ארכיון תגית: אותנטיות

מעורבות רגשית ואותנטיות.

לאורך כל החיבורים עד כה, הודגשה החשיבות של מעורבות רגשית. זהו נושא שאי אפשר להפריז בחשיבותו והפעם ברצוני לגשת אליו מן הכיוון של אותנטיות. דהיינו, מה הקשר בין היכולת של האדם להיות אמיתי לעצמו ובין מעורבות רגשית?
ובכן, הקשר בין שניהם הוא בכך שמעורבות רגשית כמובן, מגבילה את יכולתו של האדם להיות הוא עצמו. וזאת מכיוון שהמהות שבנו, הילד שבנו הם בכלא ונשלטים על ידי כאב רגשי ומעורבות רגשית.
אדם יכול לדבר על נושא נעלה וכל כולו בוער באש הנושא עליו הוא מדבר, אך מספיק שהשני פולט שם של אישה שהכאיבה לו רגשית לפני זמן מה, והאש הזו נכבית בן רגע, כי הכאב הרגשי מולך.
כל עוד האדם קורבן וסובייקט לכאב רגשי שנגרם בגלל מעורבות רגשית – אין מה לדבר על חיים אותנטיים או רוחניים, אחד מהם או שניהם ביחד.
כל עוד אדם מותנה על ידי מעורבות רגשית דבר אינו יכול לעזור לו. מעורבות רגשית היא אויב אכזר, חסר רחמים, וכשאדם חי בשכנות עם מעורבות רגשית, עליו לקחת על עצמו את כל הסיכונים שעשויים להיגרם מכך. אם אדם לא יצא מהתחום הזה ומהרמה הזו – הוא ימשיך להיות בן ערובה של האגו שלו.
אין פה עניין לטפל בדברים טיפול נקודתי. הנקודה היא שככל שהבן אדם מבוסס שם, זהו המחיר שעליו לשלם על היותו שם והפתרון היחיד הוא לא לתת לעצמך ללכת לאיבוד במערבולת הרגשית הבאה. למשל אם הולכים יחפים והרגל נתקלת בפינת השולחן וזה מאד מאד כואב – אז לא לתת לעצמך להתמכר לכאב ולחוש רחמים עצמיים. אלא פשוט לעצור ולומר לעצמך, 'פה, מגיע לי ואני שמוק כי אני הולך ללא נעליים' ולעמוד ולחוש את הכאב, אולם לשמוח עליו. לשמוח על העובדה שאפשר להתעלות מעל העובדה של לרצות להרגיש טוב, אלא לאהוב יותר את הרעיון של האמת הלא אישית. זה איזשהו מחנה אימונים שעל היצור הרגשי להעביר את עצמו, אחרת אין מה לדבר על כלום, הוא במחנה מעצר כשהסוהרים הם הרגשות שלו.
עד שהאדם לא מגיע לרמה הזאת – כל מה שהוא רוצה זה שהכאב של המעורבות הרגשית יעבור ובזה הוא לא שונה מילד קטן, שכל מה שהוא רוצה זה שוקולד והוא לא אוהב שצועקים עליו. בכל אופן, אפשר לצפות מאדם בוגר להתעלות מעל רצונו לא להרגיש רע וכל הזמן להרגיש טוב, ובעצם להתעלות מעל שניהם ולומר: "נהדר, הצלחתי להרגיש רע ולא ליפול תחת זה" – קבלה שבאה מן התודעה ולא מן הרגש האינפנטילי.
כשזה מתחיל לקרות – הוא יכול להתחיל לטפח בעצמו ישות שרואה את הדברים מנקודות מבט בלתי תלויות. אולם כשבאים רק או בעיקר מחוסר רצון להרגיש חרא  – מה שקורה ששוקעים עמוק יותר בתוכו. ואדם שקוע בביצת המעורבות הרגשית כדרך חיים – תמיד יחסום  את האחרים אם הוא יחוש שהם עומדים לחבר אותו לכאב הרגשי שלו. וככל שאותו הפרטנר יהיה ישיר ואמיתי יותר, כך – הוא יחשוף יותר ויותר חסימות ומעצורים פנימיים אצל המתקשר.
בדרך כלל לכל אחד מאיתנו יש יותר אגו ממה שאנחנו מוכנים להודות בו. אנו תמיד נבוא, כביכול, ממניעים נאצלים, אך מה ששולט מאחור ומלמטה – הם אותם אינטרסים רגשיים ילדותיים.
במקום לחשוב שעכשיו למדנו ועכשיו לא ניכנס למעורבות רגשית איומה בגלל שמישהו אמר משהו עלינו, עלינו לנסות ולהכין את עצמנו באופן מודע ככל שאפשר, לפני כל שיחה עם ידיד, חבר ואחר – שזה עומד ועלול לקרות (המעורבות הרגשית).
חשוב להודות בזמן המעורבות הרגשית – שזה קורה. וזה הדבר הקשה מכל. בדרך כלל יש הדחקה, הכחשה,  מה שמעצים את האפקט שלה. אבל אם יש יכולת להודות שהנה זה קרה שוב, יש בזה מעין סוג של דרכון חלקי למצב תודעה שאינו קורבן אוטומטי למעורבות הרגשית הבאה.
כל עניין העבודה העצמית בעניין, מאוד דומה לאדם שעושה מסלול מכשולים בטירונות, או עובד על מכשירים בחדר כושר – בהתחלה הוא חש כאבים בכל הגוף, הוא חש חלש, ולא מסוגל והוא שונא את עצמו. אך זו הדרך להגיע למצב שבו שריריו וכושרו הגופני יגיעו לרמה אליה הוא שואף להגיע. אם לא יתמודד עם הכאב והחולשה, לעולם לא יגיע לרמה גבוהה יותר.                  
————————————————-
הערה:

ההבדל בין מעורבות רגשית להזדהות רגשית הוא שהראשון הוא חלקי בעוד שהשני הרמטי וטוטלי.
במעורבות רגשית האדם מחובר לרגש אובססיבי, בהזדהות הוא אחד איתו.
זה כמו ההבדל בין תערובת (מעורבות רגשית) ותרכובת (הזדהות רגשית) – בכימיה.
בהזדהות המזדהה הופך לחלק מן הדבר עמו הוא מזדהה, במעורבות יש עוד תקווה.


 

אותנטיות כאקט של מרידה בניכור.


 


To thine own self be true,

And it must follow, as the night the day,

Thou canst not then be false to any man"

Shakespeare (1564-1616)

 

**

…"על רקעה של פגיעות קיצונית… נעשה האדם הבלתי אמיתי מומחה בהחבאה עצמית. הוא לומד לבכות כשהוא עליז ולחייך כשהוא עצוב. לזעוף על סיפוק, ולצהול על היעדרו. 'כל מה שאתה רואה – איננו אני' – הוא אומר לעצמו. אבל רק בתוך, ובאמצעות כל מה שאנו רואים הוא יכול להיות מישהו (במציאות). אם פעולותיו אינן העצמי האמיתי שלו, הוא איננו אמת, אלא לגמרי סימבולי וכפול-משמעות, אדם דמיוני, פוטנציאלי, שבכוח ולא בפועל, אדם 'מיתי', ואז, אם הוא חדל פעם מלהעמיד פנים שהוא מה שאיננו, ומראה את עצמו כפי שהוא – הוא איננו אף-אחד".

ר. ד. ליינג, "העצמי החצוי", עמ' 24 – 24


——————————————————————————–

אחת מן המלים החשובות ביותר במילון של אדם שרוצה להיות מודע לעצמו ולחייו. היא 'אותנטיות'. לכאורה, על פניו, נראה כי כל אדם הוא אותנטי, אלא אם כן מכריחים אותו לשקר, או לבגוד במשהו. וכי רוב בני האדם אומרים ומתנהגים בהתאם למה שהם רואים כנכון ואמיתי. ואם נפנה לאדם בעבודה ונשאל אותו: 'האם אתה אמיתי או מזוייף? האם ההתנהגות שלך במשך השנים האחרונות הייתה באמת אתה, או שזה היה משחק אחד גדול'? ברור שנקבל תגובה של התקוממות גדולה והאדם ימחה ויגיד שודאי שזה הוא, כל כולו, וכי הוא אדם לא צבוע.

אך האמנם? בחינה מדוקדקת יותר של הנושא מראה כי על פניו רוב בני האדם נראים אותנטיים, אך זו יותר מסכה קפואה של שיתוף פעולה שקט עם מה שמקובל. וצמצום מרחב ההתבטאות האישי, במיוחד אם יש סיכוי שיעורר התנגדות מצד קונצנזוס מסויים. מדובר על התנהגות הנשלטת על ידי קודים לא פורמליים.

