ארכיון הקטגוריה: רוחניות

האצילות מחייבת. Noblesse oblige


הערת פתיחה:

במסה זו אעסוק במושג האצילות ובאדם האציל. ולא כסקירה אובייקטיבית, או מדעית. אלא מתוך כוונה שתהיה כאן אמירה. מסר לגבי המושג (אצילות). והאדם (אציל).


ועתה, למאמר עצמו.
בדרך כלל אנו מכירים את מושג ההאצילות כמשהו ששייך למעמד חברתי. שהיום כבר איננו מקובל. עניין האצולה הנו משהו שמוכחש היום מכל כל. היום מקובל להאמין כי כל בני האדם נולדו שווים, וכי אם יש הבדל הוא נוצר בגלל כוח הרצון, המשמעת העצמית והמוטיווציה של האדם. (וכל אלה תלויים בעיקר בחינוך שהוא קיבל). תכונות אלו יבואו לביטוי מעשי ביכולת של אותו אדם ללמוד ולהגיע לתארים גבוהים.,או לקבל תפקיד בכיר, או משרה שלטונית בממשל המקומי.

זה אומר שכל אחד יכול. ועניין השייכות המשפחתית של פעם לא תופס. ומה שתופס, כאמור, זו היכולת האישית ללמוד, להגיע לסטאטוס ניהולי או פיקודי, או לעשות כסף.

אך גם אם אדם צלח באחת משלושת הדרכים הללו, גם אז, לא קוראים לו: אציל. ובכלל, נמנעים משימוש במלים הללו, אלו מלים שאינן פופולאריות כיום. אם שואלים אדם להגיד דברים על עצמו, הוא יכול להגיד דברים רבים, אך אם יגיד שיש בו אצילות, או שהוא משדר אצילות, או רואה עצמו כאדם אציל. לא יאהבו את זה בלשון המעטה. זו תהיה מילה נרדפת להתנשאות.

התחושה היא שעברנו דרך ארוכה, והיום אנו יודעים שאין אצילים, רק אנשים שהגיעו למשהו בחייהם על ידי משמעת עצמית וכוח רצון. אך האמת היא שהשם השתנה, והדרך להגיע אליה השתנתה, אך זו אותה הגברת. היום האצילות היא או אצילות של שליטה: מנהלי חברות, חברי כנסת, שרים, ראשי ערים. או אצילות אקדמית: בעיקר מרצים באקדמיה. או אצילות ממון: אנשי מסחר: קבלנים, תעשיינים וכו'. כלומר, האצולה של היום הם: בעלי השליטה, העשירים והמשכילים (מתאר דוקטור ומעלה).

פעם כסף, עוצמה וחוכמה – היו שייכים לאצולה. היום מתייחסים למי לו שיש השכלה גבוהה, כסף רב ועוצמה שלטונית ברורה –כאל אציל.

אך גם כיום, ישנן מדינות שעניין האצולה עדיין משחק בהן תפקיד, למשל אנגליה (ארבעת המעמדות) או הודו (ארבעת הקאסטות). וישנן מדינות שיש בהן מעמדות, אך אלה מעמדות המבוססים על כסף, כמו אמריקה. וישנן מדינות שבהן אין בכלל מעמדות, וכולם באותו המעמד, כמו בישראל, אך הבעיה היא שהמעמד הרווח כאן הוא המעמד הנמוך. הרוב נראים ומתנהגים כפי שמתנהג המעמד הנמוך באירופה או אמריקה. ומי שמעיז להתנהג כאן עם גינונים אליטיסטיים, זוכה לגינוי מקיר את קיר.


אבל איך כל עניין האצילות התחיל בכלל? ובכן זה התחיל באדם עצמו, ברמתו האישית, במה שחי בו. וככל שמה שחי בו היה גבוה יותר, כך ניכר אדם זה בעידונו, בגינוניו האיכותיים וכו'.

בהתחלה זה היה מה שחי באדם. משפחת מספרם של אנשים עם עידון ואיכות פנימיים, זה עבר לאצולת תואר. שהיא מינוי שקיבל אב המשפחה בגין שירות שעשה למלך או לממלכה. וכיום זה כבר פרט עצמו לאדם שיכול להגיע לאצילות לבד, בעשר אצבעות. וכאן, כאמור, פתוחות לפניו שלוש דרכים עיקריות. דרך הידע, (אקדמי), דרך הכוח (משרה שלטונית) ודרך הכסף (לעשות כסף, במסחר, תעשיה וכו').

התהליך הזה של איבוד איכות ראשונית, פנימית והחלפתו בתווית חיצונית, אינו רק אופיינו לאצילות. זה קרה גם לעניין החוכמה. אולי פעם היו אנשים שהיו חכמים בתוקף זה שלמדו באמת מניסיון חייהם, אך כיום חוכמה משויכת ליכולת של אדם ללמוד במוסד גבוה, ואז נותרה התווית: דוקטור, פרופסור. וכשהדרך להתייחסות היא התווית בלבד, שוכחים את המקור. שוכחים שבכלל יש דבר כזה, חוכמה. או אנשים חכמים.

ואכן, ישנה אפשרות לאדם להיות אציל בגין מה שחי בו. (אומרים על אדם כזה: "יש בה/בו איזה אצילות טבעית, בדרך בה היא נושאת עצמה, נעה, מדברת").

כפי שאמר הבישוף הנרי פוטר:

 

If there be no nobility of descent,

all the more indispensable is it that

there should be nobility of ascent,

a character in them that bear rule

so fine and high and pure that

as men come within the circle of its

influence they involuntarily pay homage

to that which is the one pre-eminent

distinction, the royalty of virtue.


-Bishop Henry C. Potter,

Address at the Washington Centennial

Service in St. Paul's Chapel

מבחינה זו המלך היה אציל האצילים, כי הוא היה אמור להיות הטהור והאיכותי ביותר מבחינת רמה הזיקוק והזכות של חייו הפנימיים. הוא הקיף עצמו באנשים הקרובים אליו לאוו דווקא בגין קשרי משפחה, או בגלל אינטרסים, אלא קירבה בגין האיכות והרמה האישית שלהם כבני אדם. וזה מה שעשה אותם לראויים לאצולה. אך כשהמלך עצמו כבר לא נבחר בגין איכות אישית, נפשית או רוחנית, אזי גם מינוי אציליו נעשה מן הסיבות שצוינו קודם (קירבת משפחה, אינטרסים) ולא רמה אישית.

לאט לאט, עניין הרמה האישית התמסמס ואבד לתודעה כללית, ומה שנותר הוא שמי שנולד למשפחה שמי באבותיה היה אי פעם אציל – נחשב לבן אצולה. ועניין הרמה האישית שלו כאדם, כבר לא הייה רלוונטי עוד. זה אומר שאנשים (אצילי המשפחה של פעם) לא ראויים מבחינת רמתם האישית, קיבלו מרחב, אפשור וכבוד, הרבה למעלה ממה שהגיע להם בגין רמתם האישית. ואז נותר להם חלל עודף אותו יכלו לנצל לטובות הנאה אישיות. לחיים של שחיתות במרחב המוגן של האצולה.

במהפכה הצרפתית הגיע שאט הנפש של ההמונים – לשיא של מיאוס. מיאוס שהתבטא בכריתת ראשים סימבולית של חצר המלוכה והאצילים.

אחר כך בא מרקס ומיסד את המהפכה הצרפתית והקנה לה אידיאולוגיה וצביון שלטוני. והקומוניזם העניק לזה צביון יישומי.

ואז בעצם לא נותרה עוד בעולם אצילות אישית, הנובעת מתוקף אישיותו ורמתו האישית של האדם כאדם, (אולי מלבד אלה שמאוגדים בקבוצות ממסדיות, כמנזרים, תנועות וזרמים רוחניים ודתיים וכו').

מה שבא במקום האצולה האותנטית של פעם הם שני שליטים, הרבים ביניהם על גודל הנתח בעוגה שהותירו אחריהם האצילים של פעם: ושמות שני השליטים הם: סוציאליזם וקפיטליזם. הראשון דוגל בהשטחה פרולטרית, כלומר: כולם מתנהגים וחיים כמעמד הנמוך של פעם. והשני (קפיטליזם) – אומר שלא צריך לבטל את המעמדות, אך מעתה, הבדלי המעמדות יהיו לא לפי המשפחה לתוכה נולדת, אלא, כאמור, לפי יכולתך האישית (ללמוד, להגיע לראש הפירמידה השלטונית ולעשות כסף). אך המשותף לשניהם, ששניהם שכחו את היכולת של האדם לא לגור במרתף של חייו, אלא בראש המגדל. בסוציאליזם – כולם חיים במרתף, גם בקפיטליזם חיים במרתף אך עם צלחות וכלים של זהב.

