ארכיון הקטגוריה: פילוסופיה

משנתו הרדיקלית של אמיל דורקהיים.


אמיל דורקהיים. כיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי.
 

אמיל דורקהיים נולד ב- Épinal בצרפת בשנת 1858, נפטר ב15 בנובמבר 1917 בפאריס.
דורקהיים היה סוציולוג צרפתי יהודי גרמני. וכיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי. דורקהיים, כ ר.ד. לאינג בבריטניה, או לואי אלתוסר בצרפת, יצאו בהגותם כנגד דרכי חשיבה מושרשות, והציגו זווית שונה, ייחודית, שהיא רדיקלית לא בהפגנתיות שבה, אלא בהשתמעויות הפנימיות שלה. שלושתם ניסו להראות כי החברה הייתה אמורה אמנם להוות קן שדואג לגוזליו, מערכת שהאדם הקים כדי שבתוכה יוכל למצות ולמצוא עצמו, אך הגולם קם על יוצרו והתפתח למגה-מערכת עם עוצמות על, שיכולה ואף משתמשת ביחיד לצרכי שימור ההגמוניה שלה.

על לאינג ארחיב במאמר נוסף שיתפרסם כאן, אך כדאי בכל זאת להתעכב מעט על אלתוסר. ובכן אלתוסר, (בעיקר במסה שלו על האידיאולוגיה) כותב כי האדם נופל תחת מנגנוני כפיה ומנגנונים אידיאולוגיים: מערכת חינוך, עיתונות, משפט וכו'. כל מנגנון כופה עצמו, ללא כוח, ויוצר לגיטימציה דרך אנשים מכובדים, אנשי רוח, פרופסורים, פסיכולוגים, רופאים, שופטים. הם נושאים את קולה של הרשות, של הממסד. וכך מעבירים צווים סמויים שמשעבדים את היחיד כדי שיציית למערכת.
הציות הופך את היחיד לנתין חסר עצמיות, לסובייקט המתבטל בפני נושא הגדול ממנו ('הקדמה האנושית', המדינה, וכו'). וכך יוצא שהאדם הרואה את המציאות – סובר כי הוא חי את חייו ומממש עצמו, אך הוא בעצם כלי שרת בידי מנגנונים גדולים ממנו בהרבה.
לפי אלתוסר זה לא הממסד והארגון החברתי המאפשר ליחיד לחיות את חייו, אלא היחיד הוא זה שמאפשר למנגנון להמשיך ולתפקד, כשחייו של הפרט שוליים במידה רבה לחיי המנגנון. (וזה מה שניסה בין היתר קפקא לתאר בחלק מספריו). ובתמורה, שולט המנגנון על חייו של היחיד וגוזל ממנו את הקללה הגדולה ביותר שלו: החופש האישי שלו. (וכותב על כך אריך פרום ,ב'מנוס מחופש' שלו).

