ארכיון הקטגוריה: פרשנות תודעתית

מלכודת האיך.

בשיחה, כשמגיע רגע כשמישהו שואל: 'איך'. זה בדרך כלל ביטוי לחוסר יכולת להמשיך ולזרום עם הנושא שמדובר בו. 'איך' זה הפסקה של דינמיקה. אמירת 'איך', או עיסוק ב'איך', מתרחש בדרך כלל כשאין לנו יכולת להכיל את ה"מה".

אנחנו מגיעים לאיך כשאין לנו יכולת להכיל את המה, ה'איך' הוא סוג של סולם לרדת מהעץ של המה.

כשיש מחלוקת בין בני אדם, ואחד אומר משהו כמו: אני מסכים איתך, אבל איך עושים את זה'? זה בעצם אומר שהמחלוקת עובר למישור הסמוי. לכאורה מעל פני השטח מסכימים, אך בעצם זו התכחשות
ל 'מה' ל 'ככאיות' של מה שחי ברגע הנתון.

למעשה כששני אנשים עוברים במצב של מחלוקת לדבר על פתרון טכני, הם למעשה עברו לקרב התשה; הם מוציאים האחד לשני את הנשמה על דקויות טכניות. כאילו הבעיה לא מהותית, רק במישור של איך להוציאה לפועל. אך זו הולכת שולל.

אמירת 'איך', היא דרך סמויה להמשיך להתנגד בשעה שאתה נראה קונסטרוקטיבי. למעשה אסור להכנע לפיתוי ה'איך', כי אז נלחמים בפנים בחירוק שניים, כשבחוץ נראה שכל מה שאנו מחפשים זה פתרון.

צריך לא לווותר ולהשאר עם הסוגיה המהותית, העקרונית. לא לברוח לפתרונות, או הסברים טכניים. כי בכל מה, בכל מהות ישנה דלת סתרים, סוג של חור שחור, וכשנכנסים דרכו מתחילה דינמיקה ואז הדינמיקה תיקח את המשוחחים לעולמות אחרים, עולמות גבוהים יותר, רחבים יותר. ושם ניתן להיווכח שהמתווכחים היו תקועים, כל אחד בכלא הקטן של הפסיכולוגיה שלו, הרגשות שלו

כי ברגע שאדם אומר איך, הוא בעצם אומר 'אני לספינה הזאת לא עולה'. אך הכל שאלה של דינמיקה, אם אדם מצליח להתחבר לזולת, או לנושא, ברמה של זרימה דינמית – אין בעיה של איך. האיך מפסיק את הדינמיקה כי הוא עוסק במכניקה או אפשר להגיד גם ההפך; כשאין דינמיקה מתעסקים עם האיך.

למשל: בחור מצוי עם בחורה, כל עוד הוא עסוק באיזה יד לשים עליה, ומתי לנשק אותה הוא לא מסוגל להיכנס לתוך האקט של התקרבות אינטימית והאקט של התקרבות אינטימית – הוא דינמיקה. ללכת לאיבוד בזרימת התשוקה ביניהם, זו דינמיקה. או כשהבחור הולך לאיבוד עם בחורה וניכנס לתוך סערת חושים, או שהוא אומר: 'לא יודע, יש כימיה אין כימיה, להתקרב, לא להתקרב, להתנשק לא להתנשק'. וברגע שהוא מתעסק על רמה של 'לעשות, או לא לעשות' הוא לכוד ברמת 'האיך', ולהיות לכוד שם, זה להגיד לא לרמת הדינמיקה. אם אדם חושב על אספקטים טכניים של משהו, הוא לא בתוך מה שקורה.

החיים זה כדי להגיע לרגע, או לרגעים, בהם אנו יכולים לשכוח את האספקטים התפעוליים והספיציפיים של עצמנו וללכת לאיבוד במה שקורה.

והעולם היום לכוד בצורה בלתי רגילה ברמה הטכנית תפעולית של החיים. כך הלימודים, כך העבודה.
ומה בתחום היחסים בין גבר לאישה? ובכן יש דינמיקה כל עוד יש אהבה, אך כשהיא נחלשת, מתחילות בעיות. הדברים לא זורמים, ואז הולכים למטפל והוא מדריך אותם באספקט הטכני, תיפעולי. אבל זה לעולם לא ישחזר את הדינמיקה שהלכה לאיבוד, זה כמו להדליק אש על ידי חיבור פסיבי של מרכיבים זה לזה, זה לא ילך. האש באה כשהתנאים בשלים והיא לא מתופעלת, או מתומרנת, אלא מתרחשת. החיים והדינמיקה אמורים להתרחש, לא להיות מהונדסים או מתופעלים.

לפעמים אנשים באים ואומרים: 'אני לא מצליח להגיע לדינמיקה כי אני לא מבין איך', אך האמת היא שהוא לא מבין איך כי הוא לא מצליח להגיע לדינמיקה'.

כל שיחה אמורה להוציא את המשוחחים ממצב של ריקנות, ממצב של נכות רוחנית, ממצב של חד ממדיות רוחנית – ולהביאם אל מצב של בעירה באש תודעתית, אדם שהתודעה שלו ערה, אדם שחי דרך 'המה', ולא דרך ה'איך', שחי דינמיקה ולא מכניקה – כל דבר שיגע בו – יידלק. זה מצב התודעה שלו -מצב בעיר. רוב האנשים מצויים במה שניתן להגדיר כמצב תודעה לח, הם לא נדלקים כי הם לא חומר בעיר. רב האנשים, הרב העצום שלהם, לא יוכלו להידלק תודעתית, וזאת כי הפסיכולוגיה שלהם מרטיבה אותם, כי המעורבות הרגשית שלהם מרטיבה אותם. הקושי הגדול הוא הפסיכולוגיה הרטובה, והבעיה היא, איך ליבש את הפסיכולוגיה הזאת.

אדם יכול להתחבר לדינמיקה ריגשית כשהוא מתאהב. התאהבות הינה דינמיקה ריגשית, אך קיימת דינמיקה גבוהה, איכותית ומעולה יותר; דינמיקה תודעתית.

באדם קיימות שלוש רמות של דינמיקה: מינית, ריגשית ותודעתית;

אם אדם נידלק מבחינה מינית זה כאילו עוטף אותו מהחגורה ומטה. (הוא לא חייב בהכרח להיות מאוהב בבחורה שהוא שוכב איתה).

אם הוא נידלק ריגשית זה עוטף אותו מן הלב ומטה. ואז זה כבר יכול לכלול את החלק המיני כי זה יורד כלפי מטה.

אם הוא נידלק תודעתית זה עוטף אותו מן הראש ומטה, ואופף את כל מה שנימצא למטה מהראש; לב וחלציים. כי תודעה זה הרמה הגבוהה ביותר בקיום האנושי. מותר האדם מן הבהמה זה תודעה, מותר האדם מאדם אחר זה תודעה.

היקום אפוף תודעה, אלוהים זה תודעה.

הצפרדע והפנינה, סיפור ופרשנות.


הסיפור:
פעם, לפני שנים רבות, חי מלך רב-עצמה, בעל חכמה ושאר רוח. אמנם חכם ומואר היה המלך, אך תושבי ממלכתו לא היו מעונינים בחכמתו אלא רק במנעמי החיים שידעו תחת שלטונו.

המלך ברוב צניעותו העניק לעמו את מבוקשם וראה בעצב כיצד אינם יודעים שבעה, רודפים רק תענוגות וממון ואינם שועים כלל לדברי חוכמה ודעת. למלך היה משרת, צפרדע, שהיה נאמן לו שנים רבות ואהב והעריך אותו עד אין קץ. עם השנים הלך הצפרדע והזדקן ויום אחד קרא לו המלך ואמר לו: "צפרדעי האהוב, שרתת אותי נאמנה כל השנים ועתה זקנת והגיעה העת שתפרוש לך ותבלה את שארית ימיך בנחת. אבל, מאחר ושרתת אותי כה באמונה, שאל ממני כל דבר שתשאל ואנסה לתיתו לך". "אך איני רוצה לפרוש", קרא הצפרדע, "להמשיך להיות אתך ולשרתך, זוהי משאלתי היחידה". "לצערי אין הדבר אפשרי, כי המעמסה המוטלת עליך כבדה כבר לשנותיך, אך שאל נא כל דבר מעמי ואכבדהו", "אם כן" אמר הצפרדע "משאלתי היא שתתן לי את הזכות לעבור בכפרים ובערים ברחבי הממלכה ולספר אודותיך ואודות דברי החוכמה שבפיך, למען יכירוך נתינך".


"בסדר" אמר המלך, "אך אם זה הדבר היחיד אותו אתה מבקש, אז תן לי להעניק לך דבר נוסף, פנינת-אם אותה אשתול תחת לשונך, ובכל פעם שתפתח פיך לדבר חוכמה, יתגלגלו פנינים תחת לשונך וינשרו ארצה". תמה הצפרדע מאוד אך לא שאל דבר, הודה למלך על מתנתו ויצא לדרכו, אל נתיני הממלכה.


לאחר כמה ימי מסע הגיע הצפרדע לעיר גדולה שאת שמה לא ידע, שם ראה אנשים מתרוצצים הלוך ושוב כשהבעה של רצינות ועסקנות על פניהם, ממהרים ומתרוצצים מתוך רצינות קפואה, כאילו מטרה דחופה וחשובה לפניהם. כך- האם עם עגלת תינוקה, הקשיש המדדה עם מקלו, הגברים והנשים. מצא הצפרדע מקום הומה אדם במיוחד, ליד מה שנראה כחנות כלבו גדולה, לפתחה נכנסו אנשים ויצאו כשהם נושאים בידיהם שקיות מלאות. הציב הצפרדע ארגז ריק תחתיו והתחיל לדבר: "הו אנשים כבודים, בא אני לדבר על אותו אדם רם ונשגב, אדם שמקדיש חייו להיטיב עמכם, שמעולם לא עצרתם להקשיב לו…" המשיך הצפרדע לדבר, אך איש לא עצר להקשיב לו והיו מי שהעיפו בו מבט אטום כאילו לא ראוהו כלל. במר ייאושו נזכר בפנינה ותוך כדי דיבור החל לגלגלה תחת לשונו ו… כלום לא קרה, הוא גלגל וגלגל, וחום החיכוך התפשט בחיכו, והנה לפתע החלו פנינים קטנות להתגלגל תחת לשונו ולנשור ארצה מבין שפתיו אל המדרכה המאובקת והמלוכלכת.


בתחילה מאום לא קרה. אנשים המשיכו ללכת, רומסים ברגליהם מבלי משים את הפנינים. אך לאחר זמן מה עצר מישהו, הרים פנינה הביט בה, השמיע קריאת גיל מופתעת ועט בשקיקה על עוד פנינים. עד מהרה המה המקום מאנשים שהיו זוחלים על הקרקע ומחפשים פנינים, דוחפים זה את זה ופניהם כבר לא קפואות. הצפרדע שמח להיווכח בעניין שעורר והמשיך ודיבר ועם כל דבר חכמה שהגה נשרו מפיו פנינים נוספות. ההמון הלך והתאסף עד שכל הרחוב היה שחור וצפוף מאנשים נרגשים המנסים להגיע קרוב יותר אל מקום עמדו של הצפרדע. עד מהרה נוכח הצפרדע כי לא תוכן דבריו הוא המרתק את ההמון אליו וכי לא אל מוצא פיו שועים מבטיהם מרותקים אלא אל בוהק הפנינים הנושרות מפיו. הפסיק הצפרדע את דבריו והכל נותרו מרותקים לפיו, מעודדים אותו להמשיך ולדבר, אך הוא לא יסף. ניסו האנשים לדבר על ליבו של הצפרדע ולעודדו להמשיך לדבר. אמרו לו כי דבריו נפלאים, כי מלותיו כשמן לעצמותיהם, כמים רעננים לרגבי אדמה קשים, ועוד מחמאות. הצפרדע כה רצה להאמין בכנותם ולבסוף התרצה. הכינו לו האנשים במה ענקית, מיקרופונים, הסיעו אותו לשם בלימוזינה מפוארת. פתח הצפרדע את פיו והפנינים התחילו לנשור ולהתגלגל למרגלות הבמה. הכיכר התמלאה בפנינים ואיש לא נע. הצפרדע השמיע להם את דברי החכמה של המלך ואיש לא זע. תקווה נכנסה ללבו שהנה נכבשו בדבריו. הוא סיים ופנה לדרכו ועוד בטרם הפנה את גבו, בלב מאושר ומתרונן, שמע את רחש ההמון המתנפל כאחוז טירוף על הפנינים ואת קול הפנינים הנרמסות בלהט תאוות הבצע.


