ארכיון הקטגוריה: Uncategorized

ראיון רדיו עם גבריאל רעם לרגל צאת ספרו החדש, "החיים רשימות מן הגלות, הוקלט ב14.10.14
http://youtu.be/1XTDQc-m5oY

תבניות משחקיות ביחסים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בין תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים,. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית ובעיקר, גורמת לכאב רגשי קשה. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג'ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים  אפשריים ("זאב הערבות"). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games".

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד"ר אריק ברן: "משחקיהם של בני האדם".

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: "סימניה": "בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב"משחקים", כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההדגשה היא שלי, ג.ר.). ד"ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: "משחקי חיים"; "משחקי נישואים", העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; "משחקי מין", שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; "משחקי חברה", המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; "משחקי חדר הרופא"; "משחקי עולם תחתון" ו"משחקים טובים"…

בספר זה ברן לא רק מחלק את היחסים ליחסים משחקיים או אותנטיים, הוא גם עושה חלוקה בתוך היחסים עצמם. ליחסים יותר מפותחים (מה שאני מכנה בשם: יחסים אורכיים, או יחסי צפון דרום) ויחסים פחות מפותחים, (מה שאני מכנה: יחסים רוחביים, או מזרח מערב) כלומר יותר אינפנטיליים. שיטת חלוקה זו נקראת שיטת ה T.A.  שזה ראשי תיבות של:Transactional analysis

טרנסאקציה מוגדרת באנגלית כ: Transaction – the fundamental unit of social intercourse

שיטה זו הומצאה על ידי ד"ר ברן זמן רב לפני שכתב את ספרו: "משחקיהם של בני האדם". ופותחה על ידי תלמידו, דוקטור ריצ'רד האריס, בעיקר בספרו: "אני בסדר, אתה בסדר".

בשיטה זו מחלקים את כל המשחקים (עיסקאות) לשלוש חטיבות: הורה, בוגר, ילד. (Parent-Adult-Child).

הורה – תבנית משחקית זו מצויה אצל אנשים שאימצו לעצמם התנהגות טיפולית. ישנם שני סוגים של התנהגות הורה: סמכותית ותומכת. הסמכותי מאיים (אבא), מעניש יוצר אשמה. התומך מרגיע, מעודד (אמא) וכו'. כאן ישנה הפגנה של דאגה כמעט חונקת לזולת, מלווה בהטפות מוסר – ברגע שנדמה למגלם תפקיד ההורה, שהילד אינו מתנהג בהתאם למצופה.

ילד –  הילד נופל לגמרי תחת רגשות אינפנטיליים. יש לו קושי לדחות סיפוקים.

בוגר – זהו אדם שהצליח לפתח בכוחות עצמו התנהגות שקולה ואחראית, תוך שאינו נותן לרגשותיו להשפיע על התנהגותו ותגובותיו. גישתו ניטרלית והוא מצליח לא לקחת באופן אישי את שקורה לו (שלא כמו הילד). הבוגר בוחן ומאבחן התנהגויות ילדיות והוריות ומנסה להביא אותם לווקטור הניטרלי של הרמה שמעל. זו של התבוננות ללא שפיטה מאידך (הורה) ולא רגשי אשמה מחד (ילד). הבוגר עוסק בעיקר בטרנספורמציה של גירויים רגשיים לפיסות פרשנות, מידע והסקת מסקנות.

ד"ר האריס חילק את שלושת התפקידים המשחקיים באשר ליחס שלהם לקונספטים, כך:

הורה – מלמד קונספטים.

ילד – מרגיש קונספטים

בוגר, לומד (ומפיק לקח) מקונספטים.

הטרנסאקציה הפשוטה ביותר היא בין תפקידי הבוגר לבין עצמם. כי בוגר מדבר בשפה אחת והצד השני (הבוגר האחר) מבין בדיוק את אשר המשדר התכוון. היות ושני התפקידים האחרים אינם ניטרליים, אלא סובייקטיביים, לכל הורה ולכל ילד יש את הגישה האישית שלו לבטא זאת. כך ששני 'ילדים' מתקשרים ויכולים לעלות על כל שרטון ומוקש אפשריים, כנ"ל גם בין שני 'הורים'. וקל וחומר כשהתקשורת היא בין הורה לילד או בין ילד להורה.

למעשה, גם ההורה וגם הילד – נתונים לשליטה רגשית, ולסובייקטיביות ביחס למה שקורה להם. רק שהילד חושף את חוסר הבשלות שלו בצורה מלאה וקיצונית, בעוד שההורה מתחפש לבוגר. אך הוא נמצא באותו רמה של התפתחות רגשית כמו הילד.

אין ספק כי יחסי בוגר  – בוגר, הם הקרובים ביותר ליחסים שאינם נזקקים למשחקי תפקידים כדי לתקשר. כלומר יחסים אותנטיים שנובעים מאישיות בשלה ומפותחת. אך הם עדיין נתונים בתוך מבנה של משחק. כל עוד האדם זקוק למשחק תפקידים, בו הוא ממלא תפקיד מסוים בתבנית משחקית מסוימת – הוא עדיין לא חופשי באמת. הוא כבול על ידי רודנות התפקיד ותבנית המשחק. (על כך בהמשך).

צריך גם לציין כי ד"ר ברן מדגיש כי זיהוי ההבדלים בין כל אחת משלוש הטרנסאקציות בא לביטוי בעיקר באופן לא מילולי, טון הדיבור, הבעות פנים, תנועות ידיים וכו', ופחות דרך בחירת המילים.

ושוב, עם זאת ועם כל שנכתב כאן בגנות משחקים ובשבח תקשורת 'עירומה' ואותנטית, ללא הקביים והמסכה (הפרסונה) של התפקיד וללא ההקשר הממקם של התבנית המשחקית – בעיקר בשלבים התחלתיים של התקדמות והתפתחות ברמת הנפש, הרוח, התודעה, או החיים הפנימיים – יש צורך במשחק, כפי שיש צורך במלים כדי לתקשר. מלים אומנם אינן מאפשרות למחשבות טהורות לעבור מאחד לשני, אבל הם הרע במיעוטו, מבחינה זו שהם מאפשרים מעבר של מידע תקשורתי, יהיה לא מושלם ככל שיהיה. בשלבים מתקדמים יותר אפשר פשוט להיות ביחד, ואז אין צורך במלים, הנוכחות השקטה והתדר הזהה של שניהם, כבר לא נזקקים לעזרה הלא מושלמת של המלים. כך גם לגבי משחקים. זקוקים להם עד רמה מסוימת. אך כל עוד האדם נזקק למשחק (כי עדיין לא הגיע לרמת התפתחות פנימית אוטונומית) הוא עדיין לא חופשי. המטרה חייבת להיות: לשחק משחקים משוכללים (בוגר בוגר למשל) כדי להתקרב כמה שיותר למצב שלא נזדקק למשחקים ונהיה אותנטיים.

כך שרק ברמות הגבוהות ביותר של התפתחות אישית ורוחנית, יכול האדם 'להיפטר' מן המשחק, ולתקשר ישירות מתוך מי שהוא באמת, וממה שחי בתוכו בזמן נתון. עד לשלב מתקדם זה (שבו הוא זקוק כמובן לפרטנר ברמה שלו), אין לו ברירה אלא להזדקק למשחק. וכאן השאלה, באיזה משחק הוא בוחר, במשחק בווקטור של דרום צפון, שמעלה אותו מרמה לרמה, או משחק אופקי, ממזרח למערב, שמעגן אותו באותה הרמה, בה הוא מצוי ממילא, והתפקיד והמשחק מסתירים מעיניו חוסר התקדמות ממשי.

הבדלים אלו בין משחקים מקדמים ומפתחים ובין משחקים שמשאירים את האדם באותה רמת התפתחות, אנו יכולים למצוא בתיאוריה שפיתח ד"ר רוברט דה רופ, בספרו: The master game

שם הוא מבדיל בין משחקי מטא (ווקטור אנכי, צפון דרום) ובין משחקי אובייקט: (ווקטור אופקי, מזרח מערב). הוא מגדיר משחק כאינטראקציה בין בני אדם, הכוללת מטרת על. לפי דה רופ: משחק הוא העמדת הכוח והעוצמה של האדם במבחן בתוך מטריקס המוגדר על ידי חוקים. (לפי דה רופ, אם אין חוקים המשחק מתפורר. אך על כך בהרחבה בהמשך).

המשחק שהאדם 'בוחר' לשחק מעיד לא רק על סוג הטיפוס אליו הוא שייך, אלא גם על הרמה של ההתפתחות הפנימית שלו.

הוא מחלק את כל משחקי בני האדם לשלוש חטיבות:

חטיבה א': משחקי אובייקט (נמוך)

חטיבה ב', משחק המשפחה (בינוני)

חטיבה ג': משחקי מטא.(גבוה)

את הטבלא הבאה יש לקרא מלמטה למעלה. בתחתית זו רמת ההתפתחות הפנימית הנמוכה ביותר. בעוד שהרמה העליונה (המאסטר גיים) היא הרמה המפותחת ביותר).

GAME                               AIM

c. Meta-games (ווקטור דרום צפון, אורכי) משחקים 'גבוהים'.

Master Game     /awakening

Religion Game    / salvation

Science Game/    knowledge

Art Game/         beauty

————————————————-

b. Mediocrity, ordinariness -game

Householder Game/    raise family (מסתובב סביב עצמו)

—————————————-

A.   Object Gamesמשחקים 'נמוכים'. (ווקטור מזרח מערב, אופקי)

Hog in Trough/            wealth

Cock in Dunghill/         fame

Moloch Game/      glory or victory

אפשר להסתכל על שלושת החטיבות הללו כמעין פירמידה. הבסיס הרחב ביותר  הם משחקי האובייקט, (זה המשחק שמשחקים רוב בני האדם). זה נעשה צר יותר במשחקי משפחה, וקדקוד הפירמידה זה משחקי המטא, או משחקי העל. והמשחק שנמצא בקצה הכי קצר וצפוף זה משחק המאסטר (שם ישנם הכי פחות בני אדם). שם האדם הכי קרוב להשתחרר מן הקביים המשחקיים. (קביים שאלמלא הם לא היה מגיע לדרגת התפתחות פנימית זו, אך לאחר שהגיע לממש את משחק המאסטר בחייו, שוב אינו זקוק להם).

משחקי האובייקט משוחקים בחלל החיצון, ובאות להשיג מטרות מטריאליות, חיצוניות. בעיקר כסף או דברים שכסף יכול לקנות..

בעוד משחקי העל משוחקים בחלל הפנימי של האדם. ובאים להשיג מטרות פנימיות. כגון הארה, 'גאולת הנשמה', ידע חדש (חוכמה), בגרות נפשית, פיתוח התודעה ועוד…

בתרבות שלנו משחקי אובייקט שולטים. עבור אלה שמשחקים את משחקי העל, שחקני האובייקט נדמים כשטחיים וחסרי סיכוי להשגה של משהו ממשי עבורם ובתוכם. (בברית החדשה כתוב: 'מה יצא לאדם אם ירוויח את כל העולם ויפסיד את נשמתו'?)

עבור שחקני האובייקט, שחקני משחקי המטא נדמים כחיים בערפל, אינם יודעים מה הם רוצים, הם לא מספיק קונקרטיים בחייהם, הם רודפים אחר אשליות.

