ארכיון הקטגוריה: רגשות.

אהבה ואכפתיות בזמן משבר

איכויות שהן נדירות וחסרות מאוד בין בני אדם הם: אכפתיות, חמלה, חום אנושי ואהבה.

לא משנה איזה משבר או באיזה טראומה מוצא עצמו אדם לפתע בחייו – אם הוא מוקף במספר אנשים המחבקים אותו באהבה ואכפתיות – הוא יתגבר וישרוד.

והמשבר או קריסה של אדם קרוב (בין אם זה פיסי, פסיכולוגי, מנטלי או כל תחום אחר) – מבחן בנוסח נייר לקמוס לגבי אהבתם והמחויבות של החמלה והאכפתיות שלהם.

המשבר אמור לגרום להתלקחות ולבעירה מוגברת של האהבה ומחויבותם לאכפתיות ודאגה.

כשאדם קרוב נמצא בצומת קשה, קרוביו ילכו באחת משני דרכים קיצוניות; התרחקות והתעלמות ממנו. או הגברה והתעצמות של האהבה וכו", זו נקודת מפנה.

אם המשבר פוגש אהבה מתמודדת – היחסים מתחזקים, אך אם המשבר פוגש ניכור – היחסים יסבלו מנזק קשה.

למעשה, אם אדם מחובר לנפשו, שאז יהיו לו אנושיות ואכפתיות אנושית כלפי כל יצור אנוש – אזי אם הוא פוגש אדם קורב במשבר – החמלה והאכפתיות אמורים להיות שם באופן טבעי, גם ללא אהבה ואכפתיות אישיים.

אך לנטוש נפש קרובה בדיוק בזמן שהיא יותר זקוקה לאהבה וחמלה הוא אנטי-אנושי.

. הערה: למעשה אהבה וחמלה בעת משבר של האחר מופיעות אצל חיות, בעיקר פילים:

An Elephant Parade | Kapama Blog

https://explorer.theday.co.uk/stories/elephants-try-to-help-each-other-like-humans-explorer

https://www.sciencedaily.com/releases/2014/02/140218101020.htm

https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC3932735/

https://tinyurl.com/hnuvpdvk

https://www.nationalgeographic.com/animals/article/140218-asian-elephants-empathy-animals-science-behavior

שאלות עצמיות למעבר ממעורבות רגשית למצב תודעה.

אדם ששרוי במעורבות רגשית,  בעצם לכוד בתוך מערבולת, מעין שיבולת בים, שהוא לא יכול להיחלץ ממנה. יש לו חלק כואב ברגשותיו והוא כל הזמן צריך להלום בו. ושוב הוא יורד על עצמו, באותו קטע שמכווץ את הדימוי העצמי שלו, ואז זה יוצר אפקט דומינו לגבי חלקים אחרים לא טובים כביכול באישיותו, והוא שוטף עצמו בשירותים שלו עצמו.

המאפיין למצב זה הם שאלות כביכול, שהמעורב רגשית שואל את עצמו. ולא יכול להפסיק בהן.

שאלות שמקבעות אותך בתוך מצב המעורבות הרגשית:

  • למה זה קורה לי?
  • למה אני כזה?

אני לא בסדר, לא שווה.-

–   מתי אני אלמד? –

מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי? מה דפוק אצלי?-

– מה יהיה איתי?

– למה אני תמיד מפשל?

למה אני לא כמו כולם? –

אלה שאלות הרסניות, שכולאות את המעורב רגשית בתוך עצמו, ושמות אותו על נתיב של הרס עצמי.

ואז האדם כל הזמן חוזר אל המקום, המצב, שגרם למעורבות הרגשית. כמו תקליט שרוט, כמו ציפור שמנקרת בתוך הראש. כמו לשון שכל הזמן חוזרת לחפור בחור בשן. הוא אולי רוצה להפסיק אבל הלשון כל הזמן הולכת לשם. כמו פצע שאתה לא יכול להפסיק לחטט בו, אפילו שזה כואב.

החפירה היא מאפיין של מעורבות רגשית. כל עוד הלשון חופרת – האדם עדיין בפנים.

יש להעביר את מרכז הכובד מן המצב הרגשי – למצב תודעה. כי כשאתה במצב תודעה המתקפה הרטובה והפרועה שמתנהלת עליך מכיוון משברי הרגש – לא יכולה להשיג אותך, כי אתה כבר מצוי בממד היבש והמוגן של התודעה. אתה אולי חש את זה מעבר לקיר אבל זה כבר לא נוגע לך, ברגע שהתאהבת בחוכמה ובתובנה שמאחרי מה שקורה, אתה כבר לא קורבן של מה שקורה.

