ארכיון הקטגוריה: פרגמנטים

על חשכה ואורה – פרגמנטים.

1. החושך מפחיד אותנו, האור נוטע בנו תחושה של בטחון. אבל בחושך נוצרים דברים.
באור מלבלבים דברים. אך רק במחשכים אפשרית אינקובציה, הריון.
   רק — בעיתות של שקיעה במצולות האדם יכול ליצור עצמו מחדש.
2.  החשכה והרטיבות הן מרבץ נוח לחיידקים, נבגים שפתאום מופיעים יש מאין. באור – מה שקיים צומח, ואז באותו האור – הוא קמל. אך כדי שמשהו יהיה קיים הוא זקוק תחילה לחושך.
3.  החושך הוא הסוף, אך הוא גם ההתחלה. החיים מתחילים בחושך ומסתיימים שם. האור הוא דרך ביניים, זמנית, בין חושך לחושך.
4.  יש חמלה בחושך שאין באור, האור קשה, אכזר, פולש מייבש. יש חמלה בחושך, עוטפת, מסתירה, מאפשרת מחבוא בעת צרה.
5. האור מזוהה עם החיים, החשכה עם המוות. אך חיים מפציעים מן החושך והאור יכול להיות אכזר וחסר רחמים. חושף ללא רחמים.
6.  האור טוב לחזקים, החושך לחלשים.
7. כל היוצרים יוצרים מתוך החושך, אך הקהל הבא לצרוך את יצירתם – עושה זאת באור.
8. היקום חשוך, אלהים חי דרך חשכת היקום. הבריאה היא נקודות זעירות ומועטות של אור בחשכה העצומה והאינסופית של היקום.
9.  האור מפריע לשלווה האינסופית של החשכה. הוא פרי של חיכוך, של הפרעה. משהו נחסם, משהו נשבר תוך כדי זרימתו – ויש אור. האור הוא הפרעה בזרימה היקומית. החשכה נושאת עמה את נשימת היקום, האור הוא פרי של הפרעה בזרימה זו.
10.  רוב הדתות נאחזו באור – כדוקטרינה. רק הגנוסטיציזם היה מספיק אמיץ לאמץ את התיאולגיה האפילה כמצע.
11.  החשכה יכולה להפחיד את מי שלא התיידד עם מעמקיו ומחשכיו, מי שאימץ את הבמה החיצונית של החיים, את המסכות החברתיות כהגנה. נראה לו (בטעות) כי שם יש בטחון וכי החשכה הפנימית טומנת בחובה מפלצות. אך המפלצות שעל הבמה החברתית המוארת – הן פי כמה יותר מסוכנות וערמומיות ממה ששוכן במחשכים האפילים של התת תודעה האישית והאנושית.
12.  החושך מפחיד את מה שצמצם אישוניו בגלל אור מרובה מדי. כשהעיניים מתרגלות לחושך הן מגלות דברים אחרים, קווי מתאר רכים, צלליות שבהן המסתורין, הסוד והאמת יכולים לשכון ללא חשש.
המין האנושי בורח מן החושך. הבערות נחשבת חושך, וההיסטוריה הקדומה, ודעות קדומות – כל אלה הם חושך ואנו עתה בתקופת האור, תקופה נאורה. אך זו תקופה חסרת עומק ונשמה. וזה מה שיש בחושך: עומק, רב ממדיות ונשמה.
13.  ככל שמשהו יקר יותר כך הוא מחפש יותר את האפלה, שם הוא חי.
14. האור הוא הבמה המסונוורת שבה משחקים החיים לפנינו את משחקם המתעתע. אך במחשכים, במעמקים – שם מסתתרים החיים האמיתיים. ואל לנו לקרוא להם לצאת, עלינו לצלול פנימה, אל תוך האפילה ולדבר עמם שם, בשפתם: שפת החושך.

 

על נפש ותודעה – פרגמנטים.


פתיח:
מה מושך אישה לגבר? מה מושך גבר לאישה? או ליתר דיוק. מה באישה מושך את הגבר? ומה בגבר מושך את האישה? מעל פני השטח – היופי של האישה מושך את הגבר, וזו הקרנת עוצמה בגבר – שמושכת את האישה. אך מדוע זה כך? מדוע המשיכה הזו, דווקא לשני מרכיבים אלו במיגדר השני?
הרבה שאלות. אולי התשובות נמצאות במישור הסימבולי- מטאפורי. דהיינו, אולי גם היופי וגם הקרנת העוצמה – הם כמו שגרירים, שניהם מייצגים עבורנו משהו אחר מאשר עצמם. ושם, בייצוג הזה, ולא בעצמם – מצוי סוד כוחם.
אולי גם היופי וגם העוצמה הם נציגים סימבוליים למשהו אחר, עמוק ונסתר יותר – בפסיכה של עצמם.
וכך, צצה לה שאלה נוספת; כשאנו נמשכים ליופי או לעוצמה – למה בעצם אנו נמשכים?
———————————————————————-

