ארכיון הקטגוריה: פרשנות תודעתית

הנביא

הבניא ירמיה

אחת הרמות הגבוהות ביותר עבור ישות רוחנית היא נביא, מה שמסמל אותו כנביא הוא השכינה שהיא הנוכחות הנשית האלוהית מעל ראשו..

נביאים רבים מוזכרים בתנ"ך, ויש להם משימה, להראות עד כמה כולם מתדרדרים, לנזוף בהם, ולקרוא להם לחזור לחיות בהתאם לגבוה (אלוהים). אף אחד לא אוהב שאומרים לו אתה לא בסדר, אבל זו המשימה שלו, שעליה לא מודים לו בלשון המעטה..

אבל להיות נביא זה לא רק שליחות גבוהה כפויה בתנ"ך, אתה יכול להפוך לנביא אפילו בימינו..

ואם הנביא יחליט להיות מורה רוחני – תלמידיו לא יחזיקו מעמד. והם עוזבים לא בהכרת תודה אלא באנטגוניזם מצטבר.

אנשים מגיעים אליו כשהם תקועים במסע הרוחני-אישי שלהם, ובחייהם, באים לייעוץ, התייעצות ושיטה כיצד להשתחרר מלהיות התקוע ולהתקדם למעלה. קודם כל הוא מרגיע אותם שבאופן אישי הם בסדר, אבל במקביל הוא מראה להם באיזה עולם הם חיים, הוא מתמודד איתם עם המציאות ומעיר אותם כל הזמן אליה (וכמובן שלהם) אפשרויות גבוהות יותר). והמציאות הזו לא נחמדה בלשון המעטה, הוא מפשיט מסכה אחר מסכה, הונאה אחר הונאה, עוול אחד אחרי השני, אפליה אחר אפליה, ניכור אחרי השני, שיחה חסרת משמעות אחת אחרי השנייה, חושף את ניצול החלשים, מנצלים את הרגיש והעדין. להכיר עד כמה הכל שקוע ברמה האנושית סביבם – זה לא סוג העולם שהם צריכים לחיות בו. אבל למרבה הפלא הם יעדיפו להרגיש שמשהו לא בסדר איתם מאשר לדעת שהם חיים בעולם כזה עולם חשוך…

הבעיה הגדולה ביותר עבור המחפש הרוחני שלו היא שתורתו של הנביא מנפצת את רוב האשליות שלהם. אנחנו ניזונים מהחברה בכלל ושאנחנו מאכילים את עצמנו; האשליות האלה אומרות שבעצם הרוב בסדר, החברה מתקדמת בכל דבר. בעצם המצב שלנו לא כל כך גרוע, וככל שאנו (כחברה וכפרטים) לומדים ועושים מאמצים לשיפור – החיים שלנו בדרך להשתפר. אנו משוכנעים שהאנושות בכלל והחיים שלנו בפרט – נמצאים במסלול הנכון, ומשתפרים כל הזמן. והנביא, בהיותו נביא, תוקף את צורת החשיבה הזו.

האפלה של הלא נודע מוצגת מדי פעם על ידי הוגים רדיקליים וביקורתיים מרדניים (אקזיסטנציאליסטים על ידי רובם). ומבחינת אותם קולות – הם משתנים, מושתקים והקצוות החדים מוסרים על ידי רשויות אקדמיות ומומחים. אפילו קולות כמו פרידריך ניטשה ("צריך להשיל את הטעם הרע של רצון להסכים עם רבים. כל מה שיכול להיות משותף תמיד חסר ערך. בסופו של דבר זה חייב להיות כפי שהוא ותמיד היה: דברים גדולים נשארים לגדולים , תהומות לעמוקים, ניואנסים וצמרמורת למעודן, ובקיצור, כל מה שנדיר לנדיר"). אלבר קאמי על האבסורד, סורן קירקגור על חרדה (חרדה). מרטין היידגר על התגרשות מהוויית הדברים, ועל 'להיות לקראת המוות'. ואפלטון במשל שלו לאגדת המערה.

 והשינויים הללו והתת-הערכה של המסר הביקורתי המהפכני ביצירותיהם – נעשים כל הזמן ברוב היצירות הביקורתיות והמהפכניות, אך אי אפשר לעשות זאת עם יצירותיו של הנביא, מחאתו כה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה, עד ש הדרך היחידה היא לנטוש אותו ואת יצירותיו. אנשים לא יכולים להבין שהדרך אל האמת היא בדיוק מובילה דרך המבט החשוך והנסתר הזה של המציאות, על ידי קפיצה לתוכה, מימוש האמת שלה ודרכה להגיע לחוף השני. (רק 2 דוגמאות לצד האפל: האופן שבו מטפלים ומתעללים באנשים הרגישים ביותר ובנשים הצעירות המושכות (והנשים בכלליות).).

האופן שבו הנביאים מחברים את דבריהם יחדיו – לא ניתן היה לתמרן, ללטש, לבטל או להתעלם, שכן כל משפט הוא כל כך עוצמתי, ברור וחד – שיש לעמוד מולו, ואז האפשרויות היחידות שיש לקורא או לתלמיד או למאזין, הוא להסיר את עצמו מהנביא, כי הוא לא יכול היה להתמודד עם תמונת העולם שהנביא מצייר. כי הוא לוקח את זה אישית.

אם אתה רוצה להגיע לאור אתה צריך לעבור דרך הצד האפל. צוללים לתוך החושך, הולכים לאיבוד בתוכו, ורק בו מתחולל מהפך הקסם – מגיעים לצד השני שהוא הצד של ארץ הקסם ושל תודעה עליונה.

הנביא מדבר בשפת המציאות, שהיא חשוכה. התעלמות מהצד האפל של החיים האנושיים תגרום להם להמשיך להישאר תקועים באותו רחוב חד סטרי לנצח. רק הודאה בצד האפל של האנושות, ונע דרכו ועל ידו – היא הדרך היחידה להיגאל מהמצב התקוע של האנושות בכלל ושל יחידים בפרט.

אף אחד לא אוהב נביאים, כל מי שמקשיב להם שונאים אותם. כי דרך החזון. שלהם הם רואים  את מה שאחרים מתעלמים ממנו. ומה שהם מגלים לאחרים גורם להם אי נוחות רבה. שכן הרוב רואה רק את מה שלא גורם להם לדיסוננס רגשי, והראייה החודרת של הנביאים מאפשרת לאמת לא נעימה לצוץ על פני השטח שגורמת לו להיות מאוד לא פופולרי.

ללמידה ממנו יש אפקט מצטבר, לאחר זמן מה, החיים הופכים לבלתי נסבלים, אף אחד לא עובר את התהום.

הנביא הוא אויב של אלה שלא יכלו לעשות סוג של קפיצה קוונטית, מהסטטוס קוו שלהם לרמה גבוהה יותר. זו קפיצה מפחידה, קפיצה דרך הלא נודע.

הרוב לא עושים קפיצות, רק התקדמות צעד אחר צעד, הם לא יכולים להתמודד עם התהום לפני כל קפיצה.

הנביא כמורה רוחני מלמד רק בהיפוכים, והפיכת דברים ודרכי חשיבה – הפוך. וכדי להיות מסוגל לעשות את זה אתה צריך קודם כל לקפוץ אל הלא נודע ואז לנסוע דרכו, זו דרך הנסיעה שלך, מאוד לא בטוחה, איך אתה יכול לסמוך על התהום האפלה שדרכה ואחריה אתה הולך למצוא את עצמך ברמה אחרת בממד אחר? מי מסוגל לחיות חיים של התקדמות וצמיחה פנימית על ידי קפיצות אל הלא נודע כדי לנחות בארץ הקסומה של התודעה הגבוהה?

אם אתה רוצה ללמוד או להתקדם על ידי קפיצה אל הלא נודע אתה חי בחוסר ודאות וחוסר ביטחון מתמידים. אתה צריך לוותר על הוודאות של מה שאתה יודע.

הם חוששים שהמחיר לאפשרות לקפוץ לחושך של הלא נודע הוא להיות  נמחץ או הולך לאיבוד בתהום, או שניהם – וזה יותר מדי עבורם.

