ארכיון הקטגוריה: פסיכולוגיה תודעתית

קשה בחוץ או קשה בפנים?


האדם חי בשני עולמות; עולם חברתי ועולם פנימי. פעמים אנו עם אחרים פעמים עם עצמנו. כך מבחינת חלוקת הזמן והמרחב של חיינו. אך כאן ההבדל בין שני העולמות שלנו לא נגמר: גם כשהאדם נמצא בחברה הוא עדיין יכול להיות יותר עם עצמו מאשר עם אחרים. וכשהוא עם עצמו הוא עדיין יכול להיות יותר עם אחרים מאשר עם עצמו. הכיצד? ובכן כשהוא עם אחרים ומרכז הכובד הוא פנימי, זה אומר שמה שחשוב לו למשל, זה לא מה אומרים עליו, ואיך מתייחסים אליו, אלא מה יחס זה עושה לו מבחינת ערכיו ועקרונותיו הפנימיים. וגם כשהוא עם עצמו, השאלה היא האם הוא לגמרי עם עצמו, או שהוא עם עצמו דרך פריזמה של איך אחרים רואים אותו.

ובכן, הכול אכן שאלה של מרכז כובד. היכן מרכז הכובד בחייו של האדם, בחברה או בעולמו הפנימי? מהיכן הוא שואב את כוחו וזהותו? מבפנים או מבחוץ?

כשמרכז הכובד בא מן העולם החברתי, זה אומר שמה שמניע אותו ומחזיק אותו הם: מצבו בחברה, מעמדו, הפופולאריות שלו, הסטאטוס שלו, ההשכלה שלו, מצבו הכספי וכו'. וכשמרכז הכובד שלו נמצא מחוצה לו זה אומר שעוצמתו מצויה לא במרווח שבינו לבין נפשו, אלא במרווח שבינו לבין החברה בה הוא חי. וכשעוצמתו מצויה במרווח שבינו לבין החברה – נוצרת סביבו מעין קליפה קשה, שריון. ותוכו נותר רך ופגיע. ואז מבחינת חלוקת הקושי והרכות בחייו, הוא דומה למקק. שגם תוכו רך, וקליפתו קשה.

אך כשמרכז הכובד בא מן העולם הפנימי, (ערכים, עקרונות, משמעות, פעולה מתוך סיבה [ולא מתוך: 'מה יגידו'], וכו'), יש לו שלד. משהו שמחזיק אותו ותומך בו מבפנים. וכשהתמיכה פנימית, הוא כמו עלה מדרגה בסולם האבולוציה. עתה הוא שייך לבעלי החוליות.

כלומר: נמוך בסולם האבולוציה, זה קשה בחוץ ורך בפנים, גבוה בסולם האבולוציה, זה קשה בפנים ורך בחוץ. ככל שיותר נמוך (בסולם האבולוציה), כך יותר קשה בחוץ ורך בפנים. ככל שיותר גבוה (בסולם האבולוציה), כך יותר רך בחוץ וקשה בפנים.

קשה בפנים, אומר: מגובש מבחינת העצמיות שלו. רך בחוץ, אומר: פתוח אל העולם וזורם אליו.

קשה בחוץ אומר: סגור לעולם ולחיים. רך בפנים אומר: חייו הפנימיים עדיין בתהליך של עיצוב וחיפוש זהות ברורה.


באדם קיימות שתי פאזות. פאזה גבוהה ופאזה נמוכה. הפאזה הגבוהה משולה למטוס שאמנם יכול לנסוע על הקרקע, אך קיומו והתכנון שלו הם לא עבור הפאזה הנמוכה, של נסיעה על המסלול, אלא עבור הפאזה הגבוהה, של טיסה בשמיים.

הפאזה הנמוכה, היא גם שלב אחד מטה בסולם האבולוציה. והיא מקבילה לשלב חסרי החוליות.

הפאזה הגבוהה היא השלב הייעודי לאדם כאדם, שלב אותו הוא איבד. הוא זוחל על מסלול ההמראה של חייו, במקום להמריא.

(הפאזה הנמוכה, היא פאזה של החלק הזוחל שבו, לא החלק הממריא. החלק הממריא שבו היא הפאזה הגבוהה).

בפאזה הגבוהה, עליו להישען על מה שחי בתוכו ולא על איך החברה מקבלת, או לא מקבלת אותו.

בפאזה זו ערכיו פנימיים ולא חברתיים.

בפאזה זו, המסכה החברתית נושרת, על מנת לפנות מקומה להצפה פנימית של הנפש.

בפאזה זו, הרעש והעסקנות כלפי ומן העולם – מפנים מקומם לשקט נפשי ושלווה פנימית.

בפאזה הגבוהה העקרונות והנפש הם שנותנים לו את הכוח.

ובפאזה הנמוכה המסכה החברתית והסטטוס החברתי הם שנותנים את הכוח.


בפאזה הנמוכה, הרגש והאינטלקט יוצרים קרום בלתי חדיר בין האדם לבין העולם. יש כאן פרדוקס; כשמרכז הכובד חיצוני, האדם מוגן מפני העולם אך גם סגור אליו. והפרדוקס במצב זה הוא שאתה מוצא עצמך סגור לזה שהוא מרכז חייך: החברה.

בפאזה הגבוהה הנפש והתודעה יוצרים מרכז כובד בלתי משתנה. שמאפשר לו להיות פתוח אל העולם. רק כשיש לך מרכז כובד פנימי, אתה יכול להיפתח לעולם. (כי גם כשמשהו חודר אליך פנימה, ואתה אפילו מתרסק, עדיין יש לך את היכולת להשתקם מבפנים, כי יש לך ליבה פועמת בתוכך.


בפאזה הנמוכה, הרגש והחשיבה מתקבעים; הרגש על ידי מנגנוני הגנה והדחקות, והחשיבה על ידי שינון, ראציונליזציה ואינטלקטואליזציה.

ברמה הגבוהה,הרגש והחשיבה מתגבשים. הרגש מתאזן ונרגע. החשיבה מוזנת על ידי האינטואיציה. והופכת לפוריה ודינמית.

בפאזה הנמוכה הרגשנות והאינטלקטואליות – סוגרים אותנו לעולם וכולאים אותנו במעגל סגור של האגו.

בעוד שבפאזה הגבוהה החיבור בין הנפש והתודעה פותח אותנו לעולם ויוצר רצף אחד, מן הנפש – אל העולם והחיים.


בפאזה הנמוכה אתה חסר חוליות. זוחל את חייך.

בפאזה הגבוהה אתה בעל חוליות, בעל פוטנציאל תעופה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.5.2005

 

על דמונים פנימיים

אפשר להסתכל על הרובד הפסיכולוגי נפשי של האדם בכל מיני אופנים ומכל מיני זוויות. אופן בלתי שגור יהיה להביט אל חייו הפסיכולוגיים נפשיים כאל פונדק. מלון, או יותר נכון בית יולדות. חייו הפסיכולוגיים והנפשיים של האדם יכולים להוליד, לאכסן, ולהצמיח – חיים.

אם אדם מוליד בתוכו רגשות חיוביים, בדרך כלל הם מובעים החוצה. אם מה שנולד זה רגש שלילי, אז ישנה בעיה הגדולה. והיא מתקיימת לגבי הביטוי של הרגשות השלילים. שהרי ישנן נורמות וישנם איסורים לגבי מתן ביטוי לרגשות שליליים, במיוחד אם זה יכול לפגוע במישהו. ויש גם את החשש לבטא דברים שליליים כלפי מישהו מסויים שהיווה את הטריגר לכך.

אז לעיתים קרובות הרגש השלילי מודחק, דהיינו נכלא בתת תודעה.

