ארכיון הקטגוריה: Uncategorized

ראיון רדיו עם גבריאל רעם לרגל צאת ספרו החדש, "החיים רשימות מן הגלות, הוקלט ב14.10.14
http://youtu.be/1XTDQc-m5oY

זה קרה במקרה

חייו של אדם משתלשלים להם מלידה ועד מיתה. ובתווך המאורעות שמתרחשים או לא מתרחשים לו.

כשהאדם משקיף אחורה על חייו, יש לו תחושות משונות: הגישות ביחס למקריות מתפלגות לשתיים קיצוניות: האחת טוענת שהכל כתוב, כלומר יש גורל (אבל הרשות נתונה…הא הא, תודה על הרשות…).  ומן הסתם הנוטים לרוחניות בגרוש מאמצים את הגישה הזו. והשנייה אומרת שהחיים הם טאבולה ראסה, יש לאדם אופי, חינוך ונסיבות והשאר, צירוף מקרים. החומרניים בגרוש מאמצים את הגישה הזו. 

 ויש כאלה באמצע (ומן הסתם אלה הרוב) שאומרים, הכול עניין של בחירה וכוח רצון, אם לא תפעיל אותו – יהיה צירוף מקרים, אם תפעיל אותו תמצא לך נתיב משלך.

אך האדם עצמו בהביטו אחורה בחייו לא יכול להיות בטוח, זה היה אמור לקרות? ומה אם הייתי בוחר אחרת?

מה היה קורה אם אדם לא היה נכנס לאוטובוס מס. 54 בשעה ארבע ועשרה, אלא מחמיץ אותו ועולה על האוטובוס של חמש ועשרה, ואז לא היה פוגש את אישתו שעלתה אחריו וישבה במקום הפנוי היחידי שהיה, לידו.

דבר זה מזכיר לי מה שסיפר לי איש כלובטק רפי גינת, בפעם היחידה שפגשתי בו בחדר איפור לתכנית טלויזיה לפני שנים. אמרתי לו את שאומרים כולם, שהתפקיד הכולבוטקי תפור על מידותיו, וברור שאו שהוא נוצר לתפקיד או שהתפקיד נוצר עבורו. ואכן רפי מכהן בתפקיד עד כיום ומככב בראש טבלת הרייטינג, ובכן רפי סיפר לי שאז הוא בדיוק הוא סיים תפקיד במח' הספורט ונכנס למעלית עם מנהל תכניות כלשהו, שאמר לו שהוא מחפש מישהו במקום מנחה כלובטק שפרש, אם יש לו עניין, וכך הכל התחיל. ואז הוא אמר, זה לגמרי במקרה, אם לא הייתי נכנס למעלית הזו…

דוגמא נוספת למקריות היא תחנת הדלק שמשון בין בית שמש לירושלים. לפני מלחמת ששת הימים זה היה מכרה זהב, כל התנועה לירושלים עברה שם, והנה נסלל כביש לטרון, והתחנה שירתה רק את תושבי המושבים ותושבי בית שמש. אביו של חבר ילדות שלי, ניצול שואה, קנה חלק בתחנה, וחש כי הגיע למנוחה והנחלה, אך במקום מלוכה מצא אתונות ונאלץ לחזור לגרמניה ולמצוא פרנסתו שם.

ואם מדברים על מיקריות, אז מילה נוספת שמושלכת לתוך הקדרה המבעבעת היא: מזל. הנה יש אדם שכל שהוא נוגע בו מצליח, והשני כל שהוא נוגע בו מתפורר. האמנם? ואם ניתן לאיש המזל את עסקיו של חסר המזל, האם יצליח להנשימם לחיים? והאם המזל הזה אינו אלא כשרון בצירוף אינטליגנציה?

עד כמה חייהם של אישים בחיינו הציבוריים נגועים ביד המקרה, עד כמה הם פרי של גורל כתוב מראש, ועד כמה הם היו אלה שעיצבו את חייהם?

על כל פנים, אין דרך לבדוק אם מה שקרה קרה במקרה, ואם הנסיבות היו שונות, כל ההיסטוריה הייתה משתנה. כלומר מה קורה אם היטלר לא היה עוזב את האספה שבה הוטמן חומר הנפץ של המנתקש עשר דקות מוקדם יותר?כיצד הייתה נראית מפת העולם כיום? מחשבות אלו הן היפותטיות.

מחשבות על נטישה.

האם נטישה היא עניין של גורל?

האם יש אנשים שנגזר עליהם להינטש?
עד כמה רבים הם הננטשים?
נטישה היא אחד הדברים היותר קשים בחייו של הננטש, יש כאן עלבון קשה, כמו להיזרק כבקבוק ריק מתוך משאית נוסעת.
יש נטישה ויש פחד מפניה,(separation anxiety[i])  מה קדם למה? מי כאן התרנגולת ומי הביצה?
את מי נוטשים? האם יש משהו בהם שהופך אותם לברווזים במיטווח?
באופן פיזי ורגשי, נטישה היא ניתוק מוחלט מן הננטש.

נטישה קיימת ביחסי אהבה יותר מאשר בידידות. בידידות הקשר יכול להיחלש ואז פשוט להיתפוגג, אך באהבה זה כמו עריפת ראש, זה בדרך כלל פתאומי, חד, אכזרי, ללא סימנים מוקדמים.
הנוטש עושה זאת ללא הסברים, היעלמות וזהו.
הננטש עובר בבת אחת ממקלחת של מים חמים למקלחת של מים קרים כקרח.
אי אפשר להתאושש ממנה, עוד שנים אחרי שזה קרה – זה עדיין כואב.
וזו הטרגדיה של הננטש; למרות הנטישה הוא נשאר קשור בכל נימי נפשו. רק שבמקום פרטנר מלא חום, תשומת לב ותמיכה – יש עכשיו ריק, אין כלום.
כששני אנשים נמצאים בקשר אינטימי וקרוב – הם נעשים מחוברים ונטישה היא קטיעה של האיברים המחברים בין השניים כדי להשיג הפרדה.
לנוטש אין כאבי נטישה, בעיקר הקלה מן העומס שהאחר הפך להיות עבורו.

