ארכיון הקטגוריה: תודעה

כבלי הנורמליות

 

פעם ביקרתי בבית משוגעים ("בית חולים לחולי נפש"), על השלט כתוב: "מרכז לבריאות הנפש"…

ציפיתי לראות  "נומותטיות",   שיגעון, התפרעות של הנפש, טירוף בעיניים.

התנהגות חסרת רסן, לא 'דופקת חשבון', 'חוגגת' את 'הפראות' שבשבירת מוסכמות.

את החופש שמחוץ לכלא הבינוניות הנורמטיבית – ולא מצאתי.

מצאתי אנשים כבויים שאכן מתאמצים ומנסים בכל כוחם להתנהג בצורה שפויה, לעמוד בתור בקפטריה בסבלנות כמו שצריך, לספור את העודף בעניין ובזהירות.

ריבונו של עולם, יש לכם את האפשרות של הפראות של לחרוג מן הכבלים של הנורמטיביות. ואתם, במקום לנסות לעשות זאת, אתם שמותר לכם להיות אתם. לא להיזהר, ואתם כה מותרים להיות ללא כבלים, כה חוששים לחרוג מאיך שצריך להתנהג. (אפילו שמותר לכם, אתo כה  נזהרים בנורמליות, להישאר בגבולותיה).

ריבונו  של עולם, אתם במקום היחידי שמותר לכם לשבור את השלשלאות, ואתם נאחזים בהם כטובע בגלגל הצלה. ולי כה בא לצעוק: "זה לא גלגל הצלה  בו אתם נאחזים, אלא בכבלים, לא בגלגל הצלה. בכבלים".

+++

גבריאל רעם, 19.5.15 יום שישי

(שני ספרי האחרונים: "החיים רשימות מן הגלות", ו"בקצרה ולעומק", יצאו השנה ובשנה שעברה, בהוצאת ניסן.. יש לבקש את הספר בחנות הספרים דרך סוכנות הפצה:"דיאלוג", 03-9328904. לבקש את לבנה)

——————————————————————————————————————–

 

"אתה מבין!" צעק, וכמו נתמלא פתאום חימה. "אתה מבין, ולפיכך לעולם לא תהיה לך מנוחה. אילו לא היית מבין, אפשר יכולת להיות מאושר! מה בעצם חסר לך? אתה צעיר, יש לך כסף, אתה בריא, אתה בחור טוב. אינך חסר דבר, חזיז ורעם! לא כלום! חוץ לדבר אחד – טירוף! שמץ טירוף! וכשדבר זה חסר, אדון, מה טעם…"

 

– ניקוס קאזאנצאקיס

 

{ מתוך הספר "זורבה היווני", מפי הדמות "אלכסיס זורבה" }

+++

"לא אינך חפשי", אמר. "החבל שאתה קשור אליו, אפשר ארוך הוא יותר מן החבל של בני-אדם אחרים. אך זה הכל, ותו לא. אתה קשור בחבל ארוך יותר, אדון. אתה בא והולך, ואתה מדמה בנפשך שאתה חפשי, אבל הרי מעולם לא ניתקת את החבל שאתה קשור בו. וכשאין אדם מנתק את החבל…"

"עוד יבוא יום ואנתקו!" אמרתי בהתרסה, משום שדבריו של זורבה פגעו בפצע פתוח שבלבי והכאיבו לי.

– ניקוס קאזאנצאקיס

{ מתוך הספר "זורבה היווני" }

 

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת -  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

  2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

  3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

על תודעה ואהבה (או: על מודעות והתאהבות).

על אהבה ותודעה
ישנם מצבים, תחומים, התייחסויות ורגשות – שפשוט לא יכולים לחיות בכפיפה אחת עם רגשות ותחומים אחרים .
במיוחד מדובר על מצבים נפשיים שכל אחד מהם מצוי בגדה הנגדית.
למשל אהבה ותודעה. על חוף אחד תודעה ומודעות ועל הגדה הנגדית – אהבה.
כדי לאהוב צריך להפחית את המודעות למינימום ולהתמסר לחוויה. ואילו כדי להיות מודע צריך פחות להתמסר ולהזדהות עם החוויה – ויותר לנסות ולראות אותה באורח בלתי תלוי, או משוחד.
לאדם אוהב קשה לדעת, להבין ולפרשן. זה לא אומר שבהתאהבות אי אפשר להפיק שום פרשנות וידיעה –אבל יש למתאהבים תחושה שמודעות תפריע לתהליך החווייתי של ההתאהבות.
מבחינה כימית ההתאהבות מפרישה לדם חומרים מפחיתי כאב, ואילו בהפעלת התודעה, כמעט תמיד מגיעים לגבולות הכאב הרגשי.
מזה זמן רב ולבטח בזמן הזה – נראה שהמין האנושי מטפח את דת ההתאהבות, ומוכן לצרוך ידע אודות דת זו -, כל עוד אינו מקרין על רמת הכאב הרגשי, ברגע שהכאב הרגשי מגיע לרמה בלתי נסבלת, כאן התודעה והמודעות נבעטים החוצה מן המשחק הפנימי של האדם.
וגם ההפך הוא הנכון טיפוח מודעות לא יכול להיעצר בגבולות הכאב הרגשי, וזאת מן הסיבה שמעבר לגיל מסוים יש מעט חלקים בפסיכה של האדם שאינם קשורים לכאב רגשי. וזה אומר שיהיה קשה מאוד לטפח מודעות עצמית כי משלב מסוים של מודעות והלאה- יתחילו להגיע תחומי הכאב הרגשי.
וכך יוצא שלמתאהב יש מעט ידיעה והבנה של האהוב, וגם להיפך, אנשים שמתמסרים לתהליך של מודעות עצמית – יהיה קושי להתאהב.
ככל שיש יותר אהבה יש פחות ידיעה. וככל שיש פחות תודעה כך יש לאהבה מרחב מחיה ודלק מספיקים כדי להתלקח. מודעות היא כמו מים לבעירת האהבה. מכבים אותה.
האהבה ניזונה מפנטסיות, שכנוע עצמי ודילוג על קטעי מחלוקת. וכשיש אהבה הכל מוצף ברגשות שמטביעים את המודעות והתודעה. ושוב, כפי שאהבה לא יכולה לדור עם תודעה, כך תודעה לא יכולה לחיות אהבה.
כדי לאהוב צריך כמה שפחות לדעת, כדי לדעת (מודעות) צריך כמה שפחות להזדהות עם סבל וכאב רגשיים.
מי שאוהב יודע פחות ומי שיודע מתאהב פחות..כל אחד מן השניים שם גבולות ברורים לשני.
להתאהב זה להיות מוקסם, ללכת שבי אחר.. בהתאהבות חזקה, יש מעין אדים שעולים מעלה אל הראש ומערפלים ומשבשים את החשיבה ואת התודעה.
התאהבות צריכה תנאי מוקדם של בדידות, כשאין בדידות בהיסטוריה של היחיד טרם התאהבותו – אין כמעט התאהבות. היא מתלקחת ובוערת יותר – ככל שלפני ההתאהבות הייתה תקופה של בדידות. הפחד מן הבדידות הוא דלק משובח להתאהבות הבאה. זה כמו ביחסים בין אוכל לרעב, ככל שהאדם רעב יותר כך ייהנה יותר מחווית האכילה.
אם זוג בהתאהבות יפגוש פסיכולוג שייתן פרשנות לכל אחד על הסיבה להתאהבות ועל האישיות של הזולת בהתאהבות – הוא יתקל בהתנגדות עזה מצד המאוהבים.
כמובן שזה לא נעשה במודע, אך המאוהבים ירצו להתמסר כמה שיותר לחוויית ההתאהבות ולדחות כל נסיון פרשני.

ועם זאת ולמרות מה שנכתב- חשוב מאוד שלבן אדם תהיה אהבה. הרגשות שלנו צריכים אהבה. בלי אהבה הרגשות לא מתקיימים. הם צריכים אקולוגיה תומכת ואמפאטית כדי לחוש בטחון רגשי. הרגשות של היחיד זועקים מבדידות ומכאב. וככל שיש יותר כאב – כך תהיה יותר השתוקקות להתאהב. מדובר כאן על צורך אמיתי בתמיכה רגשית.

ככל שאדם רגיש ועדין נפש יותר כך זקוקה נפשו לאמפטיה ותמיכה רגשיים, לשון אחר: החומרים האותנטיים של האהבה.

אין ספק שכאן מגיעה הכתיבה של השורות עד כה לפרדוקס חשיבתי –מצד אחד האהבה נוגדות התפתחות תודעתית ושימוש במודעות עצמית – ומצד שני לא יכול אדם לצלוח את ימיו בלי השיקוי משכך הכאב של האהבה. (הכאב יהיה גדול במיוחד ככל שאדם רגיש ובעל שאר רוח יותר).
לא לחינם יש קושי כה גדול בשני התחומים החשובים הללו: אהבה ומודעות עצמית ("דע את עצמך"). כל לאחד מהם חשוב ביותר למען התפתחות וקיום חיי רגש יציבים ובטוחים. ושניהם ביחד קשה להם לדור בכפיפה אחת.
ועם זאת ויתור על התפתחות אישית באחד מתחומים אלו, כמו מוציאה את הצבע מן החיים, הנותרים להם אפורים ומשמימים במקרה הטוב – וקודרים ומדוכאים במקרה הרע.
גבריאל רעם, 29.2.13