ומה שמעניין שאכן האדם חי חייו בתחושה שהוא אמיתי לגמרי. והוא לא מודע לחוסר האותנטיות שבחייו ובהתנהגותו. חוסר האותנטיות הזו ערמומי למדי, הוא מעניק תחושה של חופש ובחירה, בשעה שאין כמעט בחירות וכי רוב ההתנהלות היא על פי מה שמקובל, ומה שמקובל הוא בדרך כלל מה שבינוני.


אז מהי אותנטיות ומה הם סימני ההיכר שלה? נתגלגלה לידי עבודה על מושג האותנטיות: "הניתוח הפנמנולוגי של החוויה האותנטית", מאת דבורה ריילי, הז'ורנל לפסיכולוגיה הומניסטית, כרך 33 מס. 2 אביב 1993 עמ'49 – 71. ואני מביא אותו כאן, מתורגם ותוך עיבוד קל.

"החוויה האותנטית היא חוויה אינטנסיבית, החופנת בחובה תחושה חזקה הנושבת מן המימד הנפשי. בחוויה האותנטית אין פיצול והבדלה בין הגוף והרוח.

החווה את חווית האותנטיות – נוכח במאה אחוז, מודע לעצמו ולמה או למי שנמצא אתו. במצב זה האדם יכול לבטא כמעט הכל: צחוק, בכי, פחד, תוקפנות וכו' וכך תמיד הוא מבטא ומחצין לגמרי את שחי בתוכו.

החוויה האותנטית היא כה יחודית, עד כי קשה להביא לכדי ביטוי את טבעה המיוחד מבלי להזדקק למטאפורות ואנאלוגיות כגון: "זה מרגיש לי כמו..".


אוסיף מעט משלי בנדון: החוויה האותנטית יוצרת אצל מי שחווה אותה שינוי בולט ביחס למודעותו את העצמי. האדם חש עירני, חושיו מחודדים, הוא שומע ורואה ביתר בהירות, חושב בצורה עמוקה ובהירה יותר והאינטואיציה שלו עובדת. תגובותיו מותאמות לסיטואציה בה הוא נמצא ומבוססות על סינכרוניזציה והתאמה טובה בין מרכיבי המחשבה והרגש. המודעות לתהליכי תקשורת בינאישית מתעצמת, כמו גם מודעות ביחס לעצמי. לעתים קרובות חווה האדם פריצת דרך ביחס לידע שיש לו לגבי לעצמו.

במימד החלל -האדם מודע לחלוטין לקיומם של המרחב והחלל שמסביבו.

במימד הזמן – האדם הולך לאיבוד בתוך הזמן בו הוא נתון מבלי לחוש כלל את מהלכו.

סימני ההיכר של החוויה האותנטית הם:

-אינטנסיביות פנימית.

-התעצמות המרכיב הנפשי

-התעצמות של מודעות וערנות של העצמי, של האחרים ושל החוויה הספציפית המתרחשת לאדם בזמן הנתון.

אז מהי ההגדרה של מושג זה?

הגדרה: אותנטיות זו היכולת להיות נאמן לאני הפנימי ולעצמך ו'ללכת על זה' למרות ועל אף הדומיננטיות של האחר או האחרים.

שהרי אין זו חוכמה להיות אותנטי, כשאין לחץ לקונפורמיות. כשאדם מקבל איפשור ותמיכה בכדי להיות הוא עצמו- אין כאן אותנטיות. אותנטיות היא תמיד ביחס ולעומת לחץ חברתי לבגוד באמת הפנימית. והאדם בוחר, או לא יכול שלא לבחור – בלדבוק בה, אף על ולמרות.

ועל כן קיימת זיקה הדוקה בין מרד לאותנטיות. בלי רוח של מרד אין לאדם יכולת להגיע לאותנטיות. אותנטיות עולה וקורמת עור וגידים רק ביחס ליכולת של האדם להגיד לא ללחץ קבוצתי. האדם האותנטי הוא האדם הדבק באמת הפנימית שלו על אף לחץ ופיתויים לזנוח אותה.

אחת מן הגישות שחרתו על דיגלן את נושא האותנטיות הייתה התנועה האקזיסטנציאלית. זו שמרדה בניכור ובבינוניות. ומה שהיה לה להציע בסופו של דבר כאלטרנטיבה, היה אותנטיות.

