ניהול נכון של הרגשות

סידרה אודות אימון הרגשות, מדברת בעיקר אל האדם השואף לעבודה עצמית, תיקון עצמית ו/או מודעות עצמית. אך למעשה כל אדם יכול לצאת נשכר ממודעות רבה יותר למצב רגשותיו. למעשה לרוב בני האדם חסרה אינטיליגנציה רגשית; היכולת להיות מודע, להבין ולדעת את רגשותיו ואת רגשות הזולת. חסרים אנו גם את היכולת לנהל  אותם.  
כלפי צורך זה, של ניהול הרגשות, תפקוד נכון שלהם – אני מביא את הדברים הבאים.  הפסיכולוג האמריקאי סאלוביי בהסתמכו על עובדותיו של גארדנר מונה חמש קטגוריות לאיפיון אדם שמתפקד ריגשית נכון. ככל שהוא רחוק מתפקוד שלם של כל החמישה – כך רחוק אותו אדם מהרמוניה ומיצוי ריגשי:1. ידיעת רגשותיך,  מודעות עצמית – ההכרה בהרגשה  בעת שהיא מתרחשת -היא אבן-היסוד לאינטליגנציה הרגשית. ליכולת לנטר הרגשות מרגע לרגע יש חשיבות מכרעת בכל הנוגע לראייה פסיכולוגית ולהבנה עצמית. אי- יכולת להבחין ברגשותינו האמתיים מפקירה אותנו  לחסדיהם. אנשים בעלי וודאות גדולה יותר לגבי רגשותיהם הם נווטים טובים יותר של חייהם, משום שהם נהנים מתחושה בטוחה יותר של הרגשתם לגבי החלטות אישיות, החל בקביעה עם מי להתחתן וכלה בקביעה איזו עובדה לקבל.2. ניהול רגשות. טיפול ברגשות כך שיהיו נכונים ונאותים היא יכולת הנבנית על מודעות עצמית. אנשים שיכולתם זו גרועה נאבקים ללא הרף ברגשות של מצוקה, ואילו אלה שמצטיינים בה יכולים להתאושש במהירות רבה מתהפוכות ומתבוסות המתגלות במהלך החיים.3. יצירת מוטיבציה עצמית, גיוס רגשות לשירותו של יעד הוא חיוני למתן תשומת לב, ליצירת מוטיבציה עצמית ושליטה על  המצב, וליצירתיות. שליטה עצמית ורגישית- עיכוב סיפוקים ובלימת אימפולסיביות -נמצאת ביסודו של כל הישג,, מכל סוג שהוא. היכולת להיכנס למצב של 'זרימה' מאפשרת ביצועים יוצאים מן הכלל מכל הסוגים. אנשים שניחנו במיומנות זו נוטים להיות פוריים ויעלים יותר בכל משימה שהם מקבלים כל עצמם.4. הכרת רגשות אצל אחרים. אמפתיה, כיולת נוספת והבניית על מודעות עצמית רגשית, היא 'מיומנות האנשים' הבסיסית והעיקרית. אנשים אמפתיים מכווננים טוב יותר לאותות החברתיים הסובטיליים, המרמזים על מה שאחרים צריכים או רוצים. הדבר עושה אותם לטובים יותר בייעודים כגון מקצועות טיפוליים, הוראה, מכירות וניהול.5. טיפול במערכות יחסים. אמנות מערכות היחסים היא, במידה רבה, מיומנות בניהול רגשות אצל אחרים. אלה הן היכולות המחזקות פופולריות, מנהיגות ויעילות בין אישית. אנשים המצטיינים בכישורים אלה מצליחים בכל דבר התלוי בפעולת גומלין חלקה עם אנשים אחרים, הם 'כוכבים חברתיים'.(מתוך: "אינטליגנציה ריגשית". מאת דני גולדמן, מטר, 1997. עמ' 58-59).

הכאב הרגשי כמסדרון אל האותנטיות

בגלל הכאב והפגיעה הרגשית שכולנו עברנו במהלך חיינו, אנו עסוקים בלהגן על עצמנו מפגיעה רגשית. וכך  הרגשות של רובנו הם כמו ילדים מוכים, הבורחים מהכאב, ועל כן הם מדביקים על הרגשות שלהם תוויות, והתוויות יותר מאשר הם מאפיינות את מה שהם מרגישים מונעות בעצם לחוש באקוטיות את מה שהם מרגישים מפני שהם לא יעמדו בכאב.  
אך יש כאן בעיה, כי דווקא  כאשר אדם מרגיש את הכאב הריגשי, דווקא אז הוא יוצר קשר עם הרגשות שלו וכאשר הוא יוצר קשר עם הרגשות שלו, הוא מתחיל להיות אותנטי, אמיתי. וזה מה שקרה בקטן- להרבה אנשים כשרבין נרצח, הם חשו כאב אדיר, וזה חיבר אותם לעצמם, למשך זמן מה הסתובבו בארץ אנשים אמיתיים, עם קשר אמיתי לעצמם, וזה התאפשר כי הם התחברו לכאב הריגשי שכולם כל הזמן משתדלים לברוח ממנו.על מנת שהרגשות יהיו בקשר עם התודעה של האדם ותחת שליטה, הוא  חייב לאפשר להם להיות תעלת קישור בין הכאב לתודעה, האדם המודרני צריך להיות בקשר עם הרגש שלו שוב. האדם המודרני הבוגר צריך להרגיש את הכאב שלא הירשה לעצמו להרגיש ברגשות שלו. ולאחר שמתרגלים לחיות עם הכאב הריגשי באינטימיות יומיומית, (כי החיים הבוגרים זה תהליך מתמשך של אובדן, צער ופרידות) אולי אז נוכל לאט ובהדרגה להפסיק להיפגע ולהיכנס לכאב ריגשי כזה חזק  על כל מילה שמישהו אומר לנו.(אך המצב הקיים, כמובן,  הוא כזה שהרגשות שלנו אינם כל כך תחת שליטה, הם שטח מחוץ לתחום, אנחנו לא הבוס של הרגשות שלנו – והכי נורא הוא שכל אחד  יכול לירוק לרגשות שלנו, ודרך הרגשות שלנו לחלחל ולפגוע בנו אישית).כך שבאופן בסיסי מצב הרגשות של אנשים רבים הינו בלתי נסבל מפני שהם אינם יכולים לעמוד אל מול הכאב הריגשי. צריך לנסות ולהתחסן. צריך לחיות עם הכאב הרגשי. ובכך ליצור נסיוב, חיסון מפני הכאב החיצוני, כי רק חיים תמידיים עם כאב פנימי, יחסנו אותנו מפני הידבקות בוירוס השכיח הזה של היפגעות מאנשים אחרים. להיות חי זה לחוש כאב, וככל שאדם מסוגל לחוש יותר כאב כך הוא  יותר חי, אדם הופך להיות מת כשהוא מפסיק לחוש ולהרגיש כאב, ומה שרצח רבין איפשר לאנשים לעשות זה לפגוש קצת כאב שאיננו מרשים לעצמנו בדרך כלל להרגיש, הרשאה זו גורמת לנו להתעורר, לצאת מן השאננות, מן האטימות, להיות חיים יותר. אנשים מתים אמוציונלית מכיוון שהם לא בקשר עם הרגשות שלהם אולם הרגשות שלהם חיים מאוד. אנשים אינם בקשר עם הרגשות שלהם וכך הם אינם בקשר עם החיים שלהם, הרגשות שלהם שולטים בהם ומה שצריך לעשות זה לצעוד צעד אחר צעד על מנת לשחרר את הקפסולות הללו לזרם החיים שלהם. זה צריך להשתחרר אל תוך החיים שלהם ולא החוצה כי אחרת יהיו זומביס. אנשים זקוקים לכאב הזה. הכאבים האמוציונליים שלנו הם אנחנו, זו הזהות האמיתית שלנו; זו הזהות אשר גורמת לנו את הכאב האמוציונלי: מי אני? "אני הוא סך הכל של כאבי האמוציונליים", ומה שאמיתי לגבי גורם לי כאב. אם אני נותן מכה 2/1 ס"מ ליד הרגל של מישהו, זה לא הרגל שלו. אבל אם אני זז 2/1 ס"מ ימינה אז זה הרגל שלו, וככל שהפגישה בין המכה לרגל שלך תהייה יותר חזקה כך זה יהיה כואב יותר, כך שהכאב הוא סימפטום של משהו בעל עוצמה רבה ולהיות חי זה להרגיש כאב, אנחנו כל הזמן מרגישים כאב, כשצריך להתעורר בבוקר זה כואב, כשמתאהבים – זה כואב, להיות חי ובעל תודעה ערה ופקוחה זה להיות בכאב מתמיד. להיות מת זה לא להרגיש כאב ולהפוך יותר ויותר מת זה להרגיש פחות ופחות כאב, להפוך ליותר ויותר חי זה להרגיש יותר ויותר כאב, כאב זה להיות חי.למעשה כל פעולת החיים שיש בה דינמיקה קשורה לכאב: ללכת זה יותר כואב מלשבת, לרוץ כואב יותר מללכת וללכת למכון כושר כואב יותר מאשר שניהם. אולם אם אדם רוצה שהגוף שלו יהיה במצב פיזי מצוין הוא צריך לתת לו כאב מקסימלי וכנ"ל עם הרגשות שלנו. אנשים לא רואים שום הצדקה מדוע עליהם להרגיש כאב אמוציונלי, אז הם מתעלמים מן הכאב, מדחיקים אותו מה שתוקע אותם איתו, אם מתנהגים כאילו משהו לא קיים אז אין אפשרות להוציא אותו החוצה (אחת השיטת הפסיכולוגיות שאני מעריך במיוחד היא שיטת הפסיכו דרמה של מורנו, שם מחצינים רגשות כאב וזה אמיץ מאוד וחזק – התהליך הפסיכודרמטי),ההתעלמות הזאת משאירה אותם מבחינה רגשית ברמה אינפנטילית. וההבדל בין אינפנטיל לבוגר זה היכולת לסבול כאב וידיעת הסיבה מדוע עליהם לסבול אותו. אינך יכול להתבגר אם אינך עומד אל מול כאב, אולם אנשים נשארים ברמה האינפנטילית מכיוון שהם לא רואים סיבה מדוע עליהם להתעמת עם כאב אמוציונלי והכאב בעצם יוצר את הגבולות שהם כלואים בהם. ישנו פתגם נהדר שאומר "לאהוב משהו זה לסבול אותו."אנשים המצויים על נתיב של חיפוש רוחני – רוצים לחיות חיים בעלי משמעות, להגיע להישגים ביוגה, מדיטציה, פסיכולוגיה, רוחניות וכו' אך רבים מהם מתקשים להגיע להשג כלשהו, כי הם תקועים. והיכן שאנשים תקועים זה בכאב הריגשי שלהם וכל אחד נתקע היכן שהוא הופך ללא מודע, בגלל כמות הכאב הם מדחיקים את הכאב למרות הלא מודע.אם אנחנו מדברים על רמה רוחנית צריך לדבר על דברים כמו כאב, אגו, קשר וכיו' אלו דברים אמיתיים. כולנו התבגרנו שכלית וגופנית, אך לא רגשית. בעודנו ילדים – אנו מקבלים סוג של הגנה רגשית מן ההורים, אך כשאנו מתבגרים אנו פוגשים עולם שרק יכול  לתקוף את הרגשות, כי העולם הוא פונקציונלי, הוא קר. ואם הרגשות אינם יציבים, עוצמתיים ובוגרים – אזי כל דבר, בין אם זה מישהו שכועס עלינו, או מזלזל, או משדר  איבה, כל אלה יפגעו ברגש. האדם הוא כמו ילד קטן שמישהו בא ונותן לו סטירה, הוא יבכה, זה כואב, אולם הבוגר יהיה מסוגל לעמוד בזה. כלומר: אלא אם כן הרגשות שלך בוגרים אינך יכול לעשות זאת.האימא צריכה לתת לילד מספיק הגנה אמוציונלית עד שיתבגר עד שהרגשות שלו יתבגרו והוא יצא ויפגוש את העולם – אבל אנחנו יודעים שזה איננו מתרחש, אנו יודעים שהרגשות לעולם לא מתבגרים, אנו יודעים שהרגשות נשארים כל הזמן חסרי ביטחון ואינפנטיליים והדבר היחיד שהאדם עושה זה להגן עליהם מפני העולם, ולא לקשר חלק זה אל חייו.הבעיה הראשונה היא שהאימא אינה בטוחה אמוציונלית ובאופן בסיסי היא משתמשת ברגשות של הילד על מנת להרגיע ולפתור את הרגשות הדפוקים שלה, אז במקום שיהיו לילד רגשות מלאים ועוצמתיים אשר מגינים עליו, הוא מקבל מישהו אשר משתמש ברגשות שלו מפני שהאימא היא בדרך כלל בודדה, מפוחדת, בדרך כלל לא בטוחה ובדרך כלל סובלת מחוסר חום ויחס של אהבה מהבעל (שחיקה נורמטיביבת המתרחשת כתוצאה מחיים בחברה תחרותית, קשה, ותובענית). והילד הופך לנקודת האיזון, ואז הוא מקבל את הרגשות שלו שבורים ישר במקום לקבל הגנה. מה שיש לנו פה זה עולם נורא ואיום כאשר הרגשות לעולם לא בטוחים, לא בוגרים והדבר היחידי שהאדם יכול לעשות זה להגן ולהדחיק את הרגשות שלו מכיוון שהוא אינו יכול לשאת בכאב.אחת האפשרויות של האדם לפתור את המצב ברגשות שלו ולהתגבר על המצב הנורא – זה להתאהב. ובכן, להתאהב זה חרב פיפיות, מפני שלהתאהב ברוב המקרים, 99% מהמקרים, זה שרגשות אינפנטיליים מסוג אחד פוגשים רגשות אינפנטיליים מסוג אחר ואז המפגש הוא אסון. אולם אם מאיזו שהיא סיבה פוגש אדם מישהו אשר מסוגל להיות נדיב עם החיים שלו ולאפשר לו בועה אשר בתוכה אפשר להסיר את המגננות האמוציונליות, שם יכולים הרגשות לגדול ולצמוח ולעתים רחוקות זה אפשרי ואכן זהו נס, אז האדם יכול לגדול רגשית בתוך הבועה הזו ולרדת מטה לאורך ההיסטוריה שלו ולפתור את בעיותיו הרגשיות.ברוב המקרים זה לא קורה.

על רגשות חמים ומתלהמים.

