המאמר:

יצורים רב פעימתיים.

המציאות' – אנו אומרים. כאילו שהיא דבר פשוט וחד משמעי.  ואילו כדי להתעלם ממנה צריך לברוח או לשקוע בפנטסיה. אך האמנם? או שהיא משהו יותר חמקמק ממנה שנראה 'במבט ראשון'?   ובכן סביב המציאות קיים ערפל, ערפל המקשה לראות אותה כמות שהיא.

ערפל שנוצר כתוצאה ממסרים רבים שמשודרים ביחס אליה והעוטפים אותה במעטה חצי חדיר, מעטה שלא נראה כמעטה. והמבט דרכו משנה  בעינינו את זה שאנו מתבוננים בו. ומה הם המסרים הללו? ובכן המדובר בעיקר על מסרים לא פורמליים, חצי סמויים, העוברים בדרך בה או שוזרים את המלים. מבליעים חשיבות של אחת ומטפחים אחרת. מלים מסוימות יוצאות מן האופנה, אחרות נחשבות מלים שהן כמו עדיים או תכשיטים. שלא לדבר על שפת הגוף המהווה חלק חשוב במעטפת הזו. אז המסרים הללו –  שאנו סופגים בחינוך או בתקשורת – באים לגרום לנו לראות את המציאות באור מסויים. וכך אנו מחזיקים בערכים שונים ובטוחים כי הסיבה לכך היא הערכיות הצרופה של אותו ערך. וכי ערכים אלו מעידים לטובה עלינו ועל החברה הדוגלת בהם, אך זה אולי  לא כל כך פשוט כפי שזה נראה.  חלק נכבד מערכים אלו  'הושתל' שם על ידי מגנון חברתי מתוחכם, מנגנון שעובד בדרכים תת הכרתיות. ומה שהוא מנסה לעשות הוא להפחית את הדיסונאנס של האזרח הרגיל לגבי החיים כמות שהם, ולהעצים את תחושת שביעות הרצון שלו מאיך שהחיים בסופו םשל דבר מאורגנים. ואיך זה 'מושתל'? ובכן הערכים הללו מרחפים בחלל השיחה ובפסיכולוגיה החברתית שלנו. ואנו נושמים אותם כמו הם חלק מן החיים, כמו אויר או מים. אפשר להסתכל על זה כהשתלה תת הכרתית, או כעל משקפיים תת הכרתיות שמתנות ומעוותות את ראיית המציאות שלנו. אחד מזוגות המשקפיים הללו, שהיא כה פופולרית עד שהיא קיימת כמעט בכל הצורות החברתיות המתקדמות – נקראת: 'להיות טוב' או 'להיות בסדר'.  הרעיון הזה קיים במקומות רבים: בברית החדשה הוא מופיע כמושג בשם 'השומרוני הטוב'. וביהדות זה קיים דרך עשית צדקה, גמילות חסדים, מתן בסתר ואהבת לרעך וכו'. זה קיים גם בעידן החדש, למשל  גישת הפסיכו קיברנטיקה, של לחשוב נכון ולחשוב מחשבות טובות.  או הגישה של דמויות רבות השפעה במאה ועשרים, כגון גאנדי, אלברט שוויצר אמא תרזה, ראם דאס, תומס מור, דיפאק צ'ופרה, לואיז היי ועוד דמויות שמדברות על הצורך להתגבר על אנוכיות ו'להיות טוב' כלפי האחר והזולת.  מסר זה היה קיים בצורות שונות בדתות, גם בתרבות החילונית ועכשיו בסדנאות וספרי העידן החדש . וכאן יכולה להישאל השאלה: למה זה רע? מה רע בזה שהאדם מנסה להיות טוב? ובכן הבעיה עם ההתעסקות הזו עם להיות טוב ולדחות את הרע, להעצים את הצד היאה ולדחות את הצד הקטנוני והמכוער – בין אם זה האזרח המהוגן שאמור לעשות מעשים טובים,  או המסתופף בכת או בתנועה של חזרה בתשובה  והמתעסק עם מדיטציה, ויוגה, לימוד תורה, ואימוץ התנהגות של צדקה  וחסד – שהיאלרוב עלה תאנה. זהו פוסטר חברתי שבא לכסות על ערווה אישית פחות מחמיאה. הרעיון של 'להיות טוב'  הינו ממלא מקום סינתטי לערכים אמיתיים. כי כאשר אין באדם את העוצמה לשמור את הערך של אותנטיות ברמת ההוויה, באה החלופה של 'לעשות מעשים טובים' להיות מוסרי, להיות אזרח טוב, להיות נדיב, להיות מתחשב. כלומר הבעיה אינה בעצם ההתנהגות הטובה של האזרח המהוגן או התלמיד בישיבה, אלא בעובדה שההתנהגות הנאותה הזו והמושג של 'להיות טוב'  – הם ברוב המקרים  בבחינת עלה התאנה המכסה על העדר קיום פנימי אותנטי. אחת הדוגמאות המובהקות לדרך בה המוסריות של הנורמה החברתית (נעדרת הקיום הערכי האותנטי) – באה לידי ביטוי הוא ביחס לקבצנים- הגישה הזו אומרת כי אל לנו לתת נדבה לקבצן, מתוך עיקרון מוסרי לפיו מתן נדבה בעצם מקבע את הקבצן במקום שבו הוא נמצא (ומעודדת אותו להמשיך ולקבץ נדבות ולא לחפש עבודה). גישה זו מייצגת היטב את שילטון המוסריות הקונוונציונלית  על פני אורח המחשבה עצמאי המנסה לחדור אל שורש הדברים. כאשר בוחנים את הבורגנות האינטליגנטית החיה בארץ כיום, מוצאים אנשים משכילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה, המקנים לילדיהם ערכים מוסריים, כגון: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרכל, לא להיות צבוע וכו'. אך שנים מאוחר יותר, כאשר הילדים שבגרו  גמרו לכופף ולהזיז ולדחוק את כל מה שנמצא בדרכם בדרך לפסגה -והם פורשים מן המירוץ, או אז הם מתפנים להצטרף לארגון צדקה, ומרגישים כמי שהגשימו יעד חשוב.  או כאשר -עדיין כצעירים –  והם לא הצליחו להיקלט במערך הממסדי הקיים, והם מרחפים זמן רב מחוץ למסגרת המעניקה להם זהות וקיום חברתי- הם מחפשים שיטות ודרכים 'להיות טובים' לעשות את זה נכון, זה יכול להיות בטבעונות, הילינג, או יוגה. ואז תוך כדי הניסיון הגורף 'להיות טובים' הם מסתכלים בבוז על כל ההמון השקט הממשיך 'להיות רע'… ואולם כשם שסויה היא תחליף לבשר, או כשם שהאמונה בדרך פוליטית כלשהי – היא  בד"כ תחליף (לא פחות כוחני)  לצורת שלטון קיימת –  כך מהווה הרעיון של להיות טוב  תחליף להוויה של אדם אותנטי. אם בחיי האדם פעור חלל של ריקנות ואם מלבד המסכה של הג'וב, הכסף או הבית שלו, הוא לא הגיע לשום דבר אותנטי מבחינת חייו הפנימיים, (משהו שיישאר לאחר שיקלפו ממנו את הבגדים, את הבית, את התואר,  את  הדעות,  את המשפחה, את החברים, את המכונית)  – הרי שאז הוא יחפש משהו שיתן לו את ההרגשה לפחות, שיש בו ובחייו משהו חיובי. וה'להיות טוב' שהוא ימצא – יבוא  במקום צמיחה ולבלוב פנימיים, במקום בניה פנימית של חיים אותנטיים. אנשים המצליחים להגיע למשהו מבחינה כלכלית, או מעמדית, ישתדלו דרך 'הדרך הנכונה' שלהם,  לרכוש את התווית  של: "הוא לא עד כדי כך מניאק, הוא לא חושב רק על כסף ומעמד, הוא גם עושה הרבה מעשים טובים, הוא הולך לחוג תלמוד, הוא באירגון רוטרי, או בונים החופשיים, הוא איש טוב בעצם". מבחינת ערכי החברה – אדם כזה הוא אישיות חיובית: הוא גם מצליחן וגם מוסרי. והשאיפה הזו לכסות על ידי 'להיות טוב' את  העדרו  של קיום פנימי,  משותף לא רק לאנשי אמצע הדרך, אלא גם למחפשי דרך הוליסטיים ורוחניים דרך העידן החדש (שאפילו הולכים רחוק יותר בהגשמה של ערכים לא קונווציונליים של 'להיות טוב') – שניהם מכסים עם ה'להיות טוב' הספציפי שלהם -על פני אותה ריקנות פנימית, והיעדר הוויה – בפנים. ה'להיות טוב' הזה  הוא חיפוי, טאפט המסתיר את הריק הפנימי . כי הקבצן הוא קבצן, ולא יעזור כלום ויש מאחריו תשתית גנטית, פסיכולוגית, חברתית שלמה שהביאה אותו להיות לכוד במה שהוא לכוד בו עכשיו ועשרות עובדים סוציאליים לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. וגברים ימשיכו להכות את נשותיהם ולא יעזרו כל הכנסים וההצהרות המזועזעות של ארגוני נשים.  ומה שצריך לעניין כל אדם באשר הוא, זו אפשרותו להגשמה עצמית, הגשמה של פוטנציאל דחוס שאפילו על קיומו ברב המקרים איננו יודע. כפי שאומר ניטשה: המוסריות היא המצאה זעיר בורגנית שדווקא באה להנציח את התאוותנות והכוחנות של  האזרח  החברתי הממוצע. והוא צודק כי יש פה פרדוכס מושלם:  בחברה זו בה חוסר ההתחשבות והכוחנות והניצול חוגגים מעבר לכל פינה, ומצויה בשולי הדברים ובמסרים הסמויים ומאחורי כל ההצהרות הגדולות – דווקא בה אנו מוצאים בקידמת הבמה ובפי כל -את הגישה של טיפוח סובלנות: זה נמצא בתכניות ילדים בטלוויזיה, בקמפיין נגד אלימות בבתי ספר, בקורסים על  אסרטיביות וזוגיות נכונה, ובסדנאות להרפיה והפגת מתחים. אך כל זה הוא אך מסכה ומסווה, שמתחתיהם העוינות וחוסר האנושיות ממשיכים להתקיים ואפילו לשגשג. במלים אחרות: הגישה הנאורה והחינוכית ,או אפילו זו האלטרנטיבית, הרוחנית (או ההוליסטית) –  מנציחות בעצם את הצרכנות, הנהנתנות ההתעלמות מן הזולת. את השטחיות, ואת הגישה המכאנית לחיים – כי  גם הן כמו המצב הקיים נגדו הן יוצאות – מטשטשות ומסיטות את מרכז הכובד מן המקום האמיתי  – ההוויה הפנימית של האדם.  וכך אנחנו שוכחים שלא בזה טמון העניין האמיתי. וכי סך הכל אולי דווקא צריך לאגור כוח כדי לעמוד מבפנים נגד הלחץ החברתי הדוחף למעשים טובים ולאזרחות טובה,  או הלחץ של הממסד והחברה הדתית לקיום מצוות וכו'. כי דווקא בזה שהם מעתיקים את שדה הקרב מן הזירה האמיתית  – הם עושים יותר  רע מאשר טוב. הפנית המשאבים אל  'להיות טוב'  בעצם מאפשר לבעיות להמשיך ולהתקיים תוך כדי הקטנת החיכוך הפנימי. הניסיון להיות טוב – ולא משנה באיזה קונטכסט או מגזר חברתי, בין אם זה: לחשוב חיובי, להיות ליברל, מתקדם, מחונך, משכיל -לא לרכל, לא לדבר מאחורי הגב, לא לנטור טינה, לא לשנוא, לא להיות פסימי, לא לקלל,  לאהוב את כל בני האדם, להאמין בטוב של הבריאה ולהאמין באלוהים ולהאמין שהוא אוהב אותנו- כל אלה מכסים על השבר ועל הריקנות השוררים בחלל הישות הפנימית שלנו – בצעיף דק, המאפשר לאנשים  להמשיך את חייהם, להיות עסוקים בכל הדברים הטובים שהוזכרו כאן, ולא במהות הפנימית של חייהם האישיים, בהבנתה  ובניסיון אמיתי ואותנטי לחיות ביחס אליה. בכך בעצם מאפשרת הגישה החיובית והאופטמית – לבני האדם להמשיך להתקיים, באיזשהו סטאטוס קוו, ברמת כאב נסבלת -המאפשר להם להמשיך ולסבול את הריק הפנימי ואת שהדחיקו לתוכו.  זוהי גם  דרך לרצות את תחושת התפלות של הקיום כשהכל מסביב כה רדוד, מחוסר עומק, משמעות, כיוון ומטרה.   "יצור אנוש מכובד בשום אופן אינו יכול להתקרב אל האין סוף, אל הבלתי מדיד, אל המציאות"  ג'ידו קרישנמורטי  "החופש מהידוע"  עמוד 11   …"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש…   …תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת בגידה במה שידוע לו. במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות, חירות כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים." ר. ד. ליינג: "האני החצוי".