ועל כן חשוב וכדאי לשאול עצמך שאלות חליפיות לשאלות שמקבעות אותך במצב הרגשי האובססיבי הזה. אפשר להגיד שאלה 'שאלות טובות'. והמטרה ב'שאלות הטובות' הללו –  היא להעביר את המיקוד משאלות 'פסיכולוגיות' לשאלות תודעתיות.

הניסיון להבין אינו המטרה, המטרה היא לצאת מהמעורבות הרגשית. הניסיון לדעת ולהבין הוא כלי ליציאה מן המעורבות הרגשית. כי ברגע שהצלחת להתעניין יותר בסיבות ובמניעים, אתה כבר מצוי ברמה תודעתית. ואז אתה מחוץ לכוח ההשפעה של המעורבות הרגשית.

שאלות שמעבירות ממעורבות רגשית למצב תודעה:

1. מה קורה בי עכשיו מבחינה רגשית? (מה אני בדיוק מרגיש? מה העוצמה של מה שאני מרגיש? איך זה מרגיש? כמו מה? למה ניתן לדמות את זה?)

2. מהם הכוחות , מאחורי הקלעים שמשחקים בסיטואציה הזאת? (למה אני מרגיש כך? מה הביא אותי להרגיש כך? מה מאחורי הסיבה למצב הרגשי הנוכחי שלי? למה כל כך אכפת לי? מה הייתי מוציא מן הסיבות ועדיין היה אכפת לי? מה שורש הסיבה לתגובה החריפה הזו שלי?).

3. מה החוקים ששולטים על המצב הזה?

4. מה בעצם האינטרס הסמוי שלי להתנהג בצורה כזאת?

5. מה בעצם קורה כאן מתחת לפני השטח?

6. מה באמת אני רוצה בסיטואציה הזאת?

7. מה התבנית שחוזרת על עצמה בסיטואציה הזאת? איך אני מגיב ? האם אני יורד על עצמי?

איך אני יורד על עצמי? מה אני מעולל לעצמי?

אלה אינן  שאלות על מנת לקבל תשובות, אלא עצם השאלות מרחיבות את התודעה ביחס למצב הרגשי.  אלה שאלות שבאות ליצור מרחק, פרספקטיבה. הן מצויות מחוץ לכלא הרגשי ההומה שבו אתה כלוא עכשיו.

השאלות שלמעלה הן שאלות טובות, הן נועדו  להוציא את המעורב רגשית  מן המצב הרגשי הזה (עיין בדף ששלחתי שנקרא: 'מעורבות רגשית') ולהעביר אותו למצב תודעה. ברגע שהוא מצליח להתמסר להבנת האמת של מה שקורה, הוא  כבר לא קורבן של המתקפה הרגשית הזו שבה הוא תוקף את עצמו.

השאלות התודעתיות הללו נועדו לאפשר לו להימלט מן הדומיננטיות והאובססיביות ההיסטרית הזאת.

ועם זאת צריך לזכור כי למעורבות רגשית יש תמיד תאריך תפוגה. וגם בלי השאלות הללו, זה יעבור מתי שהוא. אבל ייקח הרבה זמן. ובינתיים אתה מחוץ לזרימת החיים, והכי גרוע, כל עוד אתה במצב מעורבות רגשית, אתה הורס את מה שנבנה מאז המעורבות הרגשית האחרונה.

גבריאל רעם

(כדאי לשאת דף זה איתכם, כדי שתשלפו אותו ברגע שהמעורבות הרגשית הבאה תשיג אתכם).

(דף זה הוא רלוונטי יחד עם הדף שכתבתי שנקרא פשוט: 'מעורבות רגשית).

מעורבות רגשית כללי

מעורבות רגשית א

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

מעורבות אישית ב'

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

קטעים שונים על מעורבות רגשית

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

*

 מעורבות רגשית ואותנטיות.

לאורך כל החיבורים עד כה, הודגשה החשיבות של מעורבות רגשית. זהו נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו והפעם ברצוני לגשת אליו מן הכיוון של אותנטיות. דהיינו, מה הקשר בין היכולת של האדם להיות אמיתי לעצמו ובין מעורבות רגשית? 

ובכן, הקשר בין שניהם הוא בכך שמעורבות רגשית כמובן, מגבילה את יכולתו של האדם להיות הוא עצמו. וזאת מכיוון שהמהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ונשלטים על ידי כאב רגשי ומעורבות רגשית.

אדם יכול לדבר על נושא נעלה וכל כולו בוער באש הנושא עליו הוא מדבר, אך מספיק שהשני פולט שם של אישה שהכאיבה לו רגשית לפני זמן מה, והאש הזו נכבית בן רגע, כי הכאב הרגשי מולך.

