ארכיון תגית: אובדן

הנפש הולכת לאיבוד

האוריינטציה של הנפש מתבלבלת כשהיא מוצאת עצמה באקולוגיה הקרה של מרחב סוציו-טכני עמוס. היא מאבדת את הצפון, ויוצאת מסינכרוניזציה.

היא שם ללא מסכות, מגננות, תווית התנהגותיות. ואז היא אבודה, חשופה, בודדה ומלאת חרדה –

כילדה שנזרקה לפתע מעולם האגדות של נסיכים ונסיכות אל אמצעיתו של מסלול מרוץ עמוס במכוניות דוהרות .

היא חשה שם, בחוץ – עירומה ופגיעה כחלזון שנחפר ממעי האדמה הרכה והאפלולית, נעקר מקונכייתו והוטל, רוטט ומסונוור לאמצעיתה של זירה צרובת אורות זרקורים כשמסביב קהל שואג.

ולא רק עירומה וחשופה, היא עוד יותר חשה פעורה. חשה כיצד הכול שועט פנימה כגדודי חיילים שהבוץ על נעליהם מכתים את מרצפותיה הצחורות.

אבודה ומבוהלת כפינגווין שמצא עצמו לפתע בתוך להקת קופים מצווחים, באמצעיתו של ג'ונגל לוהט באפריקה.

שהרי זקוקה היא ל

– שקט כדי לקלוט.

– מרחב כדי להתמצא

– חום אנושי כדי לתפקד.

– וזמן כדי לצוף.

הזמן שלוקח לה לצאת ממעמקיה, להתמצא, להגיב, ולהשתלב במרחב הטכנו-סוציאלי, זורק אותה מחוץ למשחק.

הזמן שלה הוא זמן אחר. זמן הנפש הוא לא הזמן הציבורי 'החברתי', זמן ההמונים השועטים. זמנה הוא זמנו של העובר ברחם זמן הזרע באדמה. זמן היין בחבית ביקב. זמנה הוא זמן ההבשלה, זמן ההתגלות. במציאות הפנימית של הנפש, זמן הוא ישות חיה, שמאפשרת מרווח נשימה וחיים, לישויות הפנימיות. במציאות החיצונית – אין זמן. הכול מתרחש מעכשיו לעכשיו, וכל תווך שמפריד ביניהם, נתפש כקללה, כמעצור שמפריע להגיע.

במציאות הפנימית, הזמן מלטף את הנפש, מערסל אותה כעלה על פני נחל הזורם לאיטו. במציאות החיצונית סוגדים למולך המיידיות. מה שלא מיידי עוצר את המרוץ לאורגזמה הגדולה, לריגוש הגדול, הבא.

שם חיים מריגוש עתיר גירוים אחד, למשנהו, עם מרווחי ריקנות אדירים ובלתי נסבלים, בין ריגוש לריגוש.

והנפש חיה באורגזמה שקטה הולכת ונמשכת. החשיפה למרוץ אחר הריגוש, רק בולמים וכולאים אותה מלחוש את הזרימה הפנימית והשקטה שעליה היא צפה.

מבועתת היא חשה את החיים החיצונייים הרוצים לחרוג המה שיותר מהר מריקנות עכשווית, אל הריגוש הבא. והיא, כל שהיא רוצה הוא להמשיך ולהיות חלק ההוויה מן הזרימה הפנימית.
הם תופשים את הזרימה הפנימית הזו כריקנות מאיימת. ואילו היא תופסת אותם כרעש מצווח, אור מסוור, וחוסר סדר נורא, הבא עליה לכלותה.

פתאום היא מוצאת עצמה בוורטיגו, סחרור עמוק, כל המכשירים במטוס התקלקלו, השמיים נראים לה מתרחקים והקרקע מתקרבת.

הנפש חשה בחיים החיצוניים אובדן עשתונות מוחלט. הכול קורה לה הפוך:

– היא מצפה מאחרים לבוא ולהתאחד עמה, והם באים כדי ליצור חיץ.

-היא באה פתוחה, הם באים סגורים

-היא באה לאחרים לאט, (כדי למצוא את הקצב הנכון), הם באים אליה מהר.

-היא באה שקטה, הם רועשים.

-היא נותנת להם להוביל, ובמקום לתת לה את ההובלה בחזרה, הם לוקחים את הרשות ומשתמשים בה כדי להנחית, לצוות ולשלוט.

כל הזמן היא חשה צורך להסתתר, שהרי כולם נראים לה כמחשבים להתנפל עליה ולדרוס אותה. אך זאת לא מכיון שהם החליטו לעשות בה שמות. הם פשוט לא רואים אותה, היא לא נתפסת במסך שלהם,

וכך הם דוהרים דרכה, ומעליה כמו הייתה שקופה ועשויה מאויר.

אך היא לא. היא, שחשה כל הגה, וכל מבט, כאילו היו מליון רמקולים, וטריליון זרקורים, מוצאת עצמה תחת רגליהם הדוהרות. כשהיא לוחשת במלא גרונה הדל: "הצילו'.

 

גבריאל רעם

21.3.2005
——————————————————————————–

על אודות הנפש בקצרה

נפש יש בנו – מדי פעם.

אין לך אדם שהיא שורה בו בלי הפוגה

ולתמיד.
יום אחר יום

שנה אחר שנה

יכולים לחלף בלעדיה.
לעתים תקנן לזמן-מה

בהתפעלות ובפחדים

של הילדות.

לפעמים רק בתמהון

שאנו זקנים.
לעתים רחוקות תתלוה אלינו

בעסוקים מיגעים

כמו הזזת רהיטים

סחיבת מזודות

או הליכה בנעלים צרות.
בזמן מלוי שאלונים

וכתיתת בשר

היא, לרב, מחוץ לבית.
מבין אלף שיחותינו

היא נוטלת חלק באחת,

אם בכלל,

מפני שהיא מעדיפה שתיקה.
כאשר גופנו מתחיל לכאב ולכאב

היא חומקת חרש מהמשמרת
היא בררנית:

לא לרצון לה לראותנו בקרב ההמון.

מחליאים אותה מאבקי הכח שלנו על זוטות

וטרטורי תגרנות.
השמחה והעצב

בשבילה אינם שני רגשות נבדלים.

היא פוקדת אותנו

רק כשהם מחברים
אנו יכולים לסמך עליה

כשאיננו בטוחים בדבר

אבל סקרנים אנחנו לגבי הכל.
מבין העצמים החמריים

חביבים עליה שעונים עם מטטלת

ומראות שעמלות בהתמדה

אפילו כשאין איש מביט בהן.
היא לא אומרת מאין תבוא

ומתי תעלם לנו שוב,

אבל ברור שהיא מחכה לשאלות כגון אלה.
נראה

כי כשם שאנו צריכים אותה,

אף היא צריכה אותנו,

בשביל משהו.


ויסלבה שימבורסקה
תירגם מפולנית דוד וינפלד
מתוך: "רגעים" 2003