כל שנותר כיום הוא השילוש הלא קדוש של: אצולת שליטה, אצולת השכלה ואצולת ממון. ואם אינך שייך לשם, אז יש לך שתי ברירות: האחת בורגנות (מעמד בינוני) והשנייה מעמד הפועלים (מעמד נמוך). המעמד הבינוני משתדל לחיות כאצולה יד שיניה, ואילו המעמד הנמוך חוזר לפרולטריון של פעם. משמש כחוטבי עצים ושואבי מים, לשני המעמדות שלמעלה.

כיום, רעיון האדם האציל, כבר רחוק מרחק אדיר מן המודעות הקיימת. המרחק הגדול ביותר הוא מרחק האיכות האישית, אין כמעט אחד שמתקרב להיות אציל בתוקף מה שחי בו כאדם. המרחק השני הוא מרחק השייכות לאצולה בתוקף לידה ושייכות משפחתית. גם כאן המרחק הוא ענק, (אך קטן מן המרחק הקודם), אין כיום כמעט אצילים שנולדו כאלה, במיוחד לא בישראל. המרחק הבא קטן עוד יותר והוא מרחק היוזמה האישית, המתבטא שוב, בשלוש יכולות: היכולת ללמוד, היכולת לעשות כסף והיכולת להתברג לראש הפירמידה של ממסד שלטוני. (מנכל, ראש עיר, חבר כנסת וכו'). ועל הפער הזה ניתן כבר לגשר יותר בקלות.

שלושת המרחקים הללו, הם מרחקים חופפים, כמו בביצת בבושקה, האחד חי בתוך השני: מרחב אצולת היכולת חי בתוך מרחב האצולה המשפחתית, וזה חי בתוך מרחב אצולת האיכות האישית, המצויה, כאמור, במרחק הגדול ביותר בין האדם של היום ובין האדם האציל המקורי.

שלושת המרחקים הללו מראים את התדרדרות הרוח, ושכחת הנפש. כי זו הנאמנות לשניהם שהופכים אדם לאציל. ושכחת שניהם (ונפילה לרמת הכוחנות, הצרכנות והיצר) הם שמפילים אדם ממגדל האצולה לתחתית של המעמד הנמוך. מעמד נמוך לא בתוקף הבית בו הוא גר, או רמת המכללה אליה הוא שולח את ילדיו, אלא מעמד נמוך בתוקף רמתו האישית כאדם. ומה שמאפיין אדם שנפל ממגדל האצולה, הוא גסות הרוח, חוסר הכבוד לזולת, אטימות ביחס לערכים הפנימיים הטמונים בהתייחסות לאנשים. חוסר רגישות בהתייחסות וביחס לרמות היותר עדינות וסמויות של יחסי אנוש ובני אדם.

חיים ללא שמץ של אצולה אישית מתאפיינים ביכולת תגובה לדברים בהתאם לעוצמת הגירוי החיצוני, הגס, היצרי והאלים שהם מסוגלים להחצין. כאן זה מתאפיין באובדן הרגישות למה שחי בתוך משהו. בניגוד לחיים מתוך שקט פנימי, ללא שהוא צריך לצעוק בקולי קולות כדי שישימו לב אליו. האצילים האמיתיים מתקשרים דרך מחוות מרומזות: מילה, מבט – וחיי הנפש הערים קולטים ומגיבים לזה. ברמת התת אצולה הכול נעשה וולגרי, צעקני וחסר עידון. התגובה היא לא בהתאם לנוכחות שקטה של אדם, אלא ביחס לקולניות ובולטות חברתית.

גסות הרוח היא כמו גושי עפר מסביב לאבן יקרה. והיא חוזרת להיות אבן יקרה רק כשמנקים ממנה את גושי העפר.

באדם קיים ניצוץ גבוה, או משהו נעלה, אך הוא מוקף בקליפות. על האדם השואף לאצילות אישית, לגלות את הרובד הזה בתוך שכבות הגסות המוחצנת שהתרגלנו לאמץ לעצמנו במהלך ההתבגרות.

אך הנורא הוא שגם אם אדם כזה הצליח במאמציו, לגלות את מרגלית האצילות מבין שכבות הבינוניות הצעקנית והזולה, כל שיזכה לו הוא לא כבוד אלא זלזול, יחס כאל אדם חלש שלא יודע לעמוד על שלו. עדינות הנפש כבר לא נחשבת במקומותינו ומחוזותינו למעלה, אלא לחסרון, לפגם. ואנו מחנכים ילדינו לגסות רוח; אם יחזור ילד מן הגן ויתלונן בפני אביו כי ילד אלים הכה אותו, מן הסתם ילמד אותו האב להחזיר חזרה, כלומר לרדת אל רמת הגסות שסביבו, וזאת מפחד פן עדינותו תגרום לילדים אחרים לראות בו קורבן.

ומי שמקבל את הכבוד המגיע לאציל, הוא לא זה שעשה ניקוי אורוות אישי, והעלה את הסטנדרטים האישיים שלו, אלא זה שאנשים פוחדים ממנו, כי הוא עשוי להזיק להם.

במקומותינו, מקומות האצולה של פעם נתפסו על ידי קלגסים של כוחנות וגסות. וכך נוצר מצב של היפוך בין עליונים לתחתונים. עם כל הבוז לשלטון האצולה של פעם, לפחות פעם שלטו עדיני הנפש, או לפחות אנשים שהתנהגו כך, כיום השלטון הוא בידי גסי הרוח, שכמעט לא מנסים לא להראות כאלה. ומי שיש בו מעט אצילות, נתפס, כאמור, כחלש ואז הופך למעשה לפרולטריון שבפרולטריון, כי גסי הרוח מנצלים את עידונו, ורודים בו.


מה יהא עם אדם כזה? אדם שיש בו עדינות נפש מעל לממוצע? שהגיע לזה בין אם בתוקף אישיות, או מחמת עבודה עצמית? הוא בגלות הפרולטריון וזאת מבלי שאי פעם ישב על כס האצילות. מנהגי השררה זרים לו, ועם זאת מה שחי בו זקוק למרחב ולאפשור. הוא חש ויודע בתוך תוכו איזה יחס הוא אמור לקבל, אך הוא לא יקבל זאת היות והוא נעדר סממני שליטה וגינונים חיצוניים של שליט.

אז איך הוא מסתדר בארץ גסי הרוח השולטים?

הוא יהיה כמו בן המלך מן הסיפור של מרק טווין: 'בן המלך והעני'. מוצא עצמו במעוז ה'קוקנים' של מזרח לונדון, חש איזה דם זורם בעורקיו, ואז כל יחס חברי מצד הקרובים לו, נתפס בעיניו כיריקה בפניו (כי בתוך תוכו הוא יודע וחש מה מגיע לו).

או כמו הברבור בסיפור של האנס כריסטיאן אנדרסן, שמוצא עצמו בלהקת ברווזים מגעגעת, והוא חש שהיחס אליו כברווז – אינו נכון. אך הבעיה שלו שהוא אינו יודע שהוא ברבור, כי הדימוי העצמי שלנו תלוי במה שאחרים מחזירים לו, ואם אחרים מתייחסים אליו כאל ברווז, כל שנותר לו זו תחושתו האישית.

אם קורה מצב הפוך ובן הפרולטריון מוצא עצמו בקרב אצולה – הוא יחוש מגושם, מסורבל, חושש לנוע פן יפגע בקוד כלשהו. ובן אצולה ? איך הוא חש בקרב אלה שאינם כאלה? ובכן חש נעלב ומוכתם, כל יחס רגיל אליו – גורם לו לתחושת השפלה.

הוא חש בגולה. וזאת מבלי שהוא יודע כלל שהוא אציל, כי מעולם לא היה בממלכה בה הוא חש כאציל. ואז הוא חש משהו בו, (אצילותו הטבעית) הוא לרועץ לו. לא זו בלבד שאינו מקבל את החלל, המרחב והכבוד שהוא חש בתוכו שעליו לקבל, אלא שהוא הופך למושא של בוז והתעללות.

מה יהא עליו?

האופציות העומדות בפניו, הם להתנפח, לעמוד על שלו, ולדרוש את מה שהוא חש בתוכו שמגיע לו, אבל אז יביא עליו את כעסם של גסי הרוח השולטים, ומולם אין לו סיכוי, כי גסות תמיד תנצח את העדינות. אופציה אחרת היא לבגוד באצילותו הטבעית, ולהתנהג בהתאם לכלל, אבל יחוש נורא, כי בגד במשהו יקר שחי בתוכו.. או לנהוג כסוכן חרש, לנסות שלא להבליט את עדינותו ורגישותו האישיים. לא למשוך תשומת לב. ואז כל הזמן הוא בין פטיש הזיהוי של הרוב, ובין הסדן של זה שחי בו בפנים, שמתקומם כנגד היחס לו הוא זוכה.