כאשר התודעה תהיה צלולה המציאות תשתקף בה במדויק, וכל מכאובי הנפש שלנו ייעלמו. אז למה כל כך קשה לנו להשקיט את המחשבות? גבריאל רעם בודק מה אומרים היוגים ומה מציעים הבודהיסטים. סדרה חדשה

27.6.20

אחת ההגדרות האפשריות של תודעה היא שהתודעה היא מקום המפגש בין המציאות החיצונית לפנימית. כפי כותב ג'ון וייט בספרו Frontiers of Consciousness: "התודעה היא סוג מסוים של ידיעה, שאינו קשור לפעילות המוח. התודעה היא דבר נרחב יותר ממה שמצוי במוח. הטעמים, הריחות וכל המידע שמקנים לנו החושים, הם חלק מהתוכן של התודעה – אך הם לא התודעה עצמה. וכך גם החלומות, התחושות, האמונות והתמונות החולפות במוחנו". המילה תודעה, כמו המילה אהבה, נותנת עצמה לשימושים שונים ומבלבלים; למשל חולה נטול הכרה, כשהוא מקיץ הוא 'חוזר לתודעה', תינוק הוא בעל תודעה פחות מפותחת משל נער. יש לנו תודעה פוליטית, תודעה מגדרית, תודעה לאומית, ויש גם שאיפה לתודעה קוסמית או רוחנית. תודעה אינה משהו רציף ואחיד. אצל האדם הרגיל מצב התודעה מצועף; התודעה כל זמן 'בורחת' או מופגזת על ידי גירויים שגורמים להסחת דעת. אדם במצב תודעה מפותח יכול 'לנסוע' עם מחשבה אחת דרך ארוכה, ולהיות רק עמה, ולחזות בה מתפתחת. אוספנסקי, בספרו 'טריטום אורגנום' (שנכתב לפני שפגש את גורדג'ייף וכתב את "חיפוש אחר המופלא"), מדבר על ארבע רמות של תודעה, מנמוכה לגבוהה. אנשים ברמה התודעה הראשונה חיים בתחושה של חלל חד ממדי. הכל מופיע כמו על קו. המודעות שקועה בתוך עצמה במהלך החיפוש אחר מזון. זהו המצב של תא, קבוצת תאים, רקמה, או אברי גוף של חיה או אדם, או צמח ושאר אורגניזמים נמוכים. באדם זוהי הרמה של התודעה האינסטינקטיבית. ברמת התודעה השנייה ישנה תחושה של חלל דו ממדי. זוהי רמת הקיום של החיה. עבורנו זהו המימד השלישי, כי זו תנועה. ברמה זו כבר ישנם חושים, תחושות, אך אין מחשבות. כל דבר שהחיה רואה ברמה זו נתפס כאמיתי באופן אותנטי. כאן ישנם החיים האמוציונליים ובאדם יופיעו הבזקים של חשיבה. ברמת התודעה השלישית ישנה תחושה של חלל תלת ממדי. חשיבה לוגית. חלוקה פילוסופית למה שהוא 'אני' ומה שהוא 'לא אני'. כאן גם קיימות דתות דוגמטיות, או רוחניות דואליסטית. מוסריות מקודדת. וחלוקה מאוד ברורה בין נפש לגוף. בין חומר לרוח. כאן גם צומחת האמונה במדע האבולוציה. וההבנה של היקום היא לאור הפיזיקה הקלאסית, כיקום מכאני, הפועל על סמך חוקים אוטומטיים. ההבנה של רעיונות קוסמיים מתקבלת כמטפורה למשהו מכאני וחומרי שנתפס בחושים. כאן מושל האינטלקט ויש הבזקים של מודעות עצמית. ברמת התודעה הרביעית מתחילה הבנה של חלל בעל ארבעה ממדים. מופיע קונספט חדש של הזמן, וישנם משכי זמן ארוכים יותר של מודעות עצמית. הבזקים קצרים של מודעות קוסמית (אובייקטיבית), תחושה ולעתים אף התחושה של יקום חי. ותחילתו של כוח רצון. שינוי של מצב תודעה הוא מעבר ממספר שלוש לארבע. אוספנסקי. מעורר ישניםמצב מתמיד של אי השתוקקות דיווחים של שינויי מצבי תודעה מגיעים אלינו גם מן הספרות המיסטית של היוגה. משמעות היוגה היא התאחדות של היחיד עם הקוסמי, עם הרוחני, עם האלוהי. איחוד זה שמו סמאדהי. מי שכתב רבות על מקום התודעה ביוגה הוא פטאנג'לי, שהיה יוגי והוגה דעות הודי שחיבר את ה"יוגה סוטרה". בספר זה הוא טוען כי התודעה היא איחוד בין היודע ובין הנודע. אך איחוד זה יתרחש רק כשהתנודות של התודעה יפחתו או ייעשו איטיות יותר, כי לפי היוגה סוטרה, מה שמחזיק את התודעה במצב נמוך הוא מצב הריגוש או גירוי היתר שלה, כמו מים שכל הזמן יש שבהם אדוות וגלים ועל כן אי אפשר לראות את הקרקעית דרכם (התת מודע) או שהם אינם יכולים לשקף את השמים (העל מודע). על התנודות הללו לפחות בהדרגה עד שהן מפסיקות לחלוטין ורק אז התודעה מגיעה למצב שבו היא מלוכדת, צלולה ושקופה. פטאנג'לי מדבר על התודעה ככלי באמצעותו האדם יכול לקלוט את העולם. כלי עכור (תנודות רבות ומהירות; חוסר שקט) לא יכול לקלוט את העולם, רק כלי צלול – יכול. הדרך שהיוגה מצאה על מנת להפחית את תנודות התודעה, או לפחות להאט אותן – היא בעזרת המדיטציה. היוגים מאמינים כי חוסר ידיעה, חוסר הבנה של החיים, נובע מחוסר יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, ודבר זה הוא מקור הסבל האנושי. "כאשר התודעה תהיה שקופה תשתקף בה המציאות במדויק". מצב זה של תודעה מעורפלת הוא מצב של שינה, ובשינה יש חלומות. האדם בעל התודעה המעורפלת לכוד בפנטזיות; פנטזיות על חברה אנושית טובה יותר (פוליטיקה ואידיאולוגיה) או פנטזיות על יחידים טובים יותר (חינוך), או פנטזיות על ידע חדש ומחכים (השכלה ואקדמיה). פנטזיות. תפיסה זו הנה הוליסטית ואינה מתייחסת רק לחשיבה או לאינטלקט בלבד, אלא למערכת כולה, מערכת בה הפסיכולוגיה, הרגש, האגו והשכל מתפקדים כיחידה אחת. היוגה סוטרה מדברת על ההבדל בין האדם הרואה לאדם שלא רואה. האדם הרואה נמצא במצב שנקרא 'ונדטה', בעדו שהאדם שאינו רואה נמצא במציאות שיכולה להיתפס על ידו כמגוונת או רבת פנים. "מציאות זו נראית רבת פנים או דואלית רק בתודעה של זה שאינו רואה". (שם, עמ' 23). הרואה מצוי במציאות הוונדטה, שם ישנה מציאות אחת. התודעה מכונה ביוגה סוטרא "צ'יטה", והצ'יטה היא הבמה היחידה שעליה צריכה להתרחש הדרמה של החיים. אלא שבמציאות שבה התודעה לא הגיעה עדיין לרמת ההכרה העליונה, לסמאדהי, האדם לא פוגש את המציאות כמות שהיא אלא את המציאות כפי הוא רוצה או נאלץ לראות אותה, בתוקף היכן שהוא תקוע. אז מה גורם לאותן תנודות שמפריעות לתודעה להיות צלולה? ובכן אחד מן המכשולים העיקריים, לפי היוגה סוטרה, הוא ההשתוקקות. היוגה סוטרה רואה בהשתוקקות אחד מן הסימפטומים לתודעה לא ערה. בתודעה הערה קיים מצב מתמיד של אי השתוקקות לאף אחד ממצבי החומר (gunas). וזאת מכיוון שהאדם הער פגש והכיר את העצמיות שלו. מלבד ההשתוקקות, מאפיין נוסף של האדם הלא-ער הוא אי הידיעה, ובלשונו של פטאנג'לי:  אי ידיעה היא ראיית החולף, הטמא, המצער ושאינו הוא עצמו – כנצחי, כטהור, כמענג ו'כעצמי'". מורה היוגה ויג'יי מדגים איחוד של היחיד עם הקוסמיסם וריגפה: שני מצבי תודעה אם במקומות אחרים מדברים על לפתח את התודעה, להגיע גבוה, הרי שבבודהיזם, שהיא דת מופנמת מיסודה, מדברים על להיכנס פנימה, אל תוך האדם, על מנת לגלות שם את התודעה האמיתית. בבודהיזם הטיבטי למשל מדברים בעיקר של שני מצב תודעה. למעשה אלה אותם ארבעה מצבי תודעה שמציין אוספנסקי, רק שהוא מטפס מנמוך לגבוה, דרך ארבעה שלבים, בעוד שבבודהיזם אין שלבים, יש נמוך או גבוה. התודעה הרגילה נקראת בבודהיזם הטיבטי 'סם', ואילו התודעה המהותית, הפנימית והטהורה נקראת: 'ריגפה', והיא נחשבת כ'טבעה של התודעה'. תודעת ה"סם" יכולה לתפקד רק עם דברים בעולם החיצון. זוהי תודעה רדודה ולא יציבה, ואם היא נדמית יציבה והמשכית, הרי שזו יציבות מזויפות). תודעה זו היא דעתנית, ערמומית, מלאת תשוקות, מאוויים, יצרים, מזימות וכעסים. היא מצויה בחוסר שקט, כל הזמן משתנה, וכל מה שמחוץ לה יכול להשפיע עליה. 'ריגפה' היא מה שהבודהיסטים מכנים 'טבעו של הבודהא'. זוהי תודעה טהורה, חכמה, ערה ובעלת הכרה. היא המהות העלומה של ה'סם'. היא כמו גלעין שטמון בתוך פרי, הפרי הוא התודעה האשלייתית של ה'סם', ורק הגלעין, ה'ריגפה', הוא התודעה האמיתית. הריגפה, מסתתרת בתוך ומאחורי הסם, מחפשת מסתור מאחורי הרעש של המחשבות והרגשות. מפעם לפעם היא מבליחה החוצה, בצורה של אינטואיציה, או פרץ יצירתיות או הבנה עמוקה כלשהי. רמת תודעה זו היא הזרע של ההארה. ולמרות שהיא טמונה עמוק בפנים, הטבע שלה הוא בדיוק הפוך. טבעה הוא כשל שמים פתוחים הנמשכים עד אינסוף. מצב התודעה של הריגפה אינו מיועד להפוך את האדם לדמוי אלוהים, אלא רק לחבר אותו לעצמו כפי שהיה אמור להיות. למעשה, הבודהיסטים מכנים את התודעה הגבוהה 'חוכמת היומיום'. התודעה הגבוהה משמעה להיות נורמלי. בעוד שמצב התודעה לו אנו קוראים 'נורמלי', אינו אלא הפרעה. רוב בני האדם נמצאים כמובן במצב התודעה הראשון. אבל מדוע כה קשה להגיע למצב התודעה השני? מה מגביל. מה לא מאפשר להגיע לשם? הבודהיזם מונה ארבע סיבות: ראשית, זה קרוב ואינטימי מדי. שנית זה עמוק מדי. שלישית, זה קל מדי, אנחנו רגילים להתאמץ ואילו כדי להגיע אל תודעת ה"סם" כל מה שנדרש הוא רק להיות בשקט. הסיבה הרביעית היא החשיבה הצרה שלנו לא מכילה את האינסופיות של תודעה זו. אך הסיבה העיקרית טמונה בכך שרוב בני האדם פשוט לא יודעים מה זה להתבונן פנימה. הם עסוקים בהתבוננות החוצה. התרבות שלנו לא מעודדת התבוננות פנימה, זה נחשב מפחיד ומיותר. אנחנו פוחדים ללכת לאיבוד בפנים, לא מודעים לכך ששם נמצא הבית האמיתי, ושרק בחוץ ניתן ללכת לאיבוד. התבוננות פנימה, מדיטציה, נועדה לחלוף דרך האגו ולגלות בפנים שקט וריקות, לא ריקנות אלא ריקות. ריקות המשולה לרחם שבו הכל יכול לקרות. sxcטבעו של הבודהאהמהות הנסתרת של מצב הדביקות גם אצל הסופים בדת האיסלאם מדברים על תודעה. הם מכנים אותה "המהות הנסתרת". הנה קטע מן האוטוביוגרפיה של אגזאלי, פילוסוף ותיאולוג פרסי מן המאה ה-11: "…כל מי שלא חזה מבשרו את מצב הדביקות הזה אינו יודע ולא כלום על מהותה האמיתית של הנבואה, והיא נודעת לו רק בשמה בלבד, ואף על פי כן ייתכן כי יהיה בטוח במציאותה של הנבואה, גם מתוך הרגשתו האישית וגם מתוך מה שהוא שומע מפי הסופים. כשם שיש אנשים המחוננים רק בכשרון התחושה והם דוחים את כל מה שמוצג לפניהם כדברים שהם עניין לתבונה הצרופה, כך ישנם אנשי תבונות, הדוחים והשוללים את הדברים המתגלים לכשרון הנבואי. אין הסומא יכול להבין מאומה בצבעים, חוץ ממה שהוא שומע מפי זולתו. אבל אלוהים קירב את הנבואה להבנת בני אדם על ידי שאצל לכולם מצב שיש בו דמיון אליה בקווים יסודיים". "מי שאינו יודע, ואינו יודע שאינו יודע, הוא טיפש, התרחק ממנו. מי שאינו יודע, ויודע שאינו יודע, הוא ילד, למד אותו. מי שיודע, ואינו יודע שהוא יודע, הוא ישן, הער אותו. אבל מי שיודע, ויודע שהוא יודע, הוא חכם, לך אחריו". (פתגם סופי עממי)

