חלק א': הכל שטוח

הכל הופך ליותר ויותר שטוח.  למשל אנו מבקרים במקומות מרתקים, אך מחמיצים את החוויה כי אנו עסוקים בלצלם אותה, ואז לראות אותה מעל צילום שטוח, או מעל מסך די וי די שטוח. פעם גם מסכי הטלויזיה והמחשב היום כמו תלת ממדיים, והיו להם גם עומק, היום כל המסכים שטוחים לגמרי.

מסך "רב-צג" המציג דימויי "סימולקרה", מתוך: Sky News.

מה שאנו רואים כאן, זו תמונה שטוחה רגילה של מסך טלויזיה, אך היא מאורגנת בצורה כזאת, שנותנת תחושה של עומק, בגלל השכבות השונות שמצויות מאחורי המגישים.

וגם באמנות, יש נוף בטבע, אך אנו בדרך רואים אותו בביתנו כשהוא מונצח על גבי ציור שטוח.

פעם היו מסתכלים במצלמה דרך עדשה שרואה לעומק, דרך המצלמה,  היום יש מסך ל. סי. די, שטוח, שעליו רואים את שמצולם.

והישיבה הארוכה מול המחשב, משכנעת אותנו שניתן להתחבר לכל מקום בעולם ולבני אדם ואפילו לקניות, דרך הישיבה מול מסך שטוח.

כל הראיה שלנו מסתגלת ומתרגלת לעולם שטוח.

ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך אנו מקיפים עצמנו בחפצים שטוחים ומרובעים.

וגם דרכי הבידור שלנו: פעם היו הצגות, ומחזות, על בימה תלת ממדית, היום כמעט הכל עבר למסך שטוח של בית קולנוע או טלויזיה, או מחשב.

רוב הזמן איננו מתקשרים עם אנשים בשר ודם – ישירות. אלא דרך מכשיר שטוח ומלבני ששמו טלפון נייד, שצמוד רוב הזמן לאוזננו, ודרך מכשיר שטוח זה, אנו מצויים בקשר עם הקרובים לנו ועם מה שקורה.  

ועל העיניים של רובנו מורכבות עדשות שטוחות. בין אם אלה עדשות ראיה, למיעוט, או עדשות שמכהות את אור השמש, כשאנו יוצאים החוצה. וכך אנו רואים את העולם, דרך פילטר שטוח.

את הזמן אנו רואים דרך מכשיר שטוח המורכב על פרק ידינו השמאלית, ושם אנו רואים איך ובאיזה מהירות הזמן עובר.

אנו מגיעים ממקום למקום על פס שטוח וארוך, דרכו ועליו מגיעים למחוז חפצנו.

וגם אופי ואיכות המידע שאנו צורכים שטוח, אין בו כלום מלבד עצמו; אינפורמטיבי, פלקטי, חסר משמעות, מלבד הדיווח, או הדעה של הכותב. וגם הספרים שאנו קוראים, הם כרכים שטוחים ובהם דפים שטוחים. ואם הם סיפרי פיקשן, אזי בחלק לא קטן מהם, אין עומק מעבר לעלילה עצמה.

היום רואים פחות מחזות ויותר סרטים. וזה ההבדל העיקרי בין מחזה לסרט, במחזה יש עומק,  רבדים פנימיים, בסרט רק עלילה עתירת גירויים, ולעיתים רחוקות  עלילה פנימית, או התרחשות פנימית.

גם אם נסתכל על גוף האדם,  היום מעדיפים את האדם השטוח, לא העגלגל. והדוגמנית המצויה, שטוחה כמעט לגמרי.

אך תופעה זו לא נותרת בשדה הויזואלי, היא חדרה גם לחיינו הפנימיים, התקשורתיים והאישיים.

השיחות שלנו, היחסים שלנו, ההבנות שלנו ותפיסת העולם שלנו, נמצאים בסכנה זוחלת של השטחה.

אחד מחוקרי התודעה הידועים, קן וילבר, טוען כי רבות מן הרעות החולות בעולם נובעות מצמצום של אחד או שניים מן  הממדים של ערך כלשהו.  ואת התוצאה הוא מכנה בשם: "פלט לנד",(Flat land)

כאילו לוקחים בניין רב קומות ודוחסים את כל הקומות, הדיירים והרהיטים – למה שמהווה את הרצפה של קומת הקרקע.

הנה למשל איור של שכונה בעיר, בממד אחד.

ואכן כך הייתה נראית שכונה, בראיה חד ממדית.

בקוביה הבאה מצויירים כבר שלושה ממדים:

אך בציור של הקוביה, לא ניתן באמת לראות את כל שלושת הממדים,  למעשה אנו רואים בה  רק רוחב ואורך, הנה ציור גם עם ממד העומק:

 כך מבחינה גרפית, ויזואלית. כך המשל, אך בחזרה לנמשל; בני אדם והדרך בה אנו רואים את העולם.

ובכן, אנו רואים את הדברים דרך פרזימות שטוחות,  היחסים שלנו והשיחות שלנו הן ברובן שטוחות וחסרות עומק.

אנו מחמיצים את כל שהופך משהו לאמיתי, הרב ממדיות שלו.

זה אומר כי לכל תופעה שאנו רואים, בין אם זו שיחה, מפגש עם אדם אחר, קריאה של יצירה ספרותית, נסיון להבין תופעה כגון הזמן או אהבה, או רעיון האושר – בכל אחד מהם קיימים  עוד אספקטים, או פנים, עוד ממדים, הנסתרים מעינינו.

למשל תופעת הזמן. רובנו חיים את הזמן בצורה מקוטעת, צרה ומכווצת. רק הרגע הזה, ורק המקטע הסובייקטיבי והאינטרסנטי של הרגע הזה. אנו מזדהים עם אספקט האושר או הסבל שלנו בכל הנוגע לרגע הזה, ואז מצטמצמים רק למקטע הסובייקטיבי שלו לגבינו. והיות ואנו נעשים קבורים באספקטים האישיים של הרגע הנתון – אנו נעשים מנותקים גם מן הרצף והזרימה שקדמו לרגע הזה, (אל ממד העבר) וגם מן ההתפתחות האפשרית של הרגע הזה (אל ממד העתיד). תפיסת הזמן שלנו צרה וכלואה בחלקיק ממה שקורה עכשיו, מנותקת ממה שהיה ומן המגמות שיש בעכשיו שיכולות להגיע לעתיד. כדי לראות את העכשיו כרצף בין מה שהיה למה שיהיה, צריך נקודת מבט גבוהה יותר שהיא מעל מה שקורה לנו בתוך הרגע הנתון.ונקודת המבט הגבוהה ביותר היא מן הפרסקטיבה של המוות, ורק אז ניתן לחוות את ממדי הזמן של העבר והעתיד כרצף דינמי ושלם.

אז מה הממדים הללו, שיאפשרו לנו לראות את הזמן, אדם אחר, או יחסים, או תופעה – על כל המורכבות שלה, כפי שהיא בפני עצמה?

מן הסתם מדובר, שוב,  על שלושה ממדים: רוחב, גובה ועומק.

חלק ב': רוחב גובה ועומק

א. רוחב: מימד החלל והמרחב: מה מקיף וסובב את שישנו.

כאן ניתן להבין את שפוגשים דרך מה שמקיף אותו, ויחסי הגומלין בינו לבין החלל שבו הוא מתקיים. כאן החלל שמקיף אובייקט לא פחות חשוב מן האובייקט עצמו.

כשמימד הרוחב נוכח, ניתן לראות  גם את מה שמחוץ לתחום הראייה הרגיל: הצר והמוגבל.

למשל: בממד זה אפשר להבין תגובות של אדם לא רק על פי הפסיכולוגיה והאישיות שלו, אלא גם ובעיקר על סמך התניות חברתיות, שדרים סמויים המשודרים אליו מן הרוב ומדמויות סמכותיות, כל זה שולט ומכתיב את התנהגותו, אך כלפי חוץ נראה שהוא החליט ופועל על סמך בחירה אישית שלו.

ב. גובה: מימד האורך. כאן ניתן להתייחס למה שמעל לאובייקט, לחלקים היותר מפותחים ונאורים שבו. לאיזה רמות גבוהות יותר הוא יכול להגיע. מה האספקט הרוחני שלא בא לביטוי במה שנגלה. למשל בשיחה, אם מדברים על הבלי היום יום יום, ממד הגובה יתייחס ליכולת להביא לשיחה את הראיה הגבוהה שמתייחסת למכלול מנקודת מבט גבוהה יותר. הראיה 'הגבוהה', באה מכושרות גבוהים באדם, בין אם שכליים (חשיבה אבסטרקטית) או רגשיים (אינטליגנציה רגשית).

כאן ניתן לראות את  זה שמצוי מעל מה שישנו, לקחת בחשבון את הממד אליו ניתן לצמוח, או אליו להתפתח.

למשל: ההבדל בין שיח גנרלים, אודות קרב, לבין שיח חיילים, הם רואים ומתייחסים למה שהחיים לא יודעים ומבינים.  

ג עומק: המימד הפנימי, זה שחבוי בתוך מה שישנו. התוכן והמשמעות.

זו הרמה של הסאב-טקסט. זה שחבוי, שנסתר,  שקבור עמוק בתוך מה שנאמר ומה שאנו פוגשים. כאן מה שרואים בחוץ הוא אך  רמז וסימבול למה שטמון מתחת לפני השטח.

בפנים געש ובחש, אך מלמעלה הכל נראה שלו. כמו בני זוג שנראים הרמונים לגמרי אך בתוכם מבשילה הפרידה, עד שיום אחד נוחתת עליהם פרידה קשה וכואבת. היא כל הזמן הסתתרה בפנים, ורק מי שקשוב לממד הפנימי, יכול לפענח את האותות שמעל לפני השטח, כסימנים למה שמתרחש בפנים.

בפנים, חבוי כל שמודחק ולא מקבל איפשור וביטוי בגלל: איסורים חברתיים והדחקות אישיות, מחשבות נסתרות, רגשות לא מבוטאים וכו'.

למשל: סבא מכובד וחביב שכולם מעריכים ואוהבים אך בתוך תוכו הוא היה רוצה לשכב עם החברה של הנכדה שלו.

שלושת אלה: הרוחב, הגובה והעומק, הם עולם הנסתר. הרז, הדרש והסוד, המצויים בתוך, מסביב ומעל  -הפשט 'השטוח'.

וגם אם אנו חווים חוויה אמיתית, משתתפים בשיחה מורכבת ועמוקה, או פוגשים יצירה רבת פנים – ברגע שכל זה מגיע לתודעה שלנו זה הופך לשטוח וחד ממדי.

וכך, בשעה שדרך התודעה הרגילה, השכיחה והחד ממדית – מתייחסים למה שגלוי, מובן מאליו, וחד משמעי – הרי שבמצב תודעה תלת ממדית – ניתן להתייחס בעיקר לסמוי, ללא ידוע וגם לאפל ולאסור. כל שנמצא מחוץ לתחום הצר, השטוח והרדוד של מה שקולטים בתודעה הרגילה.

