ארכיון הקטגוריה: מין ואהבה ויחסים.

כיצד משפיעים מין ואהבה על היחסים, אם בכלל. והאם אפשרי לחבר בין מין לאהבה? או האם רצוי להפריד ביניהם?

שיקוף והתאמה

התופעה נקראת: Mirroring  באנגלית, שיקוף בעברית, יש לה גם שמות שונים, סינכרוניציה, תנוחת הד, התאמה וכו'. לא מדובר על חיקוי, כי בחיקוי יש התבטלות והעתקה, כאן דווקא התקשורת מביאה לזהות, ולא הכוחנות. זה סימבול לאהבה ואמפטיה, וגם לאנשים המצווים על תדר דומה של חשיבה רגש וכו'. 

תופעה ידועה כשקיימת ידידות עמוקה בין שניים, או שמישהו חש אמפתיה כלפי מישהו, או בשעת התאהבות הדדית. 

'רפור' הוא המרכיב העיקרי באהבה הגורם לשני אנשים לחוש את מה שהם חשים בעת התאהבות, בעברית זה נקרא באנגלית זה: RAPORT (לא מבטאים את הT  בסוף המילה) : 'קליק', ובכן למה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים שיש לנו קליק עם מישהו או מישהי,  ובכן לרפור רמה גבוהה ורמה נמוכה, ברמה הנמוכה רפור מוגדר כ " הוא סוג של יחסים בהם קיימת תחושה נעימה של אמון הדדי, משיכה, קרבה, חיבה, דמיון בין השניים וידידות המועברים באמצעים מילוליים ולא מילוליים". ברמה זו  רפור בא לידי ביטוי בקרבה גופנית, זווית גופנית ישירה יותר, מבט עיניים הדדי, הפנית פנים כף היד והרמת הגבות, הנדת הראש, צחוק, הרמת כתפיים וחיוך זיגומטי…

המילה רפור באה מצרפתית – להחזיר בחזרה, ובלטינית – לשאת, להעביר, להמשיך. אך רמה זו מתאימה בעיקר למה שאנו מכנים סימפטיה, בעוד שרפור אמיתי או רפור ברמה הגבוהה, הוא מה שניתן לכנות אמפטיה, או כימיה או קליק, וכאן אנו  מתכוונים לזה שהם באותו הראש, בראש אחד, על אותו הגל וכו'. מהו בדיוק אותו רפור רמה גבוהה? ובכן רפור כאן הוא לחוות את העולם דרך אותו הערוץ דרכו חווה את העולם האדם איתו אתה מתקשר. רפור הוא בלדבר את אותה השפה, גם כשאינך מבין את המילים, למעשה, רפור (או כימיה) לא צריכים כלל הבנה. שני אנשים ברפור זה משהו מופלא כי הם מצויים בעולם חדש של אפשרויות הדדיות ביחסים. להיות ברפור עם מישהו זה לקפוץ לתוך מערכת העצבים של אחר, ולפתע להבין אותם,   זה לאמץ את נקודות ההשקפה של אנשים אחרים ולהפכם לשלך, (וזאת מבלי שאתה עצמך מתבטל). וזה אומר במצב זה הזולת גם מאמץ את נקודת ההשקפה שלך -כשלהם. זה אומר ששני האנשים הללו נוסעים יחד באותה הדרך.

בלי רפור היחסים הזוגיים ובין אישיים – קשים יותר, חסר קומוניקציה היא השולטת וחיים בתוך המכנה המשותף האישי -נעשים לא אפשריים. זוגיות ויחסים בלי רפור הם כדלת נטולת מנעול, היא סוגרת אבל לא נפתחת. 

למעשה, בכל פעם ששני אנשים נמצאים באמת בהרמוניה, בין אם זה נוכחות בחוויה משותפת, או צפיה בסרט שגרם לתחושה דומה -מה שקרה במצבים הללו היא הבנה הדדית האחד של השני את המפה הטריטוריאלית של הזולת. וכאן בא הקטע החשוב: אנשים נכנסים לרפור עם אנשים הדומים להם. באופן בסיסי אנחנו חשים נהדר בחברת אנשים הדומים לנו, או אנשים שאנו רוצים להיות כמוהם, ולעומת זאת, כשאנו בחברת מישהו שהוא הפוך מאיתנו, אין לנו שום רצון להפוך אותנו לידידנו המיידי. מכאן שרפור סותר חוק בסיסי בפיסיקה, חוק שאומר: "ניגודים נמשכים זה לזה", באהבה ניתן להגיד את מה שאמרנו כבר קודם: בשעה שבמשיכה הניגודים נמשכים, באהבה הדומים נמשכים. אנשים אוהבים אנשים שהם כמוהם. וזה החוק הראשון של אהבה בין בני אדם. אנשים שהתפיסה שלהם של העולם שונה לחלוטין מזו משלנו – קשה לנו להתחבר עימם, זה נראה אולי מובן מאליו, אך  אם נתבונן במערכות היחסים בחיינו, נמצא כי האנשים עימם אנו נותרים חברים, האנשים שאנו מגלים נטיה לאהוב ואנשים  עימם אנו מסתדרים, הם אנשים  – שהם במידה רבה כמונו. כאמור ישנה התפיסה הגורסת כי אנשים נמשכים לשונה, ואמנם ישנם מערכות יחסים שבהם האנשים נמשכים לאנשים השונים מהם, אך לאחר שהאתגר הראשוני של משיכה לשונה -חולפת, אנו נותרים עם מישהו שמתנהג, חושב ומאמין בדברים  שונים מאיתנו. והתוצאה תהיה שאנו נהיה לא על אותו גל. זו הסיבה העיקרית לשבירת יחסים, שבבסיס היחסים היתה מעט מידי התאמה שנבעה מרפור. ואם אין בין שני אנשים התאמה או בסיס משותף ליחסים, לא יהיה ליחסים על מה להשען והם יקרסו. ואם אדם אחד מתאהב באדם אחר עימו אין לו התאמה פנמית (רפור), מה שיתקבל זו מערכת יחסים שחייבת להכשל. האם משמעות הדבר שהיחסים היחידים שאנו מסוגלים לקיים הם רק עם אנשים שהם פחות או יותר כמונו? ובכן ברמה עמוקה ובסיסית התשובה היא כן, פחות או יותר. ועם זאת הפתרון היחידי למערכת יחסים ללא התאמה והזדהות פנימית, זה ליצור אותה. כי ללא אותו רפור, או אותה כימיה  – כל שיוותר לנו הם רק נקודות המבט שלנו, עם הנכון והלא נכון, האשמות והאשמות נגד, אשמה ופגיעה. 

כל פגישה בין אישה לגבר חייבת להתחיל באיזושהי רמה של התאמה, התאמה הזו נבחנת בכל פעם מחדש כשאחד מבני הזוג משנה תנוחה וז אם הפרטנר משנה גם הוא אז ישנה כימיה והיה ולא (או במידה מועטת) אזי הכימיה קטנה מסיבה כלשהי. במצב של התאמה מלאה מתבטל העניין של מוביל ומובל ואז שניהם נעים ביחד, משנים תנועה או תנוחה ביחד, כאילו מנצח עליהם מנצח אלמוני. אפשר להגיד כאילו כי במצב זה הם חשים האחד את השני מבפנים, שניהם מתנהגים כאילו הם המוביל והמובל – בו זמנית. (על 'הובלה' כנגד ליווי -או 'שיקוף'-בהמשך).

גם בחיי היום יום יש לתופעה זו ביטוי, למשל אם שמחקה את צלילי התינוק שלה – אינטואיטיבית, או בזמן האכלה, כשהתינוק פותח את הפה גם היא פותחת את הפה – יחד איתו. גברים בחדר לידה 'לוחצים ודוחפים' יחד עם נשותיםה ויוצאים מחדר הלידה עם יכווצי שרירים ברגליים… ואפילו חשים בחילה במהלךל ההריון ולעיתים אף מתנפחת להם הבטן… אצל שבטים אינדיאנים מסוימים כשהאישה יולדת האבות מצעקים יחד איתה כמו מחמת כאב. ולעיתים כשאדם נעשה צרוד – איש שיחו מוריד את קולו ומדבר בלחש. ידוע גם כי במהלך הנישואין ישנם זוגות שמתחילים ממש להיות דומים פיסית האחד לשני. ותופעה  מעניינת נוספת היא שיטת טיפול בילדים אוטיסטים, שם מתחלפים צוותים במהלך היממה שכל מה שהם עושים זה לחקות את תנועות ומעשי הילד האוטיסט, וזו אחת השיטות הבודדות שיש עמיהן תוצאות ממשיות לגבי הילד האוטיסט.

בכל מצב שבו שני בני אדם חשים קירבה נפשית גדולה האחד לשני – תופיע התרמה גופנית, ככל שהקירבה הנפשית גדולה יותר – כן ההתאמה הגופנית תהא רבה יותר, כללית  ביחסים בתוך המשפחה  ישנם שלושה מצבים: קו הביניים, מעל קו הביניים ומתחתיו. יחסים בקו הביניים, או קו האפס הם נייטרלים, מתחת לקו האפס הם צוננים עד קפואים, וככל שהם עולים מעל לקו האפס הם מתחממים ויש איזשהו שיא שבו ישנו ה'רפור' ושם חם, מאוד חם.

זהו מצב בו שני אנשים, שיכולים להיות אח ואחות, או בן הורה,  נמצאים על אותו הגל או התדר, זהו מצב של שיתוף והרמוניה ואפילו זהות. שני בני משפחה  הפכו כאילו לאחד, הם ביחד  מתוך תחושה של אינדיבידואליות.

הנה תמונה של קרבה מיוחדת מצד בן כלפי אביו

לינקולן ובנו.

צילום זה צולם על ידי הצלם הידוע, שהיה גם הצלם האישי של לינקולן, גארדנר. ובמהלך סדרת צילומים, נכנס הבן לחדר והוא מצטרף לתמונה. האב כבר ישב בתנוחה זו, ואז הבן אימץ את אותה התנוחה. מה שמראה את ההערצה הרבה שהוא חש כלפיו. 

 אז איך זה עובד בעצם?

ובכן מסתבר ממחקרים כי באופן מודע אנו מסוגלים לטפל בו זמנית רק בשבעה עד תשעה פריטי מידע, לעומת זאת החלק הבלתי מודע של מוחנו מסוגל לקלוט ולהתיחס לאלפי פריי מידע בו זמנית. בשעת קיום שיחה מעורבים שני חלקי מוחנו, המודע והבלתי מודע, אולם בעוד החלק המודע של המוח עוסק בקליטה ומתייחס חלק קטן מאוד מן המידע העובר בשיחה (מילים בעיקר)  – עוסק החלק הבלתי מודע של מוחנו בקליטה של חלקים רבים אחרים, בעיקר מידע רגשי המועבר באופן לא מילולי. יצירת כימיה או הרמוניה הינה פועל יוצא של יצירת מגע על בסיס בלתי מודע, במילים אחרות, מה שקובע בסופו של דבר – אם תיווצר כימיה או לא – הינה היכולת של שני אנשים לתקשר על בסיס רגשי. ומאחר התכנים הרגשיים בשיחה מועברים לא על ידי מילים  ולא בצורה מודעת, הרי האמצעי האפקטיבי ביותר להעביר רגשות זו שפת הגוף, את השפה הזו מבין המוח הבלתי מודע באופן מיידי ומושלם, הוא יזהה כוונה עוינת או סגירות רגשית על פי שפת הגוף גם אם במלים הובעה כוונה אחרת, אז מה לגבי כימיה? ובכן כימיה הינה מצב של תואם והרמוניה על בסיס רגשי. היות וכאמור רגשות מועברים על ידי שפת הגוף – קצרה הדרך להניח שתואם על בסיס לא מילולי ולא מודע יוביל בסופו של דבר גם לתואם על בסיס מילולי.

 מחקרים ביצירת 'כימיה' מראים כי אנו נוטים להסכים ביתר קלות עם אנשים הדומים לנו ומתנהגים כמונו – מאשר עם השונים מאיתנו. ואנשים שנמשכים האחד לשני ינטו להדמות האחד לשניה כדי להראות באופן תת הכרתי ידידות ואחוה.

מהם המאפיינים הגופניים של אותו הרפור, אותה ההתאמה או הזהות הפנימית? או במילים אחרות: איך נראים בני זוג מאוהבים? איך זה מתבטא בגופם?

התאמה גופנית

ובכן, ראשית, יש צורך לציין כי התופעה בה מדובר אינה דבר חדש או מיוחד למין האנושי, מחקרים בילוגיים מעלים כי היו דברים מעולם ואפילו שורש הדברים הוא בעולם הזוחלים. ושם התופעה הביולוגית בה מדובר כאן היא:  איסו-פרקסיזם.

איס- פרקסיזם היא אחת הסיבות הראשוניות בסיסיות ביותר לחיקוי היא רצון הישרדות… הכיצד? ובכן חוקר בשם סאוקנוב Soukhanov  1993) )  מצא כי חיקוי, שהיא בעצם התנהגות עיצבית בלתי נלמדת, שבה מישהו מתנהג כמו מישהו  ‘הינה בעצם  אינסטינקט עמוק וקדום שייך במקורו לזוחלים ששימש  כדרך של העתקה  כחיקוי כדי להסוות (זיקית). 

אצלנו בני האדם זה לביטוי בחברה, שבה האדם הרוצה להגן על עצמו – לא רוצה להתלבט ועל מחקה את הסובבים אותו, כדי ללכת לאיבוד בהמון, רואים זאת למשל בעת מחיאות כפיים, אם רוב הקהל מוחה כף תהיה נטיה גם לאלה שלא רצו למחות כף –להצטרף כדי שלא יהיו יוצאי דופן. ביטוי נוסף לכך הו באופנה, ברגע שגוף מוביל בחברה ( שחקנים, דוגמנים) מאמצים קו מסוים, המובילים בחברה יאמצו ויחקו זאת כי הם רוצים  להיות עם הקו המצליח, המוביל, והיתר –כאמור- פשוט לא רוצים להיות יוצאי דופן ועל כן עושים זאת גם הם. זה לביטוי באימוץ קווים של תכשיטים, ביגוד, נעליים וכו'. מדענים התנהגותיים האסכולה האבולוציונית-ביולוגית כדיוויד גיבנס מן המרכז לתקשורת לא מילולית בארה"ב –טוענים כי זהו אותו שריד של הרצון של החלש לא להיחשף, ומתאים עצמו לסביבה מתוך אינסטינקט הגנתי.

