ארכיון הקטגוריה: פסיכולוגיה תודעתית

התעלמות ככלי עוצמה במשברים נפשיים.


אדם נתקל במערכת הפסיכולוגית שלו באלמנטים שונים שמאיימים להטילו לדיכאון ולהרוס את הדימוי העצמי שלו. למשל, ספק עצמי, עלבון, רגשי אשם, מחשבות שליליות, מחשבות תבוסתניות, רגשות תבוסה, ייאוש וכו' וכו'.

בדרך כלל כל הרגשות הללו 'מרימים ראש' ומתחילים 'מתקפות טרור מבפנים' – לאחר שמשהו מבחוץ פצע את 'בעל הבית', פצע רגשי ששולח גלי רטט שכמו מעוררים מרבצם את כל 'הדמונים' הללו (ספק עצמי וכו') והם מתחילים לתקוף את האדם מבפנים. בדרך כלל הם כמו גחלת לוחשת, והפגיעה הרגשית מבחוץ היא כמו משב הרוח, או הדלק, או העיתון שמזניק את הלהבות מעלה והמתקפה הרגשית מתחילה.

הנטייה הראשונית של אדם הנתון למתקפה של הרגשות והמחשבות הקשות הללו היא להגיב.

אך איזו מן תגובה היא זו? כששואלים אדם מה הוא עושה עם רגשות האשם או הספק העצמי שכוססות בו, הוא בדרך כלל עונה שהוא מתמודד, נאבק עימם, לא מוותר. ואם אכן מדובר על תגובה של יציאה לקרב אז מדובר על מלחמה, ואם זו מלחמה אז זו מלחמה קשה, כי כל רגש או מחשבה שליליים שהצליחו לחדור או להתבסס במערכת הפסיכולוגית, לא יוותרו בקלות, אפשר להגיד שיש לכל אחד מהם סוג של יצר הישרדות, כמו ה'גן האנוכי' של ריצ'רד דוקינס. והשאלה תמיד מי יותר חזק?

אך האם זו באמת התמודדות? ובכן ראשית, יש צורך להבהיר כי התמודדות היא מילה מאוד מכובסת, היא עלה תאנה, בדרך כלל, שמסתיר מאחוריו פרפורים של קורבן שסופג מהלומות בזו אחר זו.

מפרפרים מרוב סבל, ולהתפתלות הזו (בתוך מערבולת הסערה הרגשית), פעמים רבות, אנו קוראים: התמודדות. (מציגים זאת לעצמנו ככיווצי שרירים מרוב המאמץ שבהתמודדות… ).

אך גם אם נסכים שאכן יש פה התמודדות ולא רק פרפורי קורבן, גם אם כך, סופנו להפסיד

כי כל שאנו נלחמים בהם יותר כך בתוכנו זה רק מתחזק.

ומדוע כך? ובכן עצם ההתייחסות לרגש ולמחשבה השליליים גורפת ושואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה של המערבולת הרגשית, ברגע שמתייחסים (אפילו לא מתעמתים) עם משהו שלילי החי בתוכנו, מיד זה מכניס אותנו לעולם בו הוא השולט וששם יש לו את הכוח, העולם שלו. לשון אחר, כל התייחסות לאלמנט שלילי שחדר לתוכנו, סופה כשלון, כי עצם ההתייחסות אליו שמה אותנו תחת השפעתו. (המפגש בין האדם לבין הרגש השלילי התוקף אותו, מתרחש בזירה שלו). אז איך זה קורה? מדוע נפילה תחת ההשפעה של היריב גורמת להפסד או מפלה? ובכן האויב רוצה שנשאב לתחום השליטה שלו, כי שאיבתו לזירה האישית שלו, מנתקת אותו ממקורות הכוח שלו וגם גורמת לו לפעול תחת החוקים והכללים שעליהם אין לו שליטה. ושהיריב בהם הוא 'בעל הבית' השולט.

. כלל ראשון, לא להישאב לזירה של האויב, כי שם, ב'מגרש הביתי שלו', הוא החזק.

עד כה עסקתי בהתמודדות כ'מילה מכובסת', ואז בפרפורי הקורבן, ואחר כך בכך שעצם ההתייחסות לדמון המשתולל והמתקיף שבתוכנו – שואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה שלו, ששם הוא החזק. ועתה ברצוני להתייחס לשאלת האנרגיה; כדי שמשהו יהיה חזק הוא צריך כוח, וכדי שיהיה לו כוח הוא צריך אנרגיה. עץ שמחובר בשורשים לאדמה ובעלים לשמש ולאויר – מקבל אנרגיה משני הכיוונים. נחל שמחובר למעיין מקבל אנרגיה מן המעיין. מהיכן יקבלו הדמונים, הרגשות השליליים שמרימים ראש בכל פגיעה רגשית את האנרגיה שלהם? הם בטריטוריה זרה, אינם חלק אורגני מן המערכת, מה מזין אותם? מה מאפשר להם להמשיך ולחיות? והתשובה המזוויעה – שעצם ההתייחסות שלנו אליהם היא שנותנת להם כוח. הם מקבלים מאיתנו אנרגיה על ידי כך שהם שואבים מאיתנו תשומת לב והתייחסות.

וכאן אני מגיע לתובנה הראשונה באשר לדרך התמודדות עם משבר ושבר פנימי (שבו הרגשות השליליים של האדם פונים נגדו, הדימוי העצמי שלו נהרס והוא בדרך לדיכאון):

הדרך להחליש את האויב וכך להתגבר עליו זה לא להזין אותו, לא להתייחס.

הדרך להתמודד עם אויב: זה לא להתמודד, או יותר נכון, להתמודד על ידי התעלמות.

המילה החזקה כאן היא: התעלמות.

הטקטיקה הזאת של ההתעלמות מומלצת בכל מצב שבו: א. האדם פונה נגד עצמו (נכנס למשבר או מיני משבר), או יש בו מחשבות רעות לגבי חייו. וב. מישהו חיצוני פונה נגד האדם, תוקף אותו, מבקר אותו וכו'.

הבעיה היא שכשאנו מותקפים, בין אם מבפנים בין אם מבחוץ, אנו יודעים שתי דרכים בלבד, להתמודד או להיכנע. שתיהן גרועות, רק דרך הביניים של ההתעלמות היא שתעבוד.

ואיך זה עובד? ובכן כשאדם זורק אבן והאבן פוגעת בקיר קשה, אם הוא זורק ישר לפנים והקיר חלק וישר, רוב הסיכויים שהאבן תחזור חזרה אליו ותפגע בו בכוח המשולב של חסינות וקשיות הקיר והעוצמה שבה הוא זרק את האבן. הקיר הוא ההתעלמות. כשאף אחד לא מגיב, השדר שלך חוזר אליך. ההתעלמות היא כמו קיר, סוג של משחק סקווש, יוצא ממך משהו והוא חוזר אליך באותה עוצמה ונוסף אליה כעת הקשיחות של הקיר. ככל שהקשיחות שלו גדולה יותר, כך עוצמת החזרה אליך עולה.

אפשר להבין מהדוגמא הזו שככל שאדם מנסה חזק יותר כך עוצמת המכה של ההתעלמות מניסיונותיו -תכאב יותר.

וכפי שחוסר התייחסות למשהו בולמת את כניסתו למערכת שלנו, כך ההתייחסות למשהו (פגיעה רגשית במקרה זה) מאפשרת לו להיכנס פנימה.

ככל שמשהו יותר גבוה, איכותי או מפותח, כך הוא זקוק ליותר יכולת התעלמות כדי לשרוד בטריטוריה עוינת או שלילית. למשל אישה ברמה גבוהה – היא צריכה כוח גדול מאד להתעלם מגבר ברמה נמוכה שמנסה להציק לה או התחיל איתה.