למשל, אדם כועס על הבוס שלו, ובמקום להגיד לו שהוא כועס עליו, במקום לתת לכעס לצאת אל העולם הגדול ולהתמודד, הוא מחזיר אותו בחזרה לכלא של תת-התודעה ושם הוא ממשיך לכעוס בפנים (לא מבטל את הכעס), ואז אפשר להגיד שהוא מחזיק בתכו משהו חי, שלא מקבל חיי חוץ, אבל כלוא בתת תודעה של האדם. לאסיר הזה, לגוש הרגשות השלילי הזה בתוכנו ניתן לקרוא בשם: דמון. מעין רוח רפאים שלא מקבלת חיים ומבעתת את האדם מבפנים. 

רגש שלילי הופך לדמון ברגע שמתכחשים לו, מדחיקים אותו וזורקים אותו לתת מודע.

כדי שיחיה בנו דמון צריכים להתקיים שני תנאים עיקריים, האחד שיהיה בנו רגש שלילי שאיננו מבטאים. תנאי שני הוא הזנת הרגש הזה; נזכרים בו, מטפחים אותו, נותנים לו דלק. דמון לא יכול להתקיים ללא תזונה סדירה. שזה מחשבות אודות מה שהודחק.

האדם אמור ליצור חיים בתוכו ולבטא אותם החוצה, בין אם באמנות בין אם בתקשורת אנושית. אם האדם יוצר חיים ולא נותן להם לחיות הוא בורא בתוכו כוח שטני. כוח בריא יוצא החוצה, כוח חולה נשאר כלוא ומרעיל מבפנים. אפשר להגיד כי  כוחות בריאים מצייתים לאלוהים, כוחות חולים, דמוניים  -מצויים תחת השפעה שטנית.

דמון יכול לחיות באדם שנים, כל עוד הוא מוזן. אך או ואבוי ברגע שדמון שחי באדם שנים מקבל ברגע אחד של חולשת דעת או כעס מעוור – אפשרות להתפרץ החוצה. ואם כמה דמונים מתחברים ויוצאים בבת אחת החוצה, יכולה להיווצר שואה.

***

גבריאל רעם, 10.4.2009

 

תאורית השעיר לעזאזל

שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

                          השעיר לעזזאזל במקרא

 

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב.
ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם.
זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.
אדם כזה, מועד לשמש צינור ניקוז אידיאלי לבית מלא המתחים, למשפחה הבעייתית, לקבוצה הלא מלוכדת וכו'.
באוויר מרחפת  האשמה, אשמה מחפשת בית, אחר מישהו שיקבל אותה  ויכריז עליה: ''זאת שלי''.
ובזה הוא הופך לקורבן.
ואז הוא הולך דרך חייו כשכובד האשמה מונח על כתפיו הצרות. תחושה עזה של: 'אני לא בסדר'. ועם נטייה עזה להעניש עצמו בדרך זו או אחרת.
ואם בשלב זה לא יחלץ מישהו להילחם עבורו ולהראות לו שמה שנראה ככתמים של בושה, אינו אלא מרגליות ואבני חן של נפש שעולה על גדותיה, הוא ילך ויהרוס עצמו, דרך תסביכים, פסיכוזות ודיכאונות.
(ברגע שהחוליה החלשה בארגון, קבוצה, חבורה או משפחה – נשברת ומוכנה לקחת על עצמה אשמה – ישנה הקלה (לא מודעת לחלוטין כמובן) בקרב הרוב הנורמטיבי).
והפרדוכס בכך הוא שדווקא צינורות הניקוז הם בעלי שאר הרוח, הרגישים והמעודנים שבינינו. הדעת נותנת כי כדי להיות צינור ניקוז למי שופכין, על האובייקט או האדם להיות גס או ברמה נמוכה. והנה כאן זה ההיפך.
וזה אומר משהו על פרצופה של החברה. שמגדלת פרות במכלאות ומחראות, מפרידה עגלות מהוריהן תוך כמה שעות, (למרות געיות הבכי של הפרות שזה עתה המליטו) ומתאכזרת לתרנגולות שמבלות כל ימיהן בכלובים צרים, כדי לקחת מהן את הביצים. פירוט בכתבה הבאה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807145
הורגת אפרוחים זכרים על ידי כך שהיא נותנת להם להיחנק בערימה אחת גדולה. ועוד ועוד. אבל על האריזות תמיד מופיע טבע, ירק ופרות מאושרות באחו.
אותה חברה מסוגלת גם מסוגלת לקחת את הרוחניים ובעלי הפוטנציאל הנפשי הגבוה ולהפכם לשעירים לעזאזל, לצינורות ניקוז.
ואותם אלה שהפכו לצינורות ניקוז יעשו זאת בתנאי שהם מסכימים לדעת הרוב שמה שמיוחד בהם, אינו מיוחד אלא מקולקל, מה שיוביל אותם להטיל ספק בעצמם. ובכך ירשו ל'אני לא בסדר' לשכון בתוכם.
ברגע שהם יפסיקו להטיל ספק בעצמם, אלא יראו עצמם דרך העין הטובה, שרואה את החיסרון החברתי כיתרון נפשי, יתחילו להפסיק להרוס את עצמם.
למעשה בכל קונסטלציה; חברתית/קבוצתית/משפחתית – ישנה פונקציה תפקודית חשובה לעדיני הנפש; הם מועדים לנקז דרכם את המטענים של אנטגוניזם, עוינות חיכוכים וכו', של הרוב הנורמטיבי.
בימים עברו החברה הפגאנית והפרה-פגאנית הקריבה קורבנות אדם כדי ל'שכך את זעם האלים' ולעשות את חייהם טובים יותר. בדרך כלל אלה היו בתולות או ילדים רכים בשנים, (כאילו שהקרבת הטהור תכפר על חטאי הפחות טהורים). מאוחר יותר זה נהיה פחות אכזרי והסתפקו בהקרבת בעלי חיים (שעיר זה תיש, שעיר לעזאזל).
ישנן 2 דרכים בהן יכולה הקבוצה/הארגון/המשפחה וכו' לנהוג באדם בעל שאר רוח. דרך אחת היא, כאמור, לכוון כלפיו אשמה ולשים עליו תווית של לא יוצלח, ואז הוא כבר בדרך להשמדה עצמית דרך  אימוץ האשמה של: 'אני לא בסדר'.
הדרך השנייה היא לראות בו את המיוחד, נעלה, ואולי אפילו כדרך גאולה לרבים, דרך משאבי הנפש והרוח שאותם יחידים נושאים עימם.
כמובן שלשם כך על אותם יחידים להיות אמנים, סופרים, מחזאים מוכרים. אך אם לא הצליחו בשדה האמנות יהיה מאוד קשה לאחרים להמשיך ולהתייחס אליו כאל מיוחדים.
בתי חולים לחולי נפש מלאים באנשים שבראשית דרכם היו בעלי שאר רוח פוטנציאלי אך לא עמדו בלחץ הסביבתי להיכנע, להישבר, לצאת נגד עצמם. ואז הם פשוט קרסו בתוך עצמם, הגבולות שלהם (הפנימיים והחיצוניים) לא עמדו במעמסת האשמה של 'אני לא בסדר'.
בהעדר אנשים שיתייחסו אליו כאל מיוחד, (ובזאת יסירו את נטל האשמה מעליו) לא נותר לו אלא לצאת נגד עצמו ולהכריז על עצמו כלא שווה, כזיבורית ושוליים של הכלל הנורמטיבי.
לכן כה חשוב שעדיני הנפש לא יסכימו בשום פנים ואופן 'לבדוק את עצמם', להפנים את המלים: ''אני לא בסדר'', עליו להחזיר את האשמה לחלל האוויר כדי שאלה שהם פחות עדיני נפש ישברו את הראש מה לעשות עם נטל האשמה שכל הזמן מסתובב באויר.
אם יש פחות מידי אנשים שמוכנים לקחת על עצמם את האשמה (דרך אגב, זה גם יכול להיות אויב של מדינה, או היהודים שבמשך כל הגולה שימשו כצינור ניקוז וכו' , או מפלגה מסוימת) – אנו נמצא כי הקיטוב באוכלוסייה בין: שמרנים, או קפיטליסטים, ימניים, או לאומניים, ובצד השני את הליברלים, השמאלניים וכו'. ילך ויחריף.
אינדווידואלים רבים בעלי שאר רוח מצאו דרך להיפטר מנטל האשמה והם מצטרפים לקבוצות ליברליות כגון 'צער בעלי חיים', 'הירוקים', סוציאליסטים וכו' ושם הם לוחמים את המלחמה האידיאולוגית של הקבוצה אליה הם שייכים. ואז האשמה תתפזר בין רבים אחרים והוא יכול לקבל מקבוצת השייכות שלו זהות וגיבוי, שלא יאפשרו לו לצנוח ל'אני לא בסדר'.
וכך יוצא שהמצב הוא שהרוב נמצא בחילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים (למשל: קפיטליסטים וסוציאליסטים) ובתווך ישנו מיעוט בעלי נפש גדולה עד ענקית שלא מצטרף לפלג ההומניסטי/ליברלי – ובזאת לא מוכן לוותר על הייחוד האינדווידאולי שלו, ואז לא נותר לו אלא לקחת על עצמו  את האשמה באופן אישי. מה שאומר שבמהלך חייו ינוע בתנודות לא שוות, בין לחוש מיוחד ובעל שאר רוח, ובין להרגיש אשם ו''אני לא בסדר'' . מה שאומר: חיים של סבל וסטיגמה עצמית.