היכולת של אדם כזה, לשמור את אצילותו הגולה כסוכן חרש, גם בשנות בגרותו – קשים, אם לא בלתי אפשריים.

הוא יגיע לגיל העמידה, פצוע ומצולק. שהרי כה קל לו להיפגע. הוא כמו הנסיכה על העדשה, שלא יכולה לישון בגלל עדשה קטנה מתחת למאה מזרנים. עבורו העדשה היא היחס הגס לו הוא זוכה יום יום. וכל יחס כזה פוצע.

אז איך יעבור כל זאת מבלי להישבר?

אולי לחפש עוד ברבור. שני אצילים ביחד יכולים לאשר האחד עבור השני, שהם לא משוגעים, רק אצילים בגלות.


מונחים רלוונטיים:
אדם אציל (הגדרה מילונית):
אדם אציל, אחד מן האצילות, אציל, עמית. אחד שנהנה מדרגה או מעמד על פני אחרים. או על ידי תכונה אישית, לידה, משרה או הורה.


סקירה היסטורית של מושג האצילות:
האצילות מייצגת, או ייצגה, את השכבות הגבוהות בחברה שבה ניתן להבחין בהבדלי מעמדות. האפיון המובחן ביותר באצילות הוא שלאחר שהתואר שייך למישהו – הוא עובר ליוצאי חלציו.

בתחילה, אצילות השתלשלה מאבירות (או מעמד הלוחמים), בשלב הפיאודלי של התפתחות החברה. במקור, האבירים, או האצילים היו לוחמים רכובים שהייתה להם נאמנות לאדוניהם. והם הבטיחו להלחם עבורו בתמורה לחלקת אדמה (בדרך כלל עם אריסים שגרו שם).

המצאת הרובה, החליפה את הצבאות הפרטיים של אצילים בחברות פיאודליות.

אצילות, במבנה הכללי והצר, היא אישור של נכבדות או רום מעלה של מישהו שקיבל או יכול להעביר זאת בירושה. כלומר, יוצאי חלציים לגיטימיים של אצילים, הם אצילים. אלא אם כן, הפריבילגיה הזו נלקחה מהם. מבחינה זו, אצילות , nobility שונה מן המונח הבריטי: peerage שגם משמעו: אצולה. אך אותו אפשר להעביר רק לבן משפחה אחד ולא לכולם. בלבול נוסף קיים בקשר למונח: אריסטוקרטיה. aristocracy במובנה הצר, אריסטוקרטיה היא מונח פוליטי שמשתייך לסוג של ממשל, או ממשלה.

לעיתים קרובות מדברים על אצילים כבעלי דם כחול, אומרים שזה בא מן המונח הדומה בספרדית.

האצילים קיבלו ממון ומשאבים מן האצילים הנמוכים מהם, והיה להם עליהם כוח דתי או פוליטי.

כמו כן, אצילים היו משויכים לחלקת אדמה שהייתה קרויה על שמם, למשל: Earl of Chesterfield

עם זאת, כל הדברים הרשומים כאן, אינם מחייבים באשר לאצילים. לעתים קרובות אצולה הייתה קשורה לכבוד חברתי, או לפריבילגיות חברתיות מסוימות.

הרעיון של אצילות עם זכויות מיוחדות, שעוברת בירושה, הפכה ללא רלוונטית בחיים המודרניים בתרבות המערבית. למשל האבות המייסדים של ארצות הברית דחו כל דבר שיכול ליצור מחדש מעמד אצולה. וגם המהפכה הצרפתית עשתה זאת.


ומה לגבי האציל? ובכן הוא היה שייך לשכבה הגבוהה של החברה האירופאית., עד לתחילת המאה ועשרים. הם נקראו אנשי אצולה ונשות אצולה. והם היו כפופים לשליט הראשי (מלך בדרך כלל), שהיה אציל האצילים.


עד כאן באשר לאצילות בבני אדם, אנו גם פוגשים את המונח בכימיה. ישנם גזים, שמשום מה קוראים להם: גזית אצילים. מה פשר המונח?

גזים אצילים:
גזים אצילים הם יסודות כימיים שלהם קליפה חיצונית מלאה של אלקטרונים, ולכן אינם מתרכבים בקלות עם יסודות אחרים .יסודות אלה הם: הליום, ניאון, ארגון, קריפטון, קסנון ורדון. כל היסודות הללו הם גזים בטמפרטורת החדר, ולהם נקודות היתוך ונקודות רתיחה נמוכות מאוד. השם "אצילים" ניתן להם משום שאינם נוטים להתחבר עם שאר היסודות, "פשוטי העם". לכל הגזים האצילים יש אנרגיית יינון גבוהה מאוד.

תכונתם של הגזים האצילים שלא להשתתף בריאקציות כימיות גרמה לקושי לזהותם, והראשון בהם, הליום, התגלה רק לאחר ניתוח ספקטרוסקופיה של השמש, וקיומו הוכח רק לאחר שויליאם רמזי בודד אותו.

ככל שהמספר האטומי של גז אציל גבוה יותר, כך הוא נוטה מעט יותר להתרכב,


האצלה (הגדרה מילונית):
העברה של כוח, עוצמה, שליטה, רשות, יכולת פעולה – מממד או רובד גבוה, לממד או רובד נמוך.

להאציל: להשרות, להתחלק מלמעלה כלפי מטה, או לצדדים. למשל: "נוכחותו האצילה על הנוכחים תחושה של שקט פנימי".


רעיון ההאצלה אצל פלוטינוס, מייסד האסכולה הניאופלטונית:
"כל ההוויות הן מכוח האחד, הן אלו שהווייתן ראשונית ועצמית, הן אלו הנחשבות מבחינה כלשהי כהוויות. כי מה יתכן היותו אם לא אחד הוא ? שללת ממנו את האחדות המגדירה אותו, שוב אין הוא מכונה. כך למשל, אין צבא אם אינו 'אחד', ואין מקהלה או עדר מבלי היותם 'אחד'. אף לא יתכן בית או ספינה שאין בהם אחדות, כי הבית, הספינה, הם אחד, ואם הם מאבדים את האחדות יחדלו מלהיות בית או ספינה. הגדלים המצורפים אין להם קיום בלא אחדות פנימית; הרי הם מתפזרים כשהם נפרדים, והווייתם כאחד ניטלת מהם." (פלוטינוס, אנאדה שישית.(

פלוטינוס מתאר תהליך של האצלה בו העולם (אותו אנו מכירים באופן חלקי בלבד) הנו האצלה של האחד, של המקור. אם נדמה את המקור לנורת חשמל, אזי האור המופץ ממנה יהיה עולם הריבוי, העולם של התופעות. נורת החשמל איננה תלויה כלל באור המופץ ממנה, היא פועלת לפי טבעה, היא מאירה. כך פועל גם האחד ששופע מעצמו ויוצר עקב כך, תהליך של האצלה והשתקפות מבלי לגרוע מעצמו. פלוטינוס מתאר תהליך זה כתהליך מדורג בו מן האחד נוצר העולם השכלי ואחר העולם הנפשי. האחדות הנה תכונה של האחד ומכאן גם של הנאצלים ממנו. הנפש המתקיימת באדם ובעולם מקבלת תפקיד כפול; היא צריכה לפעול בעולם הממשי ובו זמנית לשאוף אל האחד.


על האצלת סמכויות בניהול:
האצלת סמכויות מהווה את אחד הכלים החשובים ביותר של המנהל המצליח. יש מנהלים ומפקדים הסבורים, שאם הם מאצילים סמכויות, הם מוותרים על חלק מהאחריות שלהם.

השקפתם זו בטעות יסודה . הדרך היעילה ביותר להעביר את האחריות לפקוד היא בהצגת הדרישה לתוצאות רצויות . הסמכות שמפקד או מנהל מאציל לכפופים לו תלויה במידת מורכבות המשימה וחשיבותה, במידת מומחיות הפקוד, באילוצי הזמן ובמידת האמון שהמפקד רוחש לפקודו .

יש להאציל סמכויות באפקטיביות, כדי שתוצאות העבודה ישתפרו מאוד.

מתוך הספר "תוצאות" בהוצאת "כיוון אחר"


עולם האצילות בקבלה.
אצילות, 'עולם הקרינה'. זה העולם הקרוב ביותר לאלוהים. גם נקרא: אדם קדמון. וזוהי המציאות הקדושה. עולם האצילות הוא שלושת הספירות הקרובות ביותר לאלוהים. ועל כן, מקושרות בצורה אינטימית עם ראש הבריאה. אלה כמובן גם הספירות הגבוהות ביותר: כתר, חכמה ובינה.