חוץ מזה שצריך הרבה כוח כדי להתעלם, הרבה יותר קל לעשות מאשר לא לעשות. בהיותנו תרבות וחברה זכרית, שמורגלת בעשייה ויוזמה, הקושי הגדול שלנו הוא להימנע מעשייה, עשייה היא אינסטינקטיבית עבורנו כמעט כמו לנשום, לכן כה קשה להוריד במשקל כי צריך לא לאכול (או לאכול פחות), ואותו כנ"ל בגמילה מהתמכרות; הקושי של 'לא לעשות'.

כדי לעשות כל שהאדם צריך זה להגיב, או להגביר מאמץ או לחץ, כדי לא לעשות יש צורך בשליטה עצמית. ועל כן ההתעלמות היא מכניזם גבוה מן ההתייחסות. הראשונה מודעת, השנייה מכאנית.

וככל שאתה מודע פחות לעצמך, מאומן פחות במיתון וריסון הרגשות – כך קשה יותר להתעלם.

תגובה היא אינסטינקטיבית, זה קורה לרוב, למרותנו, ההימנעות מתגובה היא פרי של עבודה עצמית ופיתוח מודעות ושליטה עצמית.

דברים פוגעים בנו ביחס ישיר ליכולתם לעורר בנו תגובה.

ודברים כל הזמן מנסים לעורר בנו תגובה. מנסים למשוך תשומת לבנו, ואלא אם כן האדם עובד על עצמו, הדברים עם כוח הריגוש החזק ביותר הם שיזכו בתשומת הלב שלנו. ומה הם הדברים בעלי כוח הריגוש הגבוה או החזק ביותר? (ועל כן אלה שיעוררו בנו את התגובה המיידית והחזקה ביותר)? אלה בדרך כלל הגירויים השליליים, דברים שבאים לפגוע בנו, להוריד מאיתנו, לתקוף אותנו, אלה יזכו למרב ההתייחסות מאיתנו. כך שאם האדם לא מטפח בעצמו את היכולת להתעלם מגורמי ריגוש שליליים, הם תמיד ינצחו אותו בסוף, יחדרו פנימה ויעוררו משנתם את הדמונים הרדומים של ספק עצמי, רגשות אשמה וכו'.

התעלמות היא תגובה לא טבעית אותה יש לטפח. התגובה הראשונית של אגו לפגיעה רגשית היא להגיב בהתפרעות וסערה רגשית. ואז הסערה הרגשית מנסה למשוך תשומת לב מן האדם עצמו כדי לקבל התייחסות ובכך דלק כדי להמשיך ולבעור. אך מה קורה לכוחות האגו השליליים שהתעוררו מרבצם כשבמקום התייחסות הם מקבלים התעלמות? ובכן התגובה הראשונית שלהם היא להגביר את הלהבות, הם מגבירים את הרעש ומנסים ביתר שאת למשוך תשומת לב. די דומה לתגובה של תינוק או ילד שמתעלמים מתביעותיו לתשומת לב. אדם מיומן בהתעלמות צריך דווקא אז להתעלם עוד יותר, עד לנקודת השבירה של הדמונים של האגו.

ככל שהתעלמות יותר ממושכת כך הכוח שיוצא מן האגו חוזר אליו ביתר עוצמה ובסוף יגרום לו להיחלש בגלל חוסר באנרגיה ובסוף גם להתאיין בגלל הכוח של השליליות שחוזרת אליו כמו בומרנג.

כשהאגו מקבל את עצמו חזרה הוא מקבל נוקאאוט מן הכוח של עצמו. הוא משמיד את עצמו דרך קיר ההתעלמות הנוקשה.

אדם צריך לטפח בעצמו חירשות ועיוורון לקולות השליליים הבוקעים בו מבפנים.

ושוב, זה הכל מתחיל ונגמר בשליטה עצמית, כדי להתעלם צריך להיות מסוגל לשלוט בתגובות שלך. אם אתה מגיב לרגש שלילי (בעצמך או מן הזולת כלפיך) באופן מכאני ואוטומטי, אז בסוף תהיה קורבן לאלמנטים של תוקפנות והאשמה שמופנים אליך מן הזולת או/ו לרגשות אדם וחוסר אונים שמופנים אליך מבפנים. אצל רוב האנשים התגובה יוצאת מהם ללא מודעות, בקרה או שליטה.

אנחנו מגיבים עוד לפני שאנחנו יודעים שאנחנו מגיבים. (למשל כשאדם רעב הולך למקרר, היד נשלחת למזון עוד לפני שהאדם החליט מה הוא רוצה לאכול, וזו ביחס ישיר לרמת הגירוי של המוצר שהיד נשלחה אליו).

על האדם לתרגל שליטה עצמית, לתרגל התעלמות. עליו לצפות במאכל המגרה, לסגור את המקרר להתרחק, ורק כשהתגובה האוטומטית שותקה, הוא יכול לחזור למקרר ו להתבונן במוצר המגרה.

רק אם אדם מתחיל לעבוד על עצמו ולפתח מודעות בלתי תלויה בגירויים שליליים מבפנים או מבחוץ – אז אולי יש לו סיכוי להפנות התעלמות, שהיא הנשק היחידי, כלפי מה שמאיים על שלמותו וריבונותו הפנימיים, מחד, ועל הישרדותו מול כוחות התוקפנות שמאיימים עליו מבחוץ, על ידי גסי הרוח והשתלטנים.

(ריסון עצמי – “איזהו הגיבור הכובש את יצרו").

על האדם לאמן את שרירי ההתעלמות שלו. זה הנשק היחידי במלחמה עם 'כוחות החושך' (הספקות העצמיים, רגשות האשמה, חוסר האונים וכו') שמאיימים על ריבונותו.

בגדול, קיימים באדם שלוש כוחות להתמודדות אמיתית:

-כוח אלף אומר 'כן'.

-כוח ב', או מר 'לא'.

-כוח גימל לא אומר, הוא אינו מתייחס.

-הכוח הראשון זכרי-נמוך, דוחפני תגובתי, חם ומיידי, יאנגי.

-הכוח השני נקבי גבוה (הנקבי הנמוך הוא כניעה); היכולת להגיד 'לא', למנוע, לבלום להפנות את הגב. כוח יינגי.

-והכוח הגבוה משניהם הוא הכוח הנייטרלי, שמתעלם ולא מתייחס למה שלא נופל בתוך הרמה שלו.

והוא תמיד מנצח כי הקריטריון אינו התייחסות למה שבא להרוס, אלא הרמה הגבוהה ממנה הוא בא.

הכח הנייטרלי אינו מעורב ועל כן לא מושפע. שני הראשונים מעורבים ולוקחים חלק במשחק של האלמנטים שרוצים להשפיע עליהם ועל כן מושפעים.

-הראשון נבלע בתוך ההשפעה השלילית תוך כדי שהוא מחזק אותה.

-השנייה מצליחה לבלום אותה לפרק זמן, אך גם אמירת ה'לא' מחזקת את הכוחות המערערים, מעצם ההתייחסות.

-ורק השלישית מצליחה לא להיות מושפעת, ועל כן לא להגיב, לא להתייחס, 'לא להיות שם' עבור ההשפעה השלילית, ועל כן, לנצח בנוקאאוט.

( ולסיום, עצה: קוראים רבים ירצו בכל זאת, עצה מעשית לגבי איך להתעלם. ובכן הדרך הטובה ביותר להתעלם מדבר אחד זה על ידי התרכזות מוחלטת בדבר אחר. עד שמושא ההתעלמות מתאיין. אפשר להתמקד בכל דבר שהוא, אפילו בתפוח ירוק…)?

