קישור למסה:

יצורים רב פעימתיים.

***

קישור לפגישה בוידאו:

כאשר התודעה תהיה צלולה המציאות תשתקף בה במדויק, וכל מכאובי הנפש שלנו ייעלמו. אז למה כל כך קשה לנו להשקיט את המחשבות? גבריאל רעם בודק מה אומרים היוגים ומה מציעים הבודהיסטים. סדרה חדשה

27.6.20

אחת ההגדרות האפשריות של תודעה היא שהתודעה היא מקום המפגש בין המציאות החיצונית לפנימית. כפי כותב ג'ון וייט בספרו Frontiers of Consciousness: "התודעה היא סוג מסוים של ידיעה, שאינו קשור לפעילות המוח. התודעה היא דבר נרחב יותר ממה שמצוי במוח. הטעמים, הריחות וכל המידע שמקנים לנו החושים, הם חלק מהתוכן של התודעה – אך הם לא התודעה עצמה. וכך גם החלומות, התחושות, האמונות והתמונות החולפות במוחנו". המילה תודעה, כמו המילה אהבה, נותנת עצמה לשימושים שונים ומבלבלים; למשל חולה נטול הכרה, כשהוא מקיץ הוא 'חוזר לתודעה', תינוק הוא בעל תודעה פחות מפותחת משל נער. יש לנו תודעה פוליטית, תודעה מגדרית, תודעה לאומית, ויש גם שאיפה לתודעה קוסמית או רוחנית. תודעה אינה משהו רציף ואחיד. אצל האדם הרגיל מצב התודעה מצועף; התודעה כל זמן 'בורחת' או מופגזת על ידי גירויים שגורמים להסחת דעת. אדם במצב תודעה מפותח יכול 'לנסוע' עם מחשבה אחת דרך ארוכה, ולהיות רק עמה, ולחזות בה מתפתחת. אוספנסקי, בספרו 'טריטום אורגנום' (שנכתב לפני שפגש את גורדג'ייף וכתב את "חיפוש אחר המופלא"), מדבר על ארבע רמות של תודעה, מנמוכה לגבוהה. אנשים ברמה התודעה הראשונה חיים בתחושה של חלל חד ממדי. הכל מופיע כמו על קו. המודעות שקועה בתוך עצמה במהלך החיפוש אחר מזון. זהו המצב של תא, קבוצת תאים, רקמה, או אברי גוף של חיה או אדם, או צמח ושאר אורגניזמים נמוכים. באדם זוהי הרמה של התודעה האינסטינקטיבית. ברמת התודעה השנייה ישנה תחושה של חלל דו ממדי. זוהי רמת הקיום של החיה. עבורנו זהו המימד השלישי, כי זו תנועה. ברמה זו כבר ישנם חושים, תחושות, אך אין מחשבות. כל דבר שהחיה רואה ברמה זו נתפס כאמיתי באופן אותנטי. כאן ישנם החיים האמוציונליים ובאדם יופיעו הבזקים של חשיבה. ברמת התודעה השלישית ישנה תחושה של חלל תלת ממדי. חשיבה לוגית. חלוקה פילוסופית למה שהוא 'אני' ומה שהוא 'לא אני'. כאן גם קיימות דתות דוגמטיות, או רוחניות דואליסטית. מוסריות מקודדת. וחלוקה מאוד ברורה בין נפש לגוף. בין חומר לרוח. כאן גם צומחת האמונה במדע האבולוציה. וההבנה של היקום היא לאור הפיזיקה הקלאסית, כיקום מכאני, הפועל על סמך חוקים אוטומטיים. ההבנה של רעיונות קוסמיים מתקבלת כמטפורה למשהו מכאני וחומרי שנתפס בחושים. כאן מושל האינטלקט ויש הבזקים של מודעות עצמית. ברמת התודעה הרביעית מתחילה הבנה של חלל בעל ארבעה ממדים. מופיע קונספט חדש של הזמן, וישנם משכי זמן ארוכים יותר של מודעות עצמית. הבזקים קצרים של מודעות קוסמית (אובייקטיבית), תחושה ולעתים אף התחושה של יקום חי. ותחילתו של כוח רצון. שינוי של מצב תודעה הוא מעבר ממספר שלוש לארבע. אוספנסקי. מעורר ישניםמצב מתמיד של אי השתוקקות דיווחים של שינויי מצבי תודעה מגיעים אלינו גם מן הספרות המיסטית של היוגה. משמעות היוגה היא התאחדות של היחיד עם הקוסמי, עם הרוחני, עם האלוהי. איחוד זה שמו סמאדהי. מי שכתב רבות על מקום התודעה ביוגה הוא פטאנג'לי, שהיה יוגי והוגה דעות הודי שחיבר את ה"יוגה סוטרה". בספר זה הוא טוען כי התודעה היא איחוד בין היודע ובין הנודע. אך איחוד זה יתרחש רק כשהתנודות של התודעה יפחתו או ייעשו איטיות יותר, כי לפי היוגה סוטרה, מה שמחזיק את התודעה במצב נמוך הוא מצב הריגוש או גירוי היתר שלה, כמו מים שכל הזמן יש שבהם אדוות וגלים ועל כן אי אפשר לראות את הקרקעית דרכם (התת מודע) או שהם אינם יכולים לשקף את השמים (העל מודע). על התנודות הללו לפחות בהדרגה עד שהן מפסיקות לחלוטין ורק אז התודעה מגיעה למצב שבו היא מלוכדת, צלולה ושקופה. פטאנג'לי מדבר על התודעה ככלי באמצעותו האדם יכול לקלוט את העולם. כלי עכור (תנודות רבות ומהירות; חוסר שקט) לא יכול לקלוט את העולם, רק כלי צלול – יכול. הדרך שהיוגה מצאה על מנת להפחית את תנודות התודעה, או לפחות להאט אותן – היא בעזרת המדיטציה. היוגים מאמינים כי חוסר ידיעה, חוסר הבנה של החיים, נובע מחוסר יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, ודבר זה הוא מקור הסבל האנושי. "כאשר התודעה תהיה שקופה תשתקף בה המציאות במדויק". מצב זה של תודעה מעורפלת הוא מצב של שינה, ובשינה יש חלומות. האדם בעל התודעה המעורפלת לכוד בפנטזיות; פנטזיות על חברה אנושית טובה יותר (פוליטיקה ואידיאולוגיה) או פנטזיות על יחידים טובים יותר (חינוך), או פנטזיות על ידע חדש ומחכים (השכלה ואקדמיה). פנטזיות. תפיסה זו הנה הוליסטית ואינה מתייחסת רק לחשיבה או לאינטלקט בלבד, אלא למערכת כולה, מערכת בה הפסיכולוגיה, הרגש, האגו והשכל מתפקדים כיחידה אחת. היוגה סוטרה מדברת על ההבדל בין האדם הרואה לאדם שלא רואה. האדם הרואה נמצא במצב שנקרא 'ונדטה', בעדו שהאדם שאינו רואה נמצא במציאות שיכולה להיתפס