ואנחנו חונכים ומותנים בכבדות שלא להתקרב לחיים דרך הלא נודע; דרך בלבול, פרדוקסים וכל מה שנמצא מחוץ לרצועה הצרה של ההבנה והלמידה ההגיונית שלנו.

אבל הנביא שוטף את כל ההתניות הללו באומרו שמה שלימדו אותך טוב לרצועה הצרה של מה שכבר ידוע, אבל אם אתה רוצה להגיע לאמת ולחכמה ולרמה גבוהה יותר של קיום – עליך לחיות בהתאם. וביחס אל הלא נודע הגדול, ורק אם תיתן לעצמך להשתמש בלא נודע כגשר להבנות גבוהות יותר – לא תישאר תקוע ברגיל ובממוצע.

המעטים שעבדו עם התהום, עם הלא נודע – כבר נמצאים בארץ קסם, הם נביאים צעירים, אבל ארצם היא כבר ארץ נביאים. הם צעירים בזה, נביאים קטנים עדיין… אבל אם עכשיו הם יכולים לעבוד עם הלא נודע הם יכולים להגיע לארץ הנביא בעצמם ולהפוך אותה למולדתם. אבל רוב המחפשים עם נביא כמורם – בורחים מהתהום מבלי להפנות את ראשם לאחור.

אם הוא חלק ממשפחה הוא יידחה בסופו של דבר. אפילו הם לא יכלו לחיות עם קריטריונים כה גבוהים באופן אינטימי כל כך שגורמים להם אפילו לפתח סוג של אלרגיה נגדו.

להיות נביא זה לא עמדת מעמד גבוה כמו גורו בסנסקריט ולאמה בבודהיזם הטיבטי. שניהם מקבלים תלמידים שמתרגלים ביטול עצמי. זה לא קורה עם הנביא, המאפיין היחיד המשותף לכול הנביאים הוא ענווה גדולה, למרות רמתם הגבוהה הם אף פעם לא מנצלים את רמתם כדי לקבל שליטה ושימוש בעוקבים שלהם.

הערה: אחד הזרמים המרכזיים של הקבלה: (מיסטיקה יהודית) הוקמה על ידי אברהם אבולעפיה ונקראת "קבלה נבואית" – היא נועדה לייצר מצב של מצב מיסטי בו מתגברים על הגבולות המפרידים בין העצמי לאלוהים.

.. .*

"כהן ונביא" מאת אחד העם:

מודעות בשלושה ממדים

אנו חיים ברמת תודעה נמוכה וכך אנו מודעים רק לפס צר של התרחשויות,] ככל שרמת התודעה שלנו גבוהה יותר – כך גם רמת המודעות שלנו. כך שאיננו מודעים. וחוסר המודעות שלנו בא לביטוי בשלושה ממדים: חלל, זמן וגוף.

חלל – כאן ופה – מקום – מה שמקיף.

זמן – עכשיו – דינמיקה – זרימה של יש לאין

גוף – אני, אתה – איתותים –תקשורת – הבנה.

אדם בעל רמת תודעה גבוהה – מודע לחלל המקיף כל יצור ושבתוכו הכל מתרחש, מודע לארעיות ההזמן שחולף ומתקצר, ומודע למה שמשדר לו גופו וגופם של אנשים אחרים.

א. חלל:

הכל מדבר אליו במישור החלל; הוא חש את האוירה במקום בו הוא מצוי. כמו כן, הוא רגיש לחלל שסביבו ולחלל סביב אנשים שעימם הוא בא במגע. חושיו כרויים כל הזמן. לא למה שישנו, אלא לאין שמקיף את מה שישנו. והחלל הריק שמצוי סביב מה שישנו שולח לו אותות אודות מה שמצוי בתוכו, או היה בו. הריקות של החלל מדברת אליו לא פחות מן הישנות של מה שישנו. הוא מתקשר דרך מה שאיננו.

ב. הזמן:

הוא מודע לכך שהזמן הבלתי מוחשי הוא המציאות האמיתית. מציאות פרדוכסלית. כי דווקא ההווה המוחשי,  הוא בעצם חולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שניה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

הזמן אינו תעתוע, אך תחושת המציאות של ההווה, כמשהו יציב ובר קיימא, היא המתעתעת.

האדם המודע, לא רק מודע לאספקט הפרדוכסלי של הזמן, אלא גם לאספקט הטרגי שלו. והטרגיות של הזמן באה לביטוי בכך שההווה שניתן לנו נגזל מן העתיד ובכך מקרב אותנו לחוסר היותנו. וזהו אכן קיום טראגי כי מה שעכשיו, קיים רק כי הוא לווה מן העתיד. אנו קיימים בזמן הזה, מתוך כך שאנו שורפים את המשכיות קיומנו. משל לאדם שמצליח לעמוד על ריצפה שמפרידה בינו לבין תהום, רק בכוח העובדה ששולי הרצפה הולכים ומתכרסמים. כלומר, יציבות הרצפה תלויה בהצטמצמות השוליים. וכשאלו יגיעו למרכז, האדם יפול לתהום.

האדם המודע, מודע לארעיות וחוסר היציבות של ההווה, בכל רגע ורגע. הזמן מדבר אליו וכל הזמן הוא מפנים את עובדת ארעיותו הבאה לביטוי בנסיגתו והתכווצותו הבלתי פוסקים.

ג. הגוף:

האדם המודע קשוב לגופו, יודע מה מתחולל בו, וזאת דרך האזנה לגופו. גופו אינו כלי או מכשיר זר, אלא חלק אינטימי מישותו הכללית. הגוף מדבר אליו ויש ביניהם קשר קרוב. כך גם כלפי וביחס לגופות של אחרים.

את גופו הוא קורא דרך חיבור לתחושות הזורמות אליו מגופו. את גופם את אחרים הוא קורא דרך שימת לב והבנה של הסימניים השונים שהם משדרים- שפת גוף.

הוא מודע לחוסר ההפרדה בין גוף לנפש. תודעתו מכילה את שניהם; כשהוא מתייחס לנפש, הוא רואה את הגוף, וכשהוא מתייחס לגוף, הוא רואה את הנפש.

עד כאן לגבי שלושת הממדים להם מודע האדם בעל התודעה הערה.

אז מה נאמר כאן? מודעות אינה ניתנת מעצם הקיום. היא פרי של פיתוח והתפתחות או קפיצה קוואנטית. ולמודעות שלושה מרכיבים קונקרטיים:

 א. היא מתייחסת לכאן. הכאן – הוא ממד החלל.

 ב. היא מתייחסת לעכשיו. העכשיו – הוא ממד הזמן.

 וג. היא מתייחסת לגופו של האדם ולגופו של האחר – היא ממד הגוף.

כשאדם לא קשוב וער לשלושת הממדים הללו, הוא חי בשתי מציאויות כוזבות; ראשית במציאות חיצונית, טכנולוגית, ממודרת, נורמות חברתיות . ושנית, במציאות פנימית, כאוטית ואמורפית,  בה הוא משייט כרוח רפאים בטירה נטושה, מנותק מן המציאות, מפנטז חרדה או תקווה ביחס למה שקרה או יקרה לו. חי חייו כטלנובלה שבה שיאי האושר ותהומות הייאוש מתווים את גבולות המחוזות בהם הוא חי.

גישת האדם הלא מודע הינה תמיד סובייקטיבית, מזדהה עם האספקט הפרסונלי,  עסוקה רוב הזמן בחישובים של רווח או הפסד במפת כיבוש טריטורית ה'טוב לי'. אצל האדם הלא מודע (או בעל רמת תודעה נמוכה) אין מציאות, הקיימת בפני עצמה, מנותקת מן האינטרס הסובייקטיבי שלו לחוות אושר מתמשך. רק הזדהות שלמה עם הגאות והשפל של מפת האושר האישי.

ואכן, כשאין מטרה מחוץ לאדם, או מעליו, כל שנותר לו הוא להתמקד ולהתרכז בטובת ההנאה האגוצנטרית שלו עצמו. ואז, במקום להיות זרע שנוטע עצמו בעולם, הוא חוזר לעצמו וקובר עצמו בעצמו והופך הסוף לעצמו במקום התחלה לעולם.