גבריאל רעם , 5.9.2012

הנאורוזה, כפנס מאיר

 

יש לנו בעיה להבין את המציאות. הדברים אינם פשוטים כמו שהם נראים והדרך להבין אותם היא לקחת בחשבון שיש מציאות חיצונית שהיא גלויה ורציונלית ויש מציאות פנימית, מציאות של חיי הנפש. אך יש זיקה בין השתיים; במציאות החיצונית קיימים רמזים שמוליכים למציאות חיי הנפש. את הרמזים האלה ניתן לפצח על

ידי כך שאנו מתייחסים כמעט אל כל מה שאנו פוגשים במציאות החיצונית כאל מטאפורה, או סימבול. ואם ננסה לראות את הדברים לא כמייצגים את עצמם אלא כמשהו שנמצא מעבר להם, נוכל לקבל מושג על המציאות הפנימית. הסימבוליקה היא ייצוג למשהו שקיים בדרך כלל בממד הפנימי של הנפש. רואים זאת ביצירות ספרות, שבהן העלילה החיצונית היא אך מטאפורה למסע ולדרך שעוברות הדמויות בתוך עצמן, בממדי הנפש שלהן.

הדרך להגיע למציאות של הנפש, לרמת המטא, היא, אם כן, דרך ראיית המציאות כמשל והנמשל היא המציאות הפנימית, המציאות של חיי הנפש שלנו.

כשרואים דברים המופיעים במציאות החיצונית דרך העיניים של המציאות הפנימית, בדרך כלל מתרחש היפוך; מה שנתפש לא טוב במציאות אחת נתפש חיובי דרך עיני המציאות השניה, ולהיפך.

דוגמא אחת לשימוש במטאפורה כדי להבין מציאות פנימית, מצוי במסה קודמת שהתפרסמה כאן בשם: "שעירים לעזאזל – כביבי שופכין", שם פוגשים את דמות העבריין, לא כסתם אדם שהגורל או המיצוב הסוציואקונומי התאכזר אליו, אלא כאל דמות שיש לה חשיבות ומשמעות סימבולית, היא מייצגת חלק באדם שבחברה השפויה אין לו ביטוי. ברמה השטחית של פני הדברים הוא סתם עבריין, אך ברמת המטא יש לו משמעות סימבולית לגבי הדימוי העצמי של האזרח הקטן, כי בעצם קיומו של העבריין, האזרח הקטן מרגיש צח ונקי, כי הנה יש מישהו שהוא באמת רע ולא רק בדמיון. ואז הוא יכול להמשיך בחייו הקטנים. כך שברמה הסימבולית קיומו חשוב ביותר לחברה כדי שתמשיך לשמור על הדימוי של חברה שפויה ונאורה.

ומן העבריין לדוגמה נוספת: נאורוזות. כפי שבמציאות הנסתרת העבריין משמש בפונקציה נוספת שמשרתת אותה, כך גם לגבי הנאורוזה. ברמה החיצונית היא משהו שמפריע לנו לחיות טוב, וברמת המטא (שאליה מתייחסת התיאוריה החריגה) הנאורוזה היא דווקא מה שמאפשר לנו בכלל להיות מסוגלים לחיות בחברה הזאת.

ולא זו בלבד אלא שבה גם טמון הגרעין למשהו אחר.

ולפני שנפתח רעיון זה, מן הראוי להגיד שהמטווה הדינמי של התיאוריה הבאה לקוח מתחום הידוע כגדוש בתיאוריות חתרניות: האנטיפסיכיאטריה. תיאוריה זו כוללת הוגים כמו:

תומס סאס, ר. ד. ליאנג, גרגורי בייטסון ועוד.

ובכן אם נתמקד ברעיון הנאורוזה הרי שהאמת היא שאולי בניגוד למה מקובל לחשוב, לא רק שלא שם (בנאורוזות הנפשיות) טמונה הבעיה האמיתית של האדם הסובל. ולא זו בלבד אלא שאולי בכלל הנאורוזה היא לא הקללה – ממנה יש להיפטר – להפך, שם טמון הסוד, אודות ההצלה… אם נתבונן מקרוב בנאורוזה שלנו, בעיוות הפסיכולוגי – בהפרעה הנפשית – נמצא בה עצמה את הדרך הייחודית אותה מצאה המערכת התת הכרתית שלנו כדי לשרוד בקיום. כך שהגאולה האישית שלנו לא תבוא מהסטת הנאורוזה, אלא מן השימוש בה, ככלי שיעזור לנו למצוא את מקומנו בעולם. ואת מקומנו בתוך עצמנו.

להשתמש בהפרעה, בעיוות, בנאורוזה הנפשית כפנס מאיר.

השיטות הפסיכולוגיות (וגם האלטרנטיביות) – מנסות לעזור לאנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אנשים עם משהו שמפריע להם (נקרא לזה כאן: נאורוזה) והמטפל מנסה לרפא, או להחליש את האחיזה, או להיפטר מן הנאורוזה הזו. אך אולי הנאורוזה היא פחות הבעיה האמיתית ויותר הדרך היחודית שמצא האדם הרגיש בכדי להתמודד עם עולם קשה, המנוכר לנפשו של היחיד הרך והאובד.

הדרך בה מתמודד אותו יחיד רגיש – היא על ידי פיתוח של נאורוזה. הנאורוזה או הבעיה הנפשית, היא חטיבת הביניים שהצמיחה תת התודעה של אותו אדם – כדי לאפשר לו לחיות בעולם מבלי להיבלע בו – מחד, ומבלי שתיטרף עליו דעתו – מאידך. ואם אדם לומד את הנאורזות שלו – הוא לא לומד את הבעיה הנפשית – אלא את הדרכים שמצאה תת התודעה שלו להתמודד עם הבעיות.

