ארכיון הקטגוריה: מסות שונות

פטריוטיות מול הומניות

אנו יושבים ומביטים במסך בדיווחים שוטפים אודות מלחמת 'צוק איתן'.

הייתי רוצה 'לפרק' את מה שבא אלינו מן המסך, לרבדי עומק שונים.

בהקשבה ובצפייה של הדיווחים ישנן 4 רמות.

רמת הפשט היא מה שאומרים, המומחים, הקצינים והחיילים. מה דעתם? מה המידע? מה קורה?  מה עתיד לקרות?

רמת הרז הוא היא איך הם אומרים זאת? בכעס, בחוסר אכפתיות, בנונשלנטיות, בנחישות וכו'. (רובד או רמה זו נתונים יותר לאופי האישיות של הדובר, וזאת ניתן לראות היטב באמא ממוצא אמריקאי, אחת משלושת האימהות של שלושת הנערים הנחטפים והנרצחים, שלא משנה על מה היא מדברת, היא מחייכת רוב הזמן…).

המדובר באיזה סוג של רגש הם יוצקים לעמדותיהם ודעתם.

הרמה השלישית היא רמת הסאבטקסט. זו רמת הדרש. אפשר להבין לפי אופי ניסוח המשפט, לפי המלים הדומיננטיות, לפי לפני איזה משפט יש הפסקה דרמטית, איזו מילה מוצבת בתחילת המשפט ואיזו בסופו, איזו מילה מופיעה יותר פעמים מהאחרות. כל זה יכול להראות מה בעצם הם מנסים להגיד אפילו מאחורי הניסוח הזהיר של הדברים. ברמה זו אפשר למצוא שני אנשים שיגידו את אותו הדבר עם אותה שפת הגוף, עדיין אופן ניסוח המשפט, יעשה את ההבדל; מה קיים בין ומאחורי המלים, זו רמת המסר.

הרמה הרביעית היא רמת הסוד:  ממה הם נמנעים מלהגיד, מה חסר במשפטים שלהם.

וכאן (ברמה זאת) מסתמן משהו מעניין, מה שהם אומרים כול כולו, או לפחות רובו, מצוי תחת המטריה של פטריוטיות ("אנו חזקים", "אנו נמחק אותם", "תנו לצה"ל לנצח", "מה הם חושבים להם, להם מותר להפגיז אותנו ואנחנו נהיה סתם פרייריארים?) "אנחנו נראה להם מזה", "נראה להם שאיתנו לא כדאי להתעסק, אחת ולתמיד", "נראה להם ש'בעל הבית השתגע"'.

כולם מדברים בשפה הפטריוטית, ואוי למי שבימים אלו יעיז להביע פקפוק או ספק באחד מן המשפטים הללו – למשל כמו אורנה בנאי שהעיזה לבקר משהו אצלנו,  נאצות וקללות חריפות היו מנת חלקה.

ומה שחסר, מה שלא נשמע במשפטים החוזרים הללו אלה המשפטים האנושיים, הכוונה לצער והלם כתוצאה מהריגה של ילדים קטנים ואימותיהם. במקום זעזוע הפטריוטיות מנסה להתעלם מזה, או רק מזכירים את זה בהקשר של רשעות החמס שמשתמש בהם כבמגנים אנושיים.

ובחזרה לרמת הסוד, אדם ניכר פחות במה שהוא אומר כמו במה שהוא נמנע מלהגיד. מה חסר במילות הדוברים? למשל: זעזוע ויגון על 780 הרוגים, רובם (או לפחות חלקם) כנראה נשים וילדים שאין להם חלק במלחמה.

מפעם לפעם מישהו מתכסה בעלה תאנה זעיר, משהו כמו כן, באמת חבל", ובזה זה נגמר, אולי עוד חצי משפט וזהו.

מרוב שאנו מזדהים עם עמדתנו (ועם העוול שנגרם לנו) – אנו לא מסוגלים לכאוב את כאבי הילדים ואימותיהם. שוכחים את ההומניות; הזדהות עם סבל האחר רק בגלל שהוא בן אדם, כמונו.

"הבא להרגך השכם להורגו"  הוא משפט שבמידה לא קטנה צודק (למרות שכפי שאמר גנדהי נשיא הודו שנרצח: "עין תחת עין וכל העולם עיוור"). הם מפגיזים אותנו ועלינו בהחלט להגן על עצמנו על ידי תגובה קשה. אך לא זו הנקודה. ברור שנקודת ההתחלה שלנו צודקת  - אך הדבר הכי מטריד כאן זו הדה-הומניזציה.

הפטריוטיות מעוורת אותנו מלראות את הצד האנושי.

ליבנו נאטם נוכח אלפי הפליטים שבקריאת צה"ל עוזבים את ביתם כשרק בגד לגופם ומתגוררים במתקני אונר"א. ושוב, לגבי 14 הילדים שנהרגו מפגז בחצר של אונר"א . רק לפני מספר מועט של ימים.

אנו חוסים בצל הפטריוטיות, מקיפים באהבה משפחות נופלים ופצועים, אך מה עם כל האבות (של הצד האחר) שאיבדו את ילדיהם ואף את נשותיהם? אין בנו קצת חמלה עליהם?

בכל מלחמה קיימת דה- הומניזציה, ציור של האויב כלא אדם, כחיה טורפת. שחוקי האנושיות המתחשבת לא חלים עליו. וכך זה משקיט את מצפוננו. אבל כאן חייב לעבור קו אדום, קו גבול, בין אלה שמתכוונים להורגנו ובין מי שנקלעו לקו האש (נשים וילדים וסתם אזרחים).

אז מה עושים שאין יכולת למתוח קו בין קורבנות תמימים לבין חיילי החמס? ובכן אם ישנו סיכוי לאבד צלם אנוש, שטייס מוריד פצצה של טונה והוא לא משוכנע שבמרחב ההפצצה אין ילד או אישה – לא יורים.

אל לטייסים ולמפקדי טנקים ותותחנים – לנוח מתחת למסכה ולשיריון של התפקיד. התפקיד הוא הנבל הגדול ביותר במלחמה הזו. זה התפקיד שהורג ילדים מבלי להניד עפעף ("חשתי מכה קלה בכנף" [דן חלוץ]. הם רק הוציאו לפועל את הפקודה. היינו בורג קטן. וזה לא האדם שהורג נשים וילדים, זה התפקיד. תחתיו אנו מוגנים ובשמו אפשר לבצע דברים איומים.

בשבוע שעבר התפרסמה ב"הארץ", במדור "ספרים" סקירה של ספר בשם: חיילים : ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט : פרוטוקולים של לחימה ומוות / סונקה נייצל הראלד ולצר

וכאן אני עומד לעשות השוואה נוראה ולא צודקת לגבינו. אין מקום כלל להשוואה בינינו ובין המפלצות אדם הנאציות! אך אני נעזר בזה עם כל ההסתייגויות שבעולם, רק כי זה מראה מה השלמה מלאה עם תפקיד יכולה לעולל למצפון האנושי, ועד כמה הסתופפות בצל התפקיד, עלולה להביא לדה הומניזציה.

ואני מתנצל מראש על עצם ההשוואה, אסור לעשות אותה, אך התלבטתי רובות והחלטתי שאני חייב להביא אנלוגיה להשחתה של התפקיד את המקום האנושי. עד כמה הזדהות עם תפקיד יכולה לגרום לדה הומניזציה, ועדיין ליבי לא שלם עם ההשוואה הלא צודקות והנוראה הזאת. ואני מתנצל מראש על ההשוואה, זה רק לצורך הדגמה (לא צודקת כלל) של עד כמה הזדהות עם התפקיד יכולה לפגום בממד האנושי.

"בראשית מלחמת הﬠולם השנייה יזם המודיﬠין הבריטי את אחד ממבצﬠי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זﬠירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם. האזנות הסתר נוﬠדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידﬠ ﬠל ﬠניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצﬠיות וכלי נשק חדשים. אבל השבויים, שלא ידﬠו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם ﬠל נושאים אחרים: הﬠרים שביקרו בהן, בני המשפחה שהתגﬠגﬠו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מﬠורבותם האישית בביצוﬠ פשﬠי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה.

