ארכיון הקטגוריה: מין ואהבה ויחסים.

כיצד משפיעים מין ואהבה על היחסים, אם בכלל. והאם אפשרי לחבר בין מין לאהבה? או האם רצוי להפריד ביניהם?

הידידות כקונכייה/ גבריאל רעם

כשאנו באים לדבר על החיים, אנו זורקים לאוויר מלים; מלים שמרכיבות, לתחושתנו, את הצדדים היותר ´גבוהים´, יותר ´תרבותיים´ של חיינו. מלים שהן כמו ריהוט לדירת חיינו. ריהוט שבלעדיו תהא דירת חיינו שוממה מתוכן. מלים כמו ; אהבה, שיחה, ידידות.

נושא הדיון של מסה זו הוא הידידות; מה באמת שוכן בה? כיצד היא הידידות שלנו? הרי כאנשים צעירים איננו מתכוונים לעשות חיינו ללא ידידים, וברור שכל אדם רואה את חייו, לאחר גיל הנעורים משופעים בידידים רבים, או מנוקדים במספר קטן ואיכותי של ידידים מסורים.

מה קורה לידידים מבחינה כמותית במהלך החיים זה עניין אחר, כאן כוונתי לעסוק בעניין מעט שונה; באספקט האיכותי של הידידות. והכוונה כאן לא להסתפק בגירוד שטחי של פני השטח. אלא לצלול לעומקי אוקיינוס הידידות. ואכן אם נמשיל את הידידות לאוקיינוס, הרי יש מי שיושב לחופו ומתחמם בשמש, אך לא מרטיב את הרגליים. יש מי שטובל, יש מי ששוחה ויש מי שצולל לעומקים. וכדי לצלול לעומק האוקיינוס יש צורך במצפן ומפה. המפה והמצפן הן המודל, או המטאפורה, עימן נשתמש במסה זו.

ושם המטאפורה: הקונכייה.

מודל הקונכייה אומר כי כל מושג וכל תחום איכותי של חיינו יכול לתת עצמו בשלוש רמות:
רמת הקונכייה,
רמת הצדפה
ורמת הפנינה.

הקונכייה היא מה שנותר בידינו כשהצדפה נעלמת. הצדפה היא החיים הפנימיים של הקונכיה. והפנינה היא מה הצדפה יכולה ליצור מתוך עצמה.
ומה עושים אנו בני האדם עמן?
ובכן אנו אוספים קונכיות, מקשטים עמן את בתינו. פעם חיו בהן צדפות. חלקן נאכל על ידינו, חלקן מת ונותרה רק המסגרת חסרת השימוש של מה שפעם כיסה והסתיר אותן. בכל הקונכיות קיימות צדפות, אך לא בכל הצדפות מתפתחת פנינה. ואם את הצדפה אוכלים, הרי שאת הפנינה שודדים. ואם הקונכייה לקישוט, אזי הצדפה – למאכל, והפנינה – לסחר מחר. (במסה זו נעסוק יותר בצדפה ובקונכייה, באשר לפנינה ובכן זה ממד אחר, מציאות ורמת תודעה שונים. עליהן – לא כאן, ולא עכשיו).

ולפני הצלילה לתוך מושג הידידות דרוש חימום קל. שהרי כמו בהופעה של זמר גדול, בתחילה מביאים להקת חימום או זמר חימום, , ש´יחממו´ את הבמה לקראת ההופעה הגדולה. וזמר החימום הפעם היא זמרת, ´שיחה´ שמה. ובכן בדרך כלל, כשאנו אומרים: "הם שוחחו", או "הייתה ביניהם שיחה" – איננו מתכוונים לצדפה. וודאי ווודאי שאיננו מתכוונים לפנינה שיש בחלק מן הצדפות, אנו מתכוונים לקונכייה. כשאנו אומרים ששוחחנו, או שהם שוחחו, אנו יותר מתכוונים לאקט הדיבורי, שבתוכו אמורה לשכון צדפת השיחה, (שבתוכה אמורה לשכון פנינת ההתלקחות המטא-שיחתית).

ידוע לנו הרבה על קונכיות, פחות על צדפות ועוד פחות על פנינים.
קונכיות השיחה שלנו הן של פטפוט, להג, דיבור סתמי. כולן נראות אולי חביבות או נעימות, אך לרוב אלה צורות צבעוניות שמעטרות את הקונכייה השיחתית. (לא כל קונכייה שאין בה יותר צדפה – נותרת ריקה. לעתים משתכנים בה גופים זרים, כמו כוונות נסתרות, מסרים סמויים, מאבקי כוח, מניפולציות. אבל כך או כך הקונכייה כבר לא אוצרת בתוכה את הגוף החי והרוטט של נשמת השיחה.
(והיתר, אודות השיחה, מפורט בהרחבה בסיפרי: "אמנות השיחה", יצא בהוצאת ידיעות אחרונות בפברואר3002).

אז מה לגבי הידידות

ובכן, כפי שמודל זה מציע, אנו מכירים בעיקר ידידות קונכייתית, שאין בה הרבה. יש בה התחברות על בסיס של אינטרסים, של הנאה, כיוף, סמיכות של זמן ומקום. סמיכות של תכונות דומות. אך כל אלה הן מסימניה של ידידות שנסמכת על הנסיבות, שנסמכת על הקונכייה. היא לא כוללת את הנדבכים ה´צדפתיים´ של הקשר.
כשאנו אומרים משפטים שמשובצת בהם המילה ´ידידות´ בהטיות שונות (´זה ידידי´, ´התיידדנו´) ברוב המקרים זו ידידות של קונכייה.

מצמידים אותה לאוזן, שומעים קולות של המחוז ממנו באה הקונכייה; קולות והמיות של ידידות. אך מה שהיה פעם מסתור ומגן נוקשה לחיים פועמים, נסתרים, רכים ופגיעים – הוא היום שריד שבא במקום זה שפעם חי בו. אנו רואים את הקונכייה, קוראים לה בשם הצדפה ומאמינים שהיא הצדפה. היא עדות עבורנו שפעם חי שם משהו. אך עתה נותרנו עם קווי המתאר, עם התדמית של הדבר האמיתי.