הננטש לא יכול להשלים עם עובדת נטישתו, הכאב גדול מידי, ועל כן הוא מדמיין שעוד מעט יהיה סימן חיובי מצד הנוטש. הננטש מדמיין את הנוטש כנוטה לחזור אך משהו עוצר בעדו. כאילו אם לא יסכים ויפנים את הנטישה הוא יוכל לבטל או להמתיק את הגלולה המרה. דמיונות אלו מפחיתים את הדיסוס בו הוא חי מאז הנטישה.

***
אין שיממון וריקנות יותר גדולים מאשר החלל שהשאירה מאחוריה אהבה שהייתה.

.

www.metrolyrics.com/50-ways-to-leave-your-lover-lyrics-paul-simon.html


  1. [i] ^ Redlich, Ronny (February 2015). "Are you gonna leave me? Separation anxiety is associated with increased amygdala responsiveness and volume". Social Cognitive and Affective Neuroscience. 10 (2): 278–284. doi:10.1093/scan/nsu055. PMC 4321627. PMID 24752071.
  2. ^ Davidson, Tish. "Separation Anxiety." Gale Encyclopedia of Children's Health: Infancy through Adolescence. 2006. Retrieved October 6, 2014, from Encyclopedia.com: http://www.encyclopedia.com/doc/1G2-3447200510.html
  3. ^ Jump up to: a b c d e f g h i j k l m n o p q r s Ehrenreich, J. T; Santucci, L. C.; Weinrer, C. L. (2008). "Separation anxiety disorder in youth: Phenomenology, assessment, and treatment". Psicol Conductual. 16 (3): 389–412. doi:10.1901/jaba.2008.16-389 (inactive 2019-07-21). PMC 2788956. PMID 19966943.

מודעות למשאב המתכלה – הזמן.

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. אם באים לעניין התמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים – בגישה רגשית, זה גורם לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעות לזה אינה בחוסר המודעות עצמה, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן)שיצא בהוצאת ניסן. המפיץ: דיאלוג.

*

ברי המזל לעומת חסרי המזל.

יש אנשים שמאמינים במזל ואחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה (ולדעתם) אלה שנראים בעלי מזל, הם כנראה אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.

אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').

ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.

ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק  למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.

שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית  שתומכת ברעיון המזל.

אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.

אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…

הסבר:

ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש  – נפתח בפניו, משחק לטובתו, או משתף פעולה, עם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.

למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויות מקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.

הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.

ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).

לעומת זאת, חסרי המזל (שכמעט שום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל 'נאלצים' לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם  וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.  

ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים)  – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.

וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.

למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.

לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח  את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.

וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.

אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.

כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.

ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).

בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.

כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).

רק מה שהצליח האדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי. כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן  ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.

מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.

www.hagut.net

אנשי לונה-פארק ואנשי חדר-מיון.

ההבחנה בין אנשי הלונה פארק לאנשי חדר מיון  היא הבחנה  בין  שתי גישות לחיים  ובין שני סגנונות החיים הנובעים מגישות אלה.

אנשי הלונה פארק  הם צרכני הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים. הם חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל וכי  "לחיות" משמעו להפיק מן החיים  את ההנאות שיש   בהם. בהתאם לתפישה זו אנשי הלונה פארק   רואים את החיים כמעין לונה פארק  גדול המציע שלל  הנאות וריגושים. אם כי הם בהחלט עשויים להפיק סיפוק מעבודתם, אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים.  אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה הרי זה מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק  או  על  רכבת ההרים. לאנשי הלונה פארק יש עשרות חברים וידידים הבאים לעשות איתם סיבוב של כיף בקרוסלה או מזמינים אותם לגזוז בקיוסק או למנגל על הדשא. גם הם מאמינים שבסוף הכל מסתדר  ונוטים כמו אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות  על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה  וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם. כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף.

חייהם של אנשי חדר מיון הם מצב חירום מתמיד. הם תופשים את החיים כשדה קרב מדמם בו כל רגע יכול להשיג אותך כדור.  הם חדורים תחושה מתמדת של דחיפות, לחץ וצורך בשליטה  ומנהלים את חייהם על פי מתכונת אינטנסיבית של לוחם קומנדו דרוך המוכן לקדם כל רע.

אנשי חדר מיון מאמינים שנחת והנאה הם רק הפוגה זמנית ומקרית בין מצב  החירום שהיה לבין זה  שעומד או-טו-טו להתרחש ולכן הם לעולם לא מרשים לעצמם להירגע באמת. אנשי חדר מיון נמצאים עם היד על הדופק – של עצמם, של אחרים ושל החיים – תמיד מוכנים עם מסכת החמצן ועם זריקת ההחייאה.     הם כל הזמן באים לבדוק – את עצמם, את הסובבים אותם. אלף פעמים ישאלו למצבך, איך אתה באמת מרגיש,  מה קורה. קשובים ועירניים לכל סימפטום, לכל סימן מבשר רעות, אנשי חדר מיון כל הזמן עושים אנאליזות, ביופסיות וניתוחים של המצב.

אנשי חדר מיון  לעולם אינם יוצאים לחופשה, ואם הם כבר עושים זאת הם מחפשים מישהו שיחליף אותם בתורנות ומפעילים שיחת "עקוב אחרי" לפלאפון הצמוד. הם בעלי חושים מפותחים ורגישות גבוהה  – מיומנות הכרחית לשורדנים מקצועיים ולכן גם אין להם כל כך חברים – אנשים לא אוהבים שעושים להם שיקוף רנטגן וממששים להם את הדופק כל הזמן. אבל אנשי חדר מיון לא ממש מוטרדים – ממילא הם טרודים כל כך בלהחזיק את החיים בחיים  שאין להם זמן לעשות חיים

עם זאת, אף אדם אינו כולו האחד ואין בו מאום מן השני. אנחנו מצויים ברצף שעל הציר שבקצה אחד שלו אנשי המיון ובקצה השני הלונה פארק. מי יותר קרוב לקוטב אחד ומי יותר רחוק, וכך קרוב יותר לקוטב המנוגד. המדובר כאן היה על הארכיטיפים של שני הטיפוסים.

תבניות משחקיות ביחסים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בין תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים,. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית ובעיקר, גורמת לכאב רגשי קשה. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההדגשה היא שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"…

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים (מה שאני מכנה בשם: יחסים אורכיים, או יחסי צפון דרום) ויחסים פחות מפותחים, (מה שאני מכנה: יחסים רוחביים, או מזרח מערב) כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: Transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו הומצאה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

הורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו ניטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגר מדבר בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם ניטרליים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני 'ילדים' מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשריים, כנ"ל גם בין שני 'הורים'. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנסאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ושוב, עם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימיים – יש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: (ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט (נמוך)

חטיבה ב', משחק המשפחה (בינוני)

חטיבה ג': משחקי מטא.(גבוה)

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. בתחתית זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

GAME                               AIM

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי) משחקים 'גבוהים'.

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

b. Mediocrity, ordinariness -game

Householder Game/    raise family (מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

A.   Object Gamesמשחקים 'נמוכים'. (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיים. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאים להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה), בגרות נפשית, פיתוח התודעה ועוד…

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו'?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

(משחקי המשפחה, הם עבור בני אדם שלא מצאו עצמם, או לא התאפשר להם לשחק באחת משתי החטיבות, משחקי אובייקט ומשחקי מטא).

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be, ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספר: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם,

חיים מהונדסים

הבדל מרחיק לכת קיים בתפיסת החיים של אדם היום ולפני כמה מאות שנים. אך גם אפילו לפני כמה עשרות שנים.

בעיקר, איבדנו את היכולת לחיות את החיים במתכונתם הראשונית, הגולמית.

היום הכול כמעט מהונדס. ואין המדובר רק על ירקות ופירות שמהונדסים גנטית (ההנדסה גנטית הפך זה מכבר למטבע לשון מקובל). למשל כול הנושא של צבעי מאכל; היום אין כמעט מאכלים מוכנים ללא צבעי מאכל. (מי שמכין את המאכלים לסופרים אינם שפים, למרות שלעיתים הם תורמים את שמם, אלא מהנדסי מזון וכימאים) תהליכי הבישול, הפיסטור וההנדסה שעוברים המאכלים בדרכם לסופר – מדיפים מהם את צבעיהם הטבעיים,  אך אנשים משייכים טעם לצבע. למשל יינות לבנים שנצבעו באדום ויינות אדומים שנצבעו בלבן, יתנו לטועם את הטעם של הצבע ולא את הטעם המקורי האמיתי. ואמת המטפורית המסתתרת מאחורי זה, אומרת כי איבדנו את היכולת לשפוט וליהנות ממאכלים בגין הטעם המקורי שלהם ועתה אנו צריכים מתווכים שיהנדסו את המזון ויאפשרו לנו לזהות אותו כמזון המקורי וזאת בשעה שלאחר שנצבע ועבר תהליכים כימיים שונים – יש מעט מאוד קשר בין המאכל הסופי ובין המאכל הגולמי המקורי.

דוגמה אחרת לגמרי, אך באותו עניין היא גם ביות של בעלי חיים. גם ביות זה הוא סוג של הנדסה. למשל הכלאת של כלבים כדי לקבל במקום הזאב כלב ידידותי והנדסה נוספת כדי לקבל כלבים ננסיים…

דוגמה קצת יותר קיצונית, אך קיימת;  אנו מתרגלים לאט לאנשים שהמוח שלהם עבר סוג של הנדסה על ידי כדורים אנטי פסיכוטיים… (היום ידוע שכדורים פסיכיאטריים יכולים להביא לשינויים במבנה המוח).

אך כאן נעסוק בדוגמאות יותר שגרתיות, פחות קיצוניות אך לא פחות משפיעות.

למשל הטלוויזיה. אנו צורכים אותה ככלי בידורי או כמכשיר מספק עניין. אך אין אנו מתייחסים מספיק לטלוויזיה בחיינו כמשהו שמהנדס ומתנה את חיינו.

היום אדם צעיר הפוגש את החיים – פוגש אותם לאחר שמן הסתם 'עבר אותם' בטלוויזיה. כמעט כל חוויה אפשרית שיעבור בחייו, מוצגת בפני האיש הצעיר כבר בטלוויזיה, כך שכשהוא מגיע כבר לחוות חוויה חדשה בחייו, היא אינה עוד חדשה, (מכיוון שהוא הזדהה עם 'דמותו' בטלוויזיה) הוא כבר 'חווה אותה' בטלוויזיה ועכשיו הוא חווה את החוויה האמיתית 'יד שנייה' – ומה שהוא חווה עכשיו נחווה כפחות אפקטיבי בהשוואה לחוויה הטלויזיונית' שהייתה 'מושלמת' (מבוימת ומשוחקת) טוב יותר ועתירת הרבה יותר גירויים… (אך לעניין הגירויים – מאוחר יותר).

ומטלוויזיה לספרות יפה. והכוונה לקריאת פרוזה. כיום, כמו בצרכנות טלוויזיונית, צריכת פרוזה (פיקשן) קודמת במרבית המקרים לחוויה עצמה. ומאז שאנו צורכים פרוזה, אנו חיים חיינו כאילו הם סיפור, כאילו אנו גיבורים בספרים שקראנו. והחוויה עצמה פחות מסעירה, כי כבר 'עברנו' את זה עם הגיבורים בספרים שקראנו ושם זה, שוב, היה מלוטש, מסעיר ומרגש הרבה יותר מהחוויה מלאת המעצורים והמחסומים הרגשיים שכה מלווה מפגשים רגשיים ומיניים עם צעירים וצעירות אחרים .

ואלו רק שתי דוגמאות התחלתיות. אין כמעט משהו בחיים שאנו פוגשים, שלא עבר קודם לכן סוג של ניתוח פלסטי על ידי מהנדסי החיים.

ובחזרה לחיים האורבנים והמתועשים – אנו מתחילים לשכוח טעמם, מראם והשפעתם של חיים 'יד ראשונה'… ויותר מזה (וזה העיקר): היום, חוויות 'יד ראשונה' – כבר לא 'עושה לנו' את זה. זה גולמי מידי, פחות מידי מלוטש, מזמין, מעורר תיאבון או ריגוש.

ודוגמה נוספת; כיום כדי לבוא במגע תשוקתי עם בני/ות המין השני, אין זה מספיק סתם להיפגש במקום כלשהו. היום בלי קבוצה שלמה של תנאים מקדימים ומשלימים – זה לא יוצא לפועל כמעט. אם זה לא תחת השפעת משקה משכר, אורות מהבהבים, מוסיקת רוק משלהבת – איננו יכולים לתפקד במוד חיזורי. בלי זה אנו לא 'במצב המתאים'. אפשר להגיד כי: 'שכחנו' איך להיות עם המין השני בלי פילטרים. זה לא שאנו כבר לא נמשכים, נהפוך הוא, נהפוך הוא, אך אנו כבר זקוקים ל'אווירה הנכונה' כדי להיות מסוגל לתפקד בקונטקסט המשיכתי/חיזורי.

וככל שעובר הזמן והדור הנוכחי מתחלף בדור חדש – המוזיקה נעשית יותר רועשת, המשקאות יותר משכרים, הצפיפות יותר אפלולית והלבוש הדוק וחשוף יותר. וכל זה כדי שבסופו של דבר נגיע לידי אותו מגע בלתי אמצעי וקדום כל כך של מגע גוף עירום בגוף עירום – בלהט התשוקה.

אין ספק שחווית המפגש האינטימי עם המין השני איבדה את השפעתה הראשונית המחשמלת (כל מפגש ראשוני עם משהו חזק ועוצמתי – אמור להיות בו משהו מחשמל) והיא צריכה הקדמות, מתווכים ומסננים. ודוגמה זו היא אך משל לתחומים נוספים אחרים בחיינו בהם התחלנו להזדקק למתווכים, הקדמות ומסננים כדי להיות מסוגלים לתפקד (כוס קפה 'על הבקר' למשל).

הנושא הבא נשמע משונה בשמיעה ראשונה: (אמנם לא מדובר בו בהנדסה של החיים, אך הוא מראה עד כמה התרחקנו ממפגש ישיר ובלתי אמצעי עם המציאות…).

המדובר על המפגש (חוסר המפגש) של כפות רגלינו החשופות עם האדמה. ובכן, כיום אין כמעט דבר כזה. כשאנו במכונית, אנו מרוחקים מן הקרקע כחצי מטר ואף יותר. כשאנו יורדים מן המכונית, כפות רגלינו הנעולות בגרביים ונעליים פוגשות אספלט או מרצפות. (אמנם בחוף אנו יחפים, אך זה כמו חופשה מבית הסוהר; קצר, חפוז ובעיקר מוקדש לטבילה בים, רביצה בשמש, או ספורט שכולל קפיצות וניתורים), כלומר החוויה של מפגש בלתי אמצעי של כפות רגליים יחפות עם אדמה חשופה – כמעט שלא קיים. וכאן המקום להבהיר מה היא הבעיה האמיתית בה מדובר כאן. (שהרי בנושא עצמו  של בידוד בין כפות הרגליים לאדמה – אין בו חידוש) אין המדובר בבעיה בריאותית, אלא פסיכולוגית/נפשית. אי החיבור הבלתי אמצעי עם הקרקע – הינו מטאפורה של אי חיבור בלתי אמצעי לקרקע המציאות. שאכן הקרקע נתפסת בעיני רוחנו כמסמלת ומגשימה את המציאות. המציאות כמשהו שרגלינו פוגשות אותו והוא מעניק לנו משען ותמיכה תחתית. קרקע המציאות כמשהו שחוזרים, או מתרסקים, אליו. אדם מציאותי מכונה על ידינו כאדם שיש לו 'שתי רגליים על הקרקע'. בעוד שאדם לא מחובר למציאות – זוכה מאיתנו לכינויים של 'תלוש', מרחף וכו'. גם בישיבה אין כמעט מצב שבו שתי כפות הרגליים מונחות במלוא שיטחן על הקרקע, בדרך כלל משלבים רגל על רגל, או חלק מכף הרגל ( או קצות האצבעות או העקב) מנותקים מן הרצפה… (ואנו מכנים עצמנו: אנשי המציאות, כאלה המתרחקים בכל דבר פנטסיה ואשליה).

ובחזרה להנדסה של חיינו. ועתה לדוגמה מעט אבסטרקטית: הזמן. גם הוא מהונדס ועוד איך. שלא כמו קודמינו של לפני כמאה שנה, הם היו נעדרי שעונים (דבר שכמעט איננו יכולים לתאר לעצמנו), לכל היותר היה להם שעון חול או שעון שמש. היום איבדנו את היכולת לחוות את הזמן לפי האיכות של חיינו הפנימיים. איכות שתשפיע על הזמן בכיוון של כיווץ או הרחבה, 'המהרה' או האטה, יציבות או מוטרפות. המחוגים ובמיוחד הדיגיטציה של הזמן – גודעת ומפרידה אותנו מאיכותו החוויתית. ואנו פוגשים אותו דרך המדד הטכנולוגי. ואכן כיום לזמן אין יותר איכות (מעניין מבחינה זו המונח: 'זמן איכות'…) יש לו בעיקר כמות.

ואנו משלמים מחיר בעבור ההינדוס והתיעוש שהכול כמעט עובר עד שהוא מגיע אלינו. היום הריח הוא כבר לא אותו הריח, המראה של הפרי אינו אותו מראה, אך זה ידוע. השמיים אינם בהירים ושקופים כמו השמיים של פעם (זיהום האויר) והכוכבים לא זוהרים כמו פעם (האויר פחות צלול). הכול הפך דהה היותר מחד, ואגרסיבי ועתיר בגירויים מאידך. מה משמע? ובכן, הטבע (הכולל פירות, פרחים, שמיים וכוכבים) הפך לדהה  והעולם שנוצר בידי בני אדם (בעיקר הערים ומה שבתוכן) הפך לעולם אגרסיבי, לחוץ, מהיר  ובעיקר, עתיר עד מאוד בגירויים. עניין הגירויים משמעותי מאוד לעניין החיים המהונדסים; הגענו למצב בו בלעדי המגה גירויים לא נוכל לחוש עוד את חווית החיים. עתה אנו זקוקים להם לגירויים כמו מכת פטיש כבד בראש, אחרת זה כבר לא עושה לנו את זה. ואנו בחרדת שקיעה בשעמום קיומי.

ועל כן, הגירויים גדלים והולכים במכפלות ממש; טעמי המאכלים מתובלנים ועתירי רטבים  וטעמים. ולמרות כל הדיבור הקולינרי אודות חומרי גלם טריים, אין במסעדות שום מאכל כפי שהוא מופיע בטבע, הכול מהונדס ונראה יותר כיצירת אמנות מאשר כפי שהיה בטבע (אין קשר במוחנו בין השניצל ובין העוף שאך לפני ימים מספר הילך, במקרה הטוב בחווה, או שכן בתוך לול צר עם עוד עופות – במקרה הרע).

בחשיפה הזו לגירויים למיניהם, למשל, שוב, לגירויים מיניים; פעם די היה בקרסול של אישה כדי לגרום לליבו של גבר להלום בקצב מוגבר. כיום הצעירים חשופים כבר מגיל צעיר, לגירויי פורונו בוטים, קיצוניים ואף אלימים ומעוותים, והכול כדי לגרום לחוויה מינית חזקה, מה שפעם קרסול חשוף היה עושה…

והמדובר אכן בשינויים קיצוניים בכמות ורמת הגירויים שנכנסו רק בשנים האחרונות להנדסת החיים,  למשל סרטי מתח; בסרט של היצ'קוק, לפני 50 שנה, הגופה הראשונה הייתה מתגלית באמצע הסרט וגם אז, לא ראו כמעט דם, או אברים פצועים. היום הגופה הראשונה מופיעה כבר בכותרות והסרט עצמו משופע באברים קטועים, דם מושפרץ ועוד ועוד. וליבנו גס בזה, אני מחפשים את אותו הגירוי שנגרם להורינו בסרט של היצ'קוק. אך נזקקים לשם כך למגה גירויים שהולכים ונעשים יותר חזקים, מעוותים וקיצוניים ככל שעובר הזמן.

וזה מוזר לחשוב שרק לפני כמה עשרות שנים אבותינו ואבות אבותינו חוו את החיים כה אחרת מאיתנו; באופן יותר חשוף, אינטנסיבי, לא ממודר ולא מוסתר. לא היו זקוקים כלל לגירויים ובטח שלא למגה גירויים כדי לחוות את החשמל של להיות חי ולהיפגש עם אדם אחר.

והמדובר על שינוי עצום במהלך של כמה עשרות שנים בלבד. הכול הפך למהונדס ועתיר בגירויים, בלעדיהם איננו יכולים לדמיין את חיינו.

השיפורים, הקוסמטיקה והקביים – הפכו לתנאי הכרחי בכדי להיות מסוגל לחיות כמה שיותר קרוב, לפחות מבחינה תדמיתית – למצב קיומי מועצם, חוויתי ומטלטל.

מבחינת האדם הפשוט – הכול כרגיל, הוא עדיין חווה חייו כעוצמתיים למדי, אך הוא אינו מודע להתמכרות שלו להנדסה ולמגה גירויים בלעדיהם חייו לא יהיו חיים עוד.

גבריאל רעם

26.5.13

– התעלמות ככלי עוצמה במשברים נפשיים

———————————–

המעבר  מדינאמיקה שלילית לחיובית, אינו פשוט כלל ועיקר, וגם אם יצא אדם בדינאמיקה שלילית, יקח לו זמן ומאמץ להגיע משלב הבדידים של הדינאמיקה החיובית, לשלב הדינאמיקה (הסבר מפורט –בנספח, בסוף הפרק).

וצריך להבין כי אדם 'יכנס' לדינאמיקה שלילית לא רק כלפי הזולת אלא גם כלפי עצמו. במיוחד אדם עם דימוי עצמי נמוך, או ביקורת עצמית גבוהה – הוא נתקל במערכת הפסיכולוגית שלו באלמנטים שונים שמאיימים להטילו לדיכאון ולהרוס את הדימוי העצמי שלו.  למשל, ספק עצמי, עלבון, רגשי אשם, מחשבות שליליות, מחשבות תבוסתניות, רגשות תבוסה, ייאוש וכו' וכו'.

בדרך כלל כל הרגשות הללו 'מרימים ראש' ומתחילים 'מתקפות טרור מבפנים' – לאחר שהפרטנר ביחסים פצע את 'בעל הבית', ואז נוצר פצע רגשי ששולח גלי רטט שכמו מעוררים מרבצם את 'הדמונים' הללו (ספק עצמי וכו') והם מתחילים לתקוף את האדם מבפנים. בדרך כלל הם כמו גחלת לוחשת, והפגיעה הרגשית מבחוץ היא כמו משב הרוח, או הדלק, או העיתון שמזניק את הלהבות מעלה והמתקפה הרגשית מתחילה.

