ארכיון תגית: אאוטסיידרים

השורדנים

חלק א': יוצאי הדופן במצבי משבר וסכנה

שורדנות זו תופעה אנושית. אך מסתבר כי רק 10% מן האוכלוסייה שייכים למיעוט הזה.

 מי שחקר את התופעה וכתב עליה רבות הוא ד"ר אל סיברט, פסיכולוג. הוא כתב ספר שבשפת המקור נקרא:  The personality of the survivor

הספר תורגם לעברית ונקרא: "אישיות והישרדות",  (כאמור) מאת אל סיברט ויצא בהוצאת עם עובד ב-1999

סיברט עצמו הוא אדם מעניין. בגיל הקולג' הוא אובחן כסכיזופרן , הוא ברח מן המוסד לקולג' שם השלים לימודי פסיכולוגיה ואחר כך עשה דוקטורט בתחום.

כשהוא היה צנחן בקוריאה בשנת 1953 הוא הוצב בחטיבה המוטסת מס. 503 הוא זכר שפגש ניצולים מיחידה מוצנחת ,11 זו יחידה שהייתה בקרבות הקשים ביותר, עד כדי כך קשים שרק חייל אחד מכל עשרה נשאר בחיים. אנשים לא מעטים היו מייחסים זאת למזל, למקרה או כל דבר אחר נסיבתי. הוא, כפסיכולוג מתחיל דווקא התעניין במבנה האישיות שלהם. הוא רותק על ידי תכונות המשותפות לכולם.

בלימודיו לתואר שני בפסיכולוגיה הוא גילה כי "פסיכולוגים ופסיכיאטרים אינם יודעים הרבה על אנשים שעומדים  היטב בלחצים". וזה הוביל אותו לפרויקט מחקר עצמאי כדי לחקור את השורדנים. לשם כך הוא קרא אוטוביוגרפיות וראיין מאות אנשים – "ניצולי מצעד המוות וניצולי שואה, שבויי מלחמה וותיקי הקרבות בווייטנאם, אנשים ששרדו  מחלות כגון: סרטן, פוליו, פגיעות ראש ופגיעות גופניות אחרות. נשים וגברים ששרדו אונס, התעללות, אלכוהוליזם, קשרים תלותיים והתמכרויות. הוריהם של ילדים שנרצחו, אנשים ששרדו לאחר פשיטת רגל, פיטורים ועוד אירועים מרכזיים המשבשים את החיים".  

וראשית כיצד הוא מגדיר אותם: לדבריו, "הם אנשים שניחנו ביכולת מדהימה לעמוד במשברים  ובקשיים חיצוניים. הם מגלים חוסן ויכולת עמידה  במצבים קשים. לאחר המשבר הם מחזירים לעצמם (בקלות יחסית)  את שיווי המשקל הרגשי, ולא זו בלבד, אלא שלאחר המשבר הם אף מתחזקים מכיוון שהם מפיקים כוח מן הקשיים ולעיתים קרובות  הופכים משבר להזדמנות"

אל שאל עצמו: האם שורדנות היא אופי מולד או נרכש. הוא ענה על כך חד משמעית: "אנשים נולדים עם כשרון טבעי לשורדנות. אחרים צריכים לעבוד קשה על כך באופן מודע. הוא מוסיף לדבריו נופך אניגמטי: אפשר ללמוד את התכונות האופייניות לשורדים – אבל אי אפשר ללמד אותן…

מי שהורגל לפעול, לחשוב ולהרגיש על פי הנחיות, אינו מתמודד עם האתגרים  הבלתי צפויים של החיים באותה מידה ל הצלחה כמו מי שפיתח לעצמו יכולות משלו. (כל אחד מן השורדים המצליחים פיתח לעצמו דרך התמודדות ייחודית)".

"בבית הספר של החיים האחריות מוטלת על התלמיד ולא על המורה".  

הוא גילה בהם כמה תכונות; ראשית הוא שם לב שהם נחנו במה שהוא כינה בשם: "מודעות רפויה", שזו מעין תודעה שקטה, שנראית אפילו חצי מנומנמת. (מצב זה מאפשר להם לשכון ב'עין הסערה השקטה' ומשם לבחון בשקט את כל 360 המעלות) . התודעה הרפויה הזו היא סימן לשקט בעולם הרגשות שלהם. ככל שהרגשות סוערים יותר בגלל המשבר, כך התודעה הרחבה מצטמצמת, ומתעמעמת). והתודעה הרפויה יכולה לקלוט הרבה יותר (בתודעה רפויה הוא מתכוון בעצם לגלי אלפא).

אך להפתעתו גילה שיחד עם תכונה זו (של התודעה הרפויה או השקטה)  יש להם תכונה מנוגדת ל'ריפיון' הזה. והכוונה למעין ראדר שהיה לכל אחד מהם, שכל הזמן סרק את הסביבה בחיפוש אחר איומים.

עצם העובדה ששני ניגודים אלו שכנו באותו אדם הביאו אותו לסברה כי אחד המאפיינים הבולטים של השורדנים זו המורכבות. אישיותם בכלל, מורכבת מסדרה של קטבים מנוגדים, (לא רק הסתירה בין מודעות רפויה ורדאר מתמיד), הוא מכנה זאת בשם: "תכונות דו צדדיות",  למשל:  

רצינות והומור.

קשיחות ועדינות.

הגיון ואינטואיציה.

חריצות ועצלות.

צניעות וביישנות יחד עם יוזמה.

מופנמות ותקשורתיות.

שורדנים  רבים הם גם אופטימיים וגם פסימיים,

מעורבים ומנותקים.

 

באופן תיאורטי כמעט כל פסיכולוג יבוא למסקנה כי ניגודים כה רבים ומקוטבים באישיותו של אדם אחד יביאו אותו לכדי שיתוק. אך לא אצל השורדנים.

אז קווי אישיות סותרים לא רק לא משתקים אותם אלא אף מאפשרים להם לשרוד במצבים שאחרים יוצאים כקורבנות.

ובכן העובדה שיש להם תכונות כה מנוגדות ופרדוכסליות  מאפשרת להם מגוון רחב מאוד של אפשריות תגובה לבחור מתוכן.

במילה אחרת, זה מאפשר להם גמישות, או יכולת הסתגלות.

קווי אישיות  דו קוטביים מגבירים את סיכויי ההישרדות. כי כך השורדן אינו מקובע רק על תדר התנהגות אחד, הוא יכול פעם לנהוג כך וכשהסיטואציה משתנה לנהוג בדיוק להיפך. מי שיש לו קווי אישיות דו קוטביים יכול להסתגל  טוב יותר ממישהו שהוא "רק כך או רק אחרת".

השורדנים יכולים לפעול בדר אחת ובסיטואציה אחרת בדרך הפוכה בתכלית. אך לאנשים שאינם שורדנים כשאין הם יכולים לפעול בניגוד לדפוס ההתנהגות הרגיל שלהם, הם חשים חסרי אונים, ונתונים לגמרי לחסדם של כוחות חיצוניים.

צמדים של קווי אישיות מקוטבים, או פרדוקסליים, חיוניים לאורח חיים שורדני מכיוון שהם מאפשרים לבחור מתוך ארסנל של תכונות שונות.

ולא זו בלבד, אלא שככל שיש לאדם רשימה יותר ארוכה של תכונות פרדוקסליות או מאפייני דו קוטביים, זה אומר שאדם זה מורכב יותר. ואנשים כאלה מתמודדים בהצלחה רבה יותר עם סיטואציות  קשות. ומה שיותר מעניין הוא שהדו קוטביים הללו לא רק שורדים סיטואציות קשות הם מתחזקים כתוצאה מכך.  

כל זה ומאפיינים אחרים הביאו את סיברט לכנות את אישיותם כחידתית. הם לא מצליחים להשתבץ בשום קטגוריה פסיכולוגית רגילה.

מה שמוביל לנקודה הבאה: מבחינה חברתית השורדנים הם בהחלט נונקונפורמיסטים, או אאוטסיידרים, (אין להם צורך להשתייך לקבוצה). עבור אנשים שיודעים לשרוד –אין בעיה עם העובדה שהם רואים וחושבים אחרת מאנשים אחרים.

הם אכן מרגישים חריגים,  אך דווקא עובדה זו נותנת להם כוח, גם אם זה אומר שאנשים אחרים מתרגמים זאת כחוסר יציבות רגשית.

דבר נוסף, הסתבר לחוקרים כי לשורדנים יש מעין חוש שישי שמאותת להם איך הדברים צריכים להתנהל כשהכל בסדר. וכשהם מרגישים כנוצרת סטייה מאיך שדברים אמורים להיות ברמת הדינמיקה. וכשהם מרגישים שיש סטייה מרמת הדינמיקה הרגילה, הם מפעילים את תוכנת ה'מצב חירום שלהם'.  

תכונות נוספות שהוא מצא אצלם;

 אין להם דעות קדומות לגבי אחרים, הם נוטים לקבל את האחר כמות שהוא.-

- סקרנות היא אחת התכונות החשובות ביותר של השורדן. היא גורמת לו לברר עד כמה הוא יכול למתוח את הגבולות… זו סקרנות שבאה מנונקונפורמיות. כשהם פוגשים כלל מסוים יכול להית שהם יפרו אותו רק מתוך סקרנות לראות לאן זה יוביל. .

איפיון נוסף, ואף מפתיע הוא האמפטיה והאנושיות. מסתבר שהם לא מונעים מן האגו שלהם, הם קשובים לזולת, לצרכים של אחרים, אפילו כשהם עצמם חווים קושי גדול. כללית, במצבים של חוסר וודאות ואיום יש להם נטייה להפוך את מצב העניינים לבטוח יותר עבור אחרים.

תכונה נוספת של השורדנים הם היכולת הסינרגטית. (כתבה על זה רבות הפסיכולוגית: רות בנדיקט), וזו מוגדרת כפעילות משולבת של הפכים שמייצרים ביחד תוצאה גדולה יותר מאשר סך הפעולות  שלהם בנפרד.

איפיון נוסף זו היכולת שלהם כילדים לא ליישר קו עם מה שניסו ללמד אותם לגבי לאיזה סוג של אזרחים הם צריכים להתפתח.

ובכן ראשית,  סיברט סובר כי לכל ילד תהליך למידה טבעי שעשוי להביא אותו להיות שורדן. אך "תהליך הלמידה הטבעי המונע מבפנים – משתבש כאשר ההורים והמורים מנסים להפוך ילדים וילדות ל"ילדים טובים"… האתגר לגבי השורדנים הוא איך להשתחרר מן התכתיבים ההוריים והמוריים, שהפכו מאוחר יותר בתוכם לאיסורים פנימיים המתפקדים כמעין מגבלות רגשיות בלתי נראות. ללא אותם תכתיבי חברה רוב הילדים נולדים, כאמור, עם דחף פנימי ללמוד איך לשרוד ואיך להתגבר. אך במהלך הילדות הם לומדים שיותר חשוב ללמוד להסתדר ולהצליח בחברה, ואז הם צריכים לוותר על כושרות טבעיים פוטנציאליים, וזאת בעבור לימוד התנהגויות ותגובות שתקנה להם מקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית.

הסתבר לזיברט מהראיונות שעשה כי דווקא עודף הכשרה והדרכה ממורים והורים  – ירחיק את הילד מן היכולת המולדת שלו ללימוד עצמי ומשם ליכולת הישרדותית.

הלימוד העצמי של השורדן לעתיד מונע ומונחה על ידי שאלות. המבוגרים בדרך כלל מדכאים את הנטייה המולדת של הילד לשאול שאלות  – במקום לעודד אותה.

בבתי הספר לימוד התשובות נחשב יותר מאשר היכולת לשאול שאלות. וזה ההבדל בין 10 האחוז של השורדים לבין היתר, הם מציגים המון שאלות. רובן של השאלות נובעות מסקרנות. אך הם גם לא מסופקים בקלות מתשובה של נוחיות או תשובה שמתייחסת לשאלה באופן טכני. יש בהם  ידיעה פנימית מתי השאלה באה על סיפוקה. וכל תחליף תשובתי אחר לא מספק אותם. זה חייב להרגיש להם נכון. והם יודעים להבדיל בין תשובה שהיא התשובה היחידה המתאימה ובין תחליפים.

בבתי ספר רגילים לומדים קודם ואז ניגשים למבחן. אך עבור השורדים שלומדים בבית הספר של החיים, זה קורה בסדר הפוך, קודם ניגשים למבחן ורק אחר כך לומדים את הלקח.

רוב ההורים רוצים שהילדים שלהם יהיו הגונים, אהודים, ואחראיים. הם רוצים, במלים אחרות: "ילדים טובים" אך המאמצים 'ליצר' ילד טוב מביאים את אותו הילד בבגרותו לאדם שלא מסוגל להתמודד עם סיטואציות קשות ולא צפויות בחיים סיברט כותב כי "המכשלה הגדולה ביותר העומדת בפני פיתוח אישיות שורדנית  היא החינוך להיות "טוב".

אדם שחונך להיות טוב ולא רע סובל ממגבלה רגשית, ברגע שהוא נמצא מחוץ לסביבה המסודרת שבה גדל, ( קשיים בלתי צפויים, משברים קיצוניים, וכו') הוא הולך לאיבוד.  

ומכאן למאפיין נוסף: בחיי היום יום "הטורים" שלהם נמוכים, המנוע שלהם עובד בעצלתיים, הם נתפסים כנונשלנטיים ובעלי מעורבות נמוכה במה שקורה סביבם, אך כשיש בעיה רצינית באחת הם שם, בכל מאודם.

הבעיות עבורם הם תמריץ לשינוי כיוון ולא סיטואציה שעלולה להוביל לכישלון.

והכישלון והיחס אליו מהווה מרכיב חשוב באישיותו ובהתייחסות של השורדן: מסתבר ממחקרים (שערכו קרול הייאט ולינדה גוטליב) שהמכנה המשותף לכל השורדנים שרובם התנסו בעבר בכישלון גדול. הם שמעו מאותם שורדנים כי הפקטור המכריע הוא לא עצם הכישלון אלא הדרך שהם התמודדו עימו.  

סיברט חושב שניתן ללמד שורדנות, אך לא כלימוד בלעדי ורגיל, אלא כחלק אינטגרלי מתהליך  מתמשך של התבגרות  פסיכולוגית. ומעניין איך הוא רואה את ההתבגרות הזו, הוא רואה אותה ככזו שמאפשרת לאדם בעת ובעונה אחת להישאר ילד מבלי להיות ילדותי.

עבור השורדנים – למידה היא דרך חיים. במיוחד בתקופה או במקום שבו השינויים הם תכופים וחלק מהווי החיים. הלמידה היא מיומנות הישרדותית חיונית.  

חלק ב. הלא שורדנים

סיברט מגדיר הישרדות כמשבר סופני והאדם הרגיל שחווה אותו נכנס להלם בגלל חוסר המוכנות שלו לאיום.

כשיש מצב של איום, סכנה או משבר אנשים נוטים להיכנס לאחד מן המצבים הנפשיים הבאים:

 הם קופאים, הופכים למשותקים מול המצב (מתח).

 אחרים נכנסים לפאניקה (לחץ) . ועל כן מתנהגים בצורה שעלולה לסכן  אותם עוד יותר.

 אחרים נעשים אמוציונליים  מאוד ומאמינים שהסוף או המפלה– קרובים.

בניגוד לכל אלה, אנשים ספורים (השורדנים) מבינים מיד את הממד המציאותי של הסיטואציה החדשה. הם יכולים לקבל שהמצב יכול להיות סופני, אך הם אינם מאבדים בשל כך, את קור רוחם ובדרך כלל עושים משהו לגבי המצב.

מעניין שהשורדן במצבי קיצון מאיימים אינו שורד על ידי מנטליות  של: "זה  או אני או אתה". זה: "גם אני וגם אתה".