אנו יושבים עם ידידנו, מדברים על מה שמוצג בטלוויזיה, או על מה שקרה בעבודה, או מדברים ומביעים דעתנו על פוליטיקה, גברים, נשים – אך זו שיחה ידידותית של קונכייה. שהרי מאחורי הדברים הנאמרים, מצוי וחי התוך הפועם של מה שאנו באמת מרגישים, מה היינו רוצים באמת להגיד, לאיזה סוג משוב או היינו מצפים בתגובה על דברינו מידידנו. אך הכל נבלע בשיחת התדמית הקונכייתית; מדברים איך שמקובל, איך שנהוג. לא איך שמרגישים ורוצים לדבר ושידברו אתנו. ואיך שמקובל – זו המעטפת החיצונית והקולקטיבית שהשתלטה על התוך האישי.

בכלל שכחנו ואנו לא יודעים איך משוחחים עם ידידים מתוך הצדפה ולא מתוך הקונכיה. צדפות יכולות לחוש את התוך הרך והפועם, האחת של השניה. צדפות יכולות להזדווג, ולהוליד את הדור החדש של צדפות; ידידות יוצרת קשר עם ידידות ומתוך זה נולדת ידידות חדשה; בכל פעם רמות חדשות של ידידות, גבוהות יותר, עמוקות יותר, נולדות מתוך הידידות הקודמת.

אך ידידות של קונכיות, היא קשה, נוקשה. אוטמת ואטומה. אין לנו מושג מהי ידידות של צדפות. כמו שעל סמך התבוננות ואחיזה בקונכייה קשה ואטומה איננו יכולים לשער את הרוך והחדירות של הצדפה. הטרגדיה האירונית היא, שאת הקונכיות אנו אוספים, משמרים, מציגים לראווה לנוי. את הצדפות אוכלים. ובפנינה משתמשים לסחר מכר. השריון המגונן והתדמית המציגנית באו במקום רוח הדברים ונישמתם. אנו צורכים את הנשמה, (צדפה), מתהדרים בעטיפה (קונכייה), ושוכחים את התודעה העודפת (פנינה), שהייתה יכולה להיוולד מתוך הנשמה.

אין לנו מושג על העולם האמיתי שאמור לחיות בתוך הדברים שלהם אנו קוראים בשם: חיים, או לחיות. אז היכן ניתן בכל זאת למצוא צדפות של ידידות? אולי בסיפורי אגדות, סיפורי אבירים; סר לנסלוט וסר גלאהד מסיפורי השולחן העגול. סיפורי חז"ל, (שאיננו יודעים אם אמיתי או סיפור בלבד). בתלמוד מסופר על ריש לקיש ור´ יוחנן. שם זה נגמר בטרגדיה, אך הידידות המופלאה שבין השודד לבין הרבי היא משהו שנושב מן הסיפור ונוגע בנו כאן ועכשיו וממחיש מעט מן התחושה הזו של ידידות אמת. וזה היה קיים גם במציאות למשל בימי הביניים בטורקיה, סיפור הידידות המופלא והטראגי אף הוא, בין השייך מטבריס והמשורר הסופי הדגול ג´אלאל א דין רומי.

בשלושת הסיפורים הללו, שני הידידים לעתיד נפגשו כשהם נלחמים זה בזה, מפגינים את עוז רוחם ונחישותם. ולאחר שהתברר מי המעולה מבין השניים, אז, ורק אז, נכרתה ברית ידידות צדפתית בין השניים.

ידידות מסוג זה מיוחדת לגברים, באנגלית היא נקראת: קומרדשיפ´Comradship´ – שאפשר לתרגמה כמחויבות פנימית איתנה ואמיצה. שותפות גורל שבה מתלכדים התכונות של הגבריות במיטבה.
בשני הסיפורים האחרונים, זה של שני הסופים ושני חכמי התלמוד, אנו מוצאים כמה קווים מעניינים, אחד מן השניים היה שודד או ריקא ופוחז והשני חכם נערץ. וההתלכדות ביניהם הייתה כזו, שהברית נעשה עילאית וחשובה להם מחייהם. ובשני המקרים זה נגמר במוות טראגי, לפחות של אחד מן השניים. המדובר על ידידות גברית צדפתית, זו שבה שני הגברים מתחילים את הידידות במבחן עוצמה ונחישות הדדי והמפסיד מכבד את המנצח ונעשה ידידו. ומקבל את המעולה מבין השניים, ומקדש את הידידות על פני האדרה עצמית. היכן זה קיים כיום? ובמידה וזה מתחיל כך, (בהתמודדות ללא כוונות של עוינות או השמדה של הזולת) וגמר בהכרעה של החזק מבין השניים – שמים אחת ולתמיד את מאבקי הכוח מעבר לגדר. עכשיו יודעים מי החזק והמוביל ויכולים להתפנות לעסוק באמת בידידות, שהרי היא שחשובה.

היום מתחילים ידידות בין גברים בחיבה. חיבה שמאחוריה שוצפים אינטרסים. מתחילים בקונכייה שבתוכה, כאמור, שוכנים הגופים הזרים (של מאבקי כוח וחשדנות). אך היה יכול להיות והיה פעם – אחרת. ידידות בין גברים. שותפות גורל עזת רוח, יציאה למסע תוך סיכון אישי למען הגעה משותפת ליעד. כך ידידות בין גברים.

וידידות (צדפתית) בין נשים היא עולם אחר לגמרי. אם ידידות בין גברים היא משהו כמו נשיבת הרוח הפראית בפסגות, רחוקות ומושלגות – אז ידידות בין נשים היא לטיפה ענוגה, אוספת, מחבקת מלאת חסד רוך ורחמים. תומכת ואמפטית. ידידות הנשים היא צרי, תחבושת. יד צוננת על מצח קודח מלחץ ותחרותיות. יד מחממת כשקופאים בצינת הבדידות והנטישה.

אם גבר מתחיל את צדפת הידידות שלו בקרב ובהתמודדות שבאה למדוד עוצמה פנימית. אז נשים מתחילות ידידות בהפגנת חולשה. וכשהן מפגינות חולשה, אובדן או צער – אלה מהווים אבן בוחן לאישה האחרת, למידת הרחמים שהיא יכולה להנפיק. וכפי שידידות גברית היא פלדה מחושלת של שתי חוליות המשתלבות האחת בשניה על מנת ליצור שלשלת איתנה שלא ניתן לנתקה – הידידות הנשית היא שער הרחמים, היא מיטה רכה של קבלה וחסד – לתוכה שוקעים כשכלו כל הקיצין ואין כוח עוד.