הוא לא פנה אחור אלא הלך משם, ליבו חרב. לאחר ימים רבים הגיע אל הים. עמד שם לרגע, מקשיב להמית הים, מבין היטב את הסיפורים שהוא הומה ומספר כל הזמן. ואז הושיט ידו ותלש הפנינה מתחת לשונו ובזעם וכאב, דמעות בעיניו -השליך את הפנינה אל הים. והנה יצאה מן הים יד ובה צדף, קלט הצדף את הפנינה ומיד ירדו יחד ונעלמו במעמקים.

 


פרשנות, ביאור:

חלק א':

בדרך כלל האמת הישירה והעירומה היא קשה לעיכול ומעוררת תגובות חריפות כאשר היא נאמרת, כמו תרופה המעוררת תופעות לוואי קשות עם לקיחתה. מבשרי האמת מעולם לא היו אהודים על ידי בני האדם וחלקם אף נרדפו, נודו ועונו. אולם כאשר האמת מובלעת, מתחפשת ומוצפנת –כסוכן חרש – בתוך המארג סיפורי, כמו פנינה בצדף, כשהסיפור הוא הצדף בעוד הפנינה היא המסר, היא האמת – יש לה סיכוי להגיע אל בני האדם. אנו אוהבים סיפורים, בין הם אלה סיפורים בטלוויזיה, בקולנוע בספר בעיתונות או בחדשות. הסיפור מקסים אותנו, מרדים את הערנות שלנו, הוא מוביל אותנו, לוקח אותנו מעצמנו. הסיפור הוא מקום טוב להצפין בתוכו את האמת, שם היא לובשת מסכות מטאפוריות, אנלוגיות, סמבוליות – המדברות ישירות אל תת ההכרה –בשפתה. התודעה שלנו, הנהנית מן הסיפור עצמו אינה יודעת שברגע זה ממש, התת תודעה קולטת שדר מוצפן מעולם האמת…


ר' נחמן לקראת אחרית ימיו הקצרים, אמר נואש מלצקת אמת ישירה בליבות תלמידיו והוא החליט להצפין את האמת בתוך סיפורים שובי-לב שהיה מספר להם. כך, מוגנת וחסויה כפנינה בתוך צדף הסיפור נישאה פנינת האמת והגיעה אל יעודה.

חלק ב':

ובכן האמת והחיים צפונים בעולם ובאדם – כפנינה בצדפה. המתבונן מבחוץ לא יכול לדעת אודות קיומה. צריך ידיעה מוקדמת, שאיפה נחרצת לחשוף אותה, עוצמה לפתוח את הצדפה, ונחישות לשטוף אותה מכיסויי הצדפה, כדי שתקרין בבוהק האור הפנימי.


צדפות בדרך כלל קבורות עמוק באוקיינוס וצריך לצלול עמוק כדי להגיע לקרקעית. ורק אז שולים אותן. מכסה הצדפה מסתיר את הצדפה, והצדפה עצמה מראה עצמה כלב העניין, ואילו הפנינה קבורה עמוק בפנים.


כך לגבי כל חלק מחלקי חיינו; כל חלק הוא צדפה, כל שיחה, כל תגובה, כל חלקיק במערכת יחסים הוא צדפה הטמונה עמוק למטה, מכוסה בקליפה קשה וצופנת בחובה בשר רך ובתוכו יכול להיות טמון משהו קטן גלעיני, קשה ובוהק. האמת.

ועוד משהו, לא בכל צדפה ישנה פנינה, רק באלה שחלקיק אאוטסיידרי הצליח לחדור פנימה, וליצור גירוי במרכז. חלקיק אבק שיוצר הפרעה לתוך הרירי. התוך מנסה לדחות אותו והוא מתנחל, וכתוצאה מן החיכוך נוצרת הפנינה.

רוב הצדפות שאנו מוצאים על שפת הים, הן קליפות ריקות. התוך מזמן מת, רובנו לא פגש צדפות חיות, לשם כך יש צורך לצלול לאוקיינוס. מתוך ידיעה כי בחלקן קיימות פנינים.


אנו חיים חיינו מתוך התייחסות לחלק החיצוני והקשה של הצדפה: הקונכייה. ואז חיינו נוקשים, אטומים. הקליפה של משהו נדמית לנו כדבר עצמו. למה הדבר דומה, לבני אדם שמוצאים קליפות תפוזים וחושבים שזה התפוז.

וכך יכולים אנו לחיות לא רק פעמיים, אלא שלושה: פעם חיי קונכיה, פעם חיי הצדפה ופעם חיי הפנינה.

– חיי קונכייה, הם חיים מתוך התייחסות לטקסים, לתוויות, למוסכמות, למסכה, לנורמות החברתיות.

– חיי צדפה, הם חיים שמכוונים לצד האנושי שבאדם, לתוך הרך שבו, לרגשות. חיים כאלה הם או מתוך אינטואיציה ורגישות לרגשות הזולת, או מתוך אינטליגנציה רגשית אליהם.

– וחיי פנינה הם הרמה הגבוהה ביותר. הפנינה מייצגת את האמת, והגישה לאמת היא גישה שמאדירה את החוכמה מעל פני כל הגישות האחרות.

גישה הקונכיה (מוסכמות),

גישת הצדפה (רגשות, אנושיות),

וגישת הפנינה (אמת).

 

 

האיש משום מקום פוגש את האיש מכאן – סיפור ופרשנות.

הסיפור

'אפשר להיכנס'? שאל האיש משומקום את האיש מכאן. האיש מ'כאן' – לא ענה. 'מה קורה'? שאל האיש משומקום. 'מה? מה? מה?' בהה בו האיש 'מכאן'. 'מי אתה, מה אתה רוצה'? 'אני רוצה לנסוע לשם' – ענה. 'אבל, אבל, מי אתה בכלל. אתה לא יכול בכלל לנסוע, בכלל לשומקום. 'אבל שילמתי כסף, ועמדתי בתור, כמו כולם (יורשה לי לציין), אז למה לא'?
-הביט בו 'האיש מכאן' במבט חלול. ולא הבין מי זה ומה הוא רוצה ממנו, מה הוא עושה שם ולמה הוא שם ואיך הוא שייך בכלל למה שקורה. הוא לא בתכנית ולא בתסריט, הוא לא רשום בשום מקום. הוא לא חלק מיתר הנוסעים, הוא בכלל לא היה צריך להיות שם. ועובדת היותו, כאן, במקום הזה, היא בגדר טעות. שהיא מוזרה בלשון המעטה. שילך למקום אחר, אליו הוא כן שייך. כי לבטח הוא שייך לאן שהוא, אבל לא 'לכאן', כי כאן הוא לא רשום, הוא חריג, איך בכלל הגיע לכאן'? 'לא שייך, לא שייך, לא שייך', מילמל לעצמו האיש מכאן, כל הזמן (כתקליט ישן שנתקע בערוץ).
– ואילו הראשון, האיש משומקום, גם הוא לא מבין, לא מבין מה לא בסדר? למה הוא לא עובר? הוא הרי אדם ככולם? חי ככולם. בעל רגש ונשמה ככולם? אז למה לא?
ולא רק שהוא לא מבין, אלא שתוך שהוא שקוע במצוקה הזו שלפתע צנחה עליו, הוא גם לא חש, לא שם לב שהאיש מכאן לא שמע ממנו את מה שהוא שומע מכל האנשים מסביב: את שקשוק השלשלאות שבידיהם וברגליהם. וכי זו הדרך היחידה שהם מתקשרים עמו, כי על עיניו משקפי שמש ענקיות וכהות, משקפי שמש המסתירות את עיניו העיוורות.

האיש משום מקום פגש את האיש 'מכאן' – מסה (וניתוח הסיפור)
"לכל אדם מספר מסוים של תפקידים: תפקיד אחד המתאים למערכת נסיבות אחת, תפקיד אחר למערכת נסיבות אחרת וכן הלאה. האדם עצמו מבחין רק לעיתים רחוקות בהבדלים הללו. יש לו, דרך משל, תפקיד אחד שהוא ממלא בעבודתו, תפקיד אחר בביתו, עוד אחד בקרב ידידיו, תפקיד נוסף אם יתעניין בספורט וכן הלאה(….) לכל בני האדם – בין שיידעו זאת ובין אם לא, בין אם יחפצו בכך ובין אם לאו – יש תפקידים מסויימים שאותם הם משחקים. משחק זה איננו מודע. לו יכול היה המשחק להיות מודע, הוא היה שונה בתכלית, אלא שאדם אינו מבחין לעולם כיצד הוא עובר מתפקיד אחד למישנהו. או במקרה שיבחין בכך, ישכנע את עצמו כי עשה זאת בכוונה, שזוהי פעולה מודעת מצידו. לאמיתו של דבר, נשלטים חילופי התפקידים הללו תמיד על ידי הנסיבות החיצוניות, ואי אפשר לו לאדם לשלוט בכך בעצמו, מכיוון שהוא עצמו עדיין איננו קיים".
(הדרך הרביעית, אוספסנקי, זמורה ביתן, 1993, עמ' 56).

"עליכם להכיר בכך – אמר ג. בהקשר זה – שלכל אדם יש רפרטואר מוגדר של תפקידים שהוא משחק בנסיבות שבהן הוא עשוי למצוא את עצמו; אך העמידו אותו בנסיבות שונות אפילו במקצת והוא לא יוכל למצוא תפקיד מתאים, ואז – לזמן קצר הוא יהפוך להיות הוא עצמו(…) לראות את התפקידים, להכיר את הרפרטואר של עצמו, ובפרט להכיר את מוגבלותו – הרי זה לדעת הרבה. אך הנקודה החשובה היא זו: מחוץ לרפרטואר, כלומר, משנגרם לו לחרוג ולו רק לרגע משיגרתו, מיד מרגיש האדם אי נוחות רבה ומשתדל בכל כוחו לחזור לתפקיד כלשהו מתפקידיו הרגילים. וכשהוא חוזר ושוקע בשיגרה, שב הכל להתנהל ללא הפרעות והרגשת המבוכה והמתיחות נעלמת. אך ב'עבודה', על מנת להסתכל בעצמו, חייב אדם להשלים עם המבוכה והמתיחות הזאת ועם הרגשת חוסר הנוחות וחוסר האונים. רק לאחר שהתנסה באי נוחות זו יכול הוא באמת להסתכל בעצמו. והסיבה ברורה: כשאדם אינו משחק אף אחד מתפקידיו הרגילים, כשאינו יכול למצוא תפקיד מתאים ברפרטואר שלו, הוא מרגיש שהוא עירום. קר לו, הוא מתבייש ורוצה לברוח. אך מתעוררת השאלה: מה רצונו? האם הוא מעוניין בחיי שלוה או בעבודה על עצמו? אם רצונו בחיים של שלוה, עליו בראש ובראשונה לא לזוז אף פעם מן הרפרטואר שלו. בתפקידיו הרגילים הוא מרגיש נוחות ושלוה."
(אוספנסקי, חיפוש אחר המופלא, שוקן, עמ' 256-7)

"אנו יכולים להיות אנו עצמנו רק באחוז אחד, ובתשעים ותשע אחוזים – אנו יצורים סוציולוגיים.
ישנה בנו המהות ('האני'), והייצוגיות (ה'אני החברתי').
ה'אני החברתי' היא המסכה שיצרתם כדי להסתיר את מהותכם.
המסכה: קשה מאוד לגלותה, לכל אחד סיבותיו הוא למען הגן על עצמו."
(מרגרט אנדרסון, "הדוקטרינה הלא ידועה", ARKANA 1962, עמ' 63

