ארכיון הקטגוריה: ספר חדש

ראיון רדיו על ספר חדש
http://youtu.be/1XTDQc-m5oY

ספר – שירה הגותית

מאת: גבריאל רעם

***

אחוות הדפוקים

"אחוות הדפוקים – חזקה מיין ומאש,

היא שבועה וברית.

אחוות הדפוקים.

אלה שאין להם,

אין להם מה להפסיד – רק את חייהם.

אלה שהושפלו עד שהחול הפך פלדה,

והפלדה יוקדת ויוקדת

אחוות הדפוקים.

אלה שחדלו לילל ועכשיו הם שואגים.

עד כי השאגה עברה קפיצה קוואנטית

ועכשיו היא לבה,

עכשיו הם מורדים.

בדרך להיות דפוק – מאבדים הכל,

בדרך להיות מורד – מצילים את הכבוד,

הכבוד האבוד של הדפוק

שכעת הוא הלבה מפי הר געש

אש מפי הדרקון

מן הפה שפעם יבב

את יבבת הדפוקים

ועתה שואג את שאגת המרד

הגדולה.


מתוך "אאוטסיידרים ומורדים". הוצאת ידיעות אחרונות. 2006

***

איך אנשים מסתדרים בחיים?

איך אנשים מסתדרים בחיים?
איך זה קורה שהם מסתדרים?
איך זה שהם מסתדרים?
איך זה מסתדר להם?
ולא אחד או שניים,
אלא כמעט כולם,
כמעט כולם, ממש.
ממש מסתדרים,
בחיים.
איך זה יוצא להם?
איך?

*

21.3.21
***

איפכא מסתברא

כל מה שנקי חייב להתלכלך.

כל מה שטהור חייב להזדהם.

כל מה שזורם חייב להיחסם.

כל מי שלא מודע, בכאב, לחוק זה,

יקבל את יחסיו הנקיים – מלוכלכים,

את ערוצי התקשורת שלו חסומים

ואת הטוהר שביניהם – מזוהם.

כדי שזה לא יקרה

עלינו לצפות ולהתבונן בזה שבא

לחסום, לכלכך ולזהם את היחסים:

שיפוט, האשמה, התנגדות, העלבות, חשד, סטיגמה, האשמה, ןכו'.

ולא למצוא מפלט ועיר מקלט

 באודים המוצלים מן האש

 של זה שבא לחסום ולזהם

– יחסים.

*

12.12.20

***

אכזבה

יוצא לדרך, שם פעמיו,

רוצה להגיע, כאן ועכשיו.

למצוא גביע הקודש ומנורת הזהב

את מרחבי האופק שמעבר לקו.

רוצה ועושה ונפגש ופותח

וחי ויוצר וגם נוגע.

אך תמיד בסוף זה מגיע,

לא מחטיא וגם פוגע:

חץ האמת שנורה אל התקווה.

ולפתע חומת אבן בולמת את הכל.

וצל כבד מוטל על הלהבה

ודממה משתררת מעל לכל;

דממה קשה.

הכל היה, הכל נאמר, הכל נוסה.

ועכשיו שקט הס, אין תזוזה.

כל הזמן היינו חזקים, עכשיו חולשה.

עכשיו הכל יבש, הכל מוצה.

עכשיו-

אכזבה.

*

15.2.2004

***

אני הולך ומתקרב לילדותי

אני הולך ומתקרב לילדותי.

עכשיו היא מוחשית

אני כמעט כולי כבר שם.

אך אז, בילדותי, לא הייתי שם

רק עברתי בדרך.

*

9.3.21


***

אני ואלוהים


אני ואלוהים.
הכלום והכל,
ההרף עין והנצח,
האפסות והשלמות.
אלוהים ואני.

אלוהים.  שהכל בדברו-
ואני לא כלום ודברי כלום,
וכולי עפר וסופי עפר
– אליו נוסע ושב.


וחייו – חיי, וחיי לא חייו.
וצלו – שמשי,
ומה שמקיף אותו – מצית אותי.
מצית אותי מבפנים,
באש יוקדת, אש לוחכת,
אש האלוהים.

*

9.9.20



***

אנשים מדברים

אנשים מדברים

והם מדברים כמו שאנשים מדברים

לא כמו שהם עצמם מדברים.

ויש גם פחד

ובושה,

וחוסר בטחון.

אתה מדבר,

ואלה כולם היוצאים מפיך.

כולם אותה השפה,

אפילו אותם המילים.

לדבר כמו כל אחד –

רק לא כמו עצמך.

רק לא להישמע

שונה.

*

8.9.20


***

אדם בוער הוא נר

אדם בוער הוא נר

מאיר את החושך סביבו.

אדם בוער הוא נר

הורס  ומשמיד את עצמו.

*

8.4.21

***

אהבה ללא תנאי

אהבה ללא תנאי,

הינה יקרת מציאות

כמו גלגל הצלה לטובע.

הוא ויתר, הוא כבר שוקע,

ואז היא מגיעה,

(האהבה ללא תנאי).

בתחילה, חוסר אמון,

לאחר מכן הכחשה

(בהתגוננות מפני אכזבה)

 ואז בודקים בזהירות,

באמת?

ללא תנאי?

שום תנאי?

בכלל?

קבלה שלמה ומלאה?

לא, זה לא מזל,

זו התגלות.

*

24.8.20


***

אהבה


מה לא נכתב עליה?
מה לא?
ועדיין,
מאום לא ידוע,
מאום.


אמנם עזה וטוטאלית,

 אך עם, ומעל לזאת,

מטפשת
ומטמטמת,
כל דור סתום מקודמו.
זה מה שידוע.
כל היתר –
זו לא אהבה. 

*

4.9.20


***

אנשים נפטרים

אנשים נפטרים,

בפתאומיות,

תמיד

לא צפוי.

אפילו אחרי מחלה ממושכת,

לא צפוי.

מופתעים,

נדהמים,

מה פתאום?

מהיכן זה בא?

פתאום?

אמנם מצוי בתסריט,

אך לא בתכנית.

לגמרי לא בתכנית.

הלם מוחלט,

הלם אולטימטיבי

הלם הכי הלם,

 הלם של: לא לדעת שאתה יודע.

*

6.9.20

***

ביקור רופא

נכנסתי לרופא  – אדם,

נהייתי שקוף.

במקום דיאלוג- תשאול.

במקום הידברות – דיבור טכני.

נכנסתי אדם – יצאתי תרופות

נכנסתי אדם – יצאתי בדיקות.

רק אנוש – לא יצאתי.

*

24.9.20

***

גלויות צבעוניות

פיסות זיכרונות מן העבר

צפות אחת אחת

כגלויות צבעוניות ממקומות של פעם

(הבלחה ועוד אחת).

קסומות בניחוח אהבה

אל שלא ישוב.

ועם זאת, הכי אמתיות שיש.

דרישות שלום מן הנפש.

*

21.11.20

***

         הנה מוטלות גופותינו,
 

הנה מוטלות גופותינו,
המוות נוגס מהן פתיתים, פתיתים,
והרימה זוחלת בהם טיפין טיפין,
וכך הן זרועות להן בתנוחות שונות של שכחה.


צוננות ודוממות שוכבות להן,
ממתינות לחזור אל מעי האדמה.

ואף אחד אינו זועק להן בביזיונן,
בקלונן ההולך ומתמשך
בביזה הנוראה הזאת
המשתוללת בהן,
ואין מוחה.


כך הן גופותינו,
נוסעות מסע של התערטלות.
של נשירה ושל אובדן.
של כל שנרכש, תפח והתפטם.
נושרים הזיוף,
המסכות,
התהילה,
ואף הייאוש.

ומאחור נותר, עירום ועזוב –
השלד.

*

5.8.20

***

הפלא ופלא

אנשים נישאים –
איזה פלא.
נפלא ומופלא.
כלל לא היה בטוח, בכלל
והנה הפלא; זוג.

והכי מפליא שאיננו מתפלאים
"כמובן", אנו אומרים,
"בטח שהם ביחד".
בטח?
איזה בטח?
הכל הלך נגד;
הבדידות הבלתי נגמרת
הדייטים שכשלו.
ועכשיו נישואין??

מהיכן זה צץ?
– כנגד כל הסיכויים.
*

9.9.20

***


התמימות

התמימות,
לכולנו הייתה,
נוגעת ללב
הפתוח לחלוטין,
עד למכה הראשונה,
ואז הכל ננעל.
ועדיין
מצפה לאהבה הבאה
שתשיב טוהר ללב שהוכתם,
אך תמימות שהוכתמה פעם
הוכתמה לתמיד.
ומעתה
תמיד נהיה על המשמר;
תמימות
מוקפת בגדר תיל.

*

1.10.20

***

ילדים באים בטענות להורים

ילדים ומתבגרים באים בטענות להורים.

(בעיקר על מה שהיה)

למרות שמצבור אהבת הוריהם אליהם ממשיך לנבוע.

ועם זאת, ההורים עצמם, עניים הם באהבת ילדיהם אליהם.

באים הם לילדיהם עם קערת נדבות של אהבה.

מטבע אחד מוטל אליה –והוא אוצר יקר עבורם.

 מאיר באור יקרות בחושך הבדידות ההורית.

*

12.3.21

***

כולנו נמלים

נמלים. כולנו נמלים.
עסקניות, עמלניות,
אחת בעד כולן
כולן בעד אף אחת.
ייחודנו בשייכותנו לקן.
הקן הוא אנחנו,
וכל אחת – לעצמה,
כלום.

*

2.6.20

***



כלבים


לכלבים לב גדול ואגו זעיר.

לאנשים אגו ענק ולב קטן.

כלב מצמצם את האגו

 ומגדיל את הלב

*

24.9.20

***

להיות גפרור

לחכך את הראש
בדופן גופרית דחוס
ולעלות באש כל כולך.,
עד כלות,
וכך להבזיק
ביקום האפל
לשנייה אחת

של אור האמת.

*

2.5.20 

***

מצבים בחיים

יש מצבים בחיים אותם

אי אפשר להסביר:

אהבה. לב שבור. נטישה.

כל המנסה להסביר

משטיח התרחשות

מנמיך הפנינג

לרמת הטכנולוגיה של מלים.

יש מצבים שאסור להסביר.

אי ההבנה היא חלק הכרחי של החוויה.

*

16.3.21

***

להסתדר בחיים,

להסתדר בחיים,
אלו מילות הקסם.

שטיפות המח –
עליהם גדלנו.
הם היו ה"שמע ישראל" שלנו.
שיא המאוויים

שיא המחויבויות,
"רק שתסתדר בחיים".
כתפילה קדושה.
של קהל מאמינים
שבוי
העובד במסירות על
את אל הבורגנות

*

18.9.20

***

לקפוץ לממד שמעבר

לקפוץ לממד שמעבר,

תוך כדי דיאלוג.

לחתור דרך שאלות סוקראטיות

 אל נקודת ההיפוך (דרכה נגיע למציאות ההפוכה).

ואז בבת אחת אתה במציאות העלומה (אך שולטת).

באין הקפיצה לממד שמעבר

דלים חיינו, שטוחים וחד ממדיים.

כלואים במה שכבר מוצה ומובן מאליו.

אך האמת, המשמעות והסיבה – הן תמיד בעולמות הנסתרים, האחרים; העולמות שמעבר.

עלינו להיות ארנבים, מדלגים ממציאות למציאות;

קופצים מן הגלוי דרך האין אל הסמוי ובחזרה.

*

12.12.20

***

מבוגרים הם הילדים של החיים.

 מבוגרים הם הילדים של החיים.
חסרי ישע ומבולבלים,
תועים הם בלבירינט של החיים.
ללא אב, ללא אם,
ללא דואג, ללא פורש חסות.