מה שקורה בתחילתה של מערכת יחסים הוא התרגשות של גל גדול של הענקה רגשית. הפתיחה נוצרת אם אנו מרגישים טוב האחד עם השני, ואז מיד פותחים ומרעיפים חום. אך ברמה גבוהה יותר, המצב אחר: ברמה זו חום רגשי אמור להיות הדרגתי ולהגיע רק אחרי הרבה זמן. ככל שאתה ברמה יותר גבוהה, אתה נותן עצמך פחות בקלות ופחות בהתפרצות של רגש. אלה שישר בהתחלה נותנים את כל החום שלהם – אין להם הרבה בפנים. ככל שאתה יותר סלקטיבי, כך תיפתח יותר מאוחר, אבל כשתיפתח, החום יהיה מתון, המשכי, רציף, קבוע ובטמפ, בינונית. בלי עליות וירידות דרמטיות. כי חום רגשי שמתחיל מיד בטמפ מאוד גבוהה, גם יסבול מצניחה מאוד גדולה. כך שהענקה רגשית ברמה גבוהה, זה משהו פחות חם פחות שורף יותר איכותי. ובעיקר יותר מתון ויציב.קיצוניות רגשית אינה מעידה על יחסים מאוזנים ובריאים. אמנם הקור של הניכור הוא דבר נורא, אבל גם הקצה השני, של רגשות חמים מדי. כי רגשות יכולים להיות שורפים כפי שהם יכולים להקפיא.הרגשות אצל אדם בוגר נפשית (אדם ברמה גבוהה) – הם רגשות שהתמתנו, החום יציב, והם מצויים פחות או יותר בקו אמצע אחיד. אפשר לסמוך על רגשות של אדם כזה שכל הזמן יהיו שם באותה הטמפ' וההענקה. וזאת בניגוד לרגשות של אדם לא בוגר רגשית, שאז יום אחד זה שורף כמעט ויום שני קפוא.טמפ' ורגשות זה דבר שהולך ביחד. יציבות חשובה לא רק ברגשות, אבל במיוחד ברגשות, אך שם חשובה גם ובעיקר: הטמפרטורה. והטמפ' הטובה ביותר היא של חום מתון. עם זאת, חום מתון יכול להחשב, על ידי אנשים המצויים במצב של אינפנטיליות רגשית (הרגילים לדרגות חום רגשי גבוהות) כצינה, ניכור וחוסר איכפתיות.האדם הבוגר נפשית אולי לא אוהב עם תשוקה ואימפולסיביות, אך ההענקה הרגשית שלו מצטיינת במרכיב חשוב מאוד ששמו: חום אנושי. וחום אנושי אף פעם לא שורף, הוא חם מספיק כדי לחמם בחורף הקשה של הניכור האנושי והקוסמי, אבל לא שורף. חום מתון הוא יותר עדין. ורגשות עדינים מתקשרים ומדברים אל הנפש, שהרי היא נרתעת מכל דבר קיצוני מדי.הצד הגבוה (או הבוגר) של הרגשות לא שורף אותך אלא מרגיע אותך. ברמה זו הרגשות שוכנות מסביב ובתוך אגם של שקט נפשי. אלה אינם רגשות שבאים לקראתך כמו גל בים, אלא רגשות של אדם ששוכן איתך, אלה רגשות של להיות ביחד עם הבנאדם.חום אנושי קרוב לנפש. רגשות של חום רגשי קיצוני קרובים לדם וליצר.הרגשות הטובים הם רגשות עדינים. כל עניין ההתבגרות הרגישית, הוא בלעבור מהצד השורף והחם לצד העדין והחמים.אם זה חם מדי זה מוציא את הנפש מחוץ למשחק (כי הנפש קרה לגמרי…).רגשות שלא מוציאים את הנפש מחוץ למשחק הם רגשות של: לא לצאת מן הכלים, לא להיות אימפולסיבי, יצרי, להקרין רגש בפאניקה. אלא יותר כמו מי אגם שלווים. זה יותר קרוב לחום האנושי האנגלי מאשר הישראלי. האנגלים אוהבים ברכות, בעדינות. הישראלים אוהבים בחום, באגרסיה. יש הרבה יותר עומק רגשי ברגש לא מתלהם מאשר ברגש חם. הרגש החם הוא מוחצן, הוא מעל לפני השטח, הוא נע בסטיות תקן מאוד גדולות.זה כמו ההבדל בין צחוק לחיוך. רגש חם הוא צחוק, רגש חמים הוא חיוך. צחוק הנו פורקן, חיוך הוא הרמוניה.החיוך אמנם מוקרן החוצה, כמו הצחוק, אבל שלא כמו הצחוק, הוא שוכן בצד הפנימי של החוץ. ואילו הצחוק הוא כלפי החוץ של החוץ. הצחוק אגרסיבי, החיוך עדין. החיוך קומוניקטיבי ברמת הנפש, מאפשר לאדם להתפתח אליך מבפנים, הצחוק נעשה בשיתוף עם מישהו, אבל לא בהכרח גורם לו להפתח אליך מבפנים.קל להאשים אנשים שהרגשות שלהם עדינים, כמו האנגלים – בקרירות רגשית. אבל הם בסך הכל שומרים על קשר עם הנפש שלהם. הקור הבריטי אינו קור של ניכור וסגירת דלת, אלא קרירות שאומרת שהוא לא הולך לשרוף לך את הפיוזים היותר עדינים של הנפש. שהוא זורם אליך רגשית מבלי לשרוף אותך.אנשים שהם עדינים רגשית הם גם עמוקים יותר.כשמשהו קר בחוץ – הוא חם בפנים. כשמשהו חם בחוץ הוא קר בפנים. הישראלים הם חמים בחוץ אבל זה לא אומר שהם חמים בפנים. האנגלים בחוץ הם קרים אבל כשהם נפתחים הם אנושיים.הרגשות צריכים להיות אגם צונן, שכמעט לא שטים עליו. וכאן סוד הכוח שלו, כמו מטילי הזהב בפורט נוקס שאסור לגעת בהם אבל הם נותנים למעשה את הקרדיט לרוב המסחר בעולם. אנחנו כל הזמן משתמשים ברגשות שלנו, ומלהיטים אותם על כל גירוי ובכך שאנחנו מבזבזים אותם. הרגש הוא הכי חזק כשהוא הכי צונן. הרגש הוא סביב הנפש, ככל שהוא קרוב יותר לנפש, הוא יותר קר. ככל שהוא רחוק יותר מהנפש, הוא יותר חם. ברגע שהרגש מתלהב, הנפש מתכווצת. אנחנו צריכים לשמור את הרגשות קרוב לנפש, בכלל צריך להיות קרובים לנפש.חום אנושי הוא כמו חיוך. הוא מחבק מבלי למעוך.אבל, הערת אזהרה, לצנן את הרגש לא אומר: 'לדכא אותו'. דיכוי הרגש, זו רמיסה ברגל גסה וחמה. צינן הרגש, זה לשמר את הרגש, בעדינות, על החום שלא יגרום לו ולמערכת נזק. זה כמו ההבדל בין אש שנותנת חום בחדר ובין אש ששורפת אותו. לדכא את הרגש, זה לכבות את האש. ואז נמקים בקור.גברים נוטים לדכא רגשות מתלהמים של נשים, ונשים פורצות בלהבות ריגשיות חורכות.הגבר אמור לרצות לעודד רגש צונן אצל האישה, והיא, לתמוך בו ברגש מתון, המשכי ויציב. 

ניהול רגשות בשני מצבים – חלק 2.

חלק ד', שלושת השלבים בדרך לדינמיקה: כאן המקום לחשוף מונח חשוב בהקשר זה של ניהול רגשות. שם המונח: דינמיקה. כשאין דינמיקה, כלום לא קורה. וכשיש דינמיקה, הכל קורה, לטוב או לרע, תלוי איזו דינמיקה: חיובית או שלילית.גם הגירוי השלילי הנכנס (במצב א') וגם הרגש השלילי הצף (במצב ב')  – שניהם יוצרים או עומדים ליצור דינמיקה שלילית, (כי הגירוי או הרגש שליליים מן ההתחלה).  המטרה של ניהול הרגשות בשני המצבים, היא להשתלט על הגירוי והרגש (בשלב הטרומי) ולא לתת להם להגיע למצב של דינמיקה שלילית. במצב א' זו דינמיקה שלילית בתוך המערכת, ובמצב ב' זו דינמיקה שלילית מחוץ למערכת, בין אדם לאדם אחר, בדרך כלל.הדינמיקה, כל דינמיקה,  נבנית בשלושה שלבים:א.  בדידיםאו ידני (יחידות בודדות, שלב פיסי)ב.  קבוצות, או מכאניקה, (מתרחש בקפיצות, באינטרוואלים, שלב מגנטי)ג.   זרימה, או דינמיקה, או זרימה (אוטומטי, קורה מעצמו, מזין עצמו, תהליך המשכי ורציף, שלב חשמלי) בשלב א' – (בדידים), יש יחידות שמצטברות, וכאן ההצטברות איטית.בשלב ב' – (קבוצות),  הן מתחילות להופיע לא כיחידים, אלא כקבוצות, הופעת הקבוצות מהירה יותר.בשלב ג' – (זרימה), יש תהליך של ספירלה, הקבוצות מצטרפות יחד לתנועה אחת רציפה. ניתן לשמוע זאת בהפעלה של מנוע, בהתחלה, ישנם תיקתוקים בודדים, (בדידים), אחר כך זה  טרטור (מכאניקה), ואחר כך זה הופך לזמזום (דינמיקה).בשני המצבים, מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה –  אדם שרוצה למנוע דינמיקה ריגשית שלילית, חייב לעצור את התהליך בשלב הבדידים, זהו השלב המודע, וכאן יש לו הכי הרבה שליטה.השלב של הקבוצות, (מכניקה) זה כבר שלב חצי מודע, כאן (זה או יוצא החוצה ממודעות, או נכנס פנימה לתת מודע) האדם כבר לא מרגיש כל כך מה קורה לו, כאן יש כבר פחות שליטה על שקורה, מן השלב הקודם.  והשלב האחרון כבר אינו בשליטה כלל. היות ואינו מודע לגמרי, ועל כן הוא יכול להמשיך ולהסתובב וכך להביא  להכי הרבה נזק (בדינמיקה שלילית, כמובן כי כשמדובר בדינמיקה חיובית, זה בדיוק להיפך, זה מביא להכי הרבה תועלת)..האדם שרוצה לנהל רגשותיו חייב לעצור את הדינמיקה השלילית בשלב הבדידים, כלומר לפני שזה מתחיל לקבל אינרציה והופך לחצי מודע ואחר כך לבלתי מודע.במצב א' כשגירוי שלילי מאיים לחדור למערכת הרגשית, על האדם לעצור את הגירוי בשלב של גירויים בודדים, לפני שזה עובר לקבוצות, וכדי לעשות זאת הוא צריך להפעיל את מערכות ההגנה, בין שלב הבדידים לשלב הקבוצות (המכניקה). (מערכות הגנה, הכוונה לשיטות של דמיון מודרך, שבהן מדמיינים קיר בין האדם לגירוי השלילי, ואם זה לא עובד, ישנן טכניקות נוספות).ובמצב ב', כשרגש שלילי עומד לעלות שלב ולהפוך לעוצמתי וקולני יותר, על האדם לצאת מן התמונה ולהפסיק לתת לזה כוח, ואז התהליך לא יעבור הלאהלשלב הקבוצות, שלב המכאניקה, וישאר בשלב הלא מזיק של הבדידים, ואז יתנדף לו מעצמו תוך זמן קצר.צריך לא לתת לרגש או לגירוי השלילי לתקוע שורש, שלב הקבוצות הוא תקיעת שורש של הגירוי או הרגש השלילי, שלב הזרימה הוא שלב הצמיחה וההסתעפות. בשלב הקבוצות קשה לעקור את השורש, בשלב הזרימה יש כבר עץ שלם.יחסית קל לעצור את התהליך בשלב שבין הבדידים לקבוצות, אז מדוע זה כה קשה? מדוע אנשים רבים כל כך נסחפים לשלב הקבוצות כל כך מהר?ובכן כפי שנכתב קודם האשם תלוי במרכיב אחד ושמו הזדהות. ההזדהות של האדם עם הגירוי או הרגש השלילי, (לא להבדיל בינך לביניהם). ההזדהות משמשת כמאיץ שמכניס את הבדיד לתוך המערכת, מכפיל אותו בטור חשבוני עד שמגיע לשלב הקבוצות, ומשם ממשיך בתאוצה, עד שיגיע לזרימה אותה כבר אי אפשר להפסיק. כי אז הזרימה כבר מזינה את עצמה וממשיכה לנוע פרפטום מובילה.כאמור, בשני המצבים, כדי שהאדם יעצור את הגירוי המאיים לחדור פנימה ולהפוך למעורבות רגשית (דינמיקה רגשית שלילית בתוך הרגשות), וגם כדי שלא יאפשר לרגש השלילי לצאת ולהפוך לויכוח או מריבה – עליו להפסיק את ההזדהות ולעצור אותו בשלב שבין הבדידים למכאניקה, כלומר בשליש מן הדרך. וכשנושא השליש, או השלושים אחוז, נכנס לתמונה, מגיעים לעקרון חתך הזהב. חלק ה' – חתך הזהב: מה שנאמר עד כה, שהדרך למנוע מבדיד שלילי, להפוך לדינמיקה שלילית, היא לעצור אותו בשליש הדרך, לפני שהוא הופך מבדיד לקבוצה.העצירה של התהליך בשליש מן הדרך מצייתת לעקרון עתיק ומרתק, עקרון הזהב, שנקרא גם: חיתוך הזהב, או מלבן הזהב.זוהי בעצם פרופורציה שמחלקת גוף, שטח או תהליך לשני חלקים לא שווים, כשאחד מקבל שליש והשני שני שליש. פרופורציה זו נקראת יחס הזהב.

חוקרים ומלומדים גילו כי יחס הזהב מופיע בהרבה מאד תופעות בטבע. ניתן לראות את יחס הזהב כאשר מסתכלים על מספר עלי הכותרת בפרח הורד. מתברר כי היחס בין סידור עלי כותרת של הפרח בשורה החיצונית הוא יחס הזהב ביחס לשורה שלפניה. אם נתבונן בצמח החמנייה נראה כי זרעי החמניה ערוכים במבנה עגול המקיים את יחס הזהב. כאשר נסתכל על המבנה הלולייני של קונכיות הנאוטילוס נמצא את יחס הזהב בין לוליין אחד למישנהו.ניתן לראות את יחס הזהב במעופו של הבז כלפי טרפו. הבז שהוא אחד מהעופות המהירים ביותר בעולם, נע במהירות עד כ-300 ק"מש. בשעת מעופו הוא צולל אל הטרף מבלי לגרוע את עיניו הארוחה שמצפה לו. זאת על ידי מעןף בצורת לולין לוגריתמי המציין את יחס הזהב בלוליינותו. ישנם ציורים בהם השתמשו הציירים במימדים המזכירים את יחס הזהב. דוגמא לכך ניתן לראות בציור "סקרמנט הסעודה האחרונה " של סלבדור דאלי המוצג בגלריה הלאומית בוושינגטון.מימדי הציור עומדים ביחס הזהב זה לזה. 
. גם בתחום המוזיקה טוענים כי הצלילים הנשמעים ערבים ביותר לאוזן האדם (סקסטה מז'ורית וסקסטה מינורית) יוצרים מרווחים מוזיקליים המקיימים את יחס הזהב.היוונים הקדמונים והמצרים הקדמונים התייחסו אל יחס הזהב כאל יחס אסתטי במיוחד, ולכן ניתן למצוא יחס זה במבנים מהעולם העתיק, כגון הפרתנון באתונה,אחת הסיבות לתחושת היופי שמעניק יחס זה ניכרת במלבן הזהב, מלבן שהיחס בין צלעותיו הוא יחס הזהב.



