היא הייתה פרח

צעירה ויפה כמו שרק באגדות

אך בעיקר הייתה הבטחה,

הבטחה קסומה

לפרח הכי ענוג

לבשלות המלאה של אישה.

ואז עוברות השנים,

אוי, איך שהן עוברות,

ומה נשאר מן ההבטחה?

מה נשאר?

מה?

רק דמות נשית מטושטשת בגיל העמידה.

לא נשאר

רק זיכרון מתוק של הבטחה

הבטחה מופלאה

אבל רק הבטחה.

אבל מופלאה…

**

גבריאל רעם, 13.6.14

א. כילדים אנו מתרחקים מהורינו.
כמתבגרים אנו בתהליך של התנתקות.
כמבוגרים, מבקרים, לעיתים.

כהורים, אנו קשורים לילדינו.
כהורים למתבגרים – אנו מתייסרים עימם.
כהורים למבוגרים, אנו מייחלים מהם למגע אנושי.

הילדים במסע הרחק ורחוק מן המעיין ההורי.
ההורים במרוץ אחר הילד המתרחק.
שניהם נועדו למרדף האבוד: הילד, לצעדי ניכור מתמהרים,
ההורה לקריסה אל תוך הטרגיות הבודדה.

ב. ואז יום אחד, אנו הורים מזדקנים
ילדינו כבר הרחק הרחק מאיתנו.
והנה גם אנו כבר פחות במרדף אחריהם.
אלא במסלול אחר, הולכים מתקרבים להורינו.

מזמן הם לא איתנו.
אך מעולם לא היינו קרובים יותר.
וכל יום שעובר אנו מבינים אותם יותר
אנו איתם יותר. והם יותר ויותר עמוק בליבנו.

כל יום שעובר
כואב יותר, מתחרטים יותר:
על הריחוק, על הניכור,
על הנטישה.
**
5/4/14
גבריאל רעם

כה רבים מאתנו חיים ואף מתים ללא אהבה.

ללא אח/ות תומכים, נפש סומכת, מישהו מודאג, מישהו כואב.

למי שנולד אין לדאוג, מיד יהיה מוקף באהבה ואהבה…

אך מי יאהב את הערירי המבוגר? מי יהיה איתו בפחדיו, באימתו, בחרדותיו מוקף באין הגדל שמסביבו.

מי? יחבק אותו, ויגיד לו: "אני כאן, לא אעזוב. יותר אינך אבוד ונטוש ומפוחד עוד.

– לתמיד, אני אתך."

מי יגיד לו? מי?

** גבריאל רעם

23/3/14

א. כל שהא יקר – כך הוא שביר.

כל שהוא שביר – כך הוא יקר.

העמיד והחסין – הוא הזול

 הזול – נפוץ

היקר – נדיר.

ב. אך לרוב רואים את השביר – כפגום,

רואים אותו – כנכה.

ובמקום בו שביר שוה ערך לנכה –

שם השכינה לא מבקרת עוד.

גבריאל רעם, 19.4.13

יחסים הם חרס
יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיווציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להיתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

– להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם".

——————————————————————————–

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999. עמ' 188

הנה מוטלות גופותינו,

המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,

והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,

וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.

צוננות ודוממות שוכבות להן,

ממתינות לחזור אל מעי האדמה.

ואף אחד אינו זועק להן בבזיונן,

בקלונן ההולך ומתמשך

בביזה הנוראה הזאת

המשתוללת בהן,

ואין מוחה.

כך הן גופותינו,

נוסעות מסע של התערטלות.

של נשירה ושל אובדן.

של כל שנרכש, תפח והתפטם.

נושרים הזיוף,

המסכות,

התהילה,

ואף היאוש.

ומאחור נותר, עירום ועזוב –

השלד.

——————————————————————————–

* פאראפרזה על שירו של חיים גורי

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.

והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.

ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.

איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים

אני ואלהים

אני ואלהים.

הכלום והכל,

ההרף עין והנצח,

האפסות והשלמות.

אלהים ואני.

אלוהים, זה שהכל בדברו-

ואני שדברי לא כלום, ואני לא- כלום,

וכולי עפר וסופי עפר

– אליו נוסע ושב.

וחייו – חיי, וחיי לא חייו.

וצילו – שמשי,

ומה שמקיף אותו – מצית אותי.

מצית אותי מבפנים,

באש יוקדת, אש לוחכת,

אש האלוהים.