האדם המודע לא חי בתוך עצמו, המיקוד שלו בעולם, על שלושת ממדיו:

  • החלל הבלתי נגמר המקיף אותו (המעניק לו פרופרוציה אמיתית לגבי החשיבות שלו ביחס ליקום).
  • הזמן שכל הזמן אוזל (המעניק לו פורופורציות ביחס ליציבות של כל רגע בו הוא מוצא עצמו).
  • הגוף שעוד מעט לא יהיה לו לא חלל ולא זמן, אבל בינתיים זה כל שיש (המעניק לו פרופורציות לגבי חוסר הממשות של הגוף הזה ההולך ודועך).

כך שהאדם המודע מתעורר למציאות קשה;

א.  מבחינת החלל הוא גרגר קטן ולא ידוע ביקום קר וענק. לומד להבין שהיחסיות בינו לבין אינסופיות היקום, היא הרבה יותר בלתי נתפסת וענקית מאשר היחס בין אטום בתא ברגלו ובין הכוליות של גופו.

ב. מבחינת הזמן הוא מתגלגל במהירות לקראת סופו, וכל רגע של חיים נגזל מן האפשרות שלו להמשיך ולחיות.

ג. ומבחינת הגוף  הוא ישות הולכת ונכחדת, הזמן עושה בו שמות ומה שעכשיו הוא הרבה יותר טוב, ממה שיהיה מאוחר יותר.

וכאן אנו מגיעים לפרדוכס הגדול של החיים; כי התוצר של מודעות לשלושת  אלה, הם חרדה, ענווה, וחוסר וודאות. ורק כשאדם חי כל הזמן עם שלושת גישות, הוא מצליח לחרוג מהיותו דמות דמיונית בעולם אמיתי.

גבריאל רעם

טעות בין טוב לגבוה

אחד הבלבולים הגדולים ביותר שניתן לעשות בחיים המוקדשים להתפתחות אישית היא לטעות בין טוב לגבוה.
כאשר גבוה הוא לא נגיש (וקשה ללמד) אנשים מנסים להיות טובים.. 

 
את להיות טוב וטוב יותר – צריך להעריך אבל זה בכלל לא כמו להיות על הנתיב של שדרוג עצמך לרמה גבוהה יותר.

מי שמנסה להיות, או לעשות, טוב, נמצא על וקטור מעגלי תחזוקתי, אופקי. ואילו מי שנמצא על נתיב של צמיחה והתפתחות מצוי על וקטור אנכי .

File:Horizontal (PSF).png - Wikimedia Commons

לעשות ולהיות – טוב, זה לפעול על הווקטור הרוחבי של מזרח מערב (החלקה מטוב לרע, ובחזרה), בעוד שצמיחה והתפתחות מצויה על הווקטור האורכי;  וקטור צפון דרום: הקוטב הצפוני הוא הקצה הגבוה, בעוד הקוטב הדרומי הוא הקצה הנמוך..
המעבר מלהיות טוב להיות רע, ובחזרה, קורה בווקטור התחזוקה..
רוב האנשים נעים במישור האופקי, מעטים נמצאים במישור האנכי.

אחת הסיבות לכך היא משוב חברתי; אנו מצויים בהתניה אודות החשיבות של היות טוב, או עושה טוב – אם אדם עושה הרבה טוב הוא מקבל הרבה משוב חיובי, . והיינו מותנים להעריך בנו רק את התכונות שעבורן אנו מקבלים משוב חיובי, כי קשה מאוד לעבוד לבד, בחושך, ללא תמיכה חברתית או משוב מעודד, זה בודד וכפוי טובה.

להיות נדיבים, לתת לעניים, לעזור לנזקקים, לתרום לנזקקים, להיות הורה טוב להיות אזרח טוב, בוס טוב, לכל זה, הסיפוקים והחיבוקים מהציבור – הם מידיים, ונותנים סיפוק מידי, ואילו לעשות עבודה פנימית (לצמוח כלפי מעלה), לא מקבל שום משוב בכלל, כי כמעט אף אחד לא מצוי  על הווקטור האופקי ולכן  לא מסוגל אפילו להבחין בו.

רבות מהדתות והדרכים הרוחניות אינן מלמדות אותנו כיצד להגיע לרמה גבוהה יותר של הווייה וקיום בעצמנו, אלא כיצד להיות אדם טוב יותר בעצמנו ובאופן שבו אנו מתייחסים לאחרים.

המעבר של מרכז הכובד מהקו האופקי לקו האנכי, הוא תנועה מלהיות תקוע בקו התחזוקה, לקו הצמיחה וההתפתחות הפנימית.

 רוב בני האדם טוענים שאנחנו באמת צריכים דת כדי להיות מוסריים – לעזור לנו להיות 'טובים. 

אנחנו רגילים לרעיון של אלים חזקים בשמיים שמסתכלים עלינו ומצפים שנהיהטובים ונעשה טוב. . זה הבסיס לנצרות, ליהדות ולאיסלאם.,

 אין סתירה בין שניהם, כל עוד אחד (להיות טוב) לא בא על חשבון השני(להיות גבוה).

כאשר התודעה הגבוהה הופכת לפעילה, גדולתה גוברת על רעשי המוסר הקטנים – המגיעים מלמטה, המנוע החזק יותר (של התודעה המפותחת) משתיק את המנועים הקטנים יותר של טוב ורע.

אדם שהגיע לרמת התפתחות רוחנית ותודעתית גבוהה – הוא מעבר לטוב ולרע. 

אז אם אתה גבוה מספיק בעבודה הפנימית שלך אתה לא צריך להטריד את עצמך עם שאלות אם עשית טוב או רע. המצב הגבוה שלך הוא פוליסת הביטוח שלך.

Burning Human Head With Space Face Background High-Res Vector Graphic -  Getty Images

*

12.9.20

*

גבריאל רעם

.

להיות מאסטר.

                                                 

נתחיל בהוראה: אדם יכול להיות מורה טוב מאוד, מלומד מאוד, הרבה ידע והבנה, אבל זה לא אומר שהוא מאסטר בתחום ההוראה שלו.

יש הבדל בין להיות מקצוען לבין להיות מאסטר.  אתה יכול לראות טבח מקצועי מאוד עושה מנה, אבל כאשר מאסטר שף מכין אותו, זה משהו אחר. הוא עושה את זה בצורה עוצרת נשימה.

במטבח יש כמה טבחים, אבל בדרך כלל רק מאסטר אחד, וזה השף. הוא מעל לרמת הכישורים המקצועיים. והדרך בה טבח פונה לשף שונה לחלוטין מן האופן בו הוא פונה לטבחים האחרים. לא משנה מה המאסטר (השף) אומר, זה כמעט קדוש. הוא הדמות המשפיעה והכריזמטית ביותר במטבח. אף אחד לא קורא לו בשמו, הדרך בה הם פונים אליו בדרך כלל – היא אחד משני משפטים קצרים: או: "כן שף", או "לא שף".

  • זה כבוד וזכות לפגוש מאסטר, וזה לא משנה במה הוא שולט. מאסטר הוא מאסטר.
  • אפשר להגיע לרמת המאסטר כמעט בכל תחום.
  • להיות מאסטר פירושו שאתה יהלום מלוטש, הגעת לפסגה בתחום שלך.

דוגמה אחת: היה לנו כלב, והזמנו מאמני כלבים שונים, כולם הכירו את מלאכתם והיו די מקצועיים , ויום אחד מאסטר נכנס לבית, ואז זה היה הוא במחנה אחד, ושאר המאמנים במחנה אחר.

יש סדרת T.V. שנקראת: "הלוחש לכלבים",מאמן הכלבים הראשי היה סזאר מילןבכל פרק הוא מאמן כלב או כלב אחר. הוא מוזמן לתקן את התנהגותם של כלבים שמתנהגים לא יפה.

וכשהוא נכנס לבית – מדהים מה קורה לכלב, או לכלבים – הכלבים כמעט משתחווים לו, השפעתו עליהם היא כמעט של קוסם. ההשפעה שלו עליהם היא הרבה יותר מאשר כמה וכמה טריקים.

