-20 כשכתב על גישה של חוויה סובייקטיבית ויצא נגד הניתוק לשם התבוננות. הוא אף הרחיק לכת וטוען כי "רק על ידי הבנת אחרים אפשרית ההכרה ואפשרית הידיעה בכלל" ("פני אדם", עמ' 70).  

גישתו זו לחשיבות האולטימטיבית של מפגש אמת בין אדם אחד לאחר חשובה במיוחד על רקע הגישה המנוכרת שמציג המדע בכלל ואבי הפסיכואנליזה בפרט – שדרך לימוד קר ואובייקטיבי ניתן להבין את האדם.  בובר מדבר כאן על מהפכה שלמה, הוא אומר כי רק דרך הליכה לאיבוד באחר, נוכל לגלות אותו ולהבין אותו, וכי כל ניסיון להבינו באופן קר ומושכל יפספס את החלק האמיתי שבו, את הליבה שלו; את עצמיותו, כי את זו ניתן להבין רק על ידי פגישה בלתי אמצעית, על ידי החוויה של שניים שמתאחדים במפגש הדיאלוגי.

בובר ראה ביכולת לקיים דיאלוג משהו שמבדיל ומציין את האדם מכל היצורים האחרים. משהו שמדגיש את האנוש שבו. "מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו" ("פני אדם", עמ' 17). בובר רואה בפגישה בין שני בני אדם נוכחות של הדדיות, שעד שלא נתממשה – האדם עצמו לא בא לידי מימוש.

זן ואמנות השתיקה הדיאלוגית:

אדם שאל את מורה הזן איקקיו (משורר, פרחח, אמן של דרך התה, אוהב נשים מן המאה ה-15 ביפן), מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?
מייד נטל איקקיו את המכחול וכתב, "קשב"
זה הכל? שאל האיש, לא תוכל להוסיף משהו?
איקקיו הוסיף עוד פעמיים, "קשב, קשב".
האיש היה מוטרד. מההה! אני לא מוצא עומק או דקות מיוחדת במה שכתבת.
איקקיו כתב מיד, "קשב".
האיש כעס. "מה פירוש המילה 'קשב'?"
ואיקקיו ענה בעדינות, "קשב פירושו קשב".
(מתוך שיחות מטורפות" יעקב רז, הוצאת מודן 1995 עמוד 8)

***
איש כתב שיר מוות כששכב על ערש דווי. הוא קרא לחכם זן והראה לו את השיר.
אמר לו החכם "בשעה זו, במקום לפטפט, שא את סבלך ומות!"
למשמע הדברים, חייך האיש ומת".
מה משותף לחיים ולשיחה? בשניהם התוכן חייב לעבור דרך האין, דרך הריק, דרך הלא ידוע.
דיאלוג יכול להתרחש רק בחלל ריק (שתיקה, הקשבה). ורק בתוכו החיפוש המשותף הזה יכול להתרחש.

כל דבר בטבע צומח לקראת חלל ריק. צמיחה אורגנית אוהבת חללים וריקנות. אנחנו בני האדם לא כל כך אוהבים חללים. אם החללים הם במבנה – אנו ממלאים אותם ברהיטים ובתמונות, אם זה בטבע – אנחנו ממלאים אותו בבניינים, בתים, כבישים וכו'. ובשיחה אנו מיד ממלאים את החללים והרווחים במלים.

החלל והשקט מפחידים אותנו. לדעתנו הם שם כדי שימולאו, וכמה שיותר מהר, בחומר. לא משנה איזה.

אנחנו רואים את החלל והאין כמשהו שבא לטרוף אותנו, לבלוע אותנו, להעלים אותנו – אל תוכו.
החלל והריק נקלטים על ידינו כמשהו שהוא נגדנו; או שהוא בולע אותנו, או שאנו מזדרזים; ממלאים וחוסמים את לועו הענק. מי קודם?

איננו יודעים לעבוד עם החלל, אלא בעיקר  נגדו.  צייר, לוקח את החלל שעל הבד ופותח אותו, הולך איתו, לראות לאן יוביל. עבור האמן היוצר – החלל הוא מדריך, הוא דרך, הוא דלת אל הלא נודע, הלא ידוע. אסור לאמן להתחיל יצירה עם מה שהוא יודע, אלא להיכנע למה שהוא לא יודע – לחוסר הוודאות. לתת למה שהוא לא יודע ולחוסר הוודאות להוליך אותו אל מה שמעבר להם, לעולם שמעבר לריק.

וכך גם בשיחה שיש בה ממד רוחני, ממד של מעבר; אמנות השיחה אינה פוחדת מן הריק, לא מחפשת  למלא אותו בגבב של מלים. ואז להוסיף עוד ועוד מלים, עד שנסתם החלל ואין עוד מה להגיד. שיחה הנושקת בהוויה הרוחנית של מה שנאמר –  מחפשת את השתיקה ומתערסלת בתוכה, מנסה להתיידד עמה, ואז דרכה מחפשת את מה שלא נאמר; מה מאחורי השתיקה, כי שם האמת. הזיוף מצוי לפני השתיקה, מכסה את השתיקה, מסתיר אותה. אך מעבר לשתיקה יש אמת תת הכרתית, משהו שאולי אפילו לא הודינו בו  אפילו בפני עצמנו. מעבר לריק-השתיקה מצוי האני הלא ידוע, האני הלא מודע, שכדי להגיע אליו יש צורך לצלוח את אגם האין.

ואגם-האין תמיד ניצב בין שני המשוחחים, מפריד ביניהם, אך רק לכאורה. ולמעשה הוא המדריך הסודי של הלא מודע של שניהם. מחכה שיצרו איתו קשר כדי שבעזרתו ניתן יהיה להגיע לממד החבוי שבשיחה. ושם לגלות פוטנציאל שיחתי אדיר, שממתין לקחת שליטה ולהתחיל לגלות להם דברים.
וכה מעט שיחות צולחות את אגם האין, את סמבטיון השתיקה הזה. ברוב השיחות בעיקר דוחסים ודוחסים, עוד ועוד מלים, כדי לא לתת לטריטוריה של השתיקה לגדול ולהתרחב. וכל מילה מעגנת את השיחה בידוע, במוכר, בשטחי, בחד ממדי, בהכרתי – בזה שלא מוליך לשום מקום מלבד זה שכבר היינו בו או שכבר לעסנוהו לעייפה.

בכדי לשוחח באופן דיאלוגי צריך לשתוק. ולא סתם לשתוק, לשתוק מתוך ידיעה, מתוך אהבה, מתוך דבקות. להתמסר לשתיקה – כדי להגיע לארץ המובטחת של השיחה.

להתגבר על הפחד (מן האין, שמיוצג על ידי השתיקה) ולדעת ולהאמין שמעבר ללא ידוע מצוי הידוע האמיתי, אם רק ניתן לעצמנו ולזולת את המרווח להגיע לשם.

אך לשם כך עלינו להרפות שליטה, לא להתאמץ כל כך לדבר ולדבר, אלא לדעת לוותר. לתת לעצמנו לצלול לאין המצוי בין שנינו ולאפשר לציפור הגדולה של האמת הפנימית לקחת אותנו למקום אחר, מקום בו שנינו נרגיש האחד עם השני כמי שהגיעו הביתה.

*המאמר מבוסס על פרקים מתוך ספרו של גבריאל רעם, "אמנות השיחה, מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות" שיצא בהוצאת "ידיעות אחרונות".