ודבר זה מוביל וקשור קשר הדוק לדבר הבא, אצלהשורדנים קיימת אמפטיה ואנושיות כלפי אחרים באותו המצב או במצב דומה.

השורדנים, על ידי היכולת האמפטית שלהם, "קוראים" ומבינים מה קורה אצל אחרים. וזו אחת מתכונות האמפטיה; התכוונות מדויקת דרך הזדהות, על מה קורה לאדם בפנימו.

לאנשים בעלי הבנה אמפטית של דפוסים יש סיכוי טוב יותר להיות שורדנים, וזאת משום שהם אינם זקוקים לרמזים רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם שאיתם בדקות הקרובות. ואז הם מוכנים.

כמו כן מסתבר כי לשורדנים אינטואיציה מופלאה הן לגבי התת מודע והן לגבי מה שעומד להתרחש בזמן הקרוב. אין הסבר רציונלי לכך, יש להם חושים  ויש עדויות על כך. מה שבטוח בעלי חיים לפני רעידת אדמה או צונאמי נסים מן המקום. יש להם את זה.

שורדנים רבים מספרים  שפעלו בדרך מסוימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך. אדם בעל גישה שורדנית ו בדרך מסויימת בלי להבין למה, ובלי שהיו להם סיבות הגיוניות לכך.רחשת.ן הקרוב.רבים כדי לדעת מה עומד לצאת מן האדם  פועל על פי תחושת בטן.

מה שמעניין לגבי השורדנים, זה לא שהם מתנהגים רגיל בחיי היום יום ולפתע העיתונאי לובש את חליפת הסופרמן.

הסוד טמון דווקא בהתנהלות היומיומית שלהם.  

שם השורדן נוהג ב-כמה דרכים אופייניות.

  1. הוא מטמיע במהירות מידע מדויק לגבי מה שקורה ב'כאן ועכשיו' שלו (הוא חייב לדעת מה באמת קורה עכשיו וכאן).

  2. הוא משוכנע שבכל מצב נתון ניתן לעשות משהו כדי שיביא לתוצאה טובה או לפחות, משופרת.

  3. הם מוכנים לקחת בחשבון בכל רגע בחייהם כל דרך פעולה אפשרית כדי להתמודד אם המצב הנוכחי אינו משביע את רצונם. חסרה להם מנטליות ה"ככה זה", "אין מה לעשות".

  4. ועוד על חיי היומיום של השורדנים; משהו שהוזכר כבר קודם, הם באופן מתמיד, סקרנים. תכונה זו עוזרת להם במצבי קושי , איום או קיצון, והיא עוזרת בכך שהיא מאפשרת להם לקרא את הסיטואציה החדשה  ולהבין שיש כאן מצב חירום כלשהו, מבלי להדחיק או להכחיש אפילו את הדבר הקטן ביותר ביחס לבעייתיות של המצב.

המאפיין הבא הינו השאלות שהם שואלים עצמם במצב החירום.

השאלות של הרוב הלא שורדני כמעט אינן קיימות במצב החירום, כי לרוב הם במצב של הלם (בגלל המפגש עם סיטואציה קשה ואפילו מסוכנת ולא צפויה).

ואם יש להם שאלות, אלה שאלות מן הסוג של:

-"מדוע זה חייב  לקרות דווקא לי"?

- מה דפוק בי שאני כל הזמן מזמין אלי את המצבים הללו?

- מי אשם בזה שהמצב הזה בכלל נוצר?

- מהיכן אביא כוח להתמודד עם זה ולהחזיק מעמד? הרי ממילא הכל אבוד.

לעומתם  השורדן שואל שאלות לגמרי אחרות:

  • מה קורה? מה לא קורה?

  • מה עלי לעשות עכשיו? במה מתוך מגוון האפשרויות התגובה שעומדות בפני עלי לבחור עכשיו?

  • כמה זמן נשאר לי לתגובה?

  • מה כדאי? לעשות משהו או להימנע מעשייה?

  • מה האחר/ים המצויים עימי במצב זה (או עלולים להיות)  עושים, או לא עושים ומדוע?

  • מה המיקום שלי והשייכות שלי בסצנה הנוכחית? איזה תפקיד אני ממלא?

  • אם זה אדם שממנו בא איום ומשבר כלפי, האם הוא פוחד ממשהו עכשיו? עד כמה הוא עצמו חרד עכשיו?

  • אם יש מישהו אחר באותו מצב  קשה כמוני, איך הם מגיבים, מה הם מרגישים?

  • עד כמה המצב רציני?

  • האם מישהו זקוק לעזר ולתמיכה? (מי לא?).

  •  

    ושוב ניגוד מעניין; יחד עם קריאה מהירה של המצב, יש לו הערכה אמפטית לגבי אלה שמצויים עימו באותה מצב מסוכן, מאיים או משברי.

     

    הוא ערני, מודע, אמפטי ומזהה את התבנית שהמצב שייך אליה. כל אלה הינם סמן למצב תודעה גבוה או פתוח או ערני. מצב זה אינו כופה על מצב החירום הנוכחי את תבניות העבר. להיפך, הוא מאפשר למידע חדש לעצב את המפה התודעתית שהוא קולט מן השטח.

    כפי שאינטליגנציה מוגדרת כיכולת ללמוד ולהחכים ממה שעובר עליך, כך שורדנות היא היכולת להתחזק  ולהתחשל ולהתפתח תודעתית כתוצאה מן הקשיים והמפלות שעוברים עליך וביחס ישיר לקשיים  -כך גם ניתן להתחשל. כפי שכתב ניטשה: "מה שלא הורג אותי מחשל אותי", אך כאן עלי לסייג, לא כל אחד שלא נהרג על ידי משהו שהיה אמור להורגו מתחשל בהתאם. לא כל אחד מסוגל לשרוד משברים שאמורים ויכולים לשבור אותם, הרוב, כנראה, בדרך כלל, נוטה להישבר במצבים משבריים… רק כעשרה אחוז מסוגלים להתחשל ממשהו שהיה אמור להורגו, וה10 אחוז הללו הם השורדנים.

     

    ולסיום: אחד המחקרים המעניינים לגבי שורדנים נערך על ידי הפסיכיטר א. ג'ימס אנתוני, הוא בכלל רצה לדעת אם הגנטיקה והסביבה ההורית  הפסיכוטית משפיעים על הילד כך שיהפוך גם הוא לפסיכוטי. היה נהוג לדעת שילדים כאלה מצויים בקבוצת סיכון גבוהה לפסיכוזה. ואכן 90 אחוז מן הילדים הפכו לפסיכוטיים במידה זו או אחרת. אך מה שהיה מעניין זה ממצאיו לגבי אותם 10 אחוז שניצלו. הוא מצא שהם לא רק ניצלו  מהמורשת הפסיכוטית של הגנטיקה והאוירה בבית שבו שני ההורים או אחד מהם היה פסיכוטי – אלא שהם התפתחו ופרחו הרבה מעל לילד שגדל בבית ממוצע בריא מבחינה נפשית.

**

גם רשימה זו היא חלק מספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", שיצא במהלך אפריל מאי, בהוצאת ניסן

גבריאל רעם. 17.3.14

 

 

  

 

 

 

 

 

ילדי הנפש

הם מסתובבים בינינו, ילדי הנפש. מורכבים מרקמות אור ואפלולית.

מבחוץ מצוידים בעור דק מן הדק. אמנם עור תיקני, המקנה להם חזות רגילה לכאורה, אך מעברו הפנימי הוא ההיפך משריון ואבני חומה; נהפוך הוא:  הכל חדיר, פגיע ונתון לזעזועים.

שכן עדיני נפש הם והמחיר כבד.

אדם רגיל סופג פגיעה רגשית מעט גסה והוא כמעט לא חש בה. אצלם זה מיד מתפתח לאזור תפוח, אדום כחול. שהולך ומכה גלים של כאב דרך כל נימי חייהם הפנימיים, עד הקצה.

תוכם הוא מיתרים דקים שבדקים, שבחלוף בהם הרוח הגדולה הם מרעידים ומנגנים מנגינות שקטות ומופלאות וכל גופם מרטיט ומתערסל עם המנגינה הרחוקה.

הם  חיים לפי תדר אחר, שלפעמים מגיע ואז הם מתרוננים. ולפעמים כשהם אפופים בגלי הכאב הרגשיים, הם מתייסרים תחתיהם כליידי מעודנת תחת קלגס בסמטה שכוחה ואפלה. ואז התדר הולך לאיבוד ומיתריהם הדקים נותרים שוממים ועריריים. וכאב וריקנות מחללים את חללם הפנימי.

הם אחרים. ללא בית, ללא אם דואגת, לרוב ללא חיבוק לילד הפנימי האבוד בלילות הקרים והארוכים של הנפש.

הם בגלות, חלקם מנסה להתכחש לביתם הלא ידוע והמרוחק, מנסים להתאזרח, להיות כמו כולם, מתוך תקוה נואלת שזה ישים קץ לייסוריהם.

אך כאן הם חוטאים לדבר היקר שהם נושאים בקרבם; האני הגולה, העצמיות האינטימית (להם) והזרה (לסביבה הקונפורמית). זרה, כי היא לא שייכת לעולם השעה, החברה והטכנולוגיה השולטים, אלא לעולמות של מלאכים ושירה. שירה אחרת. שירה של הנפש, שכאן, במקום הזה, תהיה תמיד זרה, יתומה, ואחרת.

**

גבריאל רעם,

12.7.13

המתודיקה של תיוג האאוטסיידר.

מסה זאת עוסקת במתודיקה האפילה של איתור, סימון וציד – הנפשות המיוחדות שמצאו עצמן בתוככי הבינוניות והקונפורמיות של הנורמה החברתית נטולת הנפש. לשון אחר: האאוטסיידר.

האאוטסיידר הוא אדם בעל ייחוד נפשי. האאוטסיידרים רגישים, עדינים ונפשיים יותר. הם טובים פחות במשחקי כוח, בהבלטה כוחנית של עצמם, ב'עשיית שמח', בלהיות חלק ממגמת הבידור הכללית של בני אדם בחברה. הם שונים מן הממוצעים. יש בהם משהו אחר.

והחברה לא אוהבת שונים וחריגים. * לא כלפי מטה (פיגור ונכות) ולא כלפי מעלה (מיוחדות נפשית וגאונות). וכשהיא מזהה אחד, היא שמה עליו תווית. ואז הוא הופך לשונה באופן 'רשמי'. דהיינו, מוקצה, מבודד, זר. וחייו נעשים קשים הרבה יותר מחייהם של 'המקובלים'. אלה שבכיתה בבית הספר הם חלק מן החבורה. ובבגרותם הם משתלבים במקצועות הטובים, בשכונות המגורים האיכותיות, מוקפים בחברה תומכת וכו'.

אך מלאכת התיוג והבידוד לא נעשית מעצמה. וחברה, כחברה, לא יכולה לסמן ולתייג, לשם כך יש צורך בשליחים. באנשים שעושים את העבודה. כלומר אלה שמאתרים את האאוטסיידר ומסמנים אותו.

ובכן, בדרך כלל אני כותב על האאוטסיידר עצמו (הקדשתי לו ספר שלם: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד". הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל, 2006), כקורבן כנרדף, כנצוד. וכאן ייכתב על אותם שליחים. המקריבים, הרודפים והציידים. לשון אחר: 'הסלקטורים', מי הם? מה מניע אותם? ומה עולה בגורלם?

ראשית יש לציין ולהקדים, כי 'הסלקטורים' עצמם, לא מסמנים את האאוטסיידרים בראשי חוצות. זה בדרך כלל נעשה באפלולית, בחשכה, באין רואה ואין מרגיש… כך טבעה של משטרה חשאית. רק שכאן גם השוטרים החשאים עצמם, לא יודעים שהם כאלה… בדרך כלל הם לא רואים עצמם כרודפים וצדים את האאוטסיידרים. כלל לא עולה על דעתם שזה מה שהם עושים

הם מאתרים אותם כבר בגיל הגן, ואיך הם יודעים את מי לבודד ולסמן? ובכן, במאמר אחר שלי, ('גורלם הקשה של עדיני הנפש') * מוזכרת הדרך שבה שודדי ערים בניו יורק מזהים את הקורבנות הפוטנציאליים: " בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג') בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש".

ובכן, אמנם 'הסלקטורים' לא מחפשים קורבנות כדי לשדוד אותם, אך אופן הזיהוי דומה. הם פיתחו חוש לאיתור ואפיון של יוצאי דופן המשדרים: מוזרות, שונות ופגיעות. ושלושת אלה, הם שלושת סימני הזיהוי של האאוטסיידרים.

בקיצור, הם נראים אחרת, מתנהגים אחרת, נושאים עמם תדר אחר. ולהם, לסלקטורים, זה מספיק.

ואיך הם עושים זאת? איך הם מסמנים את השונה? ובכן דרך סימון השונה מוצאת לפועל על ידי שדרים סמויים. הם מאוד טובים בזה. ומה מעבירים המסרים הסמויים? בעיקר התעלמות ונידוי.

ואז הם עושים זאת על ידי סידרה של שדרים, שמועברים בעיקר בדרכים לא מילוליות; זה נעשה בעיקר בעזרת שפת הגוף: כשהם רואים את האאוטסיידר, המבטים שלהם באים אליו מעט מלמעלה. או שהם מנתקים מבטם קצת מוקדם מדי. הפנים שלהם מתקשות כשהם מדברים איתו, טון הדיבור הופך לקר ונוקשה. כשהאאוטסיידר מתקרב אליהם, במקום לפנות אליו, הם פונים קצת ממנו והלאה. (מפנים אליו כתף קרה), או שכף רגל אחת נשלחת לכיוון מנוגד. אם בתגובה לאדם מקובל בחברה הם עונים בחמישה משפטים, במענה לאאוטסיידר יספיקו שני משפטים. זה לא שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע. אבל זה חודר פנימה ואז הוא חש כאילו זרקו אותו בחורף (בהיותו צמא למגע וחום אנושי) לאמבטיה של קרח (בידוד והתנכרות).

והוא מפענח את השדרים הללו כ: 'אני לא בסדר'. 'משהו בי פגום'. מה שגורם לו לבדוק עצמו, לפקפק בעצמו ולהיות תקוע בעצמו בלי יכולת ליצירת קשרי גומלין עם הזולת. ואז ינסה להיות יותר בסדר מבסדר, אך לאחר שכבר 'תויג וסומן', זה לא יעזור לו וככל שינסה להיות כמו כולם, כך ילכו השדרים של הבידוד וההתעלמות ויתגברו. והאפקט של התיוג הזה על נפשו של המבודד הוא חזק ואפקטיבי ביותר.

תופעת התיוג הזו הנה תופעה ידועה בפסיכולוגיה חברתית. ואחד מן הניסויים הידועים ביותר בתחום זה לא נעשה דווקא ע"י חוקרים, אלא ע"י מורה. (אמנם לא באופן סמוי, כפי שזה בדרך כלל), בספר בשם "עין הסערה", (נעשה על זה סרט ובו היא מספרת ומדגימה את הניסוי, הסרט שודר לפני זמן מה בערוץ שמונה בכבלים), מתואר ניסוי שבו אותה מורה שהזדעזעה מאוד מהרצח של מרתין לותר קינג, מחליטה שהיא צריכה לעשות משהו בכיתה. היא באה לכיתה ואמרה שאנשי מדע הוכיחו שכל מי שיש לו עיניים כחולות הוא בעצם בעל אינטליגנציה נמוכה יותר, רע יותר, וכך לפי צבע העיניים סידרה את הכיתה. המורה התנהגה בהתאם לחלוקה במהלך כל היום גם כאשר הלכו לארוחת צהריים, בעת חלוקה למטלות, חלוקת שבחים וכו'. בסוף היום בעלי העיניים הכחולות היו מדוכאים, דבר שהשתקף היטב בחיבורים שלהם, בציורים שלהם, בהתנהגותם. למחרת היא הפכה את הסדר, אמרה שהממצאים היו הפוכים. אמרה שדווקא בעלי העיניים החומות הם הבעייתיים. הניסוי חזר על עצמו בשנים שונות, במקומות שונים ותמיד התוצאות היו אחידות. כאשר התייחסו לקבוצה אחת כחריגים עולמם החברתי התחיל להשתנות וגם השתנתה תפיסתם העצמית.