כיום יש לנו תכניות ריאליטי טלוויזיוניות רבות העוסקות בבישול, בהן מספר מאסטר-שפים מנתחים את המאכלים, ומחליטים אם המתחרה ממשיך או יוצא מחוץ לתוכנית. מה שמרתק הוא הניתוח שלהם של המנה; הם מבחינים ושמים לב לגורמים מוסתרים ולא ככל טבח מקצועי יכול להבחין בהם. המאסטרים במטבח נכנסים לעומקים, שילובים ודקויות – שרק הם ברמה שלהם – יכולים לראות ולקחת בחשבון. מאסטרים שמים לב לאלמנטים וגורמים שאף אחד אחר לא היה לוקח בחשבון, ומה שהם שמים לב אליו – הוא מה נותן למנה את הערך והאיכות האמתיים שלה. וכל מה שהלקוחות יכולים לומר זה שהם אוהבים את המנה או לא, זה הכל, אבל הם לא מודעים לרמת התחכום והחוכמה שהושקעה במנה.

אחד ההבדלים המעניינים בין טבח לשף הראשי – הוא כמות המאמץ והזיעה של כל אנשי המקצוע שמכינים את האוכל. בהתבוננות בשף אמתי – ניתן לראות שהוא עובד כמעט ללא מאמץ, בשלווה.

וגם מה שעוד מעניין הוא שכאשר שף-מאסטר פותח מסעדה – השמועה מסתובבת במהירות, והלקוחות מתחילים לנהור פנימה.

מאסטר מוכר מסתובב מוקף בכבוד רב, כשהוא איננו, אנשים לוחשים מאחורי גבו: "אתה יודע, הוא מאסטר".

אף אחד לא מגיע לרמת המאסטר בהדרגה, על ידי התקדמות צעד אחר צעד (זו הדרך המקצועית), זה תמיד סוג של קפיצה קוונטית, להגיע להיות מאסטר קורה לך כאשר אתה מגיע לרמה מסוימת. טבחים מקצועיים רבים יכולים להמשיך במקצועם במשך שנים – ולעולם לא יגיעו לרמת המאסטר. רמת המאסטר היא על גבי החלק העליון של הפירמידה.

להיות מאסטר זה לא להיות טוב יותר, מלומד יותר, מוכשר יותר – זה לבוא מממד אחר.

כאשר מאסטר (כל מאסטר) אוכל, הוא לא שבוי על ידי האוכל, הוא לא דוחף אותו לתוך פיו באימפולסיביות. הפה שלו לא תוקף את האוכל. הוא בשליטה, הוא מאסטר; הוא יודע מתי להביא את האוכל לפיו, והוא עושה זאת בעדינות, בזהירות ובתשומת לב; מתי להכניס לפה, וכיצד ללעוס את האוכל.

ויש אמן בשיחה: הוא יכול להפוך שיחה רגילה לדיאלוג עמוק, פורה, מרחיק לכת ופורץ דרך. מרטין בובר קורא לזה דיאלוג של: "אני ואתה". היחסים בתקשורת בין שני מאסטרים בדיאלוג  – הוא עוצר נשימה.

נדיר לצפות ולהקשיב לשני מאסטרים בדיאלוג אנושי – אם יתמזל מזלנו לחזות בו – זו חוויה נדירה ומרוממת.

תחום שפת הגוף: ואם כבר מדברים על תקשורת אנושית, יש תחום נרחב אחד שלמרות שניתן לראותו בעיניים בשרניות, הוא מוסתר עבור רוב האנשים בתקשורת רגילה. ואני מתכוון לשפת גוף.

אנשים אינם מתייחסים לשפת הגוף כאל שפה שלמה, הם מתייחסים למחוות יוצאות דופן; תנועות גדולות והבעות פנים חזקות. רוב אותות שפת הגוף קטנים, העדינים והמגוונים – בורחים מתשומת הלב של רוב האנשים.

מאסטר בשפת הגוף מודע למחוות הקטנות ביותר ולביטויים הזעירים, והוא נותן להם את הפרשנות הנכונה. הגוף מתקשר אליו, הגוף מדבר אליו בשפה שלמאסטר של שפת הגוף – יש בה ידע והבנה מלאים.

ישנם אנשים שהם מאסטרים של תחומים פיזיים כגון: מאמני כושר, או מתעמלים, או רקדנים. כל אלה הם שדות גלויים, קל לזהות ולאמן אותם, בעוד ששפת הגוף היא מחוץ לאזור תשומת הלב שלנו. מאסטר בשפת גוף מסתכל על מה שמוסתר מתשומת הלב הרגילה. אמנם מומחה לשפת גוף, שאינו מאסטר – אולי זוכר ידע מסוים בשפת הגוף, אבל הוא חסר את היכולת האנליטית של מאסטר שפת גוף. שמחבר את כל המרכיבים לכדי תמונה שלמה ומקיפה. עבור המאסטר- שפת הגוף היא מפה, ואילו עבור מומחי שפת הגוף-  הגוף רק נותן רמזים.

עוד דוגמה: כאשר אנו רואים רופאים בבתי חולים, ישנם מנהלי מחלקות (רופאים בכירים), ישנם מומחים ספציפיים בתחומים מסוימים, אבל כמעט בכל בית חולים יש מעט רופאים שכולם יודעים עליהם, כולל מחוץ לבית החולים. ולהיות מופעל או מטופל על ידיהם – נתפס ככבוד גדול ומזל. רופאים אלה למדו את אותו חומר כמו רופאים אחרים, הייתה להם את אותה השתלמות במומחיות מתקדמת

אבל ישנם רופאים שהם מאסטרים בתחום מומחיותם. וכולם מכירים בעובדה זו. אם נשאל את הצוות בבית החולים – מה הופך אותם למיוחדים כל כך, אני תוהה אם מישהו יכול לשים את האצבע על מה שהופך אותו למאסטר בתחום הרפואי שלו.

ועכשיו לדוגמה של הוראה: מורה עוסק בתחום הצר של מה שכבר ידוע, בעוד מאסטר מתייחס בעיקר למה מוסתר (אבל יש לו השפעה רבה).

עלולה להתעורר בעיה: מורה אינו מורה ללא תלמידים, אך המאסטר הוא רב-אמן גם אם איש אינו יודע עליו או על התמחותו.

אם מאסטר אינו מתקשר את רמתו, זהו אובדן גדול עבור כולם, אך גם כך הוא נשאר מאסטר.

קל למחפשים רוחניים לבלבל מורה רוחני כריזמטי עם מאסטר רוחני. בעוד המורה מדגים את הידע הרב שלו – רוב המאסטרים הם צנועים למדי, מרוצים. הם לא מרגישים צורך מיוחד לחשוף את מה שהם יודעים.

ויש אנשים (בעיקר מורים רוחניים) שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים, אלה שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים – מחפשים בעיקר כוח, שליטה וצייתנות מחסידיהם.

דוגמה נוספת להפיכתו של אדם רגיל למאסטר היא ריצה למרחקים ארוכים; מרתון. מה שקורה הוא שאתה רץ ורץ ואלה מאמצים קשים וכואבים מאוד, אבל אם אתה ממשיך, וממשיך לרוץ, משהו מופלא קורה: אתה שובר רוח שנייהרוח שנייה היא תופעה בריצה למרחקים, כגון מרתונים, לפיה ספורטאי רץ ורץ ואז מגיע הרגע בו הוא עייף מכדי להמשיך, פתאום (כשהוא שובר רוח שנייה) הוא מוצא את הכוח להגיע לביצועים עליונים כמעט בלי מאמץ. ואז, ורק אז הוא הופך למאסטר מרתון – ואז שאר מסלול הריצה הוא בשבילו עכשיו כמו טיסה. 

יש נקודה אחת בלהיות מאסטר בתחום מסוים, וזה המחיר של להיות מאסטר; אם אתה מאסטר בתחום מסוים, זה חייב לבוא על החשבון וההצלחה של להיות טוב או מוצלח ומיומן בתחומים אחרים…

יש סיפור טאואיסטי מתוך ספר מאת ג'יי די סלינג'ר, ובתוכו יש את התיאור הטוב ביותר של מאסטר אמתי.

