גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק ג' – טבעת העוצמה.


בשני המאמרים הקודמים בסדרה: נכתב על כוחה העצום של החברה להשפיע על חייהם של עדיני הנפש. ולהפוך אותם לגיהינום, רק בגלל שהם עדינים וחלשים. אך השפעת החברה הנה אדירה לא רק על עדיני הנפש. במיוחד עליהם, אך לא רק. אנו נוטים להפריז בחשיבותם של אלמנטים פסיכולוגיים וביולוגיים, אך חשיבותו של האלמנט הסוציאלי, לעין ערוך יותר משפיעה. קל לחשוב כי השפעת החברה שולית וכי כל אדם יכול לעצב חייו כרצונו ולא היא, השפעת החברה עצומה, קל וחומר על אנשים על נפש עדינה ורגישה שלוקחת כל רושם ומעצימה אותו.

אנו נוטים לחשוב כי בסופו של דבר חינוך בבית וגנטיקה הם שמשפיעים. אך הגורם המעצב יותר מכל את חייהם של בני האדם בכלל, ושל עדיני הנפש בפרט – הוא הכוח החברתי.

כל חייהם של בני האדם נמשלים על ידי המערך החברתי, וכתב על כך אמיל דורקהיים הסוציולוג הידוע כי לימוד של האדם והתנהגותו חייב להימנע מגישה שלוקחת בחשבון רק אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או התורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו, חייב קודם כל, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.

דורקהיים מיקד את תשומת ליבו במבנה החברתי וכיצד זה משפיע על חיי אדם והתנהגותו. לטענתו התנהגות האדם פחות ניתנת להסבר על ידי מרכיבים ואלמנטים המצויים ברמה ביולוגית או פסיכולוגית, ויותר ברמה הסוציולוגית. אחד מן ההסברים שהוא נותן לעדיפות של השפעה חברתית על פני השפעות תורשתיות ופסיכולוגיות היא בכך שהתנהגות האדם נותרת דומה וזהה לאורך שנים רבות וזאת בשעה שאנשים ספציפיים (בעלי ביולוגיה ופסיכולוגיה ספציפיים ביותר) מתים ובמקומם באים אינדיבידואלים אחרים. ומה שלא משתנה הוא הכוח האדיר של מבנה חברתי, דעת קהל, נורמות חברתיות וכו', הן נותרות בעלות השפעה עיצובית אדירה על האדם כאדם. נכון שגם המבנה החברתי והנורמות עצמן יכולות להשתנות, אך לא ההשפעה האדירה שיש להם על חיי האדם עצמו. "יש להם כוח מתקן, הן כופות עצמן על האדם, עוקפות בכך את כוח הרצון שלו".

על כל אדם מוטלות מגבלות ודרישות חברתיות חזקות ביותר, אך הן נותרות רב הזמן סמויות, והן מופיעות ועולות אל מעל פני השטח רק כשהדרישות חברתיות מופרות בצורה זו או אחרת. ואז מוטלות על היחיד סנקציות, וכך מתועלים כלפיו סדרי עדיפויות חברתיים. לטענתו הדרישות הללו באות בשם עובדות חברתיות מוצקות מאוד, גם אם לא ברורות בצורה גלויה. עובדות אלו מוגדרות, בלשונו, כ-: "כל דרך פעולה, מקובעת או לא, שיש לה יכולת להטיל על היחיד מגבלות חיצוניות".

דורקהיים הבין שיותר מאשר יחידים מעצבים את דמות החברה בהם הם רוצים לחיות, באה החברה ומעצבת את החיים האישיים שאותם יחידים חיים. הוא לא ראה אותה (את החברה) כיצירה של יחידים, אלא כישות שיש לה קיום וכוח משל עצמה, מעבר לחיים הפרטיים של כל אדם. והיא מעין ישות נצחית הממשיכה להתקיים גם לאחר מותם של החברים שאת חייהם היא מעצבת. דורקהיים האמין למשל שהמניע בחיים הדתיים הוא לאוו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי החיים הדתיים מורכבים דווקא מסגידה לכוחה מעורר ההתפעמות של החברה שלהם עצמם, ורצה להראות כי המושא של הדת אינו אלא החברה עצמה, בצורה שונה.