החיבוק ההרסני של הקורבן.

מפעם לפעם אנו חווים אסון, התנגשות; מפגש הגורם לטראומה נפשית או משבר נפשי. זה יכול להיות אדם שמעליב ואדם שנעלב, זה יכול להיות; בוס שתלטן ועובד מתייסר תחת עולו.

בכל אלה קל לצייר את הנפגע, את הנעלב – כפסיבי ואת גורם הפגיעה, המעליב, התוקף, המשתלח –  כגורם אשם, שאילולא התנהגותו הרעה והשלילית לא היה נגרם נזק לצד הנפגע.

ובכן הטענה כאן היא שהפגיעה והמשבר שבעקבותיה, נגרמים פחות  על ידי הכוח הפוגע כמו על ידי הכוח הנלפת של הנפגע.

במחול הטראגי בין גורם פוגע לנגרם נפגע, אין לגורם הפוגע כוח על הנפגע מלבד הכוח הנלפת של הנפגע עצמו.

ההיאחזות הזו בפגיעה קיימת גם במחוזות שונים לגמרי, למשל בנהיגה, כשהגורם הנפגע הוא נהג שנעקף בפראות. הנהג העוקף והנהג הנעקף בפראות, נכנסים למחול הרסני, בו הנהג הנעקף לא מסוגל להרפות ממרדף והיצמדות לרכב העוקף, רודף אחריו עד להתנגשות אפשרית.

או מה שקורה כשיתושים נמשכים אל המנורה ששורפת אותם.

ובחזרה לפגיעה הרגשית, והנה דוגמה קונקרטית:

בחור שבחורה מושכת מסרבת לו. היא אפילו לא צריכה להיות רעה או שלילית כלפיו, מספיק שהיא סירבה לו והוא נמשך בכוחות אדירים ל''לא'' שלה, לא מסוגל להשתחרר. היא כבר ברומן הבא, אך הוא ממשיך בהתדרדרות הפטאלית לקראת המשבר הנפשי, נלפת אל הסירוב שלה, מתרסק אליו שוב ושוב, עד לדיכאון.

הוא יכול היה להרפות בכל שלב, ולמנוע מבעד עצמו להמשיך וליפול אל התרסקותו. אך לא, הוא נאחז במה שימיט עליו אסון, כטובע הנאחז בסלע שיטביע אותו.

אדם אוחז בסלע שמטביע אותו במעמקי הים, ואינו יודע כי הוא  זה שאוחז בסלע, ויכול להרפות ממנו ולהינצל.

זה סוג של וורטיגו, שבו הטובע רואה את מה שמטביע אותו כמשהו שיש להיאחז בו. הגורם המכאיב רגשית בעקבות הפגיעה נתפס כעוגן, והצד הנפגע או המאוים לא מסוגל להפסיק ולהתעסק בזה, עד שהוא נהרס.

הוא לופת את מה שמביא לו אסון ומתרסק איתו, כל מה שהוא צריך זה להרפות. אבל כשאדם בשוק של הפגיעה בו, הוא מתכווץ סביב הדבר שגורם לך לאסון. זה כמו אדם שמתחשמל, הזרם החשמלי נעשה "דבוק" אליו, ואפשר לנתק את הקשר ממנו רק באמצעות קרש – אם אדם נוסף יגע בו, גם הוא "ידבק" בזה. זה לא זרם החשמל שגורם לרוב הנזק, זה המחושמל שנצמד למקור הזרם.

אומרים לאישה המוכה, 'תעזבי אותו, הוא יהרוס אותך' ובכל שלב היא יכולה לעזוב אותו, אך לאחר כל הרבצה היא חוזרת אליו, עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא הורס אותה. זו לא החלטה מודעת, זה מעין אינסטינקט עוויתי שכזה, להילפת ולהיאחז בזה שמאים להרסך.

ושוב, במישור הפסיכולוגי-נפשי, המנגנון הזה מסביר את הדרך המובילה לאפטיה ודיכאון; ההיצמדות לפגיעה הרגשית, אי יכולת להיפרד ממנה, עד שהפגיעה הרגשית הופכת לטראומה, משם למשבר ומשם לדיכאון, סוף הדרך. 'מוות' נפשי ופסיכולוגי.

האובססיביות הזו בה אנו ממשיכים לחפור בפגיעה רגשית ולעסוק בה שוב ושוב, היא שמסבה את עיקר הנזק הנפשי שבסופו של דבר מביא אותנו לאותו דיכאון ומשבר. ושוב, זו לא הפגיעה הרגשית עצמה, רגע התקיפה מצד הגורם הפוגע, המעליב וכו', אלא החפירה שלנו וחוסר היכולת להפסיק ולחדול מן החפירה בפצע – שמביאים את המשבר הנפשי, את ההתרסקות.

לו היינו מסוגלים להינתק מיד מעיסוק במה שגרם לנו להיפגע רגשית, כמעט שלא היה סיכוי שאנו, הצד הנפגע, היה נכנס למשבר כלשהו וממנו לחרדה או לדיכאון.

היכולת להרפות מעסוק אובססיבי מיד לאחר הפגיעה היא היסוד לבריאות ואיזון נפשי ופסיכולוגי.

אבל איך מרפים? האם כוח רצון מספיק?

והאם יש פתרון בכלל? כן ודאי, וראשית יש להבין מה קורה כאן במישור הפסיכולוגי ואולי גם האנרגטי; ולשם כך נחזור לרגע לדוגמת ההתחשמלות; ה'דבק' המחבר את המתחשמל עם מקור הזרם, נקרא: 'הזדהות'. הנפגע מזדהה עם הפגיעה שנגרמה לו, וההזדהות גורמת לו להידבק בזה שפגע בו. ואם מי שבא לנתק אותו מזדהה איתו ועם סבלו, גם הוא נכנס למשבר… הדרך לנתק את המחושמל מן המחשמל, את הנפגע מן הפגיעה, היא על ידי גורם מבודד, במקרה של זרם חשמל, זה יהיה חתיכת קרש, שאינו מעביר זרם, כלומר שלא יכול ליצור הזדהות, גורם נייטרלי.

והגורם הנייטרלי הוא מודעות.

הפתרון היחידי הינו מודעות שמאפשרת לאדם להרפות את האחיזה שלו (לנטרל את ההזדהות).

כשאתה מפעיל את הכוח הנייטרלי- אתה מרפה את האחיזה ההרסנית בין הווקטור החיובי (המקרבן, הפוגע) ובין הווקטור השלילי (הקורבן, זה שנפגע). המודעות למה באמת קרה היא היא הקרש שמפריד בין הנצמד לזרם החשמל.

ככל שתהיה לך יותר מודעות כך גדל הסיכוי שתמשוך את עצמך החוצה.

החטא הגדול של החלשים הוא לא חולשתם אלא חוסר המודעות שלהם – אין כורח לסבול את הסבל, אתה מביא אותו על עצמך בעצם חוסר המודעות למה שקורה. מספיק שאתה מכניס מודעות פנימה ואתה מיד משתחרר ומתחזק.

הווקטור הנייטרלי פועל כנגד כוח המשיכה של הנטרף אל הטורף. הנפגע כנגד העלבון, התוקפנות או האיום.

רק הווקטור הנייטרלי (מודעות) יכולה לנטרל את הדבק (הזדהות) בין הנפגע (ווקטור שלילי) לבין הפוגע (ווקטור חיובי). הווקטור הנייטרלי הוא תמיד ידיד של הווקטור השלילי, עוזר לו במלחמתו עם הגורם המשתלט עליו להרסו; הווקטור הטעון חיובית.

כך שרק מודעות, בהיותה נייטרלית, יכולה לנטרל את ההזדהות של הנפגע עם מה שמכניס אותו למשבר נפשי.