ואיך מצליח האדם המצוי במצב תודעה רב ממדי לראות ולשים לב לסמוי? ובכן, הוא מגיע לזה, לא דרך התעלמות מן הגלוי, להפך, הוא רואה בו שביל גישה, דימוי, סימבול ומטאפורה – לזה אשר קיים בשלושת הממדים שבהם בא לביטוי העולם האמיתי.

אחד מסימני מצב תודעה שטוח ורגיל,  היא התייחסות  רק למה שנופל בתחום התפיסה המיידי, הצר, המובן מאליו והמקובל. ואילו חלק נכבד מן האמת  של ההחיים מצוי פחות בשגור ובידוע  ויותר במה שמצוי מחוץ למה שברור, ומובן מאליו.

וכך, ניתן לשוחח עם אדם ולא לקלוט את האמת אודותיו, כי לוקחים בחשבון רק את מה שיודעים עליו ומה שהוא אומר, ולא את המשמעות הנסתרת של מה שנאמר.

דוגמה טובה לכך היא שפת הגוף: התייחסות רק לממד הצר והשטוח של המלים, לא מלמדת שום דבר אודות מה שחי באמת באדם בזמן שהוא מדבר. ורק תקבע את הזולת במה שבא להסתיר. ותחסום את האמת שחיה באדם באותו הרגע. רק התייחסות לתלת ממדיות של הגוף: יציבה, תנועה וטון הדיבור – יאפשרו הצצה למה שמתחולל באדם באמת באותו הזמן. אמנם אנו רואים את הגוף, אבל זו ראיה חד ממדית, לא ראיה פרשנית, ש'פותחת אותו' כדי לגלות מה קיים בו בתחום הנפש. 

(נסיון  דווקא לקחת מצב חד ממדי של תצלום ולהפוך אותו לתלת ממדי, על ידי פרשנות לא מילולית – ניתן למצוא בדף פייסבוק שלי המוקדש לניתוח צילומים. הניתוח לוקח אדם או מספר אנשים שמונצחים בצילום חד ממדי ומנסה להחזיר אותם למצב תלת ממדי על ידי ניתוח של שערים שמופיעים בחד ממדיות שלהם, דבר זה יהפוך את האנשים והיחסים המופיעים בתצלום, לאמיתייים.

כתובת דף הפייסבוק:  https://tinyurl.com/9fj69eud

   אדם השרוי במצב תודעה תלת ממדי, מתייחס לזה שנופל בתחום הנגלה לא כאל זיבורית, אלא כאל כתב צופן, דרכו הוא אמור לחשוף את שלושת הממדים הנסתרים.

וכך יוצא שהאדם המצוי במצב תודעה רב ממדי –  רואה את שהוא פוגש, בין אם זה ספר, אדם, שיחה, חוויה, וכו' כגוף רב ממדי.

ושם, בממדים שאינם נקלטים במצב התודעה שגור, חי מה שלא נאמר, מה שלא ידוע ומה שלא מובן מאליו. . שם,  בצללים, באפילה, בממדים הנסתרים הללו, שוכנת האמת.

ציור של קורנליוס אשר, ליטוגרפיה, 1944. שם הציור: Encouter

האנשים והחיות כאחד שהיו בהתחלה בתוך מסגרות כולאות של עיגול ואחר כך מלבן, עוברים מקיום חד-ממדי אל קיום של שלשה ממדים ונפח. ממצב של טשטוש וכלא,  אל החיים אמיתיים. (ואז הצד החייתי והאנושי שבאדם, יכולים ללחוץ ידיים ולהשלים זה עם זה).

חלק ג': מה משטח את התודעה?

התודעה, כפי שאנו מכירים אותה ביום יום, היא כמו מזרן אויר, שבדרך כלל מצוי במצב צמוק ושטוח. אך כשהוא תופח ומתמלא אויר, הוא הופך לבעל עומק, גובה ורוחב.  עובר ממצב של תת פעילות, למצב של פעילות. ואז אפשר לשים אותו על מימי התת תודעה ולא לשקוע. אלא לצוף ולהגיע למקומות שגלי התת תודעה נושאים אותנו אליהם.  

התודעה היא בעקרון יצור תלת ממדי, אך בדרך כלל היא שטוחה, צרה ונמוכה. 

וכאן יכולה להשאל השאלה העיקרית: מדוע? מה גורם לה להשאר במצב הזה? מדוע שלושת הממדים לא באים לידי פעילות בדרך כלל.

ובכן משהו מפריע לה:

א.      לעבור ממצב צר למצב רחב: כלומר במקום לראות את המובן מאליו, לקחת בחשבון גם את ההקשר.

ב.        לעבור מצב של נמיכות למצב של גובה: כלומר לקחת בחשבון גם את האספקט הרוחני או הנפשי, ולא רק החומרי והטכני.

ג.        לעבור ממצב של שטחיות ורדידות למצב של עומק: דהיינו להגיע למצב של חיפוש וקליטה של תוכן, משמעות והבנת עומק.

ומה שמפריע לה לא בא מן הצד הגבוה של המערכת האנושית, דווקא מלמטה…

אנו רגילים כי במערכות רבות השליטה, הפיקוח, או ההכוונה, באים מלמעלה. למשל בחברה או באירגון, ההנהלה וההנהגה באים מן המנהל הכללי.  בגוף האדם, הפיקוח על כל מערכות הגוף בא מן המוח. המוח שוכן למעלה, הוא עליון והוא מכוון ושולט על הנעשה במערכות הגוף. ואם יש בעיה בגוף או בנפש, כדאי לחפש אותה במוח.

אך  בכל הנוגע לתודעה, המצב הפוך; השליטה באה מלמטה. וליתר דיוק מעולמות הרגש והיצר. כאן המצב הוא של מריונטה הנשלטת בהיפוך, מה שמתחתיה מכתיב את היכולת שלה להיות בשיא או בשפל.

כמובן שזהו מצב בלתי נסבל, שבו תפקודים גבוהים תלויים במצב של תפקודים נחותים וגסים בהרבה, אבל זה המצב.

ולמה הכוונה, ליתר דיוק? ובכן, למשל, הרגשות; מצב הרגשות מכתיב במידה רבה, מה יהיה מצב התודעה. ככל שהרגשות סוערים יותר כך שלושת הממדים יהיו מכווצים יותר. ובמצב של רגשות חסרי שליטה ומנוח, מצב התודעה יהיה צר, רדוד ושטוח.

כך גם ההתניה התודעתית הבאה מכיוון היצרים.  ושני אלה, היצרים והרגשות, מושפעים מאוד מגירויים.. וככל שהגירויים יהיו עזים יותר מחד, והרגשות והיצרים פחות מסוגלים לדחות או לבלום את השפעתם, מאידך – כך יתדרדר מצב התודעה.

המצב 'התחתון' שמאפשר מצב של תודעה מתפשטת וחופשיה: עמוקה, רחבה וגבוהה – הוא מצב של שקט רגשי וחוסר תנועה ייצרית. ככל שהשניים מרוגשים, חמים ומהירים יותר, כך יהיה מצב התודעה מוגבל יותר.

במצב תודעה מוגבל, אנו קולטים רק מיקטעים ממה שאנו פוגשים. וככל שהרגשות פחות שקטים והיצרים יותר מגורים ולוהטים – כך המקטע שהתודעה שלנו מסוגלת לקלוט – יהיה מוגבל יותר.

אך בדרך כלל, קליטתנו את המציאות נפגמת ומצטמצמת בשל מצב רגשות ויצרים חסר מנוח.

ומצב תודעה מוגבל לא מאפשר חדירה והבנה של המציאות כמות שהיא. כמו צוללת שהפריסקופ שלה מצטמצם לכדי נקודה צרה, וכל שאפשר לראות הוא רק נקודה מן המציאות בכל פעם. במצב כזה רוב הצוות בצוללת יתרכז סביב מסכי פלזמה ענקייים שם יוקרנו סרטים וקטעי בידור. כלומר, בהעדר זיקה פנורמית למציאות, כל שנותר לאדם זה לטפח בתוכו פנטסיות המקשרות בין מקטעי המציאות שהוא מצליח לקלוט ובין מה שמתרחש בתוכו.

וכאן אנו מקבלים שילוש לא קדוש של מצב ההוויה האנושי השכיח: תודעה מוגבלת- מצד אחד, רגשות סוערים ויצרים מגורים ולוהטים – מצד שני, ופנטסיות וסיפורים שהאדם מספר לעצמו – מצד שלישי. שלושת אלה יוצרים מצב נפשי מבולבל, מקוטע. והמקטעים מחוברים זה לזה בתפירה גסה, על ידי מיתולוגיות אישיות וסיפורים שנוח לספר לעצמך.

למעשה ניתן להגיד כי כששלושת הממדים מצויים במצב של כיווץ, התודעה נמצאת במצב של תרדמה. ואילו כששלושת הממדים ממלאים את החלל הפוטנציאלי שלהם, התודעה מצויה במצב של ערות.

ועם זאת, למרבה הפרדוכס,  תודעה ערה היא מצב קרוב יותר למה שאנו מכנים שינה, מאשר למה שאנו מכנים ערות:  כשאדם רק מתחיל להתעורר בבקר, התודעה שלו מצויה בשיא בכל שלושת הממדים, אך ברגע שהוא פוקח עיניו, הוא בדרך כלל מאפשר לעצמו להכנס מיד נכנס למצב של מאמץ ולחץ וזה הרגע בו התודעה נרדמת.

במצב של מאמץ או לחץ נפשי, כשהרגשות מצויים במצב של מהומה והיצרים עובדים על גירוי יתר, התודעה נעשית צרה, נמוכה, שטוחה ועכורה. היא נכנסת לבית סוהר, ממנו המציאות רק נשקפת מבעד לצוהר חסום בסורגים.

 מבחינת גלי המוח, מצב המהומה הפנימית אותו אני מכנים עירות, הוא הוא מצב שנקרא: גלי ביתא. ואילו המצב שבין השינה המלאה של הלילה, ובין ההתעוררות המלאה של יציאה אל היום ההומה, היא מצב של גלי אלפא. מצב האלפא, שבו שלושת הממדים מצויים במצב פעיל,  הולך לאיבוד ברגע שמהומת היום מצליחה להכנס פנימה ולעשות בפנים בלאגן.

גבריאל רעם.