על ידו כמגוונת או רבת פנים. "מציאות זו נראית רבת פנים או דואלית רק בתודעה של זה שאינו רואה". (שם, עמ' 23). הרואה מצוי במציאות הוונדטה, שם ישנה מציאות אחת. התודעה מכונה ביוגה סוטרא "צ'יטה", והצ'יטה היא הבמה היחידה שעליה צריכה להתרחש הדרמה של החיים. אלא שבמציאות שבה התודעה לא הגיעה עדיין לרמת ההכרה העליונה, לסמאדהי, האדם לא פוגש את המציאות כמות שהיא אלא את המציאות כפי הוא רוצה או נאלץ לראות אותה, בתוקף היכן שהוא תקוע. אז מה גורם לאותן תנודות שמפריעות לתודעה להיות צלולה? ובכן אחד מן המכשולים העיקריים, לפי היוגה סוטרה, הוא ההשתוקקות. היוגה סוטרה רואה בהשתוקקות אחד מן הסימפטומים לתודעה לא ערה. בתודעה הערה קיים מצב מתמיד של אי השתוקקות לאף אחד ממצבי החומר (gunas). וזאת מכיוון שהאדם הער פגש והכיר את העצמיות שלו. מלבד ההשתוקקות, מאפיין נוסף של האדם הלא-ער הוא אי הידיעה, ובלשונו של פטאנג'לי:  אי ידיעה היא ראיית החולף, הטמא, המצער ושאינו הוא עצמו – כנצחי, כטהור, כמענג ו'כעצמי'". מורה היוגה ויג'יי מדגים איחוד של היחיד עם הקוסמיסם וריגפה: שני מצבי תודעה אם במקומות אחרים מדברים על לפתח את התודעה, להגיע גבוה, הרי שבבודהיזם, שהיא דת מופנמת מיסודה, מדברים על להיכנס פנימה, אל תוך האדם, על מנת לגלות שם את התודעה האמיתית. בבודהיזם הטיבטי למשל מדברים בעיקר של שני מצב תודעה. למעשה אלה אותם ארבעה מצבי תודעה שמציין אוספנסקי, רק שהוא מטפס מנמוך לגבוה, דרך ארבעה שלבים, בעוד שבבודהיזם אין שלבים, יש נמוך או גבוה. התודעה הרגילה נקראת בבודהיזם הטיבטי 'סם', ואילו התודעה המהותית, הפנימית והטהורה נקראת: 'ריגפה', והיא נחשבת כ'טבעה של התודעה'. תודעת ה"סם" יכולה לתפקד רק עם דברים בעולם החיצון. זוהי תודעה רדודה ולא יציבה, ואם היא נדמית יציבה והמשכית, הרי שזו יציבות מזויפות). תודעה זו היא דעתנית, ערמומית, מלאת תשוקות, מאוויים, יצרים, מזימות וכעסים. היא מצויה בחוסר שקט, כל הזמן משתנה, וכל מה שמחוץ לה יכול להשפיע עליה. 'ריגפה' היא מה שהבודהיסטים מכנים 'טבעו של הבודהא'. זוהי תודעה טהורה, חכמה, ערה ובעלת הכרה. היא המהות העלומה של ה'סם'. היא כמו גלעין שטמון בתוך פרי, הפרי הוא התודעה האשלייתית של ה'סם', ורק הגלעין, ה'ריגפה', הוא התודעה האמיתית. הריגפה, מסתתרת בתוך ומאחורי הסם, מחפשת מסתור מאחורי הרעש של המחשבות והרגשות. מפעם לפעם היא מבליחה החוצה, בצורה של אינטואיציה, או פרץ יצירתיות או הבנה עמוקה כלשהי. רמת תודעה זו היא הזרע של ההארה. ולמרות שהיא טמונה עמוק בפנים, הטבע שלה הוא בדיוק הפוך. טבעה הוא כשל שמים פתוחים הנמשכים עד אינסוף. מצב התודעה של הריגפה אינו מיועד להפוך את האדם לדמוי אלוהים, אלא רק לחבר אותו לעצמו כפי שהיה אמור להיות. למעשה, הבודהיסטים מכנים את התודעה הגבוהה 'חוכמת היומיום'. התודעה הגבוהה משמעה להיות נורמלי. בעוד שמצב התודעה לו אנו קוראים 'נורמלי', אינו אלא הפרעה. רוב בני האדם נמצאים כמובן במצב התודעה הראשון. אבל מדוע כה קשה להגיע למצב התודעה השני? מה מגביל. מה לא מאפשר להגיע לשם? הבודהיזם מונה ארבע סיבות: ראשית, זה קרוב ואינטימי מדי. שנית זה עמוק מדי. שלישית, זה קל מדי, אנחנו רגילים להתאמץ ואילו כדי להגיע אל תודעת ה"סם" כל מה שנדרש הוא רק להיות בשקט. הסיבה הרביעית היא החשיבה הצרה שלנו לא מכילה את האינסופיות של תודעה זו. אך הסיבה העיקרית טמונה בכך שרוב בני האדם פשוט לא יודעים מה זה להתבונן פנימה. הם עסוקים בהתבוננות החוצה. התרבות שלנו לא מעודדת התבוננות פנימה, זה נחשב מפחיד ומיותר. אנחנו פוחדים ללכת לאיבוד בפנים, לא מודעים לכך ששם נמצא הבית האמיתי, ושרק בחוץ ניתן ללכת לאיבוד. התבוננות פנימה, מדיטציה, נועדה לחלוף דרך האגו ולגלות בפנים שקט וריקות, לא ריקנות אלא ריקות. ריקות המשולה לרחם שבו הכל יכול לקרות. sxcטבעו של הבודהאהמהות הנסתרת של מצב הדביקות גם אצל הסופים בדת האיסלאם מדברים על תודעה. הם מכנים אותה "המהות הנסתרת". הנה קטע מן האוטוביוגרפיה של אגזאלי, פילוסוף ותיאולוג פרסי מן המאה ה-11: "…כל מי שלא חזה מבשרו את מצב הדביקות הזה אינו יודע ולא כלום על מהותה האמיתית של הנבואה, והיא נודעת לו רק בשמה בלבד, ואף על פי כן ייתכן כי יהיה בטוח במציאותה של הנבואה, גם מתוך הרגשתו האישית וגם מתוך מה שהוא שומע מפי הסופים. כשם שיש אנשים המחוננים רק בכשרון התחושה והם דוחים את כל מה שמוצג לפניהם כדברים שהם עניין לתבונה הצרופה, כך ישנם אנשי תבונות, הדוחים והשוללים את הדברים המתגלים לכשרון הנבואי. אין הסומא יכול להבין מאומה בצבעים, חוץ ממה שהוא שומע מפי זולתו. אבל אלוהים קירב את הנבואה להבנת בני אדם על ידי שאצל לכולם מצב שיש בו דמיון אליה בקווים יסודיים". "מי שאינו יודע, ואינו יודע שאינו יודע, הוא טיפש, התרחק ממנו. מי שאינו יודע, ויודע שאינו יודע, הוא ילד, למד אותו. מי שיודע, ואינו יודע שהוא יודע, הוא ישן, הער אותו. אבל מי שיודע, ויודע שהוא יודע, הוא חכם, לך אחריו". (פתגם סופי עממי)