כל עוד האדם קורבן וסובייקט לכאב רגשי שנגרם בגלל מעורבות רגשית – אין מה לדבר על חיים אותנטיים או רוחניים, אחד מהם או שניהם ביחד.

כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות רגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות רגשית היא אויב אכזר, חסר רחמים, וכשאדם חי בשכנות עם מעורבות רגשית, עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להיגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו – הוא ימשיך להיות בן ערובה של האגו שלו.

אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי. הנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם, זהו המחיר שעליו לשלם על היותו שם והפתרון היחיד הוא לא לתת לעצמך ללכת לאיבוד במערבולת הרגשית הבאה. למשל אם הולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב – אז לא לתת לעצמך להתמכר לכאב ולחוש רחמים עצמיים. אלא פשוט לעצור ולומר לעצמך, 'פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים' ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון של האמת הלא אישית. זה איזשהו מחנה אימונים שעל היצור הרגשי להעביר את עצמו, אחרת אין מה לדבר על כלום, הוא במחנה מעצר כשהסוהרים הם הרגשות שלו.

עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת – כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הרגשית יעבור ובזה הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו. בכל אופן, אפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל רצונו לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: "נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולא ליפול תחת זה" – קבלה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.

כשזה מתחיל לקרות – הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים רק או בעיקר מחוסר רצון להרגיש חרא  – מה שקורה ששוקעים עמוק יותר בתוכו. ואדם שקוע בביצת המעורבות הרגשית כדרך חיים – תמיד יחסום  את האחרים אם הוא יחוש שהם עומדים לחבר אותו לכאב הרגשי שלו. וככל שאותו הפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר, כך – הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר.

בדרך כלל לכל אחד מאיתנו יש יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אנו תמיד נבוא, כביכול, ממניעים נאצלים, אך מה ששולט מאחור ומלמטה – הם אותם אינטרסים רגשיים ילדותיים.

במקום לחשוב שעכשיו למדנו ועכשיו לא ניכנס למעורבות רגשית איומה בגלל שמישהו אמר משהו עלינו, עלינו לנסות ולהכין את עצמנו באופן מודע ככל שאפשר, לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר – שזה עומד ועלול לקרות (המעורבות הרגשית).

חשוב להודות בזמן המעורבות הרגשית – שזה קורה. וזה הדבר הקשה מכל. בדרך כלל יש הדחקה, הכחשה,  מה שמעצים את האפקט שלה. אבל אם יש יכולת להודות שהנה זה קרה שוב, יש בזה מעין סוג של דרכון חלקי למצב תודעה שאינו קורבן אוטומטי למעורבות הרגשית הבאה.

כל עניין העבודה העצמית בעניין, מאוד דומה לאדם שעושה מסלול מכשולים בטירונות, או עובד על מכשירים בחדר כושר – בהתחלה הוא חש כאבים בכל הגוף, הוא חש חלש, ולא מסוגל והוא שונא את עצמו. אך זו הדרך להגיע למצב שבו שריריו וכושרו הגופני יגיעו לרמה אליה הוא שואף להגיע. אם לא יתמודד עם הכאב והחולשה, לעולם לא יגיע לרמה גבוהה יותר.                  

————————————————-

הערה:

ההבדל בין מעורבות רגשית להזדהות רגשית הוא שהראשון הוא חלקי בעוד שהשני הרמטי וטוטלי.

במעורבות רגשית האדם מחובר לרגש אובססיבי, בהזדהות הוא אחד איתו.

זה כמו ההבדל בין תערובת (מעורבות רגשית) ותרכובת (הזדהות רגשית) – בכימיה.

בהזדהות המזדהה הופך לחלק מן הדבר עמו הוא מזדהה, במעורבות יש עוד תקווה.

מעורבות רגשית 2

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

תמלול מתוך פגישה:


  1. מעורבות רגשית.

ג: אני רוצה להגיד שמבחינתי יש קשר ישיר בין עוצמת המעורבות הרגשית לבין המשך שלה. כלומר קשה לקבל שהייתה מעורבות רגשית חזקה מאוד שהמשך שלה היה קצר. בדרך כלל זה לא הולך ככה.  בדרך כלל ככול שזה חזק יותר כך זה ארוך יותר. דומה למחלות;  אם אתה מאוד חולה זה בדרך כלל לוקח יותר זמן להבריא מאשר מחלה רגילה.

הנקודה היא שמה שמכניס אדם למעורבות רגשית, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, אלא המצב הפנימי של זה שנשאב לתוך המעורבות רגשית. כדי להכנס לזה אתה צריך להיות במצב שאתה מוצף מבחינה רגשית, מחלים מפגיעה רגשית כלשהי, או נמצא בחוסר יציבות רגשית. ואז אתה ניכנס למעורבות רגשית. והייתי מדמה זאת לאדי דלק כשאתה מביא גפרור – זה נידלק.