רשימת ספרים, וקישורים, על וסביב הנושא:

*

http://www.theory-of-everything.org/integral_politics.htm

http://www.edge.org/3rd_culture/renfrew/renfrew_p1.html

http://anzccart.rsnz.govt.nz/text/3dimensions.html

http://www.eurekalert.org/pub_releases/2005-09/uow-psu092805.php

http://www.arthuryoung.com/discovering.html

http://www.marxists.org/reference/subject/ethics/kant/reason/ch02.htm

http://siglab.technion.ac.il/~avi/horizon/Horizon_heb.htm

• Philip G. Zimbardo: Psychologie, Springer-Verlag, 5. Auflage 1992
• Coren/Porac/Ward: Sensation and Perception, Academic Press 1979
• Dan Dyckman: Das magische Puzzle, Bastei-Lübbe 1994

אנו חיים ברמת תודעה נמוכה וכך אנו מודעים רק לפס צר של התרחשויות,] ככל שרמת התודעה שלנו גבוהה יותר – כך גם רמת המודעות שלנו. כך שאיננו מודעים. וחוסר המודעות שלנו בא לביטוי בשלושה ממדים: חלל, זמן וגוף.

חלל – כאן ופה – מקום – מה שמקיף.

זמן – עכשיו – דינמיקה – זרימה של יש לאין

גוף – אני, אתה – איתותים –תקשורת – הבנה.

אדם בעל רמת תודעה גבוהה – מודע לחלל המקיף כל יצור ושבתוכו הכל מתרחש, מודע לארעיות ההזמן שחולף ומתקצר, ומודע למה שמשדר לו גופו וגופם של אנשים אחרים.

א. חלל:

הכל מדבר אליו במישור החלל; הוא חש את האוירה במקום בו הוא מצוי. כמו כן, הוא רגיש לחלל שסביבו ולחלל סביב אנשים שעימם הוא בא במגע. חושיו כרויים כל הזמן. לא למה שישנו, אלא לאין שמקיף את מה שישנו. והחלל הריק שמצוי סביב מה שישנו שולח לו אותות אודות מה שמצוי בתוכו, או היה בו. הריקות של החלל מדברת אליו לא פחות מן הישנות של מה שישנו. הוא מתקשר דרך מה שאיננו.

ב. הזמן:

הוא מודע לכך שהזמן הבלתי מוחשי הוא המציאות האמיתית. מציאות פרדוכסלית. כי דווקא ההווה המוחשי,  הוא בעצם חולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שניה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

הזמן אינו תעתוע, אך תחושת המציאות של ההווה, כמשהו יציב ובר קיימא, היא המתעתעת.

האדם המודע, לא רק מודע לאספקט הפרדוכסלי של הזמן, אלא גם לאספקט הטרגי שלו. והטרגיות של הזמן באה לביטוי בכך שההווה שניתן לנו נגזל מן העתיד ובכך מקרב אותנו לחוסר היותנו. וזהו אכן קיום טראגי כי מה שעכשיו, קיים רק כי הוא לווה מן העתיד. אנו קיימים בזמן הזה, מתוך כך שאנו שורפים את המשכיות קיומנו. משל לאדם שמצליח לעמוד על ריצפה שמפרידה בינו לבין תהום, רק בכוח העובדה ששולי הרצפה הולכים ומתכרסמים. כלומר, יציבות הרצפה תלויה בהצטמצמות השוליים. וכשאלו יגיעו למרכז, האדם יפול לתהום.

האדם המודע, מודע לארעיות וחוסר היציבות של ההווה, בכל רגע ורגע. הזמן מדבר אליו וכל הזמן הוא מפנים את עובדת ארעיותו הבאה לביטוי בנסיגתו והתכווצותו הבלתי פוסקים.

ג. הגוף:

האדם המודע קשוב לגופו, יודע מה מתחולל בו, וזאת דרך האזנה לגופו. גופו אינו כלי או מכשיר זר, אלא חלק אינטימי מישותו הכללית. הגוף מדבר אליו ויש ביניהם קשר קרוב. כך גם כלפי וביחס לגופות של אחרים.

את גופו הוא קורא דרך חיבור לתחושות הזורמות אליו מגופו. את גופם את אחרים הוא קורא דרך שימת לב והבנה של הסימניים השונים שהם משדרים- שפת גוף.

הוא מודע לחוסר ההפרדה בין גוף לנפש. תודעתו מכילה את שניהם; כשהוא מתייחס לנפש, הוא רואה את הגוף, וכשהוא מתייחס לגוף, הוא רואה את הנפש.

עד כאן לגבי שלושת הממדים להם מודע האדם בעל התודעה הערה.

אז מה נאמר כאן? מודעות אינה ניתנת מעצם הקיום. היא פרי של פיתוח והתפתחות או קפיצה קוואנטית. ולמודעות שלושה מרכיבים קונקרטיים:

 א. היא מתייחסת לכאן. הכאן – הוא ממד החלל.

 ב. היא מתייחסת לעכשיו. העכשיו – הוא ממד הזמן.

 וג. היא מתייחסת לגופו של האדם ולגופו של האחר – היא ממד הגוף.

כשאדם לא קשוב וער לשלושת הממדים הללו, הוא חי בשתי מציאויות כוזבות; ראשית במציאות חיצונית, טכנולוגית, ממודרת, נורמות חברתיות . ושנית, במציאות פנימית, כאוטית ואמורפית,  בה הוא משייט כרוח רפאים בטירה נטושה, מנותק מן המציאות, מפנטז חרדה או תקווה ביחס למה שקרה או יקרה לו. חי חייו כטלנובלה שבה שיאי האושר ותהומות הייאוש מתווים את גבולות המחוזות בהם הוא חי.

גישת האדם הלא מודע הינה תמיד סובייקטיבית, מזדהה עם האספקט הפרסונלי,  עסוקה רוב הזמן בחישובים של רווח או הפסד במפת כיבוש טריטורית ה'טוב לי'. אצל האדם הלא מודע (או בעל רמת תודעה נמוכה) אין מציאות, הקיימת בפני עצמה, מנותקת מן האינטרס הסובייקטיבי שלו לחוות אושר מתמשך. רק הזדהות שלמה עם הגאות והשפל של מפת האושר האישי.

ואכן, כשאין מטרה מחוץ לאדם, או מעליו, כל שנותר לו הוא להתמקד ולהתרכז בטובת ההנאה האגוצנטרית שלו עצמו. ואז, במקום להיות זרע שנוטע עצמו בעולם, הוא חוזר לעצמו וקובר עצמו בעצמו והופך הסוף לעצמו במקום התחלה לעולם.

האדם המודע לא חי בתוך עצמו, המיקוד שלו בעולם, על שלושת ממדיו:

• החלל הבלתי נגמר המקיף אותו (המעניק לו פרופרוציה אמיתית לגבי החשיבות שלו ביחס ליקום).
• הזמן שכל הזמן אוזל (המעניק לו פורופורציות ביחס ליציבות של כל רגע בו הוא מוצא עצמו).
• הגוף שעוד מעט לא יהיה לו לא חלל ולא זמן, אבל בינתיים זה כל שיש (המעניק לו פרופורציות לגבי חוסר הממשות של הגוף הזה ההולך ודועך).

כך שהאדם המודע מתעורר למציאות קשה;

א.  מבחינת החלל הוא גרגר קטן ולא ידוע ביקום קר וענק. לומד להבין שהיחסיות בינו לבין אינסופיות היקום, היא הרבה יותר בלתי נתפסת וענקית מאשר היחס בין אטום בתא ברגלו ובין הכוליות של גופו.

ב. מבחינת הזמן הוא מתגלגל במהירות לקראת סופו, וכל רגע של חיים נגזל מן האפשרות שלו להמשיך ולחיות.

ג. ומבחינת הגוף  הוא ישות הולכת ונכחדת, הזמן עושה בו שמות ומה שעכשיו הוא הרבה יותר טוב, ממה שיהיה מאוחר יותר.

וכאן אנו מגיעים לפרדוכס הגדול של החיים; כי התוצר של מודעות לשלושת  אלה, הם חרדה, ענווה, וחוסר וודאות. ורק כשאדם חי כל הזמן עם שלושת גישות, הוא מצליח לחרוג מהיותו דמות דמיונית בעולם אמיתי.

–

גבריאל רעם

                                                 

נתחיל בהוראה: אדם יכול להיות מורה טוב מאוד, מלומד מאוד, הרבה ידע והבנה, אבל זה לא אומר שהוא מאסטר בתחום ההוראה שלו.

יש הבדל בין להיות מקצוען לבין להיות מאסטר.  אתה יכול לראות טבח מקצועי מאוד עושה מנה, אבל כאשר מאסטר שף מכין אותו, זה משהו אחר. הוא עושה את זה בצורה עוצרת נשימה.

במטבח יש כמה טבחים, אבל בדרך כלל רק מאסטר אחד, וזה השף. הוא מעל לרמת הכישורים המקצועיים. והדרך בה טבח פונה לשף שונה לחלוטין מן האופן בו הוא פונה לטבחים האחרים. לא משנה מה המאסטר (השף) אומר, זה כמעט קדוש. הוא הדמות המשפיעה והכריזמטית ביותר במטבח. אף אחד לא קורא לו בשמו, הדרך בה הם פונים אליו בדרך כלל – היא אחד משני משפטים קצרים: או: "כן שף", או "לא שף".

• זה כבוד וזכות לפגוש מאסטר, וזה לא משנה במה הוא שולט. מאסטר הוא מאסטר.
• אפשר להגיע לרמת המאסטר כמעט בכל תחום.
• להיות מאסטר פירושו שאתה יהלום מלוטש, הגעת לפסגה בתחום שלך.

דוגמה אחת: היה לנו כלב, והזמנו מאמני כלבים שונים, כולם הכירו את מלאכתם והיו די מקצועיים , ויום אחד מאסטר נכנס לבית, ואז זה היה הוא במחנה אחד, ושאר המאמנים במחנה אחר.

יש סדרת T.V. שנקראת: "הלוחש לכלבים",מאמן הכלבים הראשי היה סזאר מילן, בכל פרק הוא מאמן כלב או כלב אחר. הוא מוזמן לתקן את התנהגותם של כלבים שמתנהגים לא יפה.

וכשהוא נכנס לבית – מדהים מה קורה לכלב, או לכלבים – הכלבים כמעט משתחווים לו, השפעתו עליהם היא כמעט של קוסם. ההשפעה שלו עליהם היא הרבה יותר מאשר כמה וכמה טריקים.

כיום יש לנו תכניות ריאליטי טלוויזיוניות רבות העוסקות בבישול, בהן מספר מאסטר-שפים מנתחים את המאכלים, ומחליטים אם המתחרה ממשיך או יוצא מחוץ לתוכנית. מה שמרתק הוא הניתוח שלהם של המנה; הם מבחינים ושמים לב לגורמים מוסתרים ולא ככל טבח מקצועי יכול להבחין בהם. המאסטרים במטבח נכנסים לעומקים, שילובים ודקויות – שרק הם ברמה שלהם – יכולים לראות ולקחת בחשבון. מאסטרים שמים לב לאלמנטים וגורמים שאף אחד אחר לא היה לוקח בחשבון, ומה שהם שמים לב אליו – הוא מה נותן למנה את הערך והאיכות האמתיים שלה. וכל מה שהלקוחות יכולים לומר זה שהם אוהבים את המנה או לא, זה הכל, אבל הם לא מודעים לרמת התחכום והחוכמה שהושקעה במנה.