לא יעזרו לכם כל הסדנאות, המדיטציות, הספרים או המורים להארה – הם רק מחמירים את המצב המכני של האדם. כדי להתעורר נחוץ משהו אחר: קפיצה קוונטית של התודעה. גבריאל רעם

27.6.20

אחת הטענות הבסיסיות של מכניקת הקוונטים היא שחלקיקים תת-אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת: לנוע לאט ומהר, לכיוון זה ולכיוון אחר, להיות ולא להיות. עובדה זו  מזכירה חידת זן, שבאה לפורר את הוודאות הרציונלית שלנו. קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטיים: ברגע שבודקים אותם בגלאי אלקטרונים או בקרן אור, החלקיק התת-אטומי מיד "בוחר" ומתקבע באחד מן המצבים האפשריים שלו. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר אבל כשנכנס מבוגר פתאום כולם יושבים במקומם ומשחקים בשקט. פירוש הדבר הוא שאין אפשרות להבין את הדברים "כמות שהם לעצמם". כשהתודעה הרגילה מנסה לבודד ולהבין מאורע חי ועכשווי, היא מקפיאה את הדינמיות הייחודית שלו, ומצמצמת אותו למגבלות זווית הראייה שלנו. לא תיתכן הבנה אובייקטיבית של משהו דינמי. בתודעה הצרה הרגילה אפשר להבין אולי את הצד הסטטי, המת והחיצוני של דבר מה, אך לא את הצד החי והחוויתי שלו. התודעה הרגילה תהפוך את מושא הבדיקה למשהו מת וסטטי, מה שיאשר לנו שהכל בעצם מדיד, הכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו.  העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים כשקוראים ספרים וטקסטים העוסקים בהארה, התפתחות רוחנית או התקדשות, מוצאים שם הנחיות רבות בנוגע למה שצריך לעשות. למשל מדיטציה, להעדיף חיים פנימיים על פני חיים חיצוניים, לחוות במקום לחשוב, לתרגל הגברת אנרגיה, לנשום נכון, לא להיכנע להזדהות רגשית, לחיות מתוך משמעות, לזכור את עצמך, להתנגד למחשבות שליליות ועוד ועוד. הבעיה העיקרית והסמויה של כל אלה אינה בכך שהם אינם נכונים, או שאינם קשורים למצב של מודעות גבוהה, אלא שיש כאן בלבול בין סיבה לתוצאה; כל הדברים הללו אכן מתרחשים, אך רק לאחר שהתעוררות יוצאת לפועל. אף אחד מהפעילויות הללו (או אפילו כולן ביחד) לא יביאו אדם ישן לכדי התעוררות. כמובן שקביעה זו נשמעת יומרנית וגורפת מדי, אך השאלה "איך להגיע לשם" אכן מסבה נזק למחפש. העולם מלא בעצות טכניות, תרגילים ושיטות, דרכים, בתי ספר להארה ומורים להארה – אך מה שחסר אלה אנשים מוארים, אנשים ערים! כל התרגילים הנהדרים הנם עדות לצורך של המחפשים למיניהם להאמין שיש מה לעשות, ושכל מה שמפריד בין הישן ליקיצתו הם הדברים שהוא לא עשה עדיין, מחמת הבורות או חוסר תרגול. עם אמונה זו לא קשה לחיות. קשה יותר לחיות עם המחשבה שאי אפשר לגשר על התהום בין שינה לערנות בעזרת עשייה, אלא רק בקפיצה קוונטית. העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים. אך איך מגיעים למצב של התעוררות אם אין דרך להגיע אליה? ובכן, ברמת תודעה גבוהה אין דרך, אין "איך" – יש "מה". או שאתה שם, או לא. תרגול מנוגד ל"היות", להוויה. או שההוויה קיימת או שלא, ולא יעזרו אלף תרגילים ואלף סדנאות מפונה ועד לוס אנג'לס. קרלוס קסטנדהשום דבר לא השתנה בך המחשה לכך ניתן למצוא בשורות הסוגרות את ספרו השלם והמשמעותי ביותר של קאסטנדה, "מציאות נפרדת". כך כתוב בעמוד האחרון: "דון חואן התהלך באיטיות סביבי. נראה שהוא מנסה להחליט אם להגיד לי משהו או לא. פעמיים הוא עצר ונראה כי הוא משנה דעתו. 'אם תחזור או לא זה לגמרי לא חשוב', הוא אמר לבסוף. 'עם זאת, כעת יש לך הצורך לחיות כמו לוחם. תמיד ידעת זאת, כעת אתה פשוט יכול להשתמש במשהו שלא החשבת קודם לכן. אך עליך להיאבק למען ידע זה; זה לא רק נמסר לך; זה לא רק הוענק לך. היית צריך לחלץ את זה מתוך עצמך. ועם זאת אתה יצור זוהר. אתה עדיין עומד למות כמו כולם. פעם אמרתי לך שאין לשנות שום דבר בביצה מוארת'. הוא היה שקט לרגע. ידעתי שהוא מביט אלי, אך התעלמתי מעיניו. 'שום דבר לא באמת השתנה בך', הוא אמר". ואלה המלים בהן בחר קאסטנדה לסיים את ספרו. להיות או לא להיות כך שיש כאן בעיה. המעבר מפה לשם, משינה לערות, אינו בגלל, אלא למרות. לא דרך משהו, או על ידי משהו, אלא בעצמו מהפך, הישאבות אל רמה מעל, קפיצה קוונטית. עשייה אינה יכולה להשפיע על מצב תודעה, אך מצב תודעה ערני יכול להשפיע על עולם המעשה. הדיאלוג בין השניים אינו לינארי, אלא קוונטי. לכל רמה – השפה שלה. ברמה המכאנית והלינארית השפה היא: "לעשות". ברמה של התודעה הרחבה השפה היא שפה של "להיות" (או "לא להיות"), וזה מה שהתודעה המכנית הרגילה לא יכולה להבין. הרי מבחינתה הדרך לצאת מן המלכוד הוא על ידי עשייה, לימוד, ותרגול, על ידי "איך" כלשהו. אם נאמר לאדם המכני שכל "איך" רק משקיע אותו במצבו, תהיה זו עבורו סתירה לוגית מהותית שאין דרך מוצא ממנה  – מלבד רק ברמה שמעל. זה כמו להגיד לאדם: יש כוס משקה שיכולה להציל את חייך, אך אין דרך שהכוס תגיע אליך ואין דבר שאתה יכול לעשות כדי שהיא תגיע אליך. או שהיא אצלך או לא ואין דרך ביניים. חונכנו להאמין שהכל בר שינוי, אדם יכול להגיע למחוז חפצו אם יש לו הטכנולוגיה המתאימה. ניתן להגיד שזו צורת חשיבה שיכולה לשרוף את הפיוזים של אדם שחונך במסגרת הקיימת – כלומר כולנו. עצם הדגש הרב בחברה שלנו על חינוך נובע מתפישה שגורסת שהאדם יכול להיות כל דבר, תלוי איך מחנכים אותו. הגישה שאומרת שתכונותינו הן תולדה של גנטיקה ולא חינוך היא גישה לא מקובלת שאף מאיימת על כל המערך הקיים. שלושת המעגלים ישנה פרדיגמה בשם: Be, Do, Have המדברת על אותו הדבר: Be היא הגישה של להיות שם או כאן. והיא שייכת למצב התודעה הגבוה, הער. Do היא הגישה המכנית, הלינארית השגורה, השייכת למצב התודעה הרדום. Have הוא האליל שאותו עובדים שוכני רמת Do. הסופר, ניל דונלד וולש ("שיחות עם אלוהים") רואה אותן כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשאחת חיה בתוך האחרת; המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל ההוויה. התפיסה הרווחת ברמת התודעה הנמוכה גורסת כי הדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם "יהיה לנו" (אהבה, כסף, זמן וכו') – אזי נוכל "לעשות" (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכות יחסים וכו') ואם נעשה נוכל "להיות" (מאושרים, שמחים, אהובים וכו'). דינמיקה זו, מן הצריכה דרך העשייה אל ההוויה, היא פרי תפיסה מוטעית. התודעה הערה יודעת שהעשייה נובעת ממצב ההוויה, מה שמוביל לשפע ברמת הצריכה. שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה", ולא מה לעשות ומה לצרוך. למעשה אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר הוא מצב תודעה, ומצב תודעה הוא דבר שיוצר את עצמו. האלכימאים לא חתרו להפוך עופרת לזהב, אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך שהזהב ישפע ממנה. השפה של רמת הצריכה היא מוצרים, השפה של העשייה היא פעילות, אך השפה של ההוויה – היא קפיצה קוונטית.