ההזדהות עם מה שפגע בך, העליב אותך, הוריד לך את הדימוי העצמי וכו' – יכולה רק להיפתר על ידי משהו נייטרלי; צופה, משקיף מן הצד, מדווח ללא אינטרס אישי.

הניטרליות שוברת את הנעילה, את המעגל האלקטרומגנטי שנוצר על ידי החיבוק שמחבק זה שנפגע את מה שפגע והעליב אותו, או מאיים עליו.

ומחזירה אותו בחזרה לנתיב האפשרי של גורלו.

גבריאל רעם, מחבר הספר:  ''שיחות תודעה''.

26.4.2011

תיאורית השעירים לעזאזל – כביבי שופכין


"כשהשופט קורא בשמו של הפושע – הוא עומד, והם באותו הרגע

מקושרים על ידי ביולוגיה מוזרה שעושה את שניהם מנוגדים

ומשלימים. האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. מי השמש ומי הוא

הצל? זה ידוע היטב כי פושעים מסוימים היו אישים דגולים".

ז'אן ז'אנה


——————————————————————————–


חלק א':
בכל בית ועיר קיימת מערכת ביוב, בגוף האדם עצמו יש אותה מערכת ניקוז; הפריפריה העור והאברים תחתונים – אברי המין דרכם נפטרים מעודפים או בעיקר מפסולת. בימים עברו כל רעיון הניקוז היה גלוי ולגיטימי; השפכים זרמו בחוצות, הפסולת הייתה בחצר האחורית. גם חדרי השירותים היו בחצר, או בטבע אולי בגלל שהריח היה פחות קשה, כי היו פחות כימיקלים? על כל פנים כיום צינורות השפכים מצויים עמוק באדמה, וכל מערכת סילוק האשפה היא דרך פחים גדולים אטומים, משאיות זבל שבאות בדרך כלל מוקדם בבוקר, ואתרי אשפה הרחק ממרכזי ערים. גם במישור האנושי כל הניקוז של לחצים ומועקות וכוחנות אישית היה פעם גלוי ולגיטימי; היו משרתים , היו עבדים, והם היו מושא לניקוז כעסים, אגרסיות וכו'. והיות וזה היה לגיטימי וגלוי ומאורגן, זה היה גם מותר וברור. במבט שטחי נראה כאילו כיום לא קיימים כלל צינורות ניקוז חברתיים ואישיים. מה שמביא לתקווה המיידית שאולי כמות הכעסים והמתחים פחותה יותר, ועל כן אין בנראה ובמוחש אפיקי ניקוז ויזביליים, כמו פעם.

אך איך נסכלנו לחשוב שעם העלמות ההחצנה של שפכים פנימיים, גם התגברנו על בעיית השפכים הפנימיים ועתה כבר אין יותר כעסים ומועקות שמחפשים אפיק ניקוז. אשליה זו אופיינית לחברה שלא קשובה לממדים הפנימיים, וסוברת שהכל קורה בחוץ. ובחוץ זה אכן נעלם, אך מה קורה בפנים? ובכן, בפן הבינאישי, כיום לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. צינורות הניקוז עברו פנימה. החזות החיצונית 'התנקתה' על חשבון הממד הפנימי, שספח אליו מעכשיו את הכתמים שהמסכה החיצונית כבר לא מאכלסת. פעם הרגו אנשים פיסית, הברוטליות הייתה חיצונית, היום הורגים אותם נפשית, מבפנים )את ההרג החיצוני הותירו לעבריינים, שכירי חרב וחיילים. פעם החרם היה פיסי, חיצוני, היום החרם הוא פנימי; האדם בא ויוצא בחברה, כולם מדברים איתו אבל הוא חש מוחרם. המסרים מתוחכמים, סמויים. פעם בית הסוהר היה בחוץ, כיום הוא בפנים. ותהליך זה של העברת הכלא או ההריגה מתחום הגוף אל תחום הנפש, מן הרובד החיצוני לממד הפנימי – מוצא מן הכוח אל הפועל על ידי שני שליחים: הדחקה והשלכה. הדחקה היא לדחוף את שאינו רצוי ולא מתאים לדימוי שלנו – פנימה, למחוזות האפלים של התת מודעה. והשלכה הינה אקט של לדחוף החוצה את שאינו רצוי ואינו מתאים לדימוי שלנו. ואם בהחדקה האובייקט שאליו מדחיקים הוא התת מודע של העצמי, הרי שבהשלכה האובייקט הוא אדם אחר.

בראשון מדחיקים לתוכנו, בשני זורקים את זה החוצה על גורם סביבתי או על אדם אחר. וכך אנו מוצאים שני שעירים לעזאזל דרכם אנו נפטרים כביכול  מחטאנו ומן הזבל הפנימי. שעיר לעזאזאל אחד הוא הילד הפנימי שלנו, תת הכרה, לשם זורקים-מדחיקים את שאנו לא רוצים להכיר בו הדחקה. והשעיר השני הוא הזולת החלש, או האחר הזר שעליו אנו מעמיסים את הצל שלנו, את האני המכוער השלכה. וכל זה נעשה בדיסקרטיות גדולה, שום דבר לא נראה כמות שהוא;

ההדחקה נראית בדרך כלל כחוסר יכולת להתמודד בגלל מניעים טכניים כאלה ואחרים. ואילו ההשלכה נראית כאשמה ברורה של מישהו אחר שבגללו אנו סובלים.

כאן נתמקד בהשלכה, בהפיכת האחר החלש לקורבן ומושא ניקוז לזה שהחזק לא מוכן או לא ליכול להפנים ולחיות עמו. את ההשלכה על הזולת החלש ניתן לראות בקושי במוסד המשפחה; כמעט בכל משפחה קיים מישהו שהוא החוליה החלשה. בדרך כלל אחד הילדים, שהופך שלא בטובתו לאפיק ניקוז של המתחים והתיסכולים של ההורים האחים החזקים.

כך במשפחה, ומה בחברה? ובכן כללית ככל שאדם חזק יותר ובעל סטאטוס גבוה יותר, כך יש סביבו יותר שעירים לעזאזל צינורות ניקוז- המנקזים את פסולתו ומותירים אותו זך ונקי. אחת מן הסיבות לרצונם של אנשים להיות בעמדה ניהולית או עמדת סטאטוס גבוהה, כדי שאחרים ינקזו עבורם את הפסולת הרגשית

האישית. וזו גם אולי הסיבה בהא הידיעה למלחמות הכח בין אנשים קרובים; ברמת המהות הן ניטשות על הסוגיה של: מי יהפוך לצינור ניקוז של מי, וככל שהאדם שהפכת לצינור ניקוז שלו הוא גס, אכזרי או מופרע יותר – כך הנזקים שיקרו למנוקז יהיו קשים יותר. זה קורה ביחסים אישיים, בין זוגות נשואים, בין הורים לילדים, בין חברים. בסופו של דבר הרגיש, הפגיע, העדין יותר – הופך לצינור ניקוז לשני. אומנם יחסים בינזוגיים מתחילים בהדדיות מבורכת, אך בשלב כלשהו מגיע הרגע בו נשאלת השאלה ברמת המטא: מי מנקז למי? כך גם ביחסים בין מיעוט במדינה לבין הרוב השליט, או בין מדינה כובשת למדינה נכבשת. או בין

מהגרים, עובדים זרים במדינה משגשגת, לבין תושבי אותה מדינה. ברמה החיצונית של פני הדברים נראה כי מדינה שזקוקה לשוטפי כלים ומנקי חדרי מדרגות היא מדינה שצריכה להפנות את כח העבודה המקומי שלה להמשך ההתפתחות הכלכלית, והם זקוקים לאנשים שיעזרו להם לנהל את הרמות התחתנות בשעה שהם מתרכזים בפיתוח משאבים חדישים. זה ההסבר הנוח, אך, שוב, ברמת המטא, זה נראה אחרת, שם אנו מבינים כי עצם התופעה של חברה שלא מנקזת עבור עצמה וזקוקה לאנשים אחרים שיעשו זאת עבורה – אומרת שהבעיה היא לא במישור החומרני כלכלי, אלא במישור האמוציונלי פסיכולוגי. חברה שזקוקה לאנשים במעמד נמוך כדי שינקזו לה – היא חברה שהגיעה לשוקת שבורה, מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית. היהודים בשואה היו צינור הניקוז לגרמנים, דרכם הגרמנים ניקזו שנאה, זעם, עוינות, וכו', עד שממדי השנאה היו כאלה שניקוז רגיל כבר לא הספיק, היו צריכים את מותם כדרך האלימה היחידה שתנקז את

השפכים הגרמניים….

