ארכיון הקטגוריה: שירים

ספר – שירה הגותית

מאת: גבריאל רעם

***

אחוות הדפוקים

"אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

היא שבועה וברית.

אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד – רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה,

והפלדה יוקדת ויוקדת

אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה,

עכשיו הם מורדים.

בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

בדרך להיות מורד – מצילים את הכבוד,

הכבוד האבוד של הדפוק

שכעת הוא הלבה מפי הר געש

אש מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים

ועתה שואג את שאגת המרד

הגדולה.


מתוך "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות. 2006

***

איך אנשים מסתדרים בחיים?

איך אנשים מסתדרים בחיים?
איך זה קורה שהם מסתדרים?
איך זה שהם מסתדרים?
איך זה מסתדר להם?
ולא אחד או שניים,
אלא כמעט כולם,
כמעט כולם, ממש.
ממש מסתדרים,
בחיים.
איך זה יוצא להם?
איך?

*

21.3.21
***

איפכא מסתברא

כל מה שנקי חייב להתלכלך.

כל מה שטהור חייב להזדהם.

כל מה שזורם חייב להיחסם.

כל מי שלא מודע, בכאב, לחוק זה,

יקבל את יחסיו הנקיים – מלוכלכים,

את ערוצי התקשורת שלו חסומים

ואת הטוהר שביניהם – מזוהם.

כדי שזה לא יקרה

עלינו לצפות ולהתבונן בזה שבא

לחסום, לכלכך ולזהם את היחסים:

שיפוט, האשמה, התנגדות, העלבות, חשד, סטיגמה, האשמה, ןכו'.

ולא למצוא מפלט ועיר מקלט

 באודים המוצלים מן האש

 של זה שבא לחסום ולזהם

– יחסים.

*

12.12.20

***

אכזבה

יוצא לדרך, שם פעמיו,

רוצה להגיע, כאן ועכשיו.

למצוא גביע הקודש ומנורת הזהב

את מרחבי האופק שמעבר לקו.

רוצה ועושה ונפגש ופותח

וחי ויוצר וגם נוגע.

אך תמיד בסוף זה מגיע,

לא מחטיא וגם פוגע:

חץ האמת שנורה אל התקווה.

ולפתע חומת אבן בולמת את הכל.

וצל כבד מוטל על הלהבה

ודממה משתררת מעל לכל;

דממה קשה.

הכל היה, הכל נאמר, הכל נוסה.

ועכשיו שקט הס, אין תזוזה.

כל הזמן היינו חזקים, עכשיו חולשה.

עכשיו הכל יבש, הכל מוצה.

עכשיו-

אכזבה.

*

15.2.2004

***

אני הולך ומתקרב לילדותי

אני הולך ומתקרב לילדותי.

עכשיו היא מוחשית

אני כמעט כולי כבר שם.

אך אז, בילדותי, לא הייתי שם

רק עברתי בדרך.

*

9.3.21


***

אני ואלוהים


אני ואלוהים.
הכלום והכל,
ההרף עין והנצח,
האפסות והשלמות.
אלוהים ואני.

אלוהים.  שהכל בדברו-
ואני לא כלום ודברי כלום,
וכולי עפר וסופי עפר
– אליו נוסע ושב.


וחייו – חיי, וחיי לא חייו.
וצלו – שמשי,
ומה שמקיף אותו – מצית אותי.
מצית אותי מבפנים,
באש יוקדת, אש לוחכת,
אש האלוהים.

*

9.9.20



***

אנשים מדברים

אנשים מדברים

והם מדברים כמו שאנשים מדברים

לא כמו שהם עצמם מדברים.

ויש גם פחד

ובושה,

וחוסר בטחון.

אתה מדבר,

ואלה כולם היוצאים מפיך.

כולם אותה השפה,

אפילו אותם המילים.

לדבר כמו כל אחד –

רק לא כמו עצמך.

רק לא להישמע

שונה.

*

8.9.20


***

אדם בוער הוא נר

אדם בוער הוא נר

מאיר את החושך סביבו.

אדם בוער הוא נר

הורס  ומשמיד את עצמו.

*

8.4.21

***

אהבה ללא תנאי

אהבה ללא תנאי,

הינה יקרת מציאות

כמו גלגל הצלה לטובע.

