כשאנו באים לדבר על החיים, אנו זורקים לאוויר מלים; מלים שמרכיבות, לתחושתנו, את הצדדים היותר ´גבוהים´, יותר ´תרבותיים´ של חיינו. מלים שהן כמו ריהוט לדירת חיינו. ריהוט שבלעדיו תהא דירת חיינו שוממה מתוכן. מלים כמו ; אהבה, שיחה, ידידות.
נושא הדיון של מסה זו הוא הידידות; מה באמת שוכן בה? כיצד היא הידידות שלנו? הרי כאנשים צעירים איננו מתכוונים לעשות חיינו ללא ידידים, וברור שכל אדם רואה את חייו, לאחר גיל הנעורים משופעים בידידים רבים, או מנוקדים במספר קטן ואיכותי של ידידים מסורים.
מה קורה לידידים מבחינה כמותית במהלך החיים זה עניין אחר, כאן כוונתי לעסוק בעניין מעט שונה; באספקט האיכותי של הידידות. והכוונה כאן לא להסתפק בגירוד שטחי של פני השטח. אלא לצלול לעומקי אוקיינוס הידידות. ואכן אם נמשיל את הידידות לאוקיינוס, הרי יש מי שיושב לחופו ומתחמם בשמש, אך לא מרטיב את הרגליים. יש מי שטובל, יש מי ששוחה ויש מי שצולל לעומקים. וכדי לצלול לעומק האוקיינוס יש צורך במצפן ומפה. המפה והמצפן הן המודל, או המטאפורה, עימן נשתמש במסה זו.
ושם המטאפורה: הקונכייה.
מודל הקונכייה אומר כי כל מושג וכל תחום איכותי של חיינו יכול לתת עצמו בשלוש רמות:
רמת הקונכייה,
רמת הצדפה
ורמת הפנינה.
הקונכייה היא מה שנותר בידינו כשהצדפה נעלמת. הצדפה היא החיים הפנימיים של הקונכיה. והפנינה היא מה הצדפה יכולה ליצור מתוך עצמה.
ומה עושים אנו בני האדם עמן?
ובכן אנו אוספים קונכיות, מקשטים עמן את בתינו. פעם חיו בהן צדפות. חלקן נאכל על ידינו, חלקן מת ונותרה רק המסגרת חסרת השימוש של מה שפעם כיסה והסתיר אותן. בכל הקונכיות קיימות צדפות, אך לא בכל הצדפות מתפתחת פנינה. ואם את הצדפה אוכלים, הרי שאת הפנינה שודדים. ואם הקונכייה לקישוט, אזי הצדפה – למאכל, והפנינה – לסחר מחר. (במסה זו נעסוק יותר בצדפה ובקונכייה, באשר לפנינה ובכן זה ממד אחר, מציאות ורמת תודעה שונים. עליהן – לא כאן, ולא עכשיו).
ולפני הצלילה לתוך מושג הידידות דרוש חימום קל. שהרי כמו בהופעה של זמר גדול, בתחילה מביאים להקת חימום או זמר חימום, , ש´יחממו´ את הבמה לקראת ההופעה הגדולה. וזמר החימום הפעם היא זמרת, ´שיחה´ שמה. ובכן בדרך כלל, כשאנו אומרים: "הם שוחחו", או "הייתה ביניהם שיחה" – איננו מתכוונים לצדפה. וודאי ווודאי שאיננו מתכוונים לפנינה שיש בחלק מן הצדפות, אנו מתכוונים לקונכייה. כשאנו אומרים ששוחחנו, או שהם שוחחו, אנו יותר מתכוונים לאקט הדיבורי, שבתוכו אמורה לשכון צדפת השיחה, (שבתוכה אמורה לשכון פנינת ההתלקחות המטא-שיחתית).
ידוע לנו הרבה על קונכיות, פחות על צדפות ועוד פחות על פנינים.