הגישה האקזיס. טוענת כי כשהניכור נעשה לא נסבל זה מוביל לאותנטיות ומשם למרד, כלומר הם רואים את המרד כתגובה לניכור וכקודם לאותנטיות.

כך שיש כאן, מהלך כזה: האיבון והשיתוק (שניהם תוצאה של הניכור) שבהתנהגות העדר הנורמטיבית – מובילה את היחיד שלא מסוגל להגיד לזה כן – לבחור בפעולה אינדווידואלית, שסותרת את החיים בתוך מערכת של ציוויים נורמטיביים הרמטיים. עצם הבחירה הופכת אותו לאותנטי, כי הוא נוקט בפעולה שנובעת מעצמו ומחברת אותו בחזרה לעצמו; הוא מחליט לצאת מן האוטומציה ולמרוד. למרוד כנגד החשש והפחד מן התגובה של הנורמה השלטת – לנקוט בפעולה מודעת שבה הוא לוקח סיכון מודע ומגיע למסקנה שהדיכוי והבינוניות והאיבון של עד כה הוא לא פחות גרוע מן הסיכון שבמרד נגד השיטה והקונצנזוס.

כלומר, ההגות האקיזטנציאלית טוענת כי עד רמה מסויימת חיים מתוך שיעבוד לנוכחותם של אחרים ולניכור שהם גורמים בחיינו – אלה גורמים לחוסר אותנטיות ולחיי כבשה בעדר, ואז יחידים בעלי מאפיין ייחוד או איכות נפשית גבוהה – מתקומם ומנסה למצוא דרך לחיים אינדוודוידואליים. ואם השעבוד והבינוניות מגיעים למצב בלתי נסבל מצטרפות ליחיד קבוצות שמתחילות תנועה ם כנגד חיים מתוך שעבוד.

וכשמתחיל מרד שכזה גם בקבוצות ולא רק בקרב יחידים – הדרך היחידה שנותרת לקונצנזוס להמשיך ולשלוט ולהנמיך את עוצמת המרד הזוחל מבפנים (מלבד לנקוט בגישה של דיקטטורה ולרמוס מתנגדים) – היא להסוות את שעבודו במסווה ליברלי, וככל שהשעבוד גדול יותר וההתנגדות לכך מתעצמת יותר – כך יסווה וימסך הקונצנזוס את עצמו במעטה ליברלי ומתקדם יותר. דוגמאות אחדות מיני רבות: החינוך הדמוקרטי הפתוח. 2) הרפואה המשלימה. 3) מתירנות מינית. שלוש דוגמאות אלו לכאורה משדרות למורדי החינוך, הרפואה והמיניות –הקיימות, שלא כדאי להם למרוד כי השעבוד אינו שעבוד כלל. אך מתחת לחינוך הפתוח, לרפואה המשלימה ולליברליות המינית – מתקיימים כל אותם שיעבודים שהיו קודם – במלא עוצמתם – רק מוסווים.

הולכת שולל זו עובדת לא רע על קבוצות, שממילא בנויות על נורמה קולקטיבית, והתפשרות על נורמה משותפת. ואז המרד בשם האותנטיות חוזר על היחיד שלא מוכן, או לא יכול להתפשר עם הקרבת הנפש של היחיד על מזבח הקולקטיביות השטוחה, הבינוניות וחסרת שאר הרוח.

אך לאחר שראה שמן הקבוצות המורדות לא תבוא לו תשועה, הוא רק יכול ללכת עם קולו האישי. וזה לא קל. ראשית לבחון כל דבר לגופו, מתוך חשדנות וחוסר אמון) לברור את הקש מן התבן. עליו לחיות מתוך חשדנות וספקנות מתמידים. וזאת כי הוא יודע ומבין שאין כמעט מרד ממוסד, מאורגן, ולא יכול להיות, וכל דבר שנראה כמרד והוא בראשי חוצות, ויש בו מסחר ענף ורווח, מן הסתם זה מסווה של מרד. ואז הוא באמת עומד מנגד לרוב מה שהוא פוגש.

וכאן הוא מגיע לשלב שהקשיים עומדים כנגד המטרה של האותנטיות. ועליו להחליט.