הנטייה הראשונית של בן הזוג הנתון למתקפה של הרגשות והמחשבות הקשות הללו היא להגיב.

אך איזו מן תגובה היא תהיה?  כששואלים אדם מה הוא עושה עם רגשות האשם או הספק העצמי שכוססות בו, הוא בדרך כלל עונה שהוא מתמודד, נאבק עימם, לא מוותר. ואם אכן מדובר על תגובה של יציאה לקרב אז מדובר על מלחמה, ואם זו מלחמה אז זו מלחמה קשה, כי כל רגש או מחשבה שליליים שהצליחו לחדור או להתבסס במערכת הפסיכולוגית, לא יוותרו בקלות, אפשר להגיד שיש לכל אחד מהם סוג של יצר הישרדות,  כמו ה'גן האנוכי' של ריצ'רד דוקינס. ואז השאלה תמיד מי יותר חזק?

אך האם זו באמת התמודדות? ובכן ראשית, יש צורך להבהיר כי התמודדות היא מילה מכובסת למדי, היא עלה תאנה, בדרך כלל, שמסתיר מאחוריו פרפורים של קורבן שסופג מהלומות מן הזוג בזו אחר זו.

מפרפרים מרוב סבל, ולהתפתלות הזו (בתוך מערבולת הסערה הרגשית), פעמים רבות, אנו קוראים: התמודדות. (מציגים זאת לעצמנו ככיווצי שרירים מרוב המאמץ שבהתמודדות… ).

אך גם אם נסכים שאכן יש פה התמודדות ולא רק פרפורי קורבן, גם אם כך, סופנו להפסיד במערכה הבינזוגית.

כי כל שאנו נלחמים בהם יותר כך בתוכנו זה רק מתחזק. (ראה נספח בסוף הפרק, אודות הסבא האינדיאני ושני הזאבים הפנימיים).

ומדוע כך? ובכן עצם ההתייחסות לרגש ולמחשבה השליליים גורפת ושואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה של המערבולת הרגשית, ברגע שמתייחסים (אפילו לא מתעמתים) עם משהו שלילי החי בתוכנו, מיד זה מכניס אותנו לעולם בו הוא השולט וששם יש לו את הכוח, העולם שלו. לשון אחר, כל התייחסות לאלמנט שלילי שחדר לתוכנו, סופה כשלון, כי עצם ההתייחסות אליו שמה אותנו תחת השפעתו. (המפגש בין האדם לבין הרגש השלילי התוקף אותו, מתרחש בזירה שלו). אז איך זה קורה? מדוע נפילה תחת ההשפעה של היריב גורמת להפסד או מפלה? ובכן'האויב' (העלבון או הפגישה הרגשית) רוצה שנשאב לתחום השליטה שלו, כי הישארותו בזירה האישית שלנו, מנתקת אותו ממקורות הכוח שלו וגם גורמת לו לפעול תחת החוקים והכללים שעליהם אין לו שליטה. ושהיריב בהם הוא 'בעל הבית' השולט.

 כלל ראשון, לא להישאב לזירה של האויב, כי שם, ב'מגרש הביתי שלו', הוא החזק.

עד כה עסקתי בהתמודדות כ'מילה מכובסת', ואז בפרפורי הקורבן, ואחר כך בכך שעצם ההתייחסות לדמון המשתולל והמתקיף שבתוכנו – שואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה שלו, ששם הוא החזק. ועתה ברצוני להתייחס לשאלת האנרגיה; כדי שמשהו יהיה חזק הוא צריך כוח, וכדי שיהיה לו כוח הוא צריך אנרגיה. עץ שמחובר בשורשים לאדמה ובעלים לשמש ולאוויר – מקבל אנרגיה משני הכיוונים. נחל שמחובר למעיין מקבל אנרגיה מן המעיין. מהיכן יקבלו הדמונים, הרגשות השליליים שמרימים ראש בכל פגיעה רגשית, במהלך היחסים הזוגיים, את האנרגיה שלהם? הם בטריטוריה זרה, אינם חלק אורגני מן המערכת, מה מזין אותם? מה מאפשר להם להמשיך ולחיות? והתשובה המזוויעה – שעצם ההתייחסות שלנו אליהם היא שנותנת להם כוח. הם מקבלים מאיתנו אנרגיה על ידי כך שהם שואבים מאיתנו תשומת לב והתייחסות. (שוב, הקורא מופנה בזאת לנספח בסוף הפרק, על הסבא האינדיאני ושני הנכדים).

וכאן אני מגיע לתובנה הראשונה באשר לדרך התמודדות עם משבר ושבר פנימי (שבו הרגשות השליליים של בן הזוג פונים נגדו, הדימוי העצמי שלו נהרס והוא בדרך לדיכאון):

הדרך להחליש את האויב (של הפגיעה הרגשית)  וכך להתגבר עליו זה לא להזין אותו, לא להתייחס.

הדרך להתמודד עם אויב: זה לא להתמודד, או יותר נכון, להתמודד על ידי התעלמות.

המילה החזקה כאן היא: התעלמות.

הטקטיקה הזאת של התעלמות מומלצת בכל מצב שבו: א. האדם פונה נגד עצמו (נכנס למשבר או מיני משבר), או יש בו מחשבות רעות לגבי חייו. וב. מישהו חיצוני פונה נגד האדם, תוקף אותו, מבקר אותו וכו'.

הבעיה היא שכשאנו מותקפים, בין אם מבפנים בין אם מבחוץ, אנו יודעים שתי דרכים בלבד, להתמודד או להיכנע. שתיהן גרועות, רק דרך הביניים של ההתעלמות היא שתעבוד.