קונכיות השיחה שלנו הן של פטפוט, להג, דיבור סתמי. כולן נראות אולי חביבות או נעימות, אך לרוב אלה צורות צבעוניות שמעטרות את הקונכייה השיחתית. (לא כל קונכייה שאין בה יותר צדפה – נותרת ריקה. לעתים משתכנים בה גופים זרים, כמו כוונות נסתרות, מסרים סמויים, מאבקי כוח, מניפולציות. אבל כך או כך הקונכייה כבר לא אוצרת בתוכה את הגוף החי והרוטט של נשמת השיחה.
(והיתר, אודות השיחה, מפורט בהרחבה בסיפרי: "אמנות השיחה", יצא בהוצאת ידיעות אחרונות בפברואר3002).
אז מה לגבי הידידות
ובכן, כפי שמודל זה מציע, אנו מכירים בעיקר ידידות קונכייתית, שאין בה הרבה. יש בה התחברות על בסיס של אינטרסים, של הנאה, כיוף, סמיכות של זמן ומקום. סמיכות של תכונות דומות. אך כל אלה הן מסימניה של ידידות שנסמכת על הנסיבות, שנסמכת על הקונכייה. היא לא כוללת את הנדבכים ה´צדפתיים´ של הקשר.
כשאנו אומרים משפטים שמשובצת בהם המילה ´ידידות´ בהטיות שונות (´זה ידידי´, ´התיידדנו´) ברוב המקרים זו ידידות של קונכייה.
מצמידים אותה לאוזן, שומעים קולות של המחוז ממנו באה הקונכייה; קולות והמיות של ידידות. אך מה שהיה פעם מסתור ומגן נוקשה לחיים פועמים, נסתרים, רכים ופגיעים – הוא היום שריד שבא במקום זה שפעם חי בו. אנו רואים את הקונכייה, קוראים לה בשם הצדפה ומאמינים שהיא הצדפה. היא עדות עבורנו שפעם חי שם משהו. אך עתה נותרנו עם קווי המתאר, עם התדמית של הדבר האמיתי.
אנו יושבים עם ידידנו, מדברים על מה שמוצג בטלוויזיה, או על מה שקרה בעבודה, או מדברים ומביעים דעתנו על פוליטיקה, גברים, נשים – אך זו שיחה ידידותית של קונכייה. שהרי מאחורי הדברים הנאמרים, מצוי וחי התוך הפועם של מה שאנו באמת מרגישים, מה היינו רוצים באמת להגיד, לאיזה סוג משוב או היינו מצפים בתגובה על דברינו מידידנו. אך הכל נבלע בשיחת התדמית הקונכייתית; מדברים איך שמקובל, איך שנהוג. לא איך שמרגישים ורוצים לדבר ושידברו אתנו. ואיך שמקובל – זו המעטפת החיצונית והקולקטיבית שהשתלטה על התוך האישי.
בכלל שכחנו ואנו לא יודעים איך משוחחים עם ידידים מתוך הצדפה ולא מתוך הקונכיה. צדפות יכולות לחוש את התוך הרך והפועם, האחת של השניה. צדפות יכולות להזדווג, ולהוליד את הדור החדש של צדפות; ידידות יוצרת קשר עם ידידות ומתוך זה נולדת ידידות חדשה; בכל פעם רמות חדשות של ידידות, גבוהות יותר, עמוקות יותר, נולדות מתוך הידידות הקודמת.
אך ידידות של קונכיות, היא קשה, נוקשה. אוטמת ואטומה. אין לנו מושג מהי ידידות של צדפות. כמו שעל סמך התבוננות ואחיזה בקונכייה קשה ואטומה איננו יכולים לשער את הרוך והחדירות של הצדפה. הטרגדיה האירונית היא, שאת הקונכיות אנו אוספים, משמרים, מציגים לראווה לנוי. את הצדפות אוכלים. ובפנינה משתמשים לסחר מכר. השריון המגונן והתדמית המציגנית באו במקום רוח הדברים ונישמתם. אנו צורכים את הנשמה, (צדפה), מתהדרים בעטיפה (קונכייה), ושוכחים את התודעה העודפת (פנינה), שהייתה יכולה להיוולד מתוך הנשמה.