אילו לא הייתה לאדם הרגיש והמיוחד – נאורוזה – הבעיה עימה הוא נאלץ להתמודד הייתה משתלטת עליו, ולכן, קיומה של נאורוזה הוא עדות לכך שהצליח להתמודד ולחיות עם משהו המאיים עליו.

למה הדבר דומה? לזיהום שפושה בגוף דרך פצע. הגוף שולח תאים לבנים שעוטפים את החיידקים המזהמים, ואז נוצרת מוגלה. (המוגלה היא כאן משל לנאורוזה כמובן). ואנו יודעים שאין אנו צריכים לתקוף את המוגלה, היא רק תוצר חיובי של מערכת שהצליחה להתמודד עם זיהום. אנו יודעים שעלינו לברך על המוגלה, היות והיא סימפטום להצלחת המערכת. אם לא היינו רואים שום סימפטום כמו מוגלה, האדם היה ממשיך בחייו, ואז נפטר מן הזיהום (ללא שהיו סימנים חיצוניים לכך).

מחלה היא לא הבעיה, מחלה (או נאורוזה, במקרה זה) היא הדרך בה הגוף מתמודד עם הבעיה. הדרך בה המערכת מאזנת לחצים עם מה שתוקף אותה. זו שטות לכרות את הראש לשליח. להשמיד את הסימפטומים, שהרי הם רק שיקוף של מאמצי התמודדות, הם לא, הם לא, הבעיה האמיתית!

נכון לפעמים הנאורוזה לא מספיקה ואז האדם מקריב חלק מראיית המציאות שלו ומתפתחת פסיכוזה, שיכולה להביא אף לניתוק מן המציאות. אך זה קורה רק כשמה שהמח מתמודד מולו הוא עצום מידי מול העוצמות הנפשיות שעומדות לרשות המוח. וגם עצם הופעת הפסיכוזה אינה אומרת שהפסיכוזה היא הבעיה. ותרפיה פסיכולוגית,

(שמבחינה זו, כאמור, אינה שונה משיטות תרפויטיות אלטרנטיביות), מנסה כאמור 'לטפל' בכשלים הפסיכולוגיים דרך מחיקתם אך זה יגזול מן האדם את הכוח והמוטיבציה לחתור לקראת מפגש עם מהותו מחד, ולקראת מפגש עם מציאות החיים כמות שהיא -מאידך (במילים אחרות: להתעורר). המוטיבציה הזו של האדם,

נמצאת בדיוק בתוך אותו הדבר שגרם לנאורוזה, לעיוות, והוא אותו הדבר שגרם לחיים הפנימיים של אותו אדם לישרוד בעומדו בפני חולאיי התרבות הדומיננטית.

כלומר בתוך הנאורוזה הזו, בתוך העיוות – מצוייה הגנטיקה, מצוי הצופן והסוד של האדם, למצוא דרכו בעולם ולשרוד בו.

על פניו נראה אם ישנן' נוסחאות' כלשהן, בעזרתן ניתן להפוך להיות 'טבעי', קרי: שבעזרתן יכול אדם לבטל את הנאורוזה שלו ובכך לשנות את ההיסטוריה שלו,  עבור עיצוב מחדש ולהיות 'טבעי' ושליו לאחר שהנאורוזה שהטרידה אותו נעקרה מן השורש – הרי שאז הכל יהיה בסדר: הוא יהיה מקובל ומסונכרן למערכת שבה הוא חי. אבל הבעיה האמיתית היא שהמערכת עצמה היא לחלוטין בלתי טבעית ובלתי מתקבלת על הדעת! כלומר: אם אדם 'הורג' את הנאורוזה שלו, (והנאורוזה היא היא שאפשרה לו להסתגל לעולם חברתי בלתי טבעי ומעוות), הרי אז הוא הופך להיות סינכרוני וטבעי לתרבות שהיא עצמה אינה טבעית ביחס לטבע האדם. ואז מה

שאנו מקבלים הוא חסימה של האפשרות של אותו אדם להיות טבעי ואמיתי לעצמו. ישנה דרך לאדם להיות. אך בני האדם – כחלק מחברה – איבדו את הדרך הזו. עבור האדם כאינדווידואל שלא רוצה לאבד את הייחוד שלו כאדם – אין דרך אחרת להיות בן- אנוש אלא זו: ללכת לאיבוד מרצונו ולעצב גורלו עם גלעין  אינדווידואליות שלו – כלפי היקום הנצחי ולא דווקא כלפי חברה ותרבות זו או אחרת. הדרך לחיים אותנטיים-מוגשמי פוטנציאל תמיד עוברת דרך אינדווידואליות, זוהי הדרך היחידה.

האדם מיום היוולדו נחשף למכבש האדיר של התרבות, המבטל כל דפוס אורגני ומבקש לבלוע את האדם אל תוכו. ואם האדם מצליח – בכל זאת – להחזיק משהו בתוכו שהוא אמיתי, אותו דבר יהיה בבחינת קשר שאינו ניתן להיפרם על ידי המימסד הפוליטי והחינוכי השולט.

אותו קשר יתגבש ויופיע ככאב, בעיה, נאורוזה. את הכאב הזה, את הנאורוזה הזו על האדם לאמץ, להכיר בה כילד לגיטימי ורק אז יוכל לגדול ולצמוח, מבחינה אישית ורוחנית. השיטות הפסיכותרפויטיות לסוגיהן מבקשות לסייע לאדם להיפטר מהכאב הטורדני; מהנאורוזה, ולבוא חזרה אל חיק המימסד החברתי – האוהב, הרוצה את האדם בתוכו כאזרח בריא, נורמלי ובעיקר: מתפקד. אך גם אם זה נעשה, עדיין נותרה סוגית האמת האישית והקיומית שלו כאדם, וזו לא בהכרח נפתרה עם טיפול מוצלח בנאורוזה שלו.

כדי לחשוף את האמת הקיומית שלו, על האדם להתבונן בכאב, להתבונן בסיבת קיומו של הכאב, במקורותיו, לנסות להיות אמיתי לכאב – משום שהאני האמיתי שלו הוא הוא שגידל את הפצע הכואב כדי להגן על עצמו מפני החוץ. הכאב הזה צריך להיות עבור האדם הפנס שיראה לו את דרכו היחודית, אל החיים. משום שאם לא ימצא את דרכו שלו, האחת והמיוחדת לו, הוא לעולם לא יגיע לשם.

הדרך למצוא את מקומנו בעולם אינה על ידי לימוד העולם, אלא על ידי מציאת דרכנו הייחודית, הדרך האופיינית רק לנו ואותה נמצא – כאמור- על ידי אימוץ הכאב שהחיים גרמו לנו. בכאב, בחולשות, בנאורוזה – בהן טמון האני האמיתי.

מהו הכאב הזה? הכאב הזה הוא הקוד האינדווידואלי, בו טמונה המשמעות האישית שלנו. ועל כן אסור להיפטר ממנו. להיפך, צריך לשפוך על הכאב, החולשה  הנאורוזה אור חזק. אם אנו מרשים למישהו לעצב אותנו מחדש, למחוק את ה'הפרעה' שלנו, אנו מרשים לו למחוק את הקונפיגורציה היחידה שנותנת לנו מושג כלשהו לגבי מי אנחנו, מה אנחנו, ומהי דרכנו להגיע לחיים אמיתיים. ישנו משהו בגלעין הפנימי שלנו, שהוא אנו. כל דבר אורגני חי במרכז של עצמו, חוץ מבני אדם מתורבתים. שעברו תהליך של תירבות ונירמול חברתיים טוטליים למדי. וככל שאדם חשוף יותר ללחצים, לענישה, כן יתרחק יותר ויותר מן המרכז הייחודי הפנימי שלו. ולעומת זאת, ככל שאדם מתקרב אל המרכז של עצמו, ככל שיחיה שם יותר, כך יוכל לשלוט יותר בחיים. כי בתוך הגלעין הפנימי מצויים הקודים והקונפיגורציות של הישות שלו עצמו. כאמור, רוב בני האדם נעו הרחק מן המרכז שלהם, משום שהיו חשופים ללחצים חיצוניים ולטראומות שבאו מבחוץ. הכאב והנאורוזות הם מה שהאדם יכול היה להשתמש בהם כהתנגדות – במאבקו נגד הסטתו הרחק מן המרכז של עצמו.

ועל כן, כדי להשיב את האדם אל המרכז של עצמו, יש להעיר ולהאיר את הכאב והנאורוזה והעיוות, כי הם בבחינת סימני-דרך, רמזים, קריאת כיוון, מצפן. באמצעותן ניתן לאתר היכן האדם נתקע ולא יכול לזוז, (משום שחשוב לו להיות קרוב למרכז של עצמו – למרכז חייו הפנימיים).

אדם, בעיקר אם הגיע כבר לערוב ימיו, אם אין לו בתוכו שום נאורוזה, שום כאב – קרוב לודאי שהוא אבוד לעולם ואבוד לעצמו, נע במעטפות החיצוניות בלבד. כי מן הסתם הקריב את עצמו לטובת כאן ועכשיו מסולף ומעוות. התרבות שאנו חיים בה – חולה. ומי שנבלע על ידי העטיפות החיצוניות – של פוליטיקה, חברותא, נסיעות, תקשורת המונים וכו' הוא אדם שהלך לאיבוד בתוכן. ומי ש'הצליח לפתח' בתוכו נאורוזות רבות ונותר עם הנאורוזות – גם הוא אבוד, אבוד בתוך הנאורוזות, (לא בתוך העטיפות החיצוניות של הקולקטיב החברתי). אך בסופו של דבר – שניהם לא טובים; זה אובדן וזה אובדן. שתיהן דרכים של הליכה לאיבוד: האחת בתוך הקולקטיב שבחוץ והשניה – בתוך הנאורוזות. אך קיימת גם דרך לחזור מ'ללכת לאיבוד' והכוונה לדרך שלישית: להחליש את אחיזת הקולטיב ולהתבונן בנאורוזה. לחזור חזרה אל המקור שממנו האדם בא, אל העצמיות האינדווידואלית. ומבחינה זו קל יותר לאדם הנאורוטי לחזור למקור של עצמו, מאשר האדם החברתי, כי לראשון יש קוד, לשני יש בית כוזב ואין לו קוד. הנאורוזה עשויה להראות לנאורוטי את הדרך, (כי יש בה קוד) ולשם כך הוא צריך למסע של התוודעות עימה.

צריך לחזור פנימה, כי הקולקטיב החברתי דומיננטי מאוד ולא ממש נותן צ'אנס לדבר שיצמח בפנים. הקולקטיב הזה משתמש בכולם ואינו יוצא מן הכלל. גם  מצליחנים, המפורסמים, העשירים – גם הם (ובעיקר הם) משומשים על ידי התרבות של הקולקטיב, תרבות השווה לכל נפש, ותרבות המשווה כל נפש, כדי שתתאים למיטת הסדום של ערכיה. תרבות בה כולם סוגדים לטלוויזיה, לשירי הפופ, לחדשות, לכתבות בעיתונים ולחינוך ההישגי, או סוגדים לידע, השכלה, קידום והצלחה כלכלית ומעמדית. – וכל אלה, בתורם, פונים אל הכללי שביחיד ואל כולם כאילו כולם חושבים אותו הדבר, ומתנהגים באותו האופן. (מה שבהכרח מביא את הדברים למכנה משותף נמוך גם אם מדובר במעמד סוציואקונומי גבוה).

ואלה במעמד סוציואקונומי גבוה שבויים בידי הקולקטיב בדיוק כמו קהל השבוי באופרות סבון ומנגלים בככרות העיר, כי הם סוגדים להצלחה וההצלחה היא הצלחה בקנה מידה חברתי, ומי שהצליח זה אדם שעשה בדיוק מה שנורמות התרבות השלטת תבעו ממנו. ובכך הפך את עצמו לקליפה ריקה, כי מאחורי עורו, במקרים רבים, אין דבר. התוך נשאב, החיים הפנימיים נשאבו, הוא משרת מטרות חיצוניות, חומרניות. מבחינה חברתית הוא נראה ומתנהג כאזרח מהוגן, פרודוקטיבי, משכיל – נורמלי. אך בתוכו, אין הרבה.

מהותו הפנימית והיחודית (ה'הארד דיסק'), נמחקה (או לא נכתב עליה כמעט כלום) מזמן, או טושטשה כך שקשה להבחין שהיא בכלל קיימת.

אך ישנם כאלה, שקשה להם להירתם לתלם ועוד להצליח בו. הם כל הזמן נופלים חזרה, יש בהם מעין תבנית לוזרית: הציונים שלהם נמוכים (למרות פונטציאל שיכלי גבוה). בעבודה הם לא זוכים להערכה, לא מתקדמים ואפילו נזרקים ממנה כעבור זמן. גם עם בני המין השני יש להם בעיות (מין אהבה). בקיצור כתוצאה מכל הפאשלות הללו הם פונים לחפש 'מה לא בסדר' בהם עצמם, והם נופלים על הנאורוזה. ואדם כזה בא למסקנה כי מה שמפריע לו לחיות חיים נורמליים, להצליח בחיים – זה משהו שדפוק בו, במילים אחרות: הנאורוזה. את העולם ומה שיש בו הם תוכנתו לראות כמשהו נורמלי תקין, רוב האנשים בו מתפקדים כנורמליים שיש להם

תקנה, בעוד שבהם – משהו דפוק. ולא יעלה על דעתו של אותו 'דפוק' שהדבר הנפשי ממנו הוא סובל, היא דרכה של התת תודעה שלו להסתגל לחברה דפוקה ויחד עם זאת לשמור על קוד של עצמיות כלשהי. ומה שהכי קשה לתפוס לגביו הוא שעליו לחיות עם הנאורוזה שלו! לא לבטל אותה, כי בתוכה שמור הקוד של עצמיותו,

של האינדבידואליות שלו, המפתח שלו הוא להיות בקשר עם עצמו ועם העולם בו הוא חי. אך לשם כך עליו למצוא את הקוד בתוך המחסום הרגשי ואם הוא מצליח בכך הוא עושה קפיצה אדירה, קפיצה קוואנטית. אך החברה בה אנו חיים אינה מעוניינת באינדבידואליות שלו. זה דבר חסר שימוש וחסר תועלת לחלוטין מבחינתה. אינדבידואליות טובה אך ורק לצורך האדם עצמו וחייו האישיים. אך החברה האנושית הפכה למטרה בפני עצמה ומאמציה מכוונים לשימורה ופיתוחה. והיחידים החיים בה – או שמשרתים אותה או שהם מיותרים.

בעצם העובדה שיש באדם מסויים נאורוזה או כאב נפשי, בה עצמה אין אות לכך שהאדם אדם רע יותר או טוב יותר, אלא היא בבחינת אות לכך שהוא עדיין לא הלך לאיבוד בתוך המטווה החברתי השולט, (כי כנראה מעמסת הרגישות והאיכות שלו לא נתנו לו להיבלע ללא מאבק וללא פצעים). אדם עשוי להיות אדם 'טוב יותר' רק אם הוא מצליח לשחרר מתוך הנאורוזה שלו את האנרגיה היצירתית עימה הוא יכול לצמוח כאדם ולהביא את הפוטנציאל האישי שלו לכלל מימוש.

וזאת יעשה אם הוא מבין ומשכיל להבין שלנאורוזה שלו יש סיבה ותכלית. רק אם אינו מבטל את עצמו בגלל הנאורוזה, ואם הוא נחוש בדרכו להגשים את עצמו, (לא למרות וללא הנאורוזה, אלא יחד עמה ובגללה…).

יתר על כן, אדם הנושא בתוכו פונטציאל יצירתי ונפשי אמיתי – היות והוא חי בתרבות כמו שלנו – חייב לשאת בתוכו את הנאורוזה.

לעומתו – אדם שהתרבות השלטת הצליחה לאכול אותו כליל, אמנם לא נמצא בו שמץ של נאורוזה, אך גם לא שמץ של אינדווידואליות.

וכך, הנה הפרדוקס; כדי להיות אדם אינדבידואלי, אך גם מצליח, בתרבות של היום, האדם חייב לשמר בתוכו -אפילו בסודיות – עכבה או בעיה נפשית כלשהי. אך זה קשה מאוד, כי כאמור, ברוב המקרים, כשאדם מתקבל על ידי התרבות, והוא מצליח בה, קשה להניח שהצליח לשמר בה אינדבידואליות נעדרת הפרעות. רב הסיכויים שאם אין לו הפרעה, מן הסתם כנראה נבלע על ידי התרבות השלטת לחלוטין.

ובמקום עצמיות הוא מחזיק במשהו דמוי עצמיות, הוא מחזיק בזהות המבוססת על מסכה או פנטסיה כלשהי – שמה שמשותף לשניהם זה הניסיון לבנות את האישיות בהתאם לתכתיבים חיצוניים.

אנשים רבים חסומים לגבי העצמיות שלהם, כי הם מבוססים בפוזה החברתית. ואלה הרגישים מביננו, נאלצים לפתח נאורוזה, הפרעה, כדי לחיות עם המפלצות שהם מוצאים ברבדי החברה שמקיפה אותם.

ככל שאדם רגיש יותר, הוא זקוק ליותר 'בולמי זעזועים' – כפי שגורדייף קורא להם, 'בולמי זעזועים' – שכל תפקידם לאפשר לאישיות הרגישה לחיות עם מה שחי באנשים שסביבו, להתחבר לתאוות השררה, לחמדנות, לכוחנות, לסיאוב, ועוד… שכל כך קיים מתחת למסווה הזעיר בורגני המהוגן של החברה האנושית. ההפרעה אם כן היא כאמור כלי הסתגלותי וככל שאדם רגיש יותר, כן תהיינה ה'הסתגלויות' חריפות יותר.

נוכח המציאות הזו, הכלל הראשון הוא: לקבל את ההפרעה ולקבל את העובדה שההפרעה הנפשית היא אתה עצמך האמיתי. וזהו הדבר הקשה היותר. החברה האנושית מפתחת באמצעות התחרותיות את רעיון המושלמות וכולם מסביב מתנהגים באופן נורמטיבי; מדחיקים את הרצונות והמשאלות האמיתיים שלהם אל מתחת לשטח ולשטיח ומתנהגים כצפוי וכנדרש. אך זוהי כמובן התנהגות קונפורמית. אדם צריך לנטוש את הרעיון המסולף של מושלמות, כביכול. את ההתנהגות

הזו כאילו הכל בסדר, החיים נורמליים, והחברה נורמלית – ולאמץ את ההפרעה המגבילה אותו והמפריעה לו כמכשיר בדרך היצירתית לחופש וההגשמה האישיים.


——————————————————————————–

A man should not strive to eliminate his complexes, but to

get into accord with them; they are legitimately what

directs his conduct in the world.

זיגמונד פרויד

 

——————————————————————————–

מסה זו לקוחה מן הספר: "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות.2006

 

על: הפתי והפיתוי

ספר משלי הוא אחד מספרי החוכמה של התנ"ך. מופיעים בו כמה סוגים של בני אדם, כמה טיפוסים. למשל הצדיק. הרשע. המלך. החכם והנבון. איש התבונה. כסיל. בער. חכם לב. חסר הלב. עיקש לב. הערום, הלץ האויל (משלי כ"ז). והפתי.

הנה למשל כמה התייחסויות לטיפוס הפתי:

פרק א': א' –ו': מִשְׁלֵי, שְׁלמה בֶן-דָּוִד– מֶלֶךְ, יִשְׂרָאֵל.

לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר; לְהָבִין, אִמְרֵי בִינָה.

לָקַחַת, מוּסַר הַשְׂכֵּל; צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, וּמֵשָׁרִים.

לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה; לְנַעַר , דַּעַת וּמְזִמָּה.

יִשְׁמַע חָכָם , וְיוֹסֶף לֶקַח; וְנָבוֹן , תַּחְבֻּלוֹת יִקְנֶה.

לְהָבִין מָשָׁל, וּמְלִיצָה; דִּבְרֵי חֲכָמִים, וְחִידֹתָם.

א', י': בני אם יפתוך חטאים, אל תבא.

•  א' פסוק כ"ב: עד מתי פתאים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת.

•  א',פסוק לב כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם; וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם.

א, פסוק לג וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.

• פרק ז', פסוק ד': אֱמֹר לַחָכְמָה, אֲחֹתִי אָתְּ; וּמֹדָע, לַבִּינָה תִקְרָא.

ז,ה לִשְׁמָרְךָ, מֵאִשָּׁה זָרָה; מִנָּכְרִיָּה, אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה.

ז,ו כִּי, בְּחַלּוֹן בֵּיתִי– בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי.

ז,ז וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם, אָבִינָה בַבָּנִים.

• פרק ח, פסוק ה': הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה; וּכְסִילִים, הָבִינוּ לֵב.

1 *חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה.*

2 *טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה.*

3 *שלחה נערתיה תקרא על-גפי מרמי קרת.*

4 *מי-פתי יסר הנה חסר-לב אמרה לו.*

5 *לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי.*

פרק ט':

6 *עזבו פתאים וחיו ואשרו בדרך בינה.*

7 *יסר לץ לקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו.*

8 *אל-תוכח לץ פן-ישנאך הוכח לחכם ויאהבך.*

9 *תן לחכם ויחכם-עוד הודע לצדיק ויוסף לקח.*

10 *תחלת חכמה יראת יהוה ודעת קדשים בינה.*

11 *כי-בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.*

12 *אם-חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא.*

13 *אשת כסילות המיה פתיות ובל-ידעה מה.*

14 *וישבה לפתח ביתה על-כסא מרמי קרת.*

15 *לקרא לעברי-דרך המישרים ארחותם.*

16 *מי-פתי יסר הנה וחסר-לב ואמרה לו.*

17 *מים-גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.*

18 *ולא-ידע כי-רפאים שם בעמקי שאול קראיה.*

#######

והיות וטיפוס הפתי מוזכר כמה וכמה פעמים בספר משלי, נראה שהמחבר מייחס חשיבות לסוג טיפוס זה.

ומיהו הפתי? ובכן, פתי הוא פשוט אדם טיפש, כאן הוא מוצג כאדם שקל לו להתפתות – ואכן, ישנה קירבה לשונית בין המילה 'פתי' למילים 'פיתוי' ו'פיתיון'. כולן באות מהשורש פ.ו.ת, ומעניינת הקירבה הלשונית בין 'פות' (אבר מין נשי) לבין 'פיתוי'. כביכול, באשה טמון כוח פיתוי, כוח להפוך את הגבר לטיפש, והכוח הזה טמון במיניות שלה. ו'גבר פותה' הוא אדם שנענה לפיתוייה. כלומר, יש כאן קשר בין טיפשות לבין כניעה לפיתוי. 'טיפש' הוא מי שמתפתה, מי שמוכן לזנוח עקרונות ומהות בעבור תענוג.

ועתה, להרחבה של הרעיון:

כשרוצים לגרום לאדם לסטות מעקרונותיו, שמים לו פיתיון ואז הוא נלכד. כלומר, הטיפשות היא כמו מלכודת, והחוכמה היא החופש. כדי להישאר בחופש – על האדם לוותר על קריאת הפיתוי.

וטיפשים הם אלה שנשארו מאחור, נפלו למלכודת הפיתוי. לא זכרו את המטרה ולא שאבו ממנה כוח – הכוח להגיד לפיתוי "לא!". הטיפש לא ממוקד במטרה שלפניו, הוא תר אחר תענוגות שמצויים בצידי הדרך. הוא תר אחר אפשרות ללקק טיפות דבש. ואז, משמצא אותן, הוא הולך בהן לאיבוד ושוכח את מה שלפניו. קסם התענוג הוא כמו חלום שאינך רוצה להקיץ ממנו אל המציאות הקשה.

להתפתות זה ליפול עמוק יותר לתוך השינה. השינה כמו להיות שקוע בצפיה בטלוויזיה. כשהתכניות שמוקרנות שם הם כמו החלומות; כל שהתכנית מגרה ומרתקת יותר, כך קשה לזנוח אותה ולחזור למציאות. ככל שהפיתוי מתוק יותר, כך קשה יותר לזנוח אותו ולחזור בחזרה לחיים.

החכם ער והוא נותר כזה ביכולתו לסרב למנעמי הפיתוי. וזאת כי הוא יודע את המחיר, אותו יצטרך לשלם בשל כך. מחיר ויתור על ידיעה מה באמת קורה.

הפתיונות תמיד מופנים ליצר, לרגשות הנמוכים: לחשק, למין. החוכמה, לעומת זאת, קשורה לתודעה ולנפש. הפתיונות מורידים את האדם דרך מחילות העונג, אל המרתף של הוויתו. החכם יודע להגיד לא. וגם יודע למה להגיד לא. הפתי לא קולט את גודל המחיר שישלם בגין החריגה למען הפיתוי.

איזהו חכם? זה שלא התפתה למשמני הארץ הזו. לבצלים ולשומים. לעגבים ולקריצות של עוברי/ות אורח. זה שיכול לאטום לבו להפצרות של כל רמות החשק והיצר ולדבוק במטרה כלשהי. הוא מעריך את חייו ועל כן חושש לאובדן הערך על ידי כניעה לפיתוי.

הפתי לא מעריך את דרכו ולא יורד לסוף המשמעות של חייו, ועל כן לא חושש ממה שיארע לו אם יחרוג פה ושם לטובת מעט הנאה וטיפת תענוג.

סקירה של הכוחות המניעים את המין האנושי במהלך ההיסטוריה – מגלה כי התפוררות של הישגים, או חוסר יכולת להישאר בשיא כלשהו, התרחשו לעתים קרובות בגלל כניעה לפיתוי כלשהו. זה יכול להיות שליט של ממלכה, (או סתם אדם בעמדת כוח), שאיבד הכול והביא את ממלכתו (חייו) לעברי פי פחת, בשל הכניעה לפיתוי.

הפיתוי בראש ובראשונה מופנה למי שיש להם משהו שהמפתה רוצה להשיג. והוא מיועד לסחוט ממנו משהו. והמפתה משיג זאת על ידי הבטחה של תענוג. וכשמפותה מתפתה, הוא מעניק למפתה את שרצה תמורת האתנן של התענוג.

הבעיה עם התענוג וההנאה, שברגע שמטפטפים טיפה, מיד מתעוררים אלפי דמונים צמאי חשק, וצורחים שגם הם רוצים, רק עוד טיפה. ואז קשה להתנתק. לפיתוי יש כוח ממכר. החכם מסרב לפיתוי כי הוא מודע לגלישה במדרון החשק, שהכניעה לפיתוי הנוכחי תביא בעקבותיה. *מטרתו בחייו היא לעשות התמרה של ההנאה והתענוג להגשמה ומשמעות*.

החשק, היצר, החושים והמין הנם תאבי תענוג. ואילו התודעה והנפש צמאות משמעות, תובנה והגשמה. העבודה של החכם היא להרגיל את המערכת שלו לעבוד על סיפוק שבא כתוצאה מהגשמה עצמית וליקוט של משמעות ותובנה, ולא על קפיצה משיא תענוג אחד למשנהו.

למעשה, בכל אדם קיימות שתי מערכות – מערכת גבוהה ומערכת נמוכה. המערכת הנמוכה היא מערכת היצר, החשק והמין. המערכת הגבוהה היא מערכת התודעה. המערכת הגבוהה היא בראש ובצוואר (אינטואיציה ותודעה). המערכת הנמוכה בבטן ובאזור החלציים (תאוות, יצרים ומיניות).

בכל מצב נתון, אחת מן המערכות נותנת את הטון. בכל מצב מערכת אחת משותקת והשנייה פעילה. כשהנמוכה עסוקה בכניעה לפיתוי, המערכת הגבוהה מתערפלת ויוצאת מפוקוס. וכשהמערכת של התובנה, המשמעות והחוכמה מתעוררת, מערכת החשק והיצר נכנסת לרגיעה ושלום בית.

הדוגמה השכיחה והזמינה ביותר היא מזון. אתה יכול לאכול בתבונה ולאפשר אוכל מגרה במידה (המערכת הגבוהה), או אתה יכול להיות קורבן לבוטן הבא ולטבלת השוקלד הבאה – ואז המערכת הנמוכה שולטת.

אתה יכול לאכול מן התודעה או מן הבטן.

מיהו האוכל ? זה שבראש או זה שבבטן? מהיכן מגיע הרעב? החכם מבין שעניין המזון הוא אך מטאפורה למצב הרבה יותר מורכב וכוללני: חייו. האוכל הוא אך משל ליחסי הכוחות בין מושל לנמשל. בין כוחו של פיתוי לעוצמת התודעה. קל יותר לחיות מפיתוי לפיתוי, מאשר להגיד לו "לא". אך משאמר האדם "לא" לפיתוי, מרחב חיייו מפונה לטובת הגשמה עצמית, חוכמת חיים ומשמעות, שהן התפוקות הגבוהות והנעלות בחיים האנושיים.

ועם זאת, ולמרות כל זאת, החכם האמיתי לעולם לא גוזר על עצמו התנזרות מוחלטת מפיתוי. הוא מאפשר את זה במשורה, עד גבול מסוים. דבר זה הנו קשה הרבה יותר מאשר איסור מוחלט על כניעה לפיתוי, כי כאן אתה צריך כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק, להיות ערני ולבדוק כל הזמן: כמה להרשות, מתי להרשות וכו'. וזאת לעומת איסור מוחלט או הרשאה מוחלטת, שאז התודעה והעירנות יכולות ללכת לישון.

החכם צריך להיות ער, וזאת כדי לעשות בקרה מתמדת של שיוויי משקל ואיזונים. הוא חייב להיות באמצע, יודע שכל קיצוניות היא הרת אסון עבורו. מצד אחד, התנזרות מוחלטת מפיתוי תהפוך את המערכת שלו ליבשה, חסרת לחלוחית וחיוניות. ומצד שני, כניעה לפיתוי תהפוך אותו לפתי ומגורש מהרמה היותר גבוהה ומשמעותית של חייו. כאדם ער ומודע, הוא צריך לשלוט על רמת החופש שהוא מאפשר לדמונים של היצר, המין והחשק. הוא אמור לדעת לשים גבולות. לתת להם חופש מוגבל. ולרסן אותם כשהם רוצים לפרוץ את הגבולות.

דבר זה קשה הרבה יותר מאשר לאסור לגמרי, ולהיות עריץ לגבי החלקים הנמוכים של חייו. קשה יותר להיות שליט נאור; כל הזמן להיות עם אצבע על הדופק ולדעת מתי האיסור מדכא את חיי היצר, הרגש והמין. ומתי האיפשור שלהם, הופך להתמכרות.

ציטוטים על טיפשות:

http://tinyurl.com/9ahzq

=====

גבריאל רעם

9.4.2005

מלכודת ה'איך'

19.01.2008

בשיחה, כשמגיע רגע כשמישהו שואל: 'איך'. זה בדרך כלל ביטוי לחוסר יכולת להמשיך ולזרום עם הנושא שמדובר בו. 'איך' זה הפסקה של דינמיקה. אמירת 'איך', או עיסוק ב'איך', מתרחש בדרך כלל כשאין לנו יכולת להכיל את ה"מה".

אנחנו מגיעים לאיך כשאין לנו יכולת להכיל את המה, ה'איך' הוא סוג של סולם לרדת מהעץ של המה.

כשיש מחלוקת בין בני אדם, ואחד אומר משהו כמו: אני מסכים איתך, אבל איך עושים את זה'? זה בעצם אומר שהמחלוקת עובר למישור הסמוי. לכאורה מעל פני השטח מסכימים, אך בעצם זו התכחשות
ל 'מה'  ל 'ככאיות' של מה שחי ברגע הנתון.

למעשה כששני אנשים עוברים במצב של מחלוקת לדבר על פתרון טכני, הם למעשה עברו לקרב התשה; הם מוציאים האחד לשני את הנשמה על דקויות טכניות. כאילו הבעיה לא מהותית, רק במישור של איך להוציאה לפועל. אך זו הולכת שולל.

אמירת 'איך', היא דרך סמויה להמשיך להתנגד בשעה שאתה נראה קונסטרוקטיבי. למעשה אסור להכנע לפיתוי ה'איך', כי אז נלחמים בפנים בחירוק שניים, כשבחוץ נראה שכל מה שאנו מחפשים זה פתרון.

צריך לא לווותר ולהשאר עם הסוגיה המהותית, העקרונית. לא לברוח לפתרונות, או הסברים טכניים. כי בכל מה, בכל מהות ישנה דלת סתרים, סוג של חור שחור, וכשנכנסים דרכו מתחילה דינמיקה ואז הדינמיקה תיקח את המשוחחים לעולמות אחרים, עולמות גבוהים יותר, רחבים יותר. ושם ניתן להיווכח שהמתווכחים היו תקועים, כל אחד בכלא הקטן של הפסיכולוגיה שלו, הרגשות שלו

כי ברגע שאדם אומר איך, הוא בעצם אומר 'אני לספינה הזאת לא עולה'. אך הכל שאלה של דינמיקה, אם אדם מצליח להתחבר לזולת, או לנושא, ברמה של זרימה דינמית – אין בעיה של איך. האיך מפסיק את הדינמיקה כי הוא עוסק במכניקה או אפשר להגיד גם ההפך; כשאין דינמיקה מתעסקים עם האיך.

למשל: בחור מצוי עם בחורה, כל עוד הוא עסוק באיזה יד לשים עליה, ומתי לנשק אותה הוא לא מסוגל להיכנס לתוך האקט של התקרבות אינטימית והאקט של התקרבות אינטימית – הוא דינמיקה. ללכת לאיבוד בזרימת התשוקה ביניהם, זו דינמיקה. או כשהבחור הולך לאיבוד עם בחורה וניכנס לתוך סערת חושים, או שהוא אומר: 'לא יודע, יש כימיה אין כימיה, להתקרב, לא להתקרב, להתנשק לא להתנשק'. וברגע שהוא מתעסק על רמה של 'לעשות, או לא לעשות' הוא לכוד ברמת 'האיך', ולהיות לכוד שם, זה להגיד לא לרמת הדינמיקה. אם אדם חושב על אספקטים טכניים של משהו, הוא לא בתוך מה שקורה.

החיים זה כדי להגיע לרגע, או לרגעים, בהם אנו יכולים לשכוח את האספקטים התפעוליים והספיציפיים של עצמנו וללכת לאיבוד במה שקורה.

והעולם היום לכוד בצורה בלתי רגילה ברמה הטכנית תפעולית של החיים. כך הלימודים, כך העבודה.
ומה בתחום היחסים בין גבר לאישה? ובכן יש דינמיקה כל עוד יש אהבה, אך כשהיא נחלשת, מתחילות בעיות. הדברים לא זורמים, ואז הולכים למטפל והוא מדריך אותם באספקט הטכני, תיפעולי. אבל זה לעולם לא ישחזר את הדינמיקה שהלכה לאיבוד, זה כמו להדליק אש על ידי חיבור פסיבי של מרכיבים זה לזה, זה לא ילך. האש באה כשהתנאים בשלים והיא לא מתופעלת, או מתומרנת, אלא מתרחשת. החיים והדינמיקה אמורים להתרחש, לא להיות מהונדסים או מתופעלים.

לפעמים אנשים באים ואומרים: 'אני לא מצליח להגיע לדינמיקה כי אני לא מבין איך', אך האמת היא שהוא לא מבין איך כי הוא לא מצליח להגיע לדינמיקה'.

כל שיחה אמורה להוציא את המשוחחים ממצב של ריקנות, ממצב של נכות רוחנית, ממצב של חד ממדיות רוחנית – ולהביאם אל מצב של בעירה באש תודעתית, אדם שהתודעה שלו ערה, אדם שחי דרך 'המה', ולא דרך ה'איך', שחי דינמיקה ולא מכניקה – כל דבר שיגע בו – יידלק. זה מצב התודעה שלו -מצב בעיר. רוב האנשים מצויים במה שניתן להגדיר כמצב תודעה לח, הם לא נדלקים כי הם לא חומר בעיר. רב האנשים, הרב העצום שלהם, לא יוכלו להידלק תודעתית, וזאת כי הפסיכולוגיה שלהם מרטיבה אותם, כי המעורבות הרגשית שלהם מרטיבה אותם. הקושי הגדול הוא הפסיכולוגיה הרטובה, והבעיה היא, איך ליבש את הפסיכולוגיה הזאת.

אדם יכול להתחבר לדינמיקה ריגשית כשהוא מתאהב. התאהבות הינה דינמיקה ריגשית, אך קיימת דינמיקה גבוהה, איכותית ומעולה יותר; דינמיקה תודעתית.

באדם קיימות שלוש רמות של דינמיקה: מינית, ריגשית ותודעתית;

אם אדם נידלק מבחינה מינית זה כאילו עוטף אותו מהחגורה ומטה. (הוא לא חייב בהכרח להיות מאוהב בבחורה שהוא שוכב איתה).

אם הוא נידלק ריגשית זה עוטף אותו מן הלב ומטה. ואז זה כבר יכול לכלול את החלק המיני כי זה יורד כלפי מטה.

אם הוא נידלק תודעתית זה עוטף אותו מן הראש ומטה, ואופף את כל מה שנימצא למטה מהראש; לב וחלציים. כי תודעה זה הרמה הגבוהה ביותר בקיום האנושי. מותר האדם מן הבהמה זה תודעה, מותר האדם מאדם אחר זה תודעה.

היקום אפוף תודעה, אלוהים זה תודעה.