 

[C.D.Ginsburg, S.A.Cook, "Kabbalah", Encyclopeadia Britannica, 11th ed. 1911, vol xv, pp.620-1].

 

תאור והכרת הספירות:

שלושת הספירות הראשונות (כתר, חכמה, ובינה – שייכות לעולם האצילות):

ספירת הכתר –
קשורה לספירה 1 האני העליון הגבוה אין סוף אור המאציל. הדיבר הראשון לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. כמו שהמספר 1 מצוי בכל יתר המספרים , מספר1 הוא סמל האלוהות ככתוב בקריאת שמע " שמע ישראל, אדוני, אלוהינו אדוני אחד" ושמו אחד.

ספירת החכמה –
קשורה לספירה 2 היא המטרה של הכוח המצוי מאחורי כל דבר דינמי.

ספירת הבינה-
ספירה 3 היא המודעות שמשלבת את שתי הספירות הקודמות. והתוצאה של ידיעת הבורא עצמו והכוח המגדיל ומבחין בין הצורות ובונה אותן.בבינה מתחילה המציאות לקבל צורה. מקשרים את הבינה לאם הגדילה לאה אמינו שמקבלת את חוכמתו של האל, ומאיחוד החוכמה והבינה נברא כל העולם בצורה. גרם שמים סטרון חסד- גבורה ותפארת שייכים לעולם הבריאה.


עשר הספירות הן עשר תכונות שונות בהן מתגלה השפע (הבורא) לעולמנו.

המושג של עלייה למדרגה רוחנית נקרא: עליה ל "עולם האצילות", המכונה גם "עולם התיקון. עולם, מלשון העלמה, הוא מדרגת התיקון הגבוהה ביותר שמשיג האדם בטפסו במעלה הסולם הרוחני, ולכן רק דרכה ניתן להשיג את השורש והסיבה לתופעות המתרחשות בעולמנו.

———————-

הרחבה של נושא האצילות -דרך נושא העידון במאמר הבא:

http://cw.hagut.net/uncategorized/%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%9e%d7%94-2/

גבריאל רעם


——————————————————————————–

7.3.2005

סיפור חייו ומותו של ישוע – כמטאפורה.


חלק א': ישו כוכב עליון
ישו הוא כוכב עליון, לא רק בכנסיות או בוותיקן אלא גם בהצגה והסרט משנות השבעים וגם כשזה מגיע לנתוני צפייה אמיתיים ועדכניים בארה"ב. "הפאסיון של ישו" הוביל לא מזמן את טבלת שוברי הקופות עם 51.4 מיליון דולר.

סרטו השנוי במחלוקת של מל גיבסון, הצליח להכניס בסך הכל סכום מכובד של 212 מיליון דולר. לראשונה האמריקאים נתקלים בסוג כזה של סרט שמצליח כל כך בקופות ולא ממש יודעים איך לעכל את הנתונים. וכל זאת בתקופה שנחשבת למאוד חלשה. והמדובר בסיפור ידוע, המסופר שוב ושוב ועדיין ההמונים מוקסמים ממנו.

זה לא משהו חדש. כמו הארי פוטר, שקודם לא היה ועכשיו הוא באופנה. למעשה, סיפורו של ישו לא יורד מטבלת רבי המכר כבר למעלה מאלפיים שנה. לקח לו כמה מאות שנים להגיע לשם, אך מאז הסיפור שלו מהלך קסם על המין האנושי. התרבות המערבית, שהיא התרבות המובילה בעולם כיום, מורכבת ברובה מאזרחים המחשיבים עצמם כנוצרים.

חלק גדול מן היצירות המוסיקליות והאמנותיות הגדולות ביותר הולחנו וצוירו בהשפעת חייו ומותו. כן, דווקא האלמנטים הטראגיים, הקשים והמאקבריים בחייו של ישו; סיפור היום האחרון בחייו של ישו, היום בו סבל, נבגד ונהרג – הילך קסם על אמנים רבים.

נושאים כמו "הסעודה האחרונה", "השפלת ישו", "הצליבה", "הורדת ישו מהצלב" הם נושאים שזכו להתייחסותם של ציירים רבים, שהעלו על לוחות-עץ כאשר ציירו איקונות, ובדי-ציור בתקופות מאוחרות יותר, את "ראייתם" ודרך הצגת הדברים ובפועל פרשנותם שלהם על הטקסט של ארבעת השליחים.

על ידי עושר ויזואלי זה, הצליחו הציירים השונים במהלך הדורות, להשפיע על נפשם של הצופים, בדרך כלל מאמינים הבאים בצל קורתה של הכנסיה, לטכסי תפילה. והפכו דווקא את הארוע הקשה הזה לארוע המרטיט את הנפש, הדורש מהמשתתף הזדהות נפשית עצומה, התמזגות של מאמין משתתף, בסבלותיו של האדם- השליח- שהועלה על הצלב- כקורבן עבור האנושות.

אך לא רק אמנים, רבבות בני אדם חיו וחיים חייהם תחת השפעתו הכבירה של ישו, ובעיקר סבלו ומותו הנורא. אנשים רבים סגרו עצמם בקיטונות קטנים, סחבו על גופם שלשלאות, עינו עצמם, גזרו על עצמם תעניות מתעניות שונות וחלקם אף ייצר באופן פסיכוסומטי סטיגמטות, שהם פצעים מדממים במקומות בהם ננעצו המסמרים בבשרו של ישו.

אין כמעט עוד אדם בהיסטוריה האנושית שסיפור סיבלו ויסוריו הטביע חותם כה עז ובמשך שנים כה רבות על חייהם האישיים של כל כך הרבה בני אדם.

את תורתם של בודהא ומוחמד לומדים בהתלהבות, בבודהיזם ואיסלאם, אך אין שם את ההזדהות האדירה הזאת עם חייהם האישיים, כפי שמתקיימת ביחס לחייו, דמותו ובעיקר מותו, של ישו.

מה היה בנארטיב הזה של חייו ומותו? מה הפך את הסיפור הזה למיתולוגיה ולתיאולוגיה שהיא מבין האפקטיביות והסוחפות ביותר שידע המין האנושי?


ובכן, ניתן לנסות ולתת תשובה במישור הראציונלי. אבל תשובה זו לא תתפוס ותסביר את האימפקט העצום שהותיר סיפור חייו. סיפור חייו ולא תורתו. כי הברית החדשה, שלא כמו הבודהיזם והקוראן, אינם משנה מסודרת כלל. אלא פשוט ביוגרפיה של ישו מלידתו ועד מותו. סיפור שסיפרו ארבעת השליחים. בברית החדשה, סיפור החיים הוא העיקר. וזה לא סתם סיפור חיים, בהשוואה למנהיגי הדתות האחרות, סיפור חייו של ישו הוא סיפור נורא וקשה. אפשר לומר טראגי.

ואין דרך הגיונית וסבירה להבין את הקשר הזה שבין הסיפור הנורא הזה ובין הדבקות של המין האנושי בו.

נכון שמאוחר יותר הלבישו על הסיפור הזה את תחייתו מן המתים ואת הדוקטרינה שגורסת כי במותו סלל לכולם את הדרך לחיי נצח. שהוא מת כדי שמאמיניו יוכלו לחיות. אך זו תוספת של כוהני הדת הנוצרית ולא חלק אינטגרלי מן הביוגרפיה של האיש. זוהי תפיסה הדומה לסיפור הגיבורים שנפלו בשדה הקרב; "במותם ציוו לנו את החיים". הם מתו כדי שהאזרחים הרגילים יוכלו להמשיך ללכת למכולת. ובמקרה של ישו מוכרים למאמינים את סיבלו ומותו כחלק מן הדוקטרינה המיסיונרית. הוא סבל ומת כדי שאתם תוכלו להצטרף ולהגדיל שורותינו. וכך גם תיזכו בגאולה ולחיי נצח.


חלק ב': הסיבה
אבל, די לנו עם דוקטרינות דתיות, חזרה לסיפור חייו. ובכן הסיבה מדוע אנו דבקים בסיפור אינה בגלל שסבלו ומותו של ישו הנם גאולה לנשמותינו החוטאות. זה דווקא הצד האפל של הסיפור הממגנט אותנו. הצד הסמוי.

אם הסיפור הוא פרד"ס, אזי ההבנה שלו אינה נמצאת ברמת הפשט, וגם לא ברמת הרז, וגם לא ברמת הדרש, אלא ברמת הסוד.

