ארכיון תגיות: אופרת סבון

הטלנובלה הפנימית.

אנשים רבים מכורים לטלנובלות. הם אולי לא יודו שזו אכן התמכרות, אך (גם אם לא כך, עדיין) הריגוש והאקשן מהווים עבורם שדה מסעיר של בריחה מן הבינוניות והריקנות של חייהם.

בדרך אל ההתמכרות לטלנובלות ישנו מסלול מותווה מראש, בו הילכו אנשים רבים. וזה מתחיל כך: אנשים בורחים מן האמת (בדבר הריקנות והאכזבה) של עצמם, ואז הם הולכים לחפש ריגוש ומלודרמה בעטיפות של חשק ומעורבות ריגשית, ביחסים של אהבה, ושנאה עם אלה שסביבם. ואם הם לא מוצאים אותם (את הריגוש והמלודרמה) שם, (או אם מה שמוצאים לא עונה על הציפיות) – הם פונים לטלנובלה שבטלויזיה.

אכן, אנשים מחפשים בטלנובלות את הריגוש, המעורבות והאקשן שכה חסרים בחייהם.

וכשצופים בטלנובלה, או קוראים אותה – מגיעים למסלול של חרק'ה, או סללום, כזה שגורם לנשמה להיות מוטרפת, לדופק לרוץ ולדמיון להמריא.

כל אלה אינם בגדר חדשה מסעירה, אך כל הטלנובלות שבעולם, הן בחזקת 'כסף קטן'. יש משהו שיש בו ריגוש ברמה אחרת. יש משהו שהוא הרבה יותר מטריף ועוצמתי מן הסרטים הללו. והוא לא רחוק מאיתנו, די קרוב, האמת. קרוב מאוד/ [1]

אז על מה מדובר כאן? ובכן מדובר על טעינה וריגוש שבאים אל הצופה מן הטלונובלות בהם הוא צופה בטלויזיה. אך האנרגיה האמיתית מצויה במקום אחר. מתחת לפני השטח של המסכה החברתית. כולנו כיסינו עצמנו במעטה חברתי קשיח, ומחפשים מחוצה לו את הריגוש המסעיר והמטלטל. נשים נוטות יותר לריגוש ביחסים, גברים לריגושי קריירה וכו'. אך העיקרון זהה: מעבר לקונוונציה החברתית – מחפשים את הריגוש. ומחפשים אותו בחוץ, מחוץ לעצמי. אך האנרגיה הטמונה בפנים ובתוכם, במהות המוסתרת של התת מודע שלהם היא בעלת אפקט חזק הרבה יותר מאשר הטעינה השטוחה והמניפולטיבית הבאה מן הבדיה הסמי-אומנותית.

הריגוש הגדול טמון באמת האישית של הצופה בטלנובלה. בזעקת הבדידות שלו, בפחדים שלו, באכזבות שלו. דווקא בפינות הנידחות הללו, באנשים הממוצעים ביותר – משתוללות סופות אדירות.

דלקות שלא מאכלות אלפי שיחי סנה.

כשמתבוננים בהם, קשה להאמין כי מאחורי החזות הבטוחה או הזחוחה, או השאננה, או הקשוחה או הסתמית – מסתתרים תהומות ופסגות של רגשות עוצמתיים כגון: אימה, חרדה, מתיקות, אהבה תשוקה מיניות וכו', וזאת בדרגה גבוהה ביותר.[2]

לעיתים ניתן לצפות בהתפרצות הלבה הפנימית הזו. כשהתנאים בשלים היא צפה ועולה מבפנים כהתפרצות אדירה. אנשים צופים בזה ולא מאמינים. מה כל זה היה בפנים? מאחורי החזות האפורה הזאת?

רבבות של זעקות אדירות, זעקות של אהבה, מחאה, קינה, יאוש וכמיהה – צפונות בחדרים האחוריים של האזרחים הנורמטיביים. אזורים שאחרים כמעט אף פעם לא נחשפים אליהם. בשיחות הרגילות הן בדרך כלל מחוץ לתחום. לרוב זה לא צף לפני השטח. אם כבר מתקרבים לזה, אז מסתובבים סביב, אך נזהרים שלא לגעת בתיבת הפנדורה.

שמורה וחתומה היא נותרת. כמעט אף אחד לא מנסה את מפתחות השאלה, כדי לפתוח את מנעול התיבה ולתת לדמונים המצווחים, להגיח ולזנק ממנה.

