ארבעת סוגי המבט

 

למעשה אין לנו מבט אחד, יש לנו ארבעה: הסתכלות, הבטה, התבוננות וראיה.

 יש לנו עיניים. ואפשר לחשוב שאם יש לנו עיניים – אז אנחנו רואים. זו טעות גדולה, נהפוך הוא; להשתמש בעיניים, ורק באופן חלקי, הוא  ההיפך מלראות, זה יותר גרוע מלהיות עיוור.

למעשה ההסתכלות מסכלת את אפשרות הראיה. היות והאדם חושב שעל ידי ההסתכלות הוא כבר רואה, אין הוא עושה שום מאמץ נוסף כדי לראות באמת. ואז עצם המשוכנעות שההסתכלות היא כל הראיה – הוא סותם את הגולל על אפשרות לראיה אמיתית.

הסתכלות:

ההסתכלות. באה מן השרש: ס.כ.ל. סיכלות, טיפשות. להסתכל זה בלי תשומת לב, סתם. זהו מבט שלא רואה.  העיוור יודע שהוא לא רואה, ועל כן מנסה לפצות על ידי חושים אחרים. הסכל לא יודע שהוא לא רואה ובטוח שההסתכלות היא כל הראיה כולה. ואז הוא קבור במוגבלותו, ללא יכולת  להגיע למפגש אמיתי עם מה שטמון בזה שהוא מכוון כלפיו את עיניו.

עכשיו, זה עובד ככה;  הסתכלות היא אנטי ראיה. הפיסי חוסם את הרוחני. הפעולה המכאנית בולמת את הפעילות הדינמית החבויה בה.

הבטה:

ההבטה, היא הכוונת הסתכלות לכיוון מסוים. במבט יש כבר סקירה של משהו, לא רק רפרוף. הסתכלות זה על הכלל, הבטה זה כבר לכיוון מסוים. המסתכל מפספס. המביט משקיע משהו מעצמו בהסתכלות, אך אין בזה כדי לחדור לאוביקט ולפצח אותו. המביט עדיין לכוד בתוך עצמו. הפעלת העיניים לכיוון מסויים לא משחררת אותו מעצמו, ולא מאחדת אותו עם התוך של אובייקט להבטה. יש כאן הפעלה עקרה של העיניים, שמותירה את המביט והמובט – כלואים בשלהם. המבט לא משחרר את האובייקט מן הסתמיות שלו. זה עדיין הפעלה עמומה וחלולה של העיניים. עדיין אין בהם זיק. הבטה זה ללא נשמה.

אך מה בכל זאת מותר המבט מן ההסתכלות. המסתכל עדיין מלא בעצמו, המביט כבר מרוקן מעצמו ומביט במשהו ונותן לאותו משהו לחדור אליו, בלי ביקורת או שיפוט. המסתכל רואה את השקפת עולמו המסתירה את זה שהוא מתסכל עליו. במבט המביט מצליח להיות מרוקן מעצמו ולתת לאובייקט דרך חופשית. אך עדיין כלום לא מגיע. כי הראיה צריכה להיות מורכבת מן הריקנות של המבט ומחוד הלייזר של ההתבוננות.

 

התבוננות;

כאן זו הגאולה של פעולת הראיה מן השבי של המכאניות התפעולית. השורש של המלה הוא ההפך מן השורש של הסתכלות. כאן זה: ת.ב.נ. כלומר, תבונה. אם הסתכלות זו סיכלות, הרי שהתבוננות זו תבונה. המתבונן רוצה להבין את זה שהוא מתבונן בו. הוא לא נעצר במסכה של האובייקט, אלא מנסה לחדור אל הישות החבויה של זה שהוא מתבונן בו.

אם מבט הוא האם של תינוק הראיה, הרי שהתבוננות היא האב. האם מפנה מקום בעצמה (ברחמה, ברחמיה) כדי לאפשר לעובר מקום). האב חודר אל העובר ומפיח בו רוח חיים. זו התבוננות במיטבה; חדירה דרך הקליפה וחילוץ התוך הפועם של זה שאנו מתבוננים בו משבי העטיפות, המסכות. וכל מה שעוטף את זה שאנו מתבוננים בו: דעות קדומות, נורמות חברתיות, שיגרה וכו'. האמת של משהו אינה נגלית ישר לעין. יש צורך ביחידת הקומנדו של ההתבוננות – כדי לחלץ אותה. על זה דיבר היידגר שאמר שהישות קבורה בעולם ויש צורך בגישה מיוחדת כדי למצוא אותה.

דוגמא; מזה שנים אני מלמד אנשים להתבונן בשפת הגוף של אנשים ולנסות להבין משהו עליהם דרך שפת הגוף. מה אני בעצם עושה? למשל אדם מקשיב לדובר עם יד מכסה את פיו. המבט הרגיל לא חודר מעבר לאקט החיצוני של הנחת יד על הפה. והוא נותר סתמי. וחסר משמעות.  אך התבוננות אל הנחת היד על הפה, תוך נסיון לחדור אל מעבר לאקט כשלעצמו, הנסיון להבין מה הוא מסמל, מחלץ מן האקט חסר המשמעות, את מה שמסתתר מאחוריו; האדם הניח יד על פיו בהקשבה כדי לחסום את פיו, כדי שלא יצאו מלים. כלומר הוא אולי מסתיר משהו שהוא חושב (לא רוצה שיברחו לו מלים ויסיגרו אותם, או משהו כזה) וברגע שמבינים שהיד לא סתם מונחת על הפה, אלא  משדרת משהו לגבי מצבו הנפשי של המקשיב – חילצנו חלק מנפשו של המקשיב, מן הכלא של הסתמיות והמכאניות של הקיום והחיים.

גם באזניים קורה דבר דומה. הסתכלות זה שמיעה בחזקה ראשונה; רק אזניים. אחר כך באה האזנה, שזה כמו המבט, האזנה זה יותר מפעולה פיסית של האזניים, אך עדיין האבר הפיסי: אוזן – מככב. המכאניות עדיין שם. אחר כך באה הקשבה, שזה מקביל להתבוננות, כאן יש כבר תשומת לב. מאמץ נפשי או מנטלי להחיות את הפעולה המכאנית של החוש הפעיל. ואז גולת הכותרת;  בשמיעה זה שמיעה (זו החזקה השניה). ובפעולת הראיה: זו הראיה. [1]

ראיה:

 בתחילה רואים, אך לא רואים. כדי לראות (באמת) צריך להביט, אל לא די בזה, יש גם צורך  להתבונן ואז שניהם מאפשרים לראיה האמיתית להתרחש. כך גם בשמיעה: בתחילה שומעים, אך לא באמת שומעים, צריך להאזין, כדי להקשיב ורק אז אפשר באמת לשמוע..

ראיה היא הרמה הרוחנית של הפעלת העיניים. אז באמת כל הממדים החבויים של פעולת הראיה נכנסו לפעולה. והגיעו ליעדם; חילצו את הנשמה הכלואה של זה שהעין מופנית אליו.

הסתכלות זה הגוף, המבט זה הנפש, ההתבוננות זה הרוח, והראיה זו התודעה.

כשרואים באמת, רק אז יודעים.!

* *  *

 [1] בחסידות ובזן מדברים על ההבדל בין אדם לפני הארה ולאחריה. שלפני ההארה הוא היה  אוכל, שותה, ישן ומדבר עם אנשים. היום זה בדיוק אותו הדבר: אוכל שותה ישן ומדבר עם אנשים. אבל היום הוא עושה את על אלה עם כל כולו, הוא באמת שם, והפעולה היא פעולה עם נשמה, רוחניות ותודעה. האדם המואר עושה סיבוב שלם כדי לפגוש את אותם הדברים אך מלאים בדינמיות חיונית ולא כמו בהתחלה: קליפה ריקה שהיא רק תוית של הדבר האמיתי.

כך גם כאן: אדם רואה ואדם שומע, אך לאחר ההבטה וההתובננות – בראיה, ולאחר ההאזנה וההקשבה – בשמיעה. האדם באמת רואה והוא באמת שומע. הפעילות החושית קיבלה גיבוי ונוכחות הוויתית ותודעתית.

***

גבריאל רעם

כל הזכויות שמורות  (c)

פטריוטיות מול הומניות

אנו יושבים ומביטים במסך בדיווחים שוטפים אודות מלחמת 'צוק איתן'.

הייתי רוצה 'לפרק' את מה שבא אלינו מן המסך, לרבדי עומק שונים.

בהקשבה ובצפייה של הדיווחים ישנן 4 רמות.

רמת הפשט היא מה שאומרים, המומחים, הקצינים והחיילים. מה דעתם? מה המידע? מה קורה?  מה עתיד לקרות?

רמת הרז הוא היא איך הם אומרים זאת? בכעס, בחוסר אכפתיות, בנונשלנטיות, בנחישות וכו'. (רובד או רמה זו נתונים יותר לאופי האישיות של הדובר, וזאת ניתן לראות היטב באמא ממוצא אמריקאי, אחת משלושת האימהות של שלושת הנערים הנחטפים והנרצחים, שלא משנה על מה היא מדברת, היא מחייכת רוב הזמן…).