ועתה לדורקהיים; החשיבות הגדולה בעבודתו של  אמיל דורקהיים נעוצה בהתעקשותו כי לימוד של האדם והתנהגותו חייב להימנע מגישה שלוקחת בחשבון רק אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או התורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו, חייב קודם כל, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.
דורקהיים התנגד לפרשנות ביולוגית או פסיכולוגית, בלעדית, להתנהגות האדם, הוא מיקד את תשומת ליבו במבנה החברתי וכיצד זה משפיע על חיי אדם והתנהגותו. הוא בא עם גישה של ביקורת טוטאלית כנגד ההסברים אלו שבקצרה נקראים הסברים רדוקציוניים. הסברים רדוקציוניים הם הסברים הדוגלים בפרשנות תורשתית (ביולוגית), או אישית ספציפית לאדם (פסיכולוגית). לטענתו התנהגות האדם פחות ניתנת להסבר על ידי מרכיבים ואלמנטים המצויים ברמה ביולוגית או פסיכולוגית, ויותר ברמה הסוציולוגית.  אחד מן ההסברים שהוא נותן לעדיפות של השפעה חברתית על פני השפעות תורשתיות ופסיכולוגיות היא בכך שהתנהגות האדם נותרת דומה וזהה לאורך שנים רבות וזאת בשעה שאנשים ספציפיים (בעלי ביולוגיה ופסיכולוגיה ספציפיים ביותר) מתים ובמקומם באים אינדיבידואלים אחרים. ומה שלא משתנה הוא הכוח האדיר של מבנה חברתי, דעת קהל, נורמות חברתיות וכו', הן נותרות בעלות השפעה עיצובית אדירה על האדם כאדם.  נכון שגם המבנה החברתי והנורמות עצמן יכולות להשתנות, אך לא ההשפעה האדירה שיש להם על חיי האדם עצמו. "יש להם כוח מתקן, הן כופות עצמן על האדם, עוקפות בכך את כוח הרצון שלו".
על כל אדם מוטלות מגבלות ודרישות חברתיות חזקות ביותר, אך הן נותרות רב הזמן סמויות, והן מופיעות ועולות אל מעל פני השטח רק כשהדרישות חברתיות מופרות בצורה זו או אחרת. ואז מוטלות על היחיד סנקציות, וכך מתועלים כלפיו סדרי עדיפויות חברתיים. לטענתו הדרישות הללו באות בשם עובדות חברתיות מוצקות מאוד, גם אם לא ברורות בצורה גלויה. עובדות אלו מוגדרות,  בלשונו, כ-: "כל דרך פעולה, מקובעת או לא, שיש לה יכולת להטיל על היחיד מגבלות חיצוניות".
בעבודותיו המוקדמות, הוא המתמקד באספקטים החיצוניים והלגאליים של אותן עובדות סוציאליות, ובמגבלות שהן מטילות. אך בעבודותיו המאוחרות יותר הוא כבר שם את הדגש על מידת ההטמעה העצומה של עובדות סוציאליות אלה בתודעה של היחיד. שם הן הופכות למורי דרך, מדריכים אפקטיביים השולטים על דרכי התנהגות של היחיד. בהתאם לגישתו המגובשת הזו של דוקרהיים, המגבלה ההתנהגותית אינה עוד חובה או כורח שמוטל על היחיד מבחוץ והשולט על כוח הרצון שלו, אלא חובה מוסרית לציית לה. כלומר החברה אינה רק בחוץ, מפעילה עלינו לחץ חיצוני, היא חדרה כבר פנימה והיא חלק מן הפסיכולוגיה שלנו ובלשונו, החברה היא:

"something beyond us and something in ourselves." 