לפי טבלא זו ניתן לחלק את כל המין האנושי לשניים, שחקני מטא ושחקני אובייקט. שתי הקטגוריות אף פעם לא הבינו האחת את השנייה.

(משחקי המשפחה, הם עבור בני אדם שלא מצאו עצמם, או לא התאפשר להם לשחק באחת משתי החטיבות, משחקי אובייקט ומשחקי מטא).

לפי הטבלא ניתן לראות שדה רופ שם במקום הגבוה ביותר את משחק המאסטר, איך הוא מגדיר אותו? ובכן, לדבריו, מטרת המשחק הראשי היא: התעוררות אמתית, התפתחות מלאה של הכוחות החבויים באדם ושניתן לשחק בהם רק על ידי אנשים שהגיעו למודעות מסוימת. כלומר מודעות לכך שישנה רמת תודעה גבוהה וערנית יותר מזו שהם מצויים בה עד כה.

זהו משחק לא קל, לפי דה רופ, זה משחק שדורש את כל כולך.

קל להתבלבל בין משחק המאסטר לבין משחקי העידן החדש. אך ברמת המהות, אין ביניהם קשר, כי הם (משחקי העידן החדש) כמעט שלא כוללים עבודה פנימית רצינית שכוללת התמודדות של האדם עם עצמו הישן.

חלק ג. לסיום

בהעדר אותנטיות אנו ממציאים תפקידים, פורמליים וא- פורמליים. ממציאים משחקים כדי לספק מרחב וחלל עבור משחק התפקידים, חיינו נשלטים יותר ויותר על ידי משחקי תפקידים ופחות על ידי תקשורת אותנטית, שורשית, אמתית ללא הזדקקות למשחקי תפקידים כדי לתקשר.

יחד עם זאת, כמעט שלא ניתן להגיע לרמה של יכולת לתקשר ולהיות, To be, ללא העזרה של משחקי תפקידים. גם במשחק התפקידים עצמו ישנן רמות ודרגות התפתחות גבוהות יותר ופחות, וככל שאדם מגיע לרמת ההתפתחות משחקית גבוהה יותר – תפקיד הבוגר – אצל אריק ברן, ומשחק המאסטר – אצל דה רופ,  כך קל לו להגיע אל האותנטיות. להגיע לרמה הגבוהה ביותר שאפשרית לאדם, שמשם הוא כבר יכול להגיע אל להיות משוחרר ממשחקי תפקידים. אדם חופשי.

*

להשלמה של המעט שכתוב כאן על הספר: 'המאסטר גיים', כדאי מאוד לקרא את הספר. הנה הוא במהדורה אלקטרונית, באינטרנט: http://selfdefinition.org/gurdjieff/Robert-S-De-Ropp–The-Master-Game.pdf

*

הרחבה של נושא התקשורת על פי מודלים, בספר: "אמנות השיחה".

גבריאל רעם,

חיים מהונדסים

הבדל מרחיק לכת קיים בתפיסת החיים של אדם היום ולפני כמה מאות שנים. אך גם אפילו לפני כמה עשרות שנים.

בעיקר, איבדנו את היכולת לחיות את החיים במתכונתם הראשונית, הגולמית.

היום הכול כמעט מהונדס. ואין המדובר רק על ירקות ופירות שמהונדסים גנטית (ההנדסה גנטית הפך זה מכבר למטבע לשון מקובל). למשל כול הנושא של צבעי מאכל; היום אין כמעט מאכלים מוכנים ללא צבעי מאכל. (מי שמכין את המאכלים לסופרים אינם שפים, למרות שלעיתים הם תורמים את שמם, אלא מהנדסי מזון וכימאים) תהליכי הבישול, הפיסטור וההנדסה שעוברים המאכלים בדרכם לסופר – מדיפים מהם את צבעיהם הטבעיים,  אך אנשים משייכים טעם לצבע. למשל יינות לבנים שנצבעו באדום ויינות אדומים שנצבעו בלבן, יתנו לטועם את הטעם של הצבע ולא את הטעם המקורי האמיתי. ואמת המטפורית המסתתרת מאחורי זה, אומרת כי איבדנו את היכולת לשפוט וליהנות ממאכלים בגין הטעם המקורי שלהם ועתה אנו צריכים מתווכים שיהנדסו את המזון ויאפשרו לנו לזהות אותו כמזון המקורי וזאת בשעה שלאחר שנצבע ועבר תהליכים כימיים שונים – יש מעט מאוד קשר בין המאכל הסופי ובין המאכל הגולמי המקורי.

דוגמה אחרת לגמרי, אך באותו עניין היא גם ביות של בעלי חיים. גם ביות זה הוא סוג של הנדסה. למשל הכלאת של כלבים כדי לקבל במקום הזאב כלב ידידותי והנדסה נוספת כדי לקבל כלבים ננסיים…

דוגמה קצת יותר קיצונית, אך קיימת;  אנו מתרגלים לאט לאנשים שהמוח שלהם עבר סוג של הנדסה על ידי כדורים אנטי פסיכוטיים… (היום ידוע שכדורים פסיכיאטריים יכולים להביא לשינויים במבנה המוח).

אך כאן נעסוק בדוגמאות יותר שגרתיות, פחות קיצוניות אך לא פחות משפיעות.

למשל הטלוויזיה. אנו צורכים אותה ככלי בידורי או כמכשיר מספק עניין. אך אין אנו מתייחסים מספיק לטלוויזיה בחיינו כמשהו שמהנדס ומתנה את חיינו.

היום אדם צעיר הפוגש את החיים – פוגש אותם לאחר שמן הסתם 'עבר אותם' בטלוויזיה. כמעט כל חוויה אפשרית שיעבור בחייו, מוצגת בפני האיש הצעיר כבר בטלוויזיה, כך שכשהוא מגיע כבר לחוות חוויה חדשה בחייו, היא אינה עוד חדשה, (מכיוון שהוא הזדהה עם 'דמותו' בטלוויזיה) הוא כבר 'חווה אותה' בטלוויזיה ועכשיו הוא חווה את החוויה האמיתית 'יד שנייה' – ומה שהוא חווה עכשיו נחווה כפחות אפקטיבי בהשוואה לחוויה הטלויזיונית' שהייתה 'מושלמת' (מבוימת ומשוחקת) טוב יותר ועתירת הרבה יותר גירויים… (אך לעניין הגירויים – מאוחר יותר).

ומטלוויזיה לספרות יפה. והכוונה לקריאת פרוזה. כיום, כמו בצרכנות טלוויזיונית, צריכת פרוזה (פיקשן) קודמת במרבית המקרים לחוויה עצמה. ומאז שאנו צורכים פרוזה, אנו חיים חיינו כאילו הם סיפור, כאילו אנו גיבורים בספרים שקראנו. והחוויה עצמה פחות מסעירה, כי כבר 'עברנו' את זה עם הגיבורים בספרים שקראנו ושם זה, שוב, היה מלוטש, מסעיר ומרגש הרבה יותר מהחוויה מלאת המעצורים והמחסומים הרגשיים שכה מלווה מפגשים רגשיים ומיניים עם צעירים וצעירות אחרים .

ואלו רק שתי דוגמאות התחלתיות. אין כמעט משהו בחיים שאנו פוגשים, שלא עבר קודם לכן סוג של ניתוח פלסטי על ידי מהנדסי החיים.

ובחזרה לחיים האורבנים והמתועשים – אנו מתחילים לשכוח טעמם, מראם והשפעתם של חיים 'יד ראשונה'… ויותר מזה (וזה העיקר): היום, חוויות 'יד ראשונה' – כבר לא 'עושה לנו' את זה. זה גולמי מידי, פחות מידי מלוטש, מזמין, מעורר תיאבון או ריגוש.

ודוגמה נוספת; כיום כדי לבוא במגע תשוקתי עם בני/ות המין השני, אין זה מספיק סתם להיפגש במקום כלשהו. היום בלי קבוצה שלמה של תנאים מקדימים ומשלימים – זה לא יוצא לפועל כמעט. אם זה לא תחת השפעת משקה משכר, אורות מהבהבים, מוסיקת רוק משלהבת – איננו יכולים לתפקד במוד חיזורי. בלי זה אנו לא 'במצב המתאים'. אפשר להגיד כי: 'שכחנו' איך להיות עם המין השני בלי פילטרים. זה לא שאנו כבר לא נמשכים, נהפוך הוא, נהפוך הוא, אך אנו כבר זקוקים ל'אווירה הנכונה' כדי להיות מסוגל לתפקד בקונטקסט המשיכתי/חיזורי.

וככל שעובר הזמן והדור הנוכחי מתחלף בדור חדש – המוזיקה נעשית יותר רועשת, המשקאות יותר משכרים, הצפיפות יותר אפלולית והלבוש הדוק וחשוף יותר. וכל זה כדי שבסופו של דבר נגיע לידי אותו מגע בלתי אמצעי וקדום כל כך של מגע גוף עירום בגוף עירום – בלהט התשוקה.

אין ספק שחווית המפגש האינטימי עם המין השני איבדה את השפעתה הראשונית המחשמלת (כל מפגש ראשוני עם משהו חזק ועוצמתי – אמור להיות בו משהו מחשמל) והיא צריכה הקדמות, מתווכים ומסננים. ודוגמה זו היא אך משל לתחומים נוספים אחרים בחיינו בהם התחלנו להזדקק למתווכים, הקדמות ומסננים כדי להיות מסוגלים לתפקד (כוס קפה 'על הבקר' למשל).

הנושא הבא נשמע משונה בשמיעה ראשונה: (אמנם לא מדובר בו בהנדסה של החיים, אך הוא מראה עד כמה התרחקנו ממפגש ישיר ובלתי אמצעי עם המציאות…).

המדובר על המפגש (חוסר המפגש) של כפות רגלינו החשופות עם האדמה. ובכן, כיום אין כמעט דבר כזה. כשאנו במכונית, אנו מרוחקים מן הקרקע כחצי מטר ואף יותר. כשאנו יורדים מן המכונית, כפות רגלינו הנעולות בגרביים ונעליים פוגשות אספלט או מרצפות. (אמנם בחוף אנו יחפים, אך זה כמו חופשה מבית הסוהר; קצר, חפוז ובעיקר מוקדש לטבילה בים, רביצה בשמש, או ספורט שכולל קפיצות וניתורים), כלומר החוויה של מפגש בלתי אמצעי של כפות רגליים יחפות עם אדמה חשופה – כמעט שלא קיים. וכאן המקום להבהיר מה היא הבעיה האמיתית בה מדובר כאן. (שהרי בנושא עצמו  של בידוד בין כפות הרגליים לאדמה – אין בו חידוש) אין המדובר בבעיה בריאותית, אלא פסיכולוגית/נפשית. אי החיבור הבלתי אמצעי עם הקרקע – הינו מטאפורה של אי חיבור בלתי אמצעי לקרקע המציאות. שאכן הקרקע נתפסת בעיני רוחנו כמסמלת ומגשימה את המציאות. המציאות כמשהו שרגלינו פוגשות אותו והוא מעניק לנו משען ותמיכה תחתית. קרקע המציאות כמשהו שחוזרים, או מתרסקים, אליו. אדם מציאותי מכונה על ידינו כאדם שיש לו 'שתי רגליים על הקרקע'. בעוד שאדם לא מחובר למציאות – זוכה מאיתנו לכינויים של 'תלוש', מרחף וכו'. גם בישיבה אין כמעט מצב שבו שתי כפות הרגליים מונחות במלוא שיטחן על הקרקע, בדרך כלל משלבים רגל על רגל, או חלק מכף הרגל ( או קצות האצבעות או העקב) מנותקים מן הרצפה… (ואנו מכנים עצמנו: אנשי המציאות, כאלה המתרחקים בכל דבר פנטסיה ואשליה).