אצל הגברים זו ידידות של לוחמים; גו אל גו, שכם אל שכם. בתחילת החיים זו עמידה משותפת כנגד הנחשולים המאיימים ולקראת החצי השני של החיים אלה התהומות והמדרונות של גיל העמידה והזיקנה. גברים נלחמים ביחד, כי זה נורא להילחם לבד. כי דרך הגבר היא דרך הלוחם ולוחם בודד תמיד מובס, ואם אינו מובס, אולי מוטב היה לו שהיה מובס, כי מה הטעם להילחם אם אין מישהו לצידך שעליו אתה יכול לסמוך בעיניים עצומות. מישהו שמתחלף איתך ואתה איתו – בשעה שהאחר אוגר ואוצר כוח, בין משבר, לאיום לסכנה.

ידידות הנשים היא חסד מופלא, Grace Amazing . משהו שחופן את הנפש הפצועה, העייפה, המדולדלת, המוכה, המאוכזבת. מערסל אותה ונותן לה את החום האנושי שמאפשר לה להשתקם מבפנים.

אצל הגברים – הכח של האחד מעניק כוח לזה שנחלש. אצל הנשים הרוך – מאפשר לשקם את הרוך הפנימי שאבד מחמת קשיותם של החיים.

אך כאן אנו שבים למה שאנו מעוללים לצדפה; אנו צורכים אותה, כפי שאנו צורכים את הידידות. במקום להתמסר לתהליך הסינרגי – אנו מתגאים במספר הידידים שלנו; צוברים אותם. מנפנפים בשמות של ידידנו. מנסים להתיידד עם מי שכדאי. אנו גם צורכים את צדפת הידידות כשאנו משתמשים בה כאנטיתיזה לבדידות המכרסמת בתוכנו. לא בגלל האדם, ולא בגלל מה שיכול להתרחש בינינו, אלא בגלל מה שאנו חווים כשאין ידידות. כאן הידידות היא משנאת המן (הבדידות) ולא מאהבת מרדכי. וגם זו צרכנות. במקום לתקשר עם הצדפה – אנו בולעים אותה. כדי להנות מן הטעם.
במקום לשאוף אל השני כדי ליצור עמו אחדות – אנו משתמשים בו כדי לספק מאוויים וחוסרים אגואיסטיים.

כי מהם חיינו ללא הידידות
כי מהם חיינו ללא הידידות הגברית
כי מהם חיינו ללא הידידות הנשית
עזובה ושברון לב. מפח נפש ומרירות.
כיצד זה שכחנו
כיצד זה התנחמנו בקונכייה הריקה, בתדמית הנבובה – של הידידות

אך גם קונכייה היא משהו, בכל זאת. כי כשיש לך קונכייה יש לך לפחות את הגעגועים; אתה שומע את המיית תוכה החלול המזמר אל מה שהיה יכול לחיות בה. ואתה מתגעגע אל הקסם הרחוק, אל העולמות
הרחוקים שפעם הצדפה הייתה חלק מהם.

עסקת החבילה של המיניות והאהבה.

אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל;  מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח. 

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי.  הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.

מחשבות על נטישה.

האם נטישה היא עניין של גורל?

האם יש אנשים שנגזר עליהם להינטש?
עד כמה רבים הם הננטשים?
נטישה היא אחד הדברים היותר קשים בחייו של הננטש, יש כאן עלבון קשה, כמו להיזרק כבקבוק ריק מתוך משאית נוסעת.
יש נטישה ויש פחד מפניה,(separation anxiety[i])  מה קדם למה? מי כאן התרנגולת ומי הביצה?
את מי נוטשים? האם יש משהו בהם שהופך אותם לברווזים במיטווח?
באופן פיזי ורגשי, נטישה היא ניתוק מוחלט מן הננטש.

נטישה קיימת ביחסי אהבה יותר מאשר בידידות. בידידות הקשר יכול להיחלש ואז פשוט להיתפוגג, אך באהבה זה כמו עריפת ראש, זה בדרך כלל פתאומי, חד, אכזרי, ללא סימנים מוקדמים.
הנוטש עושה זאת ללא הסברים, היעלמות וזהו.
הננטש עובר בבת אחת ממקלחת של מים חמים למקלחת של מים קרים כקרח.
אי אפשר להתאושש ממנה, עוד שנים אחרי שזה קרה – זה עדיין כואב.
וזו הטרגדיה של הננטש; למרות הנטישה הוא נשאר קשור בכל נימי נפשו. רק שבמקום פרטנר מלא חום, תשומת לב ותמיכה – יש עכשיו ריק, אין כלום.
כששני אנשים נמצאים בקשר אינטימי וקרוב – הם נעשים מחוברים ונטישה היא קטיעה של האיברים המחברים בין השניים כדי להשיג הפרדה.
לנוטש אין כאבי נטישה, בעיקר הקלה מן העומס שהאחר הפך להיות עבורו.

הננטש לא יכול להשלים עם עובדת נטישתו, הכאב גדול מידי, ועל כן הוא מדמיין שעוד מעט יהיה סימן חיובי מצד הנוטש. הננטש מדמיין את הנוטש כנוטה לחזור אך משהו עוצר בעדו. כאילו אם לא יסכים ויפנים את הנטישה הוא יוכל לבטל או להמתיק את הגלולה המרה. דמיונות אלו מפחיתים את הדיסוס בו הוא חי מאז הנטישה.

***
אין שיממון וריקנות יותר גדולים מאשר החלל שהשאירה מאחוריה אהבה שהייתה.

.

www.metrolyrics.com/50-ways-to-leave-your-lover-lyrics-paul-simon.html


  1. [i] ^ Redlich, Ronny (February 2015). "Are you gonna leave me? Separation anxiety is associated with increased amygdala responsiveness and volume". Social Cognitive and Affective Neuroscience. 10 (2): 278–284. doi:10.1093/scan/nsu055. PMC 4321627. PMID 24752071.
  2. ^ Davidson, Tish. "Separation Anxiety." Gale Encyclopedia of Children's Health: Infancy through Adolescence. 2006. Retrieved October 6, 2014, from Encyclopedia.com: http://www.encyclopedia.com/doc/1G2-3447200510.html
  3. ^ Jump up to: a b c d e f g h i j k l m n o p q r s Ehrenreich, J. T; Santucci, L. C.; Weinrer, C. L. (2008). "Separation anxiety disorder in youth: Phenomenology, assessment, and treatment". Psicol Conductual. 16 (3): 389–412. doi:10.1901/jaba.2008.16-389 (inactive 2019-07-21). PMC 2788956. PMID 19966943.

