ארכיון תגית: אהבת החוכמה

פילוסופיה גלעינית


לדעתי כיום, יותר מתמיד, יש מקום לתהות על קנקנם של החיים ושל הקיום ולא לקחת דבר כמובן מאליו. עולם מבולבל, שחוק ותפל זה זקוק לה לפילוסופיה יותר מתמיד, כפי שכותבים נידלמן ואפלבאום בספרם :“Real Philosophy”

"בלי הדרכה של פילוסופיה, יותר ויותר אנשים מתחילים לפנות לגישות אחרות כדי לחפש משמעות לחייהם: דת ממוסדת, מדע, פסיכיאטרייה, אידיאולוגיה פוליטית, מיסטיקה פופולרית. אך נראה כי אלה לא מסוגלים ממש לענות על הצורך במשמעות:

הדת הממוסדת, זו המנותקת מן המקורות המסורתיים והעתיקים שלה – הופכת לחדירה בפני המבוכה והבלבול של הזמן הנוכחי.

הפסיכיאטרייה (והפסיכולוגיה) איבדה מזמן את האורה המשיחית שלה, התקווה שאי פעם נראה שהיא הציעה, נמסה בתוך החומות של העובדות שהיא עצמה שמה סביבה, וגם אינה מסוגלת עוד להשביע את הצרכים הטבעיים של האדם לערכים אולטימטיביים.

אידיאולוגיה הצמיחה תנועות המונים ו`מאמינים אמיתיים` ובכך הוליכה אותם הרחק מן החיפוש, במקום כלפי החיפוש האינדווידואלי כלפי משמעות. התנועות הללו הסתמכו על ההמון בעל אינסטינקט העדר, ושיחקו על הסוגסטיה והיכולת להשפיע על אנשים במקום לשרת את משאלתם לחפש ולשאול.

הזרמים הנוכחיים של תורות מיסטיות – הפכו לאנטגוניסטיות לאימפולס של החיפוש. הן נוטות להרדים במקום לאמץ ולחזק את האיכויות האישיות של כל אחד הפונה אליהם. ועם זאת הפופולריות של תנועות כאלה (שלעתים קרובות מהוות דוגמה לכיתתיות -כמו בהתאבדות הקולקטיבית בג`ונסטאון, ובהתאבדויות קולקטיביות אחרות שאירעו מאז) ממחישה ומראה עד כמה רעבים אנו להדרכה ומה מעט מציעה לנו בנדון התרבות הנוכחית."

Arkena Books-1990 עמ` 12 (תרגום ג.ר.)


השאלות של הפילוסופיה האמיתית, להבדיל מזו האקדמית והאינטלקטואלית, באות ממצוקות הקיום, מן המפגש שבין הלב והשכל, מן הילד שבפנים, מן הכוליות של הישות הפנימית. אחת הדוגמאות המובהקות לפרסוניפיקציה של שאלות טוטליות שכאלה באדם אחד הוא סוקרטס, המגלם את הגישה של שאילת שאלות, שהיא נשימתה של הפילוסופיה במיטבה (לעומת הגישות הקודמות העוסקות בעיקר בהנפקת תשובות ופתרונות ובהרגעת ספקות).


"…האנושות ניצבת בפני כמה שאלות קשות, שאין לאיש תשובה משביעת-רצון עליהן. יש לנו אפוא ברירה בין שתי אפשרויות: אנחנו יכולים לרמות את עצמנו ואת העולם ולהעמיד פנים כאילו אנחנו יודעים את כל מה שצריך לדעת, או לעצום את עינינו לנושאים המרכזיים אחת ולתמיד ולוותר על כל קידמה. במובן זה האנושות נחלקת לשניים. אנשים, בדרך כלל, או שהם משוכנעים לגמרי, או שהם שווי-נפש לחלוטין.

זה דומה לחפיסת קלפים שמחלקים אותה לשתי ערמות. באחת הקלפים האדומים ובאחרת השחורים. אבל מדי פעם מופיע הג`וקר, סופי! קלף שהוא לא עלה או תלתן, ולא יהלום או לב. סוקרטס היה הג`וקר בחפיסת הקלפים של אתונה: הוא לא היה לא משוכנע ולא שווה-נפש הוא ידע רק שאינו יודע – וזה הטריד אותו. הוא נעשה אפוא לפילוסוף – מי שאינו מוותר אלא ממשיך ללא ליאות את החיפוש אחר האמת."