. מעורבות רגשית 3

באיזה שהוא מקום כשאתה במעורבות רגשית הדימוי העצמי שלך נמצא בשפל המדרגה. אתה תמיד רואה את עצמך גרוע. ומה שיפה הוא שברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחר המעורבות הרגשית , היא ממש כמו מזג אויר. היא לא משאירה כלום.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, כשאתה בחוץ, כאילו זה לא קרה. כשאתה נמצא במזג אויר קודר נראה לך שכל העולם אבוד, ברגע שאתה יוצא ממנו כלום לא קרה.

מעורבות רגשית זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך ואתה נמצא בכלא רגשי, אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה רואה את הכל שחור. זוית הראיה שלך על העולם היא זוית ראיה של אדם שלכוד בתא של חרא. זה לא מצב מהותי, אלא מה שקורה לך באופן רגשי , זה לא מצב אמיתי .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. ההבדל בין להרגיש חרא לבין מעורבות רגשית זה שמעורבות רגשית זה דבר הרבה יותר אקוטי, הרמטי וטוטלי. זה מעין כלא מהודק שלא מאפשר לך לנשום. 

כשאתה רק מרגיש חרא, אתה יכול להרגיש חרא אך יחד עם זה יש עולם. במעורבות רגשית אין עולם. אתה כל כולך מעורבות רגשית אחת גדולה . כל העולם זה הכאב שלך באותו הרגע.

הכל מצטמצם לאותה נק זעירה שבה אתה כואב את הכאב שלך, הכאב שלך הוא הכל.

רואי נכנס למעורבות רגשית, הצלחתי להראות לו בעדינות היכן הוא נתקע והוא הצליח לצאת מן המעורבות הרגשית שלו. אך לבד  מאוד קשה לצאת מזה.

רוב האנשים שנמצאים במעורבות רגשית ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה (שלך, בדרך כלל, לא שלהם) על כך שהם ממש לא במעורבות רגשית. אנשים לא מודעים לזה שהם במעורבות רגשית.  אחת הבעיות הגדולות ביותר ביחס לזה היא להיות מודע לזה שאתה במעורבות רגשית.

כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

שני חצאי הפנים

כשנו מתבוננים בתצלום פניו של אדם אנו חושבים שאנו רואים פנים רגילות, אך לרוב אנו מתבוננים בעיוות, אך עיוות כה עדין, שבמבט ראשון לא ניתן לעמוד עליו. למעשה כמעט כל פנים מחולקות לשניים, ואף צד לא ממש דומה לצד השני. ופנים של אדם אחד שונות משל רעהו במידת הא-סימטריה שבין צד פנים שמאל לצד פנים ימין. 

איך אפשר לגלות זאת? ובכן ניתן לקחת תמונת פנים של כל אדם, לצלם אותה בשני עותקים.  לקפל את שתי התמונות  לאורך באמצע ולחבר את שני חצאי שמאל בשתי התמונות, ואז לחבר את שני חצאי ימין. מה שנקבל זה שלוש תמונות של אותו אדם, באחת זה נורמלי, אך בשתי האחרות, אנו רואים רק צד אחד של פניו כפול שניים. וכך נקבל שלושה פרצופים שונים…

דרך מהירה לעשות זאת, היא לשים ראי קטן ניצב לתצלום שמראה את חזית התמונה. כשמבטים לתוך הראי ניתן ליצור תמונת פנים שלמה מתוך שיקוף של כל צד.

ובכן מה שניתן ללמוד מתרגיל זה הוא שלמרות שלחלק מן האנשים פנים סימטריות, לרובנו פנים אסימטריות לגמרי. מה שאומר שכל צד של פנינו יכול לשדר רגשות שונים בו זמנית! 

החיבור של חצאי הפנים יוצר אפקט מצחיק. אמנם ניתן לזהות את האנשים המצולמים, פניהם (בצדדים) משדרות רגשות מוגזמים, כמו רוגז, חשד, או אושר, ולעיתים מבט מרוקן לגמרי. 

אך מדוע שני הצדדים של אותם הפנים כה שונים זה מזה?

ובכן, ברמת המשמעות, מדובר כאן על תופעה מעניינת מאוד, שאנשים לא מעטים לא מודעים לה. למעשה כל אחד מאיתנו הוא שני בני אדם… כולנו סכיזואידים. והכוונה לא מבחינה פסיכולוגית, אלא מבחינה מנטלית. החשיבה שלנו מפוצלת לשתי ישויות שונות. 

