מין, האם היה יכול להיות אחרת? (חלק ראשון).

מבוא:
אחד מן התחומים החשובים, הבעייתיים, והמעוותים ביותר בחיינו הוא תחום המין. ניתן לגשת לנושא מנקודות מבט שונות. ידועה הגישה של פרויד למשל, שטען שכל בעיה נפשית מוצאת ביטוי בחיי המין של האדם, וכמעט כל בעיית מין קשורה לבעיה פסיכולוגית כלשהי. וישנן גישות פחות ידועות ויותר שנויות במחלוקת. במסה זו אני מביא שתי תובנות רדיקליות למדי כדי לנסות לפצח במעט את החידה המינית, או לפחות להסיר מעט ענני ערפל כבדים. ושם כך אני נעזר בשתי גישות: סמיוטיקה וכימיה.


חלק א': מין; האם יכול היה להיות אחרת? הגישה הסמיוטית
ראשית, על הסמיוטיקה; זו גישה הלוקחת סימבולים ומנסה להבין את האדם דרך השימוש שלו בהם. )שיטה זו חוברת לכמה שיטות אחיות כגון הסטורקטורליזם, והדקונסטרוקציה, כדי להסביר תבניות עומק בשפה. והנה פחות או יותר זה מה שאומרת האנציקלופדיה בריטניקה על סמיוטיקה:

סמיוטיקה, או סמיולוגיה, היא דיסצפלינה, שנוצרה בעקבות עבודותיהם של הלוגיקן, ס. סי, פירס, והלינגוויסט הצרפתי פרדיננד דה סוסור. והיא עוסקת בלימוד של טקסט, מחוות, בגדים, צעצועים וכו' – כדי להפיק מהם משמעות. באשר לטקסט מילולי, דה סוסור אומר כי הקשר של מלים לדברים אינו טבעי אך הינו בהחלט

קונוונציונלי ושרירותי. המודל הלינגוויסטי בלימוד של טקסטים השפיע על ביקורת הספרות העכשווית, בכיוון של התרחקות מלימוד הביוגרפיה של הסופר, או הרקע החברתי של היצירה, לכיוון של התקרבות למבנה הפנימי של הטקסט עצמו כמו בסטרוקטורליזם. כך גם בלימוד של סמלים; בשפת הגוף, בעיצוב המוצר, בפרסומות, בארכיטקטורה ועוד ועוד; הבנת הסימבול תאפשר התקרבות למבנה הפנימי של המוצר או האייטם שנבדק. כללית, סמלים מייצגים משהו שיש לו קיום עצמאי. משהו שהוא חלק משפה שהיא לא שלנו אלא של משהו שחי בתוכנו, שלרוב מוכחש על ידינו אך מושל בנו בכל זאת, למרות חוסר ידיעתנו. ועצם ההכחשה לא מורידה מן האפקטיביות של הסימבול והשליטה שלו. ואמנם סימבולים היא שפה של התת מודע; שעליו אין לנו שליטה אך דווקא אולי בגלל זה, הוא שולט בנו.

וכאן יש להפריד בין שני סוגים של סימבולים; מילוליים ואל מילוליים.

סימבולים מילוליים הנם שרירותיים בדרך כלל ואין קשר בינם ובין מה שהם מביעים. זאת בעוד שבסימבולים אל מילוליים – לצורת הסימבול יש קשר ישיר למהות של מה שהסימבול מייצג.

ולפני שנמשיך אולי גם את זאת יש להבין באשר לסמלים; מלים מדברות לרובד תודעתי הקיים באונה השמאלית של המוח, בעוד שסמלים מדברים לאונה הימנית, המחוברת לאינטואיציה ולתת מודע. מבין כל הסמלים, מקום של חשיבות יש לסמלים המיניים, דהיינו, אביזרים, חפצים וכו' שמייצגים או יוצרים אסוסיאציה למין,

פעילות מינית, או אברים מיניים. ומבין כל אלה, אביזרים או עזרים שדומים לאברים מיניים, נקראים סמלים פאליים. ביוונית עתיקה, פאלוס, היה שם לאבר מין גברי, היום סמלים פאליים 'מכסים' גם את אברי המין הנשיים. מעניין לנסות ולהבין את המיניות דרך הפאליות הסימלית של אברי המין הגבריים והנשיים – עצמם, אולי כאן נגיע להבנות אחרות מאלו שהגיע אליהם פרויד. הפאלוס הו אחד הסימבולים החזקים ביותר שישנם והמשפיעים בצורה עמוקה ומרחיקת לכת על התת תודעה האנושית.