כולנו ממלאים תפקידים, תפקידים שונים, ולכל אחד יש תפקיד והתפקיד הוא הוא. כמובן שזה לא הוא האמיתי, זה רק תפקיד, אך זה ממלא נפח, תופס מקום, מעניק זהות ומאפשר לו להסתדר בעולם נטול מהות, חסר נשמה, שבו לאנשים אין ייחוד אישי רק שייכות ציבורית והשייכות היא על פי הפונקציה, על פי התפקיד. התפקיד הוא הדמות, התפקיד הוא הישות, התפקיד הוא האדם והאדם הוא כלום.
עולם זה, המזהה ומתייחס רק לתפקידים, הישות הפנימית של האנשים בו – נעדרת.
הרוב הבהחלט גדול של האנשים מאמץ לעצמו זהות תיפקודית המשמשת בתפקיד דומה לזה שמשמש כרטיס מגנטי, המועבר בחריץ שעל דלת הכניסה לחדר בבית מלון, או כרטיס מגנטי המועבר גם הוא בחריץ בתוך קופסא קטנה בכניסה השמורה רק לבעלי אישור.
הזהות הזו יכולה להיות להיות כל דבר שהוא ייצוגי ומקובל כבעל ערך תיפקודי בחברה. למשל היות האדם חלק ממשפחה ('אני אח של, גיס של, אבא של, אישתו של וכו'), כשהמדובר על שיבוץ כללי בחברה. אך במקומות מסויימים צריך שתהא התאמה בין המקום לבין האנשים שם, למשל בחדר במיון, על האדם שם להיות חולה או קרוב של חולה. המשבצת לתוכה מתשבץ האדם צריך שיהיה משהו שמתאים אליה.
המערכת (כל מערכת) בנויה לזהות רק את אלה שמתאימים למסגרת התפקיד שאותו הם אמורים למלא. כך למשל מסעדה שערוכה לקלוט זוגות או חבורות (אין שם שולחנות שערוכים רק לאדם אחד, אם בא אדם לבדו, צריך לפנות את הסכו"ם שמולו), כשאדם נכנס לבד למסעדה, בדרך כלל השאלה: 'כמה אתם'? למרות שהוא נכנס כאמור בגפו. וזאת מכיון שהוא לא משתלב באיך שהם ערוכים.
מערכת, כמערכת, לא בנויה להתייחס לפריטים בתוקף היותם פריטים, על כל הייחוד האישי הכרוך בזה, הם ערוכים להתייחס למה שמשתבץ תפקודית אל איך שהמערכת בנויה. רואים זאת היטב במערכת הרפואה; אם לאדם מחלה שקיימת במערכת, יש תרופות (בדרך כלל) ויש טיפול. אך אם הוא בא עם תסמינים לא מזוהים, כאילו שהכל בסדר, והוא לא חולה, הוא רק חולה עם המחלה שלו רשומה במערכת. דבר דומה מתרחש בבית הספר, שם אין חשיבות למבנה הנפשי הייחודי של התלמיד, כשרונותיו וכו', רק אם הוא מצליח להשתלב במערכת כמות שהיא, והעזרה שיקבל היא איך להשתלב, ואם הוא נותר יחיד ומיוחד אם זהות אישית מובהקת, אך ללא השתלבות לאיך שהמערכת כבר בנויה – הוא יפלט.
וכך בני אדם בעבודה, כשהם קולטים ומטפלים בבני אדם, 'לא מביאים עמם לעבודה' את עצמם כדי באמצעותו יתייחסו למרכיב הייחודי באנשים שהם מטפלים בהם, כי אין בזה צורך וזה רק מפריע. ועל כן אם הם נדרשים לפתע ליחס אישי או ייחודי לאדם, בתוקף היותו אדם, ולאוו דווקא בתוקף השתייכותו למערכת שאותו עובד מתפקד בה – לפתע הוא לא יודע איך להגיב, כמו אותו פקיד בסיפור. אין לו את הטכנולוגיה להתייחס לאדם –כאדם, רק את הפרוצדורה ונהלים להתייחס לאדם כפריט בעל זהות חברתית ואני תיפקודי.
וצריך אני תיפקודי אחד כדי לזהות אני תיפקודי אחר.
בסיטואציה זו, לבוא ללא זהות תיפקודית – זה כמו לבוא עירום (כמו שאומר קודם גורדייף, בהקשר אחר), ולא שהעירום מבייש, פשוט אם לא לובשים מדים – אין אדם. כי המערכת לא נודעה לזהות ולהתייחס לבני אדם, רק למסכות, תוויות שם, תוארים ותפקידים.
הדבר דומה לסרטים הישנים הללו על הרואה והלא נראה. ניסוי במעבדה גרם לו להפוך ללא נראה ואז הוא רואה הכל, אך לא מתייחסים אליו כי לא רואים אותו, וברצותו שיתייחסו אליו, הוא או מחתל עצמו בתחבושות (ונראה כמו מומיה), או לובש בגדים, מרכיב משקפי שמש, כובע וזקן מלאכותי, ואז רואים אותו, אז הוא קיים. כלומר, רואים אותו דרך התחפושת, דרך מה שהאדם מלביש על עצמו מבחוץ. (גורדייף מכנה זאת בשם: 'זהות מאומצת' Peraonality]] וזאת בניגוד למהותו הגלעינית, לעצמיותו האמיתית של האדם [Essence]).
אדם יכול להקרין מבפנים נוכחות עזה ביותר, אך זה לא יעזור לו אם אין לו 'תווית שם', המערכת, כמערכת – לא ערוכה ובנויה לקלוט ולהתיחס לישויות עצמאיות, רק לתדמיות תיפקודיות. (אין לה 'חוגה' למדידת נוכחות, רק לזיהוי תוויות ותוארים).
הזיהוי וההתיחסות לאדם דרך התפקיד הנו חיוני לאנשים השקועים בשינה, וישותם מצויה בתרדמת. ובתוקף כך הם גם ישנים לתוך הפנימי של בני אדם ולעצם נוכחותם. והיות וכך, הם צריכים שאנשים יודיעו להם אודות נוכחותם דרך סימנים חיצוניים, כגון תפקיד, תואר, משרה, וכו'.
ככה זה כשחיים באופן אוטמטי, מכאני. כשרמת המודעות או הריגושות הן חיצוניות וגסות; קווי המיתאר של הדברים הופכים לתחליף לגלעין האמיתי שלהם.
גם בתקשורת בינאישית, קיים דיבור של מהויות, הנסוב אודות ניסיון להבין דברים ברמת העומק שלהם, את המשמעות שלהם. בעוד שדיבור האחר הנו מכאני, סתמי, דיבור של להג ופטפוט שלא בא לפגוש את האדם כאדם, אלא להחליף מתכונים אודות מוצרי צריכה או איך להשתמש במוצרים או חפצים יותר טוב. בעולם של תוויות, לשום דבר אין קיום בפני עצמו והוא גם לא מעורר סקרנות בעצם קיומו, אלא הוא חפץ או כלי שהינו שימושי או לא. אנשים מחליפים בינהים תוויות; 'ביקרתי, קיניתי, קראתי'. אך אןי כמעט התחלקות ברגשות, חוויות תחושות אישיות, השקפות. האני האמיתי מושבת. מדברים דרך התחברות למה ששולי וטפל בחיי אדם: הנאה, הכרה, רכילות, וכו', על כל מה שמקיף את האדם, ולא עליו עצמו ובטח שלא על מה שחי בו.
כך בין ידידים, או אנשים שהם כבר ביחד. אך בנוגע לזרים, שם בוחנים אותם דרך שייכות תיפקודית, כאמור, והתפקיד הוא מה שעמו ודרכו מתקשרים ותופסים מקום בעולם. ותפקיד זה מורכב מהרבה פרמטרים, שרובם ככולם זרים למה שחי באדם כאדם, למה שאנושי בו. ובסופו של דבר הם אמורים לגרום לאדם שפוגש אותו להיות מסוגל לשייך את אותו אדם לפורמט מסויים. שם המשחק הוא משחק השייכות; להיכן האיש הזה שייך? באיזה משבצת לשים אותו? משל העולם הוא מחסן אחד גדול, והדבר החשוב במפגש עם אנשים הוא להבין אותם כשלעצמם ולהכיר אותם לעומק, אלא להיכן לשבץ אותם? והנה כמה שיבוצים אופיינים: שייכות מיגדרית, שייכות אתנית, שייכות לאומית, פוליטית, מקצועית, מעמדית וכו'. כל אלה הם כרטיסים שעוברים בחריץ. הם ברי זיהוי וברי התייחסות בעולם שמאוכלס באנשים ישנים ששייכים לקולקטיב כלשהו. עולם שהוא מת לכל דבר שהוא חי ואינדווידואלי. ועל כן כל שהוא חי ואינדוודואלי, אך נעדר זיהוי תיפוקדי קלוקטיבי – אינו בר קיטלוג. דהיינו, לא ניתן להכניס אותו למגרות וקטגוריות משותפות.
עולם זה שלנו היום, כבר לא מוכשר לטפל בבני אדם כיחידים אוטונומים, אלא רק בקבוצות, ובעיקר קבוצות גדולת. למשל התעשיה, מגלגלת מליוני דולרים על ידי כך שהיא מכוונת לקבוצות צריכה המורכבות ממליוני בני אדם. וכך גם לגבי ספרים, סרטים וסדרות בטלויזיה – כולם מיוצרים כך שידברו אל מגה-קבוצות, ולא אל יחידים. כי ליחיד אי כוח קניה, אין לו השפעה ועל כן אין להתיחס אליו. הכל הוא מערכת שנועדה לטפל בכמות גדולה של בני אדם בבת אחת, ועל כן היחיד בה – כאדם, כאנוש – לא קיים.
גם בית ספר נועד לקלוט ולטפל לא בתלמידים אלא במחזורים, בשכבות, ובכיתות. תלמיד מקבל התיחסות רק כשהוא חלק מכיתה או שכבה או מחזור. ואם תלמיד מסויים אל לובש את החזות של הרוב ולא מקבל את הציונים של הרוב (כי יש לו מבנה ייחודי שמצריך התאמה עדינה) המערכת, כאמור, תיפלוט אותו.
כך שסך הכל אנו חיים בועלם של מערכות שנועד לטפל בקבוצות ולא בבני אדם. אמנם בני אדם יכולים גם הם להיות מטופלים, אך זאת בתנאי שהם בעלי תפקיד ותפקיד שתורם לקבוצה. כך ששני המרכיבים שמקנים לאדם יחס אליו הם שייכות לרוב (פרולטריון) או תפקיד חיוני או בר השפעה (פונקציונר).
בעולם כזה היחס ליחיד הוא יחס שטאנצי, מתייחסים דרך שבלונות, כמו במפעל שמייצר משהו ייצור המוני. ואם הוא לא מתאים לשטאנץ – הוא כמו לא קיים. וכולנו למדנו להיחס ליחיד דרך השטאנץ, שדרכו מתייחסים לכולם (שוב, רק אם לא בעלי תפקיד מכובד או חשוב או היררכי). ואם אינדווידואל צריך יחס אישי, מסיבה זו או אחרת, המערכת נתקעת; אין לה את התיכנות לטפל באדם כאדם. בלי השטאנץ לא יודעים איך להתייחס.
וכך יוצא שבפגישה ראשונה עם אדם שאיננו מכירים, מנסים נואשות לקטלג; מסתכלים על הבגדים, על ההופעה, מנסים למצוא נואשות כל רמז שיעזור לשים את האדם בקטגוריה כלשהי. ומשלא מצליחים, לא יודעים מה להגיד, המבט מתרוקן, קופאים. אין תיכנות.
הערה: לגורדייף יש גישה מעניינת ומשונה לנושא זה של תפקידים. הוא מסכים שלבוש התפקיד בא במקום יחס מהותי ואמיתי לאדם כאדם. אך הוא מעגן זאת בקונטכס אחר, לטענתו, אנשים נולדים לתוך תפקידים מקובעים; קיים מצב של חזרה מתמדת של הכל על הכל. (זה קובע באופן קוסמי כדי שהדברים לא ימשיכו להתדרדר), כל הזמן אותו המחזה. ההתפתחות האנושית נעצרה, ומאז כמו תקליט מקולקל כולם משחקים את אותם התפקידים, אין התפתחות או שינוי. אותו יחס בין עשירים לעניים, קואליציה ואופוזיציה, נשים וגברים, משכילים ובורים (למרות ההשכלה הפרופורציה בין משכילים לבורים נותרה בעינה) וכו'. מי שמשתנה אלה רק השחקנים, לא התפקידים, אולי התיאור החיצוני של התפקיד משתנה, במקום עגלון נהג מכונית וכו', במקום פנקסן – מומחה מחשבים, אך במהות זה אותו התפקיד.
אמנם לכל אדם אישיות ומבנה נפשי משל עצמו, אך הם רלוונטיים, ומקבלים התייחסות רק על רקע של שייכות לקולקטיב או מילוי של תפקיד זה או אחר. חוץ מזה המבנה הנפשי שלו לא רלוונטי.
וכך אדם לפי המשפחה והגנטיקה כבר מראש נועד לתפקיד זה ולא אחר, נולד לבית סוהר של תפקידים (roles). אך מי שמצליח לעבוד על עצמו ולהגיע לרמה של תודעה כלשהי (צמידות לתפקיד סותרת תודעה או מודעות), מיד מתחיל לחרוג מן התפקיד, ואז אנשים שיודעים בתוכם מי אמור לשחק מולם (שהרי התסריט רק חוזר על עצמו בכל הצגה) מרגישים שאין להם טקסט מול אדם שכזה, הוא לא אמור להיות במחזה, או לפחות הוא לא משחק בהתאם לכללים; השורות שהוא משמיע אינן כתובות. ואז או שהוא מעורר בילבול, מבוכה, או שפשוט לא זוכה ליחס כלל, (כי אין להם שורות כתובות עבורו).