 הראשון שחקר את הנושא ברצינות היה רוג'ר ספרי  Roger Sperry שקיבל על כך פרס נובל רק ב1981 הוא גילה כי  המוח אינו שונה מיתר האנטומיה שלנו והוא מורכב משני חצאים, אונה ימנית ואונה שמאלית. ישנה הפרדה בני החצאים, והם מחוברים רק על ידי כבל של עצבים שנקרא הקורפוס קולסיאום. corpus collosum

חיבור זה די דומה לחיבור של כבל שמחבר שני מחשבים שונים.

צד ימין של הגוף מחובר לצד שמאל של המוח ולהיפך.ולא רק מה שמתחת לצואר, אף העיניים מקבלות פקודות מן המוח הנגדי. כך שצד פנים שמאל מגיב ומושפע מן הצד הימני של המוח ולהיפך. כך שאנשים שצד ימין של פניהם מפותח, רחב ומודגש יותר, בהכרח הם אנשים שמשתמשים יותר בצד שמאל של מוחם. 

רוג'ר ספרי גילה כי הצד הימני של המוח הוא היותר רוחני, נפשי, הומני, יצירתי ואומנותי, והוא מופלה לרעה לטובת הצד השמאלי של המוח, שהוא הצד השליט אצל תשע עשיריות מכל בני האדם, צד זה אחראי על המדע, על החשיבה הרציונלית, על אותיות, מספרים ומדידות, כפי שהוא כותב בקטע שפורסם עוד לפני שקיבל את פרס הנובל:   

“The main theme to emerge… is that there appear to be two modes of thinking, verbal and nonverbal, represented rather separately in left and right hemispheres respectively and that our education system, as well as science in general, tends to neglect the nonverbal form of intellect. What it comes down to is that modern society discriminates against the right hemisphere”. 

-Roger Sperry (1973)

ובכן, כפי שראינו עד כה לרוב האנשים ישנה אסימטריה כזו או אחרת, לאחרים ישנה פחות א-סימטריה, אך לאחרים (לרב) ישנה אסימטריה כלשהי, (שהולכת וגוברת עם חלוף השנים). אך מה לגבי אנשים שיש להם אסימטריה בולטת ביותר, כמו אצל ניכסון למשל? ובכן ראשית הנה תוצאות של מחקר בנושא, לפי מחקר שהתפרסם ב Journal of Personality and Social Psycholology, ב 1997 Feb;72(2):456-66 על ידי  Shackelford TK, Larsen RJ                                                                      מן המחלקה לפסיכולוגיה באונ. מישיגן מתברר  כי אסימטריה יכולה להגרם על ידי גורמים סביבתיים וגנטיים וכמעט תמיד היא מצביעה על מחלה או פגם כלשהו, ידוע שבמשחק החיזור בעלי חיים יעדיפו כאלה שהם יותר סימטריים. החוקרים . K. Grammer and R. Thornhill
מצאו ב 1994 כי ישנו קשר ישיר בין אסימטריה בפנים למצב בריאות לקוי. וגם מצב פסיכולוגי, רגשי לקוי או בעייתי..
 

הנקודה המעניינת כאן היא שככל שבני אדם סובלים יותר מבעיה רגשית או פסיכולוגית, כך האסימטריה גדלה ככל שהם מביעים הבעות רגשיות יותר. אך כמובן שאצל אנשים מאוזנים יותר רגשית אמור להיות פחות שוני בין שני חלקי הפנים בשעת הבעה של רגשות.

תיפקודי צד שמאל של המח
 
משתמש בהגיון 
רואה את הפרטים
 שליטה של העובדות היבשותשפת המלים.הווה ועבר

מתמטיקה ומדע

 
תפקודי צד ימין של המח
 
משתמש ברגש ואינטואיציה'רואה' את כל התמונה.
שליטה של הדמיון היוצרשפה של תמונות וסמלים

עבר ועתידדת ופילוסופיה 

 

בתקופתנו לרוב האנשים צד שמאל של המוח מפותח יותר. וזה מסביר את אופי החברה בה אנו חיים, חברה הנשלטת על ידי האונה השמאלית של המוח. 

אך כמובן מה שחשוב זה שיהיה איזון ביניהם והם יתקשרו, אך כאמור, אצל רוב האנשים האיזון והתקשורת בין האונות אינה במיוחד מפותחת. ולפי תיאוריות מסוימות זה עלול לפגום ביכולת הלמידה וההבנה של אותם אנשים. 