1. יופי הוא איכות של הנפש. כפי שעוצמה ונוכחות היא איכות של התודעה.
2. יופי הוא של האישה כמו שעוצמה ונוכחות היא של הגבר.
3.     גבר נמשך ליופי, אישה נמשכת להקרנה של נוכחות עוצמתית.
4. יופי הוא קווי המתאר (סימבוליקה) של הנפש. המשיכה ליופי היא משיכה למה שיופי מסמל: נפש זכה ואיכותית.
5. נוכחות עוצמתית – אמורה להוות את הייצוג החיצוני לתודעה לוחמת ועוז רוח תודעתי.
6. המשיכה של האישה לנוכחות עוצמתית  – ושל הגבר ליופי, הם שרידים ארכיאולוגים למה שהיופי והעוצמתיות ייצגו פעם: תודעה ונפש.
7. עתה, מששניהם כבר כמעט לא פעילים בבני אדם – כל שנותר הוא הייצוג שלהם, (הופעה נאה ויפה והופעה של עוצמה וכוח), אבל איבדנו את הזכרון של מה שהם מייצגים.
8. לכל אחד מן המינים – איכות משלו שמאפיינת את המגדר שאליו הוא שייך.
9. הגבר אמור להצטיין בתודעתו, האישה בנפשה.
10. הנפש מובעת ובאה לביטוי דרך הופעה חיצונית, התודעה דרך הקרנה של אישיות.
11. הנפש מוקרנת באופן פסיבי, (הופעה ונתונים חיצוניים). התודעה מוקרנת יותר באופן אקטיבי, דרך שפת הגוף, הבעת פנים והקרנה של משהו פנימי.
12. בכל אדם שתי נקודות קיטוב: תודעה ונפש.
13. התודעה מאופיינת בתכונות של אומץ, כושר לחיצה ועוז רוח, הנפש מאופיינת ברכות, אפשור,  וביכולת הכלה וקבלה.
14. אישה מייצגת את הרכות ויכולת הכלה – שהגבר משתוקק להן. הגבר מייצג אומץ, רוח לחימה ועוז רוח – שהאישה משתוקקת להן.
15. כל מפגש רגיל בין גבר לאישה – הוא מפגש בין שני פוטנציאלים. (בין תודעה רדומה לנפש קפואה).
16. אך באופן פעיל – מפגש רגיל בין גבר לאישה מתרחש בין מוח וכושר ביצוע תכליתי מצד אחד – ובין מיניות ורגשות – מצד שני.
17. עד שהאיפיונים של כל צד  לא יעברו שידרוג  – גם הגבר וגם האישה תמיד יתאכזבו בסופו של דבר. היא תישאר עם רגשות לא מסופקים, והוא עם תכליתיות ביצועית שלא קיבלה פרטנר.
18. הוא רוצה תוצאות והגשמת מטרה – ולזה היא לא שותפה. היא רוצה חום ושיתוף רגשי מצידו, ולזה הגבר לא שותף.
19. במפגש לא משודרג, חלק אחד תמיד יצא מקופח. אצלו זו המשימתיות ואצלה של השיתוף הרגשי.
20. בכל אדם מיקום התודעה בראש, מיקום הנפש באגן. וביניהם משתרעים חייו.
21. תודעה היא הצד הרוחני של החשיבה, נפש היא הצד הרוחני של המיניות.
22. נפש היא הצד הגבוה של המיניות. תודעה היא הצד הגבוה של החשיבה והשכל.
23. תודעה ונפש הן שכל ומיניות שעברו שידרוג.
24. עד שהשכל עובר קפיצת מדרגה – התודעה רדומה. ועד שהמיניות משוחררת – הנפש נותרת בכלא. 
25. המיניות של האישה נדלקת מן הראש של הגבר, והראש של הגבר נדלק מן המיניות של האישה.
26. גם בגבר וגם באישה קיימות תודעה ונפש. אך היכולת  של הגבר להגיע אל נפשו – עוברת דרך האישה שאיתו. והיכולת  של האישה להגיעה לתודעתה עובר דרך הגבר שאיתה.
27. הוא משחרר עבורה את תודעתה מן התרדמת (אגדת היפיפיה הנרדמת), והיא מפשירה עבורו את נפשו הקפואה.
28. כשהיא משתחררת היא הופכת לנסיכה אצילת נפש, כשהוא משתחרר הוא הופך ללוחם עז רוח.

10.7.2004

 

על האושר – פרגמנטים.

1. אושר? זו פיקציה שגורמת לאלה שאין להם היכולת להיות Self starters ו- Self motivators להמשיך ולנוע קדימה, מתוך תקוות שווא.
2 ככל שרמת הציפיות נמוכה יותר, (בגלל המבנה האישיותי הבסיסי של האדם המסויים) כך גם קל לו לחוש טוב עם מה שישנו.
3  אושר היא מילה פרזיטית, המצויה בלקסיקון של מי שמצפה מהחיים שיהיו מה שאף אחד לא הבטיח לנו: גן שעשועים.
3 המלה הנכונה, במקום אושר, היא סיפוק ושביעות רצון, למי שמצא בחייו שדה בור מלא טרשים ועשבים שוטים והצליח להצמיח ממנו משהו; קפיטליסט אקזיסטנציאלי.
4 אושר וסיפוק, הן שתי מלים שנראות דומות אך הן מצויות בקצה הסקאלה, זו מזו.
בסיפוק ובשביעות רצון, אתה יודע שאם לא תציב לעצמך מטרות ולא תנוע אליהן מתוך עצמך, ובשם עצמך, למען עצמך – כל שמחכה לך זה שקיעה ונפילה עצמית.
באושר אתה בטוח שמה שאתה עושה עכשיו יוביל אותך לשם. לא משנה מה אתה עושה; אתה משכנע עצמך שמה שאתה עושה עכשיו – הוא הדרך לאושר.

5  רובם של בני האדם מצויים בין שתי קצוות – ביחס לאושר; קוטב אחד הוא הפעולה למען האושר. והקוטב השני הוא הפעולה כדי למזער את מה שיכול לגרום לנו לחוסר אושר. שני אלה גם מקבלים גיבוי והגזמה מצד הדמיון; בפעילות למען האושר אנו תמיד מצפים שהעתיד יהיה ורוד יותר מן ההווה. אך מצד שני המגננה הריגשית מעצימה את התחושה של הדברים השליליים שיקרו לנו (ליצור בנו חשש מפניהם כדי להימנע מהם). בסופו של דבר האושר לא מגיע, וגם הסבל לא נורא כפי שחששנו. שילוב טעויות הצפי של שניהם  יוצר מצב ביניים פושר, שבו: האושר הוא הרבה יותר פעוט והסבל לא נורא.
6 אז מה אפשר להגיד על חיים אלו? אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות.
החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם  את מי האפסיים של  הבינוניות. לקראת סוף מחזהו של הנריק איבסן; "פר גינט", פוגש פר את מתיך הכפתורים, שהוא אנאלוגיה למלאך המוות. [1]  ומתיך הכפתורים אומר לו שזהו זה, זה הסוף, עליו להכניס אותו לתרווד שלו ולהתיך אותו (גיהנום?) כדי שממנו יהיה אפשר לעשות כפתורים חדשים. פר מוחה וטוען שלא עשה שום דבר רע באמת, כך לא מגיע לו העונש הזה. מתיך הכפתורים מסכים איתו ואומר כי לו היה עושה משהו באמת רע או משהו באמת טוב – הוא לא היה יכול להכניס אותו לתרווד, רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות מותכים. הבינוניים.

