נוצר על ידי עמיר פריימן

התופעה של של הערצה שמובילה לביטול עצמי של תלמידים בדרך רוחנית בפני מורים רוחניים (גורו'ס) או מנהיגים דתיים ודמויות דתיות נעלות.- היא פסולה.

למעשה, אף אדם אינו ראוי להערצה עיוורת עד לרמה של ביטול עצמי, מכיון שאדם הוא אך אדם, מה שהוא מפיק מעצמו, התורה שלו, כתביו, עבודתו – יכולים להיות ראויים להערכה ואף ללימוד, אך לא הוא עצמו.

אסור שיהיו הבדלים של סטאטוס ומעמד בין המורה רוחני ובין תלמידיו. הוא כמו השף במטבח; החונך את אחד הטבחים להגיע למדרגת סו-שף, מראה לו ומלמד אותו את המיומנות של הרמות הגבוהות של הבישול. אך עם הבדל גדול אחד; בשני העולמות (זה של הבישול וזה של הרוחניות) החניך אסיר תודה, אך במסלול הרוחני ישנו מרכיב נוסף, הקיים בהרחבה בסופיזם, ובמיוחד בשירתו של מולאנא ג'לאל א-דין מוחמד רוּמי  וזוהי האהבה, האהבה בין המורה הרוחני, הדרויש ותלמידיו (וגם בין ההולך בדרך הרוחנית ובין חבריו לדרך, רומי וחברו השייך שמס אל טאבריס).

אך בין המורה לבין תלמידיו זה צריך להיות הדדי ובלי הבדלי מעמד וסטאטוס, מאוחדים על ידי הדבקות וההקדשה לאמת, לחוכמה ולעולמות הנסתרים והגבוהים של העולם והקיום.

יום הכיפורים הוא יום בו חלקנו נזכר באלוהים. ועושים מאמץ אחרון או ראשון להיטיב את דף הזכות והחובה שרשום אצלו.

אלוהים כמנהל חשבונות, או מנהל בית ספר קפדן. יש לנו ציון עובר או נכשל?

אלוהים כל יכול שכדאי להסתדר איתו.

ובכלל, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל נתונים בחסדי האלוהים. ברצותו יעזור או יחנון, ברצותו ירשיע, או לא ירחם כלל (כלשונו של עמיחי).

אך מה אם מצב הדברים הפוך?

 שהוא נתון לחסדנו, הוא בידינו? בידיים רפות מאוד ולא אחראיות.

ומה אם אלוהים בותר למיליוני חתיכות לא שוות. ומקום המשכן שלו – בני אדם? והוא נתון לחסדם?

אלוהים המתפלל בכל אחד מאיתנו לרחמים ולחסד, לתת לו מקום על ידי פינוי האגו. אלוהים שכל משבר נפשי מטלטל אותו קשות.

אלוהים המשול לבן אצילים שהפך לעבד לילד בן 4 פרוע ופגיע. שמכל שיגיונותיו וחולשותיו של הילד – הוא סובל.

אנו הסוהרים של אלוהים, בתי הכלא בתוכם הוא בגלות. הרוב הגדול של בני אדם מתפלל לאלוהים גדול ובלתי מושג, ורוב לא פחות גדול טוען שהוא בכלל לא קיים. בשעה שהוא סובל בתוכנו, מצומצם בכלא הנפש ומחוק בתחום התודעה.

רע ומר לאלוהים. הרוב החילוני רומס אותו ברגל גסה, נעדר רוחניות רוך והתחשבות במטען היקר שהוא נושא בתוכו.

הדתיים אמנם מתייחסים אליו, אך בכיוון ההפוך; לא רגישים לאלוהים שבפנים ומתפללים לאלוהים גדול, משוחרר ואומניפוטנטי הנמצא מחוצה להם.