לרוב קשה להבין איך זה מצליח להשפיע בצורה כזאת? אין שום דבר חיצוני, אף אחד לא זורק אנשים לבית סוהר ועם זאת זה אפקטיבי בצורה מדהימה. איך זה עובד? איך עובדת המכונה החברתית? איך היא מגייסת אנשים לשורותיה ומעיפה החוצה את אלה שלא מתבייתים? מהו המנגנון שבעזרתו חלקם מתכיילים וחלקם לא?

ובכן, אחת הדרכים העתיקות לשלוט על התנהגות ומצב תודעה של בני אדם היא דרך הקצב. שבטים היו מכניסים את הרוקדים למצבים נפשיים חזקים מאוד דרך תנועה לקצב מסויים במשך שעות. אומרים שקצב הלב מרגיע את התינוק ברחם. מחקרים מראים כי אפילו קצב הלב של בני זוג אוהבים מסתנכרן והופך לזהה… וכי הקצב של התנועה בכבישים מעלה את לחץ הדם. קצב משפיע עלינו באופן בלתי מודע, ישירות לגזע המוח. ישנם קצבים רבים שאנו קולטים אותם בבלתי מודע שמשפיעים על קצב זרימת הדם, וגם על המצב הרגשי והשכלי.

אם נתבונן בבני זוג מאוהבים, ניתן לראות בבירור שהם נעים בסינכרוניזציה, הם נעים לאותו הקצב.

לעיתים לא פגשנו ידיד תקופה ארוכה ופתאום איננו מסתדרים. כשמצלמים זאת, ניתן לראות שאנו לא נעים יותר בהרמוניה, הקצבים שלנו יוצרים דיסונאנס.

ועתה לעדיני הנפש. ובכן, מעבר לסיבה החברתית והמיוחדות הנפשית של עדיני הנפש, הסיבה העיקרית לחייהם הקשים היא שהם רוקדים לקצבו של תוף אחר. וזאת בשעה שגסי הנפש נעים לצלילי התוף של הנורמה החברתית. או לפחות אין להם בעיה להתכייל לפי קצב זה.

ויש דיסונאנס אדיר בין שני הקצבים, ואי אפשר לרקוד לפי הקצב של שניהם.

הרוב מסתגל, אך לעדיני הנפש זה קשה מאוד; הם שומעים את הקצב של הנורמה החברתית עשרות ומאות פעמים, אך זה לא נקלט. רגליהם נעות לקצב אחר.

ובאותו האופן, הרוקדים לקצבה של הנורמה החברתית לא שומעים את קצבה של הנפש.

ואז, לא חסר הרבה ששני הקצבים הללו יתנגשו; עדין הנפש רוקד לו מעדנות לקצבה של הנפש ולפתע דורכת עליו רגלו של רקדן שנע לקצב הנורמה החברתית. לא בכוונה רעה, הוא פשוט רוקד לקצב אחר.

עדיני הנפש חשים ומתנהגים כפיל בחנות חרסינה; מפילים דברים, מתנגשים באנשים, הולכים לאיבוד, לא מוצאים כתובת, טועים בהנחיות להגיע למקום כלשהו. בקיצור, לא מסתדרים.

ולא רק שהם עושים טעויות ומתבלבלים, גם בחייהם עם אנשים אחרים, שום דבר לא הולך להם. כלום לא מסתדר. לא היחסים הזוגיים, לא הקריירה. הכול בסוף נופל.

כל שהם עושים, בסופו של דבר לא צולח או קורס.