הוורמאכט פעלו בשנת 1941 כרוצחי המונים, הם השתתפו בהשמדה בשטחי ברית המוצעות בלבד. הם ריכזו יהודים ליד בורות שהקרבנות נאלצו לחפור בעצמם וירו בהם שורה אחר שורה. יש לציין שנרצחו למעלה ממליון יהודים בשיטה זו, כמות לא מבוטלת. בספר מובאות מספר עדויות מרתקות על אירועים אלו, של חיילים מדרגות שונות בכוח. כך לדוגמה קצין בכיר, אומר שהוא התנגד לרציחת היהודים משום שהיא הייתה לא יעילה ונעשתה בפומבי. חייל אחר התרעם על כך, שלא ניתן היה להתעלל מינית ביהודיות בשל חוקי הגזע".

איך אפשר להסביר את ההתנהגות המפלצתית של החיילים?  ובכן, התפקיד ודרישותיו הם שעיצבו את התנהגות החיילים יותר מכל דבר אחר", קובעים המחברים, "והאידיאולוגיה יכולה לספק נימוקים למלחמה, אבל היא אינה מסבירה מדוע חיילים הורגים או מבצעים פשעי מלחמה". רק ההזדהות עם התפקיד שמטילה על החייל ההוויה הצבאית היא שיכולה להסביר הרג ברוטלי ופשעי מלחמה, וזו גם הסיבה שהמלחמה מזמנת תקריות שאינן קשורות לאידיאולוגיה של אחד הצדדים.

הנה כמה קטעים נוראים (אפשר לדלג) מן הספר:

פעם השתתפתי בזה […] זה היה כשהשתתפתי במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדוֹם ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד של ואפן-ס"ס שהיה שם. ואז סרן אחד מהס"ס, או מה שהוא לא היה, אמר לי: ‘בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת-מקלע וקדימה ניסע.’ אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכנו למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו אלף וחמש מאות יהודים. […] חשבתי על זה – דווקא לא היה נחמד." סגן מהלופטוואפה, 16 באפריל 1943

הנה , לדוגמא , השיחה הבאה שהתנהלה  ב30 באפריל 1940 בין סגן משנה מאייר , טייס בלופטוואפה ובין פוהל , טייס מודעין בעל אותה דרגה.

פוהל :  "ביום השני למלחמה הייתי צריך להטיל פצצות על תחנת הרכבת בפזן. שמונה פצצות מתוך שש-עשרה נפלו בעיר, לתוך הבתים. לא שמחתי בגלל זה. ביום השלישי לא איכפת לי,  וביום הרביעי  התחלתי להינות. זה היה הכיף שלנו לפני ארוחת הבוקר, לצוד בשדות חיילים בודדים עם המקלעים שלנו , ולהשכיב אותם שם עם כמה כדורים בגב".

מאייר : "תמיד נגד חיילים? ."

פוהל : " גם אנשים. תקפנו את השיירות בכבישים. הייתי במבנה. זרקנו על הכבישים ועל התעלות, בגלל שתמיד נחפרו שם תעלות. המטוס רעד, בכל פעם מחדש, ועשיו התחיל העסק בפנייה שמאלה, עם כל המקלעים ומה שאתה יכול לעשות. ראינו שם סוסים עפים. "

מאייר : " גועל נפש, זה עם הסוסים… לא!"

פוהל : כאב לי על הסוסים . על האנשים בכלל לא. אבל כאב לי על הסוסים  עד היום האחרון" .

סגן משנה פוהל מספר על הימים הראשונים במערכה על פולין, ומדבריו עולה כי נזקק לשלושה ימים בלבד כדי להתרגל להפעלת אלימות. כבר ביום הרביעי הוא החל להינות מהעניין, עובדה שהוא ממחיש בתיאוריו על הכיף שלפני ארוחת הבוקר" , הדבר היחיד שהוא לא התרגל אליו היה פגיעה בסוסים.

ישנם עוד ציטוטים, אבל עד כאן, היתר מזעזע מידי.

אז מה אני רוצה להגיד? שהחיילים שלנו הם כמו הנאצים? האם יש מקום אפילו חלקיק של מקום להשוות, בשום פנים ואופן. חלילה וחס, אין מקום להשוואה. פה אנו באים לא לפגוע באזרחים רק בחמס שפוגע בנשינו וילדינו ללא הבחן מתי שמתחשק לו, וכל שרצינו זה ללמד אותו לקח שלא יעשה זאת יותר.

אז מדוע בכל זאת הבאתי את האנלוגיה והציטוטים? רק מתוך סיבה  אחת. אין דבר משחית יותר ויוצר יותר דה הומניזציה מאשר התפקיד, ולא משנה איזה תפקיד. למשל רופא, ברגע שהוא נכנס לתפקיד, מיד ישנה דה הומניציזה, ואותו הדבר פקיד באשנב רכבת. וההשחתה הגדולה מתרחשת כשהתפקיד בא על חשבון משהו (ותמיד הוא בא על חשבון משהו) ובמלחמה וברפואה וגם בשטחים אחרים – התפקיד בא במקום אנושיות. וכשיש תפקיד, האנושיות יכולה להכביד. וקל להיפטר ממנה.

והכי חשוב לזכור, בעת ביצוע התפקיד – זה את ההומניות, את האנושיות, ואת זה כה קל לשכוח כשאנו בתפקיד. או מזדהים עם התפקיד של הלוחמים שלנו.  

גבריאל רעם  25.7.14

מוקפים שנאה

 

אנו כעם, (או כיחידים השייכים לעם הזה) מוקפים שנאה ואין אנו יודעים, אומדים או מודעים – את היקפה ועוצמתה ובעיקר את תוצאותיה האפשריות.

אנו מדחיקים ומטאטאים את כל זה אל מתחת לשטיח תודעתנו.

אנו ביחס לשנאה כמו מובלעת טריטוריאלית בתוך אויב הפרוש ב360 מעלות מסביב. ותושבי אותה מובלעת חיים כאילו האויב לא שואף בכל מאודו  לפרוץ פנימה ולהאביד את כל יושביה של המובלעת.

לפני הסכם אוסלו כשישראל הייתה בכל הגדה, היה בניין הממשל בשכם נטוע באמצע העיר, בתוך ביקעה ומסביב היתמרו בתי התושבים, כה קל היה פשוט לגלגל רימון אל תוך חצר הבסיס. והחיילים והחיילות הילכו בשבילי הבסיס כאילו הם בשינקין.

וזה לא חדש. כל שנות הגלות, בכל פעם שהיה פוגרום – הופתענו. שהרי אנו חשבנו  שכבר התקבלנו. חיינו בתחושה שכבר הוכחנו את נאמנותנו למדינה, הרי המגנה כארטה הוענקה לנו כבר ב1215.

וככל שהאנטישמיות הלכה וגאתה – כך הלכנו והכחשנו אותה.

זה הגיע לשיא ב1938 בין ה-9 ל-10 בנובמבר, בליל הבדולח הנורא, בגרמניה, ואפילו לאחריו, יהודים סירבו להאמין שהגרמנים רוחשים אליהם תחושה אחרת מאשר קבלה והערכה, הרי היהודים תורמים כל כך לכלכלה של גרמניה, לחמו במלחמת העולם הראשונה. והיהודים כלפי עצמם (לפחות חלק ניכר מהם) היו יכולים אפילו לראות עצמם כיותר גרמנים מאשר יהודים.

ואז הידיעות הראשונות על מחנות הריכוז, בתחילה חוסר האמונה בכך, ואחר כך השוק, ההלם מול צונאמי השנאה שקרם עור וגידים והפעם היה נחוש למצות את גל השנאה עד תום (וכמעט הצליח).

ועכשיו, שוב; האם יש לנו צל של מושג עד כמה הפלשתינאים שונאים אותנו? עד כמה השנאה נוראה ונרחבת. ומה הם היו רוצים לעשות לנו לו היו יכולים?