כלומר, יחס הזהב הוא חלוקה של מלבן a  לשני חלקים לא שווים, שאחד מהם, בי הינו ביחס של שני שליש, והשני A  הוא ביחס של שליש.
אם נחתוך ממלבן זה את הריבוע B, החלק שיוותר מקיים אף הוא את יחס הזהב בין צלעותיו. חזרה הולכת ונשנית על פעולה זו יוצרת סדרה של מלבני זהב. ציור של רבע עיגול בכל אחד מהריבועים שהורדנו בתהליך זה יוצר קו עקום שקרוב מאוד בצורתו לספירלה הלוגריתמית:θ = (π/2log(φ)) × log r.הספירלה מייצגת את יחס הזהב: יחס הזהב מופיע בעולם בתחומים שונים: בגאומטיה, בבוטניקה, בתצורות של גבישים, בסידור העלים סביב הגבעול, במיקום הזרעים בתפוח, באיצטרובל של אורן, בהיערכות זרעי החמניה בתפרחת, בעלי הכותרת בוורד, בדגלי מדינות, בפנטגרם (עליו בעוד מספר משפטים), בקרני צבאים, בצורה הלוליינית של קונכיית הנאוטילוס: 

ושל מוזיאון גוגנהיים: 

                                                                                                 כיום נעשה שימוש במלבן הזהב באדריכלות. מספר בניינים מודרניים נבנו בעולם לפי פרופורצית יחס הזהב. למשל, היחס בין גובהו (152 מטר) ורוחבו (95 מטר) של בניין האו"ם בניויורק הוא היחס 1.621 שקרוב מאוד לחתך הזהב..חלוקת הזהב היא רק אחת משלוש חלוקות אפשריות. למעשה ניתן לחלק כל ציר, משטח ותנועה לשלושה  סוגים של חלוקות: א. חלוקה שתלטנית, ב. חלוקה דינמית ו-ג. חלוקה סטאטית.א. החלוקה השתלטנית היא זו כשלצד אחד יש יותר משבעים אחוז ולצד השני פחות משלושים אחוז.(ככל שהפערים בין השניים גדולים יותר כך צד אחד שולט יותר והשני יותר נשלט), הקוטב החלש נבלע על ידי הקוטב החזק.  אבל אם זה כבר עובר את השבעים אחוז, זה אף פעם לא מסתפק בזה ורוצה להגיע לבליעה מלאה של הקוטב החלש. עד שהוא נעלם בתוכו.הסימבול שמאפיין את החלוקה השתלטנית הוא משולש הפוך, במקום שתהיה זרימה פנימית בין שני משולשים, משולש אחד, זה שפניו כלפי מעלה נמחק, ונותר רק המשולש השולט, זה שפניו כלפי מטה. ב. החלוקה הסטאטית מורכבת משני חצאים שווים, שאחד בולם את השני, ויש כאן סטטוס קוו. אם זה פחות משני שליש ושליש, למשל חמישים חמישים, או אפילו ששים אחוז וארבעים אחוז – זהו יחס סטאטי, והארבעים אחוז בולם את הששים אחוז. תהליך זה מודגם על ידי הסימבול של מגן דויד, בו שני משולשים 'נוסעים לכיוון נוגדים', וכוח התנועה של האחד משמש ככוח בולם לשני.(זהו מצב של דינמיקה שנתקעה. כל צד שואף לשלוט, אך נבלם על ידי הכוח המוכח של הזולת. זהו מצב רע מבחינת התחושה, כי כל צד מבשל בתוכו עוינות כבושה, וזעם על כי הדינמיקה השתלטנית נעצרה בחצי הדרך. זה המצב של המלחמה הקרה. או פסיביות אגרסיבית. מעל פני השטח, אין מלחמה, בפנים יש כעס עצור שמצפה לפתח ולהזדמנות).. ג. חלוקה דינמית, מורכבת משני חלקים, האחד שליש והשני שני שליש. זהו מצב של סינרגיה דינמית. צד אחד מסתפק בשליש של נפח טריטוריאלי, מה שמאפשר לשני לזרום, אבל לא להשתלט. מצב כזה מאפיין דיאלוג, וזרימה שיחתית. באופן אידאלי, בשיחה, צד אחד (הדובר, המשדר) מקבל שני שליש ואז משמיצה את שרצה להעביר הוא מעביר שליש אחד לשני והשני הופך למשדר והוא עצמו הופך לקולט. כאן אין עוינות, רק זרימה נמשכת כשהקוטב המוביל מתחלף כל פעם. יש כאן תקתוק בין השליש לשני שליש מה שיוצר מעין דינמו.  אם הסימבול שמאפיין חלוקה שתלטנית הוא משולש כשקודקודו כלפי מטה, והסימבול ליחסים סטטיים של מלחמה קרה, הוא מגן הדויד, הרי שהסימבול לדינמיקה סינרגית הוא הפטנרגם. תבנית שנמצאת בבסיסו של כל תפוח עץ.הפנטגרם הוא אחת מהצורות הגיאומטריות שבהן מתגלה באופן טבעי יחס הזהב. בפנטגרם מתחלקות הצלעות המרכיבות אותו למספר קטעי צלעות מאורכים שונים. היחס בין כל שני אורכים עוקבים שווה ליחס הזהב. כלומר, אם מסמנים את קטעי הצלעות בצבעים כמו בתמונה שלפנינו, מתקבל כי היחס בין הקטע האדום לקטע הכחול שווה ליחס הזהב, (הקטע הכחול מהווה שני שליש מאורכו של הקטע האדום), כמו גם היחס בין הקטע הכחול לירוק, והיחס בין הקטע הירוק לסגול.אפשר לראות את הנאמר כאן גם באופן סכמטי, על ציר אחד. למעשה כל משטח מרוכב באופן סכמטי מציר, שבצד אחד שלו מצוי קוטב A ובצד שני קוטב B ;-אם הציר נחתך בדיוק באמצע, יש שיווין בין A ל-B – יש כאן יחס סטאטי; צד אחד בולם את הצד השני ואין דינמיקה פנימית ואין דינמיקה חיצונית.אם המרחק ביניהם נעצר בשליש המרחק, זהו יחס דינמי. כי יש איפשור של זרימה -אם המרחק בין A לB ארוך מאוד בקצה אחד, וקצר מאוד בצד השני, זו השתלטות של הצד הארוך על הצד הקצר. יש דינמיקה חיצונית, הצד הארוך נע החוצה, אך אין דינמיקה פנימית, כי קוטב אחד בלע את הקוטב השני.הבעיה אצלנו שאנו דור שלא יודע להחזיק את המקל בשתיהקצוות. עם שני קטבים פעילים. בדרך כלל קוטב אחד נלחם בשני, ומנסה לבלוע אותו. או לפחות לשלוט עליו. הדינמיקה -עוברת דרך אחיזת שני הקטבים, זה של היאנג, וזה של היינג, בעת ובעונה אחת, וברגע שבן אדם מצליח לאחוז בשני הקצוות, נפתח לו שער לרמה הבאה..הגירוי השלילי בדרך פנימה, והרגש השלילי בדרך החוצה – שניהם מאיימים להפוך לדינמיקות שליליות. על האדם לשאוף לא רק לעצור את הדינמיקה השלילית, אלא לתרגם אותה לדינמיקה חיובית, תוך שימוש באנרגיה של הדינמיקה השלילית. בנקודת העצירה של חתך הזהב הוא יכול להפוך את תהליך שלילי לחיובי. רק בנקודת המפגש של חתך הזהב, ניתן להפוך את הדינמיקה משלילית לחיובית. דהיינו, לשנות את כיוון הזרימה.עצירה בשליש מן הדרך תיגרום לאנרגיה של שני השליש הנותרים להישפך בחזרה אלינו, ואז נוכל לכוון אותה לכיוון של דינמיקה חיובית. כלומר העצירה בשליש הדרך, לא רק בולמת את התהליך השלילי, אלא מאפשרת מהפך, היא  לוכדת את האנרגיה הריגשית ומתמירה אותה משלילית לחיובית.אם אדם עוצר הבעה של רגש שלילי, בשלושים אחוז מן העוצמה הריגשית, (בשלב המעבר בין בדידים למכאניקה)-  יתר שני השליש, חוזרים למערכת ומחזקים אותה בחיוניות ריגשית.אותו הדבר לגבי הגירוי הריגשי בדרך פנימה, אם אדם עוצר את התהליך של המעורבות הריגשית בשליש מן הדרך פנימה (בשלב הבדידים), על ידי הפעלת מערכות הגנה ובלימה, הוא נעשה אדון של האנרגיות השליליות, שהופכות ממינוס לפלוס, ועתה במקום לחדור למערכת הן מטעינות את החלקים הגבוהים.כלומר ישנן שתי סיבות מדוע לעצור תהליך בשני שליש מן הדרך:סיבה אלף: לעצור התפתחות של דינמיקה שליליתסיבה בית: להפוך תהליך שלילי לחיובי, ההיפוך יכול להתבצע רק במיקום של חתך הזהב, במעבר בין בדידים למכניקה.. לסיכום:אז מה נאמר כאן? יחס הזהב בניהול רגשות שליליים, אומר כי על האדם התודעתי לעצור את הרגש השלילי והגירוי השלילי בשליש הדרך ולהתמיר את האנרגיות הרגשיות השליליות לספירלה חיובית, ספירלת צמיחה. שני השליש של האנרגיה שהייתה יכולה להפוך לשלילית -מתועלים לשם צמיחה פנימית של האדם.  *** נספח: דינמיקה פנימיתבמאמר דובר על חלוקת חתך הזהב במעבר של משהו פנימה ושל משהו פנימי החוצה. אך חלוקה דינמית (חלוקת חתך הזהב) יכולה וצריכה להתרחש גם ובעיקר, בתוך האדם עצמו.חלוקה של שני שליש ניקבי ושליש זיכרי, פותחת את המערכת לזרימה. השאיפה אמורה להיות שהמערכת של האדם תהיה פתוחה לזרימה, לדינמיקה, לאנרגיה שתעבור בכל הרמות. אך ברגע שברמה מסויימת, ישנה טעינת יתר זיכרית, כלומר יותר משליש יאנג, הזרימה נעצרת. ויש חסימה באותה הרמה. טעינת יתר זיכרית יוצרת כיווץ באותו אזור במערכת.כאן, בכדור הארץ, ובגוף האדם – החוק הוא חוק ניקבי. הכל זורם. וכדי שהכל יזרום צריך שהרוב יהיה חלל והרוב יהיה נוזלים כל אלה הינם מרכיבים נשיים יינג. ברגע שהאיזון יופר, כל הצמיחה והזרימה יעצרו.הנקבה מאפשרת על ידי הענקת חלל והזכר דוחף ומאיץ. מערכת דינמית טובה עובדת על שני שליש איפשר של אנרגיה וחיוניות פלנטרית וקוסמית, ושליש דחיפה של המערכת כדי להגיע לשלב הבא. לתחנה הבאה.הסידור כאן הוא שהיקום מעניק אנרגיות וחיות, אבל כדי שהן תיזרומנה, צריך איפשור, ואיפשור וחלל הן ערכים נקביים. יחס של שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, מאפשר זרימה ודינמיקה. האיזון הקיים במערכת העיצבית\ ריגשית, דם, חשיבה – אמור להיות שני שליש קוטב ניקבי ושליש קוטב זיכרי, אך הזכר רוצה לשלוט, והוא רוצה לא שני שליש, אלא כמה שיותר.המצב הקיים הוא כזה שבכל הרמות במערכת האנושית הקוטב הזיכרי הגיע לתשעים אחוז של שליטה, והטעינה הניקבית חלשה מאוד. פורפורציה כזו בין הקטבים יוצרת חסימה והפרעה בזרימה, הכל מכווץ ודוחף החוצה. טעינה גברית סוגרת את החלל הפנימי ברמה האמורה, כי הכל עסוק בלדחוף החוצה, ואילו הטעינה הנשית, מרפה, פותחת ומאפשרת חלל דרכו זרימה תתרחש.היות ורוב המערכות הפנימיות בבני אדם עובדות על טעינה בה הקוטב הזיכרי טעון ומחוזק על חשבון הקוטב הניקבי – המערכת פונה החוצה ולא פנימה, ואז מתקיימות אינטרקאציות רבות בין בני אדם בעלי מערכות חסומות, אבל אינטאקציה בתוך האדם, בתוכו. ואם בתוך האדם אין זרימה, משהו שמחיה – אז אין בפנים חיים ולבלוב, והכל סתום, חנוק ותפוס במאמץ גדול המופנה כלפי חוץ, וסגור כלפי פנים.לסיכום: כדי ליצור דינמיקה פנימית צריכה להיות זיקה פנימית בין שני הקטבים. ורק זיקה  ביחס של שני שליש  ניקבי ושליש זיכרי, מאפשרת זרימה ודינמיקה פנימית.  .

על אילוף כלבים ואימון רגשות – אנלוגיה משווה.

המילון השלם לשפת הכלבים - בא-במייל הורות ומשפחה

לכולנו לכולנו יש רגשות, אבל האמת והבעיה היא שיותר משיש לנו רגשות, לרגשות יש אותנו….

למה הכוונה?

ובכן, הרגשות יכולים להיות באחד משני מצבים: בשליטה או בהתפרעות. ברוב המקרים המצב השני הוא הדומיננטי.

עד כדי כך, שהרגשות מתייחסים אל מערכות האדם כאל ממלכתם: מהגוף דרך האינסטינקטים ועד לאינטלקט, מתפשטים לתוך מקום.  ללא אימון כן ורציני של הרגשות תמשיך עריצותם ותמשול על מערכות האדם.

באופן מובהק יש המון מן המשותף בין הרגשות של האדם לכלבים, אלא שאצל הכלב כול כולו רגשות ואצלנו, בני האדם, הרגשות הן חלק מאיתנו, אך חלק דומיננטי. 

המשותף לכלבים, אפילו לפראיים שבהם, זה שהם כפופים לחוקים של קבוצת השתייכותם.  הם נשארים נאמנים לחוקים המתקיימים בביתם. במילים אחרות, ישנה דרך לטפל בכלבים פראיים כדי שהם יקשיבו. כך גם באשר לרגשות, הם פראיים מלכתחילה, אך ניתן לתקשר איתם ולנתב אותם.

אך ראשית, מה הם חוקי ההתנהגות של הכלבים? כדי לענות על שאלה זו מעניין לדעת שכלבים יכולים להיות בעלי אופי מאולף ונאמן, או פראי וערמומי שלא ניתן לבטוח בהם, כפי טבעם המקורי. אבל, רק אחרי אימון התנהגותם נעשית משתפת פעולה  ונאמנה.

כך, שללא אימון, התנהגות הרגשות תהיה בהתאם לטבעם הראשוני. הפראי והערמומי. מנותב למטרה של מציאת ריגוש חזק ככל האפשר ולהמנע מדיסונאנס מתחושות לא נעימות וכדי להגיע לשני אלה, הרגשות מוכנים בקלות להקריב את האינטרסים של בעל הרגשות ואפילו את בעל הרגשות עצמם, וכך גם אצל כלבים.

אז מה עושים?