ומהן רמות הרז והדרש? ובכן, כאמור, רמת הרז היא רמת המאמינים, אם יבחרו בישו כמושיעם, אז דרך יסוריו תהיה דרך גאולתם. זו הרמה הלינארית, שקשורה לתודעה השטוחה והחד ממדית. אך הסוד חייב להיות קיים בחלק האפל של התודעה. בממד הפנימי של הסיפור. זה שניתן לגלותו רק על ידי הבנה של הצופן שמדבר לתת תודעתנו בשפה שרק היא מבינה (ומבינה היטב) – שפת המטאפורה.

מחוזות התת תודעה משולים לכספת בבנק, ניתן להגיע אליהם רק אם יש לנו את הקוד של הכספת. לא ניתן להגיע אליהם דרך מפות השכל. אלא, כאמור, בעזרת כתב הסתרים של המטאפורה והדימוי. רק שני אלה מסוגלים להעביר מסרים כה אפקטיביים ועם זאת כה חסרי פשר במישור הנגלה.

בתת תודעה של כולנו מצויה מפה מדויקת של האמת, אודות הקיום האנושי. כשאנו חוזים בקרעים מן המפה יש לנו תחושה של דה ז'אוו, זה נשמע לנו נכון. אך איננו יודעים מדוע, ואז מחפשים הסבר רציונלי.

כשאני מראה לאנשים בהרצאות שלי על שפת הגוף תנועה, תנוחה, או מחווה מסוימת, ואומר להם מה זה אומר – אני רואה הנהונים והסכמות. 'זה נכון' הם אומרים. איך הם יודעים? משהו בתוכם מזהה את זה, ומקבל את זה. כי זה מתאים לתובנה שיש להם אודות משמעות המחווה ברמה תת קרקעית. אם הייתי שואל אותם מה זה אומר, כנראה שלא היו יודעים. אך מששמעו את המשמעות, זה הדהד עם תובנה פנימית שהייתה בהם לגבי זה.

וכך, בתוכנו אנחנו יודעים ולא יודעים שיודעים, או לשון אחר: אנחנו לא יודעים, אך בנו קיים משהו היודע.

סיפורו של ישו הנו מטאפורה קשה ואלימה, אודות מצבה של האמת בעולם וגורלו הנורא של הנושא אותה.

ישו דיבר אמת. הוא ידע שהקיום האנושי עבר סטיית תקן קשה. שבני האדם חיים רחוק ממה שהיה יכול וצריך להיות. הוא ידע שמשהו מאוד לא טוב קורה עם חיי כולנו; משמעות חיי הפרט, היחס האמיתי לזולת, השחיתות השלטונית ועוד. לא כך זה היה צריך ויכול להיות.

הוא דיבר בשפה דתית והציג עצמו כבן אלוהים – כי זה עולם המושגים שבתוכו גדל. הוא ראה את סטיית התקן האנושית והחליט שהוא צועק אותה בקול רם וצלול.

קולו הקיץ נרדמים, לבסוף הגיע לאזני השלטונות שרצחו אותו. עמו הקריב אותו, אלוהיו נטש אותו (אלוהי, אלוהי, למה נטשתני" – קרא על הצלב, בטרם נפח את נפשו), תלמיד אחד בגד והסגיר אותו (יהודה), האחד (שמעון-פטרוס) התכחש לו, ויתר תלמידיו פשוט עמדו מנגד, לא מחו, לא נלחמו, ונתנו לרומאים לקחת אותו אל מותו.

הסגידה של מיליוני הנוצרים לישו אינה נצחון האופטימיות. הכנסיה אמנם טוענת כי במותו הוא פתח דרך לגאולה. אך חייו ומותו היו טרגדיה נוראה. וסיפור חייו הוא מטפורה על שחיטת האמת ורציחתו של הנושא אותה. על משקל: 'כך יעשה לדובר האמת ולנושא אותה בראשי חוצות ובפני אנשים'.

סיפור חייו אינו שונה במאום מסיפור חייו ומותו של סוקרטס. גם הוא פנה לצעירים ואמר להם את האמת הלא נעימה ללא כחל ושרק, וגם אותו הרגו. בגלל שהוא פשוט לא הסתיר את האמת ובזאת סיכן את השלטון הקיים.

כאמור, פרנסי הדת הנוצרית מציגים את סיפור חייו של ישו כנצחון התקוה וכו' אך שוב ושוב, זהו סיפור טראגי של שכול וכשלון. וזה בדיוק המסר העולה מסיפור חייו; אדם הנושא בקירבו אמת לא מקובלת, אוסף סביבו חבורת נידחי דרך, וכשהאנשים הרגילים מתחילים להקשיב לו, הוא מואשם כפושע ומת מוות קשה ונורא.

הלקח מכל זה חייב להיות שאם היחיד הרגיש, המוקצה והשונה – נושא בקירבו אמת קשה ומאתגרת, אל לו לתת לה פה וגוף- סופו הנורא יבוא לו מידי סוכני התרבות הנוכחיים.

ואכן, גם דמות הדת הנוצרית עצמה, אינה דמות של דת שמחה ועולצת, אלא דת על עצב וחרטה. מספיק להאזין למוסיקה הדתית, מלאת היגון והכאב. לראות את הציורים, בהם פני הבריות נראות מסוגפות ונכאות. ומבחינה ובדיקה של המסר העולה מן המדיומים האמנותייים הללו, כי זוהי דת של 'אין תקוה'.

ואמנם, עיון בברית החדשה מלמד אותנו כי בסופו של דבר ישו נכשל. למעשה, סיפורו מהווה תמרור אזהרה אודות גורלם של אנשים הדומים לישו וסוקרטס: יחידים, מופלאים ומקוללים, שנדונו לשאת את זרע האמת הקשה אודות הקיום האנושי בקירבם. יש כאן אזהרה אודות גורלם. אזהרה שאומרת שאם האמת הבלתי מתפשרת שהם נושאים בקירבם לא תכריע אותם במפנים ותשלח אותם לדיכאון, חרדה ואף התאבדות אזי סופם יבוא להם מבחוץ, מצד האנשים המקיפים אותם והקרובים אליהם.

עם זאת, הסוף שנכון להם במאה העשרים ואחת, הנו סוף שונה מן הסוף של סוקטרס וישו מלפני אלפי שנים. היום זהו סוף של חרם והתעלמות. בידוד והזנחה. האזרחים הנורמטיביים, יזהו באותם נושאי בשורה קשה את הקול השונה ויחרימו אותם. וכל כניסה שירצו לעשות למוסד מקובל ומכובד בתרבות הנוכחית – יתקל במחסום ובאיסור. אף אחד לא יגיד זאת במפורש, אך במהלך הזמן הם יהפכו למבודדים יותר ויותר, מחוץ לכל בסיס של כוח והשפעה. הם יוכנסו לסוג של צינוק מבודד, מאסר עולם חברתי. בשעה שבאופן פיסי הם כביכול חלק מן החיים.

שהרי פעם רצחו את נושאי האמת, היום הם נדונים לבידוד והחרמה איטיים וחרישיים. פעם גזר הדין היה מוות פיסי (צליבה או הרעלה) היום המוות הוא חברתי.


חלק ג': ההסבר
בחזרה לסיפור חייו של ישו. ההסבר לסיבת ההישרדות הארוכה של סיפורו של ישו, ולקסם המופלא שסיפור זה מהלך עלינו, אינה נעוצה בהבטחה או באופטימיות של סיפור חייו לגבי מאמינים שיצטרפו לכנסיה – כל אדם שמפעיל מעט את התאים האפורים, מבין שמי שמאמין באדם שנצלב ואלוהיו נטש אותו – בוחר לעצמו את אותו הגורל.

אם כן מהי הסיבה להתאהבות המין האנושי בסיפורו של ישו? זו אותה הסיבה האחראית לכך כי הטרגדיות היווניות הקשות, המחזות הטרגיים של שייקספיר, ההגות של ניטשה ושופנאאור, הסיפורים הנוראים של קפקא וההיסטוריה האנושית המסופרת בתנ"ך – מוחזקים כנכסי צאן ברזל של המין האנושי.

בתוך תוכנו, עמוק בפנים, אנו יודעים את האמת. לא יכולים לחיות איתה, אבל זקוקים לה מאוד. והיא אכן שורדת – כמיתולוגיה, כסיפור בידיוני שמסופר לנו כילדים לפני השינה. דווקא האגדות וסיפורי הילדים הנוראים ביותר הם שהפכו ברבות השנים לסיפורי ילדים קאנוניים. וההסבר הוא שבתוכנו חי משהו שזקוק נואשות לסם האמת, קשה ככל שתהא. אותו משהו הוא לא הפסיכולוגיה שלנו ובטח שלא האגו. אלא משהו עמוק הרבה יותר, הנפש שלנו. היא זו שמשמרת את סיפורי האחים גרים, הנסיך הקטן, דוסטוייבסקי וקפקא – כנכסי צאן ברזל. משהו בנו זקוק לאמת הזאת באופן נואש. כי אלה הם החומרים שהנפש שלנו ניזונה מהם, הם החמצן שלה; האמת.