לא יעזרו לכם כל הסדנאות, המדיטציות, הספרים או המורים להארה – הם רק מחמירים את המצב המכני של האדם. כדי להתעורר נחוץ משהו אחר: קפיצה קוונטית של התודעה. גבריאל רעם

27.6.20

אחת הטענות הבסיסיות של מכניקת הקוונטים היא שחלקיקים תת-אטומיים יכולים להתקיים במספר מצבים סותרים בעת ובעונה אחת: לנוע לאט ומהר, לכיוון זה ולכיוון אחר, להיות ולא להיות. עובדה זו  מזכירה חידת זן, שבאה לפורר את הוודאות הרציונלית שלנו. קורה דבר מוזר כשבאים להבין את החלקיקים הקוונטיים: ברגע שבודקים אותם בגלאי אלקטרונים או בקרן אור, החלקיק התת-אטומי מיד "בוחר" ומתקבע באחד מן המצבים האפשריים שלו. הדבר דומה לילדים המשתוללים בחדר אבל כשנכנס מבוגר פתאום כולם יושבים במקומם ומשחקים בשקט. פירוש הדבר הוא שאין אפשרות להבין את הדברים "כמות שהם לעצמם". כשהתודעה הרגילה מנסה לבודד ולהבין מאורע חי ועכשווי, היא מקפיאה את הדינמיות הייחודית שלו, ומצמצמת אותו למגבלות זווית הראייה שלנו. לא תיתכן הבנה אובייקטיבית של משהו דינמי. בתודעה הצרה הרגילה אפשר להבין אולי את הצד הסטטי, המת והחיצוני של דבר מה, אך לא את הצד החי והחוויתי שלו. התודעה הרגילה תהפוך את מושא הבדיקה למשהו מת וסטטי, מה שיאשר לנו שהכל בעצם מדיד, הכל קפוא; המביט יראה עולם שמתאים למשקפת שלו.  העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים כשקוראים ספרים וטקסטים העוסקים בהארה, התפתחות רוחנית או התקדשות, מוצאים שם הנחיות רבות בנוגע למה שצריך לעשות. למשל מדיטציה, להעדיף חיים פנימיים על פני חיים חיצוניים, לחוות במקום לחשוב, לתרגל הגברת אנרגיה, לנשום נכון, לא להיכנע להזדהות רגשית, לחיות מתוך משמעות, לזכור את עצמך, להתנגד למחשבות שליליות ועוד ועוד. הבעיה העיקרית והסמויה של כל אלה אינה בכך שהם אינם נכונים, או שאינם קשורים למצב של מודעות גבוהה, אלא שיש כאן בלבול בין סיבה לתוצאה; כל הדברים הללו אכן מתרחשים, אך רק לאחר שהתעוררות יוצאת לפועל. אף אחד מהפעילויות הללו (או אפילו כולן ביחד) לא יביאו אדם ישן לכדי התעוררות. כמובן שקביעה זו נשמעת יומרנית וגורפת מדי, אך השאלה "איך להגיע לשם" אכן מסבה נזק למחפש. העולם מלא בעצות טכניות, תרגילים ושיטות, דרכים, בתי ספר להארה ומורים להארה – אך מה שחסר אלה אנשים מוארים, אנשים ערים! כל התרגילים הנהדרים הנם עדות לצורך של המחפשים למיניהם להאמין שיש מה לעשות, ושכל מה שמפריד בין הישן ליקיצתו הם הדברים שהוא לא עשה עדיין, מחמת הבורות או חוסר תרגול. עם אמונה זו לא קשה לחיות. קשה יותר לחיות עם המחשבה שאי אפשר לגשר על התהום בין שינה לערנות בעזרת עשייה, אלא רק בקפיצה קוונטית. העולם צריך פחות תרגילים ויותר אנשים ערים. אך איך מגיעים למצב של התעוררות אם אין דרך להגיע אליה? ובכן, ברמת תודעה גבוהה אין דרך, אין "איך" – יש "מה". או שאתה שם, או לא. תרגול מנוגד ל"היות", להוויה. או שההוויה קיימת או שלא, ולא יעזרו אלף תרגילים ואלף סדנאות מפונה ועד לוס אנג'לס. קרלוס קסטנדהשום דבר לא השתנה בך המחשה לכך ניתן למצוא בשורות הסוגרות את ספרו השלם והמשמעותי ביותר של קאסטנדה, "מציאות נפרדת". כך כתוב בעמוד האחרון: "דון חואן התהלך באיטיות סביבי. נראה שהוא מנסה להחליט אם להגיד לי משהו או לא. פעמיים הוא עצר ונראה כי הוא משנה דעתו. 'אם תחזור או לא זה לגמרי לא חשוב', הוא אמר לבסוף. 'עם זאת, כעת יש לך הצורך לחיות כמו לוחם. תמיד ידעת זאת, כעת אתה פשוט יכול להשתמש במשהו שלא החשבת קודם לכן. אך עליך להיאבק למען ידע זה; זה לא רק נמסר לך; זה לא רק הוענק לך. היית צריך לחלץ את זה מתוך עצמך. ועם זאת אתה יצור זוהר. אתה עדיין עומד למות כמו כולם. פעם אמרתי לך שאין לשנות שום דבר בביצה מוארת'. הוא היה שקט לרגע. ידעתי שהוא מביט אלי, אך התעלמתי מעיניו. 'שום דבר לא באמת השתנה בך', הוא אמר". ואלה המלים בהן בחר קאסטנדה לסיים את ספרו. להיות או לא להיות כך שיש כאן בעיה. המעבר מפה לשם, משינה לערות, אינו בגלל, אלא למרות. לא דרך משהו, או על ידי משהו, אלא בעצמו מהפך, הישאבות אל רמה מעל, קפיצה קוונטית. עשייה אינה יכולה להשפיע על מצב תודעה, אך מצב תודעה ערני יכול להשפיע על עולם המעשה. הדיאלוג בין השניים אינו לינארי, אלא קוונטי. לכל רמה – השפה שלה. ברמה המכאנית והלינארית השפה היא: "לעשות". ברמה של התודעה הרחבה השפה היא שפה של "להיות" (או "לא להיות"), וזה מה שהתודעה המכנית הרגילה לא יכולה להבין. הרי מבחינתה הדרך לצאת מן המלכוד הוא על ידי עשייה, לימוד, ותרגול, על ידי "איך" כלשהו. אם נאמר לאדם המכני שכל "איך" רק משקיע אותו במצבו, תהיה זו עבורו סתירה לוגית מהותית שאין דרך מוצא ממנה  – מלבד רק ברמה שמעל. זה כמו להגיד לאדם: יש כוס משקה שיכולה להציל את חייך, אך אין דרך שהכוס תגיע אליך ואין דבר שאתה יכול לעשות כדי שהיא תגיע אליך. או שהיא אצלך או לא ואין דרך ביניים. חונכנו להאמין שהכל בר שינוי, אדם יכול להגיע למחוז חפצו אם יש לו הטכנולוגיה המתאימה. ניתן להגיד שזו צורת חשיבה שיכולה לשרוף את הפיוזים של אדם שחונך במסגרת הקיימת – כלומר כולנו. עצם הדגש הרב בחברה שלנו על חינוך נובע מתפישה שגורסת שהאדם יכול להיות כל דבר, תלוי איך מחנכים אותו. הגישה שאומרת שתכונותינו הן תולדה של גנטיקה ולא חינוך היא גישה לא מקובלת שאף מאיימת על כל המערך הקיים. שלושת המעגלים ישנה פרדיגמה בשם: Be, Do, Have המדברת על אותו הדבר: Be היא הגישה של להיות שם או כאן. והיא שייכת למצב התודעה הגבוה, הער. Do היא הגישה המכנית, הלינארית השגורה, השייכת למצב התודעה הרדום. Have הוא האליל שאותו עובדים שוכני רמת Do. הסופר, ניל דונלד וולש ("שיחות עם אלוהים") רואה אותן כשלושה מעגלים או שלוש עטיפות, כשאחת חיה בתוך האחרת; המעגל החיצוני הוא מעגל הצריכה, מעגל הביניים הוא מעגל העשייה והמעגל הפנימי הוא מעגל ההוויה. התפיסה הרווחת ברמת התודעה הנמוכה גורסת כי הדינמיקה של החיים נעה מן המעגל החיצוני כלפי פנים. שאם "יהיה לנו" (אהבה, כסף, זמן וכו') – אזי נוכל "לעשות" (ללמוד, להתחתן, לכתוב ספר, לפתח מערכות יחסים וכו') ואם נעשה נוכל "להיות" (מאושרים, שמחים, אהובים וכו'). דינמיקה זו, מן הצריכה דרך העשייה אל ההוויה, היא פרי תפיסה מוטעית. התודעה הערה יודעת שהעשייה נובעת ממצב ההוויה, מה שמוביל לשפע ברמת הצריכה. שייקספיר שוב צדק: "להיות או לא להיות, זו השאלה", ולא מה לעשות ומה לצרוך. למעשה אין לנו שום דבר חוץ מעצמנו, ולהיות עצמנו זה עניין של מצב תודעה; אושר הוא מצב תודעה, ומצב תודעה הוא דבר שיוצר את עצמו. האלכימאים לא חתרו להפוך עופרת לזהב, אלא ניסו להראות שהזהב שבעולם קיים בנשמת האדם, וזו רק שאלה של מצב תודעה מתאים כדי להגיע לכך שהזהב ישפע ממנה. השפה של רמת הצריכה היא מוצרים, השפה של העשייה היא פעילות, אך השפה של ההוויה – היא קפיצה קוונטית.

https://liebes.huji.ac.il/files/melila2.pdf

https://www.am-oved.co.il/%D7%95%D7%A0%D7%94%D7%A8-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%90-%D7%9E%D7%A2%D7%93%D7%9F

אימון, או קוצ'ינג בלעז, הוא תהליך שמעביר יצור ממצב של ינקות למצב של בגרות, מפיגור להתקדמות, מפסיביות לאקטיביות. אדם בעקבות גורלו הגורל הוא כמו מערכת כבישים. אתם יכולים לנסוע בה ואתם יכולים שלא. האם מצאתם את 'תוכנית האב' של חייכם או שאתם סתם נסחפים בזרם? ישנם תחומים בחיינו שניתן לשכלל רק לאחר אימון ותרגול. הדוגמאות השכיחות הן לימוד שפה או ללמוד ללכת, לקרוא, לכתוב, לדבר, לבשל וכו'. למעשה היכולת להגיע לרמת תפקוד כמעט בכל תחום – שלא לדבר על מצוינות – מצריכים אימון והכשרה. והתפתחותו של אדם נעצרת בדיוק בנקודה בה הוא מפסיק לעבוד על עצמו, להתאמן ולהתפתח. אימון משדרג את המערכת לדרגה משובחת ומעולה יותר של עצמה. אין מערכת באדם שלא ניתן לשדרג. אחת הדוגמאות הטובות לכך היא מנגנון התיאבון או האכילה. ברמה הנמוכה האדם זקוק לאוכל עתיר גירויים גסים, המתנפלים על המערכת ומהממים אותה. ברמה הגבוהה אדם יכול לאכול תפוח ולמצוא בו טעמי טעמים וליהנות משלל המרכיבים העדינים שיש בו. לא לאכול על-פי העינטוז של המזון ואכן במנגנון הרגיל, שלא שודרג עדיין, הנטיה הרגילה היא לאכול בהתאם לרמת הגירוי של האוכל ולא לפי הרעב. בצורת ההתנהלות הנמוכה ישנה עלייה לכיוון של אוכל מגרה, שלוקה באסתטיקה אבל עשיר בתבלינים ורטבים. אם מערכת האכילה לא משודרגת, היא עוברת במוקדם או במאוחר לאכילת ג'אנק פוד. מה שמאפיין את סגנון הג'אנקי הוא הזמן הקצר שעובר בין הרגע שהאדם מחליט שהוא רוצה לאכול ועד שהמזון מוכנס לפיו. סגנון ג'אנקי מתאים למנגנון אכילה שמתקשה לדחות סיפוק מיידי. המאכלים הג'אנקיים דלים במרכיבים תזונתיים ועשירים במרכיבים מגרים ומושכי תשומת לב. ברמה גבוהה לומדים לאכול מאכלים טבעיים ואיכותיים, ולאוו דווקא מגרים. ברמה זו הקריטריון לסוג המאכל מצוי בפנים, בתוך האדם, באופן מודע, בעוד שברמה הנמוכה הפקטור המחליט הוא חיצוני וקשור הדוקות ליכולת העינטוז או הקריצה של המאכל עצמו. ברמה הנמוכה נמצא בצקים, עוגות, סנדוויצ'ים, בורקס, פסטה, פיצה, המבורגר, סטייקים, פלאפל ופיצוחים. ברמה הגבוהה יש פירות וירקות, גבינות וקטניות. ברמה הגבוהה המערכת צריכה ללמוד להפיק הנאה מן האוכל בגלל שהוא נקי, איכותי, טרי ורענן ולא בגלל שהוא עתיר בגירויים גסים שעובדים בישירות ובעוצמה על בלוטות הטעם. לרוב אנשים מגיעים לאכילה משודרגת רק כשהם נאלצים להוריד משקל או מסיבות בריאות. קשה למצוא אנשים שיאכלו ברמה גבוהה פשוט כי הם רצו לשדרג. כך גם בחשיבה אם מערכת כלשהי לא מקבלת אימון ואילוף לעבור לרמה הגבוהה של עצמה, סופה להידרדר לפעילות על סמך גירויים ההולכים ומתחזקים. כך גם מערכת החשיבה: היא מחפשת סיפורים מעניינים ודברים יוצאי דופן לעבוד עמם. אך מערכת שעברה אימון והשתדרגה מוצאת בתוך הדברים הכי טריוויאליים עומק ומשמעות. כלומר, ברמה גבוהה מערכת החשיבה מגיעה לסיפוק בגלל היכולת שלה לחדור למציאות הסמויה ולא בגלל שהמציאות הזו עתירה בפעלולים. הדברים נכונים גם לגבי היכולת ליהנות ממוזיקה, שירה, פיסול, ציור, כתיבה וריקוד. באדם קיים תחום לא מתופעל ולא ממוצה שנקרא תודעה. תודעה היא החלק הסמוי והגבוה המשמש לקליטת החלקים במציאות (פנימית וחיצונית) שאינם נגישים לקליטה הרגילה. אפשר לפתוח ולאמן את התודעה ולהגיע לממד אחר של קיום פנימי. ובמילים אחרות: אימון תודעתי. ואין הכוונה למדיטציה. מדובר על קבלת הכשרה ואימון של התודעה. התודעה היא כמו מטוס קל להבין את משמעות האימון כתהליך שדרוג של מערכת קיימת, אך קשה מאוד להבין אותו בהקשר למשהו שעדיין לא קיים באדם כמו התודעה. כדי להבין את האימון בהקשר תודעתי, יש צורך באנלוגיות. האנלוגיה הראשונה לאימון תודעתי היא קורס טיס. קורס טיס הוא תהליך בו אדם שמהלך על הקרקע מאומן ומקבל הכשרה להטיס כלי טיס באוויר. בהשוואה ללימוד נהיגה, קורס טיס הוא ממד אחר של הכשרה ואימון. האנלוגיה השנייה היא מפרשים. התודעה הרגילה נמצאת במצב מכווץ ומכונס, כמו מפרשים שלא הועלו ולא נמתחו על התורן ועל כן הרוח לא יכולה לנשוב בהם. מצב התודעה הרגיל נעדר ממדים של רוחב, גובה ועומק – האדם לא מודע למציאות שמחוץ למציאות שנקלטת בכלי הקליטה הרגילים שלו, ואלה מוגבלים וממושטרים על ידי ההזדהות הרגשית שלו עם מה שקורה לו. ככל שהוא מזדהה יותר עם פסגות ההנאה ובעיקר עם תהומות העלבון או הכעס – כך מצטמצמים מרחבי התודעה. על כן האימון להרחבה, פתיחה והערת התודעה מתחיל תמיד במודעות וחיבור לרגשות, במטרה לצמצם את הפראות והקיצוניות שבה הם מגיבים לטוב ולרע שקורה לנו. תודעה לפני אימון היא במצב רדום, כמו עין סגורה, או כמו אדם במצב שינה. מטרת האימון היא להעביר את החלק בנו שקולט את המציאות הפנימית והחיצונית ממצב של חוסר תפקוד למצב של ערנות. התשתית לאני הגבוה דוגמא נוספת: אם בדוגמא הקודמת דובר על מרחבים גיאומטריים (רוחב, גובה ועומק), הרי שקיימים עוד מישורים שבהם התודעה מצומצמת או נייחת, והכוונה לשלושת המרחבים המאפשרים לנו קיום בעולם. והכוונה היא למרחבי החלל, הזמן והגוף. אדם בעל תודעה לא מאומנת חי בחוסר מודעות לחלל שסביבו, לחדר שבו הוא נמצא, לנוף שבו הוא נע. הוא חי בחלל מצומצם, מרוכז רק בעצמו וברגש השליט שבו ברגע נתון. אפשר להגיד שהוא סגור לחלל שמקיף אותו. וככל שמצב התודעה נמוך או רדום, או מכווץ יותר – כך האדם פחות ער לחלל סביבו, או ער רק לחלק הקרוב והמיידי. גם מרחב הזמן מצומצם אצל אדם שלא עבר אימון תודעתי: הוא הולך לאיבוד בתוך הרגע הצר, לא מודע לדינמיקה של זרימת הזמן מן העבר אל העתיד, לא חופן את שלושת מצבי הצבירה של הזמן בו זמנית – שזו פריבילגיה של אדם שעבר אימון תודעתי. מה לגבי מרחב הגוף? ובכן, זהו אכן מרחב, עולם שלם ורחב שהאדם בדרך כלל לא ער לו, לא קשוב לו, ואם כן, אין לו הבנה לתמסורת של הגוף בזמן נתון. איננו מבינים אותו, איננו חשים אותו, הוא לא מדבר אלינו ולא מספר לנו מה מתחולל בתוכנו. במקום ידיד הפכנו אותו לעבד. אנו שוב אבודים בתוך ההזדהות הרגשית של הרגע (טוב לי, רע לי) וכך מחמיצים את הקשר שלנו עם הגוף, שהוא הערוץ היחידי לתקשורת ומגע עם העולם והחיים. במצב התודעה הרגיל האדם חי ומזדהה עם החוויה שלו. הוא לא מנסה להבין מה קורה לו, רק רוצה ללכת לאיבוד בתוכה. לאדם בעל התודעה הלא מאומנת יש תחושה שהבעיה של חייו היא שעדיין לא הגיע למצב שבו הוא הולך לאיבוד בחוויה, שוכח את עצמו, ונסחף במה שקורה לו. אדם שעבר אימון תודעתי יודע שבדיוק ההפך הוא הנכון: עליו דווקא ליצור מרחק בינו ובין מה שקורה לו: ובמרחב הזה, בינו לבין החוויה, הוא מנסה להבין: מה קרה? למה זה קרה? במרווח הזה הוא מטפח חוכמה, חוכמת חיים. כדי להגיע לידיעה האדם התודעתי חייב להיות מסוגל להתבונן בעצמו מן הצד, לטפח בעצמו את מה שנקרא 'הצופה', שהוא התשתית לאני גבוה, לא מעורב, מפיק לקחים.

אם, למשל, יצאתם לנופש והיה לכם כזה "נחמד", יכול להיות שלא הייתם שם באמת. כי מצב התודעה הנפוץ שמתוכו אנחנו חווים את הדברים הוא נטול ידיעה ממשית

גבריאל רעם |

"לא נחדל מחקר, ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה". [ט.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים]

לכולנו יש חיים וכל אחד מאיתנו חי את חייו, לפי הבנתו. השאלה שאני נוהג להעלות, ומצליח תמיד גם לקומם עליי אדם או שניים היא: האם אנו רק חיים את חיינו, או שגם יודעים אותם? וכוונתי היא לידיעה במובן התנ"כי, של חדירה למהות. של הפריה כדי שמשהו ייוולד.

למה משולים חיים ללא ידיעה? לבחור שזכה כי נערה בה היה מאוהב זמן רב באה אליו בשנתו ונישקה אוותו על שפתיו. האם הייתה נשיקה, או לא? היתה עבור הנערה. היתה עבור עד נוסף שנכח, אולי, במקום. אבל הבחור שישן ולא ידע שנושק – מבחינתו לא התקיימה חוויית הנשיקה, שכן הוא לא לקח בה חלק. כי אם אתה חווה משהו ואתה לא יודע שחווית, או מה חווית – לא חווית.

החיים, מה הם אם לא רצף מתמשך של חוויות כאלה ואחרות? ומה אנו אם אנו מניחים לעצמנו להיסחף עם החוויה ולשכוח את עצמנו בתוכה? הרי החיים הם כל כך הרבה יותר מזה! הם נמצאים יותר בידיעת החוויה מאשר בטעימת וצרכנות החוויה; בתובנה ובהפקת המשמעות מן החוויה – ולא בהתמכרות חושית או רגשית אליה. לחוות את מה שעובר עליך באמצעות החושים והרגשות בלבד, מקבע אותך ברמה הראשונית והבסיסית ביותר, ברמה הצרכנית.

אנחנו הולכים לסופרמרקט של החיים ומחפשים חוויות, ריגושים, דברים שיפעימו אותנו. אנחנו מצפים מהחיים לספק לנו את זה. זו הרמה הצרכנית שבנו, המבקשת לעצמה סיפוק והנאה באמצעות צריכה מוגברת של חומרי הריגוש של החיים. ברמה זו, הרגש וחמשת החושים לוקחים חלק נכבד בעיבוד החוויה: "היה כל כך מקסים שם", או: "פשוט הרגשנו נהדר". הרגש ומערכת החושים, שהם לרוב המעורבים בקליטת החוויה, עשו עבודתם נאמנה, וצורכי החווייה חשים סבילים, רכים, נענים, שיכורי חוויתם, לגמרי בשליטת החוויה.

לדעת את שעברת – לערב בתהליך את החלק היודע, המסיק, המפרש, הלוקח משהו מן החוויה הלאה – זה כבר שייך לתחום היצירתי שבאדם. האדם יכול לצרוך את חייו או ליצור אותם. החוויה היא חומר הגלם, הידיעה היא העיבוד של חומר הגלם. אם קרתה לך חוויה ואין לך ידיעה –  זה כאילו עבדת במשך חודש שלם ולא קיבלת משכורת; הידיעה היא התגמול שאדם מודע מקבל או לוקח מתוך החוויה. אם הייתה השקעה ועבודה ואין רווח, כאילו לא הייתה השקעה ולא הייתה עבודה. ידיעה היא הרווח של האדם התודעתי.

אם עברת חוויה וכל מה שיש לך להגיד עליה מסתכם ב"נחמד", "נהדר", "נפלא", "מרגש" או "היה לא משהו" – סימן שאין לך שמץ של ידיעה לגבי החוויה. הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות. כדי להפיק ידיעה, יש ללכת נגד הזרם של ההתרחשות. צריך לנוע מן ההתדלדלות בחזרה עד לנביעה כדי לדעת. זה אומר שכדי לדעת אתה צריך להכניס את הידיים שלך לתוך הגוש הזה של החוויה הטעונה רגשית, ולנסות לדלות ממנו משהו תבוני שתוכל להפיק ממנו משהו, אחרת החוויה גוזלת את הידיעה. כדי להציל את הידיעה מטביעה בזרם הגועש של החוויה, יש לשחות נגד הזרם. להתנגש עם החוויה. ולא לתת לה לעבור לפני שהצלנו ממנה כמה טיפות של ידיעה.

בית מלון באנטליה. איפה הייתם כשהייתם שם? צילום: יח"צ, אלי דסה.או שאתה יודע או שאתה לא יודע

מכל חוויה שאדם עובר, עליו להתעשר במשהו. צריך ללמוד לומר לחוויה – את לא תנצלי אותי. את לא תשתמשי בי ככלי, כגל שעובר, אלא לומר: מה אני יכול להוציא ממך? זה מין אקט של התנגדות לחוויה. פעמים רבות אני שואל מישהו לגבי חוויה שעבר: איך היה, או מה היה, או מה המשמעות של מה שהיה, וזוכה לקבל כמענה כל מיני תירוצים, כמו: "אני צריך זמן לחשוב על זה", או "עוד לא עיכלתי את זה".

מענה מסוג זה עשוי להעיד על כך שהבן-אדם אינו מחובר לידיעה. הוא היה נוכח פיסית בחוויה, אבל לא היה שם תודעתית. הידיעה היא משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו, זה לא דבר שצריך לדלות אותו, כלומר: או שאתה יודע או שאתה לא יודע. אם אתה יודע, זה אמור להיות קיים בך באופן נגיש.

תירוץ נפוץ נוסף הוא, שאנשים אומרים שהם יודעים, רק אין להם את המילים. אם אתה יודע, אז יש לך את המילים. המילים הן המכשיר המיידי והנגיש של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות (אם אתה מרגיש, הגוף חייב לתמסר את האותות. למשל, אם אתה נכנס ללחץ, משהו חייב לקרות בגוף שלך: הפנים מאדימות, או שזיעה מבצבצת, או שמצמוץ העיניים מתגבר. אם אתה מדוכא, יציבתך תשתוחח משהו. אם אתה כועס, יופיעו כיווצים בפניך). אם חווית ואינך יכול לבטא את החוויה עכשיו, במילים, הרי זה, בסופו של דבר, כאילו לא חווית. אתה לא חווית את החוויה – היא חוותה אותך. אתה היית היסוד הסביל, אתה בוזבזת בתהליך.

התפישה הרווחת היא שידיעת החוויה תפגום בתחושת החוויה. שבחוויה צריך להרגיש, לתת לדברים לקרות מבלי לחשוב יותר מדי. כאילו שללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדברהכי טוב שאפשר לעשות לגביה. תפישה זו מייחסת ערך חיובי ליכולת שלך לרחף בחוויה, לתת לעצמך "לזרום עם זה", להתמכר, להירגע באופן אופטימי. מי שמצליחים "פשוט לחיות", דהיינו, לחוות את החיים במלוא החושים מבלי לחשוב יותר מדי, משמשים מודל לחיקוי. "הם" יודעים איך לחיות. השואלים והחוקרים המתעקשים על "לדעת" נתפשים כמי שמחטטים יותר מדי, ולמעשה מקלקלים את החוויה. 

לפי תפישה זו, מה שאתה יודע מנותק ממה שקורה לך ומה שקורה לך מנותק ממה שאתה יודע. אני מציע תפישה אחרת: לחוות את שאתה יודע ולדעת את שאתה חווה. אנחנו לומדים ומפתחים ידיעה לגבי המון דברים – אבל לא לגבי החוויה הפנימית והאישית שאנו עוברים בחיינו. לדוגמא, סטודנט הולך לאוניברסיטה ולומד. אין ממד חוויתי בלימוד שלו. הוא לומד לדעת דברים שלא עושים לו כלום באופן אישי, בכאן ועכשיו החוויתי שלו. החוויה שלו לא פעילה, הוא נכנס לאוניברסיטה ואין לו שום חוויה, אלא אם כן מישהי מתכופפת והוא רואה לה חלק מהחזה.

אותה הפרדה (בין חוויה לידיעה) קיימת בשיחות של בני האדם. מרביתן מבוססות על החלפה של מידע. אבל זהו מידע מת, נעדר דינמיקה אישית ורגשית. מדברים על: איך להתקין מכשיר חשמלי, כמה תוכל להרוויח עם תקנה מכונית זו או מכונית אחרת. איזה מזון משמין יותר ממזון אחר, וכו'. למרות הפרדה זו, לא החוויה ולא הידיעה מתקיימות באופן בלעדי וטהור. למעשה, החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אם כי לרוב לא זו עם זו, אלא כל אחת מהן עם האגו, שנכנס כל הזמן לדיאלוג גם עם הידיעה וגם עם החוויה. האגו, בשם האינטרס האישי, משתלט על שתיהן.
החוויה והידיעה משוחחות זו עם זו

תוך כדי החוויה או הידיעה יש רעש רקע חצי מודע או לא מודע כלל – של עיסוק יתר בעצמנו, באושרנו, במיצוב החברתי, הבינאישי, התחרותי שלנו בעולם, במצב הרוח העכשווי שלנו ועד כמה אנו מאושרים. כך שלמעשה אין ניתוק של ממש בין החוויה לבין הידיעה. הן משוחחות זו עם זו (ויוצרות תודעה) או מחוברות כלפי מטה (ומזינות את האגו). בגרות נפשית משמעה ניתוק הרגש והשכל מן האגו וחיבור כל אחד מהם למשנהו. האדם הבוגר נפשית צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו, כך שבתוך הידיעה תחיה החוויה, ובתוך החוויה תחיה הידיעה. כמו הסימבול הידוע של יינג ויאנג. הפרדת המודעות מן החוויה היא מתכון לשינה. בשינה אתה חווה, אך לא יודע את שאתה חווה. זה קורה לך, ואתה כמו בתוך סרט. רק כשאתה ער – אתה מודע לאשר אתה חווה.

שיחות תודעה כריכת הספרבשינה אתה סביל. החלומות "משתמשים" בתודעה שלך כדי להקרין עליה כל מיני סיפורים. בעירות אתה המחליט, על ידי הפעלת המודעות, מה אתה רוצה להפיק מן השעות הבאות. בחיים, אתה הוא זה המשתמש במשהו, או שהוא  משתמש בך; או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם (ואתה יכול לחיות אותם, לא באופן סביל, רק דרך המדיום של הידיעה).

החוויה עוברת, חולפת, וכלום לא יישאר ממנה, אלא אם כן האדם יציל ממנה את הידיעה. אך היא, החוויה, לא תיתן לך בכזו קלות. היא תילחם והיא תרצה שתיבלע בתוכה. יש כאן מעין מלחמה, ובדרך כלל החוויה מנצחת, כי יש בנו משהו שרוצה להתמסר לדבר הזה וללכת לאיבוד בתוך מה שקורה. כיום האדם חי בסוג של סכיזופרניה. הוא חי בשתי מחלקות: מה שהוא יודע לא קשור למה שהוא מרגיש, ומה שהוא מרגיש לא קשור למה שהוא יודע. הוא יודע דברים שאין בהם רגש, והוא מרגיש דברים שעליהם הוא לא יודע ושאותם הוא לא מבין. בחיים יש כל הזמן פיצול: בעבודה צריכים לדעת מה עושים, ובבית יושבים כמו שק תפוחי אדמה וחווים דרך המכשיר המרובע במרכז הסלון.

 

פעם ביקרתי בבית משוגעים ("בית חולים לחולי נפש"), על השלט כתוב: "מרכז לבריאות הנפש"…

ציפיתי לראות  "נומותטיות",   שיגעון, התפרעות של הנפש, טירוף בעיניים.

התנהגות חסרת רסן, לא 'דופקת חשבון', 'חוגגת' את 'הפראות' שבשבירת מוסכמות.

את החופש שמחוץ לכלא הבינוניות הנורמטיבית – ולא מצאתי.

מצאתי אנשים כבויים שאכן מתאמצים ומנסים בכל כוחם להתנהג בצורה שפויה, לעמוד בתור בקפטריה בסבלנות כמו שצריך, לספור את העודף בעניין ובזהירות.

ריבונו של עולם, יש לכם את האפשרות של הפראות של לחרוג מן הכבלים של הנורמטיביות. ואתם, במקום לנסות לעשות זאת, אתם שמותר לכם להיות אתם. לא להיזהר, ואתם כה מותרים להיות ללא כבלים, כה חוששים לחרוג מאיך שצריך להתנהג. (אפילו שמותר לכם, אתo כה  נזהרים בנורמליות, להישאר בגבולותיה).

ריבונו  של עולם, אתם במקום היחידי שמותר לכם לשבור את השלשלאות, ואתם נאחזים בהם כטובע בגלגל הצלה. ולי כה בא לצעוק: "זה לא גלגל הצלה  בו אתם נאחזים, אלא בכבלים, לא בגלגל הצלה. בכבלים".

+++

גבריאל רעם, 19.5.15 יום שישי

(שני ספרי האחרונים: "החיים רשימות מן הגלות", ו"בקצרה ולעומק", יצאו השנה ובשנה שעברה, בהוצאת ניסן.. יש לבקש את הספר בחנות הספרים דרך סוכנות הפצה:"דיאלוג", 03-9328904. לבקש את לבנה)

——————————————————————————————————————–

 

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד – טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם…"

 

– ניקוס קאזאנצאקיס

 

{ מתוך הספר "זורבה היווני", מפי הדמות "אלכסיס זורבה" }

+++

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל…"

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

– ניקוס קאזאנצאקיס

{ מתוך הספר "זורבה היווני" }