המדובר באיזה סוג של רגש הם יוצקים לעמדותיהם ודעתם.

הרמה השלישית היא רמת הסאבטקסט. זו רמת הדרש. אפשר להבין לפי אופי ניסוח המשפט, לפי המלים הדומיננטיות, לפי לפני איזה משפט יש הפסקה דרמטית, איזו מילה מוצבת בתחילת המשפט ואיזו בסופו, איזו מילה מופיעה יותר פעמים מהאחרות. כל זה יכול להראות מה בעצם הם מנסים להגיד אפילו מאחורי הניסוח הזהיר של הדברים. ברמה זו אפשר למצוא שני אנשים שיגידו את אותו הדבר עם אותה שפת הגוף, עדיין אופן ניסוח המשפט, יעשה את ההבדל; מה קיים בין ומאחורי המלים, זו רמת המסר.

הרמה הרביעית היא רמת הסוד:  ממה הם נמנעים מלהגיד, מה חסר במשפטים שלהם.

וכאן (ברמה זאת) מסתמן משהו מעניין, מה שהם אומרים כול כולו, או לפחות רובו, מצוי תחת המטריה של פטריוטיות ("אנו חזקים", "אנו נמחק אותם", "תנו לצה"ל לנצח", "מה הם חושבים להם, להם מותר להפגיז אותנו ואנחנו נהיה סתם פרייריארים?) "אנחנו נראה להם מזה", "נראה להם שאיתנו לא כדאי להתעסק, אחת ולתמיד", "נראה להם ש'בעל הבית השתגע"'.

כולם מדברים בשפה הפטריוטית, ואוי למי שבימים אלו יעיז להביע פקפוק או ספק באחד מן המשפטים הללו – למשל כמו אורנה בנאי שהעיזה לבקר משהו אצלנו,  נאצות וקללות חריפות היו מנת חלקה.

ומה שחסר, מה שלא נשמע במשפטים החוזרים הללו אלה המשפטים האנושיים, הכוונה לצער והלם כתוצאה מהריגה של ילדים קטנים ואימותיהם. במקום זעזוע הפטריוטיות מנסה להתעלם מזה, או רק מזכירים את זה בהקשר של רשעות החמס שמשתמש בהם כבמגנים אנושיים.

ובחזרה לרמת הסוד, אדם ניכר פחות במה שהוא אומר כמו במה שהוא נמנע מלהגיד. מה חסר במילות הדוברים? למשל: זעזוע ויגון על 780 הרוגים, רובם (או לפחות חלקם) כנראה נשים וילדים שאין להם חלק במלחמה.

מפעם לפעם מישהו מתכסה בעלה תאנה זעיר, משהו כמו כן, באמת חבל", ובזה זה נגמר, אולי עוד חצי משפט וזהו.

מרוב שאנו מזדהים עם עמדתנו (ועם העוול שנגרם לנו) – אנו לא מסוגלים לכאוב את כאבי הילדים ואימותיהם. שוכחים את ההומניות; הזדהות עם סבל האחר רק בגלל שהוא בן אדם, כמונו.

"הבא להרגך השכם להורגו"  הוא משפט שבמידה לא קטנה צודק (למרות שכפי שאמר גנדהי נשיא הודו שנרצח: "עין תחת עין וכל העולם עיוור"). הם מפגיזים אותנו ועלינו בהחלט להגן על עצמנו על ידי תגובה קשה. אך לא זו הנקודה. ברור שנקודת ההתחלה שלנו צודקת  - אך הדבר הכי מטריד כאן זו הדה-הומניזציה.

הפטריוטיות מעוורת אותנו מלראות את הצד האנושי.

ליבנו נאטם נוכח אלפי הפליטים שבקריאת צה"ל עוזבים את ביתם כשרק בגד לגופם ומתגוררים במתקני אונר"א. ושוב, לגבי 14 הילדים שנהרגו מפגז בחצר של אונר"א . רק לפני מספר מועט של ימים.

אנו חוסים בצל הפטריוטיות, מקיפים באהבה משפחות נופלים ופצועים, אך מה עם כל האבות (של הצד האחר) שאיבדו את ילדיהם ואף את נשותיהם? אין בנו קצת חמלה עליהם?

בכל מלחמה קיימת דה- הומניזציה, ציור של האויב כלא אדם, כחיה טורפת. שחוקי האנושיות המתחשבת לא חלים עליו. וכך זה משקיט את מצפוננו. אבל כאן חייב לעבור קו אדום, קו גבול, בין אלה שמתכוונים להורגנו ובין מי שנקלעו לקו האש (נשים וילדים וסתם אזרחים).

אז מה עושים שאין יכולת למתוח קו בין קורבנות תמימים לבין חיילי החמס? ובכן אם ישנו סיכוי לאבד צלם אנוש, שטייס מוריד פצצה של טונה והוא לא משוכנע שבמרחב ההפצצה אין ילד או אישה – לא יורים.

אל לטייסים ולמפקדי טנקים ותותחנים – לנוח מתחת למסכה ולשיריון של התפקיד. התפקיד הוא הנבל הגדול ביותר במלחמה הזו. זה התפקיד שהורג ילדים מבלי להניד עפעף ("חשתי מכה קלה בכנף" [דן חלוץ]. הם רק הוציאו לפועל את הפקודה. היינו בורג קטן. וזה לא האדם שהורג נשים וילדים, זה התפקיד. תחתיו אנו מוגנים ובשמו אפשר לבצע דברים איומים.

בשבוע שעבר התפרסמה ב"הארץ", במדור "ספרים" סקירה של ספר בשם: חיילים : ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט : פרוטוקולים של לחימה ומוות / סונקה נייצל הראלד ולצר

וכאן אני עומד לעשות השוואה נוראה ולא צודקת לגבינו. אין מקום כלל להשוואה בינינו ובין המפלצות אדם הנאציות! אך אני נעזר בזה עם כל ההסתייגויות שבעולם, רק כי זה מראה מה השלמה מלאה עם תפקיד יכולה לעולל למצפון האנושי, ועד כמה הסתופפות בצל התפקיד, עלולה להביא לדה הומניזציה.

ואני מתנצל מראש על עצם ההשוואה, אסור לעשות אותה, אך התלבטתי רובות והחלטתי שאני חייב להביא אנלוגיה להשחתה של התפקיד את המקום האנושי. עד כמה הזדהות עם תפקיד יכולה לגרום לדה הומניזציה, ועדיין ליבי לא שלם עם ההשוואה הלא צודקות והנוראה הזאת. ואני מתנצל מראש על ההשוואה, זה רק לצורך הדגמה (לא צודקת כלל) של עד כמה הזדהות עם התפקיד יכולה לפגום בממד האנושי.

"בראשית מלחמת הﬠולם השנייה יזם המודיﬠין הבריטי את אחד ממבצﬠי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זﬠירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם. האזנות הסתר נוﬠדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידﬠ ﬠל ﬠניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצﬠיות וכלי נשק חדשים. אבל השבויים, שלא ידﬠו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם ﬠל נושאים אחרים: הﬠרים שביקרו בהן, בני המשפחה שהתגﬠגﬠו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מﬠורבותם האישית בביצוﬠ פשﬠי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה.

הוורמאכט פעלו בשנת 1941 כרוצחי המונים, הם השתתפו בהשמדה בשטחי ברית המוצעות בלבד. הם ריכזו יהודים ליד בורות שהקרבנות נאלצו לחפור בעצמם וירו בהם שורה אחר שורה. יש לציין שנרצחו למעלה ממליון יהודים בשיטה זו, כמות לא מבוטלת. בספר מובאות מספר עדויות מרתקות על אירועים אלו, של חיילים מדרגות שונות בכוח. כך לדוגמה קצין בכיר, אומר שהוא התנגד לרציחת היהודים משום שהיא הייתה לא יעילה ונעשתה בפומבי. חייל אחר התרעם על כך, שלא ניתן היה להתעלל מינית ביהודיות בשל חוקי הגזע".

איך אפשר להסביר את ההתנהגות המפלצתית של החיילים?  ובכן, התפקיד ודרישותיו הם שעיצבו את התנהגות החיילים יותר מכל דבר אחר", קובעים המחברים, "והאידיאולוגיה יכולה לספק נימוקים למלחמה, אבל היא אינה מסבירה מדוע חיילים הורגים או מבצעים פשעי מלחמה". רק ההזדהות עם התפקיד שמטילה על החייל ההוויה הצבאית היא שיכולה להסביר הרג ברוטלי ופשעי מלחמה, וזו גם הסיבה שהמלחמה מזמנת תקריות שאינן קשורות לאידיאולוגיה של אחד הצדדים.

הנה כמה קטעים נוראים (אפשר לדלג) מן הספר:

פעם השתתפתי בזה […] זה היה כשהשתתפתי במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדוֹם ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד של ואפן-ס"ס שהיה שם. ואז סרן אחד מהס"ס, או מה שהוא לא היה, אמר לי: ‘בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת-מקלע וקדימה ניסע.’ אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכנו למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו אלף וחמש מאות יהודים. […] חשבתי על זה – דווקא לא היה נחמד." סגן מהלופטוואפה, 16 באפריל 1943

הנה , לדוגמא , השיחה הבאה שהתנהלה  ב30 באפריל 1940 בין סגן משנה מאייר , טייס בלופטוואפה ובין פוהל , טייס מודעין בעל אותה דרגה.