והיות וזה קיים ברובד אחר לגמרי של הוויתנו, זה לא קשור לעד כמה היא מקובלת על הפסיכולוגיה והנורמות שלנו.

בתוך תוכנו, בממדי הנפש הרחוקים, אנו יודעים כי ישו הוקרב על מזבח תרבות השקר וההמוניות. וכי זה מה שיקרה לכל מי שיצא איתה החוצה ויגיד את האמת הקשה אודות המין האנושי, במקום להצפינה בספרות ובמחזאות. לו היה סוקטרס כותב את מה שאמר לצעירי אתונה בספרים, ולו היה ישו מייסד תורה אזוטרית למתי מעט, ומעביר זאת לכת סגורה שהייתה מעבירה זאת בחשאי הלאה, במקום להגיד זאת לכל זונה, גובה מסים ועובר ושב, תחת כל עץ רענן – סופם היה אחר.

זו אמת שמצד אחד לא נהיה מוכנים לעולם להודות בה באופן מודע, אך כשהיא עטופה במעטפת של טכסים דתיים, מיתולוגיה, דת, ספרות, פילוסופיה, או מחזאות – היא תופסת אותנו מבפנים, ולא מרפה במשך אלפי שנים.

וכך מנצחת האמת בסופו של דבר, מבפנים, ולאורך זמן. עטופה בטכסים ומיתולוגיות. רק כך.

בעינינו היא אולי טכס דתי, אך הנפש שלנו יודעת: כאן קבורה האמת אודות המין האנושי.

—-


* "הרעיון של ישו כדימוי עצמי הוא דגם החיקוי החזק ביותר להשלכת זהות פנימית. ראיית האני כישו הנצלב תדיר במצוקותינו היומיומיות מתאימה במיוחד לחברות המערביות המאופיינות בתחרותיות אכזרית. ואכן, שם אומצה הנצרות ביתר נכונות מאשר בחברות המזרחיות התחרותיות פחות".

שלמה גיורא שוהם. טירוף, סטייה ויצירה. עמ' 126 הוצ' האונ. משודרת, 2002

השוואה בין רוחניות העידן החדש והבורגנות.


התפיסה המקובלת גורסת, כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות וכי אלה שבוחרים בחיי רוחניות, קוראים תגר על חיי האמצע החומרניים של הרוב. כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא מהו הגיבוי האמיתי לאמירה הזו. דהיינו, עד כמה אלה שהולכים לרוח הם באמת רוחניים? האם זו רוחניות מהותית, או רוחניות שהיא כמו לבוש שאדם עוטה על עצמו?

בקרב הבורגנים ההדחקה וההתחזות אינם מפותחים כמו אצל הרוחניים המסחריים.

בקרב 'רוחני' העידן החדש – רבים הם אלה המכריזים על עצמם כרוחניים, מבלי שבהכרח יש לזה גיבוי ברמת המהות.

רוב הרוחניות שאנו מכירים, אינה רוחניות שהיא באמת אלטרנטיבה לבורגנות הבינונית והחומרנית של אמצע הדרך, רוחניות שקוראת תגר על המהות של חיי האמצע של 'הזע ועבוד, אכול ושתה – כי אלה החיים'.

מה שחשוב זה לא מה אנשים אומרים שחשוב להם, גם לא מה הם עושים לגבי מה שהם אומרים שחשוב להם, אלא מה מצב התודעה שלהם ביחס למה שהם אומרים שחשוב להם. ומצב תודעה, בא לביטוי בדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים. הפילוסופיה שלהם לגבי מה שקורה. כי בעולם התודעה – אין הבדל משמעותי, או בעצם אין כל הבדל – בין הרוחניות, המיסטיקה, תנועות העידן החדש, ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם; הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו', ונקלף מעליהם את הפוזה, האופנה, ה-wishfull thinking השכנוע העצמי וכו' – נמצא מצב נפשי ותודעה של זעיר בורגני שכל מה שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות. עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'.

זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות. במהות אין הבדל גדול בין הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר. שניהם חיים למען הפחתת תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. רק שהרוחניים בטוחים שהם בדרך להארה ולא בדרך לשים עוד מסך ביניהם ובין מה שקורה באמת עולם התודעה שלהם. חלק מן המתודות הרוחניות המודרניות עוסק בנסיון לשכנוע עצמי. לא בעבודה אמיתית. ברוחניות העידן חדש מסתובבות אמונות ותובנות שגורסות כי צריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי וכו'. הגישות החיוביות ומלאות האור הללו, בעצם עוסקות בהדחקה של המציאות האמיתית והלא נעימה לתת תודעה, לטאטא החוצה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק. ואם בתרבות הרגילה קיימת הדחקה, הרי שבתרבות העידן החדש – ההדחקה ושטיפת המוח העצמית – חזקות הרבה יותר.

אלה, גם אלה – מוליכים עצמם ואחרים שולל, בכדי ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופרמרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, שהרי מסביב מה שקורה לא תואם לתמונת העולם שהלבישו מעל התודעה שלהם; מסביבם (השכנים והידידים) ממשיכים ללקות במחלות קשות, חיים חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים.

גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. שניהם רוצים להאמין כי עכשיו הכל יהיה בסדר. אך בשניהם – המבוכה, היאוש, חוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרות בעינן.

הבדל בולט נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס. הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה, קנאה, עוינות – מתקבלות באותו חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית (כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש מה שנחשב חיובי). בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תיגר על המוסכמות הקונפורמיות.

וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין; היכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחויה שלה בצורה אותנטית – (מתחת ללבוש המרדני) מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו המרד האמיתי נגד הבינוניות והחומרנות מצוי דווקא בתוך התרבות הקיימת, רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת.

האמת הרוחנית אינה מצויה מחוץ לקיום הבורגני המצוי, אלא בתוכו, מתחתיו, כמו עיר עתיקה שקבורה תחת שכבות עפר שהצטברו. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו בנוסח של אמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית, ולא היא, כאן זה מרד טהור, אנטיתיזה רוחנית אמיתית. אך מסווים אותו כעוד תורה ממסדית.

או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.

מרד רוחני נוסף קיים באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקו ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלו. הממסד מתיחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'.

אך אם בודקים את המסרים של כמה יצירות אמנות, כמו של: קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך זה מטשטש, כי אין חידוד של מה זה אומר על החיים של כולנו, זה נותר בגדר איך שלמדנו להתייחס לאמנות; כמשהו אבסטרקטי וסובייקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה, היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנית? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך.

האמנות וההגות, הן כיום בתי הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין הרבה, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר.

לסיכום:

בשתי הדרכים (הרוחניות של העידן החדש, והבורגנות הקיימת) – מאמינים שאין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בשני המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, השכלה וכו' – אפשר ורצוי לשנות. בשתי הגישות מאמינים ביכולת של היחיד לשנות עצמו. (רעיון השינוי העצמי עוזר לחברי שני המגזרים להאמין שהם בדרך לאושר (הרוחני או הגשמי) והם צריכים אך לתרגל ולהאמין.

לשון אחר, בשניהם קיימת אמונה כי השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה מצד אחד – והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת.

וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל – נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. בתל אביב – זה לעבוד קשה ולרכוש השכלה נכונה וגבוהה – בפונה זה אותו הדבר רק במישור הרוחני.

ושתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, בתוך בני האדם, תשוקות, פחדים, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה וכו'. אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; בבורגנות זו עבודה קשה, בילויים, משפחה, סקס, ספרים, מדע וכו'. ומסלול הבריחה של הרוחניות הבורגנית הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות.

הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח – מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.

ומה אם כך היא רוחניות לא כוזבת? ובכן אליה לא בורחים, היא טמונה מתחת למה שדחקנו אל תוך תוכנו, וצריך לחפור אותה עמוק מתחת.

ופגישה עם אנשים המייצגים את הרוחניות הזו, היא פחות נעימה וחביבה מאשר הרוחניות הקיימת. המפגש עם אנשים המייצגים אותה הוא מבהיל, כי הם לא באים בנבואות נחמה, אלא יותר בנבואות זעם.

אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחני של אמצע הדרך, לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה – לפצוח במנוסת אימים ברגע שהרוחני באמת פוצח את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא ידעו שהם כה משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה.

וכאן אולי המפתח להבדל; חיי הבורגנות החומרנית, הם לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפות חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), להפך, צריך להתמקד בה ולחפור אל הפנימיות האבודה שבתוכה. כי בתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם אל מה שהם קברו עמוק בפנים.

אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו לעזאזל, (כפי שעושים הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם). כי אורח החיים הקיים נושא עמו את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.


——————————————————————————–

הערה: הוצא מתוך הספר; ''אאוטסיידרים ומורדים"

(הוצאת ידיעות אחרונות, 2007) ונערך מחדש.

 

הנפש הולכת לאיבוד

האוריינטציה של הנפש מתבלבלת כשהיא מוצאת עצמה באקולוגיה הקרה של מרחב סוציו-טכני עמוס. היא מאבדת את הצפון, ויוצאת מסינכרוניזציה.

היא שם ללא מסכות, מגננות, תווית התנהגותיות. ואז היא אבודה, חשופה, בודדה ומלאת חרדה –

כילדה שנזרקה לפתע מעולם האגדות של נסיכים ונסיכות אל אמצעיתו של מסלול מרוץ עמוס במכוניות דוהרות .

היא חשה שם, בחוץ – עירומה ופגיעה כחלזון שנחפר ממעי האדמה הרכה והאפלולית, נעקר מקונכייתו והוטל, רוטט ומסונוור לאמצעיתה של זירה צרובת אורות זרקורים כשמסביב קהל שואג.

ולא רק עירומה וחשופה, היא עוד יותר חשה פעורה. חשה כיצד הכול שועט פנימה כגדודי חיילים שהבוץ על נעליהם מכתים את מרצפותיה הצחורות.

אבודה ומבוהלת כפינגווין שמצא עצמו לפתע בתוך להקת קופים מצווחים, באמצעיתו של ג'ונגל לוהט באפריקה.

שהרי זקוקה היא ל

– שקט כדי לקלוט.

– מרחב כדי להתמצא

– חום אנושי כדי לתפקד.

– וזמן כדי לצוף.

הזמן שלוקח לה לצאת ממעמקיה, להתמצא, להגיב, ולהשתלב במרחב הטכנו-סוציאלי, זורק אותה מחוץ למשחק.

הזמן שלה הוא זמן אחר. זמן הנפש הוא לא הזמן הציבורי 'החברתי', זמן ההמונים השועטים. זמנה הוא זמנו של העובר ברחם זמן הזרע באדמה. זמן היין בחבית ביקב. זמנה הוא זמן ההבשלה, זמן ההתגלות. במציאות הפנימית של הנפש, זמן הוא ישות חיה, שמאפשרת מרווח נשימה וחיים, לישויות הפנימיות. במציאות החיצונית – אין זמן. הכול מתרחש מעכשיו לעכשיו, וכל תווך שמפריד ביניהם, נתפש כקללה, כמעצור שמפריע להגיע.

במציאות הפנימית, הזמן מלטף את הנפש, מערסל אותה כעלה על פני נחל הזורם לאיטו. במציאות החיצונית סוגדים למולך המיידיות. מה שלא מיידי עוצר את המרוץ לאורגזמה הגדולה, לריגוש הגדול, הבא.

שם חיים מריגוש עתיר גירוים אחד, למשנהו, עם מרווחי ריקנות אדירים ובלתי נסבלים, בין ריגוש לריגוש.

והנפש חיה באורגזמה שקטה הולכת ונמשכת. החשיפה למרוץ אחר הריגוש, רק בולמים וכולאים אותה מלחוש את הזרימה הפנימית והשקטה שעליה היא צפה.

מבועתת היא חשה את החיים החיצונייים הרוצים לחרוג המה שיותר מהר מריקנות עכשווית, אל הריגוש הבא. והיא, כל שהיא רוצה הוא להמשיך ולהיות חלק ההוויה מן הזרימה הפנימית.
הם תופשים את הזרימה הפנימית הזו כריקנות מאיימת. ואילו היא תופסת אותם כרעש מצווח, אור מסוור, וחוסר סדר נורא, הבא עליה לכלותה.

פתאום היא מוצאת עצמה בוורטיגו, סחרור עמוק, כל המכשירים במטוס התקלקלו, השמיים נראים לה מתרחקים והקרקע מתקרבת.

הנפש חשה בחיים החיצוניים אובדן עשתונות מוחלט. הכול קורה לה הפוך:

– היא מצפה מאחרים לבוא ולהתאחד עמה, והם באים כדי ליצור חיץ.

-היא באה פתוחה, הם באים סגורים

-היא באה לאחרים לאט, (כדי למצוא את הקצב הנכון), הם באים אליה מהר.

-היא באה שקטה, הם רועשים.

-היא נותנת להם להוביל, ובמקום לתת לה את ההובלה בחזרה, הם לוקחים את הרשות ומשתמשים בה כדי להנחית, לצוות ולשלוט.

כל הזמן היא חשה צורך להסתתר, שהרי כולם נראים לה כמחשבים להתנפל עליה ולדרוס אותה. אך זאת לא מכיון שהם החליטו לעשות בה שמות. הם פשוט לא רואים אותה, היא לא נתפסת במסך שלהם,

וכך הם דוהרים דרכה, ומעליה כמו הייתה שקופה ועשויה מאויר.

אך היא לא. היא, שחשה כל הגה, וכל מבט, כאילו היו מליון רמקולים, וטריליון זרקורים, מוצאת עצמה תחת רגליהם הדוהרות. כשהיא לוחשת במלא גרונה הדל: "הצילו'.

 

גבריאל רעם

21.3.2005
——————————————————————————–

על אודות הנפש בקצרה

נפש יש בנו – מדי פעם.

אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה

ולתמיד.
יום אחר יום

שנה אחר שנה

יכולים לחלף בלעדיה.
לעתים תקנן לזמן-מה

בהתפעלות ובפחדים

של הילדות.

לפעמים רק בתמהון

שאנו זקנים.
לעתים רחוקות תתלוה אלינו

בעסוקים מיגעים

כמו הזזת רהיטים

סחיבת מזודות

או הליכה בנעלים צרות.
בזמן מלוי שאלונים

וכתיתת בשר

היא, לרב, מחוץ לבית.
מבין אלף שיחותינו

היא נוטלת חלק באחת,

אם בכלל,

מפני שהיא מעדיפה שתיקה.
כאשר גופנו מתחיל לכאב ולכאב

היא חומקת חרש מהמשמרת
היא בררנית:

לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון.

מחליאים אותה מאבקי הכח שלנו על זוטות

וטרטורי תגרנות.
השמחה והעצב

בשבילה אינם שני רגשות נבדלים.

היא פוקדת אותנו

רק כשהם מחברים
אנו יכולים לסמך עליה

כשאיננו בטוחים בדבר

אבל סקרנים אנחנו לגבי הכל.
מבין העצמים החמריים

חביבים עליה שעונים עם מטטלת

ומראות שעמלות בהתמדה

אפילו כשאין איש מביט בהן.
היא לא אומרת מאין תבוא

ומתי תעלם לנו שוב,

אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון אלה.
נראה

כי כשם שאנו צריכים אותה,

אף היא צריכה אותנו,

בשביל משהו.


ויסלבה שימבורסקה
תירגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך: "רגעים" 2003

 

 

על אלהים – פרגמנטים.

"אלוהים נמצא בפרטים, חבל שבדברים הגדולים הוא קצת איננו".

דני סנדרסון, מעריב, 'פורומו', עמד 9, 28.4.2006


——————————————————————————–

שלוש גישות לרעיון קיומו של אלוהים:

הגישה האחת סוגדת למיתולוגיה המקיפה את העדרו. (דתיות ממסדית).

הגישה השנייה מתעלמת מנוכחותו הנעדרת ומכריזה עליו כעל פיקציה. (אתאיזם).

הגישה השלישית. מתכווננת לחלל הענק של העדרו. מצמידה את הקונכייה החופנת את העדרו לאפרכסת הנפש ומאזינה לקולות האוקיאנוס האלוהיים. (צליין התודעה).


——————————————————————————–

הערת פרשנות של הכותב, על שכתב כאן:

מה שניסיתי לכתוב, זה שאו שיש אלוהים או שאין. אם אין, אז אתה אתאיסט, ובזה נגמר העניין. ואם יש אלוהים, יש בעיה כי גם אם הוא ישנו, הוא איננו בנמצא. ואז אתה יכול להמציא אותו (דת ממוסדת וכו'). או אפשר דרך ביניים: הוא קייים, אבל כאן הוא איננו. לא ממציאים אותו, אלא מנסים לחוש דרך החלל של העדרו את היותו. דרך האין את היש. להאזין לאין.