אימון, או קוצ'ינג בלעז, הוא תהליך שמעביר יצור ממצב של ינקות למצב של בגרות, מפיגור להתקדמות, מפסיביות לאקטיביות. אדם בעקבות גורלו הגורל הוא כמו מערכת כבישים. אתם יכולים לנסוע בה ואתם יכולים שלא. האם מצאתם את 'תוכנית האב' של חייכם או שאתם סתם נסחפים בזרם? ישנם תחומים בחיינו שניתן לשכלל רק לאחר אימון ותרגול. הדוגמאות השכיחות הן לימוד שפה או ללמוד ללכת, לקרוא, לכתוב, לדבר, לבשל וכו'. למעשה היכולת להגיע לרמת תפקוד כמעט בכל תחום – שלא לדבר על מצוינות – מצריכים אימון והכשרה. והתפתחותו של אדם נעצרת בדיוק בנקודה בה הוא מפסיק לעבוד על עצמו, להתאמן ולהתפתח. אימון משדרג את המערכת לדרגה משובחת ומעולה יותר של עצמה. אין מערכת באדם שלא ניתן לשדרג. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא מנגנון התיאבון או האכילה. ברמה הנמוכה האדם זקוק לאוכל עתיר גירויים גסים, המתנפלים על המערכת ומהממים אותה. ברמה הגבוהה אדם יכול לאכול תפוח ולמצוא בו טעמי טעמים וליהנות משלל המרכיבים העדינים שיש בו. לא לאכול על-פי העינטוז של המזון ואכן במנגנון הרגיל, שלא שודרג עדיין, הנטיה הרגילה היא לאכול בהתאם לרמת הגירוי של האוכל ולא לפי הרעב. בצורת ההתנהלות הנמוכה ישנה עלייה לכיוון של אוכל מגרה, שלוקה באסתטיקה אבל עשיר בתבלינים ורטבים. אם מערכת האכילה לא משודרגת, היא עוברת במוקדם או במאוחר לאכילת ג'אנק פוד. מה שמאפיין את סגנון הג'אנקי הוא הזמן הקצר שעובר בין הרגע שהאדם מחליט שהוא רוצה לאכול ועד שהמזון מוכנס לפיו. סגנון ג'אנקי מתאים למנגנון אכילה שמתקשה לדחות סיפוק מיידי. המאכלים הג'אנקיים דלים במרכיבים תזונתיים ועשירים במרכיבים מגרים ומושכי תשומת לב. ברמה גבוהה לומדים לאכול מאכלים טבעיים ואיכותיים, ולאוו דווקא מגרים. ברמה זו הקריטריון לסוג המאכל מצוי בפנים, בתוך האדם, באופן מודע, בעוד שברמה הנמוכה הפקטור המחליט הוא חיצוני וקשור הדוקות ליכולת העינטוז או הקריצה של המאכל עצמו. ברמה הנמוכה נמצא בצקים, עוגות, סנדוויצ'ים, בורקס, פסטה, פיצה, המבורגר, סטייקים, פלאפל ופיצוחים. ברמה הגבוהה יש פירות וירקות, גבינות וקטניות. ברמה הגבוהה המערכת צריכה ללמוד להפיק הנאה מן האוכל בגלל שהוא נקי, איכותי, טרי ורענן ולא בגלל שהוא עתיר בגירויים גסים שעובדים בישירות ובעוצמה על בלוטות הטעם. לרוב אנשים מגיעים לאכילה משודרגת רק כשהם נאלצים להוריד משקל או מסיבות בריאות. קשה למצוא אנשים שיאכלו ברמה גבוהה פשוט כי הם רצו לשדרג. כך גם בחשיבה אם מערכת כלשהי לא מקבלת אימון ואילוף לעבור לרמה הגבוהה של עצמה, סופה להידרדר לפעילות על סמך גירויים ההולכים ומתחזקים. כך גם מערכת החשיבה: היא מחפשת סיפורים מעניינים ודברים יוצאי דופן לעבוד עמם. אך מערכת שעברה אימון והשתדרגה מוצאת בתוך הדברים הכי טריוויאליים עומק ומשמעות. כלומר, ברמה גבוהה מערכת החשיבה מגיעה לסיפוק בגלל היכולת שלה לחדור למציאות הסמויה ולא בגלל שהמציאות הזו עתירה בפעלולים. הדברים נכונים גם לגבי היכולת ליהנות ממוזיקה, שירה, פיסול, ציור, כתיבה וריקוד. באדם קיים תחום לא מתופעל ולא ממוצה שנקרא תודעה. תודעה היא החלק הסמוי והגבוה המשמש לקליטת החלקים במציאות (פנימית וחיצונית) שאינם נגישים לקליטה הרגילה. אפשר לפתוח ולאמן את התודעה ולהגיע לממד אחר של קיום פנימי. ובמילים אחרות: אימון תודעתי. ואין הכוונה למדיטציה. מדובר על קבלת הכשרה ואימון של התודעה. התודעה היא כמו מטוס קל להבין את משמעות האימון כתהליך שדרוג של מערכת קיימת, אך קשה מאוד להבין אותו בהקשר למשהו שעדיין לא קיים באדם כמו התודעה. כדי להבין את האימון בהקשר תודעתי, יש צורך באנלוגיות. האנלוגיה הראשונה לאימון תודעתי היא קורס טיס. קורס טיס הוא תהליך בו אדם שמהלך על הקרקע מאומן ומקבל הכשרה להטיס כלי טיס באוויר. בהשוואה ללימוד נהיגה, קורס טיס הוא ממד אחר של הכשרה ואימון. האנלוגיה השנייה היא מפרשים. התודעה הרגילה נמצאת במצב מכווץ ומכונס, כמו מפרשים שלא הועלו ולא נמתחו על התורן ועל כן הרוח לא יכולה לנשוב בהם. מצב התודעה הרגיל נעדר ממדים של רוחב, גובה ועומק – האדם לא מודע למציאות שמחוץ למציאות שנקלטת בכלי הקליטה הרגילים שלו, ואלה מוגבלים וממושטרים על ידי ההזדהות הרגשית שלו עם מה שקורה לו. ככל שהוא מזדהה יותר עם פסגות ההנאה ובעיקר עם תהומות העלבון או הכעס – כך מצטמצמים מרחבי התודעה. על כן האימון להרחבה, פתיחה והערת התודעה מתחיל תמיד במודעות וחיבור לרגשות, במטרה לצמצם את הפראות והקיצוניות שבה הם מגיבים לטוב ולרע שקורה לנו. תודעה לפני אימון היא במצב רדום, כמו עין סגורה, או כמו אדם במצב שינה. מטרת האימון היא להעביר את החלק בנו שקולט את המציאות הפנימית והחיצונית ממצב של חוסר תפקוד למצב של ערנות. התשתית לאני הגבוה דוגמא נוספת: אם בדוגמא הקודמת דובר על מרחבים גיאומטריים (רוחב, גובה ועומק), הרי שקיימים עוד מישורים שבהם התודעה מצומצמת או נייחת, והכוונה לשלושת המרחבים המאפשרים לנו קיום בעולם. והכוונה היא למרחבי החלל, הזמן והגוף. אדם בעל תודעה לא מאומנת חי בחוסר מודעות לחלל שסביבו, לחדר שבו הוא נמצא, לנוף שבו הוא נע. הוא חי בחלל מצומצם, מרוכז רק בעצמו וברגש השליט שבו ברגע נתון. אפשר להגיד שהוא סגור לחלל שמקיף אותו. וככל שמצב התודעה נמוך או רדום, או מכווץ יותר – כך האדם פחות ער לחלל סביבו, או ער רק לחלק הקרוב והמיידי. גם מרחב הזמן מצומצם אצל אדם שלא עבר אימון תודעתי: הוא הולך לאיבוד בתוך הרגע הצר, לא מודע לדינמיקה של זרימת הזמן מן העבר אל העתיד, לא חופן את שלושת מצבי הצבירה של הזמן בו זמנית – שזו פריבילגיה של אדם שעבר אימון תודעתי. מה לגבי מרחב הגוף? ובכן, זהו אכן מרחב, עולם שלם ורחב שהאדם בדרך כלל לא ער לו, לא קשוב לו, ואם כן, אין לו הבנה לתמסורת של הגוף בזמן נתון. איננו מבינים אותו, איננו חשים אותו, הוא לא מדבר אלינו ולא מספר לנו מה מתחולל בתוכנו. במקום ידיד הפכנו אותו לעבד. אנו שוב אבודים בתוך ההזדהות הרגשית של הרגע (טוב לי, רע לי) וכך מחמיצים את הקשר שלנו עם הגוף, שהוא הערוץ היחידי לתקשורת ומגע עם העולם והחיים. במצב התודעה הרגיל האדם חי ומזדהה עם החוויה שלו. הוא לא מנסה להבין מה קורה לו, רק רוצה ללכת לאיבוד בתוכה. לאדם בעל התודעה הלא מאומנת יש תחושה שהבעיה של חייו היא שעדיין לא הגיע למצב שבו הוא הולך לאיבוד בחוויה, שוכח את עצמו, ונסחף במה שקורה לו. אדם שעבר אימון תודעתי יודע שבדיוק ההפך הוא הנכון: עליו דווקא ליצור מרחק בינו ובין מה שקורה לו: ובמרחב הזה, בינו לבין החוויה, הוא מנסה להבין: מה קרה? למה זה קרה? במרווח הזה הוא מטפח חוכמה, חוכמת חיים. כדי להגיע לידיעה האדם התודעתי חייב להיות מסוגל להתבונן בעצמו מן הצד, לטפח בעצמו את מה שנקרא 'הצופה', שהוא התשתית לאני גבוה, לא מעורב, מפיק לקחים.

אם, למשל, יצאתם לנופש והיה לכם כזה "נחמד", יכול להיות שלא הייתם שם באמת. כי מצב התודעה הנפוץ שמתוכו אנחנו חווים את הדברים הוא נטול ידיעה ממשית

גבריאל רעם |

"לא נחדל מחקר, ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה". [ט.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים]

לכולנו יש חיים וכל אחד מאיתנו חי את חייו, לפי הבנתו. השאלה שאני נוהג להעלות, ומצליח תמיד גם לקומם עליי אדם או שניים היא: האם אנו רק חיים את חיינו, או שגם יודעים אותם? וכוונתי היא לידיעה במובן התנ"כי, של חדירה למהות. של הפריה כדי שמשהו ייוולד.

למה משולים חיים ללא ידיעה? לבחור שזכה כי נערה בה היה מאוהב זמן רב באה אליו בשנתו ונישקה אוותו על שפתיו. האם הייתה נשיקה, או לא? היתה עבור הנערה. היתה עבור עד נוסף שנכח, אולי, במקום. אבל הבחור שישן ולא ידע שנושק – מבחינתו לא התקיימה חוויית הנשיקה, שכן הוא לא לקח בה חלק. כי אם אתה חווה משהו ואתה לא יודע שחווית, או מה חווית – לא חווית.

החיים, מה הם אם לא רצף מתמשך של חוויות כאלה ואחרות? ומה אנו אם אנו מניחים לעצמנו להיסחף עם החוויה ולשכוח את עצמנו בתוכה? הרי החיים הם כל כך הרבה יותר מזה! הם נמצאים יותר בידיעת החוויה מאשר בטעימת וצרכנות החוויה; בתובנה ובהפקת המשמעות מן החוויה – ולא בהתמכרות חושית או רגשית אליה. לחוות את מה שעובר עליך באמצעות החושים והרגשות בלבד, מקבע אותך ברמה הראשונית והבסיסית ביותר, ברמה הצרכנית.

אנחנו הולכים לסופרמרקט של החיים ומחפשים חוויות, ריגושים, דברים שיפעימו אותנו. אנחנו מצפים מהחיים לספק לנו את זה. זו הרמה הצרכנית שבנו, המבקשת לעצמה סיפוק והנאה באמצעות צריכה מוגברת של חומרי הריגוש של החיים. ברמה זו, הרגש וחמשת החושים לוקחים חלק נכבד בעיבוד החוויה: "היה כל כך מקסים שם", או: "פשוט הרגשנו נהדר". הרגש ומערכת החושים, שהם לרוב המעורבים בקליטת החוויה, עשו עבודתם נאמנה, וצורכי החווייה חשים סבילים, רכים, נענים, שיכורי חוויתם, לגמרי בשליטת החוויה.

לדעת את שעברת – לערב בתהליך את החלק היודע, המסיק, המפרש, הלוקח משהו מן החוויה הלאה – זה כבר שייך לתחום היצירתי שבאדם. האדם יכול לצרוך את חייו או ליצור אותם. החוויה היא חומר הגלם, הידיעה היא העיבוד של חומר הגלם. אם קרתה לך חוויה ואין לך ידיעה –  זה כאילו עבדת במשך חודש שלם ולא קיבלת משכורת; הידיעה היא התגמול שאדם מודע מקבל או לוקח מתוך החוויה. אם הייתה השקעה ועבודה ואין רווח, כאילו לא הייתה השקעה ולא הייתה עבודה. ידיעה היא הרווח של האדם התודעתי.

אם עברת חוויה וכל מה שיש לך להגיד עליה מסתכם ב"נחמד", "נהדר", "נפלא", "מרגש" או "היה לא משהו" – סימן שאין לך שמץ של ידיעה לגבי החוויה. הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות. כדי להפיק ידיעה, יש ללכת נגד הזרם של ההתרחשות. צריך לנוע מן ההתדלדלות בחזרה עד לנביעה כדי לדעת. זה אומר שכדי לדעת אתה צריך להכניס את הידיים שלך לתוך הגוש הזה של החוויה הטעונה רגשית, ולנסות לדלות ממנו משהו תבוני שתוכל להפיק ממנו משהו, אחרת החוויה גוזלת את הידיעה. כדי להציל את הידיעה מטביעה בזרם הגועש של החוויה, יש לשחות נגד הזרם. להתנגש עם החוויה. ולא לתת לה לעבור לפני שהצלנו ממנה כמה טיפות של ידיעה.

בית מלון באנטליה. איפה הייתם כשהייתם שם? צילום: יח"צ, אלי דסה.או שאתה יודע או שאתה לא יודע

מכל חוויה שאדם עובר, עליו להתעשר במשהו. צריך ללמוד לומר לחוויה – את לא תנצלי אותי. את לא תשתמשי בי ככלי, כגל שעובר, אלא לומר: מה אני יכול להוציא ממך? זה מין אקט של התנגדות לחוויה. פעמים רבות אני שואל מישהו לגבי חוויה שעבר: איך היה, או מה היה, או מה המשמעות של מה שהיה, וזוכה לקבל כמענה כל מיני תירוצים, כמו: "אני צריך זמן לחשוב על זה", או "עוד לא עיכלתי את זה".

מענה מסוג זה עשוי להעיד על כך שהבן-אדם אינו מחובר לידיעה. הוא היה נוכח פיסית בחוויה, אבל לא היה שם תודעתית. הידיעה היא משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו, זה לא דבר שצריך לדלות אותו, כלומר: או שאתה יודע או שאתה לא יודע. אם אתה יודע, זה אמור להיות קיים בך באופן נגיש.

תירוץ נפוץ נוסף הוא, שאנשים אומרים שהם יודעים, רק אין להם את המילים. אם אתה יודע, אז יש לך את המילים. המילים הן המכשיר המיידי והנגיש של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות (אם אתה מרגיש, הגוף חייב לתמסר את האותות. למשל, אם אתה נכנס ללחץ, משהו חייב לקרות בגוף שלך: הפנים מאדימות, או שזיעה מבצבצת, או שמצמוץ העיניים מתגבר. אם אתה מדוכא, יציבתך תשתוחח משהו. אם אתה כועס, יופיעו כיווצים בפניך). אם חווית ואינך יכול לבטא את החוויה עכשיו, במילים, הרי זה, בסופו של דבר, כאילו לא חווית. אתה לא חווית את החוויה – היא חוותה אותך. אתה היית היסוד הסביל, אתה בוזבזת בתהליך.

התפישה הרווחת היא שידיעת החוויה תפגום בתחושת החוויה. שבחוויה צריך להרגיש, לתת לדברים לקרות מבלי לחשוב יותר מדי. כאילו שללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדברהכי טוב שאפשר לעשות לגביה. תפישה זו מייחסת ערך חיובי ליכולת שלך לרחף בחוויה, לתת לעצמך "לזרום עם זה", להתמכר, להירגע באופן אופטימי. מי שמצליחים "פשוט לחיות", דהיינו, לחוות את החיים במלוא החושים מבלי לחשוב יותר מדי, משמשים מודל לחיקוי. "הם" יודעים איך לחיות. השואלים והחוקרים המתעקשים על "לדעת" נתפשים כמי שמחטטים יותר מדי, ולמעשה מקלקלים את החוויה. 

לפי תפישה זו, מה שאתה יודע מנותק ממה שקורה לך ומה שקורה לך מנותק ממה שאתה יודע. אני מציע תפישה אחרת: לחוות את שאתה יודע ולדעת את שאתה חווה. אנחנו לומדים ומפתחים ידיעה לגבי המון דברים – אבל לא לגבי החוויה הפנימית והאישית שאנו עוברים בחיינו. לדוגמא, סטודנט הולך לאוניברסיטה ולומד. אין ממד חוויתי בלימוד שלו. הוא לומד לדעת דברים שלא עושים לו כלום באופן אישי, בכאן ועכשיו החוויתי שלו. החוויה שלו לא פעילה, הוא נכנס לאוניברסיטה ואין לו שום חוויה, אלא אם כן מישהי מתכופפת והוא רואה לה חלק מהחזה.

אותה הפרדה (בין חוויה לידיעה) קיימת בשיחות של בני האדם. מרביתן מבוססות על החלפה של מידע. אבל זהו מידע מת, נעדר דינמיקה אישית ורגשית. מדברים על: איך להתקין מכשיר חשמלי, כמה תוכל להרוויח עם תקנה מכונית זו או מכונית אחרת. איזה מזון משמין יותר ממזון אחר, וכו'. למרות הפרדה זו, לא החוויה ולא הידיעה מתקיימות באופן בלעדי וטהור. למעשה, החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אם כי לרוב לא זו עם זו, אלא כל אחת מהן עם האגו, שנכנס כל הזמן לדיאלוג גם עם הידיעה וגם עם החוויה. האגו, בשם האינטרס האישי, משתלט על שתיהן.
החוויה והידיעה משוחחות זו עם זו

תוך כדי החוויה או הידיעה יש רעש רקע חצי מודע או לא מודע כלל – של עיסוק יתר בעצמנו, באושרנו, במיצוב החברתי, הבינאישי, התחרותי שלנו בעולם, במצב הרוח העכשווי שלנו ועד כמה אנו מאושרים. כך שלמעשה אין ניתוק של ממש בין החוויה לבין הידיעה. הן משוחחות זו עם זו (ויוצרות תודעה) או מחוברות כלפי מטה (ומזינות את האגו). בגרות נפשית משמעה ניתוק הרגש והשכל מן האגו וחיבור כל אחד מהם למשנהו. האדם הבוגר נפשית צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו, כך שבתוך הידיעה תחיה החוויה, ובתוך החוויה תחיה הידיעה. כמו הסימבול הידוע של יינג ויאנג. הפרדת המודעות מן החוויה היא מתכון לשינה. בשינה אתה חווה, אך לא יודע את שאתה חווה. זה קורה לך, ואתה כמו בתוך סרט. רק כשאתה ער – אתה מודע לאשר אתה חווה.

שיחות תודעה כריכת הספרבשינה אתה סביל. החלומות "משתמשים" בתודעה שלך כדי להקרין עליה כל מיני סיפורים. בעירות אתה המחליט, על ידי הפעלת המודעות, מה אתה רוצה להפיק מן השעות הבאות. בחיים, אתה הוא זה המשתמש במשהו, או שהוא  משתמש בך; או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם (ואתה יכול לחיות אותם, לא באופן סביל, רק דרך המדיום של הידיעה).

החוויה עוברת, חולפת, וכלום לא יישאר ממנה, אלא אם כן האדם יציל ממנה את הידיעה. אך היא, החוויה, לא תיתן לך בכזו קלות. היא תילחם והיא תרצה שתיבלע בתוכה. יש כאן מעין מלחמה, ובדרך כלל החוויה מנצחת, כי יש בנו משהו שרוצה להתמסר לדבר הזה וללכת לאיבוד בתוך מה שקורה. כיום האדם חי בסוג של סכיזופרניה. הוא חי בשתי מחלקות: מה שהוא יודע לא קשור למה שהוא מרגיש, ומה שהוא מרגיש לא קשור למה שהוא יודע. הוא יודע דברים שאין בהם רגש, והוא מרגיש דברים שעליהם הוא לא יודע ושאותם הוא לא מבין. בחיים יש כל הזמן פיצול: בעבודה צריכים לדעת מה עושים, ובבית יושבים כמו שק תפוחי אדמה וחווים דרך המכשיר המרובע במרכז הסלון.

Submitted by גבריאל רעם – 3.5.200

הקדמה:

מקובלת ושכיחה התפיסה, כי לימודים ארוכים קיימים עבור תחומים טכניים ומקצועיים. אך אותה תפיסה לא קיימת ביחס לחיים אותם אנו חיים. התפיסה הרווחת גורסת כי כדי להבין את החיים, מספיק לחיות אותם. וכי מה שאתה רואה זה מה שיש. עם זאת, אנו מבינים שבכל שטח לימוד ישנן רמות עומק והבנה. וכי אחות מבינה פחות ברפואה מאשר רופא. וכי סטודנט לסוציולוגיה שנה שלישית מבין פחות מאשר פרופסור לסוציולוגיה. אך כשהמדובר בהבנה של חיינו שלנו, יש לנו את התחושה כי לא צריך ידע מיוחד לשם כך. האומנם? האם אדם שלמד שנים רבות במוסדות להשכלה גבוהה פילוסופיה, פסיכולוגיה וכו' מבין יותר את החיים ובני אדם מאשר אדם נטול השכלה. האומנם?

אנו יודעים כי ניתן להבין יצירת אמנות, ברמה שטחית או ברמה עמוקה יותר. אך כשהמדובר בחיים עצמם כל זוג שמתחתן חש כי האהבה מספיקה כדי להבין את תסבוכות ומהפכי היחסים שיתרחשו במוסד הנישואין. או כי מספיק לאהוב את ילדיך כדי להבין כיצד לתקשר עמם. בחיינו אנו פוגשים התרחשויות: גירושין, בגידות, מריבות, עסקאות, תגובות לא צפויות, יחסים שהתקלקלו או נרקמו. ולעיתים קרובות אנו מופתעים. לא שיערנו שכך יהיה. ואז שואלים אותנו (או אנו את עצמנו): למה? מדוע? מה הסיבה שזה קרה? וכתשובה אנו בדרך כלל נותנים סיבות שטחיות, קלישאיות. סיבות של מה שמובן מאליו. אך מה שמובן מאליו לא תמיד מסביר את מה שבאמת קורה.

אנו מחפשים את הסיבה לא רחוק מן התוצאה. והאמת היא שבדרך כלל הסיבה מצויה הרחק מאוד מן התוצאה, (ברמה גבוהה או עמוקה יותר). וכדי למצוא אותה צריך להיכנס למעין סיפור בלשי; להתייחס לכל פרט כרמז שיבהיר את מה שאינו ידוע. ניקח כדוגמה אדם שחש שבשיחה מסוימת עם ידיד טוב, אין זרימה וכי השיחה תקועה. הוא חש שמה שידידו אומר פשוט לא מעניין היום, ונראה לו שהוא פשוט מדבר על נושאים לא מעניינים. כשהוא שואל את ידידו לסיבה לכך, הוא יכול לשמוע ממנו שהוא לא מרוכז היום או עייף. הוא יכול גם להגיד שהסיבה היא שמשהו מטריד אותו היום. וזו בדרך כלל הרמה של הסיבות השכיחות; קרובות לפני השטח ולמובן מאליו. אך ניתן גם לנסות להיכנס עמוק יותר; אולי הסיבה לחומר העניין בדבריו של הדובר, הוא מצבו הנפשי, אך מה הסיבה למצב נפשי זה של מוטרדות, חפירה נוספת מעלה כי זה מצבו הכספי. אך אם אנו לא מסתפקים גם בכך, וממשיכים לחפור, ניתן למצוא כי הסיבה למצבו הכספי מצויה עוד הרחק משם, שהרי מצבו הכספי התחיל להיות קשה בגלל לקוחות שמתרחקים ממנו, והם מתרחקים ממנו כי הוא כועס, והוא כועס כי אנשים מנצלים אותו, והם עושים זאת, כי הוא מאפשר זאת, והוא מאפשר זאת כי הוא מחובר לנפשו ומשם באה נדיבות אין קץ. וכך, המרחק מחוסר הקליק בינו לבין חברו, ועד לסיבה של נפשו הנדיבה – הוא מרחק עצום. ורוב ההסברים לחוסר הקליק, יהיו הסברים שמתייחסים למובן מאליו ולא לסמוי. הסברים שנוגעים לדברים עליהם הם מדברים ולא למצב הנפשי של אחד מהם. וגם במצב הנפשי ישנו קרוב יותר וקרוב פחות. הקרוב יותר זו מוטרדות, הרחוק יותר זה הכעס. בדוגמה זו ניתן לראות בבירור, עד כמה ההסבר השורשי לחוסר התקשורת בין שני הידידים, רחוק ממה שמובן מאליו. בדרך כלל אנו מחפשים את ההסבר, באור מתחת לפנס הרחוב, ולא בקצה השני של הרחוב, בצד החשוך שלו (שם הלך הכסף לאיבוד). והאור תחת הפנס, אלה ההסברים שנופלים בתחום המיידי וההגיוני. ( 'אין קליק כי מה שאתה אומר, פשוט לא מעניין היום'. 'אם תמצא נושאים יותר מעניינים לדבר עליהם – יהיה קליק' וכו').