אם כן, הסמלים הפאליים מתחלקים לשניים, סמלים פאליים זכריים ונקביים. אך כל אחד מהם, גם הוא, מתחלק לשניים; קוטב חיובי וקוטב שלילי. הקוטב החיובי נותן ומעניק חיים חדשים, בעוד שהקוטב השלילי משמיד, אגרסיבי, לוחמני, מאיים. אם נתחיל עם הפאלוס הגברי, הרי שקוטב מעניק החיים הוא ברור; בשעת המגע המיני בשיאו, אבר המין הגברי פולט זרעי חיים, שהם צד אחד במשוואה של יצור חי חדש. אותו הדבר עם האישה; הקוטב החיובי שלה הוא בקליטת זרעי החיים של הגבר וביכולת להפרות אותם ולאכסן אותם בביצית, וזה הצד השני במשוואה של הענקת חיים חדשים.

הסמל הפאלי הגברי, בקוטב זה הקוטב החיוביהוא מזרקה שמעניקה חיות וחיים, זרימה וקיום. הסמל הפאלי הנקבי בקוטב זה הקוטב החיובי( הוא באר, שקולטת את המים החיים ומאכסנת אותם כך שחיים חדשים יפרחו מתוכם. כלומר הקוטב החיובי שלה הנו דואלי: גם ביצית וגם הריון; גם חיים חדשים וגם איכסון, דואליות פנימית שנעדרת,בקוטב החיובי של הגבר. ומהו הקוטב השלילי? ובכן, כאן הפאלוס הזכרי הוא כלי זין, כובש, מבקיע, הורס, טורף ומשסע. חמת הזעם של הפאלוס הגברי רומסת את החיים במקום להעניק אותם. והפאלוס הנשי מחניק, בולע, יונק את החיוניות מן החי ומיבש אותו במקום לאכסן ולהעניק לו חיים. ומה הנקודה כאן? ובכן יחסים בין גברים לנשים ברמה המינית, יכולים להיות קרובים יותר לקוטב השלילי או לחיובי. אברי המין שלהם יכולים להצטייר בדמיונו של כל צד – כמעניקי חיים או כמסכני חיים ועל כן כמאיימים.

הגבר, בדרך כלל, לפחות בשלטון הפטריאכלי שנמשך כבר כמה אלפי שנים לפחות רואה את האישה כמאיימת על האוטונומיה והכוח שלו, ואת המיניות שלה כבעלת כוח לבלוע ולהשמיד את כוחו וחיוניותו, ועל כן הוא מתייחס לאישה לא כאל באר מים חיים ממנה להרוות את צימאונו המיני והרוחני, אלא כאל מערה אפלה ומסוכנת, שיש להסתער עליה עם הפאלוס המלחמתי, לכבוש, להכניע, ולגשת הלאה, לנקבה הבאה. הנקבות כגייס של מערות אפלות שיש לחדור אליהן כדי

שכלי הניגוח הגברי ינצח אותן בקרב המיני וישאיר אותן מותשות וחסרות אונים, מייחלות אליו שיבוא שוב, )אך מבחינתן, יבוא שוב עם הפאלוס החיובי, המפרה, מעניק החיים. אך הוא, לאחר שכבש והראה כוחו, אין לו שום כוונה כזו. ועל כן או שיבוא שוב להכניע, אם נותרו עוד חיים וחיוניות בפאלוס הנשי, או יעבור הלאה, להכניע פאלוסים נשיים צעירים, שעדיין מלאי חיוניות ועוצמה – הנן. מנקודה זו אפשר להבין יותר לעומק את ציד המכשפות בימי הביניים, הן המסמלות את האישה האפלה, המסתורית, עם סודות צפונים במעמקי תת התודעה הנשית שלה. מכשפות שכוח המיניות הגברית לא מדבר אליהן, כי הן כבר לא פותות. הן חכמות, הן

בוגרות. ועל כן אחת דינן, שריפה. והנשים? הן נמשכות לפאלוס הזיכרי מתוך דואליות של פחד והזדקקות; פחד מפני הצד המשמיד של הפאלוס הגברי, הזדקקות,

לחיונית הגברית שהן כה זקוקות לה כדי ליצור עולם חדש ומחודש. ואז, משהצליחו להתגבר על חששן מפני הצד המאצ'ואיסטי, כוחני מכיון שהחשש שלהם מפני הפיכה לבתולה זקנה – התגבר, הן מתמסרות, דהיינו מגישות את הצד החיובי, מעניק החיים של הפאלוס שלהן, רק כדי למצוא, לאחר מעשה, כי ברוב המקרים כוחות הכיבוש הגבריים ביקרו רק כדי לנטוש מאחור עוד אישה שפגשה עם הצד החיובי של מיניותה הנשית את הצד השלילי של המיניות הגברית. הוא מתחזק עם כל כיבוש – היא נחלשת. שדודה, היא נופלת בשדות הקרב הניצחיים של המיניות הגברית. מייחלת לגבר העדין, שיראה במיניותה את אותה ההזדמנות לנסות

להצמיח עולם חדש. ובינתיים היא נדונה להיות נתונה בכף הקלע, בין פאלוס מיני נשי חסר פעילות. לבין פאלוס מיני נשי הנכבש על ידי כוחות ההרס של הפאלוס הגברי. שתי בחירות בעייתיות.