תבניות משחקיות ביחסים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בין תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים,. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית ובעיקר, גורמת לכאב רגשי קשה. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההדגשה היא שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"…

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים (מה שאני מכנה בשם: יחסים אורכיים, או יחסי צפון דרום) ויחסים פחות מפותחים, (מה שאני מכנה: יחסים רוחביים, או מזרח מערב) כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: Transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו הומצאה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

הורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו ניטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגר מדבר בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם ניטרליים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני 'ילדים' מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשריים, כנ"ל גם בין שני 'הורים'. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנסאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ושוב, עם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימיים – יש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: (ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט (נמוך)

חטיבה ב', משחק המשפחה (בינוני)

חטיבה ג': משחקי מטא.(גבוה)

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. בתחתית זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

GAME                               AIM

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי) משחקים 'גבוהים'.

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

b. Mediocrity, ordinariness -game

Householder Game/    raise family (מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

A.   Object Gamesמשחקים 'נמוכים'. (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיים. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאים להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה), בגרות נפשית, פיתוח התודעה ועוד…

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו'?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

(משחקי המשפחה, הם עבור בני אדם שלא מצאו עצמם, או לא התאפשר להם לשחק באחת משתי החטיבות, משחקי אובייקט ומשחקי מטא).

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be, ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספר: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם,

על רופאים, מרפאים והנפש

על רופאים, מרפאים והנפש*

יש בעיה עם רופאים ותרופות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה)  רחוק.

הרופאים רואים מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים במערכת המכאנית ולא אנשים שזקוקים לאנושיות.

אותו הדבר חל גם על פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שאמורים להתייחס יותר לאדם ולנפשו, להרגשתו, מחשבותיו וכו',  גם הם רואים את המכאניקה הסטטית במקום את הדינמיקה בינם לבין הפציינט.  הם רואים בעיות אישיות, קשיים בתפקוד, הפרעות נפשיות (ברמות שונות של חומרה) ומסביב להפרעה כרוך אדם, (שלמעשה אולי בכלל קצת מפריע לעיסוק בהפרעה הנפשית…).

אין זיקה דינמית בין הרופא או המטפל ובין האדם שבתוך הפציינט, אין מה שבובר מכנה: יחסי 'אני אתה', אלא ניכור, הוא קורא לזה: 'יחסי אני לז' (או 'אני הוא').

אך אם נחזור לרופאים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים – ההתעלמות מן הנפש ומן האדם כיצור אנוש שאפשר וצריך לפתח כלפיו זיקה אישית – אינה אשמתם, זה מה שהם למדו. הם לא למדו על בני אדם, יחסי אנוש, אמפטיה, חום אנושי, זיקה אישית, יחסי 'אני אתה', לפגוש את האנושי שבאדם לפני שפוגשים את ההפרעה או החולי שבו. הם למדו כמעט אך ורק על החלק המכאני, משל בני  אדם היו מכוניות מקולקלות או מכשיר טלוויזיה לא תקין. אך האדם הינו יותר מאשר מכונה מקולקלת, הרי בכלל, חלק גדול מן המחלות נגרם בגלל בעיה פסיכוסומטית. כשיש בנפש כאב גדול של הזנחה, הוא חייב למצוא ניקוז והוא מוצא אותו באבר קרוב, או חלש במיוחד. (כמה מחלות והפרעות אישיות היה ניתן למנוע לו היה יחס  של דינמיקה ואינטימיות בסגנון של 'אני אתה' הבוברי לנפש?).

אולי בכלל חלק מן המחלות נגרמות בגלל שלא מתייחסים לאנושי ולנפשי שבנו. בגלל שמשהו בדינמיקה הבינאישית (אינטימיות למשל) כה חסר?

עבור הפציינט לקבל את זה מרופא, זה כאילו לקבל ביקור של מלאך. (אולי כי הם מסתובבים עם חשיבות עצמית שכזו).

השאלה היא להיכן אתה כרופא או פסיכולוג מכוון את דבריך ותשומת הלב שלך,  לעבר נקודת עומק אנושית או כלפי חיצוניות מכאנית? 

אך מדוע מלמדים כמעט אך ורק איך לתקן את החלק המכאני?  כי כל העולם הוא כזה, יש התעלמות מן הנפש, מן הילד הפנימי, שתמיד עזוב, בודד ומבולבל, והוא כה זקוק לחיבוק, להרגעה, לנחמה, במיוחד מן האחר, שלא חייב לעשות זאת כי הוא בן משפחה, אלא בגלל שהמשותף לכם רב על השונה. והמשותף הוא החלק האנושי; שניכם תזדקנו, שניכם תפתחו מחלות בגיל מאוחר יחסית. שניכם תחוו אובדן של אנשים קרובים, שניכם תתאהבו בילדים שלכם, שבעוד כמה שנים יעזבו את הבית ולכל היותר ירימו טלפון אחת לשבוע. שניכם תזדקנו ותיזרקו מחוץ לעולם שעכשיו שייך לצעירים. ישנה התעלמות מן החלק הטרגי המשותף, וכך נוצרת זרות קיומית. לא מרגישים את הסבל האישי והאנושי שפועם באחר, שכה זקוק לנחמה.

ואם יש יחס אישי, זה יותר סימפטיה מאשר אמפטיה, וזה דק מאוד, חביבות שטחית שכזו, ואם זה בעל הבית החביב, אז ברגע שיש בעיה בצנרת, כל החביבות נעלמת. הכסף עכשיו מדבר. אנושיות אמתית, דווקא מגיעה כשיש חוסר הסכמה בין דייר לבעל בית, למשל, ובמיוחד כשכרוך בזה כסף.

אנושיות נדרשת ואמורה להופיע דווקא כשיש תקלה, כשיש משהו מרגיז, כשדברים לא מסתדרים.

