אדם ששרוי במעורבות רגשית,  בעצם לכוד בתוך מערבולת, מעין שיבולת בים, שהוא לא יכול להיחלץ ממנה. יש לו חלק כואב ברגשותיו והוא כל הזמן צריך להלום בו. ושוב הוא יורד על עצמו, באותו קטע שמכווץ את הדימוי העצמי שלו, ואז זה יוצר אפקט דומינו לגבי חלקים אחרים לא טובים כביכול באישיותו, והוא שוטף עצמו בשירותים שלו עצמו.

המאפיין למצב זה הם שאלות כביכול, שהמעורב רגשית שואל את עצמו. ולא יכול להפסיק בהן.

שאלות שמקבעות אותך בתוך מצב המעורבות הרגשית:

• למה זה קורה לי?

• למה אני כזה?

אני לא בסדר, לא שווה.-

–   מתי אני אלמד? –

מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי?-

– מה יהיה איתי?

– למה אני תמיד מפשל?

למה אני לא כמו כולם? –

אלה שאלות הרסניות, שכולאות את המעורב רגשית בתוך עצמו, ושמות אותו על נתיב של הרס עצמי.

ואז האדם כל הזמן חוזר אל המקום, המצב, שגרם למעורבות הרגשית. כמו תקליט שרוט, כמו ציפור שמנקרת בתוך הראש. כמו לשון שכל הזמן חוזרת לחפור בחור בשן. הוא אולי רוצה להפסיק אבל הלשון כל הזמן הולכת לשם. כמו פצע שאתה לא יכול להפסיק לחטט בו, אפילו שזה כואב.

החפירה היא מאפיין של מעורבות רגשית. כל עוד הלשון חופרת – האדם עדיין בפנים.

יש להעביר את מרכז הכובד מן המצב הרגשי – למצב תודעה. כי כשאתה במצב תודעה המתקפה הרטובה והפרועה שמתנהלת עליך מכיוון משברי הרגש – לא יכולה להשיג אותך, כי אתה כבר מצוי בממד היבש והמוגן של התודעה. אתה אולי חש את זה מעבר לקיר אבל זה כבר לא נוגע לך, ברגע שהתאהבת בחוכמה ובתובנה שמאחרי מה שקורה, אתה כבר לא קורבן של מה שקורה.

ועל כן חשוב וכדאי לשאול עצמך שאלות חליפיות לשאלות שמקבעות אותך במצב הרגשי האובססיבי הזה. אפשר להגיד שאלה 'שאלות טובות'. והמטרה ב'שאלות הטובות' הללו –  היא להעביר את המיקוד משאלות 'פסיכולוגיות' לשאלות תודעתיות.

הניסיון להבין אינו המטרה, המטרה היא לצאת מהמעורבות הרגשית. הניסיון לדעת ולהבין הוא כלי ליציאה מן המעורבות הרגשית. כי ברגע שהצלחת להתעניין יותר בסיבות ובמניעים, אתה כבר מצוי ברמה תודעתית. ואז אתה מחוץ לכוח ההשפעה של המעורבות הרגשית.

שאלות שמעבירות ממעורבות רגשית למצב תודעה:

1. מה קורה בי עכשיו מבחינה רגשית? (מה אני בדיוק מרגיש? מה העוצמה של מה שאני מרגיש? איך זה מרגיש? כמו מה? למה ניתן לדמות את זה?)

2. מהם הכוחות , מאחורי הקלעים שמשחקים בסיטואציה הזאת? (למה אני מרגיש כך? מה הביא אותי להרגיש כך? מה מאחורי הסיבה למצב הרגשי הנוכחי שלי? למה כל כך אכפת לי? מה הייתי מוציא מן הסיבות ועדיין היה אכפת לי? מה שורש הסיבה לתגובה החריפה הזו שלי?).

3. מה החוקים ששולטים על המצב הזה?

4. מה בעצם האינטרס הסמוי שלי להתנהג בצורה כזאת?

5. מה בעצם קורה כאן מתחת לפני השטח?

6. מה באמת אני רוצה בסיטואציה הזאת?

7. מה התבנית שחוזרת על עצמה בסיטואציה הזאת? איך אני מגיב ? האם אני יורד על עצמי?

איך אני יורד על עצמי? מה אני מעולל לעצמי?

אלה אינן  שאלות על מנת לקבל תשובות, אלא עצם השאלות מרחיבות את התודעה ביחס למצב הרגשי.  אלה שאלות שבאות ליצור מרחק, פרספקטיבה. הן מצויות מחוץ לכלא הרגשי ההומה שבו אתה כלוא עכשיו.

השאלות שלמעלה הן שאלות טובות, הן נועדו  להוציא את המעורב רגשית  מן המצב הרגשי הזה (עיין בדף ששלחתי שנקרא: 'מעורבות רגשית') ולהעביר אותו למצב תודעה. ברגע שהוא מצליח להתמסר להבנת האמת של מה שקורה, הוא  כבר לא קורבן של המתקפה הרגשית הזו שבה הוא תוקף את עצמו.

השאלות התודעתיות הללו נועדו לאפשר לו להימלט מן הדומיננטיות והאובססיביות ההיסטרית הזאת.

ועם זאת צריך לזכור כי למעורבות רגשית יש תמיד תאריך תפוגה. וגם בלי השאלות הללו, זה יעבור מתי שהוא. אבל ייקח הרבה זמן. ובינתיים אתה מחוץ לזרימת החיים, והכי גרוע, כל עוד אתה במצב מעורבות רגשית, אתה הורס את מה שנבנה מאז המעורבות הרגשית האחרונה.

גבריאל רעם

(כדאי לשאת דף זה איתכם, כדי שתשלפו אותו ברגע שהמעורבות הרגשית הבאה תשיג אתכם).

(דף זה הוא רלוונטי יחד עם הדף שכתבתי שנקרא פשוט: 'מעורבות רגשית).

קישור למסה:

יצורים רב פעימתיים.

***

קישור לפגישה בוידאו:

ספר שלם בנושא השינה והערות התודעתית:

https://www.e-7%A2%D7%94

רבי נחמן היה בעצמו חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסוביקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.
וגם כיום יש המוצאים בתורתו של נחמן אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.
ר' נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב'כביש עוקף' התנגדות והתחיל לספר סיפורים. הנה סיפור אחד כזה שלו שיש בו הרבה ממה שספר זה מנסה לגעת בו, להבהיר ולהכנס לעומקו.
גם הסיפור הזה אינו שייך לספר הקאנוני של סיפורי נחמן בברסלב, הוא לא שייך לאותם סיפורים שהתקבלו כסיפורי ר' נחמן אלא גם הוא היה בשוליים של סיפורי ר' נחמן הוא מצוי בספר שנקרא: "ספר סיפורים נפלאים" שיצא בשנת תשל"ב. שם הסיפור: "התבואה המשגעת".
הנה הסיפור, בצירוף עיבוד לפרשנותו של פרופ' שלום רוזנברג מאונ' תל אביב, שדיבר על כך במסגרת סידרה על ר' נחמן שנתן בשידורי האוניבריטה הפתוחה של גלי צה"ל, בשנת 1999.
"פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה", כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: "יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל". כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: "אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך". כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. "על כן בודאי", מוסיף המלך, "נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים". עד כאן הסיפור של ר' נחמן. אחד הפירושים המעניינים שניתן ליחס לסיפור זה הוא פירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, המפורט בספר זה, בעיקר בהקשר של תומס סאס ור. ד. ליאנג. כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.
ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.
אז מה הסיפור אומר? הוא אומר משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, הוא אומר שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שבעצם אתה משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סוביקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סוביקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.
כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.
רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.
והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.
והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעיננו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.
ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.
בסיפור הזה אין בכלל התיחסות לאפשרות להתעורר מן החלום, בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).
עד כאן הפרשנות של פרופ' רוזנברג.
אז האדם הישן נותר עם ידיעה שהוא משוגע, כלומר ישן, שאינו חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,
האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת
שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?
או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים להתעורר, כלומר לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.
ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבא על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…
כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.
הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.
עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.

ובכן, כל הפרשנויות מאמצות את הסברה, כי החלק השני של המשפט, מאשר ונובע מן החלק הראשון. כלומר, אם תעשה לך רב, זה יסלק אותך מן הספק. ועתה כל שנותר, זה למצוא רב.
אז יש כאן כמה דברים לא כל כך מובנים מאליהם. ראשית , כתוב: "עשה לך רב" לא 'מצא לך רב', כפי שרוב הרבנים השיבו. ולעשות רב אומר שרב אינו מצרך שאתה מוצא אותו, אלא רב הוא אפשרות של מישהו להיות מורה שלך, כדי שהוא יהיה מורה שלך, עליך לעבוד, להיות ראוי, לעמוד בתנאים, לשון אחר: 'לעשות'. ואז יהיה לך רב.
ועתה לחלק השני של המשפט, איני רואה אותו נובע מן החלק הראשון, כי אחרת לא הייתה וו החיבור, הייתה כתובה המילה: 'ואז', או היו מקדימים את המילה 'אם', לפני תחילת המשפט, אך וו החיבור אומרת שיש כאן שני דברים לא תלויים, עליך לעשות רב, ולהסתלק מן הספק.
ומה באשר להסתלק מן הספק. ובכן לא כתוב להסיר ספק או להתרחק מן הספק, אלא דבר הרבה יותר חד משמעי ובוטה: להסתלק. הסתלקות אומרת לנתק כל מגע. ואז נשאלת השאלה: מדוע? לגבי מדוע האדם צריך רב, אני מניח שברור, האדם טועה ותועה, במשעולי הרוחניות והדתיות הזרים, והוא צריך מורה דרך, שיסגל אותו לאורחותיה של דרך אחרת. ילמד אותו את השפה וינחה אותו בשבילים הנכונים. אך מה רע כל כך בספק ומדוע להסתלק ממנו?
ובכן, המילה ספק, או המילה פקפוק, מאותתות אודות אדם שהולך בדרך מסויימת או מתעתד ללכת בה, אבל לפתע אינו בטוח שזו הדרך הנכונה, או שזו בכלל הדרך. זה לא אדם מתלבט בין אופציות, כאן מדובר על אדם שאו החליט או נמצא בכיוון מסויים, (כי אינך יכול להיות בספק לגבי משהו שעדיין לא החלטת לגביו). כלומר יש כאן דבר והיפוכו, יש כאן הפרעה בתנועה, במקרה הטוב וחבלה בתנועה במקרה הפחות טוב. זה כמו לנסוע במכונית כשלפתע מרימים את המעצור יד.
למעשה ספק באמצע הדרך, או במהלך הדרך, הוא סוג של סרטן, שגדל בגוף, אבל בכיוון ההפוך, לא בכיוון של צמיחה, אלא בכיוון של חבלה וגרימת נזק. זה בא על חשבון הבריאות והחיות של הגוף, וכמו הספק, אם הסרטן גדל וגדל סופו של הוא משתלט על הגוף ושניהם מתים. כי אין בית לספק בלעדי הדבר נגדו הוא יוצא.
למעשה ספק הוא תפוח ותולעת בתוכו, וצריך להפריד את התולעת מן התפוח, אחרת התפוח ירקיב. אין מקום לספק בדרך שהאדם הולך בא, אחרת הדרך מורעלת. אז מה הפתרון? אם יש ספק, ישנן שתי אפוציות: או להוציא את הספק מן הדרך ולהמשיך בדרך ללא ספק. או להפסיק את הדרך. בשני המקרים אין לתת למשהו שלילי לחיות בתוך משהו חיובי ולהשחיתו, או מוצאים את הרעל מן הגוף החי, או מפסיקים את חייו. עדיף להפסיק את הדרך בה הולכים מאשר להמשיך בה עם הספק.
יש משפט שאומר: "אין מקום בו השטן אוהב לשכון בו יותר מאשר במנזר". הספק אוהב מקומות נקיים, טהורים, אציליים, לשם הוא משתוקק, כי שם הוא זורע הכי הרבה הרס.
מקום לא נקי או לא גבוה לא יעניין אותו.
הספק הוא הסיטרא אחרא של כל התקדמות או נסיון להתעלות.
אם האדם לא דבר לגמרי ולחלוטין בדרכו שלם עימה לחלוטין, הוא משאיר פתח, חולשה, מקום לא מכוסה, והספק כבר ימצא את החרך. זו יכולה להיות הערה של מישהו, משהו שקוראים, לפתע, דרך החולשה האישית הספק מוצא פתח, והוא בפנים. ואם לא מטפלים בו מיד, הוא גדל, כמו הסרטן. וספק קטן קל להוציא ספק גדול כבר השתרש במערכת והוא חלק ממנה.
אין צורך לעשות משהו כדי לגרום לספק, או להביא אותו, הוא מגיע לבד, הוא משוטט לא בחוצות ככלב מוכה כלבת, מחפש יצור חי כדי לנשוך אותו להביא בבשרו את נשיכת האנטתיזה. כל מכתם של בני החושך ולהביאה למשכנם של בני האור.
ולסיכום:
שני חלקי המשפט, הרב והספק קשורים למישהו שמנסה לצאת מאובדן ולהתחבר לדרך המובילה לבית שבו עדיין לא היה. והכתוב אומר, כי כדי להגיע לבית הרוחני הזה, צריך שני דברים, האחד לעשות והשני להפסיק את עשייתו.
את הרב עושים, ומן הספק – מסתלקים.