מחקרים בנושא מעלים כי רוב הילדים מפעילים את הצד הימני של המוח לפני שהם מגיעים לבית הספר, וזו כמובן עדיין התקופה היצירתית שלהם. אך עם תחילת הלימודים הם פוגשים מערכת חינוך ששמה דגש בעיקר על כושרות של האונה השמאלית. בבית הספר פוחת מספרם של היצירתיים לעשרה אחוז מבוגרים, ישארו רק שני אחוזים מהם שמפעילים את האונה הימנית ועל כן יפעלו ויחשבו בצורה יצירתית. 

ניתן להגיד כי המוח השמאלי כלל לא מבין את המוח הימני ולא מעריך כלל את התובנות שבאות ממנו. ולעיתים יש גם ויכוח בין שני החלקים, מה שמסביר חלק מן הבלאגן שיש לרובנו בראש…ובויכוח הזה מותר להגיד כי הצד השמאלי של המוח מנצח תמיד, אבל תמיד.

המוח לא עובד ביחד, לא עובד בהרמוניה, כל שאנו יכולים לעשות, זה לעבור מצד אחד לצד אחר, אך לא יודעים לרוב להפעיל אותם בו זמנית. וזה גורם לרמת מודעות נמוכה. לקליטה של המציאות כשהיא רק אמוציונלית או רק עובדתית, ועל כן נטולת ממד של עומק.

אנשים בעלי רמת תודעה גבוהה ויכולת הבנה יוצאת דופן, בדרך כלל הם אנשים שמצליחים לסנכרן בין שתי האונות ולהגיע עמם למצב כלשהו של סינרגיה. 

הבעות הפנים שלנו הן תוצר של השפעת המוח על העור והשרירים של הפנים. וכך שרירי הפנים שלנו מחולקים לשני חלקים, כל אחד נשלט על ידי הצד הנגדי של המוח. 

וכך, כשאנו באים להתבונן בפניו של אדם, עלינו לשאול עצמנו איזה צד של פניו יותר דומיננטי? איזה רגשות מבוטאים על ידי כל צד? במקרים לא מעטים ניתן לראות בצד אחד של הפנים אישיות מנוגדת וקוטבית לצד השני. אך במקרים אחרים, למשל אצל הנסיכה דיאנה אין הבדל גדול כל כך בהבעות של שני הצדדים. 

ננסי רייגן:

הפנים המקוריות של ננסי רייגן

שני חלקי צד שמאל של פניה 

     שני חצאי צד ימין ננסי רייגן

מה שזה אומר לגביה הוא שהצד השמאלי של מוחה הרבה פחות פעיל מן הצד הימני. הצד הימני של פניה המופעל על ידי צד שמאל של המוח, שהוא הצד האנליטי והרציונלי, הרבה פחות מפותח מן הצד השמאלי של פניה, שנשלט על ידי הצד הימני של המוח. מה שאומר שלננסי הייתה אולי אינטואיציה מצויינת ודימיון עשיר, אך בכל הנוגע להגיון הקר, זה לא היה כנראה הצד החזק שלה. 

אך מה עם בעלה? האם ניגודים משלימים? ועוד איך. 

רונלד רייגן: 

שני חצאי פניו השמאליים, כפול שניים

                                  הפנים השלמות                                   שני חצאי הצד הימני של פניו

מה שזה אומר לגביו הוא שמוחו השמאלי הרבה יותר חזק מן הימני, וזה מתבטא בצד פניו הימני שהוא הרבה יותר מלא בשר, חזק ומודגש. מעניין גם שצד פניו השמאלי גם יותר חיוור, כלומר המוח מזרים לשם הרבה פחות דם. כך שזה אדם מחושב מאוד, קר מאוד, וכל ההבעה הרגישה שהוא הפגין הייתה כנראה פרי של שיקול קר. ומבחינה זו הוא מהווה ניגוד חריף והשלמה קוטבית לאשתו. עבור המתבונן, התמונה בצד שמאל שלך מייצגת את האונה השמאלית של המוח, בעוד התמונה בצד ימין שלך מייצגת את האונה הימנית. כך למשל בתמונה של הפושע למטה, צד ימין של המוח שלו הרבה יותר מפותח מן הצד השמאלי. 

כשמתבוננים בתמונות הללו, צריך לזכור כי התמונה בצד השמאלי הקיצוני מייצגים את הצד השמאלי שהוא בדרך כלל הצד הדומיננטי של המוח.   בצד שמאל תמונה של קלינטון שבה שני חצאי המוח השמאלי מחוברים, באמצע הוא מצולם נורמלי, בצד ימין שתי האונות הימניות מחוברות (כלומר, שני חצאי פנים שמאל ביחד).    .מוניקה לוינסקי, באמצע  נורמלי, בצד שמאל שני חצאי פנים ימין מחוברים יחדיו. באמצע, מוניקה נורמלי, בצד ימין שני חצאי פנים ימניים מחוברים להם יחדיו.    President Kennedy's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. הנשיא קנדי, בצד שמאל שני חצאי צד ימין של פניו. באמצע פניו הרגילות. ובצד ימין אנו רואים את שני חצאי פניו הימניים מחוברים ביחד.   Princess Diana's Left Brain, Normal, and Right Brain composites.הנסיכה דיאנה, בצד שמאל שני חצאי מוח שמאל, באמצע נורמלי, ובצד ימין שני חצאי מוח ימין מחוברים.    Adolph Hitler's Left Brain, Normal, and Right Brain composites. אדולף היטלר, מוח שמאלי, נורמלי, ושני חצאי מוח ימין מחוברים.   