כלומר תהליך התיוג משפיע בצורה מאוד מכרעת וקשה על נפשו של המתויג.

וצריך להבין שזה בא אליו בדרך כלל מכמה כיוונים. כך שהוא לא יכול להסביר לעצמו איך זה שאנשים שונים לגמרי, במקומות שונים, משדרים לו את אותו הדבר; שמשהו בהתנהגותו אינו כשורה. והיות וזה לא אדם מסויים, אלא כמה אנשים במקומות שונים, ברור לו שהבעיה לא בהם, אלא בו. הרי הוא משדר משהו שגורם לאנשים שונים, לנדות אותו. 'מה לא בסדר בי'? הוא שואל עצמו. וזו שאלה הרת אסון, כי משהוא שואל עצמו שאלה זו הוא מתחיל תהליך שקשה להפסיקו: בדרך כלל הוא נסוג לגמרי פנימה ומתחיל לפרק עצמו מבפנים, אך לכמה זמן כל הזעם והתיסכול שאצורים בו, יוצאים בהתפרצות גדולה החוצה. בדרך כלל לא כלפי המתעלמים עצמם, הוא יותר מדי מעריך אותם ופוחד מהם, אלא דווקא כלפי אנשי שלומו הפתוחים אליו.


עד כאן לגבי התהליך של הסימון והבידוד ועל האפקט של זה על נפשו של האאוטסיידר. מה שראינו כאן הוא מנגנון שמצד אחד מתביית על אותם מיוחדי נפש ומצד שני, גורם לאנשים מסוימים להיות 'הסלקטורים'. אלה שעושים את ה'עבודה המלוכלכת'. קרי: זיהוי, אפיון וסימון האאוטסיידרים.

וכאן בדיוק ברצוני להרחיב דווקא על אותם סלקטורים. מה בדיוק הופך אדם לסלקטור? מה יש בו ש'מכשיר' אותו ל'עבודה' הזאת? מי 'מינה' אותו? ומה יוצא לו מזה?

ובכן, ניתן להתחיל באפיון גישתם. הגישה של הסלקטורים היא גישה של פסיביות אגרסיבית. התעלמות עם שידור קל של סטיגמה. (וזה מספיק).

בהתחלה הם מתעלמים, או מצמצמים את כמות ועוצמת החום, או החביבות והפתיחות כלפי המסומן. ואז הוא מנסה ל'היות בסדר', אך בדרך כלל זה לא עוזר לו וכל הדימוי העצמי שלו נסדק, לעיתים, ללא יכולת תיקון.

זו הגישה. אך איזה מן אדם הופך ל'סלקטור'? מהו האיפיון האישיותי שלו? איזה מן אנשים יאכלסו באופן טבעי את המשבצת הזו?

ובכן, ראשית, אלה אנשים קונפורמיים מאוד באופיים. שמכבדים סדר, אירגון ובעיקר מכבדים ממסד ורואים בו את חזות הכל. דבר שני: הם עצמם תמיד יהיו מספרי שניים ושלוש בהיררכיה. אף פעם לא בראש הפרמידה, או סגנים. כי הם מסוגרים, צייתנים ומרובעים מדי מכדי להתמודד עם עזי הנפש ומשולחי הרסן. אלה שלא דופקים חשבון.

'הסלקטורים' הם הפקידים הנאמנים של כל ממסד; לא מספיק חזקים, פרועים וחופשיים – בכדי להגיע לטופ (ומשם לתת את הטון), אבל נאמנים דיים כדי לשמש זרוע שלטונית.

הם מעין משטרה חשאית, כמו ה NKVD ברוסיה הסובייטית, הסקיוריטטה ברומניה של צ'אושסקו. וסתם משטרים חשאים בצפון קוריאה. או עירק של סאדם חוסיין; שלטון טרור חשאי שבשקט חוטף אנשים לבית סוהר. הם בלי מדים אבל עושים עבודה יעילה, בשקט, בין הצללים.

רק שבמקרה שבו מדובר כאן, זו לא חטיפה וכליאה פיזית של מתנגדי השלטון, אלא שידור של אותות הנושאים עמם מסרים סמויים של האשמה, תיוג, בוז, התנשאות, קרירות וכו'.

באופיים, הם פסיבים-אגרסיביים. יש בהם אגרסיה שדי בה בכדי לאפשר להם לעוט על החורגים מן העדה הנורמטיבית. אך עם זאת, אין הם אקטיבים, או מוחצנים דיים, בכדי להתעמת ישירות עם החורגים. הם יוצרים שליטה ללא עימות. ומפנים אותה כלפי הכבשים שלא הולכות עם העדר.

אין להם אופי של לוחמים. הם לא ילחמו לאור יום, עם יריב ראוי. אלא בחשאי, במעומעם, על ידי מידור וצמצום, במקום עימות והוקעה גלויה.

ועתה לשאלה, מה בכלל גורם להם לרצות לעשות את העבודה הזאת? ובכן הם עושים את העבודה הספק שחורה, ספק אפורה הזאת, כדי שערכם יעלה בעיני האחראים. ואמנם אלה גומלים להם. הם מכירים בשירות החשוב שהם עושים בציד החריגים. עבודה חשובה, (כי אם לא יזוהו החריגים ויבודדו מבעוד מועד, הם עלולים לקרא לליכוד השורות של יתר האאוטסיידרים, ואז השלטון ימציא בסכנה).

והגמול שהשליטים מעניקים להם הוא לא קידום אמיתי במדרג הממסדי, אלא טובות הנאה, דבר שבח ושאר תגמולים 'צמחוניים'.

וכך יוצא שכל אותם 'סלקטורים', יחיו רוב ימיהם בתסכול מתמשך; יודעים ומעריכים את האפקטיביות של עצמם בשירות הממסד של העדר בו הם מצויים, אך חשים כי חייהם חסרים את התגמולים האמיתיים והבשרניים. חבריהם היותר נועזים הצליחו להשיג קידומים משמעותיים יותר, ועתה הם מיתמרים מעליהם ואומרים להם מה לעשות. בעוד שהם, המשרתים הנאמנים, נעצרים שניים-שלושה שלבים לפני ראש הפרמידה.

וכך, הם ממשיכים בחייהם, ממדרים ומסמנים את נושאי אבוקת הנפש, האומללים. מקוים שנאמנותם זו תישא פרי בדור הבא של ראשי הממסד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

6.9.2005


——————————————————————————–

* הרחבה ופירוט לסיבה מדוע החברה לא אוהבת את השונה והמיוחד, מצויה במסה שכבר הוזכרה במסה עצמה: "גורלם הקשה של עדיני הנפש".

 


 הערה כללית:

מסה זו אמורה להיות שייכת לספרי: "אאוטסיידירם ומורדים". אך כמו שלושת המסות על 'גורלם של עדיני הנפש' – היא נכתבה לאחר שהספר כבר עבר הגהה אחרונה. הספר, בהוצאת ידיעות אחרונות, יצא לאור בחודש אפריל, שנת 2006

 

 


 

על הבינוניות.


"שיווי המשקל לבדו הורס את הכוח, מבטל אותו. הסדר החברתי אינו יכול להיות אלא שיווי משקל בין כוחות".

סימון וייל, "הכובד והחסד". כרמל, עמ' 198


——————————————————————————–


כשמתבוננים במבוגרים, יש דבר שמפריד אותם מצעירים; הם לא חורגים, הם לא מסתכנים, הם נשארים במרחב הבטוח. ובסופו של דבר זה קורה לרבים בגיל זה או אחר, הם הופכים לבינוניים. ולהיות בינוני זה לחיות באמצע, לא בצדדים, לא בשוליים, לא מהצד. לא רך ולא קשה, לא חם ולא קר, כמו בשירו של נתן זך,

והעיקר לא להיות שונה כלל. הדפוס השגור וההרגל הקבוע הם הסוהרים המחזיקים את הרב הממוצע במעצר מינהלי. כל התנהגות שהיא שונה, חריגה, קוראת תגר או שנויה במחלוקת – מקבלת מיד צנזורה קשה; 'אנחנו אנשי דרך האמצע, הולכים איך ואיפוא שמקובל'. כך מתנהגים כולם. וכאמור, צעירים, ילדים או תינוקות לעולם אינם בינוניים. כל אחד מהם נושא עימו משהו ייחודי, מעורר השתאות. למרות שראינו אלפי תינוקות וילדים, עדיין בכל אחד מהם ישנו משהו לא משוחזר, בעל חן אישי ומקורי. בינוניות הינה ספח מזדחל. אחת הקללות הגדולות ביותר בחייהם של אנשים. ואין כמעט אדם צעיר ששועט מלא תנופה לקראת החיים מלאי ההבטחה שעוד נכונו לו ואינו מתבונן בהוריו, בזקני ובוגרי השבט – במבט סולד על שום הבינוניות הקשה שפשתה בהם. ורובם מבטיחים לעצמם שלהם זה לא יקרה; תחושת המים העומדים והעבשים; השגרתיות, חוסר הברק והספונטניות – יש בהם משהו מבהיל. הצעיר מתבונן במבוגרים ואומר לעצמו: "אז בשביל זה כל מה שהם עברו היה כדאי"? ללמוד ולהתנסות רק כדי להגיע להיות אגם דלוח של מי שלא זורמים לשום מקום"? הבינוניות כמחלה ניוונית קשה המתרחשת כה לאט, עד כי קשה להבחין בה, אך היא כמו שיתוק. ויום אחד זו וודאות סופית וסופנית. והנסיעה השנתית לטורקיה או טוסקנה היא פסגת המיצוי

וההוצאה לפועל של הקיום. ואין מדובר כאן רק על הזעיר בורגנים עליהם ועל אחיהם הגדולים; הבורגנים, בקטע הבא(, הנעים בין 09.00-17.00 מאחורי

שולחן. ובין 20.00-23.00 על כורסת הטלויזיה. לא מדובר על מרובעות חיצונית, אלא על בינוניות פנימית. על שקיעה ונפילה של המתח הפנימי. וזה קורה לאמנים ואנשי רוח – כפי שזה קורה לפקידים. מה שקרה להם הוא מחזור עצמי, שכפול של גנטיקה ידועה מראש. תפיסת עולם לעוסה, צרה, קונווציונלית. מאוד לא מקורית, כמו נפלו שבי בדפוס מסויים שמכתיב התנהגות ותפיסת עולם החוזרות על עצמן. הבינוניות היא הפשרה האולטימטיבית, בין השאיפות הראשוניות

ובין מה שקיים. זה חיים במצב של תרדמת. כי לחיות חיים בינוניים זה לישון. לרדד את קווי המתאר הברורים של הדברים לכדי קלישאות אמורפיות שלא מזיזות לכאן או לכאן, הכל אותו הדבר. כל החיים הם באמצע; לא מריח, לא מסריח וזה קשה; שיהיו רעים, שיהיו אכזריים, שיהיו משהו בעל צבע ואופי, אבל המים

הפושרים של הבינוניות מדכאים, בסופו של דבר, יותר מן הרוע. ומה שמעניין בבינוניות טוטאלית זו היא הולכת השולל העצמית. כי החריג, המקורי והמוזר – יודעים עליהם שהם שונים והולכים על דרך לא סלולה שלא ברור לאן תוביל. בעוד שהבינונים דווקא אומרים ומתנהגים בבינוניות הגדולה ביותר מתוך תחושה והרגשה שכך הם מקוריים וייחודיים. הם למשל פולטים את הפראזות הכי צפויות ושגורות מתוך מתן תחושה שזה עתה המציאו את משפט פיתגורס.

כי ניתן להיות בינוני ללא תחושה של "מה לעשות, זה מה שיש" בינונית בלבד, אבל לא. הם מדברים ונעים ומתנהגים בדפוס הצר וההמוני הזה, כמו מגשימים את הייחודיות האישית שלהם; בובה ממוכנת הנעה על ציר קבוע וצר, ועם שאיפות אגוצנטריות שרק רגישות )באופן מאוד סובייקטיבי( אישיות מאוד אך הן נראות

ומתנהגות כרפליקה חיורת של כל האחרים. צריכים להודות; יש משהו תפל, משמים, ואפילו מתסכל במפגש עם בינוניות, עם חסר יצירתיות, מעוף, ברק, עם פקיד העושה עבודתו הבינונית, או עם תיאטרון שהרפטואר שלו בינוני, עם סופר בינוני, מאכל בינוני, שיחה בינונית. זה בסדר כשמדובר במימד הפיסי של הדברים; גובה בינוני, אף בינוני, טווח ראיה ושמיעה בינוניים – אך כשזה מגיע לרגשות, לנפש לחשיבה ואפילו לרוח – כאן בינוניות היא כמיים שנתעפשו. כי הרוח והנפש לא יכולים להיות בינוניים! הם חייבים להיות רעננים, חדשים ומפתיעים. מפתיעים על ידי כך שהם יוצרים שיאים על ידי עצם כוח החיים המפעם בהם. הרוח לא יכולה להיות בינונית, כפי שהים או פרח או דב לבן או כריש אינם יכולים להיות בינוניים, יש בהם משהו קצת עוצר נשימה. יליד אינדיאני לא יכול להיות בינוני, תינוק –

כאמור – לא יכול להיות בינוני, יער או חורש – לא יכולים להיות בינוניים. וככל שחושבים על כך יותר, רואים שבטבע אין כל כך בינוניות, הכל רענן ומתפרץ, חיוני. אין שום דבר בינוני בחתול, ניתן להתבונן בו שעות והוא תמיד מקורי. וזה מעלה את השאלה; מה יש בנו, בני האדם, שהבאנו את הבינוניות לעולם? בינוניות שכוללת בתוכה תתי מושגים כמו: 'הכל כמו כולם'. שום דבר לא יותר חשוב ממשהו אחר, תלוי אם כיף לך עם זה', לא לעשות גלים, לא להתבלט 'עם קיטבג? בלי קיטבג'?. במפגש עם בינוניות ישנה התחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. או שאבק הצטבר על דפנות חפציו. וזו בדיוק התחושה שמקנה הבינוניות; אויר עומד ואבק מצטבר יונים חיוביים. משהו שנועד להישטף על ידי אויר ומיים כל הזמן, אך הפך לבית כלא של עצמו. כי המדובר על בני אדם שלחופש

ולפראות נולדו, אדם, אם יקחו ממנו את הפראות, מה ישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, או דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהם הרוח הפראית של החופש המתפרץ. הצעירים, אכן נושאים עימם מן הרוח הפראית הזו, אך אלה בעיקר

הורמונים, זה עדיין לא קשור לרוח האדם, למשהו שטמון בו ויכול להשתחרר ולצאת לחופשי. זה אמיתי כשזה מתרחש דווקא כשהאדם בוגר ובשל מספיק לשאת באחריות של החופש שהוא נותן לו דרור בתוך ומתוך עצמו. שהרי זאת יש להבין; האנטי בינוניות לא צריכה להיות דווקא נחלתם של צעירים לא בשלים, וזה מזכיר משפט של ג'ורג' ברנרד שואו שאמר כי 'הנעורים הם דבר נפלא מידי מלבזבז אותו על הצעירים'…

וכך גם הרוח הפראית, חבל שהיא רק מתבזבזת על הנעורים הפוחחים וחסרי היציבות. היא תעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול מבחוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בעוצמה; יש בתוכם את אותו קול משולח הקורא בתוכם משהו כמו: "ואת רוחי ונשמתי לא יסרסו ויטילו אותה כמו כלב משוטט למעצר בית במלונה של הבינוניות".