ויש מיעוט קטן של עדיני נפש שזכו למנה גדושה של אלוהים בתוכם וזה עושה את חייהם לקשים מנשוא, זו הסיבה לחייהם הקשים של עדיני הנפש, המטען היקר שהם נושאים בתוכם. הם מנסים להיות נאמנים לו מבלי דעת. וזאת בתרבות ואקולוגיה שחיות בניגוד לדרך של התחשבות בו. והם סובלים, ודרך הסבל שלהם – הוא סובל בתוכם. ובדרך כלל אינם מחזיקים מעמד בין הפטיש של הרוב ובין הסדן של אלוהים והם נשברים בשלב זה או אחר, באופן זה או אחר. ההתנגשות בין יותר מידי אלוהים בפנים ובין פחות מידי אלוהים סביבם – שוחק אותם ומביא למשבר במוקדם או במאוחר.

אלוהים נמצא במצב של החלשה ופירוד, משתוקק להתאחד עם כל חלקיקיו ולהיות במצב חזק ומשפיע. אך הוא לכוד, מפורר ומוחלש.

אלוהים הוא עבדנו, והוא יכול לקבל שחרור יחסי על ידינו, על ידי עבודה של תיקון פנימי. זאת עבודת האלוהים היחידה.

 

תקוותו שבמהלך חיינו, נעצים אותו, נרחיב את תחום הכלא שלו (הנפש), ונצמיח אותו דרך התודעה שלנו.

המלך ארתור נתן חידה לאבירי השולחן העגול. שם אותם באולם, קיר אחד לבן וממולו קיר שחור. "הקיר הלבן הוא אלוהים, הקיר השחור הוא כל מה שאינו אלוהים, היכן ואיך אתה עומדים וניצבים ביחס לשתי הקירות"? שאל המלך. כל האבירים ניצבו ליד הקיר השחור עם פנים לקיר הלבן. כלומר, משתוקקים והולכים אל האלוהים אבל רחוקים ממנו. ''לא'' אמר המלך. "כולכם עומדים הכי קרוב לקיר הלבן אבל עם פנים לקיר השחור". "אתם בכיוון ההפוך לגמרי."

כך גם אנו, בכיוון ההפוך לגמרי, מחפשים (או לא) את האלוהים מחוצה לנו. דמות ערטילאית אי שם בספירות גבוהות בלתי מושגות. בשעה שהוא הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי חלק מאיתנו. ואנו דורסים אותו; את החלקים  הכי קדושים בנו.

נשאבים לסערת רגשות עם כל פגיעה ועלבון ובכך נכנסים עם רגליים מזוהמות להיכל האלוהים, לעולם הרגשות. מתמכרים לצרכנות האגו, ובכך מטביעים את הוד קדושתו בחומרים גסים וקשים. אנו חיים בעולם קשה ואנו קשים לעצמנו וכך גם קשים למטען היקר אותו אנו נושאים איתנו. מתמכרים לקונפורמיות חברתית וכך שוכחים את הנאמנות לניצוץ האינדיווידואלי אותו אנו נושאים איתנו שמצטמצם עם כל התקרנפות והקרבת טובת הניצוץ לשם יישור קו עם התנהגות הרוב הקבוצתי בתוכו אנו מוצאים עצמנו בזמן נתון.

האזנה לקולו של אלוהים מזכירה את שמואל הנביא ששמע את אלוהים קורא לו וחשב שזה עלי הכהן הגדול. פעם אלוהים קרא לנו מבפנים, ואנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים חשבו שהקול בא מבחוץ. היום כבר כמעט הפסקנו לשמוע את קולו, גם מבפנים. הוא מנסה לתקשר דרך מטאפורות, שירים, שברי דברים אותם אין לנו יכולת לתרגם. אנו מבולבלים מאוד, לא שומעים, ואם שומעים לא מבינים את השפה, וזקוקים לכמה וכמה פילטרים כדי לתת לקולו של האלוהים בתוכנו מבע וביטוי, ועד שהוא מגיע להגיון ולחושים שלנו הוא מאבד את צורתו המקורית ואת המסר שלו. והרוב השקט רואה בזה הזיות במקרה הרע, וסתם ג'יבריש מתת התודעה במקרה היותר טוב. ומיעוט מובחר מנסה לדלות מתוך יצירות האמנות, בדרך כלל, את הקול החנוק של אלוהים.

–

גבריאל רעם,