הוא ויתר, הוא כבר שוקע,

ואז היא מגיעה,

(האהבה ללא תנאי).

בתחילה, חוסר אמון,

לאחר מכן הכחשה

(בהתגוננות מפני אכזבה)

 ואז בודקים בזהירות,

באמת?

ללא תנאי?

שום תנאי?

בכלל?

קבלה שלמה ומלאה?

לא, זה לא מזל,

זו התגלות.

*

24.8.20


***

אהבה


מה לא נכתב עליה?
מה לא?
ועדיין,
מאום לא ידוע,
מאום.


אמנם עזה וטוטאלית,

 אך עם, ומעל לזאת,

מטפשת
ומטמטמת,
כל דור סתום מקודמו.
זה מה שידוע.
כל היתר –
זו לא אהבה. 

*

4.9.20


***

אנשים נפטרים

אנשים נפטרים,

בפתאומיות,

תמיד

לא צפוי.

אפילו אחרי מחלה ממושכת,

לא צפוי.

מופתעים,

נדהמים,

מה פתאום?

מהיכן זה בא?

פתאום?

אמנם מצוי בתסריט,

אך לא בתכנית.

לגמרי לא בתכנית.

הלם מוחלט,

הלם אולטימטיבי

הלם הכי הלם,

 הלם של: לא לדעת שאתה יודע.

*

6.9.20

***

ביקור רופא

נכנסתי לרופא  – אדם,

נהייתי שקוף.

במקום דיאלוג- תשאול.

במקום הידברות – דיבור טכני.

נכנסתי אדם – יצאתי תרופות

נכנסתי אדם – יצאתי בדיקות.

רק אנוש – לא יצאתי.

*

24.9.20

***

גלויות צבעוניות

פיסות זיכרונות מן העבר

צפות אחת אחת

כגלויות צבעוניות ממקומות של פעם

(הבלחה ועוד אחת).

קסומות בניחוח אהבה

אל שלא ישוב.

ועם זאת, הכי אמתיות שיש.

דרישות שלום מן הנפש.

*

21.11.20

***

         הנה מוטלות גופותינו,
 

הנה מוטלות גופותינו,
המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,
והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,
וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.


צוננות ודוממות שוכבות להן,
ממתינות לחזור אל מעי האדמה.

ואף אחד אינו זועק להן בביזיונן,
בקלונן ההולך ומתמשך
בביזה הנוראה הזאת
המשתוללת בהן,
ואין מוחה.


כך הן גופותינו,
נוסעות מסע של התערטלות.
של נשירה ושל אובדן.
של כל שנרכש, תפח והתפטם.
נושרים הזיוף,
המסכות,
התהילה,
ואף הייאוש.

ומאחור נותר, עירום ועזוב –
השלד.

*

5.8.20

***

הפלא ופלא

אנשים נישאים –
איזה פלא.
נפלא ומופלא.
כלל לא היה בטוח, בכלל
והנה הפלא; זוג.

והכי מפליא שאיננו מתפלאים
"כמובן", אנו אומרים,
"בטח שהם ביחד".
בטח?
איזה בטח?
הכל הלך נגד;
הבדידות הבלתי נגמרת
הדייטים שכשלו.
ועכשיו נישואין??

מהיכן זה צץ?
– כנגד כל הסיכויים.
*

9.9.20

***


התמימות

התמימות,
לכולנו הייתה,
נוגעת ללב
הפתוח לחלוטין,
עד למכה הראשונה,
ואז הכל ננעל.
ועדיין
מצפה לאהבה הבאה
שתשיב טוהר ללב שהוכתם,
אך תמימות שהוכתמה פעם
הוכתמה לתמיד.
ומעתה
תמיד נהיה על המשמר;
תמימות
מוקפת בגדר תיל.

*

1.10.20

***

ילדים באים בטענות להורים

ילדים ומתבגרים באים בטענות להורים.

(בעיקר על מה שהיה)

למרות שמצבור אהבת הוריהם אליהם ממשיך לנבוע.

ועם זאת, ההורים עצמם, עניים הם באהבת ילדיהם אליהם.

באים הם לילדיהם עם קערת נדבות של אהבה.

מטבע אחד מוטל אליה –והוא אוצר יקר עבורם.