אך מה עשו לנו אחרי גיל 30, לאחר שהרוח הפראית עזבה את הגוף ושום פראות לא עברה אל או לא צמחה מן הנפש? כיצד זה התבייתנו. הפכנו מזאב ערבות לכלב נוח מזג, המכשכש בזנב עם כל ליטרת בשר שהוא מוצא לפניו, או יותר נכון הוא מקשקש ביתר שאת מתוך תקווה שזה יביא לו את ליטרת הבשר הבאה. מה עם המרחבים הענקיים, עם הערבות הגדולות? כיצד הפכנו לכאלה צפויים? אי אפשר להגיד שאנו גמדים, הרי אנו יוצאים לקרבות הקטנים שלנו, על התואר, על המשרה, על ניצחון בויכוח עם בןת הזוג, על ציון לילד בבית הספר, על מקום חניה, על עדיפות בכביש, על גובה המס עם פקיד המס. לא, אנו בכל זאת למדנו שאסור לנו להתכופף, זה כן, אך עם זאת לא הצלחנו להיות גדולים; להיות גדולים יותר מן הרגע ומן ההזדמנות. נחתנו באיזה שהוא מקום באמצע הנוח, בבינוניות. לא קטנים ולא גדולים, לא כובשים ולא נכבשים, בינוניים.

כמו שכתב איבסן לקראת סוף 'פר גינט' שלו, "פר גינט" ספריית דביר לעם, תמונה', ע' 132-822, פר משוחח עם מתיך הכפתורים שליח המוות(; הבא לאסוף אותו, וכשהוא נוכח ברוע הגזרה, הוא פונה אליו ואומר:

"פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע

גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה

אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.

מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות

במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי

תותך".

יצירה נוספת שעוסקת באדם הבינוני, זה שאיבד ברווח שבין הכסאות )של איך שכולם מתנהגים ואיך הוא מרגיש באמת. את חייו, זהותו ועצמיותו – היא השיר של ג'ון לנון על השום-אדם, כלום-אדם 'אדם בשום מקום':


Nowhereman

"He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land

Making all his nowhere plans for nobody.

Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to

Isn't he a bit like you and me?

Nowhere man, please listen, you don't know what you're

missing

Nowhere man, the world is at your command.

He's as blind as he can be, just sees what he wants to see

Nowhere man can you see me at all?

Nowhere man, don't worry, take your time, don't hurry

Leave it all till somebody else lends you a hand.

Doesn't have a point of view, knows not where hi's going to

Isn't he a bit like you and me?

Nowhere man, please listen, you don't know what you're

missing

Nowhere man, the world is at your command.

He's a real nowhere man, sitting in his nowhere land

Making all his nowhere plans for nobody

Making all his nowhere plans for nobody

Making all his nowhere plans for nobody".

John Llennon

 

 

 

וכדאי לציין כאן, כי אם יש בדברים אלו משום טענה, היא לא מופנית כלפי ההמון שנולד שקט וחי בשקט בינוני. יש חלק נכבד מן הבינוניים, שהתחילו את חייהם, עם הבטחות גדולות, לשינוי, למקוריות, ליצירה לחוסר התפשרות, ובמהלך החיים, המשרות הנכבדות, והפנסיה המצטברת, גרמו להם לשנות את הטון. האש שבערה פעם כבר לא בוערת כל כך. הם בינוניים לא כי הם כאלה, הם בינוניים, כי זה מה שהחיים עשו להם. הם הקריבו בכורתם לטובת הקונפורמיות ששכרה בצידה ולהם מוקדש הקטע הבא;


"מכרתם את החלום מוקדם מדי.

אומנם, בסופו של דבר נימדד כולנו על פי התוצאות שהישגנו,ועל-פיהן בלבד,

אך למה לצמצם את עצמך מהר כל-כך, כבר עכשיו,

לממדי מנהל חשבונות העוסק אך ורק בחישובי רווח והפסד: "כדאי

לי, לא כדאי לי". "משתלם, לא משתלם"? כל זה מוקדם מדי! מה

לגבי המסתורין? לגבי הקסם המופלא הזה הצובע הכל בצבעי םהחזקים

מן החיים? הזדקנו מהר מדי. כה מהר הנחנו לשגרת המציאות הלחוטף

את עפיפונינו ולהחליף אותם בניירות "מצב חשבון".

אל תמכור את נשמתך בזול בעבור שקלי הכסף שיביאו לך הכרה ומעמד

כאן ועכשיו. אל תמכרו את בכורת רוחכם בעבור נזיד העדשים של

הביטחון הכלכלי, החברתי והמעמדי.

כי הרוח נולדה חופשית.

אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים.

הקהיתם את הפינות החדות, פצרתם את הזיזים והבליטות

הנונקונפורמיסטיות, כדי שתוכלו להתאים לריבועים ולקופסאות

שהיתוו לכם הממסד ודעת הקלה.

אתם נוהגים כהוריכם – חותרים אל הכלא הנוח, אל "הקופסאות

הקטנות" )כשם שירו של פיט סיגר, זמר המחאה של שנות הששים.

שהתריע בשיר זה על המנטליות הזעיר בורגנית מחוקת הפרצוף(,

שאליהן מגיע כל מי שנוהג כילד טוב, כעובד טוב, כאזרח טוב.

אך אתם מתים, ונשימתכם אינה נושאת כימה עוד את הניחוח הרענן

של הנעורים והמקומות הפתוחים; עתה היא עבשה, חנוקה.

אתם מפחדים; מפחדים לשגות, מפחדים מן הבדידות, מפחדים להיות

עצמכם. ועל ידי המלכת הפחד, אתם מכריזים אי אמון באינסטינקטים

שלכם, באינטואיציה שלכם, בקולכם הפנימי.

התגרשתם מייעודכם ומאלוהיכם )יהא אשר יהא(. נהפכתם לקטנים,

לבלתי חשובים, לבינוניים ובני תחליף.

מכרתם את החזון, את ההבטחה, את השראתכם המקורית – בעבור

לגיטימציה ובעבור מקום טוב באמצע, בהיכל שבו נמשכת כל הזמן

ההצגה הגדולה של החיים. אבל היכל חייכם שלכם מרוקן וסגור. שום

הצגה והתרחשות אינן מועלות בו, כי היכל חייכם מאכלס בתוכו

עכשיו רק את רוח הרפאים של עצמיותכם המנוחה".

מתוך: "החיים, המציאות ומה שנסתר". מאת גבריאל בן יהודה,

הוצאת גל, 991, עמ' 151-152

 

——————————————————————————–

© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם

מתוך "אאוטסיידרים ומורדים". ידיעות אחרונות, אפריל, 2006

 

 


 

גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק א' – התיוג החברתי.


                                                                         קלף מס. 16 בטארו: קלף המגדל הנופל.

במהלך החיים ניחתות עלינו מכות, מפלות, משברים, טרגדיות. ובמבט שטחי, נראה, כי כמעט כל אחד מקבל את מנת חלקו, מי יותר מי פחות.

ואין מדובר כאן על הזעקה הידועה של אדם שחש שנעשה לו עוול והוא זועק: 'מחפשים אותי', 'תופרים לי תיק'. אלא על בני אדם שאכן ניחתות עליהם צרות ומשברים בהיקף גדול וקשה יותר מאשר אנשים אחרים.

לרוב איננו נותנים דעתנו לכך יותר מדי. אם אנו פוגשים אדם שמקבל יותר מכות מאדם אחר, או מי ממכרינו מטלטל ממשבר למשבר – נראה לנו ש'ככה זה'. לדעתנו זו מקריות. או מקסימום: חוסר מזל (להיות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון).

ויכול להיות לנו די ברור שפלוני קורס תחת נטל בשורות איוב ושכנו או ידידו פורח וכמעט כל בעיה או צרה שנופלת עליו, מיד מתרגמת לטובת הנאה -עדיין אנו נוטים לחשוב כי 'כל אחד ושק הצרות שלו'. 'חבל', אנו אומרים, מסכן/ה. או אומרים: 'זה הגורל' ועוברים הלאה.

אך האם זה באמת מקרי וסתמי, או שיש מאחורי זה משהו אחר. האם ניתן למצוא מאחורי זה איזושהי תבנית פנימית נסתרת? סיבה מסוימת, מדוע פגעים ומשברים פוקדים אנשים מסוימים, לעיתים יותר תכופות, ובצורה יותר קשה מאשר אנשים אחרים?

ואכן התיאוריה שתובא כאן, הנה רדיקלית למדי.

לפי גישה זו, ישנם אנשים עדינים יותר וכאלה שהם עדינים פחות. העדינים גם רגישים, ומכאן פגיעים יותר. הפגיעות הזו יכולה להתפרש כחולשה. העדינות שהיא סימן לאיכות ולרמה גבוהה – היא גם שבירה. אגרטל פורצלן מאיכות גבוהה הנו עדין ועל כן שביר יותר מאגרטל חמר רגיל. מה שעדין ואיכותי, הוא גם שביר וגם פגיע. הפרחים היפים והאיכותיים הם גם הפרחים העדינים, למשל הסחלבים, אך עם זאת קל להם ללקות במחלות יותר מאחרים, והתנאים לגידולם קפדניים יותר כי הם נפגעים בקלות רבה יותר על ידי פגעי מזג האוויר, מזיקים וכו'.

פרח עדין נפגע ממזג אויר קיצוני – יותר מפרח בר, או יבלית. כנימת העלה תהרוס צמח איכותי ביתר יסודיות מצמח פחות איכותי.

ואם כך הוא בפרחים, כך הוא גם בבני אדם. שברמת הנפש הם אולי עדינים ופגיעים יותר אף מן הפרחים העדינים והאיכותיים ביותר.

אדם עדין, כמו פרח עדין, מתמוטט מהר יותר כשמגיע משבר.

ועד כאן הדברים די ברורים: מה שעדין עמיד פחות במפגעים מאשר משהו שהוא עדין פחות. כלומר, הקשיים מגיעים לכל בני האדם שווה בשווה, פחות או יותר. אך עדיני הנפש עומדים פחות בקשיים מאשר אחרים, שהם עדינים פחות וכנראה, חזקים יותר.

עד כאן הדברים סבירים למדי, ולא קשה לקבלם.

אך התיאוריה הרדיקלית תוספת תאוצה, או ממריאה בשאלה הבאה: האם על אדם 'עדין נפש' נופלים יותר קשיים מאשר אדם עדין פחות? ואם נחזור למשל, אז לפי התיאוריה הרדיקלית, אז לא רק שפרחים עדינים עמידים פחות במפגעים, אלא הם כביכול מושכים אליהם את המפגעים והמשברים יותר מפרחים פחות עדינים. לפי תיאוריה רדיקלית זו, בשדה שיש בו פרחים עדינים ויורד בו ברד, יותר אבני ברד יפגעו בצמחים העדינים מאשר בצמחים הגסים והפשוטים יותר…

ובחזרה לבני האדם: בקרב בני אדם נולדים תינוקות שיגדלו להיות בני אדם מיוחדים. קשה להגדיר מה זה 'אדם מיוחד': שאר רוח, נשמה יתרה, ניצוץ. הם יראו את העולם אחרת: עמוק יותר, קונוונציונלי פחות. הם יתרשמו ביתר חדות ובהירות מדברים שאנשים אחרים יספחו עליהם. יש בהם חדות ראיה ורגישות יוצאים דופן. עד כאן ברור כי אנשים אלו, בגלל המבנה הנפשי העדין שלהם ובגלל רגישותם הרבה, יקבלו וייקחו באורח קשה יותר – ביקורת, מאבקי כוח, אגרסיה, גסות רוח, מאשר אנשים פחות עדינים. אך הטיעון הרדיקלי טוען בנוסף כי לא זו בלבד, שהם פגיעים יותר ועמידים פחות בקשיים, אלא שגם ובעיקר, הם ימשכו אליהם את האש, כל אש. אם תהיה אש, כלומר קושי, בעיה, חוסר סובלנות, חוסר שיתוף פעולה וכו' – היא תופנה לכיוונם יותר מאשר לכיוונם של אחרים, עדיני נפש פחות.

ואפשר להרחיק לכת למין תיאורית קונספירציה שבהחלט נשמעת הזויה: הקשיים יתמגנטו לכיוונם, יותר מאשר לכיוונים של אחרים, עדיני נפש פחות.

מה? האם באמת אפשר להגיד כי יש משהו באותם אומללים שמושך אליהם את הצרות והמשברים? האם אפשר להגיד שכאילו משהו בהם 'מזמין את זה'?

בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג') בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש.

ומה המסקנה מזה לענייננו? ובכן אולי יש משהו באנשים מסוימים שמביא עליהם קשיים, משברים ומפלות – יותר מאחרים.

ועתה עלינו לבחון שני דברים:

האחד: מדוע ואיך זה יוצא, שצרות ובעיות וקשיים ניחתים על ראשם של אנשים מסוימים, יותר מאשר אחרים?

והשני: מה יש בהם באותם אנשים שמושך אליהם את אותן מכות.?

ונתחיל מן הנקודה השנייה. מה יש בהם שמושך אליהם את הצרות?

ובכן, תלוי מאיזו נקודת מבט מביטים בהם. מנקודת מבט אחת (של אלה שזה לא קורה להם) הם עלולים להיתפס כחלשים ואולי פגיעים. מנקודת מבט אחרת הם עשויים להיתפס כעדינים יותר.


וכדי להבין זאת היטב נשתמש באנלוגיה מתחום הטבע. ובכן נראה כי שם תיאוריה זו אינה כה הזויה. די ברור כי הטבע מחפש להפטר מן החלשים, החולים והלא מסוגלים. וזו בעצם התיאוריה של דרווין, Survivel of the fittest. החזקים שורדים, כי הטבע משמיד את החלשים. בכל מיני דרכים. מטרת הטבע להכות ולהחליש עוד יותר את אלה שאינם בריאים או מסוגלים (ודבר זה נותן יותר מרחב מחיה ואפשרויות קיום חזקים). כי הטבע הנו מרקם אחיד, והחלשים או החולים מחלישים את הגוף הכללי של החיים האורגנים בטבע. הטבע לא חוסך שבטו מעלים יבשים וצמחים רקובים.

ולא רק לגבי צמחיה. למשל בקבוצת בעלי חיים צעירים, החזקים יתקפו את החלשים. והם כמו נושאים עמם את האינסטינקט הזה של דרווין. הם מגלמים את החוק של הטבע, שבא להשמיד את החלשים כדי לאפשר לחזקים אפשרות להתחזק עוד יותר ולא להחלש על ידי החלשים.

אך לא כל מה שחלש הוא גם לא איכותי. להיפך, קיים מתאם יותר ישיר בין איכות לבין עדינות, חוסר עמידות בתנאים קשים, רגישות וכו'. ובעמידה מול קשיים לעדין ולרגיש, פחות עמידות מאשר המעודן פחות.

ונראה שהטבע יודע להבדיל בין צמחים איכותיים וכאלה שהם לא. הצמחים האיכותיים גדלים במקומות מוגנים, במקומות מרוחקים, או מתחת לעצים גדולים, או מוקפים בחומת שיחים, או מתחת לסלעים. הטבע יודע להבדיל בין איכותי בפוטנציה, שזקוק לאספקט האימהי, ובין החולה והמנוון שזקוק להשמדה.

הטבע יודע לעשות זאת, אך לא החברה האנושית. אצלנו קיים בלבול בין חלש וחולה ובין איכותי ועדין. החברה האנושית רואה ילד איכותי ורגיש, כילד חלש, בעייתי וחריג. אין לה את היכולת להבדיל בין רגיש לבעייתי. והיא רואה את הרגישים כבעייתיים. הם נחשבים בטעות לסרח עודף חלש המסוכן לחסינות הרוב.

וכך יוצא שככל שילד, (או אחר כך בוגר), הנו עדין יותר, כך הוא מתנסה ביותר השפלות, מתקפות וקשיים. הוא יסבול ממיצוב סוציומטרי נמוך, וכנ''ל גם הדימוי העצמי שלו. חייו החברתיים ידרדרו לשוליים, וחייו האישיים יגיעו בסופו של דבר למבוי סתום.

והאויב הגדול של עדין הנפש אינם המתקפות הבאות אליו מצד החברה, אלא המתקפות שהפנים והוא מפנה כנגד עצמו. ועתה הוא מתחיל לפקפק בעצמו, רואה עצמו כדפוק, מוזר. במקום כאיכותי או מיוחד.

וכך הוא מעולל לעצמו את שהחברה כל הזמן מנסה לעשות לו. ואז כשהגיס החמישי של החברה מצליח לחדור פנימה, דרך הסוס הטרויאני של הפקפוק העצמי – הוא אבוד. יכנס לדיכאון, או יסבול מהתקפי חרדה. מריקנות הולכת ונשנית. עד שהעדינות שלו אכן תהפוך לחולשה אחת גדולה. והוא יסחף לשוליים, ושם יעלם וידעך בצורה זו או אחרת.

כשהחברה האנושית רוצה לגדל זנים משובחים את נדירים של פרי או ירק, היא יודעת היטב להכניס אותם לחממות. לכסות אותם ביריעות ניילון ולגדל אותם בתנאים מוגנים, עד שיהיו בשלים להגיע לשיא.

אך עדיני הנפש לא זוכים לטיפול כזה. אין בהם צורך. ועל כן אלפי משוררים נפלאים בפוטנציה ואנשי רוח דגולים בפוטנציה, נחשפים לתנאי מזג האוויר' החברתיים הקשים ורובם לא עומדים בזה.

והכוונה לאפליה, סטיגמות, קשיים ורעלים שאינם תמימים; מבחוץ זה נראה כאילו לכולם יש הזדמנות שווה, אך ישנם מסרים סמויים רבים שמופנים כלפי הרגישים והמעודנים, והם מחלחלים ופוגעים ברקמות היותר פנימיות של הויתם ומרעילות אותם מבפנים.

עם זאת, החברה יכולה לתת להם כיבודים, (כפי שהיא נתנה לדויד אבידן, סילביה פלאת ודליה רביקוביץ), אך ישנם שדרים סמויים רבים שהם סופגים יום יום, והם, שממילא חשופים וללא עור -הנם, לא עומדים בשדרים הסמויים והקשים הללו. והם אלה שממוטטים אותם לבסוף. שדרים שאומרים שהם לא מספיק טובים, שהם חלשים, לא מסוגלים ולא שווים. והם קולטים זאת על כל צעד. כל אדם שיפגוש בהם יראה את עדינותם כמום, כבעיה.

החברה מתייחסת למשובחים והרוחניים שבבניה כאל אבני נגף, כאל רקבוביות שפשתה בצמחה. כאל עלים יבשים, זמורות חבולות, שצריך לגזום אותן כדי להיטיב את הצמיחה.

יש כאן עיוות נוראה בראיה של עדיני הנפש; החברה בכללותה, תופסת אותם כבעייתיים, דפוקים, ועל כן מחלישי המערכת, במקום, כניצני שינוי וצמיחה רגישים ושבירים.

היא רואה את המיוחדים – כבעייתיים.

את טעוני הטיפוח – כמעיקים על המערכת.

את בעלי הניצוץ – כלא יציבים נפשית.

את בעלי שאר הרוח – כנאורוטים ופסיכוטיים.

ראיה זו אותם והשדרים הסמויים המופנים אליהם, הופכים את חייהם לקשים מנשוא. וכך יוצא שהמיוחדים, הרגישים והעדינים, הם אלה הנשברים ראשונים.

זה נכון לגבי יחידים מיוחדים וגם לגבי מערכות היחסים שהם מנהלים עם יחידים מיוחדים אחרים. אלה מערכות יחסים שבירות, תלויות על בלימה, רוב הזמן. הרקמה של מערכות יחסים כאלה הנה רקמה דקה. שככל שהיא איכותית כך היא דקיקה יותר. רקמה כזו, לא עומדת במעמסה של עולם חברתי קשה, המנוכר לנכסי הנפש והרוח. והתכנים הללו יושבים ממעל, על מערכות היחסים השבירות הללו, מעיקות ולוחצות. ובסופו של דבר מצליחות לפלוש ולחדור לכוכים הפנימיים של מערכות היחסים העדינות הללו ולכרסם אותם מבפנים.

משפחות ומערכות יחסים זוגיות רגילות, נושאות את העול, הלחצים, התביעות והקשיים של החיים בקלות יחסית. אך לא הזוגות עדיני הנפש. הם סופגים וסופגים עד שיום אחד התשתית העדינה לא עומדת במעמסה. ומערכת יחסים שהושתתה על אמון, כבוד, אותנטיות, תמיכה, אמפטיה ויופי פנימי– קורסת לה בבת אחת.

דליה רביקוביץ

(זה קרה גם לה בסוף) מתארת זאת במטאפורה של סלעים ליד הים, בשירה: גאווה

גאווה

אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך


ולא מחמת זקנה.


שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור,


שנים כה רבות,


כמעט נוצר רושם של שלווה.


אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.


מעין גאווה.


שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.


מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא.


ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר,


ודומה הם ללא תנועה.


עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים


יבוא וילך.


ופתאום האבן פצועה.


אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.


ומה גם אנשים.

דליה רביקוביץ'.


ואכן, עדיני הנפש נפלטים תדיר ממערכות יחסים קורסות. או שהזולת במערכת היחסים העיק עליהם. או שאם שניהם עדינים, המציאות החברתית ישבה, העיקה וחדרה לבסוף. וכפי שהם לא מצליחים לשרוד במערכות יחסים, הם גם לא בדיוק מצליחים להשתלב או לשרוד בשום מסגרת תובענית.

ימי הנחת שלהם אינם ארוכים וממושכים, והם נקטעים תדיר על ידי קשיים ומשברים.

עדיני הנפש הם גם עדיני הגוף. וקשיי הנפש מחלישים את המערכת החיסונית החלשה של גופם הרפה, ובמוקדם הם לוקים במחלות שונות ומשונות שמקצרות את חייהם הקשים והאומללים.

ולא קשה לזהות אותם; הם ילכו עם גו כפוף, מבט מושפל, הליכה חסרת חן. הם ישבו בפינות, יתנצלו לעיתים קרובות, יפחדו למשוך תשומה לב. וכו'. וסימנים אלו הם בדיוק הסימנים שמאותתים לחזקים כי הנה החלשים, 'שמאיימים' בחולשתם על החוזק של הרוב.

החברה באה במקום הטבע, ומנסה לחקות את הטבע, ומנפה את מי שנראים כחלשים, אך העולם החברתי, אינו העולם של הטבע. החברה אמורה לקיים חוקים שנועדו לפתח את הכושרות הגבוהים במין האנושי, ולא רק לאפשר לחזקים לשרוד. ולא זו בלבד, הטבע, כאמור, יודע להבדיל; מסוכך על האיכותיים, הם גדלים במקומות נידחים שאיתני הטבע לא מגיעים אליהם. אבל אינו חוסך שבטו מעלים יבשים, וצמחים רקובים. הטבע יודע להבדיל בין העידון של הסחלב ובין צמח שלא קיבל מספיק אור שמש ועל כן הוא חלש, ארוך ולא בריא. הוא מבדיל בין איכותי בפוטנציה שזקוק לאספקט האימהי ובין החולה והמנוון שזקוק לחרון אפו של הזכר המשמיד.

אך לחברה האנושית אין את היכולת הזו. היא לא מבדילה. איכותי, רגיש ועדין – נראה לה כחלש, מנוון, חולה ורקוב. עבורה אין הבדל בין איכותי למנוון. בין רגיש לבעייתי. עבורה שניהם היינו הך.

החברה שלנו היא חברה כוחנית, לא איכותית. חומרנית ולא רוחנית. עובדת על כוח ולא על עידון. ומה שלא חזק ובעל כוח מוכנס לתאי גזים מטפוריים.

וכך הופכים המשובחים שבבנינו ובנותינו למשאב מתבזבז ומתכלה. עוד בטרם הספיקו להנחיל לאחרים מפרי רוחם המופלא.

המין האנושי צומח ומתפתח דרך האיכותיים שבו. אך אותם איכותיים סופגים מתקפה אדירה הבאה לכלותם. עדינותם מתפרשת כחולשה. רגישותם – כדפקט. ואו מתוך אינסטינקט הישרדותי, הם מתנפלים על עדיני הנפש, לכלותם.

אך הכוחנות אינה הסיבה היחידה. החברה מתנכלת לעדיני הנפש לא רק בגלל שהיא רואה בהם חלשים שעלולים להחליש את עוצמתה. מאחורי גישה זו כלפי עדיני הנפש עומד גם פחד גדול. החולשה נתפסת כמחלה, והיא מפחידה את הנורמטיביים והבינוניים. הם פוחדים שזה ידבק בהם. הם פוגשים את הרגישים ורואים בהם נושאי נגיפים. חוששים שמא החולשה הזאת היא מעין וירוס שידבק גם בהם.

הם פוחדים מהאדם הרגיש, פוחדים שהוא יצליח כמו לגייס אותנו לשורותיו ( יהיו אשר יהיו) על ידי מעין שטיפת מוח סמויה. לא יודעים איך בדיוק הוא יעשה את זה, אולי יש במלים שלו משהו שיגרום לטרנספורמציה פנימית משונה. ואם הוא יצליח להפר את האיזון ולחדור פנימה, או אז, כוחות האופל שאותם אנו כל כך שומרים מחוץ להכרה ולאור – יתפרצו לפתע ויחריבו עלינו את הנווה השאנן שבנינו מאבני לגו על פיתחו של הר הגעש של מה שלא מוכר ולא ידוע. כמו אנו יודעים כי בתוכנו שוכנים כוחות אדירים וסמויים. והמגפה היא בעצם שחרור של הדמונים שכלאנו בתוכנו. וכך אנו פוחדים שלאחר, השונה, הרגיש, המיוחד – יש איזו סיסמא שתשחרר מתוכנו את המחלה ואז הם יצאו בדהרה ויחריבו עלינו את עולמנו הפעוט, את הסדר הקטן ויבלבלו את מושגינו הזעיר בורגניים.

בתת הכרה של הרוב הנורמטיבי, שוררת תחושה שהחלש, החריג המשונה עלול להביא איתו את המגפה. קיים פחד, שהלא משתלב והמוזר – אולי נושא בתוכו זרע של פורענות. מעין מחלה מדבקת. או קודים נגועים. כאן אנו מוצאים את מיתוס הווירוס כמשל, כסימבול. ועל כן יש צורך להתגונן מפני נגיף בלתי נראה שאדם שנראה לא יציב – נושא עמו ושעלול להדביק גם אותנו.

יש בנו פחד שמא עדין הנפש בחריגותו יפר מעין איזון עדין, איזון שאנו מצליחים לשמור עליו בדי עמל.

המחשה מצמררת לכך מופיעה במחזה של אדוארד אולבי (Edward Albee)

אדוארד אולבי


בשם זה, 'איזון עדין': ''דליקט באלאנס, (A Delicate Balance) שזכה בפרס הפוליצר. מדובר בו על זוג בגיל העמידה שחי בסביבה זעיר בורגנית, אגנס וטוביאס, חייהם מושלמים ומרופדים. אך היחסים ביניהם מלאים במשקעים בעיתיים מן העבר ובנוסף לכך הם צריכים לשאת את נוכחותה של אחותה של אגנס, קלייר, אלכוהוליסטית, ואת נוכחות בתה שחזרה הביתה לאחר שהנישואים הרביעיים שלה התמוטטו. אך כל זה מוחזק בקורים מאוד דקים (Delicate) ששומרים את האיזון כך שהדמונים לא יתפרצו החוצה. כל שצריך זה נוצה או זבוב והכול עלול להתפרץ החוצה. והנוצה או הזבוב מתגלמים בדמותם של חבריהם הטובים ביותר, עדנה והארי שמתפרצים לחייהם ערב אחד ומחפשים דווקא אצלם מחסה, מפלט, מקלט. הם באים לשם בעקבות אימה שתקפה אותם לפתע. אימה שאינם יכולים לומר מהי. [

הארי: ''הכול היה שקט מאוד, היינו לבד ואז… (עדנה בוכה) דבר לא קרה אבל… שום דבר לא קרה, אבל..''

עדנה: ''נבהלנו''

הרי: ''פחדנו''.

אולבי מתייחס לכך בראיון שנתן לאלוין ברג מערוץ 4 הבריטי, ב South bank shaw: הוא אמר בו כי למרות שאנשים מדחיקים את המחשבות הלא טובות, המחשבות הללו מצליחות בכל זאת לחדור לפעמים פנימה. וזאת הייתה האימה, זה מה שגירש אותם אל חבריהם.

ןאגנס וטוביאס יודעים היטב מה הם מכניסים אליהם הביתה. או לפחות אגנס יודעת, טוביאס מנסה להיות מוסרי וצדקני. אך בתוכו הוא יודע מה הגיע אליו הביתה. אך עדיין הוא מנסה לשכנע את אשתו לקבל אותם והיא עונה לו במשפט מדהים.

אגנס: ''אין אלה עדנה והארי שבאו אלינו כחברים, זאת מחלה''.

טוביאס מנסה למחות ואז עדנה עונה לו

אגנס: ''אינני מבקשת שתבחר בין המשפחה שלך לחברינו''

טוביאס: ''דווקא כן''.

אגנס: ''אני רק אומרת שיש מחלה''.

במערכה השלישית, בשולחן ארוחת הבקר, אומרת אגנס לטוביאס:

''תקבל החלטה ודי''.

אולבי אומר באותו ראיון שהכוונה שלה הייתה: 'אם נראה לך שתוכל להתמודד עם המחלה, אז הזמן אותה פנימה'. אך מראש ברור שהם יצטרכו לסלק את האנשים הללו משום שבסופו של דבר הפחד הגדול הוא שהם ידבקו במחלה שהארי ועדנה מביאים עמם וזאת מחלת המודעות המלאה. הם לא יכולים לאפשר למחלת המודעות המלאה להיכנס אליהם.

ומודעות ורגישות הם השמות האמצעיים של עדיני הנפש. אדם עדין הוא אדם רגיש, ואדם רגיש הוא אדם מודע.

וזו הרמה היותר עמוקה להבין בה את היחס לעדיני הנפש;

ברמה הראשונה האדם פועל כמו הטבע ומשמיד את העדינים מתוך חוסר מודעות לכך שהם לא חלשים, אלא איכותיים.

ברמה הבאה מסתבר כי האדם יודע בתוך תוכו שהם לא חלשים וראויים לניפוי, אלא מיוחדים ורגישים. ויודע שהרגישים הם בעלי מודעות מורחבת והם קולטים במודעותם את השקר, העמדת הפנים, ובעיקר את כל שהם מדחיקים ולא מוכנים להודות בו בפני עצמם.

הפחד הגדול הוא המודעות. זו הקללה שהרגישים (עדיני הנפש נושאים עמם).

וכפי שבמלחמת הפלפונסוס, השליט היווני כרת את ראשו של השליח משדה הקרב שהביא לו את הבשורה על המפלה בקרב. כך עושה הרוב, כל הזמן לעדיני הנפש שבינינו. כורת את ראשם למען לא יעירו ולא יעוררו את ישות המודעות מתרדמתה הכבדה.

וכך הם משלמים בבריאותם הנפשית ובמשברים המלווים את חייהם, את המס על התרדמת התודעתית המתמשכת של הרוב.


——————————————————————————–

מאמר וזה והשניים הנוספים בסידרה, היו אמורים להיכלל בסיפרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', הוצאת ידיעות אחורנות, אפריל 2006,

אך נכתבו לאחר שעריכת הספר כבר הושלמה.

הנה קישור לדף ההוצאה ובו כמה מלים על הספר:

http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622569


——————————————————————————–

גבריאל רעם.

1.9.2005


——————————————————————————–

תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים על שלושת המאמרים הללו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.

המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.

אאוטסיידרים והדרך אל החופש.

הנה החלק הראשון של ההרצאה בנושא האאוטסיידרים:  http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

***

חלק א': בית הכלא והמילכוד
מי מכיר אאוטסיידר בגיל +50? ואם יש אחד כזה אזי מן הסתם, הוא כבר שבור, מיובש, מדוכא, דקה לפני התפרקות.

בגיל הבחרות והבגרות המוקדמות ישנם אאוטסיידרים רבים. אך בהגיעם לגיל 50 או שאינם עוד אאוטסיידרים או שהם בכלל כבר אינם. ואם הם עדיין קיימים, אז הם, כאמור, בדרך להתפרקות נפשית, גופנית, או שניהם גם יחד.

(חיבור שלם על נושא האאוטסיידר מצוי בסיפרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', הנה קישור למספר פרטים על הספר: http://tinyurl.com/nrvck ).

כן, קשה או מר גורלו וסופו של האאוטסיידר. משול לפרחי השלג הענוגים והמרהיבים שצצים ליום אחד בתוך מרחב האדמה הקפואה, צדים את העין ביופיים, אך מחמת עדינותם והפגיעות הרבה שלהם, סופגים מכת קור מקפיאה, שצמחים גסים יותר עומדים בהם ללא קושי, אך לא הם; יופיים ועדינותם לא עומדים בפגעים שבאים אליהם מן הסביבה הקשה. מה שגורם להם להבליח ולהעלם.

וכפי שאין למצוא פרח שלג בן יומיים, כך אין למצוא אאוטסיידר בריא ושלם נפשית וגופנית, בגיל שמעל לחמישים. הקשיים החברתיים מאכלים אותו כמו רטיבות את הברזל. שהרי אם דגים חיים בים, עופות בשמים, תולעים באדמה – בני אדם חיים באקולוגיה של החברה. זו האקולוגיה אותה הם נושמים וממנה ניזונים. והיא שקובעת גורלם.

(הרחבה של נושא ההשפעה האדירה של החברה על היחיד במאמר על אמיל דורקהיים:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/durkhiem.html

והאאוטסיידר הוא פרח שלג שכזה. השונות שלו היא לצנינים בעיני שוכני חברת העדר, והם מנסים לערער אותו. (אולי מתוך נסיון להניע אותו לוותר על שונותו למען הצטרפות לדרך של כולם. או מתוך נסיון לשבור אותו לגמרי). וכך בתוקף התדר השונה שהוא משדר, הוא סופג יותר קשיים ומפלות מאשר האינסיידר המצוי. ועל כך בסידרת מאמרים שנקראת: ''גורלם של עדיני הנפש'':

לחלק א´:

http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-347.htm

לחלק ב´: 

 http://www.articles.co.il/article/1805/גורלם%20הקשה%20של%20עדיני%20הנפש,%20חלק%20ב'%20? נפשם של עדיני הנפש

לחלק ג´:http://www.articles.co.il/article/1806/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%9D%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%20%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9,%20%D7%97%D7%9C%D7%A7%20%D7%92'%20-%20%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%9E%D7%94

 


ולא רק שהחברה משדרת לו מסרים סמויים שנועדו לגרום לו לפקפק בעצמו ולהכנס למשבר – היא גם לא מעניקה לו תמיכה ומשען – עם היכנסו למשבר הבא. וכך, הוא נופל למשברים לעיתים קרובות, (בגלל שדרי ביקורת מן הסביבה) וגם לא מצליח לצאת מהם בגלל חוסר תמיכה חברתית. בני אדם אחרים מקבלים תמיכה חברתית בשעת קושי, לו יש רק את עצמו.

למה הדבר דומה?

לסלסילה תלויה הצריכה להכיל כובדן של אבנים המוטלות לתוכה, אם היא מחוברת וקשורה לחבלים חיצוניים, שקשורים לבית או לעץ, הסלסילה תוכל להכיל אבנים רבות, מבלי שתיפול ותתרסק. אך אם היא תלויה רק מחוט אחד, ללא קשרים חיצוניים נוספים, היא לא תעמוד בזה; מעבר למשקל מסוים, הצירוף של כובד האבנים וחוסר מקורות תמיכה חיצוניים, יגרום לה לקרוס ולהתרסק.

כך ההאוטסיידר, היות ואין לא מקורות תמיכה חיצוניים – כל שיש לו בעת משבר זו התמיכה שלו בעצמו, מבפנים.

וכך אנו מוצאים מעגל סגור של הרס עצמי, שמזין את עצמו, הוא סופג משברים בגלל התדר הנפשי שהוא נושא עימו, ואז הוא נכנס למשבר, וצריך להחלץ ממנו בכוח האמונה שלו בעצמו, (כי אין לא מקורות תמיכה חיצוניים), אך כאן חוזרים לנקודת ההתחלה; איך יאמין בעצמו, כשכל העולם בערך טוען שמשהו בו לא בסדר? שהרי כל הזמן הוא מקבל איתותים השליליים של: ''אתה לא בסדר'', ואותות אלו מערערים את האמון שלו בעצמו. ואז הוא פונה כנגד עצמו ומטיל ספק בעצמו.

כך שלא רק שהוא לא מחזיק מעצמו ומחזק עצמו, (לאור השדרים השליליים מהחברה) הוא גם מחליש עצמו, על ידי פניה כנגד עצמו. וזאת הוא עושה מכיון שהוא מקבל את ה'אתה לא בסדר', מצד החברה, כפשוטו.

אכן, קשים חייו של האאוטסיידר. וחייו של האאוטסיידר הבוגר כבר אינם קשים, הם בלתי אפשריים.

אז מה הפתרון? מהי הדרך?

ובכן, כמו בכל מילכוד, הקירות רחבים, גבוהים ועבים, והם מקיפים מכל עבר. ודרך המילוט קטנה, צרה ומוסתרת.

אמנם האאוטסיידר חי במילכוד, אבל כולם חיים בבית כלא. וזהו בית כלא תודעתי. כולם כלואים בבית סוהר תודעתי; התודעה של כולם (רובם), צרה, מקובעת, שטוחה, רדודה ומצומצמת.

 

ואם הקיום והחיים הם פנורמה, אזי אנו חיים אותם דרך חרך תודעתי צר ומצומצם. ואם להשתמש באנלוגיה אחרת, אם קליטה מירבית של החיים היא צילום וידאו בזוית מסתובבת ב360 מעלות, הרי שהקליטה התודעתית הקיימת משולה לצילום סטילס, אחת לכמה דקות.

אנו קולטים ומתייחסים רק למה שנופל במרווח שבין המוסכמות החברתיות מחד, לעריצות האגו, מאידך.

המוסכמות החברתיות מצמצמות את המרחב החיצוני ואילו עריצות האגו מצמצמת את המרחב הפנימי.

המרחב החיצוני קשור לקליטת והבנת המציאות. ואילו המרחב הפנימי קשור לשלווה ושקט נפשי. כלומר, ההאאוטסיידר ממולכד בתוך בית כלא תודעתי – מבחוץ, ובבית כלא נפשי – מבפנים.

שוכני בית הכלא התודעתי הרגילים, הרוב השקט – חיים בבית כלא משוכלל, עם מערכת בידור ורווחה משופרים. בעוד שההאוטסיידר מקבל את התנאים הירודים; דחוק לפינה, סופג עלבונות וקשיים.

והוא נע בין שניהם: בין המילכוד האישי שלו בתוקף היותו אאוטסיידר ובין הסלידה שהוא חש מצרות האופקים התודעתית של הרוב. האחרים, לא סובלים ממילכוד, אלא מתמיכה חברתית, ולגבי בית הכלא התודעתי – אין להם מושג. ואילו הוא, סובל פעמיים, האחד בגין הכלא התודעתי, והשני בגלל המילכוד האאוטסיידרי.

כי גם אם יצא מכלא אחד, עדיין מחכה לו השני; גם אם יזכה להיקלט ולהתקבל על ידי החברה, עדיין ימצא עצמו כלוא בבינוניות, שטחיות, נהנתנות, צרות אופקים וכו'. ואם יצא מבית הכלא התודעתי, עדיין ישאר אאוטסיידר ויסבול סטיגמות וקשיים.

אז נכון שלעולם לא יצליח למחוק את תווית האאוטסיידר, (אלא אם כן יתרום תרומה משמעותית לחברה בתוקף יצירה שתקבל תוקף של קונצנזוס), אך לו ישנה אפשרות שאין לאף שוכן בית כלא תודעתי אחר; רק לו ישנה האפשרות המצומצמת לברוח מבית הכלא.


ומדוע כך? ובכן, דווקא זה שחי בתוכו וגורם לחברה לנדות אותו, הוא הזרע למהפך תודעתי. דווקא זה שהוא לרועץ לו, הוא דווקא זה שיכול להציל אותו.

רק מי שישי לו קוד גנטי נפשי פנימי – יכול. והקוד מצוי אצל האאוטסיידר, המופלה לרעה, המנודה.

אך כאמור, ההימלטות מן הכלא פחות מטרידה את אלה שאין להם את זרע החופש התודעתי, היא מטרידה בעיקר את ההאוטסיידר, הוא נחנק שם. אך, כאמור, לו יש גם את הכרטיס לחופש. יש לו את מפתחות החופש.


חלק ב': הטרנספורמציה התודעתית
מדובר אם כן על כך, שכולנו שוכנים בבית כלא תודעתי http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=11_20

בית כלא מרווח ומבודר אמנם, אבל בית כלא. ודווקא השוכנים שחייהם קשים ולא סלולים, הם אלה שיכולים להימלט ממנו. הם, האאוטסיידרים. בתוקף הייחוד הנפשי שלהם הם נושאים בתוכם את זרע החופש.

אך הסיכוי כי זרע ייחודי זה יקבל מכת חיים ויצמח ויגיע לפריחה תודעתית, זעום ביותר.

כאמור, הרוב הכמעט מוחלט של האאוטסיידרים, נסדק, נשבר ומתרסק – תחת עול המשברים של החיים החברתיים. רק אחוז קטן מביניהם ימצא את פתח המילוט מן הכלא התודעתי הקולקטיבי (משל המערה המפורסם של אפלטון: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=2_10 ).

וכאן נשאלת השאלה: מה עושה את ההבדל בין אלה שמצליחים למצוא את פתח המילוט לבין האאוטסיידרים שנותרים להינמק בכלא הכפול (זה של התודעה וזה של האאוטסיידריות שלהם בתוכה)?

ראשית צריך להבין כי הסיבה העיקרית להתרסקות הנפשית של האאוטסיידר, נעוצה במצב הרגשות שלו; הוא לא מסוגל לשאת את עוצמת המכות שהחיים מנחיתים עליו, כי קרקע רגשותיו דקה ופריכה, אינה מסוגלת לשאת את כובד המכות. ותחת כל מכה הקרקע נפערת והוא נופל ונבלע לביצה רגשית טובענית של רחמים עצמיים (חרדה) וצער קיומי (דכאון).

הדבר היחיד שיכול להציל אותו זה חום אנושי ואהבת אמת.

אם ימצא מישהו ולו גם מישהו אחד בלבד, שיעניק לו אחד משני אלה, יקרו לו שני דברים; האחד, הוא ימצא מישהו שיתמוך בו בשעת משבר ויקבל אותו גם כשהוא נופל, וכך ימנע ממנו התרסקות בכל פעם שהחיים הקשים גורמים לו למשבר. והדבר השני, הוא ימצא מרחב מחיה שלתוכו יזרים האחר האוהב, חום אנושי בלתי מותנה, ואז זרע התודעה שבתוכו, יקבל את התנאים של יובש וחמימות להם הוא זקוק כדי לנבוט.

כן, מה שהאאוטסיידר זקוק לו זו תמיכה רגשית, שתעניק לו יציבות ובטחון רגשיים. ושוב, מספיק שקיים עבורו אדם אחד שמעניק לו תמיכה בלתי מסוייגת ונותן לו תחושה שהוא שם עבורו כל הזמן וללא תנאי (מעין ''גשר מעל פני מים סוערים'' של פול סיימון) – כדי שזרע החרדל* שבתוכו יוכל לנבוט ולהגיע לממדי עץ ענק.

זרע החרדל כלוא באדמה קשה וחוסמת; בחושך, בבדידות. העץ כבר מצוי בחופש, 'משוחח', עם גלי החיים, רוחות השמיים וגשמי הברכה. נותן פרי והופך לחלק ממחזור החיים.

כמו המרחק בין הפרפר לזחל שקדם לו; בהיותו זחל הוא זוחל במאמצים אדירים להגיע לעוד חלק באותו ענף של העץ שעליו הוא מוצא עצמו. ואילו עתה, בהיותו פרפר, הוא יכול לפרוש את כנפי הפרפר המרהיבות שלו, ולחוג חופשי וקל כנוצה, בשמי התודעה הבלתי נגמרים.


***

גבריאל רעם

23.6.2006

——————————————————————————–

*רעיון זרע החרדל מופיע בברית החדשה: מתי י''ג 31-32.


31. ''הוסיף וסיפר משל אחר: ''מלכות השמים דומה לגרגיר חרדל אשר לקחו איש וזרע אותו בשדהו.

32. אומנם קטון הוא מכל הזרעים, אך לאחר צמיחתו גדול הוא מן הירקות והופך לעץ, כך שעופות השמים באים ומקננים בין ענפיו.''


——————————————————————————–

הערה:

מן הסתם עץ החרדל אינו עץ אלא שיח שגובהו לעל היותר 60ס''מ אבל עדיין המרחק בין הזרע הזעיר לשיח הגדול – משרת את הנמשל

גבולות הקונצנזוס ושוליים חתרניים.

החברה כחברה – כל הזמן נמצאת בשינוי והגדרה מחדש של גבולות הנורמה; מה מוגדר 'אמצע הדרך'? מה מוגדר שוליים? ומה מוגדר 'מחוץ לגדר'?

ראשית נעשה סדר:

זה מתחיל בנורמה, שהיא קונצנזוס, או אמצע הדרך, וכשמישהו לא נקלט שם הוא נדחה לשוליים, וכששם הוא לא מצליח למצוא מקום הוא נזרק מחוץ לגדר, ונקרא חריג. מבחינה זו ניתן למצוא שלוש דרגות ביחס לקונצנזוס;

א'. קונצנזוס.

ב'. שוליים.

ג', חריגות.

אז יש לנו שלושה מעגלים, האחד בתוך השני. המעגל הפנימי הוא הקונצנזוס, מעגל הביניים הוא השוליים, והמעגל החיצוני הוא החריגות. ונראה שמאז תחילת המאה, השוליים התרחבו ונגסו הן בשולי אמצע הדרך והן בשולי החריגות כך שאמצע הדרך הפך לצר יותר, ופחות 'פרה מקודשת'. ואף החריגות הפכה לצרה יותר אך לפחות ביזארית וליותר מקובלת. וכך השוליים התרחבו )והם סוחפים אליהם המון אנשים שהיו חריגים ומרובעים. החריגות כבר אינה מוקצה מחמת מיאוס, אלא היא כבר מוחזקת יותר בגדר שוליים. ואמצע הדרך נתפס כפחות מקודש ויותר מנופח, מרובע ופחות בעניינים. נראה כי אם פעם המרכז היה עצום והשוליים צרים והחריגות כמעט שלא הייתה קיימת – הרי שכיום נראה כי המרכז מצטמצם ואילו השוליים ותחום החריגות – מתרחבים על חשבונה.

יחד עם התרחבות השוליים על חשבון שני המעגלים שבצידיה, ישנה במהלך השנים האחרונות תנועה מן השוליים והחריגות כלפי המרכז; בתחילת המאה האמנות נעשתה מאוד אוונגרדית, כלומר יצאה מן השוליים אל החוץ. למשל, הומוסקסואליות הייתה חריגה והיום היא בשוליים. רפואה אלטרנטיבית הייתה פעם בשוליים, והיום היא יותר באמצע. והרוחניות גם היא עברה מן השוליים האזוטריים למרכז האופנתי. העידן החדש הגיע גם לניהול ולמעוזות שהיו שמורים עד כה למרכז הממסדי. אך יש מן הכזב בתחושה כי המרכז מצטמצם וכי השוליים מתרחבים, )מתרחבים גם מכיוון החוץ, על ידי הצטרפות של החריגים אל השוליים.

ניקח דוגמא אחת מני כמה ונתמקד בה; תחום הרוחניות. ובכן עד לשנים האחרונות, כל רוחניות שלא הייתה מאוגדת בתחום של דתיות ממסדית, הייתה נחשבת לשוליים, על גבול החריגות. היום הרוחניות יושבת הרבה יותר קרוב למרכז. אך לכך היה מחיר כבד, מחיר הוויתור על חלק נכבד מן האג'נדה המרדנית שלה. וכיום היא כבר לא רוחניות שוליים, שהיא אנטיתיזה לחמרנות אמצע הדרך, הקוראת תגר על המהות של חיי המרכז, אלא רוחניות שמעניקה לאנשי אמצע הדרך גלימה מרהיבה עליה רקומים קישוטים רוחניים מקסימים. ומאחורי הגלימה אותה בורגנות שטוחה ומבולבלת. וכך המעבר של הרוחניות מן השוליים למרכז, אומר כי היא מוותרת על המהות של היותה שוליים והופכת לשוליים של המהות שהיא הייתה אמורה לייצג. המהות של הרוחניות )בהיותה עדיין בשוליים( הייתה בקריאת תגר על מצב התודעה של האנשים; הדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים, הפילוסופיה שלהם על מה שקורה. אך משוויתרה הרוחניות על עמדת השוליים שלה, לטובת מקום טוב באמצע, היא ויתרה על ההבדל המהותי בינה ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשמקלפים מעל מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם: הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו' – את הכסות האזוטרית או המיסטית, נמצא שם את אותו מצב נפש ותודעה ישן של הזעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחנות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות, עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'. וכך ניתן לחשוב כי אמצע הדרך הקונצנזוס נכנע ללחץ של המורדים והשונים והוא נתן להם, לשוליים לחדור את הקונצנזוס וכך השוליים התרחבו והמרכז הקונסנסואלי – נעשה צר יותר, ולא היא, האמת היא שאמצע הדרך התרחב. ובזה שהיא הרשה לשוליים של העידן החדש, הרפואה האלטרנטיבית לתפוס מקום ולהתבסס, – הוא בעצם לא הצטמצם אלא התרחב, כי השוליים הם לא שוליים אמתיים, הקוראים תגר באופן מהותי על הקונצנזוס, הם בעצם 'אמצע הדרך' שהתחפש לשוליים חתרניים. אך הגברת היא אותה הגברת, אותה גישה של שימת תוויות על המציאות, במקום לקלוט אותה כמות שהיא, לנצל אותה באופן צרכני אוגואיסטי – במקום לחוות אותה אובייקטיבית מתוך סובייקטיביות אינדווידואלית. השווה בין השוליים והמרכז עולה בהרבה על השונה, במהות זה אותו הדבר; שניהם חיים על שקר עצמי למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. בשניהם רווח השכנוע העצמי שהכל בעצם בסדר וזה רק תלוי באיך אנו רואים את המציאות. ושצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי ולהדחיק לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתזה את הצער, הפחד, הכאב,

חוסר הצדק – ולאמץ רק רגשות ומחשבות חיוביות. כך שכאמור, בכל אלה אין שום הבדל בין חסידי העידן החדש ובין צועדי 'אמצע הדרך', כולם, מוליכים עצמם ואחרים שולל, וזאת בכדי ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, כי מסביבם השכנים והידידים ממשיכים לחיות חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים. גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלהם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. ובזאת ברמת המהות אין הבדל ביניהם, שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. ההבדל הוא רק בשם ובמי נחשב אמצע הדרך ומי שוליים, זה הכל.

המתודה השתכללה אמנם )אצל השוליים המתחזקים( אך מתחת למאמץ ההיסטרי הזה להאמין שעכשיו הכל יהיה בסדר, המבוכה, היאוש וחוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרו בעינם. קו דמיון נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס, הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות – מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי. בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות. וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין, מכיון שהיכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחוויה שלה בצורה אותנטית – מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו האנטיתיזה לבינוניות הקיימת , מצויה דווקא בתוך התרבות הנוכחית. רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו באמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית. ולא היא, כאן המרד טהור, אך הוא מחופש לעוד תורה ממסדית. או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.

מקומות נוספים זה באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלה. הממסד מתייחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'. וכך, אם מאחדים את המסרים של כמה יצירות אמנות, למשל של קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך כשהמסר מתמסמס בתוך  היצירה עצמה, זה יוצא מטושטש. המסר החתרני נבלע במעשה היצירה. אם היו מלקטים את כל המסרים של כל היצירות הללו למסה אחת, זה היה חתרני להדהים, אך כשזה בתוך יצירה אחת ואין השוואה ביניהם באמת המסר והמהות זה מסתדר עם איך שלמדנו להתיחס לאמנות; כאל כמשהו אבסרטקטי וסובייקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך. כלומר, האמנות וההגות, הן כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין בהם כלום, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר. בשתי הדרכים מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בנשי המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, קניית טכניקות – אפשר ורצוי לשנות. בשתי התרבויות שינוי והיכולת ליצור שינוי עצמי היא בסיס לפילוסופיה שלהם. וכך השינוי גם חוזר לחברי השוליים או החופש להאמין שהם בדרך לאושר הרוחני או הגשמי( והם צריכים אך לתרגל ולהאמין. לשון אחר, בשניהם השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה – מצד אחד. והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת. אך כאמור, אין הבדל משמעותי בין השתיים. וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. שתיהם מכחישות דברים שחיים בפנים, אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; מאחורי רוחניות אמצע הדרך – בוערים הדמונים – תשוקה, פחד, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. גם הרוחניות הבורגנית, זו של העידן החדש מכחישה את כל הדברים שבוערים בתוכה, רק שמסלול הבריחה כאן הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות. הרוחניות של שוחרי העידן החדש היא לא מושא מאוויים, אלא יעד בריחה, בריחה מפני חידלון, אשמה, מבוכה, בלבול, חוסר אונים, מוות וזיקנה. הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח -מיום ליום מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.
——————————————————————————–

 

מאמר זה נכתב לאחר שהושלמה עריכת הספר: "אאוטסיידרים ומורדים".הוצאת ידיעות אחרונות. אפריל   2006

ועל כן לא נכלל בתוכו, אך בתוכנו הוא ראוי להכלל בתוכו.

 

אודות הקטגוריה: היחיד וההם.


הערה: רוב המאמרים במדור זה מתוך הספר: ''אאוטסיידרים ומורדים''. או הופיעו לאחר שעריכת הספר הושלמה, אך היו אמורים להכלל בתוכו. יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, באפריל 2006.

————————————————————————————————————————–

הטירוף אצל היחיד הוא היוצר מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 156 (3, 83)

***

היחיד תמיד לבד. והם לכאורה ביחד, אך מפורדים ומפוררים. מאוחדים רק קומסטית, רק אינטרסנטית.

והיחיד? בעיקר מתויג, מתויג כאאוטסיידר, אלא [אם כן הצליח להשתחל למערכת כלשהי המקנה לו זהות וחסות מתוקף עוצמתה וכוחה (הכמותי, בעיקר)].

ועם זאת היחיד המוקצה בתוקף יחידותו הוא התקוה היחידה. אך זאת רק אם יצליח להימלט מן הרשת החברתית הפרושה סביב ולשרוד במדבר הציה של יחידותו הלא שייכת.

ואיך ישרוד? רק אם יצא למסע, מסע מנקודת ההתחלה של היותו יחיד מוקצה אל נקודת הציון של היותו יחיד מורד.

לבד ושלם, הוא והבדידות הקוסמית.

וזאת מתוך ידיעה מלאה, שיום אחד הוא יבלע בה ללא שוב.

בודד וחשוף, יחיד ושלם. הוא וגורלו.

לבד, כי כך הוא בא וכך הוא יצא, לא הביא ולא לקח, מסרב לנוחם המכזב של האשליה החברתית.

——————————————————-

''התקופה שלנו הרסה את ההירארכיה הפנימית. איך ייתכן שתניח להירארכיה החברתית להמשיך ולהתקיים, אם זו האחורנה אינה אלא בבואה גסה של הראשונה''?

סימון וייל, ''הכובד והחסד'', כרמל, עמ' 205

 

מונח מפסיכולוגיה חברתית: ''פיזור אחריות'':
פיזור אחריות הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, שמתיחס לתופעה שככל שקבוצת האנשים שבה נמצא יחיד גדולה יותר, נוטה הוא להסיר מעצמו את נטל האחריות. תופעה זו באה לביטוי בעיקר בעת הגשת עזרה לנזקק. כאשר בסביבתו של נתון במצוקה יש רק אדם אחד, ישנם סיכויים רבים יותר שיקבל סיוע מאותו פרט, בעוד שאם ימצא באותו מצב בתוך המון סיכוייו לקבל סיוע דווקא פוחתים. הפתרון למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה שכשאדם נמצא עם עוד אנשים , הוא נוטה לזרוק עליהם את האחריות, מה שקרוי בלשון המקצועית ''פיזור אחריות''.

לעתים נובעת התופעה לא רק מכך שהפרט שואל את עצמו, ''מדוע דווקא אני?'', אלא בגלל שלעתים הוא סבור שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה, ואת עצמו הוא רואה מה שקרוי בסלנג ''ראש קטן''.

ברור שכאשר יש לאותו פרט קשר עם הנתון בצרה, אפקט ''פיזור האחריות'' יצטמצם, או אם הוא נותן עזרה מקצועי כגון רופא או אחות.

וכך בצורה פרדוקסלית (לכאורה) יכול להיווצר מצב שבו אשה שעומדת להיאנס ברחוב ראשי, בו מציצים מהחלונות מאות עיני דיירים, ומתברר שמוקד המשטרה לא קיבל דווח על הענין. לעומת זאת אילו זה היה מתרחש ברחוב צדדי לעיני עיניים בודדות, היה סיכוי גדול יותר שמישהו היה טורח להזעיק את המשטרה.

המחשה ספרותית של הענין מובאת בסיפורו הקצרצר של גרשום שופמן שנודע בספרות העברית כאמן הספור הקצרצר, ''השניים'': ''בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו מתרחקים, משתמטים ורק שניים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו''.


 

בין מיוחדות – לחריגות, גאונות לשגעון.


חלק א':
החברה האנושית הנוכחית מחשיבה עד מאוד את הערך של 'להיות נורמאלי'. לחשיבות המיוחסת לערך זה מתלווה אשכול של תכונות: יציב, אחראי, בריא בנפשו, וכו'. הנורמאלי כולל ציונים טובים בבית ספר, עבודה קבועה ונחשבת, הקמת משפחה בגיל צעיר יחסית, מספר ילדים, להיות נשוי (לא משנה כל כך כמה פעמים) וכו'.

ואם יש נורמה ונורמאלי, הרי שישנן סטיות תקן מן הנורמאלי; סטייה שהיא עדיין קרובה לנורמאלי יכולה להתבטא מצבי רוח. בקצה הרחוק מן הנורמאלי – מוצאים שיגעון פשיעה וכו'. הסטייה תמיד מורידה מערכו של הסוטה מן הנורמה. הורדת הערך תלויה בגודל הסטייה; ככל שהסטייה גדולה יותר, כך גם הסטיגמה והנידוי.

עד כאן הדברים, ברורים וידועים. אך מה שמעניין בכל זה הוא שהיכן שמוצאים חריגות וסטייה מן הנורמה החברתית – מוצאים גם ובעיקר: מיוחדות וראיה חריפה ועמוקה של המציאות. השילוב הזה בין חריגה חברתית לגאונות אישית מאפיין אישיות שניתן להגדירה כאישיות של יוצר דגול, גאון וכו'. והוא נעדר באישיות הנורמטיבית.

ואכן גאונות, אמת או חוכמה – לא יכולים לשכון בקצה הנורמאלי, שם קיימים בעיקר בינוניות, וחשיבה שטחית. גאונות שוכנת יותר בקרב החריגים מאשר בקרב שוחרי הקונצנזוס והנורמה.

וישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. ב'כלפי מטה' הכוונה לחריג לכיוון של שיגעון, פיגור, פשיעה וכו'. ב'חריגה כלפי מעלה' הכוונה, לחריג שיכולותיו ותרומותיו גבוהות מן הממוצע בהרבה. הוא לא סתם מוכשר, 'הוא גאון'. וכשבאים לבדוק את חייהם של אותם גאונים, אחד מן הדברים העולים הוא הסבל שלהם, אך השאלה היא האם גאון בעל שיעור קומה אכן חייב לסבול? האם מעצם העובדה שהוא גאון – הוא נידון לסבל ?

כדי לבחון את התופעה נתחיל בקבוצה רחבה יותר, שאליה משתייכים הגאונים: קבוצת המחוננים, ובכן החוקר לואיס מ' טרמן 1] L. Terman השקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן. מהנתונים משתמע שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד חברתי לקוי.

טרמן חילק את הנבדקים לארבע קבוצות, הנבדלות זו מזו ביציבותן הנפשית. התברר ש-21 אחוז מהמחוננים סבלו מקשיים נפשיים של ממש כשהגיעו לשנתם השלושים. עשר שנים מאוחר יותר נערכה הבדיקה פעם נוספת. התוצאות היו קשות עוד יותר. הפעם הגיע שיעור הנמצאים בקבוצת הבעיות הנפשיות ל-30 אחוזים. נצפה קשר ישיר בין רמת המחוננות לבין רמת הפגיעות הנפשית. אמנם טרמן התחמק מההשלכות הברורות של הממצאים באומרו שישנם גם אנשים בריאים מאוד בנפשם בקבוצת המחוננים ביותר. אך לא נראה כי זו תשובה מספקת במיוחד מבחינה מדעית.

חוקרת נוספת בשם לטה הולינגוורת', 2] Leta Stetter Hollingworth

עקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו עד לתקופת בגרותם ואחריה. חשוב להדגיש שמשיגי 180 נקודות איי קיו בילדותם, ייחשבו בבגרותם לבעלי ציון נמוך יותר ב-20 עד 30 נקודות. על כל פנים, הם יישארו בעלי אינטליגנציה גאונית של אחת לרבבה.