הם כה ספוגים בה ואנו כה לא מודעים לעוצמתה והיקפה ולמה שיקרה כאן כשתשתחרר. (מן הסתם, כעת היא לפותה עדיין בקורים אחרונים ודקים של איפוק רופף).

ועתה גלי השנאה גואים אל מחוץ לעזה ולגדה, ומגיעים למדינות אירופה ולאקדמיות באמריקה – ומתחילות חרמות על סחורות ישראליות ועל חוקרים ישראלים. וזה הולך ומתעצם שם וצובר כוח, משנה לשנה מחודש לחודש. והחרמות והנידויים הללו הן רק דליפות זעומות של גלי השנאה ההולכים וגובהים.

ואנו? אותנו לא יפחידו ועלינו לא יאיימו. איננו מתפשרים, נהפוך הוא, אנו נגביר את הבניה בשטחים.

אטומים אנו להתעצמות הגוברת של השנאה. איננו מודעים לה כפי שלא היינו מודעים לפני מלחמת יום כיפור לגל הטינה והעוינות מצד המצרים ביחס להשפלה במלחמת ששת הימים.

איך אפשר בכלל לכעוס עלינו? אנו העם הנבחר. אלוהים אוהב אותנו; עם בחירה, עם סגולה. הוא לא יתן לזה לקרות.

אנו מוגנים, אנו בטוחים. הכול בסדר.

**

גבריאל רעם. 27.1.14

**

מאמרים נוספים ב: www.hagut.net

The art of war (פרגמנטים)

  • מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

  • לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

  • כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

  1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

  2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

  3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

  4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

  5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

  • אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

  • הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

  • השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

  • הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

  • והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

    **

גבריאל רעם, 17.1.14

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

 

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

 

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

 

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

הפעלת כוח הרצון לעומת הפעלת פולס תודעתי

אנו חיים, פועלים ו… הכול בסדר. האמנם? ובכן, אנו מפעילים המון כוח על עצמנו; כדי לשרוד, כדי לפעול, כדי להגיע להישגים, כדי להצטיין - מכריחים את החלקים הלא ממושמעים בנו, למשל אלה שלא רוצים לקום בבקר, ולא רוצים לשטוף כלים  ולא רוצים להרים טלפון בחג, לא רוצים להתכונן לבחינה, לא רוצים לגמור את יום העבודה, ועוד – לעשות זאת בכוח.

מפעילים מאמץ, ואם לא הולך אז עוד יותר בכוח.

וזאת מכיוון שאנו לא ממש סומכים על עצמנו. משוכנעים בתוך תוכנו, שבאופיינו, אנו בטלנים ובהתנהלותנו אנו עצלים.

אנו מטילים ספק בכך שבכלל נעשה משהו ללא שנפעיל קודם כל מאסה של כוח מאסיבי (כוח רצון).

אך צריך לזכור, על כל הפעלת כוח כלפי משהו, אותו משהו יגיב בכוח נגדי שווה בכוחו לכוח שהופעל עליו. זה חוק פיסיקלי.

כאשר אנו נשענים על קיר, או דוחפים אותו, אנו לוחצים על מעין "קפיץ". כאן פועל כוח הנקרא: "הכוח הנורמלי". אנו נמצאים באינטראקציה עם הקיר שמפעיל עלינו כוח בכיוון נגדי, מן הקיר והלאה. כאשר אנו דוחפים את הקיר, הוא דוחף אותנו.

והישגים רבים בחיינו שהושגו על ידי הפעלת כוח – מלווים בפעולת נגד מרדנית של המערכת עליה הופעל הכוח. (למשל, עליה דראסטית במשקל לאחר דיאטת הורדת משקל אגרסיבית, ועל כך בהמשך).

אך הפעלת הכוחנות הזו על החלקים הגסים, הסרבנים והפראיים שבנו, שוברת את גבם ואת רוחם של החלקים היותר עדינים בנו.

וזה חוץ מזה שהפעלת הכוח משתלטת בעיקר על  החלקים מוטוריים, העוסקים בפעולה, שינון ותנועה – אך לא משתלטת כלל על החלקים הרגשיים והייצריים, הם כלל לא מגיבים לכוח, כי הם מצויים ברמה שמעל לכוח אגרסיבי, כפי שהפעלת לחץ על מיים לא תזיז אותם ממקום למקום, כי הם ברמה שמעל למוצק. הפעלת הכוח תשפיע על מוצק בלבד, לא על מצבי צבירה של מים ואויר. אותו הדבר לגבי הפעלת כוח על החלקים שמעל לעשייה ופעולה. והכוונה בעיקר לחלקים הרגשיים. הם לא יגיבו להפעלת כוח.

עד כאן על 'מה לא'. אך מה כן? איך לגרום לנו לפעול ולהגיע להישגים ללא הפעלת כוח (הרצון)?

ובכן, במקום להפעיל כוח – לעבוד בשכל, כמו שאומרים. 'לא בכוח, כי אם במוח'… והכוונה כאן: במקום להפעיל כוח, להפעיל את החשיבה כנותנת הנחיות וכיוונים.

הדרך בה המכונה האנושית הייתה יכולה (ואולי אמורה) לעבוד זה על ידי הפעלת פולסים (PULSES) חשמליים עדינים, דרך מחשבות מודעות  ולא על ידי הפעלת כוח (רצון) משתלט או אפילו מדכא, על החלקים הפראיים והסרבניים שבנו.

ושוב, אנו מפעילים כוח כי אין לנו אמונה במערכת שלנו שתגיב להנחיות כיוונים עדינות. אנו מאמינים בהפעלת כוח רצון. כל חיינו וכל התרבות האנושית פועלת בכוח אמונה חזקה בכוח הרצון.

אך אפשר להשיג הרבה יותר על ידי שידור שדרים עדינים לתת מודע. התת מודע שלנו תוכנת מעצם טבעו להגיב להכוונות עדינות ולא לכיסוח כוחני. הפעלת כוח אגרסיבי תשפיע על החלקים הגסים שבנו, על החלקים המוטוריים ועל המסכה החברתית. אך החלקים היותר עדינים (כמו הרגשות) כלל לא מגיבים לכוח אגרסיבי, והחלקים היותר עדינים ואפילו רוחניים, מתרסקים נוכח הכוחנות הזו המופעלת עליהם.

וכאן ניקח פסק זמן קצר. מה שמעניין בכל זה היא התפתחות התרבות האנושית במישור הטכנולוגי. הנה דווקא שם, הפלא ופלא, הכול הולך לכיוון של הפעלת פולסים אלקטרוניים עדינים שמפעילים מכשירים עוצמתיים, כגון: מיקרוגל, טלפונים סלולריים, מסכי טלוויזיה ועוד. פעם כדי להדפיס במכונת כתיבה היה צורך ללחוץ בחוזקה על המקשים, והיום במקלדת מספיק לגעת, או בסמארטפון נוגעים באייקון ומחוללים פעולה שלמה. דווקא שם, בהתפתחות הטכנולוגית העכשווית, הכיוון הוא הפעלת תנועה, או תגובה, או התרחשות, על ידי פולסים עדינים ביותר. רכבות עבדו עד לא מזמן, על ידי הפעלת כוח; מנוע קיטור הוא מנוע בעירה חיצונית בוכנאי, המופעל על ידי לחץ קיטור. כיום קטרים יכולים לייצר עבודה בעזרת דלק, או לשאוב את האנרגיה שלהם ממקור חיצוני. קטרים מודרניים מופעלים לרוב בהזנה חשמלית חיצונית. פעם נסעו בעגלות או מרכבות שנמשכו בכוח על ידי סוסים, היום המנוע הוא פנימי ועצמי, המכונית מניעה את עצמה ושוב, ידי פולסים עדינים שיכולים להפעיל ולייצר כוחות סוס מעל ומעבר לדמיון. שיטת הדפוס האגרסיבית של פעם עוברת לשיטה הדיגיטלית  ששוב, עובדת על מקשים שמשדרים תדר שמפעיל את מכונת הדפוס. כאן ישנה פרוגרסיביות מרשימה במעבר מהפעלת כוח לשימוש במתגים ואימפולסים אלקטרוניים. (אמנם לא בכל השטחים, בשטח התרופות למשל אנו עדיין 'מפגיזים' את המערכת בכימיקלים כוחניים ביותר).