 מאיר באור יקרות בחושך הבדידות ההורית.

*

12.3.21

***

כולנו נמלים

נמלים. כולנו נמלים.
עסקניות, עמלניות,
אחת בעד כולן
כולן בעד אף אחת.
ייחודנו בשייכותנו לקן.
הקן הוא אנחנו,
וכל אחת – לעצמה,
כלום.

*

2.6.20

***



כלבים


לכלבים לב גדול ואגו זעיר.

לאנשים אגו ענק ולב קטן.

כלב מצמצם את האגו

 ומגדיל את הלב

*

24.9.20

***

להיות גפרור

לחכך את הראש
בדופן גופרית דחוס
ולעלות באש כל כולך.,
עד כלות,
וכך להבזיק
ביקום האפל
לשנייה אחת

של אור האמת.

*

2.5.20 

***

מצבים בחיים

יש מצבים בחיים אותם

אי אפשר להסביר:

אהבה. לב שבור. נטישה.

כל המנסה להסביר

משטיח התרחשות

מנמיך הפנינג

לרמת הטכנולוגיה של מלים.

יש מצבים שאסור להסביר.

אי ההבנה היא חלק הכרחי של החוויה.

*

16.3.21

***

להסתדר בחיים,

להסתדר בחיים,
אלו מילות הקסם.

שטיפות המח –
עליהם גדלנו.
הם היו ה"שמע ישראל" שלנו.
שיא המאוויים

שיא המחויבויות,
"רק שתסתדר בחיים".
כתפילה קדושה.
של קהל מאמינים
שבוי
העובד במסירות על
את אל הבורגנות

*

18.9.20

***

לקפוץ לממד שמעבר

לקפוץ לממד שמעבר,

תוך כדי דיאלוג.

לחתור דרך שאלות סוקראטיות

 אל נקודת ההיפוך (דרכה נגיע למציאות ההפוכה).

ואז בבת אחת אתה במציאות העלומה (אך שולטת).

באין הקפיצה לממד שמעבר

דלים חיינו, שטוחים וחד ממדיים.

כלואים במה שכבר מוצה ומובן מאליו.

אך האמת, המשמעות והסיבה – הן תמיד בעולמות הנסתרים, האחרים; העולמות שמעבר.

עלינו להיות ארנבים, מדלגים ממציאות למציאות;

קופצים מן הגלוי דרך האין אל הסמוי ובחזרה.

*

12.12.20

***

מבוגרים הם הילדים של החיים.

 מבוגרים הם הילדים של החיים.
חסרי ישע ומבולבלים,
תועים הם בלבירינט של החיים.
ללא אב, ללא אם,
ללא דואג, ללא פורש חסות.

ילדים נטושים של החיים.
אלפי מכשפות נוהמות מאחורי העצים ביער המפחיד.
עוד מעט יבלע אותם הלילה הגדול.

המבוגרים הם הילדים של החיים.
חסרי ישע ומבולבלים טועים
בלבירינת חייהם.
ללא אב, ללא אם
ללא דואג ללא פורש חסות.

אין אב, אין אם.
אין מי שיחזיק את היד הרועדת
בלילות המפחידים.
לילות שחוזרים,
שמתמשכים
שמתארכים.

ילדים של החיים.
הילדים האמתיים.
יתומים של החיים,
דווקא כשצריך כל כך
אבא ואימא.
אימא…

*

2.3.20

***

מי יאהב?

כה רבים מאתנו חיים ואף מתים ללא אהבה.

ללא אח/ות תומכים, נפש סומכת, מישהו מודאג, מישהו כואב.

למי שנולד אין לדאוג, מיד יהיה מוקף באהבה ואהבה…

אך מי יאהב את הערירי המבוגר?

מי יהיה אתו בפחדיו, באימתו, בחרדותיו מוקף באין הגדל שמסביבו.

מי? יחבק אותו, ויגיד לו: "אני כאן, לא אעזוב. יותר אינך אבוד ונטוש ומפוחד עוד.– לתמיד, אני אתך."

מי יגיד לו? מי?

*

3..3.20

***

מה עלול להתקלקל?

מה עלול להתקלקל?

האם הבינוני, השגרתי וההולך בתלם?

לא. כי אם הגבוה, העדין, הטהור והשביר.