עד כאן לגבי תיאורית השעיר לעזאזל והקורבן. ראשית על עצם הצורך בה, ושנית על ההסוואה שאנו מסווים את הטקטיקה הזו -יחסית לצורה הגלויה שזה בא לידי ביטוי פעם. עד כאן על התופעה באופן כללי. אך כדי להבינה יותר לעומק, יש צורך להתמקד במגזר מסויים של אפיקי הניקוז החברתיים הללו, כדי להבין בדיוק איך זה עובד. הנה ונפנה זרקור אל העבריינים.


חלק ב':
אחד מאפיקי הניקוז השכיחים ביותר בכל חברה, הם העבריינים והפושעים. ברמת החיצונית והרציונלית, הם קורבנות של חוסר קידמה ובורות, אך ברמת המטא, יש להם פונקציה ניקוזית ברורה. כל שלטון מקצה משאבים רבים למיגור הפשע והעבריינות מתוכו, המשטרה, בתי המשפט וכו'. אך האמנם?

כך מעל פני השטח, אך מה קורה ברמת המטא? ברמת המעמקים? ובכן שם זה נראה, שוב, אחרת. שם ניתן לגלות שזה לא שהם לא יכולים למגר את הפשע, אולי דווקא יש להם אינטרס מוסתר כמובן להשאיר את הסדר הקיים על כנו, תוך כדי אימוץ מראה פנים של מאבק חסר פשרות, כי יש להם אינטרס נסתר בכך?

ובכן, האמת ברמת המטא היא, שלמעשה החברה אינה רוצה לכרות מתוכה את התופעה הזו, ובמקום זה היא 'גוזמת' אותה מפעם לפעם ובזה למעשה מחזקת את השורשים והגזע של התופעה העבריינית. החברה שומרת את הפשע בפורופורציות קבועות, כך שתוכל להמשיך ולחיות עמו. העבריינים מתמרנים בתוך הגבולות שהחברה מאפשרת להם; כמה שנים בכלא, כמה שנים בחוץ, אפשר לחיות עם זה; לגדל משפחה, לנסוע לחו"ל, לקנות דירה- חלק מהחיים. אפשר כך לשמור על סטאטוס קוו. אך אילו החברה הייתה רוצה לכרות את הפשע מן השורש באמת, זה היה נעשה בזמן קצר יחסית. אבל מתחת לפני השטח החברה זקוקה לתופעה הזו… החברה משמרת את העבריינות על אש קטנה. העבריינים מייצגים בעצם את כל החלקים בחיינו שאנו מקפידים לטאטא מתחת לשטיח. כי לפשע יש תפקיד, הוא נועד לגלם ונקז את מה שהחברה ה'סו קולד' מהוגנת מסתירה מאחורי תריסים מוגפים. מילים אחרות: העבריינים משמשים כמערכת ביוב לחברה, דרכה היא מנקזת את הפשע שקיים בכל איש ואישה אל דמות העבריין. שכמו השעיר לעזאזל ביום כיפור- 'מכפר' על ידי העונשים שמטילה עליו החברה לא על פשעיו שלו, אלא על הפשעים שבמחשבה וברגש שכל אחד ואחד מדחיק לתוך המחשכים של תת תודעתו. מבחינה זו זה כמו הקתרזיס )ההיטהרות שנגרמת לאדם ההולך לתיאטרון וצופה בשחקנים המגלמים את כל שהוא פוחד לתת לו ביטוי. כך למשל, ידיעה אודות אונס, או ידיעה על גבר הרוצח את אישתו –

המתפרסמת בעיתון – מעניקה פורקן פסיכולוגי ליצרים האפלים של אותו פקיד קטן, המביא פרחים לאישתו בכל יומולדת. לעבריינים יש תפקיד בחברה; הם עושים עבורה שירות. החברה עושה השלכה של המחלה שלה – על העבריינים, והם מצידם מנקזים אותה החוצה, כמו הליכה לשירותים… רק שזה נעשה בתחום הרגש והיצר האפל. ישנם טיפולים שמנסים לעזור בדיוק בקטע הזה, של רגשות, זיכרונות ויצרים מודחקים, אחד מהם נקרא פסיכו-דרמה, שיטה זו שהמציא אחד, בולגרי בשם מורנו, מנקזת רגשות זעם, תסכול אימה, אגרסיה וכו' על ידי 'שפיכת' כל ה'זבל' הרגשי שהצטבר על ראשו של אדם מן הקבוצה הפסיכו דרמטית שהתנדב לגלם את הדמות שתהווה טריגר – שיגרום לרגשות העצורים להישפך החוצה. כך שאם החברה הייתה עוקרת לחלוטין את תופעת הפשע מתוכה, כי אז היא הייתה הופכת להיות בריכת הביוב של עצמה, וכך הייתה 'נתקעת' עם כמויות אדירות של זימה, נקם, אגרסיה וכו' שאין להם כתובת פיסית או אפיק ניקוז יצירתי כמו שמספקים הרומנים או הסרטים. וחוץ מזה זה היה דומה לסתימת הצינור המרוקן את האסלה. וכך החברה לא תוכל עוד להתהדר בזה שהיא נקיה.

במצב כזה החברה שלנו לא הייתה הופכת כולה לעבריינית, אלא שאז הייתה פחות דיכוטומיה בחברה שלנו, והיה מצטמצם הפער בין הפרצוף החיצוני, הדשן, השאנן והנקי – לבין ההדחקה הפנימית זו שהעבריינים ושחקני תיאטרון קלאסי, שהמחזאים שלו למשל הם – אוגוסט סטינדברג, יונסקו, טנסי ויליאמס, ארתור מילר ואחרים. וגיבורי יצירות ספרותיות כגון אלה של דוסטויבסקי ותומס מאן, וכו' -מנקזים החוצה. אנשים היו נדרשים -במצב של העדר מוחלט של עבריינים – להתמודד עם הצדדים הפחות נקיים ונעימים של עצמם כי צינור הביוב נלקח מהם, ואל מול פני הזוהמה והריח המצחין – הם היו חייבים לצמצם את הפער שבתוכם ולהיות אותנטיים ביחס ישיר למי שהם באמת. אם אנשים היו עושים את מלאכת הניקוז לעצמם ובעצמם, הם לא היו מרשים לעצמם לטפס כ"כ גבוה ולהיות כה

שאננים ודשנים בשביעות הרצון העצמית החיצונית והייצוגית שלהם. הטיפול בלכלוך הפנימי היא עבודה מאוד לא נעימה, כי כל הזמן הוא צריך לעסוק בלכלוך… ויש הבדל בין להתעסק בלכלוך ובין להתעסק בניקיון: להתעסק בלכלוך פירושו לנקות את כל הפינות החשוכות שקיימים בהם זבל וזוהמה. בשעה שלהתעסק בניקיון פירושו לחיות על פיסת הניקיון שנותרה ולהתעלם מכל הזוהמה סביב. רוב האנשים מעדיפים שלא להתעסק עם היצרים עם העכבות, אלא לעקוף אותם, להתעלם מהם, להשליך אותם על עבריינים 'מדופלמים' ולהשאיר לעצמם את כתר המהוגנות האכסלוסיבי – ולהתעסק רק עם הנשגב, היפה או המהנה והמחמיא. אבל גישה זו של עבריינות סמויה, זו של היצר והרגש – היא בעלת כוח אדיר על חיינו, כי כפי שאמר השועל לנסיך הקטן: " מה שחשוב הוא זה שסמוי העין".