 

סיפור חייו ומותו של ישוע – כמטאפורה.


חלק א': ישו כוכב עליון
ישו הוא כוכב עליון, לא רק בכנסיות או בוותיקן אלא גם בהצגה והסרט משנות השבעים וגם כשזה מגיע לנתוני צפייה אמיתיים ועדכניים בארה"ב. "הפאסיון של ישו" הוביל לא מזמן את טבלת שוברי הקופות עם 51.4 מיליון דולר.

סרטו השנוי במחלוקת של מל גיבסון, הצליח להכניס בסך הכל סכום מכובד של 212 מיליון דולר. לראשונה האמריקאים נתקלים בסוג כזה של סרט שמצליח כל כך בקופות ולא ממש יודעים איך לעכל את הנתונים. וכל זאת בתקופה שנחשבת למאוד חלשה. והמדובר בסיפור ידוע, המסופר שוב ושוב ועדיין ההמונים מוקסמים ממנו.

זה לא משהו חדש. כמו הארי פוטר, שקודם לא היה ועכשיו הוא באופנה. למעשה, סיפורו של ישו לא יורד מטבלת רבי המכר כבר למעלה מאלפיים שנה. לקח לו כמה מאות שנים להגיע לשם, אך מאז הסיפור שלו מהלך קסם על המין האנושי. התרבות המערבית, שהיא התרבות המובילה בעולם כיום, מורכבת ברובה מאזרחים המחשיבים עצמם כנוצרים.

חלק גדול מן היצירות המוסיקליות והאמנותיות הגדולות ביותר הולחנו וצוירו בהשפעת חייו ומותו. כן, דווקא האלמנטים הטראגיים, הקשים והמאקבריים בחייו של ישו; סיפור היום האחרון בחייו של ישו, היום בו סבל, נבגד ונהרג – הילך קסם על אמנים רבים.

נושאים כמו "הסעודה האחרונה", "השפלת ישו", "הצליבה", "הורדת ישו מהצלב" הם נושאים שזכו להתייחסותם של ציירים רבים, שהעלו על לוחות-עץ כאשר ציירו איקונות, ובדי-ציור בתקופות מאוחרות יותר, את "ראייתם" ודרך הצגת הדברים ובפועל פרשנותם שלהם על הטקסט של ארבעת השליחים.

על ידי עושר ויזואלי זה, הצליחו הציירים השונים במהלך הדורות, להשפיע על נפשם של הצופים, בדרך כלל מאמינים הבאים בצל קורתה של הכנסיה, לטכסי תפילה. והפכו דווקא את הארוע הקשה הזה לארוע המרטיט את הנפש, הדורש מהמשתתף הזדהות נפשית עצומה, התמזגות של מאמין משתתף, בסבלותיו של האדם- השליח- שהועלה על הצלב- כקורבן עבור האנושות.

אך לא רק אמנים, רבבות בני אדם חיו וחיים חייהם תחת השפעתו הכבירה של ישו, ובעיקר סבלו ומותו הנורא. אנשים רבים סגרו עצמם בקיטונות קטנים, סחבו על גופם שלשלאות, עינו עצמם, גזרו על עצמם תעניות מתעניות שונות וחלקם אף ייצר באופן פסיכוסומטי סטיגמטות, שהם פצעים מדממים במקומות בהם ננעצו המסמרים בבשרו של ישו.

אין כמעט עוד אדם בהיסטוריה האנושית שסיפור סיבלו ויסוריו הטביע חותם כה עז ובמשך שנים כה רבות על חייהם האישיים של כל כך הרבה בני אדם.

את תורתם של בודהא ומוחמד לומדים בהתלהבות, בבודהיזם ואיסלאם, אך אין שם את ההזדהות האדירה הזאת עם חייהם האישיים, כפי שמתקיימת ביחס לחייו, דמותו ובעיקר מותו, של ישו.

מה היה בנארטיב הזה של חייו ומותו? מה הפך את הסיפור הזה למיתולוגיה ולתיאולוגיה שהיא מבין האפקטיביות והסוחפות ביותר שידע המין האנושי?


ובכן, ניתן לנסות ולתת תשובה במישור הראציונלי. אבל תשובה זו לא תתפוס ותסביר את האימפקט העצום שהותיר סיפור חייו. סיפור חייו ולא תורתו. כי הברית החדשה, שלא כמו הבודהיזם והקוראן, אינם משנה מסודרת כלל. אלא פשוט ביוגרפיה של ישו מלידתו ועד מותו. סיפור שסיפרו ארבעת השליחים. בברית החדשה, סיפור החיים הוא העיקר. וזה לא סתם סיפור חיים, בהשוואה למנהיגי הדתות האחרות, סיפור חייו של ישו הוא סיפור נורא וקשה. אפשר לומר טראגי.

ואין דרך הגיונית וסבירה להבין את הקשר הזה שבין הסיפור הנורא הזה ובין הדבקות של המין האנושי בו.

נכון שמאוחר יותר הלבישו על הסיפור הזה את תחייתו מן המתים ואת הדוקטרינה שגורסת כי במותו סלל לכולם את הדרך לחיי נצח. שהוא מת כדי שמאמיניו יוכלו לחיות. אך זו תוספת של כוהני הדת הנוצרית ולא חלק אינטגרלי מן הביוגרפיה של האיש. זוהי תפיסה הדומה לסיפור הגיבורים שנפלו בשדה הקרב; "במותם ציוו לנו את החיים". הם מתו כדי שהאזרחים הרגילים יוכלו להמשיך ללכת למכולת. ובמקרה של ישו מוכרים למאמינים את סיבלו ומותו כחלק מן הדוקטרינה המיסיונרית. הוא סבל ומת כדי שאתם תוכלו להצטרף ולהגדיל שורותינו. וכך גם תיזכו בגאולה ולחיי נצח.


חלק ב': הסיבה
אבל, די לנו עם דוקטרינות דתיות, חזרה לסיפור חייו. ובכן הסיבה מדוע אנו דבקים בסיפור אינה בגלל שסבלו ומותו של ישו הנם גאולה לנשמותינו החוטאות. זה דווקא הצד האפל של הסיפור הממגנט אותנו. הצד הסמוי.

אם הסיפור הוא פרד"ס, אזי ההבנה שלו אינה נמצאת ברמת הפשט, וגם לא ברמת הרז, וגם לא ברמת הדרש, אלא ברמת הסוד.

ומהן רמות הרז והדרש? ובכן, כאמור, רמת הרז היא רמת המאמינים, אם יבחרו בישו כמושיעם, אז דרך יסוריו תהיה דרך גאולתם. זו הרמה הלינארית, שקשורה לתודעה השטוחה והחד ממדית. אך הסוד חייב להיות קיים בחלק האפל של התודעה. בממד הפנימי של הסיפור. זה שניתן לגלותו רק על ידי הבנה של הצופן שמדבר לתת תודעתנו בשפה שרק היא מבינה (ומבינה היטב) – שפת המטאפורה.

מחוזות התת תודעה משולים לכספת בבנק, ניתן להגיע אליהם רק אם יש לנו את הקוד של הכספת. לא ניתן להגיע אליהם דרך מפות השכל. אלא, כאמור, בעזרת כתב הסתרים של המטאפורה והדימוי. רק שני אלה מסוגלים להעביר מסרים כה אפקטיביים ועם זאת כה חסרי פשר במישור הנגלה.

בתת תודעה של כולנו מצויה מפה מדויקת של האמת, אודות הקיום האנושי. כשאנו חוזים בקרעים מן המפה יש לנו תחושה של דה ז'אוו, זה נשמע לנו נכון. אך איננו יודעים מדוע, ואז מחפשים הסבר רציונלי.

כשאני מראה לאנשים בהרצאות שלי על שפת הגוף תנועה, תנוחה, או מחווה מסוימת, ואומר להם מה זה אומר – אני רואה הנהונים והסכמות. 'זה נכון' הם אומרים. איך הם יודעים? משהו בתוכם מזהה את זה, ומקבל את זה. כי זה מתאים לתובנה שיש להם אודות משמעות המחווה ברמה תת קרקעית. אם הייתי שואל אותם מה זה אומר, כנראה שלא היו יודעים. אך מששמעו את המשמעות, זה הדהד עם תובנה פנימית שהייתה בהם לגבי זה.

וכך, בתוכנו אנחנו יודעים ולא יודעים שיודעים, או לשון אחר: אנחנו לא יודעים, אך בנו קיים משהו היודע.

סיפורו של ישו הנו מטאפורה קשה ואלימה, אודות מצבה של האמת בעולם וגורלו הנורא של הנושא אותה.

ישו דיבר אמת. הוא ידע שהקיום האנושי עבר סטיית תקן קשה. שבני האדם חיים רחוק ממה שהיה יכול וצריך להיות. הוא ידע שמשהו מאוד לא טוב קורה עם חיי כולנו; משמעות חיי הפרט, היחס האמיתי לזולת, השחיתות השלטונית ועוד. לא כך זה היה צריך ויכול להיות.

הוא דיבר בשפה דתית והציג עצמו כבן אלוהים – כי זה עולם המושגים שבתוכו גדל. הוא ראה את סטיית התקן האנושית והחליט שהוא צועק אותה בקול רם וצלול.

קולו הקיץ נרדמים, לבסוף הגיע לאזני השלטונות שרצחו אותו. עמו הקריב אותו, אלוהיו נטש אותו (אלוהי, אלוהי, למה נטשתני" – קרא על הצלב, בטרם נפח את נפשו), תלמיד אחד בגד והסגיר אותו (יהודה), האחד (שמעון-פטרוס) התכחש לו, ויתר תלמידיו פשוט עמדו מנגד, לא מחו, לא נלחמו, ונתנו לרומאים לקחת אותו אל מותו.

הסגידה של מיליוני הנוצרים לישו אינה נצחון האופטימיות. הכנסיה אמנם טוענת כי במותו הוא פתח דרך לגאולה. אך חייו ומותו היו טרגדיה נוראה. וסיפור חייו הוא מטפורה על שחיטת האמת ורציחתו של הנושא אותה. על משקל: 'כך יעשה לדובר האמת ולנושא אותה בראשי חוצות ובפני אנשים'.

סיפור חייו אינו שונה במאום מסיפור חייו ומותו של סוקרטס. גם הוא פנה לצעירים ואמר להם את האמת הלא נעימה ללא כחל ושרק, וגם אותו הרגו. בגלל שהוא פשוט לא הסתיר את האמת ובזאת סיכן את השלטון הקיים.