אם רגשות זה מה שמקיף את האגו, ומחשבות זה מה שמקיף את התודעה, ונוזל זה מה שמקיף את המוח, או הנוזל שמקיף את העובר בשליה – כך האנושיות אמורה להקיף את הנפש.להגן עליה, וליצור חיפוי מפני פגיעה ואיום. בלי אנושיות הישות הפנימית, הנפש תיסבול הרבה יותר. ובאותה מידה שהיא מגנה על הנפש מפני איום (היא תיספוג את המכה, אם היא באה בעקבות האיום), כך היא (האנושיות) גם נחלצת עבור הזולת בשעת קושי נפשי, זה אפילו לא מילים או שפת גוף, זו מן הקרנה עמוק מבפנים. זה כל הזמן שם, אבל כשצריך היא שופעת למקום הנכון. ואז זה כמו חיבוק ממלאך. רק שלא רק שאין לנו אנושיות כלפי עצמנו, גם איננו מקבלים אותה מן הזולת. ואז הנפש חשופה, גם כשאנו חשים רגשות אשם וגם כשהזולת מתקשר איתנו ללא חום אנושי).

כך שכה רבים חסרים אותה, אולי אפילו לא יזהו אותה אם תופנה אליהם?

כמה שיעורים באנושיות, חום אנושי ואמפטיה קיבלנו בבית הספר? לא קיבלנו כי זה לא מכשיר אותנו לחיים, ועל כן זה מיותר. בעיקר לומדים איך להתחרות, איך לקבל ציונים יותר גבוהים מאשר האחרים. על הפגיעות של בני אדם לא ממש לומדים.

התודעה שלנו מכוילת על קליטה והתייחסות לצד המכאני, הקר התועלתי והשימושי שניתן להפיק מתקשורת עם בני אדם. (או שסתם לא יודעים מה לעשות איתם ואז מפטפטים על כלום).

כל עניין הנפש נמצא מחוץ לתחום, קולטים רק את מה שיש לו משמעות עבורנו והנפש והאנושיות שסביבה אינה משמעותית, מה עושים איתה, איך מתייחסים? זה נעשה מאוד ברור כשמישהו בא ומספר על צרה גדולה שקרתה לו, נגיד איבד ילד, או נפרד מאישתו שהיא הבן אדם הכי יקר לו. או הוא מספר שיש לו סרטן בדרגה 4 – צריך לראות את ההתנהגות של הזולת בקטע הזה, הוא כמו דג שהוטל על היבשה. מפרפר בחוסר נוחיות, ובאופן מגושם מנסה להציע עצה פרקטית. או סתם שותק במבוכה. שואל את עצמו: "ומה אני אמור להגיד במצב הזה, אף אחד לא לימד אותי". (בשעה שכל מה שזועק באומלל שאיתו, "תן לי קצת יחס חם, קצת אינטימיות, זה הכל, וזה כה הרבה בשבילי, דווקא בשעה הזאת")

היחס המנוכר המחפצן (כאל חפץ) של בן אדם ליצור אנוש שאיתו – לא רק שהוא מאפיין במיוחד את הרופאים, (והפסיכולוגים והפסיכיאטרים) שבכלל אמורים להיות אמונים על התייחסות לסבל האנושי על כל רבדיו ולא רק לחלק המכאני – הוא גם בא לידי ביטוי ביחס המגדרי. ובעיקר ביחס של גברים לנשים. מגיל מסוים הן חפצים, בעיקר חפצים מיניים, שמשתמשים בהם וזורקים לאחר השימוש.

הגברים לא קולטים את האדם שבה את הנפשי והאנושי שבה. ולמרות שאינם עושים זאת בכוונה (זו ההתניה אליה התרגלו) זה עדיין מעליב ומשפיל.

ושוב אנו חוזרים לרופאים, גם שם היחס לאדם החולה הוא כאל חפץ. "תינשום, תפסיק לנשום, להתהפך על הגב, תגיד אה…, להוציא לשון החוצה"…

המדובר על חוסר עצום, במיוחד אצל רופאים וכו', חוסר בזיקה אישית ובינאישית, בשפת הגוף זה חוסר בסוג של מבט וטון דיבור שלא נעצר ברמת העור של האדם, אלא הוא יותר אינטימי, מגיע למקומות יותר עמוקים ואישיים.

והנפש בפנים צורחת בקולי קולות,  קר לה, וכשלא מתייחסים אליה וכלום מן הרופא או הזולת לא מגיע אליה היא מרגישה מאוד בודדה ואומללה , צר לה מאוד שמתעלמים ממנה. חסרה לה האנושיות הזו שיכולה להגיע רק דרך יצירת אינטימיות עם האדם שבו היא שוכנת.

וזה לא קשה, אפשר ליצור קשר עין, ליותר משניה מהירה, שם אפשר ליצור קשר ישיר עם הנפש, אבל לא מבט קר, פולשני, אלא מבט עם עניין אמיתי, מבט רך עם חיבוק, מבט עם חמימות. היא זקוקה למבט המלטף, לקול הרך שרוצה להגיע פנימה. (ככל שמדברים יותר ברכות וברגש מגיעים יותר עמוק).

וזה אולי הפיספוס הגדול והחטא הגדול שבין אדם לאדם, העדר אינטימיות, זיקת 'אני אתה' בוברית, והתייחסות לחלק הכואב והמוזנח שבכל אדם, הילד הפנימי, המבולבל והאבוד, שהוא/היא – הנפש.

ואולי הבעיה היותר גדולה היא בכך שאנו מרכינים ראש נוכח הניכור, מקבלים זאת בהכנעה, "אולי כך צריך להיות, אולי כך הוא ירפא את המחלה שלי יותר טוב')'? ואז (ולא רק אצל רופאים) מוותרים על הזעקה לאינטימיות ויחס אנושי. מתרגלים.

**

גבריאל רעם

23.6.14

**

לכתוב למעלה ישנה זיקה חזקה לסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", הוצ' ניסן, 2014 (כפי שניתן להבין מן הרמז בשם הספר…).

/

פגיעה רגשית: התיאוריה אודות הסכנות לטווח רחוק

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13

על אנשים, תפקידים ומשחקים.

 

חלק א': תפקידים

אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אז לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו.

חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם  אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד. מי שמאכלס את התפקיד נותן רק גוון מישני לאינטראקציה, רובה נשלט ע לידי הגדרת התפקיד. למשל, בין פקיד בנק ללקוח, בין ראש אופוזיציה לראש קואליציה, בין עובד לבוס וכו'. (אם נחליף פקיד בפקיד אחר, או עובד מוסך עם עובד מוסף אחר, ושניהם נתקלים בדיוק באותו מצב ובאותו לקוח, מן הסתם יהיה תואם רב בין שני עובדי המוסך ביחס לתגובות שלהם, שמוכתבות בעיקר על ידי דרישת התפקיד. ההבדלים ביניהם יהיו מינוריים ולא משמעותיים בסך הכל), וגם ביחסים לא פורמליים: בין כוחני לקורבן, בין בדחן לאינטלקטואל וכו'. בדרך כלל אלה התיאור וההגדרה של התפקיד שקובעים את עיקר ההתנהלות ולא האדם שבפנים.

וברגע שישנה אינטראקציה בין בני אדם נטולי תפקיד, יכול להיווצר אחד משלושה מצבים;

א. מצב שהרגשות הלא מודעים שלהם משתלטים ולוקחים אותם לכל מיני מקומות (בדרך כלל מקומות לא כל כך טובים…)..

ב. שיחת חולין שטחית, להג ופטפוט, שבה מדברים על דברים כדי להעביר את הזמן.

וג. כמובן יכול להיווצר מצב שלישי שבו האנשים לא ידעו על מה לדבר וכיצד להתנהג.

רוב בני האדם חשים הכי נוח כשהם מדברים מתוך התפקיד שלהם, פורמלי או א- פורמלי.

השתלטות התפקיד על פני החיים הפנימיים –  לא מותירה הרבה מקום למשהו אותנטי שיישאר בתוך האדם ובינו לבין הזולת. או להיפך – חוסר האותנטיות, או חסרונו של אני בוגר ומגובש, מביאים לכך שהאדם 'נמלט' אל התפקיד שלו כי שם הוא מרגיש הכי נוח.

ללא התפקיד נחשפת אי היכולת שלנו להיות וליצור יחסים בלתי מותנים ושאינם תלויים בדבר.

אחת הדוגמאות היותר מובהקות לרודנות התפקיד היא, איך לא, תפקיד השחקן; לכאורה זהו מקצוע שבו השחקנים מזדהים עם דמות ובכך מעניקים לנו, הצופים, חוויה בלתי אמצעית עם משהו בסיסי בתוכנו. אנו מעריצים אותם בגלל היכולת שלהם לגלם את הדמות בצורה כה משכנעת. (גם כאן, אם נחליף שחקן בשחקן כשהם מגלמים את אותה הדמות, ההבדלים באופי הגילום יהיו יותר קטנים מאשר גדולים, כי דרישת התפקיד היא שמכרעת והתרומה האישית של השחקן נדחקת לשוליים של התפקיד).

ולא זו בלבד אלא שכל זה מאוד ציני מצדם. לכאורה ההזדהות שלהם עם הדמות היא כל שאכפת להם בזמן שההצגה נמשכת, אך למעשה לא אכפת להם כל כך מהדמות, אכפת להם מגודל התפקיד.

הם יגלמו הכול וכל דמות, באותה מידה של מסירות והזדהות בתנאי שהתפקיד יהיה מספיק גדול ונכבד  – מבחינת המרכזיות שלו בהצגה. או לפחות לא פחות גדול מזה שהם התרגלו לגלם. ומנהלי התיאטרון והבימאים מכבדים קוד לא כתוב זה, שלא יקבל שחקן תפקיד פחות בחשיבותו מן הממוצע של התפקידים שגילם עד כה.

לצופה בהצגה נראה כי התואם המופלא בין השחקן לבין דרישות התפקיד הם פרי של מסירותו והזדהותו עם הדמות וגודל כישרונו, ולא היא. כאמור, התואם והמסירות הם עם גודל התפקיד ולא עם אופייה של הדמות. הוא יגלם כל דמות, בתנאי, שכאמור, שלא יצטרך לגלם תפקיד שהוא פחות במשקלו ובחשיבותו מן החשיבות של התפקידים שמילא עד כה. אחרת הוא ידחה אותו בשתי ידיים.

שחקנים הם תפקיד להשכיר. אך מה לגבי בני אדם שממלאים תפקידים מקצועיים או א- פורמליים, ובכן גם הם תפקיד להשכיר. גם להם מה שחשוב אינה נאמנות לדרישות התפקיד (כפי שהם טורחים להפגין) אלא 'נאמנות' לגודל, לחשיבות ולנחשבות של התפקיד, וזאת ביחס תפקיד הקודם שמילאו, ולא משנה שתפקיד זה היה בתחום התמחות אחר לגמרי. למשל הרמטכ"ל שממלא את תפקיד ראש הצבא במסירות עצומה, אך לו יציעו לו לכהן כסגן הרמטכ"ל (תפקיד שהוא היה מוכן לתת הכל כדי למלא רק לפני חמש שנים) וסגן הרמטכ"ל יהפוך לרמטכ"ל – כל המסירות הזו לתפקידו תרד לטימיון.

ובתום תפקידו כרמטכ"ל הוא יחליף את התפקיד הנוכחי של ראש הצבא לו הוא התמסר כל כולו. אך הוא לאוו דווקא יחפש תפקיד בתחום הביטחון, שהיה התחום היקר לליבו במשך כה הרבה שנים. לא תהיה לו שום בעיה לקחת תפקיד בתחום אחר לחלוטין, למשל בנקאות, בתנאי שהדרגה והסטטוס שלו יהיו לא פחות משל אלה של רמטכ"ל. והוא ימלא את התפקיד החדש באותה מסירות, אך זו לא מסירות לתחום, זו מסירות לדרגת הסטטוס שהתפקיד נושא עמו, כי אם יעסוק באותו התחום, רק בסטטוס נמוך יותר, דרגת המסירות שלו תרד בהתאם. (אם יסכים בכלל למלא את התפקיד, ברוב המקרים, יעדיף אפילו להישאר ללא תפקיד, בתנאי שלא ימלא תפקיד פחות נחשב מן הקודם).

ובכך, אינו שונה מן השחקן שימכור וימסור את כשרונו ורגשותיו תמורת תפקיד עם יותר שורות מן הקודם.