ילדים נטושים של החיים.
אלפי מכשפות נוהמות מאחורי העצים ביער המפחיד.
עוד מעט יבלע אותם הלילה הגדול.

המבוגרים הם הילדים של החיים.
חסרי ישע ומבולבלים טועים
בלבירינת חייהם.
ללא אב, ללא אם
ללא דואג ללא פורש חסות.

אין אב, אין אם.
אין מי שיחזיק את היד הרועדת
בלילות המפחידים.
לילות שחוזרים,
שמתמשכים
שמתארכים.

ילדים של החיים.
הילדים האמתיים.
יתומים של החיים,
דווקא כשצריך כל כך
אבא ואימא.
אימא…

*

2.3.20

***

מי יאהב?

כה רבים מאתנו חיים ואף מתים ללא אהבה.

ללא אח/ות תומכים, נפש סומכת, מישהו מודאג, מישהו כואב.

למי שנולד אין לדאוג, מיד יהיה מוקף באהבה ואהבה…

אך מי יאהב את הערירי המבוגר?

מי יהיה אתו בפחדיו, באימתו, בחרדותיו מוקף באין הגדל שמסביבו.

מי? יחבק אותו, ויגיד לו: "אני כאן, לא אעזוב. יותר אינך אבוד ונטוש ומפוחד עוד.– לתמיד, אני אתך."

מי יגיד לו? מי?

*

3..3.20

***

מה עלול להתקלקל?

מה עלול להתקלקל?

האם הבינוני, השגרתי וההולך בתלם?

לא. כי אם הגבוה, העדין, הטהור והשביר.

ככל שאדם, יוצר, או יחסים – הם בעלי ייחוד ושאר רוח,

כך הסכנה של התמוטטות ממשית יותר.

כי רק השביר נשבר,

רק הטהור מוכתם,

רק הנדיר מאבד ייחוד,

רק בעל רגישות מפותחת – נפגע.

רק המפותח תודעתית נופל ברמה.

*

2.4.21

**8

לעומת העולם הזעיר בורגני

מה נציב לעומת העולם הזעיר בורגני?

מול השעשועים המלבבים מפלסטיק ממוחזר?

מה נציב?

– זירת אגרוף,

זירת התגוששות

ביצת האבקות.

 -שדות קטל –נציב,

שדות קרב.

והמלחמה היא על חיינו,

וניפול בה חלל.

*

4.10.2003

***

משפחות מתפרקות.

משפחות ויחסים מתחילים עם ציפורים בלב,

הכל הולך למישרין

ואז יום אחד הכל לא תקין,

מסתימה בצינורות

ועד התפוררות דופן הצינור.

ואיך לא הרגשנו שזה בדרך?

הכל היה כה כרגיל,

ורק במסתרים,

דמונים יצקו חומצה במרקם העדין של היחסים.

ואז ביום אחד, השברים פזורים.

וליגון אין  קץ וגרוננו נשנק מצער.

*

3.12.20

***

ערוגתנו                                                                                                                                    

ערוגתנו – ערוגת פרא
היא,
ערוגת פרא.
גדלים בה
כל מיני;
שתילי בושם נדירים
לצד כל מיני,
וגם יבלית
אוה
גם יבלית,
ואז
בעיקר יבלית
ואז
רק יבלית.
לא עוד פרחי בושם
אך ורק,
יבלית,
מלוא רגשותינו….
יבלית.

*

11.8.20

***

אינרציה

.אנשים חיים.

והם חיים כי הם חיים.

והם קמים בבקר כי קמים.

והם ממשיכים כי ממשיכים.

כך מתגלגלים,

מיום ליום

מיום ליום

מיוםליום

מיוםליום.

ועוד יום ועוד.

אין למה ובעבור מה

חיים כי חיים.

אינרציה.

*

25.8.20

***

פתאום

כשמישהו מפריש עצמו ממך;

מרחיק או בכלל מנתק עצמו ממך

– מה הסיבה?

מה יכול לגרום לו לפנות 180 מעלות לכיוון ההפוך

)ובדרך כלל בלי לסיים יפה ובדרך כלל בלי לסיים).

מה גורם לו להצטנן כלפיך?

(מה שהיה חם התקר)

בין שהוא מודה בכך בין אם לאו.

מה התקלקל?

כל כך?

עד כדי כך?

וכלל לא הרגשנו

ופתאום בום, בום שכזה.

והכל קפוט

ללא תקנה

לגמרי

*

2.3.20.

***

בסוף נותרים השירים

בסוף בסוף נשארים השירים,

הכל עבר ורק השירה – חיה ונותרת,

תזכורת חיה מעולם אחר,

מממד אחר,

מן היקום המקביל של הנפש.

*

5.5.20

***

אוה, הנעורים

הו הנעורים – כה יפים הם על רקע הזקנה.

הו הזקנה, אווה, הזקנה, כה מכוערת היא על רקע הנעורים היפיפיים.

הנעורים של אחד/ת יותר דומים לנעורים של אחרים,

מאשר לזקנה שעוד תגיע, של עצמם.

כאילו לא אותו בנאדם….

השמות שעושה בנו הזקנה הן לא פחות מאכזריות.

לא פחות מנוראות.

היא זוחלת, כה לאט, כה לאט, כה לאט;

(כאילו לא רוצה להפריע…)

כל שנה משחיתה עוד יותר את צורתנו.

כמו נייר ישן שמקמטים לפני שזורקים

*.

24.3.20

***

קבורת הנשמה

בכל אשר נפנה – הנפש בתכריכים.

קבורה בעודה בחיים,

קבורה, עמוק, עמוק בפנים.

אנשים עוברים, אנשים עובדים, אנשים לא יודעים

שהנפש קבורה, כה עמוק בפנים.

שהיא הקורבן שמקריבים,

משקל יתר ממנו נפטרים,

מטען מכביד במרוץ העכברושים.

עול, המפריע לנו להסתדר בחיים.

*

9.9.20

***

הנסיכה על העדשה

 .העדשה מתחת לנסיכה – דוקרת.

כל הלילה מתהפכת,

אין לה מנוחה.

המזרון כדרכו – שטוח

אך משהו למטה לא נותן מנוח,

מטריד, עוכר שלווה.

עדשת אמת קטנה היא הטורדת שנתנו.

שנת נסיכים ונסיכות ההנאה והתענוג

נמים את חיינו על מזרוני האגו

מתכסים בשמיכת התדמית והרושם.

שנתנו נודדת,

שנתנו מופרעת,

שנתנו אינה עוד שינה.

חיינו אינם חיים,

חיינו אינם עוד שינה.

חיינו מתפכחים

-תוך ייסורים קשים-

ייסורי האמת.

*

5.520.

***

חומרים מתכלים

עשויים אנו מחומרים מתכלים.

כמו כוס קלקר, צלחת קרטון,

מזלג פלסטיק.

לא נועדנו לשימוש חוזר.

להשתמש ודי.

להשתמש ולסל.

להשתמש וחסל.

הדעת לא תופסת

הרצון ממאן

והלב בוכה.

ואין ניחומים

ואין נחמה;

להיות ולחדול.

להיות כדי לנבול.

להיות כדי לא להיות.

חיינו -כוס קלקר.

ואין נחמה.

אין נחמה ואין ניחומים.

רק אבל, אבל גדול

על חיינו.

חיינו המתכלים

*

3.3.20

***

שעון חול

ובתוך כל זה

דבר אחד בטוח;

החיים עוברים ונגמרים.

בזמן שאנו עסוקים

מזדהים

טרודים,

במדד הרייטינג

של אושרנו הדל

בזמן הזה

חיינו עוברים ונגמרים,

נגמרים ועוברים.

אתמול היה יותר

היום פחות,

עוד רגע ואינם.

*

5.5.20.

***

דברים מתקלקלים

לדברים דרך משונה להתקלקל,

הם נראים רגילים, כה רגילים.

ואז לפתע זה מתקלקל,

מתקלקל מאוד,

מתקלקל באמת.

בבקר הם כמו ילדים משחקים;

כה הרבה שמחה ואושר,

כה הרבה תקוות.

ואז, לפתע, (בסביבות הצהריים) זה מתקלקל נורא;

פניה חדה

ואז זה סופי: מקולקל.

בערב, אנו נופלים על הרצפה,

מתבוננים מטה אל ההריסות

ותוהים:

מתי ואיך זה

התקלקל כל כך.

וכלל לא שמנו לב.

כך – דברים,

לא כל שכן – יחסים.

*

4.4.20.

***

אנשים שרים

"אנשים מבלים, מעבירים את ימיהם בנעימים.

רוקדים ושרים, מסתחררים במחול החיים,

נסחפים בתאוות המאכל, המשקה והסטוץ.

הולכים לאיבוד בהנאה של הרגע,

בלהט השיכרון של מנעמי החיים.

העין רוצה לגמוע,

היד – לחפון את כל היופי,

הלב – לפעום את כל הקצבים.

העיקר לא לדעת:

לא לדעת את האמת הקשה,

לא להבחין:

בחומת הניכור הגובהת,

בשחיקה הזוחלת,

במתח הגואה,

במוטיבציה המתדלדלת,

במחוגי הזמן הרצים,

בילדותנו,

שכה רוצה:

עדיין להיות,

לצמוח,

לגעת בשמים,

להתגשם (למרות גילנו המתקדם…).

שכה לא רוצה:

– להקיץ לאור הבוהק, הקשה, של המציאות.

אלא,

להניח לערפול המתוק,

לקסם המתמשך:

של הסרט הבא,

של השיר הזה,

של הסטוץ שעוד יבוא –

שיעגלו,

את כל הזוויות החזות והפוצעות של האמת.

יאפילו,

בצעיף של שינה וחלומות על כל הריקנות, הקונפליקט והאימה.

שוב לשקוע,

שוב, להניח לקסם התענוג את הממלכה והממשל.

להתמכר לו,

להתמכר, ולא לחדול עוד עולם.

*

3.3.20

***

שביר

א. כל שהא יקר – כך הוא שביר.

העמיד והחסין – הוא הזול

הזול – נפוץ

היקר – נדיר.

.

ב. אך לרוב רואים את השביר – כפגום,

רואים אותו – כנכה.

ובמקום בו שביר שווה ערך לנכה –

שם השכינה לא מבקרת עוד.

*

9.9.20.

***

לכל מלחמותיי

לכל מלחמותיי יוצא אני,

קטנות כגדולות.

ללא זעקות התלהמות

ואגרופים מונפים

-ללא רגשות.

כיוצא אל הכפור, אני יוצא;

ידי לבנות ונוקשות, (החץ לא נשמע להן,

הקשת לא נלפתת).

והסופה שואגת.

מתוך החום אני יוצא.

לכל מלחמותיי, גדולות כקטנות.

בחוץ סופה וניבים שלוחים.

תנים זאבים וצבועים.

ואני יוצא. לכל מלחמותיי.

גופי מצולק, צדי השמאלי נרפה.

עיני כהו ושערותי מלבינות.

ושוב ושוב ושוב;

כשהאתגר מגיע –

אני יוצא.

*

9.9.20


***

לב שבור

לב שבור אינו באמת מחלים

הוא שבור, כי את/ה

נטוש/ה.

כן. נטישה הכי שוברת.

לחתיכות, היא שוברת.

ואין זה נכון ש"אין דבר שלם מלב שבור"  – (ר' נחמן).

האמת היא: שאין דבר שבור, יותר מלב שבור.

נ.ב.

בחיבוק חם לכל המוני הלבבות השבורים העלומים.

*

22.4.21

***

אהבתה של אימנו

לעולם לא נגיע לתפוס

מיליונית מאהבתה של אימנו.

שהיא מעבר לכל האהבות.

חיה (בכל הווייתה) רק את אהבתה זו.

לעולם אינה מצפה,

לעולם אינה מתאכזבת.

רק אוהבת, עד כלות.