וזה קורה כמובן לא רק בתחום היחסים הבינאישיים, רוב ההסברים השכיחים והמקובלים לתופעות ואירועים בחיינו הם לרוב הסברים של נוחיות ובדרך כלל לא נוגעים בשורשי התופעה. תהא זו תופעה של עליית השכיחות של גירושין או אלימות במשפחה. או אפליית נשים. וכו'. ההסברים האמיתיים הינם בדרך כלל חתרניים, רדיקליים וכו'. ומצויים הרחק, ואפילו מחוץ, לתבונות שאנשים מקיפים עצמם בהם. כדי להגיע אליהם, צריך לעשות מעין מתיחת תודעה, או הרחבתה.

ומהיכן הגישה המחפשת את הסיבה במובן מאליו ולא במישור הסמוי? בידוע ולא בבלתי ידוע? ובכן צורת החשיבה שלנו מוכתבת במידה רבה על ידי מערכת הלימודים. ומערכת הלימודים וההשכלה הקיימים לא מכשירה בני אדם לחפש את הסיבה האמיתית במקום בו היא שרויה, דהיינו הרחק מן המודעות השטחית והידע הקונוונציונלי. במקום זה היא נותנת להם עוד מידע זמין ומרובה, שרובו ככולו שוכן כבר בתוך התחום של מה שידוע. כך שהאדם לא צריך להפעיל כישורים בלשיים כדי לאתרו. וכך: מערכת ניתוח והסקת המסקנות של האדם המשכיל מפגרת אחרי יכולת האחסון ושליפת המידע שלו.

א': לימודים

התפיסה הקיימת לגבי מוסד הלימודים וההשכלה גורסת כי מערכת הלימוד, כמות שהיא כיום, הינה אחד ההישגים הנכבדים ביותר של האנושות מאז קיומה. אנו מסתכלים בהתנשאות על גוף הידע שהיה קיים אפילו לפני 50, 100, או 150 שנה. מביטים מלמעלה על ההשכלה הירודה שהייתה לאדם בימים ההם וחשים ששפר חלקנו. ואכן בין הדברים המכובדים והנחשבים בעולמנו, מתנוסס לו לתפארה נושא ההשכלה: לימוד לימודים, אקדמיה והתואר האקדמי. זהו תחום שלגביו יש קונצנזוס מקיר אל קיר. דהיינו, שהלימודים בתיכון, שלא לומר לימודים גבוהים (גם המונח 'גבוהים' נושא בחובו קונוטציות משבחות) הינם פרוזדור או דרך, לחיים נאורים. אך לא רק נאורים אלא גם מכובדים. כי קיים כיום ממשק ישיר, אם לא חופף, בין מידת ההערכה כלפי אדם ובין כמות הלימודים שעבר בחייו. וכאן צריך להגיד, שלא כל מי שלמד זוכה להערכה. רק אלה שעברו במערכת לימודית שיש לה מערכת בקרה מסודרת. שבה מוודאים שכל מורה עבור מסלול מוכר, ונבחן וכו'. וגם שהתלמידים עברו מערכת שיעורים מסודרת וכו'. למעשה כל התהליך של לימודים, תואר וכו' מוסדר ומצוי תחת שליטה ופיקוח. וכך, אם מישהו סיים מוסד לימודי מסוים, ישנה וודאות שאכן החומר שהועבר הועבר בצורה אחראית על ידי מישהו שבאמת יודע ושהתלמידים שולטים בידע שהועבר. ואכן, הדברים נראים מכובדים, מסודרים וברורים. אך עדיין ישנן כמה שאלות שניתן וצריך לשאול.

ראשית מניין נובעת החשיבות העצומה שמייחסים ללימודים? האם המעבר דרך חינוך חובה ומערכת השכלה הגבוהה אכן עושה אנשים למוכשרים יותר, מודעים יותר, ראויים יותר, או אפילו מקצועיים יותר? האם הלהט הגדול שעמו מקפידים על עצם הלימודים הארוכים הללו כתנאי לכל כך הרבה דברים נחשבים בעולמנו – נובע באמת מהערכה לידע והשכלה ומאהבת חוכמה לשמה? האם הדור שלנו אוהב יותר ומעריך יותר השכלה וחוכמה מאשר דורות אחרים? ושאלה שנובעת מכך: האם אנו חיים את חיינו לאורם של ידע והשכלה וזה בא לביטוי בדרך חיינו ובאיכותם?

שאלה נוספת: האם במוסדות להשכלה למיניהן מלמדים אודות העולם והחיים האמיתיים והאישיים שבני אדם חיים, או בעיקר מלעיטים עובדות, שאינן במיוחד רלוונטיות לחיים שהאדם פוגש ביום יום? האם לומדים איך לחשוב, או רק צורכים עובדות? האם ככל שלומדים – מבינים ורוכשים יכולת להיכנס לעבי הקורה של החיים ולהבין תהליכים? או שעוסקים בשינון של תיאוריות, מחקרים ועובדות? האם מלמדים תלמידים להבין דבר מתוך דבר, או מלעיטים אותו בעוד 'דברים'. כלומר, האם מלמדים אותנו להפיק מן המציאות תבונות, או דוחסים עובדות שברובן אינן רלוונטיות לחיי היום יום של הלומדים? ההשכלה ממלאת את החיים בעובדות, האם האדם המשכיל הופך למומחה כמותי או איכותי לעובדות הללו? דהיינו, האם ההשכלה מאפשרת לאדם לפגוש עובדה ולהיות מסוגל להבין אותה לעומק, או האם הוא נמדד על ידי כמות העובדות והתיאוריות שהוא מסוגל לאכסן לאגור?

אם נמשיל את המוח לקיבה, אזי השאלה היא: האם מערכת הלימוד הקיימת זורקת לקיבה פסיבית כמות גדולה של מזון, או שהיא עוסקת באימון הקיבה להפיק ממזון מועט אך איכותי את המרב.לעבד את המזון לחומרי תזונה המסיסים בדם. כדי שכך יהפכו לחלק מן המערכת החיה. והשאלה האחרונה (בה אעסוק בחלק ח' של מאמר זה) האם התרבות שלנו אכן מעריכה ואוהבת הבנה, חוכמה והעמקה תודעתית, או שהיחס ללימודים רק מתחפש לאהבת חוכמה לשמה, ויש כאן בעצם משהו אחר שפועל מתחת לפני השטח. ובכן, הלימודים כפי שאנו מכירים אותם בבתי הספר והאוניברסיטאות, הינם לימודים העוסקים בדחיסת מידע הסובב סביב עובדות או תהליכים מכאניים. זהו מידע יבש שבעומסים גדולים דווקא יכול לעכב ולהגביל תפקוד והתפתחות אורגנית של התודעה. למעשה האפקט של דחיסת מידע בעומסים גדולים עשוי ועלול להכביד ואף לשתק, את הרמות היותר גבוהות של המערכת. הרמות העוסקות בהפקת משמעות, ובניסיון להבין תהליכים.

ידע בכמויות קטנות (הפרופורציונאליות ליכולת ההכלה והשימוש של הלומד) הינו חיוני לתפקוד החשיבה והתודעה, אך מעבר לכמות מסוימת של אגירת מידע, מערכת החשיבה הופכת לעמוסה וכבדה מדי. מה שקורה לנו בבית הספר משול לפיטום אווזים, האווז משמין, והופך אומנם תאווה לחיך, אך תפקוד הכבד שלו נפגע ונפגם. כך אולי אצל אדם שעובר את מערכת הפיטום של הלימוד הקונוונציונלי: כתוצאה מעודף ידע, נטול משמעות מיידית לחייו של הלומד, קיים סיכוי סביר כי היכולת שלו להפריד עיקר מטפל, ולחשוב בצורה זריזה ותכליתית – נפגמת.

בית הספר מלמד עובדות מוגמרות אבל לא את הדרך לפצח חומר גלם כדי להפיק מממנו משמעות. זה אולי קורה במידת מה בשיעורי ספרות: כשמנסים לפצח את מבנה היצירה כדי להגיע לרובד הפנימי. או בלימודי היסטוריה, כששמים את התאריכים בצד ומנסים להבין תהליכים היסטוריים. אבל בית הספר לא עושה את זה ביחס לחיים. העמקה והבנת המישורים העמוקים יותר מתרחשים בתנאי מוזיאון. הלימוד מקובע ומעוגן בתיאוריות קרות. אין כמעט הקניה של יכולת לעמוד מול פיסת חיים גולמית ולהיות מסוגל למצוא בה את החוקיות והמנגנון שגורם לה להופיע כך ולא אחרת. או אם להשתמש בלשון פואטית: להיות מסוגל לגאול מתוכה את החיים הכלואים. העיסוק בעובדות בלבד, מעגן את האדם ברמה החיצונית של פני הדברים ומגרש אותו מרמת המהות. אל המהות צריך למצוא דרך. למצוא את השער למהפך קוונטי, שיעביר את מרכז הכובד מן העובדה, אל המניע או הסיבה. ואת זה דרכי הלימוד המקובלות כמעט ולא מקנות.

ב': אינטליגנציה ואינטלקט

העולם שאנו פוגשים בחיינו, אינו עולם נהיר וחד ממדי. מרובים בו מעמקים, מיסתורין ודברים רבים לא ידועים ולא מובנים. החל בסיבה מדוע מדינה מסוימת פתאום יוצאת למלחמה, ועד לגירושין בין בני זוג, עד לסיבה מדוע ביום מסוים יש לנו מצב רוח לא טוב או מדוע בשבוע מסוים יש לנו מוטיבציה לעשות דברים ובשבוע אחר פתאום אין.

מערכת הלימודים הקיימת לא עוזרת לפצח את החידות שאנו פוגשים. לשם כך צריך לבוא לחיים בגישה של פענוח. כמו יחידת מודיעים בצבא. אך במהלך הלימודים (ולאחריה) מוחו של התלמיד אינו מתפקד כיחידת מודיעין שתפקידה לפענח ולהבין את המציאות. מודיעין, באנגלית זה אינטליג'נס ואכן הלימודים לא מכשירים את המוח להפוך ליחידה אינטליגנטית שתפקידה לאתר ולעבד מידע. מערכת הלימודים הקיימת הופכת את מוחו של הלומד למחסן שמאפשר יכולת שליפה וציטוט של ידע נרחב ומסועף. ומערכת הזיכרון מתפתחת על חשבון מערכת האינטליגנציה. היכולת לעבוד עם הזיכרון קשורה לאינטלקט בעוד שהיכולת לפצח מציאות קשורה לאינטליגנציה. ישנו הבדל ברור בין אינטלקט ואינטליגנציה. אנשים שעוברים את מערכת החינוך למלוא אורכה, מצוידים באינטלקט מרשים. ועל כן קיימים יותר אנשים שיש להם אינטלקט מאשר אלה שיש להם אינטליגנציה, חלקם אפילו מאיישים משרות בכירות באוניברסיטאות ויש להם כל מיני תארים מרשימים ולעומתם קיימים אנשים שהם מאוד אינטליגנטים, שרמת האינטלקט שלהם נמוכה. הם מאיישים משרות שהכבוד והתשלום עליהם לא גבוה, אבל כשהם פוגשים סיטואציות בחיים, יש להם דרך להבין תהליכים ומניעים פנימיים שלא כל בעל תואר גבוה, מסוגל לעשות.

אינטלקט – "גוף ידע". אדם מסוים שלמד מקצוע ואולי אף הגיע לתואר דוקטור בתחום מקצועו. המשמעות של זה היא שאותו אדם שינן הרבה חומר, קרא הרבה ספרים וכו´ כך שהוא מהווה "גוף ידע" בתחום הספציפי.

אינטיליגנציה – היכולת להבין דבר מתוך דבר. להפשיר את המובן מאליו ולמצוא בתוכו משמעות. כלומר, אינטליגנציה מאופיינת בעיקר ביכולת לאפיין מידע, ולהיות מסוגל לעבד אותו על מנת להפיק ממנו משמעות כלשהי.

האינטליגנציה מאופיינת ב"יכולת להבין דבר מתוך דבר" וכן ב"יכולת להבחין בין דבר לדבר". מקור המילה אינטליגנציה הוא במילה הלטינית intelligere, שמשמעה לבחור, להחליט, להבחין. הגדרות רבות של אינטליגנציה מבוססות על משמעות זו. תחילת חקר האינטליגנציה היה בפעילותם של הפסיכולוג הצרפתי אלפרד בינה, ואחריו הפסיכולוג האמריקאי דיוויד וקסלר. קדם להם כבר בסוף המאה ה-19 אחיינו של צ'ארלס דארווין, פרנסיס גלטון, שהדגיש, ללא הצדקה, היבטים גופניים פיסיים והקשר בינם לבין מנת המשכל, אך אף על פי כן תרם לתחילת דרכו של המחקר.

ריימונד קאטל (1983) פרק את גורם g (שנמצא בניתוח גורמים) לשני גורמים אליהם מתקבצים מבחנים הדורשים מיומנויות שונות. לאור זאת, הוא מבחין בין אינטליגנציה זורמת לגבישית.

אינטליגנציה זורמת – fluid intelligence מאופיינת ביכולת לפתור בעיות חדשות, שלגביהם אין לפרט שום ידע קודם, וביכולת להתמודד עם מצבים חדשים ומשתנים. המתאם בין סוג זה לבין הגורם הכללי g הינו גבוה מאוד. סוג זה של אינטליגנציה מפסיק להתפתח בסביבות גיל 16, וזהו מן הסתם סוג האינטליגנציה שאינו מקבל עידוד בבית הספר, ועל כן, אין זה פלא שהוא פוסק מלהתקיים בסביבות כיתה י' לערך… אינטליגנציה גבישית – crystallized intelligence מאופיינת ביכולת לפתור בעיות בסיוע של ניסיון ולמידה. אינטליגנציה גבישית. היא אחסון של מידע שנצבר בחברה לאורך תקופה מסוימת. אינטליגנציה גבישית (מקובעת), הינה הצטברות של ידע ומיומנויות. רכיב זה של האינטליגנציה מושפע מאוד מהסביבה וממשיך להתפתח כל ימי חיינו. ואין פלא שהוא ממשיך להתפתח, כל שיטת הלימוד שלנו מבוססת על האינטליגנציה הגבישית. והיא תלויה במידע נרכש. אינטליגנציה גבישית, או מקובעת, היא למעשה מה שאנו מכירים כאינטלקט. בעוד שאינטליגנציה זורמת, היא כנראה ההגדרה האמיתית של אינטליגנציה במהותה.

ג'נט בלסקי (שחקרה בעיקר את הפסיכולוגיה של ההזדקנות) אומרת כי אינטליגנציה פלואידית (זורמת, או דינמית) מאופיינת ביכולת למצוא את הסיבה למשהו, והיא (האינטליגנציה), מתבססת על כשרים שאינם נובעים ממה שלמדנו באופן מסודר. (belsky, 1990, p. 125) belsky (1990) אינטליגנציה זו מצויה במצב אקטיבי כשמערכת העצבים המרכזית (cns) נמצאת בשיא פיסיולוגי. בלסקי מאפיינת אינטליגנציה גבישית כ"מידה שבה הצליח האדם לקלוט את התוכן של התרבות שבה הוא חי". (belsky, 1990, p. 125) ריימונד קאטל אומר כי אינטליגנציה פלואידית נמדדת במבחנים שמציגים מעט מאוד מאפיינים תרבותיים, וזאת לעומת מבחנים שמודדים אינטליגנציה קריסטלית, אלו משופעים בכשרים נרכשים. בעיקר כשרים וורבלים ונומריים (מספריים). אינטליגנציה פלואידית קשורה ליכולת להעניק תשומת לב, לעבד מידע, לחשוב, ולמצוא סיבות. והיא גם קשורה למהירות שבה מידע מנותח ומאובחן. בעוד שהמהירות של האינטליגנציה הקריסטלית קשור ליכולת לשלוף מידע מן הזיכרון.

האינטליגנציה הקריסטלית ממשיכה להיות בשיא במהלך רוב החיים. אך אצל מרבית בני האדם, האינטליגציה הפלואידית מתנוונת במהלך חייהם. וזאת מכיוון שבית הספר והעבודה מפתחים בעיקר את האינטלקט. (את האינטליגנציה הגבישית) הקשורה, כאמור, ליכולת לעבד מידע. אינטליגנציה זו נקראת גם: אינטליגנציה מכאניסטית, מאחר שהיא באה לביטוי ביכולות טכניות וקואורדינציה. אינטליגנציה מכאניסטית, (או גבישית), מתמחה בלימוד על ידי שינון ודחיסת מידע ובאחסון ושליפת אינפורמציה, בניגוד לאינטליגנציה הדינאמית, הפלואידית, שאינה מוקנית בבית הספר. horn , 1970 ; 1982– והיא כוללת הבנת התקשורת, יכולת לשפוט ולהבין מצבים. אינטליגנציה גבישית מאפיינת בעלי מקצוע. וזו גם אחת הטענות שמופנות כנגד רבים מהם. שהם יכולים להשתמש בטכניקות קוגניטיביות ברמה גבוהה כדי לפתור בעיות הקשורות לתחום התמחותם, אך אין הם מסוגלים להחיל אותן על נושאים אחרים. אחד המחקרים החשובים בתחום הציג זאת על ידי בחינת חישובים מתמטיים (לא ליניאריים) מתוחכמים שעורכים מהמרים מקצועיים על סוסים, שיכולת החשיבה הכמותית (אינטליגנציה קריסטלית) שלהם, כפי שהיא נמדדת במבחנים סטנדרטיים, אינה יוצאת דופן. אך מן הסתם הם ניחנים באינטליגנציה פלואידית טובה. באינטליגנציה המכאניסטית, (או הקריסטלית) החשיבה מתמטית ולכן יש פתרון אחד לכל בעיה, האינטליגנציה הפלואידית, – עוסקת בניתוח ופתרון בעיות בהן תיתכנה מספר האפשרויות. לימוד 'קריסטלי' מפתח בעיקר את האינטלקט. והוא עוסק במחזור תבניות חשיבה פורמליסטיות שהוקנו בעבר. לעומתו, הלימוד 'הפלואידי', הנו רב ממדי. אינטליגנציה זו מצויה בעיקר אצל אנשים יוצרים, בדרך כלל כאלה שלא עברו את כל מערכת החינוך.

האינטליגנציה הפלואידית של אנשים אלו מאפשרת להם חשיבה יצירתית שבה לא רק פותרים בעיות אלא גם מגלים בעיות, מנסחים אותן ומעלים שאלות לגבי בעיות שלא הוגדרו היטב. דפוס חשיבה זה הוגדר על ידי שארלין (1975) שטענה שחשיבה פוסט-פורמלית (אינטליגנציה פלואידית) יכולה להוות שלב חמישי בהתפתחות הקוגניטיבית. לחשיבה הפוסט – פורמלית 3 איפיונים לפי קרמר : kramer ,83 1. הכרה בכך שידע הוא יחסי ולא אבסולוטי. .2. קבלת הניגודיות בין נקודות מבט שונות. 3. אינטגרציה או סינתזה של ניגודים אל תוך שיטה יותר כוללנית. דפוס אחר של חשיבה פוסט פורמלית (השייך, כאמור, לאינטליגנציה הפלואידית) שהוצע ע"י סינוט sinnot ,1984 הוא חשיבה רלטיביסטית. אלה הן יכולות ניתוח אינפורמציה הקשורות ביחסים בינאישיים מורכבים. חשיבה רלטיביסטית מערבת סובייקטיביות עם רגישות לאינטראקציות בינאישיות. זוהי חשיבה מורכבת שיש בה יכולת ניתוח מצבים וגם יכולת להתבונן במשמעות של משהו בעת אירוע מסוים.

סוג חשיבה זה נקרא גם קונטקסטואליזם כלומר חשיבה המבוססת על התייחסות לקונטקסט (ההקשר) המסוים של האירוע. צורה אחרת של חשיבה פוסט פורמלית הוצעה ע"י ריגל riegel. 1973 שטען כי האינטליגנציה הפלואידית מייצגת מערכת פתוחה של חשיבה שיכולה תמיד להתרחב ולהכיל עוד מערכות, בניגוד להגיון הפורמאלי (אינטליגנציה קריסטלית) העוסק במצבים סטטיים בלבד והשואף תמיד להגיע לאנליזה אוניברסאלית אחידה ולכן אינו גמיש. האינטלקטואל זוכר יותר מאשר מבין, מבין יותר מאשר מסוגל לנתח ויודע לנתח יותר מאשר יודע לפענח. וזאת בניגוד לאדם האינטליגנטי (אינטליגנציה פלואידית) – העובד בסדר הפוך: הוא יודע לפענח, מה שמקנה לו כושר ניתוח, מה שמוביל אותו להבנה ואת מה שהוא מבין – הוא זוכר. האינטלקט עוסק בידוע; מקטלג, ממחזר, מודד ומשמר אותו. האינטליגנציה עוסקת בלא ידוע; מפתחת יכולת התמודדות עם הסתום, החד משמעי וחסר הפשר ומוצאת בו תובנה ומשמעות. היקום של האינטליגנציה הוא דינאמי, חיוני, נובע ממרכז כובד נסתר ומאוחד. היקום של האינטלקט – מכאני, יבש, דיכוטומי, מפוצל ליחידות רבות שאין ביניהן זיקה של דינאמיקה. האדם האינטליגנטי חי את שהוא יודע ומבין את שהוא חי. האדם האינטלקטואלי יודע את שהוא למד ושינן. המתווה הדינאמי של חייו פינה מקומו לארכיון היסטורי של עובדות. האינטלקטואל אומר: ככה זה. האינטליגנט שואל: למה זה? האינטלקטואל מומחה ומתמחה בעולם של פתרונות ותשובות. האינטליגנט מומחה בעולם של שאלות ותהיות. האינטלקטואל יודע להפנות בלבול, מבוכה וחוסר התמצאות אל הפתרון שכבר קיים בזיכרונו. הוא למעשה צייד של שאלות, הורג אותן עם המחבט העבה של התשובות. האינטליגנטי יודע להשיב תשובות של נוחות, תירוצים ופתרונות מאולצים – בחזרה אל השאלה המקורית. הוא, בניגוד לאינטלקטואל, חש בנוח, עם התהייה והבלבול. אלה, מהווים עבורו את המשכן הטבעי שלו. הוא נמנע מתשובות מהירות או זמינות מדי. הוא יודע לשהות עם השאלה, להתיידד עמה, עד שהוא מגיע לנקודת ההיפוך שדרכה הוא מוצא את הרמה הגבוהה, הרמה העמוקה, הרמה הנסתרת. שם נפרש ונפתח בפניו יקום חדש של תבונות ומשמעויות. שדה של חוכמה שבתוכו רובצים פקעות וזרעים חבויים של אמת.

ג': המוח הימני והמוח השמאלי

ובחזרה למערכת הלימוד. ובכן זו הופכת את המוח, (בשלבי הלימוד היותר מתקדמים) לארכיב משוכלל. שבו מידע מקוטלג תחת כותרות והתלמיד מתמחה ביכולת לשלוף אותו לפי הצורך. אך האם מבנה המוח יועד לאכסון של עובדות או לפיצוח והפענוח שלהם? ואם אכן האופציה השנייה היא המקורית, אז האם פעילות הארכיב, כשהיא בלעדית, אינה יכולה לפגום בייעוד הראשוני הזה של פיצוח ופענוח? כי אם המוח יועד להיות ראדאר רגיש, שמגלה מה שצפון מאחרי מה שנגלה לעין, אזי הפיכתו לארכיון יכולה לפגום קשות ביכולת 'הראדארית' שלו. המוח צורך או מאחסן מידע, בשעה שהיה יכול לעבד אותו ולהפיק ממנו משמעות . ולשם כך עליו לקלוט רק את כמות המידע המינימאלית שתספק חומר גלם כדי לעבד נתונים ולהחליט על כיוון.