הכול מתבצע חלק, ללא רעש או הפעלת כוח.

ויש כאן מסתורין גדול, כאילו מה שהיה אמור להתרחש באיך שאנו מפעילים את המערכת האנושית ברמתה הגבוהה – מצא דווקא ביטוי בטכנולוגיה. כאילו שהממציאים השונים שקידמו את הטכנולוגיה בעשרות השנים האחרונות 'עלו' על משהו, קלטו משהו נכון בדרך בה צריך לפעול ולהנהיג, אך כמו כל התרבות האנושית בכיוונה הנוכחי מזה זמן רב, היא מעתיקה את מה שאמור להיות הדרך בה אנו מפעילים ונוהגים בחיינו הפנימיים – אל החוץ. הפעלה חיצונית שבאה במקום איך שהיינו אמורים להפעיל את עצמנו.

מה שהיה אמור להיות תהליך של עבודה פנימית: להתמיר הפעלת כוחנות פנימה – במתן כיוונים והנחיות עדינות על ידי חשיבה וכוח הדמיון (דמיון מודרך) – הופך להיות יותר ויותר כוחני ומרסק עבור החלקים היצירתיים והרוחניים שבנו.

כאמור, לנו יש ספק אם המערכת הפנימית שלנו, אותה אנו חווים כעצלה ומבינה רק כוח… תתייחס בכלל לפולסים כה עדינים. אך מה שכוחני לא בהכרח אפקטיבי יותר. בכל מה שקשור לחלקים היותר משוכללים במערכת האנושית – הם מגיבים הרבה יותר טוב להכוונות והנחיות עדינות. וזאת מבלי לרסק אותם. (כי מה שטוב לחלק המוטורי שבנו שזקוק לבעיטה וכוחנות מתונה – כדי לצאת לריצה או לקום בבקר מן המיטה – לא בהכרח טוב לחלקים היצירתיים, נפשיים ורוחניים שבנו).

חונכנו להאמין שמה שלא בא בכוח – יבוא עוד יותר בכוח. אפשר להגיד, כי למשל, בכל הנוגע ללימודים, מכיתה אלף ועד הדוקטורט – הכול נעשה על ידי כוח רצון. אין כמעט אדם שעושה שיעורים, עושה עבודות ומתכונן לבחינה שלא מתוך הכרחה עצמית.

אנו מאמינים שאם אין לנו הישגים זה בגלל שלא הפעלנו מספיק כוח (רצון).

אך אפשר לוותר במידת מה, על הפעלת כוח ולעשות סובלימציה לכיוון של הפעלת כיוונים והנחיות. וזה הרבה יותר אפקטיבי ופחות הרסני. למשל דיאטה להורדת משקל, אפשר להכריח את עצמך לרעוב ולאכול מאכלים תפלים. האדם יוריד משקל, אך מערכת האכילה, כמו כל מערכת שמופעל עליה כוח, תגיב בכוח נגדי, שיביא את האדם להעלות את כל המשקל בפריצה הראשונה של המסגרת שכפה על עצמו ואפילו יותר מכך.

אך ניתן (לעומת זאת) להפנות מודעות ניטרלית, שקטה ומפקחת על אופן האכילה שלנו, ומתן הנחיה לכיוון של אוכל בריא ודל קלוריות. דבר זה נעשה לעיתים רחוקות, (בדרך כלל זה מגיע בשמירה על משקל לאחר ירידה). איננו נותנים הזדמנות להוריד משקל על ידי הפעלת מודעות ניטרלית ומפקחת כי אנו לא מאמינים שמערכת שלנו תגיב רק למודעות והנחיות תודעתיות, אנו מאמינים שהיא מגיבה רק לכוח. אנו פוחדים להרפות מהכוחנות, פוחדים מהווקום שייווצר במרווח שבין אכילה פרועה ומשולחת רסן ובין אכילה מבוקרת. פוחדים שעד שנפעיל את המערכת היותר גבוהה של מתן כיוונים (בפער הזה שבין הפעלת כוח למתן כיוונים) הכוחות הפראיים ישתלטו על המערכת.

אך דיאטה, דרך מודעות צופה מפקחת, תביא לתוצאות משובחות הרבה יותר וללא תגובת נגד חריפה של המערכת. היות ולא הופעל כוח.

המערכת שלנו מאוד משוכללת והיא תגיב טוב יותר להפעלת כיוונים חשיבתיים מאשר להפעלת כוח.

בהקשר זה אנו מוצאים תימוכין לגישה זו מצד גדולי החסידות: הבעל שם טוב והמגיד ממזריץ: …"אין להבין את פעולת ההתבוננות החסידית רק כאירוע פנימית בתוך האדם. הגישה המתבוננת המשולבת עם ההפנמה ההכרתית המניחה ש'במקום שאדם חושב שם הוא נמצא' משמעה, שהפעילות המחשבתית היא פעילות ממשית. ההתבוננות יוצרת אפוא מציאות או משנה את המציאות." …"הבעש"ט והמגיד אינם חושבים שהתהליכים הפנימיים הם אשליה פנימית של המתבונן אלא הם ממשיים". (מקדש אדם, ד"ר רון מרגולין, עמ' 198, הוצאת מאגנס).

ואם להיתלות באילנות גבוהים אז פיזיקת הקוואנטים מייחסת חשיבות רבה להשפעת הצופה על התהליך שבו הוא צופה: "תורת הקוונטים מציגה את הרעיון בדבר השפעת הצופה על אותה מציאות. מחזירה את האחריות לידיו של האדם להיותו שותף פעיל ביצירת המציאות שלו"…. (ד"ר רונית רותם)

או: " הצופה – מעצם העובדה שהוא צופה –  משנה את מה שהוא צופה בו. לפי תורת הקוונטים, אין דרך להתבונן בעולם מבלי לשנות אותו." (פרופ' דורית אהרונוב, מתוך: "אודיסיאה").

ובחזרה להתפתחות הטכנולוגית, כל זה מביא למחשבה שההתפתחות הטכנולוגית שהגיעה לרמה שהניהול הפנימי שלנו היה צריך להגיע אליה –  היא מעין מנגנון פיצוי, שבא להפיס את דעתנו לגבי התקדמות במערכות ההפעלה שלנו. רק שהעתקת הזירה מחיינו הפנימיים למישור הטכנולוגי, אולי מעניקה תחושה של קידמה והתפתחות לכיוון הנכון. אך המישור שבו זה מתרחש הוא לא יותר מאשר הסחת דעת וטפיחה עצמית על השכם, שמסתירה מעינינו את אי ההתרחשות של אותו מעבר ואותה התקדמות והתפתחות  (מהפעלת כוח להפעלת מודעות שולחת כיוונים) בחיינו הפנימיים.

גבריאל רעם, 30.8.13

**

הערה: ישנה שיטה ותיקה לטיפול בכאבי גב בעיקר, דרך  עבודה על תנוחות, בעיקר תנוחת עמוד השדרה. זוהי שיטת אלכסנדר. בשיטה זו, המטפל מעביר אל המטופל כיוונים לתנועה כלפי מעלה, מטה, קדימה או אחורה, וזה מגיב לכיוונים ששולחת ידו של המטפל לאזורים שונים בהם ידו נוגעת. והפלא ופלא, לאחר זמן קצר, המטופל מחליף את התנועה שמופעלת על ידי  מאמץ, לתנועה שמגיבה לכיוונים והנחיות. אמנם הנחיות שעוברות דרך ידיו של המטפל (ולא המטופל הוא ששולח אותם), אבל זה בכל זאת מעבר משיטה של תנועה על ידי הפעלת כוח, לשיטה של תגובה להנחיות. גם אם הנחיות שבאות מגורם חיצוני לאדם.

על 'להרגיש טוב' – 'להרגיש רע'.

חלק א': לקיחת הטוב כמובן מאליו.

ישנה אי פרופורציונאליות, בין היחס שלנו להרגשה טובה/מצב טוב ויחסנו להרגשה רעה/מצב רע.

כשאנו מרגישים רע, אנו מתקוממים, כאילו להרגיש טוב, או להיות במצב טוב, (מכל בחינה שהיא) הוא משהו שהיה צריך להיות לחם חוקנו והתקלקל – ועתה צריך למצוא את המומחה הקרוב ולחזור, (כמה שיותר מהר) בעזרתו, ל – 'מצב הנורמטיבי'.

אך לאחר שאנו חוזרים למצב הטוב, לאחר שאנו מרגישים רע, (בכל רמה, מכל סיבה) – אין את אותה התרוממות הרוח המתבקשת כתוצאה מכך שחזרנו לטוב, (אחרי הרע שהיה מנת חלקנו במשך זמן מסוים. (ואם ישנה התרוממות רוח, אז זה רק בהתחלה וכעבור זמן היא מעמעמת ונשכחת).

אנו שוכחים כמה רע היה קודם ושאולי נחלצנו ממנו בעור שינינו. וכך אנו גם לא חשים כברי מזל שחזרנו למצב טוב. כאמור, אנו לוקחים זאת כמובן מאליו.  (אך איננו מסתפקים בזאת)  כי אנו שואפים, בנוסף לכך, לכל מיני גירויים ואירועים שיגרמו לנו להתפעלות או ריגוש גבוה וכו'.

אדם יכול להתענות שנים ממחלה, או מדיכאון, או מבדידות, או משהייה בכלא. והוא חולם (לפעמים) שנים על יציאה מן המצב הקשה והמייאש שבו הוא נתון. יכול להיות אפילו שהוא איבד תקווה. והנה הוא יוצא מהכלא, מחלים ממחלה קשה, בת זוגו שנטשה אותו שבה אליו, הוא חוזר ממלחמה שבה היה בסכנת חיים ואיבד את חבריו לנשק -או כל יציאה אחרת מן הגיהינום או השאול – ולאחר מספר ימים בלבד, (לאחר שהוא חוזר למה שהוא התפלל וייחל לו), הוא שוכח עד כמה היה לו רע, ועד כמה המצב העכשווי זה משהו שהוא התפלל לו בכל נפשו ומאודו, (אפילו במשך שנים מספר) – ואינו מלא התפעלות על המצב הטוב הזה שהוא כה ייחל לו. הוא צורך את המצב הנוכחי של טוב, ולא לוקח אותו כפסגה שהצילה אותו מן המצב הקודם הקשה. הוא רואה את הפסגה – כמישור שאולי תמיד היה, כי כמעט מיד הוא שוכח עד כמה רע היה לו לפני זה.

זה בא מתחושה של: 'מגיע לי'. אין את אסירות התודה והרווחה על שחזרנו למצב טוב.

ובכן, אנו משוכנעים כי המצב הנורמטיבי הראוי והמגיע לנו מעצם העובדה שאנו חיים – היא להרגיש טוב. שיהיה לנו טוב.

אנו לוקחים את הטוב כמובן מאליו ומתרעמים  על הרע כשהוא מגיע .

ויותר מזה, אנו מאמינים בתוך תוכנו שאסור לנו לחשוב על הרע שיקרה לנו, כי אז אולי עצם המחשבה (הנבואה) הזו – תגשים את עצמה. אנו נלחצים מעצם המחשבה שמחר עלול להביא עימו קטסטרופה או הרעה כלשהי בחייו של האדם. איננו יכולים להכיל את האפשרות הזו, וכאמור מפחדים לחשוב עליה – שמא זה יתגשם. ואז אנו מנפים מן התודעה שלנו את המחשבות על רע אפשרי שיקרה לנו.

חלק ב': מה פשר הגישה או ההתנהגות הזו?

אז מדוע אנו לוקחים את 'טוב לי' כמובן מאליו ואת הרע כקלקול זמני בטוב הנורמטיבי? ובכן, כל הילדות שלנו – מפמפמים לנו, ההורים והגננות, את התובנה שמגיע לנו להרגיש טוב. כי אנו חמודים, כי אימא אוהבת אותנו.

לכן, איננו מתלהבים כשאנו מרגישים טוב, ולכן אנו מתקוממים כשרע לנו. וכשרע לנו -יש לנו תחושה של אדם שההבטחה שהבטיחו לו אודות החיים – הופרה. וכי תפקידם של רופאים,פסיכולוגים, מאמנים וכו' להחזיר אותנו למצב תיקני.

אך לו היינו חיים במצב שבו חלק מן המוח שלנו, יודע ומכין עצמו לקראת נפילה, כשלון  או מחלה – אז כשהרע נופל עלינו, לא היינו מתייאשים או מתלוננים. כי ידענו כל הזמן שזה עלול להגיע ואנו מוכנים. זו מנת חלקנו.

לו היינו חיים במצב של התפעלות מן הטוב שנפל בחלקנו וכשאנו נופלים למצב קשה – אנו יודעים וידענו שזה יגיע- כי אז אנו מוכנים, יודעים שזה לחם חוקנו במקום הקשה הזה, בכדור הארץ.

הגישה האקזיסטנציאלית לחיים  היא גישה של דווקא לצפות לרע. לחיות עם הידיעה (והחרדה המוצדקת…) שהחיים מתחילים עם הכול טוב ומתחילים להסתיים כשכמעט הרוב  רע (מחלות, בדידות, אימה, חווית האבסורד, חרדה, הזדקנות, נטישה, אובדן תקוות, מוות של קרובים לנו), הגישה זו היודעת שהרע מכל עוד בדרך,היא חוק מרפי, והיא גורסת שכל פסיק של הרגשה טובה הוא מזל מוצלח שנפל בחלקנו.

יש לנו ראייה מאוד ורודה של חיינו, כאמור, כל מי שפגשנו בילדותינו ובנערינו – והוא מבוגר מאיתנו – היה מלעיט אותנו בבדיות (אודות הטוב שמצפה לנו), או הסתרה של הרע שיכולים החיים לזמן ליחיד, בדיות ויצירת קוסמטיקה  אודות מה שמצפה לנו בהמשך. מציירים את החיים הבוגרים כסוג של אידיליה; חיי משפחה, להיות הורה, סיפוק בעבודה. (מספיק לראות את ההפקה הגרנדיוזית של טכס הנישואין, כדי להבין שהחתונה הזאת נערכת ומעוצבת ומשדרת – שכגודל המסיבה – כך גודל ואיכות הטוב שייפול על ראשם לאחר שיינשאו).   אך גם כשאנו קוראים ספרים (פרוזה) אודות משפחות אומללות, אנו משוכנעים בתוכנו שזה כך כי זה בגלל שזה פיקשן, דמיון, וזה לא כך בחיים וגם אם כך הם, אין סיבה שיקרה לנו.

קטסטרופה, משבר, וטרגדיה, תמיד קורים לאחרים, או בספרים. ואנו מצפים לטוב שכל כך מגיע לנו.

חלק ג': הגישה האקזיסטנציאלית.

אמנם תהיה התקוממות עצומה אם במקום הגישה הורודה לעתיד יבואו אלינו בגישה של להכין עצמך לרע שעוד יבוא. אבל מצד שני, הנזק הנפשי שעלול להיגרם לאדם שציפה לטוב שעוד יגיע, והנה מגיע ההפך – יהיה גדול מאוד, הוא יכנס לשוק, לטראומה. . אבל, וזה מעניין, עדיין הוא לא יפסיק להאמין שזה 'חלום רע', טעות, תאונה, והנה חיש מהר הוא עומד לחזור ללחם חוקו.