אחד ההבדלים המעניינים בין טבח לשף הראשי – הוא כמות המאמץ והזיעה של כל אנשי המקצוע שמכינים את האוכל. בהתבוננות בשף אמתי – ניתן לראות שהוא עובד כמעט ללא מאמץ, בשלווה.

וגם מה שעוד מעניין הוא שכאשר שף-מאסטר פותח מסעדה – השמועה מסתובבת במהירות, והלקוחות מתחילים לנהור פנימה.

מאסטר מוכר מסתובב מוקף בכבוד רב, כשהוא איננו, אנשים לוחשים מאחורי גבו: "אתה יודע, הוא מאסטר".

אף אחד לא מגיע לרמת המאסטר בהדרגה, על ידי התקדמות צעד אחר צעד (זו הדרך המקצועית), זה תמיד סוג של קפיצה קוונטית, להגיע להיות מאסטר קורה לך כאשר אתה מגיע לרמה מסוימת. טבחים מקצועיים רבים יכולים להמשיך במקצועם במשך שנים – ולעולם לא יגיעו לרמת המאסטר. רמת המאסטר היא על גבי החלק העליון של הפירמידה.

להיות מאסטר זה לא להיות טוב יותר, מלומד יותר, מוכשר יותר – זה לבוא מממד אחר.

כאשר מאסטר (כל מאסטר) אוכל, הוא לא שבוי על ידי האוכל, הוא לא דוחף אותו לתוך פיו באימפולסיביות. הפה שלו לא תוקף את האוכל. הוא בשליטה, הוא מאסטר; הוא יודע מתי להביא את האוכל לפיו, והוא עושה זאת בעדינות, בזהירות ובתשומת לב; מתי להכניס לפה, וכיצד ללעוס את האוכל.

ויש אמן בשיחה: הוא יכול להפוך שיחה רגילה לדיאלוג עמוק, פורה, מרחיק לכת ופורץ דרך. מרטין בובר קורא לזה דיאלוג של: "אני ואתה". היחסים בתקשורת בין שני מאסטרים בדיאלוג  – הוא עוצר נשימה.

נדיר לצפות ולהקשיב לשני מאסטרים בדיאלוג אנושי – אם יתמזל מזלנו לחזות בו – זו חוויה נדירה ומרוממת.

תחום שפת הגוף: ואם כבר מדברים על תקשורת אנושית, יש תחום נרחב אחד שלמרות שניתן לראותו בעיניים בשרניות, הוא מוסתר עבור רוב האנשים בתקשורת רגילה. ואני מתכוון לשפת גוף.

אנשים אינם מתייחסים לשפת הגוף כאל שפה שלמה, הם מתייחסים למחוות יוצאות דופן; תנועות גדולות והבעות פנים חזקות. רוב אותות שפת הגוף קטנים, העדינים והמגוונים – בורחים מתשומת הלב של רוב האנשים.

מאסטר בשפת הגוף מודע למחוות הקטנות ביותר ולביטויים הזעירים, והוא נותן להם את הפרשנות הנכונה. הגוף מתקשר אליו, הגוף מדבר אליו בשפה שלמאסטר של שפת הגוף – יש בה ידע והבנה מלאים.

ישנם אנשים שהם מאסטרים של תחומים פיזיים כגון: מאמני כושר, או מתעמלים, או רקדנים. כל אלה הם שדות גלויים, קל לזהות ולאמן אותם, בעוד ששפת הגוף היא מחוץ לאזור תשומת הלב שלנו. מאסטר בשפת גוף מסתכל על מה שמוסתר מתשומת הלב הרגילה. אמנם מומחה לשפת גוף, שאינו מאסטר – אולי זוכר ידע מסוים בשפת הגוף, אבל הוא חסר את היכולת האנליטית של מאסטר שפת גוף. שמחבר את כל המרכיבים לכדי תמונה שלמה ומקיפה. עבור המאסטר- שפת הגוף היא מפה, ואילו עבור מומחי שפת הגוף-  הגוף רק נותן רמזים.

עוד דוגמה: כאשר אנו רואים רופאים בבתי חולים, ישנם מנהלי מחלקות (רופאים בכירים), ישנם מומחים ספציפיים בתחומים מסוימים, אבל כמעט בכל בית חולים יש מעט רופאים שכולם יודעים עליהם, כולל מחוץ לבית החולים. ולהיות מופעל או מטופל על ידיהם – נתפס ככבוד גדול ומזל. רופאים אלה למדו את אותו חומר כמו רופאים אחרים, הייתה להם את אותה השתלמות במומחיות מתקדמת

, אבל ישנם רופאים שהם מאסטרים בתחום מומחיותם. וכולם מכירים בעובדה זו. אם נשאל את הצוות בבית החולים – מה הופך אותם למיוחדים כל כך, אני תוהה אם מישהו יכול לשים את האצבע על מה שהופך אותו למאסטר בתחום הרפואי שלו.

ועכשיו לדוגמה של הוראה: מורה עוסק בתחום הצר של מה שכבר ידוע, בעוד מאסטר מתייחס בעיקר למה מוסתר (אבל יש לו השפעה רבה).

עלולה להתעורר בעיה: מורה אינו מורה ללא תלמידים, אך המאסטר הוא רב-אמן גם אם איש אינו יודע עליו או על התמחותו.

אם מאסטר אינו מתקשר את רמתו, זהו אובדן גדול עבור כולם, אך גם כך הוא נשאר מאסטר.

קל למחפשים רוחניים לבלבל מורה רוחני כריזמטי עם מאסטר רוחני. בעוד המורה מדגים את הידע הרב שלו – רוב המאסטרים הם צנועים למדי, מרוצים. הם לא מרגישים צורך מיוחד לחשוף את מה שהם יודעים.

ויש אנשים (בעיקר מורים רוחניים) שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים, אלה שמתיימרים להיות מאסטרים רוחניים – מחפשים בעיקר כוח, שליטה וצייתנות מחסידיהם.

דוגמה נוספת להפיכתו של אדם רגיל למאסטר היא ריצה למרחקים ארוכים; מרתון. מה שקורה הוא שאתה רץ ורץ ואלה מאמצים קשים וכואבים מאוד, אבל אם אתה ממשיך, וממשיך לרוץ, משהו מופלא קורה: אתה שובר רוח שנייה; רוח שנייה היא תופעה בריצה למרחקים, כגון מרתונים, לפיה ספורטאי רץ ורץ ואז מגיע הרגע בו הוא עייף מכדי להמשיך, פתאום (כשהוא שובר רוח שנייה) הוא מוצא את הכוח להגיע לביצועים עליונים כמעט בלי מאמץ. ואז, ורק אז הוא הופך למאסטר מרתון – ואז שאר מסלול הריצה הוא בשבילו עכשיו כמו טיסה. 

יש נקודה אחת בלהיות מאסטר בתחום מסוים, וזה המחיר של להיות מאסטר; אם אתה מאסטר בתחום מסוים, זה חייב לבוא על החשבון וההצלחה של להיות טוב או מוצלח ומיומן בתחומים אחרים…

יש סיפור טאואיסטי מתוך ספר מאת ג'יי די סלינג'ר, ובתוכו יש את התיאור הטוב ביותר של מאסטר אמתי.

האיש שהבין סוסים

"הדוכס מו מצ'ין אמר לפו לו: "אתה מתקדם בשנים. האם יש בן משפחה שאוכל להעסיק כדי לחפש סוסים במקומך?" פו לו השיב: "סוס טוב יכול להיבחר על ידי מבנה ומראה כללי שלו. אבל הסוס הסופרלטיבי — כזה שלא מעלה אבק ולא משאיר עקבות — הוא משהו חמקמק כמו אוויר דליל. כישרונות הבנים שלי מצויים במישור נמוך יותר; הם יכולים להבחין בסוס טוב כשהם רואים סוס, אבל הם לא יכולים לזהות את הסוס ברמה הגבוהה באמת. עם זאת, יש לי חבר אחד, צ'יו-פאנג קאו אחד, שבדברים הקשורים לסוסים מעל לכולם. תתפלל לראות אותו." הדוכס מו עשה זאת, ולאחר מכן שלח אותו למסע אחר סוס. שלושה חודשים לאחר מכן, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד. "זה עכשיו בשצ'יו" הוסיף. "איזה מין סוס זה?" שאל הדוכס. את קאו, "הו, זו סוסה בצבע אדום," הייתה התשובה, החיה התבררה כסוס הרבעה שחור פחם!  הדוכס קרא לפו לו. "החבר הזה שלך," הוא אמר, "זה שהזמנתיו לחפש סוס, עשה בלגן גדול. הוא אפילו לא יכול להבחין בצבע או בסקס של חיה! מה לעזאזל הוא יכול לדעת על סוסים?" פו לו נאנח אנחת סיפוק. "האם הוא באמת הגיע עד כדי כך?" קרא. "אה, אז הוא שווה עשרת אלפים ממני. אין מה להשוות בינינו. מה שקאו רואה זה את המנגנון הרוחני. כדי לוודא את הדברים החיוניים, הוא שוכח את הפרטים השוליים; מתוך הכוונה לאיכויות הפנימיות, הוא מאבד את הראייה של החיצוני. הוא רואה את מה שהוא רוצה לראות, ולא את מה שהוא לא רוצה לראות. הוא מסתכל על הדברים שהוא צריך להסתכל עליהם, ומזניח את אלה שלא צריך להסתכל עליהם. כשהסוס הגיע, התברר שהוא אכן חיה ברמה היותר גבוהה".

אז, הסיפור על קאו, מציג אותו כמאסטר אמתי של סוסים.

אבל, האתגר הגדול ביותר, הוא להיות אמן של עצמך.

דוגמה אחת של להיותו מאסטר של עצמך – היא האופן שבו הוא מנהל את רגשותיו הפרועים – המאסטר של עצמו לא רק שלא ייתן להם להשתולל בו, הוא לא מרשה לעצמו לקחת דברים באופן אישי. הוא ייתן להם חופש מבוקר, שימנע מהם להשתלט על חייו.

לכן, רמת המאסטר הגבוהה והקשה והמבלבלת ביותר – היא להיות מאסטר של עצמך.

*

23.5.21

קישור למסה:

יצורים רב פעימתיים.