פוהל :  "ביום השני למלחמה הייתי צריך להטיל פצצות על תחנת הרכבת בפזן. שמונה פצצות מתוך שש-עשרה נפלו בעיר, לתוך הבתים. לא שמחתי בגלל זה. ביום השלישי לא איכפת לי,  וביום הרביעי  התחלתי להינות. זה היה הכיף שלנו לפני ארוחת הבוקר, לצוד בשדות חיילים בודדים עם המקלעים שלנו , ולהשכיב אותם שם עם כמה כדורים בגב".

מאייר : "תמיד נגד חיילים? ."

פוהל : " גם אנשים. תקפנו את השיירות בכבישים. הייתי במבנה. זרקנו על הכבישים ועל התעלות, בגלל שתמיד נחפרו שם תעלות. המטוס רעד, בכל פעם מחדש, ועשיו התחיל העסק בפנייה שמאלה, עם כל המקלעים ומה שאתה יכול לעשות. ראינו שם סוסים עפים. "

מאייר : " גועל נפש, זה עם הסוסים… לא!"

פוהל : כאב לי על הסוסים . על האנשים בכלל לא. אבל כאב לי על הסוסים  עד היום האחרון" .

סגן משנה פוהל מספר על הימים הראשונים במערכה על פולין, ומדבריו עולה כי נזקק לשלושה ימים בלבד כדי להתרגל להפעלת אלימות. כבר ביום הרביעי הוא החל להינות מהעניין, עובדה שהוא ממחיש בתיאוריו על הכיף שלפני ארוחת הבוקר" , הדבר היחיד שהוא לא התרגל אליו היה פגיעה בסוסים.

ישנם עוד ציטוטים, אבל עד כאן, היתר מזעזע מידי.

אז מה אני רוצה להגיד? שהחיילים שלנו הם כמו הנאצים? האם יש מקום אפילו חלקיק של מקום להשוות, בשום פנים ואופן. חלילה וחס, אין מקום להשוואה. פה אנו באים לא לפגוע באזרחים רק בחמס שפוגע בנשינו וילדינו ללא הבחן מתי שמתחשק לו, וכל שרצינו זה ללמד אותו לקח שלא יעשה זאת יותר.

אז מדוע בכל זאת הבאתי את האנלוגיה והציטוטים? רק מתוך סיבה  אחת. אין דבר משחית יותר ויוצר יותר דה הומניזציה מאשר התפקיד, ולא משנה איזה תפקיד. למשל רופא, ברגע שהוא נכנס לתפקיד, מיד ישנה דה הומניציזה, ואותו הדבר פקיד באשנב רכבת. וההשחתה הגדולה מתרחשת כשהתפקיד בא על חשבון משהו (ותמיד הוא בא על חשבון משהו) ובמלחמה וברפואה וגם בשטחים אחרים – התפקיד בא במקום אנושיות. וכשיש תפקיד, האנושיות יכולה להכביד. וקל להיפטר ממנה.

והכי חשוב לזכור, בעת ביצוע התפקיד – זה את ההומניות, את האנושיות, ואת זה כה קל לשכוח כשאנו בתפקיד. או מזדהים עם התפקיד של הלוחמים שלנו.  

גבריאל רעם  25.7.14

ההבדל בין לחיות… ולחיות!

ונתחיל במשפט מפתח מוזר ומסתורי במקצת.

יש מוות אחרי החיים וישנו מוות אחרי ה'אין חיים'.

לכולם נדמה שאם אנו חיים זה אומר שאנו חיים. אז זהו שזה טריק של אוטוסוגסטיה.

רובנו עובר את החיים בשגרה של פעולות מכאניות (שבהן אנו יודעים איך לנהוג ואיך להתנהג. וכשאיננו עסוקים בפעילויות טכניות מכאניות במוד אוטומטי – אנו מצויים בציפייה למאורעות שיקרו. (קרוב לוודאי שלא יקרו…).

דוגמא לשגרה (או אוטומציה) של פעולות מכאניות היא נהיגה במכונית, אנו יכולים לנהוג מאות קילומטרים ולא 'להיות שם'* אך אם הולך רגל מתפרץ לכביש פתאום, בבת אחת אנחנו נוכחים שם לגמרי. סכנה תמיד מנכיחה אותנו. השאלה היא האם אפשרי ה'היות שם' ללא סכנה? ללא דופק מואץ וזיעה קרה?

לגבי רוב האנשים כשהם מתים הם מתים לגמרי (ככל בני האדם), אך כשם חיים זה לא אומר בהכרח שהם חיים לגמרי. האמת היא שהם לא. הם 'לא שם'.

רובנו נותן לחיים לעבור מבלי שנתעורר לכך שאנחנו חסרים: אנחנו לא 'שם'. כל העניין של להיות חי הוא ב'להיום שם', או בעצם: 'להיות'. **

החיים עוברים ואנו יכולים להיות נותרים מחוצה להם. פועלים אוטומטית, כבמתוך שינה.

ואם כך הוא הדבר, אז מה ההבדל המשמעותי בין היות חי להיות מת? הרי החי יכול לחיות כאילו הוא כבר מת, אך המת לא יכול לחיות כאילו הוא עדיין חי. [זו נקודת יתרון שיש לנו החיים על פני המתים, אך נקודת יתרון זו אינה מנוצלת בדרך כלל].

אז מה באמת ההבדל בין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח?

והנה מספר אנלוגיות שמדגימות יפה את ההבדל הזה שבין להיות חי (ולא להיות שם, להיות נוכח) ובין להיות חי ולהיות שם, להיות נוכח. (או ההבדל שבין 'לחיות…'  ל'לחיות!). אנו יכולים לשמוע הקראת שירה ולא להיות שם, הכי קל זה לא להיות שם בהקראת שירה, כי זו מצריכה תשומת לב מורכבת, רב רבדית. אך למשוררים או למרצים שמלמדים שירה באוניברסיטה, יש את זה בהחלט, אך קרוב לוודאי שכשהשיעור נגמר, הם חוזרים למצב 'הזומבי' הרגיל של הרוב.  

דוגמא נוספת קיימת בהבדל שבין שמיעה להאזנה (או הקשבה); ההבדל הוא הבדל של תשומת לב, שנעדרת בשמיעה בלבד, וקיימת בהאזנה או בהקשבה. ההבדל הזה של נוכחות בהקשבה – קיימת גם בהבדל שבין הסתכלות להתבוננות, בין פטפוט לדיאלוג, ושוב, הגשר בין שתי הרמות הוא תשומת לב. עוד דוגמא? בבקשה. סטודנט באוניברסיטה יכול לשבת בהרצאה, להיות פזור דעת, וכשיצא מן הכיתה, יכול להיות אפילו שהוא לא ידע מה היה בשיעור. ובטח שלא יוכל לתת תמצית אינטליגנטית של דברי המרצה. כדי להיות שם עליו לאסוף עצמו. (כמו שכלב רועים אוסף את הכבשים הפזורות  בשדה והופך אותם שוב ללהקה או עדר. (כי זו הדרך היחידה שכולם יוכלו לנוע למטרה אחת).

כדי להיות נוכח בהרצאה גם ברובד הפנימי צריך להכניס תשומת לב, לעקוב אחר דבריו של המרצה, לנסות להבין להיכן הוא חותר, מה נקודת הבסיס ממנה הוא יוצא לדבריו. ובמיוחד מה המשמעות של דבריו, ביחס למה שהסטודנט יודע עד כה אודות הנושא.

תשומת לב אינה מאמץ קל אך הערך שלה רב. מתי אנחנו שמים לב? מן הסתם כשאנו חוצים כביש רחב וסואן שלא במעבר חצייה. או בדוגמא הקודמת עם הולך הרגל שמתפרץ לכביש, או כשאנו מעבירים כוס קפה רותח מעל רגליו של אדם כדי להעבירו למי שיושב לימינו, והכוס מלאה כמעט לגמרי.

ואכן יש כאלה שיגידו שלחיות עם שימת לב באופן המשכי וקיים זה להיות כל הזמן במצב חירום (ואכן שלוש הדוגמאות הן סוג של מצב חירום). ואכן כן, לחיות בתשומת לב מתמדת, להיות שם כל הזמן – זה מבחינה מסוימת לחיות כל הזמן במצב חירום, אך אחרת החיים חומקים מאתנו. אך בחיינו הרגילים כשאין מצב חירום, אני מתמסרים בחפץ לב לטייס אוטומטי ותשומת הלב שלנו רדומה. וכך אפשר ללכת ברגל במסלול ידוע ללא תשומת לב כלל, לשוחח (ללהג) ללא תשומת לב, לאכול ללא תשומת לב. (אלא אם כן זה שופט בתחרות 'מאסטר שף'…) אבל אי אפשר לקרא ספר ללא תשומת לב, אי אפשר להבין הסבר של איך להגיע למקום כלשהו ללא תשומת לב.