מגיל שש לערך המוח שלנו הופך למחסן. ומגיל האוניברסיטה לארכיון. וזאת בשעה שהיה יכול להיות אולי כמו מונה גייגר, מכשיר שמסוגל לאתר ולמדוד קרינה השוכנת בתוך קרקע שגרתית. לשון אחר, אולי במקור, המוח היה אמור להיות מסוגל לקחת מציאות נתונה ולהבין את הפוטנציאל הטמון בה על סמך רמזים קטנים. יכול להיות כי במקור זהו מוח שיכול ואמור להיות אינטליגנטי, אך 'קולקל' על ידי דחיסת ואגירת מידע מסיבי?

המוח אמור להיות קל רגליים, זריז ורזה, רודף אחר איילות חמקניות. ולא כבד, שמן ונרפה מרוב מזון שלא מתורגם לפעילות. אקטיבי ויוצר פעילות, במקום לצפות לגירויים והפעלה.

עכשיו, מה בדיוק קורה למידע הרב הנדחס לתוך המוח, לאן זה בדיוק הולך? ובכן הוא פונה מיד שמאלה… לכיוון ההמיספרה השמאלית. שלאחר דחיסות רבות שכאלה היא מקבלת הזנת יתר, בעוד שכנתה, האונה הימנית נמקה בתת תזונה, תת פעילות ותת הפעלה. ההמיספרה השמאלית אמורה לספק עובדות ויכולת ארגונית עבור הצד הימני, כדי שזה יקבל אספקה סדירה של דלק בעבור מסעות הציד שלו בשדות המציאות הקשים: ציד האמת החמקנית. (הרחבה של נושא האונה השמאלית והימנית, מצוי בקישורים הבאים: אסימטריה מוחית , הגות ממבט קוואנטי)

כיום מרכז הכובד של פעילות המוח עבר לאונה השמאלית. וכך במקום שהאונה הימנית תהא שוקקת פעילות מודיעין מבצעית והאונה השמאלית משמשת לה מפקדה ואפסנאות – האונה הימנית הפכה למשותקת בעוד השמאלית, עמוסת מידע כבד ומיותר לעייפה. במצב זה, המוח כבד, נרפה ועצל, מחכה לגירויים מן העיתון והטלוויזיה, כדי שתיווצר בו סימולציה מלאכותית של אקשן וחיים. מערכת הלימוד הקיימת פונה כמעט לגמרי לאונה השמאלית ומזניחה את האספקט היצירתי של האונה הימנית. מה שאומר כי הסובלים העיקריים במערכת החינוך הם הנפשות היצירתיות, אלה שזקוקים למערכת אינטליגנטית מתפקדת כדי ליצור תבונות ומשמעויות ברמה גבוהה. אותם יחידים חשים מצוקה גדולה במערכת החינוך והלימודים. הם חשים דיסונאנס בבית הספר והאקדמיה, כי בהיותם יצירתיים הם זקוקים להפעלה רצינית של הצד הימני של מוחם, וזה נמנע מהם. ועל כן גדולה ההסתברות כי יחידים אלו עלולים להיפלט ממערכת החינוך והלימודים. או לבערות או לאוטודידקטיות. (זאת במידה ולמערכת החשיבה היצירתית והאינטליגנטית שלהם לא נגרם נזק אינו בר תיקון).

אם יפנו לדרך אוטודידקטית אזי הצד האינטליגנטי והיצירתי של מוחם יגרום להם לשאוב מידע רלוונטי ממקורות אחרים וכך אולי ימצאו דרך לפצות עצמם על חסך של ההמספירה הימנית בלימודים.

בעיית ההבנה של מה שקורה אינה נעוצה בחוסר מידע. אם אדם לא קיבל אותו בבית הספר ויש לו מוטיבציה, הוא יכול לספוג אותו כמעט מכל מקום. אז היכן הבעיה? הבעיה אחרת לגמרי. והיא שללא תעודת סיום כלשהי של מוסד לימודי, האדם לא יוכל להתקבל כמעט לשום משרה ששכרה וכבוד בצידה. אדם לא סיים את מערכת החינוך, או לא רכש השכלה גבוהה, או לא סיים לפחות תואר ראשון – לא יקבל מידי הממסד גושפנקא בעזרתה יוכל לשלב את כישוריו במערכות קיימות. והוא ימצא כי כל הדלתות למערכת השפעה, כוח והכנסה גבוהה – חסומות בפניו. הוא יהיה מבודד, חסר קשרים ויכולת השפעה.

המערכת בנויה כך, שמי שלא מציג תעודות השכלה, אין לו עתיד ואין לו הווה. שום מערכת לא תעזור לו, תזין אותו, תתמוך בו. לכאורה, העולם נראה חופשי ופתוח ליוזמה ואינדיווידואליות. אך זה נכון אולי רק ברמות הנמוכות, רמות של מסחר, תעשיה וכו'. אך ברמות של מנהיגות וניהול, הכול עובד לפי תעודות ההשכלה של השולח. ותעודות אלו יהיו יותר בידי מי שהצליח לשתק את האונה הימנית ולהפוך את השמאלית לארכיב דחוס. כל מי שהיצירתיות והרוח החופשית לא אפשרו לו לעשות זאת, ימצא עצמו מנותק מכל תמיכה של כוח וכסף. כי אלה מצויים במערכות סגורות שהכניסה אליהם בעיקר דרך תעודות שמעידות על השכלה. במקום שידע יהיה חבל הצלה לאדם שחווה חיים אך לא יורד לסוף דעתם, הוא הופך לחבל תליה לרוח החופשית, התאווה להבין את החיים שהיא פוגשת ביום יום.

בית הספר הפך לסוג של בית כלא הכולא ילדים וילדות, נערים ונערות וצעירים וצעירות – תאבי חיים, בכיתות לימוד חסרות מעוף והשראה. וזו לא כל הצרה כולה. אם בוחנים את מערכת החינוך וההשכלה הקיימות, בכלי אבחנה של אינטליגנציה פלואידית, מוצאים כי ברמות היותר עמוקות, החדרת הידע במערכת החינוך, למעשה משמשת כלי להחדרת מסרים סמויים של נורמליזציה וקונפורמיות לגבי הסדר הקיים (אודות רמה זו, הנקראת: 'החינוך המנרמל' – בחלק ח' שם מסופר על הגותם של מישל פוקו ואילן גור זאב בנושא זה). צורת לימוד כזו (קריסטלית) הופכת את חשיבתם של הלומדים, ליבשה, ליניארית, חד ממדית, חסרת מעוף, עומק וברק. אדם שעבר את כל שנות הלימוד הללו יודע למחזר עובדות אך אינו יודע בהכרח ליצור הבנה ותובנה מתוך חומרי הגלם של החיים והמציאות. מה שהוא פוגש בבית הספר אינו חמר גלם לשם עיבוד כדי להפיק ממנו משמעות קיומית ואישית, אלא תוצר סופי. עובדה. והיכולת לשלוף אותה ולאסוף הרבה כמותה – הפכה למטרה בפני עצמה ולא העיבוד שהיא צריכה לעבור כדי להנפיק ממנה משמעות קיומית ואישית.

מה שהפך לעיקר הוא כמות העובדות, היכולת לחבר אותן לעובדות אחרות והיכולת לשלוף אותן בקונטכסט מתאים. וזאת במקום היכולת האיכותית של התלמיד לפרשן אותן, ולהפשיט אותן מלבוש הסתמיות.

ד': מחוץ לתחום המונופול

מערכת הלימודים המסועפת, האדירה והמונופוליסטית של ימינו, שולטת על מרחב גילאים ענק. מגיל שנתיים לערך, עד גיל 18 בחינוך חובה ועד גיל 30-35 למי שחפצים להגיע לראש הפירמידה הממסדית. כלומר עד שכל מערכת החשיבה העצמאית של האדם מתקבעת סופית. רק אז מרפה ממנה המנגנון הממסדי. מערכת הלימודים עצמה נקבעת על ידי אנשים פוליטיים שיושבים במשרדים ממשלתיים והם אלה המעצבים את תכנית הלימודים. כלומר נציגי ושליחי הממסד. והם, דרך מערכת הלימודים שעיצבו, חולשים על החשיבה העצמאית של העוברים את מערכת הלימודים הזו.

וכך יוצא כי בין היצירות החשובות ביותר, שבהן האמירות המשמעותיות ביותר על ימינו וחיינו, ישנו מספר לא מבוטל של יצירות שנוצרו על ידי אנשים שהצליחו לצמוח מבחינה רוחנית וחשיבתית – מחוץ למערכת הלימודים וההשכלה הקיימת. למעשה כל עניין הלימודים עבר שינוי קיצוני במאה השנים האחרונות. רק במאה העשרים הונהג חוק חינוך חובה. חוק המטיל חובת לימוד בבית ספר על כל אחד בישראל במשך 11 שנים. שנה אחת בגן חובה (בגיל 5) ו-10 שנות לימוד בכיתות א-י (בגילאי 6-15). מי שחלה עליו חובה זאת זכאי לחינוך על חשבון המדינה. רק במהלך המאה הזו, תפח מספר השנים של הלימודים במאות אחוזים. והגיע כמעט לשליש חייו של אדם.

רק לפני כמה עשרות שנים שמונה שנות לימוד נחשבו משהו מכובד. כיום לא מכבדים אדם שלא למד לפחות בין 12-15 שנת לימוד. הפרוזדור מתארך, והוא שואף לקחת כמעט שליש מחייו של אדם. טריטורית הידע הולכת ונוגסת עוד ועוד שנים. אמנם לפני יותר ממאה שנה אנשים ידעו פחות, הרבה פחות. אך לא בטוח שחוכמת החיים שלהם לא הייתה מפותחת יותר מזו של אינטלקטואל ממוצע בימינו. קיים הבדל בין לזכור, להבין ולדעת. כפי שנכתב כאן כבר, מערכת הלימוד הקיימת מפתחת את הזיכרון, לא את היכולת להבין. וככל שהאדם זוכר יותר ומבין פחות כך הוא פחות יודע. בעולמנו קיימים הרבה מאוד אנשים משכילים. אך מעט מאוד אנשים חכמים. מערכת הלימוד הקיימת. אינה מכשירה אנשים חכמים, אלא פקידים של ידע.

החכם מתפקד כיחידת המודיעין של התודעה, ניצב כל הזמן על הגבול בין הידוע ללא ידוע, מחפש אותות באזור החשוך, בצד שמעבר, כדי לתרגמן לחיים לכאן ועכשיו. ועל כן עוסק בשאלות. המטרה העיקרית שלו: תהייה, פרדוכסים וסימני שאלה. ואילו זה שנסמך על הידע הצבור במאגרי הזיכרון שלו – עוסק בתשובות. החכם מעדיף להרחיב ולהעמיק את תחום השאלה, במקום בעוד תשובת. (עוסק בטיפולי שורש במקום בסתימות). הוא בדרך כלל מטיל ספק במה שברור, מוחשי ומובן מאליו. ואילו בוגר מערכת הלימודים הקיימת, חי בוודאות. יודע שלכל תהיה יש לו כבר תשובה מוכנה, ואם היא לא קיימת, אזי במקום כלשהו קיימים חוקרים רציניים שיצניחו בזמן הקרוב עוד וודאויות לחיקו.

עם זאת, יש להעיר, כי כמובן שעצם העובדה שאנשים, לפני יותר ממאה שנה, לא עברו את מערכת הלימודים המסיבית של היום, לא מקנה להם אוטומטית חוכמת חיים. אך קשה יותר לפתח חוכמת חיים כשמוחך עמוס במידע לא רלוונטי לחייך, מאשר כשהמידע העיקרי שקיים במוחך הוא זה שאתה זקוק לו כדי להבין טוב ועמוק יותר את שאתה פוגש בחייך.

(המשך המאמר, בחלקו השני)