והם לא מבינים. למה לא הולך להם? למה לא מסתדר? מדוע כל שהם מנסים לעשות בחייהם מתפקשש? הם הרי כל כך מקפידים להיות בסדר, עובדים כל כך קשה, משתדלים נורא. ובסוף? משברים, מפלות.

משהו דופק להם את החיים.

כי הקצב הכללי זורק אותם מחוץ לתמונה; הם מחוץ לסינק, מחוץ לסינכרוניזציה.

ובכן, קצב החיים החברתי הוא קצב חסר לב, חסר רוך, עומק ועדינות. זה קצב מכאני, קר, מונוטוני ושטוח; עובדים בקצבים קצרים ומהירים, זהקצב של מכונה, של ארגון, של משרד.

ואילו הקצב של עדיני הנפש – רך, ענוג, עמוק, איטי וארוך. אורך הגל כאן הוא ארוך ואיטי. המרחק בין ראש גל ותחתיתו הוא לא גבוה, הכל מתרחש בהדרגה, מתון.


הם נראים כמו כולם ורוצים להיות כמו כולם, אך הם חשים שמשהו משבש להם את הסנכרון עם החיים החברתיים.

והם יכולים לחיות חיים שלמים של משברים, מפלות, כישלונות וכו' ולא לדעת שזה בגלל שהם מיוחדים, שש בתוכם פנינה. מגנט ענקי שמשבש את האותות החברתיים ויוצר שדה אלקטרומגנטי משל עצמו, בתוכו הם נעים אחרת.

ולמה הדבר דומה? למטוס הטס לו בשמיים והטייס טס מלונדון לפריס, אך מגנט רב עוצמה טמון בבטן המטוס ומשבש את האותות, הטייס משוכנע שהוא טס מפריס ללונדון, אך לפתע הוא מוצא עצמו טס לעבר הסלעים הגדולים של דובר, לתוכם הוא מתרסק.


עד כאן הבעיה. ומה מציע כותב שורות אלו לעדיני הנפש? לאלה שנפשם לא רק לא נותנת להם להשתלב בחיים, אלא גם ובעיקר, מביאה אותם למשברים והתרסקויות?

ובכן, עליהם להכנע, להפסיק לרקוד לקצב החיים כשתוכם מתנגן קצב אחר. קצבה של הנפש. אין להם דרך אחרת מאשר דווקא להתכייל לקצבה של הנפש ביתר שאת.לקחת את הקצב המשבש ולהפוך אותו לקצב יחידי. לרקוד לקצבו באדיקות ובדבקות, כאילו זה הריקוד היחידי בעולם.

עליהם להפסיק ולנוע לפי שני קצבים. עליהם לבחור בקצב אחד. ואין להם ברירה, אין הם יכולים לבחור בקצב המכונה החברתי, כי הקצב הפנימי של נפשם ימשיך לשבש את האותות. הם חייבים להתכייל לקצב הפנימי ועליו בעיקר או עליו בלבד.

אבל איך עושים זאת? ובכן, כמו צמח רך, עדין וצעיר – המוכה על ידי פגעי מזג האויר. עליו למצוא מקום מוגן, חממה. שתיתן לעוצמתו הפנימית להתחזק, בשעה שהוא מוגן מפני הכוחות החיצוניים של שמש חזקה, רוחות עזות וכו'. ובנמשל, עדין הנפש צריך למצוא אקולוגיה מוגנת, שם יתן לקצבו הפנימי להתחזק, בשעה שהקצב החיצוני נמצא מחוץ לתחום המוגן, ואותותיו חלשים ולא נקלטים.

מה שעל עדין הנפש לעשות, זה למצוא אקולוגיה קבוצתית חליפית, שניתן לקרוא לה: "טבעת העוצמה". טבעת העוצמה מורכבת מקבוצת נשים וגברים מאוחדת ונחושה, המלוכדת סביב ציר נפשי ומונעת על ידי עקרונות הנפש. הנפש היא מלכתם והשליטה שלהם.