על ספק עצמי

מוניקה בחיבוק עם ביל

מומחה לשפת הגוף: "מוניקה מאוהבת":

ידיעה ששודרה ברדיו של בראונסוויל מיניסוטה באמריקה צוטט מומחה לשפת גוף בשם קוין הוגן Kevin Hogan  שאמר שגם אם קלינטון ומוניקה מעולם לא קיימו יחסים ולא היה להם רומן, עדיין שפת הגוף של מוניקה משדרת שהיא מאוהבת בו עד לשיגעון.

הוגן שכתב ספר בשם: The Psychology of Persuasion (בהוצאת פליקן), טוען כי קלטת הוידאו שבה נראה קלינטון מחבק את מוניקה חובשת הברט, מגלה רבות אודות מה היא מרגישה לגבי הנשיא.

הוגן עוד אומר שהדרך בה עיניה נדלקו שהן פגשו בעיני הנשיא מראים שהיא חשה כמו נערה שזה עתה נחתה בשדה החלומות שלה. 

כמו כן, הדרך בה מוניקה תופסת אותו אוחזת בכתפיו מראה שהיא חושבת שיש להם יחסים 'מיוחדים', למרות שאולי הכל רק בראשה. 

כשלוינסקי סיימה לחבק אותו, אומר הוגן, כי על פניה הייתה הבעה של גאווה, שאומרת משהו כמו: "יש לנו יחסים אינטימיים".

עם זאת זו קריאה חד צדדית כמובן, מכיון שלאורך כל קלטת הוידאו, קלינטון מפנה גבו כלפי ההמון והיות המצלמה ניצבה היכן שאנשים היו, לא היה ניתן לראות את פניו.. 

רציחתו של לי אוסוולד

זו תמונה ידועה ומעניינת. אך האם ניתן ללמוד ממנה יותר מאשר אנו יודעים? דהיינו שג'ק רובי ניגש לאוסוולד ירה בו מטווח קצר? ובכן נראה לי שכן. 

ראשית כל האנשים, למעט שומר ראשו של אוסוולד, כלל לא מגיבים, חלקם מביט, סתם מביט, חלקם אפילו לא פונה לכיוונו של אוסוולד. נראה שהתמונה צולמה ברגע שהכדור פגע באוסוולד, ממש לפני שקול היריה הגיע לאזניהם. אדם ליד המכונית אפילו לא מראה כוונה להסתובב. נראה שג'ק רובי ניגש לאוסוואלד במהירות אדירה, אף אחד לא שם לב. וכאן מעניין לבחון את האדם שנמצא במרכז הצילום: מי שנראה כשומר ראשו. הוא היחיד שמגיב, אך תגובתו משונה, משונה בתור שומר ראש. כי הוא לא גוחן קדימה, לא מנסה לחצוץ בין לי לבין ג'ק רובי, להיפך, למרות האקדח לא מכוון כלפיו, הוא נרתע לאחור. תגובתו האינסטינקטיבית היא רתיעה אישית במקום זינוק כלפי התוקף. ואוסוואלד עצמו? הבעת כאב על פניו, הוא נרתע לאחור, מנסה להגן על מרכז גופו בעזרת יד מורמת. 

וג'ק רובי נראה נחוש, וממוקד כלפי מטרה, שור הנוגח בכל כוחו. 

תמונה מעניינת, כי למרות שהיו שם אנשים רבים, הכל קרה כה מהר שאף אחד לא שם לב ושומר הראש לא רק נרדם בשמירה אף תגובתו הייתה יותר בכיוון של להגן על עצמו מאשר על לי. 

ההתמודדות בטלויזיה בין קנדי לניכסון בשנת 1961

זה סיפור של התמודדות בין המועמדים, ניכסון וקנדי, התמודדות זו זכתה לפרשנויות רבות; בפעם הראשונה הוכח בבירור לתמונה כוח רב יותר מאשר מילים. כי כשפנו למאזינים שהקשיבו לתכנית ברדיו, הם אמרו שניכסון יותר משכנע, אך הצופים בטלוויזיה, שאמנם שמעו את דברי המתמודדים, אך גם צפו בהם, טענו כי קנדי יותר משכנע. כאן אנו רואים דוגמא אחת מני רבות להופעה (תרתי משמע) הגרועה של ניקסון בטלוויזיה; ידיו אסופות האחת בתוך השניה, מה שמשדר סגירות חוסר תקשורתיות. אז מה ניתן לשאול? ובכן אנשים מגלים נטיה להיפתח כלפי ולגלות יחס יותר חיובי כלפי אנשים שמצטיירים כפתוחים כלפיהם, מאשר להיפך. וגם כאן ניתן להקשות; 'כלפיהם'. הרי ניכסון אינו סגור כלפי אף אחד. אך הטלוויזיה מהיותה בסלון גורמות לכל אחד מהצופים לחוש כאילו הוא שותף.ידיו של קנדי לעומת זאת פתוחות האגרוף מראה יכולת לקשיחות ו\או אסרטיביות, וידו הגלויה מונחת לה ברפיון שמשדר נינוחות.

אלמנט נוסף שניתן לעמוד עליו בתצלום,  הוא זווית הגוף אצל קנדי וזווית הראש אצל ניקסון; נראה מעט גחון כלפי ניקסון, בעוד ניכסון מתרחק. שני אלה משדרים מעין רצון טוב מצד ניכסון וחוסר רצון טוב או פרגון מצד ניקסון.

מה שאנו רואים פה הוא בעיקר אפיון אישיותי של כ"א מן המתמודדים: ניקסון היה ידוע בתור אדם סגור ומופנם, בעל קושי ביצירת יחסי אנוש ומתן אמון בבני אדם. קנדי לעומת זאת היה אדם פתוח, אוהב חברה, ונגיש ביחסי אנוש. שני אלה באים לביטוי בגופם ובתורם, משפיעים על אנשים שנופלים תחת 'אפקט ההילה', שאומר שאם לאדם יש תכונה חיובית אחת, ננטה ליחס לו גם תכונות חיוביות אחרות (כמו מנהיגות וכו'). 

גולדה מאיר בניו יורק

כאן גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל מקבלת את מפתחות העיר ניו יורק מאת ראש העיר ג'ון לינדסי. תמונה מדהימה. מדהימה, בגלל העוצמה והשחרור המוקרנים מתנוחתה של גולדה. היא לא שמה על מוסכמות של איך אישה צריכה להראות. הוא עומדת בפיסוק רחב, ידיים מונפות לצדדים. יש כאן הרבה עוצמה, וגם חופש. פריצה של גבולות. תנוחתה יותר דומה לתנוחה של מאמן כדורגל קשוח בשעת מתן הוראות במשחק מאשר אישה בתפקיד ייצוגי. מעניין גם הניגוד בין תנוחתה זו ובין התנוחה של ג'ון לינדסי, אמנם הוא מרים את מפתחות העיר כלפי מעלה, כדי שיראו אך התנוחה כלפי מעלה גם מראה שליטה וסטטוס. בעוד שהכיוון שהוא כלפי הצדדים, כמו אצל גולדה הוא יותר עממי משדר פתיחות וקבלה. פתיחת הידיים משדרת פתיחות רגשית. רצון לקבלה ונתינה רגשיים. מכיוון שהאדם שפותח את ידיו באזור החזה, חושף את ליבו ובכך משדר שהוא פתוח רגשית כלפי האדם, או האנשים, כלפיהם הוא פותח את ידיו. ובאשר לפיסוק רחב; נשים לא אמורות לפשק רגליים בכלל, ובטח שלא פישוק כזה. מכיוון שפישוק משדרת פתיחות רגשית, בעוד שהצמדת רגליים משדרת צניעות מינית. בשעת ביישנות והסתייגות מינית הרגליים נסגרות, ובשעת פתיחות מינית, כמו בעת קיום יחסי מין הרגליים של האישה מתרחקות זו מזו. כך פתיחת רגליים אצל אישה, בין אם זה בישיבה או בפישוק בעמידה. משדרים שאישה זו מעניקה חסדיה המיניים בקלות. ואכן אולי חלק מן הנשים שיושבות או עומדות בפישוק אכן עושות זאת מכיון שהן קלות בהענקת חסדים מיניים, אך חלקן האחר עושה זאת פשוט מכיון שהוא לא שם על מוסכמות חברתיות. ונראה לי שזה מה שקורה כאן עם גולדה. הפישוק הרחב שלה משדר. שהיא עושה את שהיא מרגישה ולא את שמצפים ממנה, לא כאדם ולא כאישה.  