למעשה במחשבה שניה, הקללה הגדולה היא לא הגיהינום שאחרי הבינוניות ובגללה, אלא החיים הבינוניים עצמם.


 

אודות הזמן – פרגמנטים.

1. זמן הוא החידה הגדולה. הפרדוקס הגדול, ההחמצה הגדולה. ובסופו של דבר שברון הלב הגדול.
2. זמן הוא משאב, חומר גלם בסיסי, שמאפשר חיים, משאב שהולך וכלה במהלכם, בלי קשר למידת השימוש, או הניצולת שלנו אותו.
3. זמן הוא משאב שככל שיש יותר ממנו, כך הוא מעורך פחות. כשהוא קיים בלי הגבלה הוא מטרד ומועקה. וככל שהוא הולך וחסר כך גדל ערכו. וכשהוא עומד להעלם  – כל העולם שקול כנגד קמצוץ ממנו.
4. זמן  הוא משאב מתעתע, במבט לאחור הוא נראה קטן ומצומצם. אפילו 30 שנה נראים כאילו התרחשו רק אתמול. ובמבט קדימה הוא נראה עצום, ללא קו אופק; שנה אחורה נדמית כשעה ושנה קדימה כדור שלם.
5. זמן הוא האורכה או המשך, שנותן הטבע לנידון למות עד ביצוע גזר הדין. 
6. זמן הוא מושג שאינו נתפש בתודעתנו. הוא לא שייך לתודעה הרגילה. ולכן אנו מנסים לכווץ ולחתוך אותו, כדי שיתאים לתודעתנו הצרה. לו ננסה להבין את הזמן בממד בו הוא קיים – תודעתנו תתנפץ כבועת סבון המנופחת יתר על המידה.
7. זמן הוא משאב שרק מראית העין שלו נפלה קורבן להינדוס, ולמניפולציה של הפיתוח הטכנולוגי. וזאת בשעה שמהותו נותרה עלומה, מסתורית ומחוץ לתחום הטכנולוגי.
8. זמן הוא משאב מוחמץ ומפוספס, כשמתייחסים אליו דרך האספקט המכאני של קיומו, אך הוא גילוי מפעים ומטלטל, כשמגלים אותו ברמת התודעה. 
9. זמן הוא המשאב היחידי שביחס אליו אנו שווים לאנטילופה והאמבה. השפעתו על כל החיים האורגניים -זהה. ביחס לזמן כולנו גרגר אבק.
10. הזמן הוא פרדוקס; במבט קדימה הוא איטי, במבט לאחור הוא יותר ממהיר. וברגע הנתון אין הוא מורגש כלל.
11. הזמן מתעתע: קדימה הוא מבטיח או מפחיד, מאפשר שאפתנות או פנטזיה.  במבט לאחור, הוא בדרך כלל  מאכזב או  יוצר געגוע וחרטה.
12. זמן מורגש ככל שהוא מצוי בצמצום או בעודף. גם כשיש הרבה ממנו ואין מה לעשות עמו, או כשיש הרבה מה לעשות אבל אין מספיק זמן. אך כשאדם מצוי בהרמוניה עם הרגע, הזמן נעלם והאדם חי.
13. זמן הוא משאב אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד. שעתיים עוברות בדיוק כעבור מאה עשרים דקות, ואדם שנולד בשנה מסויימת יזדקן ביחס ישיר למספר השנים שעברו מאז. אך הוא גם סובייקטיבי מאוד: בציפייה לאהובה מבוששת, דקה נדמית כנצח, וגם דקה במחיצת אדם שנוא או מרצה משעמם נדמית כנצח. אך שהיה במחיצת אדם אהוב שעומד לעזוב, הזמן הארוך ביותר עימו נדמה אפסי כאילו אין זמן בכלל.
14. זמן הוא מה שמבוזבז בידי הצעיר ומוספד בידי המבוגר.
15. זמן הוא משאב שבדרך כלל אין לנו מושג מה לעשות עמו. אלא אם כן משהו מבחוץ מכתיב לנו את הכללים.
16. זמן מת הוא משאב מעצבן ביותר, כפי שזמן  חי הוא המשאב המרנין ביותר.
17. זמן עבור הצעירים נדמה להם כשפע שלא יגמר אף פעם, ולמבוגרים ברור שאין כמעט משהו אחר.
18. זמן הוא כמו אוויר: בדרך כלל לא חשים בקיומו אלא אם כן הוא נמצא במצב של חוסר (וכשהוא אוזל לגמרי, אין חיים).  
19. הזמן והמין האנושי מצויים במלחמה מתמדת: מלחמה טריטוריאלית שוררת בינינו לבין הזמן. כל הזמן אנו מצמצמים אותו, כובשים עוד ועוד שטחים, על ידי מטוסי סילון, מכוניות, (במקום חצי יום הליכה מתל אביב לירושלים, אנו מגיעים לשם בפחות משעה), פקסים, וכו'. מקטינים את משך הזמן ומרחיבים את הטריטוריה שלנו.  הזמן נעשה קטן וחלש, אנו מרוויחים זמן ונעשים חזקים ושולטים. אבל הזמן תמיד צוחק אחרון.

 

על החיים והמציאות – פרגמנטים.

1 אכסיומה א', לחיות: לחיות במלוא מובן המילה זה להתעלות מעל המציאות.
2. אסיומה ב', המציאות: המציאות היא הרמה, או המשטח, שמתחת לו אי אפשר ליפול. היא תומכת בכל מה שנשען עליה
3. אכסיומה ג', פנטזיה: פנטזיה זה לדמיין את מה שהחיים שלנו היו יכולים להיות לו האגו שלנו היה כול יכול.
4. אכסיומה ד', שלושתם: לחיות, זה להיות מונע בכוח החיים. להיות מציאותי, זה ליישר קו עם הקרקעית. ולפנטז, זה לדאות מעל למצוי, (לא בכוח החיים, אלא) בכוח הדימיון.