כאמור, פרנסי הדת הנוצרית מציגים את סיפור חייו של ישו כנצחון התקוה וכו' אך שוב ושוב, זהו סיפור טראגי של שכול וכשלון. וזה בדיוק המסר העולה מסיפור חייו; אדם הנושא בקירבו אמת לא מקובלת, אוסף סביבו חבורת נידחי דרך, וכשהאנשים הרגילים מתחילים להקשיב לו, הוא מואשם כפושע ומת מוות קשה ונורא.

הלקח מכל זה חייב להיות שאם היחיד הרגיש, המוקצה והשונה – נושא בקירבו אמת קשה ומאתגרת, אל לו לתת לה פה וגוף- סופו הנורא יבוא לו מידי סוכני התרבות הנוכחיים.

ואכן, גם דמות הדת הנוצרית עצמה, אינה דמות של דת שמחה ועולצת, אלא דת על עצב וחרטה. מספיק להאזין למוסיקה הדתית, מלאת היגון והכאב. לראות את הציורים, בהם פני הבריות נראות מסוגפות ונכאות. ומבחינה ובדיקה של המסר העולה מן המדיומים האמנותייים הללו, כי זוהי דת של 'אין תקוה'.

ואמנם, עיון בברית החדשה מלמד אותנו כי בסופו של דבר ישו נכשל. למעשה, סיפורו מהווה תמרור אזהרה אודות גורלם של אנשים הדומים לישו וסוקרטס: יחידים, מופלאים ומקוללים, שנדונו לשאת את זרע האמת הקשה אודות הקיום האנושי בקירבם. יש כאן אזהרה אודות גורלם. אזהרה שאומרת שאם האמת הבלתי מתפשרת שהם נושאים בקירבם לא תכריע אותם במפנים ותשלח אותם לדיכאון, חרדה ואף התאבדות אזי סופם יבוא להם מבחוץ, מצד האנשים המקיפים אותם והקרובים אליהם.

עם זאת, הסוף שנכון להם במאה העשרים ואחת, הנו סוף שונה מן הסוף של סוקטרס וישו מלפני אלפי שנים. היום זהו סוף של חרם והתעלמות. בידוד והזנחה. האזרחים הנורמטיביים, יזהו באותם נושאי בשורה קשה את הקול השונה ויחרימו אותם. וכל כניסה שירצו לעשות למוסד מקובל ומכובד בתרבות הנוכחית – יתקל במחסום ובאיסור. אף אחד לא יגיד זאת במפורש, אך במהלך הזמן הם יהפכו למבודדים יותר ויותר, מחוץ לכל בסיס של כוח והשפעה. הם יוכנסו לסוג של צינוק מבודד, מאסר עולם חברתי. בשעה שבאופן פיסי הם כביכול חלק מן החיים.

שהרי פעם רצחו את נושאי האמת, היום הם נדונים לבידוד והחרמה איטיים וחרישיים. פעם גזר הדין היה מוות פיסי (צליבה או הרעלה) היום המוות הוא חברתי.


חלק ג': ההסבר
בחזרה לסיפור חייו של ישו. ההסבר לסיבת ההישרדות הארוכה של סיפורו של ישו, ולקסם המופלא שסיפור זה מהלך עלינו, אינה נעוצה בהבטחה או באופטימיות של סיפור חייו לגבי מאמינים שיצטרפו לכנסיה – כל אדם שמפעיל מעט את התאים האפורים, מבין שמי שמאמין באדם שנצלב ואלוהיו נטש אותו – בוחר לעצמו את אותו הגורל.

אם כן מהי הסיבה להתאהבות המין האנושי בסיפורו של ישו? זו אותה הסיבה האחראית לכך כי הטרגדיות היווניות הקשות, המחזות הטרגיים של שייקספיר, ההגות של ניטשה ושופנאאור, הסיפורים הנוראים של קפקא וההיסטוריה האנושית המסופרת בתנ"ך – מוחזקים כנכסי צאן ברזל של המין האנושי.

בתוך תוכנו, עמוק בפנים, אנו יודעים את האמת. לא יכולים לחיות איתה, אבל זקוקים לה מאוד. והיא אכן שורדת – כמיתולוגיה, כסיפור בידיוני שמסופר לנו כילדים לפני השינה. דווקא האגדות וסיפורי הילדים הנוראים ביותר הם שהפכו ברבות השנים לסיפורי ילדים קאנוניים. וההסבר הוא שבתוכנו חי משהו שזקוק נואשות לסם האמת, קשה ככל שתהא. אותו משהו הוא לא הפסיכולוגיה שלנו ובטח שלא האגו. אלא משהו עמוק הרבה יותר, הנפש שלנו. היא זו שמשמרת את סיפורי האחים גרים, הנסיך הקטן, דוסטוייבסקי וקפקא – כנכסי צאן ברזל. משהו בנו זקוק לאמת הזאת באופן נואש. כי אלה הם החומרים שהנפש שלנו ניזונה מהם, הם החמצן שלה; האמת.

והיות וזה קיים ברובד אחר לגמרי של הוויתנו, זה לא קשור לעד כמה היא מקובלת על הפסיכולוגיה והנורמות שלנו.

בתוך תוכנו, בממדי הנפש הרחוקים, אנו יודעים כי ישו הוקרב על מזבח תרבות השקר וההמוניות. וכי זה מה שיקרה לכל מי שיצא איתה החוצה ויגיד את האמת הקשה אודות המין האנושי, במקום להצפינה בספרות ובמחזאות. לו היה סוקטרס כותב את מה שאמר לצעירי אתונה בספרים, ולו היה ישו מייסד תורה אזוטרית למתי מעט, ומעביר זאת לכת סגורה שהייתה מעבירה זאת בחשאי הלאה, במקום להגיד זאת לכל זונה, גובה מסים ועובר ושב, תחת כל עץ רענן – סופם היה אחר.

זו אמת שמצד אחד לא נהיה מוכנים לעולם להודות בה באופן מודע, אך כשהיא עטופה במעטפת של טכסים דתיים, מיתולוגיה, דת, ספרות, פילוסופיה, או מחזאות – היא תופסת אותנו מבפנים, ולא מרפה במשך אלפי שנים.

וכך מנצחת האמת בסופו של דבר, מבפנים, ולאורך זמן. עטופה בטכסים ומיתולוגיות. רק כך.

בעינינו היא אולי טכס דתי, אך הנפש שלנו יודעת: כאן קבורה האמת אודות המין האנושי.

—-


* "הרעיון של ישו כדימוי עצמי הוא דגם החיקוי החזק ביותר להשלכת זהות פנימית. ראיית האני כישו הנצלב תדיר במצוקותינו היומיומיות מתאימה במיוחד לחברות המערביות המאופיינות בתחרותיות אכזרית. ואכן, שם אומצה הנצרות ביתר נכונות מאשר בחברות המזרחיות התחרותיות פחות".

שלמה גיורא שוהם. טירוף, סטייה ויצירה. עמ' 126 הוצ' האונ. משודרת, 2002

שפה דיגיטלית ושפה אנלוגית.


"עתה רואים אנו ביתר בהירות את הסכנה שהשפה תמיד תהרוס את האפשרות שנוכל להביע את אשר ברצוננו להגיד".

מרטין היידיגר, "בדרך לשפה".


"מילים, מילים, מילים"

ויליאם שקספיר


"גם אם שני בני אדם יבטאו במלים את אשר ראו עיניהם ושמעו אוזניהם ויקראו לאובייקטים ולאיכויות באותם השמות וגם אם שיפוטיהם המבוטאים במלים לגבי הדמויות, הצלילים, הצבעים והגדלים וכדו' יעלו בקנה אחד – גם אז יהיו התכנים של התנסויותיהם ומחשבותיהם שונים זה מזה לחלוטין".

שלמה גיורא שוהם, אלימות האלם , עמ' 160

 

"תחילה תשב לך במרחק-מה ממני. כך על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקרו כל אי-הבנה. אך כל יום תוכל לשת קרוב יותר אלי…,

הנסיך הקטן, א. דה סן אקזופרי, עמוד 63


——————————————————————————–

חלק א': מלים, מלים מלים
שפת המילים היא השפה העיקרית המשמשת בתקשורת בין בני אדם, אם תילקחנה המילים מאתנו – יתפורר עולמנו. כל החיבורים בין אדם לאדם ובין אדם למערכת שסביבו מבוססים על רשת צפופה של חוטי מילים. מילים מדוברות, מילים כתובות, מילים משודרות.

אך פילולוגים (בלשנים) רבים מטילים ספק בעצם יכולתה של המלה לגשר בין שני בני אדם. אולי יותר משהמלים משמשות כלי להעברת מסרים – הן בעצם המחסום שמכשיל את עצם ההעברה של המסר?

אולי המילה חדלה זה מכבר מלהיות אמצעי להעברת מסר והפכה להיות למסר עצמו. אולי המילים שוב אינן כלי לביטוי ולתיאור של המציאות, אלא הפכו למציאות עצמה. האם יכול להיות כי שפת המילים הפכה להיות כה דומיננטית עד כי אם אין לנו מלים לבטא את שאנו חשים, איננו יודעים את שאנו חשים? לשון אחר, המלים מתחזות למציאות ובכך מונעות מאתנו לחוות את המציאות. אמר ז'אק דרידה: "אני מדבר בשפה היחידה שאני יודע, אבל השפה הזאת אינה שלי".

מה שעולה מכך, הוא משפט פרדוכסלי, שטוען כי המלים מפריעות לנו לתקשר. לתקשר באמת.

מכל זה עולה חוסר הטעם שבחיפוש אחר החווייה האותנטית במסגרת השפה המילולית לבדה. לפי מצב הדברים כיום, המילים אינן משמשות אמצעי לבטא את הרגש אלא מכשיר המגדיר את הרגש מחדש, בהתאם למה שרצוי לנו ולתדמית שאימצנו לעצמנו.

המילים הן מניפולטיביות, מנסות לטעת רושם, מסתירות ומערפלות יותר מאשר מגלות. הן בעצם לא קיימות, הן רוח רפאים של מוחנו, שנולדו כדי לשרת ונמצאו לבסוף שולטות בנו שלטון רודני. אנו שבויים בעולם של מילים, של ניסוחים, של הגדרות. מיום שרוכש הילד את השפה הוא משכלל את מיומנותו בשימוש בה ועד בגרותו הוא כבר מומחה בתמרונים מילוליים – ומומחה לא פחות בהדחקה של רגשות.


בעבודה של אוגדן וויליאמס נטען, שהשפה המילולית רחוקה מלהיות "מסירה מדויקת של דברים, או העברה מוחלטת של חוויות".

שלמה ג. שוהם אף טוען: "… עושר אוצר המלים, רמת ההפשטה, הסגנון והמיומנות בבחירת המלים, השימוש בדקדוק וייחוס המשמעויות למלים –משתנות מאדם לאדם בהתאם לקונפיגורציה החברתית- אישית שלו, כך שקיימת סבירות גבוהה להטיה, לעיוות או אפילו לבלימת התקשורת בין אגו לזולת לחלוטין".


המילים בנויות יותר לשם העברה של מסרים ברוטינות יומיומיות ובמפגשים טכניים, מאשר להעברה של חוויות פנימיות ולהגעה לדיאלוג עמוק שבו מתקיים מפגש של נשמות. את הדילמה העצומה של השפה כמדיום תקשורתי אפשר להגדיר כך: 'את הדברים העמוקים והחשובים באמת לא ניתן להביע באמצעות כלי השיח המגושמים שיש לנו, בעוד שאת הדברים הפחות עמוקים -מצד אחד- והיותר שטוחים וטכניים –מצד שני – ממילא זה לא משנה עם נעביר אותם או לא – אז מה הטעם בכלל לשוחח'.

 

חלק ב': שתי השפות.