כלומר,  השאלות: מי אני, מה אני, מה חי בי, מה המהות שלי, מי אני? – כל אלה מתגמדים ונעלמים ביחס לחשיבות של הסטטוס שמעניק התפקיד.

כך מן הצד של ממלאי התפקידים. ומה לגבי רוב בני האדם שממלאים תפקידים בינוניים עד זוטרים, איך הם רואים את בעלי התפקידים הבכירים והנחשבים? ובכן קיימת אשליה גדולה בקשר לתפקידים הנחשבים, גם בשדה הניהול והפיקוד וגם בשדה הבידור, התיאטרון והקולנוע. עבור אנשים בעלי תפקידים רגילים, נתפסים בעלי התפקידים המשמעותיים והנחשקים ככאלה שיש להם חיים מיוחדים, מוצלחים. כאילו מילוי תפקיד נחשק אומר שלאדם זה ישנם חיים מוצלחים יותר מאשר אנשים עם תפקידים פחות נחשבים. ועל כן, קוראים כל ראיון עימם בצמא גדול, אולי יגלו איך זה שחייהם כה מוצלחים, מה שוודאי הביא להם את התפקידים הללו. או שישנה תחושה הפוכה; כאילו כשאדם מקבל תפקיד בכיר ונחשק – חייו הופכים למוצלחים. לא החלטנו מה מוביל למה, אך רובנו מאוחדים בתחושה שיש קשר הדוק בין תפקיד נחשק לבין חיים מוצלחים.

אך האמת היא כמובן, שחיים מוצלחים (יהיו אשר יהיו) אינם מובילים לתפקידים מוצלחים או נחשבים, ותפקידים נחשבים אינם מובילים לחיים יותר מוצלחים או משמעותיים. אין קשר בין השניים. להיפך, כשאין לבני אדם חיים אישיים ופנימיים משמעותיים, השאיפה לתפקיד משמעותי, יכולה לכסות במידת מה על העירום של חייהם הפנימיים והאישיים. וכשהמסכה יורדת, והתפקיד חוזר לארון – נותר האדם עירום ובודד. עם רצונותיו, חשקיו, וקשריו עם האחרים. בדרך כלל רצונות, חשקים וקשרים שאינם משביעי רצון.

הבעיה עם עניין התפקידים, הוא בכך שהם יכולים (וגם עושים) לכסות על פני פשיטת רגל של החיים הפנימיים, על הריקנות שאורבת בפנים, לאחר שהתפקיד מסתיים (זמנית, עד למחרת, או לתמיד, כמו ביציאה לגמלאות).

וככל שהחיים הפנימיים מצויים בעוני מרוד יותר – כך גדלה משמעותית החשיבות שאנו מייחסים למילוי תפקידים נחשקים. משוכנעים בתת ההכרה שלנו שתפקידים נחשקים יעשו את החיים שלנו למוצלחים (או לפחות יהיה לנו במה לכסות ולהסתיר את חיינו הפנימיים).

עם זאת צריך להגיד שתפקיד (בעיקר תפקיד א-פורמלי) למשל תפקיד הקשוח, או תפקיד השלומיאל אינם מנותקים לחלוטין מאופיו של האדם שמגלם אותם. ישנה זיקה בין תפקיד (בעיקר א-פורמלי) ובין מבנה אישיות, או תכונת אופי. אך זו כמו הזיקה שבין אדם עם מבנה גוף אתלטי ובין שומר ברים. כל שומר ברים כדאי שיהיה בעל מבנה גוף רחב או אתלטי, אך לא כל בעל מבנה גוף אתלטי צריך להיות שומר ברים. כלומר כלפי למלא תפקיד מסוים צריך תכונת אופי מסוימת או תואמת, אך אם יש לאדם תכונת אופי מסויימת, אין הדבר אומר שעליו לגלם תפקיד שבו ייתן ביטוי לתכונת אופי זו.

חלק ב': משחקים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בן תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטאלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההגשה שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"..

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים ויחסים פחות מפותחים, כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו פותחה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

                       

ההורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו נייטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגרים מדברים בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם נייטרלים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני ילדים מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשרי, כנ"ל גם בין שני הורים. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ועם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימייםיש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט

חטיבה ב', משחק המשפחה

חטיבה ג': משחקי מטא.

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. למטה זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי)

GAME                 AIM

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

mediocrity, ordinariness -game

b. Householder Game/    raise family(מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

  1. A.   Object Games (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיות. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאות להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה).

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספרי: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם, 11.9.13

**

מסות נוספות של גבריאל באתר: www.hagut.net

גם יחסים מתים

כן, גם יחסים מתים.

הם גוססים. לפעמים, זמן ארוך.

ולפני זה הם אולי חולים במחלות חוזרות ונשנות, מחלות שאולי התפתחו למחלה כרונית קשה. אך לאחד מבני הזוג אין יכולת לראות את המחלה המתקדמת.

יש לו/ה קושי להשלים עם רוע הגזרה. ואז (הוא או היא) מחזיקים את היחסים הנוטים למות במורטוריום, בלימבו, מונשמים מלאכותית ומוחזקים בחיים באופן מכאני, חיצוני.

היחסים נולדו באהבה גדולה, טופחו במסירות, כל הצמיחה של היחסים הצעירים, הילדים המשותפים, הכל, לווה בהמון תקווה והשקעה. אך יחד עם זאת, דאגה רבה ליוותה אותם לכל אורך הדרך, כי הייתה תחושה שהיחסים עדינים, נוטים לחלות בקלות.

ומרגע שצצו סימנים ראשונים של המחלה והחולה (היחסים) גילה סימנים של אי החלמה – הדאגה לשלום היחסים רק גברה, אך כל הדאגה הרבה הזו רק האריכה את סיבלו של החולה, שהגיעה שעתו. ואילו האוהב/ת הנואש/ת סירב/ה לראות את הסימנים ודאגתו/ה גברה עוד בניסיון נואש להציל את היחסים.

וכשיחסים נוטים לגווע, אחד הוא תמיד זה שמנשים אותם מלאכותית, השנייה כבר יודעת שזה הסוף ורוצה לשחרר. אך זה שלא מוותר, שלא ראה את העומד לקרות, עדיין מאמין כי עם עוד דאגה וטיפוח, היחסים ישתקמו למלא יופיים הצעיר והמכמיר לב.