 כל העניין הוא להפוך את תשומת הלב למודוס קבוע.

וכאן יכולה להישאל השאלה: האם באמת ניתן לחיות כך? עם תשומת לב בכל רגע? (כלפי חוץ וכלפי פנים –כאחד)? לחיות כל הזמן כאילו אנו חוצים כביש סואן ללא מעבר חצייה? האם זה  ניתן בכלל? הרוב יגידו, מן הסתם, שזה לא אפשרי, זה מעייף מידי ואם כן אז רק לפרק זמן מוגבל וקצר.

ובכן זה סוג של מצב חירום שדווקא ניתן להתרגל אליו. (כשמצב החירום נעשה הרובד האמצע של חיינו), לכוון את תודעתנו לתדר של מצב חירום תמידי כך שזה הופך להיות המצב הנורמלי. כפי שיכול להעיד כל חייל במארב או במוצב קידמי; מצב חירום הופך למודוס וויונדי, Modus vivendi. (מצב של מלחמה קרה שהופך לנורמה).

ולא מגיעים לזה בקלות או במהירות, כלל וכלל לא. זה עניין של תרגול ואימון. ונחישות.

כדי לחיות יש לעשות מאמץ תודעתי. אך לא מאמץ של הפעלת כוח, כזו שמחממת את הדם ומכניסה את המערכת למצב של Stress . אם אני צריך להידרש למילה או משפט שיגדירו את סוג המאמץ הדרוש לחיים מתוך תשומת לב קיימת -  הייתי מדבר על כוונה, התכוונות, כיוונון. אנו מכונה ברמה מאוד גבוהה, מספיק לשלוח הנחיה ואנחנו שם. (כפי שזה קיים בשיטת אלכסנדר למשל) כך זה אמור ויכול להיות, אך המערכת התרגלה לעבוד מתוך לחץ וסטרס. וקשה לעבור מעודף מאמץ לפעילות שרק נותנת הנחיה ואנחנו שם. אם צריך לתת לזה אנלוגיה אז אנלוגיה מתחום פיזיקת הקוואנטים תתאים יותר. המונח הוא קפיצה קוואנטית. קפיצה אל ההיות. אל להיות, אל ה*Dasein. ואולי הדימוי או המילה היותר מתאימה, במקום הפעלת כוח מכאנית, ישנו Projection  השלכה של התודעה לעבר היות נוכח.

זו הרמה הגבוהה של לחיות; להיות שם תודעתית והווייתית, כשלא מדובר בהפעלת מאמץ מכאני כלל.

ישנן 3 רמות  של לחיות את החיים.

  1. הרמה הנמוכה והמכאנית והאוטומטית ביותר היא רמת הצרכנות (Have To) ולא משנה אם זו צרכנות של הגות גבוהה, מוסיקה קלאסית, פורנוגרפיה או מאכלי גורמה (או ג'אנקפוד). צרכנות היא צרכנות; להספיק ולדחוס עוד ועוד אובייקטים לצריכה.  וברמה זו תשומת הלב נעדרת לחלוטין.

  2. הרמה הבאה (הגבוהה יותר) זו רמת הפעילות (Do To). כאן זו הרמה של עשייה, הריצה אחר משהו, התחרות. להספיק לדחוס לתוך היום עוד ועוד פעילויות ומטלות. כאן בכל אופן צריך קצת יותר תשומת לב מאשר זו הקיימת בצריכה של משהו. הייתי אומר בהערכה גסה, שכאן יש כ10% של תשומת לב, לעומת 90% של פעילות מכאנית אוטומטית.

  3. הרמה הגבוהה והיחידה שבה אדם באמת נוכח וחי היא רמת ההיות

To Be )) מאה אחוז של תשומת לב כל הזמן. ואז זה כבר לא מאמץ בכלל, זה פשוט להיות. כפי שהפרח הוא רק להיות, ופרה היא כולה היות (To be ) גם הכלב והחתול הם בהיות שלהם. כול כולם כאן, לגמרי.

אה, כן ועוד דבר קטן… בלי שקט פנימי, דממה ורוגע מוחלט ברגשות, ביצרים ובמחשבות, ההיות לא יצליח להיות.

**

גבריאל רעם, 4.7.14

**

* ה'להיות שם', הוא מונח ידוע של הפילוסוף הגרמני היידגר. בגרמנית ה'היות שם' נקרא: Dasein  ולטענתו זה מה שחסר בקיום האנושי הרגיל, אין לנו את ה'היות שם',

** מונח זה של 'להיות שם' קיים לא רק אצל היידגר, הוא קיים בשיטת הדרך הרביעית של גורדייף, והיא ידועה בשם: "זכירה עצמית' ואצל ויליאם ג'ימס זה ידוע בשם: אינטרוספקציה (התבוננות פנימית) . או ביתר פשוטות: מודעות עצמית. לאחרונה זכתה 'ההיות שם' (או מתן תשומת לב כדרך חיים) לפופלריות דווקא דרך מונח בבודהיזם: מיינדפולנס Mindfullness  שכיום מוכנס לטיפול הפסיכולוגי, לבתי כלא, , בתי ספר ואומצה על ידי סטיב ג'ובס  (אפל) ומארק צוקרברג (פייסבוק).

—————–

הערה: מן הראוי היה שרשימה זו תיכלל בסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", אך לצערי היא נכתבה לאחר שהספר יצא לאור…

על רופאים, מרפאים והנפש

על רופאים, מרפאים והנפש*

יש בעיה עם רופאים ותרופות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה)  רחוק.

הרופאים רואים מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים במערכת המכאנית ולא אנשים שזקוקים לאנושיות.

אותו הדבר חל גם על פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שאמורים להתייחס יותר לאדם ולנפשו, להרגשתו, מחשבותיו וכו',  גם הם רואים את המכאניקה הסטטית במקום את הדינמיקה בינם לבין הפציינט.  הם רואים בעיות אישיות, קשיים בתפקוד, הפרעות נפשיות (ברמות שונות של חומרה) ומסביב להפרעה כרוך אדם, (שלמעשה אולי בכלל קצת מפריע לעיסוק בהפרעה הנפשית…).

אין זיקה דינמית בין הרופא או המטפל ובין האדם שבתוך הפציינט, אין מה שבובר מכנה: יחסי 'אני אתה', אלא ניכור, הוא קורא לזה: 'יחסי אני לז' (או 'אני הוא').

אך אם נחזור לרופאים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים – ההתעלמות מן הנפש ומן האדם כיצור אנוש שאפשר וצריך לפתח כלפיו זיקה אישית – אינה אשמתם, זה מה שהם למדו. הם לא למדו על בני אדם, יחסי אנוש, אמפטיה, חום אנושי, זיקה אישית, יחסי 'אני אתה', לפגוש את האנושי שבאדם לפני שפוגשים את ההפרעה או החולי שבו. הם למדו כמעט אך ורק על החלק המכאני, משל בני  אדם היו מכוניות מקולקלות או מכשיר טלוויזיה לא תקין. אך האדם הינו יותר מאשר מכונה מקולקלת, הרי בכלל, חלק גדול מן המחלות נגרם בגלל בעיה פסיכוסומטית. כשיש בנפש כאב גדול של הזנחה, הוא חייב למצוא ניקוז והוא מוצא אותו באבר קרוב, או חלש במיוחד. (כמה מחלות והפרעות אישיות היה ניתן למנוע לו היה יחס  של דינמיקה ואינטימיות בסגנון של 'אני אתה' הבוברי לנפש?).

אולי בכלל חלק מן המחלות נגרמות בגלל שלא מתייחסים לאנושי ולנפשי שבנו. בגלל שמשהו בדינמיקה הבינאישית (אינטימיות למשל) כה חסר?

עבור הפציינט לקבל את זה מרופא, זה כאילו לקבל ביקור של מלאך. (אולי כי הם מסתובבים עם חשיבות עצמית שכזו).

השאלה היא להיכן אתה כרופא או פסיכולוג מכוון את דבריך ותשומת הלב שלך,  לעבר נקודת עומק אנושית או כלפי חיצוניות מכאנית? 

אך מדוע מלמדים כמעט אך ורק איך לתקן את החלק המכאני?  כי כל העולם הוא כזה, יש התעלמות מן הנפש, מן הילד הפנימי, שתמיד עזוב, בודד ומבולבל, והוא כה זקוק לחיבוק, להרגעה, לנחמה, במיוחד מן האחר, שלא חייב לעשות זאת כי הוא בן משפחה, אלא בגלל שהמשותף לכם רב על השונה. והמשותף הוא החלק האנושי; שניכם תזדקנו, שניכם תפתחו מחלות בגיל מאוחר יחסית. שניכם תחוו אובדן של אנשים קרובים, שניכם תתאהבו בילדים שלכם, שבעוד כמה שנים יעזבו את הבית ולכל היותר ירימו טלפון אחת לשבוע. שניכם תזדקנו ותיזרקו מחוץ לעולם שעכשיו שייך לצעירים. ישנה התעלמות מן החלק הטרגי המשותף, וכך נוצרת זרות קיומית. לא מרגישים את הסבל האישי והאנושי שפועם באחר, שכה זקוק לנחמה.