ככל שאדם, יוצר, או יחסים – הם בעלי ייחוד ושאר רוח,

כך הסכנה של התמוטטות ממשית יותר.

כי רק השביר נשבר,

רק הטהור מוכתם,

רק הנדיר מאבד ייחוד,

רק בעל רגישות מפותחת – נפגע.

רק המפותח תודעתית נופל ברמה.

*

2.4.21

**8

לעומת העולם הזעיר בורגני

מה נציב לעומת העולם הזעיר בורגני?

מול השעשועים המלבבים מפלסטיק ממוחזר?

מה נציב?

– זירת אגרוף,

זירת התגוששות

ביצת האבקות.

 -שדות קטל –נציב,

שדות קרב.

והמלחמה היא על חיינו,

וניפול בה חלל.

*

4.10.2003

***

משפחות מתפרקות.

משפחות ויחסים מתחילים עם ציפורים בלב,

הכל הולך למישרין

ואז יום אחד הכל לא תקין,

מסתימה בצינורות

ועד התפוררות דופן הצינור.

ואיך לא הרגשנו שזה בדרך?

הכל היה כה כרגיל,

ורק במסתרים,

דמונים יצקו חומצה במרקם העדין של היחסים.

ואז ביום אחד, השברים פזורים.

וליגון אין  קץ וגרוננו נשנק מצער.

*

3.12.20

***

ערוגתנו                                                                                                                                    

ערוגתנו – ערוגת פרא
היא,
ערוגת פרא.
גדלים בה
כל מיני;
שתילי בושם נדירים
לצד כל מיני,
וגם יבלית
אוה
גם יבלית,
ואז
בעיקר יבלית
ואז
רק יבלית.
לא עוד פרחי בושם
אך ורק,
יבלית,
מלוא רגשותינו….
יבלית.

*

11.8.20

***

אינרציה

.אנשים חיים.

והם חיים כי הם חיים.

והם קמים בבקר כי קמים.

והם ממשיכים כי ממשיכים.

כך מתגלגלים,

מיום ליום

מיום ליום

מיוםליום

מיוםליום.

ועוד יום ועוד.

אין למה ובעבור מה

חיים כי חיים.

אינרציה.

*

25.8.20

***

פתאום

כשמישהו מפריש עצמו ממך;

מרחיק או בכלל מנתק עצמו ממך

– מה הסיבה?

מה יכול לגרום לו לפנות 180 מעלות לכיוון ההפוך

)ובדרך כלל בלי לסיים יפה ובדרך כלל בלי לסיים).

מה גורם לו להצטנן כלפיך?

(מה שהיה חם התקר)

בין שהוא מודה בכך בין אם לאו.

מה התקלקל?

כל כך?

עד כדי כך?

וכלל לא הרגשנו

ופתאום בום, בום שכזה.

והכל קפוט

ללא תקנה

לגמרי

*

2.3.20.

***

בסוף נותרים השירים

בסוף בסוף נשארים השירים,

הכל עבר ורק השירה – חיה ונותרת,

תזכורת חיה מעולם אחר,

מממד אחר,

מן היקום המקביל של הנפש.

*

5.5.20

***

אוה, הנעורים

הו הנעורים – כה יפים הם על רקע הזקנה.

הו הזקנה, אווה, הזקנה, כה מכוערת היא על רקע הנעורים היפיפיים.

הנעורים של אחד/ת יותר דומים לנעורים של אחרים,

מאשר לזקנה שעוד תגיע, של עצמם.

כאילו לא אותו בנאדם….

השמות שעושה בנו הזקנה הן לא פחות מאכזריות.

לא פחות מנוראות.

היא זוחלת, כה לאט, כה לאט, כה לאט;

(כאילו לא רוצה להפריע…)

כל שנה משחיתה עוד יותר את צורתנו.

כמו נייר ישן שמקמטים לפני שזורקים

*.

24.3.20

***

קבורת הנשמה

בכל אשר נפנה – הנפש בתכריכים.

קבורה בעודה בחיים,

קבורה, עמוק, עמוק בפנים.

אנשים עוברים, אנשים עובדים, אנשים לא יודעים

שהנפש קבורה, כה עמוק בפנים.