הכול תלוי בעמדה של בעל העניין כלפי רגשותיו: כפי שהתנהגות הכלב,  הינה תלוית מצב בהקשרו הקבוצתי, כך גם התנהלות מצב הרגשות אצל האדם. אצל הכלב, או שהוא נשלט ע"י חוקי הלהקה, או שהוא זה שקובע את החוקים. כך גם באשר לאדם, או שהרגשות מנהלים אותך, או שאתה מנהיג אותם…

אך להעניש כלבים, כשם שאפשר להעניש רגשות, איננו פתרון הולם, נהפוך הוא, זה יוביל להחמרת המצב, כי עונש יוצר בלבול ופיזור רגשי. במקרה של אדם: האשמה עצמית לא מביאה לשום תוצאה רצויה בעולם הרגשות, רק להיפך.

אז אם הענשה איננה השפה איתה צריך "לשוחח" עם הרגשות, מהי אם כן השפה המתאימה? והתשובה: עבודה ישירה ולמידה לתקשר עם הסימנים הנכונים. היה המנהיג של הקבוצה.

מנהיג להקת הכלבים, יכול להיות זכר או נקבה, חייב להיות השליט,  זהו עסק כלל לא דמוקראטי להיות חלק מלהקת כלבים. הלהקה חייבת  סדר מאוד מסוים: ומי קובע את הסדר? החוקיות נקבעת ע"י הכלב הדומינאנטי, החזק, מנהיג הלהקה.

אין מקום לויכוח, או להטלת ספק במנהיגותו.

במצב חברתי קבוע שכזה, כל כלב משתף פעולה עם הלהקה כגוף אחד. מנהיג הלהקה מחליט עבור כל כלב מה המשימה שעליו לבצע ומה תהיה איכות המזון הניצוד. כל כלב יודע מהי הטריטוריה המותרת לו, והוא עוקב בדריכות אחר הוראות המנהיג, כדי לבצע ומיד. אלו חוקי הלהקה.

לגדל כלב צעיר דורש אימון שחוזר על עצמו ונמשך 24 שעות ביממה. כדי להראות לגור הקטן שאתה הוא המנהיג, עליך ליישם שימוש נכון בשפת גוף ובאינטונציה נכונה. עליך גם להיות חיובי בגישתך הרבה יותר מאשר שלילי. בשום מקרה או מצב , לא יהיה מקום למשא ומתן. אך הכל באוירה חיובית ותומכת לגמרי. להיות חזק בצורה רכה, זו הדרך עם הכלב וזו הדרך עם הרגשות.

האם אתה זוכר כלב, שלך או של אחד משכניך או חבריך, מעמיד פנים כאילו הוא חרש והולך ומתרחק תוך התעלמות מכוונת? זהו זה. זו ההתנהגות השכחיה של כלב שלא עבר אימון. 

כלב שלא פוגש מנהיג אמיתי מתחיל להנהג בעצמו כמנהיג מורד. ואחד מן הדרכים שמנהיג מורד מתנהג, הוא מתעלם מן המנהיג האמיתי, ועל כן אחד הדרכים העיקריות לאמן כלבים ורגשות, זה לענות לאש באש, כלומר לענות על ההתעלמות, בהתעלמות.  ככל שזה מתבקש כדי לאמנו, כי זה מה שהוא מבין: זו השפה שלו. אחרי הכול, מי שנכנס ראשית לחדר זה המנהיג האמיתי והוא זה שמחליט. לכן אין מקום לכלב דומינאנטי או אגרסיבי שחושב שהוא הבוס.

כך גם אנו, כבני אדם, צריכים לקחת את השליטה על הרגשות. אנו לא צריכים לנהל משא ומתן עם הרגשות שלנו, או להנמיך עצמנו לרמה שלהם. צריכה להיות עמדה חד משמעית מולם. על הרגשות ללמוד להרפות, לבוא, לשבת ולהמתין כשצריך. עלינו לאמן אותם להיות טובים ובשליטה, להתנהל בהגינות כלפי אחרים, לשבת בשקט בבית, להיות מנומסים לאחרים, ולעקוב אחר תנועות הגוף של הסובבים אותנו.

ישנה דרך להפוך את הרגשות לצייתנים, לדעת את החוקים, לחיות ולהשתמש בהם באופן מושכל,

לרווחתך.

היה המנהיג של להקת הרגשות שבתוכך.

——————————————————————————————

סיפור קטן

אינדיאני זקן משבט צ'ירוקי לימד את נכדיו על החיים. "בתוכי מתקיים קרב כל הזמן", הוא סיפר לנכדיו, "זהו קרב קשה ומר בין שני זאבים".

"זאב אחד הוא רע – הוא מלא זעם, קנאה עצבות, תאווה, יהירות, רחמים עצמיים, רגשות אשמה, עלבון, דימוי עצמי נמוך, שקרים, גאווה, עליונות ואגו.

הזאב השני הוא טוב – הוא שמח, שליו, אוהב, מלא תקווה, בטוח בעצמו, עניו, ידידותי, בעל רצון טוב, אמפטי, נותן, אמיתי, רחום ומאמין.

בתוככם מתחולל גם כן קרב דומה, כפי שזה מתקיים בכל בני האדם".

אחד הנכדים חשב רגע ואז שאל את הסב:

"איזה מבין הזאבים ינצח בקרב?"

הזקן חייך וענה בפשטות:

"אותו אחד שתדאג להאכיל".

מבט אל המורה הרוחני כשומר סף – חלק ב'

הדתות הגדולות והכתות הרוחניות תמיד משכו אליהן את רוב שוחרי הרוח והמחפשים, (בעוד ששומרי הסף היו בצד, בחוץ. היה קשה למצוא אותם  ולאחר שנמצאו -כאמור – הם עשו מאמצים לגרש במקום לעודד). 
היום, כוחן של הדתות הגדולות כקוראות למחפשי דרך לבוא אליהן – נחלש מאוד, אך במקום הדת הענקית והממוסדת הגיעו גמדים רבים, מופיעות הרבה כתות קטנות, הם יורשות את הפופולריות והמקום של הדתות הגדולות, הן הסימפטום להתפוררותן של הדתות הגדולות. אך זו אותה הגברת בשינוי האדרת; זה יותר אינטימי, יותר מסחרי, יותר פיקנטי, יותר מיסטי, יותר פוליטי. נועד ליצור פיתוי במקום שאין אש, או שהאש לא כל כך חזקה. ושם; תפוס כפי יכולתך, דהיינו; כל ממזר מלך, כל דאלים גבר, וכל הנוצץ מתחפש לזהב וכל פרח בר זועק באלפי צבעים: 'בוא בוא בוא, כי יש לי אמת מדהימה'.

אך סך הכל, אין הבדל מהותי במסר של המימסד הדתי ויורשיהן – הכתות הקטנות – כולן אומרות אותו הדבר: 'אין לך אלוהים בתוכך, אתה אדם קטן ולא חשוב. ורק אם תצטרף אלינו תוכל להגיע לקליבר רוחני משמעותי, רק אצלנו, ורק אצלנו המנהיג הרוחני הוא משהו משהו'.

אך גישה זו הינה כפירה ברעיון המרכזי של הרוחניות האומר כי האדם (כל אדם) נושא בחובו ניצוץ אלוהי. וברגע שהדת מסיטה את האדם מן הנכס האלוהי בו, היא יוצרת תלות של האדם באותם נציגים בלעדיים כביכול, שרק הם כאילו נושאים את הניצוץ, וכל התקדמות רוחנית אמיתית חייבת לעבור דרכם.

וכל זה נושא עמו פרדוכס אדיר, והפרדורכס מצוי בסתירה שבין ההצעה של 'שומר הסף' והתגובה של המחפש. שומר הסף אומר לאדם את המלים הכי מלאות תקוה שיש, דהיינו: 'הדבר שאתה מחפש נמצא אצלך כבר בפנים, זה לא קשור לאף אחד, יש לך את זה מבפנים, אתה עצמאי, חפשי, לא תלוי באף אחד'. ומה התגובה השגורה? 'לא תודה', הם מעדיפים תעודת ביטוח המוענקת על ידי ממסד כלשהו הנמצא מחוצה להם. זה, יפתור אותם מהעונש של התמודדות עם החופש לחיפוש וגילוי עצמי.

מרגע שנולדנו חונכנו לחשוב ש- 'יש מישהו שיודע'. ומבחינה זו אכן זה נורא להקשיב למילותיו הכופרות של שומר הסף הטוען כי 'אף אחד לא יודע, לית דין ולית דיין, לאף אחד אין מושג מה קורה פה ואיך עושים מה. ובכלל לאף אחד אין גושפנקא על האמת, והחיםי בעצם חסרי משמעות אלא אם תחצוב אותם מתוכך'.
ואם זה נכון בעולם החומר, קל וחומר שזה נכון בעולם הרוח, דהיינו, לגעת בניצוץ האלוהי שבנו זה רק דרך האותנטיות. וזו בדיוק הבעיה, כי ישנם מעט מאוד אנשים אותנטיים, רובנו  כבר זומבי'ס של הרגלים ושל התניות חברתיות, של מסכות שאימצנו, ואז אותנטיות עבור אדם כזה היא מסע אל מבוי סתום.

ולכן אנשים המחפשים יותר רוחניות משיש בעולם השיגרתי, מעדיפים למצוא אותה בסיפרות, שירה, כי הסופר הדגול מעביר את המסר מבלי לעמת את הקוראים הספציפיים עם חוסר האותנטיות שלהם, ומבלי לקרוא לילד בשמו. וכך הקוראים קוראים על משהו שקורה למישהו אחר ואז הם מוגנים, בטוחים.
ואותנטיות שהיא הגשמה של הפוטנציאל האידנווידואלי הטמון באדם, אינה אהובה על החברה, כי במילה אותנטיות טמונה מילה אחרת: 'שוני', והחברה לא אוהבת שוני, כולנו קונפורמים. (כולנו קרנפים כפי שכתב יונסקו).
להיות אותנטי זה לא בהכרח אומר לצאת החוצה עם מי שאתה או להכריז על האמת הפנימית והאישית שלך  לכל דיכפין, ובקולי קולות, אלא להיות מחובר למי שאתה באמת.

דבר נוסף שמקומם אנשים על המורה  הרוחני -שומר הסף-הנביא, (מלבד העימות עם האותנטיות התקועה של עצמם), היא העובדה שהוא מדבר במונחים של שחור ולבן, בעוד שמגורשי האותנטיות מעדיפים לדבר במונחים של גוונים, לגרוס שלכל אדם יש את האמת שלו, ואמונה זו באה לידי ביטוי במטבעות לשון ובמשפטי מפתח כמו:  'זה תלוי',  'לא תמיד זה ככה',  ו'סך הכל זה די סוביקטיבי', ושאר צנוניות וירקות. ואילו הוא, המורד הרוחני, מתעקש; 'או שזה ככה, או שזה ככה', 'או שזה בעדך או שזה נגדך'. הוא לא משאיר מקום לברוח או להסתיר, הנבל. כי לו יש קריטוריון קבוע, ומן הקריטוריון שלו הכל נראה או בעד הקריטוריון או נגדו, או מקדם כלפי הקריטוריון הרוחני, או שחוסם את ההתקדמות.

אך בעוד שומר הסף מכריח  את הניגשים אל הרוחניות להפריד את המוץ מן התבן;  את ששייך לעולם הרוחניות – ממה שלא שייך, וכו', הרי שהוא עצמו דווקא מהווה מקום מפגש לניגודים; שומר הסף הוא התגלמות השחור והלבן, הוא גם השחור וגם הלבן, גם היינג וגם היאנג, הוא הצד הגברי (יאנג) שמכיל את הצד הנשי (יינג). הוא התיזה שבה שוכנת האנטיתיזה. ולכן הוא שרוי בלימבו מתמיד, במצב ביניים.

הדתות והכתות הממוסדות (אלו המכריזות על עצמן כבעלות גופשנקא, ומערכת, בלעדית יותר או פחות, המובילה להשגים רוחניים ודתיים) דווקא מפרידות בין הקטבים; הן אומרות כי הן התיזה, וכל כל מי שלא מאמין והולך בדרכן, הוא האנטיתיזה.

אך לא רק הדרכים הרוחניות אומרות זאת, יש לזכור כי מלבד המורד והדרכים הרוחניות, ישנם גם הרוב, אלה שחיים סתם. ולחיות חיי סתם זה החיים עבורם. ואמנם מעל פני השטח הם כופרים בבלעדיות של מישהו על אמת (רוחנית או כוללת), והם אומרים: אין תיזה ואין אנטיתיזה, האמת היא סובייקטיבית, על טעם וריח אין להתווכח, כל אחד עושה מה שבראש שלו – אך מתחת לפני השטח (ברמה של מסרים סמויים ועמומים)  גם הם טוענים, בצורה זו או אחרת, כי 'הלבן' מצוי אצלם ו'השחור' – אצל המאמינים ומחפשי הדרך.  (למרות, שכאמור, מן השפה ולחוץ הם טוענים כי מבחינתם "האיש הישר בעיניו יעשה").

כך שסך הכל שופרי הממסד (וההמון השקט והבורגני המסתופף בצילם) די דומים לדתות ולתנועות הרוחניות בכך שגם הם וגם הם לא מקבלים צורות חיים שיש בהן גם שחור וגם לבן, גם חטא וגם גאולה, גם יצרים וגם התעלות רוחנית. שניהם רואים את העולם בצורה דיכוטומית יותר מאשר סינרגית. ומאוד קשה לשניהם לחיות מתוך סינרגיה תיפקודית: להיות מסוגלים להכיל בתוכם גם סליחה וגם נקמה, גם רכות וגם קושי, גם עצלות וגם חריצות, גם ספונטניות וגם תכנון קפדני, גם מוחצנות וגם מופנמות – 'וישכון זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ'.
ויוכלת זו אמורה להיות מה שמאפיין את 'שומר הסף'. הוא מצליח לאחד את הניגודים, מה שמאפשר לו לראות את התמונה הרחבה יותר ולדבר על הרוחניות והחיים בצורה אחרת.

וכך גם הוא ניגש להבנה הגבוהה של מושג האלוהים: קיום הניגודים, רע וטוב, יינג ויאנג, ריק ומלא, יש ואין, שטן ומלאך.
בדתות הממוסדות יש אלהים נוקם (נוסח היהדות), ויש אלוהים סולח (נוסח הנצרות), אך באלוהות האפקטיבית – שניהם חיים יחד.
וכך מה שהוא לחם חוק עבורו, לחיות עם ניגודים, קשה לרוב בני האדם; הם לא מסוגלים להכיל בתוך עצמם ניגודים ועל כן הם מנסים להיפטר מאחד מהם, או לפרנס ניגוד אחד כך שיהא דומיננטי על חשבון השני.
כשלאדם יש נאורוזה, דהיינו בעיה נפשית שאינו יכול לחיות עימה (כי אחרת לא הייתה מהווה בעיה), זה תמיד כתוצאה ממצב של ניגודים שחיים בו ואחד מהם גורם לבעיה.

ואם זו הגדרה כלשהי של בעיה נפשית, הרי שהיכולת לחיות עם ניגודים, להכיל ניגודים, היא מסממניו של האדם הבריא בנפשו, וגם ברוחו, כי היכולת להכיל ניגודים, היכולת לקבל את החוטא האומלל והמוקצה מחמת מיאוס החי בך – מקרבת אותך לאלוהים.

