"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיווציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להיתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

- להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם".

——————————————————————————–

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999. עמ' 188

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת;

יקרי ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נדמים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים עצובות,

ידיים בעוית מאחורי זגוגית אטומה, חד כיוונית,

רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.

והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים,

את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם;

למעלה, למטה, לפנים ומאחור, בצדדים ובכל הכיוונים.

ההולכים למות מנסים כל העת למשוך תשומת לב.

ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר,

חולפים מבלי דעת,

שואגים את השאגה האדירה של החיים.

איננו שומעים, איננו רואים,

איננו חשים כלל שמולנו,

כן, מולנו ממש,

בני אדם הולכים,

בני אדם נמוגים וגזים.

ואנו כלל לא יודעים.

חרשים מהמולת החיים

אני ואלהים

אני ואלהים.

הכלום והכל,

ההרף עין והנצח,

האפסות והשלמות.

אלהים ואני.

אלוהים, זה שהכל בדברו-

ואני שדברי לא כלום, ואני לא- כלום,

וכולי עפר וסופי עפר

- אליו נוסע ושב.

וחייו – חיי, וחיי לא חייו.

וצילו – שמשי,

ומה שמקיף אותו – מצית אותי.

מצית אותי מבפנים,

באש יוקדת, אש לוחכת,

אש האלוהים.