***

קישור לפגישה בוידאו:

כאשר התודעה תהיה צלולה המציאות תשתקף בה במדויק, וכל מכאובי הנפש שלנו ייעלמו. אז למה כל כך קשה לנו להשקיט את המחשבות? גבריאל רעם בודק מה אומרים היוגים ומה מציעים הבודהיסטים. סדרה חדשה

27.6.20

אחת ההגדרות האפשריות של תודעה היא שהתודעה היא מקום המפגש בין המציאות החיצונית לפנימית. כפי כותב ג'ון וייט בספרו Frontiers of Consciousness: "התודעה היא סוג מסוים של ידיעה, שאינו קשור לפעילות המוח. התודעה היא דבר נרחב יותר ממה שמצוי במוח. הטעמים, הריחות וכל המידע שמקנים לנו החושים, הם חלק מהתוכן של התודעה – אך הם לא התודעה עצמה. וכך גם החלומות, התחושות, האמונות והתמונות החולפות במוחנו". המילה תודעה, כמו המילה אהבה, נותנת עצמה לשימושים שונים ומבלבלים; למשל חולה נטול הכרה, כשהוא מקיץ הוא 'חוזר לתודעה', תינוק הוא בעל תודעה פחות מפותחת משל נער. יש לנו תודעה פוליטית, תודעה מגדרית, תודעה לאומית, ויש גם שאיפה לתודעה קוסמית או רוחנית. תודעה אינה משהו רציף ואחיד. אצל האדם הרגיל מצב התודעה מצועף; התודעה כל זמן 'בורחת' או מופגזת על ידי גירויים שגורמים להסחת דעת. אדם במצב תודעה מפותח יכול 'לנסוע' עם מחשבה אחת דרך ארוכה, ולהיות רק עמה, ולחזות בה מתפתחת. אוספנסקי, בספרו 'טריטום אורגנום' (שנכתב לפני שפגש את גורדג'ייף וכתב את "חיפוש אחר המופלא"), מדבר על ארבע רמות של תודעה, מנמוכה לגבוהה. אנשים ברמה התודעה הראשונה חיים בתחושה של חלל חד ממדי. הכל מופיע כמו על קו. המודעות שקועה בתוך עצמה במהלך החיפוש אחר מזון. זהו המצב של תא, קבוצת תאים, רקמה, או אברי גוף של חיה או אדם, או צמח ושאר אורגניזמים נמוכים. באדם זוהי הרמה של התודעה האינסטינקטיבית. ברמת התודעה השנייה ישנה תחושה של חלל דו ממדי. זוהי רמת הקיום של החיה. עבורנו זהו המימד השלישי, כי זו תנועה. ברמה זו כבר ישנם חושים, תחושות, אך אין מחשבות. כל דבר שהחיה רואה ברמה זו נתפס כאמיתי באופן אותנטי. כאן ישנם החיים האמוציונליים ובאדם יופיעו הבזקים של חשיבה. ברמת התודעה השלישית ישנה תחושה של חלל תלת ממדי. חשיבה לוגית. חלוקה פילוסופית למה שהוא 'אני' ומה שהוא 'לא אני'. כאן גם קיימות דתות דוגמטיות, או רוחניות דואליסטית. מוסריות מקודדת. וחלוקה מאוד ברורה בין נפש לגוף. בין חומר לרוח. כאן גם צומחת האמונה במדע האבולוציה. וההבנה של היקום היא לאור הפיזיקה הקלאסית, כיקום מכאני, הפועל על סמך חוקים אוטומטיים. ההבנה של רעיונות קוסמיים מתקבלת כמטפורה למשהו מכאני וחומרי שנתפס בחושים. כאן מושל האינטלקט ויש הבזקים של מודעות עצמית. ברמת התודעה הרביעית מתחילה הבנה של חלל בעל ארבעה ממדים. מופיע קונספט חדש של הזמן, וישנם משכי זמן ארוכים יותר של מודעות עצמית. הבזקים קצרים של מודעות קוסמית (אובייקטיבית), תחושה ולעתים אף התחושה של יקום חי. ותחילתו של כוח רצון. שינוי של מצב תודעה הוא מעבר ממספר שלוש לארבע. אוספנסקי. מעורר ישניםמצב מתמיד של אי השתוקקות דיווחים של שינויי מצבי תודעה מגיעים אלינו גם מן הספרות המיסטית של היוגה. משמעות היוגה היא התאחדות של היחיד עם הקוסמי, עם הרוחני, עם האלוהי. איחוד זה שמו סמאדהי. מי שכתב רבות על מקום התודעה ביוגה הוא פטאנג'לי, שהיה יוגי והוגה דעות הודי שחיבר את ה"יוגה סוטרה". בספר זה הוא טוען כי התודעה היא איחוד בין היודע ובין הנודע. אך איחוד זה יתרחש רק כשהתנודות של התודעה יפחתו או ייעשו איטיות יותר, כי לפי היוגה סוטרה, מה שמחזיק את התודעה במצב נמוך הוא מצב הריגוש או גירוי היתר שלה, כמו מים שכל הזמן יש שבהם אדוות וגלים ועל כן אי אפשר לראות את הקרקעית דרכם (התת מודע) או שהם אינם יכולים לשקף את השמים (העל מודע). על התנודות הללו לפחות בהדרגה עד שהן מפסיקות לחלוטין ורק אז התודעה מגיעה למצב שבו היא מלוכדת, צלולה ושקופה. פטאנג'לי מדבר על התודעה ככלי באמצעותו האדם יכול לקלוט את העולם. כלי עכור (תנודות רבות ומהירות; חוסר שקט) לא יכול לקלוט את העולם, רק כלי צלול – יכול. הדרך שהיוגה מצאה על מנת להפחית את תנודות התודעה, או לפחות להאט אותן – היא בעזרת המדיטציה. היוגים מאמינים כי חוסר ידיעה, חוסר הבנה של החיים, נובע מחוסר יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, ודבר זה הוא מקור הסבל האנושי. "כאשר התודעה תהיה שקופה תשתקף בה המציאות במדויק". מצב זה של תודעה מעורפלת הוא מצב של שינה, ובשינה יש חלומות. האדם בעל התודעה המעורפלת לכוד בפנטזיות; פנטזיות על חברה אנושית טובה יותר (פוליטיקה ואידיאולוגיה) או פנטזיות על יחידים טובים יותר (חינוך), או פנטזיות על ידע חדש ומחכים (השכלה ואקדמיה). פנטזיות. תפיסה זו הנה הוליסטית ואינה מתייחסת רק לחשיבה או לאינטלקט בלבד, אלא למערכת כולה, מערכת בה הפסיכולוגיה, הרגש, האגו והשכל מתפקדים כיחידה אחת. היוגה סוטרה מדברת על ההבדל בין האדם הרואה לאדם שלא רואה. האדם הרואה נמצא במצב שנקרא 'ונדטה', בעדו שהאדם שאינו רואה נמצא במציאות שיכולה להיתפס על ידו כמגוונת או רבת פנים. "מציאות זו נראית רבת פנים או דואלית רק בתודעה של זה שאינו רואה". (שם, עמ' 23). הרואה מצוי במציאות הוונדטה, שם ישנה מציאות אחת. התודעה מכונה ביוגה סוטרא "צ'יטה", והצ'יטה היא הבמה היחידה שעליה צריכה להתרחש הדרמה של החיים. אלא שבמציאות שבה התודעה לא הגיעה עדיין לרמת ההכרה העליונה, לסמאדהי, האדם לא פוגש את המציאות כמות שהיא אלא את המציאות כפי הוא רוצה או נאלץ לראות אותה, בתוקף היכן שהוא תקוע. אז מה גורם לאותן תנודות שמפריעות לתודעה להיות צלולה? ובכן אחד מן המכשולים העיקריים, לפי היוגה סוטרה, הוא ההשתוקקות. היוגה סוטרה רואה בהשתוקקות אחד מן הסימפטומים לתודעה לא ערה. בתודעה הערה קיים מצב מתמיד של אי השתוקקות לאף אחד ממצבי החומר (gunas). וזאת מכיוון שהאדם הער פגש והכיר את העצמיות שלו. מלבד ההשתוקקות, מאפיין נוסף של האדם הלא-ער הוא אי הידיעה, ובלשונו של פטאנג'לי:  אי ידיעה היא ראיית החולף, הטמא, המצער ושאינו הוא עצמו – כנצחי, כטהור, כמענג ו'כעצמי'". מורה היוגה ויג'יי מדגים איחוד של היחיד עם הקוסמיסם וריגפה: שני מצבי תודעה אם במקומות אחרים מדברים על לפתח את התודעה, להגיע גבוה, הרי שבבודהיזם, שהיא דת מופנמת מיסודה, מדברים על להיכנס פנימה, אל תוך האדם, על מנת לגלות שם את התודעה האמיתית. בבודהיזם הטיבטי למשל מדברים בעיקר של שני מצב תודעה. למעשה אלה אותם ארבעה מצבי תודעה שמציין אוספנסקי, רק שהוא מטפס מנמוך לגבוה, דרך ארבעה שלבים, בעוד שבבודהיזם אין שלבים, יש נמוך או גבוה. התודעה הרגילה נקראת בבודהיזם הטיבטי 'סם', ואילו התודעה המהותית, הפנימית והטהורה נקראת: 'ריגפה', והיא נחשבת כ'טבעה של התודעה'. תודעת ה"סם" יכולה לתפקד רק עם דברים בעולם החיצון. זוהי תודעה רדודה ולא יציבה, ואם היא נדמית יציבה והמשכית, הרי שזו יציבות מזויפות). תודעה זו היא דעתנית, ערמומית, מלאת תשוקות, מאוויים, יצרים, מזימות וכעסים. היא מצויה בחוסר שקט, כל הזמן משתנה, וכל מה שמחוץ לה יכול להשפיע עליה. 'ריגפה' היא מה שהבודהיסטים מכנים 'טבעו של הבודהא'. זוהי תודעה טהורה, חכמה, ערה ובעלת הכרה. היא המהות העלומה של ה'סם'. היא כמו גלעין שטמון בתוך פרי, הפרי הוא התודעה האשלייתית של ה'סם', ורק הגלעין, ה'ריגפה', הוא התודעה האמיתית. הריגפה, מסתתרת בתוך ומאחורי הסם, מחפשת מסתור מאחורי הרעש של המחשבות והרגשות. מפעם לפעם היא מבליחה החוצה, בצורה של אינטואיציה, או פרץ יצירתיות או הבנה עמוקה כלשהי. רמת תודעה זו היא הזרע של ההארה. ולמרות שהיא טמונה עמוק בפנים, הטבע שלה הוא בדיוק הפוך. טבעה הוא כשל שמים פתוחים הנמשכים עד אינסוף. מצב התודעה של הריגפה אינו מיועד להפוך את האדם לדמוי אלוהים, אלא רק לחבר אותו לעצמו כפי שהיה אמור להיות. למעשה, הבודהיסטים מכנים את התודעה הגבוהה 'חוכמת היומיום'. התודעה הגבוהה משמעה להיות נורמלי. בעוד שמצב התודעה לו אנו קוראים 'נורמלי', אינו אלא הפרעה. רוב בני האדם נמצאים כמובן במצב התודעה הראשון. אבל מדוע כה קשה להגיע למצב התודעה השני? מה מגביל. מה לא מאפשר להגיע לשם? הבודהיזם מונה ארבע סיבות: ראשית, זה קרוב ואינטימי מדי. שנית זה עמוק מדי. שלישית, זה קל מדי, אנחנו רגילים להתאמץ ואילו כדי להגיע אל תודעת ה"סם" כל מה שנדרש הוא רק להיות בשקט. הסיבה הרביעית היא החשיבה הצרה שלנו לא מכילה את האינסופיות של תודעה זו. אך הסיבה העיקרית טמונה בכך שרוב בני האדם פשוט לא יודעים מה זה להתבונן פנימה. הם עסוקים בהתבוננות החוצה. התרבות שלנו לא מעודדת התבוננות פנימה, זה נחשב מפחיד ומיותר. אנחנו פוחדים ללכת לאיבוד בפנים, לא מודעים לכך ששם נמצא הבית האמיתי, ושרק בחוץ ניתן ללכת לאיבוד. התבוננות פנימה, מדיטציה, נועדה לחלוף דרך האגו ולגלות בפנים שקט וריקות, לא ריקנות אלא ריקות. ריקות המשולה לרחם שבו הכל יכול לקרות. sxcטבעו של הבודהאהמהות הנסתרת של מצב הדביקות גם אצל הסופים בדת האיסלאם מדברים על תודעה. הם מכנים אותה "המהות הנסתרת". הנה קטע מן האוטוביוגרפיה של אגזאלי, פילוסוף ותיאולוג פרסי מן המאה ה-11: "…כל מי שלא חזה מבשרו את מצב הדביקות הזה אינו יודע ולא כלום על מהותה האמיתית של הנבואה, והיא נודעת לו רק בשמה בלבד, ואף על פי כן ייתכן כי יהיה בטוח במציאותה של הנבואה, גם מתוך הרגשתו האישית וגם מתוך מה שהוא שומע מפי הסופים. כשם שיש אנשים המחוננים רק בכשרון התחושה והם דוחים את כל מה שמוצג לפניהם כדברים שהם עניין לתבונה הצרופה, כך ישנם אנשי תבונות, הדוחים והשוללים את הדברים המתגלים לכשרון הנבואי. אין הסומא יכול להבין מאומה בצבעים, חוץ ממה שהוא שומע מפי זולתו. אבל אלוהים קירב את הנבואה להבנת בני אדם על ידי שאצל לכולם מצב שיש בו דמיון אליה בקווים יסודיים". "מי שאינו יודע, ואינו יודע שאינו יודע, הוא טיפש, התרחק ממנו. מי שאינו יודע, ויודע שאינו יודע, הוא ילד, למד אותו. מי שיודע, ואינו יודע שהוא יודע, הוא ישן, הער אותו. אבל מי שיודע, ויודע שהוא יודע, הוא חכם, לך אחריו". (פתגם סופי עממי)

