ארכיון הקטגוריה: מין ואהבה ויחסים.

כיצד משפיעים מין ואהבה על היחסים, אם בכלל. והאם אפשרי לחבר בין מין לאהבה? או האם רצוי להפריד ביניהם?

על האמנות השכוחה של הדיאלוג.

 
או: הדיאלוג האיכותי כדרך להגיע לרמה רוחנית גבוהה

אנחנו מדברים כמעט כל הזמן. מדברים ומדברים. מדברים הרבה ואומרים מעט. דיבור אינו בהכרח שיחה, כפי ששמיעה רחוקה מהאזנה (או הקשבה). וכפי שבהסתכלות לא רואים ולא מבחינים במקצת מן הדברים להם ניתן לשים לב בהתבוננות.

חלק ניכר מן ההנאה והסיפוק מן החיים, טמון ביכולת לעבור מן השמיעה, ההסתכלות והדיבור –  אל הממד הנפשי, הרוחני. זה שצריך עבורו מאמץ תודעתי כלשהו.

רובנו משוכנע שאנו אכן משוחחים. למרות שעם רוב בני האדם עמם אנו 'משוחחים'  – אין לנו על מה לדבר . ועל מה שאנו באמת רוצים לדבר  – אין עם מי…

דיבור הוא אקט תקשורתי חיצוני, הבא ליצור דימוי של מפגש בין שני אנשים על ידי המדיום של החלפת מלים. דיבור הינו החלפה סתמית ומנוכרת, כאשר להג ופטפוט היא הרמה הנמוכה שלו, והחלפת מידע היא רמתו הגבוהה. בשיחה המצב אחר; כאן המלים משמשות לשם הידברות, הבנה של הצד השני, זרימה וסנכרון פנימי בין שתי עמדות נפש נפרדות.

דיבור, שיחה, דיאלוג
הדיבור נוטה למונולוגים (מתחלפים או מקובעים). בשיחה קיימת הדדיות וסינרגיה. וכפי שיש הבדל בין דיבור לשיחה, כך קיים הבדל של רמה נוספת, זו שבין השיחה לדיאלוג; אם הדיבור מייצג את הרמה הגופנית והשיחה את הרמה הנפשית, הרי שהדיאלוג מייצג את הרמה הרוחנית.

הדיאלוג הוא התלקחות המטריה השיחתית  – למצב בעל תודעה עודפת. כאן שני המשוחחים מבינים זה את זה, אך גם חווים חוויה של מודעות נרחבת ועמוקה יותר באשר לדברים עליהם הם מדברים. כך שדיאלוג הוא גולת הכותרת של השיח האנושי.

בשיחה – עדיין יכולים להתרחש מאבקי כוחות והתרברבות. והיא אף מאכלסת, לרוב,  מסרים סותרים וסמויים. אך במצב דיאלוגי – זה לא קיים. בשיחה עדיין קיים האגו,  בדיאלוג הסיסמא היא: WIN WIN, הניצחון שלך הוא הניצחון שלי.

דיוויד בוהם, שהיה פיזיקאי קוואנטים ידוע, ובערוב ימיו התעניין מאוד ברוחניות ובדיאלוג ואף ניהל שיחות רבות עם קרישנמורטי, אומר כי עצם המילה דיאלוג  – שבאה מיוונית עתיקה – כבר אומרת לנו כי המדובר על מעבר דרך משהו, Dia, והדבר שעוברים דרכו כאן הוא

משמעות. Louge  בא מן המילה לוגוס; משמעות. על כן דיאלוג הוא הדרך אל המשמעות, הטאו של הלוגוס.

בדיאלוג מתקיים מסע מן הכאוס אל הלוגוס. מחוסר המשמעות והזרות של שני אנשים שלא מכירים זה  את זה – אל האיחוד הפנימי המושג דרך המשמעות המשותפת. הדיאלוג הוא תהליך אמנותי. והמשותף לשניהם הוא שגם באמנות וגם בתהליך הדיאלוגי, חומרי הגלם מצויים במרחק רב מן התוצאה המעובדת, התוצאה שעברה תהליך. באמנות לוקחים חומרים לא מעובדים, כאבן ומתכת – בפיסול, גוף האדם – במחול, בד  ומכחול – בציור, תוף או מיתרים – במוזיקה – ומפיקים מהם תוצרים אמנותיים מופלאים. כך גם בדיאלוג; ניתן לקחת את חומרי השיחה 'הלא מאולפים' (זרות, סתמיות, חשדנות, בדידות, כמיהה, זרות, חיבה, עוינות וכו') – ועל ידי בגרות, אינטליגנציה, ערנות, קשב, רגישות ואמפתיה –  להתמירם לאמנות דיאלוגית. עם זאת ההבדל בין האמנות לדיאלוג הוא בכך שבאמנות בדרך כלל האמן הוא השולט הבלעדי, או לפחות נותן הטון העיקרי בעוד שבדיאלוג שני המשוחחים פעילים, שניהם שווים, שניהם עובדים בסינרגיה.


הדיאלוג של מרטין בובר
מי שהקדיש מחשבה וכתיבה מרובה לנושא הדיאלוג היה הפילוסוף היהודי הנפלא מרטין בובר. בובר, שדגל ברוחניות אקזיסטנציאלית, היה אחד הפילוסופים שהקדישו חלק נכבד מן הפילוסופיה שלהם לשיחה, בעיקר בספרו "אני אתה" שיצא בשנת 1923. ובספר: "חיי הדו שיח" שיצא ב-1948, בהם הוא עושה הפרדה בין שיח של 'אני הוא', לשיח של 'אני אתה'.

השיח 'אני הוא' הוא שיח מנוכר, זר, שבו המשוחח מתייחס לבן שיחו כאל חפץ. בעוד ששיח ה'אני אתה' הוא שיח אישי, אינטימי, מתייחס לזולת בחום, מזכה אותו במלוא תשומת הלב. נוטה אל הדיאלוג.

בובר, ניתן לומר, קידש את הדיאלוג לא רק בין בני אדם, אלא גם כדרך גישה כמעט לכל דבר בחיים, למשל בפסיכולוגיה; לדעתו הפסיכולוג אינו יכול להכיר את האדם הנמצא אצלו בטיפול מבלי שיכניס באופן מודע את כל כולו לתוך הסובייקטיביות של הזולת. הוא מדבר על 'כניסה מדעת לתוך מעשה הזיקה השלמותי', כלומר להיכנס מדעת לזיקת 'אני אתה' שנעשית מתוך חסד, ולא מתוך מאמץ.

בשנים האחרונות מתרבים אנשי הרוח והגישות הפסיכולוגיות הדוגלות בגישה של אינטימיות וסובייקטיביות – כדרך אל האמת. בובר דיבר על כך בתחילת המאה ה-20 כשכתב על גישה של חוויה סובייקטיבית ויצא נגד הניתוק לשם התבוננות. הוא אף הרחיק לכת וטוען כי "רק על ידי הבנת אחרים אפשרית ההכרה ואפשרית הידיעה בכלל" ("פני אדם", עמ' 70).  

גישתו זו לחשיבות האולטימטיבית של מפגש אמת בין אדם אחד לאחר חשובה במיוחד על רקע הגישה המנוכרת שמציג המדע בכלל ואבי הפסיכואנליזה בפרט – שדרך לימוד קר ואובייקטיבי ניתן להבין את האדם.  בובר מדבר כאן על מהפכה שלמה, הוא אומר כי רק דרך הליכה לאיבוד באחר, נוכל לגלות אותו ולהבין אותו, וכי כל ניסיון להבינו באופן קר ומושכל יפספס את החלק האמיתי שבו, את הליבה שלו; את עצמיותו, כי את זו ניתן להבין רק על ידי פגישה בלתי אמצעית, על ידי החוויה של שניים שמתאחדים במפגש הדיאלוגי.

בובר ראה ביכולת לקיים דיאלוג משהו שמבדיל ומציין את האדם מכל היצורים האחרים. משהו שמדגיש את האנוש שבו. "מותר עולם האדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו" ("פני אדם", עמ' 17). בובר רואה בפגישה בין שני בני אדם נוכחות של הדדיות, שעד שלא נתממשה – האדם עצמו לא בא לידי מימוש.


זן ואמנות השתיקה הדיאלוגית:

 

אדם שאל את מורה הזן איקקיו (משורר, פרחח, אמן של דרך התה, אוהב נשים מן המאה ה-15 ביפן), מורי, האם תוכל לכתוב לי כמה חוקים של החוכמה העליונה?
מייד נטל איקקיו את המכחול וכתב, "קשב"
זה הכל? שאל האיש, לא תוכל להוסיף משהו?
איקקיו הוסיף עוד פעמיים, "קשב, קשב".
האיש היה מוטרד. מההה! אני לא מוצא עומק או דקות מיוחדת במה שכתבת.
איקקיו כתב מיד, "קשב".
האיש כעס. "מה פירוש המילה 'קשב'?"
ואיקקיו ענה בעדינות, "קשב פירושו קשב".
(מתוך שיחות מטורפות" יעקב רז, הוצאת מודן 1995 עמוד 8)

***
איש כתב שיר מוות כששכב על ערש דווי. הוא קרא לחכם זן והראה לו את השיר.
אמר לו החכם "בשעה זו, במקום לפטפט, שא את סבלך ומות!"
למשמע הדברים, חייך האיש ומת".
מה משותף לחיים ולשיחה? בשניהם התוכן חייב לעבור דרך האין, דרך הריק, דרך הלא ידוע.
דיאלוג יכול להתרחש רק בחלל ריק (שתיקה, הקשבה). ורק בתוכו החיפוש המשותף הזה יכול להתרחש.

כל דבר בטבע צומח לקראת חלל ריק. צמיחה אורגנית אוהבת חללים וריקנות. אנחנו בני האדם לא כל כך אוהבים חללים. אם החללים הם במבנה – אנו ממלאים אותם ברהיטים ובתמונות, אם זה בטבע – אנחנו ממלאים אותו בבניינים, בתים, כבישים וכו'. ובשיחה אנו מיד ממלאים את החללים והרווחים במלים.

החלל והשקט מפחידים אותנו. לדעתנו הם שם כדי שימולאו, וכמה שיותר מהר, בחומר. לא משנה איזה.

אנחנו רואים את החלל והאין כמשהו שבא לטרוף אותנו, לבלוע אותנו, להעלים אותנו – אל תוכו.
החלל והריק נקלטים על ידינו כמשהו שהוא נגדנו; או שהוא בולע אותנו, או שאנו מזדרזים; ממלאים וחוסמים את לועו הענק. מי קודם?

איננו יודעים לעבוד עם החלל, אלא בעיקר  נגדו.  צייר, לוקח את החלל שעל הבד ופותח אותו, הולך איתו, לראות לאן יוביל. עבור האמן היוצר – החלל הוא מדריך, הוא דרך, הוא דלת אל הלא נודע, הלא ידוע. אסור לאמן להתחיל יצירה עם מה שהוא יודע, אלא להיכנע למה שהוא לא יודע – לחוסר הוודאות. לתת למה שהוא לא יודע ולחוסר הוודאות להוליך אותו אל מה שמעבר להם, לעולם שמעבר לריק.

וכך גם בשיחה שיש בה ממד רוחני, ממד של מעבר; אמנות השיחה אינה פוחדת מן הריק, לא מחפשת  למלא אותו בגבב של מלים. ואז להוסיף עוד ועוד מלים, עד שנסתם החלל ואין עוד מה להגיד. שיחה הנושקת בהוויה הרוחנית של מה שנאמר –  מחפשת את השתיקה ומתערסלת בתוכה, מנסה להתיידד עמה, ואז דרכה מחפשת את מה שלא נאמר; מה מאחורי השתיקה, כי שם האמת. הזיוף מצוי לפני השתיקה, מכסה את השתיקה, מסתיר אותה. אך מעבר לשתיקה יש אמת תת הכרתית, משהו שאולי אפילו לא הודינו בו  אפילו בפני עצמנו. מעבר לריק-השתיקה מצוי האני הלא ידוע, האני הלא מודע, שכדי להגיע אליו יש צורך לצלוח את אגם האין.

ואגם-האין תמיד ניצב בין שני המשוחחים, מפריד ביניהם, אך רק לכאורה. ולמעשה הוא המדריך הסודי של הלא מודע של שניהם. מחכה שיצרו איתו קשר כדי שבעזרתו ניתן יהיה להגיע לממד החבוי שבשיחה. ושם לגלות פוטנציאל שיחתי אדיר, שממתין לקחת שליטה ולהתחיל לגלות להם דברים.
וכה מעט שיחות צולחות את אגם האין, את סמבטיון השתיקה הזה. ברוב השיחות בעיקר דוחסים ודוחסים, עוד ועוד מלים, כדי לא לתת לטריטוריה של השתיקה לגדול ולהתרחב. וכל מילה מעגנת את השיחה בידוע, במוכר, בשטחי, בחד ממדי, בהכרתי – בזה שלא מוליך לשום מקום מלבד זה שכבר היינו בו או שכבר לעסנוהו לעייפה.