והקושי גדלו כשהוא רואה מה קרה למורדים אחרים בשם האותנטיות. רובים נבלעו בדרך בצורה זו או אחרת. ברגע שהיחיד מפריד עצמו מן הכלל, קל לא מאוד ללכת לאיבוד וזה מפחיד. ואולי זה מה מדובר עליו בסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן על שלושת האפונים שישבו על אדם החלון; כל אחד חשב שהוא הולך לכבוש את העולם, אך אחד נפל לביב שופכין, השני אכל אותו חתול והשלישי נפל ככלי משחק בידיו של ילד.

דהיינו, חלקם מיישרים קו ונבלעים בתוך המון מנוכר, לובש את מסכת ההנאה הצרכנית תחת מסרים של שעבוד תת סיפי.

חלקם הולכים חצי הדרך; הם הופכים, מה שנקרא, להיות למורדים מזויפים, הם לובשים את המרד על דש בגדיהם, עוטים אותו על עצמם מבחוץ, מתקשטים ומתהדרים הו, הם הופכים את המרד לאופנה. משתבצים בפס הייצור המסחרי ומספקים את קישוטי המרד לכל המרבה במחיר.

הם משעבדים את מרידתם בעבור חופן דולרים וברכה ממסדית. מוציאים מן המרד את העוקץ המהותי והטוטלי – ומלבישים אותו מבחוץ על החיים השוממים והריקניים של הצעירים. הם מכרו נפשם לשטן ובכורתם בעבור נזיד עדשים, אך בפנים בפנים – הם כמו כולם, המרד נותר רק בחוץ.

הוא רואה את כל זאת, והוא צריך להחליט עם הוא חוזר לרוב המאובן או יוצא לדרך חתחתים מפחידה ולא ברורה.

אך לא כולם נבלעים והולכים לאיבוד. הוא יכול לבחור בדרך האותנטיות ולשרוד. אחד מן הדרכים הוא להיות אותנטי בשקט… בחשאי… להמשיך בכך בלא שום סממנים חיצוניים, להיות כמו סוכן חרש; אפור, לא מורגש. וזאת כדי שלא יזהו את מרידתו והוא יהפוך למטאה לניגוח והשתלחות. על כן כדי שישרוד כמורד אותנטי -יפה לו האפילה. עליו להיות סלקטיבי באשר לאיך, מתי ועם מי הוא יוצא החוצה.

וגם אם הצליח לשרוד כמורד אותנטי, לא בא אל המנוחה והנחלה. שהרי גם אם גבעול המרד הצמיח את פרח האותנטיות, זה לא סוף המאבק. כי כאן אולי טמון הפח השלישי שמחכה לאפון שעל אדן החלון והכוונה לפיתוי של הפיכת המרד האותנטי למהפכה. להכניס לתוך המרד גוון של אלימות וכח. וזו פח, כי יש במהפכה חוסר סבלנות וחוסר יכולת לאצור את העמידה מנגד כמרד פנימי. המהפכן כבר לא מסוגל להכיל את אש המרד והוא מתרגם את הבעירה, למכושים, גרזינים, אתים וחרבות. הוא כבר צעד כאן צעד אחד יותר מדי; הוא אמנם שיחרר את עצמו אך הוא ברגע שהוא בא לכפות את שחרורו האישי על אחרים – הוא בעצם כבר בדרך להיות ממסד מדכא חדש.

ואכן, מעטים מאלו שהגיעו למרידה אותנטית מסוגלים להכיל את אש המרד, ולחיות עם אש שעלולה לכלות אותם מבלי להיגרר לזעם, כעס ומשם לאלימות.

ואין ספק שהנפילה ממרומי המרד האותנטי לתהומות המהפכה – היא ריסוק עצמות טוטלי. תהום עמוקה יותר מזו שמחכה לו בכל שלב, לפני הפיכתו למורד אותנטי. המרידה בשם האותנטיות היא פסגה דקה מאוד וגבוהה מאוד. והתסכול בה הוא כמובן רב ועצום, משהו כמו 'או קיי', אז אני מורד אותנטי, אז מה עכשיו? וכאן, מחכה הנפילה, כי אם הוא לא יכול לחיות עם זה כמטלה בלתי אפשרית, דהיינו משהו בנוסח; עיני פקוחות ולב ונשמה מתייחסים – הוא לא יוכל להשאר בפסגה זו זמן רב.

* *

"התרומם מעל זמן וחלל

עבור דרך העולם

והיה לעצמך

עולם בפני עצמו".