גירסה זו נקראת Isopraxism (ביוונית איסו זה דומה, ופרקסיס זו התנהגות), והיא הוצגה לראשונה על ידי הנאורואנטומיסט פול ד. מקלין, שהציג זאת לראשונה בשנת .

1975 הסיבה מדוע אנו מתלבשים כמו הקולגות שלנו,  ומאמצים את האמונות, מנהגים וגינונים של האנשים אותם אנו מעריצים – היא כדי להראות שאנו חושבים ומרגישים כמוהם, וזאת גם מן הסיבה של הישרדות הגנתית, כי מבחינת הקודים הביולוגיים הקדומים שלנו:  דומה זה בטוח, שונה זה מסוכן. זה גם מסביר את שנאת הזר, אצל מרבית הלאומים והמדינות, כי תת הכרתית הוא מהווה סכנה, הלא ידוע הוא לא בטוח, ואם הוא כמונו –הוא בסדר.   מה שנקרא: "same is safe.". 

עד כאן על השרידים הביולוגיים של המנהג הזה. אצל בני האדם בחיזור –לעשות את אותו הדבר הוא אחד מן הסוכנים החזקים ביותר בטקס החיזור. 

ובכן זהו מצב לא מודע, הבא לביטוי בדמיון מה בהתנהגות הגופנית של השניים: זה גם  מה שנקרא בשפת הגוף 'תנועות ראי', 

שני אנשים  מתחילים לפתע לאמץ זו את שפת גופו של זה, תנועותיהם הופכות מתואמות, טון הדבור זהה תיתכן גם חזרה מדויקת על משפטיו של הזולת, הם כנראה משוחחים כשקצב וטון הדיבור שלהם דומה. מצב זה, , מלמד על קיומה של הרמוניה בין השניים ועל מה שנקרא  RAPORT ביניהם. בני הזוג נעים בסינכרוניזציה, כמונעים על ידי מנצח נעלם, הם נעים תוך כדי ריתמוס דומה מסונכרנים מבחינה קצבית, כאשר האחד רוכן קדימה – רוכנת קדימה גם בת זוגו בתזמון מדויק, היא שותקת לרגע, הוא מחרה מחזיק אחריה,  וכך הלאה. בנדלר וגרינדר אף אומרים שגם קצב הנשימה הופך למותאם וסינכרוני.

אם ישנה התאהבות – זה חייב להתבטא בשיקוף ובחיקוי, באנגלית זה נקרא MIRORING -תנוחות ראי. 

השם מירורינג ניתן כי נמצא כי כשקיים חיקוי שכזה הוא בדרך כלל הפוך, כמו האדם מתבונן בראי, כך שאם האישה מסדרת שיער ביד ימין,  הגבר ירים את ידו השמאלית כמו לכיוון הראש. שפת הגוף מסונכרן איכשהו, במצב גופני כזה בני הזוג יחושו שהם מבינים היטב האחד את השניה, אך כנראה לא יהיו מסוגלים לשים את האצבע על מה גורם לתחושה הזו. לאור זה, קל לזהות בני  זוג שהרמוניה והאהבה האמפטית אינה שורה ביניהם, שפת הגוף של האחד לא תביא העתקה של חלקים משפת הגוף של השניה ולהפך, האישה, למשל, תישען קדימה, ואז בן הזוג ישען אחורה, האחד מדבר בטון גבוה השניה בטון נמוך, האחד מניע ידיו רבות, בת זוגו ממעטת בתנועות, ידיים. נכון שאפשר להגיד שזה בסך הכל תוצאה של האישיות הייחודית של כל אחד מהם ולא בהכרח קשור ליחסים ביניהם, אך התיזה של שיטת נ.ל.פ. בנושא השיקוף, אומרת שאם באמת יש ביניהם כימיה או אהבה, או אמפטיה – זה חייב לגרום להחלשת ההבדלים ההתנהגותיים ולהעצמת הדומה. החלשות הקשר -לעומת זאת- תצמיח ותעצים את הביטוי של ההבדלים האישיותיים תחליש את הזהות וההזדהות.

דסמונד מוריס בספרו 'החיה האנושית' (עמוד 33) קורה לזה 'תנוחת הד', הוא טוען כי כשמערכת היחסים הן הדדיות וטובות – ימצא לזה הד בתנוחה ובתנועה, הוא מסתמך על מחקרים  שצפו בבני זוג, אוהבים,  וכו' מצאו כי כשהם בתקשורת טובה יש בתנועותיהם מעין סינכרוניציה, כשכל אחד עושה תנועה מסוימת מיד מזדרז השני ועושה תנועה דומה. לעומת זאת ככל שהיחסים יהיו חורקים ומעייתים יותר, כך יתעצמו אותות החורגים מסנכרון. 

אם כך –טוען מוריס – הד נפשי או גנכרון ברגשות גרום גם להד או לגינכרון גופני. אך גם הבפך ישנה אמת כלשהי, דהיינו, אנשים הנמצאים במסגרת כלשהי הגומרת להם לנוע ולהתנועע בצורה דומה, יחושו קרובים האחד לשני, למשל, באוחרה משותפת כשכולם עושים תנועות אכילה, בשיעורי התעמלות, בצבא (בצעידה מחלקתית בתרגילי סדר – ת"ס), או במסיבת ריקודים – כשכולם מניעים גופם לשמע אותו הקצב, כולם עולים על אותו הגל, אותו התדר, אך כאן קורה דבר מעניין, ככל שאנו הולכים יותר אחורה, הריקוד היה מסוגנן ומוקפד יותר, וככל שהיה מסוגנן ומוקפד יותר – כן היה אחיד יותר. למשל ריקודי הרנסאנס או בימי הביניים. גם ריקודי עם משמרים אחידות בתנועות הרוקדים, אך דבר זה בולט מביוחד בריקודי זוגות, מה שנקרא פעם: 'ריקודים סלוניים': צ'ה צ'ה, רומבה, טאנגו, ואלס וכו' כאן חייבת להיות הלאמה מלאה, בין הגבר לאישה. דבר התורם ואף גורם להאתמה נפשית –בעיקבות הריקוד. והנה, דבר מענין קרה לו לריקוד הזוגות במהלך עשרים השנה האחרונות – כאשר הריקוד נעשה פרטני, דהיינו, אינזווידואלי ומנוכר, על אחד מבני הזוג הרוקדים עושה את 'הקטע שלו' במנותק ובלי קשר ותיאום עם השני. אין התאמה כלל בתנועות וכל אחד זז ונע בקצב, בתיזמן ובסגנון שלו. כלומר הערכיות שהזמן המודרני מיחס ליחסי זוגות – כפי שזה משתקף בריקוד – היא דווקא ערכיות של אגו החוגג את בדלנותו ולא ערכיות של היכולת להתעלם מרעשי האגו ו'ולהקשיב'  ולהתיחס לסגנון היחודי של הזולת. ולא זו בלבד שיש לסגנון הריקוד הזה ערך סימבולי ואנאלוגי לגבי  היחסים בין בני הזוג, אלא שדבר זה כנראה גם משקף את חסר ההתאמה ההולך וגובר בין המינים בתקופתנו. וכנראה אחרי מסיבת ריקודים כזו חוסר ההתאמה האישי בין שני הרוקדים רק ילך ויגבר. 

אם כך ביציאה לבליינד דייט' או בשיחה רומנטית (או לא) בין בני זוג, כדאי שיפגשו במסגרת שגורמת להם להתהנג גופנים באופן דומה, כמו שתיית קפה יחד, אכילה ביחד, ריצה ביחד, ראיית סרט ביחד וכו' – כל דבר שניהם עושים ביחד –תוך כדי פעולה שגורמת לזהות בפעולות שהם עושים – מקרבת אותם זה לזו. אגב מעניין לציין בהקשר זה כי פעילות מינית היא אקט שבו כל אחד מהם עושה פעולות שונות, ובה בשעה שהם שותפים לאקט זהה, הפעיליות שכל אחד ואחת מבצעים במהלך האקט הם הפוכים. שלא בפעילויות כמו הנשיקה או החיבוק שהם הדדיים כמעט לגמרי, האקט המיני מבליט ומנציח את השונה הן במבנה הפיזי של כל אחד מהם והן בפעולות של כל אחד מהם מבצע במהלך האקט.

מוריס גם מתייחס בספרו ל'זאב הבודד' המקרין תמיד חוסר שילוב חברתי. מסתבר כנראה ש'זאבים בודדים' מקרינים בגופם איזשהו שוני שגורם להם להידחות על ידי אחרים בקבוצה, הם משדרים אותות דומים ואילו הוא משדר משהו אחר, נראה אחר, או מתנהג  אחר וכו'. 

תופעה זו מסבירה גם את הדחיה של עולים חדשים, או מהגרים או סתם זרםי על ידי תושבי מדינה. כי אינסטינקטיבית  הם חשים שהם שונים וזרים, על ידי שפת גוף שונה, שפה שונה, מבטא שונה, ואכן  עד ששפת הגוף לא הופכת ליותר דומה – הם לא יחושו חלק מן הציבור במדינה ותושבי המדינה הקולטת יחושו זרות כלפיהם.

נראה גם כי ככל שחברי הקבוצה חשים יותר תחושת חירום לגבי המטרה המשותפת של הקצובה וככל שישנה לדעתם חשיבות רבה יותר לקיום הקצב כן יהיו תנועותיהם יותר זהות. למשל בקבוצות הם קיימת לכידות גבוהה ותחושת חזקה לגבי היעד המשותף – כן תגדל הזהות בלבוש ובהתנהגות, כמו בקרב יהודים חרדיים כנטורי קרתא, או חסידי סטמר, או האמיש, הקווקרים וכו'. 

אנשים גם מצטרפים לקבוצות או קהלים שבהם ישנה תחושה של ביחד לגבי משהו, כי לאחר ההצטרפות הם חשים פחות 'זאבים בודדים', ויותר ביחד עם אנשים אחרים, ולו רק בגלל העובדה שהם עושים מה שאחרים עושים, והאחרים עושים מה שהם עושים. למשל בקונצרט רוק שבו כל האנשים מניפים ידיים באוויר ביחד, או מדליקים נרות ביחד, שרים ומתנועעים באותו הקצב. במשחקי כדורגל הסינכרוניזציה בקרב האוהדים היא כה מדויקת עד כי מחיאות הכפיים שלהם נעשות בדיוק של אחד חלקי 16 של שניה…מעניין שגם בתרבויות או קבוצות שנמצאו בתהליך של התפוררות ישנה נטיה להתבססות של תתי קבוצות שכל אחת מתנהגת במופגן אחרת מאשר תתי הקבוצות האחרות.

עד כאן על זהות התנהגותית בקבוצות . אך שיקוף אינו רק תולדה של היחס כלפי הזולת אלא גם ובעיקר תוצר של אישיות, כלומר ישנם אנשים שישקפו יותר מאשר אנשים אחרים, בגלל עצם טבעם ולא רק בגלל מה שהם חשים כלפי הזולת, והמדובר כאן על אנשים בעלי יכולת אמפטית גבוהה, לאנשים כאלה יכולת ליצור סנכרון ביניהם לבין הפרטנר. זה מפיל מחיצות ויוצר תחושה כאילו אתה מכיר אותו זמן רב.

מה שזה אומר הוא שגברים או נשים שהולך להם ברומנטיקה, יחסים בינזוגיים וכו' זה כתוצאה מכך שהם רואים את הפרטנר לא כשונה או אחר, אלא דווקא דרך הגלעין הפנימי האישי המשותף. לולא היתה להם היכולת להתחבר באופן ראשוני דרך הדומה לא הייתה נוצרת הקרקע לאהבה או אמפטיה, שהיא הבסיס ההכרחי לכל מערכת יחסים.

רב האנשים הללו עושים זאת מבלי ידיעה על כך וזה אומר שיש להם אישיות אמפתית ויכולת הזדהות טבעית עם הזולת. היכולת הזו נקראת באנגלית, ליווי, PACING והכוונה כאילו להתאמת הצעדים לצעדי הזולת. 

עכשיו, לא כל אדם שטוב בליווי PACING הוא גם מצליח עם המין השני. הרמוניה אינה בהכרח מובילה להתקדמות ביחסים, היא רק יוצרת מישור בסיסי חיובי.

מסתבר שאצל אנשים שיש להם הצלחה עם המין השני, יש להם גם שלב שני לאחר הליווי, והוא נקרא LEADING, הולכה -בעברית, כלומר, לאחר שהוא מצליח לעלות על התדר של בת הזוג – הוא משנה מעט את שפת גופו ואז ברצותה לא לאבד את ההרמוניה שנוצרה עכשיו, היא מתאימה את שפת גופו של בן הזוג. כאן טוענים מומחים: היא שלו.

אז מהם סממני ה'ליווי' האופייניים בשפת הגוף? ובכן הם מתחלקים לשניים (אומרים מורים לנ. ל. פ. : גוף וקול. בגוף ההתאמה היא בחמישה פרמטרים ובקול בארבעה.

גוף: 

תנוחה: התאמה לתנוחה שפופה, זקופה וכו'

מצב גפיים: משוכלות או לא, יד תומכת בסנטר וכו'

תנועות ומחוות: התאמה לסוג התנועות, קצבן, תכיפות או להעדרן.

קצב ומהירות תנועה: התאמה לקצב של רגליים או ידיים מתופפות, קצב מצמוץ וכו'

קצב ומהירות נשימה: התאמה.

קול:

גובה 

קצב

טון ואינטונציה

מהירות ושטף

התאמת קצב:

בהתאמת קצב המדובר על תזמון של תנועות ותזוזות. שני בני הזוג נעים ביחד, עושים תנועה ביחד, אך המעניין בקטע של הקצב, שאין בהכרח מדובר כאן על חיקוי התנועה אלא רק על שמירה על תזמון  וזה נקרא 'התאמה מוצלבת', למשל כל פעם שאחד מרים משקפיים מעל לאף – השניה מסדרת את השיער. אין קשר בין התנועות אך בכל פעם שאחד זז – גם השני זז.

קצב הוא ענין קינסטטי ומתרחש בעיקר אצל אנשים קינסטטיים. כשישנה סינכרוניזציה זה משדר רמה גבוהה של אמון, פתיחות וקשר אישי. משהו מיוחד מועבר בין המסנכרן למסונכרן.