La Condition Humaine              ”,


זוהי תמונה של רנה מגריט. והנה מה שהוא אמר על תמונה זו:

”סוגית החלון הולידה את ה-Condition Humaine. העמדתי מול חלון אותו רואים מתוך חדר, תמונה אשר מייצגת בדיוק את חלק הנוף המוסתר על ידי התמונה. העץ המיוצג על התמונה מסתיר איפה את העץ הנמצא מאחור, מחוץ לחדר. עבור הצופה הוא נמצא גם בתוך החדר, על התמונה, ובמחשבתו גם בחוץ, בנוף הממשי. כך אנו רואים את העולם. אנו רואים אותו גם מחוץ לעצמנו, ובכל זאת אין לנו אלא ייצוג ממנו בתוכנו. בדומה, אנו ממקדים לפעמים בעבר משהו אשר מתרחש בהווה. אז הזמן והמרחב מאבדים את משמעותם הגסה אשר החוויה היומיומית בלבד מתייחסת אליה".


תמונה זו מדברת על היחסים בין מייצג למיוצג. רואים בה אובייקט של המציאות הממשית – הנוף, ורואים ייצוג של אובייקט זה – התמונה, הממוקמת לפני הנוף. מה שראוי לציון בתמונה, זהו היחס בין האובייקט וייצוגו: התמונה מסתירה את הנוף אותו היא מראה, האובייקט החיצוני גורם להתעלמות מהייצוג הפנימי, או שהייצוג מאפשר להתעלם מקיום האובייקט אותו הוא אמור לייצג. אך שלא כמו בחיים, שם הגבולות בין מייצג למיוצג עלולים להטשטש, כאן מגריט עוזר לנו להבחין בהבדל; פרט קטן מאפשר להתעלות מעל החפיפה ולראות את היחס בין פנימי וחיצוני, והכוונה למסמרים שבבד, לקצה של הבד החותך את הנוף; כאן רואים גם את הקצה העליון והרגליים של כן הציור, ואז ניתן להבחין בין תמונה לבין נוף, להכיר בכך שישנה תמונה ומאחוריה נוף.

אבל כללית מה שמגריט מנסה להגיד לנו כאן, שקיימת סכנה שהמסמן יהפוך למסומן. ושלא תהא לנו יכולת להבדיל ביניהם. ושנחיה בעולם של מסמנים ונתייחס אליהם כאל מסומנים.

כלומר, ניתן להחמיץ את המציאות המקורית בגלל שמה שאמור לייצג אותה נראה לנו כאילו הוא המציאות.

זה גם מה שז'אן בודריאר התכוון אליו כשכתב שאנו חיים במציאות של סימולקרה. כלומר, מציאות שבה התדמית באה במקום המהות והתדמית הפכה למהות. וגרמה לשיכחה שלה. ואולי זה גם מה שאפלטון התכוון אליו במשל המערה המפורסם. כשכתב שהצללים באו במקום הדמות שמטילה אותם על קיר המערה.

וכאן, ברצוני לעסוק, באותו עניין, בתחום פרוזאי למדי: השפה שבה אנו מתקשרים זה עם זה. ובכן השפה העיקרית שלנו, כאמור, היא שפת המלים. וכאן הבעיה, כי המלים עצמן, הן לא הנוף, אלא הציור של הנוף. המלים מתחזות כמציאות האמיתית והפכו למציאות האמיתית עבורנו. אנו חיים בעולם של מלים, שוכחים שהמלים רק אמורות לייצג עולם פנימי.

התיזה של מאמר זה היא ששפת המלים מעצם טבעה, לא יכולה לחבר אותנו לעולם אותו היא אמורה לייצג. ומעצם טבען של המלים, קיימת סכנה של נתק וניכור בינן ובין מה שהן אמורות לייצג.

ובכן המלים הן שפה, ושפה מורכבת מאותות שיש להן צופן מסויים. ושפת המלים כתובות בצופן דיגיטלי. ודיגיטלי הוא אות, יחידה, שאין קשר של זיקה מהותית וישירה, בינה לבין הדבר אותו היא מסמלת. הקשר שרירותי. וזאת בניגוד לשפה של בעלי החיים, שהיא שפה של סימונים אנאלוגיים, שבה קיימת זיקה מהותית וישירה בין המסמן למסומן. למשל אם כלב מפנה ראשו הצידה מכלב אחר, הוא משדר לו שהוא מסתייג, יש משהו שגורם לו לפנות הצידה מן האובייקט. משהו גורם לו לרצות להיות בכיוונון ישיר כלפיו. כלומר הפניית הראש הצידה, היא סימון למצב נפשי של פניה הצידה, דהיינו, הסתייגות.

או אם כלב, או אדם, מרימים ראשם ומביטים באדם או בחיה שאיתם מזוית מורמת – המסמן מראה הפרשי גובה לטובת זה שמרים את הראש. וגובה, כסימן, מסמל משהו שהוא יותר נעלה, יותר שולט. כך שהרמת הראש כאן, קשורה ישירות לערך של גובה וגובה ברמה הנפשית משמעו: עליונות. כלומר מה שהסימן עושה, או איך שהוא נראה, זו גם המשמעות שלו.

אך לא כן בשפה הדיגיטלית, זו מורכבת מיחידות המנותקות מן המסר אותו הן מעבירות. והיות וכך יכולה להתקיים בהן הסכנה שהן יפסיקו מלהיות ערוץ, או תווך, ויהפכו לתדמית הקיימת בפני עצמה, ללא זיקה למהות אותה היא מייצגת.

וזה לא רק נתק, המצב חמור יותר, אם המקשר לא מייצג את מה שהוא אמור לייצג, אז הוא בעצם 'מסתיר' אותו. כלומר, הניתוק הזה בין מסמל למסומל, אומר שהמסמל מסתיר את המסומל במקום להוות נתיב אליו.

מצב זה הוא מסממני העידן הנוכחי שבו המקור, המהות, הישות וההוויה – נשכחו. והייצוג קיים לעצמו, מקים לו עולם משל עצמו.

חללית הבת ניתקה עצמה מחללית האם ומקימה לעצמה צי של חלליות שהן האמצעי והמטרה לעצמן.

המסמן הפך למסומן.


בפילוסופיה ובמדע קוגניטיבי קיימת התנגשות בין ייצוג אנלוגי ודיגיטלי. בשעה שהראשון נחשב להמשכי, ספציפי, אייקוני והוליסטי. הרי שהייצוג הדיגיטלי נחשב כללי, ומובנה. חוקר בשם

Dretske (1981),

יוצר הפרדה בין הצהרה ותמונה. המשפט: "בתוך הספל יש קפה" – אינו אומר לנו כמה קפה יש בספל. איזה מן ספל היא זו. אך תמונה של ספל עם קפה בתוכו ייצג את כל הפרטים הללו. הרעיון כאן הוא, שבייצוג מנטלי אין מציאות אחת, אלא כל אחד יכול ליצור את המציאות שלו לגבי המסומן. וכך אנשים מדברים כביכול על מציאות אחת, אך חיים כל אחד במציאות משל עצמו. השפה הדיגיטלית מאפשרת לבני אדם להראות כמתקשרים בשעה שבתוכם נוצר פער בין הפרשנות של האחר לשלהם.

נהוג לחשוב כי מחשבות הן ברובן מילוליות וכי אנו חושבים במלים. אך אולי להיפך, וזו ההשפעה החזקה של השפה המילולית – שהופכת את המחשבות לדיגיטליות. דיגיטליות אינה תופעה טבעית, אלא המצאה תרבותית. מחשבות מקוריות וראשוניות, מבחינה אונטלוגית, הן אנלוגיות. הן מופיעות קודם כל כתמונות. לימוד השפה הופך את המחשבות לדיגיטליות.

מדענים, כמו דנט, ב1995, אומרים כי שפה דיגיטלית, היא פילוגנטית, בעוד שפה אנאלוגית היא אונטולוגית. כלומר קשורה למהות.

המלים גם מאפשרות פוקוס על דברים אבסטרקטיים, ואם משתמשים בהן גם לגבי דברים ממשיים כמו רגשות וכו', אזי הן הופכות את העולם ללא ממשי.

וזאת לעומת השפה לא מילולית המעגנת את האדם שמקבל את המסר, בעולם ממשי, שיש בו רוחב, גובה, עומק ומציאות של ממדי חלל ברורים. המילים היו אמורות להוות ייצוג אבל הן הפכו עיקר לעצמן. חיות בעולם מנותק. אנשים מדברים, כי הם מדברים, כדי לדבר, ולא כדי להגיד משהו. לא כדי להעביר מסר. מילים פסקו מלהיות מדיום להעברת מסרים ועצם הדיבור הפך למטרה לעצמו. השליח הפך לשולח והוא שולח את עצמו. למה הדבר דומה? למעטפות הנשלחות בדאר, ואין בהן דבר, עצם שליחת המעטפה הריקה הפך למטרה בפני עצמה. ועצם קבלת המעטפה הפך לעיקר ולא התוכן אותו היא אמורה לשאת בקירבה. האם תמיד זה היה כך? ובכן מספיק להביט בתינוקות, ובעמים ושבטים שהתירבות והנירמול עדיין לא הגיעו אליהן בצורה כובשת וסופית, כדי לראות שפעם המלים לא שלטו בצורה כל כך מלאה. וכי פעם אנשים תקשרו יותר בעזרת הגוף ופחות בעזרת המלים. כיום תקשורת היא רק בעזרת מילים, והעברת מסרים בעזרת הגוף נותרה בתחום הבידור והאמנות. שם אם בכלל יש מסר, הוא אמביוולנטי. תינוקות מדברים יפה בעזרת הגוף וגם מבינים טוב מאוד מסרים לא מילוליים שנשלחים אליהם. אבל עד מהרה השפה הלא מילולית נדחקת הצידה ('לא יפה לדבר עם ידייים', 'לא יפה לנעוץ מבט', 'שב בכיתה עם ידיים שלובות, כמו ילד טוב'. וכו'). ומגיל שש ואילך אנו מוצפים במלים, כתובות ומדוברות, ושפת הגוף נותרת כענין סתום של נוחיות ולא כמעבירות מסר כלשהו. מלבד אם זה קיצוני, כמו רוגז או עצבנות וכו'.

אז שפת המלים ירשה את מקומה של שפת הגוף, החלפנו שפה אנלוגית בדיגיטלית.

השפה האנלוגית של הגוף צמודה בקשר סימבולי למה שהיא מייצגת; התנועה דומה למהות שהיא מעבירה. מסר חד, יועבר בתנועה חדה. כשהלחץ הנפשי עולה, הקול עולה גם הוא. כשהדימוי העצמי של האדם יורד, או נופל, משתוחחת גם יציבת גופו. לא כן המלים. הן לא חייבות כלום לבוס שלהם, למהות. אין קשר בין המורפולוגיה של האות או המילה ובין מה שהיא משדרת. כך שבהגזמה ניתן אפילו להגיד שהשימוש בשפה הדיגיטלית של המלים יכול לגרום לסכיזופרניה, אולי אפילו פסיכוזה; המילים מנותקות מן העולם הפנימי של המשדר והקולט.

פסיכוטי מנותק מן המציאות החיצונית, האדם המילולי מנותק מן המציאות הפנימית. כך שהפסיכוזה שנוצרת בעולם המילים היא פסיכוזה הפוכה. ניתוק מן המציאות הפנימית. ולא כפי שזה בפסיכוזה רגילה, שם הניתוק הוא מן המציאות החיצונית.

עולם התקשורת שלנו מורכב ממילים, מילים, מילים. מילים המנותקות מן ההוויה הפנימית. עצם הדיבור, עצם הכתיבה – הופכים למטרה בפני עצמם. המייצג התנתק מן המיוצג, והפך לעיקר. ולאט לאט אנו שוכחים שיש בכלל עולם של ייצוגים. שצריך בכלל לייצג משהו במציאות הפנימית, שישנה בכלל מציאות פנימית. המייצג החיצון הפך לצידוק לעצמו. ואז קיימים שני מצבים: או שיש מילים, או כלום. אך המלים בעצמם הן כלום, מלבד המופע שלהם שבא בעצם להסתיר את העובדה שהן לא מייצגות שום דבר. והצידוק היחידי שלהן הוא בהסתרת הריקנות הקיימית בין בני אדם ובתוכם.