אין לנו מושג על העולם האמיתי שאמור לחיות בתוך הדברים שלהם אנו קוראים בשם: חיים, או לחיות. אז היכן ניתן בכל זאת למצוא צדפות של ידידות? אולי בסיפורי אגדות, סיפורי אבירים; סר לנסלוט וסר גלאהד מסיפורי השולחן העגול. סיפורי חז"ל, (שאיננו יודעים אם אמיתי או סיפור בלבד). בתלמוד מסופר על ריש לקיש ור´ יוחנן. שם זה נגמר בטרגדיה, אך הידידות המופלאה שבין השודד לבין הרבי היא משהו שנושב מן הסיפור ונוגע בנו כאן ועכשיו וממחיש מעט מן התחושה הזו של ידידות אמת. וזה היה קיים גם במציאות למשל בימי הביניים בטורקיה, סיפור הידידות המופלא והטראגי אף הוא, בין השייך מטבריס והמשורר הסופי הדגול ג´אלאל א דין רומי.
בשלושת הסיפורים הללו, שני הידידים לעתיד נפגשו כשהם נלחמים זה בזה, מפגינים את עוז רוחם ונחישותם. ולאחר שהתברר מי המעולה מבין השניים, אז, ורק אז, נכרתה ברית ידידות צדפתית בין השניים.
ידידות מסוג זה מיוחדת לגברים, באנגלית היא נקראת: קומרדשיפ´Comradship´ – שאפשר לתרגמה כמחויבות פנימית איתנה ואמיצה. שותפות גורל שבה מתלכדים התכונות של הגבריות במיטבה.
בשני הסיפורים האחרונים, זה של שני הסופים ושני חכמי התלמוד, אנו מוצאים כמה קווים מעניינים, אחד מן השניים היה שודד או ריקא ופוחז והשני חכם נערץ. וההתלכדות ביניהם הייתה כזו, שהברית נעשה עילאית וחשובה להם מחייהם. ובשני המקרים זה נגמר במוות טראגי, לפחות של אחד מן השניים. המדובר על ידידות גברית צדפתית, זו שבה שני הגברים מתחילים את הידידות במבחן עוצמה ונחישות הדדי והמפסיד מכבד את המנצח ונעשה ידידו. ומקבל את המעולה מבין השניים, ומקדש את הידידות על פני האדרה עצמית. היכן זה קיים כיום? ובמידה וזה מתחיל כך, (בהתמודדות ללא כוונות של עוינות או השמדה של הזולת) וגמר בהכרעה של החזק מבין השניים – שמים אחת ולתמיד את מאבקי הכוח מעבר לגדר. עכשיו יודעים מי החזק והמוביל ויכולים להתפנות לעסוק באמת בידידות, שהרי היא שחשובה.
היום מתחילים ידידות בין גברים בחיבה. חיבה שמאחוריה שוצפים אינטרסים. מתחילים בקונכייה שבתוכה, כאמור, שוכנים הגופים הזרים (של מאבקי כוח וחשדנות). אך היה יכול להיות והיה פעם – אחרת. ידידות בין גברים. שותפות גורל עזת רוח, יציאה למסע תוך סיכון אישי למען הגעה משותפת ליעד. כך ידידות בין גברים.
וידידות (צדפתית) בין נשים היא עולם אחר לגמרי. אם ידידות בין גברים היא משהו כמו נשיבת הרוח הפראית בפסגות, רחוקות ומושלגות – אז ידידות בין נשים היא לטיפה ענוגה, אוספת, מחבקת מלאת חסד רוך ורחמים. תומכת ואמפטית. ידידות הנשים היא צרי, תחבושת. יד צוננת על מצח קודח מלחץ ותחרותיות. יד מחממת כשקופאים בצינת הבדידות והנטישה.