  א. 

ב.

שובתות במפעל לודז'יה; מעבר לפוזה

תמונה אותנטית מאוד. הן לא מנסות להעמיד פנים, או להעלות הבעה. בשתי התמונות הן נראות כמו בית לאחר שנשטף ממנו הסיד או הצבע; עירום, ישיר ללא ציעצוע, פלירט, או ניסיון להראות כמו מישהו. הן פשוט מביטות, נותנות לעצמן להיות שם, אין להם לקראת מה ולשם מה להעמיד פנים, הן רק שם. נוכחות. מצב נפשי זה הנו די נדיר, שהרי אנו רגילים לפגוש אנשים עם מסכות, או מסכות אטומות, או מסכות שמנסות להתאים את האדם שמאחוריהן לסיטואציה החברתית בה הוא מצוי. מצב זה הנו נדיר במיוחד אצל נשים, שממילא שמות איפור כדי להראות בצורה מסוימת, משופרת. כאן זו הוויה עירומה. 

בני האדם איבדו את היכולת רק להיות, כמו בית, עץ או בעל חי. הפרה מסתפקת בהיותה פרה, רק פרה, כולה פרה. האדם מנסה להיות משהו להראות כמו משהו. 

כלומר השביתה הזו היא לא רק אקט מניפולטיבי, או פוליטי או טקטי, שבא להשיג מטרות, הן שובתות כי הן הגיעו לסוף. השביתה כאן היא ביטוי למצב נפשי סופני. 

והמבט שהן תולות במצלמה; במיוחד בתמונה ב. אמנם כל אחת יש לה את ההבעה שלה, האחת יאוש, אחרת בוחנת, אחרת חשדנית, הקיצונית קוראת תיגר, אך המשותף לכולן הקשר שהן יוצרות עם המצלמה; דבקות במצלמה, מביטות בעוצמה ואינטנסיביות, כמו היא הדבר החשוב ביותר עבורן כרגע. מה שעשוי להסביר את התקוות שתלו בכתבה שהצילומים הללו המתלווים אליה. 

מה שעוד מעניין זו הסגירות שלהן. אם מתבוננים במצב הידיים בתמונה ב. רואים שכל הנשים שמות את הידיים כחיץ ביניהם ובין הצלם (שמייצג עבורן את העולם החיצון). ניתן אמנם להגיד שהן רק נשענות, בגלל הגובה, אכן לא חייבות להישען עם ידיים סגורות, הן יכולות להשאיר פתח כלשהו בין הידיים, אך הן יוצרות מחסום. אם נתבונן בתמונה העליונה נגלה כאן גם דבר מעניין, השונה של הנשים העומדות לא יותר סגר או מחסום עם הידיים, כי השורה של הנשים היושבות מהווה את אותו המחסום, ואכן כל אחת מן הנשים היושבות יוצרת איזשהו מחסום עם יד אחת 

קהלני ולוחמיו במלחמת ששת הימים

ראשית, אין ספק מי כאן האדם החשוב; קהלני.  הוא תופס את המקום המרכזי וגם את המקום הרחב ביותר. ידיו ממוקמות גבוה, מה שמשדר שליטה ועליונות. אך גם זה ללא מאמץ, כי הן מוטלות רפויות, ללא מאמץ לכפות שליטה. הפישוק הרחב מפגין דגם די מצ'ואיסטי של מנהיג, זה שחשיפת אזור החלציים מול המצלמה היא חלק מן הגבריות החוגגת של המנהיגות. לצידו מצוי השני להנהגה; ראשית הוא בשורה הקדמית, ושנית גם הוא מנסה להתפרש לצדדים, ידיו אמנם נמוכות, אך גם הוא לא קוטל גלים, לדעתו. 

מאחור מצויים גיבורי הרקע. הם תופסים פחות נפח, גם יותר קרובים האחד לשני, הקיצוני מצד שמאל שלנו נשען עם ידו על בירכו של זה שלשמאלו פמיליאריות בלבוסטית של מי שמצוי עם רעיו באינטימיות רבה ואף אחד לא עושה עיניין ממי הבוס, לרגע זה אתה לרגע זה אני. חיוכו חביב, תמים ובעל שמחת נעורים. לצידו ניצב אדם מאופק יותר, הוא משקיף על העולם מזוית חשדנית משהו, עיניו מצומצמות, מבטו בא מן הצד ולמעלה, כאומר: "אני לא בטוח שאני קונה את מה שאתם מנסים למכור לי". הוא גם עומד מעט רחוק יותר מן היתר, כאילו לא שייך, למרות שהוא במרכז (חושב עצמו, חושב שהוא חזק, ראוי להתייחסות רצינית) הוא עומד מעט רחוק יותר, כלא רוצה להיות שייך לגמרי לקבוצה הזו. לצידו ניצב עלם חמודות, שקט, נאה והחלק החזק ביותר בפניו הם העיניים, עיניים חזקות מאוד, עמוקות, וגם משקיפות למרחוק, מצוי כאן, אך גם בעולמות רחוקים (ויכול להיות לשם הגיע תוך כדי המלחמה). גופו נוטה מעט כלפי החבורה: הוא איתם, אך לא לגמרי כי אין מגע בין גופו לגוף זה שלצידו, וכך נוצרת שרשרת של מגעים, שהיא די נפוצה בקרב קבוצות קרובות. 

אותה קבוצה ללא הבלונדיני, כעבור שנים

למרות שזה שחזור של התמונה הקודמת, וכולם עומדים באום המקומות ומנסים לעמוד דומה, שני דברים עיקריים שונים; האחד, קהלני, הוא פחות מאצ'ו, פחות טריטוריאלי, הוא יושב בתנוחה יותר מכונסת, יותר בתוך עצמו, פחות מלא ברצון לשליטה (התרחבות טריטוריאלית). החיוך אותו חיוך; חם, לבבי, טבעי, לא מתאמץ. אך העיניים השתנו, קודם המבט היה ישיר ופחות, עכשיו הוא כאילו משקיף יותר בריחוק. (אולי בגלל צמצום קל של עיניו, אולי בגלל זווית ההטיה הקלה של הראש). 

זה שהיה לידו נותר לידו, אך הפעם הוא התרחק, המרחק ביניהם גדל, וגם מוטת הידיים שלו לצדדים גדלה, והוא שם את ידו השמאלית בתוך ידיו של מי שמאחוריו. כלומר העוצמה והאסרטיביות נשארו כשהיו אם לא גדלו. 

הבחור מאחור איבד את החיוך, עיניו מצומצמות, פיו קפוץ; יותר חשדנות פחות לבביות ופתיחות, וגם הקשר לבחור שלידו כבר לא חם ואינטימי; ידו לא מונחת על בירכו, הוא אפילו לא עומד קצת לידו, כמו קודם, הפעם הוא שואף להיות בשורה הראשונה; גם ידיו על המעקה. 

ואילו זה שמאחור נדחק עוד יותר אחורה, (נדחק, או דחק עצמו). הוא לא היה ממש שייך, הפעם הוא מרוחק עוד יותר, ממש בחוץ. ואם קודם הייתה בו חשדנות קלה, כעת הוא כבר מביט בהתנשאות, מלמעלה למטה, תוך כדי שעיניו מצומצמות בחשד. 

לסיכום: מה שהיה פעם קבוצה קרובה, גם אם לכל אחד היו מאפיינים משלו, הפעם האלמנט של כוח, שליטה, חשדנות וריחוק זה מזה, התעצמו. דווקא המנהיג שלהם, מנסה עתה פחות להפגין כוח ושליטה, אולי בגלל שכבר יש לא את זה, באופן ממשי. כמו הרס"ר שידיו על מתניו מראות את רצונו לשלוט ואת העובדה שהוא 'נובח כי הוא לא יכול לנשוך', וזאת לעומת האלוף שויתר על הפגנה של סימני שליטה, כי הוא כבר שם ולא צריך להוכיח כלום לאף אחד. 

זוגות

יואב ומיכל צפיר

טוב, אז זה כמעט 'לא חוכמה' לנתח תמונה כל כך שקופה, חד משמעית וחד צדדית. 

אין ספק מי כאן הדמות השלטת, מיכל. ראשית היא מתפרשת על פי כל התמונה, גם מסתירה אותו עם שיער, יד וכתף וגם נשענת עליו (הוא משמש לה כתמיכה).  

מעניינת גם הדרך בה ידה אוחזת ביזו, היא מכניסה את אצבעותיה לתוך אצבעותיו, כמו מכופפת את כף ידו אחורה ובעת ובעונה אחת מחזיקה את ידו למטה. 

היא נראית נהנית מאוד מן הפוזה וממה שה מציע לגבי היחסים ביניהם, הוא הרבה פחות. ההבעה שעל פניו משדרת משהו כמו: 'בשביל מה אני צריך את הצילום הזה'? 

הוא נראה ביישן ונבוך, היא נראית סקסית (יד על ירך) חצאית קצרה ורגליים ארוכות).

היא פחות מפלרטטת איתו ויותר עם המצלמה. למעשה הם מפנים אחד כלפי השני גב (מיכל) וכתף (יואב), ואת החלקים היותר תקשורתיים – כלפי המצלמה. 

אישים

פנחס שדה

ראשית, אני משוחד, אני בעדו, לגמרי. ואני מביט בפניו כאן בתמונה למעלה ומנסה לדלות מן הפנים על הגדולה של חיים של האיש. ומה אני רואה? אני רואה פנים גדולות, מגושמות, נעדרות חן והשראה, כשל מושבניק, או איכר. אך על פנים אלו נסוך עצב, שניתן רק לקרוא לו עצב תהומי. מבטו מנותק מכאן ועכשיו, שלוח למרחק אך גם כלפי מטה. והניגוד הזה בין ארציות וגשמיות הפנים ובין ההבעה ששפוכה עליהם, יוצרת קונפליקט לא פתור, ואני שואל עצמי;  היכן כאן פוטואנלסיס? האם אני מסוגל בכלל לקרוא את הפנים הללו להגיע לתהומות הכישרון והגאונות של האיש? והתשובה חייבת להיות שלא. אין לי דרך לעשות זאת. עם כל הכבוד לספר ושליחותו, אין הוא יכול להגיע למקומות שבהם קיימת התרחשות הרוח האנושית. היא מסוגלת לדלות אך קרעי פסיכולוגיה, יחסים, תחושות, אופי. נכון שאם נשים זה לצד זה אנשי רוח ענקיים אנשים העוסקים במסחר לבלרות, נוכל אולי לעמוד על ההבדל, אך אם נשים תמונות של אנשים רוח גדולים ולצידם כאלה העוסקים במקצועות חופשיים, האם גם כאן נוכל להצביע על העולם הרוח לעומת פקידי הרוח? מסופקני.