סעיד אל דין מחמוד, מתוך סודות גן הורדים, 1250 -1320 אחה"ס


*

"הכנות היא מבוא ללב, המצויה אצל מעוט מן הבריות, ואלו זו שאנו רואים ברגיל אינה אלא התחפשות מעודנת, כדי לזכות באמון הזולת."

לה רושפוקו. אמרה מס. 62


גבריאל רעם

18.6.2004

 

האותנטיות בחייו ויצירתו של היוצר.


(או: היוצר והאמן – כיצור אותנטי)

תיזה:

התחושה הכללית באשר לאמנים, יוצרים, הוגים וכו` היא שככל שהם מתרחקים מן החיים הרגילים כך יוכלו ליצור יצירות עמוקות, משובחות וחשובות יותר. נראה כי זקוקים הם למגדל השן הזה בגלל הפרספקטיבה. וכי המפגש האישי והבינאישי יכול רק לפגום בצלילות, בחדות ובעומק של היצירה.

כך התיזה הרווחת, אך התיזה המובאת כאן, מבקשת לבדוק ולבחון את התיזה ההיא. ובכן, ראשית אכן התדמית של יוצרים, הוגים, אמנים וכו` היא שהם אכן זקוקים למרחק הזה. אך כאן אני מבקש לבדוק את התקפות של עניין הפרספקטיבה; מדוע בעצם היצירה וההגות אינן יכולות לינוק מן המפגש הבינאישי בין אדם לאדם ולהתעורר לתחיה (יותר ויותר) דווקא ככל שמתקרבים למפגש הבינאישי ולחוויה של לחיות את החיים ביום יום?

ובכן, מי שפורח כתוצאה מן המרחק מהחיים זה האינטלקט; החוויה הסובייקטיבית רק מפריעה לו למצוא אמת ותובנות אודות הקיום והחיים. ניתן להבין זאת כשמדובר במדען ובחוקר באקדמיה, שהרי הם הרי נסמכים בעיקר על האינטלקט ועליו בעיקר. אך מה לגבי היוצר? הרי האינטלקט אינו המיכשור העיקרי שלו ביצירתו? ובכן ההסבר אולי טמון בכך שיש משהו בקירבה לחיים ולמציאות הבלתי אמצעית שגורמים לשיתוק של מעיינות היצירה. ומדוע כך כי אולי כשהוא לא מוגן במגדל השן היצירתי, כשהוא חשוף למפגש בלתי אמצעי אם אדם אחר – נחשפות חולשותיו, גמגומיו, בעיותיו.

דהיינו, המרחק – לא מתוך אהבת מרדכי (כדי לשבח את היצירה), אלא מתוך שנאת המן (מתוך חולשות ומעצורים אישיים).

פיתוח התיזה: לרוב, יוצרים והוגים גדולים חיים בפיצול; מצד אחד יש לו (ליוצר, להוגה, לאמן) את חייו הפרטיים, שם קומץ מכיריו המועטים לא מעריך במיוחד את שיעור קומתו האישית. ומצד שני יש לו את עבודתו, עליה הוא זוכה להערכה, מצד ציבור גדול, שם הוא ענק.

ודבר נדיר הוא – למצוא יוצר, אמן או הוגה בעל שיעור קומה והזוכה להערכה, שאין לו את הפיצול הזה. יוצר שזו דווקא החוויה והמעורבות הסובייקטיבית של כאן ועכשיו, של אני ואתה – המאפשרים לגדולה שבו לצאת החוצה.

ובכלל, גם לאלה הצורכים את האמנות שלו – אין כוח, סבלנות, ואובייקטיביות פנימית – לשאת את הגדולה ונקודת המבט הרחוקה והגבוהה הזו כשהיא לא מציצה בהם מתוך דפי ספר, אלא מדברת אליהם ישירות מן החוויה הסובייקטיבית. כשזה במפגש פנים אל פנים -זה חזק, בוטה ומחייב מדי.

הניתוק הזה, אם כן, הוא טוב לכולם. וכך, האמן – היוצר, (או ההוגה –היוצר), אף הוא התרגל לברך על הדיכוטומיה הזו בחייו; בין חייו האישיים ובין יצירתועבודתו. כך אמנם נותרים חייו האישיים דלים ושטוחים, אך גם נעדרי מהומות. את הגדולה שבו הוא חוסך לשעות היצירה; למקלדת המחשב, לקנבוס הצייר, לתווי המוסיקה. וכאן הוא גם בטוח באשר לתגובות לגבי יצירתו; כי מעבר לגלי הפרשנות השונים של יצירתו, הוא (כאדם) יכול לנוח בשקט, לתת להם לשבור את הראש, וכל זאת בשעה שהוא עצמו חסוי מוגן, לא ידוע.