ואם יש יחס אישי, זה יותר סימפטיה מאשר אמפטיה, וזה דק מאוד, חביבות שטחית שכזו, ואם זה בעל הבית החביב, אז ברגע שיש בעיה בצנרת, כל החביבות נעלמת. הכסף עכשיו מדבר. אנושיות אמתית, דווקא מגיעה כשיש חוסר הסכמה בין דייר לבעל בית, למשל, ובמיוחד כשכרוך בזה כסף.

אנושיות נדרשת ואמורה להופיע דווקא כשיש תקלה, כשיש משהו מרגיז, כשדברים לא מסתדרים.

אם רגשות זה מה שמקיף את האגו, ומחשבות זה מה שמקיף את התודעה, ונוזל זה מה שמקיף את המוח, או הנוזל שמקיף את העובר בשליה – כך האנושיות אמורה להקיף את הנפש.להגן עליה, וליצור חיפוי מפני פגיעה ואיום. בלי אנושיות הישות הפנימית, הנפש תיסבול הרבה יותר. ובאותה מידה שהיא מגנה על הנפש מפני איום (היא תיספוג את המכה, אם היא באה בעקבות האיום), כך היא (האנושיות) גם נחלצת עבור הזולת בשעת קושי נפשי, זה אפילו לא מילים או שפת גוף, זו מן הקרנה עמוק מבפנים. זה כל הזמן שם, אבל כשצריך היא שופעת למקום הנכון. ואז זה כמו חיבוק ממלאך. רק שלא רק שאין לנו אנושיות כלפי עצמנו, גם איננו מקבלים אותה מן הזולת. ואז הנפש חשופה, גם כשאנו חשים רגשות אשם וגם כשהזולת מתקשר איתנו ללא חום אנושי).

כך שכה רבים חסרים אותה, אולי אפילו לא יזהו אותה אם תופנה אליהם?

כמה שיעורים באנושיות, חום אנושי ואמפטיה קיבלנו בבית הספר? לא קיבלנו כי זה לא מכשיר אותנו לחיים, ועל כן זה מיותר. בעיקר לומדים איך להתחרות, איך לקבל ציונים יותר גבוהים מאשר האחרים. על הפגיעות של בני אדם לא ממש לומדים.

התודעה שלנו מכוילת על קליטה והתייחסות לצד המכאני, הקר התועלתי והשימושי שניתן להפיק מתקשורת עם בני אדם. (או שסתם לא יודעים מה לעשות איתם ואז מפטפטים על כלום).

כל עניין הנפש נמצא מחוץ לתחום, קולטים רק את מה שיש לו משמעות עבורנו והנפש והאנושיות שסביבה אינה משמעותית, מה עושים איתה, איך מתייחסים? זה נעשה מאוד ברור כשמישהו בא ומספר על צרה גדולה שקרתה לו, נגיד איבד ילד, או נפרד מאישתו שהיא הבן אדם הכי יקר לו. או הוא מספר שיש לו סרטן בדרגה 4 – צריך לראות את ההתנהגות של הזולת בקטע הזה, הוא כמו דג שהוטל על היבשה. מפרפר בחוסר נוחיות, ובאופן מגושם מנסה להציע עצה פרקטית. או סתם שותק במבוכה. שואל את עצמו: "ומה אני אמור להגיד במצב הזה, אף אחד לא לימד אותי". (בשעה שכל מה שזועק באומלל שאיתו, "תן לי קצת יחס חם, קצת אינטימיות, זה הכל, וזה כה הרבה בשבילי, דווקא בשעה הזאת")

היחס המנוכר המחפצן (כאל חפץ) של בן אדם ליצור אנוש שאיתו – לא רק שהוא מאפיין במיוחד את הרופאים, (והפסיכולוגים והפסיכיאטרים) שבכלל אמורים להיות אמונים על התייחסות לסבל האנושי על כל רבדיו ולא רק לחלק המכאני – הוא גם בא לידי ביטוי ביחס המגדרי. ובעיקר ביחס של גברים לנשים. מגיל מסוים הן חפצים, בעיקר חפצים מיניים, שמשתמשים בהם וזורקים לאחר השימוש.

הגברים לא קולטים את האדם שבה את הנפשי והאנושי שבה. ולמרות שאינם עושים זאת בכוונה (זו ההתניה אליה התרגלו) זה עדיין מעליב ומשפיל.

ושוב אנו חוזרים לרופאים, גם שם היחס לאדם החולה הוא כאל חפץ. "תינשום, תפסיק לנשום, להתהפך על הגב, תגיד אה…, להוציא לשון החוצה"…

המדובר על חוסר עצום, במיוחד אצל רופאים וכו', חוסר בזיקה אישית ובינאישית, בשפת הגוף זה חוסר בסוג של מבט וטון דיבור שלא נעצר ברמת העור של האדם, אלא הוא יותר אינטימי, מגיע למקומות יותר עמוקים ואישיים.

והנפש בפנים צורחת בקולי קולות,  קר לה, וכשלא מתייחסים אליה וכלום מן הרופא או הזולת לא מגיע אליה היא מרגישה מאוד בודדה ואומללה , צר לה מאוד שמתעלמים ממנה. חסרה לה האנושיות הזו שיכולה להגיע רק דרך יצירת אינטימיות עם האדם שבו היא שוכנת.

וזה לא קשה, אפשר ליצור קשר עין, ליותר משניה מהירה, שם אפשר ליצור קשר ישיר עם הנפש, אבל לא מבט קר, פולשני, אלא מבט עם עניין אמיתי, מבט רך עם חיבוק, מבט עם חמימות. היא זקוקה למבט המלטף, לקול הרך שרוצה להגיע פנימה. (ככל שמדברים יותר ברכות וברגש מגיעים יותר עמוק).

וזה אולי הפיספוס הגדול והחטא הגדול שבין אדם לאדם, העדר אינטימיות, זיקת 'אני אתה' בוברית, והתייחסות לחלק הכואב והמוזנח שבכל אדם, הילד הפנימי, המבולבל והאבוד, שהוא/היא – הנפש.

ואולי הבעיה היותר גדולה היא בכך שאנו מרכינים ראש נוכח הניכור, מקבלים זאת בהכנעה, "אולי כך צריך להיות, אולי כך הוא ירפא את המחלה שלי יותר טוב')'? ואז (ולא רק אצל רופאים) מוותרים על הזעקה לאינטימיות ויחס אנושי. מתרגלים.

**

גבריאל רעם

23.6.14

**

לכתוב למעלה ישנה זיקה חזקה לסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", הוצ' ניסן, 2014 (כפי שניתן להבין מן הרמז בשם הספר…).

/

היא הייתה פרח

היא הייתה פרח

צעירה ויפה כמו שרק באגדות

אך בעיקר הייתה הבטחה,

הבטחה קסומה

לפרח הכי ענוג

לבשלות המלאה של אישה.

 

ואז עוברות השנים,

אוי, איך שהן עוברות,

ומה נשאר מן ההבטחה?

מה נשאר?

מה?

רק דמות נשית מטושטשת בגיל העמידה.

לא נשאר

רק זיכרון מתוק של הבטחה

הבטחה מופלאה

אבל רק הבטחה.

אבל מופלאה…

**

גבריאל רעם, 13.6.14

מחשבות ספקולטיביות אודות המוות

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.   כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.   כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.

קוהלת, פרק ט'

**

הסיבה לכך שחיים אורגניים על פני הפלנטה חייבים למות ולהתחלף אחת לכמה זמן – אינה מבחירה, זה אילוץ.

החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר.

ולגבי האנרגיות – אין כל בעיה עם האנרגיות, כל יום הפלנטה נשטפת מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות הנה כל בקר.

הבעיה היא השחיקה של החומר החי של המערכת הגופנית-מנטלית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים במהלך הזמן, המערכת המנטלית מאבדת מן הצלילות, החדות ובהירות המחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.

 המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקות של פגיעות רגשיות שהם ספגו במהלך השנים. וככל שרבה ההדחקה של רגשות פגועים, כך המנעד הרגשי שנותר לאדם נעשה יותר ויותר מצומצם (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז ההפך קורה והטורים עולים רמת ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שלוחצים לו יותר מידי על דוושת הגז. ורגשות על טורים גבוהים במשך הרבה זמן שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית.

מה שלא נשחק זו הנפש (והתודעה, אם מפתחים אותה).

החלקים הגבוהים (במידה והם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים ללא סוף. אלה רק החלקים הנמוכים, התומכים – שנשחקים.

עד כה דובר במערכת המנטלית והרגשית. עתה אנו מגיעים לגוף עצמו ולאברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאברים שלנו. ואחרי גיל מסוים, חלק מן האברים כבר לא מתפקד במאה אחוז, והתפקוד הולך ויורד ככל שהגיל עולה, וכשמספיק אברים נמצאים בתפקוד מינימום, האדם מתקרב לסופו, בצורה זו או אחרת.

כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזירעון שנושא טעינה חיובית, וביצית שנושאת טעינה שלילית, הנפגשים ברחם האישה, ומתחילים להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי הם יודעים להתחלק כך שנבנה גוף מסוים מאוד. אבל על פי מודל קבוע. בשלב כלשהו, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההיריון נשאב פנימה חומר אנרגטי, שאפשר לקרוא לו נפש, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.

(איני משוכנע במאת האחוזים שכל רופא יהיה מוכן לחתום על הכתוב כאן…) .

ומזמן הלידה החומר האורגני של גופו של התינוק ממשיך לצמוח. מגיע לשיא בסף שנות העשרה, ומרגע זה והלאה, משהפסיק לצמוח, הוא מתחיל להישחק.

מעניין מה שקורה כאן. כפי שנכתב, חומר אורגני במהותו לא יכול להחזיק ללא סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא מתבלה בדיוק כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנועלים אותם, זמנם קצוב. או זוג מכנסיים, אי  אפשר ללבוש אותם לעד, מלבישה להתפשטות וכן הלאה הבד נשחק, תפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילים קרעים בבד. זו השחיקה. דומה למה שקורה לאברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם.

היה מצוין אם היו בונים גוף לפעם אחת וזה מחזיק מעמד ולא  מתקלקל או מתבלה כעבור כמה זמן.

אבל זה לא אפשרי. ומדוע? ובכן כאן יבוא הסבר קצת משונה. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. פה על הפלנטה החומר המשובח ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם לחיות, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, ברמה פוטנציאלית לפחות, גם לגבי הבדלי הנפש בין בני אדם?).

בכל אופן רמת החומר כאן על הפלנטה היא לא משובחת במיוחד, ככל שהאיכות נמוכה יותר – כך הבלאי יהיה מאסיבי ומהיר יותר. החומר כאן יכול להחזיק מעמד מקסימום כמה עשות שנים. אך מה זה כמה עשרות שנים בקנה מידה קוסמי? לעומת אורך חיים של כוכבים, סופר נובות וגלקסיות? זה כמו ההבדל בין שניה אחת למאות אלפי שנים. אפשר להניח כי על השמש איכות החומר גבוהה יותר והבלאי נמוך יותר.  ועל כן מחזיק מעמד הרבה יותר זמן. (שוב, זה נשמע משונה, נא לזכור, אלה ספקולציות ותו לא. דמוקרטיה נכון?).

עד כאן על האברים והגוף, הרגשות והמחשבות. לא חסר כאן משהו? ומה עם עצמיות? עם תחושת עצמי? אני? היכן זה בכל הקשקוש הזה?

 אז צריך להבין משהו לגבי אינדיבידואליות וזהות עצמית; אני, אגו וכל זה – זו פריבילגיה מפוקפקת השמורה לבני אדם שנולדים עם מודעות מוגבלת מאוד,  מספיק מוגבלת, כדי לתת להם חופש מוגבל לבחור בהתפתחות רוחנית, אבל אם הם בוחרים בהנאה וכיף, אין מה לעשות, הגדם שהיה יכול להיות  עץ ענק מצמח גידולי פרא, שאחד השמות שלהם זה אגו.

בודהא עצמו, כפר בדעה שהנפש היא האני העצמי שלנו. וקבע שהעצמי לא קיים. כל אדם הוא חלק מן הקוסמוס, וההרגשה שהוא אינדווידואל בעל זכרונות, רצונות וחרדות שהם רק שלו היא אשליה בלבד.

הבריאה (או האינטליגנציה שמנהלת אותה) לא מכירה בזהות עצמית, אני, אגו, אינדיבידואליזם וכו'. רק ברמת האנרגיה הנדרשת בגלל הרמה שאליה האדם הצליח לשדרג את תודעתו על ידי עבודה מאסיבית על רגשותיו ותגובותיו; להפחית את התגובה המכאנית, את ההתפרעות הרגשית, ואת העצבים החלשים שקורסים כשהעומס גדל. כשאדם הצליח לשלוט בכאוס של החלקים הנמוכים, רגשות, מחשבות, יצרים וכו', אז הוא משדר תדר אחר, גבוה, מעודן יותר. והיות והקוסמוס עובד על שיטת הקולן, אז מה שהתודעה של האדם שעבד על עצמו משדרת, מביא אליה אנרגיה באותה הרמה.

הנה הדגמה חזותית על אפקט הקולן, שהוא הדרך שתדרים גבוהים מתקשרים ביניהם, על סמך זהות או שוני בתדר. זהות בתדר מקבלת תקשורת, שוני בתדר, אין תגובה.  

עד כאן הכול ברור (כאילו), סוף הגוף להתפרק עד לרמה של אטומים וכך נבלע בטבע, הנפש חוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות, הרגשות והמחשבות מתפרקים כמו הגוף, אם אין להם מרכז אנרגטי גבוה משל עצמם, (שזה יכול רק להיעשות תוך כדי עבודה פנימית אינטנסיבית וממושכת). הדבר הזה שאנו קוראים לו: "'אני", זה לא יותר מאשר אוסף אקלקטי לא מגובש, של מצבי רוח ותכונות אופי (ברובן גנטיות) שמיד מתפזר עם מות האדם. אז כמעט הכול מתפרק למרכיביו הראשוניים, במידה מסוימת חוץ מהנפש, שחוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות… ברור שאם אדם לא פיתח תודעה שהיא מעל לממוצע, לא יהיה בו משהו שיישאר אחרי המוות, הכול מתפורר, וחוזר לכור מחצבתו. עד לרמה הכי קטנה של החומר. כי גם הרגשות והמחשבות הן חומר ואם לא נעשתה להם מגנטיזציה, כלומר עם לא עובר דרכם כוח חשמלי חזק יותר – הם נשארים ברמת תת מגנטית. במגנט כל המולקולות הן על אותו התדר 'ומצביעות' לאותו כיוון. אז אם הרגשות והמחשבות נשארות עם זרם חשמלי נמוך ואין להם התחככות, עם אדם ברמה גבוהה יותר, אין צ'אנס שהרגשות והמחשבות שלהן יתמגנטו, ויצליחו אולי לשרוד את מכת המוות.

עד כאן הכל ברור, (כאילוJ ) ועדיין נותרת שאלה אחת פתוחה, נגיד שאדם הצליח לפתח רמת תודעה גבוהה מרמת האנרגיה כאן, וכל חייו הוא מייבא אנרגיה מגבוה, אזי השאלה היא מה קורה לתודעה שלו? (לאחר המוות), האם גם היא מתפרקת. או מרמה מסוימת והלאה ישנו מרכז מגנטי שמאחד כל המולקולות והאטומים. ואז? האם יש לתודעה הזו תחושת של עצמיות, האם התודעה הזו 'זוכרת' למי היא שייכת? הרי העצמיות מתפוררת ברגע שהגוף קורס והאדם מת, וכל שנשאר, אולי, זו תודעה מפותחת, אולי, (שמורכב בעיקר ממרכז רגשי גבוה, אם יש, ומרכז מנטלי גבוה אם יש). אך אז מה קורה להם? מה קורה לתודעה מפותחת? מה דרגת הפיזור שעובר עליהם. מה היכולת שלהם להחזיק בתחושת עצמיות. או שזו מתפרקת מיד עם המוות, וכל שנותר, אם נותר זה מה שהאדם הצליח לפתח מעל לרמה הממוצעת, הקיימת. אך אולי ללא ידיעה שזה הוא, כי אולי תחושת הזהות העצמית מתפרקת איך שלא יהיה ולא שורדת את השוק של המוות… וכל שנותר זה גוש אינטליגנטי של תודעה מפותחת שמשוטט בחלל. ומה קורה אתו? זה סוף החידה…

  • **

  • גבריאל רעם

  • 26.5.14

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

תהליך העלמות האנושיות

הזר

בנינו טירה מקופסאות קרטון

בחצר האחורית הצרה ונטולת הדשא

כאדם חסר פנים עמד במעבר בשמש,

ידיו בכיסי מעיל הגשם מתבונן בנו

והוא אף פעם לא הלך משם.

 

אתמול

עמדתי במעבר

במעיל הגשם הישן ביותר שלי

מתבונן בילדי השכנים

בונים טירה מקופסאות קרטון".

ג'רלד לוקין

**

חלק  א':

בחרתי להתחיל עם השיר הזה של לוקין. כי עבורי, ואני מקוה שגם עבורכם, הוא מעביר את מסר הניכור, ובעיקר את חוסר האנושיות.

המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של תחושות של אנושיות כלפי אחר.

אנו מכירים מחלות שמכות באנשים, באנשים זקנים, מחלות כרוניות אנו קוראים לזה. מחלה כרונית, היא מחלה שלא יוצאים ממנה ובסוף מובילה למוות. אני זוכר כילד, הלכתי לבית הספר דרך בית חולים למחלות כרוניות, (ברח' תל חי בירושלים) וכמעט כל בקר, הייתה גופה, בצריף העשוי מפח מגולוון, שעמד בפאתי בית החולים, ממש על המדרכה.