5. לחיות, זה להיות שיכור, שיכור מכוח החיים. מה שמאפשר להתעלות מעל למציאות.
6. המציאות זה מה שאתה מגלה, כשאתה נופל מתחת לקו החיים (דיכאון).
7, דיכאון זו צניחה והתרסקות על המשטח הקשה ונעדר רוח החיים, של המציאות. 
8. לחיות, זה לדאות על גלי החיים,  ולהנשא הלאה ומעלה.
9. משבר, מפח נפש, או יאוש – חוסמים את רוח החיים ובסופו של דבר מפילים אותנו ולקרקע הקשה של המציאות
10.דיכאון אמנם מגלה את המציאות,אך מציאות אינה החיים. החיים זה מעוף מעל למציאות התחתית, אל וכלפי זה שניתן להגיע אליו.
11.כשאנו חיים במלוא מובן המילה, המציאות הנמוכה והסופנית, לא מוחשית לנו. ורק אז היא נסבלת.
12. או שאתה חי, או שאתה מציאותי.
13. המצב הטוב מבין שניהם הו סינרגיה בין המישור העליון (להיות מחושמל על ידי חווית החיים), ובין המישור התחתון (להיות מרוקן ומפוקח, לגבי מהם החיים בעירומם הסופי). לדעת את השני, (המישור התחתון), ולחוות את הראשון (המישור העליון).
14.המתח שנוצר כתוצאה מן ההמתיחה שבין רובד החיים לרובד המציאות, הינו מתח שיאפשר הפריה פנימית שמולידה מצב תודעה ער ומועצם.
15. המציאות תמיד תשיג אותנו בסוף, אך בינתיים אפשר לחיות, והשורה התחתונה של 'לחיות', זה ליצור. והשורה התחתונה של 'ליצור', זה להשאיר פרי, שבתוכו גלומה האפשרות של מעגל חיים שיתחיל מחדש.
—–
15.11.2006

 

נוסטלגיה.


 

-"נוסטלגיה הנה תקווה שנוסעת נגד כיוון הזמן"

-"נוסטלגיה הייתה כדור שלא הגיע לשמיים ועכשיו הוא נכנע לכוח המשיכה"

-"נוסטלגיה היא הנסיון האחרון להציל את רוח החיים מהחיים, לאחר שהמפגש עם המציאות הוחמץ"

-"נוסטלגיה היא ברירת המחדל של החיים פנימיים שלא התממשו (האופציה האחרת היא מוות פנימי)".

-"נוסטלגיה היא פנטסיה אודות החיים שהיו יכולים להיות לנו אילו…"

-"נוסטלגיה היא הפיכת השולי למרכזי, לאחר שכבר לא חשוב אם המרכזי הוא מרכזי"

-"נוסטלגיה היא עדות לחוסר יכולת הויתור של הנפש"

-"נוסטלגיה היא אמנם: 'מעט מדי, אישי מדי, שולי מדי ובעיקר מאוחר מדי', אמנם היא מצבה לחיים בדיעבד, חיים שהיו יכולים להיות – ועם זאת היא בכל זאת סימן שמשהו עדיין חי שם בפנים"

-"ההבדל בין נוסטלגיה לגעגוע הוא בכך שהגעגוע הוא אל מה שהיה, נוסטלגיה היא אל מה שלא הצליח להיות".

-"נוסטלגיה כבר לא משנה כלום לאף אחד, היא עניין פרטי ודימיוני, לגבי משהו שאף פעם לא היה ולעולם כבר לא יהיה ועם זאת היא עדות ניצחת שאת החיים אפשר לפספס, אך הנפש יכולה להינצל"

– ולבסוף: "אם היינו יכולים לחיות את החיים מנקודת מבטה של הנפש והחיים הפנימיים, במקום מנקודת מבטה של החברה והמוסכמות החברתיות – הנוסטלגיה הייתה נותרת חסרת עבודה".


 

היפותיזות על האכילה הגדולה


"צמחים אוכלים מלחים מינרליים, חסרי חוליות אוכלים חומרים מינרליים, בעלי חוליות אוכלים צמחים שלמים. תזונת האדם שונה מזו של בעלי חוליות אחרים בכך שהיא מבושלת וחמה, בעוד (שהמזון של בעלי חוליות אחרים הוא) קר ונא. וכך האדם, בין אם מחמת טבעו או פיתוח שלו, אוכל מזון שטבעו בשר חם של בעלי חוליות שלמים.  רק יצור אחד שאנו מכירים אוכל בעלי חוליות שלמים, הגוויה השלמה שלה סוס, פילים וחמורים, על עצמותיהם ועמוד השדרה שלהם – וזו האדמה".

מתוך: "התיאוריה של השפעה השמיימית" מאת רודני קולין, עמ'  , 126

תרגום  גבריאל רעם.

* * *

פרגמנטים בעלי עניין:
1. מה שאנו אוכלים חייב להיות חסר חיים. פירות, ירקות ובעלי חיים. קודם מנתקים אותם ממקור חיים, הורגים, ורק במצב של מוות אנו אוכלים אותם.

2. רוב היצורים האורגניים מתפרקים באדמה, חלקם מתפרק עוד קודם לכן בפיהם של יצורים אורגניים חזקים או מפותחים יותר.

3. כל היצורים הנמוכים מהווים מזון ליצורים אורגניים גבוהים, שלרוב צריכים להרוג אותם לשם כך, או לקבל אותם במצב של מוות.

4. בעלי חיים אוכלים רמשים וצמחים ובעלי חיים חזקים יותר (נמרים, זאבים), או מפותחים יותר (בני אדם), אוכלים בעלי חיים נמוכים יותר (חזירים, כבשים פרות וכו').

5. מזון הוא משהו שמכיל חומרי חיים, חומרים ששימשו לתחזוקה וצמיחה של יצורים חיים. אך לאחר מותו של היצור, אותם חומרים יכולים לשמש עתה כתזונה בתפריטו של יצור מפותח או גבוה יותר.


פרגמנטים היפותטיים (מדע בדיוני):
1. האם יכול להיות שבני אדם יכולים למות תוך כדי חייהם או שחלק מהם ימות, ובכך להוות מזון ליצורים מפותחים, או גבוהים יותר?