ואיך זה עובד? ובכן כשאדם זורק אבן והאבן פוגעת בקיר קשה, אם הוא זורק ישר לפנים והקיר חלק וישר, רוב הסיכויים שהאבן תחזור חזרה אליו ותפגע בו בכוח המשולב של חסינות וקשיות הקיר והעוצמה שבה הוא זרק את האבן. הקיר הוא ההתעלמות. כשאף אחד לא מגיב, השדר שלך חוזר אליך. ההתעלמות היא כמו קיר, סוג של משחק סקווש, יוצא ממך משהו והוא חוזר אליך באותה עוצמה ונוסף אליה כעת הקשיחות של הקיר. ככל שהקשיחות שלו גדולה יותר, כך עוצמת החזרה אליך עולה.

אפשר להבין מהדוגמא הזו שככל שאדם מנסה חזק יותר כך עוצמת המכה של ההתעלמות מניסיונותיו -תכאב יותר.

וכפי שחוסר התייחסות למשהו בולמת את כניסתו למערכת שלנו, כך ההתייחסות למשהו (פגיעה רגשית במקרה זה) מאפשרת לו להיכנס פנימה.

ככל שמשהו יותר גבוה, איכותי או מפותח, כך הוא זקוק ליותר יכולת התעלמות כדי לשרוד בטריטוריה עוינת או שלילית. למשל אישה ברמה גבוהה – היא צריכה כוח גדול מאד להתעלם מגבר ברמה נמוכה שמנסה להציק לה או התחיל איתה.

חוץ מזה שצריך הרבה כוח כדי להתעלם,  הרבה יותר קל לעשות מאשר לא לעשות. בהיותנו תרבות וחברה זכרית, שמורגלת בעשייה ויוזמה, הקושי הגדול שלנו הוא להימנע מעשייה, עשייה היא אינסטינקטיבית עבורנו כמעט כמו לנשום, לכן כה קשה להוריד במשקל כי צריך לא לאכול (או לאכול פחות), ואותו כנ"ל בגמילה מהתמכרות; הקושי של 'לא לעשות'.

כדי לעשות כל שהאדם צריך זה להגיב, או להגביר מאמץ או לחץ, כדי לא לעשות יש צורך בשליטה עצמית. ועל כן ההתעלמות היא מכניזם גבוה מן ההתייחסות. הראשונה מודעת, השנייה מכאנית.

וככל שאתה מודע פחות לעצמך, מאומן פחות במיתון וריסון הרגשות – כך קשה יותר להתעלם.

תגובה היא אינסטינקטיבית, זה קורה לרוב, למרותנו, ההימנעות מתגובה היא פרי של עבודה עצמית ופיתוח מודעות ושליטה עצמית.

דברים פוגעים בנו ביחס ישיר ליכולתם לעורר בנו תגובה.

ודברים כל הזמן מנסים לעורר בנו תגובה. מנסים למשוך תשומת לבנו, ואלא אם כן האדם עובד על עצמו, הדברים עם כוח הריגוש החזק ביותר הם שיזכו בתשומת הלב שלנו. ומה הם הדברים בעלי כוח הריגוש הגבוה או החזק ביותר? (ועל כן אלה שיעוררו בנו את התגובה המיידית והחזקה ביותר)? אלה בדרך כלל הגירויים השליליים, דברים שבאים לפגוע בנו, להוריד מאיתנו, לתקוף אותנו, אלה יזכו למרב ההתייחסות מאיתנו. כך שאם האדם לא מטפח בעצמו את היכולת להתעלם מגורמי ריגוש שליליים, הם תמיד ינצחו אותו בסוף, יחדרו פנימה ויעוררו משנתם את הדמונים הרדומים של ספק עצמי, רגשות אשמה וכו'. 

התעלמות היא תגובה לא טבעית אותה יש לטפח. התגובה הראשונית של אגו לפגיעה רגשית היא להגיב בהתפרעות וסערה רגשית. ואז הסערה הרגשית מנסה למשוך תשומת לב מן האדם עצמו כדי לקבל התייחסות ובכך דלק כדי להמשיך ולבעור. אך מה קורה לכוחות האגו השליליים שהתעוררו מרבצם כשבמקום התייחסות הם מקבלים התעלמות? ובכן התגובה הראשונית שלהם היא להגביר את הלהבות, הם מגבירים את הרעש ומנסים ביתר שאת למשוך תשומת לב. די דומה לתגובה של תינוק או ילד שמתעלמים מתביעותיו לתשומת לב. אדם מיומן בהתעלמות צריך דווקא אז להתעלם עוד יותר, עד לנקודת השבירה של הדמונים של האגו.

ככל שהתעלמות יותר ממושכת כך הכוח שיוצא מן האגו חוזר אליו ביתר עוצמה ובסוף יגרום לו להיחלש בגלל חוסר באנרגיה ובסוף גם להתאיין בגלל הכוח של השליליות שחוזרת אליו כמו בומרנג.

כשהאגו מקבל את עצמו חזרה הוא מקבל נוקאאוט מן הכוח של עצמו. הוא משמיד את עצמו דרך קיר ההתעלמות הנוקשה.

אדם צריך לטפח בעצמו חירשות ועיוורון לקולות השליליים הבוקעים בו מבפנים.

ושוב, זה הכל מתחיל ונגמר בשליטה עצמית, כדי להתעלם צריך להיות מסוגל לשלוט בתגובות שלך. אם אתה מגיב לרגש שלילי (בעצמך או מן הזולת כלפיך) באופן מכאני ואוטומטי, אז בסוף תהיה קורבן לאלמנטים של תוקפנות והאשמה שמופנים אליך מן הזולת או/ו לרגשות אדם וחוסר אונים שמופנים אליך מבפנים. אצל רוב האנשים התגובה יוצאת מהם ללא מודעות, בקרה או שליטה.