בחיקוי של  הקצב, אפילו קצב מצמוץ נכנס לעניין. באשר לקצב ראוי לציין כי הקצב הינו מרכיב כה חשוב בהתאמה בשיחה בין בני זוג עד שלמען שמירה על הקצב – הפרטנר שמתאים עצמו – יעשה כל תנועה ופעולה שהיא – בלבד שתהא באותו המקצב עם תנועתיו של אחר, למשל אחד מרים את קולו והשני (זה שמחקה) בדיוק מזיז כוס כס"מ – הצידה, או זה שמחקים אותו מניף ידו באוויר – והשני בדיוק באותו הרגע ממש מזיז את כסאו מעט הצידה.

התאמת תנוחות ותנועות הגוף

ואלה התאמות שמתרחשות כאן:

-התאמת כל התנוחה של הגוף – משדר התאמה נפשית מלאה.

-התאמת התנוחה של מחצית הגוף, העליונה או התחתונה

-התאמת זווית הראש והכתפיים.

 התאמת תנועות הידיים.

-התאמת מיקרו- הכוונה כאן היא למשהו זעיר כמו כמו הידוק שפתיים, עפעוף, הרמת כתף. כשזה קורה-ברמה זו- מדובר על התאמה נפשית אל שכיחה שמדברת על קשר מאוד חזק ואינטואיבטיב, כל זה הינו ויזואלי. והתאמה במישור זה דווקא תתרחש בעיקר אצל אנשים ויזואליים (ראיתיים, אנשים שחוש הראיה הוא האחראי העיקרי אצלם להפנמה של רשמים)

התאמה קינסטטית:

הוספת 'רגשות' לשיקוף; תוכן רגשי גם הוא משתקף אך אינו מועבר בדיבור. וכך הוא מעביר תחושה חזקה של בטחן ותמיכה, כאן זה עובר בעיקר באינטואיציה

התאמת נשימה:

כאן יש את קצב הנשימה וגם איזה חלק של החזה והסרעפת מתרומם.

ההתאמה כאן היא גם עמוקה מאוד ונדירה ומשדרת סינכרון של חיוניות ורגשות. והיא מתרחשת אצל אנשים קינסטטיים (תחושתיים אנשים שחושי הטעם, הריח והמגע הם  האחראים העיקריים להפנמה של רשמים)

 התאמת קול: 

ההתאמה כאן היא בגובה, בעוצמה, בקצב, במהירות, בהדגשה ובשטף. להתאמות כאן נודעת משמעות רגשית רבה והיא מתרחשת בעיקר אצל אנשים אודיטוריים (אנשים שחוש השמע הוא האחראי העיקרי להפנמה של רשמים).

סגנון פורמלי וא-פורמלי:

קושי ביצירת כימיה בין גבר לאישה נובע במקרים רבים מפער גדול בין הסגנונות של בני הזוג. ניתן להשיג התאמה ריגשי על ידי הקטנת הפער בין הסגנונות השונים. מבחינת סגנונות התנהגות ניתן לשים את ההתנהגויות  על קו רצף הנע מהתנהגות המתאפיינת בפורמליות ועד התנהגות המאופיינת בחוסר פורמליות. בדרך כלל תואם המוביל לכימיה מתרחש באופן טבעי בין אנשים הקרובים זה לזה בסגנון התנהגותם (פורמלי ובלתי פורמלי) בפגישה בין גבר לאישה נמצאים בקצוות שונים, מלאכת הגישור הנדרשת ליצירת הרמוניה הינה רבה יותר. 

להלן חלק מן המרכיבים הבלתי מילוליים השייכים לקוטב הפורמלי והא-פורמלי. כללית – ככל שבן בן הזוג ינטו יותר לקוטב הנגדי כך הם ישדרו פחות כימיה ויגרמו לפחות רצון לקירבה מצד האדם ששידר אותם פרמטרים.

התאמה בקוטב פורמלי            –           קוטב א-פורמלי

  1. לבוש מסודר מכופתר  – לבוש מרושל ופרום.
  2.  דיבור מהוקצע          – דיבור בסלנג
  3. תנועות מאורגנות  –      תנועות מתפרצות וספונטניות
  4.   מרחק בין אישי גדול  –  מרחק קרוב בין בני הזוג
  5.   לא נוגע               –    נוגע\ת הרבה
  6. מבטים לעיתים רחוקות  – מבטים תכופים וישירים
  7. טון דיבור מונוטוני ושקט  – טון דיבור רם עולה ויורד 

תופעה זו קיימת גם אצל בני  זוג החיים חיים ארוכים (ובד"כ טובים) ביחד, שם  אנו מוצאים דמיון מפתיע בצורתם החיצונית, בדיבורם, תנועותיהם, קולם ועוד, דמיון שלא היה שם כשנישאו, (לעיתים זה קיים גם בין אדם לכלבו…(

ולא צריך להרחיק עד כדי בחינה של זוגות החיים בהרמוניה, זה קיים ברמה הרבה יותר ראשונית אצל תינוקות, אחד הדברים המדהימים באשר להתאמה הגופנית והטונאלית הזו, הוא שמסתבר ממחקרים בנושא כי תינוקות בני 14 יום! מחקים באופן טבעי הבעות ותנועות של מבוגרים.

ד"ר אנדרו מלצהוף מנסה לגרום לתינוק בן כמה ימים לחקות הוצאת לשון.

 ומה שזה אומר הוא מדהים, זה אומר שאנו נולדים כבר עם היכולת להזדהות נפשית וליצור סינכרוניזציה עם בני אדם. וכי אין דבר טבעי יותר מסינכרוניזציה נפשית. ועל כן המסקנה המתבקשת (בהתבוננות במבוגרים) היא שבמהלך החיים, איפשהו, איבדנו את היכולת הזו. 

שניה לפני שד"ר מלצהוף מצליח להוציא מן התינוק הוצאת לשון

מלוא העוצמה של שפת הגוף מתגלה בדברים הזעירים שנעשים באופן לא מודע לחלוטין. כאן מדובר ברמת חיקוי מדהימה בדיוקה, הן אצל זוגות החיים לאורך זמן והן אצל תינוקות, מחקרים מעלים כאן ממצאים מדהימים, למשל התאמה ב-: עומק החיוך, קמטוטי חיוך ליד העיניים. אפילו מתח השרירים צורת אחיזת הגב. שלא לדבר על קצב פעימות הלב, קצב הנשימה ופליטת הזיעה. ועד השוואה בטמפרטורת הגוף. ואם עד כאן זה נשמע כמדע בדיוני – אז מסתבר כי התאמה בין אוהבים יכולה גם להתבטא בהתאמה בלחץ הדם…

כל אלה מדברים על אמפתיה ברמה העמוקה והפנימית ביותר. ואם נשליך מכך על מפגש בין אישה לגבר, הרי שניתן להגיד שאכן ניתן לשאוף למצב של הרמוניה ואמפטיה ביניהם אך גם כדי שמערכת יחסים תתחיל נכון, צריך שתהיה תשתית של אמפתיה וסינכרוניזציה וכימיה התחלתית. כפי שתינוקות מתחילים חייהם ביחס אמפטי כלפי האחרים ורק אחר כך חווים את תחושת העצמי שלהם.

כלומר ביחסים, אמפתיה חייבת להיות בהתחלה, כאקורד פתיחה צנום, וחייבת להיות בסוף, כסימפוניה שלמה לאקורד הסיום. כלומר, אמפתיה חייבת להיות בתחילה כזרע בין בני הזוג ומערכת היחסים רק מצמיחה אותה לקראת אמפתיה בשלה.

 כפי שיצירה מוזיקלית חייבת להתחיל באקורד שיהדהד באופן סימפטי באוזניו של המאזין וכל שהיצירה עושה זה לעבות להעשיר את האקורד הפותח שמהלך החוויה והאילתורים של היצירה עצמה.

כך גם היחסים בין גבר לאישה, חייב להיות אקורד האמון וההזדהות הנפשי – בהתחלה כדי שיהיה מה להצמיח בהמשך.

והפרטנר המוצלח כאמור, לא מחכה לקליק שיתרחש מתוך איזשהי התאמה נפשית ראשונית ורומנטית, הוא מתאים עצמו לכל אישה בגלל אמפטיה בסיסית שיש לו אליה כגבר, גבר שיש לו הזדהות עם האנוש של אישה, ההומני שבאישה, הגלעין הפנימי של האישה, כל אישה.

 (ליווי) pacing

בשיטת N. L. P.  גם מלמדים איך להתאמן ב- )הובלה) pacing כדי להיות מסוגלים ליצור אותו באופן מודע.

גוף: למשל, לשוחח עם מישהו ובאופן מודע לעשות ההפך ממה שהוא\היא עושים, לשבת שונה, לנשום אחרת, להשתמש בתנועות שונות, ואז לשים לב כיצד זה משפיע על האווירה והיחסים. ואז, להתאים את שפת הגוף לזו של הזולת ושוב להשגיח בתוצאה.

קול: או למשל, לשבת עם משהו גב אל גב ולנהל שיחה ולחקות את גובה הצליל, קצב, מהירות, המנגינה בקול, עד שבן\ת הזוג מחליטים שזה זה. יש לחזור על זה שוב ושוב כי זה לא קל ואז לחוש את התחושה, זו הרגשה מיוחדת שמישהו מצליח לקלוט ולשחזר בשיחה עמך את צורת דיבורך.

'פייסינג' הוא מצב של שינוי מודע של שפת הגוף (תנוחות, תנועות, הבעות, קצב וטונציה) על מנת לצאת ממצב של התאמה גופנית ונפשית על מנת להגיע לניווט ושליטה באדם, כך שמתוך רצון לא לאבד את ה'רפור' עם האהוב והאהובה הוא ימשיך להתאים עצמו למושא האהבה גם כשהוא משנה את התאמתו. 'פייסינג' מתרחש בין שני בני אדם כשהאחד פחות מעוניין והשני לא רוצה לאבד את מושא האהבה, ומושא האהבה רוצה לשלוט ולנווט את האוהב ולגרום לו ללכת להיכן שמושא האהבה רוצה שהוא ילך. את שיטת הפייסינג מלמדים בסדנאות למוכרים ומשכנעים ומניפולטיבים למיניהם, המשתמשים עתה תופעה מופלאה כדי לקנות שליטה על אנשים מאוהבים.

כך ש'פייסינג' הוא השלב המניפולטיבי, אך השלב הקודם, ההתאמה או באנגלית matching הוא דבר שישנו לאנשים שיש להם אמפתיה טבעית לבני אדם, אנשים שמזדהים עם סבלות הזולת, לעובדים סוציאליים  אך גם לדון ז'ואנים, למחזרים הטבעיים,  יש אנשים שמסוגלים לעשות זאת באופן טבעי, למשל כשבן\ת הזוג משועממים, המחזר המוצלח מפגים אף הוא שעמים קל, אם בת הזוג מלאת אנרגיה – 'המתאים' הקלאסי מתמלא חיוניות. אם הגבר למדבר לאט, גם האישה מאיטה לפתע את דיבורה. מה שמעניין בזה הוא כשזה קורה זה רחוק מלהיות 100% כי אז חיקוי ועל כן גובל בקריקטורה. מה שטוב בזה עושה זאת ב-70%-89% בערך, ועל כן השם המדויק לזה הוא התאמה ולא העתקה, או שם יותר נכון הוא ליווי, כי האדם שמתאים עצמו לזולת לא עושה זאת כי הוא רוצה להיות כמוהו, אלא הוא איתו, מלווה אותו. 

'ליווי' הוא כאמור שלב התחלתי, אך אם הוא לא מלווה ב'הובלה', כלומר אם  שניהם ממשיכים לשקף את את השני  – נוצרת סטגנציה, היחסים קופאים בהזדהות שלא זורמת לשום מקום, אין דינמיקה. ומה מביא לזרימה ביחסים הם דווקא השינויים הקטנים, החריגה מהעתקה ושוב, חזרה אליה. השבירה של הרמוניה – יוצרת תנועה. כמו במוסיקה טובה – הדיסוננס  חורג מן ההרמוניה וכך יוצר מתח המטעין את היצירה בכוח מנסה לשוב שוב אלי ההרמוניה האבודה, שחוזרים אליה שוב –חוזרים עם מטען חוויות ואנרגיה עודפים. ההתאמה והליווי ההדדי יוצרים את האיזון, בעוד הדיסוננס, ('ההובלה') החריגה של אחד מבני הזוג מן ההרמוניה – יוצרים תנועה, שממנה שבים לאיזון –מחוזקים.

ישנו הבדל בין 'הובלה' חד צדדית ו'הובלה' הדדית, הרמוניה נוצרת כשיש הובלה הדדית, עליה אנו מדברים כאן. הובלה חד צדדית, כלומר כשרק צד אחד שובר את ההרמוניה,  ורק הצד השני מלווה אותו היא תוצר של מערכת יחסים כוחנית ודומיננטית, במערכת יחסים הרמונית ה 'הובלה הדדית' מתרחשת כשאחד משנה והשני מתאים, אם השני משנה אז הראשון מתאים וחוזר חלילה. כל אחד משנה קצת ומתאים קצת – זוהי מערכת יחסים הדדית שבה הידלקות שווה. וכאמור לרוב אנו לא שמים לב לכך כלל, אך שוב כאמור, הגוף לא יודע לשקר. 

בקיצור, 'הובלה' היא שבירה של הדדיות הרמונית, אם השבירה גורמת לבן\ת הזוג להתאים את שפת גפם לפרמטר החדש הכימיה עמדה במבחן, בבחירה בין האגו לכימיה – ניצחה הכימיה.

חשוב לזכור ש'הובלה' מבוססת על  'ליווי' או 'התאמה', אי אפשר להוביל מבלי שיש קודם לכן קרקע של זהות והרמוניה מתוך הסכמה פנימית והדדית, אם ישנה הובלה לא מרבץ וקרקע בטוחה של כימיה נפשית – זו רודנות.

סך הכל, מדובר על שלושה שלבים ברורים; שלב א': שיקוף (חיקוי סטטי, בעיקר של תנוחות). שלב ב': ליווי (התאמה בתנועה, התאמה דינמית). שלב ג': הובלה (יצירת שינוי כדי לבדוק אם הפרטנר מחקה מחזיק אחריך). 

ניתוח שפת גוף של דוגמניות עם ידיים על המותניים. מס. 2

 

Adriana Sklenarikova                                                                    

(A)

B))                   

ׂc))

(D)

קודם כל, מדובר על דמות מאוד סקסית. ונתחיל באזור הפה; הפה שלה כל הזמן פשוק, מה המביע פתיחות חושנית (כל אזור בגוף שיכול להיסגר ולהיפתח, משדר הזמנה או דחיה על פי מידת ההיפתחות שלו). הפה הוא אזור של חושניות, ופה פתוח מדבר על חושניות שאינה עצורה, חושניות פתוחה, קומוניקטיבית. 

נקודה נוספת למיניות הן העיניים; המבט (למעט התמונה התחתונה (D)  המבט ישיר, העיניים פקוחות לרווחה, מה שעשוי לשדר: נועזות, ישירות מוכנות ליצירת קשר חוסר עכבות. ושני אלה ביחד: הפה הפשוק והעיניים הישירות – יוצרות מסר של פרובקטיביות. 

הידיים: יש רווח גדול  בין האצבעות, מה שמשדר, שוב, פתיחות ורצון להגיע וליצור קשר (ידיים מכונסות או או קפוצות – משדרות כמובן ההיפך: הימנעות ומתח). (שני אלה מחזקים את המסר הפרובוקטיבי של השפתיים והעיניים). עוד נקודה לגבי האצבעות: בשתי תמונות: C ו- A האצבע המורה רחוקה מן היתר מצביעה כלפי מעלה (מה שעשוי להתפרש גם כמסר של אופטימיות ודומיננטיות וגם כמראה על כיוון: כלפי החזה). עוד נקודה בקשר לאצבע המורה; בשני המקרים מדובר על אצבע ביד שמאל, יד זו היא היד הריגשית, כך שמדובר בעיקר על דומיננטיות של הצד הרגשי של הגברת (אם זו הייתה היד השניה הדומיננטיות הייתה מנטלית). 

נקודה נוספת מעניינת, היא המיקום של היד המונחת על המותן; למעט תמונה A, בכל שלוש התמונות האחרות היד מנוחת יחסית גבוה, אפשר להגיד: מעל למותן, זו תנוחה המזכירה מעט תנוחת ידיים על המתניים – גברית. נשים בדרך כלל שמות את הידיים מעט יותר נמוך ובכך מדגישות את האגן והירכיים, הגברים מדגישים את המותניים והבטן. אצל הגברים החיזוק הוא של שליטה וכוח אצל נשים מיניות. אצל גברים זה מדגיש את היכולת שלהם לפעול מתוך כוח, ואצל נשים זה מדגיש את העובדה שהן זמינות מבחינה מינית. אצל אדריאנה אנו רואים את הגירסה הגברית, הכוחנית יותר, מה שמראה באישיותה היא אולי נוטה פחות למיניות הנשית המזמינה והפסיבית, ויותר למיניות הגברית היוזמת והכוחנית. ואישור מעניין נוסף לתזה זו ניתן לקבל מתמונה D, שם היא ידה השמאלית כמו מנסה לפתוח את החולצה מלמטה ( או לפחות לרווח את מיפתח החולצה) והנה האצבעות במקום להיות נינוחות הן כמו מקופלות ומסתבכות האחת בתוך השניה, כמו מראות מתח וחוסר נינוחות, בעשיה של משהו שאמור לשדר פתיחות וזמינות פסיביים ("אני לא עושה לך, אני פותחת חולצה, כדי שתעשה לי"…). 

לסיכום: נראה לי שהמסר די ברור וחד משמעי: אישיות חזקה מאוד, יוזמת, מלאת ביטחון בעצמה במיניות שלה. אין כאן יותר מדי ממדים נסתרים ומשמעויות מורכבות; משהו בסגנון: 'מה שאתה רואה, זה מה שאתה מקבל'. 

Alessia Marcuzzi

A

B

הדמות היא דמות חזקה. מה שמפתיע בתמונות הללו היא המיניות שלה; לכאורה היא משדרת מיניות. אך ברצוני להדגיש שיש הבדל בין מיניות ובין זמינות מינית, מיניות הנה משהו יותר מעודן, יותר מרומז, בעוד שזמינות מינית היא דבר יותר בוטה. בשדר של מיניות יש פלירטוט והזמנה, בזמינות מינית אין שדר, רק הבלטת והדגשת המיניות הנשית. הדוגמא הטובה ביותר היא צורת החזקת האגן של האישה;  אצל Adriana Sklenarikova האגן מוטה הצידה, כאן אין זמינות אלא רק הדגשה מעודנת של האגן, יוצא הצידה כדי לשדר שיש לו חיים משלו (כדי לצוד את העין). לעומת מסר מעודן זה, אצל Alessia Marcuzzi, לעומת זאת, במיוחד ב – B  אך גם ב- A, האגן פשוט זרוק קדימה, באופן שכמו מגיש אותו קדימה, כאומר: קח, הנה זה, הנה 'הסחורה'. ואכן הבלטת האגן קדימה יש בה בוטות, ישירות, אך גם זולות. 

המבט ב- A וב- B ישיר וב- B אף  מתגרה, (זווית ראש קדימה מטה והצידה), משדר כוח, בעיקר חוסר פחד. 

הפישוק והידיים הרחוקות זו מזו ממשיכות את אפקט הכוח. אך אם נחזור לנושא המיניות שהוזכר בהתחלה, אז המיניות שלה אינה נובעת במיוחד מאנרגיה מינית חזקה או מאישיות בעלת מיניות מפותחת, כאן המיניות שלה היא יותר חלק מן האישיות החזקה. היא יותר סחורה מאשר משהו פסיכולוגי או אישיותי. 

בתמונה B  ישנו אלמנט מעניין, שתהיתי עליו זמן מה, וכוונתי לגיד הפנימי בירך של רגל שמאל שלה. הוא מתוח מאוד ומובלט. דבר זה משדר מאמץ או מתח עצום. היא מפעילה על הגוף ובמיוחד על מערכת התמיכה שלה עם המציאות (התפקיד הפסיכוסומטי של הרגליים) מעומס רב. היא מעבידה עצמה ודורשת מעצמה המון. ובמיוחד בקטע הרגשי (צד שמאל של הגוף קשור לעולם הרגש). כך שהבחורה זו מצויה במאמץ מאוד רציני להוכיח עצמה ולהכות שורש בקרקע המציאות של עולם הדוגמנות, מה שקונס אותה מבחינה רגשית. 

Alexandra Kabi

A

B

דמות זו משדרת את הצד היותר רומנטי של הנשיות רפרזנטטיבית, הכל אצלה רך וזורם, אין בוטות או ישירות. יש משחק אך לא משחק פרובוקטיבי. ונתחיל בצורת החזקת הראש (A ו-B) והמבט (B): ובכן בשניהם מודגשת הצידיות, הראש מוחזק על הצד וגם המבט בא מן הצד. הצד בשפת הגוף הוא הפך מן החזית, החזית משדרת ישירות, פורמליות, אפילו עימות, לפעמים, ישיבה או עמידה כשהצד מופנה כלפי מישהו או מבט מבט מן הצד  – משדרים ידידות או רצון במשחק. בשתי התמונות הראש מוטה הצידה, אך עצימת העיניים ב- A, נותנת תחושה של התמסרות לפנטסיה, בעוד שב -בי, זה התגרות משחקית: 'מוכן לשחק? בוא נראה אותך'. 

ארשת הפנים בשתיהן מקרינה מתיקות והתמסרות. 

עם זאת מדובר על אישיות גמישה מאוד, כי הבעת הפנים והגישה הכללית משתנה עם הבגד: בתמונה הראשונה, הבגד אוורירי וקליל, ושפת הגוף אכן רומנטית ורכה. בתמונה הבגדים יותר הדוקים ונוקשים ואכן שפת הגוף מתגרה וחצופה מעט יותר. 

לסיכום: המיניות כאן היא רומנטית, ואם ישנה התגרות, היא עדינה ומשחקית. 

Amy Dumas

A

B

C

D

וואו, איזו עוצמה נמרית. (בעיקר תמונה A),  עם זאת למרות ההתגרות של תמונה A, הדמות הזו צפנת מאחורי החזות החזקה שלה כמה סימנים שהם די קוטביים לחזות זו. 

ונתחיל עם תמוה איי, וכאן, למרות זווית הנגיחה של הראש והמבט שבא מלמטה למעלה, 'בוא נראה אותך', החלק ששובר מעט את האחידות כאן הוא הפה, שהוא מעט קפוץ ומעט שמוט מטה, התחושה שהוא מעניק היא של אכזבה, לאו דווקא של חושניות ותשוקה. 

ונעבור לידיים, בעיקר ב 'בי' ו 'סי', שם האצבעות מעט ננעצות בבשר המותן מה שעשוי לשדר מתח, עצבים וכעס עצמי ('אני דוקרת עצמי עם הציפורניים'). ושתי תמונות אלו ביחד עם שמיטת הגוף  והחיוך המאומץ של 'B. והמבט המסכן יחד עם הבעת הפנים העצובה – של 'סי' נותנים לנו תערובת של מתח, עצבות, תשישות ירידה בדימוי העצמי. (ישנה אמנם אצבע דומיננטית בA' וC', אך הם נופלים תחת התמונה הכללית). ובתמונה 'Dי', הגוף חסר חיוניות ועוצמה כיוונית, בשעה שהפנים מראים דאגה וחשש העיניים נעוצות בחוסר וודאות במרחק. 

הרושם הכללי (וההיפותזה) היא  של מישהי חמודה המשלמת מחיר כבד על תדמית שמצאה עצמה בעולם שהוא קצת הרסני מדי עבור מה שבאמת חי בה בפנים.

הידידות כקונכייה/ גבריאל רעם

כשאנו באים לדבר על החיים, אנו זורקים לאוויר מלים; מלים שמרכיבות, לתחושתנו, את הצדדים היותר ´גבוהים´, יותר ´תרבותיים´ של חיינו. מלים שהן כמו ריהוט לדירת חיינו. ריהוט שבלעדיו תהא דירת חיינו שוממה מתוכן. מלים כמו ; אהבה, שיחה, ידידות.

נושא הדיון של מסה זו הוא הידידות; מה באמת שוכן בה? כיצד היא הידידות שלנו? הרי כאנשים צעירים איננו מתכוונים לעשות חיינו ללא ידידים, וברור שכל אדם רואה את חייו, לאחר גיל הנעורים משופעים בידידים רבים, או מנוקדים במספר קטן ואיכותי של ידידים מסורים.

מה קורה לידידים מבחינה כמותית במהלך החיים זה עניין אחר, כאן כוונתי לעסוק בעניין מעט שונה; באספקט האיכותי של הידידות. והכוונה כאן לא להסתפק בגירוד שטחי של פני השטח. אלא לצלול לעומקי אוקיינוס הידידות. ואכן אם נמשיל את הידידות לאוקיינוס, הרי יש מי שיושב לחופו ומתחמם בשמש, אך לא מרטיב את הרגליים. יש מי שטובל, יש מי ששוחה ויש מי שצולל לעומקים. וכדי לצלול לעומק האוקיינוס יש צורך במצפן ומפה. המפה והמצפן הן המודל, או המטאפורה, עימן נשתמש במסה זו.

ושם המטאפורה: הקונכייה.

מודל הקונכייה אומר כי כל מושג וכל תחום איכותי של חיינו יכול לתת עצמו בשלוש רמות:
רמת הקונכייה,
רמת הצדפה
ורמת הפנינה.

הקונכייה היא מה שנותר בידינו כשהצדפה נעלמת. הצדפה היא החיים הפנימיים של הקונכיה. והפנינה היא מה הצדפה יכולה ליצור מתוך עצמה.
ומה עושים אנו בני האדם עמן?
ובכן אנו אוספים קונכיות, מקשטים עמן את בתינו. פעם חיו בהן צדפות. חלקן נאכל על ידינו, חלקן מת ונותרה רק המסגרת חסרת השימוש של מה שפעם כיסה והסתיר אותן. בכל הקונכיות קיימות צדפות, אך לא בכל הצדפות מתפתחת פנינה. ואם את הצדפה אוכלים, הרי שאת הפנינה שודדים. ואם הקונכייה לקישוט, אזי הצדפה – למאכל, והפנינה – לסחר מחר. (במסה זו נעסוק יותר בצדפה ובקונכייה, באשר לפנינה ובכן זה ממד אחר, מציאות ורמת תודעה שונים. עליהן – לא כאן, ולא עכשיו).

ולפני הצלילה לתוך מושג הידידות דרוש חימום קל. שהרי כמו בהופעה של זמר גדול, בתחילה מביאים להקת חימום או זמר חימום, , ש´יחממו´ את הבמה לקראת ההופעה הגדולה. וזמר החימום הפעם היא זמרת, ´שיחה´ שמה. ובכן בדרך כלל, כשאנו אומרים: "הם שוחחו", או "הייתה ביניהם שיחה" – איננו מתכוונים לצדפה. וודאי ווודאי שאיננו מתכוונים לפנינה שיש בחלק מן הצדפות, אנו מתכוונים לקונכייה. כשאנו אומרים ששוחחנו, או שהם שוחחו, אנו יותר מתכוונים לאקט הדיבורי, שבתוכו אמורה לשכון צדפת השיחה, (שבתוכה אמורה לשכון פנינת ההתלקחות המטא-שיחתית).

ידוע לנו הרבה על קונכיות, פחות על צדפות ועוד פחות על פנינים.
קונכיות השיחה שלנו הן של פטפוט, להג, דיבור סתמי. כולן נראות אולי חביבות או נעימות, אך לרוב אלה צורות צבעוניות שמעטרות את הקונכייה השיחתית. (לא כל קונכייה שאין בה יותר צדפה – נותרת ריקה. לעתים משתכנים בה גופים זרים, כמו כוונות נסתרות, מסרים סמויים, מאבקי כוח, מניפולציות. אבל כך או כך הקונכייה כבר לא אוצרת בתוכה את הגוף החי והרוטט של נשמת השיחה.
(והיתר, אודות השיחה, מפורט בהרחבה בסיפרי: "אמנות השיחה", יצא בהוצאת ידיעות אחרונות בפברואר3002).

אז מה לגבי הידידות

ובכן, כפי שמודל זה מציע, אנו מכירים בעיקר ידידות קונכייתית, שאין בה הרבה. יש בה התחברות על בסיס של אינטרסים, של הנאה, כיוף, סמיכות של זמן ומקום. סמיכות של תכונות דומות. אך כל אלה הן מסימניה של ידידות שנסמכת על הנסיבות, שנסמכת על הקונכייה. היא לא כוללת את הנדבכים ה´צדפתיים´ של הקשר.
כשאנו אומרים משפטים שמשובצת בהם המילה ´ידידות´ בהטיות שונות (´זה ידידי´, ´התיידדנו´) ברוב המקרים זו ידידות של קונכייה.

מצמידים אותה לאוזן, שומעים קולות של המחוז ממנו באה הקונכייה; קולות והמיות של ידידות. אך מה שהיה פעם מסתור ומגן נוקשה לחיים פועמים, נסתרים, רכים ופגיעים – הוא היום שריד שבא במקום זה שפעם חי בו. אנו רואים את הקונכייה, קוראים לה בשם הצדפה ומאמינים שהיא הצדפה. היא עדות עבורנו שפעם חי שם משהו. אך עתה נותרנו עם קווי המתאר, עם התדמית של הדבר האמיתי.

אנו יושבים עם ידידנו, מדברים על מה שמוצג בטלוויזיה, או על מה שקרה בעבודה, או מדברים ומביעים דעתנו על פוליטיקה, גברים, נשים – אך זו שיחה ידידותית של קונכייה. שהרי מאחורי הדברים הנאמרים, מצוי וחי התוך הפועם של מה שאנו באמת מרגישים, מה היינו רוצים באמת להגיד, לאיזה סוג משוב או היינו מצפים בתגובה על דברינו מידידנו. אך הכל נבלע בשיחת התדמית הקונכייתית; מדברים איך שמקובל, איך שנהוג. לא איך שמרגישים ורוצים לדבר ושידברו אתנו. ואיך שמקובל – זו המעטפת החיצונית והקולקטיבית שהשתלטה על התוך האישי.

בכלל שכחנו ואנו לא יודעים איך משוחחים עם ידידים מתוך הצדפה ולא מתוך הקונכיה. צדפות יכולות לחוש את התוך הרך והפועם, האחת של השניה. צדפות יכולות להזדווג, ולהוליד את הדור החדש של צדפות; ידידות יוצרת קשר עם ידידות ומתוך זה נולדת ידידות חדשה; בכל פעם רמות חדשות של ידידות, גבוהות יותר, עמוקות יותר, נולדות מתוך הידידות הקודמת.

אך ידידות של קונכיות, היא קשה, נוקשה. אוטמת ואטומה. אין לנו מושג מהי ידידות של צדפות. כמו שעל סמך התבוננות ואחיזה בקונכייה קשה ואטומה איננו יכולים לשער את הרוך והחדירות של הצדפה. הטרגדיה האירונית היא, שאת הקונכיות אנו אוספים, משמרים, מציגים לראווה לנוי. את הצדפות אוכלים. ובפנינה משתמשים לסחר מכר. השריון המגונן והתדמית המציגנית באו במקום רוח הדברים ונישמתם. אנו צורכים את הנשמה, (צדפה), מתהדרים בעטיפה (קונכייה), ושוכחים את התודעה העודפת (פנינה), שהייתה יכולה להיוולד מתוך הנשמה.

אין לנו מושג על העולם האמיתי שאמור לחיות בתוך הדברים שלהם אנו קוראים בשם: חיים, או לחיות. אז היכן ניתן בכל זאת למצוא צדפות של ידידות? אולי בסיפורי אגדות, סיפורי אבירים; סר לנסלוט וסר גלאהד מסיפורי השולחן העגול. סיפורי חז"ל, (שאיננו יודעים אם אמיתי או סיפור בלבד). בתלמוד מסופר על ריש לקיש ור´ יוחנן. שם זה נגמר בטרגדיה, אך הידידות המופלאה שבין השודד לבין הרבי היא משהו שנושב מן הסיפור ונוגע בנו כאן ועכשיו וממחיש מעט מן התחושה הזו של ידידות אמת. וזה היה קיים גם במציאות למשל בימי הביניים בטורקיה, סיפור הידידות המופלא והטראגי אף הוא, בין השייך מטבריס והמשורר הסופי הדגול ג´אלאל א דין רומי.

בשלושת הסיפורים הללו, שני הידידים לעתיד נפגשו כשהם נלחמים זה בזה, מפגינים את עוז רוחם ונחישותם. ולאחר שהתברר מי המעולה מבין השניים, אז, ורק אז, נכרתה ברית ידידות צדפתית בין השניים.

ידידות מסוג זה מיוחדת לגברים, באנגלית היא נקראת: קומרדשיפ´Comradship´ – שאפשר לתרגמה כמחויבות פנימית איתנה ואמיצה. שותפות גורל שבה מתלכדים התכונות של הגבריות במיטבה.
בשני הסיפורים האחרונים, זה של שני הסופים ושני חכמי התלמוד, אנו מוצאים כמה קווים מעניינים, אחד מן השניים היה שודד או ריקא ופוחז והשני חכם נערץ. וההתלכדות ביניהם הייתה כזו, שהברית נעשה עילאית וחשובה להם מחייהם. ובשני המקרים זה נגמר במוות טראגי, לפחות של אחד מן השניים. המדובר על ידידות גברית צדפתית, זו שבה שני הגברים מתחילים את הידידות במבחן עוצמה ונחישות הדדי והמפסיד מכבד את המנצח ונעשה ידידו. ומקבל את המעולה מבין השניים, ומקדש את הידידות על פני האדרה עצמית. היכן זה קיים כיום? ובמידה וזה מתחיל כך, (בהתמודדות ללא כוונות של עוינות או השמדה של הזולת) וגמר בהכרעה של החזק מבין השניים – שמים אחת ולתמיד את מאבקי הכוח מעבר לגדר. עכשיו יודעים מי החזק והמוביל ויכולים להתפנות לעסוק באמת בידידות, שהרי היא שחשובה.

היום מתחילים ידידות בין גברים בחיבה. חיבה שמאחוריה שוצפים אינטרסים. מתחילים בקונכייה שבתוכה, כאמור, שוכנים הגופים הזרים (של מאבקי כוח וחשדנות). אך היה יכול להיות והיה פעם – אחרת. ידידות בין גברים. שותפות גורל עזת רוח, יציאה למסע תוך סיכון אישי למען הגעה משותפת ליעד. כך ידידות בין גברים.

וידידות (צדפתית) בין נשים היא עולם אחר לגמרי. אם ידידות בין גברים היא משהו כמו נשיבת הרוח הפראית בפסגות, רחוקות ומושלגות – אז ידידות בין נשים היא לטיפה ענוגה, אוספת, מחבקת מלאת חסד רוך ורחמים. תומכת ואמפטית. ידידות הנשים היא צרי, תחבושת. יד צוננת על מצח קודח מלחץ ותחרותיות. יד מחממת כשקופאים בצינת הבדידות והנטישה.

אם גבר מתחיל את צדפת הידידות שלו בקרב ובהתמודדות שבאה למדוד עוצמה פנימית. אז נשים מתחילות ידידות בהפגנת חולשה. וכשהן מפגינות חולשה, אובדן או צער – אלה מהווים אבן בוחן לאישה האחרת, למידת הרחמים שהיא יכולה להנפיק. וכפי שידידות גברית היא פלדה מחושלת של שתי חוליות המשתלבות האחת בשניה על מנת ליצור שלשלת איתנה שלא ניתן לנתקה – הידידות הנשית היא שער הרחמים, היא מיטה רכה של קבלה וחסד – לתוכה שוקעים כשכלו כל הקיצין ואין כוח עוד.

אצל הגברים זו ידידות של לוחמים; גו אל גו, שכם אל שכם. בתחילת החיים זו עמידה משותפת כנגד הנחשולים המאיימים ולקראת החצי השני של החיים אלה התהומות והמדרונות של גיל העמידה והזיקנה. גברים נלחמים ביחד, כי זה נורא להילחם לבד. כי דרך הגבר היא דרך הלוחם ולוחם בודד תמיד מובס, ואם אינו מובס, אולי מוטב היה לו שהיה מובס, כי מה הטעם להילחם אם אין מישהו לצידך שעליו אתה יכול לסמוך בעיניים עצומות. מישהו שמתחלף איתך ואתה איתו – בשעה שהאחר אוגר ואוצר כוח, בין משבר, לאיום לסכנה.

ידידות הנשים היא חסד מופלא, Grace Amazing . משהו שחופן את הנפש הפצועה, העייפה, המדולדלת, המוכה, המאוכזבת. מערסל אותה ונותן לה את החום האנושי שמאפשר לה להשתקם מבפנים.

אצל הגברים – הכח של האחד מעניק כוח לזה שנחלש. אצל הנשים הרוך – מאפשר לשקם את הרוך הפנימי שאבד מחמת קשיותם של החיים.

אך כאן אנו שבים למה שאנו מעוללים לצדפה; אנו צורכים אותה, כפי שאנו צורכים את הידידות. במקום להתמסר לתהליך הסינרגי – אנו מתגאים במספר הידידים שלנו; צוברים אותם. מנפנפים בשמות של ידידנו. מנסים להתיידד עם מי שכדאי. אנו גם צורכים את צדפת הידידות כשאנו משתמשים בה כאנטיתיזה לבדידות המכרסמת בתוכנו. לא בגלל האדם, ולא בגלל מה שיכול להתרחש בינינו, אלא בגלל מה שאנו חווים כשאין ידידות. כאן הידידות היא משנאת המן (הבדידות) ולא מאהבת מרדכי. וגם זו צרכנות. במקום לתקשר עם הצדפה – אנו בולעים אותה. כדי להנות מן הטעם.
במקום לשאוף אל השני כדי ליצור עמו אחדות – אנו משתמשים בו כדי לספק מאוויים וחוסרים אגואיסטיים.

כי מהם חיינו ללא הידידות
כי מהם חיינו ללא הידידות הגברית
כי מהם חיינו ללא הידידות הנשית
עזובה ושברון לב. מפח נפש ומרירות.
כיצד זה שכחנו
כיצד זה התנחמנו בקונכייה הריקה, בתדמית הנבובה – של הידידות

אך גם קונכייה היא משהו, בכל זאת. כי כשיש לך קונכייה יש לך לפחות את הגעגועים; אתה שומע את המיית תוכה החלול המזמר אל מה שהיה יכול לחיות בה. ואתה מתגעגע אל הקסם הרחוק, אל העולמות
הרחוקים שפעם הצדפה הייתה חלק מהם.

עסקת החבילה של המיניות והאהבה.

אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל;  מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח. 

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי.  הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.

מחשבות על נטישה.

האם נטישה היא עניין של גורל?

האם יש אנשים שנגזר עליהם להינטש?
עד כמה רבים הם הננטשים?
נטישה היא אחד הדברים היותר קשים בחייו של הננטש, יש כאן עלבון קשה, כמו להיזרק כבקבוק ריק מתוך משאית נוסעת.
יש נטישה ויש פחד מפניה,(separation anxiety[i])  מה קדם למה? מי כאן התרנגולת ומי הביצה?
את מי נוטשים? האם יש משהו בהם שהופך אותם לברווזים במיטווח?
באופן פיזי ורגשי, נטישה היא ניתוק מוחלט מן הננטש.

נטישה קיימת ביחסי אהבה יותר מאשר בידידות. בידידות הקשר יכול להיחלש ואז פשוט להיתפוגג, אך באהבה זה כמו עריפת ראש, זה בדרך כלל פתאומי, חד, אכזרי, ללא סימנים מוקדמים.
הנוטש עושה זאת ללא הסברים, היעלמות וזהו.
הננטש עובר בבת אחת ממקלחת של מים חמים למקלחת של מים קרים כקרח.
אי אפשר להתאושש ממנה, עוד שנים אחרי שזה קרה – זה עדיין כואב.
וזו הטרגדיה של הננטש; למרות הנטישה הוא נשאר קשור בכל נימי נפשו. רק שבמקום פרטנר מלא חום, תשומת לב ותמיכה – יש עכשיו ריק, אין כלום.
כששני אנשים נמצאים בקשר אינטימי וקרוב – הם נעשים מחוברים ונטישה היא קטיעה של האיברים המחברים בין השניים כדי להשיג הפרדה.
לנוטש אין כאבי נטישה, בעיקר הקלה מן העומס שהאחר הפך להיות עבורו.

הננטש לא יכול להשלים עם עובדת נטישתו, הכאב גדול מידי, ועל כן הוא מדמיין שעוד מעט יהיה סימן חיובי מצד הנוטש. הננטש מדמיין את הנוטש כנוטה לחזור אך משהו עוצר בעדו. כאילו אם לא יסכים ויפנים את הנטישה הוא יוכל לבטל או להמתיק את הגלולה המרה. דמיונות אלו מפחיתים את הדיסוס בו הוא חי מאז הנטישה.

***
אין שיממון וריקנות יותר גדולים מאשר החלל שהשאירה מאחוריה אהבה שהייתה.

.

www.metrolyrics.com/50-ways-to-leave-your-lover-lyrics-paul-simon.html


  1. [i] ^ Redlich, Ronny (February 2015). "Are you gonna leave me? Separation anxiety is associated with increased amygdala responsiveness and volume". Social Cognitive and Affective Neuroscience. 10 (2): 278–284. doi:10.1093/scan/nsu055. PMC 4321627. PMID 24752071.
  2. ^ Davidson, Tish. "Separation Anxiety." Gale Encyclopedia of Children's Health: Infancy through Adolescence. 2006. Retrieved October 6, 2014, from Encyclopedia.com: http://www.encyclopedia.com/doc/1G2-3447200510.html
  3. ^ Jump up to: a b c d e f g h i j k l m n o p q r s Ehrenreich, J. T; Santucci, L. C.; Weinrer, C. L. (2008). "Separation anxiety disorder in youth: Phenomenology, assessment, and treatment". Psicol Conductual. 16 (3): 389–412. doi:10.1901/jaba.2008.16-389 (inactive 2019-07-21). PMC 2788956. PMID 19966943.

תבניות משחקיות ביחסים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בין תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים,. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית ובעיקר, גורמת לכאב רגשי קשה. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההדגשה היא שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"…

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים (מה שאני מכנה בשם: יחסים אורכיים, או יחסי צפון דרום) ויחסים פחות מפותחים, (מה שאני מכנה: יחסים רוחביים, או מזרח מערב) כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: Transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו הומצאה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

הורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו ניטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגר מדבר בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם ניטרליים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני 'ילדים' מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשריים, כנ"ל גם בין שני 'הורים'. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנסאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ושוב, עם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימיים – יש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: (ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט (נמוך)

חטיבה ב', משחק המשפחה (בינוני)

חטיבה ג': משחקי מטא.(גבוה)

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. בתחתית זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

GAME                               AIM

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי) משחקים 'גבוהים'.

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

b. Mediocrity, ordinariness -game

Householder Game/    raise family (מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

A.   Object Gamesמשחקים 'נמוכים'. (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיים. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאים להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה), בגרות נפשית, פיתוח התודעה ועוד…

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו'?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

(משחקי המשפחה, הם עבור בני אדם שלא מצאו עצמם, או לא התאפשר להם לשחק באחת משתי החטיבות, משחקי אובייקט ומשחקי מטא).

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be, ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספר: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם,

על רופאים, מרפאים והנפש

על רופאים, מרפאים והנפש*

יש בעיה עם רופאים ותרופות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה)  רחוק.

הרופאים רואים מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים במערכת המכאנית ולא אנשים שזקוקים לאנושיות.

אותו הדבר חל גם על פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שאמורים להתייחס יותר לאדם ולנפשו, להרגשתו, מחשבותיו וכו',  גם הם רואים את המכאניקה הסטטית במקום את הדינמיקה בינם לבין הפציינט.  הם רואים בעיות אישיות, קשיים בתפקוד, הפרעות נפשיות (ברמות שונות של חומרה) ומסביב להפרעה כרוך אדם, (שלמעשה אולי בכלל קצת מפריע לעיסוק בהפרעה הנפשית…).

אין זיקה דינמית בין הרופא או המטפל ובין האדם שבתוך הפציינט, אין מה שבובר מכנה: יחסי 'אני אתה', אלא ניכור, הוא קורא לזה: 'יחסי אני לז' (או 'אני הוא').

אך אם נחזור לרופאים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים – ההתעלמות מן הנפש ומן האדם כיצור אנוש שאפשר וצריך לפתח כלפיו זיקה אישית – אינה אשמתם, זה מה שהם למדו. הם לא למדו על בני אדם, יחסי אנוש, אמפטיה, חום אנושי, זיקה אישית, יחסי 'אני אתה', לפגוש את האנושי שבאדם לפני שפוגשים את ההפרעה או החולי שבו. הם למדו כמעט אך ורק על החלק המכאני, משל בני  אדם היו מכוניות מקולקלות או מכשיר טלוויזיה לא תקין. אך האדם הינו יותר מאשר מכונה מקולקלת, הרי בכלל, חלק גדול מן המחלות נגרם בגלל בעיה פסיכוסומטית. כשיש בנפש כאב גדול של הזנחה, הוא חייב למצוא ניקוז והוא מוצא אותו באבר קרוב, או חלש במיוחד. (כמה מחלות והפרעות אישיות היה ניתן למנוע לו היה יחס  של דינמיקה ואינטימיות בסגנון של 'אני אתה' הבוברי לנפש?).

אולי בכלל חלק מן המחלות נגרמות בגלל שלא מתייחסים לאנושי ולנפשי שבנו. בגלל שמשהו בדינמיקה הבינאישית (אינטימיות למשל) כה חסר?

עבור הפציינט לקבל את זה מרופא, זה כאילו לקבל ביקור של מלאך. (אולי כי הם מסתובבים עם חשיבות עצמית שכזו).

השאלה היא להיכן אתה כרופא או פסיכולוג מכוון את דבריך ותשומת הלב שלך,  לעבר נקודת עומק אנושית או כלפי חיצוניות מכאנית? 

אך מדוע מלמדים כמעט אך ורק איך לתקן את החלק המכאני?  כי כל העולם הוא כזה, יש התעלמות מן הנפש, מן הילד הפנימי, שתמיד עזוב, בודד ומבולבל, והוא כה זקוק לחיבוק, להרגעה, לנחמה, במיוחד מן האחר, שלא חייב לעשות זאת כי הוא בן משפחה, אלא בגלל שהמשותף לכם רב על השונה. והמשותף הוא החלק האנושי; שניכם תזדקנו, שניכם תפתחו מחלות בגיל מאוחר יחסית. שניכם תחוו אובדן של אנשים קרובים, שניכם תתאהבו בילדים שלכם, שבעוד כמה שנים יעזבו את הבית ולכל היותר ירימו טלפון אחת לשבוע. שניכם תזדקנו ותיזרקו מחוץ לעולם שעכשיו שייך לצעירים. ישנה התעלמות מן החלק הטרגי המשותף, וכך נוצרת זרות קיומית. לא מרגישים את הסבל האישי והאנושי שפועם באחר, שכה זקוק לנחמה.

ואם יש יחס אישי, זה יותר סימפטיה מאשר אמפטיה, וזה דק מאוד, חביבות שטחית שכזו, ואם זה בעל הבית החביב, אז ברגע שיש בעיה בצנרת, כל החביבות נעלמת. הכסף עכשיו מדבר. אנושיות אמתית, דווקא מגיעה כשיש חוסר הסכמה בין דייר לבעל בית, למשל, ובמיוחד כשכרוך בזה כסף.

אנושיות נדרשת ואמורה להופיע דווקא כשיש תקלה, כשיש משהו מרגיז, כשדברים לא מסתדרים.

אם רגשות זה מה שמקיף את האגו, ומחשבות זה מה שמקיף את התודעה, ונוזל זה מה שמקיף את המוח, או הנוזל שמקיף את העובר בשליה – כך האנושיות אמורה להקיף את הנפש.להגן עליה, וליצור חיפוי מפני פגיעה ואיום. בלי אנושיות הישות הפנימית, הנפש תיסבול הרבה יותר. ובאותה מידה שהיא מגנה על הנפש מפני איום (היא תיספוג את המכה, אם היא באה בעקבות האיום), כך היא (האנושיות) גם נחלצת עבור הזולת בשעת קושי נפשי, זה אפילו לא מילים או שפת גוף, זו מן הקרנה עמוק מבפנים. זה כל הזמן שם, אבל כשצריך היא שופעת למקום הנכון. ואז זה כמו חיבוק ממלאך. רק שלא רק שאין לנו אנושיות כלפי עצמנו, גם איננו מקבלים אותה מן הזולת. ואז הנפש חשופה, גם כשאנו חשים רגשות אשם וגם כשהזולת מתקשר איתנו ללא חום אנושי).

כך שכה רבים חסרים אותה, אולי אפילו לא יזהו אותה אם תופנה אליהם?

כמה שיעורים באנושיות, חום אנושי ואמפטיה קיבלנו בבית הספר? לא קיבלנו כי זה לא מכשיר אותנו לחיים, ועל כן זה מיותר. בעיקר לומדים איך להתחרות, איך לקבל ציונים יותר גבוהים מאשר האחרים. על הפגיעות של בני אדם לא ממש לומדים.

התודעה שלנו מכוילת על קליטה והתייחסות לצד המכאני, הקר התועלתי והשימושי שניתן להפיק מתקשורת עם בני אדם. (או שסתם לא יודעים מה לעשות איתם ואז מפטפטים על כלום).

כל עניין הנפש נמצא מחוץ לתחום, קולטים רק את מה שיש לו משמעות עבורנו והנפש והאנושיות שסביבה אינה משמעותית, מה עושים איתה, איך מתייחסים? זה נעשה מאוד ברור כשמישהו בא ומספר על צרה גדולה שקרתה לו, נגיד איבד ילד, או נפרד מאישתו שהיא הבן אדם הכי יקר לו. או הוא מספר שיש לו סרטן בדרגה 4 – צריך לראות את ההתנהגות של הזולת בקטע הזה, הוא כמו דג שהוטל על היבשה. מפרפר בחוסר נוחיות, ובאופן מגושם מנסה להציע עצה פרקטית. או סתם שותק במבוכה. שואל את עצמו: "ומה אני אמור להגיד במצב הזה, אף אחד לא לימד אותי". (בשעה שכל מה שזועק באומלל שאיתו, "תן לי קצת יחס חם, קצת אינטימיות, זה הכל, וזה כה הרבה בשבילי, דווקא בשעה הזאת")

היחס המנוכר המחפצן (כאל חפץ) של בן אדם ליצור אנוש שאיתו – לא רק שהוא מאפיין במיוחד את הרופאים, (והפסיכולוגים והפסיכיאטרים) שבכלל אמורים להיות אמונים על התייחסות לסבל האנושי על כל רבדיו ולא רק לחלק המכאני – הוא גם בא לידי ביטוי ביחס המגדרי. ובעיקר ביחס של גברים לנשים. מגיל מסוים הן חפצים, בעיקר חפצים מיניים, שמשתמשים בהם וזורקים לאחר השימוש.

הגברים לא קולטים את האדם שבה את הנפשי והאנושי שבה. ולמרות שאינם עושים זאת בכוונה (זו ההתניה אליה התרגלו) זה עדיין מעליב ומשפיל.

ושוב אנו חוזרים לרופאים, גם שם היחס לאדם החולה הוא כאל חפץ. "תינשום, תפסיק לנשום, להתהפך על הגב, תגיד אה…, להוציא לשון החוצה"…

המדובר על חוסר עצום, במיוחד אצל רופאים וכו', חוסר בזיקה אישית ובינאישית, בשפת הגוף זה חוסר בסוג של מבט וטון דיבור שלא נעצר ברמת העור של האדם, אלא הוא יותר אינטימי, מגיע למקומות יותר עמוקים ואישיים.

והנפש בפנים צורחת בקולי קולות,  קר לה, וכשלא מתייחסים אליה וכלום מן הרופא או הזולת לא מגיע אליה היא מרגישה מאוד בודדה ואומללה , צר לה מאוד שמתעלמים ממנה. חסרה לה האנושיות הזו שיכולה להגיע רק דרך יצירת אינטימיות עם האדם שבו היא שוכנת.

וזה לא קשה, אפשר ליצור קשר עין, ליותר משניה מהירה, שם אפשר ליצור קשר ישיר עם הנפש, אבל לא מבט קר, פולשני, אלא מבט עם עניין אמיתי, מבט רך עם חיבוק, מבט עם חמימות. היא זקוקה למבט המלטף, לקול הרך שרוצה להגיע פנימה. (ככל שמדברים יותר ברכות וברגש מגיעים יותר עמוק).

וזה אולי הפיספוס הגדול והחטא הגדול שבין אדם לאדם, העדר אינטימיות, זיקת 'אני אתה' בוברית, והתייחסות לחלק הכואב והמוזנח שבכל אדם, הילד הפנימי, המבולבל והאבוד, שהוא/היא – הנפש.

ואולי הבעיה היותר גדולה היא בכך שאנו מרכינים ראש נוכח הניכור, מקבלים זאת בהכנעה, "אולי כך צריך להיות, אולי כך הוא ירפא את המחלה שלי יותר טוב')'? ואז (ולא רק אצל רופאים) מוותרים על הזעקה לאינטימיות ויחס אנושי. מתרגלים.

**

גבריאל רעם

23.6.14

**

לכתוב למעלה ישנה זיקה חזקה לסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", הוצ' ניסן, 2014 (כפי שניתן להבין מן הרמז בשם הספר…).

/

פגיעה רגשית: התיאוריה אודות הסכנות לטווח רחוק

אנשים עוברים דרך חייהם ופחות או יותר לומדים ויודעים ממה כדאי להיזהר, ממה להימנע, מאיזה אנשים כדאי להתרחק ובאיזה סיטואציות לא כדאי להיות מעורב. כמובן שכל אחד לפי נטייתו, אך ישנן מוסכמות של הגנה עצמית והפחתת סכנה. למשל, לא לפסוע בשעות לילה מסוימות, לבד, במקומות מסוימים (במיוחד אם את אישה), לא להשאיר תיק בבית קפה, ללא משגיח כשהולכים לשירותים. לא להשאיר את מפתח הרכב ברכב כשיוצאים לקנות משהו קטן בחנות ליד. לא ללבוש בגד חושפני כשאת מצויה בסביבת מגורים דתית-חרדית. לא לגלות לאדם שאיננו מכירים היטב את מס. כרטיס האשראי שלנו. ועוד ועוד.

בהתחשב במקרים, באנשים ובסיטואציות שאנו נזהרים בהם, ישנו תחום שאיננו מייחסים לו מספיק מסוכנות,  (ועל כן, הזהירות שלנו לגביו – מופחתת). והכוונה כאן לפגיעה רגשית. והמדובר לא סתם על סכנה של פגיעה רגשית, אלא על כזו שהיא מוזנחת ומודחקת ושאם היא שורדת בציר הזמן, היא עלולה לגרום לנזק רב.

לא מלמדים אותנו שפגיעה רגשית וחוסר היכולת של הנפגע לא לעשות ממנה עניין ולעבור לסדר היום – יכולה לטמון בחובה סכנה לנפגע. והסכנה היא התפתחות (התדרדרות, יותר נכון) של הפגיעה לפצע ומשם לאזור אסון שהזמן לא רק לא עוזר לרפא אלא דווקא יכול להפוך את הפצע השטחי ביותר לפצע אנוש.

הפגיעה הרגשית ואפילו הפצע הרגשי שנוצר, אינם מסוכנים, זו ההתפתחות של הפצע לאזור נגוע – היא המסוכנת. והסבר בהמשך.

אך ראשית צריך לראות כי למרות שישנה פגיעה רגשית אחת בזמן נתון, פגיעה זו יכולה להופיע במעין שלושה אזורים. אזורים בהם הפגיעה יכולה לצאת מן הכוח אל הפועל.

א.      האזור הראשון הוא האזור של יחסים או מערכת יחסים עם אחר (וישנו מצב שבו הנפגע לא עובר על הפגיעה הרגשית לסדר היום, ושומר אותה 'בבטן' ומפתח עוינות כלפי הפוגע).

ב.      הדינמיקה השניה, הוא אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבו הנפגע לוקח פנימה את הפגיעה הרגשית, אך בגלל רגשותיו הפרועים הפגיעה רק מכניסה אותם לסערה יותר חזקה מאשר לפני הפגיעה)..

