ארכיון תגית: אגו

אגו וההויה הפנימית.

במסה הקודמת, על אינפנטיליות ובגרות רגשיים – פותח הרעיון שטוען כי הרגשות יכולים להתפתח או להישאר במצב ילדותי. הרגשות הילדותיים הם חלק ממרכז כובד כולל שנקרא: אגו ואילו הרגשות הבוגרים הם חלק ממרכז כובד כולל שנקרא: הוויה בוגרת.
וכך באדם קיימים שני מרכזי כובד אפשריים: האחד הוא האגו והשני הוא ההוויה המגובשת וההבדל בניהם עצום:
האגו הוא יציר של ההוויה הזמנית, הילדותית שלנו, שלא פינתה מקומה לצמיחתה של הוויה בוגרת. האגו כולל בתוכו, כאמור, רגשות ילדותיים וגם תאוות, יצרים ותשוקות. בעוד שההוויה המקובעת היא היא האני האמיתי שלנו, המהות, הנפש, זה שהיה טמון כפוטנציאל מאחורי הקליפה הזמנית של התאקלמות פיסית, מוטורית וביצועית בעולם החיצון – שלב הילדות.
האגו הוא זיכרי באופיו, כמו הילדות – שאמורה לחדור אל העולם הקשה והאטום, ההוויה המפותחת היא נקבית ורכה, אמורה להבשיל עם הזמן ולהצמיח מתוכה את עובר הרוחניות.
אך המעבר מן האגו האינפנטילי אל ההוויה המוערת אינו קל, הוא מעין התעוררות, וההתעוררות אל הוויה, ושל ההוויה – היא תהליך, תהליך רב שלבי.
בתחילה, כשהאגו עוד שליט, ההוויה היא בשלב שבו נטשנו אותה, שלב הינקות, היא חסרת ישע וילדותית עדיין, אך שלא כמו האגו – שתמיד ישאר ילדותי — ההוויה יכולה וצריכה – לצמוח.
האגו הוא קליפה ובתוכה הבטחה לאני מפותח. הבטחה שלרוב לא מתממשת. קל להזדהות עם האגו ולחשוב שהאגו הוא האדם. אך ההבדל בינו ובין ההבטחה שבתוכו – הוא גדול, כי כאשר האדם מזדהה עם האגו הוא בעצם מאפשר לו לשלוט, בזמן שמבט של אדם בוגר – זה שהוויה שלו שוחררה והספיקה לצמוח – יהיה משהו כמו: 'אה, זה בסך הכל האגו שלי. שוב הוא משתולל'. ניתוק וחוסר מעורבות אלה אינם קיימים בשלב האינפנטילי, בו האדם רואה אותו ואת האגו כחטיבה אחת.
בתחילת ההתעוררות – בתחילתם של חיים אותנטיים, חיים הבאים מן ההוויה – קל לאדם  ליפול לפח של בילבול בין האגו לבין ההוויה, אך בתהליך של התעוררות התודעה וצמיחת ההוויה, מתחילה להיות הפרדה והאדם רואה את ההבדל בינו לבין האגו ומזהה את האגו בפעולה ויכול להסתכל ולומר 'אני יכול לקבל אותו או לא לקבל אותו'. מבחינה מסוימת – האגו הוא ההוויה שעדיין לא נוקתה ממשקעים אינפנטיליים של תאוות, תשוקות והזדהות רגשית, הוויה עם יבלית.
בגרות אמוציונלית היא ביכולתו של האדם להפריד בינו לבין העולם.
בילדות –  האגו של האדם ממלא את כל עולמו. אך העולם אינו סובב סביב העניין של, "האם מתוק לך בפה?" או "יש לך קקי בתחתונים?". אמנם כל עוד האדם הוא ילד – אין שום סיבה שהוא לא יחשוב כך. אך אם הוא מצפה לאותה רמה של עניין בו לאחר שהוא מתבגר, יש לו בעיה. ובתוך תוכנו רובנו ממשיכים להרגיש כך.
התבגרות היא תהליך של ספיגת מכות…  האגו לא מסוגל לספוג את המכות, לא מסוגל לעמוד בכאב. האדם בעל ההוויה המפותחת מסוגל, כי הוא לא ממוקם באזור שסופג את המכות: באגו.
כשאדם תינוק יש לו שני הורים, ושני זוגות של סבים כך שישנם שישה אנשים מבוגרים שמרקדים סביבו. כאשר מתבגר התינוק, הסבים הולכים לעולמם ומתווספים אחים נוספים ויש לו פחות. אחר כך כשהוא מתבגר ואין לו הורים –  הבן אדם היחיד שאיכפת לו ממנו היא אשתו. השלב הבא הוא שאתה ואשתך (שזה כל מה שנותר), צריכים להתחלק בילדים ועכשיו לך אף אחד לא דואג – זה אתה שדואג לילדיך. אחר כך ישנם נכדים ואז צריך להתחלק בתענוג של להעניק אהבה (לא עוד לספוג אהבה…) – לא רק עם האישה אלא עם עוד סבא וסבתא.
אם בהתחלה אנחנו חלק מהאם אז מאז יש כל הזמן תהליך מתמיד של התפצלויות. כלומר, בהתבגרות אמיתית – זו של הנפש ולא רק של הגוף – חייב להתרחש תהליך של המסת האגו, שזה שריד אינפנטילי מן התקופה שעדיין אנחנו היינו מרכז העולם. ואז האדם עומד חשוף מול עולם קשה, עובדתי ועמוק, עלוב וחסר פשר. ובכוח מה שחי בו עליו להפיח בו חיים ומשמעות.
כך שכל תהליך ההתבגרות משדר לנו  שאתה חשוב פחות ופחות ואתה תופס פחות מקום, עד שאתה מגיע להבנה שכדור הארץ הוא חלק משביל החלב ושביל החלב הוא חלק מהיקום והיקום הוא גרגר מתוך יקומים רבים. תהליך ההתבגרות הוא להבין שאתה כלום, ואין לך שום זכות לחשיבות עצמית כלשהי. האגו תופח ומתיימר להיות כל העולם, בשעה שהוויה בוגרת היא כל כך זעירה שהיא לא תופסת מקום כלל אך בתוכה יש מקום להכיל את כל העולם.
עלינו להבין שהחיים הם תהליך של הכאבה ופגיעה ברגשותינו ויותר מזה: ברגע שחשבת שזה נגמר – מגיעה המכה הקשה מכולן. ועלינו להבין כי בגלל המכות הללו על הרגש אנחנו רוב הזמן נמצאים במצב של מעורבות והזדהות רגשית עם הכאב שלנו.
האדם בעל העצמיות האמיתית (הוויה מגובשת, מוערת או מפותחת) הוא סוג של לוחם: למרות הכאב ובגללו הוא עומד מול העולם בתנוחה של מוכנות להתמודד עם הגרוע מכל.  ודרכו של לוחם ההוויה הבשלה הוא לקחת אחריות גם על הכאב, גם על מה שאינו בטוח בתוכו וגם על מה שאינו יודע.
רוב בני האדם הם שבויים של האגו, וככאלה הם מצויים לרוב במצב של מעורבות רגשית. אנשים החיים חיים רגילים ובורגניים, מדחיקים ולובשים מעל לאגו מסכה של בן תרבות. אך אנשים המצויים בדרך רוחנית כלשהי סובלים קשות מכך, זה מהווה סתירה למה שהם מצפים מעצמם. הם עם הראש בשמיים והנה במשך שבועיים הם עסוקים רק לחוש כאב ועצבות על משפט אחד שמישהו אמר להם…
הם למעשה חיים בלימבו, בשטח ההפקר שבין להיות קורבן לאגו ובין הוויה מפותחת.
ואיך אפשר לחיות ככה? זה הרי קשה מאוד. ובכן עצה קטנה: אפשר אולי לחוש כלפי ההוויה שעדיין לא הנצה אהבה וחמלה: כי היא האני האמיתי שעוד לא קיבל הזדמנות וצריך הרבה תמיכה כדי לצמוח. ואת האגו יש לסבול, כרע הכרחי.
עלינו לאהוב את פוטנציאל הצמיחה שבנו ולהתייחס לשאריות מן הילדות כאל יבלית. האגו  הוא היבלית. את היבלית אי אפשר לאהוב, רק לסבול ולהשתדל לא להיבלע בתוכה, להישאר כמה שיותר נייטרלים, להבין שזו ירושה מן העבר וזהו. אך את הגלעין (את הפוטנציאל הטהור) אפשר ורצוי לאהוב. לאהוב ולתת תמיכה והרבה סבלנות ואמפטיה. כי ארבעת אלה הם המזון שעוזר לכל שחלש וחסר עמוד שדרה לצמוח ולהגיע לבגרות.


 

מי 'אני'? איזה 'אני' הוא אני? והאם זה 'אני' בכלל?

סוגיית ה'אני',  היא אחד הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זו אותו אני וכו.
זיגמונט פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.
חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף, הוא בכלל טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.
הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:


'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur.  People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.
_א. אני בזמן עבר:_
זה אני שמבין עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.
_ב. אני בזמן הווה:_
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני מודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר. 
_ג. אני בזמן עתיד:_
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. והחלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.
האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למיים, והמיים יכולים להפוך למוצק (קרח).
האויר הוא פוטנציאל למיים, כפי שהמיים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.
אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.
הזהות שלך, אם כן,  היא האני ההיסטורי שלך.
כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני  פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.
חסר כאן  מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.
שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מיים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלוש. מי חסר? האש.
– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,
– מיים יש לנו, זה האני המתהווה,
-אויר יש לנו זה האני הפוטנציאלי.
-ומה שחסר זה האני של האש.
האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.
ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).
וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:
_האני הראשון אומר:_ אני הוא זה שחווה את חייו.
_האני השני אומר:_ אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות  ביחס לחייו.
_האני השלישי אומר:_ אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.
_והאני הרביעי אומר:_ אני הוא זה שבוער את חייו. 

XXX
גבריאל רעם.

קשה בחוץ או קשה בפנים?


האדם חי בשני עולמות; עולם חברתי ועולם פנימי. פעמים אנו עם אחרים פעמים עם עצמנו. כך מבחינת חלוקת הזמן והמרחב של חיינו. אך כאן ההבדל בין שני העולמות שלנו לא נגמר: גם כשהאדם נמצא בחברה הוא עדיין יכול להיות יותר עם עצמו מאשר עם אחרים. וכשהוא עם עצמו הוא עדיין יכול להיות יותר עם אחרים מאשר עם עצמו. הכיצד? ובכן כשהוא עם אחרים ומרכז הכובד הוא פנימי, זה אומר שמה שחשוב לו למשל, זה לא מה אומרים עליו, ואיך מתייחסים אליו, אלא מה יחס זה עושה לו מבחינת ערכיו ועקרונותיו הפנימיים. וגם כשהוא עם עצמו, השאלה היא האם הוא לגמרי עם עצמו, או שהוא עם עצמו דרך פריזמה של איך אחרים רואים אותו.

ובכן, הכול אכן שאלה של מרכז כובד. היכן מרכז הכובד בחייו של האדם, בחברה או בעולמו הפנימי? מהיכן הוא שואב את כוחו וזהותו? מבפנים או מבחוץ?

כשמרכז הכובד בא מן העולם החברתי, זה אומר שמה שמניע אותו ומחזיק אותו הם: מצבו בחברה, מעמדו, הפופולאריות שלו, הסטאטוס שלו, ההשכלה שלו, מצבו הכספי וכו'. וכשמרכז הכובד שלו נמצא מחוצה לו זה אומר שעוצמתו מצויה לא במרווח שבינו לבין נפשו, אלא במרווח שבינו לבין החברה בה הוא חי. וכשעוצמתו מצויה במרווח שבינו לבין החברה – נוצרת סביבו מעין קליפה קשה, שריון. ותוכו נותר רך ופגיע. ואז מבחינת חלוקת הקושי והרכות בחייו, הוא דומה למקק. שגם תוכו רך, וקליפתו קשה.

אך כשמרכז הכובד בא מן העולם הפנימי, (ערכים, עקרונות, משמעות, פעולה מתוך סיבה [ולא מתוך: 'מה יגידו'], וכו'), יש לו שלד. משהו שמחזיק אותו ותומך בו מבפנים. וכשהתמיכה פנימית, הוא כמו עלה מדרגה בסולם האבולוציה. עתה הוא שייך לבעלי החוליות.

כלומר: נמוך בסולם האבולוציה, זה קשה בחוץ ורך בפנים, גבוה בסולם האבולוציה, זה קשה בפנים ורך בחוץ. ככל שיותר נמוך (בסולם האבולוציה), כך יותר קשה בחוץ ורך בפנים. ככל שיותר גבוה (בסולם האבולוציה), כך יותר רך בחוץ וקשה בפנים.

קשה בפנים, אומר: מגובש מבחינת העצמיות שלו. רך בחוץ, אומר: פתוח אל העולם וזורם אליו.

קשה בחוץ אומר: סגור לעולם ולחיים. רך בפנים אומר: חייו הפנימיים עדיין בתהליך של עיצוב וחיפוש זהות ברורה.


באדם קיימות שתי פאזות. פאזה גבוהה ופאזה נמוכה. הפאזה הגבוהה משולה למטוס שאמנם יכול לנסוע על הקרקע, אך קיומו והתכנון שלו הם לא עבור הפאזה הנמוכה, של נסיעה על המסלול, אלא עבור הפאזה הגבוהה, של טיסה בשמיים.

הפאזה הנמוכה, היא גם שלב אחד מטה בסולם האבולוציה. והיא מקבילה לשלב חסרי החוליות.

הפאזה הגבוהה היא השלב הייעודי לאדם כאדם, שלב אותו הוא איבד. הוא זוחל על מסלול ההמראה של חייו, במקום להמריא.

(הפאזה הנמוכה, היא פאזה של החלק הזוחל שבו, לא החלק הממריא. החלק הממריא שבו היא הפאזה הגבוהה).

בפאזה הגבוהה, עליו להישען על מה שחי בתוכו ולא על איך החברה מקבלת, או לא מקבלת אותו.

בפאזה זו ערכיו פנימיים ולא חברתיים.

בפאזה זו, המסכה החברתית נושרת, על מנת לפנות מקומה להצפה פנימית של הנפש.

בפאזה זו, הרעש והעסקנות כלפי ומן העולם – מפנים מקומם לשקט נפשי ושלווה פנימית.

בפאזה הגבוהה העקרונות והנפש הם שנותנים לו את הכוח.

ובפאזה הנמוכה המסכה החברתית והסטטוס החברתי הם שנותנים את הכוח.


בפאזה הנמוכה, הרגש והאינטלקט יוצרים קרום בלתי חדיר בין האדם לבין העולם. יש כאן פרדוקס; כשמרכז הכובד חיצוני, האדם מוגן מפני העולם אך גם סגור אליו. והפרדוקס במצב זה הוא שאתה מוצא עצמך סגור לזה שהוא מרכז חייך: החברה.

בפאזה הגבוהה הנפש והתודעה יוצרים מרכז כובד בלתי משתנה. שמאפשר לו להיות פתוח אל העולם. רק כשיש לך מרכז כובד פנימי, אתה יכול להיפתח לעולם. (כי גם כשמשהו חודר אליך פנימה, ואתה אפילו מתרסק, עדיין יש לך את היכולת להשתקם מבפנים, כי יש לך ליבה פועמת בתוכך.


בפאזה הנמוכה, הרגש והחשיבה מתקבעים; הרגש על ידי מנגנוני הגנה והדחקות, והחשיבה על ידי שינון, ראציונליזציה ואינטלקטואליזציה.

ברמה הגבוהה,הרגש והחשיבה מתגבשים. הרגש מתאזן ונרגע. החשיבה מוזנת על ידי האינטואיציה. והופכת לפוריה ודינמית.

בפאזה הנמוכה הרגשנות והאינטלקטואליות – סוגרים אותנו לעולם וכולאים אותנו במעגל סגור של האגו.

בעוד שבפאזה הגבוהה החיבור בין הנפש והתודעה פותח אותנו לעולם ויוצר רצף אחד, מן הנפש – אל העולם והחיים.


בפאזה הנמוכה אתה חסר חוליות. זוחל את חייך.

בפאזה הגבוהה אתה בעל חוליות, בעל פוטנציאל תעופה.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.5.2005