חלק ב': מין ומיגדר, האם יכול היה להיות אחרת? הגישה הכימית
ושוב, כשאנו באים לנסות להבין את המין בדרך חדשה או לא שיגרתית, יש לקחת בחשבון כי ישנו המין כשלעצמו, עליו לרוב אין לנו מושג, וישנם עיוותים שמפריעים לנו לראות אותו בצורה בסיסית וראשונית. ובדרך כלל מדובר על שני עיוותים, העיוות הראשון הוא התפיסה הגברית את המין, ועיוות השני הוא תפיסה

החברתית. ובדרך כלל התפיסה החברתית היא גם התפיסה הגברית…. אז התפיסה החברתית אם כן. האחראית לא רק לתפיסת המיניות אלא גם לתפיסת המיגדר, בכללותה. בתפיסה החברתית קיימת בעיה. לכל גבר ואישה קשה לגלות מהי הזהות המיגדרית האמיתית שלהם בגלל הרודנות החברתית שאומרת; כך

מתנהגים גבר ואישה. אין כמעט בנמצא גבר ואישה שמתנהגים בצורה גברית או נשית כי כך הם מרגישים, זה בדרך כלל עובר קודם את המסננת החברתית. זו מצד אחד אכן מסננת ומצד שני כלא, כי היא לא מאפשרת להם לחיות בחופש האישי של להיות גבר ואישה מבפנים. וכאמור, הכלא הגדול יותר לכל תפיסה ולכל צורת חיים אישית הוא הכלא החברתי. וכל כלא מאכלס בתוכו סמים. וכלא וסמים הולכים ביחד. ואם תפיסת הגבריות והנשיות מצויות בכלא חברתי כלשהו, אז מיד יש לחפש סמים, כימיקלים. החברה, סך הכל, די דו פרצופית לגבי סמים; היא לא נגד סמים כלל, שהרי אלכוהול הוא סם לכל דבר וכנ"ל גם וואליום ופרוזאק. הם נגד סמים שלא תומכים בסדר החברתי הקיים. ובאשר לנושא המיגדר, ובכן גם הוא, וגם תפיסת הגבריות והנשיות בימינו, לא היו יכולות להישאר כמות שהן ללא סמים… אך הכוונה לא לסמים חיצוניים, במקרה זה, אלא לסמים פנימיים; הורמונים. והכוונה לשני הורמונים: הטסטוסטרון והאסטרוגן… וראשית לגבי הקשר הדוק בין כימיקלים ובין חברה; חרושת הייצור רוצה להעצים את התלות הצרכנית ועל כן היא מעודדת הפרשה פנימית של כימיקלים, על ידי פירסומות, סרטי טלויזיה, לבוש סקסי, רומנים, וכו', והכוונה בעיקר לכמיקלים של רעב וצורך בהנאה. והפרשת כימיקלים צורכי הנאה אלו משעבדים את הפרט ועושים אותו תלוי במערכת, אותה מערכת שאמורה גם לספק לו את ההנאה והסיפוק שיפיגו את המתח שמעוררים הסרטים, הספרים והמלבושים ההדוקים והחושפניים. וכך המערכת מצד אחד מעוררת בו הפרשה של כימיקלים סקס, רעב וכו' ומצד שני זו אותה מערכת בדיוק שדואגת לאספקה של מוצרים שמשככים את הגירוי של הכימיקל הפנימי שהופרש בדם.

ואיך זה קורה? ובכן בעקבות הגרוי רוכשים מוצרים, מוצרים אלו עולים כסף, ומה שהכסף יכול לקנות מעורר הפרשה של כימיקלים משככי גירוי.