לא יעזרו לכם כל הסדנאות, המדיטציות, הספרים או המורים להארה – הם רק מחמירים את המצב המכני של האדם. כדי להתעורר נחוץ משהו אחר: קפיצה קוונטית של התודעה. גבריאל רעם

27.6.20

אחת הטענות הבסיסיות של מכניקת הקוונטים היא שחלקיקים תת-אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת: לנוע לאט ומהר, לכיוון זה ולכיוון אחר, להיות ולא להיות. עובדה זו  מזכירה חידת זן, שבאה לפורר את הוודאות הרציונלית שלנו. קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטיים: ברגע שבודקים אותם בגלאי אלקטרונים או בקרן אור, החלקיק התת-אטומי מיד "בוחר" ומתקבע באחד מן המצבים האפשריים שלו. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר אבל כשנכנס מבוגר פתאום כולם יושבים במקומם ומשחקים בשקט. פירוש הדבר הוא שאין אפשרות להבין את הדברים "כמות שהם לעצמם". כשהתודעה הרגילה מנסה לבודד ולהבין מאורע חי ועכשווי, היא מקפיאה את הדינמיות הייחודית שלו, ומצמצמת אותו למגבלות זווית הראייה שלנו. לא תיתכן הבנה אובייקטיבית של משהו דינמי. בתודעה הצרה הרגילה אפשר להבין אולי את הצד הסטטי, המת והחיצוני של דבר מה, אך לא את הצד החי והחוויתי שלו. התודעה הרגילה תהפוך את מושא הבדיקה למשהו מת וסטטי, מה שיאשר לנו שהכל בעצם מדיד, הכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו.  העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים כשקוראים ספרים וטקסטים העוסקים בהארה, התפתחות רוחנית או התקדשות, מוצאים שם הנחיות רבות בנוגע למה שצריך לעשות. למשל מדיטציה, להעדיף חיים פנימיים על פני חיים חיצוניים, לחוות במקום לחשוב, לתרגל הגברת אנרגיה, לנשום נכון, לא להיכנע להזדהות רגשית, לחיות מתוך משמעות, לזכור את עצמך, להתנגד למחשבות שליליות ועוד ועוד. הבעיה העיקרית והסמויה של כל אלה אינה בכך שהם אינם נכונים, או שאינם קשורים למצב של מודעות גבוהה, אלא שיש כאן בלבול בין סיבה לתוצאה; כל הדברים הללו אכן מתרחשים, אך רק לאחר שהתעוררות יוצאת לפועל. אף אחד מהפעילויות הללו (או אפילו כולן ביחד) לא יביאו אדם ישן לכדי התעוררות. כמובן שקביעה זו נשמעת יומרנית וגורפת מדי, אך השאלה "איך להגיע לשם" אכן מסבה נזק למחפש. העולם מלא בעצות טכניות, תרגילים ושיטות, דרכים, בתי ספר להארה ומורים להארה – אך מה שחסר אלה אנשים מוארים, אנשים ערים! כל התרגילים הנהדרים הנם עדות לצורך של המחפשים למיניהם להאמין שיש מה לעשות, ושכל מה שמפריד בין הישן ליקיצתו הם הדברים שהוא לא עשה עדיין, מחמת הבורות או חוסר תרגול. עם אמונה זו לא קשה לחיות. קשה יותר לחיות עם המחשבה שאי אפשר לגשר על התהום בין שינה לערנות בעזרת עשייה, אלא רק בקפיצה קוונטית. העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים. אך איך מגיעים למצב של התעוררות אם אין דרך להגיע אליה? ובכן, ברמת תודעה גבוהה אין דרך, אין "איך" – יש "מה". או שאתה שם, או לא. תרגול מנוגד ל"היות", להוויה. או שההוויה קיימת או שלא, ולא יעזרו אלף תרגילים ואלף סדנאות מפונה ועד לוס אנג'לס. קרלוס קסטנדהשום דבר לא השתנה בך המחשה לכך ניתן למצוא בשורות הסוגרות את ספרו השלם והמשמעותי ביותר של קאסטנדה, "מציאות נפרדת". כך כתוב בעמוד האחרון: "דון חואן התהלך באיטיות סביבי. נראה שהוא מנסה להחליט אם להגיד לי משהו או לא. פעמיים הוא עצר ונראה כי הוא משנה דעתו. 'אם תחזור או לא זה לגמרי לא חשוב', הוא אמר לבסוף. 'עם זאת, כעת יש לך הצורך לחיות כמו לוחם. תמיד ידעת זאת, כעת אתה פשוט יכול להשתמש במשהו שלא החשבת קודם לכן. אך עליך להיאבק למען ידע זה; זה לא רק נמסר לך; זה לא רק הוענק לך. היית צריך לחלץ את זה מתוך עצמך. ועם זאת אתה יצור זוהר. אתה עדיין עומד למות כמו כולם. פעם אמרתי לך שאין לשנות שום דבר בביצה מוארת'. הוא היה שקט לרגע. ידעתי שהוא מביט אלי, אך התעלמתי מעיניו. 'שום דבר לא באמת השתנה בך', הוא אמר". ואלה המלים בהן בחר קאסטנדה לסיים את ספרו. להיות או לא להיות כך שיש כאן בעיה. המעבר מפה לשם, משינה לערות, אינו בגלל, אלא למרות. לא דרך משהו, או על ידי משהו, אלא בעצמו מהפך, הישאבות אל רמה מעל, קפיצה קוונטית. עשייה אינה יכולה להשפיע על מצב תודעה, אך מצב תודעה ערני יכול להשפיע על עולם המעשה. הדיאלוג בין השניים אינו לינארי, אלא קוונטי. לכל רמה – השפה שלה. ברמה המכאנית והלינארית השפה היא: "לעשות". ברמה של התודעה הרחבה השפה היא שפה של "להיות" (או "לא להיות"), וזה מה שהתודעה המכנית הרגילה לא יכולה להבין. הרי מבחינתה הדרך לצאת מן המלכוד הוא על ידי עשייה, לימוד, ותרגול, על ידי "איך" כלשהו. אם נאמר לאדם המכני שכל "איך" רק משקיע אותו במצבו, תהיה זו עבורו סתירה לוגית מהותית שאין דרך מוצא ממנה  – מלבד רק ברמה שמעל. זה כמו להגיד לאדם: יש כוס משקה שיכולה להציל את חייך, אך אין דרך שהכוס תגיע אליך ואין דבר שאתה יכול לעשות כדי שהיא תגיע אליך. או שהיא אצלך או לא ואין דרך ביניים. חונכנו להאמין שהכל בר שינוי, אדם יכול להגיע למחוז חפצו אם יש לו הטכנולוגיה המתאימה. ניתן להגיד שזו צורת חשיבה שיכולה לשרוף את הפיוזים של אדם שחונך במסגרת הקיימת – כלומר כולנו. עצם הדגש הרב בחברה שלנו על חינוך נובע מתפישה שגורסת שהאדם יכול להיות כל דבר, תלוי איך מחנכים אותו. הגישה שאומרת שתכונותינו הן תולדה של גנטיקה ולא חינוך היא גישה לא מקובלת שאף מאיימת על כל המערך הקיים. שלושת המעגלים ישנה פרדיגמה בשם: Be, Do, Have המדברת על אותו הדבר: Be היא הגישה של להיות שם או כאן. והיא שייכת למצב התודעה הגבוה, הער. Do היא הגישה המכנית, הלינארית השגורה, השייכת למצב התודעה הרדום. Have הוא האליל שאותו עובדים שוכני רמת Do. הסופר, ניל דונלד וולש ("שיחות עם אלוהים") רואה אותן כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשאחת חיה בתוך האחרת; המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל ההוויה. התפיסה הרווחת ברמת התודעה הנמוכה גורסת כי הדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם "יהיה לנו" (אהבה, כסף, זמן וכו') – אזי נוכל "לעשות" (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכות יחסים וכו') ואם נעשה נוכל "להיות" (מאושרים, שמחים, אהובים וכו'). דינמיקה זו, מן הצריכה דרך העשייה אל ההוויה, היא פרי תפיסה מוטעית. התודעה הערה יודעת שהעשייה נובעת ממצב ההוויה, מה שמוביל לשפע ברמת הצריכה. שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה", ולא מה לעשות ומה לצרוך. למעשה אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר הוא מצב תודעה, ומצב תודעה הוא דבר שיוצר את עצמו. האלכימאים לא חתרו להפוך עופרת לזהב, אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך שהזהב ישפע ממנה. השפה של רמת הצריכה היא מוצרים, השפה של העשייה היא פעילות, אך השפה של ההוויה – היא קפיצה קוונטית.

https://liebes.huji.ac.il/files/melila2.pdf

https://www.am-oved.co.il/%D7%95%D7%A0%D7%94%D7%A8-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90-%D7%9E%D7%A2%D7%93%D7%9F

אימון, או קוצ'ינג בלעז, הוא תהליך שמעביר יצור ממצב של ינקות למצב של בגרות, מפיגור להתקדמות, מפסיביות לאקטיביות. אדם בעקבות גורלו הגורל הוא כמו מערכת כבישים. אתם יכולים לנסוע בה ואתם יכולים שלא. האם מצאתם את 'תוכנית האב' של חייכם או שאתם סתם נסחפים בזרם? ישנם תחומים בחיינו שניתן לשכלל רק לאחר אימון ותרגול. הדוגמאות השכיחות הן לימוד שפה או ללמוד ללכת, לקרוא, לכתוב, לדבר, לבשל וכו'. למעשה היכולת להגיע לרמת תפקוד כמעט בכל תחום – שלא לדבר על מצוינות – מצריכים אימון והכשרה. והתפתחותו של אדם נעצרת בדיוק בנקודה בה הוא מפסיק לעבוד על עצמו, להתאמן ולהתפתח. אימון משדרג את המערכת לדרגה משובחת ומעולה יותר של עצמה. אין מערכת באדם שלא ניתן לשדרג. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא מנגנון התיאבון או האכילה. ברמה הנמוכה האדם זקוק לאוכל עתיר גירויים גסים, המתנפלים על המערכת ומהממים אותה. ברמה הגבוהה אדם יכול לאכול תפוח ולמצוא בו טעמי טעמים וליהנות משלל המרכיבים העדינים שיש בו. לא לאכול על-פי העינטוז של המזון ואכן במנגנון הרגיל, שלא שודרג עדיין, הנטיה הרגילה היא לאכול בהתאם לרמת הגירוי של האוכל ולא לפי הרעב. בצורת ההתנהלות הנמוכה ישנה עלייה לכיוון של אוכל מגרה, שלוקה באסתטיקה אבל עשיר בתבלינים ורטבים. אם מערכת האכילה לא משודרגת, היא עוברת במוקדם או במאוחר לאכילת ג'אנק פוד. מה שמאפיין את סגנון הג'אנקי הוא הזמן הקצר שעובר בין הרגע שהאדם מחליט שהוא רוצה לאכול ועד שהמזון מוכנס לפיו. סגנון ג'אנקי מתאים למנגנון אכילה שמתקשה לדחות סיפוק מיידי. המאכלים הג'אנקיים דלים במרכיבים תזונתיים ועשירים במרכיבים מגרים ומושכי תשומת לב. ברמה גבוהה לומדים לאכול מאכלים טבעיים ואיכותיים, ולאוו דווקא מגרים. ברמה זו הקריטריון לסוג המאכל מצוי בפנים, בתוך האדם, באופן מודע, בעוד שברמה הנמוכה הפקטור המחליט הוא חיצוני וקשור הדוקות ליכולת העינטוז או הקריצה של המאכל עצמו. ברמה הנמוכה נמצא בצקים, עוגות, סנדוויצ'ים, בורקס, פסטה, פיצה, המבורגר, סטייקים, פלאפל ופיצוחים. ברמה הגבוהה יש פירות וירקות, גבינות וקטניות. ברמה הגבוהה המערכת צריכה ללמוד להפיק הנאה מן האוכל בגלל שהוא נקי, איכותי, טרי ורענן ולא בגלל שהוא עתיר בגירויים גסים שעובדים בישירות ובעוצמה על בלוטות הטעם. לרוב אנשים מגיעים לאכילה משודרגת רק כשהם נאלצים להוריד משקל או מסיבות בריאות. קשה למצוא אנשים שיאכלו ברמה גבוהה פשוט כי הם רצו לשדרג. כך גם בחשיבה אם מערכת כלשהי לא מקבלת אימון ואילוף לעבור לרמה הגבוהה של עצמה, סופה להידרדר לפעילות על סמך גירויים ההולכים ומתחזקים. כך גם מערכת החשיבה: היא מחפשת סיפורים מעניינים ודברים יוצאי דופן לעבוד עמם. אך מערכת שעברה אימון והשתדרגה מוצאת בתוך הדברים הכי טריוויאליים עומק ומשמעות. כלומר, ברמה גבוהה מערכת החשיבה מגיעה לסיפוק בגלל היכולת שלה לחדור למציאות הסמויה ולא בגלל שהמציאות הזו עתירה בפעלולים. הדברים נכונים גם לגבי היכולת ליהנות ממוזיקה, שירה, פיסול, ציור, כתיבה וריקוד. באדם קיים תחום לא מתופעל ולא ממוצה שנקרא תודעה. תודעה היא החלק הסמוי והגבוה המשמש לקליטת החלקים במציאות (פנימית וחיצונית) שאינם נגישים לקליטה הרגילה. אפשר לפתוח ולאמן את התודעה ולהגיע לממד אחר של קיום פנימי. ובמילים אחרות: אימון תודעתי. ואין הכוונה למדיטציה. מדובר על קבלת הכשרה ואימון של התודעה. התודעה היא כמו מטוס קל להבין את משמעות האימון כתהליך שדרוג של מערכת קיימת, אך קשה מאוד להבין אותו בהקשר למשהו שעדיין לא קיים באדם כמו התודעה. כדי להבין את האימון בהקשר תודעתי, יש צורך באנלוגיות. האנלוגיה הראשונה לאימון תודעתי היא קורס טיס. קורס טיס הוא תהליך בו אדם שמהלך על הקרקע מאומן ומקבל הכשרה להטיס כלי טיס באוויר. בהשוואה ללימוד נהיגה, קורס טיס הוא ממד אחר של הכשרה ואימון. האנלוגיה השנייה היא מפרשים. התודעה הרגילה נמצאת במצב מכווץ ומכונס, כמו מפרשים שלא הועלו ולא נמתחו על התורן ועל כן הרוח לא יכולה לנשוב בהם. מצב התודעה הרגיל נעדר ממדים של רוחב, גובה ועומק – האדם לא מודע למציאות שמחוץ למציאות שנקלטת בכלי הקליטה הרגילים שלו, ואלה מוגבלים וממושטרים על ידי ההזדהות הרגשית שלו עם מה שקורה לו. ככל שהוא מזדהה יותר עם פסגות ההנאה ובעיקר עם תהומות העלבון או הכעס – כך מצטמצמים מרחבי התודעה. על כן האימון להרחבה, פתיחה והערת התודעה מתחיל תמיד במודעות וחיבור לרגשות, במטרה לצמצם את הפראות והקיצוניות שבה הם מגיבים לטוב ולרע שקורה לנו. תודעה לפני אימון היא במצב רדום, כמו עין סגורה, או כמו אדם במצב שינה. מטרת האימון היא להעביר את החלק בנו שקולט את המציאות הפנימית והחיצונית ממצב של חוסר תפקוד למצב של ערנות. התשתית לאני הגבוה דוגמא נוספת: אם בדוגמא הקודמת דובר על מרחבים גיאומטריים (רוחב, גובה ועומק), הרי שקיימים עוד מישורים שבהם התודעה מצומצמת או נייחת, והכוונה לשלושת המרחבים המאפשרים לנו קיום בעולם. והכוונה היא למרחבי החלל, הזמן והגוף. אדם בעל תודעה לא מאומנת חי בחוסר מודעות לחלל שסביבו, לחדר שבו הוא נמצא, לנוף שבו הוא נע. הוא חי בחלל מצומצם, מרוכז רק בעצמו וברגש השליט שבו ברגע נתון. אפשר להגיד שהוא סגור לחלל שמקיף אותו. וככל שמצב התודעה נמוך או רדום, או מכווץ יותר – כך האדם פחות ער לחלל סביבו, או ער רק לחלק הקרוב והמיידי. גם מרחב הזמן מצומצם אצל אדם שלא עבר אימון תודעתי: הוא הולך לאיבוד בתוך הרגע הצר, לא מודע לדינמיקה של זרימת הזמן מן העבר אל העתיד, לא חופן את שלושת מצבי הצבירה של הזמן בו זמנית – שזו פריבילגיה של אדם שעבר אימון תודעתי. מה לגבי מרחב הגוף? ובכן, זהו אכן מרחב, עולם שלם ורחב שהאדם בדרך כלל לא ער לו, לא קשוב לו, ואם כן, אין לו הבנה לתמסורת של הגוף בזמן נתון. איננו מבינים אותו, איננו חשים אותו, הוא לא מדבר אלינו ולא מספר לנו מה מתחולל בתוכנו. במקום ידיד הפכנו אותו לעבד. אנו שוב אבודים בתוך ההזדהות הרגשית של הרגע (טוב לי, רע לי) וכך מחמיצים את הקשר שלנו עם הגוף, שהוא הערוץ היחידי לתקשורת ומגע עם העולם והחיים. במצב התודעה הרגיל האדם חי ומזדהה עם החוויה שלו. הוא לא מנסה להבין מה קורה לו, רק רוצה ללכת לאיבוד בתוכה. לאדם בעל התודעה הלא מאומנת יש תחושה שהבעיה של חייו היא שעדיין לא הגיע למצב שבו הוא הולך לאיבוד בחוויה, שוכח את עצמו, ונסחף במה שקורה לו. אדם שעבר אימון תודעתי יודע שבדיוק ההפך הוא הנכון: עליו דווקא ליצור מרחק בינו ובין מה שקורה לו: ובמרחב הזה, בינו לבין החוויה, הוא מנסה להבין: מה קרה? למה זה קרה? במרווח הזה הוא מטפח חוכמה, חוכמת חיים. כדי להגיע לידיעה האדם התודעתי חייב להיות מסוגל להתבונן בעצמו מן הצד, לטפח בעצמו את מה שנקרא 'הצופה', שהוא התשתית לאני גבוה, לא מעורב, מפיק לקחים.

אם, למשל, יצאתם לנופש והיה לכם כזה "נחמד", יכול להיות שלא הייתם שם באמת. כי מצב התודעה הנפוץ שמתוכו אנחנו חווים את הדברים הוא נטול ידיעה ממשית

גבריאל רעם |

"לא נחדל מחקר, ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה". [ט.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים]

לכולנו יש חיים וכל אחד מאיתנו חי את חייו, לפי הבנתו. השאלה שאני נוהג להעלות, ומצליח תמיד גם לקומם עליי אדם או שניים היא: האם אנו רק חיים את חיינו, או שגם יודעים אותם? וכוונתי היא לידיעה במובן התנ"כי, של חדירה למהות. של הפריה כדי שמשהו ייוולד.

למה משולים חיים ללא ידיעה? לבחור שזכה כי נערה בה היה מאוהב זמן רב באה אליו בשנתו ונישקה אוותו על שפתיו. האם הייתה נשיקה, או לא? היתה עבור הנערה. היתה עבור עד נוסף שנכח, אולי, במקום. אבל הבחור שישן ולא ידע שנושק – מבחינתו לא התקיימה חוויית הנשיקה, שכן הוא לא לקח בה חלק. כי אם אתה חווה משהו ואתה לא יודע שחווית, או מה חווית – לא חווית.

החיים, מה הם אם לא רצף מתמשך של חוויות כאלה ואחרות? ומה אנו אם אנו מניחים לעצמנו להיסחף עם החוויה ולשכוח את עצמנו בתוכה? הרי החיים הם כל כך הרבה יותר מזה! הם נמצאים יותר בידיעת החוויה מאשר בטעימת וצרכנות החוויה; בתובנה ובהפקת המשמעות מן החוויה – ולא בהתמכרות חושית או רגשית אליה. לחוות את מה שעובר עליך באמצעות החושים והרגשות בלבד, מקבע אותך ברמה הראשונית והבסיסית ביותר, ברמה הצרכנית.

אנחנו הולכים לסופרמרקט של החיים ומחפשים חוויות, ריגושים, דברים שיפעימו אותנו. אנחנו מצפים מהחיים לספק לנו את זה. זו הרמה הצרכנית שבנו, המבקשת לעצמה סיפוק והנאה באמצעות צריכה מוגברת של חומרי הריגוש של החיים. ברמה זו, הרגש וחמשת החושים לוקחים חלק נכבד בעיבוד החוויה: "היה כל כך מקסים שם", או: "פשוט הרגשנו נהדר". הרגש ומערכת החושים, שהם לרוב המעורבים בקליטת החוויה, עשו עבודתם נאמנה, וצורכי החווייה חשים סבילים, רכים, נענים, שיכורי חוויתם, לגמרי בשליטת החוויה.

לדעת את שעברת – לערב בתהליך את החלק היודע, המסיק, המפרש, הלוקח משהו מן החוויה הלאה – זה כבר שייך לתחום היצירתי שבאדם. האדם יכול לצרוך את חייו או ליצור אותם. החוויה היא חומר הגלם, הידיעה היא העיבוד של חומר הגלם. אם קרתה לך חוויה ואין לך ידיעה –  זה כאילו עבדת במשך חודש שלם ולא קיבלת משכורת; הידיעה היא התגמול שאדם מודע מקבל או לוקח מתוך החוויה. אם הייתה השקעה ועבודה ואין רווח, כאילו לא הייתה השקעה ולא הייתה עבודה. ידיעה היא הרווח של האדם התודעתי.

אם עברת חוויה וכל מה שיש לך להגיד עליה מסתכם ב"נחמד", "נהדר", "נפלא", "מרגש" או "היה לא משהו" – סימן שאין לך שמץ של ידיעה לגבי החוויה. הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות. כדי להפיק ידיעה, יש ללכת נגד הזרם של ההתרחשות. צריך לנוע מן ההתדלדלות בחזרה עד לנביעה כדי לדעת. זה אומר שכדי לדעת אתה צריך להכניס את הידיים שלך לתוך הגוש הזה של החוויה הטעונה רגשית, ולנסות לדלות ממנו משהו תבוני שתוכל להפיק ממנו משהו, אחרת החוויה גוזלת את הידיעה. כדי להציל את הידיעה מטביעה בזרם הגועש של החוויה, יש לשחות נגד הזרם. להתנגש עם החוויה. ולא לתת לה לעבור לפני שהצלנו ממנה כמה טיפות של ידיעה.

בית מלון באנטליה. איפה הייתם כשהייתם שם? צילום: יח"צ, אלי דסה.או שאתה יודע או שאתה לא יודע

מכל חוויה שאדם עובר, עליו להתעשר במשהו. צריך ללמוד לומר לחוויה – את לא תנצלי אותי. את לא תשתמשי בי ככלי, כגל שעובר, אלא לומר: מה אני יכול להוציא ממך? זה מין אקט של התנגדות לחוויה. פעמים רבות אני שואל מישהו לגבי חוויה שעבר: איך היה, או מה היה, או מה המשמעות של מה שהיה, וזוכה לקבל כמענה כל מיני תירוצים, כמו: "אני צריך זמן לחשוב על זה", או "עוד לא עיכלתי את זה".

מענה מסוג זה עשוי להעיד על כך שהבן-אדם אינו מחובר לידיעה. הוא היה נוכח פיסית בחוויה, אבל לא היה שם תודעתית. הידיעה היא משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו, זה לא דבר שצריך לדלות אותו, כלומר: או שאתה יודע או שאתה לא יודע. אם אתה יודע, זה אמור להיות קיים בך באופן נגיש.

תירוץ נפוץ נוסף הוא, שאנשים אומרים שהם יודעים, רק אין להם את המילים. אם אתה יודע, אז יש לך את המילים. המילים הן המכשיר המיידי והנגיש של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות (אם אתה מרגיש, הגוף חייב לתמסר את האותות. למשל, אם אתה נכנס ללחץ, משהו חייב לקרות בגוף שלך: הפנים מאדימות, או שזיעה מבצבצת, או שמצמוץ העיניים מתגבר. אם אתה מדוכא, יציבתך תשתוחח משהו. אם אתה כועס, יופיעו כיווצים בפניך). אם חווית ואינך יכול לבטא את החוויה עכשיו, במילים, הרי זה, בסופו של דבר, כאילו לא חווית. אתה לא חווית את החוויה – היא חוותה אותך. אתה היית היסוד הסביל, אתה בוזבזת בתהליך.

התפישה הרווחת היא שידיעת החוויה תפגום בתחושת החוויה. שבחוויה צריך להרגיש, לתת לדברים לקרות מבלי לחשוב יותר מדי. כאילו שללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדברהכי טוב שאפשר לעשות לגביה. תפישה זו מייחסת ערך חיובי ליכולת שלך לרחף בחוויה, לתת לעצמך "לזרום עם זה", להתמכר, להירגע באופן אופטימי. מי שמצליחים "פשוט לחיות", דהיינו, לחוות את החיים במלוא החושים מבלי לחשוב יותר מדי, משמשים מודל לחיקוי. "הם" יודעים איך לחיות. השואלים והחוקרים המתעקשים על "לדעת" נתפשים כמי שמחטטים יותר מדי, ולמעשה מקלקלים את החוויה. 

לפי תפישה זו, מה שאתה יודע מנותק ממה שקורה לך ומה שקורה לך מנותק ממה שאתה יודע. אני מציע תפישה אחרת: לחוות את שאתה יודע ולדעת את שאתה חווה. אנחנו לומדים ומפתחים ידיעה לגבי המון דברים – אבל לא לגבי החוויה הפנימית והאישית שאנו עוברים בחיינו. לדוגמא, סטודנט הולך לאוניברסיטה ולומד. אין ממד חוויתי בלימוד שלו. הוא לומד לדעת דברים שלא עושים לו כלום באופן אישי, בכאן ועכשיו החוויתי שלו. החוויה שלו לא פעילה, הוא נכנס לאוניברסיטה ואין לו שום חוויה, אלא אם כן מישהי מתכופפת והוא רואה לה חלק מהחזה.

אותה הפרדה (בין חוויה לידיעה) קיימת בשיחות של בני האדם. מרביתן מבוססות על החלפה של מידע. אבל זהו מידע מת, נעדר דינמיקה אישית ורגשית. מדברים על: איך להתקין מכשיר חשמלי, כמה תוכל להרוויח עם תקנה מכונית זו או מכונית אחרת. איזה מזון משמין יותר ממזון אחר, וכו'. למרות הפרדה זו, לא החוויה ולא הידיעה מתקיימות באופן בלעדי וטהור. למעשה, החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אם כי לרוב לא זו עם זו, אלא כל אחת מהן עם האגו, שנכנס כל הזמן לדיאלוג גם עם הידיעה וגם עם החוויה. האגו, בשם האינטרס האישי, משתלט על שתיהן.
החוויה והידיעה משוחחות זו עם זו

תוך כדי החוויה או הידיעה יש רעש רקע חצי מודע או לא מודע כלל – של עיסוק יתר בעצמנו, באושרנו, במיצוב החברתי, הבינאישי, התחרותי שלנו בעולם, במצב הרוח העכשווי שלנו ועד כמה אנו מאושרים. כך שלמעשה אין ניתוק של ממש בין החוויה לבין הידיעה. הן משוחחות זו עם זו (ויוצרות תודעה) או מחוברות כלפי מטה (ומזינות את האגו). בגרות נפשית משמעה ניתוק הרגש והשכל מן האגו וחיבור כל אחד מהם למשנהו. האדם הבוגר נפשית צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו, כך שבתוך הידיעה תחיה החוויה, ובתוך החוויה תחיה הידיעה. כמו הסימבול הידוע של יינג ויאנג. הפרדת המודעות מן החוויה היא מתכון לשינה. בשינה אתה חווה, אך לא יודע את שאתה חווה. זה קורה לך, ואתה כמו בתוך סרט. רק כשאתה ער – אתה מודע לאשר אתה חווה.

שיחות תודעה כריכת הספרבשינה אתה סביל. החלומות "משתמשים" בתודעה שלך כדי להקרין עליה כל מיני סיפורים. בעירות אתה המחליט, על ידי הפעלת המודעות, מה אתה רוצה להפיק מן השעות הבאות. בחיים, אתה הוא זה המשתמש במשהו, או שהוא  משתמש בך; או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם (ואתה יכול לחיות אותם, לא באופן סביל, רק דרך המדיום של הידיעה).

החוויה עוברת, חולפת, וכלום לא יישאר ממנה, אלא אם כן האדם יציל ממנה את הידיעה. אך היא, החוויה, לא תיתן לך בכזו קלות. היא תילחם והיא תרצה שתיבלע בתוכה. יש כאן מעין מלחמה, ובדרך כלל החוויה מנצחת, כי יש בנו משהו שרוצה להתמסר לדבר הזה וללכת לאיבוד בתוך מה שקורה. כיום האדם חי בסוג של סכיזופרניה. הוא חי בשתי מחלקות: מה שהוא יודע לא קשור למה שהוא מרגיש, ומה שהוא מרגיש לא קשור למה שהוא יודע. הוא יודע דברים שאין בהם רגש, והוא מרגיש דברים שעליהם הוא לא יודע ושאותם הוא לא מבין. בחיים יש כל הזמן פיצול: בעבודה צריכים לדעת מה עושים, ובבית יושבים כמו שק תפוחי אדמה וחווים דרך המכשיר המרובע במרכז הסלון.