היא הצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים. אך העיקרי שבהם הייתה הבדידות. ומועקת הבדידות קשה במיוחד למחוננים ביותר, החיים בעולם של אנשים הנופלים מהם אינטלקטואלית לאין ערוך. בבגרות המצוקה אינה קשה כל כך, שכן אז יכול האדם לחפש לו חברים בשיעור קומתו, אך בגיל צעיר, כאשר הילד נמצא בבית ספר, החברה שבה הוא מוקף אינה מתאימה לו ואינה מסוגלת להבין את רוחו. לא רק חברת הילדים קשה למחונן, גם עם המבוגרים הוא מתקשה להסתדר. יכולותיו האינטלקטואליות מאפשרות לו למתוח ביקורת על עולמם של הגדולים, והוא עלול לפתח טינה וכעס כלפיו, במקום להסתגל לחוקיו.

מסקנתה של החוקרת היא שכשרון רב (עד 155 נקודות איי קיו בילדות) ממלא תפקיד חיובי בעיצוב אישיותו של בעליו. אך גאונות של ממש עלולה להזיק יותר מלהועיל. בעוד שהמוכשרים מאוד אינם מתקשים כל כך למצוא לעצמם חברים שווי ערך, הגאונים נותרים בבדידות מזהרת אך בלתי נסבלת. הם מיוחדים עד כדי כך שהחברה אינה מבינה אותם ומותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס. סרט שיצא לאקרנים לפני מספר שנים, "סיפורו של ויל האנטינג", הציג את דמותו של צעיר מחונן כזה המעדיף להידחק לשולי החברה מבלי לנצל את שמאפשרות לו יכולותיו הלא רגילות.


נתונים לגבי גאונים:

עד כאן לגבי ילדים עם ניצני גאונות, מחוננים, אך מה לגבי הגאונים עצמם? ובכן הנתונים מצביעים על כך שככל שההישגים במבחן ליכולות מילוליות היה גבוה יותר, (מדד חשוב ביותר באיתור גאונות) כך עלתה בהתאמה מידת הפגיעה הנפשית שלהם.

הנתונים הללו מדהימים ממש. מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים

כשנשאלו אנשים שאובחנו כגאונים האם הם מרגישים שונים מעמיתיהם המוכשרים מעט פחות מהם, אלו המוגדרים כמוכשרים מאוד, הם השיבו בדרך כלל בחיוב. כשנתבקשו להגדיר את השוני, רובם הצביעו על תחושת הניכור מהחברה, העזה אצלם לאין ערוך מאשר אצל אותם המוגדרים כמוכשרים מאוד.

אחד מן 'הכישורים', של הגאון, היא יכולתו לחדור על מעבר למעטה החיצוני של הדברים, ולקלוט מה קיים שם באמת. להבין מציאות מסוימת ברמת המהות, ולא רק ברמת התדמית.

כולנו יודעים כי יכולות אלו לא קיימות כמעט בעיסוקים הנורמטיביים (כמו פסיכולוגיה, חקר ספרות ופילוסופיה) – שם היא מוגבלת, וצרת אופקים, יחסית למה שמצוי אצל ביצירות של גאונים כגון: ניצשה, טנסי ויליאמס, אוגוסט סטרינברג,, טולסטוי ודוסטויבסקי. אך עם זאת, היוצרים הללו היטלטלו כל ימיהם על ותחת המשברים אישיים שנובעים מאישיותם הבעייתית או הלא יציבה. כך שיציבות נפשית, ואפילו אושר וחיים טובים נמצאים בדרך כלל בקצה ההפוך להבנה וחדירה לעומק של: מה זה החיים.

כפי שכותב על כך פרופ' שלמה גיורא שוהם בספרו: "טירוף, סטייה והיצירה"3]:

"…החברה עלולה לתייג את האמן כמתבדל, כזר וכשונה. תיוגו כשונה עלול להתחזק בעקבות השתקעותו בתהליך היצירה, ואדישותו היחסית לכסף ולתהילה. דוגמה לכך נמצא בספר על ואן גוך בספריית טיים לייף לאמנויות, שם נכתב: "היה צורך בעיניו של מטורף על מנת לראות את העולם באור חדש ולציירו כך". ואכן, ראיית העולם באור חדש היא תנאי מוקדם לתיוגו כמטורף. לפיכך אני סבור שרוב המחדשים והיוצרים הגדולים נחשבו בתקופתם ל'לא שייכים', לשונים ולמטורפים. זוהי וריאציה על ה'יפותיזת קרופוטקין', הטוענת שכל התגליות הגדולות והמחקרים המרעישים נעשו מחוץ למוסדות אקדמיים. ואני מוסיף, שאם הם נעשו על ידי אנשים אקדמיה, היו אלה חריגים, משולי המוסדות שאליהם השתייכו. רדיפתו של גלילאו, ייסוריו של באך ובדידותו של איינשטיין בראשית חייו, הם רק כמה מן הדוגמאות היותר ידועות".

שם עמ' 24


הפסיכולוגית קיי רדפילד-ג'יימיסון מאוניברסיטת גו'נס הופקינס, מומחית בנושא הקשר בין שיגעון ואמנות, קיבצה את שמות האמנים החברים במועדון זה לרשימה מעניינת הכוללת את המשוררים: ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו ואמילי דיקנסון. הסופרים: אמיל זולא, לב טולסטוי, מקסים גורקי ורוברט לואי סטיוונסון. ואת הציירים: מיכלאנג'לו, אדוארד מונק, פול גוגן, ווינסנט ואן גוך.


היצירתיות והחוכמה קרובים יותר לשיגעון מאשר לנורמטיביות. אבל מדוע הצמידות הזו בין גאונות לבין חיים משבריים? מדוע דווקא אלה שהראו לנו את המציאות הנסתרת של החיים, שילמו ומשלמים על כך – בחיים אישיים הרוסים? מה הקשר בין גאונות, הארה ומיוחדות – מצד אחד, ובין הפרעה נפשית וחיים רצופי משברים אישיים – מאידך? האם יש קשר, ואם כן מהו?

ובכן זה אולי מתחיל בכך שהחברה שלנו הכתירה כחיים נורמאלים – חיים של הדחקה ובריחה מן המציאות. היא הפכה את המציאות האמיתית לנסתרת, ויצרה מציאות חלופית, שמי שחי לפיה נחשב כנורמאלי. אין דרך אחרת להבין את העובדה שרוב אלה שגילו משהו אודות האמת האנושית, חיו רוב ימיהם כשהם מנודים, אומללים. נעים ממשבר נפשי אחד לשני. וזה אומר שבחברה זו האמת אודות המציאות נמצאת בגלות, ומי שיוצא לגלות כדי לחפש אותה מנדה עצמו מן הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר כבד.

המציאות החליפית היא מציאות חברתית, בעוד שהמציאות האמיתית היא מציאות פנימית. הנורמאלי מתאים עצמו לכלל, בעוד שזה שמצוי בקוטב המנוגד – כל ימיו שואף להיות אותנטי.

מי שיכול להתאים עצמו למציאות החברתית עושה זאת בדרך כלל, ויש כאלה שלא מסוגלים לעשות זאת. והם אלה שכותבים ויוצרים ומדברים על האמת הגולה, ודבריהם נוטפים חוכמה.


חלק ב':
אך מה יש באנשים הללו שגורם להם לא להיות מסוגלים לישר קו, עם המציאות החליפית? שגורם להם לחתור אחר האמת במין אמוק חסר שליטה, ולחיות חייהם תוך אומללות ומשבריות? ומדוע ככל שהדבקות באמת והחדירה למעמקי החוכמה – גדולים יותר, כך גדלה חוסר היציבות הנפשית של האנשים שהגיעו לרמות הללו? מדוע קיים התואם ההדוק הזה בין סטייה נפשית, וחוסר איזון נפשי מחד, ובין חוכמה, גאונות, וראיית המציאות כמות שהיא – מאידך?

ובכן כדי להבין משהו סבוך ובעייתי כמו זה יש צורך באנלוגיה. וניתן להשתמש באנלוגיה של פילם (סרט צילום) רגיש. ההבדל בין פילם שבעזרתו ניתן לצלם תמונה רגילה או צילום רנטגן, ובין סתם נייר, טמון בכך שהנייר הרגיל הנו פחות רגיש. על נייר לא תוטבע תמונות המציאות. בעוד שפילם או סרט הצילום יקלוט וירשום זאת.

נייר לא יכול לקלוט מציאות, ליצור תרשים שלה. הוא יכול רק להעתיק את מה שקיים בנייר אחר. נייר יכול להוות נייר צילום ולשכפל את שקיים על נייר אחר. אך פילם לא מעתיק נייר, הוא משקף מציאות. מה שרשם על הפילם זה מה שקיים במציאות ברגע מסוים, מזווית מסוימת.

ניר הצילום מדפיס עליו את שמצולם על הפילם. יש הרבה ניירות צילום ומעט פילמים. הפילם של הרגיש והמיוחד מצלם את המציאות הנסתרת, המציאות הפנימית. ניר ההעתקה של הנורמטיבי והנורמאלי מעתיק את המציאות הקיימת, החיצונית.

רוב בני האדם לא מצלמים מציאות אלא מעתיקים את תמונת העולם הרשומה על רוב הדפים שהם פוגשים.

נייר לא יכול לקלוט מציאות, או ליצור תרשים שלה. הוא רק יכול להעתיק את מה שקיים בנייר אחר, כמו שנעשה במכונת צילום. מה שהרוב עושים הוא להעתיק את תמונת העולם של הרוב

הפילם יכול לקלוט תמונת מציאות, אך היתרון שלו היא גם החולשה שלו; הרגישות הזו לרשמים יכולה גם לשרוף אותו אם הרשמים גסים או חזקים מדי. נייר יכול להיות חשוף לאור, וכלום לא יקרה לו, אך הפילם זקוק למגננה, לחיסיון של החושך, אסור לו להיחשף. אם הוא חשוף לאור חזק מדי הוא נשרף. הוא עובד טוב כשהוא חבוי, מציץ במציאות דרך חרך במצלמה.

סרט צילום יכול לקלוט ולרשום את כל הדקויות הניצבות מול הצמצם, אך אם חושפים את הסרט לאור השמש, לפני תהליך הצילום – הסרט עלול להיצרב, להישרף. ואולי זה מה שקורה לילדים רגישים כשהם פוגשים את מערכת החינוך ואת חברת הילדים העדרית.. המפגש עם הדומיננטיות של החינוך ונורמות החברה הכוחניות כמו חושף את הפילם לאור חזק מדי שצורב אותו ומטביע בו טראומה.

ואכן ישנם אינדווידואלים שהם כמו פילם רגיש. החשיפה לסטיגמה החברתית ולנידוי וגם לעצם הגסות של החיים החברתיים הרגילים גורמת להם לסבל על ידי כך שהיא כמו 'שורפת' להם את הפילם. אך זה אותו פילם שקולט את המציאות כמות שהיא. וכך הם אמנם רואים את המציאות יותר כפי שהיא, אך יחד עם זה הופכים ל'צרובים', וחייהם לחיים משבריים.

אך צריך לזכור, כי כל זה הגיע ובא להם מכיוון שהחיים הפנימיים שלהם הם יותר כמו פילם פחות כמו נייר צילום.

והפילם הרגיש שלהם הצורב על עצמו את התשליל של המציאות החיצונית – הוא אותו פילם רגיש שנצרב באופן אישי ונושא עמו משבריות בחייהם האישיים. הם קולטים את המציאות אך זו אותה מציאות שצורבת חומצה בפילם הרגיש של חייהם האישיים.

חייהם האישיים הופכים להיות המחיר שהם משלמים בעבור קליטת המציאות החריגה שלהם.


חלק ג':
אך מה בדיוק, בנפשם של אותם מיוחדים, הוא זה המכשיר אותם לקלוט את המציאות הפנימית? מה בהם הוא זה המהווה את אותו פילם רגיש?

ובכן, הקולטנים בנפשו של האדם היא מערכת העצבים שלו. העצבים של האדם הם סיסמוגרף, מערכת חיישנים עדינה ומדויקת. מערכת העצבים היא היא הפילם הרגיש.

(פעם כשדיברו על משבר נפשי, קראו לזה: 'התמוטטות עצבים'. עצב ועצבות נגזרים מאותו השורש של עצבים. וכך גם עצבנות וכו'.)

מערכת העצבים היא הקולטת מצבים שהם מעבר או מעל למציאות החומרית הרגילה. והיא זו שמודדת ורושמת את החשמל שבאוויר, את הדינאמיקה בשיחה, את המטען הפנימי בזולת, את מה שחי באדם ולא במסכה שלו. מערכת העצבים הרגישה היא אוזן הכלב שקולטת את משרוקית הכלב שאוזן האדם הרגילה לא שומעת.

וככל שמערכת מסוימת הנה רגישה יותר כך היא יכולה להיהרס יותר בקלות ומהירות. אותו אורגן בנו הקולט את המציאות הפחות גלויה הוא גם זה הנהרס בקלות כשהמציאות עצמה הופכת לצורבת מדי בעבור הרגישות של הפילם עצמו.

חוסר יציבות נפשית היא במידה רבה עניין של מערכת העצבים רגישה ועדינה המתפקדת בחברה גסה שמתעלמת מחיי הנפש של היחיד בה.

רוב בני האדם נולדו עם מערכת עצבים שמסוגלת להיאטם ולהיחסם אל מול מציאות קשה, בוטה, סטיגמטית, אטומה וחסרת לב. אך ישנם כאלה שנולדו עם מערכת עצבים שהיא רגישה במידה כזו, שאין להם יכולת לאטום אותה. היא נותרת פעורה וקולטת – גם במצבים הצורבים אותה בצורה קשה.

מה שעוד מחריף את מצבם הם סטיגמות, שיפוטים וחרמות הנשלחים אליהם מצד הרוב הנורמטיבי, בגין חוסר ההשתלבות החברתית שהרגישות והעדינות הללו גורמים להם. וככל שהחברה עדרית יותר כך הסטיגמות חריפות וצורבות יותר. אילולא הייתה החברה הקיימת כה עדרית ואנטי רוחנית, לא היו גששי האמת סובלים מהפרעות נפשיות כה עזות. (בחברה פחות עדרית הם היו מקבלים סביבה מוגנת שבה יוכלו לקלוט את המציאות הפנימית מבלי להיות חשופים לשדרים המסכנים את היציבות הנפשית שלהם).

אך בחברה העדרית של היום הם מצוים במצב שבו הם ניצודים ונרדפים כל ימיהם.

חייהם הופכים לכה קשים ומשבריים, עד כי פילם חייהם נצרב יותר בכתמים של בעיות אישיות, מאשר בצילום רנטגן של המציאות כמות שהיא.

וכך הם חיים חייהם ממשבר נפשי אחד לשני, ורק מיעוט קטן בהם מצליח לקלוט את האמת אודות המציאות ולשדר אותה החוצה מבלי שמצבם הנפשי הקשה יכריע אותם קודם לכן.

ואדם שמצליח להמשיך ולכתוב, ליצור, או סתם לשדר לאחרים – אודות המציאות כמות שהיא – מבלי שמשבר נפשי יכריע אותו לפני כן, הוא בחזקת נס מהלך.


——————————————————————————–

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה ומרדנות – מצוי בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים". ששיצא  בהוצאת ידיעות אחרונות, בשנת 2006

 

——————————————————————————–

 

1] http://psychclassics.yorku.ca/Terman/murchison.htm

2] http://clearinghouse.mwsc.edu/manuscripts/360.asp

3] "טירוף, סטייה ויצירה". שלמה גיורא שוהם. הוצאת משרד הביטחון. 2002


——————————————————————————–


נקודת מבט נוספת, שונה, במאמר הבא:

http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/2144.html


——————————————————————————–

גבריאל רעם

10.11.2004