אך כל המאמצים היו לשווא. ואחד דינם: למות. ועתה נותר האבל הגדול.

***

גבריאל רעם, 18.8.13

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

על תודעה ואהבה (או: על מודעות והתאהבות).

על אהבה ותודעה
ישנם מצבים, תחומים, התייחסויות ורגשות – שפשוט לא יכולים לחיות בכפיפה אחת עם רגשות ותחומים אחרים .
במיוחד מדובר על מצבים נפשיים שכל אחד מהם מצוי בגדה הנגדית.
למשל אהבה ותודעה. על חוף אחד תודעה ומודעות ועל הגדה הנגדית – אהבה.
כדי לאהוב צריך להפחית את המודעות למינימום ולהתמסר לחוויה. ואילו כדי להיות מודע צריך פחות להתמסר ולהזדהות עם החוויה – ויותר לנסות ולראות אותה באורח בלתי תלוי, או משוחד.
לאדם אוהב קשה לדעת, להבין ולפרשן. זה לא אומר שבהתאהבות אי אפשר להפיק שום פרשנות וידיעה –אבל יש למתאהבים תחושה שמודעות תפריע לתהליך החווייתי של ההתאהבות.
מבחינה כימית ההתאהבות מפרישה לדם חומרים מפחיתי כאב, ואילו בהפעלת התודעה, כמעט תמיד מגיעים לגבולות הכאב הרגשי.
מזה זמן רב ולבטח בזמן הזה – נראה שהמין האנושי מטפח את דת ההתאהבות, ומוכן לצרוך ידע אודות דת זו -, כל עוד אינו מקרין על רמת הכאב הרגשי, ברגע שהכאב הרגשי מגיע לרמה בלתי נסבלת, כאן התודעה והמודעות נבעטים החוצה מן המשחק הפנימי של האדם.
וגם ההפך הוא הנכון טיפוח מודעות לא יכול להיעצר בגבולות הכאב הרגשי, וזאת מן הסיבה שמעבר לגיל מסוים יש מעט חלקים בפסיכה של האדם שאינם קשורים לכאב רגשי. וזה אומר שיהיה קשה מאוד לטפח מודעות עצמית כי משלב מסוים של מודעות והלאה- יתחילו להגיע תחומי הכאב הרגשי.
וכך יוצא שלמתאהב יש מעט ידיעה והבנה של האהוב, וגם להיפך, אנשים שמתמסרים לתהליך של מודעות עצמית – יהיה קושי להתאהב.
ככל שיש יותר אהבה יש פחות ידיעה. וככל שיש פחות תודעה כך יש לאהבה מרחב מחיה ודלק מספיקים כדי להתלקח. מודעות היא כמו מים לבעירת האהבה. מכבים אותה.
האהבה ניזונה מפנטסיות, שכנוע עצמי ודילוג על קטעי מחלוקת. וכשיש אהבה הכל מוצף ברגשות שמטביעים את המודעות והתודעה. ושוב, כפי שאהבה לא יכולה לדור עם תודעה, כך תודעה לא יכולה לחיות אהבה.
כדי לאהוב צריך כמה שפחות לדעת, כדי לדעת (מודעות) צריך כמה שפחות להזדהות עם סבל וכאב רגשיים.
מי שאוהב יודע פחות ומי שיודע מתאהב פחות..כל אחד מן השניים שם גבולות ברורים לשני.
להתאהב זה להיות מוקסם, ללכת שבי אחר.. בהתאהבות חזקה, יש מעין אדים שעולים מעלה אל הראש ומערפלים ומשבשים את החשיבה ואת התודעה.
התאהבות צריכה תנאי מוקדם של בדידות, כשאין בדידות בהיסטוריה של היחיד טרם התאהבותו – אין כמעט התאהבות. היא מתלקחת ובוערת יותר – ככל שלפני ההתאהבות הייתה תקופה של בדידות. הפחד מן הבדידות הוא דלק משובח להתאהבות הבאה. זה כמו ביחסים בין אוכל לרעב, ככל שהאדם רעב יותר כך ייהנה יותר מחווית האכילה.
אם זוג בהתאהבות יפגוש פסיכולוג שייתן פרשנות לכל אחד על הסיבה להתאהבות ועל האישיות של הזולת בהתאהבות – הוא יתקל בהתנגדות עזה מצד המאוהבים.
כמובן שזה לא נעשה במודע, אך המאוהבים ירצו להתמסר כמה שיותר לחוויית ההתאהבות ולדחות כל נסיון פרשני.

ועם זאת ולמרות מה שנכתב- חשוב מאוד שלבן אדם תהיה אהבה. הרגשות שלנו צריכים אהבה. בלי אהבה הרגשות לא מתקיימים. הם צריכים אקולוגיה תומכת ואמפאטית כדי לחוש בטחון רגשי. הרגשות של היחיד זועקים מבדידות ומכאב. וככל שיש יותר כאב – כך תהיה יותר השתוקקות להתאהב. מדובר כאן על צורך אמיתי בתמיכה רגשית.

ככל שאדם רגיש ועדין נפש יותר כך זקוקה נפשו לאמפטיה ותמיכה רגשיים, לשון אחר: החומרים האותנטיים של האהבה.

אין ספק שכאן מגיעה הכתיבה של השורות עד כה לפרדוקס חשיבתי –מצד אחד האהבה נוגדות התפתחות תודעתית ושימוש במודעות עצמית – ומצד שני לא יכול אדם לצלוח את ימיו בלי השיקוי משכך הכאב של האהבה. (הכאב יהיה גדול במיוחד ככל שאדם רגיש ובעל שאר רוח יותר).
לא לחינם יש קושי כה גדול בשני התחומים החשובים הללו: אהבה ומודעות עצמית ("דע את עצמך"). כל לאחד מהם חשוב ביותר למען התפתחות וקיום חיי רגש יציבים ובטוחים. ושניהם ביחד קשה להם לדור בכפיפה אחת.
ועם זאת ויתור על התפתחות אישית באחד מתחומים אלו, כמו מוציאה את הצבע מן החיים, הנותרים להם אפורים ומשמימים במקרה הטוב – וקודרים ומדוכאים במקרה הרע.
גבריאל רעם, 29.2.13