לשון אחר, ההדחקה, ההשלכה וההעלמה מחזקות את כוח השליטה של זה שמודחק. ומה שסובל, ומי שסובל מזה תמיד – זה המישור של חייו הפנימיים של האדם.

עד כאן, לגבי הקרימינלים. אך הקרימינלים הם רק טיפה אחת מן האוקיינוס של אנשי השוליים שהפכו לאפיקי ניקוז לבורגנות השבעה והשלווה. כמו כן, כה כה ראינו את הקורבן, את אפיק הניקוז מבחינת השירות שהוא מעניק לחברה הבורגנית. והוא יכול לחיות כך שנים רבות, ורובם חיים כך. אך מה קורה לעבריין, מה קורה לקורבן, לשעיר לעזאזל – ברגע שהוא נוכח בתפקיד שהוא ממלא ביחס לגורם השליט; תפקיד הקורבן. כשהוא נוכח שמה שהוא חשב שהוא פגום או מוגבל

בו עצמו, אינו אלא סימפטום לעצם היותו קורבן – ברגע זה הוא הופך למורד. ואז כיוון הזרימה אצלו משתנה; זרימת השופכין הופכת כיוון וזורמת עכשיו בחזרה לכיוון פניו של השליט. וזה מה שקורה למורדים גדולים מאז ומתמיד; הם מפסיקים במודע להיות שעירים לעזאזל, מסרבים להמשיך ולתפקד כאפיק ניקוז ללחצים ומועקות. ההתנערות הזו מתפקיד הקורבן היא ראשית דרכו של כל מורד באשר הוא, נקודת המוצא של המורד חייבת להיות ההבנה שעד כה הוא היה דפוק ומנוצל. והוא מבין שהצד השני לעולם לא יודה בזה, ומצדו זה יכול להמשיך לנצח. ועוד הוא מבין שהשני יעשה לו את ההתנערות קשה ביותר, ורק כשלא תהיה לו ברירה כי זה יעלה לו יותר מדי, רק אז אולי יש סיכוי שהוא ישחרר אותו מתפקיד צינור הביוב. וכך הוא מבין שהוא חייב לזקוף קומה ולצאת נגד. הוא לא מוכן לקבל יותר את הסטיגמה, את העצמות הנזרקות אליו מתחת לשולחן. הוא מבין שחלק מהרגשתו הגרועה לגבי עצמו זה לא הוא, אלא ההפנמה של מה שהשליך עליו הזולת; בן זוגו, משפחתו, חברים שלו, או יתר העובדים במשרד. והוא מתקומם.

זו מרידה על בסיס אישי והיא חייבת לבוא לפני המרידה הקוגניטיבית של ראית הממסד כפי שהוא. כי שם זה בעצם מתחיל, כל היתר הם פועל יוצא של אותה תנוחה פנימית, שלו בתוך עצמו, כלפי מה שעוללו לו החזקים.


——————————————————————————–

"החברה מכינה את הפשע. הפושע מבצע".


הנרי באקל


"יש לי חולשה לאמנים ולפושעים, משום שהם אינם מקבלים את החיים

כמו שהם. הפושע, כמו האמן, עומדים נגד משהו או בעד משהו.

בעיני זהו ערך נעלה בעולם שבו רבים כל כך למדו להסכים עם

הכלומיות האפרורית של הקיום האנושי".


סטנלי קיובריק

 


"We are all murderers and prostitutes –no matter to

what culture, society, class, nation one belongs, no matter

how normal, moral, or mature, one takes oneself to be."

R. D. Laing

 

 

 

שלושת מצבי האני.


או: מי 'אני'? איזה 'אני' אני? והאם 'אני'?


סוגיית ה'אני', היא אחת הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור, מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זה אותו אני וכו.

זיגמונד פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.

חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.

הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:

 

'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur. People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

 

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.

א. אני בזמן עבר:
זה אני שמבין את עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.

ב. אני בזמן הווה:
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני המודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר.

ג. אני בזמן עתיד:
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. החלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.

האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למים, והמים יכולים להפוך למוצק (קרח).

האויר הוא פוטנציאל למים, כפי שהמים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.

אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.

הזהות שלך, אם כן, היא האני ההיסטורי שלך.

כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.

חסר כאן מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.

שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלושה. מי חסר? האש.

– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,

– מים יש לנו, זה האני המתהווה,

-אויר יש לנו, זה האני הפוטנציאלי.

– ומה שחסר זה האני של האש.

האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.

ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).

וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:

האני הראשון אומר: אני הוא זה שחווה את חייו.

האני השני אומר: אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות ביחס לחייו.

האני השלישי אומר: אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.

והאני הרביעי אומר: אני הוא זה שבוער את חייו.

——————————————————————————–

גבריאל רעם.

12.8.200

מפצעים לצלקות

החיים פוגעים בנו, אנו נפגעים ונפצעים. אדם מבוגר, נראה בחוץ שלם, אך בפנים (בעולמות הרגש והפסיכולוגיה) – פצעים. וככל שיותר רגיש, עדין מיוחד, אצילי וכו', כך פצעים מרובים ועמוקים יותר. 
אך ראשית, מהו פצע?
משהו מצליח לפגוע, לחדור, לבקע ולקרוע רקמות, אם זה עמוק מספיק זה פוגע באברים חיוניים, יכול להכניס זיהום ותמיד זה גורם לכאב.
כך ברמה הפיסית, אך לא פחות מכך ברמה הרגשית, גם הרגשות נפגעים ונפצעים. וגם הם יכולים להזדהם. ומה משמע זיהום (ברמת הפצע הרגשי)? ובכן זיהום נוצר כשלפצע נכנסים רגשות טינה עוינות, נקמנות, אשמה עצמית וכו'. רגשות קשים שיכולים להרעיל את יתר המערכת הרגשית ולהפוך אותה לשלילית כלפי אדם מסוים, או בכלל.
פצעים  יכולים להיוותר פתוחים וכואבים שנים, כי האדם חוזר וחופר בהם. הפצע מסב אליו תשומת לב, כעבור זמן מה נוצר מעין 'לופ', חוסר יכולת להתנתק ממקור הכאב.  
והוא לא רק כואב הוא גם מדמם; אנרגיה רגשית זולגת מתוכו ומחלישה את הפצוע.
עם זאת  לא כל האנשים נפצעים, ראשית ככל שלאדם עור 'יותר עבה' (כלומר הוא פחות רגיש) – כך  יפצע פחות, (עם זאת, אפשר להיות רגיש ולא להיפצע, ישנם אנשים רגישים שלמדו להימנע מן האזורים  בהם הם עלולים להיפגע. ואז הם נסוגים עד לאזור מצומצם בו אין סכנה של פציעה, ושם הם חיים במעין 'כלוב ציפור' שבויים בכלא של האזור שבו לא יחוו (או יחושו כמה שפחות) כאב רגשי…).

עור עבה מלידה אכן יכול למנוע פגיעה ופציעה. עור עבה גם יכול לגדול מעל לאזור שנפגע לעיתים קרובות, העור העבה שגדל שם מגן על האזור מפגיעות נוספות. והעור העבה הזה שנוצר מעל לאזור הפצוע – נקרא יבלת: והיא אומרת שויתרת על הרגישות שלך באזור, אדם 'מיובל' הוא אדם עם עור גס.  יבלת גם אומרת שלא עברת תהליך פנימי-  לא לקחת את זה פנימה, זה נשאר במישור החיצוני.
יבלות זה  סימן היכר לאנשים, שהיו רגישים, והפכו לאטומים.

אם כן ישנן שלושה דרכים להתייחס לפציעה רגשית.
א.      דרך אחת זה להימנע, (להסתגר ב'כלוב הציפור').
ב.       דרך שנייה – להדחיק (לשמר את הפצע חי ומדמם).
ג.        והדרך השלישית – לפתח 'עור של פיל', על ידי איבוד הרגישות (הצמחת יבלת)..
ועתה בחזרה לאנשים הרגישים והעדינים הם נפצעים בקלות, כל פגיעה קטנה פוצעת אותם, במקום יבלת האזור עצמו הופך לרגיש למכות עתידיות, וכל מכה הופכת מיד לפצע.
עם זאת, לא כל הפצעים נותרים מדממים וכואבים, רובם מחלימים מעצמם  – אך זאת תוך שמירה על מספר תנאים:
א. שהמכות לא ניחתות בתדירות גבוהה מידי באותו אזור.
ב. כשמכה או הפגיעה  שטחית או שטחיים.
ג.  כשלא מתעסקים איתו.
ד. כשאין זיהום.
ה. כשהמערכת החיסונית בריאה וחזקה  (מערכת חיסונית חזקה ברמה הנפשית או הרגשית, משמע חיבור למהות הפנימית, דימוי עצמי גבוה, מתן גיבוי עצמי, וקבלת תמיכה חזקה מאדם אוהב – כול אלה יכולים לבנות מערכת חיסונית בריאה ברמת הרגש).

 אך ככל שלוקח לו יותר זמן להחלים, וככל שהוא  עמוק יותר (ובמיוחד אם הזדהם)– כך קטנים הסיכויים שיחלים מעצמו.
אך גם אם אינו מחלים מעצמו, ישנה אפשרות שיחלים. וזאת לאחר מאבק ממושך של המערכת החיסונית עם הפגיעה, במקרה כזה  יוותר סימן – צלקת.


http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%9C%D7%A7%D7%AA

http://en.wikipedia.org/wiki/Scar

  אז איך זה קורה?  איך פצע רגשי עמוק וותיק (ש'חופרים' בו שוב ושוב) – יכול להחלים ולהפוך לצלקת? ובכן, ראשית יש להבין כי ההתייחסות של האדם אל פצעו  יכולה לנוע בשני כיוונים; פנימה והחוצה. פנימה זה 'לנסוע' יחד עם הרגש המזדהה: עם העוול, עם תחושת הפגיעה וכו' (ובכך להעמיק את הפגיעה). והכיוון החוצה מתחיל בהתעלות מעל להזדהות עם הכאב והעוול, ואז אפשר להתחבר לגישה מודעת/פרשנית כלפי הפגיעה (לנסות להבין מה פגע, למה פגע ולמה נפגעת ולמה כל כך?), ורק אז הוא יכול לנסוע (עם כלי הרכב התודעתי) נגד כיוון ההזדהות, לצאת מן הפצע ולהפוך אותו לצלקת.

כלומר, כניסה פנימה זה דרך הרגשות, היציאה החוצה זה דרך התודעה. 
אם כן, יש כאן שתי גישות לפצע שלא החלים מעצמו; האחת- המשך ההזדהות עם הפגיעה והכאב (על ידי חיטוט עצמי מתמשך) והשני ניסיון לגשת לפצע עם מודעות פרשנית.
ברגע שאדם מתחיל לתרגם כאב  להבנה וידיעה תודעתיים, הוא יכול להתחיל להיגאל מהיות קורבן למה שפגע בו, ויכול להפוך לאדון על פצעו. והסימן לגאולת הפצע מן הקורבנות – היא הצלקת. 
צלקת היא סימפטום לסיומו של תהליך הבראה כנגד הסיכויים. (כי אם הפצע מגליד מעצמו, לא תיוותר צלקת), צלקת זו עדות להחלמה למרות ולא בגלל. צלקת היא המחיר שמשלמים על מאבק כנגד הסיכויים בכוח הרצון והתודעה.
אדם רגיש ועדין (ועל כן פגיע) בגיל העמידה, אמור להיות אדם מצולק מאוד. אחרת הוא אמור לחיות חיים של משבר נפשי מתמשך. (או סידרה של משברים נפשיים שמהם הוא לא מצליח לצאת).
כמובן שהתהליך של הפיכת פצע שמסרב להחלים לצלקת אינו פשוט כלל ועיקר וישנם מכשולים; הראשון הוא הרתיעה לעסוק בו, למשל אדם אחר מזכיר את שם האדם שגרם לפצע, ומיד הכאב גורם לפצוע רגשית לרצות ולהסיט את הדיבור לנושא אחר. אך גם אם מתגברים על הרתיעה ועוסקים בפצע דרך התודעה, עדיין האמוציות לא ויתרו והם מושכות את האדם להזדהות עם הכאב וללכת בו לאיבוד. ועל כן צריך מצד אחד ללכת נגד כיוון הכאב ומצד שני להיות מספיק נחוש ומיומן כדי לא להישאב לזה באופן סובייקטיבי .
וכך, כדי שתיווצר צלקת צריך כמה תנאים:
א. שתהייה מכה חזקה,
ב- שהפצע לא מחלים מעצמו.
ג- שטיפלת בפצע בצורה לא מעורבת – מחד, ומודעת מאידך. 

אותו עקרון עובד גם בקשר זוגי:  האיכות של קשר שנשבר, ואוחה מחדש, היא איכות אחרת לגמרי מאשר קשר שמיוסד על אהבת הבתולין ראשונית, שלא ידעה פגיעה משמעותית. ,"אין דבר יותר שלם מלב שבור".  אם מצליחים לתקן את הזוגיות שנשברה- הזוגיות תקבל איכות אחרת של מעין פניקס שקם מהחול.  מה שחשוב ביחסים זוגיים זו  היכולת לא רק לא להישבר במשברים שיבואו, אלא לדעת לצאת מהם, כי אז הקשר מתחזק מאות מונים.
ובחזרה ליחיד הפצוע; אדם עדין נפש שחי חיים רגילים שבהם הוא נפגע רגשית, וזאת מכיון שהוא רגיש ועל כן פגיע. הוא חי בסביבה חסרת רחמים כלפי העדינים והרגישים. אך שני אלה (עדינות נפשית וסביבה גסה וחסרת רחמים) אינן האפשרויות היחידות להיווצרות פצעים רגשיים. האפשרות הבאה נוצרת כשאדם מנסה לחרוג מגבולות הנוחיות שלו, מן הסטאטוס-קוו הפסיכולוגי-סוציאלי, מן המישור הרוחבי של 'טוב לי – לא טוב לי'-  אל המישור האורכי  של עבודה פנימית, או צמיחה רוחנית, אן הגשמה עצמית.