אלהים, מדבר אלינו דרך שתיקתו.

זו לא חוכמה להאזין למה שנאמר, זו חוכמה גדולה להאזין למה שלא נאמר, וממנו לנסות להבין מה היה נאמר, אילו…

ולמעשה גישה זו מצויה לא בדתות, אלה בחטיבה המיסטית של הדת. למשל בבודהיזם היא מצוי בזן בוהיזם, שאומרת שדרך ריקון החשיבה, ניתן ליצור אולי הידהוד בין האין החשיבתי לאין האלוהי.

וביהדות היא מצויה בחסידות שם ישנו מושג בשם: "הביטול". והכוונה למשהו שנמצא בספירת החכמה הקבלית. החסידות מספרת שעל ידי פעולת הביטול השיכלי האישית של האדם בנפשו ניתן לקבל את החכמה האלוהית.


——————————————————————————–

ג.ר.

17.9.2005

 

על רוחניות ודתיות

"הפכנו לאלוהים, במקום לעשות מקום כדי שאלוהים או השכינה יכולים להיכנס"

גבריאל רעם

 

.לעתים קרובות אני תוהה אם הדת היא האויב של אלוהים. זה כמעט כאילו שהדת היא מה שקורה כאשר הרוח עוזבת את הבית".

בונו

 

"אלהים ציווה על הפילוסוף: 'היה אתאיסט'"

אנונימי

 

"אלהים הוא החבר הדמיוני של המבוגרים"

מורגן פרימן

 

"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה,

האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'

—————————————————————————————————————————————————–

רוחניות ודתיות, האם אותו הדבר?

כן ולא. בעיקר לא.

יש כאן בלבול של מי שרואה את הדברים בצורה לא ממוקדת. כמו לראות מרחוק בית. והעצים מסביב יכולים להראות כאילו הם חלק מן הגדר המקיפה אותו.

ובכן רוחניות הייתה תמיד והיא תמיד של היחיד ובינו לבינו. דת היא קודם כל דבר מאורגן וממוסד, שייך לכלל והדתי מוצא עצמו בתוכו כחלק מן הכלל הדתי. והיא גם היחסיות שדרכה היחיד מודד עצמו ביחס למה שהוא קורא: אלהים.

הדתיות היא ביחס לגורם עלום, גדול כל יכול. כאן קשה ליצור אינטימיות או משהו חרישי ומופנם, כאן זה היחס בין הקטן והחולף (האדם) ובין הבוס הגדול בכבודו ובעצמו (אלהים). כאן זה מזמין לרוב התבטלות מצד המאמין.

ומה לגבי הרוחניות? ובכן אם הדת היא בין האדם לאלוהים, הרוחניות היא בין האדם לנפשו. הרוחניות היא קוואנטית, סאב-אטומית, כי היא מבקשת מן האדם להיכנס לתוך הדבר הקטן ביותר שקיים בתוכו, הנפש ולתת לה להנהיג אותו. זאת לעומת היחס לאלוהים בו האדם צריך לצאת מעצמו להתאחד עם משהו הרבה יותר גדול ממנו.

היחס לאלהים הוא אקסטטי; ללכת לאיבוד לעצמך במשהו יותר גדול ומוחצן. לצאת החוצה, אל העולם.

היחס לרוחניות הוא מיסטי; ללכת לאיבוד במשהו יותר קטן ומופנם. להיכנס פנימה לתוכך.

אנשים דתיים רבים היו רוחניים. כלומר כחלק מן המסע הדתי שלהם הם פגשו והתייחסו לעולם הנפש שלהם. אך אדם יכול להיות רוחני ללא היותו דתי. דהיינו בלי לקחת בחשבון את קיום האלהים.

ואז הוא בודד מאוד, רק הוא והנפש שלו.

למה הדבר דומה? לאדם בארץ זרה, הוא לא יודע שפתה ומנהגיה, אך יש לו ידיד אמיתי שמדי פעם הוא פוגש אותו ומקבל ממנו הדרכה ונוחם, בעיקר נוחם ואמפטיה. כך ברוחניות.

בדת הזר הופך לחלק מן החברה, הוא נטמע בה ומאבד לעיתים את זהותו האישית כאדם. כאן (בדת) זו לא ידידות אינטימית, אלא שייכות למגזר רחב יותר.

הדגש ברוחניות הוא על אנושיות, פנימיות, החוויה האישית, השיח האינטימי. הסובייקטיביות משיגה תודעה רחבה ועמוקה – בכוח היותה סובייקטיבית, מאוד.

הדגש בדתיות הוא על להיות חלק מן מחברה של אחרים השייכים לאותה הדת. כאן יש אובייקטיביות, לא משנה איך אתה באופן אישי רואה את הדברים, העיקר שאתה עושה ורואה את הדברים דרך הפריזמה של הרוב.

בדת זו אמונה ודבקות. ברוחניות זו כוונה וידיעה.

בדת אתה חי ביחס למשהו אבסטרקטי, כך גם ברוחניות. אך האבסרטקטיות של הנפש והנשמה היא אחרת מזו של אלוהים. היא של אסיר השכוח בכלא הפנימי ועל הרוחני לא לשכוח אותו. בדת האבסטרקטיות היא של משהו רחוק מאוד, והאדם צריך לפרוץ מכלא החומר כדי לפגוש את אלוהים שמחוץ לכלא. ברוחניות מי שבכלא זה לא האדם אלא הנשמה, ואותה צריך לשחרר מן הכלא.

ברוחניות האדם הוא המשחרר והנשמה משוחררת. בדת האלהים הוא המשחרר והאדם הוא האסיר.

הרוחניות לא גואלת את האדם מהיותו בודד ואבוד על פני האדמה. לא מעניקה לו אב או אם שבשמיים שיתחילו לדאוג לו כי הנה הוא חזר הבייתה. הרוחניות דווקא מנציחה את מצבו הבודד, העיוור, הזרוק וחסר התקווה של האדם בעולם. רק מעניקה לו את קצה החוט של הנשמה, דרכה אפשר לקבל לפעמים קצת נוחם, חיזוק, חום ואמפטיה. דרישת שלום מעולמות הרוח של שלווה נצחית וקבלה חסרת תנאי. וזאת כדי להחזיק עוד קצת מעמד.

"תכלית החיפושים לא צריכה לביות העל טבעי, אלא העולם. העל טבעי הוא האור: אם הופכםי אותו לתכלית, משפילים אותו".

סימון וייל, הכובד והחסד, הוצ. כרמל, עמ' 161

הרוחניות מפנה את האדם לאסירה שאסורה בתוכו, הנשמה שלו, ומנסה לגרום לו לגאול אותה מכלא הלחץ, האגו, וההשוואה החברתית. כדי שתהא לו ידידת אמת עמה יוכל להשיח, בין יום מתקצר ללילה מתארך.

הידידות בין שניהם היא ידידות בין אסירה שמשוחררת על ידי נווד בודד שהלך לאיבוד בארץ זרה.

בתוכנו יש ידידה. והידידה זו קרובה יותר לאלוהים מכל התפילות שבעולם. היא אסירה והיא יכולה להיות עמנו. וכך לקרבנו בצורה זו קצת לאלוהים, יהא אשר יהא.

 

וכותב על כך פול טיליך המופלא:

נשמה אינה חומר מסתורי, היא אינה חלק מאלוהים, היא אלוהים עצמו. אבל לא אלוהים של הקרקע, היוצר את כל הברואים, ולא אלהים המכוון את ההיסטוריה והמופיע כמאורע המרכזי. אלא כאלוהים הנוכח במקום מושבם ובאישיותם של בני האדם. אוחז בהם, מלהיט אותם ומשנה אותם לחלוטין".

פול טיליך, מתוך: `העכשיו הנצחי`(1886- 1965)

 

 ולסיום, הנה עוד כמה אימרות בנושא:

"הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת עם הים,

מעטים יודעים כי הים מתמזג אל תוך הטיפה"

קאביר (משורר סופי).


"מי שיודע את עצמו, יודע את אלוהיו"

אימרה סופית


"רוחו של האדם מתחברת עם העולמות העליונים;

העוצמה של העולמות העליונים מתגוררת באדם.

האם המרחק בין העולמות העליונים והאדם כה גדול"?

האנג טסו -צ`אנג (1593-1665)


"מה עצוב שאין אנו יודעים את כתובתה של הנפש…"

ויקטור הוגו, `עלובי החיים`

16.2.2003