האיש שהבין סוסים

"הדוכס מו מצ'ין אמר לפו לו: "אתה מתקדם בשנים. האם יש בן משפחה שאוכל להעסיק כדי לחפש סוסים במקומך?" פו לו השיב: "סוס טוב יכול להיבחר על ידי מבנה ומראה כללי שלו. אבל הסוס הסופרלטיבי — כזה שלא מעלה אבק ולא משאיר עקבות — הוא משהו חמקמק כמו אוויר דליל. כישרונות הבנים שלי מצויים במישור נמוך יותר; הם יכולים להבחין בסוס טוב כשהם רואים סוס, אבל הם לא יכולים לזהות את הסוס ברמה הגבוהה באמת. עם זאת, יש לי חבר אחד, צ'יו-פאנג קאו אחד, שבדברים הקשורים לסוסים מעל לכולם. תתפלל לראות אותו." הדוכס מו עשה זאת, ולאחר מכן שלח אותו למסע אחר סוס. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד. "זה עכשיו בשצ'יו" הוסיף. "איזה מין סוס זה?" שאל הדוכס. את קאו, "הו, זו סוסה בצבע אדום," הייתה התשובה, החיה התבררה כסוס הרבעה שחור פחם!  הדוכס קרא לפו לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "זה שהזמנתיו לחפש סוס, עשה בלגן גדול. הוא אפילו לא יכול להבחין בצבע או בסקס של חיה! מה לעזאזל הוא יכול לדעת על סוסים?" פו לו נאנח אנחת סיפוק. "האם הוא באמת הגיע עד כדי כך?" קרא. "אה, אז הוא שווה עשרת אלפים ממני. אין מה להשוות בינינו. מה שקאו רואה זה את המנגנון הרוחני. כדי לוודא את הדברים החיוניים, הוא שוכח את הפרטים השוליים; מתוך הכוונה לאיכויות הפנימיות, הוא מאבד את הראייה של החיצוני. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות, ולא את מה שהוא לא רוצה לראות. הוא מסתכל על הדברים שהוא צריך להסתכל עליהם, ומזניח את אלה שלא צריך להסתכל עליהם. כשהסוס הגיע, התברר שהוא אכן חיה ברמה היותר גבוהה".

אז, הסיפור על קאו, מציג אותו כמאסטר אמתי של סוסים.

אבל, האתגר הגדול ביותר, הוא להיות אמן של עצמך.

דוגמה אחת של להיותו מאסטר של עצמך – היא האופן שבו הוא מנהל את רגשותיו הפרועים – המאסטר של עצמו לא רק שלא ייתן להם להשתולל בו, הוא לא מרשה לעצמו לקחת דברים באופן אישי. הוא ייתן להם חופש מבוקר, שימנע מהם להשתלט על חייו.

לכן, רמת המאסטר הגבוהה והקשה והמבלבלת ביותר – היא להיות מאסטר של עצמך.

*

23.5.21

שאלות עצמיות למעבר ממעורבות רגשית למצב תודעה.

אדם ששרוי במעורבות רגשית,  בעצם לכוד בתוך מערבולת, מעין שיבולת בים, שהוא לא יכול להיחלץ ממנה. יש לו חלק כואב ברגשותיו והוא כל הזמן צריך להלום בו. ושוב הוא יורד על עצמו, באותו קטע שמכווץ את הדימוי העצמי שלו, ואז זה יוצר אפקט דומינו לגבי חלקים אחרים לא טובים כביכול באישיותו, והוא שוטף עצמו בשירותים שלו עצמו.

המאפיין למצב זה הם שאלות כביכול, שהמעורב רגשית שואל את עצמו. ולא יכול להפסיק בהן.

שאלות שמקבעות אותך בתוך מצב המעורבות הרגשית:

  • למה זה קורה לי?
  • למה אני כזה?

אני לא בסדר, לא שווה.-

–   מתי אני אלמד? –

מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי?-

– מה יהיה איתי?

– למה אני תמיד מפשל?

למה אני לא כמו כולם? –

אלה שאלות הרסניות, שכולאות את המעורב רגשית בתוך עצמו, ושמות אותו על נתיב של הרס עצמי.

ואז האדם כל הזמן חוזר אל המקום, המצב, שגרם למעורבות הרגשית. כמו תקליט שרוט, כמו ציפור שמנקרת בתוך הראש. כמו לשון שכל הזמן חוזרת לחפור בחור בשן. הוא אולי רוצה להפסיק אבל הלשון כל הזמן הולכת לשם. כמו פצע שאתה לא יכול להפסיק לחטט בו, אפילו שזה כואב.

החפירה היא מאפיין של מעורבות רגשית. כל עוד הלשון חופרת – האדם עדיין בפנים.

יש להעביר את מרכז הכובד מן המצב הרגשי – למצב תודעה. כי כשאתה במצב תודעה המתקפה הרטובה והפרועה שמתנהלת עליך מכיוון משברי הרגש – לא יכולה להשיג אותך, כי אתה כבר מצוי בממד היבש והמוגן של התודעה. אתה אולי חש את זה מעבר לקיר אבל זה כבר לא נוגע לך, ברגע שהתאהבת בחוכמה ובתובנה שמאחרי מה שקורה, אתה כבר לא קורבן של מה שקורה.

ועל כן חשוב וכדאי לשאול עצמך שאלות חליפיות לשאלות שמקבעות אותך במצב הרגשי האובססיבי הזה. אפשר להגיד שאלה 'שאלות טובות'. והמטרה ב'שאלות הטובות' הללו –  היא להעביר את המיקוד משאלות 'פסיכולוגיות' לשאלות תודעתיות.

הניסיון להבין אינו המטרה, המטרה היא לצאת מהמעורבות הרגשית. הניסיון לדעת ולהבין הוא כלי ליציאה מן המעורבות הרגשית. כי ברגע שהצלחת להתעניין יותר בסיבות ובמניעים, אתה כבר מצוי ברמה תודעתית. ואז אתה מחוץ לכוח ההשפעה של המעורבות הרגשית.

שאלות שמעבירות ממעורבות רגשית למצב תודעה:

1. מה קורה בי עכשיו מבחינה רגשית? (מה אני בדיוק מרגיש? מה העוצמה של מה שאני מרגיש? איך זה מרגיש? כמו מה? למה ניתן לדמות את זה?)

2. מהם הכוחות , מאחורי הקלעים שמשחקים בסיטואציה הזאת? (למה אני מרגיש כך? מה הביא אותי להרגיש כך? מה מאחורי הסיבה למצב הרגשי הנוכחי שלי? למה כל כך אכפת לי? מה הייתי מוציא מן הסיבות ועדיין היה אכפת לי? מה שורש הסיבה לתגובה החריפה הזו שלי?).

3. מה החוקים ששולטים על המצב הזה?

4. מה בעצם האינטרס הסמוי שלי להתנהג בצורה כזאת?

5. מה בעצם קורה כאן מתחת לפני השטח?

6. מה באמת אני רוצה בסיטואציה הזאת?

7. מה התבנית שחוזרת על עצמה בסיטואציה הזאת? איך אני מגיב ? האם אני יורד על עצמי?

איך אני יורד על עצמי? מה אני מעולל לעצמי?

אלה אינן  שאלות על מנת לקבל תשובות, אלא עצם השאלות מרחיבות את התודעה ביחס למצב הרגשי.  אלה שאלות שבאות ליצור מרחק, פרספקטיבה. הן מצויות מחוץ לכלא הרגשי ההומה שבו אתה כלוא עכשיו.

השאלות שלמעלה הן שאלות טובות, הן נועדו  להוציא את המעורב רגשית  מן המצב הרגשי הזה (עיין בדף ששלחתי שנקרא: 'מעורבות רגשית') ולהעביר אותו למצב תודעה. ברגע שהוא מצליח להתמסר להבנת האמת של מה שקורה, הוא  כבר לא קורבן של המתקפה הרגשית הזו שבה הוא תוקף את עצמו.

השאלות התודעתיות הללו נועדו לאפשר לו להימלט מן הדומיננטיות והאובססיביות ההיסטרית הזאת.

ועם זאת צריך לזכור כי למעורבות רגשית יש תמיד תאריך תפוגה. וגם בלי השאלות הללו, זה יעבור מתי שהוא. אבל ייקח הרבה זמן. ובינתיים אתה מחוץ לזרימת החיים, והכי גרוע, כל עוד אתה במצב מעורבות רגשית, אתה הורס את מה שנבנה מאז המעורבות הרגשית האחרונה.