2. האם יכול להיות שישנה אינטליגנציה גבוהה משלנו שחפצה שחלקים בנו ימותו כדי שיהוו מעין מזון עבורם?

האם בכך ישנו הסבר למצב של שינה, חוסר הכרה, או מוות – של התודעה והחלקים היותר גבוהים ברוב בני האדם?

1. אם היקום הגבוה אוכל את גוויות הנמוכים, מה בנו נמצא על תקן של גוויה (לא מתפקד, לא צומח, לא חי) ויכול להוות, אם כן, מזון ליצורים בעלי תודעה גבוה יותר.

2. גורדייף אמר שבין בני האדם עצמם יכולים להיות הפרשים של התפתחות תודעתית כמו בין כלל בני האדם לבין כלל בעלי החיים. אז האם יכול להיות שברמה מסויימת, כשאדם בעל תודעה גבוהה נפגש באדם בעל תודעה נמוכה, זה שחלקים גבוהים בו מתו או לא מתפקדים –הוא אוכל את החלקים בהם שהתנוונו ומתו?

3. אם זה נכון, אז האדם בעל התודעה הגבוהה הוא כמו מלאך המוות לאנשים בעלי התודעה הרדומה, כי הוא בא לקחת את מה שלא עובד יותר. (מתוך הכפתורים, ב'פר גינט' של איבסן).

4. בבריאה אין בזבוז, מה שחי – מזין צמיחה, מה שמת מזין את מה שמעליו.

5. האדם הוא היחיד שמשהו יכול למות בו בעודו בחיים, ואז יכול להוות תזונה למשהו גבוה יותר.

6. מתוך כל זה עולה שאלה בדיונית אף יותר; האם למה שחי ברמות שמעלינו יש אינטרס שדברים גבוהים בנו ימותו – כדי שיהוו עבורם מזון?

7. הגישה הנאיבית והרומנטית באדם אומרת שכל מה שמעלינו רוצה שנצמח, אך חוקי הטבע האכזריים אולי גורסים ההיפך, ורוצים שלא נתפתח, כדי שנוכל להזין אותם. כמו פרגיות, טליים ועגלים שמשמשים מזון לבני האדם, לפני שהגיעו לגבורות…


——————————————————————————–

פרגמנטים:
פרגמנטים בפילוסופיה היא צורת כתיבה שמביאה רעיונות בצורה של משפטים קצרים. בזה אחר זה, שביחד טווים מסר מסויים.

המלה 'פרגמנט', משמעותה: מיקטע, חלק ממשה.

באנגלית FRAGMENT הוא שבר ממשהו. כשאומרים על מישהו ש'הוא מאוד פרגמנטד', הכוונה באנגלית לאדם שכל כולו מפוזר להרבה כיוונים.

כתיבה בפרגמנטים היא צורה ידועה בפילוסופיה.

פיסות קטנות של פסיפס שאמורות לטוות תמונה קולאז'.


 בין הפילוסופים שכתבו כך נמנה את:

1.סרן קירקגור

http://www.religion-online.org/showbook.asp?title=2512


2. נובאליס:

http://www.kirjasto.sci.fi/novalis.htm


3.הידוע והמבריק שבהם היה הפילוסוף הפרה- סוקרטי, הרליטס האפל:

http://community.middlebury.edu/~harris/Philosophy/Heraclitus.html


לסיום רק אוסיף כי כתיבה ברצף. כמו במסה או מאמר, עובדת לפי לוגיקה סדורה (אונה שמאלית של המוח) ועל כן היא כבולה מעט.

כתיבה בפרגמנטים דומה לכתיבת שירה. ישנו חופש יצירתי הרבה יותר גדול לכותב לתת לרעיונות להבליח גם בלי סדר ואירגון (אונה ימנית של המוח). וכך יש יותר מקום, בצורת כתיבה כזאת, ליצירתיות ומעוף. ומצד שני הקורא לא מוגבל על ידי המבנה של המסה, והוא יכול לתת למשפטים לארוג במוחו כל תבנית שירצה, ביחס לכתוב

פרגמנטים מאת גבריאל רעם

נוסטלגיה
-"נוסטלגיה הנה תקווה שנוסעת נגד כיוון הזמן"
-"נוסטלגיה הייתה כדור שלא הגיע לשמיים ועכשיו הוא נכנע לכוח המשיכה"
-"נוסטלגיה היא הנסיון האחרון להציל את רוח החיים מהחיים, לאחר שהמפגש עם המציאות הוחמץ"
-"נוסטלגיה היא ברירת המחדל של החיים פנימיים שלא התממשו (האופציה האחרת היא מוות פנימי)".
-"נוסטלגיה היא פנטסיה אודות החיים שהיו יכולים להיות לנו אילו…"
-"נוסטלגיה היא הפיכת השולי למרכזי, לאחר שכבר לא חשוב אם המרכזי הוא מרכזי"
-"נוסטלגיה היא עדות לחוסר יכולת הויתור של הנפש"
-"נוסטלגיה היא אמנם: 'מעט מדי, אישי מדי, שולי מדי ובעיקר מאוחר מדי', אמנם היא  מצבה לחיים           בדיעבד, חיים שהיו יכולים להיות – ועם זאת היא בכל זאת סימן שמשהו עדיין חי שם בפנים"
-"ההבדל בין נוסטלגיה לגעגוע הוא בכך שהגעגוע הוא אל מה שהיה, נוסטלגיה היא אל מה שלא הצליח להיות".
-"נוסטלגיה כבר לא משנה כלום לאף אחד, היא עניין פרטי ודימיוני, לגבי משהו שאף פעם לא היה ולעולם כבר לא יהיה  ועם זאת היא עדות ניצחת שאת החיים אפשר לפספס, אך הנפש יכולה להינצל"

– ולבסוף: "אם היינו יכולים לחיות את החיים מנקודת מבטה של הנפש והחיים הפנימיים, במקום מנקודת מבטה של החברה והמוסכמות החברתיות – הנוסטלגיה הייתה נותרת חסרת עבודה".