ובחזרה להנדסה של חיינו. ועתה לדוגמה מעט אבסטרקטית: הזמן. גם הוא מהונדס ועוד איך. שלא כמו קודמינו של לפני כמאה שנה, הם היו נעדרי שעונים (דבר שכמעט איננו יכולים לתאר לעצמנו), לכל היותר היה להם שעון חול או שעון שמש. היום איבדנו את היכולת לחוות את הזמן לפי האיכות של חיינו הפנימיים. איכות שתשפיע על הזמן בכיוון של כיווץ או הרחבה, 'המהרה' או האטה, יציבות או מוטרפות. המחוגים ובמיוחד הדיגיטציה של הזמן – גודעת ומפרידה אותנו מאיכותו החוויתית. ואנו פוגשים אותו דרך המדד הטכנולוגי. ואכן כיום לזמן אין יותר איכות (מעניין מבחינה זו המונח: 'זמן איכות'…) יש לו בעיקר כמות.

ואנו משלמים מחיר בעבור ההינדוס והתיעוש שהכול כמעט עובר עד שהוא מגיע אלינו. היום הריח הוא כבר לא אותו הריח, המראה של הפרי אינו אותו מראה, אך זה ידוע. השמיים אינם בהירים ושקופים כמו השמיים של פעם (זיהום האויר) והכוכבים לא זוהרים כמו פעם (האויר פחות צלול). הכול הפך דהה היותר מחד, ואגרסיבי ועתיר בגירויים מאידך. מה משמע? ובכן, הטבע (הכולל פירות, פרחים, שמיים וכוכבים) הפך לדהה  והעולם שנוצר בידי בני אדם (בעיקר הערים ומה שבתוכן) הפך לעולם אגרסיבי, לחוץ, מהיר  ובעיקר, עתיר עד מאוד בגירויים. עניין הגירויים משמעותי מאוד לעניין החיים המהונדסים; הגענו למצב בו בלעדי המגה גירויים לא נוכל לחוש עוד את חווית החיים. עתה אנו זקוקים להם לגירויים כמו מכת פטיש כבד בראש, אחרת זה כבר לא עושה לנו את זה. ואנו בחרדת שקיעה בשעמום קיומי.

ועל כן, הגירויים גדלים והולכים במכפלות ממש; טעמי המאכלים מתובלנים ועתירי רטבים  וטעמים. ולמרות כל הדיבור הקולינרי אודות חומרי גלם טריים, אין במסעדות שום מאכל כפי שהוא מופיע בטבע, הכול מהונדס ונראה יותר כיצירת אמנות מאשר כפי שהיה בטבע (אין קשר במוחנו בין השניצל ובין העוף שאך לפני ימים מספר הילך, במקרה הטוב בחווה, או שכן בתוך לול צר עם עוד עופות – במקרה הרע).

בחשיפה הזו לגירויים למיניהם, למשל, שוב, לגירויים מיניים; פעם די היה בקרסול של אישה כדי לגרום לליבו של גבר להלום בקצב מוגבר. כיום הצעירים חשופים כבר מגיל צעיר, לגירויי פורונו בוטים, קיצוניים ואף אלימים ומעוותים, והכול כדי לגרום לחוויה מינית חזקה, מה שפעם קרסול חשוף היה עושה…

והמדובר אכן בשינויים קיצוניים בכמות ורמת הגירויים שנכנסו רק בשנים האחרונות להנדסת החיים,  למשל סרטי מתח; בסרט של היצ'קוק, לפני 50 שנה, הגופה הראשונה הייתה מתגלית באמצע הסרט וגם אז, לא ראו כמעט דם, או אברים פצועים. היום הגופה הראשונה מופיעה כבר בכותרות והסרט עצמו משופע באברים קטועים, דם מושפרץ ועוד ועוד. וליבנו גס בזה, אני מחפשים את אותו הגירוי שנגרם להורינו בסרט של היצ'קוק. אך נזקקים לשם כך למגה גירויים שהולכים ונעשים יותר חזקים, מעוותים וקיצוניים ככל שעובר הזמן.

וזה מוזר לחשוב שרק לפני כמה עשרות שנים אבותינו ואבות אבותינו חוו את החיים כה אחרת מאיתנו; באופן יותר חשוף, אינטנסיבי, לא ממודר ולא מוסתר. לא היו זקוקים כלל לגירויים ובטח שלא למגה גירויים כדי לחוות את החשמל של להיות חי ולהיפגש עם אדם אחר.

והמדובר על שינוי עצום במהלך של כמה עשרות שנים בלבד. הכול הפך למהונדס ועתיר בגירויים, בלעדיהם איננו יכולים לדמיין את חיינו.

השיפורים, הקוסמטיקה והקביים – הפכו לתנאי הכרחי בכדי להיות מסוגל לחיות כמה שיותר קרוב, לפחות מבחינה תדמיתית – למצב קיומי מועצם, חוויתי ומטלטל.

מבחינת האדם הפשוט – הכול כרגיל, הוא עדיין חווה חייו כעוצמתיים למדי, אך הוא אינו מודע להתמכרות שלו להנדסה ולמגה גירויים בלעדיהם חייו לא יהיו חיים עוד.

גבריאל רעם

26.5.13

– התעלמות ככלי עוצמה במשברים נפשיים

———————————–

המעבר  מדינאמיקה שלילית לחיובית, אינו פשוט כלל ועיקר, וגם אם יצא אדם בדינאמיקה שלילית, יקח לו זמן ומאמץ להגיע משלב הבדידים של הדינאמיקה החיובית, לשלב הדינאמיקה (הסבר מפורט –בנספח, בסוף הפרק).

וצריך להבין כי אדם 'יכנס' לדינאמיקה שלילית לא רק כלפי הזולת אלא גם כלפי עצמו. במיוחד אדם עם דימוי עצמי נמוך, או ביקורת עצמית גבוהה – הוא נתקל במערכת הפסיכולוגית שלו באלמנטים שונים שמאיימים להטילו לדיכאון ולהרוס את הדימוי העצמי שלו.  למשל, ספק עצמי, עלבון, רגשי אשם, מחשבות שליליות, מחשבות תבוסתניות, רגשות תבוסה, ייאוש וכו' וכו'.

בדרך כלל כל הרגשות הללו 'מרימים ראש' ומתחילים 'מתקפות טרור מבפנים' – לאחר שהפרטנר ביחסים פצע את 'בעל הבית', ואז נוצר פצע רגשי ששולח גלי רטט שכמו מעוררים מרבצם את 'הדמונים' הללו (ספק עצמי וכו') והם מתחילים לתקוף את האדם מבפנים. בדרך כלל הם כמו גחלת לוחשת, והפגיעה הרגשית מבחוץ היא כמו משב הרוח, או הדלק, או העיתון שמזניק את הלהבות מעלה והמתקפה הרגשית מתחילה.

הנטייה הראשונית של בן הזוג הנתון למתקפה של הרגשות והמחשבות הקשות הללו היא להגיב.

אך איזו מן תגובה היא תהיה?  כששואלים אדם מה הוא עושה עם רגשות האשם או הספק העצמי שכוססות בו, הוא בדרך כלל עונה שהוא מתמודד, נאבק עימם, לא מוותר. ואם אכן מדובר על תגובה של יציאה לקרב אז מדובר על מלחמה, ואם זו מלחמה אז זו מלחמה קשה, כי כל רגש או מחשבה שליליים שהצליחו לחדור או להתבסס במערכת הפסיכולוגית, לא יוותרו בקלות, אפשר להגיד שיש לכל אחד מהם סוג של יצר הישרדות,  כמו ה'גן האנוכי' של ריצ'רד דוקינס. ואז השאלה תמיד מי יותר חזק?

אך האם זו באמת התמודדות? ובכן ראשית, יש צורך להבהיר כי התמודדות היא מילה מכובסת למדי, היא עלה תאנה, בדרך כלל, שמסתיר מאחוריו פרפורים של קורבן שסופג מהלומות מן הזוג בזו אחר זו.

מפרפרים מרוב סבל, ולהתפתלות הזו (בתוך מערבולת הסערה הרגשית), פעמים רבות, אנו קוראים: התמודדות. (מציגים זאת לעצמנו ככיווצי שרירים מרוב המאמץ שבהתמודדות… ).

אך גם אם נסכים שאכן יש פה התמודדות ולא רק פרפורי קורבן, גם אם כך, סופנו להפסיד במערכה הבינזוגית.

כי כל שאנו נלחמים בהם יותר כך בתוכנו זה רק מתחזק. (ראה נספח בסוף הפרק, אודות הסבא האינדיאני ושני הזאבים הפנימיים).

ומדוע כך? ובכן עצם ההתייחסות לרגש ולמחשבה השליליים גורפת ושואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה של המערבולת הרגשית, ברגע שמתייחסים (אפילו לא מתעמתים) עם משהו שלילי החי בתוכנו, מיד זה מכניס אותנו לעולם בו הוא השולט וששם יש לו את הכוח, העולם שלו. לשון אחר, כל התייחסות לאלמנט שלילי שחדר לתוכנו, סופה כשלון, כי עצם ההתייחסות אליו שמה אותנו תחת השפעתו. (המפגש בין האדם לבין הרגש השלילי התוקף אותו, מתרחש בזירה שלו). אז איך זה קורה? מדוע נפילה תחת ההשפעה של היריב גורמת להפסד או מפלה? ובכן'האויב' (העלבון או הפגישה הרגשית) רוצה שנשאב לתחום השליטה שלו, כי הישארותו בזירה האישית שלנו, מנתקת אותו ממקורות הכוח שלו וגם גורמת לו לפעול תחת החוקים והכללים שעליהם אין לו שליטה. ושהיריב בהם הוא 'בעל הבית' השולט.

 כלל ראשון, לא להישאב לזירה של האויב, כי שם, ב'מגרש הביתי שלו', הוא החזק.

עד כה עסקתי בהתמודדות כ'מילה מכובסת', ואז בפרפורי הקורבן, ואחר כך בכך שעצם ההתייחסות לדמון המשתולל והמתקיף שבתוכנו – שואבת אותנו לתוך תחום ההשפעה שלו, ששם הוא החזק. ועתה ברצוני להתייחס לשאלת האנרגיה; כדי שמשהו יהיה חזק הוא צריך כוח, וכדי שיהיה לו כוח הוא צריך אנרגיה. עץ שמחובר בשורשים לאדמה ובעלים לשמש ולאוויר – מקבל אנרגיה משני הכיוונים. נחל שמחובר למעיין מקבל אנרגיה מן המעיין. מהיכן יקבלו הדמונים, הרגשות השליליים שמרימים ראש בכל פגיעה רגשית, במהלך היחסים הזוגיים, את האנרגיה שלהם? הם בטריטוריה זרה, אינם חלק אורגני מן המערכת, מה מזין אותם? מה מאפשר להם להמשיך ולחיות? והתשובה המזוויעה – שעצם ההתייחסות שלנו אליהם היא שנותנת להם כוח. הם מקבלים מאיתנו אנרגיה על ידי כך שהם שואבים מאיתנו תשומת לב והתייחסות. (שוב, הקורא מופנה בזאת לנספח בסוף הפרק, על הסבא האינדיאני ושני הנכדים).