והנה לאחר כתיבת שורות אלו, הגיעו אלי עוד כמה צילומים של שדה, שדה, שדה המאוחר, כמדומני כשנה לפני מותו. 

בפניו רואים את עקבות המחלה. הוא יושב בשקט ופשוט מביט במצלמה. אדם בשנות העמידה, לא נראה ישראלי במיוחד, ושוב, גם לא סופר או משורר. משהו מזרח אירופאי בפניו וחזותו. ואני יושב ומתבונן, מנסה לדלות מתוך התצלום את הכישרון, את המחויבות, את השליחות הנדירה, את הבידוד הגדול שכפה על עצמו. האיש חי בדירה קטנה ברמת גן ואחר כך בירושלים, בסיגוף ופרישות, כתב את דבריו כאילו הוא חי בימי הביניים, בשורתו נצחית, כפי שהיא חתרנית ובלתי מתפשרת באמת שבה.

האם קיים הבדל בין שדה המוקדם למאוחר? אולי עשר שנים? כאן כבר ידע את מותו הקרב מסרטן. רזה יותר, הפעם מישיר מבט למצלמה, פניו התרככו, עדינות יותר, גם ההבעה על פניו רוחנית יותר. עדיין אותה חולצת בד פשוטה. אך בתמונות המאוחרות יש פחות מרדנות, בתמונה בה רואים את ידיו, גדולות, ידי איכר, או עובד אדמה. ידיים חזקות, כמו מנסות לחפון משהו, את עצמו ההולך ומתרפק? הולך וגווע. אולי את העולם.  כפות ידיו חשופות, השרוולים רחוקים מהם, כמו הוא הרחיק אותם מכפות ידיו, או קיפל אותם כלפי מעלה, כמו אדם העוסק בעבודה ולא רוצה שהשרוולים יסתבכו ויפריעו או ילכלכו. מעניין כי החולצה גדולה על גופו המצטמק ומדלדל, אך שרוולי החולצה נראים קטנים על ידיו הגדולות, ידי עשיה. ידיים של אדם שמגיע אל המציאות, בוחש בה ולא בורח לעולמות של שירת מלאכים מתוקה. 

תנוחת ידיו על ברכיו הוא מעין תנוחה של ילד צייתן, ספק עומד לקום בכל רגע. כפות ידיים גדולות ומגושמות, שוב, כשל עובד אדמה. נראה לי שכאן הוא כבר ידע שימיו ספורים, היות ועיניו משקפות מעין השלמה מסוימת, עצב יותר מפויס מרוכך. ועם זאת אני רואה במבטו סוג של חיפוש אחר קשר, כמו הוא מביט בישירות ומנסה להגיע. אין בהן שום קושי, או עוינות, או אגרסיה, או קריאת תגר. רק סוג של חיפוש קשר.  

עיניו גם פקוחות לרווחה, כשל אדם שמנסה לראות הכל, כמה שיותר, כמה שיותר עמוק. זה אדם שעיניו ראו את מה שמעבר ובתוך מה שבני אדם רואים בדרך כלל. 

ולמרות העצב בעיניים, ותנוחתם הצייתנית של הידיים, יש בישיבה הזו הרבה כוח, כמו עוד רגע יקום אלינו, ואז, משאנו רואים אותו כך, הוא נראה לפתע פחות צייתן, מבטו נראה לפתע עז וחודרני, כאומר 'לא כדאי לכם להתעסק איתי'. 

וגם האביזרים בדירתו;

לבושו פשוט, פשוט מאוד, רק להתלבש כדי לא להיות עירום, לא יותר. הוא לא ייחס חשיבות לפוזה, למעמד לכסף, לכל מה שהשכן רואה כירוק יותר אצל שכנו. הוא שם על עצמו רק את המינימום ההכרחי כדי להמשיך ולבעור באש הגדולה והקרה שבערה בו כל ימיו מבפנים. 

 בתמונה אחת עץ בונסאי, באחרת, מסכה לבנה, כמו מסכת מוות, ומלאך מכונף מברונזה או מתכת, נושא על גבו נר. שלושה סמלים. מה הם אומרים? מה הם מספרים על ענק הרוח הזה? בונסאי, על הטבע הענק, הפראי, הבראשיתי והקמעי, שוכן בתוך העציץ הזעיר, כמו רוח הקודש חידת הקיום האנושי השוכנת בשיריו וספריו. 

המסכה, כמו מסכת מוות, כמו אומרת שעד כמה שלא חדר לתוך נפש האדם והחברה האנושית והמצוקה האיומה בה היא שרויה, עדיין כל שהותיר אחריו זו מסכה קפואה, וחייו האישיים והפנימיים של האיש, נותרו חסויים בתוך חייו. רק לידידי אמת ספורים ואולי אף לא להם. ואחרון חביב המלאך המכונף עם הנר בגב. האיש, שדה היה איש דתי ורוחני בקנה מידה לא נתפס אהבתו לאלוהים, ומצוקתו על הניתוק – נוצקו לתוך יצירותיו באותנטיות ולהט שהם נדירים בספרות העולמית. בשם אותו להט דתי הוא לא ויתר ולא הצטרף לעדר מאמינים, חי את דבקותו הדתית האדירה, לבד, כי שם היא הטהורה ביותר. מלאך מכונף, עם נר בגבו. 

 והנה מספר מלים  עליו, כהשלמה לצילומים;

"ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל" תולש את הקורא מן המציאות המוכרת ומעביר אותו אל ממלכה אחרת, רחוקה מאוד מהמולת חיינו, שיגרתם ותיגרתם. בממלכה זו שורדים זיכרונות ילדות וחלומות נעורים, סיפורי עם וטיפוסי אדם מוזרים, מצליחים עם עלובי החיים, אהבות שלא התממשו ותוכניות שעלו בתוהו, תחושות ורגשות ושירים – בהם פרי בוסר ובהם יפים להלל. שתיקתה המבעיתה של האדמה העתיקה שעליה פוסעים כולנו גוברת על קולות האנוש הזמניים והיא שתישאר אחריהם. מפני מורא שתיקתה של האדמה תצעק הנשמה לאלוהים ותחוש את היותה יחידה וערומה לפניו. ונפש האדם היא ים שאנו שוחים בתוכו – אין לו שום חוף אלא האלוהים לבדו. ומאלוהיו מבקש פנחס שדה את השבת לנפשו.

האיש החי בהבלות רוח אשר כזה מואס  בכל שמציעה לו החברה הסובבת ונקלע לא אחת למצוקה היו תקופות שבהן חש עצמו פנחס שדה דל ונשכח כמו כיסא הפוך במסעדה בלילה לאחר הנעילה. אבל גם אז הוסיף לתעב את החברה הבעל ביתית, המתוחכמת  ומתחכמת – זו שחבריה לובשים את חליפותיהם, קוראים בעיתוני הערב, סועדים, שוחקים, זוממים, מבלים ומנהלים חיים שעיקרם כזב, הבל וריק, העיקר הוא להצליח בלימודי המדעים המדויקים, סדרי הכלכלה, חוכמת הפוליטיקה ועורמת העסקים – אלה המהווים תשתית לחברה האזרחית ואשר להם ולה הוא בז מעומק לבו. אך יותר מהם שנא שדה את הפסיכולוגיה, זו החסרה לדבריו, 'כל הבנה לערך המסתורי הכמוס בתוך הדברים… ייסורי הלב, הבדידות, והמצוקה, האושר…', ואת הפסיכולוגים: 'הלא דומים הם, לאותם חמורים, אליהם בא האדם ומתייסר בייסורי אהבה ואומר לו הסתרס וירפא לך'. 

לעומתם ניצבים הוריו של פנחס שדה, והם ספרים אחדים היקרים ללבו: התנ"ך והברית החדשה, זרתוסטרא (בעיצובו של ניצ'שה) הלדרלין ורנ"ק. ועמם שורת התמהונים, אהבות החלום, השברים, האגדות. 'תעודת המשורר' שלו היא חייו וחוויותיו של יונה הנביא הנמל מאוכזב ומרומה –אותם שתואר בספר ואותם שהוזה פנחס שדה בלילות בדידותו. ובין זכרונות ילדותו מזדקר לו נר הלילה החופי שאותו ראה בלכתו עם הילדה שאותה אבה ואיבד, זה 'שפרחיו נפתחים עם הדמדומים ושבים נסגרים בשעות הבוקר, בלי להיפתח עוד'". 

         ד"ר חננאל מאק

(פורסם ב'תרבות וספרות' של הארץ – 29.9.2000 במשאל ראש השנה על סופרים ויצירות שלא הוערכו כראוי או שנשכחו מלב  שלא בצדק).

   יואל פורת              

יואל פורת היה אחד הקצינים הבכירים באגף המודיעין של צה"ל שהתריע אודות המלחמה הממשמשת ובאה, אל המטכ"ל התעלם. 

ובכן מה יש לנו כאן? ובכן יש כאן המון עוצמה. הבעת הפנים לא מנסה להשתדל כלל מול המצלמה, אך גם אין מסכה, האדם פשוט מביט, לא מגלה כלום ויש תחושה שלא אנו מביטים בו, הוא מביט בנו. הראיה החודרנית הזו מקבלת אישוש מעיניו: הן חצי עצומות, הן לא פקוחות לרווחה כדי  לקלוט כמה שיותר, אלא מצומצמות, כדי לחדור אל תוך מה שישנו. החלק העליון של העין נסגר כלפי מטה, עדי כי רואים רק את החצי התחתון של גלגל העין. דבר מעניין נוסף לגבי עיניו הוא חסרונו של העפעף העליון. הגבות יורדות כלפי מטה ומכסות על העפעף, מצב זה, או המצב שבו העפעף העליון מכסה על הריס, (גם קיים אצלו) ידוע בספרות המקצועית על שפת הפנים כעיניים של אדם בעל כושר אנליטי יוצא דופן. 

נקודת פונקטום (אם להשתמש בלשונו של רולאן בארת) היא ידיו. הן מוצבות בינו לבין המצלמה, כמחסום, כאומרות: "אתה לא תחדור" או "לא את הכל אני מגלה". ואם זאת הוא מביט מעל לידיים וקצת בצד, כמו אומר מחסום קיים, אך ניתן להסיט אותו אם צריך. אך מה שמעניין כאן היא התנוחה של הידיים; היד השמאלית חופנת ומכסה על היד הימנית. והיד הימנית היא יד של אגרוף. כמו הוא אומר שיש לא כוח והוא יכול להשתמש בו להתקפה או כדי להילחם, אך הוא גם יודע ויכול לרכך או להסתיר את העוצמה שיש בו. היד השמאלית, בהיותה מחוברת לאונה הימנית, קשורה לרגש ויצירתיות, בעוד שהיד הימנית הרציונלית וחשיבה אנליטית מתודית. לצורך עיניינו כאן, ניתן להגיד כי לכושר הניתוח האנליטי שלו ישנה עוצמה של חומר נפץ, הוא מכסה אותה ומעדן אותה על ידי כושרו היצירתי.  