י. גורדר, עולמה של סופי, עמ` 65, הוצ` שוקן 1996

חוץ מסוקרטס – ניסו לא מעט פילוסופים לגשת לסוגיות מהותיות אלה, ביניהם נימנה את: אפלטון, סקוטוס אריגנה, ניקולס מקוזה, דקארט, קירקגור, היידיגר, הרקליטוס, שפינוזה, וגם האסכולות הניאופלטוניות וההרמטיות.

השאלות הקיומיות, או הטוטליות, או הגלעיניות – חבויות מאחורי צעיפים ומסכות של הדחקות כגון הולכת שולל עצמית, אמונות שווא, ציפיות חסרות בסיס, רומנטיקה, אשליות, פנטזיות ואחרים. השאלות החשובות באמת, כמו משמעות חייו של היחיד, נדחקות הצידה מפניהן של נורמות מקובלות כגון: התקדמות בחיים, רווחה כלכלית, זוגיות, משפחה וכו` ואז מתחילים לחיות בצל פער מתמיד, פער בין איך שהאדם מופיע כלפי חוץ, ביחס לחברה, ואיך שהוא באמת, מבחינת ישותו הפנימית.

האדם כל הזמן צריך לנסוע אל עצמו, אל ישותו הפנימית. אם וכאשר יצומצם הפער הזה – נבוא אל העולם מתוך מרכז כובד קבוע ועמוק ומשם – אם וכאשר- נראה את העולם ואת חיינו בו בצורה בהירה וצלולה. רק לאחר המפגש הזה עם ישותנו הפנימית – תוכל הפילוסופיה הגלעינית, הקיומית ואינטימית, הפילוסופיה של הישות – להתחיל. רק אז ניתן יהיה להסביר דברים מן התוך שלנו כלפי העולם החיצון, ולא כפי שבדרך כלל: להסביר את העולם מתוך מה שקורה מבחוץ – כלפי מה שקורה לנו בפנים. בחיים ללא הפילוסופיה של הישות -תשומת הלב ממוקדת במה שקורה מחוץ לאדם. החיבור אל הפנים, אל הישות, עשוי לאפשר לנו אולי, סוף סוף, להתרחש, להיות – במקום לעשות ולהתאמץ, שתי פעולות הבאות במקום הנוכחות של העצמי בעולם. כאשר תשומת הלב שלנו נמצאת במה שנמצא מחוץ לנו היא מסיטה את מרכז הכובד שלנו מן הפנים האינטימי, אל מה שקיים ביננו לבין העולם, אל אותו שטח ביניים שבין הישות הפנימית לבין העולם החיצון. שטח זה מאוכלס על ידי מה שאני מכנה בשם "דמונים". דמונים אלה חיים בקליפה העוטפת אל העצמי האמיתי, את הישות הפנימית, והרעש והאבק של האגואיזם האינפנטילי שהם מקימים מכסה וקובר תחתיו את הישות החרישית, את האני האותנטי.

גילוי הישות הפנימית וההתחברות אליה – אינה דבר של מה בכך.

פילוסופים ואנשי הגות ורוח בכל הדורות התייחסו להתחברות לישות הפנימית כאל לידה של `אני` חדש וכמוות של ה`אני` הישן. אפלטון אומר, שבזמן היווצרות האני החדש (המפגש עם הישות הפנימית) האדם הופך למיילד בלידה של עצמו…

תהליך מופלא ומוזר זה מביא אותנו אל אפשרות הקיימת באדם, להיוולד מחדש, ולא זו בלבד, אלא שאם לא `נולד מחדש` קשה להגיד שהצליח לחיות את חייו, לכל היותר הוא חלם אותם.


——————————————————————————–


"לא זו בלבד שלאדם מותר לעסוק בפילוסופיה, אלא הוא אף מחויב לכך"

הרמב"ם


——————————————————————————–


מתוך: "מסע אל הישות הפנימית", מאת גבריאל רעם


(הופיע תחת שם העט גבריאל בן-יהודה)