בכדי לשוחח באופן דיאלוגי צריך לשתוק. ולא סתם לשתוק, לשתוק מתוך ידיעה, מתוך אהבה, מתוך דבקות. להתמסר לשתיקה – כדי להגיע לארץ המובטחת של השיחה.

להתגבר על הפחד (מן האין, שמיוצג על ידי השתיקה) ולדעת ולהאמין שמעבר ללא ידוע מצוי הידוע האמיתי, אם רק ניתן לעצמנו ולזולת את המרווח להגיע לשם.

אך לשם כך עלינו להרפות שליטה, לא להתאמץ כל כך לדבר ולדבר, אלא לדעת לוותר. לתת לעצמנו לצלול לאין המצוי בין שנינו ולאפשר לציפור הגדולה של האמת הפנימית לקחת אותנו למקום אחר, מקום בו שנינו נרגיש האחד עם השני כמי שהגיעו הביתה.


*המאמר מבוסס על פרקים מתוך ספרו של גבריאל רעם, "אמנות השיחה, מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות" שיצא בהוצאת "ידיעות אחרונות".

 

החיבוק ההרסני של הקורבן.

מפעם לפעם אנו חווים אסון, התנגשות; מפגש הגורם לטראומה נפשית או משבר נפשי. זה יכול להיות אדם שמעליב ואדם שנעלב, זה יכול להיות; בוס שתלטן ועובד מתייסר תחת עולו.

בכל אלה קל לצייר את הנפגע, את הנעלב – כפסיבי ואת גורם הפגיעה, המעליב, התוקף, המשתלח –  כגורם אשם, שאילולא התנהגותו הרעה והשלילית לא היה נגרם נזק לצד הנפגע.

ובכן הטענה כאן היא שהפגיעה והמשבר שבעקבותיה, נגרמים פחות  על ידי הכוח הפוגע כמו על ידי הכוח הנלפת של הנפגע.

במחול הטראגי בין גורם פוגע לנגרם נפגע, אין לגורם הפוגע כוח על הנפגע מלבד הכוח הנלפת של הנפגע עצמו.

ההיאחזות הזו בפגיעה קיימת גם במחוזות שונים לגמרי, למשל בנהיגה, כשהגורם הנפגע הוא נהג שנעקף בפראות. הנהג העוקף והנהג הנעקף בפראות, נכנסים למחול הרסני, בו הנהג הנעקף לא מסוגל להרפות ממרדף והיצמדות לרכב העוקף, רודף אחריו עד להתנגשות אפשרית.

או מה שקורה כשיתושים נמשכים אל המנורה ששורפת אותם.

ובחזרה לפגיעה הרגשית, והנה דוגמה קונקרטית:

בחור שבחורה מושכת מסרבת לו. היא אפילו לא צריכה להיות רעה או שלילית כלפיו, מספיק שהיא סירבה לו והוא נמשך בכוחות אדירים ל''לא'' שלה, לא מסוגל להשתחרר. היא כבר ברומן הבא, אך הוא ממשיך בהתדרדרות הפטאלית לקראת המשבר הנפשי, נלפת אל הסירוב שלה, מתרסק אליו שוב ושוב, עד לדיכאון.

הוא יכול היה להרפות בכל שלב, ולמנוע מבעד עצמו להמשיך וליפול אל התרסקותו. אך לא, הוא נאחז במה שימיט עליו אסון, כטובע הנאחז בסלע שיטביע אותו.

אדם אוחז בסלע שמטביע אותו במעמקי הים, ואינו יודע כי הוא  זה שאוחז בסלע, ויכול להרפות ממנו ולהינצל.

זה סוג של וורטיגו, שבו הטובע רואה את מה שמטביע אותו כמשהו שיש להיאחז בו. הגורם המכאיב רגשית בעקבות הפגיעה נתפס כעוגן, והצד הנפגע או המאוים לא מסוגל להפסיק ולהתעסק בזה, עד שהוא נהרס.

הוא לופת את מה שמביא לו אסון ומתרסק איתו, כל מה שהוא צריך זה להרפות. אבל כשאדם בשוק של הפגיעה בו, הוא מתכווץ סביב הדבר שגורם לך לאסון. זה כמו אדם שמתחשמל, הזרם החשמלי נעשה "דבוק" אליו, ואפשר לנתק את הקשר ממנו רק באמצעות קרש – אם אדם נוסף יגע בו, גם הוא "ידבק" בזה. זה לא זרם החשמל שגורם לרוב הנזק, זה המחושמל שנצמד למקור הזרם.

אומרים לאישה המוכה, 'תעזבי אותו, הוא יהרוס אותך' ובכל שלב היא יכולה לעזוב אותו, אך לאחר כל הרבצה היא חוזרת אליו, עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא הורס אותה. זו לא החלטה מודעת, זה מעין אינסטינקט עוויתי שכזה, להילפת ולהיאחז בזה שמאים להרסך.

ושוב, במישור הפסיכולוגי-נפשי, המנגנון הזה מסביר את הדרך המובילה לאפטיה ודיכאון; ההיצמדות לפגיעה הרגשית, אי יכולת להיפרד ממנה, עד שהפגיעה הרגשית הופכת לטראומה, משם למשבר ומשם לדיכאון, סוף הדרך. 'מוות' נפשי ופסיכולוגי.

האובססיביות הזו בה אנו ממשיכים לחפור בפגיעה רגשית ולעסוק בה שוב ושוב, היא שמסבה את עיקר הנזק הנפשי שבסופו של דבר מביא אותנו לאותו דיכאון ומשבר. ושוב, זו לא הפגיעה הרגשית עצמה, רגע התקיפה מצד הגורם הפוגע, המעליב וכו', אלא החפירה שלנו וחוסר היכולת להפסיק ולחדול מן החפירה בפצע – שמביאים את המשבר הנפשי, את ההתרסקות.

לו היינו מסוגלים להינתק מיד מעיסוק במה שגרם לנו להיפגע רגשית, כמעט שלא היה סיכוי שאנו, הצד הנפגע, היה נכנס למשבר כלשהו וממנו לחרדה או לדיכאון.

היכולת להרפות מעסוק אובססיבי מיד לאחר הפגיעה היא היסוד לבריאות ואיזון נפשי ופסיכולוגי.

אבל איך מרפים? האם כוח רצון מספיק?

והאם יש פתרון בכלל? כן ודאי, וראשית יש להבין מה קורה כאן במישור הפסיכולוגי ואולי גם האנרגטי; ולשם כך נחזור לרגע לדוגמת ההתחשמלות; ה'דבק' המחבר את המתחשמל עם מקור הזרם, נקרא: 'הזדהות'. הנפגע מזדהה עם הפגיעה שנגרמה לו, וההזדהות גורמת לו להידבק בזה שפגע בו. ואם מי שבא לנתק אותו מזדהה איתו ועם סבלו, גם הוא נכנס למשבר… הדרך לנתק את המחושמל מן המחשמל, את הנפגע מן הפגיעה, היא על ידי גורם מבודד, במקרה של זרם חשמל, זה יהיה חתיכת קרש, שאינו מעביר זרם, כלומר שלא יכול ליצור הזדהות, גורם נייטרלי.

והגורם הנייטרלי הוא מודעות.

הפתרון היחידי הינו מודעות שמאפשרת לאדם להרפות את האחיזה שלו (לנטרל את ההזדהות).

כשאתה מפעיל את הכוח הנייטרלי- אתה מרפה את האחיזה ההרסנית בין הווקטור החיובי (המקרבן, הפוגע) ובין הווקטור השלילי (הקורבן, זה שנפגע). המודעות למה באמת קרה היא היא הקרש שמפריד בין הנצמד לזרם החשמל.

ככל שתהיה לך יותר מודעות כך גדל הסיכוי שתמשוך את עצמך החוצה.

החטא הגדול של החלשים הוא לא חולשתם אלא חוסר המודעות שלהם – אין כורח לסבול את הסבל, אתה מביא אותו על עצמך בעצם חוסר המודעות למה שקורה. מספיק שאתה מכניס מודעות פנימה ואתה מיד משתחרר ומתחזק.

הווקטור הנייטרלי פועל כנגד כוח המשיכה של הנטרף אל הטורף. הנפגע כנגד העלבון, התוקפנות או האיום.

רק הווקטור הנייטרלי (מודעות) יכולה לנטרל את הדבק (הזדהות) בין הנפגע (ווקטור שלילי) לבין הפוגע (ווקטור חיובי). הווקטור הנייטרלי הוא תמיד ידיד של הווקטור השלילי, עוזר לו במלחמתו עם הגורם המשתלט עליו להרסו; הווקטור הטעון חיובית.

כך שרק מודעות, בהיותה נייטרלית, יכולה לנטרל את ההזדהות של הנפגע עם מה שמכניס אותו למשבר נפשי.

ההזדהות עם מה שפגע בך, העליב אותך, הוריד לך את הדימוי העצמי וכו' – יכולה רק להיפתר על ידי משהו נייטרלי; צופה, משקיף מן הצד, מדווח ללא אינטרס אישי.

הניטרליות שוברת את הנעילה, את המעגל האלקטרומגנטי שנוצר על ידי החיבוק שמחבק זה שנפגע את מה שפגע והעליב אותו, או מאיים עליו.

ומחזירה אותו בחזרה לנתיב האפשרי של גורלו.

גבריאל רעם, מחבר הספר:  ''שיחות תודעה''.

26.4.2011

הדבר הגדול הבא…


הוא ישב עם אהובתו הנשואה, האוירה הייתה נינוחה, הסקס שנגמר זה עתה היה טוב. מרוצה ומפוגג הוא פונה אליה ואומר לה:

"את יודעת, שום דבר לא חסר, לי, עבודה מספקת, משכורת טובה, משפחה, ילדים מצליחים, מגורים בדירה יפה במקום נחשב. אני יוצא לטיולים עם המשפחה, קונה כמעט כל מה שאני רוצה. וכל מה שרציתי אי פעם יש לי. ועם זאת, אני מחכה, מחכה לדבר גדול באמת. מחכה שמשהו יבוא ויביא משהו חדש שלא היה קודם, משהו שיזעזע את הכל".

כעבור כמה חודשים אובחן כלוקה בסרטן המוח. וכשנה מאוחר יותר נפטר.

אכן ציפייתו התמלאה, במלואה.


 

מין ההיה יכול להיות אחרת?

(חלק שני)


 האספקט האנרגטי.


חלק ג': הגישה האנרגטית
המין הוא אחד מן הנושאים הרגישים, הבעייתיים והמורכבים ביותר בחיינו. ולעיתים, כשבאים לנסות ולהבין משהו, יש צורך להבין אותו בדרך בסיסית וראשונית. כך לגבי המין, כי בהיות המין קודם כל אנרגיה, הגישות האנרגטיות מעניקות לנו פתח כניסה ראוי.

במערב הגישה למין היא בעיקר שכלתנית. אך במזרח מדברים רבות על אנרגיה מינית. למשל גישת הטאנטרה. במערב אנו מכירים גישות מעטות המנסות להבין את המין ועוסקות באנרגיה, למעט גישת הביואנרגטיקה שמייצגים וילהלם רייך, (תלמידו של פרויד) ואלכסנדר לואן (תלמידו של רייך).

אז מין – כידוע – זה קודם כל וראשית לכל, אנרגיות. המין הוא קודם כל אנרגיה. וזו אנרגיה בעלת עוצמה רבה. ולשם כך נעזרתי, כאמור, בתיאוריות אנרגטיות מתחום היוגה והביואנרגטיקה וגם בתיאוריות של התפתחות אישית.

ונתחיל ב- 2 תיאוריות שבבסיסן שייכות ליוגה ולביואנרגטיקה, ועוסקות ביחס למין על פי זרימת האנרגיה בגוף, ולפי החשיבות היחסית של אברים בגוף. המדובר על תיאורית הצ'אקרות – ברפואה הסינית, וביוגה. הן 'מסודרות' (יש שבעה) מנמוך לגבוה, כשלמטה מרכז או צ'אקרת המין, ולמעלה – מרכז החשיבה והשכל, ובמרכז – צ'אקרת או מרכז הרגשות. גם בביואנרגטיקה, שראשי הוגיה היו, כאמור, וילהלם רייך ואלכסנדר לואן – המדובר על זרימת אנרגיה מלמטה למעלה, כשלמטה היא מינית, יייצרית וגסה, ואחר כך הופכת לאנרגיה רגשית גסה, (בטן) ואחר כך לאנרגיה רגשית מעודנת (חזה וצואר) ואחר כך לחשיבה (ראש).

מתחת לבטן התחתונה – מדובר על אברים שבעיקר מפרישים פסולת שמנוקזת מפלגי הגוף היותר עליונים, בעוד שהראש אמור לקלוט אנרגיה ולעבדה למחשבות, ואילו חלקי הגוף המרכזיים, מעבדים, מסנתזים, את האנרגיה החשיבתית (מן העולם) ביחד עם העצמיות והפסיכולוגיה האישית – דרך מתווך הרגשות (ששוכן כאמור) בחזה ובבטן.

כלומר, בצורה גסה, שבעת הצ'אקרות של היוגה, או זרימת האנרגיה בביואנרגטיקה – מדברות בעצם על שלוש חטיבות בסיסיות של אנרגיה כשכל חטיבה ממוקמת באזור מסויים המוקצה לה בגוף; אנרגיה חשיבתית – בראש. אנרגיה רגשית – בצואר ובחזה ובטן עליונה, אנרגיה מינית – אגן ובטן תחתונה. (ניתן לגם לדבר על 4 חטיבות, שאז הראש נותר לחשיבה, האגן – למין, והחזה והצואר – לרגש, אך הבטן מאגד את שתי המחוזות שלו שסופחו על ידי הרגש (בטן עליונה), ועל ידי המין (בטן תחתונה) ומקים לו חטיבה משל עצמו וזו חטיבת היצרים והדחפים).

מי שעוד מתייחס למרכזי האנרגיה הוא גורדייף ויחד עימו תלמידו אוספנסקי ששייכים לדרך של התפתחות אישית שנקראת: 'הדרך הרביעית'. בספרו: "בחיפוש אחר המופלא" הוא מדבר על 5 מרכזי אנרגיה בשינוי קל; (שם, עמ' 65, 66, 117, 127)

במקום יצרים ודחפים בבטן הם מחלקים אבר זה לשני מרכזי משנה; מרכז מוטורי, (שם, עמ'121-127, 209-210),– בבטן התחתונה, מרכז אינסטיקט – בבטן העליונה והמרכזית, ואחר כך הכל דומה; רגש (שם, עמ' 275-277) בחזה, ומרכז חשיבה (שם, עמ' 121, 127, 209, 252) בראש, ומין באגן (שם, עמ' 273-277).

אוספנסקי יחד עם אחרים, (אך במידה פחותה של חריפות) טוען כי כל מרכזי האנרגיה הללו – לא עובדים נכון. לפי תיאוריה זו הדרך בה אדם חי כיום עם מרכזי האנרגיה שלו – אינה נכונה, רוב המרכזים לא עובדים עם האנרגיות הנכונות, מרכזים 'גונבים' אנרגיה ממרכזים, ואנשים חושבים עם אנרגיה מינית, ועושים מין עם מחשבות, ומרגישים עם מחשבות וכו', בלגן אחד גדול.

אך ראשית, כיצד זה היה יכול להיות מנקודת מבט של איך זה היה יכול וצריך אולי להיות? ובכן, מרכז המין, כמו אברי ההפרשה, אינו עובד ביחד עם שום מרכז, אלא מפריש למטה, כלפי האדמה, פסולת אנרגטית, שאם תעלה למעלה כלפי הרוחניות של הראש – עלולה להתערב בעבודה העדינה של הרוחניות. לפי הגישה ההתפתחותית, המין היה צריך לעבוד כצינור פריקה, בעוד המוטוריקה והיצרים והדחפים של הבטן – הם מעין מנוע פיסי שמניע את הגוף, בהתאם למוטיבציה שבאה מן הסינרגיה המשותפת שבין הרגש (לב) לשכל (ראש).

ואחד הדברים הראשונים שהממסד עושה כדי לשלוט על חייו של היחיד ולגייסו למסגרת בה כוחו יתועל לטובת הכלל, הוא להפריד בין השכל לבין הלב, אך ההפרדה שונה אצל גברים ונשים; אצל נשים הלב מחובר לאברי המין, ואצל הגברים השכל מחובר לאברי המין. ואצל שני המינים, מרכז אחד יוצא כמוצא אל מחוץ לתחום, מבוטל כמעט אפשר להגיד. לפי גישה זו, אצל גברים המרכז שנמחק הוא מרכז הרגש, ואילו אצל נשים מרכז החשיבה. כמו החיבור בין הלב ואברי המין אצל נשים הוא תוצר של השגחה פטרונית של ההורים שדואגים שלא תענקנה את מיניותן המלבלבת יותר מידי בקלות, בעבור כתפיים רחבות או שיער מטופח, וזאת על ידי כך, שמעכשיו, (לאחר הפיקוח המיני של החברה) המיניות כבולה בשלשלאות ללב, ואם הלב לא הולך שבי המין אסור ולא יכול לפעול. המרכז היותר גבוה, הרגש מושך אליו את המין ולא נותן לו לפרוק חפשי. ומי אכן לא שמעה את המשפט שמופנם היטב ש-'מין לא עושים ללא אהבה'. אך האמת היא שמשפט זה ובכלל החיבור בין הלב למין אצל נשים, הוא בעיקר בגלל שיקולים של קניין ורכושנות, (של הגברים כמובן). אך כאן העוול כבר הוא כפול; כי כשמחברים את הלב ואברי המין, הלב לא יכול להמריא בגלל משקלן המושך כלפי מטה של האברים המיניים הכבדים, הוא לא יכול לפנטז ולהסחף. והמין – רוצה למטה, פורקן, להוציא, הוא נמשך לאדמה, אך כשהלב מחובר אליו, והלב רוצה להמריא – המין לא יכול לפרור. ואז המין מתוסכל והלב מתוסכל.

אצל גברים –כאמור – זה לא כך, אצלם השכל נקשר למין, (והלב מודחק למחסן של התת תודעה והתת הכרה), ואז כשהשכל קשור למין – השכל מקבל את האגרסיביות והחומרנות של המין, והמין מקבל את הערמימויות המניפולטיביות והפיקחות של השכל.

ואיך היה יכול להיות על פי גישות אלו? שהמין היה יכול להיות מחובר למרכז האינסטינקטים, ולעבוד מתוך משיכה דחיה חייתיים, בלי ליחס לזה משקל רגשי (נשים). ובלי שהמין יתופעל על ידי אסטרטגיות משוכללות של מנכל על (גברים).

ואז השכל והרגש יעבדו יחד, ואז תהא הרמוניה בין גברים לנשים ולא מלחמה, ואז השכל והרגש ביחיד יצרו סינרגיה והידע המופנם מן העולם לא יקבל גישה שהיא רק שכלתנית – מן הגברים, וגישה שהיא רק רגשית מן הנשים.

גבריאל רעם.

1.3.2003

עיסקת החבילה של האהבה והמיניות,


אנו רגילים לקבל את האהבה והמין כעיסקת חבילה. אין אחד בלי השני. אוהבים את מי ששוכבים עמו ושוכבים עם מי שאוהבים. אמנם מחילים את עיסקת החבילה הזו בעיקר על נשים אך היא מקובלת באופן כללי. גברים סוטים מן הכלל הזה יותר מאשר נשים, ואז מתייחסים אליהם בסלחנות, כמי שלא עומדים ביצרם. אך גם מהם מצפים ליישור קו עם ההתבגרות וההתמסדות בחיים. ולאחר הנישואין מצפים מהם לשכב רק (ובעיקר) עם האישה שהם אוהבים.

מסה זו באה לבדוק את החיבור הצמוד הזה בין אהבה למין. האמנם יש חיבור? אמור להיות חיבור? האם זהו חיבור אורגני או פרי מוסכמה חברתית?

ובכן ראשית ההבדלים בין שניהם;

אהבה נוצרת כשיש אינטימיות וקירבה נפשית. אהבה היא הרבה רגש, הרבה נפש ומעט גוף (חיבוקים, נשיקות, ליטופים). באהבה הגוף שם בעיקר כדי להביע קירבה, חום, אינטימיות. המגע רך נעים, מלטף.

מין נוצר ופורח כשיש זרות, ככל שמכירים את האדם יותר כך התשוקה המינית דועכת. במין יש הרבה גוף ומעט רגש ונפש. המגע סוער, ייצרי, לעתים אגרסיבי; מטלטל; מועך, חופן, חזק – מביע תשוקה וסערת ייצרים.

התאהבות מושתתת על דמיון, זהות, ורצון להיות כמו, יחד עם, להתמזג. אנו מאוהבים במי שדומים לנו ונעשים דומים למי שאנו אוהבים.

במין המשיכה מושתתת על קוטביות הפוכה, נמשכים לקוטב הנגדי, וככל שהקוטב יותר נגדי, כך גדלה המשיכה המינית. הזרות והניכור מגדילים את המשיכה.

מן הסתם בחברה מצומצמת שבה ישנה אחווה ואינטמיות עם כולם ההתאהבויות תהיינה רבות. אך בחברה המשותת על זרות וניכור, שבה פוגשים ורואים מאות רבות של בני אדם מתחלפים מדי יום, היצר המיני נמצא בהתעצמות מתמדת. ככל שישנם יותר אנשים משדרי מיניות עמם אין לנו קשר אישי – כך תלך התשוקה המינית ותתעצם.

ואם ניקח זאת עוד צעד אחד אז 'כדי לאהוב צריך להכיר, כדי לחוש משיכה מינית רצוי לא להכיר'.

ההכרות יוצרת אינטימיות ואינטימיות טובה לאהבה – רעה למין. המין פורח בניכור, באנונימיות. אובייקטים מינים רבים חובשים משקפי שמש כהים, יש להם הבעות פנים קפואות ואטומות, ויש בהם מיזוג של קור ריגשי ואיתות של סערה ריגשית פונטציאלית. המבט המיני מצומצם, דרך שמורות חצי עצומות, ומזוית העין, הרף עין ודי. באהבה העיניים פקוחות לרווחה, לקלוט כמה שיותר מן הזולת האהוב, המבט ממושך, רחב ופתוח.

האהבה רכה, המין קשה.

באהבה רוצים ללהיות עם העירום החלש וחסר האונים. ולהתחבר לגלעין הפנימי. מתאהבים במה שחבוי, במה שחלש, במה שמוסתר, בישות הפנימית.

במין דווקא רוצים להסתיר, למסך ועם זאת, לקרוע, להסיר, לחשוף את שמוסתר. זה מעין משחק. ברגע שזה עירום זה כבר לא מגרה, אך מעבר ללבוש זה תמיד ייצרי יותר. יש כאן צורך במיסתורין. נמשכים למה שחזק, מודגש, עושה עיניים.

החיבור בין שניהם הוא חיבור כפוי, מאולץ שבו שניהם מחבקים האחד את השני חיבוק דוב ושוברים האחד לשני את העצמות. החברה שלנו לא רוצה להפריד בין שניהם, כי אז המין ישאר ללא שוטר האהבה ירוץ עירום וחופשי ויהרוס את כל שהחברה בנתה.

בחברתנו זה נחשב ממש כפירה להגיד שאין קשר בין השניים, ואולי אפילו, רחמנא ליצן, שכל אחד מהם פורח יותר בהעדרו של השני…. זו ממש אולטרא כפירה. אין ספק שהפמניסטיות יזדעקו כי תובנה זו נשמעת כלקוחה הישר מבית מדרשם של השוביניסטים המובהקים. אך זה אינו המסר המובהק של הפילוסופיה הגברית לגבי המין. למעשה הגישה הגברית היא לא חד משמעית במפורש, ולמעשה היא צבועה ביותר. היא שמה על המיניות הנשית שתי מדבקות סותרות. האחת שהמין יהיה לוהט וחסר מחוייבות הנובעת מאהבה, והשניה מדבקה שאומרת שהאישה אמורה לא להנות ממין אם אינו מלווה באהבה.

למעשה החיבור בין השניים הוא חיבור שבא הישר מבית המדרש הגברי. הגבריות רוצה שהמיניות של האישה תהיה מסורה לגבר בו היא מאוהבת. בעוד שלו מותר להפריד בין השניים. מה שמראה שהחיבור בין השניים בא לשלוט על המיניות, לנהל אותה ולשים אותה תחת שליטה.

האהבה, מעצם טבעה – נוטה לקוטב הנפשיות והרוחניות. הריגשיות שלה מעודנת ומבוססת על רגשות של חמלה, אמפטיה והזדהות.

המיניות מעצם טבעה נוטה לקוטב הייצריות והגשמיות. המוטיבציה שלה מבוססת על כיבוש והיכבשות, על בעלות ונבעלות, על חדירה ונחדרות. על יחסי כוח ועל סיפוק מהיר שבא בפיצוצים מהירים. נסיקה אדירה ומהירה, ומיד נחיתה קשה.

לעומתה האהבה נבנית לאט, היא אינה חותרת לשיא אלא למי מנוחות תמידיים. באהבה ככל שמכירים יותר כך היא עמוקה וממלאת יותר. במין ככל שמכירים פחות כך החוויה מסעירה יותר.

האמת שאיחוד או סמיכות ביניהם (לעשות מין עם אותו אדם שאוהבים) רק מגביל את שניהם. אך עם זאת בכל אהבה צריך שתהיה קצת זרות, משהו בפרטיות של הנאהב או הנאהבת החסויים בצל, כי אהבה ללא מסתורין אינה אהבה. וגם במיניות צריכה משהו מן האוירה של האהבה כדי שלא תקצין לקצה המסוכן של עצמה. ותהפוך לבהמית לגמרי. היא צריכה עידון, רגש, חיבה כלפי האדם, זמן להיבנות וזמן להיפרד.

אך זה שכל אחד מהם צריך בתוכו מעט מהפך של עצמו, לא אומר שצריך להצמיד את האהבה להתאהבות באדם עמו מקיימים יחסי מין ולהיפך.

אין ספק שלו הפרדה זו תתקבל, הלכה למעשה, ישרור אנארכיזים גמור.

אך זאת רק כי לאהבה ולמין נכנסו בעלות ורכשנות.

המין אמור להיות חופשי וחסר התניות. והאהבה פרי של בחירה סלקטיבית, איטית וממושכת. המין מבוסס על פורקן והאהבה על טעינה. הפורקן מתרחש בבת אחת, אחת לכמה זמן. הטעינה ממושכת. הפורקן צריך סובייקטים מתחלפים כי הפורקן מבוסס על השוני והחידוש, בעוד שהטעינה מבוססת על סובייקט זהה, כי אחרת הטעינה הריגשית צריכה בכל פעם להתחיל מחדש.

על כן, ההצמדה הזאת בין שניהם, מזיקה לשניהם; התשוקה המינית מפריעה לאינטימיות, לעדינות ולרכות שבין שני אוהבים, ואילו הרוך, העדנה והאינטימיות מפריעה לתשוקה המינית.

מנקודת מבט זו, אין דבר טיפשי יותר מאשר לקיים יחסי מין סדירים עם פרטנר קבוע, ועוד זה שאוהבים אותו. ואין דבר טיפשי יותר מאשר להתאהב באדם אליו נמשכים מינית.

אלה שתי רשויות נפרדות, שהוצמדו בגלל אינטרסים של שליטה חברתית ואין להם כלום עם הטבע הבסיסי של האדם. הם קשורות לרוכשנות, בעלות, אגו, קינאה, ורצון לנהל את העולם בצורה של כלכלה ריווחית. והתא המשפחתי (בו מקיימים יחסי מין עם מי שאוהבים) הוא יחידה כלכלית לכל דבר שבונה את רשת הצרכנות-יצרנות התעשייתית, שהופכת בני אדם לנמלים משועבדות להנאות שלהן מחד, ולמבנה הכלכלי של החברה מאידך.

למעשה עיסקת החבילה הזו של המין והאהבה, היא מאבני היסוד של הגישה הבורגנית לחיים. ששמה הכל על משטח אחד, ובכפיפה אחת; האושר כקופון שגוזרים כשממלאים את כל החובות החברתיים.

הגישה הבורגנית חוגגת את הבינוניות, שאומרת שקוצצים בעוצמות הקיצוניות ומותירים את הדברים עם הביניים הפושרים בלבד. לא שונאים יותר מדי, לא אוהבים יותר מדי, לא מתחרמנים יותר מדי. קצת מזה וקצת מזה, ומחכים לנכדים שיגיעו, שאז יהיה באמת אושר גדול.

הפרדה בין אהבה למין תאפשר לכל אחד מהם להגיע למימוש עצמי מהותי וטוטלי. זה מימוש שהולך אומנם כנגד הסדר החברתי הקיים. אך הוא בבסיס החיים שלנו כבני אדם. ואז האדם יכול למצוא אהבה אמיתית, שמבוססת על רעות ואחווה ואמפטיה. ומיניות אמיתית שמבוססת על חופש, פראות ויצריות בריאה ועוצמיתית.

מצב זה של הפרדת המין מן האהבה, הוא רחוק מאוד מאיתנו. ואין ספק שיש בו הרבה כדי לקומם הרבה בני אדם עליו.

אך יש לזכור כי הכתוב כאן אינו הצעת חוק בכנסת. אלא רק הרהורי נפשו של אדם שאוהב לכתוב הגיגים והגות. ולהתפלסף על נושאים שונים.

המין האנושי מחפש את הזיווג הקדוש הזה בין אהבה למיניות. וכמעט תמיד חלק משניהם יוצא מתחת לשמיכה הקצרה. או רגל המין או יד האהבה. אך כל הזמן רוצים את שניהם עם אותו אחד או אחת.


——————————————————————————–

לקריאה נוספת:

מישל פוקו, , תולדות המיניות כרך א', עברית: גבריאל אש, ת"א: הקיבוץ המאוחד, 1996.


 

חוק המשיכה


(הערה: המאמר הזה יכתב כאילו לגברים, אך כמובן שהוא מכוון לשני בני המין באותה המידה, פשוט השימוש בלשון זכר מקובל ונפוץ יותר, אבל לא אומר כלום ברמת המהות. הייתי יכול לעשות להיפך, אבל אז זה היה יוצא מסורבל ונשמע מוזר).

כל אדם רוצה יחסים עם בני מין השני (במידה והם הטרוסקסואלים) שרמת המשיכה שלהם מצויה לפחות בשני דרגות מעל לזו שלו. כלומר מקדם המשיכה (העצמי) של מרבית בני האדם מצוי בשתי דרגות מתחת למיקום הריאלי שלהם.

הבעיה מתחילה בתגובה של זו שנמשכים אליה, כי גם היא מחפשת מישהו שמצוי בשתי דרגות מעל לשלה. ואז היא לא תתייחס אליו מה שיתן לו את התחושה שהוא פחות מושך ממה שהוא. כלומר, החמדנות שלנו לגבי דרגת המשיכה של אלו שאנו רוצים כבני זוג, תספק לנו אכזבות, מה שיוריד את הדימוי העצמי לגבי מקדם המשיכה שלנו עצמנו, מה שיצור פער גדול בין אלה שהיינו רוצים לעצמנו כבני זוג ובין אלה שבכלל נעיז לפנות אליהם.

כל עניין המשיכה נובע מחמדנות, היתאוות, תאוותנות ותאבון מוגבר – לדברים שמעל לרמה שלנו. במשחק המשיכה אדם תמיד מחפש מישהו מן המין השני שגורם לו לריגוש גבוה. ומדוע ריגוש? כי כל עניין המשיכה נופל תחת כותרת העל של ההנאה. ככול שאדם שאנו נמשכים אליו ימצא יותר גבוה במדרג המשיכה – כך הוא אמור לגרום לנו ליותר הנאה.

זה אומר שבן אדם יכול להסתובב עם תחושה שהוא אפס בתחום המשיכה רק מכיוון שיש חוסר

התאמה בין מי שהוא רוצה למי שרוצה אותו.

(הדרך הטובה ביותר להעלות את הדימוי העצמי שלנו בתחום היחסים הבינמיניים, זה רק לצאת עם אלו שהם באותה דרגת משיכה כמו שלנו, אבל אף אחד לא יהיה מוכן לכך).

ובכלל, הדימוי העצמי של האדם בתחום המיצוב שלו במידרג המשיכה, כל הזמן נתון לשינוי. כל מערכת יחסים יכולה להעלות, ובעיקר להוריד, את הדימוי העצמי שלו בנדון. למשל, בחור פגש בחורה שרוצה אותו ומשדרת לו שהיא רוצה אותו, דבר זה מעלה את הדימוי העצמי שלו. ובגלל שהוא עלה הוא מפנטז שיוכל להשיג מישהי ברמה יותר גבוהה משלו. ואז הוא כבר מעוניין בה פחות, ומתחיל להיות מכוונן לאלו שבכלל לא חושבות עליו כעל פוטנציאל בתחום המשיכה. מה שיסב לו סירובים לרוב מה שיוריד לו את ההערכה הריאלית שלו בדבר שוייו בשוק הפנויים והפנויות.

זו הנדנדה של הדימוי העצמי במערכות יחסים שלא יצאו מן הכוח אל הפועל. (בין אם מחמת סירוב עצמי, או של הזולת).

בדרך כלל כשאדם עוזב מערכת יחסים (ממושכת וקבועה), התחושה שלו שהמיצוב שלו במדרג המשיכה גבוה יותר ממה שהוא באמת. כי הייתה לו מישהי שרצתה אותו באופן קבוע. אך ככל שהוא נימצא בשוק הפנויים והפנויות יותר זמן, הוא יחווה אכזבות רבות יותר, (דווקא מן הבחורות שהוא ימשך אליהן). ואמת אחת תעשה מאוד ברורה עבורו במהלך הזמן: מי שאני רוצה לא רוצה אותי ומי שרוצה אותי, אי לא רוצה אותה.

דבר זה רק יכול להוריד את הדימוי העצמי שלו לגבי שווי השוק שלו בשוק המשיכה. ובסופו של דבר יגיע אל מתחת למיצוב הריאלי שלו.

למעשה, הסיבה מדוע אנשים לא מוצאים את מי שהם רוצים, אינה נובעת, כפי שמקובל לחשוב, מחוסר הערכה עצמית, כמו בגלל 'עיניים גדולות', רצון להשיג מישהי שממוקמת גבוה יותר במדרג המשיכה. כלומר אם מישהו רוצה להשיג מישהי, כדאי שיוריד את רמת השאפתנות שלו, אך אנשים מסרבים להתפשר. מעדיפים להיות לבד, ולא להסתפק במישהו מן המין השני, שהמיצוב שלו במידרג המשיכה נמוך ממה שהאדם חושב שהוא יכול להשיג.

המחיר שאדם משלם עבור החמדנות הזו הוא כבד, כי בעודו מפנטז על בחורות שאינו יכול להשיג אותן, הוא לאט לאט יפסיק להכנס למערכות יחסים. ואז לאט לאט יצא מן המחזור. ואז היכולת שלו לחזור למשחק תעשה קטנה יותר ויותר. מה שחשוב זה להשאר במשחק, ופשוט לתרגל ולתרגל, עוד ועוד. ולאט לאט להכיר את חוקי המשחק ולהשתפר באשר לטקטיקות וכו'. אבל לשם כך צריך לעשות שני דברים: ראשית להוריד את השאיפה לבני/בנות המין השני עם מקדם משיכה גבוה משמעותית משל עצמו. ושנית, אם אינו מוכן לעשות זאת, להיות מוכן, לפחות לספוג המון סירובים מן הצד השני, מבלי שזה ימוטט את הדימוי העצמי ביחס למקדם המשיכה העצמי שלו.

הבעיה בשדה המשיכה היא בראיה אגוצנטרית מדי של הנושא. לבני אדם יש נטיה ללכת באופן בלעדי ועיוור אחרי התאוות שלהם. ולרצות לספק אותם מבלי לקחת בחשבון נתונים אחרים. וזאת במקום לקחת בחשבון מה הזולת רוצה ואיך הוא רואה אותנו. הראשון מייצג גישה אינפנטילית ששמה את האגו במרכז, השני מייצג גישה בוגרת שמנסה לראות את העצמי באופן ריאלי ביחס למציאות.

הבעיה עם הגישה האינפנטלית, שדווקא בגלל שהיא נובעת מהתרכזות יתר של האדם בעצמו, היא עלולה להוביל לירידה בדימוי העצמי שלו בתחום המשיכה. כלומר, יש קשר ישיר בין אגו נפוח (שמקורו בגישה אינפנטילית לחיים), ובין דימוי עצמי נמוך. עד כמה שזה נשמע מוזר. ככל שהאדם שם במרכז את סיפוק תאוותיו וצרכיו, מבלי לבדוק איך הוא מתמצב במציאות הריאלית, עם מה שיש לו באמת להציע – כך ילך הדימוי העצמי שלו וירד, בגין חבטות שהאגו הזה יספוג כשזה יתנגש במיצוב הריאלי שלו. כלומר במקום להנמיך את התאוותנות שלו, הוא מסיק שמשהו בו לא בסדר.

ובסופו של דבר?

ובכן, בסופו של דבר, מי שמגיע לזוגיות, הם אלה שהתפשרו על בני זוג שמצויים פחות או יותר באותו מידרג משיכה כשלהם.


——————————————————————————–

הערה:

עם זאת איך אפשר להסביר את התופעה שרואים בחורות יפייפיות שהולכות עם בחורים שנמצאים הרבה דרגות מתחת בסולם המשיכה מהן? איזה צורך הם מספקים להן?

ובכן למעשה, אותם בחורים לא נמצאים בכמה דרגות בסולם המשיכה.סולם המשיכה נקבע לא רק על סמך הופעה חיצונית. יש כמה פרמטרים בשיקלול הסופי, השכלה, מעמד, כסף, פירסום, עוצמה, ייחוס ועוד.

האמת היא שכשגבר נמשך לבחורה זה בעיקר המראה, אך כשאישה נמשכת לגבר היא מוכנה לוותר על המראה, לפעמים, לטובת פרמטרים אחרים.

כך שאף פעם לא נראה בחור צעיר נשוי לאישה מבוגרת ועשירה. אולי לצורכי סטוץ, אך לא יותר. ואילו להיפך זה יותר נפוץ.


XXX

גבריאל רעם

2.6.2006

'ליסה העצובה' וחברותיה.


"לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו החרא של הכוחניים הוא אשמה אישית של הרגישים והעדינים"

גבריאל רעם


——————————————————————————–


חלק א': מדוע שירים עם שמות של בחורות עצובים כל כך?


בפזמונאות העברית קיימת חטיבה שלמה של שירים עם שמות של בחורות. מאז ומתמיד הקסימו אותי השירים הללו. כמעט כולם מדברים על אובדן, שבר. על משהו רך ואבוד שלא מצליח למצוא עצמו בעולם. למשל: 'אנה' ששרה להקת משינה.

 

אנה

ביצוע: משינה

מילים: אורלי זילברשץ

לחן: איגי דיין ויובל בנאי


''למה כולם את אנה עוזבים

למה לאנה כולם נעלמים

אנה לא, לא מציאותית


אנה גומרת ברבע שעה

יחסים שצריכים להספיק בשנה

אנה שוב, שוב בודדה


אנה מוכשרת המון פוטנציאל

פעם היא תצליח אם ירצה הגורל

אנה לא גומרת, אנה מאחרת

למקום שאי אפשר אחרת


אנה אומרת קשה לי לגדול

אנה שואלת למה לסבול

אנה לא, לא מבינה


אנה חשבה שמותר לה לבחור

וכך מן הסתם נשארה מאחור

אנה פתאום נבהלה


אנה מוכשרת המון פוטנציאל

פעם היא תצליח אם ירצה הגורל

אנה לא גומרת, אנה מאחרת

למקום שאי אפשר אחרת''.

כמה 'אנות' כאלה נופלות ונשמטות בצד הדרך? ומי שגונבת את ההצגה זו מלכת הכיתה הצעקנית, או החתיכה התורנית, אבל אנה ושכמותה נעלמות בדממה דקה. חבל. כי אנה יש כל כך מעט, וכל אנה יקרה לי יותר מכל אלו שממלאות מסכים ונראות כמו שצריך ומתלבשות ומדברות ויודעות הרבה. ליבי יוצא לאנה הזו ש"אותה כולם עוזבים. אנה שלא גומרת, אנה שמאחרת, אנה שקשה לה לגדול. לאנה הבודדה, שלא מבינה". אנה. כשגבר נופל ונשבר, זה משמיע קול, כמו אילן גדול.- אז מצטערים, חושבים מה היה יכול לצאת ממנו. אך נערה, אם היא לא מגיעה, זה בגלל שהיא נשמטת מן הדרך בקול דממה דקה, ורק בשירים, זוכרים

אותה לפעמים. עדינות נרמסת, רגישות נדרסת, תום שמוכתם, אינדוודיאוליות שמולאמת, מיוחדות שמכוסה באבק השיגרה, וקדושה שנעטפת בחולין.
למשל 'גבעול' של מאיר גולדברג, ששרה יעל לוי הזמרת המופלאה. גבעול הוא שם של נערה, שמתאהבת ואחרי כל אהבה היא ננטשת ונשברת, כל הזמן נשברת, כמו גבעול.

גבעול

ביצוע: יעל לוי

מילים: מאיר גולדברג

לחן: ורד קלפטר


''על הגבעה שהיתה מלכותך

את מרכינה מבטך לעפר

כמו מעולם לא היית לבדך

עד שנתת את ליבך לפרפר


תמיד נשברת נותנת הכל

הרוח עוברת קוראת לך גבעול

כל כך מתאים לך לתת את הכל

גבעול הם קוראים לך קוראים לך גיבעול


כל השיחים לוחשים מסביב

איך שהפכת לתמונה עצובה

אין שורשים או פרחי אהבה

איך תגדלי על אדמת מריבה


על הגבעה שהיתה מלכותך

ערב יורד כמו סיום או מסך

מי שאמר שאינך לבדך

טרם ידע עוד בדידות כמו שלך''.


קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות, נשים – שנשברות כל כך בקלות, כמו 'גבעול'; כל פרפר שעובר בסביבה גונב את ליבה לבלי החזר. היא נותנת אותו

באהבה, נותנות את כולו, בשלמות ובזכות וכשהלב נשדד והפרפר עף לפרח אחר, הגבעול מתכופף מעצמת הצער, והפרח נותר שמוט. שמוט ולא אטרקטיבי עוד לפרפרים אחרים . כן, וגם קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות ונשים שלא יודעות לאן ללכת כמו 'אנה'; ולא יודעים עליהן, זו תופעה שולית, זניחה. הן נופלות בצידי הדרך, לא שומעים עליהן. שומעים על הזוהרות, מכירים את הידועות. ומצד שני פוגשים את השגרתיות, את הרעיות והאחיות. אבל הן, ה'אנות' האבודות ו'הגבעוליות' 'שנתנו ליבן לפרפר' – הולכות לאיבוד, תרתי משמע, הן כיפה אדומה שתועה ביער של החיים והחברה ונטרפת על ידי הזאב הנוכל והרשע.

ותופעה זו של נשים צעירות שנבלעות ונשברות תוך כדי החיים, כי הן עדינות מדי, רגישות מדי, מיוחדות מדי – היא תופעה שאינה ידועה כמעט. יש עליה מעין קשר של שתיקה. זה לא מסתדר עם דמות האישה שהדעה הרווחת מטפחת; סקסית, או רעיה נאמנה, או קלפטה- מכשפה, או, עכשיו, פמיניסטית. אך לא ידוע על קיום של זן של נשים שנשברות והלכות לאיבוד בחיים. ובעיקר לא ידוע, שזה קורה בעיקר לנשים. נכון, גם גברים נשברים, אך ראשית זה קורה לאלה שהם ממש עדינים ורגישים ביותר, וגם אז זה לעתים רחוקות.

וכאמור, כשזה קורה להם, בדרך כלל שומעים על זה יותר. ואין הכוונה לאנה קרנינה, הטרגדיה שלה גדולה מדי, פומפוזית מדי. ה'אנות' וה'גבעוליות' שלנו הן קטנות מאוד, אפילו לרומן בסדר גודל שכזה ועוד עם רוזן – הן לא מגיעות. ואם להשאר בתחום הספרות הרוסית, אז לכל היותר הן יכולות להופיע ב'שלוש אחיות'

הנפלא של צ'כוב, שם כל אחת אבודה בצורה אחרת. כולן הולכות לאיבוד, לכל אחד קסם מחמיץ לב משל עצמה וכל אחת יוצאת מוחמצת, מחמיצה את החיים.

ואת כל אלה מייצגת דמות של נערה צעירה, מלאת תום וכוונות זכות שהזאבים של החיים טורפים, בצידי הדרך, רחוק מעין רואה. או שהן נופלות בצד, בשקט בשקט, שלא תפרענה לאף אחד בסופן, כמו שלא הפריעו בחייהן. וכך, הן כמו טיפות מברז דולף. ברז שמאבד כמות אדירה של נוזלים, לאט לאט ובשקט בשקט.

הן הולכות לאיבוד לאט לאט, בלי להקים כל זעקה ורעש. והן המשובחות והרוחניות ביותר שיש. פעם הקריבו נערות צעירות על מזבח של הבעל והמולך. ביוון

השליכו אותן לתוך המערה של המינוטאור. אחת לכמה זמן הוא היה צריך קורבן כדי להיות בשקט ולא לטרוף את האנושות, אז זורקים לו איזה נערה רכה וזכה.

וגם כיום זה כך. אך הדרך פחות גלויה ופורמלית. המינוטאורים מחופשים לפרפרים מרהיבים: לבחורים בעלי קסם אישי ויכולת שכנוע. גם כיום נערות רכות וחלשות מוקרבות קורבן, וכל חטאן שהן היו תמימות, רגישות ונקיות בתוך נפשן. והן המס שמשלמת חברה שנכנעה לגסות ולאטימות ומתייחסת רק למה שצועק, דוחף, או מנפנף בהרבה שטרות ירוקים או בסקס. תוך כדי המולת החיים, שאונם וגעשם, אחת לכמה זמן מישהי כזאת מוקרבת על מזבח החברה 'הנאורה'.

מישהי נאכלת על ידי הלך החיים המודרני. פעם זה היה בשר הנערה שהיה נאכל על ידי המפלצת, כיום זו נפשה, חיוניותה, אמונה במין האנושי, תקוותה ותום ליבה. ודיבר על כך פנחס שדה בדברים שאמר בפגישה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שהתקיימה בשנת 1976 באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה: פרופ' עזרא פליישר:

"לפני ימים אחדים התקשרה אלי סטודנטית אחת, מירושלים, ורצתה לדבר איתי. אולי היא יושבת ביניכם עכשיו, אולי לא, אינני יודע. היא חשבה שהיא כה מכוערת בסוף התברר שלא, אבל כך היא חשבה עד שהיא ביקשה לבוא בחשכה. היא לא היתה גאה בנעוריה, בחיוניות הגוף שלה. מה יכול לבטא מצוקה יותר מהרצון להיות בחשכה, לא להיראות? זה כמו משהו מתוך מגילת איכה. והיא באה וסיפרה לי – ואני אדבר אתכם דברים של חיים ולא דברים של תרבות – שהיא היתה

משוטטת ברחובות, לראות בני-אדם, לנוס מהבדידות. ואדם אחד נטפל אליה זה קרה לפני כמה שבועות. ובהיותה במצוקה כזאת היא נענתה לו, והוא הוליך אותה אל בית עזוב בקצה ירושלים, ואחרי-כן, מכיון שסיים את עניינו בה לשם הוא לקח אותה במונית מיוחדת(, הוא השאיר אותה והסתלק. והיה אז יום גשם, אולי גם

שלג. זה כמובן לא סיפור יוצא-דופן. ברגע זה בו אנו מדברים ישנם אנשים המתהפכים ביסורי-הגסיסה שלהם. וזה לא יכול להיות מנותק מהערב הזה כאן. ובכן, בדרכי לכאן חשבתי שעלי לספר את סיפורה של הנערה בהזדמנות זו. משום שיש לי אחריות, וצריכה להיות אחריות בכל מה שנכתב, ובכל אמנות, ובכל מוסיקה, למצוקתה של אותה נערה שנעזבה בבית העזוב בקצה ירושלים".

פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 5-4, ו' באייר תשל"ו,

6.5.1979


 

חלק ב': : העצמי הפנימי – כישות נשית

" ברמה הפיזית הגבר מפרה את האישה, ברמה הרוחנית והנפשית

האישה מפרה את הגבר".

גזה יוחנן קליין


אנה, וגבעול והנערה שפנחס שדה מדבר עליה, לכל אחת יש שם וכל אחת מחוללת, נקטפת והולכת לאיבוד בדרך אחרת. בחיים הללו, כל שרגיש ועדין ומיוחד מוקרב על מזבח הקולקטיביות חסרת הייחוד ושאר הרוח. והסימבולים לכך הם האישה והילד. הילד על שום היותו חסר ישע ולא מפותח והאישה על שום היותה רכה ופתוחה לפנימיותה. הוא עתיד לצמוח, היא, דרכה צומחת האנושות ועל שניהם דורכים ברגל גסה. שניהם מייצגים את הרכות וחוסר הישע של הנפש הבודדה והכלואה. ועל כן כששניהם נפגשים, בדמות ילד שהוא ילדה, או נערהמישהו שהוא צעיר והוא נקבה – החיים אכזריים אליו ביותר. אכזריים ואין יודע. כי זהו עוול שקט עוול במסרים. אך המדובר כאן לא רק בנערות בשר ודם הנקטפות ומחוללות על ידי זאבים נוטפי ריר, או אלה שנפשן מוקרבת על מזבח התרבות והחברה.

מדובר על יותר מזה. נערות אלה הן לא רק עצמן, הן גם סימבול חי למה שקורה בתוך חיי הנפש של כולנו; משהו שביר ועדין ביותר, עדין כמו גרגיר של חול. גרגיר דק, חסר כוח התנגדות משל עצמו ושעל כן כה קל לרמוס אותו ולדרוך עליו והוא לא ישמיע קול, אפילו לא קול חריקה, כי בכל פעם דורכים על גרגר בודד אחר. וגרגירים בודדים לא משמיעים  קול כשהם נרמסים רק ערימות ושכבות שלמות. לדבר הזה שחי בתוך האדם יש ישות, מהות, אינטיליגנציה ותודעה. וגם שם יש לו, שמו, או שמה הוא ליסה, ליסה העצובה.

הנה כמה שורות משירו של קט סטיבנס: ליזה העצובה.

"ליסה העצובה":

"היא מטה ראשה ובוכה על חולצתי.

היא ודאי פגועה מאוד.

הגידי לי מה עושה אותך כה עצובה, לי?

פיתחי דלתך, אל תתחבאי בחשכה.

בחשכה את אבודה, את יכולה לבטוח בי.

כי את יודעת שכך צריך להיות.


ליסה, ליסה, ליסה העצובה ליסה.


עיניה כחלונות, עליהן זורם הגשם

ובתוכן הכאב מעמיק והולך.

למרות שאהבתי רוצה לשחרר אותה.

היא צועדת מקיר לקיר.

אבודה באולמה, היא אינה יכולה לשמוע אותי.

למרות שאני יודע שהייתה רוצה להיות קרובה אלי.

ליסה ליסה, ליסה העצובה ליסה…".


קט סטיבנס

מתוך התקליט: 'תה לאיש התה",

 

הנה הטקסט באנגלית.


.

She hangs her head and cries on my shirt.

She must be hurt very badly.

Tell me what’s making you sadly?

Open your door, don’t hide in the dark.

You’re lost in the dark, you can trust me.

’cause you know that’s how it must be.


Lisa lisa, sad lisa lisa.


Her eyes like windows, tricklin’ rain

Upon her pain getting deeper.

Though my love wants to relieve her.

She walks alone from wall to wall.

Lost in a hall, she can’t hear me.

Though I know she likes to be near me.


Lisa lisa, sad lisa lisa.


She sits in a corner by the door.

There must be more I can tell her.

If she really wants me to help her.

I’ll do what I can to show her the way.

And maybe one day I will free her.

Though I know no one can see her.


Lisa lisa, sad lisa lisa.

 


קט סטיבנס טוען שבכל אחד מאיתנו מצויה ליסה עצובה, שבוכה ורוצה להשתחרר. ובין האדם לבין העצמי האמיתי והכלוא שלו יש אהבה, ועם זאת הם מופרדים.

המשורר בשיר 'ליסה העצובה' חש את הישות הפנימית שלו, חש את הנסיכה הכלואה שלו, את העצב שלה, את בכיה. יודע שיש כאן עוול עצום, לה ולו. והוא יודע שאינו יכול להיות האביר על סוס לבן להושיע את נסיכתו למרות שהוא מנסה לשכנע אותה ואת עצמו שבעתיד אולי זה יקרה. יודע שכאן זה לא הוליווד וגם לא סיפור אגדה. כאן זו המציאות והמציאות היא כלא שבו בתוך כל אחד מאיתנו נמקה ליסה שכזו, ובעלה, אדונה  או אדונתה לא יודעים בדר כלל שבפנים הולכת לאיבוד ונחנקת הזהות האמיתית, הישות הפנימית של מי שהם באמת. כן, בחוץ אנו בורגנים, אנשים מעשיים. אך בתוך תוכנו כלואה נסיכה, רגישה, שבירה וחסרת ישע. והיא חייבת ביקור קרובים מפעם לפעם, אחרת לא תחזיק מעמד בכלא. והיא נותרת בחיים, ממשיכה להאיר לנו את חיינו מתוכנו – בכוח

האיחוד שאנו מתאחדים עמה מדי לילה בלילו. כן כל לילה אנו פוגשים אותה בממלכת השינה. והכל תחת מעטה של חשאיות, של מסתורין, עושים הכל כדי לטשטש את המפגש עם האסירה; מלמעלה מפזרים שכבות של חלומות. מה שמביא לכך שאנו זוכרים את החלומות  )באמנם באופן חלקי(, אך לא את מה שהתרחש מעבר להן; את המפגש עם ליסה הנסיכה. במהלך היום אנו מתגרשים ממנה ובלילה מתאחדים עמה דרך המתווך האשלייתי של החלומות. נכון, השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסויימת, היות ואיננו זוכרים את אהובתנו ליסה שמחכה לנו בפנים. להיפך, בשעות היום אנו בכלא של הפעילות והלחץ להשיג משהו ולהנות עוד קצת. והסוהר, ששמו אגו, מאיץ בנו לבלוע עוד כמה פתיתים של תענוג. אך כל זאת כל עוד אנו שבויים שלו, )של האגו( כי ברגע שעברנו

את המסך האטום אל ארץ השינה והחלומות – אנו חופשיים, ושם ממתינה לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, מאחורי פרגוד האין. וכשאנו מתעוררים, משנת הלילה, אנו מתנתקים ממנה וייסורי הניתוק קשים. קשה להתעורר בבוקר, משהו מחזיק אותנו בשינה ומחזיר אותנו לחלומות, זו ליסה שלנו המושיטה לנו יד מבעד

לוילונות החצי שקופים של החלום כדי שנאחוז בידה עוד כמה דקות. וכל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה מבפנים של זרועותיה של ליסה הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד אנו חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות ממנה – המצב עדיין טוב, אנו עדיין בקשר עמה.

הכאב הנחווה מדי בוקר מראה שבלילה הזה התאחדנו עמה. וכשהקימה בבוקר קלה ומיידית, כשאנו מתעוררים באופן חד וחלק – הדבר אומר שלא התרחשה פרידה בינינו לבין האהובה שבפנים – וזאת מן הטעם שכלל לא היה בינינו קשר, וזה הנורא מכל. השינה והחלומות הן הסחת דעת, שהרי מאחורי מסך השינה אנו

מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. אם כן, כאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית, אנו מתעוררים אל המציאות הפנימית. שם חיה ונושמת ליסה, ליסה העצובה. החוכמה היא להתעורר בבוקר ולשמר את הקשר הרופף עם נסיכת הלילה בתוככי פעילות היום יום ההומה. לטמון אותה בשקט מתחת לחולצה, ממש כמו ליסה של קט סטיבנס – בשיר. ולשמור עליה כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שבינינו לבינה. החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, זו המאפשרת את הקשר בינינו לבין ליסה היקרה שלנו. וכאשר זה קורה, ניתק חבל הטבור בינינו לבין ליסה והערות אליה הופכת לשינה. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו, והלילה כבר אינו מחבר אותנו לנסיכה הפנימית הכלואה, אלא גורם לנו להיעלם בעייפות אל תוך שינה של ריקנות עמומה. שום נסיכה כבר אינה ממתינה לנו מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא יסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק מהיקר לנו מכל ונטישתה. אנו מזנקים מן המיטה, מכווננים ליום שוצף נוסף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש התייחדות יקר.

אנו שוכחים שאמור להיות משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות ריקנות דומה. שוכחים את ליסה שלנו, נסיכת הישות הפנימית של ממלכתנו הקטנה. ליסה היקרה, ליסה העצובה, ליסה המנותקת מן העולם. העולם לא רואה אותה והיא רק חשה את המכות, את הרעש המשתק, הלחץ הנפשי ואת המהלומות הריגשיות שאדונה סופג וכל אחת מהן משלחת אותה כואבת ודוויה עמוק יותר לתוך אולמה- כילאה.


אז איך ליסה מתקשרת ל'אנה' ול'גבעול' ולנערה שפנחס שדה מדבר עליה, בחלק א'? ובכן קיים קשר בין דמות הנערה והאישה הצעירה – כקורבן בחברה, ובין תהליך דומה שנוצר בתוך כל אחד מאיתנו: בין המסכה החברתית ובין האני הפנימי. ההקבלה היא כפולה: הקבלה אחת: בין החברה ובין האדם, והקבלה שניה: בין העצמי הפנימי ובין הנערה או האישה הצעירה בחברה – שניהם נמצאים תחת דיכוי, שניהם נופלים קורבן לקולקטיב, למראית העין החיצונית, לתדמית, בעוד הערכיות והאיכות הפנימיים יוצאים בחזקת קורבן.

האישה, הנעורים, העצמי הפנימי – הן שילוש שיוצא מוחמץ בחברה ההישגית, חברת התדמיות, חברה הראווה של ימינו. "אנה" ו"גבעול" – הן מטאפורות טראגיות ואמיתיות למה שקורה אצל כל אחד מאיתנו, בינו – לבין מה שחי בו. את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה. וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.

אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. )עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה. ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה; התחדשות וגאולה היכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב

הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו. רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.

אך קיים הבדל בין דימוי הנשיות כפי שהיא מופיעה תחת דיכוי גברי ואיך שהיא יכולה להופיע לו הייתה משוחררת ויוצאת החוצה. כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית [1] כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה. בפנים זו ליסה העצובה, בחוץ היא זאבה פראית. ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה הפכה לזאבה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספירות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו. ההינדים קוראים לכוח הנשי "שאקטי" ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא "שיווה", שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה"שאקטי". ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה.


——————————————————————————–


[1] אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: "רצות עם זאבים" מודן, 1992שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית והמשוחררת- אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי כמו המדונה או השכינה אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. )ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים. כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא:

"בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה. מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו. אבל צילה של "האישה הפראית" עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע".


========================================


גבריאל רעם

7.5.2003

 


 

המלכודת של דינמיקה שלילית בין שני בני אדם

מדי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. ואז ישנן טענות. ונדמה כי הטענות הן ענייניות, הנקודה היא שכל הטענות הענייניות הללו הן אף פעם לא דבר קל, בעיקר אם יש בהן ממש, ולעיתים אכן יש בהן ממש. אך אף פעם לא כאן הבעיה. אם הבעיה היא רק עניינית, ניתן לפתור אותה ללא בעיות כמעט. אותן טענות הופכות לבעיה בגודל של פיל ברגע שיש דינאמיקה של סכסוך, או עוינות או כעס. ואז הבעיה הקטנה ביותר הופכת לעילה למלחמת עולם שלישית. אך ברגע שהדינאמיקה השלילית מתפוגגת (בעיקר בגלל שצד זה או אחר מוכן לרדת מן העץ) — פתאום הכול בסדר. ומה שנראה בוער ונורא ואיום רק לפני כמה שניות נראה אפילו מגוחך. לפתע הבעיה הטכנית עצמה, נעדרת את העוקץ, או הנפץ שהיה לה כשהייתה הדינאמיקה שלילית.

ועל כן, הדרך לטפל בבעיות שמתחזות לענייניות אך יש מאחריהן דינאמיקה שלילית, זהה לדרך שמטפלים באדם שקיבל מכת חשמל: ראשית יש להפריד אותו מזרם החשמל. ובנמשל: יש להפריד את המאשים או הצד הנפגע מן הדינאמיקה השלילית. וברגע שהדינאמיקה השלילית פוסקת מיד מתרחש מצב של דינאמיקה חיובית. מעניין, זה לא שצריך ליצור דינאמיקה חיובית. היא תמיד שם. כל שצריך לעשות זה לנטרל את הדינאמיקה השלילית ומיד תופיע הדינאמיקה החיובית.

ואז כשמצויים בתוך המרחב המוגן של הדינאמיקה החיובית ניתן לבחון את כל הבעיות ואז רובן מצטמקות לגודל של ראש סיכה.

במצב של דינאמיקה שלילית, כל דבר שהזולת בריב או בסכסוך יעשה – יזכה לביקורת ממני ולהיפך. והנה מעשה פלא, ברגע שהשניים משלימים, מעשיהם כבר לא מעוררים את אותה התרעומת, למרות שהם ממשיכים לעשות את אותם הדברים שכה הכעיסו קודם.

הדבר הכי הרסני זה לא מה בן אדם אלף עושה, או מה בן אדם בית לא עושה. הדבר הכי הרסני זו דינאמיקה שלילית שמתמשכת לאורך זמן.

דרך הפריזמה של הדינאמיקה השלילית – הזולת תמיד נתפס כשטן בהתגלמותו.


——————————————————————————–

6.10.2005

גבריאל רעם

 

על הצורך הנואש במציאת בן/ת זוג.

אחד מן הדברים שמדירים שינה מעיניהם של נשים וגברים פנויים, רווקים – הוא מציאת בן/ת זוג. דבר זה הנו כמובן קשה ככל שהגיל מתקדם וככל שההופעה החיצונית נעשית פחות אטרקטיבית.

אך גם בגילאים יותר צעירים, כשההופעה החיצונית נושאת עמה אטרקטיביות סבירה, גם אז, הקשיים עצומים.


ולא רק הקשיים במציאת פרטנר, אלא גם ובעיקר הייסורים שהם חווים בתוכם כתוצאה מן ההעדר הזה: החוסר בבן/ת זוג יושב בתוך ליבם ונפשם של הפנויים או הבודדים – כיציקת בטון ענקית וקשה. רובצת, מעיקה, מכבידה.

(וגם התלאות, העליות והמורדות של המפגשים עם בני המין השני [ב90% מן המקרים, בכל אופן] מביאים עמם, תסכולים, אכזבות, מפח נפש, חרדה ואף דיכאון).

ואם וכאשר אדם מצליח למצוא בן/ת זוג – הוא בדרך כלל שוכח את התלאובות שספג כשהיה בגפו, אך מי שנותר במרוץ ממשיך להתייסר בייסורים קשים.

עד כאן הדברים ידועים, אך דווקא כאן כה קל ליפול למלכודת ה'מובן מאליו': 'ברור שהם סובלים, הם לבד לא'? או: 'זה לא נעים להיות לבד', או: 'כל אדם רוצה להקים משפחה'. אך הייסורים הגדולים שחווים אלה שנותרים בגפם, לא מקבלים הסבר מספק מן הקלישאות הללו.

מדוע? מדוע זה כל כך קשה, עד כדי משברים נפשיים קשים וקיצוניים?

ובכן, כמו כל סיבה אמיתית, היא מצויה בדרך כלל הרחק מן התוצאה. לא בשדה המיידי ולא במובן מאליו. סיבות אמיתיות בדרך כלל חורגות מן החשיבה הצרה, המקובעת והשבלונית שלנו.

וכאן לא מדובר על הסיבה לקושי במציאות בן/ת זוג, אלא על הסיבה לגודל המצוקה כתוצאה מן החוסר הזה בבן/ת הזוג.
והסיבה לקושי העצום שהוא חווה כתוצאה מאי מציאת בן/ת זוג אינה מצויה במה שנגלה לעין אלא במקום אחר לגמרי.

אך לפני זה הנה מסע ארוך המתחיל בתהייה על מהות ההזדקקות הזו לפרטנר זוגי.

ובכן ישר מההתחלה ניתן לחלק את כל ההזדקקות לבני זוג לשניים: אמיתית ומדומה.

וכפי שישנו רעב אמיתי ורעב מדומה, כך ישנה הזדקקות לקשר זוגי שהיא אמיתית, או מדומה.

המעניין הוא שגם דוגמת הרעב וגם ההזדקקות לזוגיות – חזקים ועוצמתיים יותר בחלק המדומה מאשר באמיתי…


ההזדקקות המדומה אלימה יותר וכמעט שאינה קשורה לצורך אמיתי. היא קשורה בעיקר לפסיכולוגיה של האדם, לדימוי העצמי שלו, כשהמרכז והליבה של שניהם הוא האגו.

ואילו ההזדקקות האמיתית שקטה יותר ונובעת ממקום עמוק הרבה יותר.

במצב של הזדקקות של אמת לזוגיות, אין מקום להעדפות רבות לגבי הפרטנר. אין כאן כמעט עניין של טעם והעדפה. אלא בעיקר צורך מתמשך, עמוק ושקט. צורך שאפשר (למרות שמאוד קשה) לחיות איתו כמו עם רעב אמיתי. ופחות משנה מיהו בדיוק הפרטנר. כל עוד הוא לא חורג מגבולות סבירים של משיכה, הופעה, גיל וכו'.

ובחזרה לרעב, רעב אמיתי נובע מחוסר במזון בקיבה, בעוד שברעב מדומה, מי שצמא לגירוי זה המוח המדמה, ובלוטות הטעם בפה.

ברעב מדומה לא כל מזון מתקבל בברכה, רק מזון שרמת הגירוי שלו גבוהה מהמקובל. ואילו ברעב אמיתי, כל מזון סביר יתקבל ברצון, כל עוד הוא משביע את הרעב.

ברעב אמיתי מרכז הכובד היא הקיבה (הנפש, ברמה של הנמשל), וברעב מדומה מרכז הכובד זה הפה ובלוטות הטעם (הרגשות, ברמה של הנמשל).

ההזדקקות האמיתית צומחת מחלל שקורא למלאות, בעוד שהזדקקות המדומה עובדת על צורך בגירוי חזק ומטלטל.

ואכן, ברעב מדומה (ברמת המשל) ובהזדקקות לא אמיתית (ברמת הנמשל), לא מחפשים את הדבר עצמו (מזון או פרטנר), אלא מחפשים גירוי. וכשהגירוי מגיע ואינו חזק מספיק, או אינו הולם את הגוון המסוים של הפנטסיות – נוצרת תחושה של אכזבה והחמצה: שוב לא מצאנו את בן/ת הזוג לו/ה השתוקקנו.

ומה קורה אם אנו פוגשים דווקא מישהו שעונה על הציפיות שלנו, אך מעשה שטן, אנו לא עונים על הציפיות שלו? ובכן כאן מתרחשת דרמה גדולה ברמת הרגשות שלנו. וברמה זו (של הזדקקות לא אמיתית), תמיד יש דרמה ומלודרמה (שלא לומר: טלנובלה). בהזדקקות שכזו (מדומה), כל המערכת נכנסת ללחץ בכל פעם שהזולת נמשך אלינו פחות מכפי שאנו נמשכים אליו. זה סוף העולם.

יש כאן קצוות שהם מאוד מרוחקים זה מזה. קצה אחד הוא משיכה למישהו שאינו נמשך אלינו (דרמה). ובקצה השני נמשכים אלינו בעוד אנו לא נמשכים אליו או אליה (אכזבה).

יש כאן (בהזדקקות המדומה) תמהיל הרסני של:

א. פנטסיות ממריאות ומשחררות כל רסן.

ב. דימוי עצמי שצורח שהוא עומד להתרסק עם הסירוב או הנטישה הראשונים על ידי בן/ת הזוג.

וג. אגו, שנכנס לפגיעה ומעורבות רגשית קשה כשמשהו משתבש במערכת היחסים שבה רמת המשיכה שלנו לזולת גבוהה משלו כלפינו.

וקשה להאמין שכל הדרמות הללו מתרחשות סביב צורך לא אמיתי…

קל להאמין דווקא, שמידת הקיצוניות של הקשיים הרגשיים וההיסטריה – עומדים ביחס ישיר למידת האמיתיות שלהם. ולא היא: הם עומדים ביחס הפוך; ככל שההזדקקות והמשיכה אמיתיים יותר, כך הדרמה וההיסטריה פחותים יותר. כי ההתרחשות האמיתית אמורה להתרחש במקום פנימי ועמוק יותר. אך הרגשות המתלהמים גונבים את ההתרחשות ויוצרים הצגה מוקצנת ווולגרית.

וכפי שבלוטות הטעם גונבות את ההצגה מן הקיבה, כך הרגשות גונבות את הצגה מן הצורך הפנימי והעמוק לבן זוג, צורך שמגיע מן הנפש ממש.

וזה לא שהצורך ברמת הנפש מתנדף ונעלם כשהרגשות צורחים וקופצים. הוא שם, אך קולו הולך לאיבוד תחת הקרנבל ההיסטרי שמתרחש סביב. הדבר דומה לילדים צורחים וקופצניים שקופצים לבמה באמצע קונצרט של באך. התזמורת ממשיכה לנגן, אך קולה לא נשמע.

יש כאן איבוד פרופורציות מוחלט. כשאין בן זוג, שום דבר אחר לא חשוב. זה כמו אצבע שמסתירה את כל הנוף, כי היא כל כך קרובה לעיניים של המתבונן.

עבור 'הילדים' הצורחים הללו מציאת בן הזוג האופטימאלי היא ההתרחשות החשובה ביותר בעולם וכשהם פוגשים מישהו/י נחשק/ת, הם מיד נכנסים לחרדה לפני המפגש, ולהיסטריה, בזמן המפגש. וכשפוגשים מישהו לא נחשק, עוברים לקצה השני: אפטיה. והסיבה לאפטיה, נעוצה בכך שהם פגשו משהו שדרגת המשיכה שלו נמוכה ממה שהפנטסיה חושקת בה. למה הדבר דומה? לאדם רעב שאוכל חסה. ובגלל שהרעב שלו אינו רעב שבא מן הקיבה אלא מן החלקים הפנטסיונרים במוח – החסה לא עושה כלום לרעב. ואפילו יש תחושת תסכול כתוצאת מאכילת החסה. זה לא האוכל שהקיבה הפנטסיונרית מחפשת, היא מחפשת אוכל בעל מקדם גירוי גבוה.

כך בהזדקקות המדומה, כאמור, שם מתקיימת תנועה בין שני קטבים: בין האופוריה ושכרון חושים, מצד אחד – לבין אפטיה מצד שני. ולעומת זאת, בצורך האמיתי אין קטבים, שם כל הזמן מצויים בקו האמצע השקט : יש כאב, אך הוא נטוע בתוך אגם של שקט סבלני.

הרעב האמיתי לעולם אינו אלים, ניתן לחכות. מה שאי אפשר לעשות ברעב שבא מן המוח, שם אי אפשר לדחות סיפוק, שם חייבים לאכול עכשיו, ואם לא עכשיו – זה סוף העולם.

הצורך המדומה בא מענני הפנטסיה המקיפים את הרגשות הלא מרוסנים. ואילו הצורך האמיתי בא מן הנפש.

החוסר בפרטנר ברמת הנפש יוצר עצב שקט ונסבל. ואילו החוסר בפרטנר ברובד הקצף הפנטסיוני של הרגש – יוצר חרדה קשה, כה קשה עד כי שום דבר לא יכול להתרחש בחייו של אותו אדם. זו חרדה משתקת המשתלטת על הכול, כמו יבלית על מרבד של פרחים עדינים.

כאן הרגשות משולים לילד שלא קיבל את הדיסק שכל כך רצה בו, זה סוף העולם

מרכז הכובד למציאת בן זוג בהזדקקות המדומה הוא הרגשות האינפנטילים., זהו מרכז כובד לא יציב, סוער, שקופץ מגירוי לגירוי. וחוסר השקט הפנימי הזה גורם לאדם לחפש בקדחתנות גירוי גבוה שישכיח ויאפיל על הבלאגן שפנים.

וזה לא הפרטנר הנחשק שגורם לבלגן הפנימי בעולם הרגשות, מקור הבלגן ברגשות לא בשלים, לא בוגרים, והם אלה שגורמים לאדם להתביית על הגירוי של הפרטנר הנחשק הנוכחי, כאילו שבזה תלוי כל העולם.

ואילו במצב של רגשות בוגרים, הכול יציב, הרגשות עצמם שקטים יותר. וכבר לא גונבים את ההצגה על ידי תזזיתיות יתר. וזאת כי מרכז הכובד בא מרמה עמוקה יותר של הוויה.

ושם אמנם הצורך אמיתי וכאוב יותר, אך לאדם יש כבר את עצמו (מרכז כובד פנימי ויציב). ועל כן אינו תלוי בעוצמות של גירוי כדי שישכיחו ממנו את הריקנות הפנימית מחד, ואת ההשתוללות הרגש מאידך. הריקנות אצלו היא עתה חלל פנימי שקט. וההשתוללות הרגש הפכה לאגם שקט וצלול.

אגם הממתין בסבלנות אין קץ להדהוד עם נפש אחרת.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

ירושלים, 9/10.7.2005

נערך סופית ועלה לאויר: הוד השרון. 24.9.2005
 

מין ומיניות ללא כחל ושרק.

נושא זה הנו בעייתי ביותר. החברה מכניסה לראש של רובינו מסרים מורכבים; מצד אחד בולמים ומעכבים את המיניות, מצד שני ישנם המון גורמי גירוי. החברה מצד אחד והדת מצד שני גורמים לנו לייסורים, לרגשות אשם, ל'טאבו'אים. וזה מופנה בעיקר כלפי הנשים, על גברים יש פחות איסורים ו'טאבו'אים. והנשים מפתחות בלבול רב בגלל המסרים הסותרים.

דבר ראשון שכל משטר עושה כשהוא עולה לשלטון זה למשטר את המיניות כי הכוח המיני הוא הכוח החזק ביותר שקיים, וכל משטר רוצה לתעל את המיניות לצרכים שלו, הדרך הטובה ביותר שהחברה מצאה לתעל את המיניות זה ליצור קוביות משפחתיות שבעצם בולמות את האנרגיה המינית. בתוך קובייה משפחתית האנרגיה המינית נבלמת. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית עודפת כל הזמן כי כמעט כל התרבות הזאת מעוררת אנרגיה מינית, אבל המשפחה בולמת אותה.

המשפחה בולמת את המיניות מכיוון שמיניות לא יכולה להיות בלי חידוש וריגוש. המיניות מתעוררת כשיש משהו שונה, המיניות חייבת להתחדש כל הזמן. והמסגרת המשפחתית לא מאפשרת לה להתחדש.

כי, בין היתר, המסגרת המשפחתית מאחדת בין המיניות לאהבה..

 

מאמר זה טוען כי אולי עסקת החבילה בין המיניות לאהבה, אינה מוצלחת כל כך. אנשים מסתובבים עם אנרגיה מינית טעונה. כמעט הכול: שלטי הפרסומת, הלבוש של האנשים, השיח שלהם, המבטים, כל התרבות הזאת היא נורא מינית, אבל אין לנו אמצעי פורקן מלבד יחסי מין מזדמנים לרווקים/ות, ויחסי מין מוסדרים במשפחה. אז אם זה במשפחה, אז צריך לעשות את זה בהסתר ולבגוד ומעבר לגדר וזה קשה. אבל מה המטרה של החברה בבלימת האנרגיה המינית? בהקשר לזה כדאי לקרוא את הספר של מישל פוקו "תולדות המיניות". החברה לוקחת את האנרגיה הזאת למסחר ולתעשייה. זה כמו טורבינות של חשמל, החברה משתמשת במיניות כדי לתעל אותה לגלגלי הכלכלה.

כמובן שדבר זה לא נעשה במודע, אף אחד לא יושב ואומר "בוא נבלום את המיניות". אבל זה שאנשים לא מודעים זה לא אומר שזה לא עובד. כמו אנשים ושפת גוף: אנשים יכולים לקיים קשר ויחסים והכול עובר דרך הגוף מבלי שבכלל מודעים לזה. התת מודע שלנו יותר אינטליגנטי מהמודעות שלנו.

אנרגיה מינית שלא משתמשים בה לא נותנת אנרגיה, זה משהו פקוק, משהו עצור, משהו שמטריד. אדם מתמלא באנרגיה כשהוא הולך לישון ופורק אותה במהלך היום. וכך גם לגבי האנרגיה המינית, הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות לגביה זה לשחרר אותה.

בעלי חיים מקיימים יחסי מין אחת לכמה זמן. לפי מחזוריות ביולוגית, אצל האדם זה כל הזמן. אם אדם יקיים יחסי מין עם מי שהוא רוצה זה יהיה בתכיפות של כמה פעמים ביום, אבל זה בגלל רמת הגירוי הבלתי נסבלת, שגורמת לייצור מוגבר של אנרגיה מינית. רוב בני האדם לא חושבים על שום דבר אחר. וזאת בגלל התרבות הזו שלנו שמציפה אותם בגירויים. וכל הזמן זה הולך ונהיה יותר ויותר חזק וגדול. פעם בתקופה הויקטוריאנית היו גירויים זעירים, היום אין גירויים זעירים. זה מגה גירויים. בגלל זה גיל המיניות בא מוקדם יותר. וכך נערים ונערות הופכים ליצורים מיניים כמה שיותר מוקדם.אך זה לא עוזב אותך גם בגיל תשעים. כי גם ככל שאתה מבוגר יותר אתה עדיין מתנהג כאילו שאתה יצור מיני. החברה שלנו מאריכה את משך חיי המין באדם. יש לנו מאניה עם מיניות בחברה הזאת, אנחנו רוצים כמה שיותר.


עניין המיניות מסובך יותר אצל נשים. וחלק נכבד מזה הוא בגלל שהחברה לא נותנת להן תחושה שהן מוגנות. ועל כן יש להן חוסר ביטחון חברתי. ובגלל שהן זקוקות להגנה הן רוצות שהגבר שהן שוכבות איתו יהיה גם הגבר שידאג להן. הן משתדלות לא לקיים יחסי מין עם גבר שאינן יכולות לאהוב, וזה נובע בעיקור, מפחד מנטישה, שנובע מדימוי עצמי נמוך, שנובע בעיקר מיחס החברה כלפי נשים. .

וזה בדיוק מה שקורה להן, הן ננטשות כל הזמן, בעצם הפחדים שלהן מתגשמים. הקשר הזה בין אהבה ומין אצל נשים נובע מחוסר ביטחון ומנורמות חברתיות שלוקחות שליטה על המיניות של האישה.

אם החברה לא הייתה גורמת לכזה חוסר ביטחון עצמי ורגשי נחיתות של האישה – לאישה לא תהיה בעיה, היא תשכב עם גברים שהיא לא אוהבת. אבל תמשך אליהם מינית.

כשאישה מקיימת יחסי מין יש סכנה שתכנס למעורבות רגשית מכיוון שהיא מודעת לזה שהקשר הזה משליך לדימוי העצמי שלה, החברה שתלה בנו את הנורמה שאומרת לאישה שהדרך שגברים מתייחסים אליה אומר מי היא. הנורמה הזו היא מלכודת.

אך עם זאת קשה להגיד שזונות הן הכי אותנטיות, הכי אמיתיות עם עצמן, וזאת מכיוון שהן שוכבות עם הרבה גברים. הנקודה היא שאין לאישה החופש או הבטחון, של לשכב עם מי שהן רוצות. זונות לא שוכבות עם מי שהן נמשכות אליו. הן שוכבות עם כל אחד. והמצב הרצוי צריך להיות שאם אישה נמשכת למישהו היא אמורה להיות יכולה לקיים איתו יחסי מין גם אם היא לא אוהבת אותו. אבל רק אם היא נמשכת. שהרי אחרת היא פוגמת, מטשטשת ומקהה את רגישות המערכת של עצמה. אבל הרי אף פעם לא נשיג את הבנאדם שאנחנו באמת נמשכים אליו…

ובחזרה לנושא האהבה והמיניות, האהבה יוצרת התניה לגבי המיניות. האהבה לא קשורה למין בטבור. אלה שני דברים הפוכים למדי: אהבה קשורה לאינטימיות ולרכות ולזהות, אתה מזדהה עם הבנאדם שאתה אוהב, אתה אוהב אנשים שדומים לך. במיניות זה בדיוק להיפך. אתה נמשך לשוני, אתה נמשך לזר, אתה נמשך ללא מוכר. הניכור מעלה את עוצמת המשיכה המינית. משיכה מינית הכי חזקה היא כלפי זרים, כמו לאנשים באוטובוס.

המין הוא פורקן, אין בזה התחשבות, זה משהו יצרי. זה אקט די קשה בין שני אנשים זרים ששניהם מוצאים פורקן אחד על השני, משתמשים אחד בשני לשם פורקן. אבל מה שחסר וצריך להיות זו תקשורת. אפשר לתקשר עם הבנאדם. אחד הדברים הנוראים ביותר שקיימים במין זה שאנחנו לא מתקשרים עם האנשים שאנחנו שוכבים איתם. לא מדברים: "איך את מרגישה, איך אני מרגיש, מה זה עושה לי". אנשים מתנהגים כאילו שזה אובייקט ולא בנאדם עם רגשות. גם אם שואלים איך זה היה והכול, יש אנשים שמתעצבנים מזה. כי זה מפיל את חומת הניכור. והניכור עוזר לחוויה המינית. מעצים אותה. לכן מין בעצם הוא בשיאו כשעושים את זה עם אנשים מנוכרים אבל האקט עצמו לא חייב להיות מנוכר. ותקשורת מורידה את חומת הניכור. מיניות משתבחת ומתעדנת כשמתקשרים ואז בעצם אתה מפיל את המסכות ואתה גם מכניס את עצמך לתוך המין. אולי תהיה בו פחות פנטסיה, אבל יהיה אנושי יותר.

אמנם החומרים הכתובים כאן הנם אולי רדיקלים מעט, אבל אנחנו (החברה האנושית), סיבכנו את המיניות. ההתעקשות של כולנו למצוא באותו בנאדם גם אהבה וגם מיניות עושה את הקשרים שלנו עם המין השני נורא קשים. באיזשהו מקום אישה יודעת שכשהיא מקיימת יחסי מין אז היא לא אמורה לקיים את זה עם כל אחד, וכשהיא כבר מקיימת את זה עם מישהו אז היא אומרת "לפחות שהוא יעריך את זה". ואם הוא אחר כך לא ממשיך איתה את היחסים, היא מרגישה פראיירית והדימוי העצמי שלה צונח. וזה בדיוק מה שקורה וזה בעיקר גלל התניות חברתיות. זה המשחק השפל שגברים משחקים עם נשים: כי ככל שהוא מצליח לגרום לה לרצות לשכב איתו ואחר כך הוא זורק אותה – ככה הוא מרגיש שהוא הצליח לשחק אותה. וככל שהיא מזילה יותר דמעות ויותר אומללה, זה אומר שהוא מישהו שמצטערים בגללו, מישהו שגורם עוגמת נפש, כלומר, אם היא חשה צער על זה שאני לא ממשיך איתה את היחסים אחרי ששכבתי איתה, סימן שהייתי טוב, סימן שאני שווה, האגו גדל. יש פה משחק נורא שבו האישה חייבת להפסיד אם הגבר חייב לנצח, זה לא יכול להיות ניצחון של שניהם. אבל שניהם לא מפסידים אם שניהם יודעים שזה סטוץ או ששניהם רוצים להמשיך את זה כי הם אוהבים אחד את השני, שזה המצב שרוב חיי הנישואין מתחילים בו: (יש מין טוב ויש גם אהבה.

אחת מן הסיבות העיקריות לצורך של האישה באהבה היא חוסר בטחון רגשי: emotional security . הרגשות מצויים רוב הזמן במצב של חוסר בטחון, כי קל מאוד להיפגע. ובין הכאבים הקשים והממושכים ביותר, מצוי הכאב הרגשי. ואחת הסיבות שאנשים מחפשים אהבה, היא שהם רוצים תמיכה רגשית על בסיס קבוע. מה שמביא לביטחון רגשי. אך במין המצב הפוך. במין אסור שיהיה ביטחון, המין דווקא פורח כשיש insecurity. וחוסר וודאות. ועל כן אין צורך להכיר את האדם כדי לשכב איתו. באהבה המצב הפוך, יש צורך להיות עם מישהו קבוע. אהבה ומין מצויים בקוטביות הפוכה. באהבה צריך לדעת שהפרטנר יהיה שם עבורך, שזה כל הזמן אותו בנאדם.

מתי מתרחש emotional security? כשאדם פותח את הרגשות שלו למישהו, או מישהי, והיא מאכילה אותו ברגשות שליליים, או מתעלמת ממנו. אדם רוצה לדעת שלא רק שלא ידחו אותו רגשית, או יתנו לו רגשות שלילים במקום חיוביים, יש גם צורך לדעת שיש בית לרגשות שלי, שהפרטנר ישמור עליהם ושהיא/הוא תחזיר לי אותם חזרה מעובדים. החלק הכי פגיע בבנאדם זה הרגשות ולכן יש לכל אחד צורך באהבה, לשון אחר, במישהו, שמוכן לאכסן את הרגשות הפגיעים והחלשים שלך, ולתת לך תמיכה וחיזוק רגשי. זו השורה התחתונה של האהבה. ואז יש בית לרגשות שלך ואז אתה בטוח רגשית, אז אתה מוגן. אבל אם למשל מתאהבים במישהו ואותו בנאדם לא מחזיר אהבה, זה מכניס את המתאהב/ת ל emotional insecurity. יותר מכל דבר אחר האמוציות צריכות ביטחון, צריכות בית כי הן נפגעות בקלות. המין לא, המין לא צריך ביטחון, המין צריך ערבות פרועות וחופשיות, הוא צריך חופש. רב הנשים מתאהבות במי שהן שוכבות איתו ושוכבות עם מי שהן אוהבות, יש קשר מאוד חזק, והקשר בין שניהם הוא קשר חברתי והוא נובע מדימוי עצמי נמוך. המין הטהור כשלעצמו הוא 'דפוק וזרוק' או דפוק פעמיים וזרוק… זה קורה הרבה אבל רק לאנשים עם מקדם משיכה גבוה, ככל שבנאדם יותר מושך, שהרייטינג שלו בשוק הסקס גבוה, כך הוא יכול לדפוק ולזרוק יותר מאנשים אחרים, אבל אז הוא גם פוגע הרבה יותר כי כשהיא באה אליו היא מצפה שהיא תלכוד אותו ברשת והוא זורק אותה כמו את כולן.


המסרים מן החברה מסבכים מאוד את נושא המיניות אצל נשים. החברה לא כל כך מעוניינת להשתלט על המיניות של הגבר, היא יותר מעוניינת למשטר את המיניות של האישה, תמיד. חוץ מהדת היהודית שגם מעוניינת למשטר את המיניות של הגבר, הנה למשל, ברית המילה, מה שהדת היהודית עושה לאיבר המין של התינוק. הוא סימן לכך שהדת השיגה אותו, אתה שלנו, שמנו לך סימן, כמו ששמים סימן על בהמה שהיא שייכת לעדר, זו ברית מילה. זה הסבר מטפורי שיש מאחורי זה איזשהו אינטרס.

העיוות הגדול ביותר שהחברה יכולה לגרום, הוא באשר למיניות שלנו. פרויד אומר דבר הפוך, הוא אומר: "אם יש משהו דפוק בפסיכולוגיה של הבנאדם זה בא מהמיניות שלו." הוא אומר שבעצם הכול מין. אך האמת היא שהמיניות מושפעת לגמרי מהפסיכולוגיה שלנו וזו מושפעת כמעט לחלוטין מן הסוציולוגיה. כלומר, זאת החברה שמתערבת במיניות שלנו ודופקת אותה. אמנם אנשים דפוקים במיניות שלהם בגלל הפסיכולוגיה שלהם, אך הפסיכולוגיה שלהם דופקת את המיניות שלהם בגלל הסוציולוגיה. זו החברה שדופקת את המיניות שלהם.


כשגבר ואישה נפגשים יש המון תהליכים של כימיה וסנכרון ובסוף אין החלטות מודעות בעניין הזה, קורה מה שצריך לקרות. אדם רק יכול לאפשר לזה לקרות. אנחנו נפעלים, יש פה כוחות בהרבה יותר חזקים מאיתנו, כוחות של רגש, כוחות של מין וגם כוחות חברתיים כמובן. אין לנו יכולת לתכנן בדבר הזה. יש משהו במבנה של אנשים שגורם להם לעשות קליק. כל שאדם יכול לעשות זה לחשוף עצמו כמה שיותר בפני פרטנרים אפשריים, ולאפשר כמה שיותר אינטראקציות, מהרגע שנוצרת אינטראקציה אין הרבה מה לעשות בעניין, או שזה קורה או שזה לא קורה. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו מפריעים לזה לקרות על ידי מבוכה, מודעות עצמית, מעצורים וכו'. שלושת אלה נוצרים כתוצאה self awareness

אך מודעות עצמית, self conciseness היא משהו אחר. להיות מודע למה שקורה אצלך זהself concisenes ולהיות מודע לעצמך זה self awareness. מודעות למה שקורה אצלך self conciseness זה להיות מודע מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. מבחוץ פנימה זה self awareness : "מה אני אעשה עכשיו? היא מסתכלת, איך החיוך שלי?". מודעות מבפנים החוצה זה: "מה מתחולל אצלי? איזה רגשות יש לי? מה אני מרגיש כלפיה? מה אני חושב?", וזה משחרר. בעוד self awareness, חוסם, בולם ולא מאפשר זרימה. זה לראות עצמך דרך עיני אחרים. בעוד ש self conciseness זה לנוע החוצה עם נוכחות, עם המטען והטעינה של התודעה שלך.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

20.8.2005