שאלות כגון:

-אז איך את באמת מרגישה?

-אז מה באמת היית רוצה להשיג?

– מה מתחולל בך?

– על מה אתה חושב לפני שאתה הולך לישון?

– איך אתה מרגיש בינך לבין עצמך, עמוק בפנים?

– מה אתה חש לגבי חייך?

– מה מכאיב לך אודות חייך?

– מה משגע אותך?

– איך אתה חי אם מה שלא הצלחת להשיג בחייך?

– מהי החוויה החזקה ביותר שחווית, בינך לבינך?

– למה אתה משתוקק?

– מה זועק בה וכל כך רוצה לצאת?

– מי אתה מעבר למסכה?

לו הייתה לך השיחה האולטימטיבית, זו שבה היית יכול להשיח את כל שחתום בליבך – מה היית אומר בה? מה היית רוצה להשיח? מה להגיד?

בדרך כלל נזהרים, שלא לשאול את השאלות הללו. גם בהתחלת היחסים (כדי שלא לקלקל) וגם אחר כך כשחיים יחד הרבה זמן. חוששים לחשוף את הכניסה למרתף הטעון. (מי יודע מה חי שם?).

זה רגיש מדי, טעון מדי בחומר נפץ ריגשי. וגם אם נשאל, לבני אדם רבים יהיה קשה להתגבר על כל חומות הבטון ששמו בינם לבין זה. ובכלל זה קבור עמוק מדי, עבר כל הרבה זמן מאז שזה יצא לאחרונה, וחוץ מזה זה די מפחיד לשחרר את השדים.

וכך הזהב הפנימי והאפל של הכאב, ההשתוקקות, האימה – האישיים, נותרים חתומים בצופן הנפש. ובמקומו אנו עוסקים בטריוויה, בחילופי דברי סתם ולהג. בורחים מן הדמונים והשדים שבתוך התיבה.

וכשיום לא בהיר אחר, חיינו הופכים לצחיחים וחסרי ריגוש מחיה, אנו מתיישבים, לוחצים על הכפתור בשלט וצופים כמהופנטים בקרינה הזהובה העוטפת את דמויות החלום הניבטות בנו מן המסך הכחלחל.

וזאת בשעה שהבוהק של הזהב האמיתי, זה האפל והפנימי – נותר קבור עמוק בפנים.

הטלנובלה הפנימית.

 

——————————————————————————–

[1] יש כאן איזשהו מוטיב שגם הוא אינו חדש, והוא חוזר על עצמו בסיפורי מעשיות ואגדות רבות. מדובר על מישהו שחיפש משהו כל ימיו והרחיק עד קצוות תבל, רק כדי למצוא את האהבה הגדולה או ההצלחה הגדולה, שני מטר מן הבית שלו. למשל אותו סיפור חסידי על יהודי חלם שהוא נוסע למרחק רב בעבור מטילי זהב, והנה בסופו של דבר התברר לו בחלום כי הם קבורים מתחת לקרשי הריצפה שבביתו. או צעיר שהיה בהודו שנים רבות ובסוף מצא הארה וגאולה בדת היהודית. או דון ז'ואן ששבר לבבות בחו"ל אך אף אחת לא שברה את ליבו שלו. רווק ומזדקן חזר לביתו רק כדי להתאהב בחברת משחקים שלו מן הילדות, בבית השכן).


[2] אחד המקומות בהם ניתן לראות את זה בבירור הוא בתהליך מדהים שנקרא: 'פסיכודרמה', זהו הליך פסיכולוגי שפותח על ידי הפסיכולוג הבולגרי יעקב מורנו. שבו אדם בקבוצה מתנדב לגלם תפקיד של אדם אחר בקבוצה (הוא נקרה: פרוטגוניסט) והוא משמש לפה לאדם שמולו, הוא מגלם אותו ונותן ביטוי לחייו. ואז מה שיוצא מן האדם שאותו מגלמים הוא דבר אדיר שלא ניתן לתיאור.

הפסיכודרמה, היא אולי אחד המקומות היחידים בהם ניתן לצפות בגיחה של גיבורי ה'טלנובלה הפנימית'.

בישראל קיימים מספר מרכזי פסיכודרמה. באזור המרכז קיים המרכז של יעקב נאור הוותיק, שנקרא: 'התיאטרון הפנימי'. או אייסיס.

 

 

 

——————————————————————————–

גבריאל רעם 4.8.2003