אסימטריה בפנים של ניקסון

רואים שהוא עצוב, מפוחד ומודאג. הוא אמנם מנופף בידו הימנית, אז זהו נינפוף שהוא אמנם צייתני אך הוא בהחלט חלקי וביישני.

ועתה הבה נביט בניקסון בהיותו מבוגר, זה צילום הופיע על השער של הניו יורק טיימס בשנת 1972. הצילום נחצה לשניים, כדי לאפשר התבוננות בשני חלקי הפנים. 

הצד השמאלי של הפנים (בצד הימני של המתבונן) מראה התחלת חיוך מעושה, אך הצד השני מודכא ועצוב; זוית הפה פונה כלפי מטה. ואם נתבונן שוב בפני התינוק, אזי נראה כי שצד פניו הימני מראה ריסון ואילו צידו השמאלי של התינוק מנסה להראות קשר חברתי (בידו השמאלית). 

כלומר, כבר בהיותו תינוק הייתה האסימטריה הזו, מה פשר הדבר? אולי בבסיס אישיותו קיים קונפליקט ריגשי חזק? מצד אחד חשדנות כלפי בני אדם (פרשת האזנות הסתר בווטרגייט) ומצד שני ניסיון כושל ליצור עמם קשר? (ידוע שניכסון היה אדם סגור מאוד, סומך רק על עצמו ומקיף עצמו באנשים כמוהו). 

כלומר מה שנאמר כאן הוא שאצל ניכסון קיימת אסימטריה קיצונית, שיכולה להעיד על אסימטריה דומה בנפשו, אדם שמציג צד אחד של עצמו (נשיא מסור ומבריק) אך הצד השני מכשיל את הצד הראשון (פרשת ההאזנות הכושלת בווטרגייט). יש כאן שניות שגורמת לצד אחד של אישיותו להתנגש בצד השני, כלומר מלחמה, ובמלחמה כמו במלחמה אין מנצחים, רק מפסידים. 

מאיזה ניכסון נקנה מכונית משומשת? 

פני ניקסון לשמאל ומשמאל, בצד שמאל המרוחק. התמונה במרכז היא הנורמלית, והמקורית. והחיבור של שני חלקי פניו הימניים של ניקסון נמצא בצד ימין.

והנה עוד שני צילומים שלו, האחד בגיל צעיר והשני בגיל מבוגר יותר.

שני חלקי צד ימין של פניו

פניו השלמות

שני חצאי פניו השמאליות

ועתה לצילום מאוחר יותר:

פניו השלמות                                                שני חצאי פניו הימניות

שני חצאי פניו השמאליות

על פגיעות רגשית להבדיל מפגיעה רגשית

צריך להבדיל ולהפריד בין פגיעות רגשית ובין פגיעה רגשית (או פגיעות רגשיות). הראשון זה מצב, השני זו פעולה, מעשה.

בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית ישנו חומר, אולי לא רב, אך ישנו. למשל הפרופ' ברנה בראון. professor Brené Brown ‏  שכתבה ספר בשם: Daring Greatly שהיה בראש רבי המכר של הניו יורק טיימס ב2012 וגם הופיעה בTED ב2010 וההרצאה זכתה  לכ10 מיליון צפיות. אז מה אומרת הפרופ' בראון?

ובכן היא עשתה מחקר בקרב אלפי מרואיינים, וניסתה לברר מהי פגיעות רגשית, או ליתר דיוק, מהי הרגשת הפגיעות הרגשית עבורם. והנה כמה תשובות שקיבלה: פגיעות עבורי היא: לבקש עזרה, להתחיל עסק חדש, להביע דעה לא פופולרית, לטלפן לחבר שבנו נהרג, להגיד ראשון אני אוהב אותך, מבלי לדעת אם את/ה נאהבים או לא, להיות מפוטר, להודות שאני מפחד, לבקש סליחה.

היא המשיכה ושאלה אותם: איך זה מרגיש לך, להרגיש את הפגיעות הזו? בתחילה התשובות התמקדו במישור הפיזי ואחר כך עברו למישור הנפשי: להרגיש גוש בגרון או בחזה, דפיקות לב, ידיים מזיעות. פאניקה, כמו ללכת על חבל מתוח מעל תהום.