***

אנשים מתים

אנשים מתים, כל הזמן מתים.

ואנו? כל הזמן מופתעים.

תופס אותנו לא מוכנים.

מה פתאום?

הרי רק אתמול היה כולו מלא חיים….

מלא תכניות.

והוא כבר חסר.

אך אם היה/הייתה – מושא אהבתנו הגדולה –

נפש אחוזה בנפש,

אוה, אז, אנחנו שאהבנו עד כלות – קרסנו,

אוה אז

אנו יוצאים מדעתנו,

שבר כלי אנו.

אכן אנשים כל הזמן מתים,

ומי שאהב ללא התניות –

נותר מוטרף ואבוד.

אכן אנשים כל הזמן מתים,

ומי שאהב ללא התניות –

נותר מוטרף ואבוד.

*

26.4.21

***

*Crazy love*

Love, for it to be at its top –

Must be crazy.

Person in love is being, is possessed, taken over, by an all controlling influence.

When in at the top love- they are under a kind of a virus attack.

When under it’s over powering force

and over shadowing influence –

nothing is important,

in in fact, nothing exists.

Only him/her, just Him/her.

They fill the whole world.

Time cannot touché such love.

Even death cannot.

*

5.5.21

***

התעלמות

אחד הדברים הנוראים

שניתן לעשות לאדם קרוב –

זו התעלמות.

להתעלמות כוח לא ישוער.

יותר מהעלבה, פגיעה או תוקפנות.

כשמתעלמים ממך – הווייתך מתרוקנת.

כשמתעלמים ממך זה

להיות כלום, אפס.

ללא הכרה בקיומי

על ידי אי התייחסות

אני מתאיין, אינני.

וכשכן מתייחסים – הכל נפתח

הכל מלבלב בפנים.

הכל תוסס וחי:

"אני ישנו, מלא בהווייתי".

*

12.5.21

***

האם יש אנשים היותר זקוקים לאהבה?

האם יש אנשים היותר זקוקים לאהבה?

שבלעדיה סיבלם הוא בכי אחד ארוך?

שבלעדיה הם פחות משבר כלי?

שבלעדיה הם כלב חוצות נטוש.

שבלעדיה קיים רק הכאב שבלב.

שבלעדיה הם מיותרים, לא רצויים.

שבלעדיה הם אבודים, אבודים, אבודים.

האם ישנם אנשים כאלו?

כן. הם היותר עדינים, היותר רגישים, היותר רוחניים

היותר מיוחדים, היותר יצירתיים, בעלי נפש זכה וקורנת.

הם האנשים הזקוקים יותר מכל – לאהבה.. 

סקס ואהבה

אחד ההבדלים העיקריים בין אהבה לסקס

היא שסקס הוא גופני בעוד אהבה היא נפשית.

בימינו הסקס מאפיל על האהבה.

עוצמת הגירוי המיני היא שמולכת,

זה עולם שמאמין בסקס ולא באהבה.

מאז שנות הששים הסקס יצא מן הארון,

וקרנה של האהבה מצויה בתהליך שלנסיגה וירידה.

אך כאילו כדי לסבך עניינים – המשיכה מינית מתחזה לאהבה,

עם זאת ולמרות זאת – האהבה היא השיא, הגאולה וההצלה

ששתי נפשות יכולות לשאוף כדי להגיע אליו..

***


חיבוק א':
כשהם מתחבקים
מה הם מחבקים?
– לא אותו, לא אותה.
את
מוצקות הבשר,
רעננות העור,
גמישות הגו,
– את הנעורים
את הנעורים.  

חיבוק ב':
ואילו הם,
מה הם מחבקים?
– את הנפש הכמהה,
הרגשות הבודדים,
הרוח הנכאה,
– את הבגרות המתבלה.  

החיבוק הראשון – בגלל
השני למרות,
הראשון שכיח
השני נדיר,
הראשון שטחי,
השני עמוק,
בראשון זה לעכשיו
בשני זה לתמיד.

על מה הם מדברים?

על מה מדברים בני האדם, על מה הם מדברים?
על אש בבוקר? על כוכבים באמצע היום?
על הנפש שלא חדלה לכמוה? (בין בלילה, בין ביום).
על מה הם מדברים, מדברים ומדברים ושחים וגורסים?
על עניינים מעניינים שונים,
שאינם מעלים ואינם מורידים:
"מה היא קנתה אתמול?" ו"כמה עולה שק סוכר בבייג'ין?"
ומה אמר ההוא, שסיפר שאמרו לו, ההם עליו".

על מה הם מדברים?
על הוויות השמיים ודרכי הכוכבים?
על מסתרי היקום ופשר החיים?

לא! על עניינים פעוטים, שאינם מעלים ואינם מורידים,
שאינם משנים ואינם מזיזים.
רק מאגדים את הסטאטוס קוו – בחוטים,
בקורים שהם טווים, קורי שינה דקים.
קורי שינה לנרדמים,
לישנים שנת ישרים.
שנת ישרים באמצע החיים.

*כשרון מבוטא דרך השראה*

כשרון מבוטא דרך השראה,

מגיחה לפתע בקפיצה.

לרוב איננה והנה לפתע

נקישה בדלת; מציצה דרכה.

רק שורה בתחילה, רק כמה צלילים,

אך גוף היצירה בדרך.

יודע את עצמו

ואתה עדיין לא.

ואז התהליך הושלם;

היצירה נושמת,

היצירה בחיים.

והפלא שזה עתה בקע ממך

כבר יש לו נשמה וגורל משל עצמו.

*

פרדוכס האהבה

על מה לכתוב אם לא עליה?

מגיל 7 ומאז בכל יום

 מתאהבים.

אהבה מתאחדת עם לבבות בודדים

 אך גם שוברת אותן.

היא כולה קודש ומוקדשת לאהוב/ה.

ועם זאת, כל כולה פרדוכס;

שנתיים לאחר מות האהוב/ה –

 מתאהבים מחדש.

אז מה היה קודם?

תקשורת של זיקה (תקשורת התייחסותית)

הבעיה שלנו כבני אדם עם אחרים היא עמוקה, משמעותית וקשה לגילוי. אנחנו עם אחרים אותנטיים, נאמנים לעצמנו. ורואים עצמנו כיחידה נפרדת שמקיימת חילופי דברים עם יחידה נפרדת אחרת. וכל אחת שומרת על זהותה היא. וכי חילופי הדברים לא משנים שום דבר ביחידה שהיא אני וביחידה שהיא הזולת או הזולתים. אותנטיות ונאמנות לעצמך נחשבים למשהו רצוי בתקשורת וביחסים.

ובכן גישה זו היא גישה חומרית, רציונלית, צרה מאוד ולא לוקחת בחשבון את המרכיב החשוב ביותר הקיים בפגישה בין שני אנשים: הזיקה, היחסים. ברגע ששני בני אדם נפגשים ויש אינטראקציה, לא חשוב מה כל אחד בפני עצמו, כי זה משני ביחס לזיקה שמתפתחת ביניהם. זיקה שיש בה משניהם אבל יש בה גם משהו שלא היה קיים קודם בכל אחד מן השניים. אפילו אפשר להגיד שבזיקה הזו, הם כבר לא מי שהיו שהיו לבד. הם כבר לא חיים בתוך עצמם אלא בתווך שנוצר בין שניהם. הם מושפעים יותר מהיחסים שנוצרים מאשר האישיות האינדווידואלית שלהם. בזמן הנתון של האינטראקציה.

אך כאן זה מסתבך, כי המשפט האחרון נכון במידה והם מרשים לעצמם להינמס לתוך הזיקה ההדדית ולאפשר למשהו חדש להתרקם כתוצאה מהינמסותים לתוך היחסים שנוצרים. לרוב זה לא קורה, האישיות האינדווידואלית או האגו הם דומיננטיים מידי ולא מאפשרים לזיקה להתרחש ואם היא מתרחשת הם לא נולדים מחדש מתוכה.

במצב זיקתי או התייחסותי, היחסים אמורים להיות המרכיב המשפיע על כל אחד בנפרד, על אישיותו והתנהגותו ותגובותיו של הפרט באינטראקציה, מאשר להיפך. כלומר אם אדם מרשה לאני שלו לזוז הצידה ולאפשר זיקה התייחסותית לקרום עור וגידים בין השניים – הוא או היא, יחוו גילוי, עולם וחוויות שלא היו אפשריות להם באינטראקציה שכיחה של להיות נאמן ליחידה הנפרדת שהם הם. אך לחיות במרחב ובזמן של היחסים והזיקה שנוצרת ביניהם יפגיש אותם עם דברים חדשים שנוצרים תוך כדי היחסים והם צריכים להתאים עצמם להתחדשות הזו.

אך כאמור, רובנו כבולים מידי למי שאנחנו ולמי שאנו חושבים שאנחנו ואיננו מאפשרים לזיקה התייחסותית להיות המרכיב המרכזי בין השניים, זיקה שמאפשרת דברים שאינם חיבור לינארי של היא והוא נותן את התרכובת של שניהם ביחד. כך זה ביחסים בהם אף אחד לא מוותר על האגו שלו. ביחסי זיקה האגו מפנה מקום ונותן למשהו לא ידוע להתרחש בין השניים. ואז יש מסתורין, קסם, הרפתקה, אבל אולי גם סכנה, כי ביחסי זיקה אינך יודע ואינך אחראי למה יכול להתפתח בין השניים, שיהיה דומיננטי יותר מאשר האישיות של כל אחד מהם בנפרד.

באנלוגיה אפשר להשוות יחסים בהם כל אחד שומר על האוטונומיה שלו ומתקשר מתוכה בלי לוותר עליה – לפיזיקה הישנה, פיזיקת ניוטון שראה את הכל כחומר, וההשפעה של חומר על חומר כפועל יוצא של המסה של אותו חומר. וכאן ראו כל חומר בנפרד, לא הייתה זיקה. וחיבור ביניהם היה הסכום של אחד פלוס אחד. חיבור שבו כל יחידה שמרה על זהותה לגמרי. לעומת זאת הפיזיקה הקוואנטית  רואה את החומר כחלל בו מתרחשת אינטראקציה אנרגטית טהורה בין חלקיקים סאב אטומיים. ומה שנראה לי כחומר נפרד אינו אלא יחסי זיקה אנרגטיים בין החלקיים הסאב אטומיים וחלקיקים אחרים. כלומר מתחת ליחידה החומרית הנפרדת ישנה אקטיביות אנרגטית. ומהירות הסיבוב והתנועה של החלקיקים הסאבאטומיים הם שמקנים את האילוזיה של חומר מוצק.

למעשה מנקודת מבט קוואנטית אין יחידות נפרדות, חומריות, אלא יש יחסי זיקה בין מרכיבי יסוד אנרגטיים בינם לבין חלקיקים סאבאטומיים אחרים.

והנה קטעים מתוך "הטאו של הפיזיקה", פריוף קאפרה, הוצאת רמות 1996

"האטומים הגרעיניים אינם חיים במנוחה אלא מחויבים לתנועה- אי השקט טבוע בטבעם. נמצא איפוא שבהתאם לתיאוריה הקוואנטית  החומר תמיד בתנועה. באופן מיקרוסקופי העצמים החומריים שמסביבנו עשויים להראות פסיביים ואדישים, אולם משאנו מגדילים חתיכת חומר שכזו, אנו רואים שהיא מלאת תנועה. ככל שנקרה את חתיכת החור היא תתגלה חיה יותר. כל העצמים החומריים סביבנו עשויים אטומים הקשורים אלו לאלו בדרכים שונות ומעצבים מגוון עצום של מבנים מולקולריים, שאינם קבועים ונחים אלא מתנודדים בהתאם לטמפרטורה שלהם ושרויים בשווי משקל עם התנועות החומרניות שסביבם. " עמ' 181

…"הגילוי שהמסה אינה אלא צורת אנרגיה, הוביל לשינוי מהותי בתפיסתנו את מהות החלקיקים. בפיזיקה המודרנית המסה אינה קשורה עוד לעצם חומרי, ולפיכך החלקיקים אינם נתפסים ככוללים 'חומר' בסיסי, אלא כחבילות אנרגיה. היות שאנרגיה מקושרת לפעולות ולתהליכים, התוצאה היא מהותם הדינמית של החלקיקים. על מנת להיטיב ולהבין זאת עלינו לזכור שחלקיקים אלו ניתנים להבנה רק במונחים התייחסותיים, כלומר כמערכת התייחסות…" שם

…"התיאוריה הקוואנטית הראתה שחלקיקים אינם גרעינים בדידים של חומר, אלא מערכים הסתברותיים, יחסי גומלין במערך קוסמי בלתי נחלק. " שם

…"אטומים כוללים חלקיקים וחלקיקים אלו אינם עשויים ישויות חומריות. כשאנו צופים בהם לעולם איננו רואים חומר: אנו צופים במערכים דינמיים המשתנים ללא הרף ומתחלפים אלו באלו – רצף של אנרגיה מרקדת"…

עמ' 190

ובחזרה ליחסים ותקשורת בין בני אדם. מי שמזכיר יותר מכל את גישת ההתייחסויות או או גישת הזיקה  לתקשורת בין בני אדם היה כמובן מרטין בובר, הוא טען שיש שני סוגי יחסים, יחסי "אני הוא (לז)" ויחסי "אני אתה". לפי בובר לא האדם הבודד הוא מה שחשוב בחייו אלא זיקתו עם הזולת.

להשקפתו הכיוון של העולם המודרני הוא כיוון של יחסי "אני הוא", ולא יחסי "אני אתה" בספרו שגם נקרא: "אני-אתה" 1923, הוא טוען  כי היחסים המודרניים הם יחסי ניכור, שבהם אנו מתנהגים זה בזה כפי שמתנהגים בחפץ.  כאמור הוא קרא למערכת יחסים כזו, יחסי "אני הוא". זו מערכת יחסים טכנו-מדעית, המביאה על האדם המודרני ניכור מזולתו, שעמום רוחני ובדידות.

והנה פירוט ההבדלים בין יחסי זיקה ויחס ויחסי אובייקט והפרדה.

ביחסי אני-לז האחר הוא: • אובייקט – האחר שמנגד לאני הוא חפץ בעל תכונות הניתנות לתיאור

•האובייקט נוצר לשם תכלית או לשימוש מסוים

•האובייקט ניתן להערכה ומדידה, לתפעול, לשימוש, לאנליזה

•האובייקט הוא בעל ממדי מרחב וזמן

•האובייקט הוא גמור וידוע, הוא כבר ישנו – התהוותו בעבר (Present Pefect)

•האובייקט הוא בעל קשרי סיבה ומסובב לסביבתו.

לעומת זאת, ביחסי "אני-אתה", האחר הוא: •האחר אינו אובייקט –הוא סובייקט

•בעל זיקה הדדית אל האני. האני ובן שיחו מצויים בזיקה הדדית בין שווים.

•האני והאני שמולו, קרי ה"אתה", נוצרים מתוך הזיקה ומתקיימים בתוכה כל עוד מתקיימת הזיקה.

•האני וה"אתה" הם בעלי אותו מעמד וסטאטוס, הזולת אינו משמש בידי האני לשם השגת תכלית כלשהי, סיפוק צורך, אינטרס וכדומה.

•היחס בין האני לאתה הוא בלתי-אמצעי (ללא רפלקציה), אותנטי, הדדי.

•אין יחסי אובייקט – אינני רואה בבן שיחי אובייקט.

•אין יחסי שימוש, ניצול, הפקת תועלת כלשהי.

•הזיקה היא הווה בלבד, ואין האני יכול לדעת מראש את מהלכה או את מקומו של האתה בעתיד.

•האחר אינו ניתן למדידה ולהערכה אובייקטיביות.

•לאחר אין התמד קבוע לאורך זמן.

•לזיקה יש קיום רגעי, אולם היא משפיעה עמוקות על אישיותו של האדם המעורב בה.

כלומר מה שחשוב בתקשורת זה לא מיצבו והרגשתו של היחיד אלא דבר שלישי, שבא משניהם אבל חי בנפרד מהם. הזיקה הבין-אישית הזו מתממשת לא אצל היחיד בקצה האחד של הזיקה או אצל היחיד האחר בקצה השני שלה אלא במרחב הביניים שביניהם.

הבין, תחום הביניים שבו מתהווה הזיקה אינו מקום אלא מרחב רוחני של הידברות בין-אישית.

באופן מופלא גישה זו מקבל חיזוק מן הטאו (מיסטיקה סינית של לאו טסה) המדגיש את יחסי הגומלין בין שתי יחידות אנושיות יותר מאשר את העמדתם על חומר בסיסי.

ג'וזף נידהם בספרו Science and civilization in China  טוען כי "הפילוסופיה הסינית נטתה למצוא את המציאות ביחסים".

אך עולם המדע רואה כיום יחידות נפרדות  סטטיות שמתקשרות תוך שמירה על הייחודיות שלהם.

בעולם ההתייחסותי או הזיקתי אין משמעות לקיום של יחידה נפרדת אלא רק ליחסים שהיא רוקמת עם יחידות אחרות שמפסיקות להיות נאמנות לעצמן ברגע שנוצרת זיקה. ולפי העולמות הקוואנטיים, במפגש בין שתי יחידות (וכל היום אנו פוגשים הרבה יחידות אנושיות) הם יכולות להתקיים באת רק בזיקה שנוצרת ביניהם. ושוב עלי להזכיר כי היות ואני חייים בעולם מכאניסטי, לינארי, ניוטוני, ורציונלי, איננו רואים את העולם של תנועות אנרגיה בין יחידות. אלא כיחידות נפרדות שיוצר קשר מבלי לאבד את הזהות האישית שלהן תוך כדי האינטראקציה. 

בעולם החומרי, המכאניסטי, המדעי והרציונלי החלקיקים המוצקים והיציבים נעים בחלל, אך יותר מכל טוענת  הגישה המכניסטית מפרידנית ליקום מלא ביחידות נפרדות (אטומים) ואילו בתורת השדה הקוואנטי העולם הוא ריק אחד גדול והוא מוכר כמהות דינמית בעלת חשיבות דינמית ממדרגה ראשונה.

וזה מחזיר אותנו לתקשורת האנושית. בתקשורת קוואנטית (אם אפשר להגיד כך) היחידות הנוטלות חלק במאורע הזיקתי ("אני אתה") הלוקח חלק בין שניים או יותר – חיות בעולם ריק, אך עולם בו אנרגיה יכולה לעבור מיחידה ליחידה באופן חופשי. ואם כך קורה כל יחידה חוזרת לעצמה מופרית ומוטענת בחווייה כמו טרנסדנטלית. שמשאירה בו אימפקט עמוק. והוא כבר לא בדיוק אותה יחידה שהיה קודם.

אך האדם המכאניסטי רציונלי לינארי של היום, רואה את הריק הקיים בין השניים, כתהום מפחידה, המאיימת לבלוע את המתקשרים לתוך אי קיום, העלמות של עצמם בתוך הריק הזה שקיים ביניהם, הם לא רואים את הריק כהזדמנות להתגשמות ולחיי זיקה. אפשרות שהם סוף סוף יתרחשו בתווך שקיים בין שניהם. והתווך הזה לא יוכל להתקיים אלא אם כן יבואו לריק הראשוני הקיים ביניהם עם גישה חיוביות לזרוק עצמם לתוכו ולחכות לראות מה יתרחש בריק הזה בין שניהם. איזה מן "אני אתה", איזו מן זיקה התייחסותית תתממש בין שניהם. הם לא באים לזה כאל הרפתקה מופלאה ומסתורית. שבה הכל יכול לקרות. מסע אל הלא נודע שכל תרומה של האחד תורמת להמשך ההשתנות וההתפתחות של הישות שעכשיו קיימת בין שניהם.

כלומר ההתייחסות לתקשורת מן הבחינה הזיקתית מראה שגופים חומריים (של בני האדם שמתקשרים)  אינן איכויות  בדידות, אלא קשורים ללא הפרד לסביבתם. ותכונותיהם מובנות במונחים של יחסי הגומלין עם שאר העולם.

בתקשורת אנו מסוגרים מידי בתוך עצמנו. ולא יוצרים בינינו לבין הזולת שדה ריק חופשי שבו יוכל להתרחש משהו שבא משנינו, אבל שיש בו גם משהו חדש שלא היה באף אחד מאיתנו קודם. כך שלאחר השיחה אנו חוזרים לעצמנו מחודשים, ועם ראיה והשקפה על העולם שלא היו לנו לפני השיחה.

מה שקורה בדרך כלל, שהריק הראשוני שקיים ביני לבין הזולת מפחיד את שנינו וגורם לנו להסתגר עוד יותר בתוך עצמנו. מה שאומר שמה שיוצא מאיתנו אינו אותנטי ולא בא עמוק מבפנים, אלא משוחחים על כל דבר שאינו נוגע בחיים של אף אחד משנינו. מה שתופס חשיבות בעינינו בדרך כלל זה למלא את הריק, את השתיקות, בכל דבר רק לא בתוכן אותנטי ועכשוי שחי בנו עכשיו. וזה יוצא תקשורת מנוכרת שבה הזולת זר לנו ואנו זרים לו, ואנו שותפים רק לדבר אחד – למלא את הריק שבין שנינו בכל דבר רק לא במשהו אותנטי שבא מן הפנים שלנו.

עד כמה זה נדיר ליצור זיקה שכזו בין בני זוג ובלל בין שני בני אדם? נדיר למדי, אך מה שיותר גרוע, שאנשים איבדו את הדרך לזהות את הזיקה הזו כשהיא נוצרת. הם ייחסו את ההתרחשות הזו לכימיה בין המשוחחים, או לכריזמה, וגם לא יידעו כמה מה שהם רואים, או שותפים לו הוא נדיר ומאורע מיוחד.

קטעים שונים על מעורבות רגשית

המדובר על מצב פסיכולוגי שבו האדם נעשה מעורב כולו בבעיה אישית. המעורבות הרגשית מתחילה כשמעורבותו הפנימית הולכת ותופחת מאבדת פרופורציה ביחס לחשיבות המקרה עצמו.

וככל שהיא תופחת כך הולך האדם ומאבד את הדימוי העצמי שלו.

חברך הטוב טוען שאינך מתחשב מספיק ברגשותיו. וכאן מתחילה המעורבות לתפוח וארבע ימים אינך יוצא מזה, ולכך חוברים מקרים דומים מן העבר שבהם האשימו אותך, ולפתע אתה רואה את הצדק שבכל ההאשמות הללו, ואותה נקודה של מעורבות רגשית מעלימה את על המציאות האובייקטיבית כאותה אצבע פצועה שכאביה משכיחים ומאפילים אל מורכבות ועומק הקיום של האדם שהאצבע שייכת לו.

מעורבות רגשית מעידה על מצב אינפנטילי של חיי הרגש של האדם. מצב שבדרך כלל הוא נוקשה ומלא מתח. ככל שחיי הרגש של האדם יותר מלאי STRESS , מתח וכאב כן תכנס כל המערכת הרגשית – ביתר קלות – למצב חירום בכל פעם שיש עלבון או בעיה רגשית קטנה. כל התריסים יוגפו, הכול יתכווץ למצב של מגננה, כמו טוסיק שנתקעת בו זריקה.

ככל שהמערכת הרגשית בריאה יותר, כך (ככל שיש בה פחות רעלים וסטרס) כך יתגבר האדם מהר יותר על בעיה  או מכשול אישיים. אך מערכת רגשית ספוגת רעלים רגשיים לא מנוקזים (כמו: עלבון, רגשי נחיתות, קנאה, מירמור, מגיע לי ועוד) – תכנס עם כל איום מדומה או אמיתי על אוטונומיית חיי הרגש של האדם – למצב חירום היסטרי. מצב חירום שאינו מגיב ביחס ישיר לאיום אלא ביחס לרמת הסטרס של המערכת.

הכניסה הזו למצב חירום רגשי על כל שטות נקראת מעורבות רגשית.

אנלוגיה: מערכת השרירים. שריר בריא זקוק לזמן מינימום לאחר ששריר מסוים קיבל מכה, כדי לחזור לגמישות רגילה. לאחר המכה הוא מתכווץ ולוקח לו זמן קצר יחסית כדי להתרפות. שריר חולה הוא שריר מתוח ושחוק והוא זקוק לזמן מקסימום בכדי להפשיר את הכיווץ והסגר ולחזור לתפקוד גמיש ונורמאלי. השריר אצל אנשים שמקבלים באזור הזה מקבל מכות רבות – יעשה כעבור זמן למכווץ כרונית ויושאר במצב של מגננה תמידית. וזה אומר שהמערכת נסגרה בעצם כלפי העולם החיצון ותישאר במצב של אגירה הרמטית של הרעלים שנאספו פנימה.

וכך גם במערכת הרגשית: כשכמות הסטרס הרגשי עוברת קו מסוים, האדם (המערכת הרגשית שלו) נסגר והוא פוסק מלתקשר על רמה רגשית. ומתפקד על רמות של ביצוע טכני או גישה שכלית יבשה. אך בהעדר חיי רגש מרוככים, קולטים ומפרים – השכל הופך לשכלתני ואינטלקטואלי וכל הגישה הופכת לנוקשה ולוגית, מבלי להתייחס למהות של הדברים. שלא לדבר על כך שאדם במצב של מעורבות ריגשת לא זורם עם עצמו, ואין לו דינאמיקה עם אנשים אחרים. הוא קפוא, מקוטע ונתפס כרשמי ופלקאטי.

עם זאת, ניתן לקרא את הדברים הללו ולהגיד משהו כמו: "הכול יפה וטוב אך האם אין מעורבות רגשית חיובית"? ובכן אין! אין מעורבות רגשית חיובית. כי במצב רגשי נכון, המערכת הרגשית פתוחה, היא עוסקת ומעורבות בכל מה שעובר דרכה. כפי שהריאות מעבירות דרכן כל אויר שעובר דרכן. פתיחות משמעה פתיחות לכל, וסגירות משמעה סגירות לכל, ומעורבות רגשית היא מצב של אטימות וסגירות רגשית בגלל פגיעה או כאב שמבשלים את האדם בתוך הרעלים שהצליחו להיכנס פנימה.

עם זאת יש מצב שנדמה כמצב של 'מעורבות רגשית חיובית', וזה מצב שבו האדם משוקע במשהו מסוים ונותן לא את כל משאביו הרגשיים. ובכן זה מצב אחר לגמרי, זה מצב של אינטנסיביות פנימי שמתבטא ברמת הריכוז הפנימי. האדם מאוד ממוקד בנקודה אחת פנימית. בעוד שמעורבות רגשית  זה סערת רגשות, שבה האדם מפוזר על פני הרבה דברים וקשה לו להתמקד.

מה עושים?

ולסיום נשאלת השאלה: איך מתגוננים מפני מעורבות רגשית. ובכן שתי עצות. האחת, לקרא את המסה: "מתקפות אישיות והרס עצמי". http://stage.co.il/Stories/398680

והשנייה: מיד לעסוק בניסיון להבין את הבעיה לא מזווית שכלית אלא מרמת תודעה גבוהה יותר. כשאדם מצליח להעביר את מרכז הכובד שלו מן הרגש לתודעה – הוא ניצל.

*

 מעורבות רגשית ואותנטיות.

לאורך כל החיבורים עד כה, הודגשה החשיבות של מעורבות רגשית. זהו נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו והפעם ברצוני לגשת אליו מן הכיוון של אותנטיות. דהיינו, מה הקשר בין היכולת של האדם להיות אמיתי לעצמו ובין מעורבות רגשית? 

ובכן, הקשר בין שניהם הוא בכך שמעורבות רגשית כמובן, מגבילה את יכולתו של האדם להיות הוא עצמו. וזאת מכיוון שהמהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ונשלטים על ידי כאב רגשי ומעורבות רגשית.

אדם יכול לדבר על נושא נעלה וכל כולו בוער באש הנושא עליו הוא מדבר, אך מספיק שהשני פולט שם של אישה שהכאיבה לו רגשית לפני זמן מה, והאש הזו נכבית בן רגע, כי הכאב הרגשי מולך.

כל עוד האדם קורבן וסובייקט לכאב רגשי שנגרם בגלל מעורבות רגשית – אין מה לדבר על חיים אותנטיים או רוחניים, אחד מהם או שניהם ביחד.

כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות רגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות רגשית היא אויב אכזר, חסר רחמים, וכשאדם חי בשכנות עם מעורבות רגשית, עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להיגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו – הוא ימשיך להיות בן ערובה של האגו שלו.

אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי. הנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם, זהו המחיר שעליו לשלם על היותו שם והפתרון היחיד הוא לא לתת לעצמך ללכת לאיבוד במערבולת הרגשית הבאה. למשל אם הולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב – אז לא לתת לעצמך להתמכר לכאב ולחוש רחמים עצמיים. אלא פשוט לעצור ולומר לעצמך, 'פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים' ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון של האמת הלא אישית. זה איזשהו מחנה אימונים שעל היצור הרגשי להעביר את עצמו, אחרת אין מה לדבר על כלום, הוא במחנה מעצר כשהסוהרים הם הרגשות שלו.

עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת – כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הרגשית יעבור ובזה הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו. בכל אופן, אפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל רצונו לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: "נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולא ליפול תחת זה" – קבלה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.

כשזה מתחיל לקרות – הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים רק או בעיקר מחוסר רצון להרגיש חרא  – מה שקורה ששוקעים עמוק יותר בתוכו. ואדם שקוע בביצת המעורבות הרגשית כדרך חיים – תמיד יחסום  את האחרים אם הוא יחוש שהם עומדים לחבר אותו לכאב הרגשי שלו. וככל שאותו הפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר, כך – הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר.

בדרך כלל לכל אחד מאיתנו יש יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אנו תמיד נבוא, כביכול, ממניעים נאצלים, אך מה ששולט מאחור ומלמטה – הם אותם אינטרסים רגשיים ילדותיים.

במקום לחשוב שעכשיו למדנו ועכשיו לא ניכנס למעורבות רגשית איומה בגלל שמישהו אמר משהו עלינו, עלינו לנסות ולהכין את עצמנו באופן מודע ככל שאפשר, לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר – שזה עומד ועלול לקרות (המעורבות הרגשית).

חשוב להודות בזמן המעורבות הרגשית – שזה קורה. וזה הדבר הקשה מכל. בדרך כלל יש הדחקה, הכחשה,  מה שמעצים את האפקט שלה. אבל אם יש יכולת להודות שהנה זה קרה שוב, יש בזה מעין סוג של דרכון חלקי למצב תודעה שאינו קורבן אוטומטי למעורבות הרגשית הבאה.

כל עניין העבודה העצמית בעניין, מאוד דומה לאדם שעושה מסלול מכשולים בטירונות, או עובד על מכשירים בחדר כושר – בהתחלה הוא חש כאבים בכל הגוף, הוא חש חלש, ולא מסוגל והוא שונא את עצמו. אך זו הדרך להגיע למצב שבו שריריו וכושרו הגופני יגיעו לרמה אליה הוא שואף להגיע. אם לא יתמודד עם הכאב והחולשה, לעולם לא יגיע לרמה גבוהה יותר.                  

————————————————-

הערה:

ההבדל בין מעורבות רגשית להזדהות רגשית הוא שהראשון הוא חלקי בעוד שהשני הרמטי וטוטלי.

במעורבות רגשית האדם מחובר לרגש אובססיבי, בהזדהות הוא אחד איתו.

זה כמו ההבדל בין תערובת (מעורבות רגשית) ותרכובת (הזדהות רגשית) – בכימיה.

בהזדהות המזדהה הופך לחלק מן הדבר עמו הוא מזדהה, במעורבות יש עוד תקווה.

מעורבות רגשית 2

תמיד רצוי לזכור במעורבות רגשית, שזו רק מעורבות רגשית. היא לא הדבר האמיתי, אלא שילהוב והקצנה לא רציונליים ולא פרופורציונליים של מציאות מסויימת. . מעורבות רגשית לא גורמת נזק, אם יש פיוס של אמת. ובדרך כלל לאחר שהיא עוברת לגמרי (זאת בתנאי שהאדם לא מתעקש להתחתן עמה לנצח נצחים) – לא נשאר כלום מאחריה. מי זוכר את המעורבות הרגשית של לפני שנתיים? ברגע שיש חיבוק של אמת, בין שני אנשים שהיו במעורבות רגשית, לא רק שהיא לא קיימת, היא מעולם לא הייתה!
אבל היא עושה הרבה רעש, ובדרך כלל חולפת כאילו לא הייתה. חלק מן החוכמה זה לא להתרשם ממנה, ולא לפחד כלל, 'כולה' מעורבות רגשית. רוב הנזק קורה מן הבהלה שאנו נבהלים כשהיא מתרחשת, ולא בגלל מה שהיא מסוגלת לעשות. היא כל כולה ענן שמסתיר את השמש לכמה זמן.
הכי חשוב, זה לא לעזור לה, על ידי הזדהות והקצנה. לא לתת לה כוח, להתעלם וכך היא תגווע לבד. כדאי להתחיל לזלזל בה אפילו, זה ממש משגע אותה: 'אוה, עוד פעם את? יאללה יאללה, את לא עושה רושם על אף אחד'. 'סיימת? אז תורידי את המים'.

תמלול מתוך פגישה:


  1. מעורבות רגשית.

ג: אני רוצה להגיד שמבחינתי יש קשר ישיר בין עוצמת המעורבות הרגשית לבין המשך שלה. כלומר קשה לקבל שהייתה מעורבות רגשית חזקה מאוד שהמשך שלה היה קצר. בדרך כלל זה לא הולך ככה.  בדרך כלל ככול שזה חזק יותר כך זה ארוך יותר. דומה למחלות;  אם אתה מאוד חולה זה בדרך כלל לוקח יותר זמן להבריא מאשר מחלה רגילה.

הנקודה היא שמה שמכניס אדם למעורבות רגשית, הוא לא בהכרח עוצמת הגירוי או ההעלבה, אלא המצב הפנימי של זה שנשאב לתוך המעורבות רגשית. כדי להכנס לזה אתה צריך להיות במצב שאתה מוצף מבחינה רגשית, מחלים מפגיעה רגשית כלשהי, או נמצא בחוסר יציבות רגשית. ואז אתה ניכנס למעורבות רגשית. והייתי מדמה זאת לאדי דלק כשאתה מביא גפרור – זה נידלק.

. מעורבות רגשית 3

באיזה שהוא מקום כשאתה במעורבות רגשית הדימוי העצמי שלך נמצא בשפל המדרגה. אתה תמיד רואה את עצמך גרוע. ומה שיפה הוא שברגע שאתה יוצא ממנה זה כאילו ששום דבר לא קרה, אין משקעים לאחר המעורבות הרגשית , היא ממש כמו מזג אויר. היא לא משאירה כלום.

כשאתה בפנים – כל העולם קרס, כשאתה בחוץ, כאילו זה לא קרה. כשאתה נמצא במזג אויר קודר נראה לך שכל העולם אבוד, ברגע שאתה יוצא ממנו כלום לא קרה.

מעורבות רגשית זה אחד הדברים ההכי פחות אמיתיים שקיימים בעולם, זה לא קשור למי אתה , למה קורה לך באמת. זו איזו שהיא זגוגית אפלה שמושמת עליך ואתה נמצא בכלא רגשי, אבל זה לא אמיתי.

 אתה אותו בן אדם עם אותם כישורים אותם יכולות הסיטואציה שלך בדיוק אותו הדבר אבל אתה רואה את הכל שחור. זוית הראיה שלך על העולם היא זוית ראיה של אדם שלכוד בתא של חרא. זה לא מצב מהותי, אלא מה שקורה לך באופן רגשי , זה לא מצב אמיתי .

עם זאת לא כל הרגשה גרועה ביותר היא מעורבות רגשית. ההבדל בין להרגיש חרא לבין מעורבות רגשית זה שמעורבות רגשית זה דבר הרבה יותר אקוטי, הרמטי וטוטלי. זה מעין כלא מהודק שלא מאפשר לך לנשום. 

כשאתה רק מרגיש חרא, אתה יכול להרגיש חרא אך יחד עם זה יש עולם. במעורבות רגשית אין עולם. אתה כל כולך מעורבות רגשית אחת גדולה . כל העולם זה הכאב שלך באותו הרגע.

הכל מצטמצם לאותה נק זעירה שבה אתה כואב את הכאב שלך, הכאב שלך הוא הכל.

רואי נכנס למעורבות רגשית, הצלחתי להראות לו בעדינות היכן הוא נתקע והוא הצליח לצאת מן המעורבות הרגשית שלו. אך לבד  מאוד קשה לצאת מזה.

רוב האנשים שנמצאים במעורבות רגשית ילחמו איתך עד טיפת הדם האחרונה (שלך, בדרך כלל, לא שלהם) על כך שהם ממש לא במעורבות רגשית. אנשים לא מודעים לזה שהם במעורבות רגשית.  אחת הבעיות הגדולות ביותר ביחס לזה היא להיות מודע לזה שאתה במעורבות רגשית.

כשאדם בתוך זה הוא לא רוצה להודות בזה שהוא נמצא במעורבות רגשית כי אם יודה בה הוא יכנס למעורבות רגשית עוד יותר גדולה.

על חוויה וידיעה

(מתוך הספר: :שיחות תודעה", פרק ראשון).

"לא נחדל מחקר, ותכלית חקירותינו כולן תהיה להגיע למקום שממנו באנו ולדעת את המקום לראשונה". [ט.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים]

לכולנו יש חיים וכל אחד מאיתנו חי את חייו, לפי הבנתו. השאלה שאני נוהג להעלות, ומצליח תמיד גם לקומם עליי אדם או שניים היא: האם אנו רק חיים את חיינו, או שגם יודעים אותם? וכוונתי היא לידיעה במובן התנ"כי, של חדירה למהות. של הפריה כדי שמשהו ייוולד.

למה משולים חיים ללא ידיעה? לבחור שזכה כי נערה בה היה מאוהב זמן רב באה אליו בשנתו ונישקה אוותו על שפתיו. האם הייתה נשיקה, או לא? היתה עבור הנערה. היתה עבור עד נוסף שנכח, אולי, במקום. אבל הבחור שישן ולא ידע שנושק – מבחינתו לא התקיימה חוויית הנשיקה, שכן הוא לא לקח בה חלק. כי אם אתה חווה משהו ואתה לא יודע שחווית, או מה חווית – לא חווית.

החיים, מה הם אם לא רצף מתמשך של חוויות כאלה ואחרות? ומה אנו אם אנו מניחים לעצמנו להיסחף עם החוויה ולשכוח את עצמנו בתוכה? הרי החיים הם כל כך הרבה יותר מזה! הם נמצאים יותר בידיעת החוויה מאשר בטעימת וצרכנות החוויה; בתובנה ובהפקת המשמעות מן החוויה – ולא בהתמכרות חושית או רגשית אליה. לחוות את מה שעובר עליך באמצעות החושים והרגשות בלבד, מקבע אותך ברמה הראשונית והבסיסית ביותר, ברמה הצרכנית.

אנחנו הולכים לסופרמרקט של החיים ומחפשים חוויות, ריגושים, דברים שיפעימו אותנו. אנחנו מצפים מהחיים לספק לנו את זה. זו הרמה הצרכנית שבנו, המבקשת לעצמה סיפוק והנאה באמצעות צריכה מוגברת של חומרי הריגוש של החיים. ברמה זו, הרגש וחמשת החושים לוקחים חלק נכבד בעיבוד החוויה: "היה כל כך מקסים שם", או: "פשוט הרגשנו נהדר". הרגש ומערכת החושים, שהם לרוב המעורבים בקליטת החוויה, עשו עבודתם נאמנה, וצורכי החווייה חשים סבילים, רכים, נענים, שיכורי חוויתם, לגמרי בשליטת החוויה.

לדעת את שעברת – לערב בתהליך את החלק היודע, המסיק, המפרש, הלוקח משהו מן החוויה הלאה – זה כבר שייך לתחום היצירתי שבאדם. האדם יכול לצרוך את חייו או ליצור אותם. החוויה היא חומר הגלם, הידיעה היא העיבוד של חומר הגלם. אם קרתה לך חוויה ואין לך ידיעה –  זה כאילו עבדת במשך חודש שלם ולא קיבלת משכורת; הידיעה היא התגמול שאדם מודע מקבל או לוקח מתוך החוויה. אם הייתה השקעה ועבודה ואין רווח, כאילו לא הייתה השקעה ולא הייתה עבודה. ידיעה היא הרווח של האדם התודעתי.

אם עברת חוויה וכל מה שיש לך להגיד עליה מסתכם ב"נחמד", "נהדר", "נפלא", "מרגש" או "היה לא משהו" – סימן שאין לך שמץ של ידיעה לגבי החוויה. הידיעה לא באה מעצמה ולא באה בקלות. כדי להפיק ידיעה, יש ללכת נגד הזרם של ההתרחשות. צריך לנוע מן ההתדלדלות בחזרה עד לנביעה כדי לדעת. זה אומר שכדי לדעת אתה צריך להכניס את הידיים שלך לתוך הגוש הזה של החוויה הטעונה רגשית, ולנסות לדלות ממנו משהו תבוני שתוכל להפיק ממנו משהו, אחרת החוויה גוזלת את הידיעה. כדי להציל את הידיעה מטביעה בזרם הגועש של החוויה, יש לשחות נגד הזרם. להתנגש עם החוויה. ולא לתת לה לעבור לפני שהצלנו ממנה כמה טיפות של ידיעה.

צילום: יח''צ, אלי דסה

בית מלון באנטליה. איפה הייתם כשהייתם שם? צילום: יח"צ, אלי דסהאו שאתה יודע או שאתה לא יודע

מכל חוויה שאדם עובר, עליו להתעשר במשהו. צריך ללמוד לומר לחוויה – את לא תנצלי אותי. את לא תשתמשי בי ככלי, כגל שעובר, אלא לומר: מה אני יכול להוציא ממך? זה מין אקט של התנגדות לחוויה. פעמים רבות אני שואל מישהו לגבי חוויה שעבר: איך היה, או מה היה, או מה המשמעות של מה שהיה, וזוכה לקבל כמענה כל מיני תירוצים, כמו: "אני צריך זמן לחשוב על זה", או "עוד לא עיכלתי את זה".

מענה מסוג זה עשוי להעיד על כך שהבן-אדם אינו מחובר לידיעה. הוא היה נוכח פיסית בחוויה, אבל לא היה שם תודעתית. הידיעה היא משהו שלא צריך לחשוב עליו, זה דבר שישנו, זה לא דבר שצריך לדלות אותו, כלומר: או שאתה יודע או שאתה לא יודע. אם אתה יודע, זה אמור להיות קיים בך באופן נגיש.

תירוץ נפוץ נוסף הוא, שאנשים אומרים שהם יודעים, רק אין להם את המילים. אם אתה יודע, אז יש לך את המילים. המילים הן המכשיר המיידי והנגיש של הידיעה, כמו שהגוף הוא המכשיר של הרגשות (אם אתה מרגיש, הגוף חייב לתמסר את האותות. למשל, אם אתה נכנס ללחץ, משהו חייב לקרות בגוף שלך: הפנים מאדימות, או שזיעה מבצבצת, או שמצמוץ העיניים מתגבר. אם אתה מדוכא, יציבתך תשתוחח משהו. אם אתה כועס, יופיעו כיווצים בפניך). אם חווית ואינך יכול לבטא את החוויה עכשיו, במילים, הרי זה, בסופו של דבר, כאילו לא חווית. אתה לא חווית את החוויה – היא חוותה אותך. אתה היית היסוד הסביל, אתה בוזבזת בתהליך.

התפישה הרווחת היא שידיעת החוויה תפגום בתחושת החוויה. שבחוויה צריך להרגיש, לתת לדברים לקרות מבלי לחשוב יותר מדי. כאילו שללכת לאיבוד בתוך החוויה זה הדברהכי טוב שאפשר לעשות לגביה. תפישה זו מייחסת ערך חיובי ליכולת שלך לרחף בחוויה, לתת לעצמך "לזרום עם זה", להתמכר, להירגע באופן אופטימי. מי שמצליחים "פשוט לחיות", דהיינו, לחוות את החיים במלוא החושים מבלי לחשוב יותר מדי, משמשים מודל לחיקוי. "הם" יודעים איך לחיות. השואלים והחוקרים המתעקשים על "לדעת" נתפשים כמי שמחטטים יותר מדי, ולמעשה מקלקלים את החוויה. 

לפי תפישה זו, מה שאתה יודע מנותק ממה שקורה לך ומה שקורה לך מנותק ממה שאתה יודע. אני מציע תפישה אחרת: לחוות את שאתה יודע ולדעת את שאתה חווה. אנחנו לומדים ומפתחים ידיעה לגבי המון דברים – אבל לא לגבי החוויה הפנימית והאישית שאנו עוברים בחיינו. לדוגמא, סטודנט הולך לאוניברסיטה ולומד. אין ממד חוויתי בלימוד שלו. הוא לומד לדעת דברים שלא עושים לו כלום באופן אישי, בכאן ועכשיו החוויתי שלו. החוויה שלו לא פעילה, הוא נכנס לאוניברסיטה ואין לו שום חוויה, אלא אם כן מישהי מתכופפת והוא רואה לה חלק מהחזה.

אותה הפרדה (בין חוויה לידיעה) קיימת בשיחות של בני האדם. מרביתן מבוססות על החלפה של מידע. אבל זהו מידע מת, נעדר דינמיקה אישית ורגשית. מדברים על: איך להתקין מכשיר חשמלי, כמה תוכל להרוויח עם תקנה מכונית זו או מכונית אחרת. איזה מזון משמין יותר ממזון אחר, וכו'. למרות הפרדה זו, לא החוויה ולא הידיעה מתקיימות באופן בלעדי וטהור. למעשה, החוויה והידיעה תמיד נמצאות בדיאלוג, אם כי לרוב לא זו עם זו, אלא כל אחת מהן עם האגו, שנכנס כל הזמן לדיאלוג גם עם הידיעה וגם עם החוויה. האגו, בשם האינטרס האישי, משתלט על שתיהן.
החוויה והידיעה משוחחות זו עם זו

תוך כדי החוויה או הידיעה יש רעש רקע חצי מודע או לא מודע כלל – של עיסוק יתר בעצמנו, באושרנו, במיצוב החברתי, הבינאישי, התחרותי שלנו בעולם, במצב הרוח העכשווי שלנו ועד כמה אנו מאושרים. כך שלמעשה אין ניתוק של ממש בין החוויה לבין הידיעה. הן משוחחות זו עם זו (ויוצרות תודעה) או מחוברות כלפי מטה (ומזינות את האגו). בגרות נפשית משמעה ניתוק הרגש והשכל מן האגו וחיבור כל אחד מהם למשנהו. האדם הבוגר נפשית צריך לרצות שהידיעה תחליף את האגו, כך שבתוך הידיעה תחיה החוויה, ובתוך החוויה תחיה הידיעה. כמו הסימבול הידוע של יינג ויאנג. הפרדת המודעות מן החוויה היא מתכון לשינה. בשינה אתה חווה, אך לא יודע את שאתה חווה. זה קורה לך, ואתה כמו בתוך סרט. רק כשאתה ער – אתה מודע לאשר אתה חווה.

שיחות תודעה

שיחות תודעה כריכת הספרבשינה אתה סביל. החלומות "משתמשים" בתודעה שלך כדי להקרין עליה כל מיני סיפורים. בעירות אתה המחליט, על ידי הפעלת המודעות, מה אתה רוצה להפיק מן השעות הבאות. בחיים, אתה הוא זה המשתמש במשהו, או שהוא  משתמש בך; או שהחיים חיים אותך או שאתה חי אותם (ואתה יכול לחיות אותם, לא באופן סביל, רק דרך המדיום של הידיעה).

החוויה עוברת, חולפת, וכלום לא יישאר ממנה, אלא אם כן האדם יציל ממנה את הידיעה. אך היא, החוויה, לא תיתן לך בכזו קלות. היא תילחם והיא תרצה שתיבלע בתוכה. יש כאן מעין מלחמה, ובדרך כלל החוויה מנצחת, כי יש בנו משהו שרוצה להתמסר לדבר הזה וללכת לאיבוד בתוך מה שקורה. כיום האדם חי בסוג של סכיזופרניה. הוא חי בשתי מחלקות: מה שהוא יודע לא קשור למה שהוא מרגיש, ומה שהוא מרגיש לא קשור למה שהוא יודע. הוא יודע דברים שאין בהם רגש, והוא מרגיש דברים שעליהם הוא לא יודע ושאותם הוא לא מבין. בחיים יש כל הזמן פיצול: בעבודה צריכים לדעת מה עושים, ובבית יושבים כמו שק תפוחי אדמה וחווים דרך המכשיר המרובע במרכז הסלון.

הספר "שיחות תודעה" – על החיים במבט מודע, יצא בהוצאת "ניסן". 

שיחה תודעתית כמסע קואנטי.

רוב השיחות הרגילות עוסקות בנושאים. דשות בהם ועוברות לנושא אחר. יכול להיות קיים סוג אחר לגמרי של שיחה. שההבדל בינו לבין השיחה הרגילה זה כמו ההבדל בין הפיסיקה החומרית והמדעית הרגילה ובין פיזיקת הקוואנטים.

שיחת הקוואנטים לא עוברת מנושא לנושא, אלא לוקחת נושא וצוללת לתוכו. היא לא מעוניינת במה שנאמר, אלא במה שלא נאמר. תורת הקוואנטים עוסקת לא במוחשיות, אלא בחללים.

שיחה קוואנטית היא שיחה תודעתית. היא מגלה במה שנאמר רבדים נסתרים ובכך מרחיבה את גבולות התודעה. אך זה כמו הנחש שמחזיק את זנבו; כי אותה המידה ניתן להגיד כי כדי לגלות את החללים הפנימיים בשיחה, יש צורך ברמת תודעה ערה במיוחד. או ערה.

שיחה תודעתית היא שיחה קוואנטית מבחינה זו שהיא עוסקת  בפרא- חומר, היא עוסקת במה שקורה בתוך האטומים. בתוך המשפטים הלכאורה הכי פשוטים, בשיחה שכזו, ניתן לדבר במשך שעה על מה שבעצם קורה בשלוש שניות הראשונות. אחד משני המשוחחים אומר שלום והשני מגיב במשפט. ואז ניתן לצלול לתוך מבנה משפט התגובה, מהיכן הוא בא, ומה הוא אומר. ושם טמון כל העושר. זה עושר תודעתי. ולא כשממשיכים עם המשפט הראשון אל המשפט הבא, כי אז מחפשים את הזהב בקצה הקשת, בחוץ, בעולם. ולא בהתרחשות הפנימית. שם הזהב. ועבודת התודעה היא לצלול אל המעמקים, אל התהומות הנסתרים. לקחת את כל ההתרחשות החיצונית, כל ההתבטאות – כהזדמנות לצלול אליהם.

 כלומר, שיחה קוואנטית, היא שיחה בה צוללים לתוך האטום של השניה הראשונה.

 לחיות חיים ללא תודעה זה להחמיץ את כל העומקים, הרבדים וההסתברויות שיש בכל שניה ושניה של החיים שלנו. כלומר אדם בעל תודעה בעצם חי חיים קוואנטים. מה זה אומר לחיות חיים קוואנטים? זה אומר, כל אטום של שניה שהוא חי רווי ומלא במשמעות. כל שניה חופנת בחובה עולם ומלואו. אדם החי חיים קוואנטיים, לא רץ קדימה, הוא צולל פנימה. יש כאן האטה של קצב השיחה החיצוני, אך האצה של קצב השיחה הפנימי. סחרור של האטומים השוכנים ברבדי הנפש המוסתרים.

וזה ההבדל בין אדם בעל תודעה ואדם בלי תודעה; הרגע הוא רגע שטוח לאדם בלי תודעה. ולכן הוא צריך רגעים בעלי גירוי גבוה. שיהיה בהם אוכל טעים, או סקס מטרף, או משהו מעניין שקורה, כלומר הרגע עצמו צריך 'לעשות עיניים' וכמו 'לצאת לזנות', בכוח הגירוי שיש בו. ואז הוא צובר הרבה רגעים כאלה, אך יחד עמם מצטברת הריקנות. אדם בעל תודעה לעולם לא חש ריקנות, הוא גם לא צריך רגעים עם מקדם גירוי גבוה. עבורו, בכל רגע, באטום שלו – יש המון המון עומקים, ומבחינה זו זה כמו עם הנפש; אפשר לחיות את החיים כך שמחפשים  גירויים בעולם או שניתן לצלול לתוך הנפש ולמצוא בה עולם ומלאו. הצלילה הזאת לתוך הנפש היא כניסה לתוך עולם הקוואנטים. ולכן התפישה התודעתית לא מדברת על לעבוד את האלוהים או להאמין באלוהים, היא גם לא מתייחסת  בכלל ליקום – אין יקום, פשוט חיים בעולם הקוואנטים של התודעה. 'אדם קוואנטי' אף פעם לא הולך החוצה, תמיד פנימה. מבחינה זאת העולם הולך לכיוון הפוך; הוא הולך מן האדם אל מה שמחוצה לו; אל החברה, והיקום. המדע מתרחק מן הנפש אל העולם. ובכך הוא אנטי קוואנטי. בעוד האמנות במיטבה היא קוואנטית, בכך שהיא נוסעת מן ההתרחשות החיצונית להתרחשות הפנימית. עולם התודעה הולך רק לכיוון אחד וזה פנימה, עולם התודעה הולך מהגדול לקטן. אנחנו מדברים בעולם התודעה על אלוהים שנימצא בפנים. על אלוהים המיקרוסקופי. ובכל אחד מאיתנו יש מיקרו עולם . אנחנו יכולים להגיע לעולם הגדול דרך המיקרו עולם. רק דרך המיקרו עולם. לכן יש רק מסע אחד הוא המסע פנימה.

*

גבריאל רעם

*

ביבליוגרפיה:

אמנות השיחה

הקדמה

דף פותח

ברוכים הבאים לאתר 'הגות במבט קוואנטי'.

האתר גדוש בחומר כתוב הקשור לראיית החיים דרך פריזמה אחרת.

כולם פרי רוחו וחלק מתורתו ושיטתו של הוגה ומורה להתפתחות תודעתית: גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה.
פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.
גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב של הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות ידע חדש ודם טרי.

המאמרים, ההדרכות,  הדיאלוגים והקישורים, עוסק בחיים עצמם וגם בפכים הקטנים שלהם.

חלק מן המאמרים נכתבו כתגובה לחיים, וחלקם כתגובה  לפניות של קוראים.

אם יש משהו לא ברור, או סתם שאלה. ניתן לכתוב אותה במייל בהמשך, ותוך זמן קצר נחזור אליכם, עם מענה.

כל המתעניין ורוצה לשאול שאלות, מוזמן לכתוב למייל:

gabyraam89@gmail.com

***

אתרים נוספים:

"דרך התודעה": cw.hagut.net

Consiousness way" – cwe.hagut.net

פייסבוק:

"דרך התודעה" – https://www.facebook.com/consciousnessway/

"אאוטסיידרים ומורדים" – https://www.facebook.com/%D7%90%D7%90%D7%95%D7%98%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%9D-122739594482649
פוסט מאת Gabriel פורסם בקטגוריה Uncategorized בתאריך מאי 17, 2020עריכה

האמת כמשטח זכוכית ענק

Broken Glass Shards Set, Crashed Window Fragments by vectorpocket ...

אמת היא כמו משטח זכוכית ענק שנשבר לחתיכות רבות ולא שוות, שמצויות גם כך מחוץ לתחום הקליטה של מרבית בני האדם, הם חיים עם תחליפים, אך מיעוטם מחפש את שברי האמת (בדתות, בשירה, במיסטיקה, סמים פסיכדליים, גורואים, שאמנים, פילוסופיה וכתבים חכמים).

אך כל המחזיק בשבר זכוכית מחזיק בחלק מן האמת, שלעולם לא תחזור להיות שלמה שוב, שלא להזכיר את מרחב הקליטה התודעתי המצומצם ממילא שלנו, שאפילו אינו מסוגל להכיל את שבר הזכוכית המסוים.

אך זה עוד לא נגמר כאן, כי כל המחזיק בשבר אמת אינו משתף פעולה עם מחזיקי שברים אחרים (בכדי לקבל מושג על התמונה הרחבה), רובם רואים עצמם כמחזיקים בהרבה יותר מאשר שבר אמת, או לפחות כמצויים בדרך למשטח השלם שלה.

אם כך, אם ניקח את צמד המלים: "אמת שבורה", מה יותר משמעותי? "האמת"? או "שבורה"? התשובה הקשה: "שבורה".

כי זה שאנו רואים רק חלקיקי מציאות היא יותר משמעותית מן האמת שמסתתרת באותם חלקיקים. שאותה ממילא איננו קולטים בתודעתנו הרדומה.

שאומר שעלינו להיות ענווים בפני מה שלמעלה מתפיסתנו.

אך לסיים כאן יתן למסה תחושה של אמת קשה מידי (אך האם זה לא טבעה האותנטי של האמת?), אם כך, הנה משהו לחשוב עליו:

שבר האמת המסוים שלכם (בתקווה שיש לכם כזה) היה במקור (לפני השבירה)  קרוב יותר למרכז או לקצוות?

*

" התורה אינה אצל אותם יהודים, החושבים שהגיעו עד שמי שמיים."

מנחם מנדל מקוצק (הקוצקר)

שתי הקצוות של אותו הציר.

“There is strong shadow where there is much light.”

― Johann Wolfgang von Goethe, Götz von Berlichingen

אקסיומה: ככל שהאור גדול יותר, הצל גדול יותר.

אבל אנחנו לא מתייחסים לצל כאל תוצר לוואי של האור. אנו שופטים את עצמנו כי יש לנו צל…

לכל ,תכונה או מאפיין, יש צד אפל וצד בהיר.

לכל תופעה בעולם, ישנם שני קטבים:

1) הצד המואר – המהות וההוויה הפנימית של האדם. (Essence)

2) הצד האפל – אישיות, התנהגותו של אדם כמושפע מהנורמות החברתיות. (Personality)

הדוגמה הראשונה היא תחרות: אנשים רבים שהם תחרותיים – לא אוהבים את זה בהם, ולכן הם נלחמים בזה, אבל הם לא מבינים את המכניקה של תחרות: כל אחד מהתכונות שלנו, או המאפיינים שלנו – הם על ציר עם שני קצוות; קצה אחד הוא נורמה חברתית, והשני הוא תכונה מהותית, אנדמית. כך שאם אנו לוקחים תחרות, זה הקצה החברתי, ואילו הקצה השני (צד האור, המהות) הוא מוטיבציה עוצמתית לממש את כישרונותינו וגורלנו. הם על אותו ציר, האחד הוא איכות מהותית, והשני הוא תרגום שלו במונחים חברתיים.

זה נכון לגבי כל המאפיינים שיש לנו, כולם על ציר. אז, התחרות אינה רעה, זה רק התרגום החברתי של איכות אנדמית, מהותית.

מבלי להבין את מושג הציר עם שני קצוות – תמיד תשפוט את עצמך בגלל הקצה החברתי.

כשאתה מוצא תכונה לא רצויה בעצמך, אל תפעל נגד זה, פשוט חפש את המהות המשלימה.

דחף חזק מאוד לתחרות – פירושו שיש לך (בצד הנגדי) איכות חזקה, שווה, של מימוש עצמי!

(מי שיכול לזהות את שני הקטבים הוא הצופה. תפקידו לאפשר לאדם שמזדהה עם  קצה אחד – לראות גם את הצד האחר. ואז הוא רואה את האמת באופן מלא, ובאופן לא אישי).

זה מושג מהפכני ופורץ דרך, ככה אנשים לא ישמידו את עצמם בגלל תכונות שהם לא אוהבים, אלא במקום זאת מחזקים את האיכות המהותית המולדת שלהם. וכן, יש לקבל את דחף התחרות מכיוון שזהו הצל של עוצמת המימוש העצמי. הדרך היחידה להתמודד עם תחרות היא לאזן אותה עם איכות של המהות, באותו ציר.

כדי להשתחרר מפינה אחת עלינו לדעת מהי הפינה השנייה.

ככל שחזקה יותר המוטיבציה למימוש עצמי – כך יתחזק דחף התחרות.

דוגמא נוספת: ספק עצמי. שהוא שיפוט עצמי וצליבה עצמית; 'משהו לא בסדר איתי'. הצד המואר של אותה איכות הוא חיפוש אחר האמת של עצמך.

היכולת להחזיק את שני הקטבים; האור והצל – הוא לחיות בשלום עם עצמך.

הכל בנו מופיע בזוגות; האחת היא האיכות הטבעית המולדת שלנו, השנייה היא אותה התכונה אך בקצה השני היא מוטבעת בנו בהשפעת נורמות חברתיות.

כל מאפיין באדם מופיע בצורה דו קוטבית.

אדם, בדרך כלל, מזדהה עם הקוטב החברתי ומבטל את המהות  שבקוטב הנגדי.

אנו מושפעים מאוד ממה שדעת הקהל אומרת עלינו, ואנו מאמצים אותה, (צד הצל) מתעלמים ושוכחים את המהות.

כשמישהו מציין מראה לנו תכונה שלילית שבנו, עליכנו לזכור שתמיד יש את הצד המואר של אותה התכונה.

כשאנו רואים אנשים, אנו רואים בעיקר את הצד של הצל, מכיוון שהוא גלוי וחיצוני, וצד המהות בדרך כלל – מוסתר.

דוגמא נוספת היא חוסר סבלנות: אז מה היא המהות של חוסר סבלנות?

הקצה השני יכול להיות – היכולת להגיב ולהגיב במהירות, מבלי לאבד זמן. אבל זה עדיין באותו ציר של חוסר סבלנות. הצד ההפוך, האמיתי, של  המהות, הוא: בעירת האש שבך. חוסר סבלנות הוא הצד של הצל (השלילי) של האש הפנימית.

לדוגמה, אם אתה מקשיב לאדם שמבזבז את זמנך בדיבורים על עניינים של מה בכך – אתה עלול לשפוט את עצמך על שאתה חסר סבלנות, אבל האמת העמוקה יותר היא שזה בגלל שהאש של חיפוש אחר האמת בך, זקוקה לחומר הבוער טוב.  כמו לדבר על עניינים שברוח, אז אתה מרגיש שעם אדם זה אתה חסר סבלנות, לא. האש שלך היא שמאבדת את כוחה, וזו הסיבה העיקרית לכך שזה מפריעה לך.

קוטב המהות מאזן את הצד הצל.

עוד דוגמה: רגשות אשמה, זהו צד הצל, צד האור הוא מצפון מפותח, מעין משגיח פנימי שדואג לאי סטייה מנתיב של הגשמה עצמית.

דוגמא נוספת היא חוסר במשמעת עצמית; אנשים יכולים 'להרוג' את עצמם בגלל זה, אבל מהותה היא רצון להיות מונע על ידי משהו עוצמתי. אם זה לא מאוזן על ידי געגוע להשראה או חיבור לכוחות גבוהים. אם אדם לא מאזן את החוסר שלו במשמעת עצמית על ידי חיבור להשתוקקות למשהו גבוה שיזרום דרכו – זה יכול לגרום לו להיות שיפוטי מאוד כלפי עצמו (על כך שאין לו מספיק משמעת עצמית).

הדוגמה הטובה ביותר היא מהסיפור: "האיש שהבין סוסים" *. הסיפור הוא אודות אדם שלא הצליח להבחין במינו וצבעו של סוס (צד הצל). אך הוא לא שם לב למימו וצבעו של הסוס כי הוא לגמרי מבוסס בצד האור  שהיא היכולת שלו להבין את הרמות הגבוהות יותר של סוס.

הוספת המהות לצד השלילי- יוצרת העמקה. העמקה נוצרת על ידי צירוף של ניגודים. התמקדות רק באחד מהם, (לעיתים קרובות מדי, זהו צד הצל) – יוצרת שטחיות.

לכן, כשאנחנו לא אוהבים תכונה בתוכנו, אנחנו לא צריכים להתנגד לה, אלא לנסות למצוא את צד המהות/האור של אותה תכונה. זה ייתן לאדם מבט פנורמי שלם על הפסיכולוגיה שלו. אנחנו מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אך אנו שופטים עצמנו בגלל דברים שאינם עולים בקנה אחד עם איך שהחברה רואה אותם. אנו מתעלמים מהמהות ושמים לב רק לצד האפל בגלל הדומיננטיות הגדולה של הנורמות החברתיות.

לאנשים מיוחדים יש יותר קטבים מנוגדים כאלה, והם קיצוניים יותר (הקטבים). ככל שהנפש של האדם גדולה יותר, המרחק בין הקטבים – יהיה גדול יותר. אנשים לא צריכים לשפוט את עצמם. הדרך לקבלה עצמית עוברת על מציאת איכות המהות המחמיאה.

לאנשים גדולים יש פרדוקסים גדולים, והדרך של אדם גדול, או מיוחד, להרוס את עצמו, היא בכך שאינו לוקח בחשבון את המהות /הצד של האור.

אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע. כעת, כאשר האדם מנותק מהווייתו הפנימית (נשמתו), הוא תמיד מפריד בין הקטבים של בעלי תכונות טובות ורעות, וזאת בגלל הזדהות עם הצד של הצל. זו לא גישה של הבריאה או הטבע, שכן הבריאה תמיד מגשרת בין קטבים מנוגדים, על מנת ליצור ולהוליד משהו חדש. פצצת האטום התרחשה מכיוון שהם הפרידו בין הפרוטון לאלקטרון, ואז הם תקפו זה את זה ואז התרחש הפיצוץ.

אנו, כמין אנושי, מחלקים אנשים ואינטרסים לטובים ורעים. ההבדל בין סרט משובח וגבוה לסרט בדרגה נמוכה הוא שבסרט בדרגה נמוכה כל הדמויות מחולקות לאנשים טובים ולאנשים רעים, ואילו בסרט עמוק וברמה גבוהה – לכל דמות יש תכונות טובות ורעות.

איזון הצד של הצל עם הצד האור /המהות יוצר איזון והרמוניה, מה שמוביל לקבלה עצמית.

האאוטסיידר  נמצא כל הזמן בסכסוך; "האם משהו לא בסדר איתי"? (צד הצל) או שזה סימן להיותי מיוחד (צד האור)? האמת היא ששניהם; כלפי החברה אתה דפוק, אבל בתוכך אתה אדם נדיר וייחודי.

קפיצה קוואנטית ברמת התודעה מתרחשת ברגע שאדם מצליח לתפוס את הצל ואת האור בעת ובעונה אחת, משני צידי הציר. באותו רגע אתה נולד לרמה גבוהה יותר.

***           

* הדוכס הסיני מו, אמר לפו לו: "אתה עכשיו בא בימים. האם ישנו מישהו במשפחתך אותו אוכל להעסיק כדי שיוכל להשגיח על הסוסים באורווה שלך"?

פו לו ענה: "אפשר לבחור סוס טוב לפי המבנה הכללי שלו והופעתו. אבל הסוס המעולה – זה שאינו מעלה אבק ואינו משאיר אחריו עקבות – הוא משהו חמקמק ומטעה כמו האויר. הכשרונות של בני מצויים לגמרי ברובד התחתון; הם יוכלו לזהות סוס טוב כשיראו אותו, אך לא יוכלו לזהות את הסוס המעולה. עם זאת, יש לי ידיד, אחד, צ'יאו – פונג קאו, צייד של דלק וצמחים, שבכל הנוגע לסוסים הנו לא פחות חכם ממני. אנא פגוש אותו"./

הדוכס מו עשה כן, ובסופו של דבר שלח אותו למסע חיפוש אחר הסוס. שלושה חודשים מאוחר יותר, הוא חזר עם החדשות שהוא מצא אחד.

"הוא נמצא עכשיו בשאיו" הוא הוסיף.

"איזה מן סוס הוא זה"? שאל הדוכס.

"אוה, זוהי נקבה בצבע חול", הייתה התשובה. עם זאת, מישהו נשלח להביא אותו. והחיה נתגלתה בסופו של דבר כזכר שחור כפחם. הדוכס, מאוד לא מרוצה, שלח לקרא לפו לו.

"החבר הזה שלך", הוא אמר, "אותו מיניתי לחפש סוס, עשה מזה בלאגן שלם. הרי, אם אינו מצליח להבחין בצבע הבהמה ובמינה! מה למען השם הוא יכול לדעת על סוסים"?

פו לו פלט אנחת שביעות רצון. "האם הוא הלך כל כך רחוק"? צעק בהתרגשות, "אה, אז הוא שווה עשרת אלפים כמוני ביחד". אין מה להשוות בינינו. הדבר שקאו מתרכז בו הוא המכאניזם הרוחני. בהשגיחו אחר הפרטים החיוניים, הוא שוכח את השוליים. ממוקד באיכויות הפנימיות, הוא מאבד מגע עם החיצוניות. הוא מתבונן בדברים שהוא אמור להתבונן ומתעלם מאלה שאין צורך שיתבונן בהם. קאו הנו שופט כה חכם של סוסים, עד שהוא מסוגל לשפוט משהו טוב יותר מסוסים".

כשהסוס הגיע, התגלה שהוא אכן החיה האולטימטיבית.

מעשיה טאואיסטית. מתוך:

(Jerome Salinger, "Raise High the Roof Beam, Carpenters")

תרגום: גבריאל רעם.

Gabriel Raam By:

מסות ומאמרים נוספים: www.hagut.net

www.cw.hagut.net