כלומר, אדם שעובד על עצמו, (מנסה להגשים עצמו או מנסה להגיע לבגרות נפשית)  –חייב להיפצע רגשית. כי עליו להרחיב את 'כלוב הציפור' הרגשי לאזורים בעצמיות שלו שלא היו מוגשמים קודם בגלל חשש מפגיעה רגשית. ואז הוא פוגש  נושאים שנקברו שם מחמת הכאב שהם מסבים.
ואז, או שהוא נשאב לפצעים (שנחשפים בתהליך ההתבגרות הנפשית) או שהוא מפעיל את התודעה במקום הרגש. אם הוא נשאב לראשון, הפצע רק מעמיק ומדמם ביתר שאת, אך אם הוא מצליח להימנע מהישאבות לשדה המוקשים הרגשי, ויכול לראות את הפגיעה ותוצאותיה הנפשיות בצורה נייטרלית ככל האפשר  – יש סיכוי שיצליח ליצור רקמת צלקת.
מה שיוצא ממה שכתוב כאן הוא שאנשים שהתחילו את המסע של עבודה פנימית, הגשמה עצמית או בגרות נפשית – במצב של 'עדיני נפש' והגיעו לרמה כלשהי של הישג או הגשמה – אמורים להיות מצולקים. שם אחר – לוחמים. 

הם לחמו וניצחו בקרב עם הרגשות הפגועים, ('איך הם יכולים לעשות לי את זה') – ובידיהם כלי הנשק של התודעה: הבנה, פרשנות ופיענוח.
מכל קרב שבו ניצח יוצא הלוחם גבוה יותר, מחושל יותר, חזק יותר. ומכל קרב בו הוא נשאב להזדהות עם הפגיעה והכאב – הוא יוצר מוחלש יותר.
בשבטים פגאניים האמינו שאם אתה נלחם ומנצח אזי הכוח של האויב-  עובר אליך .
כאן גם הבנת הרמה הגבוהה, הרמה הנסתרת, (אפשר גם להגיד: השנויה במחלוקת) של הצלקת; אדם מצולק הוא אדם שהצליח להעביר אליו את הכוח של זה שתקף אותו.
הרמה הנמוכה של הבנת מלחמה היא סכסוך על אינטרסים ובו החלש מפסיד, הרמה הגבוהה היא הבנה שמלחמה היא מאבק על משאבים. בסופו של דבר אלה משאבים של עוצמה וכוח. ומשאב, כמו כל משאב, הינו מוגבל, ואי אפשר שיהיה לכולם את אותה הכמות. ככל שיש לאחד יותר מאותו משאב, כך לאחר יש פחות. וכשאחד רוצה יותר כוח ממה שהשני מוכן להעניק לו – פורצת מלחמה.
ומי שמנצח מקבל את הכוח של מה שפגע בו. ובזאת הופך לחזק יותר.  
הכוח של זה שנוצח – זורם למנצח. אלה חוקי הקרב הסמויים.
וממלחמה בחזרה לפצעים; ככל שעבר יותר זמן מאז שנוצר הפצע, והצלחת להפוך אותו לצלקת – כך אתה מקבל יותר כוח שזורם אליך ממה שפגע בך.
העדין יכול לשרוד בעולם אם יסתגר ב'כלוב ציפור' צר. לחילופין הוא יכול להרוס עצמו אם יכנס לתהליך של דימום פנימי והרס עצמי. שני אלה הם מה שקורה בדרך כלל לעדיני הנפש ורגישי הרשות, אך ישנה חלופה נדירה אך אפשרית; הפצוע  יכול להפוך את הפצע הרגשי למנוף למהפך פנימי; הוא יכול לצאת לקרב על ידי הפעלת נשק התודעה כנגד הכוחות הבאים לפגוע בו בעולם הרגש.
הרמה הגבוהה של עדיני הנפש ופגיעי הרגש – זה להפוך ללוחמים.  אך הלוחמה של עדין הנפש אינה כנגד זה שפגע בו, (כי זה כבר איננו), המלחמה אינה חיצונית כלל (והוא אינו לא נלחם בכוחות חיצוניים), מלחמתו האמיתית פנימה, הוא נלחם בהזדהות שלו עם הפגיעה הרגשית, לשון אחר הוא נלחם ברגשות המשתוללים והאינפנטיליים, באגו הלא מעוצב. הוא צריך לנצח את כוחות הרגש הבוכיים בתוכו ולהתעלות מעליהם. ואז ורק אז, יהיה לו הכוח להלחם את המלחמות באלה שפוגעים בו בחוץ (כוח אותו הוא שאב מן המאגר של הרגש המזדהה ומיבב). כי אחרת מהיכן יבוא לו הכוח להלחם בחוץ? רק מכוח הרגש הפגוע שעובר התמרה ומגיע לאזור התודעה ומחזק את האדם נפשית. כניעה לאנרגיה רגשית פרועה, פגועה ומיבבת  – מחלישה את האדם, התמרתה לאנרגיה תודעתית – מחזקת אותו. ככל שאדם יצליח לתרגם אנרגיה של פגיעה רגשית לאנרגיה של הבנה תודעתית, כך יתחזק.

צלקת מעידה שרקדת את ריקוד השטן, (כלומר, הלכת עם הרע, עם השלילי עד הסוף, ורגע לפני שהוא בלע אותך, נחלצת ממנו, ואז הכוח שלו עובר אליך). ואז התחברת לעוצמה של המשבר ואתה פוגש את המשבר הבא עם הכוח המותמר של המשבר הקודם. 
אדם שמצליח לא להיפגע ולא ליפול ולא להחלש אולי עדיף על פני אדם שנפגע, נפל והצליח לקום. אך זה שקם מן הנפילה, יוצא ממנה חזק ומחושל יותר. קושי ונפילה הם הזדמנות להתחזקות.
משברים יגיעו לבד, לא צריך לחפש אותם.  אחת לכמה זמן משהו יחדור, שיאיים לפורר את כל התשתיות- וזו ההזדמנות הגדולה להפוך את התשתית הפסיכולוגית מברזל לפלדה.

מי שלא נשבר עד הסוף והצטלק, לא יודע להעריך את המתנה של לחזור חזרה לחיים.
האויב הגדול של הברזל (תשתית עולם הפסיכולוגיה של האדם או היחסים) הם מים שחודרים דרך הנקבוביות (פגיעה רגשית). ברזל יכול להחליד (פגיעה רגשית גורמת לפצע רגשי). אך פלדה (פצע שהפך לצלקת) -עמידה.

קל להחליד במהלך החיים, – מעטים מגיעים לשלב פלדת האל חלד.
***

גבריאל רעם, 23.2.2009

יחסים הם חרס

יחסים הם חרס
יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

 

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

 

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

 

יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

מי 'אני'? איזה 'אני' הוא אני? והאם זה 'אני' בכלל?

סוגיית ה'אני',  היא אחד הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זו אותו אני וכו.
זיגמונט פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.
חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף, הוא בכלל טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.
הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:


'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur.  People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.
_א. אני בזמן עבר:_
זה אני שמבין עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.
_ב. אני בזמן הווה:_
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני מודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר. 
_ג. אני בזמן עתיד:_
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. והחלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.
האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למיים, והמיים יכולים להפוך למוצק (קרח).
האויר הוא פוטנציאל למיים, כפי שהמיים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.
אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.
הזהות שלך, אם כן,  היא האני ההיסטורי שלך.
כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני  פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.
חסר כאן  מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.
שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מיים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלוש. מי חסר? האש.
– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,
– מיים יש לנו, זה האני המתהווה,
-אויר יש לנו זה האני הפוטנציאלי.
-ומה שחסר זה האני של האש.
האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.
ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).
וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:
_האני הראשון אומר:_ אני הוא זה שחווה את חייו.
_האני השני אומר:_ אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות  ביחס לחייו.
_האני השלישי אומר:_ אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.
_והאני הרביעי אומר:_ אני הוא זה שבוער את חייו. 

XXX
גבריאל רעם.