מנקודה זו ואילך דורקהיים מתייחס לתופעות החברתיות לא כמשהו שמצוי רק במוסדות החברה ובמנהיגיה, אלא כקיים כבר בתוך הפסיכולוגיה של היחיד. כלומר הוא מדבר על כך שזו כבר לא אכיפה, זו יותר שטיפת מוח. כי באכיפה צריך להמשיך וכל הזמן לאכוף, אך בשטיפת המוח זה מתרחש בזמן ההתבגרות ולאחר מכן היחיד כבר פועל מתוך כך שהוא משוכנע שהעובדות הסוציאליות להן הוא מציית הן חלק מן הפסיכולוגיה האישית שלו, ונדמה לו כי הוא בכלל עושה זאת כי זה רצונו.
דוגמא מצוינת לדרכי האכיפה הסמויות הללו, שחודרות פנימה מבלי שנרגיש והופכות לחלק מן הפסיכולוגיה שלנו, מביא לואי אלתוסר באותה מסה שלו על האידיאולוגיה, שם הוא כותב כי בית הספר אינו מקום בו קונים ידע והשכלה, אלא מקום שבו הממסד מחזיק את הילדים כדי שלא יפריעו להורים לעבוד. הוא טוען שהלימודים הללו הם בזבוז זמן אחד גדול ואף אחד לא משתמש בידע הזה לחייו, אלא מקבל בו מסרים סמויים רבים מן המנגנון, למשל הוא לומד מהו סדר, כבוד לסטאטוס, יכולת לעמוד במטלות (שיעורים), וכו'. כלומר הוא מקבל מסרים סמויים: איך להיות אזרח מן השורה, נתין נאמן וחסר אישיות משל עצמו.
וכך יש לנו פרדוקס; כל ניסיון להבין את היחיד מתוך חפירה בתודעה האישית שלו יביא לכישלון, רק חיפוש של המקורות ההתנהגותיים שלו בחברה ואיך היא מאורגנת, יביא להבנה שלמה יותר של היחיד.
במחקריו המרשימים אודות התאבדות (הספר, בשם זה, יצא לפני זמן מה בהוצאת נמרוד) הוא הראה כי אחוז ההתאבדות גדל בחברה הנמצאת בתהליך של אנומיה (התפוררות של נורמות); כשנוצרים סדקים באחדות של אותה קבוצה או חברה. וההסבר שהוא נותן לכך שהחלשות אותה חברה וחוסר האחדות שפושה בה כבר לא נותן ליחידים הגנה מספקת מפני משברים קיומיים. לדבריו חברות שיש בהם אחוזי התאבדות גבוהים הן בדרך כלל חברות שהסולידיות והמכנה המשותף החברתי בהם – נמצא בתהליך של נסיגה. בספר זה שלו הוא מקטין את חשיבותם היחסית של הגורמים האישיים והפסיכולוגיים להתאבדות ומגדיל את מקומו של האספקט החברתי. הבא לביטוי בנוגע להתאבדות, בהגנה, שנותנת או לא, החברה ליחיד, מפני משבר שעשוי להוביל להתאבדות.
בני אדם המחוברים חזק לקבוצה והמאוחדים בתוכה בצורה אינטגרטיבית, הופכים למוגנים בצורה משמעותית מפני תסכולים וטרגדיות שהם מנות חלקו של האדם באשר הוא אדם. (וכך תהיה להם נטייה מופחתת להגיע לקיצוניות של התאבדות).

לטענתו, לכידות חברתית היא היא המניעה את כל החברות ומהווה מסגרת שעל פיה יכולים בני האדם להשתייך לחברה כזו או אחרת. חוסר או עודף של לכידות כזו מתווה את התפתחותה או קיפאונה של החברה. ההסבר המכליל שמצא דורקהיים, נמצא ביחס שבין דרגת הלכידות של הקבוצה החברתית, שאדם משתייך אליה, ובין סיכוייו להתאבד. היחס מוצג כקשר הפוך – ככל שרמת הלכידות החברתית עולה, כך קטן שיעור ההתאבדות ולהפך. המסקנה שניסח דורקהיים בסופו של דבר הייתה שבני אדם חיים במסגרות המכתיבות להם את התנהגותם עד כדי התערבות (מודעת או שלא מודעת) אפילו במותם.