ואחרון חביב, עקבות התקופה הקשה שעבר ניכרות בפניו, יש בהן אכזבה ומרירות, במיוחד באזור השפתיים, שצידיהם משתפלים מטה בהבעה של ספק אכזבה, ספק מרירות.

*  פירסינג ובנו על הונדה סופרהוק ב  1963באדיבות:  Bohemian Ink

ניתוח תמונה של פירסיג על אופנוע הונדה Superhawk CB77 הניתוח הבא מבוסס, בתחילה, על עבודה של פיל סלאטרי, שהיה פרשן תצלומים בחיל הים האמריקאי ושמש כצלם בית של כמה מגזינים שם.נראה כי שניהם די נרגשים ועל כן נראה כי הם יותר מצויים בתחילת הדרך מאשר באמצעיתה או בסופה. השמש כמעט מעל ראשם, מה שאומר שהשעה היא בין 11 ל15 בקירוב, ואולי עצרו לארוחת צהריים. וזאת על פי שולחן הפיקניק ברקע בצד ימין. הם כנראה בחניית מנוחה. נראה שסיימו לאכול ונראה שהם מוכנים לחזור לדרך כי אין כלום על השולחן, ומכיון שהחבילות שלהם ארוזות. וחוץ מזה כשאנשים עוצרים לאכול, בדרך כלל אין להם סבלנות להצטלם, אך לאחר שאכלו ורוחם טובה ובטנם מלאה, הם כנראה ביקשו ממישהו שגם אכל שם לצלם אותם. היות ורואים כי החבילות על אחורי האופנוע ענקיות נראה שמדובר במסע ארוך. על פי שרווליו הארוכים של פירסיג  ומעילו של בנו -כנראה מזג האויר קצת קריר.על פי הפרחים הקטנים לרגלי פירסיג ובין האופנוע ומחסה הפיקניק נראה שזו תקופת אביב.הנער מחייך למצלמה, מצב רוחו טוב, אך פירסיג פניו כבר אל הדרך ומבטו המושפל מטה, (למרות צל החיוך, מראה שהוא כבר רוצה להיות בדרך (אולי בכלל הוא לא רצה לעצור ורק בגלל הנער הם עצרו).  מתוך זה גם ניתן לראות שהנער אוהב אנשים אוהב ליצור עימם קשר, בניגוד לאביו שהיה כנראה מופנם יותר ורוחו הייתה יותר בדרכים מאשר עם בני אדם. ועתה כמה תוספות שלי: מהתבוננות בראשו של פירסיג עולים שני דברים, האחד שראשו מורכן כלפי מטה והשני שערו הזקור. ראשו כלפי מטה יכול להראות גישה של פסימיות, נכאות רוח, נטיה להאמין כי חוק מרפי בדרך כלל מנצח וכו'. שערו זקור, לא סתם פורע אלא פורץ כלפי מעלה בחירות חופשיות ובחדוות כיבוש. מה המשדר כי קשה לרסן אותו, חשיבה פורצת אל מחוץ לקונבציונלי, לא ניתנת לריסון או למסגרת. ושערו לא פורץ לצדדים או נופל מטה, אלא פורץ כלפי מעלה, וזה מעניין, כי זה סוג של נונקונפורמיזם אופטימי… אם אפשר להתבטא כך, זו חריגות שרואה את הטוב שבדברים. ואיך זה מסתדר עם המבט המושפל? ובכן, המבט שייך יותר לנפש ולרגשות השער והראש שייכים לתחום המנטלי, מה שיכול להגיד שפירסיג הוא מורד מנטלי, עם גישה חיוביות מבחינת תוצאת המדידה שלו, בעוד שבתור אדם בחייו, הוא נוטה לגישה יותר פסימית.

קבוצות אנשים

שרים בהצבעה בכנסת 

שתי סיבות עיקריות יכולות היו להשפיע על אופן הרמת היד של השרים; האחת רגעית והשניה קבועה. הרגעית קשורה ליחסם לנושא עליו נסבה ההצבעה, או מצב הרוח שלהם באותו היום. והשניה היא האישיות שלהם; רוב הסיכויים שאם אדם מרים את ידו בצורה מסוימת, רבים הסיכויים שגם בהצבעות אחרות ירים את ידו פחות או יותר כך. היכן עובר קו ההפרדה? ובכן, הפנים הם כמו עיתון, הגוף הוא כמו ספר. בספר חרותים דברים שנאספו במשך זמן רב, והם נכונים לגבי כמה וכמה תקופות. העיתון מאוד חם הרגע הזה ומחר (כפי שאמר לי שומר הלילה של מעריב לפני שנים רבות), עוטפים בו דגים. ספר יכול ללוות אותך חיים שלמים, עיתון של אתמול, לא רק שהוא לא אקטואלי ורלוונטי, הוא מיותר. 

ואם נחזור לנמשל, הרי שפני אדם הם כמו עיתון, בעוד שגופו; יציבתו, תנוחותיו, הדרך בה הוא יושב, מרים את ידו או משלב את רגלו – הם כמו ספר. לקח הרבה זמן לעצב הרגלים אלו הם נשארים מקובעים. וכך אם נביט באנשים בתמונה 3 נראה כי הבעות רובם (בעיקר אלה שיושבים במרכז, לוי, שמיר, רבין ופרס, בעוד השוליים פחות משועשעים;  בר לב ומודעי ז"ל ונבון יבדל לחיים ארוכים), נעות בין שעשוע לזחיחות קלה. 

אך זו הפרסונה, זה חלון הראווה, ומה באשר לחנות עצמה? ובכן כאן יש לנו את סגנון הרמת היד. 

מודעי: הוא היחיד שמפנה כלפי חוץ את הצד החיצוני של היד (גב היד). פנים היד הוא חלק יותר רך, מזמין על משדר פתיחות וקבלה, החלק של גב היד הוא חלק שבו משתמשים כדי להראות גבול, לחסום או לנפנף הטרדה כלשהי. מודעי גם מרים את ידו גבוה, כמעט, או כמו, דוד לוי, גובה היד מראה דומיננטיות ורצון להיות בעל הסטאטוס הקובע ("ידו על העליונה"). ולא רק שהוא מרים יד גבוהה עם גב היד כלפי חוץ ("אני נגד ואני בעל הסטטוס הגבוה כאן"), אלא שהוא היחיד גם שאינו מרים ידו בזוית ישרה, אלא  בזווית נטויה, כמו אין לו כוח או חשק להרים את היד. מה שזה משדר הוא חוסר התייחסות רצינית לעצם ההצבעה ("מה זה חשוב בכלל"). שלושת אלה יחדיו מדברים על אדם שהוא קבוע בלהיות נגד, וזה קשור לכך שהוא מאוד חושב את עצמו. 

רבין: רכין נראה כאילו הוא לא ממש שם, הוא לא מביט מטה כמו מודעי (שלילה, אנטי) אלא למקום כלשהו, אחר. ("אני לא מחובר למה שקורה פה"). ידו מונפת כמו בברכת שלום, מה שמשדר שלמרות המופנמות הרבה שלו היחס הבסיסי לבני אדם הוא חיובי ומפרגן. אך מה שמעניין אצלו הם זוית הנטיה של הגוף והיד המצביעה; שניהם נוטים לכיוונים הפוכים. לו היה נוטה לאותו הצד של היד המצביעה, הוא היה משדר בזאת שהוא נותן גיבוי להרמת היד, אך ההטיה של כתף שמאל לכיוון הנגדי יכולה לשדר שליבו לא לא לגמרי שלם. עם מה ליבו לא שלם, בין אם נושא ההצבעה, או עצם הצורך שלו להשתתף בזה (במקום לעסוק בדברים אחרים) לא ברור. 

לוי: חד וחלק. מרים את היד בזווית ישרה לגובה רב; הולך עד הסוף. לא איש של חוכמות כשהוא מאמין במשהו הוא נותן את כל כולו. בהצבעה שלו יש מחויבות, ישירות וחוסר התחכמות. 

פרס: לא מתאמץ, מרים בקושי, אין לא כוח לזה. עוד הצבעה, שיהיה. פניו מסובות לכיוון ההפוך לזה של ידו המצביעה, וגם היא רפויה וחסרת מאמץ. כל אלה עומדים בניגוד גמור לסגנון ההצבעה של לוי. 

שמיר: סתם מרים יד, גם הוא תשומת ליבו לא עם היד המורמת.

נבון: מרים רק שתי אצבעות, יכול להיות שיש לו הסתייגות מנושא ההצבעה ועל כן אינו מרים את כל האצבעות, או שיש כאן ביטוי למזג של תלמיד צייתן שגם כשהוא נותן קולו למשהו עדיין בתוכו הוא מבקש רשות. (פניו החמוצות נותנות חיזוק לגרסה הראשונה). 

בר לב: לא ברור אם זה בגלל זווית הצילום, אך הוא נראה שפוף, חיוור, מרים את ידו בלי השקעה רבה, וגם הוא מרים רק שתי אצבעות. כך שיחד עם הבעת פניו הגובה הנמוך של ידו, נראה כי ליבו לא לגמרי שלם עם נושא ההצבעה.

נשים בשחור 

תמונה מדהימה. יש בה עוצמה רבה מאוד, נחישות, לכידות ואינטימיות בין המפגינות. אך האמנם? האמנם עוצמה? האמנם לכידות? 

ובכן נתחיל דווקא מנחישות, אכן יש נחישות רבה כשמדובר על נחישות יש לשים לב לסנטר;

סנטר:  הסנטר  של כמה מן המפגינות, כשהוא זקור קדימה, או אפילו הצידה הוא מקרין נחישות. רואים זאת במיוחד אצל השניה משמאל, גם הרמת הסנטר של הראשונה משמאל. וכמו כן הסנטר של השלישית משמאל; לכל אחת החזקת סנטר אחרת, האחת מבליטה קדימה (שניה משמאל) האחרת הצידה (שלישית משמאל), עוד אחת מעט כלפי מעלה (הראשונה משמאל). מעניין כי שני הסנטרים החזקים ביותר, של שתי השמאליות, מלוות גם בהרכבה של משקפיים גדולות ("אני לא יוצרת קשר, אני לא יוצרת אינטימיות"). 

מבט ועיניים: ואם מדובר על משקפיים, אז מה עם המבט? ובכן, המבט של השלישית משמאל, עוין, בא מן הצד, עיניים מעט מצומצם, כמו לא מאמינה לאף אחד, חושדת, בוחנת טוב טוב, כל דבר לפני שהוא משתפת פעולה. המבט של זו שלשמאלה בכלל מופנה רחוק והצידה, על פניה אופטימיות של חלוצה, (העוצמה שלה תתבטא בידיים ולא במבט). המבט של השניה מימין, גם הוא חשדני, (עיניים מצומצמות), אך גם כועס מעט (פנים הגבות נוטה מעט פנימה, ויוצר שני קמטים זעירים ביניהם). המבט של הראשונה מימין מעניין, כי היא היחידה שסוגרת עיניים, כולן, חוץ ממנה מביטות, למעט אחת – למצלמה, אך היא סוגרת עיניים. עצימת עיניים, במיוחד בקטע של צילום קבוצתי שבא לשדר משהו מראה ניתוק מן הסיטואציה, רצון לא להיות שם, לא להיות שייכת. 

וכיווני המבט של כולן שונות ביותר; השתיים משמאל מביטות מעט מלמעלה, זו שלידן מן הצד, הרביעית משמאל בכלל מביטה לכיון אחר, אחר כך, השניה מימין מביטה ישר אך בחשד ואז יש לנו אחת שבכלל סוגרת עיניים, כך שלכידות, אנו כבר רואים שאין פה כל כך, על אחת בהחלט שומרת על סגנון אישי מאוד. כי יש כאן כמעט כל סגנונות המבט האפשריים. 

ועכשיו מה עם אינטימיות? ובכן יש ויש, הן עומדות מאוד קרוב (אך יכול להיות שאלה הוראות הצלם), קרוב עד כדי נגיעה, ואף חפיפה בכל מן הגוף, הן לא פונות אחת כלפי השניה, חלקן אף מפנה כתף לזו  שלצידה, אך הן קרובות, חשות נוח זו עם זו. 

הידיים: הידיים מעניינות למדי, כל אחת סגורה בתוך עצמה, הידיים מצויות בתחום המתחם של הגוף, והכפות לא פונות כלפי הנשים שעומדות בצדדים. אצל רובן הידיים סוגרות על מתחם הגוף, מה שמעצים את הסגירות של כל אחת בתוך עצמה. רק שתיים לא נסגרות ידיים; אחת, השניה מימין מקרינה מיניות, ידיה מונחות על ירכיה, יוצרות מעין משולש שחודו פונה כלפי מטה. שמימינה גם היא מקרינה מיניות בידה הימנית בעוד השמאלית מקרינה קשיחות ותוקפנות. 

לכולן מיצוב ידיים נמוך; כפות הידיים מצויות מתחת לקו החגורה, דבר זה משדר בדרך כלל נמיכות רוח וחוסר התלהבות, למרות הנחישות שבסנטר בחלק מן המבטים. כך שכאן יש לנו סתירה מעניינת; המבט מראה על מצב הנפש, הידיים על כושר ביצוע בהוצאה לפועל, המסקנה יכולה להיות, שבעת הזאת הן חשו  מחויבות ונחישות נפשית פנימית אדירה, אך לא היו בטוחות כלל לגבי הכוח שלהן לגרום לנסיגה מלבנון לצאת מן הכוח אל הפועל. 

לסיכום: הן פונות כל אחת לכיוון אחר, ידיהן נעולות ונמוכות, הן קרובות זו לזו אך לא פונות זו לזו, ופניהן חמורות סבר.

ובכן מדובר כאן בנשים נחושות, חשות כבדות המשימה שלקחו על עצמן, יש להן נחישות פנימית עמוקה, הן חשות שהן ביחד בעניין הזה, אך כל אחת באה עם המטען שלה, והן לא ממש הצליחה ליצור קשרים אישיים תומכים, מעבר למשימה שמלכדת אותן. 

ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ויו"ר אש"ף יאסר ערפת לוחצים ידיים. בבית הלבן, בעת חתימת הססכם העקרונות בין ישראל לפלסטינים ב 13 לספטטמבר 1993. 

ניתוח

תמונה מעניינת. זמן לא רב אחר כך רבין נרצח, במידה רבה בגלל אותה לחיצת יד. וכמה שנים לאחר מכן ערפת יצא עם טקטיקה הפוכה לחלוטין כלפי ישראל. כאן עדיין שיא האופטימיות. האמנם? 

ובכן המרחק הפיזי ביניהם גדול מאוד, שניהם לא מכופפים את הידיים במרפקים, ועומדים כמה שיותר רחוק האחד מן השני. זו לחיצת יד של: "שמור מרחק", החיוך הוא חיוך פורמלי, המרחק מראה את הקושי שלהם ליצור אינטימיות של ממש ביניהם. המרחק כה גדול עד כי קלינטון כולו ועוד מרחב משני צידיו נראה בין שני האישים. 

רבין נראה שחוח מעט, מה שיכול להראות את הקושי הרב שזה מסב לו, או לפחות את העובדה שהוא לא חש גאוה רבה בעת הלחיצה הזו. ערפת לא רק מושיט את ידו למלוא אורכה, הוא גם מושך אחורנית את היד השניה כמו כדי להגדיל את הפער הפיזי הגדול גם כך. 

המאמר:

יצורים רב פעימתיים.

המציאות' – אנו אומרים. כאילו שהיא דבר פשוט וחד משמעי.  ואילו כדי להתעלם ממנה צריך לברוח או לשקוע בפנטסיה. אך האמנם? או שהיא משהו יותר חמקמק ממנה שנראה 'במבט ראשון'?   ובכן סביב המציאות קיים ערפל, ערפל המקשה לראות אותה כמות שהיא.

ערפל שנוצר כתוצאה ממסרים רבים שמשודרים ביחס אליה והעוטפים אותה במעטה חצי חדיר, מעטה שלא נראה כמעטה. והמבט דרכו משנה  בעינינו את זה שאנו מתבוננים בו. ומה הם המסרים הללו? ובכן המדובר בעיקר על מסרים לא פורמליים, חצי סמויים, העוברים בדרך בה או שוזרים את המלים. מבליעים חשיבות של אחת ומטפחים אחרת. מלים מסוימות יוצאות מן האופנה, אחרות נחשבות מלים שהן כמו עדיים או תכשיטים. שלא לדבר על שפת הגוף המהווה חלק חשוב במעטפת הזו. אז המסרים הללו –  שאנו סופגים בחינוך או בתקשורת – באים לגרום לנו לראות את המציאות באור מסויים. וכך אנו מחזיקים בערכים שונים ובטוחים כי הסיבה לכך היא הערכיות הצרופה של אותו ערך. וכי ערכים אלו מעידים לטובה עלינו ועל החברה הדוגלת בהם, אך זה אולי  לא כל כך פשוט כפי שזה נראה.  חלק נכבד מערכים אלו  'הושתל' שם על ידי מגנון חברתי מתוחכם, מנגנון שעובד בדרכים תת הכרתיות. ומה שהוא מנסה לעשות הוא להפחית את הדיסונאנס של האזרח הרגיל לגבי החיים כמות שהם, ולהעצים את תחושת שביעות הרצון שלו מאיך שהחיים בסופו םשל דבר מאורגנים. ואיך זה 'מושתל'? ובכן הערכים הללו מרחפים בחלל השיחה ובפסיכולוגיה החברתית שלנו. ואנו נושמים אותם כמו הם חלק מן החיים, כמו אויר או מים. אפשר להסתכל על זה כהשתלה תת הכרתית, או כעל משקפיים תת הכרתיות שמתנות ומעוותות את ראיית המציאות שלנו. אחד מזוגות המשקפיים הללו, שהיא כה פופולרית עד שהיא קיימת כמעט בכל הצורות החברתיות המתקדמות – נקראת: 'להיות טוב' או 'להיות בסדר'.  הרעיון הזה קיים במקומות רבים: בברית החדשה הוא מופיע כמושג בשם 'השומרוני הטוב'. וביהדות זה קיים דרך עשית צדקה, גמילות חסדים, מתן בסתר ואהבת לרעך וכו'. זה קיים גם בעידן החדש, למשל  גישת הפסיכו קיברנטיקה, של לחשוב נכון ולחשוב מחשבות טובות.  או הגישה של דמויות רבות השפעה במאה ועשרים, כגון גאנדי, אלברט שוויצר אמא תרזה, ראם דאס, תומס מור, דיפאק צ'ופרה, לואיז היי ועוד דמויות שמדברות על הצורך להתגבר על אנוכיות ו'להיות טוב' כלפי האחר והזולת.  מסר זה היה קיים בצורות שונות בדתות, גם בתרבות החילונית ועכשיו בסדנאות וספרי העידן החדש . וכאן יכולה להישאל השאלה: למה זה רע? מה רע בזה שהאדם מנסה להיות טוב? ובכן הבעיה עם ההתעסקות הזו עם להיות טוב ולדחות את הרע, להעצים את הצד היאה ולדחות את הצד הקטנוני והמכוער – בין אם זה האזרח המהוגן שאמור לעשות מעשים טובים,  או המסתופף בכת או בתנועה של חזרה בתשובה  והמתעסק עם מדיטציה, ויוגה, לימוד תורה, ואימוץ התנהגות של צדקה  וחסד – שהיאלרוב עלה תאנה. זהו פוסטר חברתי שבא לכסות על ערווה אישית פחות מחמיאה. הרעיון של 'להיות טוב'  הינו ממלא מקום סינתטי לערכים אמיתיים. כי כאשר אין באדם את העוצמה לשמור את הערך של אותנטיות ברמת ההוויה, באה החלופה של 'לעשות מעשים טובים' להיות מוסרי, להיות אזרח טוב, להיות נדיב, להיות מתחשב. כלומר הבעיה אינה בעצם ההתנהגות הטובה של האזרח המהוגן או התלמיד בישיבה, אלא בעובדה שההתנהגות הנאותה הזו והמושג של 'להיות טוב'  – הם ברוב המקרים  בבחינת עלה התאנה המכסה על העדר קיום פנימי אותנטי. אחת הדוגמאות המובהקות לדרך בה המוסריות של הנורמה החברתית (נעדרת הקיום הערכי האותנטי) – באה לידי ביטוי הוא ביחס לקבצנים- הגישה הזו אומרת כי אל לנו לתת נדבה לקבצן, מתוך עיקרון מוסרי לפיו מתן נדבה בעצם מקבע את הקבצן במקום שבו הוא נמצא (ומעודדת אותו להמשיך ולקבץ נדבות ולא לחפש עבודה). גישה זו מייצגת היטב את שילטון המוסריות הקונוונציונלית  על פני אורח המחשבה עצמאי המנסה לחדור אל שורש הדברים. כאשר בוחנים את הבורגנות האינטליגנטית החיה בארץ כיום, מוצאים אנשים משכילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה, המקנים לילדיהם ערכים מוסריים, כגון: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרכל, לא להיות צבוע וכו'. אך שנים מאוחר יותר, כאשר הילדים שבגרו  גמרו לכופף ולהזיז ולדחוק את כל מה שנמצא בדרכם בדרך לפסגה -והם פורשים מן המירוץ, או אז הם מתפנים להצטרף לארגון צדקה, ומרגישים כמי שהגשימו יעד חשוב.  או כאשר -עדיין כצעירים –  והם לא הצליחו להיקלט במערך הממסדי הקיים, והם מרחפים זמן רב מחוץ למסגרת המעניקה להם זהות וקיום חברתי- הם מחפשים שיטות ודרכים 'להיות טובים' לעשות את זה נכון, זה יכול להיות בטבעונות, הילינג, או יוגה. ואז תוך כדי הניסיון הגורף 'להיות טובים' הם מסתכלים בבוז על כל ההמון השקט הממשיך 'להיות רע'… ואולם כשם שסויה היא תחליף לבשר, או כשם שהאמונה בדרך פוליטית כלשהי – היא  בד"כ תחליף (לא פחות כוחני)  לצורת שלטון קיימת –  כך מהווה הרעיון של להיות טוב  תחליף להוויה של אדם אותנטי. אם בחיי האדם פעור חלל של ריקנות ואם מלבד המסכה של הג'וב, הכסף או הבית שלו, הוא לא הגיע לשום דבר אותנטי מבחינת חייו הפנימיים, (משהו שיישאר לאחר שיקלפו ממנו את הבגדים, את הבית, את התואר,  את  הדעות,  את המשפחה, את החברים, את המכונית)  – הרי שאז הוא יחפש משהו שיתן לו את ההרגשה לפחות, שיש בו ובחייו משהו חיובי. וה'להיות טוב' שהוא ימצא – יבוא  במקום צמיחה ולבלוב פנימיים, במקום בניה פנימית של חיים אותנטיים. אנשים המצליחים להגיע למשהו מבחינה כלכלית, או מעמדית, ישתדלו דרך 'הדרך הנכונה' שלהם,  לרכוש את התווית  של: "הוא לא עד כדי כך מניאק, הוא לא חושב רק על כסף ומעמד, הוא גם עושה הרבה מעשים טובים, הוא הולך לחוג תלמוד, הוא באירגון רוטרי, או בונים החופשיים, הוא איש טוב בעצם". מבחינת ערכי החברה – אדם כזה הוא אישיות חיובית: הוא גם מצליחן וגם מוסרי. והשאיפה הזו לכסות על ידי 'להיות טוב' את  העדרו  של קיום פנימי,  משותף לא רק לאנשי אמצע הדרך, אלא גם למחפשי דרך הוליסטיים ורוחניים דרך העידן החדש (שאפילו הולכים רחוק יותר בהגשמה של ערכים לא קונווציונליים של 'להיות טוב') – שניהם מכסים עם ה'להיות טוב' הספציפי שלהם -על פני אותה ריקנות פנימית, והיעדר הוויה – בפנים. ה'להיות טוב' הזה  הוא חיפוי, טאפט המסתיר את הריק הפנימי . כי הקבצן הוא קבצן, ולא יעזור כלום ויש מאחריו תשתית גנטית, פסיכולוגית, חברתית שלמה שהביאה אותו להיות לכוד במה שהוא לכוד בו עכשיו ועשרות עובדים סוציאליים לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. וגברים ימשיכו להכות את נשותיהם ולא יעזרו כל הכנסים וההצהרות המזועזעות של ארגוני נשים.  ומה שצריך לעניין כל אדם באשר הוא, זו אפשרותו להגשמה עצמית, הגשמה של פוטנציאל דחוס שאפילו על קיומו ברב המקרים איננו יודע. כפי שאומר ניטשה: המוסריות היא המצאה זעיר בורגנית שדווקא באה להנציח את התאוותנות והכוחנות של  האזרח  החברתי הממוצע. והוא צודק כי יש פה פרדוכס מושלם:  בחברה זו בה חוסר ההתחשבות והכוחנות והניצול חוגגים מעבר לכל פינה, ומצויה בשולי הדברים ובמסרים הסמויים ומאחורי כל ההצהרות הגדולות – דווקא בה אנו מוצאים בקידמת הבמה ובפי כל -את הגישה של טיפוח סובלנות: זה נמצא בתכניות ילדים בטלוויזיה, בקמפיין נגד אלימות בבתי ספר, בקורסים על  אסרטיביות וזוגיות נכונה, ובסדנאות להרפיה והפגת מתחים. אך כל זה הוא אך מסכה ומסווה, שמתחתיהם העוינות וחוסר האנושיות ממשיכים להתקיים ואפילו לשגשג. במלים אחרות: הגישה הנאורה והחינוכית ,או אפילו זו האלטרנטיבית, הרוחנית (או ההוליסטית) –  מנציחות בעצם את הצרכנות, הנהנתנות ההתעלמות מן הזולת. את השטחיות, ואת הגישה המכאנית לחיים – כי  גם הן כמו המצב הקיים נגדו הן יוצאות – מטשטשות ומסיטות את מרכז הכובד מן המקום האמיתי  – ההוויה הפנימית של האדם.  וכך אנחנו שוכחים שלא בזה טמון העניין האמיתי. וכי סך הכל אולי דווקא צריך לאגור כוח כדי לעמוד מבפנים נגד הלחץ החברתי הדוחף למעשים טובים ולאזרחות טובה,  או הלחץ של הממסד והחברה הדתית לקיום מצוות וכו'. כי דווקא בזה שהם מעתיקים את שדה הקרב מן הזירה האמיתית  – הם עושים יותר  רע מאשר טוב. הפנית המשאבים אל  'להיות טוב'  בעצם מאפשר לבעיות להמשיך ולהתקיים תוך כדי הקטנת החיכוך הפנימי. הניסיון להיות טוב – ולא משנה באיזה קונטכסט או מגזר חברתי, בין אם זה: לחשוב חיובי, להיות ליברל, מתקדם, מחונך, משכיל -לא לרכל, לא לדבר מאחורי הגב, לא לנטור טינה, לא לשנוא, לא להיות פסימי, לא לקלל,  לאהוב את כל בני האדם, להאמין בטוב של הבריאה ולהאמין באלוהים ולהאמין שהוא אוהב אותנו- כל אלה מכסים על השבר ועל הריקנות השוררים בחלל הישות הפנימית שלנו – בצעיף דק, המאפשר לאנשים  להמשיך את חייהם, להיות עסוקים בכל הדברים הטובים שהוזכרו כאן, ולא במהות הפנימית של חייהם האישיים, בהבנתה  ובניסיון אמיתי ואותנטי לחיות ביחס אליה. בכך בעצם מאפשרת הגישה החיובית והאופטמית – לבני האדם להמשיך להתקיים, באיזשהו סטאטוס קוו, ברמת כאב נסבלת -המאפשר להם להמשיך ולסבול את הריק הפנימי ואת שהדחיקו לתוכו.  זוהי גם  דרך לרצות את תחושת התפלות של הקיום כשהכל מסביב כה רדוד, מחוסר עומק, משמעות, כיוון ומטרה.   "יצור אנוש מכובד בשום אופן אינו יכול להתקרב אל האין סוף, אל הבלתי מדיד, אל המציאות"  ג'ידו קרישנמורטי  "החופש מהידוע"  עמוד 11   …"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש…   …תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו. במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות, חירות כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים." ר. ד. ליינג: "האני החצוי".

כאשר התודעה תהיה צלולה המציאות תשתקף בה במדויק, וכל מכאובי הנפש שלנו ייעלמו. אז למה כל כך קשה לנו להשקיט את המחשבות? גבריאל רעם בודק מה אומרים היוגים ומה מציעים הבודהיסטים. סדרה חדשה

27.6.20

אחת ההגדרות האפשריות של תודעה היא שהתודעה היא מקום המפגש בין המציאות החיצונית לפנימית. כפי כותב ג'ון וייט בספרו Frontiers of Consciousness: "התודעה היא סוג מסוים של ידיעה, שאינו קשור לפעילות המוח. התודעה היא דבר נרחב יותר ממה שמצוי במוח. הטעמים, הריחות וכל המידע שמקנים לנו החושים, הם חלק מהתוכן של התודעה – אך הם לא התודעה עצמה. וכך גם החלומות, התחושות, האמונות והתמונות החולפות במוחנו". המילה תודעה, כמו המילה אהבה, נותנת עצמה לשימושים שונים ומבלבלים; למשל חולה נטול הכרה, כשהוא מקיץ הוא 'חוזר לתודעה', תינוק הוא בעל תודעה פחות מפותחת משל נער. יש לנו תודעה פוליטית, תודעה מגדרית, תודעה לאומית, ויש גם שאיפה לתודעה קוסמית או רוחנית. תודעה אינה משהו רציף ואחיד. אצל האדם הרגיל מצב התודעה מצועף; התודעה כל זמן 'בורחת' או מופגזת על ידי גירויים שגורמים להסחת דעת. אדם במצב תודעה מפותח יכול 'לנסוע' עם מחשבה אחת דרך ארוכה, ולהיות רק עמה, ולחזות בה מתפתחת. אוספנסקי, בספרו 'טריטום אורגנום' (שנכתב לפני שפגש את גורדג'ייף וכתב את "חיפוש אחר המופלא"), מדבר על ארבע רמות של תודעה, מנמוכה לגבוהה. אנשים ברמה התודעה הראשונה חיים בתחושה של חלל חד ממדי. הכל מופיע כמו על קו. המודעות שקועה בתוך עצמה במהלך החיפוש אחר מזון. זהו המצב של תא, קבוצת תאים, רקמה, או אברי גוף של חיה או אדם, או צמח ושאר אורגניזמים נמוכים. באדם זוהי הרמה של התודעה האינסטינקטיבית. ברמת התודעה השנייה ישנה תחושה של חלל דו ממדי. זוהי רמת הקיום של החיה. עבורנו זהו המימד השלישי, כי זו תנועה. ברמה זו כבר ישנם חושים, תחושות, אך אין מחשבות. כל דבר שהחיה רואה ברמה זו נתפס כאמיתי באופן אותנטי. כאן ישנם החיים האמוציונליים ובאדם יופיעו הבזקים של חשיבה. ברמת התודעה השלישית ישנה תחושה של חלל תלת ממדי. חשיבה לוגית. חלוקה פילוסופית למה שהוא 'אני' ומה שהוא 'לא אני'. כאן גם קיימות דתות דוגמטיות, או רוחניות דואליסטית. מוסריות מקודדת. וחלוקה מאוד ברורה בין נפש לגוף. בין חומר לרוח. כאן גם צומחת האמונה במדע האבולוציה. וההבנה של היקום היא לאור הפיזיקה הקלאסית, כיקום מכאני, הפועל על סמך חוקים אוטומטיים. ההבנה של רעיונות קוסמיים מתקבלת כמטפורה למשהו מכאני וחומרי שנתפס בחושים. כאן מושל האינטלקט ויש הבזקים של מודעות עצמית. ברמת התודעה הרביעית מתחילה הבנה של חלל בעל ארבעה ממדים. מופיע קונספט חדש של הזמן, וישנם משכי זמן ארוכים יותר של מודעות עצמית. הבזקים קצרים של מודעות קוסמית (אובייקטיבית), תחושה ולעתים אף התחושה של יקום חי. ותחילתו של כוח רצון. שינוי של מצב תודעה הוא מעבר ממספר שלוש לארבע. אוספנסקי. מעורר ישניםמצב מתמיד של אי השתוקקות דיווחים של שינויי מצבי תודעה מגיעים אלינו גם מן הספרות המיסטית של היוגה. משמעות היוגה היא התאחדות של היחיד עם הקוסמי, עם הרוחני, עם האלוהי. איחוד זה שמו סמאדהי. מי שכתב רבות על מקום התודעה ביוגה הוא פטאנג'לי, שהיה יוגי והוגה דעות הודי שחיבר את ה"יוגה סוטרה". בספר זה הוא טוען כי התודעה היא איחוד בין היודע ובין הנודע. אך איחוד זה יתרחש רק כשהתנודות של התודעה יפחתו או ייעשו איטיות יותר, כי לפי היוגה סוטרה, מה שמחזיק את התודעה במצב נמוך הוא מצב הריגוש או גירוי היתר שלה, כמו מים שכל הזמן יש שבהם אדוות וגלים ועל כן אי אפשר לראות את הקרקעית דרכם (התת מודע) או שהם אינם יכולים לשקף את השמים (העל מודע). על התנודות הללו לפחות בהדרגה עד שהן מפסיקות לחלוטין ורק אז התודעה מגיעה למצב שבו היא מלוכדת, צלולה ושקופה. פטאנג'לי מדבר על התודעה ככלי באמצעותו האדם יכול לקלוט את העולם. כלי עכור (תנודות רבות ומהירות; חוסר שקט) לא יכול לקלוט את העולם, רק כלי צלול – יכול. הדרך שהיוגה מצאה על מנת להפחית את תנודות התודעה, או לפחות להאט אותן – היא בעזרת המדיטציה. היוגים מאמינים כי חוסר ידיעה, חוסר הבנה של החיים, נובע מחוסר יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, ודבר זה הוא מקור הסבל האנושי. "כאשר התודעה תהיה שקופה תשתקף בה המציאות במדויק". מצב זה של תודעה מעורפלת הוא מצב של שינה, ובשינה יש חלומות. האדם בעל התודעה המעורפלת לכוד בפנטזיות; פנטזיות על חברה אנושית טובה יותר (פוליטיקה ואידיאולוגיה) או פנטזיות על יחידים טובים יותר (חינוך), או פנטזיות על ידע חדש ומחכים (השכלה ואקדמיה). פנטזיות. תפיסה זו הנה הוליסטית ואינה מתייחסת רק לחשיבה או לאינטלקט בלבד, אלא למערכת כולה, מערכת בה הפסיכולוגיה, הרגש, האגו והשכל מתפקדים כיחידה אחת. היוגה סוטרה מדברת על ההבדל בין האדם הרואה לאדם שלא רואה. האדם הרואה נמצא במצב שנקרא 'ונדטה', בעדו שהאדם שאינו רואה נמצא במציאות שיכולה להיתפס על ידו כמגוונת או רבת פנים. "מציאות זו נראית רבת פנים או דואלית רק בתודעה של זה שאינו רואה". (שם, עמ' 23). הרואה מצוי במציאות הוונדטה, שם ישנה מציאות אחת. התודעה מכונה ביוגה סוטרא "צ'יטה", והצ'יטה היא הבמה היחידה שעליה צריכה להתרחש הדרמה של החיים. אלא שבמציאות שבה התודעה לא הגיעה עדיין לרמת ההכרה העליונה, לסמאדהי, האדם לא פוגש את המציאות כמות שהיא אלא את המציאות כפי הוא רוצה או נאלץ לראות אותה, בתוקף היכן שהוא תקוע. אז מה גורם לאותן תנודות שמפריעות לתודעה להיות צלולה? ובכן אחד מן המכשולים העיקריים, לפי היוגה סוטרה, הוא ההשתוקקות. היוגה סוטרה רואה בהשתוקקות אחד מן הסימפטומים לתודעה לא ערה. בתודעה הערה קיים מצב מתמיד של אי השתוקקות לאף אחד ממצבי החומר (gunas). וזאת מכיוון שהאדם הער פגש והכיר את העצמיות שלו. מלבד ההשתוקקות, מאפיין נוסף של האדם הלא-ער הוא אי הידיעה, ובלשונו של פטאנג'לי:  אי ידיעה היא ראיית החולף, הטמא, המצער ושאינו הוא עצמו – כנצחי, כטהור, כמענג ו'כעצמי'". מורה היוגה ויג'יי מדגים איחוד של היחיד עם הקוסמיסם וריגפה: שני מצבי תודעה אם במקומות אחרים מדברים על לפתח את התודעה, להגיע גבוה, הרי שבבודהיזם, שהיא דת מופנמת מיסודה, מדברים על להיכנס פנימה, אל תוך האדם, על מנת לגלות שם את התודעה האמיתית. בבודהיזם הטיבטי למשל מדברים בעיקר של שני מצב תודעה. למעשה אלה אותם ארבעה מצבי תודעה שמציין אוספנסקי, רק שהוא מטפס מנמוך לגבוה, דרך ארבעה שלבים, בעוד שבבודהיזם אין שלבים, יש נמוך או גבוה. התודעה הרגילה נקראת בבודהיזם הטיבטי 'סם', ואילו התודעה המהותית, הפנימית והטהורה נקראת: 'ריגפה', והיא נחשבת כ'טבעה של התודעה'. תודעת ה"סם" יכולה לתפקד רק עם דברים בעולם החיצון. זוהי תודעה רדודה ולא יציבה, ואם היא נדמית יציבה והמשכית, הרי שזו יציבות מזויפות). תודעה זו היא דעתנית, ערמומית, מלאת תשוקות, מאוויים, יצרים, מזימות וכעסים. היא מצויה בחוסר שקט, כל הזמן משתנה, וכל מה שמחוץ לה יכול להשפיע עליה. 'ריגפה' היא מה שהבודהיסטים מכנים 'טבעו של הבודהא'. זוהי תודעה טהורה, חכמה, ערה ובעלת הכרה. היא המהות העלומה של ה'סם'. היא כמו גלעין שטמון בתוך פרי, הפרי הוא התודעה האשלייתית של ה'סם', ורק הגלעין, ה'ריגפה', הוא התודעה האמיתית. הריגפה, מסתתרת בתוך ומאחורי הסם, מחפשת מסתור מאחורי הרעש של המחשבות והרגשות. מפעם לפעם היא מבליחה החוצה, בצורה של אינטואיציה, או פרץ יצירתיות או הבנה עמוקה כלשהי. רמת תודעה זו היא הזרע של ההארה. ולמרות שהיא טמונה עמוק בפנים, הטבע שלה הוא בדיוק הפוך. טבעה הוא כשל שמים פתוחים הנמשכים עד אינסוף. מצב התודעה של הריגפה אינו מיועד להפוך את האדם לדמוי אלוהים, אלא רק לחבר אותו לעצמו כפי שהיה אמור להיות. למעשה, הבודהיסטים מכנים את התודעה הגבוהה 'חוכמת היומיום'. התודעה הגבוהה משמעה להיות נורמלי. בעוד שמצב התודעה לו אנו קוראים 'נורמלי', אינו אלא הפרעה. רוב בני האדם נמצאים כמובן במצב התודעה הראשון. אבל מדוע כה קשה להגיע למצב התודעה השני? מה מגביל. מה לא מאפשר להגיע לשם? הבודהיזם מונה ארבע סיבות: ראשית, זה קרוב ואינטימי מדי. שנית זה עמוק מדי. שלישית, זה קל מדי, אנחנו רגילים להתאמץ ואילו כדי להגיע אל תודעת ה"סם" כל מה שנדרש הוא רק להיות בשקט. הסיבה הרביעית היא החשיבה הצרה שלנו לא מכילה את האינסופיות של תודעה זו. אך הסיבה העיקרית טמונה בכך שרוב בני האדם פשוט לא יודעים מה זה להתבונן פנימה. הם עסוקים בהתבוננות החוצה. התרבות שלנו לא מעודדת התבוננות פנימה, זה נחשב מפחיד ומיותר. אנחנו פוחדים ללכת לאיבוד בפנים, לא מודעים לכך ששם נמצא הבית האמיתי, ושרק בחוץ ניתן ללכת לאיבוד. התבוננות פנימה, מדיטציה, נועדה לחלוף דרך האגו ולגלות בפנים שקט וריקות, לא ריקנות אלא ריקות. ריקות המשולה לרחם שבו הכל יכול לקרות. sxcטבעו של הבודהאהמהות הנסתרת של מצב הדביקות גם אצל הסופים בדת האיסלאם מדברים על תודעה. הם מכנים אותה "המהות הנסתרת". הנה קטע מן האוטוביוגרפיה של אגזאלי, פילוסוף ותיאולוג פרסי מן המאה ה-11: "…כל מי שלא חזה מבשרו את מצב הדביקות הזה אינו יודע ולא כלום על מהותה האמיתית של הנבואה, והיא נודעת לו רק בשמה בלבד, ואף על פי כן ייתכן כי יהיה בטוח במציאותה של הנבואה, גם מתוך הרגשתו האישית וגם מתוך מה שהוא שומע מפי הסופים. כשם שיש אנשים המחוננים רק בכשרון התחושה והם דוחים את כל מה שמוצג לפניהם כדברים שהם עניין לתבונה הצרופה, כך ישנם אנשי תבונות, הדוחים והשוללים את הדברים המתגלים לכשרון הנבואי. אין הסומא יכול להבין מאומה בצבעים, חוץ ממה שהוא שומע מפי זולתו. אבל אלוהים קירב את הנבואה להבנת בני אדם על ידי שאצל לכולם מצב שיש בו דמיון אליה בקווים יסודיים". "מי שאינו יודע, ואינו יודע שאינו יודע, הוא טיפש, התרחק ממנו. מי שאינו יודע, ויודע שאינו יודע, הוא ילד, למד אותו. מי שיודע, ואינו יודע שהוא יודע, הוא ישן, הער אותו. אבל מי שיודע, ויודע שהוא יודע, הוא חכם, לך אחריו". (פתגם סופי עממי)