וכך הדרך לרוחניות, אליבא דה המורד הרוחני, שומר הסף – היא דרך החטא, כמו שכותב שלמה שוהם: ב- 'גאולה דרך הביבים'. דרך מה שנמוך, מה שמוקצה, מה שמתביישים בו, ורק אחר הפיוס עם מה שדחוי ודפוק בנו, ניתן להגיע להתאחד עם ה'קוטב הטוב'.
למילה רע יש קונוטציה שלילית, אך הרע הוא לא רע, הרע הוא חלק הכרחי של הטוב. כל רע מכיל את גרעין הטוב וכל טוב מכיל את גרעין הרע. והרע הוא הדרך אל הטוב.

בתחילה, במיתולוגיות קדומות, אלוהים והשטן היו ישות אחת וההפרדה ביניהם הייתה תולדה מאוחרת יותר, וזה קרה כי בני האדם עצמם כבר איבדו את היכולת לקבל את עצמם. על הטוב והרע שבהם. זה כמו תהליך היצירה של הפצצה האטומית: כל עוד האטום מאוחד הכל בסדר, אך ברגע שמפצלים את האוטם ומפרידים בכך בין הקטבים – נוצר פיצוץ. וכך גם באדם, ברגע שחלק אחד של האדם משתלח באחר, ברגע שיש הפרדה ודיסקרימינציה פנימית בין מקובל לבין לא – פורצת מלחמה פנימית.

ובחזרה ל'שומר הסף' כמורה רוחני; מיד כשהוא פוגש שוחר בדרך הרוח, הוא מראה לו את 'השחור' שלו. השוחר בא אל הלבן של המורה הרוחני ומוצא מיד את השחור האישי שלו.  דהיינו מגלה, בעזרתו 'האדיבה' של 'שומר הסף' את ההדחקות שלו שבתת תודעה. ובמקום לבודד אותן הוא מתבקש להפגיש אותה עם הלבן, (אהבה, תקווה, אמונה, טוהר, וכו') שעד כה מלך באורח לגיטימי כאילו השחור (תאוות אסורות, מחשבות אגו, כפירה במה שנחשב נכס צאן ברזל וכו') לא קיים בכלל.

עם זאת, הסיבה להתעקשותו של שומר הסף על המפגש הזה בין שחור ללבן, של הלגיטימי והרחוץ עם הדחוי והמוקצה – לא מתרחשת כדי לגרום לביטול תחושת הערך העצמית של האיש (או האישה) אלא להיפך: להתיך את תחושת ה'אני לא בסדר' עם האח הגולה – כדי שיחד ייצרו את הישות האוטונומית והאותנטית של ה'עצמי' – עצמי מגובש ואחיד – שלא ניתן להשמדה ופירוד – כי הוא מורכב עתה – כמו כל דבר אורגני, משתי וערב של ניגודים, מחוסן מפני מחלת האנטיתיזה.

ועכשיו, לאחר שהשחור והלבן מואחדים באדם אחד, הם מופיעים כ-כאפור… כמו שומר הסף עצמו, (שזה מכבר איחד את ניגודיו) המופיע כל כך אפור, שיגרתי, לא מעניין ומינורי, עד שכה קל לפסוח עליו ולחשוב שהאיש חסר ייחוד, פשוט נטול כריזמה.

אבל אנשים לא רוצים להיות אפורים,  ולא רוצים שום עסק עם מישהו אפור, הם רוצים עניין, בידור, אקשן, צבעי, צבע – לבן, לבן – זוהר. אנשים נמשכים לדתות, למיסטיקה, לגורואים, לכתות – כי שם זה נראה כל כך מלא בכל הצבעים, כל כך אחרת מן השחור הענקי שהם חשים בתוכם, (מה שגורם להם לחוש כל כך ריקניים ואפורים), מה שדוחף אותם כל הזמן לעבר מה שצבעוני, ללבן.

לך ותגיד להם (כשומר סף) שמה שהם צריכים זה לא הלבן של המשיח; חיים לאחר המוות או אושר רוחני, אלא דווקא את כל השחור שהם מסרבים להכיר בו, שחור הקיים מתחת לסף האטום של תודעתם הנמה.

לסיכום:
שומר הסף:
שומר הסף ניצב בין שני עולמות, אך מייצג עולם שלישי.
הוא ניצב בין האדם המדורדר ובין האדם כפי שהוא אמור להיות.
אך הוא עצמו שגריר של ממלכת הרוח.
ממלכה זו אינה קשורה כלל למצבו העכשוי של האדם, אלא היא ממלכה בלתי תלויה הנמצאת מחוץ, מעל, ומעבר ליחסיות המקרית וברת החלוף הזו של בני האדם – בכל מצב נתון.
למעשה (מבחינה אידאלית) כל בני האדם היו אמורים להיות שומרי סף, דהיינו; לא להשתייך, לחיות בנכר, בגולה, להיות זרים, אך תמיד לדעת וזכור את המורשת האמיתית והמקורית.
לשמש כפילטר דו כיווני, בין עולם התודעה הנמוכה של הרב ובין עולם התודעה הגבוהה שממנו באו ושאותו הם אמורים לייצג.
אך מה שקרה לנו הוא ששכחנו מי אנחנו ומאיפוא באנו, יצאנו מן הנייטרליות והתחלנו להאמין שאנחנו שייכים למקום הזה. בגדנו בתפקיד שלנו והפסקנו לשמור על טוהר הסלקטיבי על פני האדמה, התפתנו למשמני הארץ הזו – והזדהמנו.
אנו, הרפאים והנפילים של פעם, שנפלו אל מתחת לרמה עליה היו אמורים להשגיח.

ומאז, מישרת שומר הסף לרוב פנויה, לא מאוכלסת ולא פופולרית. כך שהאדם הממלא בזמן כלשהו, את התפקיד כפוי הטובה הזה, חש תיסכול עצום, כי מצד אחד הוא חש את תחושת הייעוד והשליחות שבתפקידו ומרגיש את עוצמתו האדירה, אך -מצד שני – אין הוא יכול לצאת החוצה עם האמת שלו, (מה שניסו למשל לעשות הנביאים מתקופת התנ"ך), ואז הוא נאלץ להתנהג בתוך המסגרת שמתווים לו, כדי לא להחשף! ועל כן המסוה ההתנהגותי ההולם ביותר עבורו הוא המסוה האפור והבינוני. וזה הכלוב שלו וזה התיסכול שלו, אך עליו לקבל את העובדה הזו ולהיות שבע רצון מזה, כי זה מאפשר לו להשרד, להיות אפור.

וזה הפרדוכס הגדול שלו, והסכנה שלו; לחרוג מן האפרוריות ולהפגין את שיפעת הצבעים המהממים שבו.
אם יעשה זאת – יחשוף את הסוד, יפר את האיזון ויתרחק מן הניצוץ האלוהי שבו.
הוא לכוד באפור, בשעה שבעצם בתוכו, בוערת כל הזמן אש רדיואקטיבית.
13.3.2003
גבריאל רעם. ((c כל הזכויות שמורות.

ספר חדש של גבריאל רעם:
הספר: "אמנות השיחה" (מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות) בהוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בשבוע השלישי של חודש פברואר. כדי לקבל מושג מה על הספר, הנה אמרה המופיעה על קידמת הכריכה: "על מה שאנו רוצים לדבר, אין עם מי. ועם שאנו כבר מדברים, אין על מה".

https://www.zusha.org.il/story/%d7%9b%d7%99%d7%a6%d7%93-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%91-%d7%92%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%99%d7%9d/

מבט אל המורה הרוחני – כשומר סף (ש. ג.) – חלק א'