אנו מתעקשים לראות בחיים הללו הזדמנות נהדרת לאושר. ולא אושר כפסגה, אלא אושר כלחם חוקינו. מתעקשים שהחיים לא קשים, שזה הכול בראש שלנו, ואם תחשוב חיובי, החיים שלך יהיו חיוביים (''הסוד''). וכך אין זה פלא שאיננו זוכרים את הזמנים הרעים, וזאת כי אנו חוששים שאם נכנס לזה (לזמנים הרעים שהיו או שעוד יבואו), זה עלול באיזה שהוא אופן, 'לשאוב' אותנו חזרה לתוכו. אז אנו מדחיקים. והבעיה מתחילה כשהקטסטרופה נופלת על ראשנו מבלי שאנו מוכנים. הנזק עצום, בשעה שאם היינו מוכנים אליו זה לא היה ממוטט אותנו באופן כה קשה.

הראיה שלנו את חיינו מוטה ונוטה לצד אחד בצורה די קיצונית. גישה זו של 'מגיע לי להרגיש טוב ושטוב יהיה מנת חלקי' היא גישה שנובעת מחיים בפנטסיה; מדחיקים ומוחקים מן התודעה כל אפשרות למשהו רע שיקרה וחיים בציפייה לטוב שאמור להגיע אלינו…

בינתיים (עד שהטוב יגיע…) צורכים כל שיכול להביא לנו את האושר באופן יותר מיידי. וכאן הכול הוא בר צריכה: ספרים, סרטים, מחזות, כורסת טלוויזיה, מטבח חדש, נסיעה לחו"ל, הרומן, או הסטוץ הבא ועוד ועוד… הכול 'עושה עיניים' ומבטיח להיות השגריר, אם לא הדבר עצמו, בדרך הארוכה אל האושר.

ולעומת הפנטזיות הילדותיות  הללו, ברמה הגבוהה של בגרות נפשית (הסתגלות למציאות כמות שהיא) – האדם תמיד צריך להיות מוכן לגרוע מכל (מבלי להיות מושפע מזה ברמה הרגשית). ואם הוא מצליח לצאת מן המצב הגרוע – עליו להוקיר פי כמה וכמה את הטוב שנפל לחלקו.

זו דרך בוגרת, עם פחות אשליות, יותר עם שתי רגליים על הקרקע; לצפות לרע, ולהעריך באופן אבסולוטי את הטוב היחסי שהצליח ליפול בחלקנו.

גישה זו מתאימה יותר למציאות 'חוקי מרפי' שאותה אנו פוגשים בכל צעד שלנו בחיים.

גבריאל רעם,

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית של הזמן.

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית.

 

חלק א': שלושת מצבי הצבירה של הזמן:

אנו רגילים להתייחס לזמן רק באופן אחד, אך ישנם שלושה דרכים להתייחס לזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית -מכאנית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה בדידות ואף בידוד – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר אילו הייתה מלאה באירועים (בעיקר משמחים).

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית-מכאנית, הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו. (למשל, השעון, לוח השנה וכו')

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד אמנם כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי. (או מן האוורירי למוצק).

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא ממש מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

 התפיסה המכאניסטית ( הסובייקטיבית והאובייקטיבית) הקיימת, ביחס לזמן, הינה תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר אובייקטיבית-מכאנית . יש לנו אינטרס לתפוס את הזמן כמכאני, וזאת מכיוון שתפיסת הזמן באופן מכאניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן (האובייקטיבי) , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן…

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן?

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? דווקא התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי. התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי – הופכת אותנו לכלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. אך עם זאת, הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי, האקזיסטנציאלי,  של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה,  כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית-נוזלית של הזמן, כי אם ייגש לזמן דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא אם כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים. (אך זו הדרך היחידה לחיות את הזמן על כל שלושת מצבי הצבירה שלו: עבר, הווה, עתיד).

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי-הפסיכולוגי – אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית) ושם את הזמן עצמו בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא ל'התגרשות' מן האספקט ההישגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית, כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש ממד דינמי יכולה גם גישה מכאנית, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

כפי שהוזכר קודם, בגישה הדינאמית ניתן לא רק התייחס לממד ההווה, אלא גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר להתייחס, ניתן לחיות (באופן תודעתי כמובן)  בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים החיים זה בצד זה, או זה אחרי זה. והם בלתי נפרדים זה מזה.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו – זו מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם שם (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדת נוכחת בשלושת מצבי הזמן.

הרמה הסובייקטיבית והרמה האובייקטיבית, ממקמות את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה הדינמית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

ברמה הסובייקטיבית – הזמן מעוות דרך הרגשות, להיות או גורם הנאה או גורם סבל. ברמה האובייקטיבית – הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במסה אחרת שלי: "שלושת הממדים של התודעה", שם אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו, מה שחי בחלל מדבר אליו, החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם גם הממד השלישי, ממד הזמן – יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהיה, (הילד או הנער שהיה) ועם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

ברמה הדינמית הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו. העבר חי בו והוא 'מבקר' בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עם האפשרות של מי שהוא עתיד להיות. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל.

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.

 חלק ב': התפיסה הדינאמית.

ועם זאת, התפיסה הדינאמית רחוקה מן התפיסה הקיימת, אנו רגילים לחשוב כי הדרך הנכונה להיות זה לחיות בהווה, אנו משוכנעים כי להיות בעבר או בעתיד זה בזבוז זמן ובריחה, בעוד שחיים רק בהווה – זה לחיות עם שתי הרגליים עמוק במציאות.

ובכן, כפי שהוזכר קודם לכן, כאן מוצגת גישה שונה; אדם המנותק מעברו  – הינו חסר זהות עצמית, אם אינו יודע ממה הוא בא  – הוא יהיה כמו צמח עם שורשים חלשים. ואדם המנותק מעתידו –  אומר שהוא יסתובב ב'לופ' סביב מצבו הנוכחי מבלי שיוכל לשנות ולפתח אותו (מעגל שחוזר על עצמו במקום ספירלה מתפתחת). אם אינו מוכן לקראת מה שיקרה לו, אז אין לו תכנית אדריכלית לבניין שייבנה אלא אימפרוביזציות, וזאת בהעדר תודעה השלכתית  projected mind or, projected consciousness  שמבקרת את מה שיקרה לפני שזה קורה.

אנו רגילים לכך שההווה הינו מוצק והוא מקום להיות בו באמת. אך לא כך,  אין הווה, יש רק עתיד שמתורגם לעבר. אלה שני היחידים שישנם. ההווה הוא פיקציה,

המצב הנכון לגבי שלושת מצבי הזמן, הוא להיות בדינאמיקה של עתיד הופך לעבר, לאחוז בשני הקצוות הרחוקים הללו זה מזה, בשתי ידיים. ולהימתח בין שניהם, רק אז האדם ישנו ומתחיל להבין את הפרדוקס של היותו. למעשה הוא לא קיים, קיימים רק עברו ועתידו. ההווה של היום וההווה של מחר, אינם אותו הדבר, אינם אותו ההווה. כי עוד עתיד נשפך לעבר ועתה האדם עומד (נסחף) במקום שונה מאתמול.

להפנים את תופעת האשליה של ההווה, והקיום והתקפות של הזרימה מעתיד לעבר – קשה מאוד, לשם כך יש צורך במצב תודעה שונה. מצב התודעה הנוכחי בא לשרת אגו גדול, שרוצה לצרוך את החיים ולשם כך עליו להיות מקורקע בהווה. אך ברגע שאדם מעצים את הווה, מיד העבר והעתיד הופכים למטושטשים ואז הוא לא מודע למקום ממנו  בא וכיצד עשוי להראות עתידו. הוא אינו מודע לעתיד, כי לא הכין עצמו לתסריטים אפשריים, ואז כל שיקרה לו בא לו בהפתעה, ואז הוא בהלם אם העתיד לא מסתדר עם רצונות האגו (לצרוך הנאה ותענוג).

קשה מאוד לתפוס את חיינו תפיסה דינמית. במדע, כדי ללמוד משהו, קל לגשות ללימוד שלו על ידי כך שמפסיקים את זרימת החיים בו, ובודקים אותו מכאנית ואת החלקים המכאניים בו, אבל מפספסים את החלק המשמעותי בו, וזה זרימת החיים. הדינאמיקה של ההיות. (אותה אי אפשר לבדוק כי כל הזמן היא משתנה).

כשמעצימים את ההווה ומתעקשים להתבסס כל כולנו בו, זה אומר  שתוקעים טריז בין העבר לעתיד. ואז חיי האדם נעדרים תודעה דינמית, הוא רואה חייו כמקטעים לא מחוברים של הווה ועוד  הווה.

להיות מושרש בהווה, זה לתת ממלכה לאגו שחייב להיות כדי לצרוך הנאה ותענוג. כי אם הוא נותן לעבר ולעתיד להתאחד בזרימה דינמית – האגו מצטמצם, כי אין לו מרחב וזמן סטטיים דרכם הוא צורך את חייו.

מנקודת מבט של האגו ושל ההיגיון האינטלקטואלי – כדי לחיות ברצף דינאמי של עתיד זורם לעבר – האדם צריך לוותר על האשליה של ההיות, של היותו.  זה מתסכל מאוד לא להיות בעכשיו מוצק, שהרי להיות בדינאמיקה של עתיד זורם לעבר, זה אומר שאין מקום שבו האדם יוכל להגיד: 'אני עכשיו', שהרי ברגע שהוא אומר זאת, מיד הוא מאבד זאת כי עתיד נוסף – הופך לעבר. כדי להיות 'אני', אדם צריך מרחב וזמן סטאטיים, רק אז יכול האגו להתרחב ולתפוס טריטוריה. וכדי להיות במרחב וזמן סטטיים, על האדם לוותר על תפיסה דינמית של הזמן בחייו.

ואם נותנים לזמן לזרום מן העתיד שהופך לעבר, מבלי שיש מקום לאני/אגו להיות – זה תסכול מבחינת האגו שרוצה זמן וחלל כדי לצרוך את היותו. וכך האדם הדינמי מבחינת הזמן חייב לוותר על תפיסת חייו כאגו צרכני, על תפיסה שהחיים נועדו עבורו כדי שיצרוך אותם ויגדיל את האגו שלו.

תפיסה דינמית של הזמן חייבת את המחיר של ויתור על התפיסה הסטטית של האני. לשון אחר, כדי לחיות בתפיסה דינמית – על האדם לוותר על תשוקת האגו, על ראיית החים כממתק שאותו הוא צורך. זה אומר לחיות בזרימה (של הזמן) ולא במוצקות ובסטטיות של האגו. האדם אמנם לא חש עצמו ולא סובב סביב עצמו  – בתפיסה הדינמית של הזמן, אבל הוא חלק מזרימת החיים.

ספר מחכים ומעניין בנושא הדינאמיקה של הזמן, ושל היכולת 'לעבור' מן ההווה לעבר – מצוי בספרה של אודרי ניפנאגר: 'אישתו של הנוסע בזמן'. כאן המקום להרחיב מעט לגבי משמעות וחוויית היכולת לנוע קדימה (עתיד) ואחורה, (עבר) בזמן. החוויה של חשיבה או היזכרות בעבר (ובעתיד, אך על זאת מאוחר יותר) – שונה מן החוויה של אדם שגישתו לזמן אינה דינאמית, אלא מכאנית (כמו הרוב). בעבור האדם בעל התפיסה והגישה הדינאמית לזמן, כשהוא חושב על רגעים מעברו, אין זה דומה להיזכרות השיטחית, הפוסטרית, היזכרות של תוויות– של בעל הגישה המכאנית לזמן. זה קצת כמו ההבדל בין לקרא אודות ארץ מסוימת ואפילו לראות סרט (ועד בתלת מימד…) אודות אותה הארץ – ובין להיות בה ולתור אותה.

בעל הגישה הדינאמית לזמן קשור לעברו, עברו חלק ממנו, וככל שהוא (משתנה) ומתפתח ברמתו התודעתית, ובמישור חייו הפנימיים – כך יהפוך עברו לחלק חי ופועם מחייו, ובכל פעם שיחזור לעברו – יחזור אחר, כי משהו בו השתנה והתפתח (מאז הפעם האחרונה בה 'ביקר' בעברו). אפשר להגיד בהקצנה, שבעל הגישה הדינאמית חוזר עם המטען הנוסף של חוויותיו האחרונות, ובגישה מפותחת, יחסית זו הוא ניגש אל קטעים מעברו כאילו הם חיים עכשיו במימד אחר של קיום. ובגישתו זו הוא חש שהוא משדרג ו'מתקן' קטעים בעברו כדי שיתאימו לאדם שהצליח לצמוח בשיעור קומתו וברמתו – האישיים.

כך שבספרה זה (הספר גם הפך לסרט עם אותו השם) של אודרי ניפנאגר – הגישה היא עלילתית בדיונית והקורא נסחף אחר יחסי האהבה שבין הנוסע בזמן לאשתו. אך ברובד נוסף, עמוק יותר בקריאת הספר, אפשר להבין, כי אפשר לקחת את הדברים כפשוטם, אדם מסוים ניחן בכושר לנוע אחורה בזמן, ואז קוראים זאת ככל ספר עלילתי, בדיוני, פיקשן אחר. אך אפשר לקרא את הספר בקריאה רב שכבתית, ואז ניתן להבין שהנוסע בזמן אולי לא נסע לשם בגופו (כפי שכתוב בספר) אלא בתודעתו. אפשר לזלזל בנסיעה אחורה או קדימה בזמן, כשהיא מתרחשת דרך התודעה, זה נתפס פחות אמיתי מאשר כשהנוסע עושה זאת בגופו. אך מה שלא לוקחים בחשבון, זה שעבור אדם בעל תודעה רחבה, או מפותחת, או עירה – לנסוע בזמן – זה אמיתי ומטלטל ממש כמו שהאדם הנורמטיבי שמצליח לעשות זאת בגופו (כפי שמצוין בספר).

כך שהאדם בעל הגישה הדינאמית לזמן –מבקר בעברו בתכיפות לא פחותה מאשר הוא נוכח בהווה שלו, מנשים חיים בסצנות מעברו ולוקח ממנו (מן העבר) פרופורציות לגבי ההבדל בין מקומו בחיים עכשיו, ולבין המקום שבו היה בעבר.

וכפי שהוא לגבי העבר, כך הוא לגבי העתיד, כשהוא לא נוסע לעברו בזמן – הוא משליך את תודעתו קדימה כלפי מה שעשוי להתרחש, טווה תסריטים ויוצר בכך תשתיות אפשריות לכל מיני אפשרויות. ושוב, כשהוא שם, בעתיד, הוא חי את האפשרויות השונות בתודעתו. ושוב, כמו לגבי העבר, לאדם הנוסע קדימה בזמן העתיד הוא אמיתי כפי שהתכנית אדריכלית לבניין או בית, אמיתית עבור האדריכל שעיצב אותה. ולגביו זה אמיתי וחוויתי כמעט כאילו ביקר בעתיד עם גופו.

—————————————-

גבריאל רעם, 28.2.

                                                                                                         r

חוק הפרדוכסים.


האזכור הקדום ביותר שנמצא בידינו של הפרדוקס מופיע בספר 'מוראליה', כתבי הפילוסוף היווני פלוטארכוס. ואכן, המילה 'פרדוקס' באה מיונית, והיא מורכבת משני מילים: פארה שמשמעו: מעבר. ודוקסה, שמשמעה דעה. המשמעות המקורית היא דבר שבמחשבה ראשונה נראה חסר מובן או בלתי אפשרי, אך לאחר עיון מעמיק מתברר שהוא נכון. כלומר, פרדוקס מרחיב את גבולות ההגיון אל מעבר לדיעה המקובלת. פרדוקס חותר להבין דברים מעבר לחשיבה הרווחת. התיידדות עם הפרדוקס עוזרת לנו להיפטר מדעות קדומות וסטריאוטיפים חשיבתיים.