גבריאל רעם

(כדאי לשאת דף זה איתכם, כדי שתשלפו אותו ברגע שהמעורבות הרגשית הבאה תשיג אתכם).

(דף זה הוא רלוונטי יחד עם הדף שכתבתי שנקרא פשוט: 'מעורבות רגשית).

גישת ר' נחמן מברסלב לעניין השינה והערות.

ספר שלם בנושא השינה והערות התודעתית:

https://www.e-7%A2%D7%94


רבי נחמן היה בעצמו חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסוביקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.
וגם כיום יש המוצאים בתורתו של נחמן אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.
ר' נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב'כביש עוקף' התנגדות והתחיל לספר סיפורים. הנה סיפור אחד כזה שלו שיש בו הרבה ממה שספר זה מנסה לגעת בו, להבהיר ולהכנס לעומקו.
גם הסיפור הזה אינו שייך לספר הקאנוני של סיפורי נחמן בברסלב, הוא לא שייך לאותם סיפורים שהתקבלו כסיפורי ר' נחמן אלא גם הוא היה בשוליים של סיפורי ר' נחמן הוא מצוי בספר שנקרא: "ספר סיפורים נפלאים" שיצא בשנת תשל"ב. שם הסיפור: "התבואה המשגעת".
הנה הסיפור, בצירוף עיבוד לפרשנותו של פרופ' שלום רוזנברג מאונ' תל אביב, שדיבר על כך במסגרת סידרה על ר' נחמן שנתן בשידורי האוניבריטה הפתוחה של גלי צה"ל, בשנת 1999.
"פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה", כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: "יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל". כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: "אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך". כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. "על כן בודאי", מוסיף המלך, "נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים". עד כאן הסיפור של ר' נחמן. אחד הפירושים המעניינים שניתן ליחס לסיפור זה הוא פירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, המפורט בספר זה, בעיקר בהקשר של תומס סאס ור. ד. ליאנג. כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.
ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.
אז מה הסיפור אומר? הוא אומר משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, הוא אומר שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שבעצם אתה משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סוביקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סוביקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.
כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.
רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.
והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.
והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעיננו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.
ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.
בסיפור הזה אין בכלל התיחסות לאפשרות להתעורר מן החלום, בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).
עד כאן הפרשנות של פרופ' רוזנברג.
אז האדם הישן נותר עם ידיעה שהוא משוגע, כלומר ישן, שאינו חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,
האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת
שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?
או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים להתעורר, כלומר לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.
ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבא על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…
כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.
הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.
עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.




אודות הפסוק: "עשה לך רב והסתלק מן הספק". רבן גמליאל, פרקי אבות (א'-ט"ז).


ובכן, כל הפרשנויות מאמצות את הסברה, כי החלק השני של המשפט, מאשר ונובע מן החלק הראשון. כלומר, אם תעשה לך רב, זה יסלק אותך מן הספק. ועתה כל שנותר, זה למצוא רב.
אז יש כאן כמה דברים לא כל כך מובנים מאליהם. ראשית , כתוב: "עשה לך רב" לא 'מצא לך רב', כפי שרוב הרבנים השיבו. ולעשות רב אומר שרב אינו מצרך שאתה מוצא אותו, אלא רב הוא אפשרות של מישהו להיות מורה שלך, כדי שהוא יהיה מורה שלך, עליך לעבוד, להיות ראוי, לעמוד בתנאים, לשון אחר: 'לעשות'. ואז יהיה לך רב.
ועתה לחלק השני של המשפט, איני רואה אותו נובע מן החלק הראשון, כי אחרת לא הייתה וו החיבור, הייתה כתובה המילה: 'ואז', או היו מקדימים את המילה 'אם', לפני תחילת המשפט, אך וו החיבור אומרת שיש כאן שני דברים לא תלויים, עליך לעשות רב, ולהסתלק מן הספק.
ומה באשר להסתלק מן הספק. ובכן לא כתוב להסיר ספק או להתרחק מן הספק, אלא דבר הרבה יותר חד משמעי ובוטה: להסתלק. הסתלקות אומרת לנתק כל מגע. ואז נשאלת השאלה: מדוע? לגבי מדוע האדם צריך רב, אני מניח שברור, האדם טועה ותועה, במשעולי הרוחניות והדתיות הזרים, והוא צריך מורה דרך, שיסגל אותו לאורחותיה של דרך אחרת. ילמד אותו את השפה וינחה אותו בשבילים הנכונים. אך מה רע כל כך בספק ומדוע להסתלק ממנו?
ובכן, המילה ספק, או המילה פקפוק, מאותתות אודות אדם שהולך בדרך מסויימת או מתעתד ללכת בה, אבל לפתע אינו בטוח שזו הדרך הנכונה, או שזו בכלל הדרך. זה לא אדם מתלבט בין אופציות, כאן מדובר על אדם שאו החליט או נמצא בכיוון מסויים, (כי אינך יכול להיות בספק לגבי משהו שעדיין לא החלטת לגביו). כלומר יש כאן דבר והיפוכו, יש כאן הפרעה בתנועה, במקרה הטוב וחבלה בתנועה במקרה הפחות טוב. זה כמו לנסוע במכונית כשלפתע מרימים את המעצור יד.
למעשה ספק באמצע הדרך, או במהלך הדרך, הוא סוג של סרטן, שגדל בגוף, אבל בכיוון ההפוך, לא בכיוון של צמיחה, אלא בכיוון של חבלה וגרימת נזק. זה בא על חשבון הבריאות והחיות של הגוף, וכמו הספק, אם הסרטן גדל וגדל סופו של הוא משתלט על הגוף ושניהם מתים. כי אין בית לספק בלעדי הדבר נגדו הוא יוצא.
למעשה ספק הוא תפוח ותולעת בתוכו, וצריך להפריד את התולעת מן התפוח, אחרת התפוח ירקיב. אין מקום לספק בדרך שהאדם הולך בא, אחרת הדרך מורעלת. אז מה הפתרון? אם יש ספק, ישנן שתי אפוציות: או להוציא את הספק מן הדרך ולהמשיך בדרך ללא ספק. או להפסיק את הדרך. בשני המקרים אין לתת למשהו שלילי לחיות בתוך משהו חיובי ולהשחיתו, או מוצאים את הרעל מן הגוף החי, או מפסיקים את חייו. עדיף להפסיק את הדרך בה הולכים מאשר להמשיך בה עם הספק.
יש משפט שאומר: "אין מקום בו השטן אוהב לשכון בו יותר מאשר במנזר". הספק אוהב מקומות נקיים, טהורים, אציליים, לשם הוא משתוקק, כי שם הוא זורע הכי הרבה הרס.
מקום לא נקי או לא גבוה לא יעניין אותו.
הספק הוא הסיטרא אחרא של כל התקדמות או נסיון להתעלות.
אם האדם לא דבר לגמרי ולחלוטין בדרכו שלם עימה לחלוטין, הוא משאיר פתח, חולשה, מקום לא מכוסה, והספק כבר ימצא את החרך. זו יכולה להיות הערה של מישהו, משהו שקוראים, לפתע, דרך החולשה האישית הספק מוצא פתח, והוא בפנים. ואם לא מטפלים בו מיד, הוא גדל, כמו הסרטן. וספק קטן קל להוציא ספק גדול כבר השתרש במערכת והוא חלק ממנה.
אין צורך לעשות משהו כדי לגרום לספק, או להביא אותו, הוא מגיע לבד, הוא משוטט לא בחוצות ככלב מוכה כלבת, מחפש יצור חי כדי לנשוך אותו להביא בבשרו את נשיכת האנטתיזה. כל מכתם של בני החושך ולהביאה למשכנם של בני האור.
ולסיכום:
שני חלקי המשפט, הרב והספק קשורים למישהו שמנסה לצאת מאובדן ולהתחבר לדרך המובילה לבית שבו עדיין לא היה. והכתוב אומר, כי כדי להגיע לבית הרוחני הזה, צריך שני דברים, האחד לעשות והשני להפסיק את עשייתו.
את הרב עושים, ומן הספק – מסתלקים.

פוטוטנלסיס; ניתוח שפת גוף של דמויות בצילומים.