שתי המסות הבאות עוסקות במוסד חשוב בעת האחרונה. המורה הרוחני. 
ופה ושם מוצאים אנשים שיש להם מורה רוחני. יותר ויותר אנשים עוסקים בייעוץ רוחני. נושא זה דורש מבט בוחן נוסף. ולא סתם מבט, אלא מבט מיוחד, מבט קוואנטי. מבט שמנסה לחדור מבעד להילה המקודשת ולעמוד מעט על טיבו. בדרך כלל המורה הרוחני מביט אלינו, הבה ונביט אנו אל המוסד הזה. ונראה איזה סוגים קיימים? מיהו המורה הרוחני כאדם?  ומה צריך המורה הרוחני כדי להיות כזה? האם קיימים הבדלים בין המורים הרוחניים השונים? אם לא כולם מקשה אחת, האם אפשר להבדיל אותם לאסכולות או רמות? נראה לי שאלה שאלות לגיטימיות בכל מה שקשור לתופעה מתרחבת בימינו. מדובר ברשימה נכבדה של שמות, החל משי טובלי עצמו, וטיוהר (משה קסטיאל), אנדרו כהן, אושו, ועוד. ולפני שנבחן אותם במבט רנטגני, קוואנטי –במיטב המסורת של סידרת הטורים הללו, הבה ונבדוק למה מצפים בכלל המחפשים? ובכן כששוחר הרוחניות פוגש מישהו שמציג עצמו כמורה רוחני – הוא בדרך כלל מצפה לנבואות נחמה, לעידוד. להבטחה שאם יתרגל את מה שצריך, וילך בדרך שהטווה המאסטר – מן הסתם יגיע להארה. (זה קשה מאוד, אך לא בלתי אפשרי). התחושה היא של בריחה מן השחור של התרבות האנושית; לחץ, מתח, אגרסיביות, תחרתיות וכו', ואילו כאן  בספירות העליונות הכל שקט , צלול ומלא הוד וחיוביות. הוא לא מצפה לפגוש מורה רוחני שמזכיר אולי יותר את סמל המחלקה במחנה טירונים. סוג זה נדיר, הוא היה רווח פעם והיום כמעט שלא פוגשים בו. סוג כזה של מורה רוחני בא לשוחרי הרוח מתוך כוונה להעיר אותם, לגרום להם לחשוב, לבדוק מתחת לעטיפה, להראות להם שהם משטים בעצמם, שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות השכיחה. וכך, ניתן לחלק את המורים הרוחניים לשניים, נביאי נחמה ונביאי זעם. נביא הזעם מתפקד כהכלאה בין ש. ג. לרס"ר. בעוד שנביא הנחמה מתפקד כהכלאה בין השכינה והאם שתמיד רצינו שתהא לנו. נביא הנחמה מקבל את הבאים למחנה נופש, שומר הסף – מחנה אימונים. ועתה לעניין; לעניין הבדלים המהותיים בין שתי הגישות. ובכן גישת הש. ג. – שומר הסף – היא אמביוולנטית, הוא דווקא לא מציע להיפרד בזעם מכל מה שהכרנו עד כה. לגישתו, חיי הבורגנות החומרנית, הם לא משהו טמא שצריך לברוח ממנו, למשהו אחר (כמו שמטיפים חלק מן התנועות של העידן החדש, או הדתות הגדולות), אלא שבתוכה טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ועל כן על השוחר האמיתי אל הרוחניות (או במקרה אחר, אל האמנות) להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם, בודק אותם, לומד אותם, ונוסע דרכם אל מה שהם קברו עמוק בפנים. לפי שומר הסף, אין צורך לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו, לעזאזל, כי היא נושאת עימה את הקודים בעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד אודות המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית. וכך, 'שומר הסף' מלמד כי אין לחפש מציאות רוחנית – במקום המציאות החמרית. אלא כי דווקא הנמוך והחומרי הוא מורה הדרך אל המציאות של הנפש השבויה. כי אל למחפש בדרך הרוח ליצור מציאות רוחנית חלופית מעבר ומעל המציאות של היום יום, אלא עליו לאמץ את המציאות של היום יום לליבו ולחפש דרכה את שאמיתי. כאן המקום לציין כי שומר הסף הוא קודם כל אדם ורק אחר כך מורה. כלומר בסדר העדיפויות שלו קיימת האותנטיות לפני הצורך להעביר את הבשורה. הוא מעולם לא שוכח את עצמו, כעצמו וכעצמו בלבד. כל היתר (כולל לימוד) הוא אופציה. הוא לא חייב ללמד, לא חייב להגיד את שהוא חושב על החיים ועל האיכות האמיתית של מחפשים מסויימים. ואם הוא פוגש אותם, בסיטואציות שונות, הכל בסדר, כל עוד הוא לא מחליט להגיד מה הוא רואה, ועד אז הכל בסדר, אך הבעיה מתחילה כשהוא פורש בפני המחפשים את משנתו החתרנית. (בדבר הצורך שלהם לבדוק ולהתמודד עם הדמונים שלהם, התשוקות, החולשות, וכו'. וזאת במקום לברוח מהם אל ספירות רוחניות גבוהות). וברגע שהוא עושה זאת הוא הופך לנביא זעם, למוכיח בשער, למנקה אורוות  והשילוב של מורה דרך רוחני מצד אחד של מטיף ומוכיח מצד שני – קשה למחפש, כי הוא רגיל לחשוב על עצמו כמי שראוי לברכה על שהגיע למקום שבו מלמדים רוחניות. ובמקום לקבל ברכה על כך שהוא הגיע הבייתה הוא מקבל מורה שמטיל אותו חזרה לתוהו, מורה שבמקום תשובות – מציג לו שאלות, שבמקום להדק את הקרקע המוצקה מתחת לרגליים – הוא דווקא משמיט אותה ביתר עוז. המחפש האומלל בא למצוא יבשה והנה לחרדתו הוא חש שמטילים אותו חזרה למים הסוערים. והוא כבר אין לו כח, אין לו כח להמשיך ולהתמודד עם חוסר וודאות, הוא רוצה מישהו שיראה לו את הדרך ולא יקמט את המפה היחידה שעוד יש לו ויזרוק אותה לאש. המחפשים רגילים למורים רוחניים, שיש בהם יותר משמץ של מיסיונריות, או לשון אחר: קצת מכירתיות, הם מראים למחפש שהנה הגיעו למקום שאותו הם חיפשו, שכאן, ישנן תשובות של אמת, וכאן הגיע החיפוש לסופו וכאן מתחילים ליישם את הדרך הנכונה לחיות חיים רוחניים. (אמנם מדובר בעבודה קשה, אך זו הדרך ובסופה השער). והנה הם פוגשים בזן אחר לגמרי של מורה רוחני. המורה הרוחני מזן 'שומר הסף' –  מנסה קודם כל לשכנע אותם לוותר, לחזור לשיגרה, לבדוק אם החיפוש בוער בהם מספיק חזק, כי אם לא, לא יעמוד להם כוחם, וכדאי פשוט לנסות ולהנות מן החיים (לנסות…), או לפחות להעביר אותם איכשהו. חוץ מזה הוא אומר שלא רק שהוא לא יכול לתת להם וודאות לגבי כל דבר שהוא, אלא תפקידו לזרוע ספק, ובמקום תשובות לשאלות הוא מנסה להראות שהבעיה היא שהם פשוט לא שאלו את השאלות הנכונות. אין ספק כי המפגש הוא מבלבל, מטריד, ועושה דמורליזציה. מבחינה זו דומה תפקידו לתפקיד המראיין (או הפסיכולוג שמראיין מועמדים לקבוצה ייחודית של דינמיקה קבוצתית);  אין הוא  בא לשכנע את המרואיין להצטרף למקום העבודה, (או לקבוצת הדינמיקה) אלא לברור ולבדוק אם הוא ראוי להצטרף לקבוצה הייחודית הזו.  כך שלמעשה המורה הרוחני הזה הוא מעין שומר סף שבא מן הרוחניות כלפי המחפשים ולא 'מוכר' למחפשים 'סחורה' שיש לו עניין ל'היפטר' ממנה. להיפך, התחושה שהוא נותן היא שההפסד במפגש זה ביניהם הוא לא שלו אלא של המחפש. תפקידו לעשות את הכניסה קשה ולא קלה, תפקידו לדאוג לבקרה על איכותם של המחפשים הצועדים על שביל המודעות הגבוהה.  אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של שומר סף הוא מורה הזן; הוא אניגמטי, מציב קשיים ומחזיר את המחפש שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. מפגש זה בא לידי ביטוי נפלא בסיפרו של אויגן הרינגל: "זן באומנות הקשת", שם המחבר מנסה שוב ושוב להתאמן באמנות המכוונות למטרה (החץ והקשת כמובן מהווים רק אנאלוגיה ומטאפורה לכוונה ולמטרה רוחניים), ואילו המורה כל הזמן מראה לו שהוא בא עם הגישה הלא נכונה; הוא בא עם מאמץ ורצון, בעוד שעליו בכלל לוותר על שניהם ולתת למשהו בתוכו שהוא לא הוא, אך הוא יותר הוא ממה שהוא חושב, לצאת מתוכו ולהוציא אל הפועל את הקליעה למטרה, מבלי שהוא עצמו מתערב ומפריע. תובנה זו היא כל כך קשה להרינגל, שכל ימיו הבין שעליו להשתדל וככל שישתדל ויתאמץ – כך יתקרב יותר, והנה הוא צריך לחשוב הפוך; הוא צריך להפסיק להתאמץ ולתת למשהו מתוכו לקחת שליטה, ולסמוך על כך שאותו משהו, יודע יותר טוב ממנו איך לקלוע. כך גם ביחסים בין המורה הרוחני-שומר הסף ובין המחפש; המחפש צריך לוותר על דרך החשיבה הקודמת שלו ולתת לסוג חשיבה אחר לבצבץ. סוג חשיבה שבה לא האדם חושב את המחשבות, אלא המחשבות חושבות את האדם, וזה בלתי אפשרי לאדם האמון על החשיבה הקונבנציונלית. (מדבר על כך גם מורה רוחני לא קונוונציונלי אחר: קרישנמורטי). מנקודת מבט של המחפש – זה נראה כתעלול של מורה מתוחכם אשר מנסה לבדוק את המחפש ועוד רגע יודה שזה היה טריק. קל לחשוב כי  המורה הרוחני הזה רק משחק עם השואפים להיות תלמידים שלו, אך בדיוק ההפך הוא הנכון, הוא לא מציב בפניהם קשיים בגלל שהוא נהנה מזה, או שזו טכניקה לימודית, או שיש לו אופציה להיות יותר נגיש ולבא לקראת המחפש. למעשה (מנקודת המבט שלו) הוא מוגבל! יותר מוגבל מן המחפש עצמו; הוא לא יכול לעשות כלום. אין לו כח ממשי, להפעיל על שוחר הרוחניות. הוא לא בעל כוח, הוא רק מייצג. וזה מעניין, כי מצד שני הוא חייב להיות בעל עוצמה רוחנית רבה, כי הוא חייב להיות אותנטי, (כלומר אם הוא מדבר מרמת תודעת מסויימת – חייב להיות להיות לו גם הגיבוי האנרגטי וההוויתי -לרמת תודעה זו),  אך עם זאת אין לו יכולת לשימוש בכח הזה מלבד להקרין אותו, ואם הוא משתמש בו אז זה רק על מנת למנוע מבעד השוחר להתקדם או ללמוד משהו מתקדם אם מצב התודעה שלו לא בשל לכך. אלה שני הדברים היחידים שיש לאל כוחו לעשות, (להקרין אותו ולהשתמש בו למניעה). אין ספק ששני אלה לא עושים אותו לפופולרי, וזה בדיוק ההבדל בינו לבין מורים רוחניים קונוונציונליים וקונפורמים (לדרך ממוסדת שהם מייצגים); הוא לא משתדל להיות פופולרי. וזה שהוא צריך למנוע יותר מאשר לאפשר, לא בא מתוך 'אנטי' כלפי שוחר הרוח, אלא מתוך נאמנות ואהבה לעולם הרוח. אך כאמור שני אלה ממש לא עוזרים לו במפלס הפופולריות היורד שלו בקרב תלמידיו ואלה המתלבטים באם להיות כאלה. עד כאן לגבי גישתו, אך גם הרוחניות שמייצג המורה הרוחני-שומר הסף, היא אחרת, זו לא רוחנות שנמצאת בחוץ ולמעלה, זו רוחנות שנמצאת למטה ופנימה. הלמטה, זה למצוא את מה שגבוה ממנו בתוך מה שנמוך; ביום יומי, בדרך בה הוא מדבר עם אנשים: איך הוא שוטף כלים וכו' ולא במה שגבוה; בהתנהגותו בבית כנסת, או בזמן מדיטציה. ופנימה, משמע; שהדרך היא לא כלפי העולם החיצון;  השתתפות בפגישות או טכסים, או דיבורים עם אנשים על כך, אלא  לחפש את הרוחנות בתוך עצמו. דוגמאות נוספות למורה רוחני כזה הם: – גורדייף. (ומעניין לקרוא מה כתבו עליו אלה שפגשו אותו; למשל אוספנסקי אך גם רבים אחרים שכתבו ספרים אודותיו).  – ג'ידו קרישנמורטי. – דון חואן כפי שהוא מצטייר מכתביו של קרלוס קאסטנדה. –         והמורים הסופיים: 'חמיד' בסיפרו של ראשיד פילד: "המחסום האחרון" (הוצאת פראג 1995). והמורה של אירנה טוידי בסיפרה: "האש שבפנים". כל אלה ואחרים מייצגים סוג של מורה רוחני שהוא כמו כאב בטן למחפש. הוא למשל אומר לתלמיד כי אין רוחניות, אין אלוהים. (ורק שם).  ועל כן חשים אלה שפוגשים את המורה שומר הסף טינה כלפיו, כי הוא כמו גוזל מהם את השלב הבא בדרך אל האושר, (ועוד מרחיק לכת ואומר ש'האושר הוא בכלל לא שם אלא באותו מחסן מוזנח, מלוכלך ומלא שאריות בלתי רצויות; מחסן תת התודעה שלך'). כלומר, במקום להגיע אל הפנטהאוז הרוחני הבוהק, הם כאילו אמורים לחזור אל דירת החדר וחצי המזוהמת, ולמה? לפי דברי שומר הסף; 'כי רק היא רשומה על שמך בטאבו'… ואף אחד לא אסיר תודה לשומר הסף על האמת שלו. אך צריך להבין שעבודתו של שומר הסף על התלמיד אינה ביחס לרוחניות שאליה הם שואפים, אלא ביחס לנורמות החברתיות שהם הפנימו, נורמות שהם מבלבלים ביניהם ובין רוחניות אמיתית. והנורמות המופנמות הללו, הם כמו רצפת אורווה מלוכלכת ששומר הסף אמור לגרום למחפש לנקות. הדבר שהוא לא יכול להסביר ושלמחפשים קשה להבין הוא שעצם העובדה שאדם הפך למחפש לא אומר שהנורמות החברתיות לא עובדות עליו. הן עובדות עליו ומשפיעות על החשיבה שלו. וככל שהנורמות הללו (בעיקר גישה מסחרית שאומרת שהכל הוא בר צריכה, וכי אם לא, אז לפחות עבודה קשה תביא את הפתרון לכל), מופנמות יותר על ידי המחפש כך יגדל המרחק ביניהם (פליטי החברה) ובין הקריטוריונים שמייצג שומר הסף. כך שבסופו של דבר לא הרבה מחפשים יגיעו אליו, ועוד פחות ישארו עימו. עד כאן עליו מנקודת המבט של המחפש. אך מה לגבי שומר הסף עצמו? הרי גם הוא אדם, עם רגשות וצרכים, איך הוא מרגיש בסיטואציה הזו? ובכן נראה כי מצד אחד הוא אולי מרגיש מצוין לגבי מה שבינו ובין מה שחי בו, אך המפגש בין אותו מיקרוקוסמוס (עולמו הפנימי של 'שומר הסף')  למקרוקוסמוס, (בני אדם, חברה) הוא מן הסתם קשה לו.  יש בקשר הזה בינו לבין מחפשים, קושי ופער גדול יותר מאשר זה הקיים בין סתם אאוטסיידר והממסד. הוא (שומר הסף) בוער באש פנימית, ואש זו מכלה אותו מבפנים, כי אש זקוקה לחומר בעירה, לחמרי גלם, וחמרי הגלם אמורים לבוא מצד המחפשים,  ובהעדר חמרי הגלם שאמורים להביא עמם המחפשים – לא נותר לו אלא לספק חמרי בעירה מתוך  נישמתו ורגשותיו. כל אלה מעצימים את הטרגדיה האישית שלו, שהיא בדידותו הגדולה. והוא בודד כי הוא סוג של נביא, ונביאים הם  בודדים ולא פופולרים (כדרכם של נביאים). נביאים לא רוצים (ולא יכולים לרצות) פופולריות או כוח, רק לבטא את האמת הבוערת כאש בעצמותיהם. נביאים (כלפי הממסד ושומרי סף כלפי המחפשים האינדווידואליים) תמיד חיו בשוליים, מחוץ למסגרת ממוסדת, בערו באש של בשורה חתרנית לא פופלרית. הם (כבעלי רמת תודעה ערה ורחבה יותר) תמיד ייצגו סוג של דתיות, רוחניות או תודעה אחרת; בדרך כלל אינדוידואלית, וצומחת מפנים. ספר חדש של גבריאל רעם:
הספר: "אמנות השיחה" (מלהג ופטפוט עד דיאלוג והידברות) בהוצאת ידיעות אחרונות. יצא לאור בשבוע השלישי של חודש פברואר. כדי לקבל מושג מה על הספר, הנה אמרה המופיעה על קידמת הכריכה: "על מה שאנו רוצים לדבר, אין עם מי. ועם שאנו כבר מדברים, אין על מה".

מבט אל 'להיות טוב', אל 'להיות בסדר'