ושוב, לא רק הוא מוגן, גם קוראיו; כי כשהיא מנותקת מן החוויה האישית, מן הרגשות הפועמים של ה`כאן והעכשיו` – יצירתו לא מאיימת על הקוראים, המעיינים, המביטים והצורכים אותה, וכך היא מעניקה להם חסיון והגנה; `זה לא שייך אלי` הם אומרים לעצמם ולוקחים ממנה רק מה שלא עלול למוטט את הבסיס הלא אותנטי של חייהם הקטנים. הם לוקחים ממנה רק כל שעשוי לחזק את הדימוי העצמי שלהם, ומתעלמים מן האלמנטים ביצירה שיש בהם ביקורת או שלילה על חייהם כמות שהם.

ומה באשר לחיים האישיים שלהם? ובכן שם, חשיפת האמת המשמעותית נחסכת בעיקר למצבי טראומה, לקטעים של התפרצות רגשית, או בשעת ייעוץ פסיכולוגי. ומה מתרחש בדרך במפגשי יום יום, רגילים ושגורים בין בני אדם? ובכן, שם מתקיימות בעיקר תובנות ומשמעויות טרוויאליות, לעוסות, קולקטיביות בדרך כלל – שלא מסכנות כלום, כך שהשיגרה הקטנה של היום יום תוכל להמשיך ללא הפרעה.

חוסכים את התודעה הערה לקטעים של מחוץ לחיים האישיים; כמו ביקור בהצגה, קריאת שירה, הרצאה מלומדת – אך שם, כאמור, התובנה והמשמעות כבר כלואה, לא מאיימת, כמעט ידידותית.

הפיצול הזה נשמר בקנאות רבה בכל תחום מתחומי חיינו, לשם כך, למעשה, נוצרו שמורות הטבע והגטאות של האמנויות, היצירה, ההגות והדרמטורגיה. לשם מנוקז הגניוס העודף. וחס וחלילה שלא יעבור ויחלחל לתוך החיים האישיים עצמם. כלומר, מנקודת מבט זו טיפוח האמנות, הספרות וההגות הגבוהה לא בא בהכרח להעשיר את חיי הפרט, אלא ליצור הפרדה ברורה, שבה הגישה לתובנה הגבוהה תתרחש רק מעבר לגדר, מאחורי המחיצה.

ובהקשר לזה יכולה לצוף שאלה מעניינת; מה יקרה, באמת, אם חלק גדול מן היוצרים וההוגים הגדולים – יתבקש לצקת את התובנה, המסר, הרעיון או התודעה המיוחדים שלהם אודות החיים והקיום לתוך מפגש חד פעמי ועכשווי, לתוך התרחשות בינאישית. כמה מהם יצליחו להפוך את הפגישה או השיחה האישית הזו עימם למחשמלת, מרתקת, מיוחדת ומטלטלת באופן אישי וזאת בגלל שאותם תודעות עודפות אותן הם מצליחים להטעין לתוך היצירה שלהם –חיות עכשיו באופן אישי בינם לבין האנשים שעימם? שהרי אולי המבחן הגדול ליוצר גדול הוא לבדוק עד כמה הוא יצליח להחיות את המסר ותובנה שחיות ביצירתו – ביום יום. ואז, מן הסתם, נמצא שברגע שרובם יגיעו למפגש בינאישי בלתי אמצעי וחוויתי עם אחר או אחרים, חלק לא קטן מהם יתגרש ממקורות הכוח וממעיינות החיות והגניוס של יצירתם. (הם אולי ידברו על זה, אך זה יהיה מנותק, יבש, חסר חיים). ואז נמצא כי במקום שהנוכחות החיה והפועמת של `כאן ועכשיו`, תטעין אותם בחיוניות ותשחרר מתוכם את התודעות הגבוהות שלהם, היא בדיוק תגרום להיפך, היא תחסום אותן.