שהיא הקורבן שמקריבים,

משקל יתר ממנו נפטרים,

מטען מכביד במרוץ העכברושים.

עול, המפריע לנו להסתדר בחיים.

*

9.9.20

***

הנסיכה על העדשה

 .העדשה מתחת לנסיכה – דוקרת.

כל הלילה מתהפכת,

אין לה מנוחה.

המזרון כדרכו – שטוח

אך משהו למטה לא נותן מנוח,

מטריד, עוכר שלווה.

עדשת אמת קטנה היא הטורדת שנתנו.

שנת נסיכים ונסיכות ההנאה והתענוג

נמים את חיינו על מזרוני האגו

מתכסים בשמיכת התדמית והרושם.

שנתנו נודדת,

שנתנו מופרעת,

שנתנו אינה עוד שינה.

חיינו אינם חיים,

חיינו אינם עוד שינה.

חיינו מתפכחים

-תוך ייסורים קשים-

ייסורי האמת.

*

5.520.

***

חומרים מתכלים

עשויים אנו מחומרים מתכלים.

כמו כוס קלקר, צלחת קרטון,

מזלג פלסטיק.

לא נועדנו לשימוש חוזר.

להשתמש ודי.

להשתמש ולסל.

להשתמש וחסל.

הדעת לא תופסת

הרצון ממאן

והלב בוכה.

ואין ניחומים

ואין נחמה;

להיות ולחדול.

להיות כדי לנבול.

להיות כדי לא להיות.

חיינו -כוס קלקר.

ואין נחמה.

אין נחמה ואין ניחומים.

רק אבל, אבל גדול

על חיינו.

חיינו המתכלים

*

3.3.20

***

שעון חול

ובתוך כל זה

דבר אחד בטוח;

החיים עוברים ונגמרים.

בזמן שאנו עסוקים

מזדהים

טרודים,

במדד הרייטינג

של אושרנו הדל

בזמן הזה

חיינו עוברים ונגמרים,

נגמרים ועוברים.

אתמול היה יותר

היום פחות,

עוד רגע ואינם.

*

5.5.20.

***

דברים מתקלקלים

לדברים דרך משונה להתקלקל,

הם נראים רגילים, כה רגילים.

ואז לפתע זה מתקלקל,

מתקלקל מאוד,

מתקלקל באמת.

בבקר הם כמו ילדים משחקים;

כה הרבה שמחה ואושר,

כה הרבה תקוות.

ואז, לפתע, (בסביבות הצהריים) זה מתקלקל נורא;

פניה חדה

ואז זה סופי: מקולקל.

בערב, אנו נופלים על הרצפה,

מתבוננים מטה אל ההריסות

ותוהים:

מתי ואיך זה

התקלקל כל כך.

וכלל לא שמנו לב.

כך – דברים,

לא כל שכן – יחסים.

*

4.4.20.

***

אנשים שרים

"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיבציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

– להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם.

*

3.3.20

***

שביר

א. כל שהא יקר – כך הוא שביר.

העמיד והחסין – הוא הזול

הזול – נפוץ

היקר – נדיר.

.

ב. אך לרוב רואים את השביר – כפגום,

רואים אותו – כנכה.

ובמקום בו שביר שווה ערך לנכה –

שם השכינה לא מבקרת עוד.

*

9.9.20.

***

לכל מלחמותיי

לכל מלחמותיי יוצא אני,

קטנות כגדולות.

ללא זעקות התלהמות

ואגרופים מונפים

-ללא רגשות.

כיוצא אל הכפור, אני יוצא;

ידי לבנות ונוקשות, (החץ לא נשמע להן,

הקשת לא נלפתת).

והסופה שואגת.

מתוך החום אני יוצא.

לכל מלחמותיי, גדולות כקטנות.

בחוץ סופה וניבים שלוחים.

תנים זאבים וצבועים.

ואני יוצא. לכל מלחמותיי.

גופי מצולק, צדי השמאלי נרפה.

עיני כהו ושערותי מלבינות.

ושוב ושוב ושוב;

כשהאתגר מגיע –

אני יוצא.

*

9.9.20


***

לב שבור

לב שבור אינו באמת מחלים

הוא שבור, כי את/ה

נטוש/ה.

כן. נטישה הכי שוברת.

לחתיכות, היא שוברת.