אנחנו מגיבים עוד לפני שאנחנו יודעים שאנחנו מגיבים. (למשל כשאדם רעב הולך למקרר, היד נשלחת למזון עוד לפני שהאדם החליט מה הוא רוצה לאכול, וזו ביחס ישיר לרמת הגירוי של המוצר שהיד נשלחה אליו).

על האדם לתרגל שליטה עצמית, לתרגל התעלמות. עליו לצפות במאכל המגרה, לסגור את המקרר להתרחק, ורק כשהתגובה האוטומטית שותקה, הוא יכול לחזור למקרר ולהתבונן במוצר המגרה.

רק אם אדם מתחיל לעבוד על עצמו ולפתח מודעות בלתי תלויה בגירויים שליליים מבפנים או מבחוץ – אז אולי יש לו סיכוי להפנות התעלמות, שהיא הנשק היחידי, כלפי מה שמאיים על שלמותו וריבונותו הפנימיים, מחד, ועל הישרדותו מול כוחות התוקפנות שמאיימים עליו מבחוץ, על ידי גסי הרוח והשתלטנים.

(ריסון עצמי – “איזהו הגיבור הכובש את יצרו").

על האדם לאמן את שרירי ההתעלמות שלו. זה הנשק היחידי במלחמה עם 'כוחות החושך' (הספקות העצמיים, רגשות האשמה, חוסר האונים וכו') שמאיימים על ריבונותו.

בגדול, קיימים באדם שלוש כוחות להתמודדות אמיתית:

-כוח אלף אומר 'כן'.

 -כוח ב', או מר 'לא'.

 -כוח גימל לא אומר, הוא אינו מתייחס.

 -הכוח הראשון זכרי-נמוך, דוחפני תגובתי, חם ומיידי, יאנגי.

-הכוח השני נקבי גבוה (הנקבי הנמוך הוא כניעה); היכולת להגיד 'לא', למנוע, לבלום להפנות את הגב. כוח יינגי.

-והכוח הגבוה משניהם הוא הכוח הנייטרלי, שמתעלם ולא מתייחס למה שלא נופל בתוך הרמה שלו.

והוא תמיד מנצח כי הקריטריון אינו התייחסות למה שבא להרוס, אלא הרמה הגבוהה ממנה הוא בא. 

הכח הנייטרלי אינו מעורב ועל כן לא מושפע. שני הראשונים מעורבים ולוקחים חלק במשחק של האלמנטים שרוצים להשפיע עליהם ועל כן מושפעים.

-הראשון נבלע בתוך ההשפעה השלילית תוך כדי שהוא מחזק אותה.

 -השנייה מצליחה לבלום אותה לפרק זמן, אך גם אמירת ה'לא' מחזקת את הכוחות המערערים, מעצם ההתייחסות.

 -ורק השלישית מצליחה לא להיות מושפעת, ועל כן לא להגיב, לא להתייחס, 'לא להיות שם' עבור ההשפעה השלילית, ועל כן, לנצח בנוקאאוט.

(ולסיום, עצה: קוראים רבים ירצו בכל זאת, עצה מעשית לגבי איך להתעלם. ובכן הדרך הטובה ביותר להתעלם מדבר אחד זה על ידי התרכזות מוחלטת בדבר אחר. עד שמושא ההתעלמות מתאיין. אפשר להתמקד בכל דבר שהוא, אפילו בתפוח ירוק…)?

————————————————————————————————-

נספח:

סיפור קטן

אינדיאני זקן משבט צ'ירוקי לימד את נכדיו על החיים. "בתוכי מתקיים קרב כל הזמן", הוא סיפר לנכדיו, "זהו קרב קשה ומר בין שני זאבים".

"זאב אחד הוא רע – הוא מלא זעם, קנאה עצבות, תאווה, יהירות, רחמים עצמיים, רגשות אשמה, עלבון, דימוי עצמי נמוך, שקרים, גאווה, עליונות ואגו.

הזאב השני הוא טוב – הוא שמח, שליו, אוהב, מלא תקווה, בטוח בעצמו, עניו, ידידותי, בעל רצון טוב, אמפטי, נותן, אמיתי, רחום ומאמין.

בתוככם מתחולל גם כן קרב דומה, כפי שזה מתקיים בכל בני האדם".

אחד הנכדים חשב רגע ואז שאל את הסב:

"איזה מבין הזאבים ינצח בקרב?"

הזקן חייך וענה בפשטות:

"אותו אחד שתדאג להאכיל".

wolf2

***

מאמרים ומסות נוספות של גבריאל רעם

באתר 'הגות במבט קוואנטי' – http://hagut.net/

בשבי עריצות מצבי הרוח

חלק א': חיי תולעת
כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..) כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות עצמית. כש'טוב לי' – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם, עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…
לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…

התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה

למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים. ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.
אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב
המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.
ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.
וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.
ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.
והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.
בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.
חלק ב': האין
עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.
וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.
למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.
כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').
***

קישורים: רגש, הפרזיט הגדול

ברי המזל לעומת חסרי המזל.

יש אנשים שמאמינים במזל ואחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה (ולדעתם) אלה שנראים בעלי מזל, הם כנראה אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.

אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').

ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.

ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק  למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.

שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית  שתומכת ברעיון המזל.

אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.

אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…

הסבר:

ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש  – נפתח בפניו, משחק לטובתו, או משתף פעולה, עם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.

למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויות מקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.

הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.

ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).

לעומת זאת, חסרי המזל (שכמעט שום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל 'נאלצים' לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם  וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.  

ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים)  – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.

וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.

למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.

לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח  את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.

וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.

אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.

כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.

ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).

בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.

כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).

רק מה שהצליח האדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי. כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן  ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.

מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.

—————————-

גבריאל רעם, 20.2.13

www.hagut.net