והנה דוגמה: החיים בעיר הגדולה יוצרים חיכוך עם הרבה בני אדם לא מוכרים – מעוררים הפרשת כימיקל של סכנה. אך הקניה של מכונית ספורט מעוררת הפרשת אדרנלין שנותן פורקן לכימיקל המתח והסכנה שהופרש קודם לכן. וכך אנו לכודים בסבך הכימי; התרבות מעוררת הפרשה של כימיקלים שיוצרים גירוי וזאת כדי שנעבוד קשה ונצרוך כימיקלים שישחררו אותנו זמנית מן התלות בכימיקלים של הגירוי, וחוזר חלילה; סיזיפוס. רק שבמקום סלע המדובר על כימיקלים, בעיקר פנימיים. ובכלל, רמת הכימיקלים הם 'רמת המרתף', ממנה יש להשתחרר בין אם זה כימיקלים מבפנים: הורמונים, או כימיקלים מבחוץ: תרופות, מאכלים וכו', או אפילו רשמים שמעוררים בנו פעילות כימית זה יכול להיות סרט, או ספר, למעשה כל התרשמות שגורמת לתגובה נפשית גורמת גם להפרשת כימיקל כלשהו. והכימיקלים רודים בנו כל הזמן וזה המבחן, המבחן הכימי; האם נצליח לעבור את המחסום הכימי? כדי לעשות זאת צריך להיות באדם יותר מאשר תדמית חברתית מצד אחד חיצוני ויותר מאשר אגו בפנים. האגו עצמו חזק פחות מן ההורמונים, מן הכימיה, אין לו כוח לעמוד בפניהם, הכימיה תמיד מתגברת על האגו.

אז מה מתגבר על הסם הכימי? משהו שהוא חזק מן המסכה החברתית מאידך ומן האגו מן הצד השני. משהו שקיים מעל לאגו, מעבר לאגו; מרכז כובד פנימי כלשהו. וכאן אנו מגיעים לנושא המסה: גבריות ונשיות. ובכן, כך לגבי חיים בחברה באופן כללי, וכך גם לגבי הגבריות והנשיות; הסם הכימי של הגבריות הוא הטסטוסטרון והסם הכימי של הנשיות הוא האסטורגן, ולרוב, אף גבר ושום אישה, לא עוברים את מחסום הורמוני המיגדר, הם תמיד מנצחים אותם לבסוף.

-הוא, משועבד לתשוקה הבועלת, הקשה, הכובשת ולשם כך יבגוד בכל שמפריע לו להכניע עם המיניות שלו את המיניות שלה. -היא, נופלת תחת התשוקה הרכושנית להיבלע, להיות של, להיות עם, להיות מוגנת, להיות חלק מאחווה הרמונית של אמפטיה דיאלוגית. שניהם לכודים במלכודת ההורמונים שלהם. כי אם יזריקו לנציג מכל אחד מן המנים הורמון של המין האחר, מיד יופיעו הסימפטומים שהוזכרו. אך האמת היא שכל עוד זה כך, הוא תת גבר והיא תת אישה.

מה שמסמל ביותר את שייכותם המיגדרית, הוא הכימיקל; ההורמון, והוא גם מה שמונע מבעדם להתאחד עם הליבה הפועמת האמיתית של השייכות המיגדרית שלהם. וכל עוד זה כך, הם רואים האחד את השני עד לרמה הנמוכה של הכימקל שלהם. כך שמה שמזהה אותם עם המיגדר אליו הם שייכים, הוא הוא שבולם אותם מלהיות בעלי המיגדר במקום – עבד לו. כך שגבר אמיתי הוא זה שאינו עבד לטסטוסטרון שלו. ואישה אמיתית היא זו שאינה עבד לאסטרוגן שלה. ואז הוא יכול להיות רך וידידותי ושוחר הרמוניה; ג'נטלמן. והיא – קרה ותקיפה ולוחמנית, לא מוותרת, קשה והישגית, אסרטיבית; ליידי.

שניהם הצליחו להתרומם אל מעבר למחסום הכימי. חופשיים מן המגדר ובעת ובעונה אחת – ההתגלמות השלמה שלו. והיות וההפרשה הכימית הפנימית מושפעת מגירויים חברתיים, אזי השתחררות מן התלות הכימית, היא גם השתחררות מן התלות החברתית. כי גבר ואישה שזהותם המיגדרית נמצאת מעבר לתלות הכימית, גם אינם תלויים באמות מידה חברתיות. מתוכם הם שואבים את הדרך בה הם מתנהגים כגבר או אישה. הקודים לכך באים מתוכם. כך ששחרור התלות מן הרמה הכימית, גורם לגבריות הנשית והגברית לא רק לבוא מרמה גבוהה יותר מתוכם, מהנפש ולא מהגוף, אלא גם לבוא מבפנים. -משוחררים מאפנות ומתוויות חברתיות שמכתיבות איך גבר ואיך אישה צריכים להתנהג.

(המשך המאמר בחלקו השני).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *