ארכיון תגית: אאוטסיידר

תימצות של הספר: "אוטסיידרים ומורדים".

עופות מוזרים. הם אינם מופנמים וגם לא סתם מוזרים, אלא אחרים. שונים. מצד אחד עדיין לא מצאו את עצמם – ומצד שני, הייחודיות האישית שהחלה לבצבץ מתוכם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה'ביחד' העדרי. והחברה, משזיהתה את האאוטסיידר, מייד נעשית חשדנית ומצביעה עליהם: שונים.

רוב האאוטסיידרים נושאים תווית זו כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לתרגם שונותם לאמנות (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק), חלקם מוצאים דרכם לקבוצות שוליים, כתות, דתות ומסדרים למיניהם. אך שם הם נעשים עדריים יותר מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית. הם הפכו את אות הקין האישית לאות זיהוי קבוצתית (הקבוצה אליה הם משתייכים נמצאת אומנם בשוליים, אך הם בתוך הקבוצה – חייבים להיות חלק מן המרכז המקובל).

ואלה שנותרים מחוץ לשדה האמנות או לקבוצות המתמחות באיסוף פליטי שוליים – נותרים אאוטסיידרים, סובלים מהסטיגמה וממשיכים, או שהם מאמצים את חריגותם לליבם, כזהות אישית, ונעשים אאוטסיידרים מתוך הכרה.

אאוטסיידר מתוך הכרה, הוא זה העומד מנגד- לא סתם כזר, כאחר – אלא כסרבן, כמכחיש, כאומר "לא". ומי שאומר "לא" הוא האדם המורד.

"עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם" (ד"ר יאיר כספי, 'לדרוש אלוהים', ידיעות אחרונות 2002. עמ' 210 בתחילת הפרק על עבודת אלילים).

שני פסיכולוגים חברתיים בארצות הברית – ד"ר בארי קולינס וד"ר דייוויד לוי, חקרו כיצד נראה בעיני החברה האדם הסוטה מן הנורמה, המתבדל, זה שלא הולך עם דעת הרוב. המחקר העלה שלרוב האנשים איכפת פחות אם אתה מתנגד לדרך השלטת – כל עוד אינך נוקט באולטימטומים או יוצא חוצץ נגד, במפורש. תבקש, תסביר, אבל אל תעלה על בריקדות. זה מראה מה יחס החברה לנון-קונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים. לסטות אולי קצת מן הנורמה, אך לא לצאת נגדה. ועם זאת, שוב, זה הכל עניין של סטטוס, בעל הסטטוס הנמוך – מבקש, בעל הסטטוס הגבוה – תובע ודורש.

דבר נוסף שעולה מן המחקרים הוא שבשביל לשרוד במרד צריך שניים. מספיק שאדם אחד נוסף יצטרף אליך – כדי שסיכוייך להחזיק מעמד ינסקו מעלה ושתצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. מסיבה זו מנסים נון-קונפורמיסטים רבים לכנס סביבם תומכים, או מישהו בעל עמדה, התומך בעמדתם.

האדם העצמאי הוא כזה, משום שהוא שופט דברים באופן עצמאי ובלתי-משוחד. הוא פועל על סמך הגיונו או תפישתו האישית – בין אם זו תואמת, מנוגדת, או שונה מן התפישה החברתית.

הנון קונופורמיסט "יוצא נגד", העצמאי לא "יוצא נגד", הוא "בעד" דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב.

נראה כי החינוך הקיים אינו מכשיר את האדם לקבל החלטות עצמאיות ואפילו לא כאלה שדרוש "אומץ מוסרי" כדי להשמיען – אלא בעיקר מכוון אותו לוותר על כושר השיפוט כדי להתאים עצמו לחשיבה המקובלת.

אדם ההולך נגד הזרם ונגד הדעות המקובלות, יעמוד בפני תגובות לא נעימות וקשות. בתחילה ידברו על ליבו ואל "הגיונו" וינסו לשכנעו לסגת מדעתו החריגה. אם ימשיך להחזיק בה – ייתקל בדחייה, התעלמות ובמקרים קיצוניים אף באלימות. אולם על-פי-רוב האינדוקטרינציה הזו עובדת בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי להיזקק לחרמות ועונשים.

הבעיה איננה בכך שקבוצה או חברה מסויימת מגינה על אמונותיה ועל דעותיה וגם לא בקיומה של מערכת "מותר" ו"אסור" – אלא באופן התוקפני, הטירני וחסר הסובלנות שמגלה החברה כלפי מי שדעותיו אינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל.

מי שחקר את הנושא היה כריסטופר לאש המנוח, אחד ההוגים החשובים בארה"ב, הוא כותב על האליטת בספרו: 'מרד האליטות', שמראה שאפילו מתחת למסווה של קבוצות עילית אמריקניות מסתתרת חשיבה קבוצתית ואף אכזרית, חשיבה קבוצתית שמשתחררת ברגע שהאליטה נמצאת בסכנה או בהתקפה:

"כשהם נתקלים בהתנגדות… הם מסגירים את השנאה הארסית המצויה בעומק, לא רק מתחת לפרצופו החייכני של הרצון הטוב של המעמד הבינוני הגבוה. התנגדות גורמת להומניטריים לשכוח את המידות הליברליות הטובות שהם מתיימרים לדגול בהן. הם נעשים עצבניים ופגיעים, צדקניים וחסרי סובלנות. בלהט הפולמוס הפוליטי אין הם מסוגלים להסתיר את הבוז שהם רוחשים כלפי אלה המסרבים בעיקשות לראות את האור – אותם ש"פשוט לא מבינים עניין", כלשון הז'רגון שבע הרצון מעצמו, של התקינות הפוליטית".

הסוציולוג הצרפתי יהודי אמיל דורקהיים טוען כי החברה, איננה בדיוק מסגרת המאפשרת ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית – אלא יותר מערכת מתוחכמת השולחת שלוחות של שליטה לתוך המערך התת-הכרתי שלו ומניעה אותו כבובה על חוט, מריונטה. הוא חשב כי ייתכן שהמניע בחיים הדתיים עלול להיות לאו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי עלול להיות שהחיים הדתיים יהיו מורכבים דווקא מסגידה לכוחה של החברה הדתית, וכי עלול להיות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה. החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה: "אתה לא בסדר". "תפסיק להאשים", אומרים לו, "קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר, שהרי יש לך בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי".

כך שותלת החברה ביחיד, במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל כך בסדר אצלו, ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

הספיקות העצמיים, שמתעוררים ביחיד כזה, מנטרלים אותו מכוח השפעתו וכך החברה יכולה להמשיך באינדוקטרינציה שלה באין מפריע.

ואת כל הספיקות העצמיים הללו שמכוונת החברה ליחיד הביקורתי ניתן לרכז בשלוש מילים: "אתה לא בסדר!".

הגישה החברתית היא גישה זכרית מעיקרה. צריך להבין כי במידה לא קטנה אופן השלטון והממשל של הממסד בחברה נובע מן הפסיכולוגיה של הגישה הזכרית. וזו גישה שאומרת, כי לפני שאתה קיים אתה צריך לעמוד בציפיות, ואז ורק אז, אתה יכול להיות. זו גישה הנובעת מן הקולקטיב הפאטרנלי, שכל הזמן דורש ודוחף להישגים.

הגישה הנקבית, מקבלת את האדם כמות שהוא. בגישה זו יש הרבה קבלה, תמיכה וסובלנות והיא משדרת שאנו בסדר. ואנו בסדר כי אנו קיימים, כי אנו ישנם !!

"נורמוטים", הוא הכינוי רב-ההשראה שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי, כריסטופר בולס (בספרו 'צילו של אובייקט', הוצאת דביר, 2002) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה מוחלט עד כי איבדו כל קשר וזיקה אל פנימיותם. מדובר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאיים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני, או מה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים. זו המשמעות של להיות בינוני.

במפגש עם בינוניות, ישנה תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. אדם, אם ייקחו ממנו את החופש, הפראות, מה יישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול כלפי חוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בו בעוצמה. זה ראוי יותר להערכה אילו השיח החתרני היה נשמר אצל אדם גם לאחר גיל חמישים.

וכך, החתרנים הגדולים באמת, הם אלה שעושים זאת דווקא בגיל מאוחר, את הגיל הצעיר הם השאירו ללימוד השטח, לבלבול ולמבוכה, ובגיל העמידה אפשר וראוי למרוד, כי יש באמת למה…

"שוכני שוליים חברתיים", הינו מונח שסטיוארט ווילד טבע בכדי לאפיין את אלה שפרשו מחיי השיממון של הבינוניות. בינוניות שמאופייינת על ידי חוסר אותנטיות ועל ידי עיסוק במשחקי אגו, כוח ושליטה. חיים הנעים בין קטבים של פחד הישרדותי, מצד אחד, וחמדנות ושאיפה לסטטוס, מצד שני. חיי שיממון הללו מבוטאות בצורה הכי מוצלחת על ידי שלוש המילים המתחילות באות האנגלית P:

רכושנות. תענוג. שבחים. Possessions/Pleasure/Praise.

שוכני שוליים רוחניים אלה, מתבוננים מנקודה בלתי תלויה ורחוקה במשחקי האגו חסרי הדמיון ונמוכי האנרגיה שמתחוללים סביבם והחשים שיממון עמוק מול כל אלה. נקודת מבטם רואה את ההבל וחוסר התוחלת שבסחרחרת הזו, סחרחרת שעצם קיומה תלוי באישור וקבלה חברתית של האחרים.

שוכני השוליים הרוחניים, יודעים בתוכם ידוע היטב, כי זכייה בפרסי האגו הכי עולמיים, לא תעניק להם מאומה, אם תוך התהליך של המירוץ אחר פרסי האגו, הם יאבדו את הקשר עם קולם הפנימי. ולקול הפנימי הזה קורא הוא בשם מעניין: "The Beyond Within" – "המעבר שבפנים".

איבוד זה של הקשר עם "המעבר שבפנים" (היישות הפנימית, הילד הפנימי), ייצור מצב של פעילות מכוונת כלפי חוץ, המרדימה את בני האדם ביחס לזהות הנפשית-רוחנית אמיתית שלהם.

להיות אאוטסיידר משמע בראש ובראשונה להיות בודד !! לא סתם בודד, אלא מבודד. ברמה אחת זו בדידות חברתית, ברמה גבוהה יותר זו בדידות של הנשמה והנפש שהאאוטסיידר מחובר אליהן אקוטית. הוא חי את חייו כשהוא עומד מנגד, משקיף על החיים לא מתוך זרות (אפילו מתוך מעורבות עמוקה), אך מרחוק.

עבור האאוטסיידר, הוא תמיד אחר. הוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. בכל מקום בו יהיה, כל מקום אליו יגיע – הוא יהיה שונה. הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה ייצא החוצה. השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. עליו לבחור בין דיסוננס פנימי לבין דיסוננס חיצוני.

לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכה שלו, שלב בהתבגרות שלו. וכשהשנים חולפות, מתחדדת חריגותו, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע. הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. וזאת אולי בגלל חוסר היכולת שלו לשים מסיכה, להעמיד פנים.

האאוטסיידרים הם אלה שיש להם אמת פנימית לה הם חייבים לציית, משום מה. יש משהו בפנימיותו שמושך אותו מבפנים וגורם לו להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. כל אחד מיישם את האאוטסיידריות שלו בתחום בו הוא מוצא עצמו פועל וחי. ויחיד ומיוחד ביניהם הינו האאוטסיידר הפילוסופי.

הדרך של האאוטסיידר הבשל והבוגר מביקורת חתרנית, למרידה של ממש, אינה ארוכה. זו הדרך אל החופש להיות מורד, אל העצמאות, אל היכולת להיות עצמך, להגשים את מה שטמון בך באמת, להיות אותנטי.

להיות מורד אין משמעו להפסיק לבקר, אלא לקום ולצאת נגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזקים שבחוץ. ואותם חזקים שבחוץ, הם אלה ששולטים.

המעבר הזה מאאוטסיידר למורד אף פעם אינו קל, הוא כואב. כואב מאוד אפילו.

ברגע שהאאוטסיידר נעשה מודע לעוול שנגרם לו על ידי החברה – הוא מתחיל לחוש זעם, תסכול וחימה שבעקבותיהם צפים ועולים מתוכו הדחקות, פחדים ומועקות – שיש להם דינמיקה משל עצמם. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול, המוזרות, האי-שפיות, וה"משהו דפוק אצלו".

ברגע שהמרד – היכולת להגיד לא – פורץ את כבלי ה"ככה זה" ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – כל הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר – פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני "האח הגדול" וה"הם" הרבים מחוקי-הפרצוף – פורצים החוצה. זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב, מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התייל של הלגלוג, האצבע המורה והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה המיוחד.

עד היציאה לחופשי – חווים שוב, בהיפוך, את כל הכאבים מאז הילדות שניסתה לצמוח בחברה קשה, תחרותית וחסרת סבלנות, חסרת נחמה ואמפתיה כלפי אלה בתוכה שהם בעלי נשמה יתירה, רגישה ומיוחדת.

יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי של הנשמות הרכות שנדחסו לתוך מסכות ברזל אטומות. ואותו כאב הוא שהשתחרר בעת היציאה לחופש, דרך שערי כלא הניכור החברתי הפרוצות עתה. אומנם מרד, אומנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם לאורך כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק שעכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

מנקודת מבטו של המורד – המרידה היא הדרך היחידה להיות חי, להיות אותנטי. אין דרך אחרת. אך כדי להיות מורד באמת – צריך שתהיה בו תחושה של "כלו כל הקיצים", כי אם תחושת המרד שבו אינה טוטלית, האדם לא יהיה מורד, הוא יהיה מורד אופנה, מורד חיצוני, או שיהיה רפורמטור, ליברל.

מורד אמיתי לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב על ידי הצטרפות לממסד ולעבוד מתוכו. הוא יודע שהוא צריך להיות בחוץ. ללכת על כל הקופה ולצאת נגד הכל, עד הסוף. זהו מורד. לא פחות מזה.

אלבר קאמי אומר כי מורד הוא אדם שאומר לא !! רפורמטור זה אדם שאומר: אולי (ונשאר בפנים). היריבים הגדולים של המורדים לא היו הקונסרבטיבים, אלא תמיד הרפורמטורים.

ורוסו אומר שהמרד היא הדרך היחידה לא להיות קורבן: "עבור הקורבן הערך היחיד הוא ההווה, והפעולה היחידה היא המרד".

המורדים יוצאים נגד הסופר-אגו דווקא מכיוון שאינם מוכנים יותר לבלוע רגשות אשם ולהפנות אותם כלפי עצמם, וברור שמורדים הם אלה שאינם נכנעים לרגשות האשם. הם אלה ההולכים בדרכם האישית, בלא להתרשם מאזהרות הממסד. צריכה להיות למורד היכולת להתעלם מן האשמה ככוח ששולט בו.

המורד חייב להיות מחובר לעצמו, להזדהות עם החלק הפנימי, החזק והגבוה של עצמיותו, משם הוא שואב את הכוחות לצאת כנגד מערכת גדולה וחזקה. ולא סתם מחובר פנימה – המורד הקלאסי ניחן ב"מנוע" אדיר, והמנוע הזה מוזן לעיתים קרובות בדלק של נחישות ונקמה.