המציאות' – אנו אומרים. כאילו שהיא דבר פשוט וחד משמעי.  ואילו כדי להתעלם ממנה צריך לברוח או לשקוע בפנטסיה. אך האמנם? או שהיא משהו יותר חמקמק ממנה שנראה 'במבט ראשון'?   ובכן סביב המציאות קיים ערפל, ערפל המקשה לראות אותה כמות שהיא.  
ערפל שנוצר כתוצאה ממסרים רבים שמשודרים ביחס אליה והעוטפים אותה במעטה חצי חדיר, מעטה שלא נראה כמעטה. והמבט דרכו משנה  בעינינו את זה שאנו מתבוננים בו. ומה הם המסרים הללו? ובכן המדובר בעיקר על מסרים לא פורמליים, חצי סמויים, העוברים בדרך בה או שוזרים את המלים. מבליעים חשיבות של אחת ומטפחים אחרת. מלים מסוימות יוצאות מן האופנה, אחרות נחשבות מלים שהן כמו עדיים או תכשיטים. שלא לדבר על שפת הגוף המהווה חלק חשוב במעטפת הזו. אז המסרים הללו –  שאנו סופגים בחינוך או בתקשורת – באים לגרום לנו לראות את המציאות באור מסויים. וכך אנו מחזיקים בערכים שונים ובטוחים כי הסיבה לכך היא הערכיות הצרופה של אותו ערך. וכי ערכים אלו מעידים לטובה עלינו ועל החברה הדוגלת בהם, אך זה אולי  לא כל כך פשוט כפי שזה נראה.  חלק נכבד מערכים אלו  'הושתל' שם על ידי מגנון חברתי מתוחכם, מנגנון שעובד בדרכים תת הכרתיות. ומה שהוא מנסה לעשות הוא להפחית את הדיסונאנס של האזרח הרגיל לגבי החיים כמות שהם, ולהעצים את תחושת שביעות הרצון שלו מאיך שהחיים בסופו םשל דבר מאורגנים. ואיך זה 'מושתל'? ובכן הערכים הללו מרחפים בחלל השיחה ובפסיכולוגיה החברתית שלנו. ואנו נושמים אותם כמו הם חלק מן החיים, כמו אויר או מים. אפשר להסתכל על זה כהשתלה תת הכרתית, או כעל משקפיים תת הכרתיות שמתנות ומעוותות את ראיית המציאות שלנו. אחד מזוגות המשקפיים הללו, שהיא כה פופולרית עד שהיא קיימת כמעט בכל הצורות החברתיות המתקדמות – נקראת: 'להיות טוב' או 'להיות בסדר'.  הרעיון הזה קיים במקומות רבים: בברית החדשה הוא מופיע כמושג בשם 'השומרוני הטוב'. וביהדות זה קיים דרך עשית צדקה, גמילות חסדים, מתן בסתר ואהבת לרעך וכו'. זה קיים גם בעידן החדש, למשל  גישת הפסיכו קיברנטיקה, של לחשוב נכון ולחשוב מחשבות טובות.  או הגישה של דמויות רבות השפעה במאה ועשרים, כגון גאנדי, אלברט שוויצר אמא תרזה, ראם דאס, תומס מור, דיפאק צ'ופרה, לואיז היי ועוד דמויות שמדברות על הצורך להתגבר על אנוכיות ו'להיות טוב' כלפי האחר והזולת.  מסר זה היה קיים בצורות שונות בדתות, גם בתרבות החילונית ועכשיו בסדנאות וספרי העידן החדש . וכאן יכולה להישאל השאלה: למה זה רע? מה רע בזה שהאדם מנסה להיות טוב? ובכן הבעיה עם ההתעסקות הזו עם להיות טוב ולדחות את הרע, להעצים את הצד היאה ולדחות את הצד הקטנוני והמכוער – בין אם זה האזרח המהוגן שאמור לעשות מעשים טובים,  או המסתופף בכת או בתנועה של חזרה בתשובה  והמתעסק עם מדיטציה, ויוגה, לימוד תורה, ואימוץ התנהגות של צדקה  וחסד – שהיאלרוב עלה תאנה. זהו פוסטר חברתי שבא לכסות על ערווה אישית פחות מחמיאה. הרעיון של 'להיות טוב'  הינו ממלא מקום סינתטי לערכים אמיתיים. כי כאשר אין באדם את העוצמה לשמור את הערך של אותנטיות ברמת ההוויה, באה החלופה של 'לעשות מעשים טובים' להיות מוסרי, להיות אזרח טוב, להיות נדיב, להיות מתחשב. כלומר הבעיה אינה בעצם ההתנהגות הטובה של האזרח המהוגן או התלמיד בישיבה, אלא בעובדה שההתנהגות הנאותה הזו והמושג של 'להיות טוב'  – הם ברוב המקרים  בבחינת עלה התאנה המכסה על העדר קיום פנימי אותנטי. אחת הדוגמאות המובהקות לדרך בה המוסריות של הנורמה החברתית (נעדרת הקיום הערכי האותנטי) – באה לידי ביטוי הוא ביחס לקבצנים- הגישה הזו אומרת כי אל לנו לתת נדבה לקבצן, מתוך עיקרון מוסרי לפיו מתן נדבה בעצם מקבע את הקבצן במקום שבו הוא נמצא (ומעודדת אותו להמשיך ולקבץ נדבות ולא לחפש עבודה). גישה זו מייצגת היטב את שילטון המוסריות הקונוונציונלית  על פני אורח המחשבה עצמאי המנסה לחדור אל שורש הדברים. כאשר בוחנים את הבורגנות האינטליגנטית החיה בארץ כיום, מוצאים אנשים משכילים, אנשי ארץ ישראל היפה והטובה, המקנים לילדיהם ערכים מוסריים, כגון: לא לגנוב, לא לשקר, לא לרכל, לא להיות צבוע וכו'. אך שנים מאוחר יותר, כאשר הילדים שבגרו  גמרו לכופף ולהזיז ולדחוק את כל מה שנמצא בדרכם בדרך לפסגה -והם פורשים מן המירוץ, או אז הם מתפנים להצטרף לארגון צדקה, ומרגישים כמי שהגשימו יעד חשוב.  או כאשר -עדיין כצעירים –  והם לא הצליחו להיקלט במערך הממסדי הקיים, והם מרחפים זמן רב מחוץ למסגרת המעניקה להם זהות וקיום חברתי- הם מחפשים שיטות ודרכים 'להיות טובים' לעשות את זה נכון, זה יכול להיות בטבעונות, הילינג, או יוגה. ואז תוך כדי הניסיון הגורף 'להיות טובים' הם מסתכלים בבוז על כל ההמון השקט הממשיך 'להיות רע'… ואולם כשם שסויה היא תחליף לבשר, או כשם שהאמונה בדרך פוליטית כלשהי – היא  בד"כ תחליף (לא פחות כוחני)  לצורת שלטון קיימת –  כך מהווה הרעיון של להיות טוב  תחליף להוויה של אדם אותנטי. אם בחיי האדם פעור חלל של ריקנות ואם מלבד המסכה של הג'וב, הכסף או הבית שלו, הוא לא הגיע לשום דבר אותנטי מבחינת חייו הפנימיים, (משהו שיישאר לאחר שיקלפו ממנו את הבגדים, את הבית, את התואר,  את  הדעות,  את המשפחה, את החברים, את המכונית)  – הרי שאז הוא יחפש משהו שיתן לו את ההרגשה לפחות, שיש בו ובחייו משהו חיובי. וה'להיות טוב' שהוא ימצא – יבוא  במקום צמיחה ולבלוב פנימיים, במקום בניה פנימית של חיים אותנטיים. אנשים המצליחים להגיע למשהו מבחינה כלכלית, או מעמדית, ישתדלו דרך 'הדרך הנכונה' שלהם,  לרכוש את התווית  של: "הוא לא עד כדי כך מניאק, הוא לא חושב רק על כסף ומעמד, הוא גם עושה הרבה מעשים טובים, הוא הולך לחוג תלמוד, הוא באירגון רוטרי, או בונים החופשיים,
הוא איש טוב בעצם". מבחינת ערכי החברה – אדם כזה הוא אישיות חיובית: הוא גם מצליחן וגם מוסרי. והשאיפה הזו לכסות על ידי 'להיות טוב' את  העדרו  של קיום פנימי,  משותף לא רק לאנשי אמצע הדרך, אלא גם למחפשי דרך הוליסטיים ורוחניים דרך העידן החדש (שאפילו הולכים רחוק יותר בהגשמה של ערכים לא קונווציונליים של 'להיות טוב') – שניהם מכסים עם ה'להיות טוב' הספציפי שלהם -על פני אותה ריקנות פנימית, והיעדר הוויה – בפנים. ה'להיות טוב' הזה  הוא חיפוי, טאפט המסתיר את הריק הפנימי . כי הקבצן הוא קבצן, ולא יעזור כלום ויש מאחריו תשתית גנטית, פסיכולוגית, חברתית שלמה שהביאה אותו להיות לכוד במה שהוא לכוד בו עכשיו ועשרות עובדים סוציאליים לא ישנו את העובדה הבסיסית הזו. וגברים ימשיכו להכות את נשותיהם ולא יעזרו כל הכנסים וההצהרות המזועזעות של ארגוני נשים.  ומה שצריך לעניין כל אדם באשר הוא, זו אפשרותו להגשמה עצמית, הגשמה של פוטנציאל דחוס שאפילו על קיומו ברב המקרים איננו יודע. כפי שאומר ניטשה: המוסריות היא המצאה זעיר בורגנית שדווקא באה להנציח את התאוותנות והכוחנות של  האזרח  החברתי הממוצע. והוא צודק כי יש פה פרדוכס מושלם:  בחברה זו בה חוסר ההתחשבות והכוחנות והניצול חוגגים מעבר לכל פינה, ומצויה בשולי הדברים ובמסרים הסמויים ומאחורי כל ההצהרות הגדולות – דווקא בה אנו מוצאים בקידמת הבמה ובפי כל -את הגישה של טיפוח סובלנות: זה נמצא בתכניות ילדים בטלוויזיה, בקמפיין נגד אלימות בבתי ספר, בקורסים על  אסרטיביות וזוגיות נכונה, ובסדנאות להרפיה והפגת מתחים. אך כל זה הוא אך מסכה ומסווה, שמתחתיהם העוינות וחוסר האנושיות
ממשיכים להתקיים ואפילו לשגשג.
במלים אחרות: הגישה הנאורה והחינוכית ,או אפילו זו האלטרנטיבית, הרוחנית (או ההוליסטית) –  מנציחות בעצם את הצרכנות, הנהנתנות ההתעלמות מן הזולת. את השטחיות, ואת הגישה המכאנית לחיים – כי  גם הן כמו המצב הקיים נגדו הן יוצאות – מטשטשות ומסיטות את מרכז הכובד מן המקום האמיתי  – ההוויה הפנימית של האדם.  וכך אנחנו שוכחים שלא בזה טמון העניין האמיתי. וכי סך הכל אולי דווקא צריך לאגור כוח כדי לעמוד מבפנים נגד הלחץ החברתי הדוחף למעשים טובים ולאזרחות טובה,  או הלחץ של הממסד והחברה הדתית לקיום מצוות וכו'. כי דווקא בזה שהם מעתיקים את שדה הקרב מן הזירה האמיתית  – הם עושים יותר  רע מאשר טוב. הפנית המשאבים אל  'להיות טוב'  בעצם מאפשר לבעיות להמשיך ולהתקיים תוך כדי הקטנת החיכוך הפנימי. הניסיון להיות טוב – ולא משנה באיזה קונטכסט או מגזר חברתי, בין אם זה: לחשוב חיובי, להיות ליברל, מתקדם, מחונך, משכיל -לא לרכל, לא לדבר מאחורי הגב, לא לנטור טינה, לא לשנוא, לא להיות פסימי, לא לקלל,  לאהוב את כל בני האדם, להאמין בטוב של הבריאה ולהאמין באלוהים ולהאמין שהוא אוהב אותנו- כל אלה מכסים על השבר ועל הריקנות השוררים בחלל הישות הפנימית שלנו – בצעיף דק, המאפשר לאנשים  להמשיך את חייהם, להיות עסוקים בכל הדברים הטובים שהוזכרו כאן, ולא במהות הפנימית של חייהם האישיים, בהבנתה  ובניסיון אמיתי ואותנטי לחיות ביחס אליה. בכך בעצם מאפשרת הגישה החיובית והאופטמית – לבני האדם להמשיך להתקיים, באיזשהו סטאטוס קוו, ברמת כאב נסבלת -המאפשר להם להמשיך ולסבול את הריק הפנימי ואת שהדחיקו לתוכו.  זוהי גם  דרך לרצות את תחושת התפלות של הקיום כשהכל מסביב כה רדוד, מחוסר עומק, משמעות, כיוון ומטרה.  
"יצור אנוש מכובד בשום אופן אינו יכול להתקרב אל האין סוף, אל הבלתי מדיד, אל המציאות"  ג'ידו קרישנמורטי  "החופש מהידוע"  עמוד 11   …"פרויד הדגיש חזור והדגש שתרבותנו היא תרבות של דיכוי. קיים קונפליקט בין מה שאנו נתבעים לו בשם הקונפורמיות ובין תביעות האנרגיות היצריות שלנו, המיניות במפורש…   …תרבותנו מדכאה לא רק את "היצרים", לא רק את המיניות, אלא את חריגת האדם מעצמו לכל צורותיה. בחברה של בני אדם חד ממדיים אין זה מפתיע שמי שמתנסה בהתמדה בממדים אחרים ואינו מסוגל להכחישם או לשכחם, נתון בסכנה – אם בסכנת הרס על ידי האחרים ואם בסכנת
בגידה במה שידוע לו.
במצב הנוכחי של שיגעון פושה בכל שאנו מכנים אותו בשם נורמליות, שפיות, חירות כל קני המידה שלנו הם דו משמעיים ומפוקפקים." ר. ד. ליינג: "האני החצוי".  
 

3 מסות על הנפש

https://www.zusha.org.il/story/%d7%94%d7%a4%d7%92%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%91%d7%a2%d7%a9%d7%98-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%a9/
חלק א': האמת הקוואנטית של הנפש   אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה וכו'. וברדיו מתנגן שיר, ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה כובשת ומובהקת  של המהות והאיפיון הפנימי של אותו זמן ומקום. אין בה טעם או ריח, ולא צליל או צבע.  זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. וזה חזק  ומציף את כל הוויתו. ומבחינת החוויה שהוא עובר באותו הרגע – זה יותר אמיתי מאשר הרגע האמיתי הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. רגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו ברגע שצפים בו הזמן והמקום ההם הרחוקים.  
לכאורה תחושות אלו (הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה) הם כמעט דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? האם היא זו שניתן למדוד ולאשר  קיומה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנדבכים היותר מוצנעים של הוויתנו הפנימית? האמת הזו של האדם היושב בחדרו היא אמת אישית. אך ישנן אמיתות גדולות ומהדהדות  יותר, למשל מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה כשכתב את 'כה אמר זרטוסתרא' שלו? זו אמת וזו אמת, אך איזה הבדל.  תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה שעבר בניצשה בעת כתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד.  האמת של האימפריה הרומית  היא אמת על פי קנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שהאמת של יצירתו של ניצשה היא על פי קנה מידה נפשי. אז מה זה ה'קנה המידה הנפשי' הזה? ומה זו התחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר? ובכן מה שצף באדם ומופיע כתחושת מקום וזמן – היא הנפש, זו הנפש שצפה מבפנים. זו נפשו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה והיא מציפה את חייו העכשוויים בנוכחותה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של הממדים הפיזיקלים והחברתיים לפיהם ובהם חיים רוב בני האדם. בממדים הפיזיקליים- חברתיים מה שנתפס כאמיתי הוא מה שחווים בחושים, בהגיון ובמה שאומרים אנשים סביבנו. בעוד שבממדי הנפש מה שאמיתי זה האינטימי, הסובייקטיבי והאישי. בעולם הנפש העבר לא פחות חי מן ההווה. והריאליות של משהו קשורה ביכולת של הנפש להציף עצמה לתוך האדם. הצפה שנותנת לאדם את התחושה שעכשיו הוא חי במלוא הוויתו. הריאליה של הנפש היא לא רק ריאליה אינטימית ואישית, היא בעיקר ריאליה קוואנטית. (בניגוד לריאליה הפיזיקלית של האמת הלא נפשית). ומה זו 'ריאליה קוואנטית'? ובכן זוהי ריאליה המתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו! ישות והוויה של משהו אינם שוכנים בנוכחות הפיזית שלו, אלא בחלליו הקוואנטיים. למשל נוכחותו וישותו של כיסא אינם מתקיימים  בממד הפיסי של גובהו או בחמרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים מעבר להם ובתוכם;  בממד הקוואנטי, הסאב-אטומי של הכסא. ואת הישות והנוכחות הזו ניתן לחוש רק  באורח הכי סובייקטיבי. ואז, ורק אז הכיסא אמיתי עבורנו. העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל 'יצור' סאב אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, נמצא כאן ושם בו זמנית,  נע במהירות אך גם באיטיות וגם סב (בו זמנית) על צירו לשני הכיוונים. ולא זו בלבד, מה שעוד מאפיין את העולמות הקוואנטיים הוא שהדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה. אלה חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך זו המציאות של חיי הנפש שלנו; מציאות קוואנטית. מציאות שבה הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההעדרות שלו, וככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר, מוחשי פחות  – כך הקיום שלו אמיתי יותר. אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות נותנת עצמה יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית שלהם. ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת של משהו יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן (שלעיתים קרובות בכלל סובל מחוסר יציבות נפשית, מצבי רוח וכו'), דווקא היא יכולה לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך מדעית,  או 'הגיונית'  אחרת.  זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר, הוא התחבר, אפשר להגיד לממד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן. "ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?" מרטין היידגר, מתוך 'הישות והזמן' ביאה אל הנפש דרך הגישה הקוואנטית מביאה לנגיעה במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה,  כך היא ישנה יותר. זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוואנטיים – הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי.  ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט אובייקטיבית כביכול. למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה אובייקטיבית, מנסה להבין בלי להיות משוחד או מעורב אישית. מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא שהוא יכול להחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם עובדות, עם קליפות, עם תיאוריות,  אך לא בהכרח עם המהות החיה והנושמת של האיש (שברב המקרים חומקת ממנו). ודווקא אמן שמתבונן במטופל, או אדם שמזדהה עמו ריגשית  – יכולים לקלוט באמת משהו ממה שעובר עליו בתוכו. (עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת). בממדים הקוואנטיים כדי למצוא – צריך ללכת לאיבוד, וכדי לצאת מעצמך ולהתחבר למישהו – צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להתייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים. כאן (בעולמות הקוואנטיים של הנפש) לזמן איכויות אחרות לגמרי. מה שקרה לפני זמן רב – אמיתי יותר ממה שקורה היום, ומה שקורה כאן עכשיו יכול להאפיל במסך של טריוויה על מה שבאמת קורה באמת.. לנפש חוקי זמן אחרים. והמממדים הקוואנטים הללו הם העולמות בהן חיה הנפש. ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של המדע, ושל החברה ביום יום. המציאות של הנפש הנה מציאות פנימית. שהיא נחלתם של אמנים (בעיקר משוררים), מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים. והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אמת שהולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, הכוחני שאופף אותנו.  וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא מצויה  בשמורות טבע או  בגלות. ומהי גלות זו? ומה הן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עדיין למצוא אותה? היכן היא הנפש?   חלק ב': המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום חיי היום יום, דעת הקהל, גסות הרוח, האטימות והשטחיות – עשוי בה שמות. היא נתונה לכיבוש והכחדה, ממש כמו האינדיאנים של צפון אמריקה או האצטקים וצאצאי המאיה  – בדרום אמריקה, שעכשיו חיים חיים שיכורים ודלים בשמורות טבע ובשכונות עניות. כיום, הנפש כמעט שכבר איננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים. ואולי אין זו היא בכלל? אולי זה בכלל משהו אחר? אולי סתם מן הרגשה כזו, ולא יותר? מי יודע? מי מכיר? מי יכול להזכיר? איך היא וכיצד נדע. ולפי מה? והיכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת? בתינוקות וילדים: כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדווה, בעוז – עם מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם היד של: גיל הנעורים: כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים, הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרות באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב-: פוליטיקה ומסחר: כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב, לעיתים היא מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, ההולך שבי אחר העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף, או של אידאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או של פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות של מה שהוא מייצג. הם משוכנעים בדרכם שהם נלחמים למען עולם טוב יותר, שם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר. בחיי הנישואים והמשפחה: כאן היא לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבי ילד והורה, אישה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות את אישה של הנפש  – לאט ובבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה, הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות; בגדיו קרועים, חלק ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס דרכו בין תעלות מלאות מי גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. וכה מועטות הן מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות מגיא ההריגה הזה של שדה הקטל המשפחתי. בעיתונות: מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את תהליך החלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדו'. האוחזים בקולמוס מכרו את כשרונם ושליטתם במדיום, כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו; כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. יש עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות הלאה היא כפרטיזן ולוחם גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, של פרשן משפטי, של מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן. ברחובות ובדרכים: כאן היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. אך קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד. הם תוהים ותועים, מנסים להציל שרידים של נוחם, אנושיות ואמתפיה בשולי דרך נדודיהם. בשירה: בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי. באמנות: שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין 'מעון נשים מוכות', מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריו, בתיאטראות, בבתי אופה, באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים  של התרבות העכשווית. כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש. כך שגם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש השועטים  לכל הכיוונים, ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה – לזאב התרבות והחברה העכשויים הנוטל בשם האמנות המודרנית העכשווית – חזקה על דרכי הביטוי, שכל כולם זועקות: זאב, זאב, זאב. בחינוך ובבתי הספר: בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות, חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. מחתונה זו הוא רוקד ריקוד מעולה. ואכן ציונים גבוהים ותעודות הסמכה מעניקים מקדמה לחיי החברה, אך זו אינה מקדמה לחיי הנפש. ואכן החתונה האחרת הייתה אמורה להיות ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח, אך  מחתונה זו הוא יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים הריאליים (לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה) דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, לימודי הנפש, לקרן זווית שולית, חסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיזם  בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלה גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי. בתנועות דתיות ובמיסטיקה: שם הנפש מטופחת ומקבלת טיפול חמישה כוכבים, כזה העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה. כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת. אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר והסגור, הקפדן והמוגדר היטב? גם כאן היא שורדת כמובן בליבות של אינדווידואלים בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, אישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת. והנה, לאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו? האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה הפנימית.   חלק ג': כוחה השקט של הנפש בחלק א' ראינו כי קיום הנפש הנו קיום קוואנטי, חי איתנו אך רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר. בחלק ב' יצאנו למסע בחוץ לאיתור שרידי נפש. וכאן בחלק ג' נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם יציאה החוצה ולא סתם יציאה אלא יציאה לשם גילוי עוצמתה של הנפש. ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום הוא לא המצב של הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב'; הנפש נמצאת לא רק במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס, הקולני, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, על הנפש לקרוא לכוחותיה הפנימיים, להגן על עצמה ולצאת נגד מהרסיה ומחריבה. הנפש באקט של מרידה.  אך לפני שמדברים על עוצמתה של הנפש צריך להגדיר מהי עוצמה, מהו כוח? כוח הוא עוצמה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה. כוח, או עוצמה, היא אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה.  ואיזה סוגי כוח אנו מכירים?  כח הנעה,  כח עמידות בפני פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד בזמנים קשים, כח להוביל חזון. כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו? ובכן יש להבין כמה דברים לגביו. ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח, הוא מעניק להם חזון וכיוון. הם אלה המעניקים לו את הכוח עימו הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים הכנועים (במשטר דיקטטורי) או העושים זאת ברצון (במשטר דמוקרטי) – המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש. אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים היותר גבוהים במערכת. הגבוה מעניק כיוון ומטרה, הנמוך מעניק עוצמה וחיוניות. יש אנשים שיש להם מטרות וחזון אך אין להם את הכוח להגשימן, וישנם אחרים שיש להם כוח רב כדי להוציא דברים אל הפועל, אך אין להם את הכיוון והסיבה מדוע לרתום את כוחם לכיוון זה או אחר. (ומדוע זה נכתב כאן, בקשר לנפש דווקא? ובכן, אם התודעה באה מלמעלה, הרי הנפש באה למטה. התודעה מכסה, הנפש נובעת. התודעה רואה מראש ההר, הנפש משפעה שפע מתהומות תחתיות). ושנית; כוח יכול לבוא לא רק  מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או  רדודים. כאלה המצויים על פני השטח – באדם, או עמוק בתוכו. למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון – הם מקורות כוח חיצוניים. אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים במידה, היות והם מגיבים לסביבה, לאובייקטים שעושים לנו טוב או לא. וישנם מקורות כוח פנימיים, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם, ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי שקיים באדם בתוכו. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט ושלווה. ובעיתות של שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות וגירויים הבאים  מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מן הכוח לשלוט על אנשים אחרים וכו'. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת קרקעי של נפט או אורניום, והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש. עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה הקוואנטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו עוצמה המניעה צוללת אטומית (כשהיא ידידותית), וזו העוצמה של פצצת אטום (כשהיא יוצאת לקרב). והעוצמה הקוואנטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה שהיא סובייקטיבית בתכלית ובעלת עוצמה עזה לאין שיעור. העולמות הקוואנטיים  השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר בעולם, בין אם הוא דומם או חי – אינם  מוחשיים כלל בדרך כלל. לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית, דברים שיש להם משקל, גובה, מראה וכו'. ואילו העולמות הקוואנטיים לא קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא מוחשיים כלל. והיות והנפש עובדת בעולמות הקוואנטיים, הסאב אטומיים, קשה להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. אך בלעדיה נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות, היצרים והחשיבה האינטלקטואלית. מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד  ולא החלל הקוואנטי של הנפש. כשיש קונפליקט, או עימות – בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי הרגש והיצר, מעט מאוד צם הלוחמה נובעת ממרכז הכובד של  הנפש. והיא בהחלט מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת בכתבים דתיים ורוחניים – כאגם של שלווה ושלום. אך אין דבר יותר נורא מנפש היוצאת ללוחמה.  האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי האימפקט יתרחש בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם יחלחל לרגשותיו ותחושותיו. וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של התלמוד, מרקוס אורליוס – הפילוסוף וקיסר רומי הכובש. אך אין דוגמא מובהקת יותר לשילוב הזה שבין נפש ללוחמה מאשר  והלוחמים הסמוראים של הזן. הסמוראים היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלוות נפש שהיא חיונית מאד לסמוראי בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני (בני אדם) והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי (דמונים). השלוה הזו באה מן הנפש מעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן. ואכן זו הנפש השלווה של הסמוראי שאמרה לו  מי הוא ומה מקומו ביקום. שהרי הנפש היא בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי את האגם הפנימי של הנפש, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח ואז יקבל את המכה הנוראה שתפריד את תודעתו מנפשו. ואז לוחם הזן שוקע בשינה (באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה שהיא ניתוק מן הנפש. ואין דבר נורא מכל עבור לוחם הנפש מאש להיות מנותק ממנה). וככל שהסמוראי היה נורא יותר, כך חייב היה להיות מיודד עם מחזות הנפש, עם אותו  ים  של שקט נשי שבפנימו. וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם ללוחמים וגם אמנים… ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הגבוה, הסמוראי הפנימי, היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין". מורשת הסמוראי היא של לוחמים  מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים. אך אלה תרבות ועידון שלא באו מהשכלה או חינוך, אלא מן השפע הרוחני שנשב אליהם מן הנפש שלהם.  השילוב הזה של לוחמה ושלווה נפשית  בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו ('ספוקו'). והם החשיבו כבוד עצמי עד כדי כך, שהסמוראי נשא עמו סומק ובושם, ולפני שעשה 'ספוקו', הוא איפר את פניו כדי שלא יראו על פניו את ארשת הכאב בשעה שחתך את בטנו, והבושם היה למען העלם ריחות קשים שלאחר המוות. "דרכו של הסמוראי במוות יסודה. חשיבה אודות המוות הבלתי נמנע אמורה להתבצע מדי יום. בכל יום, כאשר לבך ומוחך שלווים, עליך לדמיין לעצמך כיצד אתה נקרע לגזרים בחצים. ברובים, בחניתות ובחרבות. נסחף בנחשולים מתערבלים, מושלך אל תוך אש גדולה, מוכה בברק, מיטלטל למוות ברעש אדמה מחריד, צונח ממצוקים תלולים, מת ממחלה. או מבצע 'ספקו' במות אדונך. מדי יום ביומו ללא הפסק עליו להחשיב עצמו כאילו מת. זו מהות דרכו של הסמוראי" "אחד החכמים אמר שמפגש עם אויב בשדה הקרב כמוהו כנץ שעט על ציפור; אפילו שהוא חודר לתוך אלפי ציפורים, הוא לא שם לב לאף אחת אחרת חוץ מזו שהוא סימן מלכתחילה". í"גם אם ראשו של הסמוראי נערף במפתיע, עדיין הוא צריך להיות מסוגל לבצע פעולה נוספת בבטחון. הוא נעשה כמו רוח תאוות נקמה; גם אם ראשו נערף, עדיין אינו מת". "רע מאוד כשדבר אחד הופך שניים. אל לאדם לחפש דבר נוסף בדרכו של הסמוראי. כך הוא לגבי כל מה שקרוי הדרך. אם אדם מבין דברים בדרך זו, הוא אמור להיות מסוגל לשמוע אודות כל ה'דרכים', ולהיות יותר ויותר מכוונן ומסונכרן םע דרכו שלו". "כדברי הזקנים: החלטות יש לקבל במהלך פרק של שבע נשימות, עניין של נחישות, ושל האומץ לפרוץ אל העבר האחר". "כשהחלטת להרוג אדם, גם אם קשה לעשות זאת באופן מיידי, בל יעלה בדעתך לעשות זאת בדרך עקלקלה. דרך הסמוראי היא דרך מיידית. והכי חשוב שיסתער קדימה". "קיימת רק המטרה היחידה של רגע ההוויה. חייו של אדם אינם אלא רצף של רגע אחר רגע. אם תבין במלואו את הרגע ההוייה לא יוותר לך עוד מה לעשות ואל מה לחתור". "יכול אדם ללמוד דברםי מסופת הגשם. אם נתקלת במטר פתאומי, השתדל שלא להירטב ורוץ לחפש מחסה. אם תעבור מתחת למרזב בתים, בכל זאת תירטב. אך אם תהיה נחוש למן ההתחלה לא תתבלבל, למרות שעדיין תירטב באותה המדיה. הבנה זו חלה על כל הדברים". "אומרים כי מה שקרוי 'רוח התקיפה' הוא דבר שאליו אינך יכול לחזור. העובדה שהרוח הזו מתפוגגת  לאיטה נובעת מכך שהעולם הולך אל קיצו. משום כך אף שרוצה היית להחזיר את הועלם לרוח ששררה בו לפני מאה שנה ויותר, אין זה אפשרי, לכן חשוב להפיק את המיטב מכל דור ודור".                     מתוך  ספר הסמוראי, האגאקורה, יאמאמוטו טסונטומי, הוצאת אסטרולוג (מופיע גם בסרט: "גוסטדוג, דרכו של לוחם סמוראי. במאי ותסריטאי: ג'ים ג'רמוש). מתוך: http://www.kiku.com/electric_samurai   לסיכום: מה אנו יודעים על הנפש? על הנסיכה המופלאה הזו, שההודים קוראים לה: שאקטי, וקט סטיבנס: 'ליזה העצובה.  נסיכה שבויה הכלואה בתוכנו. הבוכה כל הזמן על אהובה שהלך לאיבוד בשדות המרעה של החברה והחוץ? אהובתנו הנצחית שבלעדיה חיינו מכניים וחסרי נשמה וחייה עצובים וקפואים. —

מאמרים על אימון רגשות מנקודת מבט תודעתית

האמוציות שלנו
 על אילוף כלבים ואימון רגשות -אנלוגיה – גבריאל רעם 
 ניהול רגשות בשני מצבים – חלק ב' – גבריאל רעם 
 ניהול רגשות בשני מצבים – חלק א' – גבריאל רעם 
 על: רגשות חמים ומתלהמים – גבריאל רעם 
 רגש – הפרזיט הגדול – גבריאל רעם 
 עבודה פנימית על הרגשות – גבריאל רעם 
 טעויות ניווט בדרך אל האושר – "האמוציות שלנו" חלק כ"ב – גבריאל רעם 
 עוד, על התבגרות רגשית – "האמוציות שלנו" חלק כ"א – גבריאל רעם 
 לחיות עם הכאב הרגשי – "האמוציות שלנו" חלק כ' – גבריאל רעם 
 הכאב הריגשי כמסדרון אל האותנטיות – "האמוציות שלנו" חלק י"ט – גבריאל רעם 
 ניהול נכון של הרגשות – "האמוציות שלנו" חלק י"ח – גבריאל רעם 
 על אהבה ואנושיות – "האמוציות שלנו" חלק י"ז – גבריאל רעם 
 רגשות מזוית של ההויה הבוגרת – "האמוציות שלנו" חלק ט"ז – גבריאל רעם 
 הקוטביות הריגשית – "האמוציות שלנו" חלק ט"ו – גבריאל רעם 
 הדחקות ריגשיות "האמוציות שלנו" חלק י"ד – גבריאל רעם 
 מעורבות ריגשית ואותנטיות – "האמוציות שלנו" חלק י"ג – גבריאל רעם 
 הזדהות ריגשית – "האמוציות שלנו" חלק י"ב – גבריאל רעם 
 רגש בעור של שכל – "האמוציות שלנו" חלק י"א – גבריאל רעם 
 לחיות בשלום עם הרגשות – "האמוציות שלנו" חלק י' – גבריאל רעם 
 לרסן את הדמונים של הרגש – "האמוציות שלנו" חלק ט' – גבריאל רעם 
 התמודדות עם חסימות ריגשיות – "האמוציות שלנו" חלק ח' – גבריאל רעם 
 האגו וההוויה הפנימית – "האמוציות שלנו" חלק ז' – גבריאל רעם 
 בגרות ריגשית לעומת אינפנטיליות ריגשית – "האמוציות שלנו" חלק ו' – גבריאל רעם 
 הרוחניות, כתחפושת לרגשות – "האמוציות שלנו" חלק ה' – גבריאל רעם 
 רגשות וחינוך (של ילדים וחינוך עצמי) – "האמוציות שלנו" חלק ד' – גבריאל רעם 
 רגשות שליליים – "האמוציות שלנו" חלק ג' – גבריאל רעם 
 הדומיננטיות העצומה של חיי הרגש שלנו – "האמוציות שלנו" חלק ב' – גבריאל רעם 
 על פילוסופית האושר כנגד פילוסופית הכאב – "האמוציות שלנו" חלק א' – גבריאל רעם