**

פרגמנטים על חשכה ואור
– החושך מפחיד אותנו, האור נוטע בנו תחושה של בטחון. אבל בחושך נוצרים דברים.
– באור מלבלבים דברים. אך רק במחשכים אפשרית אינקובציה, הריון.
– רק — בעיתות של שקיעה במצולות האדם יכול ליצור עצמו מחדש.
– החשכה והרטיבות הן מרבץ נוח לחיידקים, נבגים שפתאום מופיעים יש מאין. באור – מה שקיים צומח, ואז באותו האור – הוא קמל. אך כדי שמשהו יהיה קיים הוא זקוק תחילה לחושך.
– החושך הוא הסוף, אך הוא גם ההתחלה. החיים מתחילים בחושך ומסתיימים שם. האור הוא דרך ביניים, זמנית, בין חושך לחושך.
– יש חמלה בחושך שאין באור, האור קשה, אכזר, פולש מייבש. יש חמלה בחושך, עוטפת, מסתירה, מאפשרת מחבוא בעת צרה.
– האור מזוהה עם החיים, החשכה עם המוות. אך חיים מפציעים מן החושך והאור יכול להיות אכזר וחסר רחמים. חושף ללא רחמים.
– האור טוב לחזקים, החושך לחלשים.
– כל היוצרים יוצרים מתוך החושך, אך הקהל הבא לצרוך את יצירתם – עושה זאת באור.
– היקום חשוך, אלהים חי דרך חשכת היקום. הבריאה היא נקודות זעירות ומועטות של אור בחשכה העצומה והאינסופית של היקום.
– האור מפריע לשלווה האינסופית של החשכה. הוא פרי של חיכוך, של הפרעה. משהו נחסם, משהו נשבר תוך כדי זרימתו – ויש אור. האור הוא הפרעה בזרימה היקומית. החשכה נושאת עמה את נשימת היקום, האור הוא פרי של הפרעה בזרימה זו.
– רוב הדתות נאחזו באור – כדוקטרינה. רק הגנוסטיציזם היה מספיק אמיץ לאמץ את התיאולגיה האפילה כמצע.
– החשכה יכולה להפחיד את מי שלא התיידד עם מעמקיו ומחשכיו, מי שאימץ את הבמה החיצונית של החיים, את המסכות החברתיות כהגנה. נראה לו (בטעות) כי שם יש בטחון וכי החשכה הפנימית טומנת בחובה מפלצות. אך המפלצות שעל הבמה החברתית המוארת – הן פי כמה יותר מסוכנות וערמומיות ממה ששוכן במחשכים האפילים של התת תודעה האישית והאנושית.
– החושך מפחיד את מה שצמצם אישוניו בגלל אור מרובה מדי. כשהעיניים מתרגלות לחושך הן מגלות דברים אחרים, קווי מתאר רכים, צלליות שבהן המסתורין, הסוד והאמת יכולים לשכון ללא חשש.
המין האנושי בורח מן החושך. הבערות נחשבת חושך, וההיסטוריה הקדומה, ודעות קדומות – כל אלה הם חושך ואנו עתה בתקופת האור, תקופה נאורה. אך זו תקופה חסרת עומק ונשמה. וזה מה שיש בחושך: עומק, רב ממדיות ונשמה.
– ככל שמשהו יקר יותר כך הוא מחפש יותר את האפלה, שם הוא חי.
– האור הוא הבמה המסונוורת שבה משחקים החיים לפנינו את משחקם המתעתע. אך במחשכים, במעמקים – שם מסתתרים החיים האמיתיים. ואל לנו לקרוא להם לצאת, עלינו לצלול פנימה, אל תוך האפילה ולדבר עמם שם, בשפתם: שפת החושך.
**

פרגמנטים על הנאה והנעה
חלק א':
מי שנהנה לא נע, ומי שנע לא נהנה. 
או שאתה נע, או שאתה נהנה, בשני המקרים זה מאפשר לך להמשיך ולתפקד.
רב האנושים נעים כדי להנות, מיעוטם נהנים כדי לנוע. כלומר ההנאה היא הגזר לפני אפו של החמור, שגורם לו לנוע קדימה; החמור לא נע כי הוא רוצה להגיע לאיזשהו מקום, או כי יש חשיבות לתנועתו, אלא כי הוא רוצה להנות, הוא היה מעדיף להנות מבלי לזוז מן המקום בו הוא שרוי, אך היות וההנאה מתרחקת ממנו הוא נאלץ לנוע…
ההנאה באה מן הצדדים, מושכת אחורה, תנועה באה מבפנים ודוחפת קדימה.
הנאה היא מתוך רצון לרוות נחת, תנועה משתמשת באי הנחת כדי להשיג משהו.
תנועה היא לקראת פרי, הנאה היא הצריכה של הפרי לאחר שהוא כבר קיים.
הנאה משתמשת במה שישנו לצרכים אנוכיים, הנעה יוצרת את מה שאיננו, מתוך דחף שהוא חזק מן האדם.
רק משהו שהוא חזק ממך יכול להניע אותך.
תנועה היא אקט יצירתי, הנאה היא אקט צרכני.
תנועה באה מן הכלום ומובילה  אל הממשי. הנאה באה מן הממשי ומובילה אל הכלום.
תנועה יוצרת מן האין יש חדש, הנאה לוקחת יש ועל ידי צריכתו זורקת אותו אל האין.
תנועה היא כדי להגיע, הנאה כדי לנוח.
תנועה טוענת, (אנרגיה) הנאה מפרקת את הטעינה הקיימת.
הנאה היא פריקה של מתח, הנעה היא שימוש במתח הקיים כדי להתקדם.
עבור הנהנה – הצורך בתנועה מביא מתח, עבור הנע קדימה הצורך בהנאה מביא תיסכול.
התנועה היא תמיד בריחה מכלא, ההנאה היא חיפוש אחר הבצלים, השומים וסיר הבשר – בתוך הכלא.
תנועה מתוך הנעה היא אקט נואש, הנאה היא אקט של זחיחות.
ההנאה היא פיצוי על עוולות, אכזבה ואי נחת. ההנעה מקבלת אחריות דינמית על מה המצב.
הנע מייצר את עצמו על ידי הגשמת מטרות, הנהנה מכלה עצמו על ידי צריכה של הנאות החיים.
בסופו של דבר מי שלא נע מת. ומי שלא נע ובמקום זה נהנה – מת מהר יותר.
הטבע מחזיק בחיים, ותומך בכל מי ששותף לדינמיקה שלו.
הפירות וההנאות בטבע אינן לשם פינוק, אלא כדי לספק צרכים בסיסים שיאפשרו לבעל החי שצריך אותם – לנוע.
הטבע היא מערכת אקונומית, שמעדיפה רזון ומאמץ על פני שומן ונינוחות. היא מייצרת מחלות אצל השניים ומחזקת את המערכת החיסונית של הראשונים.
בני אדם נעים יותר מבעלי חיים, אך זו טעות אופטית, כי זו הנעה מתוך הנאה, ולא מתוך מוטיבציה פנימית. כך שמה שמניע את האדם זו ההנאה, וכל תנועה שבאה מתוך רצון להנות יותר, רק יוצרת ברמת ההוויה אדם יותר סטאטי ומקובע.
האדם נע כדי להנות ולא נהנה כדי לנוע.
בהנאה האימפולס בא מבחוץ, בהנעה – במפנים.
מוטיבציה היא תמיד תגובה לניצוץ פנימי, בעוד שבהנאה זה תמיד ביחס לאטרקטיביות של הפיתוי.
ההנאה מסתנוורת על ידי הפיתוי, ההנעה רואה דרך בגדי המלך החדשים של הפיתוי את ערוותו הישותית ומייצרת מתוכה את כוח הדחף לנוע מן המדוחים הללו אל מחוזות אחרים.
הנהנה – מחפש אושר, הנע מחפש סיפוק.
חלק ב':
הטבע מתוכנת על מוטיבציה והיצורים העליונים בטבע הם יצורים שנמצאים בתנועה, היצורים היותר נמוכים נמצאים בקטע של צרכנות והישרדות.
אפשר להגיד שהטבע מציע ליצורים העליונים תנועה ולנמוכים הנאה.
בטבע המערכות הנמוכות הן שמניעות את המערכות התחתונות. כמו שבגוף זה הראש שמניע את הרגליים.
ככל שאורגניזם גבוה יותר, כך הוא מבוסס יותר על תנועה מתוך הנעה (מוטיבציה) ולא מתוך חיפוש אחר הנאה וסיפוק מיידי. 
בטבע הכל שואף לנוע, המוטיבציה לתנועה באה מן המערכות העליונות, ככל שיצור יותר מפותח כך הוא יהיה מכוונן יותר כלפי תנועה, תהיה בו מוטיבציה, לנוע כלפי מטרות.
אחד מסימני ההתנוונות של המערכת העליונה, המערכת התודעתית, החושבת הקוגניטיבית, שהיא עובדת למען הנאה, ולא כי היא מפיקה מתוך העבודה שלה קידום של פרויקט או משהו. כלומר כשהאדם מפעיל את המח כדי לקבל גירוי והנאה – זה סימן לזה שהמערכת שלו לא מתפקדת  ברמות היותר גבוהות שלה.
במפגש בין יצור נהנה ליצור נע הנע משתמש במה שמספק להם הנאה, כדי לנוע וכך גוזל מםה את ההנאה.
במפגש בין יצור נע ויצור נהנה, שניהם יוצאים מתוסכלים, הראשון בגלל שמה שיכול להניע אותו מתורגם להנאה והשני בדיוק בגלל אותה סיבה רק הפוך.
בעל התודעה הגבוה משבית הנאות לבעל התודעה הישנונית, ובעל התודעה הישנונית מפריע לבעל התודעה הגבוה לנוע.