חלק ג': שפה אנלוגית
האמת של יחסינו עם אחרים אינה באה לביטוי במילים והיא לרוב נסתרת, טמונה לא במה שנאמר – אלא באיתותים קטנים וכאילו אקראיים, שקל להתעלם מהם. איתותים אלה הינם שרידים 'ארכאולוגיים' של מה שהיה פעם, בתקופת הילדות שלנו, מערכת של תמסורת ריגשית-גופנית מלאה. פעם, השפה האנלוגית של הגוף הייתה השפה העיקרית שלנו, אך במשך השנים למדנו להדחיק, להסתיר ולתקצר את הביטויים המסגירים האלה. מה שהייתה פעם שפה בריאה ושלמה, היא עתה שפה תת קרקעית, שעובדת בעיקר דרך איתותים זעירים ולא מורגשים של האמת הרגשית שלנו.

לרוב קשה להבחין בדקויות הללו, בשרידים הללו של מה שהיה פעם שפת גוף בריאה, שלמה ומתפקדת, אנו היום מבחינים רק ביוצא דופן, בגדול, בפלקטי. למשל כשאדם נתון בסערת רגשות. אבל זה בגלל שהמסכה החברתית קרסה, ומה שבפנים פרץ החוצה, באופן כאוטי. אך גם לפני שעץ קורס – ישנם סדקים בגזע. בעלי חיים נמלטים מאזור של רעידת אדמה, עוד לפני שהיא מתרחשת. אך אנו בני האדם חיים בהתעלמות ממרבית המסרים הדקים אודות בוא הסערה. או כי איננו מבחינים, או כי איננו מייחסים להם חשיבות, או כי נוח להתעלם מקיומם.


אך הגוף שלנו – לאחר הכל – לא בנוי כדי לעצור ולהסתיר רגשות, אלא לגלותם. אלא שבמהלך השנים הוא עבר מעין הסבה ועתה במקום להיות חלון הוא הפך לתריס. אנשים עוטים מסכות על פניהם, ושיריונים על גופם, מה שמקל על ההתעלמות ממה שחי בפנים.


אך גם מאחורי תריסים, עדיין ניתן לקלוט תנועה חטופה, או ניצנוץ של אור. כיום, קליטה של מסרים לא מילוליים כבר אינה קלה, כדי שתצא לפועל, צריך להיות אמן ובלש.


כמו שלבלש אסור להתעלם משום טביעת אצבע בלתי נראית- כך גם אנו בתקשורת הבעייתית הזו והמלאה במסרים סמויים, לא יכולים עוד להתעלם מן האותות שמשדרים אלינו -מבלי דעת- הסובבים אותנו.

שפת הגוף שהייתה פעם משהו טבעי (חיות, תינוקות), משהו בלעדי (טרום השפה המילולית) – היא היום משהו עלום, נשכח, מטושטש. אך כל זאת רק לגבי המודעות שלנו אודותיה, כי במסתרים ובאופן לא הכרתי, היא עובדת, שולחת מסרים שנקלטים וגורמים לתגובה. אך הכל, מבלי ידיעת בעל הבית. וכך עוברים כל מיני מסרים מ'בעל הבית' לאדם אחר, מסרים שלו 'בעל הבית' היה יודע אודותיהם ואת פישרם, היה מתבייש בהם, מתכחש להן, לא מודה בהם. וכך קורה, שהאדם משדר כל מיני דברים והיות ואין משוב מילולי (שזו השפה הליגיטימית) מן הקולט – אזי נוצר מצב שהמשדר יכול להעביר דרכו כל מיני מסרים שלו היה יודע אודותיהם היה נדהם, דברים כמו: משיכה מינית, סלידה, עצבנות, כוחנות, אך אין מי שיודע על כך, לא המשדר ולא הקולט, ורק בפנים, עמוק בפנים חשים השניים תחושות עמומות, אודות השדרים של סלידה, כוחנות וכו' אך התרגלו להתעלם מהם, כמעין רעש רקע לא רלוונטי..

תחום השדרים הלא מילוליים (שפת גוף) זהו תחום שהלך לאיבוד, הלך לאיבוד ל'אמא הכרה' 'אמא קוגניציה', והוא עובד עתה ללא בקרה, הכוונה או ניווט כלשהם, כמו גינה ללא גנן, בה גדל עתה הכל פרא, שושנים נדירות בצד יבלית, ברקנים ודרדרים.

אין אנו בעלים עוד לשפת גופנו, היא פועלת עתה לעצמה, מעצמה, מכוחם של דחפים ותגובות שמתרחשות לבד, ללא התערבות של הבקרה המודעת של האדם.

אפשר להגיד שנותקנו מגופנו, גוף שעובד עתה ללא אחריות של פיקוח קוגניטיבי. וכך אישה יכולה לפגוש גבר, או איש עסקים יכול לפגוש פרטנר פונטציאלי – אלה נכנסים בברית נישואין, ואלה בשותפות עיסקית – שניהם לתוך משהו שיתגלה מאוחר יותר כקטסטרופה – ובזמן הפגישה הראשונית אכן חש הצד שעתיד להתחרט -משהו, אך זה משהו עמום, משהו שבמהלך השנים למד להתעלם ממנו. למה? כי זה לא תמיד התאים לאינטרסים שלו, לא תמיד היה נוח, המשיכה או הפיתוי היו חזקים מכדי שנרצה לוותר על מה שעתיד להיות.

כלומר, משהו בנו רואה את האותות, רואה את הסימנים, אך לא מבחין, או לא מיחס לזה משמעות, עובר על סדר היום. למעשה האמת מסתכלת לנו בעיניים, אך אנו (מחמת בורות, הרגל, או נוחות) לומדים להתעלם מכך.

אולי תמונה זו נראית קודרת משהו, אך כך נראים הדברים מנקודת המבט של הגוף שנזנח (לטובת המילים). וכך לא נותר לנו אלא להסתמך על מחקרים המסתמכים על ניתוח מדוקדק של שדרים בלתי מילוליים בין בני אדם, מחקרים האומרים מפורשות, כי לגוף ישנה שפה ברורה, שפה שמשותפת לכל המין האנושי, שפה שעובדת ומוסרת מסרים שנקלטים וזוכים לתגובה, (מסרים המהווים לפחות שני שליש מן הנפח והאימפקט התקשורתי והתדמיתי שלנו), אך כששואלים אנשים מה הם רואים ומה קורה בתחום מסרים שבין גוף לגוף – התשובה היא שאלה רק הזזות של תנוחה מחמת עייפות, כסא לא נוח. רובה של ההייחסות להתנהגויות תקשורתיות של הגוף הן בעיקר אוסף של סטריאוטיפים וקלישאות לא רלוונטיות. שרחוקים מפרשנות מדויקת וברורה של מה שהגוף משדר בזמן נתון.


ואז אנו מגיעים למצב, שאנשים מבוגרים צריכים ללמוד מחדש, להעיר אל התודעה, כדי להבין מה כל זה אומר. ולא רק – כפי שזה מקובל כבר כיום – לצרכי ניהול משא ומתן, בחירה של עובדים, זיהוי סימני שקר ואמת בחקירות, למכור יותר טוב, לתת שירות יותר טוב וכו' – אלא עבור החיים האישיים שלנו, כדי לבער את הבערות בנוגע למעבר של רגשות בין בני אדם. כולנו התפתחנו מאוד באשר לכשרים מילוליים המיועדים להעברה של מסרים שיכליים, כולנו הפכנו למומחים לניסוח, כולנו יודעים מה להגיד, איך להגיד, מתי להגיד. כאמור, כולנו הפנמנו היטב את המשפט: "חיים והמוות ביד הלשון", אך הכוונה ללשון המילולית, בשעה שהלשון או השפה הבלתי מילוליים היא השפה שמעבירה כתשעים אחוז מחיי התקשורת שלנו. אך זוהי שפה שנשכחה. היום היא עובדת בכח דחפים ואימפולסים מכאניים. שפת הגוף היא שפה שדוכאה, : אנו מקפיאים את איתותי הגוף, ומותירים בכך את רוב האותות שגופנו משדר אודות רגשותינו – גולמיים, לא מעובדים לא מלוטשים לא מכוונים. לא עושים כמעט מאום כדי להתאים את שפת הגוף למסר שאנו רוצים להעביר.

להתבגר ולהתפתח נפשית אומר גם לקחת אחריות על שידור של רגשות. אך אנו פיתחנו דווקא את תחום המחשבות, זה תחום מלוטש מאוד אצלנו, אך ניסוח ושידור של רגשות מפגר מאחור בפרימיטיביות מדהימה.

למה דומה מצב שפת הגוף של אדם מבוגר בימינו? למצב של ספינה ללא קברניט, מדינה ללא מנהיג. שפת הגוף שלנו עושה דברים ללא פיקוח, שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, מגיבה כשל ילד בגיל חמש, ללא האחריות והפיקוח של מבוגר. הגוף מחצין כעס, תשוקה, אכזבה וכו', אך רק באותן 5- 10% כשהמסכה הקשה של התרבות החברתית מרשה לנו. מצב זה דומה למצבו של ילד המצוי תחת משמעת נוקשה, ולמרות המשמעת – מצליחה להסתנן החוצה – השובבות, החיוניות והאימפולסיביות – של ילד. קל להתבלבל ולחשוב כי עצם קיום המסווה והשריון על שפת גופנו הטבעית – היא תוצר של בגרות בביטויי שפת הגוף. שפת הגוף שלנו נותרה בגיל חמש, היא מראה את מה שיש בילד, היא לא מעובדת, רק חבושה במסכה, מסכה תחתיה, נותרה שפת הגוף, גולמית ואינפנטילית.

למה דומה התקשורת הריגשית שלנו בהעדר בקרה ומודעות לשפת הגוף? לסופר שבמקום ללמוד לנסח משפט, להעשיר את אוצר המלים, לשלוט בדקדוק ותחביר, בבניית עלילה ובשירטוט לעומק של הדמויות – שופך על הניר מה שהוא מרגיש, ועל כן מה שיוצא היא לא יצירה ספרותית, לא כתיבה עם מסר, אלא גיבוב של שברי תחושות ורגשות כאוטיים וחסרי מטרה וייעוד. כך שפת הגוף שלנו.

או דוגמה מתחום אחר, לדרך בה אנו מתנהגים עם שפת הגוף שלנו -אדם מבוגר שנתבקש לצייר,

אך היות ולא התאמן מאז היה בן חמש, הציור יוצא כשל ילד בגיל חמש.

וכך מה שאנו כבר מצליחים להחצין בתחום הבלתי אמצעי שבין רגשות וגוף הוא לא מפותח ולא מגובש, וכשאדם אחר מנסה להבין את הגיבוב האינפנטילי הזה, אין לו את הכלים לפענח זאת;

וכך נדון עולם הרגש והנפש של כל אדם, לחיות בספק גלות, ספק כלא. שממנו קשה לצאת ואין מבקרים מבחוץ.

בקיצור, מגדל בבל לא התרחש לפני שנים רבות. מה שכתוב בתנ"ך זו כנראה נבואה על מה שקורה כאן ועכשיו.

מגדל בבל; כאן ועכשיו, בין משדר לקולט, בין ניסיון להחצין רגש ובין הנסיון להבין אותו. בין דובר למקשיב, בין גבר לאישה, בין הורה לילד. בין אדם לאדם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם,

30.5.2006


ביבליוגרפיה:
גבריאל רעם. "אמנות השיחה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2003

גבריאל רעם. "שפת גוף ותקשורת אל מילולית", הוצאת פרולוג, 1999

נילי וגבריאל רעם. "גברים ונשים מעבר למלים", ידיעות אחרונות, 2001

נילי וגבריאל רעם. "לא הכל דיבורים", הוצאת ניסן, 1991

גבריאל רעם. "משמעותן של תנוחות הגוף". ניסן, 1996

 

לרשימת הספרים המלאה:

http://simania.co.il/authordetails.php/?item_id=1149


Barsalou, L.W. (1999). Perceptual symbol systems. Behavioral and Brain Sciences, 22, 577-609.

Bermudez, J.L.(2003) Thinking Without Words. Oxford University Press.

Dretske F. (1981), Knowledge and Flow of Information, Cambridge (Mass.): MIT Press.

Dennett, D.C. (1995) The Role of Language in Intelligence in "What is Intelligence?", The Darwin College Lectures, ed. Jean Khalfa, Cambridge, Cambridge Univ. Press.