מוניקה בחיבוק עם ביל

מומחה לשפת הגוף: "מוניקה מאוהבת":

ידיעה ששודרה ברדיו של בראונסוויל מיניסוטה באמריקה צוטט מומחה לשפת גוף בשם קוין הוגן Kevin Hogan  שאמר שגם אם קלינטון ומוניקה מעולם לא קיימו יחסים ולא היה להם רומן, עדיין שפת הגוף של מוניקה משדרת שהיא מאוהבת בו עד לשיגעון.

הוגן שכתב ספר בשם: The Psychology of Persuasion (בהוצאת פליקן), טוען כי קלטת הוידאו שבה נראה קלינטון מחבק את מוניקה חובשת הברט, מגלה רבות אודות מה היא מרגישה לגבי הנשיא.

הוגן עוד אומר שהדרך בה עיניה נדלקו שהן פגשו בעיני הנשיא מראים שהיא חשה כמו נערה שזה עתה נחתה בשדה החלומות שלה. 

כמו כן, הדרך בה מוניקה תופסת אותו אוחזת בכתפיו מראה שהיא חושבת שיש להם יחסים 'מיוחדים', למרות שאולי הכל רק בראשה. 

כשלוינסקי סיימה לחבק אותו, אומר הוגן, כי על פניה הייתה הבעה של גאווה, שאומרת משהו כמו: "יש לנו יחסים אינטימיים".

עם זאת זו קריאה חד צדדית כמובן, מכיון שלאורך כל קלטת הוידאו, קלינטון מפנה גבו כלפי ההמון והיות המצלמה ניצבה היכן שאנשים היו, לא היה ניתן לראות את פניו.. 

רציחתו של לי אוסוולד

זו תמונה ידועה ומעניינת. אך האם ניתן ללמוד ממנה יותר מאשר אנו יודעים? דהיינו שג'ק רובי ניגש לאוסוולד ירה בו מטווח קצר? ובכן נראה לי שכן. 

ראשית כל האנשים, למעט שומר ראשו של אוסוולד, כלל לא מגיבים, חלקם מביט, סתם מביט, חלקם אפילו לא פונה לכיוונו של אוסוולד. נראה שהתמונה צולמה ברגע שהכדור פגע באוסוולד, ממש לפני שקול היריה הגיע לאזניהם. אדם ליד המכונית אפילו לא מראה כוונה להסתובב. נראה שג'ק רובי ניגש לאוסוואלד במהירות אדירה, אף אחד לא שם לב. וכאן מעניין לבחון את האדם שנמצא במרכז הצילום: מי שנראה כשומר ראשו. הוא היחיד שמגיב, אך תגובתו משונה, משונה בתור שומר ראש. כי הוא לא גוחן קדימה, לא מנסה לחצוץ בין לי לבין ג'ק רובי, להיפך, למרות האקדח לא מכוון כלפיו, הוא נרתע לאחור. תגובתו האינסטינקטיבית היא רתיעה אישית במקום זינוק כלפי התוקף. ואוסוואלד עצמו? הבעת כאב על פניו, הוא נרתע לאחור, מנסה להגן על מרכז גופו בעזרת יד מורמת. 

וג'ק רובי נראה נחוש, וממוקד כלפי מטרה, שור הנוגח בכל כוחו. 

תמונה מעניינת, כי למרות שהיו שם אנשים רבים, הכל קרה כה מהר שאף אחד לא שם לב ושומר הראש לא רק נרדם בשמירה אף תגובתו הייתה יותר בכיוון של להגן על עצמו מאשר על לי. 

ההתמודדות בטלויזיה בין קנדי לניכסון בשנת 1961

זה סיפור של התמודדות בין המועמדים, ניכסון וקנדי, התמודדות זו זכתה לפרשנויות רבות; בפעם הראשונה הוכח בבירור לתמונה כוח רב יותר מאשר מילים. כי כשפנו למאזינים שהקשיבו לתכנית ברדיו, הם אמרו שניכסון יותר משכנע, אך הצופים בטלוויזיה, שאמנם שמעו את דברי המתמודדים, אך גם צפו בהם, טענו כי קנדי יותר משכנע. כאן אנו רואים דוגמא אחת מני רבות להופעה (תרתי משמע) הגרועה של ניקסון בטלוויזיה; ידיו אסופות האחת בתוך השניה, מה שמשדר סגירות חוסר תקשורתיות. אז מה ניתן לשאול? ובכן אנשים מגלים נטיה להיפתח כלפי ולגלות יחס יותר חיובי כלפי אנשים שמצטיירים כפתוחים כלפיהם, מאשר להיפך. וגם כאן ניתן להקשות; 'כלפיהם'. הרי ניכסון אינו סגור כלפי אף אחד. אך הטלוויזיה מהיותה בסלון גורמות לכל אחד מהצופים לחוש כאילו הוא שותף.ידיו של קנדי לעומת זאת פתוחות האגרוף מראה יכולת לקשיחות ו\או אסרטיביות, וידו הגלויה מונחת לה ברפיון שמשדר נינוחות.

אלמנט נוסף שניתן לעמוד עליו בתצלום,  הוא זווית הגוף אצל קנדי וזווית הראש אצל ניקסון; נראה מעט גחון כלפי ניקסון, בעוד ניכסון מתרחק. שני אלה משדרים מעין רצון טוב מצד ניכסון וחוסר רצון טוב או פרגון מצד ניקסון.

מה שאנו רואים פה הוא בעיקר אפיון אישיותי של כ"א מן המתמודדים: ניקסון היה ידוע בתור אדם סגור ומופנם, בעל קושי ביצירת יחסי אנוש ומתן אמון בבני אדם. קנדי לעומת זאת היה אדם פתוח, אוהב חברה, ונגיש ביחסי אנוש. שני אלה באים לביטוי בגופם ובתורם, משפיעים על אנשים שנופלים תחת 'אפקט ההילה', שאומר שאם לאדם יש תכונה חיובית אחת, ננטה ליחס לו גם תכונות חיוביות אחרות (כמו מנהיגות וכו'). 

גולדה מאיר בניו יורק

כאן גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל מקבלת את מפתחות העיר ניו יורק מאת ראש העיר ג'ון לינדסי. תמונה מדהימה. מדהימה, בגלל העוצמה והשחרור המוקרנים מתנוחתה של גולדה. היא לא שמה על מוסכמות של איך אישה צריכה להראות. הוא עומדת בפיסוק רחב, ידיים מונפות לצדדים. יש כאן הרבה עוצמה, וגם חופש. פריצה של גבולות. תנוחתה יותר דומה לתנוחה של מאמן כדורגל קשוח בשעת מתן הוראות במשחק מאשר אישה בתפקיד ייצוגי. מעניין גם הניגוד בין תנוחתה זו ובין התנוחה של ג'ון לינדסי, אמנם הוא מרים את מפתחות העיר כלפי מעלה, כדי שיראו אך התנוחה כלפי מעלה גם מראה שליטה וסטטוס. בעוד שהכיוון שהוא כלפי הצדדים, כמו אצל גולדה הוא יותר עממי משדר פתיחות וקבלה. פתיחת הידיים משדרת פתיחות רגשית. רצון לקבלה ונתינה רגשיים. מכיוון שהאדם שפותח את ידיו באזור החזה, חושף את ליבו ובכך משדר שהוא פתוח רגשית כלפי האדם, או האנשים, כלפיהם הוא פותח את ידיו. ובאשר לפיסוק רחב; נשים לא אמורות לפשק רגליים בכלל, ובטח שלא פישוק כזה. מכיוון שפישוק משדרת פתיחות רגשית, בעוד שהצמדת רגליים משדרת צניעות מינית. בשעת ביישנות והסתייגות מינית הרגליים נסגרות, ובשעת פתיחות מינית, כמו בעת קיום יחסי מין הרגליים של האישה מתרחקות זו מזו. כך פתיחת רגליים אצל אישה, בין אם זה בישיבה או בפישוק בעמידה. משדרים שאישה זו מעניקה חסדיה המיניים בקלות. ואכן אולי חלק מן הנשים שיושבות או עומדות בפישוק אכן עושות זאת מכיון שהן קלות בהענקת חסדים מיניים, אך חלקן האחר עושה זאת פשוט מכיון שהוא לא שם על מוסכמות חברתיות. ונראה לי שזה מה שקורה כאן עם גולדה. הפישוק הרחב שלה משדר. שהיא עושה את שהיא מרגישה ולא את שמצפים ממנה, לא כאדם ולא כאישה.  