ואין זה נכון ש"אין דבר שלם מלב שבור"  – (ר' נחמן).

האמת היא: שאין דבר שבור, יותר מלב שבור.

נ.ב.

בחיבוק חם לכל המוני הלבבות השבורים העלומים.

*

22.4.21

***

אהבתה של אימנו

לעולם לא נגיע לתפוס

מיליונית מאהבתה של אימנו.

שהיא מעבר לכל האהבות.

חיה (בכל הווייתה) רק את אהבתה זו.

לעולם אינה מצפה,

לעולם אינה מתאכזבת.

רק אוהבת, עד כלות.

***

אנשים מתים

אנשים מתים, כל הזמן מתים.

ואנו? כל הזמן מופתעים.

תופס אותנו לא מוכנים.

מה פתאום?

הרי רק אתמול היה כולו מלא חיים….

מלא תכניות.

והוא כבר חסר.

אך אם היה/הייתה – מושא אהבתנו הגדולה –

נפש אחוזה בנפש,

אוה, אז, אנחנו שאהבנו עד כלות – קרסנו,

אוה אז

אנו יוצאים מדעתנו,

שבר כלי אנו.

אכן אנשים כל הזמן מתים,

ומי שאהב ללא התניות –

נותר מוטרף ואבוד.

אכן אנשים כל הזמן מתים,

ומי שאהב ללא התניות –

נותר מוטרף ואבוד.

*

26.4.21

***

*Crazy love*

Love, for it to be at its top –

Must be crazy.

Person in love is being, is possessed, taken over, by an all controlling influence.

When in at the top love- they are under a kind of a virus attack.

When under it’s over powering force

and over shadowing influence –

nothing is important,

in in fact, nothing exists.

Only him/her, just Him/her.

They fill the whole world.

Time cannot touché such love.

Even death cannot.

*

5.5.21

***

התעלמות

אחד הדברים הנוראים

שניתן לעשות לאדם קרוב –

זו התעלמות.

להתעלמות כוח לא ישוער.

יותר מהעלבה, פגיעה או תוקפנות.

כשמתעלמים ממך – הווייתך מתרוקנת.

כשמתעלמים ממך זה

להיות כלום, אפס.

ללא הכרה בקיומי

על ידי אי התייחסות

אני מתאיין, אינני.

וכשכן מתייחסים – הכל נפתח

הכל מלבלב בפנים.

הכל תוסס וחי:

"אני ישנו, מלא בהווייתי".

*

12.5.21

***

האם יש אנשים היותר זקוקים לאהבה?

האם יש אנשים היותר זקוקים לאהבה?

שבלעדיה סיבלם הוא בכי אחד ארוך?

שבלעדיה הם פחות משבר כלי?

שבלעדיה הם כלב חוצות נטוש.

שבלעדיה קיים רק הכאב שבלב.

שבלעדיה הם מיותרים, לא רצויים.

שבלעדיה הם אבודים, אבודים, אבודים.

האם ישנם אנשים כאלו?

כן. הם היותר עדינים, היותר רגישים, היותר רוחניים

היותר מיוחדים, היותר יצירתיים, בעלי נפש זכה וקורנת.

הם האנשים הזקוקים יותר מכל – לאהבה.. 

סקס ואהבה

אחד ההבדלים העיקריים בין אהבה לסקס

היא שסקס הוא גופני בעוד אהבה היא נפשית.

בימינו הסקס מאפיל על האהבה.

עוצמת הגירוי המיני היא שמולכת,

זה עולם שמאמין בסקס ולא באהבה.

מאז שנות הששים הסקס יצא מן הארון,

וקרנה של האהבה מצויה בתהליך שלנסיגה וירידה.

אך כאילו כדי לסבך עניינים – המשיכה מינית מתחזה לאהבה,

עם זאת ולמרות זאת – האהבה היא השיא, הגאולה וההצלה

ששתי נפשות יכולות לשאוף כדי להגיע אליו..

***


חיבוק א':
כשהם מתחבקים
מה הם מחבקים?
– לא אותו, לא אותה.
את
מוצקות הבשר,
רעננות העור,
גמישות הגו,
– את הנעורים
את הנעורים.  

חיבוק ב':
ואילו הם,
מה הם מחבקים?
– את הנפש הכמהה,
הרגשות הבודדים,
הרוח הנכאה,
– את הבגרות המתבלה.  

החיבוק הראשון – בגלל
השני למרות,
הראשון שכיח
השני נדיר,
הראשון שטחי,
השני עמוק,
בראשון זה לעכשיו
בשני זה לתמיד.

על מה הם מדברים?

על מה מדברים בני האדם, על מה הם מדברים?
על אש בבוקר? על כוכבים באמצע היום?
על הנפש שלא חדלה לכמוה? (בין בלילה, בין ביום).
על מה הם מדברים, מדברים ומדברים ושחים וגורסים?
על עניינים מעניינים שונים,
שאינם מעלים ואינם מורידים:
"מה היא קנתה אתמול?" ו"כמה עולה שק סוכר בבייג'ין?"
ומה אמר ההוא, שסיפר שאמרו לו, ההם עליו".

על מה הם מדברים?
על הוויות השמיים ודרכי הכוכבים?
על מסתרי היקום ופשר החיים?

לא! על עניינים פעוטים, שאינם מעלים ואינם מורידים,
שאינם משנים ואינם מזיזים.
רק מאגדים את הסטאטוס קוו – בחוטים,
בקורים שהם טווים, קורי שינה דקים.
קורי שינה לנרדמים,
לישנים שנת ישרים.
שנת ישרים באמצע החיים.

*כשרון מבוטא דרך השראה*

כשרון מבוטא דרך השראה,

מגיחה לפתע בקפיצה.

לרוב איננה והנה לפתע

נקישה בדלת; מציצה דרכה.

רק שורה בתחילה, רק כמה צלילים,

אך גוף היצירה בדרך.

יודע את עצמו

ואתה עדיין לא.

ואז התהליך הושלם;

היצירה נושמת,

היצירה בחיים.

והפלא שזה עתה בקע ממך

כבר יש לו נשמה וגורל משל עצמו.

*

פרדוכס האהבה

על מה לכתוב אם לא עליה?

מגיל 7 ומאז בכל יום

 מתאהבים.

אהבה מתאחדת עם לבבות בודדים

 אך גם שוברת אותן.

היא כולה קודש ומוקדשת לאהוב/ה.

ועם זאת, כל כולה פרדוכס;

שנתיים לאחר מות האהוב/ה –

 מתאהבים מחדש.

אז מה היה קודם?

על הזמן, החיים והמוות

 

הזמן של ההיריון עובר לאט

זמן הינקות מהר יותר

זמן הנעורים עוד יותר מהר

זמן הצעירים ממהר עוד

זמן הבגרות מהיר עד למאוד

זמן הזיקנה עובר במהירות הרבה ביותר.

 

המת כאילו נזרק מחוץ לממד הזמן.

אדם שמת אתמול כאילו מת 1000 שנה

בעצם למוות אין זמן

הנה רק אתמול מת האדם וכבר עברו מיליון שנה

למת, דקה אחת זה מיליון שנה.

גבריאל רעם, 4.10.15

***

בוא עכשיו.

המוות לוחש לו בלאט מבין בעפאים, בחושך בלילה:

"בוא אלי,בוא אלי".

 "את שלך סיימת, אתה עייף עכשיו, אתה בתחנה האחרונה.

מה שנותר אלה הזיכרונות ועתה עזוב, תן לי להיכנס, לקחת שליטה.

 בוא, בוא ואעטוף אותך לעולמים.

אין יותר מלחמה, אין ייסורים, הכל נגמר עכשיו

להיבלע באין, להתפרק לגורמים, לא להיות, עכשיו,

משאתה איתי, ושלי. לעולמים".

1.2.20.

היא הייתה פרח

היא הייתה פרח

צעירה ויפה כמו שרק באגדות

אך בעיקר הייתה הבטחה,

הבטחה קסומה

לפרח הכי ענוג

לבשלות המלאה של אישה.

 

ואז עוברות השנים,

אוי, איך שהן עוברות,

ומה נשאר מן ההבטחה?

מה נשאר?

מה?

רק דמות נשית מטושטשת בגיל העמידה.

לא נשאר

רק זיכרון מתוק של הבטחה

הבטחה מופלאה

אבל רק הבטחה.

אבל מופלאה…

**

גבריאל רעם, 13.6.14

התקרבות, התרחקות.

א. כילדים אנו מתרחקים מהורינו.
כמתבגרים אנו בתהליך של התנתקות.
כמבוגרים, מבקרים, לעיתים.

כהורים, אנו קשורים לילדינו.
כהורים למתבגרים – אנו מתייסרים עימם.
כהורים למבוגרים, אנו מייחלים מהם למגע אנושי.

הילדים במסע הרחק ורחוק מן המעיין ההורי.
ההורים במרוץ אחר הילד המתרחק.
שניהם נועדו למרדף האבוד: הילד, לצעדי ניכור מתמהרים,
ההורה לקריסה אל תוך הטרגיות הבודדה.

ב. ואז יום אחד, אנו הורים מזדקנים
ילדינו כבר הרחק הרחק מאיתנו.
והנה גם אנו כבר פחות במרדף אחריהם.
אלא במסלול אחר, הולכים מתקרבים להורינו.

מזמן הם לא איתנו.
אך מעולם לא היינו קרובים יותר.
וכל יום שעובר אנו מבינים אותם יותר
אנו איתם יותר. והם יותר ויותר עמוק בליבנו.

כל יום שעובר
כואב יותר, מתחרטים יותר:
על הריחוק, על הניכור,
על הנטישה.
**
5/4/14
גבריאל רעם

מי יאהב?

כה רבים מאתנו חיים ואף מתים ללא אהבה.

ללא אח/ות תומכים, נפש סומכת, מישהו מודאג, מישהו כואב.

למי שנולד אין לדאוג, מיד יהיה מוקף באהבה ואהבה…

אך מי יאהב את הערירי המבוגר? מי יהיה איתו בפחדיו, באימתו, בחרדותיו מוקף באין הגדל שמסביבו.

מי? יחבק אותו, ויגיד לו: "אני כאן, לא אעזוב. יותר אינך אבוד ונטוש ומפוחד עוד.

– לתמיד, אני אתך."

מי יגיד לו? מי?

** גבריאל רעם

23/3/14

שביר

א. כל שהא יקר – כך הוא שביר.

כל שהוא שביר – כך הוא יקר.

העמיד והחסין – הוא הזול

 הזול – נפוץ

היקר – נדיר.

ב. אך לרוב רואים את השביר – כפגום,

רואים אותו – כנכה.

ובמקום בו שביר שוה ערך לנכה –

שם השכינה לא מבקרת עוד.

גבריאל רעם, 19.4.13

יחסים הם חרס

יחסים הם חרס
יחסים הם עציץ חרס.

חופנים אדמה, צוברים מי גשמים

ומגדלים פקעות לילך ויקינתון.

מלמעלה שמש, בפנים מים ובתווך צמיחה.

 

יחסים הם עציץ חרס

בבקר הם אדמה רכה

בצהרים הם נווה מדבר

ובערב הם סדקים.

 

יחסים הם עציץ חרס,

בפנים הבטחות חמימות,

בחוץ איומים צוננים,

ובתווך מפרצי סדקים מתרחבים.

 

יחסים הם כחרס

בא לילה, יתחכך בהם חתלתול קטנטון

והנה הם מתפוררים,

מתפרקים באחת.

גבריאל רעם

27.10.2003
 

אנשים שרים – שיר.


"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיווציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להיתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

– להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם".


——————————————————————————–

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999. עמ' 188

*הנה מוטלות גופותינו – שיר.


הנה מוטלות גופותינו,

המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,

והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,

וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.


צוננות ודוממות שוכבות להן,

ממתינות לחזור אל מעי האדמה.


ואף אחד אינו זועק להן בבזיונן,

בקלונן ההולך ומתמשך

בביזה הנוראה הזאת

המשתוללת בהן,

ואין מוחה.


כך הן גופותינו,

נוסעות מסע של התערטלות.

של נשירה ושל אובדן.

של כל שנרכש, תפח והתפטם.

נושרים הזיוף,

המסכות,

התהילה,

ואף היאוש.


ומאחור נותר, עירום ועזוב –

השלד.

 

——————————————————————————–


* פאראפרזה על שירו של חיים גורי

אנו ההולכים למות – שיר.


דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.


והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.


ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.


איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים