ארכיון הקטגוריה: Uncategorized

ראיון רדיו עם גבריאל רעם לרגל צאת ספרו החדש, "החיים רשימות מן הגלות, הוקלט ב14.10.14
http://youtu.be/1XTDQc-m5oY

חייו הקשים של אלוהים.

מחשבות על יום הכיפורים.

יום הכיפורים הוא יום בו חלקנו נזכר באלוהים. ועושים מאמץ אחרון או ראשון להיטיב את דף הזכות והחובה שרשום אצלו.

אלוהים כמנהל חשבונות, או מנהל בית ספר קפדן. יש לנו ציון עובר או נכשל?

אלוהים כל יכול שכדאי להסתדר איתו.

ובכלל, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל נתונים בחסדי האלוהים. ברצותו יעזור או יחנון, ברצותו ירשיע, או לא ירחם כלל (כלשונו של עמיחי).

אך מה אם מצב הדברים הפוך?

 שהוא נתון לחסדנו, הוא בידינו? בידיים רפות מאוד ולא אחראיות.

ומה אם אלוהים בותר למיליוני חתיכות לא שוות. ומקום המשכן שלו – בני אדם? והוא נתון לחסדם?

אלוהים המתפלל בכל אחד מאיתנו לרחמים ולחסד, לתת לו מקום על ידי פינוי האגו. אלוהים שכל משבר נפשי מטלטל אותו קשות.

אלוהים המשול לבן אצילים שהפך לעבד לילד בן 4 פרוע ופגיע. שמכל שיגיונותיו וחולשותיו של הילד – הוא סובל.

אנו הסוהרים של אלוהים, בתי הכלא בתוכם הוא בגלות. הרוב הגדול של בני אדם מתפלל לאלוהים גדול ובלתי מושג, ורוב לא פחות גדול טוען שהוא בכלל לא קיים. בשעה שהוא סובל בתוכנו, מצומצם בכלא הנפש ומחוק בתחום התודעה.

רע ומר לאלוהים. הרוב החילוני רומס אותו ברגל גסה, נעדר רוחניות רוך והתחשבות במטען היקר שהוא נושא בתוכו.

הדתיים אמנם מתייחסים אליו, אך בכיוון ההפוך; לא רגישים לאלוהים שבפנים ומתפללים לאלוהים גדול, משוחרר ואומניפוטנטי הנמצא מחוצה להם.

ויש מיעוט קטן של עדיני נפש שזכו למנה גדושה של אלוהים בתוכם וזה עושה את חייהם לקשים מנשוא, זו הסיבה לחייהם הקשים של עדיני הנפש, המטען היקר שהם נושאים בתוכם. הם מנסים להיות נאמנים לו מבלי דעת. וזאת בתרבות ואקולוגיה שחיות בניגוד לדרך של התחשבות בו. והם סובלים, ודרך הסבל שלהם – הוא סובל בתוכם. ובדרך כלל אינם מחזיקים מעמד בין הפטיש של הרוב ובין הסדן של אלוהים והם נשברים בשלב זה או אחר, באופן זה או אחר. ההתנגשות בין יותר מידי אלוהים בפנים ובין פחות מידי אלוהים סביבם – שוחק אותם ומביא למשבר במוקדם או במאוחר.

אלוהים נמצא במצב של החלשה ופירוד, משתוקק להתאחד עם כל חלקיקיו ולהיות במצב חזק ומשפיע. אך הוא לכוד, מפורר ומוחלש.

אלוהים הוא עבדנו, והוא יכול לקבל שחרור יחסי על ידינו, על ידי עבודה של תיקון פנימי. זאת עבודת האלוהים היחידה.

 

תקוותו שבמהלך חיינו, נעצים אותו, נרחיב את תחום הכלא שלו (הנפש), ונצמיח אותו דרך התודעה שלנו.

המלך ארתור נתן חידה לאבירי השולחן העגול. שם אותם באולם, קיר אחד לבן וממולו קיר שחור. "הקיר הלבן הוא אלוהים, הקיר השחור הוא כל מה שאינו אלוהים, היכן ואיך אתה עומדים וניצבים ביחס לשתי הקירות"? שאל המלך. כל האבירים ניצבו ליד הקיר השחור עם פנים לקיר הלבן. כלומר, משתוקקים והולכים אל האלוהים אבל רחוקים ממנו. ''לא'' אמר המלך. "כולכם עומדים הכי קרוב לקיר הלבן אבל עם פנים לקיר השחור". "אתם בכיוון ההפוך לגמרי."

כך גם אנו, בכיוון ההפוך לגמרי, מחפשים (או לא) את האלוהים מחוצה לנו. דמות ערטילאית אי שם בספירות גבוהות בלתי מושגות. בשעה שהוא הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי חלק מאיתנו. ואנו דורסים אותו; את החלקים  הכי קדושים בנו.

נשאבים לסערת רגשות עם כל פגיעה ועלבון ובכך נכנסים עם רגליים מזוהמות להיכל האלוהים, לעולם הרגשות. מתמכרים לצרכנות האגו, ובכך מטביעים את הוד קדושתו בחומרים גסים וקשים. אנו חיים בעולם קשה ואנו קשים לעצמנו וכך גם קשים למטען היקר אותו אנו נושאים איתנו. מתמכרים לקונפורמיות חברתית וכך שוכחים את הנאמנות לניצוץ האינדיווידואלי אותו אנו נושאים איתנו שמצטמצם עם כל התקרנפות והקרבת טובת הניצוץ לשם יישור קו עם התנהגות הרוב הקבוצתי בתוכו אנו מוצאים עצמנו בזמן נתון.

האזנה לקולו של אלוהים מזכירה את שמואל הנביא ששמע את אלוהים קורא לו וחשב שזה עלי הכהן הגדול. פעם אלוהים קרא לנו מבפנים, ואנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים חשבו שהקול בא מבחוץ. היום כבר כמעט הפסקנו לשמוע את קולו, גם מבפנים. הוא מנסה לתקשר דרך מטאפורות, שירים, שברי דברים אותם אין לנו יכולת לתרגם. אנו מבולבלים מאוד, לא שומעים, ואם שומעים לא מבינים את השפה, וזקוקים לכמה וכמה פילטרים כדי לתת לקולו של האלוהים בתוכנו מבע וביטוי, ועד שהוא מגיע להגיון ולחושים שלנו הוא מאבד את צורתו המקורית ואת המסר שלו. והרוב השקט רואה בזה הזיות במקרה הרע, וסתם ג'יבריש מתת התודעה במקרה היותר טוב. ומיעוט מובחר מנסה לדלות מתוך יצירות האמנות, בדרך כלל, את הקול החנוק של אלוהים.

 

אמירות פילוסופיות

קונפוציוס נשאל פעם: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?
תשובתו היתה:

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף
ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.
בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה,
וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד
ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,
הם מתים כאילו מעולם לא חיו".

"כל אדם מאמין על עצמו א-פריורי שהוא חפשי לחלוטין, אפילו בפעולותיו הפרטיות, והוא חושב כי בכל רגע יוכל להתחיל באורח חיים חדש, היינו שהוא יכול להיות לאיש אחר. אך א-פוטריורי, מתוך הנסיון, הוא מוצא להפתעתו כי אין הוא חפשי, אלא כפוף לכורח; שלמרות כל החלטותיו ושיקוליו אין הוא משנה ממנהגו, ושמתחילת חיו ועד סופם שומה, עליו לתת תוקף לאותו האופי אשר הוא עצמו פוסל, וחייב הוא כביכול למלא את התפקיד אש קיבל עליו, עד תומו"

ארתור שופנאאור


"לעמוד ברשות עצמם – זה ענין למועטים ביותר , זו זכות היתר של החזקים , ומי שמנסה זאת , גם במלוא זכותו לכך , אך ללא כ ו ר ח , מוכיח , שאין הוא , כפי הנראה , חזק בלבד , כי אם גם נועז למשובה . הוא נכנס לתוך מבוך . הוא מרבה פי אלף את הסכנות ———- ולא זו הקטנה שבהן שאין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נטעה , והיאך הוא נטרף לגזרים ב ב ד י ד ו ת על ידי איזה מינוטוזאורוס מערות של ה מ צ פ ו ן .
נניח שאחד אשר כזה הולך לאבדון , זה מתרחש הרחק כ"כ מתפיסתם של בני אדם , שאין עמם לא צער ולא השתתפות בצער . ודרך חזרה – אין ! אף לא רחמי אנוש "

ניטשה

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73

"יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג

וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו".

זן קואן

"זהו דבר גדול ונורא שהגיבור הוא היחיד הרואה את הגבורה שלו מבפנים, ורואה אותה עד לאבריה החיונים ביותר,  ושכל היתר רואים אותה רק מבחוץ, בקווי המתאר החיצוניים שלה. בגלל סיבה זו הגיבור חי לבד בקרב בני האדם.  וזו בדידותו שתשמש  לו כחברה מנחמת…  ותעזור לו להיות מוכן לקבל בצידוק הדין  ולגלות סובלנות  כלפי מזלו הרע  שלפיו שכניו שופטים אותו לא בהתאם לחוקי האלוהים אלא בהתאם לחוקים הכללים".

מיגואל דה אונומונו

"כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין".

ג'ורג' אורוול

"אמונת התודעה היא חופש, אמונת הרגש היא חולשה, אמונת הגוף היא איוולת.

אהבת התודעה מעוררת אהבה זהה, אהבת הרגש מעוררת את היפוכה, אהבת הגוף תלויה רק בטיפוס ובקוטביות.

 תקוות התודעה היא כוח, תקוות הרגש היא שעבוד, תקוות הגוף היא מחלה".

גורדייף (על פי אימרה בבלית קדומה)

"יש סיפור על הפילוסוף היווני זנון, סטואיקן, שלימד את העבד שלו, שהיה גם תלמידו, לקבל כל דבר בחיים בשלווה. אם זה קרה, זה היה מוכרח לקרות, לא יכול היה להיות אחרת. עד שיום אחד העבד שבר כד עתיק ויקר וזנון התרתח והכניס בו מכות רצח. 'רבי', אמר העבד, 'הלוא אתה לימדת אותי שכל מה שקורה היה מוכרח לקרות. כנראה שנגזר על הכד הזה להישבר, ועלי לשבור אותו'. 'נכון', ענה זנון, 'על הכד נגזר להישבר, עליך נגזר לשבור אותו, ועלי נגזר להכניס בך מכות רצח'.

עמוס עוז

ההתבוננות והפעילות יש להן תדמית אמת משלהן; אך רק הפעילות המוקרנת מן ההתבוננות, או מוטב -חוזרת אליה, היא האמת".

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, עמ' 82

בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק"      
ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק      
"
אם למראית עין אתה טועה"      

            (1601-1658) באלטאסר גרסיאן
            סופר ופילוסוף ספרדי

Man's ultimate concern must be expressed symbolically, because symbolic language alone is able to express the ultimate

פול טיליך

"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר

האדם מפחד מהחופש, לכן עלול לבצע חטאים. בכך מתחיל מעגל סגור

כיוון שהחטא מביא חרדה מפני החופש, ובו בזמן גורם לאדם לאבד את

 החופש שלו… החרדה אחראית לאמונה בדת"

סרן קירקגואר, 1855-1813

“I shut my eyes in order to see.”

                   Paul Gauguin

"… And what does it mean, then to be a poet? It was a long time before I realized that to be a poet means essentially to see, but mark well, to see in such a way that whatever is seen is perceived by the audience just as the poet saw it. But only what has been lived through can be seen in that way and accepted in that way. And the secret of modern literature lies precisely in this matter of experiences that are lived through. All that I have written these last ten years, I have lived through spiritually." ('Speech to the Norwegian Students, September 10, 1874, from Speeces and New Letters, 1910)

לפילוסופים לפני קאנט היה יתרון עצום על פני פילוסופים אחרי קאנט: הם לא היו

צריכים להקדיש שנים ללימוד קאנט.

ברטנד ראסל

ציטוטים של ניטשה:

"הכפירה באלוהים ובאחריות עליו – זו הדרך היחידה לגאול את העולם

פרידריך ניטשה, 1900-1844

מי שנלחם במפלצות כדאי שישגיח שהוא עצמו לא ייפך למפלצת. וכשמביט אתה ארוכות אל תוך תהום, התם אף היא מביטה אל תוכך.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 146, (3, 82)

מהן בעצם האמיתות של האדם?  – הן אותן טעויות שלו שאינן ניתנות להפרכה.

מתוך 'המדע העליז', קטע 265 (2, 433)

שני כיוונים:

כשמנסים אנו לבחון את הראי כשהו לעצמו, איננו מגלים לבסוף אלא דברםי שעליו. כשמבקשים אנו לאוחז בדברםי, כי אז שוב אין אנו מעלים בידינו לבסוף מאומה זולת הראי.

אלה, בקוויהן הכללים ביותר, תולדות הדעת.

מתוך 'עמוד השחר', קטע 243, (2, 172)

לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)

אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)

הטירוף אצל היחיד הוא היוצר מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 156 (3, 83)

"איננו חותרים, מתאווים או משתוקקים למשהו מפני שאנו מעירכים שהוא טוב, אלא להיפך; אנו מעריכים משהו כטוב מפני שאנו חותרים, רוצים, מתאווים או משתוקקים אליו".

ברוך שפינוזה, מתוך: "האתיקה".

QUOTATION: Philosophy always requires something more, requires the eternal, the true, in contrast to which even the fullest existence as such is but a happy moment.
ATTRIBUTION: Soren Kierkegaard (1813–1855), Danish philosopher. The Concept of Irony, introduction to pt. 1 (1841, trans. 1966).

מהי פילוסופיה ?

השם "פילוסופיה " מורכב משתי מילים יווניות , פילו =  "אהבה" וסופיה =  "חכמה" כלומר , אהבת החכמה.
לפי ההשערה נוצר שם זה  על ידי החכם היווני הקדמון פיתגורס, כי בשעה שנשאל פיתגורס,אם הוא אדם חכם,
השיב "לא אבל אני אוהב חכמה", כלומר – פילוסוף. ומאז מציין המושג את חתירתו העיונית של האדם להבין
את טבעו האמיתי של העולם ואת הערכים האמיתיים שלו עצמו בעולם.

הפילוסופיה עוסקת במהות החיים והקיום , בעקרונות המוסר והדת ובמקומו של האדם בעולם .

סוקרטס

סוקרטס אזרח אתונה, נולד לאב סתת  .
בעודו בחייו כבר זכה לכינויים "החכם באדם", ו"האלוהי" .
סוקרטס לא הותיר דבר בכתב. המקור העיקרי למידע על אודותיו כאדם, כפילוסוף וכמורה, הם כתבי תלמידו אפלטון. אפלטון חיבר את רוב כתביו כמחזה, בצורת שיחות שהדמות המרכזית בהן היא סוקרטס.

בהיות סוקרטס כבן שבעים שנה, הוא הועמד למשפט ונידון למיתה. הוא הואשם שלא כחוק ונשפט שלא בצדק.
הוא עמד על עקרונות הצדק והאמת, הרגיז את שופטיו, והם החמירו בדינו. על-פי תקנות המשפט האתונאי יכול היה סוקרטס להתחנן על נפשו, ולבקש שעונש-המוות יוחלף בעונש אחר, כגון הגליה, אך הוא סרב.

כשידידיו רצו למלטו מן הכלא – התנגד. בנאום-ההגנה שלו לפני שופטיו אמר סוקרטס :
"לא חשבתי שמחמת הסכנה עלי לנהוג שלא כבן חורין" .

סוקרטס לא חשש למות, הוא חשש לאבד את חירותו. כל עוד נהג על-פי מצפונו, השקפותיו ועקרונותיו –
הרגיש חופשי. הוא לא היה מוכן להיכנע ולהיות עבד לשרירות לבם של הרבים. הוא ראה עצמו בן-חורין
ולו גם במחיר חייו. ועוד אמר לשופטיו:
"ממוות לא קשה להימלט; הרבה יותר קשה להימלט משחיתות. אני יוצא מכאן לאחר שנדונותי על-ידיכם למיתה,
והם (הקטגורים שהאשימו אותו) לאחר שנידונו על-ידי האמת לרשעות ולעוולה"

חיפוש האמת והצדק היה עבור סוקרטס דרך חיים. הוא האמין שמה שאמיתי הוא נכון, טוב, צודק ויפה.
מוסר ותבונה חד הם, ובאופן מוחלט לכולם. לעשות רע פירושו לנהוג שלא בתבונה, ולכן מקור הרע הוא באי-הידיעה, בבורות. האדם החכם, היודע ומבין מה נכון, מה טוב ומה צודק, הוא גם יתנהג נכון עם עצמו ועם זולתו.
לא קל להגיע אל הידיעה האמיתית. אבל ההישג הגדול הוא בהכרה ש"אני יודע שאינני יודע", ולכן אני שואף
ורוצה לדעת. כך נהג סוקרטס להציג את עצמו. הוא ראה שבני-אדם חיים ופועלים על-פי דעות-קדומות,
הנחות מוטעות, מיני סברות, ומאמינים בהן ללא ביקורת. הם שבויים בידי מה שכאילו נראה טוב, מועיל ונכון.
סוקרטס האמין שהיכולת להבחין בדברים האמיתיים והנכונים מצויה בנשמת כל אדם, ולכן תפקידו כמורה הוא "ליילד" מתוך נשמת בן- שיחו את הידיעה האמיתית, או במלים אחרות – לעזור לו "להיזכר" במה שכבר מצוי בתוכו .

סוקרטס לימד ללא תמורה כספית. הוא שוחח עם תלמידיו אגב טיול או במסיבת רעים. הוא לא הרצה הרצאות,
ולא הציג כללים ועובדות לשינון. השיחה נפתחה בהצגת שאלה, והמשכה היה חיפוש משותף אחר תשובה.
הוא ניתח עם תלמידיו את המושגים, שאנו קוראים להם "ערכי מוסר", כגון: צדק, גבורה, חכמה, ידידות ועוד.
הוא ראה בפעולתו החינוכית שליחות, וסבר שכשם שהאדם מפקיד את גופו בידי הרופא כך הוא מוסר את נשמתו
בידי המורה .

בשיחותיו עלו שאלות כגון : מי הוא המנהיג הטוב, והאם אפשר ללמד ולחנך את האזרח להיות בעתיד מדינאי טוב?
האם מה שנראה כטוב וכצודק הוא אמנם כזה? ככל שהתמשכה השיחה, הוזכרו מושגים נוספים, שגם הם דרשו
בירור ובדיקה, עד שהמשוחחים באו במבוכה. מבוכה זו, ביוונית – אופוריה, היא שלב חשוב בלימוד. אז התלמיד
מגלה בעצמו את טעותו; הוא נוכח שהוא "יודע שאיננו יודע", הוא מגיע למסקנה שקודם לכן בטח בסברות,
שחשבן לאמיתיות. תחושת המבוכה מעוררת את הסקרנות ואת הרצון למצוא את התשובה הנכונה ולשאוף לדעת. סוקרטס אמר :
"חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"

שיחות רבות הסתיימו בלא תשובה לשאלה שנשאלה, וגם לכך נודעה חשיבות רבה, כי לא כל בעיה אפשר לפתור.
מותר להשאיר שאלות בלא מענה חד-משמעי. תהליך החיפוש הוא העיקר. בכך לימד וחינך לביקורת עצמית,
לזהירות ולאחריות.

סוקרטס יישם בחייו ובמותו את תורתו, לכן בחר שלא להימלט מן הכלא.
נאמן לחוקי הצדק סיכן סוקרטס את חייו לא אחת. כשהוטל עליו להיות חבר במועצה שופטת, שנתבקשה להטיל
עונש מוות על הנאשמים, התנגד לפסוק כך, משום שחשב שההאשמה הייתה בלתי חוקית. וכשהוטל עליו להצטרף למשלחת, שיצאה לתפוס אדם כדי שיוציאוהו להורג – סרב מאותה סיבה, ונימוקיו היו מבוססים.
הוא בודאי קומם נגדו חלק מהציבור, אך לא על מעשים אלו הואשם והומת. המניעים להאשמות נגדו מעורפלים, וההיסטוריונים נותנים לכך פירושים שונים. בודאי היו לו יריבים, שהתנגדו לשיטתו, המבקרת את המוסכמות וחותרת
אל האמת.
בשתי האשמות הואשם במשפטו:
1. הוא גורם להשחתת הנוער.
2. הוא לא מאמין באלים, כמקובל.

סוקרטס הומת באמצעות שתיית רעל. הסוהר המוציא להורג נפרד ממנו בבכי ואמר לסוקרטס:
"אינך כועס עלי – הרי אתה מכיר את האשמים בדבר… היה שלום, וככל האפשר, נסה לשאת בקלות את ההכרחי".

"אגב דיבור, הגיע את הכוס לשפתיו, ובמתינות רבה וברוח נוחה שתה עד תום"

סוקרטס לקח בידיו את הכוס התרעלה , ואחר שתה אותה ללא רעד קל . ידידיו פרצו בבכי , אך הוא  ביקש להבליג
על רגשותיהם ולא לשפוך דמעות . הוא שכב על המיטה בשקט עד שהקור העולה מרגליו הגיע עד לבו והוא הוציא
את נשמתו בבת צחוק על שפתיו .
\lsdun

כניסה לאתר

  • האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.
  • המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה"

ספר חדש מאת גבריאל רעם

בקצרה ולעומק

הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף

הספר "בקצרה ולעומק: הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף" מאת גבריאל רעם, מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאים של תודעה, מודעות והגות. כחוט השני עובר בספר הנסיון להיות מודע לחלקים שמצויים בשולי תודעתינו, ולא בגלל שהם שוליים, אלה בגלל שהם נדחקו לשם על ידי חיי היום יום, ההמולה והלחץ. אפשר לומר שכל מה שעלול להסב לנו מורת רוח רגשית, נדחק הצידה אל השוליים אלא אם אנו עושים מאמץ מודע להרחיב את תודעתינו ולכלול אותו.

הנושאים עצמם קרובים לכולנו: אושר, נוסטלגיה, מיניות, הזדקנות, נעורים ואחרים. על לשון הפסוק בתנ"ך: "הידיים ידי עשו והקול קול יעקב" – הכלים הם כלי מודעות התכנים הם החיים של כולנו.

הבחירה בז'אנרים מצומצמים כאמרות, פרגמנטים והגיגים, באה משני טעמים: האחד – כדי לא ליפול לבור של "תפסת מרובה – לא תפסת", ניסיון ללכת עם "סוד הצמצום" והשני – האמונה כי התמציתיות של הכתוב תעורר בקורא את הדמיון, היצירתיות ואת הרצון ליצור דיאלוג עם הכתוב על ידי תרומה של "בשר" מתוך החוויות של חייו הוא.

גבריאל רעם פונה לכל מי שנשמת המחפש אחר משמעות החיים לא פגה ממנו, אך אולי בעיקר הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", הוא מכנה אותם בספרו: "אאוטסיידרים", הוא פונה לאאוטסיידרים, אותם הוא רואה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שחייהם קשים ומלאי ספקות עצמיים. הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ומקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

 המחבר (הידוע יותר כמומחה לשפת גוף) הינו 'בוגר' של בתי ספר ואסכולות לעבודה פנימית, כגון הדרך הרביעית, הזן בודהיזם, הטאו ואחרים. והמשפטים בספר זה הן חלק מן הפירות אותן הצליח לקטוף בדרכו הארוכה.

הספר הוא דואלי מבחינת הז'אנרים אליהם הוא משתייך. "הורה" אחד הוא הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, מבית מדרשם של אלבר קאמי, ז'אן פול סארטר, מרטין היידגר, רולו מיי, יעקב גולומב וסרן קירקגור. "הורה" שני הם פילוסופים מרדנים, רוחניים או שניהם כמו ר. ד. ליינג, קן וילבר, גורדייף ואוספנסקי, אויגן הריגל, לאו טסה, הרמן הסה ופרידריך ניטשה.

רוח הלוחם

כאשר אבדו הסיכויים, כשאפסו התקוות, כשנחלשו הכוחות- זה הזמן לרוח הלוחם.

עמוק בתוכנו הוא מצוי והוא תמיד הולך נגד הרוח.

כשאתה נופל ונופל ונופל ואין על מה להישען – זה הזמן לרוח הלוחם.

כפניקס, עוף החול, הוא בוקע מן האפר של חייו ומקלל כנגד כל הרוחות.

ככל שרבה הרוח הנגדית כן הולך ומתעצם כוחו.

הכלל כבר החל להספידו והכל כה קשה ואכזר ונגדו- זה הזמן לרוח הלוחם.

הרוח שנשאה אותו הלום כבר אינה נושבת בכיוונו, היא שינתה כיוון ועכשיו היא נגד כיוון צעדיו ואז ורק אז היא בוקעת מתוכו – רוח הלוחם.

ותמיד מגיע הרגע שכלום לא הולך והגיע כנראה תורו לוותר ולהספיד ואז לפתע מתרחשת מטאמורפוזה ושוב הוא בן בלי גיל, פרש בודד, דוהר נגד רוח האבדון.

הוא אינו רוצה לנצח, רק לשרוד ולשם כך לא יספיקו לו כוחותיו, הוא זקוק לפרש הבודד שיבקיע מתוכו וילך נגד הסיכויים, נגד קריסת התקוות  – ואז מתרחש הפלא והוא שורד, הוא ורוח הלוחם.

5.1.15

גבריאל רעם

כניסה לאתר

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

סיפור מצלצל הפעמונים

סיפור מצלצל הפעמונים

 

בימי הביניים היה מקצוע; מצלצל הפעמונים, בכל כפר היה מצלצל פעמונים והוא היה מעיר אותם בבוקר, ומצלצל שמכבים את האורות, או כשנולד מישהו, וזה היה תפקיד שבכפר מסוים כל האנשים שעבדו בו, נפטרו ממחלות שונות ומשונות כעבור כמה זמן. ואף אחד לא רצה לקחת על עצמו את התפקיד. אז הגיע לשם בחור צעיר מאוד רעב, לא היה לא אוכל, והוא החליט שהוא עושה את התפקיד. והוא הלך לחכם הכפר שגר במערה, והוא אמר לו לפני שאתה מצלצל כל בוקר תקלל את כל אנשי הכפר. הוא אמר: "אהה למה שאני יעשה את זה" הוא אמר: "תעשה את זה ותראה שאתה תשרוד. ולא סתם תקלל, את הקללות הכי נוראיות בעולם." והוא עשה את זה, והוא ראה, לא רק שהוא בריא, הפנים שלו מאירות ואנשי הכפר לא הבינו מה קורה. בקיצור עברה שנה, שנה וחצי והוא נישאר בתפקיד, מכובד והכל.  והוא אמר תספר לי מה קורה. אז הוא אמר: בוא אני יספר לך משהו, תראה, שאנשי הכפר מתעוררים בבוקר והם שומעים את צלצול הפעמון, מה אתה חושב שהם עושים? הוא אמר: אני לא יודע. הם מקללים, את מי הם מקללים, לאיפה הקללות הולכות? אליך. אתה הבאת אליהם את הקימה הזאת. עכשיו אם הקללות האלו מגיעות אליך הם הורסות אותך. אתה נופל תחת הקללות האלה. אתה צריך לקלל אותם יותר חזק ממה שהם מקללים אותך כדי לבלום את הקללות שלהם.

 

עד כאן הסיפור. עכשיו מה שאני בא ואומר פה: אם מישהו יעיז לגרום לכם לבדוק את עצמכם, תגרמו לו לבדוק את עצמו פעמיים יותר ממה שהוא גורם לכם לבדוק את עצמכם.

כניסה לאתר

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

ארבעת סוגי המבט

 

למעשה אין לנו מבט אחד, יש לנו ארבעה: הסתכלות, הבטה, התבוננות וראיה.

 יש לנו עיניים. ואפשר לחשוב שאם יש לנו עיניים – אז אנחנו רואים. זו טעות גדולה, נהפוך הוא; להשתמש בעיניים, ורק באופן חלקי, הוא  ההיפך מלראות, זה יותר גרוע מלהיות עיוור.

למעשה ההסתכלות מסכלת את אפשרות הראיה. היות והאדם חושב שעל ידי ההסתכלות הוא כבר רואה, אין הוא עושה שום מאמץ נוסף כדי לראות באמת. ואז עצם המשוכנעות שההסתכלות היא כל הראיה – הוא סותם את הגולל על אפשרות לראיה אמיתית.

הסתכלות:

ההסתכלות. באה מן השרש: ס.כ.ל. סיכלות, טיפשות. להסתכל זה בלי תשומת לב, סתם. זהו מבט שלא רואה.  העיוור יודע שהוא לא רואה, ועל כן מנסה לפצות על ידי חושים אחרים. הסכל לא יודע שהוא לא רואה ובטוח שההסתכלות היא כל הראיה כולה. ואז הוא קבור במוגבלותו, ללא יכולת  להגיע למפגש אמיתי עם מה שטמון בזה שהוא מכוון כלפיו את עיניו.

עכשיו, זה עובד ככה;  הסתכלות היא אנטי ראיה. הפיסי חוסם את הרוחני. הפעולה המכאנית בולמת את הפעילות הדינמית החבויה בה.

הבטה:

ההבטה, היא הכוונת הסתכלות לכיוון מסוים. במבט יש כבר סקירה של משהו, לא רק רפרוף. הסתכלות זה על הכלל, הבטה זה כבר לכיוון מסוים. המסתכל מפספס. המביט משקיע משהו מעצמו בהסתכלות, אך אין בזה כדי לחדור לאוביקט ולפצח אותו. המביט עדיין לכוד בתוך עצמו. הפעלת העיניים לכיוון מסויים לא משחררת אותו מעצמו, ולא מאחדת אותו עם התוך של אובייקט להבטה. יש כאן הפעלה עקרה של העיניים, שמותירה את המביט והמובט – כלואים בשלהם. המבט לא משחרר את האובייקט מן הסתמיות שלו. זה עדיין הפעלה עמומה וחלולה של העיניים. עדיין אין בהם זיק. הבטה זה ללא נשמה.

אך מה בכל זאת מותר המבט מן ההסתכלות. המסתכל עדיין מלא בעצמו, המביט כבר מרוקן מעצמו ומביט במשהו ונותן לאותו משהו לחדור אליו, בלי ביקורת או שיפוט. המסתכל רואה את השקפת עולמו המסתירה את זה שהוא מתסכל עליו. במבט המביט מצליח להיות מרוקן מעצמו ולתת לאובייקט דרך חופשית. אך עדיין כלום לא מגיע. כי הראיה צריכה להיות מורכבת מן הריקנות של המבט ומחוד הלייזר של ההתבוננות.

 

התבוננות;

כאן זו הגאולה של פעולת הראיה מן השבי של המכאניות התפעולית. השורש של המלה הוא ההפך מן השורש של הסתכלות. כאן זה: ת.ב.נ. כלומר, תבונה. אם הסתכלות זו סיכלות, הרי שהתבוננות זו תבונה. המתבונן רוצה להבין את זה שהוא מתבונן בו. הוא לא נעצר במסכה של האובייקט, אלא מנסה לחדור אל הישות החבויה של זה שהוא מתבונן בו.

אם מבט הוא האם של תינוק הראיה, הרי שהתבוננות היא האב. האם מפנה מקום בעצמה (ברחמה, ברחמיה) כדי לאפשר לעובר מקום). האב חודר אל העובר ומפיח בו רוח חיים. זו התבוננות במיטבה; חדירה דרך הקליפה וחילוץ התוך הפועם של זה שאנו מתבוננים בו משבי העטיפות, המסכות. וכל מה שעוטף את זה שאנו מתבוננים בו: דעות קדומות, נורמות חברתיות, שיגרה וכו'. האמת של משהו אינה נגלית ישר לעין. יש צורך ביחידת הקומנדו של ההתבוננות – כדי לחלץ אותה. על זה דיבר היידגר שאמר שהישות קבורה בעולם ויש צורך בגישה מיוחדת כדי למצוא אותה.

דוגמא; מזה שנים אני מלמד אנשים להתבונן בשפת הגוף של אנשים ולנסות להבין משהו עליהם דרך שפת הגוף. מה אני בעצם עושה? למשל אדם מקשיב לדובר עם יד מכסה את פיו. המבט הרגיל לא חודר מעבר לאקט החיצוני של הנחת יד על הפה. והוא נותר סתמי. וחסר משמעות.  אך התבוננות אל הנחת היד על הפה, תוך נסיון לחדור אל מעבר לאקט כשלעצמו, הנסיון להבין מה הוא מסמל, מחלץ מן האקט חסר המשמעות, את מה שמסתתר מאחוריו; האדם הניח יד על פיו בהקשבה כדי לחסום את פיו, כדי שלא יצאו מלים. כלומר הוא אולי מסתיר משהו שהוא חושב (לא רוצה שיברחו לו מלים ויסיגרו אותם, או משהו כזה) וברגע שמבינים שהיד לא סתם מונחת על הפה, אלא  משדרת משהו לגבי מצבו הנפשי של המקשיב – חילצנו חלק מנפשו של המקשיב, מן הכלא של הסתמיות והמכאניות של הקיום והחיים.

גם באזניים קורה דבר דומה. הסתכלות זה שמיעה בחזקה ראשונה; רק אזניים. אחר כך באה האזנה, שזה כמו המבט, האזנה זה יותר מפעולה פיסית של האזניים, אך עדיין האבר הפיסי: אוזן – מככב. המכאניות עדיין שם. אחר כך באה הקשבה, שזה מקביל להתבוננות, כאן יש כבר תשומת לב. מאמץ נפשי או מנטלי להחיות את הפעולה המכאנית של החוש הפעיל. ואז גולת הכותרת;  בשמיעה זה שמיעה (זו החזקה השניה). ובפעולת הראיה: זו הראיה. [1]

ראיה:

 בתחילה רואים, אך לא רואים. כדי לראות (באמת) צריך להביט, אל לא די בזה, יש גם צורך  להתבונן ואז שניהם מאפשרים לראיה האמיתית להתרחש. כך גם בשמיעה: בתחילה שומעים, אך לא באמת שומעים, צריך להאזין, כדי להקשיב ורק אז אפשר באמת לשמוע..

ראיה היא הרמה הרוחנית של הפעלת העיניים. אז באמת כל הממדים החבויים של פעולת הראיה נכנסו לפעולה. והגיעו ליעדם; חילצו את הנשמה הכלואה של זה שהעין מופנית אליו.

הסתכלות זה הגוף, המבט זה הנפש, ההתבוננות זה הרוח, והראיה זו התודעה.

כשרואים באמת, רק אז יודעים.!

* *  *

 [1] בחסידות ובזן מדברים על ההבדל בין אדם לפני הארה ולאחריה. שלפני ההארה הוא היה  אוכל, שותה, ישן ומדבר עם אנשים. היום זה בדיוק אותו הדבר: אוכל שותה ישן ומדבר עם אנשים. אבל היום הוא עושה את על אלה עם כל כולו, הוא באמת שם, והפעולה היא פעולה עם נשמה, רוחניות ותודעה. האדם המואר עושה סיבוב שלם כדי לפגוש את אותם הדברים אך מלאים בדינמיות חיונית ולא כמו בהתחלה: קליפה ריקה שהיא רק תוית של הדבר האמיתי.

כך גם כאן: אדם רואה ואדם שומע, אך לאחר ההבטה וההתובננות – בראיה, ולאחר ההאזנה וההקשבה – בשמיעה. האדם באמת רואה והוא באמת שומע. הפעילות החושית קיבלה גיבוי ונוכחות הוויתית ותודעתית.

***

גבריאל רעם

כל הזכויות שמורות  (c)

מחשבות ספקולטיביות אודות המוות

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.   כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.   כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.

קוהלת, פרק ט'

**

הסיבה לכך שחיים אורגניים על פני הפלנטה חייבים למות ולהתחלף אחת לכמה זמן – אינה מבחירה, זה אילוץ.

החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר.

ולגבי האנרגיות – אין כל בעיה עם האנרגיות, כל יום הפלנטה נשטפת מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות הנה כל בקר.

הבעיה היא השחיקה של החומר החי של המערכת הגופנית-מנטלית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים במהלך הזמן, המערכת המנטלית מאבדת מן הצלילות, החדות ובהירות המחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.

 המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקות של פגיעות רגשיות שהם ספגו במהלך השנים. וככל שרבה ההדחקה של רגשות פגועים, כך המנעד הרגשי שנותר לאדם נעשה יותר ויותר מצומצם (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז ההפך קורה והטורים עולים רמת ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שלוחצים לו יותר מידי על דוושת הגז. ורגשות על טורים גבוהים במשך הרבה זמן שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית.

מה שלא נשחק זו הנפש (והתודעה, אם מפתחים אותה).

החלקים הגבוהים (במידה והם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים ללא סוף. אלה רק החלקים הנמוכים, התומכים – שנשחקים.

עד כה דובר במערכת המנטלית והרגשית. עתה אנו מגיעים לגוף עצמו ולאברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאברים שלנו. ואחרי גיל מסוים, חלק מן האברים כבר לא מתפקד במאה אחוז, והתפקוד הולך ויורד ככל שהגיל עולה, וכשמספיק אברים נמצאים בתפקוד מינימום, האדם מתקרב לסופו, בצורה זו או אחרת.

כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזירעון שנושא טעינה חיובית, וביצית שנושאת טעינה שלילית, הנפגשים ברחם האישה, ומתחילים להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי הם יודעים להתחלק כך שנבנה גוף מסוים מאוד. אבל על פי מודל קבוע. בשלב כלשהו, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההיריון נשאב פנימה חומר אנרגטי, שאפשר לקרוא לו נפש, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.

(איני משוכנע במאת האחוזים שכל רופא יהיה מוכן לחתום על הכתוב כאן…) .

ומזמן הלידה החומר האורגני של גופו של התינוק ממשיך לצמוח. מגיע לשיא בסף שנות העשרה, ומרגע זה והלאה, משהפסיק לצמוח, הוא מתחיל להישחק.

מעניין מה שקורה כאן. כפי שנכתב, חומר אורגני במהותו לא יכול להחזיק ללא סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא מתבלה בדיוק כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנועלים אותם, זמנם קצוב. או זוג מכנסיים, אי  אפשר ללבוש אותם לעד, מלבישה להתפשטות וכן הלאה הבד נשחק, תפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילים קרעים בבד. זו השחיקה. דומה למה שקורה לאברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם.

היה מצוין אם היו בונים גוף לפעם אחת וזה מחזיק מעמד ולא  מתקלקל או מתבלה כעבור כמה זמן.

אבל זה לא אפשרי. ומדוע? ובכן כאן יבוא הסבר קצת משונה. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. פה על הפלנטה החומר המשובח ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם לחיות, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, ברמה פוטנציאלית לפחות, גם לגבי הבדלי הנפש בין בני אדם?).

בכל אופן רמת החומר כאן על הפלנטה היא לא משובחת במיוחד, ככל שהאיכות נמוכה יותר – כך הבלאי יהיה מאסיבי ומהיר יותר. החומר כאן יכול להחזיק מעמד מקסימום כמה עשות שנים. אך מה זה כמה עשרות שנים בקנה מידה קוסמי? לעומת אורך חיים של כוכבים, סופר נובות וגלקסיות? זה כמו ההבדל בין שניה אחת למאות אלפי שנים. אפשר להניח כי על השמש איכות החומר גבוהה יותר והבלאי נמוך יותר.  ועל כן מחזיק מעמד הרבה יותר זמן. (שוב, זה נשמע משונה, נא לזכור, אלה ספקולציות ותו לא. דמוקרטיה נכון?).

עד כאן על האברים והגוף, הרגשות והמחשבות. לא חסר כאן משהו? ומה עם עצמיות? עם תחושת עצמי? אני? היכן זה בכל הקשקוש הזה?

 אז צריך להבין משהו לגבי אינדיבידואליות וזהות עצמית; אני, אגו וכל זה – זו פריבילגיה מפוקפקת השמורה לבני אדם שנולדים עם מודעות מוגבלת מאוד,  מספיק מוגבלת, כדי לתת להם חופש מוגבל לבחור בהתפתחות רוחנית, אבל אם הם בוחרים בהנאה וכיף, אין מה לעשות, הגדם שהיה יכול להיות  עץ ענק מצמח גידולי פרא, שאחד השמות שלהם זה אגו.

בודהא עצמו, כפר בדעה שהנפש היא האני העצמי שלנו. וקבע שהעצמי לא קיים. כל אדם הוא חלק מן הקוסמוס, וההרגשה שהוא אינדווידואל בעל זכרונות, רצונות וחרדות שהם רק שלו היא אשליה בלבד.

הבריאה (או האינטליגנציה שמנהלת אותה) לא מכירה בזהות עצמית, אני, אגו, אינדיבידואליזם וכו'. רק ברמת האנרגיה הנדרשת בגלל הרמה שאליה האדם הצליח לשדרג את תודעתו על ידי עבודה מאסיבית על רגשותיו ותגובותיו; להפחית את התגובה המכאנית, את ההתפרעות הרגשית, ואת העצבים החלשים שקורסים כשהעומס גדל. כשאדם הצליח לשלוט בכאוס של החלקים הנמוכים, רגשות, מחשבות, יצרים וכו', אז הוא משדר תדר אחר, גבוה, מעודן יותר. והיות והקוסמוס עובד על שיטת הקולן, אז מה שהתודעה של האדם שעבד על עצמו משדרת, מביא אליה אנרגיה באותה הרמה.

הנה הדגמה חזותית על אפקט הקולן, שהוא הדרך שתדרים גבוהים מתקשרים ביניהם, על סמך זהות או שוני בתדר. זהות בתדר מקבלת תקשורת, שוני בתדר, אין תגובה.  

עד כאן הכול ברור (כאילו), סוף הגוף להתפרק עד לרמה של אטומים וכך נבלע בטבע, הנפש חוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות, הרגשות והמחשבות מתפרקים כמו הגוף, אם אין להם מרכז אנרגטי גבוה משל עצמם, (שזה יכול רק להיעשות תוך כדי עבודה פנימית אינטנסיבית וממושכת). הדבר הזה שאנו קוראים לו: "'אני", זה לא יותר מאשר אוסף אקלקטי לא מגובש, של מצבי רוח ותכונות אופי (ברובן גנטיות) שמיד מתפזר עם מות האדם. אז כמעט הכול מתפרק למרכיביו הראשוניים, במידה מסוימת חוץ מהנפש, שחוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות… ברור שאם אדם לא פיתח תודעה שהיא מעל לממוצע, לא יהיה בו משהו שיישאר אחרי המוות, הכול מתפורר, וחוזר לכור מחצבתו. עד לרמה הכי קטנה של החומר. כי גם הרגשות והמחשבות הן חומר ואם לא נעשתה להם מגנטיזציה, כלומר עם לא עובר דרכם כוח חשמלי חזק יותר – הם נשארים ברמת תת מגנטית. במגנט כל המולקולות הן על אותו התדר 'ומצביעות' לאותו כיוון. אז אם הרגשות והמחשבות נשארות עם זרם חשמלי נמוך ואין להם התחככות, עם אדם ברמה גבוהה יותר, אין צ'אנס שהרגשות והמחשבות שלהן יתמגנטו, ויצליחו אולי לשרוד את מכת המוות.

עד כאן הכל ברור, (כאילוJ ) ועדיין נותרת שאלה אחת פתוחה, נגיד שאדם הצליח לפתח רמת תודעה גבוהה מרמת האנרגיה כאן, וכל חייו הוא מייבא אנרגיה מגבוה, אזי השאלה היא מה קורה לתודעה שלו? (לאחר המוות), האם גם היא מתפרקת. או מרמה מסוימת והלאה ישנו מרכז מגנטי שמאחד כל המולקולות והאטומים. ואז? האם יש לתודעה הזו תחושת של עצמיות, האם התודעה הזו 'זוכרת' למי היא שייכת? הרי העצמיות מתפוררת ברגע שהגוף קורס והאדם מת, וכל שנשאר, אולי, זו תודעה מפותחת, אולי, (שמורכב בעיקר ממרכז רגשי גבוה, אם יש, ומרכז מנטלי גבוה אם יש). אך אז מה קורה להם? מה קורה לתודעה מפותחת? מה דרגת הפיזור שעובר עליהם. מה היכולת שלהם להחזיק בתחושת עצמיות. או שזו מתפרקת מיד עם המוות, וכל שנותר, אם נותר זה מה שהאדם הצליח לפתח מעל לרמה הממוצעת, הקיימת. אך אולי ללא ידיעה שזה הוא, כי אולי תחושת הזהות העצמית מתפרקת איך שלא יהיה ולא שורדת את השוק של המוות… וכל שנותר זה גוש אינטליגנטי של תודעה מפותחת שמשוטט בחלל. ומה קורה אתו? זה סוף החידה…

  • **

  • גבריאל רעם

  • 26.5.14