ג.       בדינמיקה השלישית גם כאן זה אזור של יחסים בין האדם לעצמו. (וישנו מצב שבגלל שליטה הדוקה על הרגשות, הפגיעה עוברת לרמה הפיזית. ומשם או לניקוז אל מחוץ לגוף, או פיתוח של מחלה גופנית).

המערכת הרגשית שלנו מאוד מאוד פגיעה והשאלה היא לא אם אדם עלול להיפגע רגשית או לא. ברור שתהיה פגיעה, כי הרגשות שלנו חשופים (ועל כן פגיעים) – אלא השאלה צריכה להיות: מה קורה לפגיעה עצמה לאחר שהאדם נפגע. במקרים רבים הפצע הרגשי מחלים מעצמו. אך במקרים שבהם הפגיעה רגשית קשה במיוחד או שלאדם קשה להשלים עימה (מסיבה זו או אחרת) – לא רק שאין החלמה, אלא  יכול להיווצר מצב בו הפצע הרגשי יכול להחמיר ולהפוך, כאמור, לאזור נגוע.

אם נשווה את זה לפגיעה פיזית שיוצרת פצע חדירה פיזי – אז אם הפצע מטופל קרוב לזמן הפגיעה, יש אפשרות על ידי חיטוי ותחבושת שתכסה ותבודד מזיהום את האזור הפצוע – שהפצע יחלים. אך אם הפצע מוזנח, ולא נחבש, הזמן רק יעשה לו רע, הפצע יזדהם ואז יעמיק והזיהום עלול להגיע עד מערכת הדם ואז זה כבר מסוכן. כך גם בפגיעה הרגשית; מן הבחינה שאם הפגיעה הזאת לא מטופלת בזמן אמיתי, מקבלת טיפול שימנע המשך התפתחות של הפצע הרגשי שנגרם כתוצאה מן הפצע – אזי היא תתפתח ותתגלם באופן אנוש בשלושת  האופנים השונים, כל התגלמות נופלת באחת מן הדינמיקות או האזורים שהוזכרו למעלה: הראשון בין אדם לחברו, והשני והשלישי בין אדם לבין עצמו. בראשון הורסים בסופו של דבר, מערכת יחסים, ובשני ובשלישי, הנפגע בסופו של דבר הורס את עצמו ברמה זו או אחרת.

ועתה לדוגמה.  הדוגמה תהיה של פגיעה במישור של מערכת יחסים;  יכול להיות מצב של מערכת יחסים שהתחילה מוקדם בשנות העשרים לחייהם של בני הזוג,  והיה ויכוח קשה, אחד מהשניים פגע באחר פגיעה רגשית קשה. והנפגע אולי אפילו חש מושפל על ידי כך שהפוגע לא רק פגע בו אלא בנוסף לכך אף גרם לו להיות זה שמתנצל. כלומר, הנפגע נאלץ ל'התקפל' ולבקש סליחה מן הפוגע. אך (במקרה של התפתחות אזור נגוע) הוא עושה זאת רק כלפי חוץ, ובפנים הוא לא יכול להשלים עם העלבון והפיחות במעמדו הרגשי במערכת היחסים. שני אלה (הפגיעה הרגשית וההתנצלות שלו) גרמו לנפגע/קורבן לפגיעה קשה בדימוי העצמי ובכבוד העצמי שלו, שתי תוצאות עמם אינו מסוגל להשלים ועימם אינו מסוגל לחיות.

עד כאן אין כל חדש. הנקודה כאן היא שהפגיעה הרגשית הזו יכולה להישאר אצל בן/ת הזוג שנים על שנים ולהתפתח עוד ועוד… וזאת מכיוון שהיא מוזנת על ידי אירועים דומים נוספים של ויכוח או חוסר הסכמה. או שפשוט הנפגע לא מצליח להיפטר מן הפגיעה. הוא אמנם הדחיק אותה, אך זה דווקא איפשר לה 'לשגשג' עוד יותר באפלה בחוסר המודעות העצמית. ומפעם לפעם הפגיעה הרגשית המודחקת הייתה עולה לפני השטח, או בגלל מחזוריות או בגלל פגיעה נוספת, ואז בדרך כלל האדם הנפגע נותן לזה עוד טעינה עוד צידוק עצמי על העוול שנעשה לו ומה שמגביר את ה'אנטי' כלפי האחר הפוגעני. ואז משקיבלה הפגיעה עוד הזנה  – הפגיעה מתרחבת והופכת לאזור נגוע יותר ויותר רחב.

יכול להיות מצב במערכת יחסים או ידידות, שנמשכת אפילו שלושים שנה. שבמהלכם  פגיעה רגשית מסוימת הולכת וגדלה הולכת ומתעצמת. יש לה חיים משל עצמה והיא 'סוחבת' ('מושכת') לאזור הפצע הרגשי יותר ויותר אנרגיה. עד שמגיע הרגע שהדינמיקה של הפגיעה (אפילו מלפני 30 שנה) הופכת לכל כך רחבה וכל כך מקיפה עד שהיא עלולה לחנוק את מערכת היחסים והבן אדם שנפגע לא יכול לחיות יותר עם אותו בן אדם כי הפגיעה 'הרעילה' אותו בהדרגה וכך סגרה אותו רגשית כלפיו ככל שעובר הזמן.

זו דוגמה של פגיעה רגשית לטווח רחוק במערכת יחסים זוגית, או בינאישית, במשפחה, בעבודה, בידידות או בזוגיות. הנפגע לא יכול להשלים עימה ועל כן הוא מחזיק בה, מזין אותה והיא מתפתחת עד שהיא יכולה לגרום לקריסה סופית של מערכת היחסים. כמובן שכל זה לא חייב לקחת 30 שנה, במרבית המקרים זמן הקריסה קצר בהרבה. זה יכול להגיע עד לשלושים שנה רק אם יש סיבות חזקות במיוחד שמשהות את הקריסה, אך בכך גם מאפשרות לפגיעה להתעצם עוד יותר. הזמן פועל לרעתה של הפגיעה, כי כשהאדם נפגע, זה כואב לו, וכשכואב אי אפשר שלא להפנות לשם אנרגיה רגשית, שנותנת כוח לפגיעה, מה שמאפשר לה להמשיך ולגדול עד לקריסה של מערכת היחסים. הפגיעה הרגשית היא כמו טרמיטים, שאוכלים את השולחן (מערכת היחסים)  מבפנים, עד שהשולחן קורס.

שתי הפגיעות הרגשיות האחרות, הן פגיעות שבהן הנפגע לא פונה כנגד מישהו בחוץ (בדרך כלל הפוגע) אלא פונה כנגד עצמו. בדרך כלל במישור הראשון מדובר באדם עם אגו חזק שיכול להחזיר את הפגיעה בחזרה החוצה, כלפי הפוגע. בשני המקרים הנותרים מדובר מן הסתם באגו חלש יותר (אין לו יכולת וכוח להתמודד עם האחר החזק יותר) ועל כן הוא מפנה את הפגיעה כלפי עצמו.

אדם שנפגע ואין לו מספיק זעם כדי לצאת נגד מקור הפגיעה – נותר עם מטען אנרגטי, רגשי – שבלית ברירה (ובעיקר מחמת דימוי עצמי נמוך) הוא מפנה כנגד עצמו. זה מופיע בו בדרך כלל כרגשות אשם; 'אני אשם שקרתה הפגיעה הזו', 'הבאתי את זה על עצמי', הוא לוקח על עצמו את האחריות על הפגיעה הרגשית.

עד כאן מה שקורה במישור השני והשלישי דומה עד זהה למה שתואר לגבי המישור הראשון. ועתה להבדלים. וראשית למישור השני, כאן מדובר על אדם שהוא חסר שליטה רגשית והרגשות שלו לא יציבים, פרועים וחסרי משמעת עצמית  – ואז ההרס לטווח רחוק יתגלם במערכת הפסיכולוגית-נפשית שלו. בגלל ההתפרעות חסרת הריסון של הרגשות הן אינן יכולות להכיל את הכאב הרגשי שיצרה הפגיעה, והם ייצאו משליטה וינפצו את כל הגבולות והסדר הקיים ברמה הפסיכולוגית. יחד עם הרגשות הפגועים, שכמו גלים מאוד גבוהים וסוערים בים זה מתנפץ אל גבולות העצמי – ואז גבולות העצמי יכולים לקרוס והאדם נכנס לטירוף מערכות , אפילו עד לאיבוד קשר בינו לבין המציאות. והכאב עתה לא רק שוכן באזור הפגוע ברגשות הוא הגיע לכל חלק במערכת הפסיכולוגית הקורסת (בגלל שאין בידוד וגבולות בין אזור לאזור במישור הפסיכולוגי) והסבל הנפשי במצב הזה הוא גדול מאוד. כך באשר לרמה השנייה. הקריסה היא של גבולות העצמי והאדם או עומד על סיפה של הפרעת אישיות גבולית או אף מחלת נפש של ממש, כגון סכיזופרניה).

וכאן אנו מגיעים לפגיעה רגשית ברמה השלישית. כאן האדם גם פונה נגד עצמו  אך רגשותיו הם תחת שליטה ומידור הדוקים (אולי במקרים מסוימים, הדוקים מידי) – האדם למעשה מדכא את רגשותיו ביד רמה.

במצב כזה הרגשות במצב של פגיעה – לא יוכלו להתפזר לצדדים ולגרום להרס של המערכת הפסיכולוגית כמו בצונמי, כאן האדם מדכא את רגשותיו ועל כן הוא לא יאפשר לפגיעה להופיע ברמה הרגשית. ואז הפגיעה הרגשית מודחקת עד לרמת הגוף. הפגיעה תופיע ותגרום לנזק במישור הגופני (מחלה גופנית). שעלולה אף להיות מחלה הרסנית וסופנית.

במקרים רבים (במצב השלישי) הגוף אכן מצליח לנקז החוצה פגיעה רגשית. אך במקרים בהם יש רצף של פגיעות או מקרים בהן הפגיעה הרגשית קשה וכואבת במיוחד – המערכת הגופנית לא יכולה לנקז את זה החוצה ואז הגוף נשאר 'תקוע' עם פגיעה רגשית ברמה הגופנית. והיא תחפש אבר חלש, אבר שהוחלש בצורה זו או אחרת והיא מתקבעת באותו אבר. וברגע שהפגיעה המכווצת והטעונה הזו מתקבעת באבר, שם יכול להתחיל גידול סרטני.

אז שוב,במצב הראשון הפגיעה הרגשית מוחזרת לפוגע והורסת או אותו, או את מערכת היחסים או את שניהם.

 במצב השני הפגיעה נשארת אצל הנפגע במישור הפסיכולוגי ובשל רגשותיו הפרועים היא מתפזרת לצדדים והורסת את כל שהיא פוגשת.

 ובמצב השלישי היא מתכווצת על ידי הדיכוי החזק של האדם על רגשותיו, הופכת למשהו מאוד מרוכז ואז אין ברירה למערכת אלא לדחוף אותה (מטה) כלפי הגוף, כדי שהגוף ינקז אותה החוצה.

עכשיו כמובן שישנה דרך למנוע ובמידה הרבה יותר פחותה, להפסיק את ההתדרדרות של הפגיעות הללו, למנוע מהם להפוך לקריסה של מערכת יחסים, להפוך להפרעת אישיות או להפוך לסרטן.

על האדם לפתח, לשם כך,  מודעות עצמית. לבוא אל עצמו לא רק בסובייקטיביות מזדהה עם הפגיעה הרגשית, אלא דרך ווקטור ניטרלי, שבוחן את שקורה לו לא רק דרך העיניים של 'טוב לי לא טוב לי', (זו אחת המשמעיות של בגרות נפשית, שלא הרבה אנשים מצליחים להגיע אליה), אלא גם במבט לא מעורב, לא מזדהה.  רק במצב כזה האדם יכול לתפוס את הפגיעה לפני שהיא חודרת פנימה, מודחקת והופכת לאנושה. רק מודעות עצמית אמתית יכולה 'לתפוס' את הפגיעה לפני שהיא יוצאת משליטה, ואז האדם שהצליח לפתח מודעות עצמית –  מסוגל להתנתק ממנה (מן הפגיעה הרגשית) בכוח המודעות העצמית, המשמעת העצמית והיכולת שלו לא ללכת לאיבוד במה שקורה לו, במיוחד לא במה שמסב לו כאב רגשי.

וכשהוא 'תופס' את הפגיעה הרגשית לפני שהיא מצליחה להשתרש בפנים, עליו לנתק את תשומת הלב שלו מן הפגיעה הרגשית, אך יחד עם זה לא להדחיק אותה. כלומר להשאיר אותה באור המודעות, שני אלה הם קשים מאוד לביצוע. הרבה יותר קל להדחיק את זה לתת מודע, מחמת חוסר יכולת לשאת את הכאב הרגשי.

לסיכום:

חשוב להבין שלאחר שהפגיעה הרגשית הצליחה לחדור פנימה ( על ידי שילוב של חוסר מודעות עצמית ויכולת הדחקה) היא לא יכולה להתקיים, ובטח שלא תקופה ארוכה, ללא הזנה של הפגיעה על ידי התייחסות. ההתייחסות אל הפגיעה המודחקת נותנת לה כוח ומאפשרת לה לגדול ולהתרחב.

והיא מתרחבת במידה והאדם שנפגע חושב על הפגיעה, או חושב על האדם שגרם לו לפגיעה ומזין אותה ונותן לה אנרגיה.

פגיעה ששרדה 30 שנה והרסה מערכת יחסים, לא יכולה להחזיק מעמד אלא אם כן האדם שנפגע, מפעם לפעם, נותן לה כוח.

כך שיש לנו שלוש קריסות כתוצאה מפגיעה רגשית שהודחקה וקיבלה הזנה, בעת ובעונה אחת: קריסה של מערכת יחסים, קריסה של איזון נפשי, וקריסה של הגוף.

עד כאן לגבי השפעת פגיעה רגשית על האדם כפי שהיא מתפלגת על פי מבנה האישיות של האדם (ומצב הרגשות שלו) לשלוש חטיבות שונות של קריסה (כתוצאה מן הפגיעה הרגשית).

אך כדי להיפגע באופן כה קשה עד שזה מביא לפגיעה אנושה שמובילה לקריסה של מערכת כלשהי – יש צורך גם במטען גנטי מסוים, שניתן לקרא לו: "אנשים רגישים במיוחד", "עדיני הנפש", וכו'. (אנשים שאולי מאוחר יותר יהפכו לאמנים יוצרים או שיתוייגו על ידי החברה כאאוטסיידרים).

הצירוף הזה של פגיעות פוטנציאלית גבוהה (אנשים רגישים ועדיני נפש) ופגיעה רגשית עוצמתית מצד מישהו שבדרך כלל קרוב אלינו באופן כלשהו – הם שעלולים להוביל לאחת משלושת הקריסות שתוארו מעלה:

א.      קריסת מערכת היחסים עם הפוגע

ב.      קריסת גבולות השפיות והאיזון הנפשי והפסיכולוגי.

ג.       קריסת הגוף ע לידי גידול סרטני או מחלה מסכנת חיים אחרת.

**

גבריאל רעם

 9/10.10.13

על אנשים, תפקידים ומשחקים.

 

חלק א': תפקידים

אם נשלול מבני אדם את כל התפקידים הפורמאליים (מקצוע וקריירה, [כגון רופא או פסיכולוג] ראשות ועדה, אינסטלטור, פקיד, נהג מונית, אב או אם, סב או סבתא וכו') והתפקידים הבלתי פורמאליים, (למשל תפקיד המוביל במערכת יחסים, או תפקיד הליצן במקום העבודה, השוביניסט, או הפלרטטנית במערכת יחסים, או תפקיד הנעלב או הקורבן במשפחה וכו') – אז לא יישאר הרבה. דהיינו, התפקידים שאנו ממלאים (בין אם פורמלית או א-פורמלית), ממלאים את רוב הנפח של חיינו.

חלק נכבד מן האינטראקציות בין בני אדם, אינן אינטראקציות בין בני אדם  אלא בעיקר אינטראקציות בין תפקידים. תפקיד משוחח עם תפקיד. מי שמאכלס את התפקיד נותן רק גוון מישני לאינטראקציה, רובה נשלט ע לידי הגדרת התפקיד. למשל, בין פקיד בנק ללקוח, בין ראש אופוזיציה לראש קואליציה, בין עובד לבוס וכו'. (אם נחליף פקיד בפקיד אחר, או עובד מוסך עם עובד מוסף אחר, ושניהם נתקלים בדיוק באותו מצב ובאותו לקוח, מן הסתם יהיה תואם רב בין שני עובדי המוסך ביחס לתגובות שלהם, שמוכתבות בעיקר על ידי דרישת התפקיד. ההבדלים ביניהם יהיו מינוריים ולא משמעותיים בסך הכל), וגם ביחסים לא פורמליים: בין כוחני לקורבן, בין בדחן לאינטלקטואל וכו'. בדרך כלל אלה התיאור וההגדרה של התפקיד שקובעים את עיקר ההתנהלות ולא האדם שבפנים.

וברגע שישנה אינטראקציה בין בני אדם נטולי תפקיד, יכול להיווצר אחד משלושה מצבים;

א. מצב שהרגשות הלא מודעים שלהם משתלטים ולוקחים אותם לכל מיני מקומות (בדרך כלל מקומות לא כל כך טובים…)..

ב. שיחת חולין שטחית, להג ופטפוט, שבה מדברים על דברים כדי להעביר את הזמן.

וג. כמובן יכול להיווצר מצב שלישי שבו האנשים לא ידעו על מה לדבר וכיצד להתנהג.

רוב בני האדם חשים הכי נוח כשהם מדברים מתוך התפקיד שלהם, פורמלי או א- פורמלי.

השתלטות התפקיד על פני החיים הפנימיים –  לא מותירה הרבה מקום למשהו אותנטי שיישאר בתוך האדם ובינו לבין הזולת. או להיפך – חוסר האותנטיות, או חסרונו של אני בוגר ומגובש, מביאים לכך שהאדם 'נמלט' אל התפקיד שלו כי שם הוא מרגיש הכי נוח.

ללא התפקיד נחשפת אי היכולת שלנו להיות וליצור יחסים בלתי מותנים ושאינם תלויים בדבר.

אחת הדוגמאות היותר מובהקות לרודנות התפקיד היא, איך לא, תפקיד השחקן; לכאורה זהו מקצוע שבו השחקנים מזדהים עם דמות ובכך מעניקים לנו, הצופים, חוויה בלתי אמצעית עם משהו בסיסי בתוכנו. אנו מעריצים אותם בגלל היכולת שלהם לגלם את הדמות בצורה כה משכנעת. (גם כאן, אם נחליף שחקן בשחקן כשהם מגלמים את אותה הדמות, ההבדלים באופי הגילום יהיו יותר קטנים מאשר גדולים, כי דרישת התפקיד היא שמכרעת והתרומה האישית של השחקן נדחקת לשוליים של התפקיד).

ולא זו בלבד אלא שכל זה מאוד ציני מצדם. לכאורה ההזדהות שלהם עם הדמות היא כל שאכפת להם בזמן שההצגה נמשכת, אך למעשה לא אכפת להם כל כך מהדמות, אכפת להם מגודל התפקיד.

הם יגלמו הכול וכל דמות, באותה מידה של מסירות והזדהות בתנאי שהתפקיד יהיה מספיק גדול ונכבד  – מבחינת המרכזיות שלו בהצגה. או לפחות לא פחות גדול מזה שהם התרגלו לגלם. ומנהלי התיאטרון והבימאים מכבדים קוד לא כתוב זה, שלא יקבל שחקן תפקיד פחות בחשיבותו מן הממוצע של התפקידים שגילם עד כה.

לצופה בהצגה נראה כי התואם המופלא בין השחקן לבין דרישות התפקיד הם פרי של מסירותו והזדהותו עם הדמות וגודל כישרונו, ולא היא. כאמור, התואם והמסירות הם עם גודל התפקיד ולא עם אופייה של הדמות. הוא יגלם כל דמות, בתנאי, שכאמור, שלא יצטרך לגלם תפקיד שהוא פחות במשקלו ובחשיבותו מן החשיבות של התפקידים שמילא עד כה. אחרת הוא ידחה אותו בשתי ידיים.

שחקנים הם תפקיד להשכיר. אך מה לגבי בני אדם שממלאים תפקידים מקצועיים או א- פורמליים, ובכן גם הם תפקיד להשכיר. גם להם מה שחשוב אינה נאמנות לדרישות התפקיד (כפי שהם טורחים להפגין) אלא 'נאמנות' לגודל, לחשיבות ולנחשבות של התפקיד, וזאת ביחס תפקיד הקודם שמילאו, ולא משנה שתפקיד זה היה בתחום התמחות אחר לגמרי. למשל הרמטכ"ל שממלא את תפקיד ראש הצבא במסירות עצומה, אך לו יציעו לו לכהן כסגן הרמטכ"ל (תפקיד שהוא היה מוכן לתת הכל כדי למלא רק לפני חמש שנים) וסגן הרמטכ"ל יהפוך לרמטכ"ל – כל המסירות הזו לתפקידו תרד לטימיון.

ובתום תפקידו כרמטכ"ל הוא יחליף את התפקיד הנוכחי של ראש הצבא לו הוא התמסר כל כולו. אך הוא לאוו דווקא יחפש תפקיד בתחום הביטחון, שהיה התחום היקר לליבו במשך כה הרבה שנים. לא תהיה לו שום בעיה לקחת תפקיד בתחום אחר לחלוטין, למשל בנקאות, בתנאי שהדרגה והסטטוס שלו יהיו לא פחות משל אלה של רמטכ"ל. והוא ימלא את התפקיד החדש באותה מסירות, אך זו לא מסירות לתחום, זו מסירות לדרגת הסטטוס שהתפקיד נושא עמו, כי אם יעסוק באותו התחום, רק בסטטוס נמוך יותר, דרגת המסירות שלו תרד בהתאם. (אם יסכים בכלל למלא את התפקיד, ברוב המקרים, יעדיף אפילו להישאר ללא תפקיד, בתנאי שלא ימלא תפקיד פחות נחשב מן הקודם).

ובכך, אינו שונה מן השחקן שימכור וימסור את כשרונו ורגשותיו תמורת תפקיד עם יותר שורות מן הקודם.

כלומר,  השאלות: מי אני, מה אני, מה חי בי, מה המהות שלי, מי אני? – כל אלה מתגמדים ונעלמים ביחס לחשיבות של הסטטוס שמעניק התפקיד.

כך מן הצד של ממלאי התפקידים. ומה לגבי רוב בני האדם שממלאים תפקידים בינוניים עד זוטרים, איך הם רואים את בעלי התפקידים הבכירים והנחשבים? ובכן קיימת אשליה גדולה בקשר לתפקידים הנחשבים, גם בשדה הניהול והפיקוד וגם בשדה הבידור, התיאטרון והקולנוע. עבור אנשים בעלי תפקידים רגילים, נתפסים בעלי התפקידים המשמעותיים והנחשקים ככאלה שיש להם חיים מיוחדים, מוצלחים. כאילו מילוי תפקיד נחשק אומר שלאדם זה ישנם חיים מוצלחים יותר מאשר אנשים עם תפקידים פחות נחשבים. ועל כן, קוראים כל ראיון עימם בצמא גדול, אולי יגלו איך זה שחייהם כה מוצלחים, מה שוודאי הביא להם את התפקידים הללו. או שישנה תחושה הפוכה; כאילו כשאדם מקבל תפקיד בכיר ונחשק – חייו הופכים למוצלחים. לא החלטנו מה מוביל למה, אך רובנו מאוחדים בתחושה שיש קשר הדוק בין תפקיד נחשק לבין חיים מוצלחים.

אך האמת היא כמובן, שחיים מוצלחים (יהיו אשר יהיו) אינם מובילים לתפקידים מוצלחים או נחשבים, ותפקידים נחשבים אינם מובילים לחיים יותר מוצלחים או משמעותיים. אין קשר בין השניים. להיפך, כשאין לבני אדם חיים אישיים ופנימיים משמעותיים, השאיפה לתפקיד משמעותי, יכולה לכסות במידת מה על העירום של חייהם הפנימיים והאישיים. וכשהמסכה יורדת, והתפקיד חוזר לארון – נותר האדם עירום ובודד. עם רצונותיו, חשקיו, וקשריו עם האחרים. בדרך כלל רצונות, חשקים וקשרים שאינם משביעי רצון.

הבעיה עם עניין התפקידים, הוא בכך שהם יכולים (וגם עושים) לכסות על פני פשיטת רגל של החיים הפנימיים, על הריקנות שאורבת בפנים, לאחר שהתפקיד מסתיים (זמנית, עד למחרת, או לתמיד, כמו ביציאה לגמלאות).

וככל שהחיים הפנימיים מצויים בעוני מרוד יותר – כך גדלה משמעותית החשיבות שאנו מייחסים למילוי תפקידים נחשקים. משוכנעים בתת ההכרה שלנו שתפקידים נחשקים יעשו את החיים שלנו למוצלחים (או לפחות יהיה לנו במה לכסות ולהסתיר את חיינו הפנימיים).

עם זאת צריך להגיד שתפקיד (בעיקר תפקיד א-פורמלי) למשל תפקיד הקשוח, או תפקיד השלומיאל אינם מנותקים לחלוטין מאופיו של האדם שמגלם אותם. ישנה זיקה בין תפקיד (בעיקר א-פורמלי) ובין מבנה אישיות, או תכונת אופי. אך זו כמו הזיקה שבין אדם עם מבנה גוף אתלטי ובין שומר ברים. כל שומר ברים כדאי שיהיה בעל מבנה גוף רחב או אתלטי, אך לא כל בעל מבנה גוף אתלטי צריך להיות שומר ברים. כלומר כלפי למלא תפקיד מסוים צריך תכונת אופי מסוימת או תואמת, אך אם יש לאדם תכונת אופי מסויימת, אין הדבר אומר שעליו לגלם תפקיד שבו ייתן ביטוי לתכונת אופי זו.

חלק ב': משחקים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בן תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטאלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההגשה שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"..

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים ויחסים פחות מפותחים, כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו פותחה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

                       

ההורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו נייטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגרים מדברים בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם נייטרלים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני ילדים מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשרי, כנ"ל גם בין שני הורים. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ועם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימייםיש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט

חטיבה ב', משחק המשפחה

חטיבה ג': משחקי מטא.

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. למטה זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי)

GAME                 AIM

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

mediocrity, ordinariness -game

b. Householder Game/    raise family(מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

  1. A.   Object Games (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיות. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאות להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה).

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספרי: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם, 11.9.13

**

מסות נוספות של גבריאל באתר: www.hagut.net

גם יחסים מתים

כן, גם יחסים מתים.

הם גוססים. לפעמים, זמן ארוך.

ולפני זה הם אולי חולים במחלות חוזרות ונשנות, מחלות שאולי התפתחו למחלה כרונית קשה. אך לאחד מבני הזוג אין יכולת לראות את המחלה המתקדמת.

יש לו/ה קושי להשלים עם רוע הגזרה. ואז (הוא או היא) מחזיקים את היחסים הנוטים למות במורטוריום, בלימבו, מונשמים מלאכותית ומוחזקים בחיים באופן מכאני, חיצוני.

היחסים נולדו באהבה גדולה, טופחו במסירות, כל הצמיחה של היחסים הצעירים, הילדים המשותפים, הכל, לווה בהמון תקווה והשקעה. אך יחד עם זאת, דאגה רבה ליוותה אותם לכל אורך הדרך, כי הייתה תחושה שהיחסים עדינים, נוטים לחלות בקלות.

ומרגע שצצו סימנים ראשונים של המחלה והחולה (היחסים) גילה סימנים של אי החלמה – הדאגה לשלום היחסים רק גברה, אך כל הדאגה הרבה הזו רק האריכה את סיבלו של החולה, שהגיעה שעתו. ואילו האוהב/ת הנואש/ת סירב/ה לראות את הסימנים ודאגתו/ה גברה עוד בניסיון נואש להציל את היחסים.

וכשיחסים נוטים לגווע, אחד הוא תמיד זה שמנשים אותם מלאכותית, השנייה כבר יודעת שזה הסוף ורוצה לשחרר. אך זה שלא מוותר, שלא ראה את העומד לקרות, עדיין מאמין כי עם עוד דאגה וטיפוח, היחסים ישתקמו למלא יופיים הצעיר והמכמיר לב.

אך כל המאמצים היו לשווא. ואחד דינם: למות. ועתה נותר האבל הגדול.

***

גבריאל רעם, 18.8.13