החברה מורכבת מתודעה קולקטיבית ומכוחה על הפרט, ע''י הכתבת התנהגותו. דורקהיים ראה את המציאות החברתית כתוצר של פעולות הפרטים בחברה וקיומה אינו חיצוני להם.
בעבור דורקהיים, השתלבות חברתית היא פועל יוצא של כמות האינטראקציות של היחיד עם יחידים אחרים. למשל השתתפות בטכסים דתיים, או פעילויות במקום העבודה, או הליכה בערב לקונצרטים או הצגות – כל אלה מעלים את מספר השילובים החברתיים שהוא יוצר ובכך יוצרים השפעה חזקה של הגנה ואשרור של היחיד ('אני בסדר').
וככל שהחברה יותר מאוחדת, חזקה ובעלת קונצנזוס יותר שלם, כך היא מספקת יותר הגנה ליחיד מפני חרדות, וקונפליקטים פנימיים וקיומיים.
וכך, חשיבות הגותו של דורקהיים, דווקא מתעצמת כשלומדים אותה מחוץ לתחומים סוציולוגיים טהורים. ודווקא בהקשר לחופש הבחירה האישי וניסיון להבין את הפרט כפרט. חשיבותו כהוגה טמונה בכך שהוא הציג את החברה לא כמרקם שמאפשר ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית. אלא כמערכת מתוחכמת שרוצה לקנות שליטה על חייו של היחיד, וכך שולחת שלוחות של שליטה לתוך נפשו והמערך התת תודעתי שלו. ובכך, למעשה, מניעה אותו בחייו האישיים – כבובה על חוט, כמריונטה. אך המריונטה חשה חופשיה ובעלת חופש בחירה, לא חשה בחוטים הקושרים אותה למערך של נורמות ועובדות חברתיות המניעות אותה מחוצה לה.
דורקהיים הבין שיותר מאשר יחידים מעצבים את דמות החברה בהם הם רוצים לחיות, באה החברה ומעצבת את החיים האישיים שאותם יחידים חיים. הוא לא ראה אותה (את החברה) כיצירה של יחידים, אלא כישות שיש לה קיום וכוח משל עצמה, מעבר לחיים הפרטיים של כל אדם. והיא מעין ישות נצחית הממשיכה להתקיים גם לאחר מותם של החברים שאת חייהם היא מעצבת. דורקהיים האמין למשל שהמניע בחיים הדתיים הוא לאוו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי החיים הדתיים מורכבים דווקא מסגידה לכוחה מעורר ההתפעמות של החברה שלהם עצמם, ורצה להראות כי המושא של הדת אינו אלא החברה עצמה,  בצורה שונה.
אמיל דורקהיים גם גילה כי סטייה ופשע אינם רע הכרחי שהחברה מנסה להשמיד ואינה מסוגלת, אלא שמבחינתה יש להם משמעות חיובית, כי הם מעוררים באופן קיצוני תגובה מענישה ומחזקים בכך את זהותו המוסרית של הכלל. טענתו זו מסתמכת על כך שבכל חברה מצויים שיעורי סטייה קבועים. כלומר לו החברה הייתה רוצה – היא הייתה יכולה להיפטר מרוב אם לא מכל העבריינים והפושעים, אך היא מטפחת אותם מתוך צרכים חברתיים מוגדרים.