והמורד לא מוכן לשאת חטוטרת או להיות שעיר לעזאזאל, הוא מבין שעובדת היותו רגיש או מיוחד עושה אותו (בחברה הקיימת) לחלש, והוא מחליט לקחת גורלו בידיו, לצאת כנגד מי שמנהל כאן את הענינים, להשאיר בתוך עצמו את הרגישות והמיוחדות, אך לתרגם את מה שנתפש אצלו כחולשה – למרידה. הוא מנתץ את הדמויות של "אלה שלא יכולים לטעות" – חושף את האינטרסים האישיים שלהם שמסתתרים מאחורי המסיכה של "הצודקים תמיד" ותוך כדי כך מראה את השימוש הציני שהם עשו בחולשותיו כדי להסתיר את חולשותיהם. הוא גם מבין שהוא הפך לשעיר לעזאזאל של השולטים – שמה שמניע אותם זה בעיקר הרצון להמשיך ולשלוט. במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא מפנה מעתה את הטענות כלפיהם.

אם כן, המורד הוא אדם שמחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת כנגד הממסד, והוא יכול לצאת נגדו בשתי דרכים. שתיהן באות מזוויות שונות, מכיוונים הפוכים: בבת אחת המורד נוטש את חיק הממסד – והופך למורד. בשנייה הוא נפטר מתווית האאוטסיידר – והופך למורד.

בדרך השנייה, האאוטסיידר לא הופך בבת אחת להיות מורד, אצלו זהו תהליך איטי וממושך של צמיחה והתבגרות שכליים רגשיים ונפשיים (אך בעיקר תודעתיים). ולאחר שהוא מבשיל להיות מורד, הוא יכול להרשות לעצמו להיראות בורגני ואפור בחייו. ובעיקר פוסק לנפנף או להתייסר, באאוטסיידריות שלו.

הדרך השניה קשה מתוך עצם היכולת לשרוד כאאוטסיידר מבלי שזה יחניק את הרוח החופשית ואת הדימוי העצמי, מחד – ומבלי שזה יביא לחצייה של הקווים לעבר מחוז הבורגנות העדרית, מאידך. בשנייה הכוח יותר מופנם, טמון ביכולת להחזיק מעמד מבלי לטשטש את הזהות העצמית.

הדרך השניה היא דרך נשית, לאט-לאט, בהדרגה. לא שוברים, מגדלים. גדלים בחופש, ובכוח החופש – הם שוברים את הכלים. המרד הוא הגשמה של האותנטיות הפוטנציאלית.

מרידה אמיתית הינה מצב נפשי של חוסר ברירה. בדרך כלל היא אינה מונעת על ידי אינטרסים. כשאדם מורד, הוא מוכן כבר להודות כי הגשמת אינטרסים לא תהיה לו, וככל שימרוד יהיו לו עוד פחות. אך כעת הוא נוכח שהוא כבר לא יכול לעמוד בצד, הוא חייב לעמוד מנגד.

וזו עמידת נגד לא כפוזה, אלא עמידת נגד כתנוחה פנימית. המורד באמת, מורד קודם לכל בתוכו. פחות מעניין אותו לעשות רעש, כי עשיית רעש זו כבר מהפכה, ומהפכה היא עניין לחסרי סבלנות, ולמאמינים שמרד חייב להוביל לשינוי אחרת הוא עקר. המורד האמיתי נותר במרידתו בפנים, חשוק שיניים, גלילאו של "ואף על פי כן". מה שחשוב לו זה לא להטיל מימיו במקום ציבורי. לא מחאה. אלא איך הוא מתייחס למה שהוא לא יכול להשלים עימו – בתוך תוכו.

כי למורד האותנטי אין זירה אחרת מלבד הזירה הפנימית.

המורד ברמת ההוויה לא חייב לצאת למהפכה. הדרך בה הוא חושב, וניגש לדברים – ספוגה בגישה של עמידה מנגד. הוא הגיע מכבר למסקנה שיש משהו לא נכון כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. שם הוא כבר לא מצפה מיחסי אנוש לאינטימיות אותנטית, יודע שהיא נופלת שדודה בין משחק, מסכה ונורמה חברתית. ובחוסר יכולתו לממש את אותה אינטימיות אותנטית (הדיאלוג הבוברי של "אני אתה") הוא מסתפק בלקיחת חלק בפאסאדה המתחזה של התקשורת, שלא מערבת את החיים הפנימיים האותנטיים של המשוחחים. אך בתוך תוכו, שיניו חשוקות, ופנימיותו מוחה כנגד חוסר ההגשמה של הצורך הפנימי באינטימיות עם הזולת.

וכך, גם אם לעולם לא ייצא לו לשוחח שיחת אמת עם נפש חיה – הוא לא יוותר על אש המרד הפנימית, כמוצא אחרון של כבוד.

להיות מורד ברמת ההוויה, משמעו להיות מסוגל להגיד לא ! ורק על רקע היכולת להגיד ,לא" למשהו גדול וחזק ממך אתה יכול למצוא מי אתה. אם אתה לא יכול להגיד למשהו "לא" מבלי לחוש מייד רגשות אשם, אין לך יכולת להגדיר עצמך. אך אם אתה מוצא את הכוח להגיד למשהו מחוצה לך שהוא שלילי, אתה יכול להתחבר לחיוביות של עצמך, ולפתע יש לך כוח לחיות. על רקע הנגטיב של הדבר שאתה אמרת לו לא – מעוצב הפוזיטיב של מי שאתה באמת. וזאת חייב אדם לעשות בחדר החושך של הווייתו. להתמיר את הנגטיב של מה שסביבו, בפוזיטיב של מי הוא ומה הוא.

להגיד לא, זה להיות מורד, ולהיות מורד, זה להיות עצמך. כי רק דרך אמירת הלא, אדם יכול להתחבר לעצמיותו, וככל שאמירת הלא חזקה וגורפת יותר, וככל שהדבר שהוא אומר לו לא, הוא כוחני, מניפולטיבי וטוטלי יותר בדומיננטיות שלו, כך ה"לא" שנאמר יבשיל מבפנים הוויה חזקה ועמוקה יותר.

רק ביחס ישיר ל "לא", יבשיל ה"כן" של ההוויה הפנימית.

הכוח והעוצמה הפנימית של חיי אדם הם ביחס ישר למרידה ולקושי שחווה אותו אדם בדרך להגדרתו העצמית. ככל שהכוחות שהתנגדו לו חזקים יותר, מפעילים יותר כוח דיכוי ומניפולציות, כך הוא צריך לגייס מתוכו יותר כוח להתנגד להם, וככל שיגייס יותר כוח כן יגלה עד כמה הוא חזק, ומה עוד טמון בו בפנים.

הפוזיטיב של "להיות קיים", חייב לעבור דרך הנגטיב של "המרידה במה שחוסם את כוחות החיים". אין דרך אחרת. עולם לא מושלם זה, הינו עולם של ניגודים, ובעולם של ניגודים, כמו בעולם של ניגודים, רק מי שמתנגד לניגוד, יכול להיות ישנו. כי הניגוד של ניגוד הוא ישנות, וקבלה של ניגוד יוצר איון (ושלילה של ההוויה הפנימית).

ואכן כך, המרידה היא הדרך למימוש עצמי.

העמדה של המורד היא להגיע ל"כן" שלו דרך ה"לא". כי אם יגיע ל"כן", דרך "כן" – יהפוך ה"לא" לאנטיתיזה ויתקוף אותו במקום וברגע הכי פחות צפויים. יש לקבל אחריות על המחלוקת, לחיות עם הקטבים ולעבור דרכם. לא במקום אחד מהם, אלא דרך האחד להגיע לשני, דרך השאלה (ה"לא"), לתשובה (ל"כן"), דרך המרידה – לזהות הפנימית.

"הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרת. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס-קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים כדי לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה" (סטיב ג'ובס מייסד ומנכ"ל חברת אפל).

הנה קטע מהרצאה מצולמת של גבריאל, בנושא: http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

זהו תימצות מתוך הספר: אאוטסיידרים ומורדים'', התמצות נעשה על ידי משה חיסדאי.

להיות אאוטסיידר.


"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.

שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה.

הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת.

אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה אינו יודע שזה גיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר, את המקום שלו, פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר.

או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך – רגע שמשנה את חייו, משום שבבת-אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שחי עכשיו.

וגם, כמובן, באותו רגע הוא מבין שהוא חי בגיהנום".

ריימונד קארבר, מתוך "שירים" (הוצ' "מודן").
——————————————————————————–

חלק א': 'הצ'כובים' הלא ממומשים
כן, הם מסתובבים בינינו; מי שיהיו: קפקא, חנוך לוין, פרננדו פסוא, קירקגור, סטרינדברג, ניטשה וצ'כוב. אנשים עם ראיה אחרת, הם מסתובבים אנונימיים, אפורים, לא מורגשים. לעיתים דחויים, מוזרים, מפוקפקים. רוב ימיהם בשולי החברה, אוצרים בתוכם ראיה מדהימה ומפוכחת על מוראות הקיום והחיים. מוראות המסתתרים מאחורי חלונות הראוה של חברת השפע הנאורה והדמוקרטית. הם; האחרים. המורדים, האאוטסיידרים. חיים מאחורי מסך ברזל בלתי נראה, לוקחים חלק, כסוכני חרש, במלחמה הקרה שבין האינדווידואליות הרגישה והנרמסת ובין העמדת הפנים החברתית. לעיתים הם נעלמים מבלי להותיר סימן וזכר. בעודם בחיים – חוויותיהם האישיות וראייתם הייחודית הולכים עימם, לעיתים הם מתחלקים בהם עם הקרובים להם, ואז במותם – הראיה הייחודית הזו נקברת עימם. וכלום לא נשאר. הם חיו חיים שלמים של עמידה מנגד, של ראיה אחרת של המציאות והחיים, אך זה לא השאיר שום אימפקט ושום זכר. וחלק מהם שולחים ידם בכתיבה, מעלים על הכתב את שמתחולל במוחם הקודח ובנשמתם הבוערת. הם כותבים בדרך כלל בקדחתנות את שהם חשים על מה שמסתתר מאחורי החזות הקולקטיבית של הדברים, בתוך לבבות ונשמות בודדות ואבודות. אך ברוב המקרים מחשבותיהם גם אם הן מגיעות למקלדת, הן לרוב לא מגיעות למכונות הדפוס וחנויות הספרים. ואם הגיעו לשם, רובם מוחזרים למחסני הספרים, מבלי ששזפה אותם עין אנוש. ושם הם מעלים אבק, עד שמחליטים לעשות סדר ולפנות מקום לספרים אחרים שאולי ימכרו טוב יותר. כך שיש פה מסננת דקה ביותר וזה הולך בערך כך; רוב החברה קונפורמית, מיעוטם רואים את הדברים אחרת, מתוכם – מעטים עושים עם זה משהו יצירתי, מתוך אלא שעושים את זה, מעטים מביאים זאת לבתי הוצאה, ומתוכם מעטים מודפסים ויוצאים לאור, ומתוכם, מעטים נקנים על ידי קוראים, ומתוכם עוד יותר מועטים זוכים להכרה ותהודה. ותוך כדי כך הופכים למעין נרות נשמה למספר לא קטן של קוראים בעלי נשמות אבודות, בודדות, יוקדות באש פנימית של ראיה שונה וקוראת תגר על החיים ועל מה שהחברה עשתה להם. יוקדים, אך אין להם עם מי לדבר, ואיך להשיח את אשר הם קוברים שנים רבות, והנה בא ספר זה ומושיט להם יד מעבר לשנים וקילומטרים, והופך יותר קרוב מבן או צאצא, אח, או אהוב. הם הופכים לפה ולמצפן בעבור מצבורים שלמים של אאוטסיידרים פנימיים, שלא משתלבים ולא יכולים להשתלב בבינוניות חסרת הייחוד והעומק הנפשי. מצפנים שמראים את הכיוון כלפי החוויה האישית והאותנטית. אך בין האודים המוצלים מאש; היוצרים המורדים שקולם נשמע, ובין האאוטסיידרים השקטים, שהולכים לעבודה, מקימים משפחה, אך בפנים שומרים על ראיה ייחודית ושונה – בתווך בין שניהם, קיימים כל אותם יוצרים מרדנים שמילותיהם לא יגיעו לאף אחד בין אם מחמת שלא כתבו אותם, או שכתיבתם לא תגיע לאף אחד. המדובר על אלפי צ'כובים וקפקאים, שרובם יחיו עם הזעקה הפנימית, ללא רמקול או מערכת תהודה או תקשורת. רובם הגדול חי בתוכם חיים שלמים של מוזרות, חריגות והשתאות. עמידה מנגד וביקורתיות קשה של מה שהחיים עוללו לבני האדם;  צ'כובים וקפקאים, לא ידועים ולא ממומשים. כפי כותב על כך שוהם בסיפרו "טירוף, סטייה ויצירה" עמ' 52:

"… הוא עשוי 'להתגלות' לאחר מותו והוא עלול גם שלא להתגלות לעולם. נוכל רק לנחש כמה יוצרים כמו באך נשכחו לחלוטין משום שלא נמצא מנדלסון שיגלה אותם; כמה ציירים כוואן גוך נידונו לשכחה משום שלא היה להם אח או תיאו, שאהב והוקיר אותם ושימר את עבודתם לדורות הבאים".

ואיך זה מרגיש להיות כזה? אמן או יוצר ענק שלמרות שהוא לא מצליח להגיע להכרה ולהוקרה – הוא נותר עם שיוך פנימי אחר, עם משהו חורג, משהו משמיע צליל של דיסונאס כלפי החברה. כתב על זה בוב דילן:

 

 Like a Rolling Stone

Once upon a time you dressed so fine

You threw the bums a dime in your prime, didn't you?

People'd call, say, "Beware doll, you're bound to fall"

You thought they were all kiddin' you

You used to laugh about

Everybody that was hangin' out

Now you don't talk so loud

Now you don't seem so proud

About having to be scrounging for your next meal.

How does it feel

How does it feel

To be without a home

Like a complete unknown

Like a rolling stone?

You've gone to the finest school all right, Miss Lonely

But you know you only used to get juiced in it

And nobody has ever taught you how to live on the street

And now you find out you're gonna have to get used to it

You said you'd never compromise

With the mystery tramp, but now you realize

He's not selling any alibis

As you stare into the vacuum of his eyes

And ask him do you want to make a deal?

You never turned around to see the frowns on the jugglers

and the clowns

When they all come down and did tricks for you

You never understood that it ain't no good

You shouldn't let other people get your kicks for you

You used to ride on the chrome horse with your diplomat

Who carried on his shoulder a Siamese cat

Ain't it hard when you discover that

He really wasn't where it's at

After he took from you everything he could steal.

Princess on the steeple and all the pretty people

They're drinkin', thinkin' that they got it made

Exchanging all kinds of precious gifts and things

But you'd better lift your diamond ring, you'd better pawn

it babe

You used to be so amused

At Napoleon in rags and the language that he used

Go to him now, he calls you, you can't refuse

When you got nothing, you got nothing to lose

You're invisible now, you got no secrets to conceal.

"איך זה מרגיש

אך זה מרגיש

להיות בלי בית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות ברשות עצמך

בלי כיוון הביית

כמו מישהו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת"?

"איך זה מרגיש

איך זה מרגיש

להיות לבד

בלי דרך הביתה,

כמו לגמרי לא ידוע

כמו אבן מתגלגלת"?
ואיך זה מרגיש? להיות שונה מכולם? לא מסתדר עם כולם? לחיות כשמשהו בפנים לא מסתדר עם רוב מה שקורה. חי בדיסהרמוניה עם החיים? איך זה מרגיש לחוות את החיים כשאתה אאוטסיידר?

חלק ב': חווית האאוטסיידר

"אני אאוטסיידר. אני אאוטסיידר בשמאל, ואאוטסיידר בימין, אאוטסיידר ביהדות ואאוטסיידר בנצרות. בכל מקום שאהיה בו אהיה אאוטסיידר, ולא לחינם מאז גיל 16 הספר שאני הכי אוהב בעולם זה 'הזר' של קאמי. זה גורל. תמיד אלך נגד הזרם".

הסופר אייל מגד, בראיון למגזין של 'עיתון תל אביב', 2.3.2001

 

"יש משהו נורא בודד בלהיות האאוטסיידרית הנצחית של כל מסגרת,

לא חשוב איזו. מעין קללה שטומנת בחובה גם ברכה, אם יודעים

למצוא אותה במקום הנכון. הקללה היא זו שמציבה אותך בצד. תמיד

ליד, תמיד מבחוץ, תמיד לא שייכת. הברכה מאפשרת לך להשתמש

בעמדה הזו כעמדת התבוננות, ולתאר את מה שאף אחד לא רואה חוץ

ממך".

אליען לוזובסקי, מתוך את, ניצחון חוץ/ בחזית
——————————————————————————–
הוא הולך דרך חייו בתחושה תמידית של היותו זר, אחר, שונה. מביט על בני האדם ומעשיהם מבחוץ. לא שייך, לא מעורב, לא משתלב. ולא יעזור לו כלום; במסעדה הוא, במקרה, יושב בחלק שמיועד ללא מעשנים – והוא מעשן. בארצו שלו יפנו אליו בשפה זרה. יש  זוכר את עצמו. היתר נראו לו דומים שייכים זה לזה או למשהו שהם זה עתה באו ממנו או חוזרים אליו. רק לא הוא. וכאמור, זה לא משהו חיצוני; הוא יכול להיות נשוי, בעל משפחה, עובד במקום עבודה גדול ומבוסס, שייך לקהילה של בית כנסת, חבר בחברה להגנת הטבע. הוא יכול לנסוע בטיולים מאורגנים, אך זה לא יעזור, עדיין ישאר – אחר.

ואין דרך שבה יבין את עצמו ואת חייו, מלבד דרך העובדה הזו שהוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. ניתן לנסות לשכנע אותו כי זה הכל בראש שלו, וכי עליו לוותר על איזה משהו אגוצנטרי, ולהצטרף לכלל, ולמרות שאולי זה אכן רצונו העז, לא יעלה בידו. בכל מקום בו יהיה , כל מקום אליו יגיע- הוא יהיה שונה, הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה יצא החוצה; הוא יאחר, יפיל משהו, יבין משהו בצורה אחרת, יגיש את מה שצריך בצורה שונה מאשר של היתר. כמו זה לא תלוי בו. בקבוצה סגורה או במשפחה – הוא יהיה המועמד הודאי להיות שעיר לעזאזל. אחרים עושים טעות וזה עובר, אם הוא עושה זאת – הוא מיד מסומן.

אם מישהו כועס על מישהו ויש מריבה – זה לא נעים, אך עוברים לסדר היום. אך אם זה הוא הכועס – זה לא עובר בשלום, זה מעורר איזשהי מהומה; אולי נעלבים נורא, או משהו, מיד זה בולט כזה, יש בזה משהו מפריע באחרות שבה זה נעשה. כי הכעס שלו, איך להגיד, אינו כמו הכעס של אחרים – זה אחר, אולי נואש יותר, לא מעוגל בקצוות, יש בזה משהו טיפה פראי אולי, משהו מן המחאה, אולי. כל ימיו, מן הגן, הוא רואה עצמו אחרת ולוקח לו בדרך כלל זמן אם בכלל בכדי לקבל את השונות שלו כמשהו שהוא חי עימו בנוחות. לרב הוא לוחם בזה מבלי דעת שכך הוא לוחם בעצמו, מחליש עצמו יותר ויותר. כי השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. ואם לא יקבל זאת לגבי עצמו, יהיה כל הזמן בדיסונאנס פנימי. זהו מצב אומלל למדי, שבו עליו לבחור בין דיסונאנס חיצוני  עם החברה בה הוא חי – לדיסונאנס פנימי עם עצמו. ועל כן לא פלא שבדרך כלל האאוטסיידריות שלו נתפסת בעיניו כמין קללה. למה הוא לא כמו כולם? לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכות שלו, שלב בהתבגרות שלו. שלב שכמעט לא מתממש ומגיע לגבי רוב האאוטסיידרים. רובם חיים כאאוטסיידרים נסתרים כל"ו צדיקים לעצמם ולאחרים. משקיעים מאמצים רבים להיות ולהתנהג כמו כולם. אבל -כאמור- זה הרסני לגביהם. כי זו בגידה פנימית, ובעקבות המאמץ הקונפורמי הזה – הוא יהפוך לצל, לחיקוי חיוור של אדם חי. הוא כל הזמן ישחק, יתאמץ ובפנים כל הזמן יחוש כקוץ בתחת של עצמו. ויכול להיות שיחזור בתשובה, יחפש באלהים וברוחניות מזור לשונותו וחריגותו, ינסה ל'עבוד על עצמו', לחיות מתוך תחושה שהבעיה היא שפשוט אינו רוחני מספיק ולו יגיע לדרגה רוחנית גבוה, היסורים בגין היות שונה ולא משתלב – יעלמו או לפחות יהיו פחות רלוונטיים. ואכן מה שהוא בדרך כלל עושה בחברה הדתית או בכת אליה הצטרף – הוא להתאמץ מאוד להיות כמו כולם, יתר הדתיים, או הרוחניים, ואז הוא רק נכנס למטוס על קולי ומתרחק במהירות איומה מן האני הפנימי השונה. זו כבר יותר קונפורמיות מן הקונפורמיות הקודמת.

והגרוע ביותר קורה כמובן כשההתכחשות הזו ושונותו, וזרותו לכל הסובב אותו – הופכת לסופית, כשהוא סוגר את הדלת על השונות שבו וזורק את המפתח, דהיינו; שוכח לזכור שהוא לא כמו כולם, שתמיד תמיד יהיה כסוכן זר ששתלו אותו במדינה זרה ומחקו לא את הזיכרון. ואז הוא יותר אבוד מאבוד, הוא מקולל. כי הוא הולך נגד הטבע של עצמו, ואפילו לא יודע שהוא עושה זאת. אך אם הוא מקבל את שונותו, את חסר השתלבותו המתמדת – אזי נפלה המחיצה האחרונה של העמדת הפנים, והוא מאמץ שונותו כתעודת זהות. ברגע הזה, נולד האדם המורד! ברגע שהוא מבין ומקבל שהשונות שלו אינה סרח עודף, אלא סימן היכר למהות האישית והפנימית שלו, ברגע זה ממש, הוא הופך תאאוטסיידר – זר, משונה – ללוחם. מאחר – לצייד. ומחריג – לסוכן החרש של ישותו הפנימית. מייצג את התודעה אודות העולם האמיתי הקבור תחת עולם התוויות והתדמיות של הקבוצה השלטת. כלומר, מכיון ששונותו גורמת לסטיגמה, להפלייתו, וליחס אליו כאל נחות ופחות טוב – הוא יכול אכן לחוש שמשהו בו דפוק. אך מצד שני הוא יכול להתקומם כנגד העוול שנעשה לו -בגלל שונותו- ולצאת כנגד שופטיו ומפליו להכריז: "אני בסדר", 'אני לא מוכן לכך שאני אסבול רק בגלל שאני שונה, או משהו בי שונה'. וקבלתו זו את שונותו כתעודת זהות – היא פספורט אל עצמו והכרזת עצמאתו

כלפי כל שסובב אותו. זה הצעד הראשון, הוא עדיין רחוק מלהבין ששונות זו אינה כזו כי הוא סתם אחר, אלא היא כזו מכיון שהיא שונות של יהלום במכרה פחם, אך קודם כל באה ההתנערות מן הסטיגמה של היותו שונה, הוא כבר לא מתנצל על כך, אלא יוצא נגד בשם העוול על היותו שונה. ונכון, הוא עדיין עובר מחברה לחברה, ממקום למקום, ומביט בדברים בעיניים אחרות, כאילו משהו בו מביט החוצה ולא הוא, אך עתה זה פחות כואב, זה לא שולח אותו אל עצמו עם רגשות אשמה ורצון להעניש עצמו. מעתה הוא מאמץ את הבדידות והבידוד הקשה והמתעצם שלו אל ליבו, כיהלום פוצע אך יקר. וכלפי העולם עכשיו הוא כבר פונה בתנוחה של מאשים, לא עוד מואשם על שונותו.

אז בואו נעשה סדר; בתחילה הוא שונה ולא יודע למה. אחר כך הוא יכול להכחיש זאת בעצמו ולהיות לא נאמן לעצמו, או לקום כנגד החברה, להיות נאמן לשונותו ולהפוך למורד. והאופציה השלישית, )שלא הוזכרה עד כה( היא דרך ביניים, בין מורד למתכחש לעצמו, והיא דרך האמן, שזו אאוטסיידריות על תו תקן מוכר על ידי החברה , דהיינו הוא נראה ומתנהג כאאוטסיידר, אך זה ברשיון. וזו פוזה די חיצונית, כי למעשה הוא הוא תלוי בחברה ותורם לה על ידי יצירתו. אלה שלוש האופציות העומדות בפני כל אאוטסיידר, ברמה שהוא מוצא עצמו בה: להתכחש לעצמו, לצאת נגד החברה, או לבחור בחיים בוהמיים או אומנותיים. כאמור, יש רמה מעל זו, שם קיימת מודעות שינה מנסה להבין את שונותו סתם כאחרת, אלא מבינה אותה כצופנת ייחוד נדיר, אך זו כבר אוניברסיטה ובינתיים אנחנו עדיין מדברים על בית ספר רגיל….

אך חוץ משלוש האופציות הללו ישנם רבים רבים )בעיקר הצעירים שעדיין לא הגיעו לבחירה בין שלוש האופציות, והממשיכים על כן לטעות ולהסתבך; למעוד, ולהיות מועדים לפורענות; למחלה, לדיכאון, לפיטורין, לבדידות, לשיכחה. והשנים בעיקר, אוה, השנים שחולפות, וחולפות כה מהר -לא עושות טוב לחריגותו, היא לא מיטשטשת עם השנים, נהפוך הוא, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע, ככל שהים השנים נסוג מן היבשה ממנו הוא נושא אותה את חריגותו כגיבנת; הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. ואם ישאלו אותו, האם הוא היה שמח לו ילדו היה נולד לחיים של אאוטסיידר, מבלי לחשוב אפילו – היה זועק מיד 'לא'. לא מוכן שילדו יחיה גם הוא כל ימיו בנכר, בגולה, כשאת החיזוקים היחידים הוא שואב מרעים לרוח אם ישנם כאלו(, מספרים, מכתבים. אך התכונות הכי בולטות והכי מכשילות שלו היא חוסר היכולת שלו גם יבחר להתכחש לחריגותו הבסיסית( לשים מסכה, להעמיד פנים. למשל להראות שהוא נהנה מפטפוט עקר. אז מה ההסבר לתופעה זו של האאוטסיידר? ובכן, כאן אנו נאלצים להגיע אכן לרמה הבאה, להבין את השונות לא מן הרמה של עצם העובדה שהוא שונה, וגם לא מן הסיבה שקברניטי החברה בחינוך ופסיכולוגיה נותנים לתופעה, אלא מן הרמה שמעל, שרואה לא רק את היחיד אלא גם את החברה ואת האינטראקציה בין חברה שאיבדה את הדרך ובין יחיד שיש בו משהו שכל הזמן מראה את הדרך. ההסבר הזה עוסק בכך שיש כאלה שיש להם אמת פנימית שלה הם חייבים לציית, משום מה. ולמה הדבר דומה? הדבר משול למטוס שטס לכיוון מסויים, כשהוא חלק מלהקת מטוסים, אך משום מה מוצמד לבטן המטוס הזה מגנט ענקי, שמבלבל את ההגאים ואת הניווט, מושך בכח את כל המצפנים ומשנה את התבנית והכיוון של הטיסה. כך גם האאוטסיידר, יש משהו בפנימו שמושך אותו מבפנים וגורם לו

להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. איזון פנימי זה, משיכה פנימית זו גורמת להתנהגותו להיות מוטה, שונה, כי הוא לא מציית -כמו כולם- רק להשפעה של נורמות חברתיות, הוא גם מציית למשהו מבפנים. וכך יש לו שני אדונים ובדרך כלל האדון הפנימי חזק יותר(. אף אחד לא רואה את המגנט הפנימי, רק רואים שהוא לא זורם עם כולם, שיש בהתנהגותו משהו אחר. נקודה נוספת לגבי תחושתו הכמעט מתמדת של האאוטסיידר – זו האכזבה; הוא כל הזמן מתאכזב! מבני אדם כמובן. ולא בגלל שפוגעים בו, כי כשפוגעים בו – הוא אמנם נפגע, זה כואב, אך מתרגלים. הכוונה היא שמפעם לפעם הוא פוגש אדם שנראה לו שקלט את רוח האאוטסיידריזם שנושב ממנו, מבין אותו והם מבינים זה את זה ושותפים זה לאאוטסיידריזם של השני, והנה תמיד מגיע הרגע של בגידה, של נטישה. זה כמובן לא דבר מכוון – אבל זה קורה. וכאן האכזבה הגדולה, כי אם זה קורה עם נציגי ההמון מחוק הפרצוף, זה ברור ומובן, אך כשתיקווה ניצתת ש'הנה סוף אני יכול להיות אני-עצמי, אותנטי – עם מישהו' – שגם הוא יכול להרשות לעצמו להיות 'הוא-עצמו, אותנטי – עימי(, בלי תוויות – וזה לא יוצא – כאן האכזבה גדולה באמת. וכאן הנקודה הכואבת לאאוטסיידר; החברות הבעייתית בין האאוטסיידרים לבין עצמם; מדוע כולם לא מזהים זה את זה מיד, מתלכדים, מעניקים חום ואישור זה לזה? למה גם שם ישנם דיסונאנסים, מאבקי כוח, מסכות? למה החשש וחוסר הוודאות מפני האחר מצליחים לפלוש לשמורת הטבע הזו של הברית בין האאוטסיידרים לבין עצמם? אולי כי ישנם הרבה אאוטסיידרים שעוסקים בהכחשה עצמית, או בהאשמה עצמית, או במכירה עצמית אמנים מסחריים, גיבורי תרבות,.וקיימים כה מעט אאוטסיידרים שמודעים לשונותם, ומקבלים אותה, גאים בה, מחפשים אותה באחר, ובעיקר – מניפים את נס המרד הפנימי בשם ובגלל היותם אאוטסידרים. אולי לו היו יותר אאוטסיידרים מודעים וגאים, הם היו חיים במודעות כואבת ואינטימית את היותם כאלה, במקום לרוץ לפסיכולוג אשמה, לשים מסכה לבגוד בעצמיותם, ליצור להשתייך לממסד האומנותי. וכל פגישה ביניהם הייתה ברית שבה אמפטיה וחיזוק הדדי היו מולכים. הייתה ביניהם אחווה, אחוות הדפוקים. וכך הבעיה האמיתית בתקשורת ובלכידות שלא קיימות בקרב ובין האאוטסיידרים, היא בכך שרובם לא עברו את הסף שבין לחוש שונה ולנסות להיפטר מזה בדרך כלשהי ובין לאמץ את שונותם כפרח נדיר; ולהפוך למורדים מתוך הכרה! וכל כך חסרה, כל כך חסרה שם האחווה הזו, 'אחוות הדפוקים'.

——————————————————————————–

 שיר נבואי קוסמי עליז

כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר

תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת

כמו עמוד עשן תיעלם בתוך החדר

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו שביל החלב שחוצה את השמים

אתה הולך ישר ישר, לא שם לב לכוכבים

שזוהרים כדי לסנוור את העיניים

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
הו, לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד
כמו אווז הבר שחולף בשמי הערב

הוא טס בראש החץ, לא נרתע מן המרחק

והאינסטינקט מראה ובורא לו את הדרך

משהו בך יאמר לך המשך

בדרכך.
כמו בריז´יט ברדו שתפסה כבר את העסק

השאירה מאחור את הטוב ואת הרע

ועל העניינים היא צופה מן המרפסת

משהו בך יאמר לך

הפסק.
בלי להתכוון תן לעצמך ללכת

כל החישובים ייגמרו מעליהם

כמו העץ שקם לתחייה מן השלכת

משהו בך יאמר לך

המשך
לך ישר,

לך לבד,

אל תפחד.

אל תכעס,

לך תמיד,

לך אחד.
עלי מוהר

מתוך: האלבום "בגובה העיניים" של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985),

***
איזו מין ילדה

מבצעת: יהודית רביץ
איזו מין ילדה את היית בבית הספר

לא כמו כולם רחוקה מכל היתר

איזו מין ילדה את היית ולא ידענו

לא תמיד היית לא קלה לא משלנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

מטילה ספק בעצמך בכל היתר

כל אחד חשוד מכולם מרחק של מטר
איזו מין ילדה ולא ידענו לא הכרנו

מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד בספק

מתאהבת בגבוה, הוא לא ידע, הוא לא ישים לב
שקט מסביב אי אפשר כל כך לשמוע

בכי תמרורים בנפשך רוצה לפגוע

איזו מין ילדה, ולא ידענו, לא הכרנו
מסתכלת מלמעלה, תמיד בצד, תמיד מרחוק

מתגלגלת עד למטה, תמיד לבד בקצה הרחוב

איזו מין ילדה, איזו נערה

למה את בוכה
*

"גיבור הוא מי שמורד או נדמה כמורד בעובדות הקיום, ונראה כמי

שמצליח לנצח אותן ולו לרגעים ספורים בלבד".

ג'ים מוריסון
——————————————————————————–
© כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם, .

מתוך "אאוטסיידרים ומורדים".

גבריאל רעם, ידיעות אחרונות, יצא לאור בתחילת בשנת 2006

אאוטסיידרים והדרך אל החופש.

הנה החלק הראשון של ההרצאה בנושא האאוטסיידרים:  http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

***

חלק א': בית הכלא והמילכוד
מי מכיר אאוטסיידר בגיל +50? ואם יש אחד כזה אזי מן הסתם, הוא כבר שבור, מיובש, מדוכא, דקה לפני התפרקות.

בגיל הבחרות והבגרות המוקדמות ישנם אאוטסיידרים רבים. אך בהגיעם לגיל 50 או שאינם עוד אאוטסיידרים או שהם בכלל כבר אינם. ואם הם עדיין קיימים, אז הם, כאמור, בדרך להתפרקות נפשית, גופנית, או שניהם גם יחד.

(חיבור שלם על נושא האאוטסיידר מצוי בסיפרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', הנה קישור למספר פרטים על הספר: http://tinyurl.com/nrvck ).

כן, קשה או מר גורלו וסופו של האאוטסיידר. משול לפרחי השלג הענוגים והמרהיבים שצצים ליום אחד בתוך מרחב האדמה הקפואה, צדים את העין ביופיים, אך מחמת עדינותם והפגיעות הרבה שלהם, סופגים מכת קור מקפיאה, שצמחים גסים יותר עומדים בהם ללא קושי, אך לא הם; יופיים ועדינותם לא עומדים בפגעים שבאים אליהם מן הסביבה הקשה. מה שגורם להם להבליח ולהעלם.

וכפי שאין למצוא פרח שלג בן יומיים, כך אין למצוא אאוטסיידר בריא ושלם נפשית וגופנית, בגיל שמעל לחמישים. הקשיים החברתיים מאכלים אותו כמו רטיבות את הברזל. שהרי אם דגים חיים בים, עופות בשמים, תולעים באדמה – בני אדם חיים באקולוגיה של החברה. זו האקולוגיה אותה הם נושמים וממנה ניזונים. והיא שקובעת גורלם.

(הרחבה של נושא ההשפעה האדירה של החברה על היחיד במאמר על אמיל דורקהיים:

http://www.e-mago.co.il/e-magazine/durkhiem.html

והאאוטסיידר הוא פרח שלג שכזה. השונות שלו היא לצנינים בעיני שוכני חברת העדר, והם מנסים לערער אותו. (אולי מתוך נסיון להניע אותו לוותר על שונותו למען הצטרפות לדרך של כולם. או מתוך נסיון לשבור אותו לגמרי). וכך בתוקף התדר השונה שהוא משדר, הוא סופג יותר קשיים ומפלות מאשר האינסיידר המצוי. ועל כך בסידרת מאמרים שנקראת: ''גורלם של עדיני הנפש'':

לחלק א´:

http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-347.htm

לחלק ב´: 

 http://www.articles.co.il/article/1805/גורלם%20הקשה%20של%20עדיני%20הנפש,%20חלק%20ב'%20? נפשם של עדיני הנפש

לחלק ג´:http://www.articles.co.il/article/1806/%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%9D%20%D7%A9%D7%9C%20%D7%A2%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%20%D7%94%D7%A0%D7%A4%D7%A9,%20%D7%97%D7%9C%D7%A7%20%D7%92'%20-%20%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%AA%20%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%9E%D7%94

 


ולא רק שהחברה משדרת לו מסרים סמויים שנועדו לגרום לו לפקפק בעצמו ולהכנס למשבר – היא גם לא מעניקה לו תמיכה ומשען – עם היכנסו למשבר הבא. וכך, הוא נופל למשברים לעיתים קרובות, (בגלל שדרי ביקורת מן הסביבה) וגם לא מצליח לצאת מהם בגלל חוסר תמיכה חברתית. בני אדם אחרים מקבלים תמיכה חברתית בשעת קושי, לו יש רק את עצמו.

למה הדבר דומה?

לסלסילה תלויה הצריכה להכיל כובדן של אבנים המוטלות לתוכה, אם היא מחוברת וקשורה לחבלים חיצוניים, שקשורים לבית או לעץ, הסלסילה תוכל להכיל אבנים רבות, מבלי שתיפול ותתרסק. אך אם היא תלויה רק מחוט אחד, ללא קשרים חיצוניים נוספים, היא לא תעמוד בזה; מעבר למשקל מסוים, הצירוף של כובד האבנים וחוסר מקורות תמיכה חיצוניים, יגרום לה לקרוס ולהתרסק.

כך ההאוטסיידר, היות ואין לא מקורות תמיכה חיצוניים – כל שיש לו בעת משבר זו התמיכה שלו בעצמו, מבפנים.

וכך אנו מוצאים מעגל סגור של הרס עצמי, שמזין את עצמו, הוא סופג משברים בגלל התדר הנפשי שהוא נושא עימו, ואז הוא נכנס למשבר, וצריך להחלץ ממנו בכוח האמונה שלו בעצמו, (כי אין לא מקורות תמיכה חיצוניים), אך כאן חוזרים לנקודת ההתחלה; איך יאמין בעצמו, כשכל העולם בערך טוען שמשהו בו לא בסדר? שהרי כל הזמן הוא מקבל איתותים השליליים של: ''אתה לא בסדר'', ואותות אלו מערערים את האמון שלו בעצמו. ואז הוא פונה כנגד עצמו ומטיל ספק בעצמו.

כך שלא רק שהוא לא מחזיק מעצמו ומחזק עצמו, (לאור השדרים השליליים מהחברה) הוא גם מחליש עצמו, על ידי פניה כנגד עצמו. וזאת הוא עושה מכיון שהוא מקבל את ה'אתה לא בסדר', מצד החברה, כפשוטו.

אכן, קשים חייו של האאוטסיידר. וחייו של האאוטסיידר הבוגר כבר אינם קשים, הם בלתי אפשריים.

אז מה הפתרון? מהי הדרך?

ובכן, כמו בכל מילכוד, הקירות רחבים, גבוהים ועבים, והם מקיפים מכל עבר. ודרך המילוט קטנה, צרה ומוסתרת.

אמנם האאוטסיידר חי במילכוד, אבל כולם חיים בבית כלא. וזהו בית כלא תודעתי. כולם כלואים בבית סוהר תודעתי; התודעה של כולם (רובם), צרה, מקובעת, שטוחה, רדודה ומצומצמת.

 

ואם הקיום והחיים הם פנורמה, אזי אנו חיים אותם דרך חרך תודעתי צר ומצומצם. ואם להשתמש באנלוגיה אחרת, אם קליטה מירבית של החיים היא צילום וידאו בזוית מסתובבת ב360 מעלות, הרי שהקליטה התודעתית הקיימת משולה לצילום סטילס, אחת לכמה דקות.

אנו קולטים ומתייחסים רק למה שנופל במרווח שבין המוסכמות החברתיות מחד, לעריצות האגו, מאידך.

המוסכמות החברתיות מצמצמות את המרחב החיצוני ואילו עריצות האגו מצמצמת את המרחב הפנימי.

המרחב החיצוני קשור לקליטת והבנת המציאות. ואילו המרחב הפנימי קשור לשלווה ושקט נפשי. כלומר, ההאאוטסיידר ממולכד בתוך בית כלא תודעתי – מבחוץ, ובבית כלא נפשי – מבפנים.

שוכני בית הכלא התודעתי הרגילים, הרוב השקט – חיים בבית כלא משוכלל, עם מערכת בידור ורווחה משופרים. בעוד שההאוטסיידר מקבל את התנאים הירודים; דחוק לפינה, סופג עלבונות וקשיים.

והוא נע בין שניהם: בין המילכוד האישי שלו בתוקף היותו אאוטסיידר ובין הסלידה שהוא חש מצרות האופקים התודעתית של הרוב. האחרים, לא סובלים ממילכוד, אלא מתמיכה חברתית, ולגבי בית הכלא התודעתי – אין להם מושג. ואילו הוא, סובל פעמיים, האחד בגין הכלא התודעתי, והשני בגלל המילכוד האאוטסיידרי.

כי גם אם יצא מכלא אחד, עדיין מחכה לו השני; גם אם יזכה להיקלט ולהתקבל על ידי החברה, עדיין ימצא עצמו כלוא בבינוניות, שטחיות, נהנתנות, צרות אופקים וכו'. ואם יצא מבית הכלא התודעתי, עדיין ישאר אאוטסיידר ויסבול סטיגמות וקשיים.

אז נכון שלעולם לא יצליח למחוק את תווית האאוטסיידר, (אלא אם כן יתרום תרומה משמעותית לחברה בתוקף יצירה שתקבל תוקף של קונצנזוס), אך לו ישנה אפשרות שאין לאף שוכן בית כלא תודעתי אחר; רק לו ישנה האפשרות המצומצמת לברוח מבית הכלא.


ומדוע כך? ובכן, דווקא זה שחי בתוכו וגורם לחברה לנדות אותו, הוא הזרע למהפך תודעתי. דווקא זה שהוא לרועץ לו, הוא דווקא זה שיכול להציל אותו.

רק מי שישי לו קוד גנטי נפשי פנימי – יכול. והקוד מצוי אצל האאוטסיידר, המופלה לרעה, המנודה.

אך כאמור, ההימלטות מן הכלא פחות מטרידה את אלה שאין להם את זרע החופש התודעתי, היא מטרידה בעיקר את ההאוטסיידר, הוא נחנק שם. אך, כאמור, לו יש גם את הכרטיס לחופש. יש לו את מפתחות החופש.


חלק ב': הטרנספורמציה התודעתית
מדובר אם כן על כך, שכולנו שוכנים בבית כלא תודעתי http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=11_20

בית כלא מרווח ומבודר אמנם, אבל בית כלא. ודווקא השוכנים שחייהם קשים ולא סלולים, הם אלה שיכולים להימלט ממנו. הם, האאוטסיידרים. בתוקף הייחוד הנפשי שלהם הם נושאים בתוכם את זרע החופש.

אך הסיכוי כי זרע ייחודי זה יקבל מכת חיים ויצמח ויגיע לפריחה תודעתית, זעום ביותר.

כאמור, הרוב הכמעט מוחלט של האאוטסיידרים, נסדק, נשבר ומתרסק – תחת עול המשברים של החיים החברתיים. רק אחוז קטן מביניהם ימצא את פתח המילוט מן הכלא התודעתי הקולקטיבי (משל המערה המפורסם של אפלטון: http://www.ipaper.co.il/cgi-bin/v.cgi?id=being&sp=2_10 ).

וכאן נשאלת השאלה: מה עושה את ההבדל בין אלה שמצליחים למצוא את פתח המילוט לבין האאוטסיידרים שנותרים להינמק בכלא הכפול (זה של התודעה וזה של האאוטסיידריות שלהם בתוכה)?

ראשית צריך להבין כי הסיבה העיקרית להתרסקות הנפשית של האאוטסיידר, נעוצה במצב הרגשות שלו; הוא לא מסוגל לשאת את עוצמת המכות שהחיים מנחיתים עליו, כי קרקע רגשותיו דקה ופריכה, אינה מסוגלת לשאת את כובד המכות. ותחת כל מכה הקרקע נפערת והוא נופל ונבלע לביצה רגשית טובענית של רחמים עצמיים (חרדה) וצער קיומי (דכאון).

הדבר היחיד שיכול להציל אותו זה חום אנושי ואהבת אמת.

אם ימצא מישהו ולו גם מישהו אחד בלבד, שיעניק לו אחד משני אלה, יקרו לו שני דברים; האחד, הוא ימצא מישהו שיתמוך בו בשעת משבר ויקבל אותו גם כשהוא נופל, וכך ימנע ממנו התרסקות בכל פעם שהחיים הקשים גורמים לו למשבר. והדבר השני, הוא ימצא מרחב מחיה שלתוכו יזרים האחר האוהב, חום אנושי בלתי מותנה, ואז זרע התודעה שבתוכו, יקבל את התנאים של יובש וחמימות להם הוא זקוק כדי לנבוט.

כן, מה שהאאוטסיידר זקוק לו זו תמיכה רגשית, שתעניק לו יציבות ובטחון רגשיים. ושוב, מספיק שקיים עבורו אדם אחד שמעניק לו תמיכה בלתי מסוייגת ונותן לו תחושה שהוא שם עבורו כל הזמן וללא תנאי (מעין ''גשר מעל פני מים סוערים'' של פול סיימון) – כדי שזרע החרדל* שבתוכו יוכל לנבוט ולהגיע לממדי עץ ענק.

זרע החרדל כלוא באדמה קשה וחוסמת; בחושך, בבדידות. העץ כבר מצוי בחופש, 'משוחח', עם גלי החיים, רוחות השמיים וגשמי הברכה. נותן פרי והופך לחלק ממחזור החיים.

כמו המרחק בין הפרפר לזחל שקדם לו; בהיותו זחל הוא זוחל במאמצים אדירים להגיע לעוד חלק באותו ענף של העץ שעליו הוא מוצא עצמו. ואילו עתה, בהיותו פרפר, הוא יכול לפרוש את כנפי הפרפר המרהיבות שלו, ולחוג חופשי וקל כנוצה, בשמי התודעה הבלתי נגמרים.


***

גבריאל רעם

23.6.2006

——————————————————————————–

*רעיון זרע החרדל מופיע בברית החדשה: מתי י''ג 31-32.


31. ''הוסיף וסיפר משל אחר: ''מלכות השמים דומה לגרגיר חרדל אשר לקחו איש וזרע אותו בשדהו.

32. אומנם קטון הוא מכל הזרעים, אך לאחר צמיחתו גדול הוא מן הירקות והופך לעץ, כך שעופות השמים באים ומקננים בין ענפיו.''


——————————————————————————–

הערה:

מן הסתם עץ החרדל אינו עץ אלא שיח שגובהו לעל היותר 60ס''מ אבל עדיין המרחק בין הזרע הזעיר לשיח הגדול – משרת את הנמשל