אך איננו מכירים מחלות שמכות באוכלוסיות שלמות. מחלה שאחת הסימפטומים שלה היא דמנציה של היחס לאחר. ניכור הוא מוות (בינאישי) זוחל , כמו קפיאה של אדם לבוש בקושי, המצוי כל הלילה בשלג. בהתחלה קופאים האברים החיצוניים, האף, האוזניים, קצות האצבעות, ואז זה זוחל פנימה, עד שמגיע לכלי הנשימה וללב.

כך בניכור, רק שאותו לא מרגישים, כי כל העניין באיבוד האנושיות, מבוסס על איבוד רגישות ומודעות בו בזמן, למשהו שהולך לאיבוד. ואתה לא יכול להיות מודע למשהו שמתנוון אצלך, כי מה שמתנוון אצלך זה בדיוק מה שאמור לעשות אותך מודע לאותו דבר שמתנוון אצלך, רגישות לאחר. אם רגישות לאחר מתנוונת, איך נדע? 

מרגישים פחות ופחות, נעשים יותר ויותר כהים, אטומים לסימנים קטנים של מצוקה וסבל אצל האחר, זה פחות ופחות מזיז לנו. וזה כה נוח, כי הרגישות הזו מעצבנת, כל דבר קטן מקפיץ את העצבים הקטנים ואת החיישנים הזעירים בתוכנו. באיבוד רגישות לאחר, רואים את העוול שנעשה לו, או את סימני הכאב הרגשי הקטנים המופיעים כדליפות בשפת הגוף שלו, וכה קל לעבור הלאה. שום דבר כבר לא מתריע בתוכנו.

והכי 'עוזר' לנו לעבור הלאה, זה שיתוף הפעולה השקט של האחרים עם ההתעלמות שלנו. עוברים הלאה כולם. אף אחד לא ינזוף בנו על ההתעלמות. להיפך, אם נעשה רעש, ינזפו בנו, אנחנו מגזימים, זה לא כל כך נורא, וחוץ מזה, וחוץ מזה, וחוץ זה, (אף אחד לא יגיד את המלים הבאות, אך זה משודר) מה זה עניין שלנו? מה זה קשור אלינו? אין לנו צרות משלנו גם מבלי לשם לב ששהוא עגום היום ועיניו כבויות כבר חודשיים?

חלק ב':

כל זה החל מפעפע בי למקרא כתבה במוסף הארץ של יום שישי, 28.3.14. הכתבה נקראה: "השואה כפי שלמדנו.". עוד כתבה על ניסיונות של  "יד ושם" להקים ולשמר מודעות לנושא השואה, והפעם הכתבה הייתה על מרצים ישראלים שעושים זאת בבתי ספר בגרמניה. הילדים הללו, לא רק שאינם כבר נכדים של אלה שלקחו חלק בהשמדת היהודים, הללו היו כנראה כבר סבא רבא שלהם. במלים אחרות: זה קרה לפני המבול.

אני זוכר, כילד, למדנו על מלחמת השחרור, והיא התרחשה, כשבע שנים לפני ששמענו על  'גוילי אש' ושמות כמו ג'ימי, שירים כמו: 'אליפלט' וכו'. ואכן זה היה עבורנו כתקופת המזוזואיקון. שלא לדבר על ילדים ששומעים על משהו שהסבא רבא שלהם אולי השתתף בו.

רוב הכתבה הייתה על גדעון גרייף, פרופ' להיסטוריה, זמר דתי כילד.

הנה קטע מדהים, לא יאומן מתוך הכתבה:

"רוב התלמידים הגרמנים, כך מעיד גרייף, מביעים  אמפתיה לגורל היהודים בשואה, מגלים עניין בפרק האפל בהיסטוריה  של המדינה שלהם, ושואלים שאלות אינטליגנטיות, המביעות התמצאות טובה. איזה נוער נהדר אני פוגש, איזה אנשים צעירים מופלאים! איפה הם היו אז. למה קולם לא נשמע אז"? הוא תהה בסוף חודש נובמבר  האחרון, כשהתלוויתי אליו לשבוע מרוכז של הרצאות במערב גרמניה. הנוער הגרמני מגלה יותר ויותר עניין בשואה – הפוך מהמצב שממנו חששנו בעבר. הם  לומדים על השואה מעל ומעבר, המורים שלהם מקדישים לנושא השואה זמן ניכר, הם נוסעים לאושוויץ למסע  לימודי ומקדישים  לנושא יותר זמן ממה שהמסגרת הפדגוגית מחייבת", אומר גרייף".

עד כאן הפיסקה. לו היו לי שערות – הן היו סומרות. לא להאמין למה שכתוב כאן. האופטימיות של גרף משכנעת. אך הסאבטקסט שעולה ממנה, הוא שאבות סבותיהם נתקפו בסוג של וירוס מטורף, ולא רק שהם חסינים מפניו, אלא שהם לומדים מן המחלה של אבות סבותיהם וזה הופך אותם לאנשים טובים יותר ורגישים ומודעים יותר לעוולות הזולת. אני יודע, זה לא כתוב כאן. אבל זה יותר גרוע, זה מרומז, וזה נכנס יותר עמוק, ואין דרך להיות מודע ולהתגונן מפני זה.

מה, באמת? נוער נפלא? אנושי? אז אבות סבותיהם היו מה? מוטציה מטורפת של הטבע? ועולה מן הכתוב שאולי טוב שכך, כי כתוצאה מכך (מרמז גרייף) הצאצאים שלהם יהיו יותר זהירים מליפול לאותן מלכודות של לשים מיליוני אנשים בתאי גזים.

כל שצריך זה אדם מלומד שמראה מה קרה, מסביר, התלמידים מבינים, והם לא יעשו דבר כזה שוב. כאילו הכל הוא עניין של הגיון. ולנאצים פשוט לא היה הגיון, וכשמקנים את זה לתלמידים הם יהיה אולי אנושיים יותר?

והמסר היותר נורא הטמון מאחורי המלים זה המסר שחוסר האנושיות הנורא והמפלצתי של הנאצים. לא קשר אלינו, אנחנו אחרים, ובעקבות הלימוד ממעשי הזוועה שלהם נהיה אפילו יותר אנושיים. חוסר אנושיות? לא בבית ספרנו. זה קרה לאחרים, למה להם? השד יודע. וירוס אולי? אבל זו תופעה חד פעמית. ועכשיו, אחרי הנאצים, נהיה אפילו עוד יותר רגישים לסבל של אחרים.

איזו הולכת שולל נוראה.

הם לא רואים? לא רואים את חוסר האנושיות המשתולל בכל מקום, ותמיד בשקט בשקט, על ידי התעלמות מתורבתת, מנומסת אפילו. מכבים את האנושיות בתוכנו פנס אחר פנס, ובחושך לא רואים את הסבל והמצוקה של הזולת.

לא! הנאצים לא היו תפעה ביזארית, מטורפת, חד פעמית, מוטציה, וירוס. משהו שקורה רק לעם מסוים ורק לדור מסוים, ורק תחת שליט מטורף מסוים. הנאצים לא עד כדי כךרחוקים מאיתנו. ההתעלמות הקטנה שלנו ביום יום האפור מצוי על אותו קו רצף. שלהם אגרסיבי אקטיבי, שלנו אגרסיבי פסיבי.

הם נתנו ביטוי מטורף,מוקצן ואיום למשהו שאולי בצורה מאוד פסיבית חי ביום יום האפור בינינו לבין אחרים. לא ממש איכפת לנו. להיפך, שלא יביאו את מגיפת הרגישות האמפטית לבית שלנו למשפחה השלווה שלנו. נניח שאנו מתארחים בביתו של זוג שחווה קשיים בזוגיות. אפילו אם בני הזוג הללו נמצאים בתהליך מטורף של גרימת סבל הדדי קשה זה לזו, בואו נדבר על משהו נעים, על דברים טובים, לא על זה, למען השם, לא על זה.

ועם זאת, אנחנו לא רעים. כואב הלב לראות יולדת מאבדת את ולדה ומתה כתוצאה, כנראה, מרשלנות רפואית, אנחנו בהחלט מצקצקים. ולראות תינוק משוטט על הכביש כי הלך לאיבוד, ליבו של מי לא יחלץ מיד לתפוס אותו ולהביא אותו לתחנת המשטרה הקרובה. לא איננו רעים לאחרים. לא מעט אנשים יעצרו כשהם חוזים בתאונת דרכים ואפילו יסיעו בעצמם את הפצועים לבית החולים.

וגם את הורינו הדמנטיים והסובלים נקפיד לבקר פעם בשבוע (לפחות) במוסד הסיעודי.

וישנם רבים המתנדבים באירגוני סיוע למיניהם, לעובדים זרים, לאימהות חד הוריות, לנשים מוכות. לעניים שאין להם ארוחה חמה ביום.

אך אולי כל זה אינו אלא עלה תאנה. איך אנו מגיבים לאדם בעבודה, סתם בעבודה. שיושב איתנו לקפה ואולי לפתע יגיד (למרבית הפלצות שלנו): "קשה לי בחיים, אישתי עזבה אותי ואיני מוצא את עצמ". האם האנושיות תפרוץ מאיתנו כגייזר אדיר, או נגמגם, לא נדע מה להגיד, ננסה לנחם. להציע להרשם לאתר הכרוית באינטרנט ("אני בדיוק מכירה מישהי שהתגרשה, והכירה שם בחור חמד והם מה זה מאושרים").

 

חלק ב':

בני אדם הצליחו להשתחרר  מן האנושיות שלהם.

כי יכול להיות שהאנושיות נתפסת כמשקל מכביד.

אנושיות מסרבלת את המעבר דרך החיים. כשיש קשיים אצל האחר, אנושיות לא מקלה, שהרי צריך להתחשב באחרים, ולקחת אותם בחשבון ולהתייחס אליהם.

קשה לנו להיות אינטימיים עם אחר, (רק בגלל שכמונו, הוא אדם).

עם זאת אנו רגילים שהכל אישי, כל מה שנוגע לנו; המקום ההיררכי שלנו אצל האחרים, הכבוד שאנו מקבלים (או לא) יחס פוגע מצד אחרים – כל אלה תופסים את המרכז של תשומת הלב שלנו, וכשזה כך, אין מספיק מקום להתייחס לאחרים שלא בהקשר האישי שלנו. (של איך אנו נתפסים בעיניו וכו').

מרוב 'אני' אין מקום 'לאחר'.

ובמיוחד כשמוסיפים לא סתם אחר שעומד בתור לפנינו או אחרינו בסופר, אלא אחר שקולטים ממנו את הכאב שלו, הייאוש שלו, המצוקה שלו, את מצב השפל של התקוות, ומצב הגאות של האכזבות – למי יש כוח לזה בכלל? אצלנו זה מופיע כסירבול, אין לנו את המלים, לא יודעים מה להגיד, אך האמת היא שכשאנו נדרשים לאנושיות כלפי האחר, אנו כמו במדינה שאיננו דוברים את שפתה, אנו כקרפיון שמוטל מחוץ לאמבטיית המים. זה מחוץ לתחום שלנו

אבל שיהיה ברור, איננו רעים, מושבים קדמיים באוטובוס שמורים לנכים. כמישהו חונה בחניית נכים, ואין לו תוית נכה, רבים מאיתנו יגשו אליו וידרשו שיפנה מקומו מיד. נעצור את המכונית במעבר חציה כשאישה עם תינוק בעגלה ממתינה בסבלנות לעבור. שלא לדבר על תינוק שהושאר באוטו עם חלונות סגורים ביום חם. אוה אז נעשה רעש גדול.

אבל כל זה טכני. לא מערב את הנפש שלנו, את האכפתיות הפנימית שלנו. זה מזעזע אותנו כאזרחים אך לא כבני אדם (בעלי נפשיות ורגישות לאחר).

האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את המחזה הבידיוני הבא. אדם מבוגר ניגש לקופאי ברכבת ובמקום לנקוב בשם המקום אליו ירצה להגיע, ואם חפץ הוא רק בכרטיס הלוך או בהלוך חזור, הוא אומר לו משהו כמו: "קשה לי בחיים, עצוב לי, בודד לי. אלה לא החיים שחשבתי שיחכו לי. כל כך רציתי רק לדבר עם מישהו, להגיד משהו על זה למישהו, לאחר כל הימים הבודדים הללו". איך יגיב הפקיד/ה לגוש האנושיות השותת דם וכאב הזה שמונח כה לפתע על המשטח שנועד לכרטיסים מצד אחד ולכספים מן הצד השני. (האם ינטוש לרגע את הכסא, ייצא החוצה ויחבק את האיש הכה צמא ונואש לחום אנושי?).

או דוד שבא לביקור אצל בן אחיו, והלז שואל מכאנית: "אז מה נשמע"? והדוד עונה: "רע לי בחיי ויש לי הרגשה שלאיש לא איכפת". אך כה רבים מאיתנו חשים ממש כך.

בדרך כלל איננו נזקקים לאנושיות בחיי היום יום,  למרות שאנשים כמו האיש הזה חולפים על פנינו יום יום ואפילו שעה שעה. אנחנו מתאמנים ומתיימנים ביעילות, פונקציונלית. אך להיות אנושי לאחר? לא יודעים, לא למדנו, ואם היה לנו, די שכחנו.

כנראה שלעולם לא נפנה לידיד או בן משפחה ונשאל משהו כמו: "ואיך אתה עם החיים שלך?", "קשה לך קצת לפעמים"? "יש לך עם מי לדבר על זה"? "והבדידות, אפילו אם יש לך זוגיות, איך היא? נסבלת, או קשה מאוד"?

איננו יודעים להסתדר עם המטען האנושי  של אנשים בחיינו. אפילו עם בני משפחה קרובים, האינטימיות החשופה והעירומה הזו מביכה אותנו.

מה נגיד למישהו שבתגובה ל"מה הענייניים"? בעבודה, יגיד שאתמול גילו אצלו סרטן בשלב 4. האם תפרוץ מאיתנו אנושיות, אמפטיה, חסרת גבולות עוטפת וחובקת. (וזה כל שצריך לפעמים), לעזור? ודאי שזה לא יעזור, לא מדובר על מיומנות או פונקציונליות, מדובר על אנושיות.

מן הסתם זה ששמע את הבשורה הקשה מן החולה הטרי, יחוש גולם גמור. כל השכלתו והמיומנות בעבודה  לא הכינו אותו לזה, והם לא יעמדו לצידו כאן.

ובנוסף לכך, אולי תצוף בו בפנים, עמוק – איזה מן טינה: "מה הוא היה צריך לשפוך את זה עלי עכשיו ברבע לתשע בבקר"? בשביל מה יש פסיכולוגים, רופאים, כדורי הרגעה לעזאזל. אבל לפנות על כך סתם לבן אדם? (רק בגלל שהוא בן אדם?)".

איננו יודעים להיות אנושיים, אישיים, אינטימיים, שלא לדבר על אמפטיים – עם האחר, גם אם אינו סובל, אלא סתם אדם מזדקן הגורר עצמו דרך תבניות סוציאליות ותפקידים שונים.

איננו יודעים כיצד לנהוג באנושיות, להגיב באופן אנושי. שלא לדבר על לצפות לאנושיות ממישהו (שאולי נוכח שקשה, לי, לא פיסית, נפשית).

כן, איבדנו את היכולת האנושית, כפי שאפשר לשכוח שפה, או איך להגיע ממקום למקום (לאחר שלא עשינו זאת זמן רב).

שכחנו איך להיות אנושיים. זה זר לנו כל עניין האנושיות הזה. קל לנו עם הפנים האטומות ברכבת, במכונית או באוטובוס. אנושיות זו שפה נשכחת שהלכה לנו לאיבוד.

והכוונה לא לאהבה, אל אלה שהם שלנו ואנו שלהם. אלא לאנושיות סתם לאנשים שקרוב לודאי חשים אבודים די כמונו.

מתי זה הלך לאיבוד?

ולא רק שזה לא בא לנו טבעי, זה לא בא לנו בכלל.

משנה לשנה, קל יותר להיות זר לאחר מאשר אנושי.

האנושיות נעשית לנו קשה ומסורבלת, אך הזרות באה לנו יותר ויותר בקלות.

ואם זה כך (וזה כך) אז מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה בסופנו בלי האנושיות הזו?

כי אם זה הלך, מה נשאר? מה?

**

הערה: רשימה זו הייתהאמורה להיות חלק אינטגרלי מספרי הבא: "החיים, רשימות מן הגלות", שייצא לאור כנראה בתחילת חודש מאי 2014, אך לצערי, הוא נכתב לאחר שעריכת הספר הושלמה. גבריאל

גבריאל רעם.

31.3.14

 

                                                                                                         

התקרבות, התרחקות.

א. כילדים אנו מתרחקים מהורינו.
כמתבגרים אנו בתהליך של התנתקות.
כמבוגרים, מבקרים, לעיתים.

כהורים, אנו קשורים לילדינו.
כהורים למתבגרים – אנו מתייסרים עימם.
כהורים למבוגרים, אנו מייחלים מהם למגע אנושי.

הילדים במסע הרחק ורחוק מן המעיין ההורי.
ההורים במרוץ אחר הילד המתרחק.
שניהם נועדו למרדף האבוד: הילד, לצעדי ניכור מתמהרים,
ההורה לקריסה אל תוך הטרגיות הבודדה.

ב. ואז יום אחד, אנו הורים מזדקנים
ילדינו כבר הרחק הרחק מאיתנו.
והנה גם אנו כבר פחות במרדף אחריהם.
אלא במסלול אחר, הולכים מתקרבים להורינו.

מזמן הם לא איתנו.
אך מעולם לא היינו קרובים יותר.
וכל יום שעובר אנו מבינים אותם יותר
אנו איתם יותר. והם יותר ויותר עמוק בליבנו.

כל יום שעובר
כואב יותר, מתחרטים יותר:
על הריחוק, על הניכור,
על הנטישה.
**
5/4/14
גבריאל רעם