וכאן אני מגיע לתובנה הראשונה באשר לדרך התמודדות עם משבר ושבר פנימי (שבו הרגשות השליליים של בן הזוג פונים נגדו, הדימוי העצמי שלו נהרס והוא בדרך לדיכאון):

הדרך להחליש את האויב (של הפגיעה הרגשית)  וכך להתגבר עליו זה לא להזין אותו, לא להתייחס.

הדרך להתמודד עם אויב: זה לא להתמודד, או יותר נכון, להתמודד על ידי התעלמות.

המילה החזקה כאן היא: התעלמות.

הטקטיקה הזאת של התעלמות מומלצת בכל מצב שבו: א. האדם פונה נגד עצמו (נכנס למשבר או מיני משבר), או יש בו מחשבות רעות לגבי חייו. וב. מישהו חיצוני פונה נגד האדם, תוקף אותו, מבקר אותו וכו'.

הבעיה היא שכשאנו מותקפים, בין אם מבפנים בין אם מבחוץ, אנו יודעים שתי דרכים בלבד, להתמודד או להיכנע. שתיהן גרועות, רק דרך הביניים של ההתעלמות היא שתעבוד.

ואיך זה עובד? ובכן כשאדם זורק אבן והאבן פוגעת בקיר קשה, אם הוא זורק ישר לפנים והקיר חלק וישר, רוב הסיכויים שהאבן תחזור חזרה אליו ותפגע בו בכוח המשולב של חסינות וקשיות הקיר והעוצמה שבה הוא זרק את האבן. הקיר הוא ההתעלמות. כשאף אחד לא מגיב, השדר שלך חוזר אליך. ההתעלמות היא כמו קיר, סוג של משחק סקווש, יוצא ממך משהו והוא חוזר אליך באותה עוצמה ונוסף אליה כעת הקשיחות של הקיר. ככל שהקשיחות שלו גדולה יותר, כך עוצמת החזרה אליך עולה.

אפשר להבין מהדוגמא הזו שככל שאדם מנסה חזק יותר כך עוצמת המכה של ההתעלמות מניסיונותיו -תכאב יותר.

וכפי שחוסר התייחסות למשהו בולמת את כניסתו למערכת שלנו, כך ההתייחסות למשהו (פגיעה רגשית במקרה זה) מאפשרת לו להיכנס פנימה.

ככל שמשהו יותר גבוה, איכותי או מפותח, כך הוא זקוק ליותר יכולת התעלמות כדי לשרוד בטריטוריה עוינת או שלילית. למשל אישה ברמה גבוהה – היא צריכה כוח גדול מאד להתעלם מגבר ברמה נמוכה שמנסה להציק לה או התחיל איתה.

חוץ מזה שצריך הרבה כוח כדי להתעלם,  הרבה יותר קל לעשות מאשר לא לעשות. בהיותנו תרבות וחברה זכרית, שמורגלת בעשייה ויוזמה, הקושי הגדול שלנו הוא להימנע מעשייה, עשייה היא אינסטינקטיבית עבורנו כמעט כמו לנשום, לכן כה קשה להוריד במשקל כי צריך לא לאכול (או לאכול פחות), ואותו כנ"ל בגמילה מהתמכרות; הקושי של 'לא לעשות'.

כדי לעשות כל שהאדם צריך זה להגיב, או להגביר מאמץ או לחץ, כדי לא לעשות יש צורך בשליטה עצמית. ועל כן ההתעלמות היא מכניזם גבוה מן ההתייחסות. הראשונה מודעת, השנייה מכאנית.

וככל שאתה מודע פחות לעצמך, מאומן פחות במיתון וריסון הרגשות – כך קשה יותר להתעלם.

תגובה היא אינסטינקטיבית, זה קורה לרוב, למרותנו, ההימנעות מתגובה היא פרי של עבודה עצמית ופיתוח מודעות ושליטה עצמית.

דברים פוגעים בנו ביחס ישיר ליכולתם לעורר בנו תגובה.

ודברים כל הזמן מנסים לעורר בנו תגובה. מנסים למשוך תשומת לבנו, ואלא אם כן האדם עובד על עצמו, הדברים עם כוח הריגוש החזק ביותר הם שיזכו בתשומת הלב שלנו. ומה הם הדברים בעלי כוח הריגוש הגבוה או החזק ביותר? (ועל כן אלה שיעוררו בנו את התגובה המיידית והחזקה ביותר)? אלה בדרך כלל הגירויים השליליים, דברים שבאים לפגוע בנו, להוריד מאיתנו, לתקוף אותנו, אלה יזכו למרב ההתייחסות מאיתנו. כך שאם האדם לא מטפח בעצמו את היכולת להתעלם מגורמי ריגוש שליליים, הם תמיד ינצחו אותו בסוף, יחדרו פנימה ויעוררו משנתם את הדמונים הרדומים של ספק עצמי, רגשות אשמה וכו'. 

התעלמות היא תגובה לא טבעית אותה יש לטפח. התגובה הראשונית של אגו לפגיעה רגשית היא להגיב בהתפרעות וסערה רגשית. ואז הסערה הרגשית מנסה למשוך תשומת לב מן האדם עצמו כדי לקבל התייחסות ובכך דלק כדי להמשיך ולבעור. אך מה קורה לכוחות האגו השליליים שהתעוררו מרבצם כשבמקום התייחסות הם מקבלים התעלמות? ובכן התגובה הראשונית שלהם היא להגביר את הלהבות, הם מגבירים את הרעש ומנסים ביתר שאת למשוך תשומת לב. די דומה לתגובה של תינוק או ילד שמתעלמים מתביעותיו לתשומת לב. אדם מיומן בהתעלמות צריך דווקא אז להתעלם עוד יותר, עד לנקודת השבירה של הדמונים של האגו.

ככל שהתעלמות יותר ממושכת כך הכוח שיוצא מן האגו חוזר אליו ביתר עוצמה ובסוף יגרום לו להיחלש בגלל חוסר באנרגיה ובסוף גם להתאיין בגלל הכוח של השליליות שחוזרת אליו כמו בומרנג.

כשהאגו מקבל את עצמו חזרה הוא מקבל נוקאאוט מן הכוח של עצמו. הוא משמיד את עצמו דרך קיר ההתעלמות הנוקשה.

אדם צריך לטפח בעצמו חירשות ועיוורון לקולות השליליים הבוקעים בו מבפנים.

ושוב, זה הכל מתחיל ונגמר בשליטה עצמית, כדי להתעלם צריך להיות מסוגל לשלוט בתגובות שלך. אם אתה מגיב לרגש שלילי (בעצמך או מן הזולת כלפיך) באופן מכאני ואוטומטי, אז בסוף תהיה קורבן לאלמנטים של תוקפנות והאשמה שמופנים אליך מן הזולת או/ו לרגשות אדם וחוסר אונים שמופנים אליך מבפנים. אצל רוב האנשים התגובה יוצאת מהם ללא מודעות, בקרה או שליטה.

אנחנו מגיבים עוד לפני שאנחנו יודעים שאנחנו מגיבים. (למשל כשאדם רעב הולך למקרר, היד נשלחת למזון עוד לפני שהאדם החליט מה הוא רוצה לאכול, וזו ביחס ישיר לרמת הגירוי של המוצר שהיד נשלחה אליו).

על האדם לתרגל שליטה עצמית, לתרגל התעלמות. עליו לצפות במאכל המגרה, לסגור את המקרר להתרחק, ורק כשהתגובה האוטומטית שותקה, הוא יכול לחזור למקרר ולהתבונן במוצר המגרה.

רק אם אדם מתחיל לעבוד על עצמו ולפתח מודעות בלתי תלויה בגירויים שליליים מבפנים או מבחוץ – אז אולי יש לו סיכוי להפנות התעלמות, שהיא הנשק היחידי, כלפי מה שמאיים על שלמותו וריבונותו הפנימיים, מחד, ועל הישרדותו מול כוחות התוקפנות שמאיימים עליו מבחוץ, על ידי גסי הרוח והשתלטנים.

(ריסון עצמי – “איזהו הגיבור הכובש את יצרו").

על האדם לאמן את שרירי ההתעלמות שלו. זה הנשק היחידי במלחמה עם 'כוחות החושך' (הספקות העצמיים, רגשות האשמה, חוסר האונים וכו') שמאיימים על ריבונותו.

בגדול, קיימים באדם שלוש כוחות להתמודדות אמיתית:

-כוח אלף אומר 'כן'.

 -כוח ב', או מר 'לא'.

 -כוח גימל לא אומר, הוא אינו מתייחס.

 -הכוח הראשון זכרי-נמוך, דוחפני תגובתי, חם ומיידי, יאנגי.

-הכוח השני נקבי גבוה (הנקבי הנמוך הוא כניעה); היכולת להגיד 'לא', למנוע, לבלום להפנות את הגב. כוח יינגי.

-והכוח הגבוה משניהם הוא הכוח הנייטרלי, שמתעלם ולא מתייחס למה שלא נופל בתוך הרמה שלו.

והוא תמיד מנצח כי הקריטריון אינו התייחסות למה שבא להרוס, אלא הרמה הגבוהה ממנה הוא בא. 

הכח הנייטרלי אינו מעורב ועל כן לא מושפע. שני הראשונים מעורבים ולוקחים חלק במשחק של האלמנטים שרוצים להשפיע עליהם ועל כן מושפעים.

-הראשון נבלע בתוך ההשפעה השלילית תוך כדי שהוא מחזק אותה.

 -השנייה מצליחה לבלום אותה לפרק זמן, אך גם אמירת ה'לא' מחזקת את הכוחות המערערים, מעצם ההתייחסות.

 -ורק השלישית מצליחה לא להיות מושפעת, ועל כן לא להגיב, לא להתייחס, 'לא להיות שם' עבור ההשפעה השלילית, ועל כן, לנצח בנוקאאוט.

(ולסיום, עצה: קוראים רבים ירצו בכל זאת, עצה מעשית לגבי איך להתעלם. ובכן הדרך הטובה ביותר להתעלם מדבר אחד זה על ידי התרכזות מוחלטת בדבר אחר. עד שמושא ההתעלמות מתאיין. אפשר להתמקד בכל דבר שהוא, אפילו בתפוח ירוק…)?

————————————————————————————————-

נספח:

סיפור קטן

אינדיאני זקן משבט צ'ירוקי לימד את נכדיו על החיים. "בתוכי מתקיים קרב כל הזמן", הוא סיפר לנכדיו, "זהו קרב קשה ומר בין שני זאבים".

"זאב אחד הוא רע – הוא מלא זעם, קנאה עצבות, תאווה, יהירות, רחמים עצמיים, רגשות אשמה, עלבון, דימוי עצמי נמוך, שקרים, גאווה, עליונות ואגו.

הזאב השני הוא טוב – הוא שמח, שליו, אוהב, מלא תקווה, בטוח בעצמו, עניו, ידידותי, בעל רצון טוב, אמפטי, נותן, אמיתי, רחום ומאמין.

בתוככם מתחולל גם כן קרב דומה, כפי שזה מתקיים בכל בני האדם".

אחד הנכדים חשב רגע ואז שאל את הסב:

"איזה מבין הזאבים ינצח בקרב?"

הזקן חייך וענה בפשטות:

"אותו אחד שתדאג להאכיל".

wolf2

***

מאמרים ומסות נוספות של גבריאל רעם

באתר 'הגות במבט קוואנטי' – http://hagut.net/

בשבי עריצות מצבי הרוח

חלק א': חיי תולעת
כפי שאנו חושבים שכשאנו שומעים אנו גם מאזינים, וכשאנו מסתכלים אנו גם רואים, וכשאנו מדברים – אנו משוחחים, כך נראה לנו שכשאנו מתקיימים אנו חיים. אך 'לחיות', יכול להיות (ואולי אמור להיות..) כמו נהר; רצף בלתי קטוע המתחיל ממעיין (לידה) ועד האוקיינוס הגדול (מוות) שהולך ונחלש או הולך ומתחזק ככל שיובלים חדשים מתחברים אליו. אך חיינו אינם רצף של זרימה. לא של האני, לא של אנרגיה של חיוניות וודאי שלא של מודעות עצמית. כל זה מופרע ונקטע על ידי סכרים פתאומיים של: 'טוב לי' ל'רע לי', של: 'אני מצליח' 'אני נכשל'. סכרים זו אנלוגיה אחת, בתי כלא זמניים, או מעצרים מנהליים – זו אנלוגיה אחרת. עוברים מבית כלא אחד (להרגיש טוב) לשני (להרגיש רע) ואין מרווחים, או רצף פנימי, שבהם יכול לחיות אני, חיים פנימיים ואולי אפילו מודעות עצמית. כש'טוב לי' – אני נולד ומת כשמפסיק להיות טוב, כשרע לי, אני נולד, ומת כשמפסיק להיות רע. כאמור, אין 'אני' רציף שמתקיים כל הזמן. ואם יש, אז יש נפילות מתח גדולות, חושך גדול, התנתקויות של הזרם (זרם החיים הפנימיים, זרם העצמיות) – בכל מעבר במצב של 'טוב לי' למצב של 'רע לי' ולהיפך. הדומיננטיות העצומה של שני עריצים אלה בחיינו, מונעת כל היווצרות של הוויה, של היות, של ישות, של BE. כל אחד מהם הוא 'סוף העולם' עבורנו. הכל צריך להיפסק כשאחד מהם נכנס לתמונה. ובכל מצב נתון, אני נתונים באחד ומשתוקקים או פוחדים מן האחר. שניהם כשני הרים ענקיים שמסתירים לנו את נוף חיינו. או יותר נכון, שניהם כאצבע המונחת כה קרוב לעין עד שהיא מסתירה אותם. ואנו כה מסורים להם, עד שההתמסרות הזו לשניהם, לא מותירה מקום לכלום שיתהווה מתחתם וביניהם, שיתקיים למרותם ותוך כדי שליטתם, מעין חוט מחרוזת. אנו משחקים עם חרוזים, חרוז לבן, חרוז שחור, חרוז הצלחה, חרוז כישלון. ואין חוט מחבר שעליו תלויים כל החרוזים. הם מפוזרים בבלגן במרחבי חיינו. ואנו 'קמים לתחיה' עם תחילת הגירוי העצום, הריגוש הגדול של כל אחד מאלה. ריגושים שנדמים בעינינו כחיים עצמם, כאילו אנו חיים…
לחיות מונעים על ידי 'טוב לי' ל'רע לי', ('הצלחתי', 'נכשלתי') הוא מעין מצב של תולעת…

התולעת חיה בהתרחקות מכאב והתקרבות למה שעושה לה טוב. הכבשה

למשל, יותר מורכבת ולא מונעת רק על ידי זה, (התרחקות מכאב והישארות או התקרבות למזון או רבייה) יש לה חמישה חושים, (בניגוד לתולעת שיש לה רק את חוש המגע) יש לה מוח, יש לה רגשות, היא רוקמת יחסים רגשיים, עם ולדותיה, עם חברותיה לעדר, יש לה מנהיג/ה, יש לה מיקום ברור בעדר ועוד. היא ברמה מעל לתולעת, ה'טוב לי רע לי' אינם השולטים היחידים. ואילו התולעת נתונה כולה לדיכוטומיה של בין טוב לה לרע לה. להיות תולעת זה להיות משועבד לאינסטינקט, רק שהתולעת אינה סתם משועבדת, האינסטינקט הוא כל חייה. אך אנו הרבה יותר מאשר האינסטינקטים שלנו, ויכולים להיות עוד יותר מזה. ואם טוב לנו או רע לנו, זה יכול להיות משני לעצם זה שיש לנו חיים פנימיים. מותר האדם מן התולעת והכבשה הוא ביכולת לחיות בהתאם למטרה/יעד שהיא מעבר לסיפוק המערכת הגופנית והפסיכולוגית שבה הוא חי.
אם לבעלי חיים יש כבר רגשות, יחסים ומבנה חברתי. לאדם אמורה להיות מודעות עצמית. לדעת מה קורה בתוכו, ואז החוט של המחרוזת משנה את איכותו, הוא לא החוט הפשוט של החיים שעוברים ביונק. הוא כבר מצד אחד העצמי (היכולת לזהות עצמך כעצמך עם זהות נבדלת ומסוימת) ומצד שני מודעות עצמית. זהו כבר חוט מחרוזת של כסף או זהב
המודעות צריכה להיות נוכחת במקטעים האלה וביניהם, אז האדם יכול לצמוח ולחיות. הנוכחות של המודעות, בין העריצים ותוך כדי היותם, מאפשרת לעצמיות של האדם להתפתח, והוא יכול לעבור למצב התפתחותי גבוה יותר. המודעות (העצמית), כמו חוט המקשר בשרשרת חרוזים שחורים ולבנים, צריכה להיות בתוכם וביניהם. אחרת האדם לא ממש חי (במלוא מה שאפשרי לו מבחינת הפוטנציאל שלו), הוא נתון במידה רבה למרות ולשליטה של הרגשות האינסטינקטיביים (להרגיש טוב, לא להרגיש רע) שלו . אם האדם לא שלה מן הרגעים הללו עצמיות קבועה (הוויה פנימית), וחוכמה, באמצעות מודעות, לא נשאר דבר. זאת המשמעות של מצב תולעת.
ובחזרה לחיי התולעת. אנו יכולים לפתח עצמיות פרמננטית ומתמשכת ששום מצב רוח לא יכול לנתק אותה, וגם מודעות עצמית שלא פוסקת עם התרחשות של טראומה או התעלות ואושר מקומי. אך המצב הנוכחי לגבי המין האנושי כמין אנושי – שאנו חיים במידה לא מבוטלת, חיי תולעת, בורחים מכאב ורצים אל התענוג.
וכאן יכולה להישאל שאלה פרקטית: האם אפשר בכלל לפתח מודעות ועצמיות ולהגיע למצב של BE בהתחשב בכוח העצום של שני הטירנים הללו על חיינו? ובכן כנראה שלא. ללא החלשה משמעותית של כוחם על ידי הצבת גבולות ברורים להתפרעות הקיצונית שלהם, לא יתפנה לנו מקום בחיינו הפנימיים, שם תוכל העצמיות לצמוח והמודעות להתרחש.
ואיך עושים זאת. איני רוצה כאן להיכנס לעבי הקורה של החלקים המכאניים של כל זה. כי מסה זו אינה Manual , חוברת הדרכה. אך בכל זאת קצה חוט: יש דרך להגביל את הכוח של 'להרגיש רע' וזה לא לתת לפגיעה להפוך למשבר. לא להזין את הרגשה רעה ובכך להעצימה. למעשה אין לה את הכוח מלבד הכוח שאנו מעניקים לה (על ידי כך שאנו מתהפנטים ממנה). לעצור את הסחף הרגשי שנוצר כתוצאה מפגיעה רגשית או עלבון, כבר בהתחלה, לפני שהם הופכים לטראומה.
והדרך להגביל את ההתפרעות של 'להרגיש טוב' היא על ידי מניעת הווליום ומצב ההיפריות של ההרגשה הטובה. לשון אחר: לא לתת לרגשות החיוביים להביא אותנו למצב של ריגוש גבוה. גם כשאנו מרגישים טוב (במיוחד אז) לא לתת לזה לסחרר לנו את הראש ולא לתת לחגיגה הרגשית לצאת משליטה. כי גם זה משתק את כוח החיים והמודעות.
בקיצור: האתגר הגדול של בניית חיים פנימיים המשכיים ומודעות עצמית סובב סביב היכולת לנהל את רגשותינו.
חלק ב': האין
עכשיו, על פניו נראה כי הסיבה להתמכרות הזו לשני הרגשות הללו של 'טוב לי' ו'רע לי' נעוצה בדומיננטיות הגדולה שלהם עלינו. אך האמת היא שהסיבה להתמכרות הזו לשני העריצים הללו היא יותר סמויה ותת הכרתית/קרקעית. אנו בורחים אל שניהם כי מתחת לשניהם מתקיים האין. הוא נחווה על ידינו כסכנה קיומית, שיכולה לבלוע אותנו ולא להשאיר דבר. והחיים בווליום הגבוה של אושר ומשבר – מצליחים להשכיח מאתנו את האין ש'אורב' לנו מתחת.
וכאן צריך להפריד בין 'אין נמוך' ל-'אין גבוה'. האמת היא ש'האין' הוא 'אין', לא גבוה או נמוך. הוא המציאות האמיתית, הפנימית והקוסמית שמאחורי 'המאיה' של חיינו. אך לבוא מתוך שלטון האגו ומתוך הבלגן הרגשי של חיינו – אנו חווים את האין כריקנות, הבולעת ומעלימה, בעיקר אותנו (ואת הסדר, השפיות והנורמליות שהצלחנו להשתית בחיינו – כחברה). אך האין כשלעצמו לא אמור לזרוע חרדה. הוא המצב הטבעי והראשוני של החיים. האין מצוי לפני החיים, אחריהם ובתוכם. האין הוא הריקות, התווך דרכו אלוהים (או כוחות הבריאה) מתקשר/ים, (היקום מלא בעיקר באין…). האין התווך דרכו יכולות לעבור אנרגיות גבוהות, דברים חדשים וגבוהים יכולים להגיע.
למעשה המאיה של המציאות מצויה בכך שהכל נראה לנו שריר וקיים, עובדה, מוצק. אך המציאות הפנימית של כל חפץ וכל יצור חי הוא החלל שחי בתוכו. הכול מורכב מחללים, הרוב (בין אם זה כאמור היקום, כיסא או אדם) הוא חללים, וזה רק נראה מוצק בגלל איטיות הסיבוב של האלקטרונים סביב הפרוטון.
כדי שהאדם לא יראה את הריק כריקנות (וירוץ משם בבהלה אל שני העריצים), דרושה שליטה גבוהה ברגשות (שללא השליטה הזו 'בורחים' אל הקצוות של 'להרגיש טוב' ו'לא להרגיש רע'). השליטה נעשית דרך מה שנכתב קודם אודות הצרת תחום השליטה של להרגיש רע (מניעת הפגיעה הרגשית להפוך למשבר או טראומה, ומניעת ההרגשה הטובה מלהפוך להתרגשות בווליום גבוה). ואז ניתן להתחיל ולבנות את הפיגומים של המודעות העצמית. בלי המודעות העצמית ותחילת ההתהוות של אני אמיתי (לא אגו) כמרכז כובד יציב ומשרה בטחון – הוא יחווה את החרדה של היבלעות בתוך הריקנות הפנימית ומשום יברח במהירות שיא כדי לחזור להתמכרות הרגשית של להתנדנד בין 'טוב לי' ל'רע לי').
***

קישורים: רגש, הפרזיט הגדול

ברי המזל לעומת חסרי המזל.

יש אנשים שמאמינים במזל ואחרים שאינם מאמינים בו, אלא בעבודה קשה (ולדעתם) אלה שנראים בעלי מזל, הם כנראה אנשים שעובדים קשה ובמבט שטחי לא רואים את המאמץ והזיעה שהשקיעו אלא רק את התוצאה, ועל פי זה מסיקים שהם ברי מזל.

אך כשאדם סוקר בצורה נייטרלית את האנשים שפגש במהלך חייו, עליו להודות שיש אנשים שהיה להם את מגע מידאס; כל שהם נוגעים בו הופך לזהב. ויש אנשים שכל שהם נוגעים בו מאבד את המעט זהב שכבר היה לו… (האמריקאים מכנים אותם 'מצליחנים ומפסידנים').

ואין ספק שאם כולם היו מאמינים ברעיון המזל – הם היו רוצים להיות ברי המזל.

ובכן, ראשית יש להגיד שהאמונה במזל אישי היא אנטי מדעית, היות ואינה מצליחה להידחק  למסגרת הצרה של רציונאליות וכלי מדידה אמפרים.

שהרי אין שום חוק או הנחה מדעית  שתומכת ברעיון המזל.

אך אם נצא מנקודת הנחה שמזל אישי קיים בספירה כלשהי המצויה מחוץ ליכולת התפיסה הצרה והמוגבלת שלנו (שהרי יש יותר דברים שמתרחשים מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו מאשר להיפך) – הרי שכולם כמעט, ירצו להיות בצד ברי המזל מאשר להיפך.

אז המסה הנוכחית אכן גורסת כי ראשית, רעיון המזל אכן קיים ושנית, בראיה לטווח רחוק, אולי דווקא כדאי להיות חסר מזל מאשר בר מזל…

הסבר:

ובכן אדם בר מזל (שכל שהוא פוגש  – נפתח בפניו, משחק לטובתו, או משתף פעולה, עם האינטרסים שלו) – עובד פחות קשה מאשר אדם ללא מזל אישי.

למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר כושר ופונה לעבר המשקולות, אך כל המשקולות עשויות מקרטון (שרק מצופה בעטיפת ברזל ואילו התוך עשוי קרטון) מה שמקל עליו מאוד להרים אותם.

הנמשל כאן הוא שאדם עם מזל פוגש את הקשיים בחייו – כמשקולות עשויים מקרטון; ואז כמובן, הוא מרים אותם ללא קושי. וזאת לעומת חסר המזל שכל המשקולות שהוא פוגש, אכן עשויים כולם ממתכת והוא חווה קשיים גדולים להניף אותם כלפי מעלה. וכמובן שגופו של בר המזל שמרים משקולות מקרטון יהיה רפוי, מוזנח וחסר שרירים, בעוד שגופו של חסר המזל המתמודד עם משקולות כבדים – יהיה הרבה יותר מפותח.

ועתה הנמשל, מה שקורה לאנשים ברי מזל הוא, כמובן, שכמעט 'הכול הולך להם' ומשתף עימם פעולה. אך אליה וקוץ בה; בשעה שבחוץ הכול כמעט הולך להם, הרי שבפנים המערכת הנפשית/פסיכולוגית שלהם הולכת ונחלשת. וכך, במקום לפתח כושרות וכישורים אישיים, כגון: עוז רוח, אומץ, העזה, התמדה, סבלנות, תקווה, סיבולת גבוהה, נחישות ויצירתיות – חל ניוון בכושרות ובכישורים הללו ובאחרים וזאת בהעדר קשיים שמצריכים את הפיתוח של כל הכושרות שהוזכרו קודם. ככל שהאדם פוגש פחות קשיים, כך עליו פחות לפתח ולהשתמש בכושרות וכשרים פנימיים כדי שבעזרתם יוכל להתמודד עם הקשיים הרבים (חוסר מזל).

לעומת זאת, חסרי המזל (שכמעט שום דבר לא הולך להם מעצמו) – נזקקים למאמץ גדול יותר ולהפעלת כמה שיותר כושרות אישיים, במקסימום של מקסום היכולות האישיות. כך שבהעדר שיתוף פעולה מצד המזל, חסרי המזל 'נאלצים' לפתח את הפוטנציאל הגלום בהם  וזאת כדי שיהיו מסוגלים להתמודד עם קשיי החיים וחוסר שיתוף הפעולה מצד גורמים חיצוניים.  

ואם נחזור למשל, אז חסר המזל אולי לא מצליח בסופו של דבר להרים את המשקולות הכבדים של מה שהוא פוגש בחייו (ואכן חייו ה מעוטי הצלחה והישגים)  – אך לעומת זאת הוא הולך ומתפתח, הולך ומפתח את הכישרונות והכשרים הפנימיים שלו, כדי שאלה יספקו לו את הרמה הנדרשת כדי להתמודד עם חוסר המזל שבחייו.

וכך כשחסר המזל ובר המזל מגיע לקו מטרה כשלהו, ממנו הם יכולים למדוד את ההצלחה והכישלון של חייהם – בר המזל מגיע חלש ורפה בשריריו התודעתיים והנפשיים. ואילו חסר המזל מגיע לשם עם עולם פנימי מפותח ויכולת התמודדות פנימית עם חוסר שיתוף הפעולה של מה שהוא פוגש בחיים.

למעשה, הדבר היחיד, או העיקרי, החשוב בחייו של אדם, זה מצב חייו הפנימיים. וככל שאדם מצליח יותר בחייו החיצוניים כך תשרור יותר פסיביות והזנחה בחייו הפנימיים. וזאת לטובת החיים החיצוניים הפועלים בחברה מטריאליסטית, תחרותית ומסחרית, חברה הסוגדת לתדמית במקום למהות.

לעומתו חסר המזל נאלץ לפתח  את 'שרירי' תודעתו ונפשו, כדי להתמודד עם תוצאות חוסר המזל שהוא פוגש בחייו.

וחשוב לציין כי קשה עד בלתי אפשרי להיות בעל הישגים בשני העולמות – הפנימי והאישי וגם בעולם החיצוני חברתי. או שאדם מפתח את רמות התודעה והנפש שלו, או שהוא מזניח אותם בגלל הצלחה בעולם החיצון. עולם של תחרות, אמביציה, לחצים, מתחים ומאבקי שליטה.

אנלוגיה נוספת לרעיון המזל ניתן לקבל דווקא מעולם הכדורגל; שחקני כדורגל, ככל שינצחו יותר בקלות קבוצות חלשות – כך יזניחו את האימון והמאמץ של להיות בעלי כושר גופני גבוה ויכולת יותר טובה לעבוד בעבודת צוות על חשבון האינטרסים של האגו של כל שחקן ושחקן.

כך שברמה הנמוכה, לא חשוב מה חי באדם ובאיזה רמה הוא מצוי, אלא הישגים מדידים בעולם החיצון.

ואילו ברמה הגבוהה, לא חשוב כלל להצליח בעולם החיצון, כי הצלחה שם זה כמו לצייר בחול הים (שימחק בגלל גאות הים או צעדיהם של ההולכים על החוף) או לחרוט ציורים בקרח (המצוי בטמפרטורה של החדר, וסופו להינמס).

בסופו של דבר העולם האמיתי הוא עולם הנפש והתודעה (כי כל אדם נולד עם נפש ותודעה, שבדרך כל מוזנחים למען הישגים בעולם החברתי החיצון). ואכן עולם התחרות המטריאליסטי לא עוסק בדברים אמיתיים אלא בנורמות חברתיות, שכידוע יכולות להשתנות מקצה לקצה, בחלוף הזמן או בהשוואה בין תרבות לתרבות.

כך שבסופו של דבר להישגים בעולם החיצון החברתי, אין ממשות אמיתית (לטווח רחוק).

רק מה שהצליח האדם לפתח מתוך הפוטנציאל עימו הוא נולד – הוא ששורד את המעלות והמורדות של החיים והוא שאמיתי. כל ההצלחות בחברה יכולים בכל רגע לאבד ערכן  ולחייך לברי מזל אחרים. אין דבר פחות יציב מן ההצלחה בעולם המטריאלי- מסחרי.

מה שנותר לאדם בחלוף השנים, זה מה שהצליח לחצוב מתוך עצמו ולפתח, למרות הקשיים בחייו, אבל בעיקר, בגללם.

—————————-

גבריאל רעם, 20.2.13

www.hagut.net

ההבדל בין לחיות ולחיות.

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, כי אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת –  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  • הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.
  • הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.
  • הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית.

לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

חייו הקשים של אלוהים.

מחשבות על יום הכיפורים.

יום הכיפורים הוא יום בו חלקנו נזכר באלוהים. ועושים מאמץ אחרון או ראשון להיטיב את דף הזכות והחובה שרשום אצלו.

אלוהים כמנהל חשבונות, או מנהל בית ספר קפדן. יש לנו ציון עובר או נכשל?

אלוהים כל יכול שכדאי להסתדר איתו.

ובכלל, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל נתונים בחסדי האלוהים. ברצותו יעזור או יחנון, ברצותו ירשיע, או לא ירחם כלל (כלשונו של עמיחי).

אך מה אם מצב הדברים הפוך?

 שהוא נתון לחסדנו, הוא בידינו? בידיים רפות מאוד ולא אחראיות.

ומה אם אלוהים בותר למיליוני חתיכות לא שוות. ומקום המשכן שלו – בני אדם? והוא נתון לחסדם?

אלוהים המתפלל בכל אחד מאיתנו לרחמים ולחסד, לתת לו מקום על ידי פינוי האגו. אלוהים שכל משבר נפשי מטלטל אותו קשות.

אלוהים המשול לבן אצילים שהפך לעבד לילד בן 4 פרוע ופגיע. שמכל שיגיונותיו וחולשותיו של הילד – הוא סובל.

אנו הסוהרים של אלוהים, בתי הכלא בתוכם הוא בגלות. הרוב הגדול של בני אדם מתפלל לאלוהים גדול ובלתי מושג, ורוב לא פחות גדול טוען שהוא בכלל לא קיים. בשעה שהוא סובל בתוכנו, מצומצם בכלא הנפש ומחוק בתחום התודעה.

רע ומר לאלוהים. הרוב החילוני רומס אותו ברגל גסה, נעדר רוחניות רוך והתחשבות במטען היקר שהוא נושא בתוכו.

הדתיים אמנם מתייחסים אליו, אך בכיוון ההפוך; לא רגישים לאלוהים שבפנים ומתפללים לאלוהים גדול, משוחרר ואומניפוטנטי הנמצא מחוצה להם.

ויש מיעוט קטן של עדיני נפש שזכו למנה גדושה של אלוהים בתוכם וזה עושה את חייהם לקשים מנשוא, זו הסיבה לחייהם הקשים של עדיני הנפש, המטען היקר שהם נושאים בתוכם. הם מנסים להיות נאמנים לו מבלי דעת. וזאת בתרבות ואקולוגיה שחיות בניגוד לדרך של התחשבות בו. והם סובלים, ודרך הסבל שלהם – הוא סובל בתוכם. ובדרך כלל אינם מחזיקים מעמד בין הפטיש של הרוב ובין הסדן של אלוהים והם נשברים בשלב זה או אחר, באופן זה או אחר. ההתנגשות בין יותר מידי אלוהים בפנים ובין פחות מידי אלוהים סביבם – שוחק אותם ומביא למשבר במוקדם או במאוחר.

אלוהים נמצא במצב של החלשה ופירוד, משתוקק להתאחד עם כל חלקיקיו ולהיות במצב חזק ומשפיע. אך הוא לכוד, מפורר ומוחלש.

אלוהים הוא עבדנו, והוא יכול לקבל שחרור יחסי על ידינו, על ידי עבודה של תיקון פנימי. זאת עבודת האלוהים היחידה.

 

תקוותו שבמהלך חיינו, נעצים אותו, נרחיב את תחום הכלא שלו (הנפש), ונצמיח אותו דרך התודעה שלנו.

המלך ארתור נתן חידה לאבירי השולחן העגול. שם אותם באולם, קיר אחד לבן וממולו קיר שחור. "הקיר הלבן הוא אלוהים, הקיר השחור הוא כל מה שאינו אלוהים, היכן ואיך אתה עומדים וניצבים ביחס לשתי הקירות"? שאל המלך. כל האבירים ניצבו ליד הקיר השחור עם פנים לקיר הלבן. כלומר, משתוקקים והולכים אל האלוהים אבל רחוקים ממנו. ''לא'' אמר המלך. "כולכם עומדים הכי קרוב לקיר הלבן אבל עם פנים לקיר השחור". "אתם בכיוון ההפוך לגמרי."

כך גם אנו, בכיוון ההפוך לגמרי, מחפשים (או לא) את האלוהים מחוצה לנו. דמות ערטילאית אי שם בספירות גבוהות בלתי מושגות. בשעה שהוא הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי חלק מאיתנו. ואנו דורסים אותו; את החלקים  הכי קדושים בנו.

נשאבים לסערת רגשות עם כל פגיעה ועלבון ובכך נכנסים עם רגליים מזוהמות להיכל האלוהים, לעולם הרגשות. מתמכרים לצרכנות האגו, ובכך מטביעים את הוד קדושתו בחומרים גסים וקשים. אנו חיים בעולם קשה ואנו קשים לעצמנו וכך גם קשים למטען היקר אותו אנו נושאים איתנו. מתמכרים לקונפורמיות חברתית וכך שוכחים את הנאמנות לניצוץ האינדיווידואלי אותו אנו נושאים איתנו שמצטמצם עם כל התקרנפות והקרבת טובת הניצוץ לשם יישור קו עם התנהגות הרוב הקבוצתי בתוכו אנו מוצאים עצמנו בזמן נתון.

האזנה לקולו של אלוהים מזכירה את שמואל הנביא ששמע את אלוהים קורא לו וחשב שזה עלי הכהן הגדול. פעם אלוהים קרא לנו מבפנים, ואנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים חשבו שהקול בא מבחוץ. היום כבר כמעט הפסקנו לשמוע את קולו, גם מבפנים. הוא מנסה לתקשר דרך מטאפורות, שירים, שברי דברים אותם אין לנו יכולת לתרגם. אנו מבולבלים מאוד, לא שומעים, ואם שומעים לא מבינים את השפה, וזקוקים לכמה וכמה פילטרים כדי לתת לקולו של האלוהים בתוכנו מבע וביטוי, ועד שהוא מגיע להגיון ולחושים שלנו הוא מאבד את צורתו המקורית ואת המסר שלו. והרוב השקט רואה בזה הזיות במקרה הרע, וסתם ג'יבריש מתת התודעה במקרה היותר טוב. ומיעוט מובחר מנסה לדלות מתוך יצירות האמנות, בדרך כלל, את הקול החנוק של אלוהים.

 

אמירות פילוסופיות

קונפוציוס נשאל פעם: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?
תשובתו היתה:

"בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף
ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם.
בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה,
וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד
ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו,
הם מתים כאילו מעולם לא חיו".

"כל אדם מאמין על עצמו א-פריורי שהוא חפשי לחלוטין, אפילו בפעולותיו הפרטיות, והוא חושב כי בכל רגע יוכל להתחיל באורח חיים חדש, היינו שהוא יכול להיות לאיש אחר. אך א-פוטריורי, מתוך הנסיון, הוא מוצא להפתעתו כי אין הוא חפשי, אלא כפוף לכורח; שלמרות כל החלטותיו ושיקוליו אין הוא משנה ממנהגו, ושמתחילת חיו ועד סופם שומה, עליו לתת תוקף לאותו האופי אשר הוא עצמו פוסל, וחייב הוא כביכול למלא את התפקיד אש קיבל עליו, עד תומו"

ארתור שופנאאור


"לעמוד ברשות עצמם – זה ענין למועטים ביותר , זו זכות היתר של החזקים , ומי שמנסה זאת , גם במלוא זכותו לכך , אך ללא כ ו ר ח , מוכיח , שאין הוא , כפי הנראה , חזק בלבד , כי אם גם נועז למשובה . הוא נכנס לתוך מבוך . הוא מרבה פי אלף את הסכנות ———- ולא זו הקטנה שבהן שאין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נטעה , והיאך הוא נטרף לגזרים ב ב ד י ד ו ת על ידי איזה מינוטוזאורוס מערות של ה מ צ פ ו ן .
נניח שאחד אשר כזה הולך לאבדון , זה מתרחש הרחק כ"כ מתפיסתם של בני אדם , שאין עמם לא צער ולא השתתפות בצער . ודרך חזרה – אין ! אף לא רחמי אנוש "

ניטשה

…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…

…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.

התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה"אני", האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה"אני" מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה"אני'" בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה"אני".

ג'ידו קרישנמורטי. יומנו של קרישנמורטי, הוצ' מודן, 2003, עמ' 72, 73

"יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג

וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו".

זן קואן

"זהו דבר גדול ונורא שהגיבור הוא היחיד הרואה את הגבורה שלו מבפנים, ורואה אותה עד לאבריה החיונים ביותר,  ושכל היתר רואים אותה רק מבחוץ, בקווי המתאר החיצוניים שלה. בגלל סיבה זו הגיבור חי לבד בקרב בני האדם.  וזו בדידותו שתשמש  לו כחברה מנחמת…  ותעזור לו להיות מוכן לקבל בצידוק הדין  ולגלות סובלנות  כלפי מזלו הרע  שלפיו שכניו שופטים אותו לא בהתאם לחוקי האלוהים אלא בהתאם לחוקים הכללים".

מיגואל דה אונומונו

"כל הסופרים הינם גאוותנים, אנוכים, ועצלנים, ובבסיס המוטיבציה הבסיסית שלהם שוכן מיסתורין. כתיבת ספר הינו מאבק קשה ומתיש, כמו התפרצויות כאבים של מחלה. אף אחד לא היה לוקח על עצמו דבר כזה, אלא אם כן מה שמניע אותו הוא איזשהו שד שכלפיו אינו יכול להתנגד ואותו אינו יכול להבין".

ג'ורג' אורוול

"אמונת התודעה היא חופש, אמונת הרגש היא חולשה, אמונת הגוף היא איוולת.

אהבת התודעה מעוררת אהבה זהה, אהבת הרגש מעוררת את היפוכה, אהבת הגוף תלויה רק בטיפוס ובקוטביות.

 תקוות התודעה היא כוח, תקוות הרגש היא שעבוד, תקוות הגוף היא מחלה".

גורדייף (על פי אימרה בבלית קדומה)

"יש סיפור על הפילוסוף היווני זנון, סטואיקן, שלימד את העבד שלו, שהיה גם תלמידו, לקבל כל דבר בחיים בשלווה. אם זה קרה, זה היה מוכרח לקרות, לא יכול היה להיות אחרת. עד שיום אחד העבד שבר כד עתיק ויקר וזנון התרתח והכניס בו מכות רצח. 'רבי', אמר העבד, 'הלוא אתה לימדת אותי שכל מה שקורה היה מוכרח לקרות. כנראה שנגזר על הכד הזה להישבר, ועלי לשבור אותו'. 'נכון', ענה זנון, 'על הכד נגזר להישבר, עליך נגזר לשבור אותו, ועלי נגזר להכניס בך מכות רצח'.

עמוס עוז

ההתבוננות והפעילות יש להן תדמית אמת משלהן; אך רק הפעילות המוקרנת מן ההתבוננות, או מוטב -חוזרת אליה, היא האמת".

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, עמ' 82

בדרך כלל מסתכלים בקנקן, ולא במה שיש בו. מעטים בלבד מתבוננים לעומק"      
ואנשים רבים שופטים על פי מראה עיניהם בלבד. זה לא מספיק להיות צודק      
"
אם למראית עין אתה טועה"      

            (1601-1658) באלטאסר גרסיאן
            סופר ופילוסוף ספרדי

Man's ultimate concern must be expressed symbolically, because symbolic language alone is able to express the ultimate

פול טיליך

"הטרגדיה היא בכך שאף אחד לא מבחין בהבעת הנואשות שעל פני. אלפי אלפים מאיתנו, ואנו חולפים האחד על פני השני בלי אף מבט של זיהוי או הכרה".

הנרי מילר

האדם מפחד מהחופש, לכן עלול לבצע חטאים. בכך מתחיל מעגל סגור

כיוון שהחטא מביא חרדה מפני החופש, ובו בזמן גורם לאדם לאבד את

 החופש שלו… החרדה אחראית לאמונה בדת"

סרן קירקגואר, 1855-1813

“I shut my eyes in order to see.”

                   Paul Gauguin

"… And what does it mean, then to be a poet? It was a long time before I realized that to be a poet means essentially to see, but mark well, to see in such a way that whatever is seen is perceived by the audience just as the poet saw it. But only what has been lived through can be seen in that way and accepted in that way. And the secret of modern literature lies precisely in this matter of experiences that are lived through. All that I have written these last ten years, I have lived through spiritually." ('Speech to the Norwegian Students, September 10, 1874, from Speeces and New Letters, 1910)

לפילוסופים לפני קאנט היה יתרון עצום על פני פילוסופים אחרי קאנט: הם לא היו

צריכים להקדיש שנים ללימוד קאנט.

ברטנד ראסל

ציטוטים של ניטשה:

"הכפירה באלוהים ובאחריות עליו – זו הדרך היחידה לגאול את העולם

פרידריך ניטשה, 1900-1844

מי שנלחם במפלצות כדאי שישגיח שהוא עצמו לא ייפך למפלצת. וכשמביט אתה ארוכות אל תוך תהום, התם אף היא מביטה אל תוכך.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 146, (3, 82)

מהן בעצם האמיתות של האדם?  – הן אותן טעויות שלו שאינן ניתנות להפרכה.

מתוך 'המדע העליז', קטע 265 (2, 433)

שני כיוונים:

כשמנסים אנו לבחון את הראי כשהו לעצמו, איננו מגלים לבסוף אלא דברםי שעליו. כשמבקשים אנו לאוחז בדברםי, כי אז שוב אין אנו מעלים בידינו לבסוף מאומה זולת הראי.

אלה, בקוויהן הכללים ביותר, תולדות הדעת.

מתוך 'עמוד השחר', קטע 243, (2, 172)

לעתים קרובות החושניות נחפזת ומקדימה את צמיחת האהבה, וכך השורש נשאר חלש וקל לעוקרו.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 120 (3, 78)

אפילו הניאופים הושחתו – על ידי הנישואים

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 123 (3, 79)

הטירוף אצל היחיד הוא היוצר מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 156 (3, 83)

"איננו חותרים, מתאווים או משתוקקים למשהו מפני שאנו מעירכים שהוא טוב, אלא להיפך; אנו מעריכים משהו כטוב מפני שאנו חותרים, רוצים, מתאווים או משתוקקים אליו".

ברוך שפינוזה, מתוך: "האתיקה".

QUOTATION: Philosophy always requires something more, requires the eternal, the true, in contrast to which even the fullest existence as such is but a happy moment.
ATTRIBUTION: Soren Kierkegaard (1813–1855), Danish philosopher. The Concept of Irony, introduction to pt. 1 (1841, trans. 1966).

מהי פילוסופיה ?

השם "פילוסופיה " מורכב משתי מילים יווניות , פילו =  "אהבה" וסופיה =  "חכמה" כלומר , אהבת החכמה.
לפי ההשערה נוצר שם זה  על ידי החכם היווני הקדמון פיתגורס, כי בשעה שנשאל פיתגורס,אם הוא אדם חכם,
השיב "לא אבל אני אוהב חכמה", כלומר – פילוסוף. ומאז מציין המושג את חתירתו העיונית של האדם להבין
את טבעו האמיתי של העולם ואת הערכים האמיתיים שלו עצמו בעולם.

הפילוסופיה עוסקת במהות החיים והקיום , בעקרונות המוסר והדת ובמקומו של האדם בעולם .

סוקרטס

סוקרטס אזרח אתונה, נולד לאב סתת  .
בעודו בחייו כבר זכה לכינויים "החכם באדם", ו"האלוהי" .
סוקרטס לא הותיר דבר בכתב. המקור העיקרי למידע על אודותיו כאדם, כפילוסוף וכמורה, הם כתבי תלמידו אפלטון. אפלטון חיבר את רוב כתביו כמחזה, בצורת שיחות שהדמות המרכזית בהן היא סוקרטס.

בהיות סוקרטס כבן שבעים שנה, הוא הועמד למשפט ונידון למיתה. הוא הואשם שלא כחוק ונשפט שלא בצדק.
הוא עמד על עקרונות הצדק והאמת, הרגיז את שופטיו, והם החמירו בדינו. על-פי תקנות המשפט האתונאי יכול היה סוקרטס להתחנן על נפשו, ולבקש שעונש-המוות יוחלף בעונש אחר, כגון הגליה, אך הוא סרב.

כשידידיו רצו למלטו מן הכלא – התנגד. בנאום-ההגנה שלו לפני שופטיו אמר סוקרטס :
"לא חשבתי שמחמת הסכנה עלי לנהוג שלא כבן חורין" .

סוקרטס לא חשש למות, הוא חשש לאבד את חירותו. כל עוד נהג על-פי מצפונו, השקפותיו ועקרונותיו –
הרגיש חופשי. הוא לא היה מוכן להיכנע ולהיות עבד לשרירות לבם של הרבים. הוא ראה עצמו בן-חורין
ולו גם במחיר חייו. ועוד אמר לשופטיו:
"ממוות לא קשה להימלט; הרבה יותר קשה להימלט משחיתות. אני יוצא מכאן לאחר שנדונותי על-ידיכם למיתה,
והם (הקטגורים שהאשימו אותו) לאחר שנידונו על-ידי האמת לרשעות ולעוולה"

חיפוש האמת והצדק היה עבור סוקרטס דרך חיים. הוא האמין שמה שאמיתי הוא נכון, טוב, צודק ויפה.
מוסר ותבונה חד הם, ובאופן מוחלט לכולם. לעשות רע פירושו לנהוג שלא בתבונה, ולכן מקור הרע הוא באי-הידיעה, בבורות. האדם החכם, היודע ומבין מה נכון, מה טוב ומה צודק, הוא גם יתנהג נכון עם עצמו ועם זולתו.
לא קל להגיע אל הידיעה האמיתית. אבל ההישג הגדול הוא בהכרה ש"אני יודע שאינני יודע", ולכן אני שואף
ורוצה לדעת. כך נהג סוקרטס להציג את עצמו. הוא ראה שבני-אדם חיים ופועלים על-פי דעות-קדומות,
הנחות מוטעות, מיני סברות, ומאמינים בהן ללא ביקורת. הם שבויים בידי מה שכאילו נראה טוב, מועיל ונכון.
סוקרטס האמין שהיכולת להבחין בדברים האמיתיים והנכונים מצויה בנשמת כל אדם, ולכן תפקידו כמורה הוא "ליילד" מתוך נשמת בן- שיחו את הידיעה האמיתית, או במלים אחרות – לעזור לו "להיזכר" במה שכבר מצוי בתוכו .

סוקרטס לימד ללא תמורה כספית. הוא שוחח עם תלמידיו אגב טיול או במסיבת רעים. הוא לא הרצה הרצאות,
ולא הציג כללים ועובדות לשינון. השיחה נפתחה בהצגת שאלה, והמשכה היה חיפוש משותף אחר תשובה.
הוא ניתח עם תלמידיו את המושגים, שאנו קוראים להם "ערכי מוסר", כגון: צדק, גבורה, חכמה, ידידות ועוד.
הוא ראה בפעולתו החינוכית שליחות, וסבר שכשם שהאדם מפקיד את גופו בידי הרופא כך הוא מוסר את נשמתו
בידי המורה .

בשיחותיו עלו שאלות כגון : מי הוא המנהיג הטוב, והאם אפשר ללמד ולחנך את האזרח להיות בעתיד מדינאי טוב?
האם מה שנראה כטוב וכצודק הוא אמנם כזה? ככל שהתמשכה השיחה, הוזכרו מושגים נוספים, שגם הם דרשו
בירור ובדיקה, עד שהמשוחחים באו במבוכה. מבוכה זו, ביוונית – אופוריה, היא שלב חשוב בלימוד. אז התלמיד
מגלה בעצמו את טעותו; הוא נוכח שהוא "יודע שאיננו יודע", הוא מגיע למסקנה שקודם לכן בטח בסברות,
שחשבן לאמיתיות. תחושת המבוכה מעוררת את הסקרנות ואת הרצון למצוא את התשובה הנכונה ולשאוף לדעת. סוקרטס אמר :
"חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"

שיחות רבות הסתיימו בלא תשובה לשאלה שנשאלה, וגם לכך נודעה חשיבות רבה, כי לא כל בעיה אפשר לפתור.
מותר להשאיר שאלות בלא מענה חד-משמעי. תהליך החיפוש הוא העיקר. בכך לימד וחינך לביקורת עצמית,
לזהירות ולאחריות.

סוקרטס יישם בחייו ובמותו את תורתו, לכן בחר שלא להימלט מן הכלא.
נאמן לחוקי הצדק סיכן סוקרטס את חייו לא אחת. כשהוטל עליו להיות חבר במועצה שופטת, שנתבקשה להטיל
עונש מוות על הנאשמים, התנגד לפסוק כך, משום שחשב שההאשמה הייתה בלתי חוקית. וכשהוטל עליו להצטרף למשלחת, שיצאה לתפוס אדם כדי שיוציאוהו להורג – סרב מאותה סיבה, ונימוקיו היו מבוססים.
הוא בודאי קומם נגדו חלק מהציבור, אך לא על מעשים אלו הואשם והומת. המניעים להאשמות נגדו מעורפלים, וההיסטוריונים נותנים לכך פירושים שונים. בודאי היו לו יריבים, שהתנגדו לשיטתו, המבקרת את המוסכמות וחותרת
אל האמת.
בשתי האשמות הואשם במשפטו:
1. הוא גורם להשחתת הנוער.
2. הוא לא מאמין באלים, כמקובל.

סוקרטס הומת באמצעות שתיית רעל. הסוהר המוציא להורג נפרד ממנו בבכי ואמר לסוקרטס:
"אינך כועס עלי – הרי אתה מכיר את האשמים בדבר… היה שלום, וככל האפשר, נסה לשאת בקלות את ההכרחי".

"אגב דיבור, הגיע את הכוס לשפתיו, ובמתינות רבה וברוח נוחה שתה עד תום"

סוקרטס לקח בידיו את הכוס התרעלה , ואחר שתה אותה ללא רעד קל . ידידיו פרצו בבכי , אך הוא  ביקש להבליג
על רגשותיהם ולא לשפוך דמעות . הוא שכב על המיטה בשקט עד שהקור העולה מרגליו הגיע עד לבו והוא הוציא
את נשמתו בבת צחוק על שפתיו .
\lsdun

כניסה לאתר

  • האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.
  • המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה"

ספר חדש מאת גבריאל רעם

בקצרה ולעומק

הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף

הספר "בקצרה ולעומק: הגיגים, פרגמנטים ואמרות כנף" מאת גבריאל רעם, מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאים של תודעה, מודעות והגות. כחוט השני עובר בספר הנסיון להיות מודע לחלקים שמצויים בשולי תודעתינו, ולא בגלל שהם שוליים, אלה בגלל שהם נדחקו לשם על ידי חיי היום יום, ההמולה והלחץ. אפשר לומר שכל מה שעלול להסב לנו מורת רוח רגשית, נדחק הצידה אל השוליים אלא אם אנו עושים מאמץ מודע להרחיב את תודעתינו ולכלול אותו.

הנושאים עצמם קרובים לכולנו: אושר, נוסטלגיה, מיניות, הזדקנות, נעורים ואחרים. על לשון הפסוק בתנ"ך: "הידיים ידי עשו והקול קול יעקב" – הכלים הם כלי מודעות התכנים הם החיים של כולנו.

הבחירה בז'אנרים מצומצמים כאמרות, פרגמנטים והגיגים, באה משני טעמים: האחד – כדי לא ליפול לבור של "תפסת מרובה – לא תפסת", ניסיון ללכת עם "סוד הצמצום" והשני – האמונה כי התמציתיות של הכתוב תעורר בקורא את הדמיון, היצירתיות ואת הרצון ליצור דיאלוג עם הכתוב על ידי תרומה של "בשר" מתוך החוויות של חייו הוא.

גבריאל רעם פונה לכל מי שנשמת המחפש אחר משמעות החיים לא פגה ממנו, אך אולי בעיקר הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", הוא מכנה אותם בספרו: "אאוטסיידרים", הוא פונה לאאוטסיידרים, אותם הוא רואה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שחייהם קשים ומלאי ספקות עצמיים. הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ומקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

 המחבר (הידוע יותר כמומחה לשפת גוף) הינו 'בוגר' של בתי ספר ואסכולות לעבודה פנימית, כגון הדרך הרביעית, הזן בודהיזם, הטאו ואחרים. והמשפטים בספר זה הן חלק מן הפירות אותן הצליח לקטוף בדרכו הארוכה.

הספר הוא דואלי מבחינת הז'אנרים אליהם הוא משתייך. "הורה" אחד הוא הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, מבית מדרשם של אלבר קאמי, ז'אן פול סארטר, מרטין היידגר, רולו מיי, יעקב גולומב וסרן קירקגור. "הורה" שני הם פילוסופים מרדנים, רוחניים או שניהם כמו ר. ד. ליינג, קן וילבר, גורדייף ואוספנסקי, אויגן הריגל, לאו טסה, הרמן הסה ופרידריך ניטשה.