ומודע זה קרוי טבעת העוצמה? כי הכוח הקבוצתי המאוחד יהיה חזק יותר מאשר זה שכל אחד מהם יכול לייצר לבדו. כך שכל אחד בקבוצה יהיה ויצא חזק יותר מאשר החוזק שהוא מסוגל לגייס מתוך עצמו.

חברי קבוצה שכזו מחזקים האחד את השני: תחת השפעתה של הנפש שמאחדת את כולם מבפנים. אין להם מסכות או משחקים, הם אותנטיים, מונעים על ידי הנפש ונעים לקיצבה. הם מצויים בסינכרוניזציה עם קצבם של יתר חברי הקבוצה. וכשאחד יוצא מן הקצב, – כי הוא לא מאזין לנפש, או כי קצבים זרים חזרו פנימה – הקצב של יתר חברי הקבוצה יסנכרן אותו חזרה לקצבה של הנפש.

הם חברי הנפש, קומרדס – באנגלית, במאבק נגד השינה החברתית ובעד ערנותה של הנפש.

אך עם זאת, אל להם לעשות יותר מדי רעש, או למשוך תשומת לב.

קבוצות 'טבעת העוצמה' צריכות הצנעה, אם לא סוג מתון של חשאיות. קבוצות אלו הן מעין שתילים רכים, שהחשיפה, במיוחד החשיפה המוקדמת (כשהקבוצות חלשות, או קטנות, או מועטות במספר) – יכולה לצרוב אותן קשות.

חברי הקבוצה צריכים לנוע כבלתי נראים. כדמויות במלחמת גרילה. לקחת את העצה של מאו צה טונג, להיות ביישנים כבתולות ומהירים כארנבים.

כשהם מדברים על מטרותיהם, הן צריכות להיות קלות לעיכול על ידי החשיבה הקונוונציונלית.

להיות כמו האלכימאים של פעם, שהסוו את מטרתם למטמורפוזה של התודעה בחיפוש אחר שיקוי החיים או אבן החכמים.

צריך להבין כי פרנסי החברה לא ירשו למשהו שקורא תגר על אורח החיים המקובל – להיות ולפרוח.

מה שפורח ומשגשג הם בדרך כלל קבוצות של רוחניות מסחרית, בצורה זו או אחרת. או קבוצות שיש להן תפקיד חברתי: הן משמשות צינור ניקוז לצעירים בעלי נפש עשירה ובוערת.

רוב חברי הקבוצות הללו נראים נפשיים מבחוץ, אך מבפנים הם עובדים בעצם על פי עקרונות חברתיים רגילים. כך שמבחינת הנפש הם לא עוסקים בשימור וחיזוק של הנפש וההוויה הפנימית, אלא בלבוש שלהם, תחתיו הנפש ממשיכה לחיות במצור.

צריך להבין כי לקדש עדינות נפש בחברה שגירשה את הנפש מתחומה, זה לקרא תגר על בבל או רומי בשיא גדולתן. זה להגיד שהמלך הוא עירום. והחברה לעולם לא תרשה את זה.


ואם מדובר על 'טבעת העוצמה', אין אפשרות לקבוצה לקום, להתגבש ולשרוד, ללא דמות ראשית, ציר מרכזי, שמשתית את קיומה של הקבוצה סביב הציר של הנפש. לפחות עד שהקבוצה תוכל להחזיק עצמה תחת אותם עקרונות.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

קפה הילל. מושבה גרמנית, ירושלים, 6.10.2005

——————————————————————————–

תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים על שלושת המאמרים הללו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.

המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.

 

——————————————————————————–

מאמר וזה והשניים הקודמים בסידרה, היו אמורים להיכלל בסיפרי: "אאוטסיידרים ומורדים", הוצאת ידיעות אחורנות, אפריל 2006,

אך נכתבו לאחר שעריכת הספר כבר הושלמה.

הנה קישור לדף ההוצאה ובו כמה מלים על הספר:

http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622569
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>