משנה ותיאוריה רדיקלית ללא ספק.

ולמרות שנכתבה לפני כמאה שנה, הינה אקטואלית, מטלטלת, מעוררת מחשבה ונוקבת – אפילו בדור פוסט מודרני כמו זה שלנו.
 

היצור הפילוסופי.

"בפילוסופיה חושבת התבונה על עצמה ועושה את עצמה עניין החקירה. האדם כפילוסוף מפקיע עצמו כביכול מתוך החיים שבתוכם הוא שקוע כאדם וגם כאיש מדע, מסתכל בעצמו ועושה את עמדתו הרגילה מושא להסתכלותו ולחקירתו"
ש. ה. ברגמן, מבוא לתורת ההכרה, ע' 1.
*        *
מסתובבים בינינו אנשים מזנים שונים. זן האמן, זן איש הכספים, זן איש הקריירה, זן איש המשפחה, הזן הרומנטי, הזן המיני, הזן הפוליטי, הזן הכספי, הזן הקרימינלי וכו'. ועוד ועוד. ואין הכוונה דווקא להיבטי אישיות למיניהם, מעין גנטיקה פסיכולוגית, אלא על משהו עמוק יותר, משהו שקשור למבנה הנפש של האדם, יותרמאשר למערך הפסיכולוגי או הרגשי שלו. אך גם ברמת הנפש ישנם 'זנים' שהם שכיחים פחות, והכוונה לזן שהוא קצת יוצא דופן. אם האחרים קיימים במעין אשכולות, הוא נדיר יותר. מעין עוף מוזר; היצור הפילוסופי.