**
פרגמנטים; על זרימה ותודעה

# מה שזורם – לא מודע
מה שמודע – לא זורם.
# מודעות משקללת פוטנציאל לעומת מטרות
זרימה היא חגיגה דינמית של הרגע.
#מודעות היא החלק העליון והמוביל של כל מערכת
זרימה היא החיוניות הויטאלית שלה.
# בגוף האדם מערכת הדם והעצבים היא הזרימה
הראש אמור להיות… משכן המודעות.
# הזרימה  היא כאוס תלוי מקריות
התודעה היא גשטאלט פרי אירגון.
# חיים ברמה נמוכה הם זרימה
חיים ברמה גבוהה – הם מודעות.
# זרימה היא תמיד חלק ממשהו
תודעה תמיד בודדה ומרוחקת.
# הזרימה תמיד עיוורת
המודעות תמיד פוקחת שבע עיניים.
# הזרימה מתרחשת בו זמנית
את המודעות יש ליצור כל פעם מחדש.
# מה שמודע – לא יכול לזרום
מה שזורם לא יכול להיות מודע.
# מערכת ללא מודעות – תתרסק, בסופו של דבר, בתאונה
מערכת ללא זרימה – לא תגיע לשום מקום.
# בכל מערכת הירראכית הגבוה – מודע, הנמוך – זורם.
# המודע מפקח על הזרימה,
הזרימה אמורה(…) להישמע למודעות.
# אלהים הוא מודעות
הבריאה והיקום – הם זרימה.
# אנשים שזורמים – הכל קורה להם (לטוב ולרע)
אנשים מודעים – כלום לא קורה להם (לטוב ולרע).
# מי שמודע – רואה
מי שזורם – חווה.
# מודעות אף פעם לא זורמת, היא יודעת
זרימה אף פעם לא יודעת, היא מתרחשת.
# רוב בני האדם – זורמים
מיעוטם הקטן – מודע.
# מי שמודע – יודע
מי שזורם – חי.
מי שזורם ומודע – יודע שהוא חי וחי את שהוא יודע.
# בגרות אמורה להיות(…) הפצעה של מודעות והחלשות של הזרימה
ילדות היא זרימה שתחלש למען אפשרות(…) של הפצעת המודעות.
# הבגרות אמורה להחליף זרימה במודעות
כשזה לא קורה, האדם מת לפני שהוא מת.
# החלשותה (ובסופו של דבר) של הזרימה – היא המוות הראשון
הפצעתה של המודעות היא לידה מחדש.
# המודעות היא הגביש שנותר לאחר שהזרימה שכחה.
# הזרימה היא לשד העץ,
המודעות היא פיריו.
# לזרום בלי להיות מודע – היא חגיגה לחושים
להיות מודע בלא לזרום – היא חגיגה לתודעה.
# זרימה היא מרכז כובד תחתון
מודעות היא מרכז כובד עליון.
# זרימה באן מן היקום, עוברת דרך היחיד ונבלעת בו,
מודעות יוצאת מן היחיד ומקיפה עולם ומלואו.
# כיוון הזרימה – מן העולם ליחיד,
כיוון המודעות – מן היחיד לעולם.
# אלהים הוא מודעות
הבריאה היא זרימה.
# התודעה אינה זורמת – היא משקיפה מראשו של הר,
החיוניות היצרית והרגשית  לא מודעת – היא הולכת לאיבוד בגעש החיים.
# זרימה היא חלק מכלל
מודעות תמיד מבודדת.
# זרימה היא ביחד
מודעות היא תמיד לחוד.
# זרימה שוכנת במחנה קיץ ובו אוהלים רבים,
מודעות שוכנת מחוץ למחנה, בדרך כלל במגדל שן.
# בני אדם שזרמו – תמיד התקבלו מיד אך נשכחו מהר,
בני אדם שהיו מודעים – תמיד נודו, היו אאוטסיידרים, אך בדרך כלל הטביעו חותם שנותר.
# בעלי חיים הם זרימה
בני האדם הם מודעות.
# העובד זורם
המנכ"ל מודע.
# היצר, המיניות והרגשות – זורמים
התודעה – מודעת.
ההוויה – ישנה.
# אנשים לא אוהבים אנשים מודעים, כי הם מפריעים להם לזרום,
אנשים מודעים בזים לזורמים כי לדעתם הם חוגגים את הרגע ושוכחים את הנצח.
# זרימה הנה התרחשות שמתכלה
מודעות היא תבנית שנותרת.
# החוקים הם מודעות, החיים הם זרימה;
חיים ללא חוקים הם כאוס, מודעות ללא זרימה – זה מוזיאון.
# אנשים מודעים ואנשים זורמים – מתרחקים זה מזה
מחפשים חברת הדומים להם.
אך רק כששניהם נפגשים ומצליחים להתאחד – נברא יקום אמיתי ובר קיימא.
אכן כך הוא בין שני בני אדם, וכך הוא בתוך האדם עצמו.
# זרימה ניתנת חינם מן הטבע (וגם נלקחת [או מואטת] על ידו
מודעות היא מה שניתן להפיק מן החיים. ואותה אי אפשר לקחת.
# דינמיקה היא נשמת הזרימה,
כפי שחוכמה היא נשמת המודעות.
# כדי לזרום צריך פעילות ומלאות
כדי להיות מודע צריך שקט וחלל ריק.
# מה קשה יותר?
לדעת מבלי לזרום את שאתה יודע?
או לזרום מבלי לדעת שאתה זורם?
# זרימה עבור החוויה
היא מה שמודעות היא עבור החוכמה.
# זרימה היא עם מה שיש
מודעות היא תמיד עם וכנגד מה שאין.
# מי שזורם – חי
מי שמודע – מפיק משהו מחייו.
# המודעות חוגגת הבנה ומשמעות
הזרימה חוגגת אהבה ויחסים.
# האדם המודע אוהב להבין
האדם הזורם אוהב לחוש.
# הפילוסוף מודע
האמן זורם.
# דת הזרימה היא החוויה
דת המודעות היא ההבנה והמשמעות.
# שיא השיאים היא מודעות זורמת, או זרימה מודעת.

**

פרגמנטים; על האושר

* אושר? זו פיקציה שגורמת לאלה שאין להם היכולת להיות Self starters ו- Self motivators להמשיך ולנוע קדימה, מתוך תקוות שווא.
* ככל שרמת הציפיות נמוכה יותר, (בגלל המבנה האישיותי הבסיסי של האדם המסויים) כך גם קל לו לחוש טוב עם מה שישנו.
* אושר היא מילה פרזיטית, המצויה בלקסיקון של מי שמצפה מהחיים שיהיו מה שאף אחד לא הבטיח לנו: גן שעשועים.
* המלה הנכונה, במקום אושר, היא סיפוק ושביעות רצון, למי שמצא בחייו שדה בור מלא טרשים ועשבים שוטים והצליח להצמיח ממנו משהו; קפיטליסט אקזיסטנציאלי.
* אושר וסיפוק, הן שתי מלים שנראות דומות אך הן מצויות בקצה הסקאלה, זו מזו.
בסיפוק ובשביעות רצון, אתה יודע שאם לא תציב לעצמך מטרות ולא תנוע אליהן מתוך עצמך, ובשם עצמך, למען עצמך – כל שמחכה לך זה שקיעה ונפילה עצמית.
באושר אתה בטוח שמה שאתה עושה עכשיו יוביל אותך לשם. לא משנה מה אתה עושה; אתה משכנע עצמך שמה שאתה עושה עכשיו – הוא הדרך לאושר.

·        רובם של בני האדם מצויים בין שתי קצוות – ביחס לאושר; קוטב אחד הוא הפעולה למען האושר. והקוטב השני הוא הפעולה כדי למזער את מה שיכול לגרום לנו לחוסר אושר. שני אלה גם מקבלים גיבוי והגזמה מצד הדמיון; בפעילות למען האושר אנו תמיד מצפים שהעתיד יהיה ורוד יותר מן ההווה. אך מצד שני המגננה הריגשית מעצימה את התחושה של הדברים השליליים שיקרו לנו (ליצור בנו חשש מפניהם כדי להימנע מהם). בסופו של דבר האושר לא מגיע, וגם הסבל לא נורא כפי שחששנו. שילוב טעויות הצפי של שניהם  יוצר מצב ביניים פושר, שבו: האושר הוא הרבה יותר פעוט והסבל לא נורא.
* אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות.
·       
החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם  את מי האפסיים של  הבינוניות.
·         רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות הבינוניים.