אם גבר מתחיל את צדפת הידידות שלו בקרב ובהתמודדות שבאה למדוד עוצמה פנימית. אז נשים מתחילות ידידות בהפגנת חולשה. וכשהן מפגינות חולשה, אובדן או צער – אלה מהווים אבן בוחן לאישה האחרת, למידת הרחמים שהיא יכולה להנפיק. וכפי שידידות גברית היא פלדה מחושלת של שתי חוליות המשתלבות האחת בשניה על מנת ליצור שלשלת איתנה שלא ניתן לנתקה – הידידות הנשית היא שער הרחמים, היא מיטה רכה של קבלה וחסד – לתוכה שוקעים כשכלו כל הקיצין ואין כוח עוד.
אצל הגברים זו ידידות של לוחמים; גו אל גו, שכם אל שכם. בתחילת החיים זו עמידה משותפת כנגד הנחשולים המאיימים ולקראת החצי השני של החיים אלה התהומות והמדרונות של גיל העמידה והזיקנה. גברים נלחמים ביחד, כי זה נורא להילחם לבד. כי דרך הגבר היא דרך הלוחם ולוחם בודד תמיד מובס, ואם אינו מובס, אולי מוטב היה לו שהיה מובס, כי מה הטעם להילחם אם אין מישהו לצידך שעליו אתה יכול לסמוך בעיניים עצומות. מישהו שמתחלף איתך ואתה איתו – בשעה שהאחר אוגר ואוצר כוח, בין משבר, לאיום לסכנה.
ידידות הנשים היא חסד מופלא, Grace Amazing . משהו שחופן את הנפש הפצועה, העייפה, המדולדלת, המוכה, המאוכזבת. מערסל אותה ונותן לה את החום האנושי שמאפשר לה להשתקם מבפנים.
אצל הגברים – הכח של האחד מעניק כוח לזה שנחלש. אצל הנשים הרוך – מאפשר לשקם את הרוך הפנימי שאבד מחמת קשיותם של החיים.
אך כאן אנו שבים למה שאנו מעוללים לצדפה; אנו צורכים אותה, כפי שאנו צורכים את הידידות. במקום להתמסר לתהליך הסינרגי – אנו מתגאים במספר הידידים שלנו; צוברים אותם. מנפנפים בשמות של ידידנו. מנסים להתיידד עם מי שכדאי. אנו גם צורכים את צדפת הידידות כשאנו משתמשים בה כאנטיתיזה לבדידות המכרסמת בתוכנו. לא בגלל האדם, ולא בגלל מה שיכול להתרחש בינינו, אלא בגלל מה שאנו חווים כשאין ידידות. כאן הידידות היא משנאת המן (הבדידות) ולא מאהבת מרדכי. וגם זו צרכנות. במקום לתקשר עם הצדפה – אנו בולעים אותה. כדי להנות מן הטעם.
במקום לשאוף אל השני כדי ליצור עמו אחדות – אנו משתמשים בו כדי לספק מאוויים וחוסרים אגואיסטיים.
כי מהם חיינו ללא הידידות
כי מהם חיינו ללא הידידות הגברית
כי מהם חיינו ללא הידידות הנשית
עזובה ושברון לב. מפח נפש ומרירות.
כיצד זה שכחנו
כיצד זה התנחמנו בקונכייה הריקה, בתדמית הנבובה – של הידידות
אך גם קונכייה היא משהו, בכל זאת. כי כשיש לך קונכייה יש לך לפחות את הגעגועים; אתה שומע את המיית תוכה החלול המזמר אל מה שהיה יכול לחיות בה. ואתה מתגעגע אל הקסם הרחוק, אל העולמות
הרחוקים שפעם הצדפה הייתה חלק מהם.