פרדודקסים קיימים בזן בודהיזם, שם משתמש המאסטר בקואן, סוג של חידה או שאלה שיש בה פרדוקס, ככל שהפרדוקס פחות ניתן לפתירה כך הפתרון יביא הארה יותר גבוהה. יש פתרון רציונלי של הפרדוקס, שמקבע את האדם ברמה הקיימת, ויש פתרון אינהרנטי, דינמי. ואם עבור הפתרון הראשון (הלינארי) יש צורך 'לשבור את הראש', עבור הפתרון השני (היצירתי), יש דווקא צורך להיכנע לוותר. תיאור זה של הויתור כדרך לעבור דרך הפרדוקס אל הרמה הבאה, מתואר להפליא בסיפור של אויגן הריגל: "זן באמנות הקשת". שם הוא צריך לתת לחץ לעוף מן הקשת ללא מאמץ, ויש סתירה בין משיכת המיתר של הקשת, שדורשת מאמץ ובין הדרישה להרפות. ורק כשהוא מוצא את הדרך להרפות ולמשוך במיתר בעת ובעונה אחת, קורה הנס והחץ עף כמו מעצמו.


הנה אימרה שמשקפת את יחס הזן לפרדוקסים. "בין האימרות על קירו של אדון נושיגה הייתה זו: 'לעניינים חשובים יש להתייחס בקלילות', והמורה איטיי הוסיף: 'לעניינים פעוטים יש להתייחס בכובד ראש"). בזן רואים את שקיים דרך האין, דרך מה שלא קיים וזו אין ספק הדרגה הגבוהה ביותר לראות את הדברים. “גופנו מקבל חיים מתוככי האין. הקיום במקום בו קיים האין הוא התגלמות המשפט: 'צורה היא ריק'. משמעות המשפט היא שכל הדברםי מתקיימים על ידי האין. 'ריק הוא צורה', אל לאדם לחשוב שאלה שני דברים שונים" (משפט זן מתוך "ספר הסמוראי".)

כמו כן הבנות אלו רווחות מאוד בשיטת אלכסנדר ליציבה נכונה; שכדי להיות זקוף עליך לוותר על ניסיון לשלוט בתנוחתך, וכו' .

יוצרים גדולים נוטים לראות את העולם הפוך. הם באים מן האנטתיזה ובוחנים דברים מזוית הפוכה. כמעט כל הוגה גדול פיתח את ההגות המרשימה ביותר על סמך סתירות שהובילו אותו להבנות מרחיקות לכת. והנה למשל משפט אופייני; סימון וויל בסיפרה: "הכובד והחסד" (הוצאת כרמל, 1994, עמ' 89) כותבת: "למה הרצון להיאבק בדעה קדומה הוא סימן למובהק לכך שאנו שטופים בה"? ועונה סימון וייל לשאלה של עצמה: "הרצון הזה נובע בהכרח מאובססיה". כלומר, הטיעון שלה הוא שיציאה נגד דעה קדומה באשר היא, בהכללה (ולא כל מקרה לגופו) הוא סימן לאובססיה. ואובססיה מראה על בעיה בצידו של הבוחן ולא של הנבחן. זו דוגמא מבריקה לטיעון שהופך דברים על ראשם.

ועוד מסימון וייל: "שיטה לחקירה: מרגע שהעלינו איזו מחשבה, לחפש באיזה מובן היפוכה הוא אמת.

הרע הוא צלו של הטוב. כל טוב ממשי, בעל עובי ומצוקת, מטיל איזה רע. רק הטוב המדומה אינו מטילו.

מכיוון שכל טוב קשור ברע, הרי אם נשתוקק לטוב ולא נרצה להפיץ סביבנו את הרע הקשור בו, ניאלץ – שהרי אין לחמוק מהרע הזה – למקד אתו בנו עצמנו.

כך, התשוקה לטוב טהור בתכלית מניחה הסכמה לקבל אלינו אסון מהדרגה האחרונה.

אם נשתוקק לטוב בלבד, נצא נגד החוק הקושר את הטוב הממשי אל הרע כמו את האוביקט המואר אל צלו, ובהתייצבנו נגד החוק האוניברסלי של העולם, בלתי נמנע שלא יבוא עלינו אסון".

שם, עמ' 134

ובכן, ניתן להתחיל ולהבין את ענייין הפרדוקסים דרך דוגמאות.

משל המטבע ואור הפנס:

אדם מחפש מטבע, בערב או בלילה, מתחת לפנס. כששאלוהו היכן הוא איבד אותו, השיב שאמנם הוא איבד אותו במקום אחר, אך הוא מחפש אותו מתחת לפנס, כי רק כאן יש אור. אור הפנס הוא אורו של ההגיון. או דרכו של המדע, שהולך על פי מה שידוע. ובתוך מה שידוע הוא מנסה לחפש תשובה למה שנמצא מחוץ לגבולות ההגיון. הנמשל של המטבע אינו אינפורמציה, אלא משמעות. והמשמעות מצויה מחוץ לטווח אלומת האור. המידע וההשכלה קיימים בתוך תחום אלומת האור, אך לא המשמעות של אותו מידע, זו מצויה, בפינה, מחוץ לטווח אלומת האור. ודווקא באותה פינה בלתי מוארת, שהוכרזה מחוץ לתחום, מצויות השאלות המהותיות ודווקא שם איבדנו את המטבע. והדרך להגיע אליה היא דרך יציאה מחוץ לתחום ההגיון. הפרדוקסים מצביעים על המצוי מעבר לבינתנו. ובינתנו מגעת על לקצה התחום של מה שמסביר עצמו דרך עצמו.

אך ככל שאדם כלוא יותר בחשיבה הגיונית, כך מצומצמים יותר גבולות החופש שלו. התמודדות עם הפרדוקס משחררת את האדם מבינוניות ושטחיות. וככל שהראיה כוללת ורחבה יותר, כך היא חייבת לכלול בה יותר סתירות, קונפליקטים ופרדורכסים.


אדם בעל חשיבה עמוקה או רחבת היקף חייב לחשוב דרך פרדוקסים.

גם המבחן בין חשיבה נמוכה לגבוהה, הוא ביכולת להכיל פרדוקסים. ככל שהחשיבה נמוכה יותר, כך היא תדחה פרדוקסים ותעדיף הגיון.

חיינו הם מעין סידרה של בתי כלא, ישובים האחד על גבי השני. כשבית הכלא העליון מהווה חופש עבור בית הכלא התחתון. והוא עצמו מהווה כלא לזה שמעליו. ושערי הכלא הם גבולות ההגיון. ברגע שהמרנו את חשיבת ההגיון בחשיבת פרדוקס, אנו מחוץ לכלא האחד, ונכנסים לכלא מרווח יותר, שגם שעריו נעולים על ידי סוהרי ההגיון.

והגיון נעגן בקוטב אחד מתוך שניים ושולל את המנוגד לו. והקוטב האחד כולא את האדם בכלא של הרמה התחתונה.

גישת ההגיון הרווחת אינה מכירה בכך שישנן רמות שונות בכל דבר.

חוק הפרדוקסים טוען שהמעבר מרמה נמוכה לגבוהה, חייב לעבור דרך סתירה הגיונית.

ההגיון שייך לראיית הרמה הנוכחית. ההגיון מסביר את מה שכבר ידוע דרך מה שידוע. והוא מעגן את האדם במקטע של המציאות. ההגיון כולא אותנו במה שאנו כבר יודעים, הפרדוקס משחרר אותנו אל מה שאיננו יודעים, וכך מרחיב את גבולות כלא התודעה.


——————————————————————————–


 

 

גבריאל רעם

30.5.2006

 

על הקטגוריה: מסות שונות.

בינתיים אין להם כתובת, אין להן בית. 'הומלסיות', הן משוטטות ברחובות ואין להן היכן לישון.

לאחיותיהן יש גג, כותרת שתחתיה הן מסתופפות – יחד עם אחרות הדומות להן.

ורק הן מסתובבות בחוץ, חולפות על פני אחרות, שונות מהן, כל אחת בודדה בחוסר שייכותה, וכולן משוטטות ברחובות שמשני צידיהן – בתים נעולים, בתים בהן שוכנות יצירות שייכות.

רק הן אינן שייכות לאף אחד, לא שרויות בצוותא עם אחרים, רק עם עצמן;

כל אחת – עולם, וכל עולם בפני עצמו – שלם. אך הן לבד: המסות השונות