  א

ב.

שובתות במפעל לודז'יה; מעבר לפוזה

תמונה אותנטית מאוד. הן לא מנסות להעמיד פנים, או להעלות הבעה. בשתי התמונות הן נראות כמו בית לאחר שנשטף ממנו הסיד או הצבע; עירום, ישיר ללא ציעצוע, פלירט, או ניסיון להראות כמו מישהו. הן פשוט מביטות, נותנות לעצמן להיות שם, אין להם לקראת מה ולשם מה להעמיד פנים, הן רק שם. נוכחות. מצב נפשי זה הנו די נדיר, שהרי אנו רגילים לפגוש אנשים עם מסכות, או מסכות אטומות, או מסכות שמנסות להתאים את האדם שמאחוריהן לסיטואציה החברתית בה הוא מצוי. מצב זה הנו נדיר במיוחד אצל נשים, שממילא שמות איפור כדי להראות בצורה מסוימת, משופרת. כאן זו הוויה עירומה. 

בני האדם איבדו את היכולת רק להיות, כמו בית, עץ או בעל חי. הפרה מסתפקת בהיותה פרה, רק פרה, כולה פרה. האדם מנסה להיות משהו להראות כמו משהו. 

כלומר השביתה הזו היא לא רק אקט מניפולטיבי, או פוליטי או טקטי, שבא להשיג מטרות, הן שובתות כי הן הגיעו לסוף. השביתה כאן היא ביטוי למצב נפשי סופני. 

והמבט שהן תולות במצלמה; במיוחד בתמונה ב. אמנם כל אחת יש לה את ההבעה שלה, האחת יאוש, אחרת בוחנת, אחרת חשדנית, הקיצונית קוראת תיגר, אך המשותף לכולן הקשר שהן יוצרות עם המצלמה; דבקות במצלמה, מביטות בעוצמה ואינטנסיביות, כמו היא הדבר החשוב ביותר עבורן כרגע. מה שעשוי להסביר את התקוות שתלו בכתבה שהצילומים הללו המתלווים אליה. 

מה שעוד מעניין זו הסגירות שלהן. אם מתבוננים במצב הידיים בתמונה ב. רואים שכל הנשים שמות את הידיים כחיץ ביניהם ובין הצלם (שמייצג עבורן את העולם החיצון). ניתן אמנם להגיד שהן רק נשענות, בגלל הגובה, אכן לא חייבות להישען עם ידיים סגורות, הן יכולות להשאיר פתח כלשהו בין הידיים, אך הן יוצרות מחסום. אם נתבונן בתמונה העליונה נגלה כאן גם דבר מעניין, השונה של הנשים העומדות לא יותר סגר או מחסום עם הידיים, כי השורה של הנשים היושבות מהווה את אותו המחסום, ואכן כל אחת מן הנשים היושבות יוצרת איזשהו מחסום עם יד אחת 

קהלני ולוחמיו במלחמת ששת הימים

ראשית, אין ספק מי כאן האדם החשוב; קהלני.  הוא תופס את המקום המרכזי וגם את המקום הרחב ביותר. ידיו ממוקמות גבוה, מה שמשדר שליטה ועליונות. אך גם זה ללא מאמץ, כי הן מוטלות רפויות, ללא מאמץ לכפות שליטה. הפישוק הרחב מפגין דגם די מצ'ואיסטי של מנהיג, זה שחשיפת אזור החלציים מול המצלמה היא חלק מן הגבריות החוגגת של המנהיגות. לצידו מצוי השני להנהגה; ראשית הוא בשורה הקדמית, ושנית גם הוא מנסה להתפרש לצדדים, ידיו אמנם נמוכות, אך גם הוא לא קוטל גלים, לדעתו. 

מאחור מצויים גיבורי הרקע. הם תופסים פחות נפח, גם יותר קרובים האחד לשני, הקיצוני מצד שמאל שלנו נשען עם ידו על בירכו של זה שלשמאלו פמיליאריות בלבוסטית של מי שמצוי עם רעיו באינטימיות רבה ואף אחד לא עושה עיניין ממי הבוס, לרגע זה אתה לרגע זה אני. חיוכו חביב, תמים ובעל שמחת נעורים. לצידו ניצב אדם מאופק יותר, הוא משקיף על העולם מזוית חשדנית משהו, עיניו מצומצמות, מבטו בא מן הצד ולמעלה, כאומר: "אני לא בטוח שאני קונה את מה שאתם מנסים למכור לי". הוא גם עומד מעט רחוק יותר מן היתר, כאילו לא שייך, למרות שהוא במרכז (חושב עצמו, חושב שהוא חזק, ראוי להתייחסות רצינית) הוא עומד מעט רחוק יותר, כלא רוצה להיות שייך לגמרי לקבוצה הזו. לצידו ניצב עלם חמודות, שקט, נאה והחלק החזק ביותר בפניו הם העיניים, עיניים חזקות מאוד, עמוקות, וגם משקיפות למרחוק, מצוי כאן, אך גם בעולמות רחוקים (ויכול להיות לשם הגיע תוך כדי המלחמה). גופו נוטה מעט כלפי החבורה: הוא איתם, אך לא לגמרי כי אין מגע בין גופו לגוף זה שלצידו, וכך נוצרת שרשרת של מגעים, שהיא די נפוצה בקרב קבוצות קרובות. 

אותה קבוצה ללא הבלונדיני, כעבור שנים

למרות שזה שחזור של התמונה הקודמת, וכולם עומדים באום המקומות ומנסים לעמוד דומה, שני דברים עיקריים שונים; האחד, קהלני, הוא פחות מאצ'ו, פחות טריטוריאלי, הוא יושב בתנוחה יותר מכונסת, יותר בתוך עצמו, פחות מלא ברצון לשליטה (התרחבות טריטוריאלית). החיוך אותו חיוך; חם, לבבי, טבעי, לא מתאמץ. אך העיניים השתנו, קודם המבט היה ישיר ופחות, עכשיו הוא כאילו משקיף יותר בריחוק. (אולי בגלל צמצום קל של עיניו, אולי בגלל זווית ההטיה הקלה של הראש). 

זה שהיה לידו נותר לידו, אך הפעם הוא התרחק, המרחק ביניהם גדל, וגם מוטת הידיים שלו לצדדים גדלה, והוא שם את ידו השמאלית בתוך ידיו של מי שמאחוריו. כלומר העוצמה והאסרטיביות נשארו כשהיו אם לא גדלו. 

הבחור מאחור איבד את החיוך, עיניו מצומצמות, פיו קפוץ; יותר חשדנות פחות לבביות ופתיחות, וגם הקשר לבחור שלידו כבר לא חם ואינטימי; ידו לא מונחת על בירכו, הוא אפילו לא עומד קצת לידו, כמו קודם, הפעם הוא שואף להיות בשורה הראשונה; גם ידיו על המעקה. 

ואילו זה שמאחור נדחק עוד יותר אחורה, (נדחק, או דחק עצמו). הוא לא היה ממש שייך, הפעם הוא מרוחק עוד יותר, ממש בחוץ. ואם קודם הייתה בו חשדנות קלה, כעת הוא כבר מביט בהתנשאות, מלמעלה למטה, תוך כדי שעיניו מצומצמות בחשד. 

לסיכום: מה שהיה פעם קבוצה קרובה, גם אם לכל אחד היו מאפיינים משלו, הפעם האלמנט של כוח, שליטה, חשדנות וריחוק זה מזה, התעצמו. דווקא המנהיג שלהם, מנסה עתה פחות להפגין כוח ושליטה, אולי בגלל שכבר יש לא את זה, באופן ממשי. כמו הרס"ר שידיו על מתניו מראות את רצונו לשלוט ואת העובדה שהוא 'נובח כי הוא לא יכול לנשוך', וזאת לעומת האלוף שויתר על הפגנה של סימני שליטה, כי הוא כבר שם ולא צריך להוכיח כלום לאף אחד.