אז מיהו? איזה מן טיפוס הוא היצור הפילוסופי? פילוסוף הוא אדם החושב על החיים, חושב את החיים, חושב ולא נרגע, חושב ולא מגיע. כמו הגלים השואפים אל החוף, או המעיין הממשיך להישפך אל אפיק הנחל.
להיות פילוסוף אינו מקצוע, או תחום לימוד, או נטיה, או תחביב. הוא קללה של אדם שלא מסוגל ללכת לאיבוד בחיים, כל הזמן חייב לתהות על קנקנם. אחרים מקבלים את מה שישנו, כמות שהוא, פחות או יותר, ומתקדמים בעיסוקיהם )או לא(. רק לו יש משהו שמעכב בעדו; התהיה הזו. כל הזמן מפכה בו התהיה הזו, מאחורי כל דבר שהוא עושה, וברווחים הקטנים שבין דבר אחד שהוא עושה למישנהו, הוא יושב ומשקיף, בוהה, מנסה לרדת לפשר העניין; אנשים יושבים בבית קפה, הוא מביט ושואל עצמו, מה הם מנסים לעשות? מה יוצא להם מזה? מה הם מנסים להשיג בזה שהם יצאו והם יושבים שם וצוחקים? מאיפוא באה הצורך הזה לשבת בבית קפה ולצחוק עם אחרים. ואולי זה לא צורך אלא כיסוי על משהו. מה באמת קורה שם הוא שואל? מה פשר הישיבה הזו שם ביחד? יש לו בעיה; הוא לא מסוגל לקחת דברים כפשוטם.

מביט בו איש המעשה, ואומר לו: "אתה יודע מה הבעיה שלך, אתה חושב יותר מדי". בעיה? תוהה הפילוסוף בינו לבין עצמו, בעיה? הרי אם ימצא עצמו אותו איש מעשה ביום רביעי בבוקר באמצע שוק הומה והוא לא יודע איך הגיע ומה הוא עושה שם, האם לא יהיה הכי נכון לתהות על פשר מעשיו שם, ומה זה השוק הזה? אפשר להגיד שהפילוסוף עדיין לא נרגע ) וגם לא ירגע( מזה שהוא בכלל פה. שיש חיים, שיש עולם ואנשים חיים בו. הוא מביט בזה כל הזמן כמו בפעם הראשונה, מקמט מצחו ואומר לעצמו את המשפט הפילוסופי הכי קמעי וראשוני: "מה זה"? ואחר כך אולי: "מה קורה"? "למה"? "למה כך"? "לאן זה מוביל"? "מהיכן זה בא"? וכך, הוא אף פעם לא בפנים, לא חלק מן המשחק, לא בצוות של אף אחד, אף פעם לא לגמרי בתוך משהו. משהו בו כל הזמן בחוץ, מנסה להתעורר, מנסה לעורר מודעות, ביחס למה שקורה סביבו. מחכה לזיק שיבליח שיאיר לרגע את חשכת התודעה שאופפת את הכל. ואכן, כל ימיו הוא חש כאותו האיש שלפתע מצא עצמו בשוק בעיר זרה ותוהה מהו השוק הזה? מהי העיר? ומה הוא עושה שם? או בלשון הנמשל: "מה הם החיים האלה בעצם"? יום אחד הוא מצא עצמו חי, אך מאז מציגים את החיים בפניו כעובדה, כילד – מנסים להכין אותו לחיים כמות שהם, כדי שיחיה אותם. אך הוא )גם בבגרותו( לא מסוגל להיכנס למסלול, נראה לו כי כל הזמן אנו חיים כשעינינו מכוסות, ורק נקב זעיר יש בכיסוי ומה שאנו רואים אנו קוראים לו חיים. הוא חש שיש יותר מזה, שיש חידה מסביב שאת פישרה עליו לפצח. עיניו מוקפות בכיסוי ותודעתו ותודעת האנושות – מצויים בחשכה קשה. הוא חש כאילו כולם כל הזמן מתנגשים בחפצים בדרך, סובלים מחבורות, כוויות, מכות יבשות ודימומים פנימיים. אך מקבלים זאת כגזרת גורל, וממשיכים הלאה. אך הוא לא נרגע; הוא חייב לראות, חייב לדעת מה קורה. הוא מנסה בכוח להבין, להתעורר, לראות. חש את החשכה שמסביב, את הבלבול בתודעתו. מקיש כל הזמן על המצפן התקוע, מנסה למצוא היכן כיוון צפון. הוא כל הזמן חי בידיעה שהצפון הלך לאיבוד. כך באופן כללי, אך הוא גם תוהה באופן ספציפי, אחד הדברים שמאוד מטרידים אותו הוא הזמן. כל הזמן הוא הולך ואוזל. ומה היה אתמול, ולמה מה שהיה אתמול יותר חי מהיום לפעמים? ומה קרה למה שקרה כשהיה בן 9. איפוא זה עכשיו? ומה זו הזיקנה הזו, ולמה זה רק בגוף ולא בנשמה? ומה הם נעורים, ולמה הם טיפשים, מדוע הם שיכורים? ואיך הזקנים חיים עם גילם? האם בהשלמה או בתדהמה מתמדת. הוא רואה שהצעירים רואים את נעוריהם כמשהו טבעי ונצחי, ואילו הזקנים רואים את זיקנתם כקללה משונה, שלפתע קפצה עליהם, כשהיו עסוקים מדי בחייהם. וזה מוזר, כי הנעורים רואים את מה קרה להוריהם והזקנים ידעו כל הזמן שזה עומד לקרות ועם זאת, אלה חושבים שלהם זה לא יקרה ואלה המומים שזה קרה להם.

למה? הוא שואל, איך זה? מה קורה כאן? משהו כאן לא מסתדר, לא מסתדר. הוא לא מקבל. לא את הזיקנה, לא את הנעורים, לא את הזמן המשטה בכולם. הוא עומד מנגד ותוהה ותוהה. וזו לא התהיה היחידה, למשל שאלת המוות, ואז בכלל החשכה מתעצמת לגמרי, והוא תקוע. לא מבין, לא מבין מה זה, למה זה. איך אפשר לחיות עם זה. איך זה קרה? זו קללה שהוא לא מסוגל להשתחרר ממנה; 'איך חיים עם זה לעזאזל'. הוא לא תוהה אם יש חיים לאחר המוות, זה פחות מעניין אותו, הוא תוהה, על עצם המוות שגומר את החיים, איך זה? איך הוא יכול להמשיך לחיות ככה?

אך אנשים אחרים, לא מתעניינים בזה. הם גורסים ויונקים את החיים וממשיכים הלאה; מתחתנים, מתגרשים, מתקדמים בעבודה, נוסעים לחו"ל, יולדים ילדים, קוראים ספרים, ומתקדמים עם מה שישנו. אמנם לא כולם, יש כאלה שלא מקבלים אותם כפשוטם והם כותבים שירים, מחזות, ספרים, רומנים, מציירים ציורים. אך זו כבר איזושהי סובלימציה על התהיה הכואבת והבסיסית הזו. הוא מצוי בכלל כל הזמן בנקודה ההתחלתית. כל הזמן הוא חוזר להתחלה.
הוא למשל לא מסוגל לכתוב רומן, או שיר שמתאר התאהבות, או בדידות. כי איך שהוא מתחיל לכתוב שיר על בדידות, או התאהבות, הוא מיד יעצור ויתהה על פשר ההתאהבות; למה בכלל אנשים מתאהבים, האם זה אמיתי? או שזה כיסוי לבדידות קיומית? האם באמת קיים חצי שני לכל אדם? למה זה נגמר בדרך כלל? ונגמר לא טוב? למה האהבה הכי גדולה יכולה להיגמר בשנאה הכל גדולה. שואל ושואל ושואל. ובדרך הוא דוחה ורומס קלישאות, ותובנות בנאליות, ומחפש, מחפש באמת להבין. מחפש את אותו ניצוץ של תובנה. ולפעמים יש זיק, לפעמים הוא מבין משהו על האהבה, ואז כמו ילד קטן הוא רוצה לרוץ לתפוס מישהו ברחוב, לאחוז בשרוולו ולהגיד לו משהו כמו: 'שמע, אתה יודע ש…" "או האם חשבת ש…". אבל בדרך כלל לאנשים, גם לאנשים שהוא מכיר, אין כוח לזה. הם רואים בזה פתפותי ביצים. והוא שעבורו זה נשמת חייו, רץ לבסוף לדף נייר ומשרבט עליו בלהט קרעי תובנות, לפני שישקע לחשכה מכאנית, שוב.
הוא מסתובב בין האנשים החיים את חייהם, כתייר בארץ זרה, כ-אאוטסיידר, מביט במה שקורה כמו דרך זכוכית מבדילה. וכל הזמן
אומר לעצמו דברים עליהם ועליו, כמו פרשן ספורט במגרש. אחרים חיים את חייהם הוא קצת חי אותם והרבה מנסה לפרשן אותם.
יודע כי רוב מה שהוא רואה הם קרעים וטלאים של משהו רחב הרבה יותר. וגם אם הוא מצליח לקלוט חלקים נרחבים יותר מן השלם, הרי שגם זה הוא כיסוי למשהו שטמון מתחת, וגם זה שמתכסה הוא כיסוי. והוא לא מאמין למה שהוא רואה, אך יודע שבמה שהוא רואה יש רמז למה שחבוי. הוא חי בחידה בלשית קיומית. אנשים מנהלים מערכות יחסים, והוא משוכנע שמה שבאמת מניע אותם הם מאבקי כוח. הוא רואה את האהבה, אך מתבונן בסדקים. עבורו לאמת שהוא יצליח, או לא, לדלות מתוך ההתבוננות והתהייה המתמדת הזו, יש ערך רב יותר מצמיד יהלומים שהוא ימצא ברחוב. ואין חשיבות כלל לכך שהמשמעות היא שלילית עבורו. השמחה אודות הגילוי היא חזקה יותר מן הסובייקטיביות הריגשית או האגואיסטית. ומבחינה זו הוא מוגבל, כי אם יבוא להתחלק בתובנה אודות משהו לא מחמיא שגילה אודות מישהו, אותו מישהו ממש לא יודה לו והוא לא יבין למה הידיד יכעס, למה הוא לא שמח עמו בגילוי של המשמעות הנסתרת. הוא לא יבין את הרצון של הידיד להשאר עם אמיתות מזויפות שעמן הוא מרגיש יותר טוב. הוא רואה את ההבל, הריקות, הולכת השולל, הסתמיות והזמניות של הכל. ועל כן הוא לא רואה שום דבר בחיים חוץ מפילוסופיה, כל השנאות, האהבות, האושר, ההנאות, נראים בעיניו חסרי משמעות, לעומת חלקיקי הגילוי של האמת הקיומית של האדם ביקום. הוא לא יכול לקבל הסברים דתיים-רוחניים על אמת קוסמית, על אמונה באלוהים, ושעלינו להתפלל ולהאמין ואז נהיה חלק מן האמת. עליו זה לא עובד. הוא יודע שהכל אבוד, שבעצם אין לנו תקווה, שאם יש תוכנית קוסמית, אנו כנראה לא חלק ממנה. אנו תועים וטועים ומנסים באמצעות חברה מתוקנת והמדע הנאור להכניס סדר תובנה ומשמעות, אך כל אלה הם קטנים, מקומיים ושטחיים, ואין בינם לבין הבנת החיים ולא כלום, אלה הסברים של נוחיות, או הסברים של אחד מחמשת העיוורים שממששים פיל ואחד מהם טווה תיאוריה אודות החיים. הוא כמו שאמר סוקרטס: "אני יודע שאני לא יודע, אך יש כאלה שגם
את זה לא יודעים". אבל משהו, הוא בכל זאת יודע; יודע שאנו קטנים, חלשים, מזדקנים, הולכים לחלות, להיפרד מן היקרים לנו לבסוף למות. ועם זאת הוא לא יכול להפסיק לתהות הקנקן על פשר התאונה חסרת הפשר הזו. הטרגדיה הזו שבסופה כולם מקוללים במחלה, הזדקנות ומוות. אחרים עסוקים בליקוק טיפות הדבש מן השיח לפני שהוא ניתק מדופן הבור ונופל לתהום שתחתיתה רוחשים נחשים. הוא מתבונן בשיח, רואה את הסדקים בגבעול, ומנסה להבין מה גרם לו להיסדק, למה האדם ממשיך להחזיק, למרות שזה נופל? מה מצוי מעל לבור הזה שעל דפנו צומח השיח? למה יש למטה נחשים? ולמה לעזאזל כולם ממשכים בליקוק המטורף הזה של טיפות הדבש?

מה קורה כאן? מה קורה?