ובכן, מעיון ברשימה זו עולה כי אמנם היא עוסקת באנשים שחשים פגיעים או חשים פגיעות – אך אין בדבריה התייחסות לאיך זה קורה שאדם נעשה פגיע? ובכן השאלה קודם כל היא: האם כולם מרגישים פגיעים? והאם כל אלה שמרגישים פגיעים מרגישים פגיעים באותה המידה? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. אלה שחשים את הפגיעות הם אנשים רגישים במיוחד. או כפי שאני מכנה אותם: עדיני הנפש. (וככל שאדם רגיש יותר, כך הוא יחוש פגיע יותר).

ועוד דבר, לא די בלהיות עדין נפש או אדם רגיש במיוחד, כי לחוות את המצב הנפשי הזה של פגיעות רגשית. אדם צריך קודם כל, להיפגע רגשית ולחוש כאב גדול בעקבות הפגיעה, כדי לפתח את הפחד ובעיקר, החרדה, מפני הפגיעה הרגשית הבאה. והחרדה הזו היא שמביאה אותו למצב ההמשכי הזה של פגיעות רגשית.

עם זאת, אחת מן העצות שהיא נותנת לסובלים מבושה ופגיעות רגשית (היא אכן כורכת את שניהם יחד) היא: לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייהם. שזו גם העצה של מחבר רשימה זו ביחס לחוויה של כאב רגשי המגיע לאחר שפגיעה רגשית ברגיש במיוחד, מתרחשת.

כלומר, פגיעות רגשית היא מצב מתמיד של תחושת חרדה מפני פגיעה עתידה. המערכת נכנסת ללחץ, מתח ובעיקר חרדה – בציפיה לכאב הרגשי הצפוי, כל המערכת נכנסת למצב חרום בגלל פגיעה רגשית וכאב בעקבותיה שאולי כלל לא יתרחשו.

צריך לציין כי לעיתים קרובות, עדיני הנפש סובלים גם מחוסר בטחון ומתחושה שהם לא טובים מספיק. וזאת בשל העובדה שהרגישות והעדינות שלהם נתפסות על ידי גסי הרוח והשולטים –כחולשה. וקשה להם (לשולטים) להתאפק מלפגוע באדם שהם תופסים אותו כחלש. (תוקפנות תמיד מופנית כלפי חלשים, או כאלה הנתפסים ככאלה).

פרופ' בראון גם מדברת על "לעבור את מחסום הבושה כדי להתחבר לפגיעות". ואכן. אך היא טוענת שכולנו חשים בושה (יחד עם הרגשת הפגיעות) וזה אולי נכון במידה מועטה לגבי חלק מן האנשים, אבל עדיני הנפש חשים זאת באופן אקוטי.

(בושה היא המפגש של חוסר הביטחון עם תוקפנות רגשית אפשרית).

פרופ' בראון צודקת בממצאים שלה, ובהמלצות שלה (לחבק את הפגיעות הרגשית אל תוך חייו של הפגיע רגשית), אך לעומת המלצותיה הנכונות, החברה, בגדול, ובעיקר אנשים כוחניים, תוקפניים וגסי רוח – ימשיכו לפגוע בעדיני הנפש ובאלה הרגישים במיוחד. והיות ומדובר באנשים רגישים מאוד, זו לא צריכה להיות פגיעה גדולה או גלויה במיוחד, זו יכולה להיות עקיצה קטנה, או אפילו שינוי של חצי טון בדיבור, או התחמקות במבט, ועבור הפגיעים רגשית – זה די והותר…

כתרבות שמבוססת על סגידה למצליחנים ובוז למפסידנים, שמעודדת תחרותיות – המלצותיה של פרופ' בראון נותרים איכשהו במגדל שן אקדמי. (פשוט, מול הפוגעניות הרווחת, צריך כוח מיוחד ובמיוחד מודעות עצמית גבוהה – כדי לחבק את הפגיעות למרות הכאב הרגשי שהפגיעה הרגשית מסבה). ואילו עדיני הנפש ממשיכים לחיות מכאב רגשי אחד לאחר. מצפים לפגיעה הרגשית הבאה. ועם כל כאב שנגרם מפגיעה רגשית נוספת -הם חשים את כל עולמם הפנימי, ובעיקר, הרגשי – מתרסק שוב.

גבריאל רעם.

1.2.14

מאמר זה הינו פרק אחד מסיפרם בכתובים, של גבריאל רעם וד"ר אסף יעקובי בשם: "פגיעה רגשית".

גבריאל רעם.

1.2.14