Grush, Rick (2003,forthcoming). The emulation theory of representation: motor control, imagery, and perception. Behavioral and Brain Sciences.

Wimsatt, W.C. 1986. Forms of aggregativity. In Donagan/Perovich Jr./Wedin, Human Nature and Natural Knowledge, 259—291.

 

 

התבואה המשגעת, סיפור ופרשנות.

''פעם אחת, אמר המלך לאהובו, השני למלך, כאשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל תבואה שתגדל בשנה זאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עיצה'', כלומר המלך יודע שהתבואה מסוכנת, כלומר היא תגרום לשיגעון, ומכאן שהמלך ויועצו צריכים לטכס עיצה וזה מה שהמלך שואל את היועץ החכם שלו. ועונה אם כן אותו היועץ: ''יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ''ל''. כלומר, אפשר לשמור (מן התבואה הלא מורעלת) בשביל המלך ועוד כמה פרוטקציונרים, מיוחסים – שלא יצטרכו לאכול מן התבואה שההמונים יאכלו ממנה. אך כאן עונה לו המלך: ''אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך''. כלומר, אומר המלך, אבל אם כולם יאכלו מן התבואה ויהיו משוגעים ואנחנו לא נאכל ונהיה כביכול נורמלים, הרי בעיניהם הם יהיו הנורמלים ואנחנו המשוגעים. וזה כמובן לא בא בחשבון. כמו הוא אומר לו: איזה מן עיצה אתה נותן לי הרי גם אם נאכל מן התבואה שלא תעשה אותנו משוגעים, הרי זה בעצם לא יעזור לנו וממילא אנחנו נכנס לבית המשוגעים מפני שלא נהיה נורמלים, דהיינו, לא נהיה שייכים לנורמה של הכלל. ''על כן בודאי'', מוסיף המלך, ''נצטרך לאכול גם כן מן התבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו, שנדע על כל פנים שאנו משוגעים, שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים''.


מתוך: ''ספר סיפורים נפלאים'' מאת ר' נחמן מברסלב שיצא בשנת תשל''ב. (בצירוף הערות הבהרה שלי).

———————————————————————————————————————-
ראשית כמה מלים על הסופר: ר' נחמן: רבי נחמן היה חריג ושונה ויחודי על רקע שאר הרבנים של החסידות. וצריך לזכור שהם עצמם היו חריגים על רקע היהדות האורתודוכסית, שדגלה בקיום ושמירה על הלכות ומצוות בעוד שהחסידות דיברה על דברים שונים. היא החזירה בחזרה למרכז הדיון את החוויה האישית, את המישור הסובייקטיבי. ובתוך כל זה רבי נחמן כאמור היה עדיין חריג ובמידה רבה גם מנודה. למשל במשך רב חייו הקצרים הוא הותקף על ידי אחר מראשי המתנגדים לו, אחד בשם הסבא משפולה, שבעצם נשא את נס ההתנגדות אליו.


בסיפוריו ניתן למצוא אלמנטים של פסיכולוגית מעמקים ופסיכולוגיה אקזיסטנציאלית.


ר' נחמן אהב לספר סיפורים, וכשראה כי תורתו לא ממש נקלטת, הוא בחר ב'כביש עוקף' התנגדות והתחיל לספר סיפורים.


עד כאן על נחמן ועל הסיפור של ר' נחמן.


זהו סיפור עמוק ובעל מספר ממדים. ברובד הראשון והשטחי יותר ניתן להבינו כפירוש שמחזק את זרם האנטי פסיכיאטריה, (ששניים מראשיו היו הפסכיאטרים: תומס סאס ור. ד. ליאנג). כלומר? שהשיגעון הינו יחסי ביותר, ואינו ניתן להגדרה חד משמעית, אלא שהוא הוא מה שהממסד בזמן נתון מגדיר כשיגעון והוא מגדיר זאת כך בגלל שהוא מהווה חריגה מנורמה מקובלת. כלומר סיפור זה מתקיף למעשה את הראיה הרגילה המרובעת של מה זה אומר להיות אדם מהוגן ואומר שיגעון אינו משהו מעורער בנפשו של אדם, אלא חריגה מנורמה חברתית.


ועל כן אי אכילה מן התבואה החדשה – לא תעזור למלך וליועצו כלל והמעמד הפסיכיאטרי של המלך והשרים יקבע ממילא לא על פי בחנים מהותיים ולא על פי כללי הרפואה אלא בהתאם לחריגה מן הנורמה הכללית.


ברמה שמעל לזו קיים משהו שהוא מעבר למשמעות האנטיפסיכיאטרית, ברמה מדובר על כך שאנו מסתכלים על עצמנו כאילו אנחנו שפויים, ואילו ר' נחמן רוצה שנסתכל על עצמנו אחרת. אנחנו קוראים את הסיפור כאילו לפני האכילה מן התבואה, כי אנו רואים עצמנו כשפויים כאנשים בעלי תבונה בעלי שכל ישר ובריא, אך ר' נחמן בא ואומר כי טעות בידינו; אנחנו כבר אכלנו מן התבואה, תסתכל במצח ותראה את הסימן שאומר שאתה בעצם משוגע. לשון אחר, המשל של התבואה בא ללמד אותנו כי במידה מסוימת אנחנו משוגעים, ומה זה להיות משוגע? משוגע זה אדם שחי בעולם לא ריאלי, עולם בעל מציאות משלו שאיננה מתאימה לאמות מידה אובייקטיביות, (המשוגע חי בעולם סובייקטיבי שהוא יצר לעצמו). ועל כן מכיון שכולם מתנהגים בצורה מסוימת – המשוגע נראה יוצא דופן. אך הסיפור מנסה להראות לנו שכולם חיים באיזשהו עולם סובייקטיבי, באיזשהו עולם משל עצמם, דהיינו יש כאן תיזה שאומרת כי העולם –כפי שאנו תופסים אותו – הוא עולם של תדמית, או אפילו של תרמית, כלומר זה עולם של תופעות, ושהעולם שאנו מסתכלים בו איננו העולם האמיתי.


כלומר, המסר של הסיפור הוא; שאיננו רואים את העולם, העולם איננו כפי שהוא נראה, העולם נתון מאחורי צעיף של תדמית. זהו עולם שיש בו הסתרה, הסתרה של העולם האמיתי.


רעיון ההסתרה הוא אחד הרעיונות הבסיסיים של המחשבה החסידית. זהו רעיון של הבעל שם טוב כפי שהוא מובא על ידי תלמידו ר' יעקב יוסף.


והנה בא ר' נחמן ואומר שלמרות ההסתרה אפשר לגלות משהו ממנה, והכיצד? ובכן כשאנו מסתכלים על הסימן שבמצח ואנו אומרים לעצמנו שאנו משוגעים – אנו בעצם מודים בפני עצמנו שאיננו רואים את העולם האמיתי, אנו מבינים שהעולם אינו כפי שאנו רואים אותו.


והיכולת הזו לדעת שאנו חיים בתרמית וכי העולם האמיתי מוסתר מעינינו מאוד לא אהוב על האינטלקט, על השכל הישר והרציונלי, זה שאוהב לגעת בחפצים ולדעת שהם מוצקים, לדעת שהעולם הוא מה שנראה.


ולמה הדבר דומה? לאדם השרוי בחלום בלהות, והוא מבין שהוא בחלום והוא רוצה להתעורר ואינו יכול. להסתכל על הסימן במצח שלי או במצח של האחר, או להסתכל בראי זה להבין שאנו נמצאים בתוך החלום, אבל זה עדיין לא מבטיח שאנו יכולים להתעורר ממנו, כי עדיין התדמית של העולם (עם כל הסבל הכרוך בה) היא עבורנו הריאליות עצמה.


בסיפור הזה אין בכלל התייחסות לאפשרות של להתעורר מן החלום; בסיפור הם נידונים לשיגעון ללא מוצא, והנחמה פורתא היחידה היא סוד הסימן; אנו יכולים להגיע להבנה שאנו משוגעים, אמנם הבנה זו לא עוזרת לנו להינצל ממצב זה, אך לפחות אנו יכולים לדעת שאנחנו שם. (כלומר, זה שהמשקר יודע שהוא משקר לעצמו, לא עושה אותו לדובר אמת, אך אין ספק שהוא במצב יותר טוב ממשקר שמאמין לשקרים של עצמו, הוא נמצא במודעות חלקית, מודעות שהיא קללה, לדעת שאתה לא יודע עדיין לא שם אותך במצב שאתה יודע. פתגם ערבי עתיק אומר יש 4 סוגי בני אדם, אלה שלא יודעים שהם לא יודעים, אלה שיודעים שהם לא יודעים, אלה שלא יודעים שהם יודעים, ואלה שיודעים שהם יודעים).


עד כאן לגבי הידיעה שאני משוגע, שאיני חי בעולם האמיתי. זו ידיעה עם הרבה כאב; להגיע להר נבו, לראות את הארץ המובטחת ולדעת שלא תגיע לשם. וכמובן שכל קורא ואדם רוצה לדעת,


האם זה הדרגה העליונה ביותר שניתן להגיע אליה? לדעת שאנו חיים בעולם של תדמיות, ולדעת


שלעולם לא תפגוש את המציאות שמתחת לצעיף האשליה. האם ניתן בכלל לצאת מן האשליה?


או שיש רגעים של שפיות וערנות; הזדמנויות יוצאות דופן שבהן אנו יכולים לצאת כאילו מתוך עצמנו ולראות את העולם אחרת.


ובכן כאן אנו מגיעים לרעיון של האלכימיה שמדבר על קפיצה קוואנטית של ההוויה. גורדייף מדבר על שינוי מצב תודעה, שינוי ממצב של אדם ישן לזו של אדם ער. קרלוס קאסטנדה מדבר על מציאות אחרת, שאולי ניתן להגיע אליה בעזרת מסקאלין, או הדרכה של דון חואן. ובחסידות המיסטית (זו של המגיד) קיים רעיון שעל ידי דבקות (מצב מסוים של הנפש) – האדם מסוגל לשנות את תודעתו, זה מה שעושה את הצדיק לצדיק. בשפה קבלית אפשר להגיד שזו האפשרות שלו לעזוב את היש ולחזור אל האין. מה משמע? משמע של המצב הזה זה להסתכל על העולם לא מתוך המשקפיים הרגילות אלא לשנות את התודעה ולראות את העולם בצורה שונה לחלוטין. ואכן גדולי החסידות ראו את העולם כחלום, וכמו שניתן להתעורר מן החלום למציאות, כך גם ניתן להתעורר מן המציאות האשלייתית, התדמית, 'המשוגעת' – אל תוך מציאות אמיתית, שפוייה…


כלומר, מדובר כאן על כך שאנו חיים בעולם של תרמית, ומדוע תרמית? כי קיים עולם אחר, מעבר לעולם שאנו רואים אותו. ואנו חיים בעולם אחר כי המשקפיים שלנו אינן נכונות. ואילו היינו יכולים להחליף משקפיים, לתקן את העיניים… דהיינו לתקן את התפיסה שלנו את העולם – היינו יכולים לראות את העולם באופן שונה. העולם הוא אלוהי אך אנו רואים מפלצות כי איננו רואים את העולם במלא אמיתותו.


הרע שבעולם הוא תוצאה של איך שאנו רואים את העולם, אילו היינו יכולים לראות את המציאות אחרת, היינו רואים וחווים עולם אחר. האקט של הדבקות בחסידות, האקט שבו הר' מצליח לצאת מן העולם, צאת הנשמה וכו' זו החוויה המיסטית שמאפשרת לראות את העולם כפי שהוא באמת.


עמדה זו של ר' נחמן היא כה רדיקלית, שאפילו בחסידות קיבלו אותה בצורה מוגבלת, אך זו הדרך היחידה בה ניתן להבין את הטרגדיה של ההיסטוריה האנושית והאישית של כל אחד מאיתנו.


הסיפור כמובן הוא של ר' נחמן מברסלב, הפרשנות של גבריאל רעם. (מבוסס על הרצאה של פרופ' שלום רוזנברג, על ר' נחמן מברסלב, באוניברסיטה משודרת בגלי צ''הל, 1998