הסתייגות:

עם זאת, בשלב זה עלי להכניס הסתייגות רצינית מכל שכתבתי עד כה. וההסתייגות נוגעת לרמתם של צרכני האמנות והיצירה שלו. הדברים שכתבתי נעשים תקפים פחות – ככל שרמתם של צרכני התובנות והמשמעויות הדרות ביצירתו – נמוכה יותר. שהרי ברור שאין לו, ליוצר, יכולת להתחבר למצב תודעה גבוהה במחיצת אנשים שרמת התודעה שלהם נמוכה משלו. ולשם כך עליו אכן לסגת למגדל שן, ומשם ליצור. הדברים שנכתבים כאן מכוונים למפגש של היוצר אם אנשים שמסוגלים להעריך את יצירתו. אנשים שקוראים או רואים, או שומעים אותה ומסוגלים להעריך את עומקה וגדולתה כי יש בהם משהו על אותו התדר. הבעיה הזו של ההיתנתקות של היוצר מגדולתו במפגש פנים אל פנים היא רק רלוונטית כשמדובר על אנשים שנמצאים על הרמה של יכולת הערכה של יצירתו. אנשים שממילא אינם מתעניינים או מסוגלים לעכל את היצירה ממילא לא יצליחו לתהלך את כשרונות וחזונו – במפגש פנים אל פנים עמו.

ועתה משהבהרתי זאת, ניתן להמשיך בפיתוח התיזה לגבי האמן היוצר – כאדם אותנטי.

הדיכוטומיה המתוחמת הזו, הקיימת בין היוצר ובין האדם הצורך את יצירתו, אמנותו הגותו – היא סוג של הגנה, והגנה על שניהם; על היוצר שלא צריך לחשוף עצמו באופן אישי, שהרי יציקת התודעה שלו לתוך כלי הנמצא מחוץ לתחום חייו האישיים, מגנה עליו, כי היא מאפשרת לו לא להיחשף ולא להתמודד עם האמת של חייו. והיא גם מגנה על האדם שצורך את אמנותו. כי המפגש עם אמנות מתוחמת, לא ישירה, מאפשר לחייו האישיים להשאר מחוץ לתחום הדיון, כמו לא רלוונטיים. הוא יכול לבוא עם כל הפנטזיות והנפיחות העצמית (או רגשי הנחיתות) שבעולם, והם לא יפגעו כהוא זה כתוצאה מן היצירה. הוא כבר יסנן את כל מה שעשוי לפגוע בו.

וכאן אנו רואים כי אמנם הרמה הראשונה של מדיום אמנותי או הגותי היא ליצור מפגש בין חייו הפנימיים של המתבונן לבין חייו הפנימיים של האמן, אך מעבר לזה, קיימת רמה שבה האמנות דווקא חוסמת ולא מאפשרת מפגש בין היוצר ובין זה הצורך את יצירתו. ברמה זו היצירה דווקא מרדדת ומרככת את האימפקט של חשיפה בלתי אמצעית. וכך הורגים `שתי ציפורים`; `ציפור אחת: היא הגנה על הפגיעות של זה שפוגש את יצירת האמנות או ההגות – כי הוא לא נחשף ולא נפגע. ו`ציפור שניה`; היא הגנה על החשיפה של האמן היוצר שעכשיו לא צריך לחשוף את העובדה שהמלך (הוא) הוא עירום; הוא חזק רק כשהוא ניצב מאחורי היצירה, אך מלא מעצורים כאדם מול אדם. כי היצירה לא חיה בו, אלא ביצירתו.

כך שליצירה תפקיד דואלי וסותר; מצד אחד היא באה ליצור מפגש עם תודעה גבוהה, ומצד שני ליצור חסיון על חיי החוויה של האדם. זו חוויה זהירה, שבה קיים נתק בין המסר והחיים האישיים הן של היוצר והן של זה הצורך את יצירתו.

ומה שמוחמץ בכל זה היא החוויה של `לחיות`! אנו פוחדים לחיות, פוחדים לפגוש תודעה רחבה ולהכניסה לחיינו הקטנים והמוגנים. זה יחשוף את מימד הפנטסיה האישי שיש לאדם אודות עצמו ואודות מה שהוא מצפה מן החיים. אי לכך, תודעה רחבה (או גבוהה) שוכנת בגטו של היצירה, מנוכרת לחייו האישיים של הצורך אותה!

ועל כן, האמנות, מבחינה זו, היא התחבולה שבעזרתה מצד אחד נמנע המפגש החוויתי בין תודעה גבוהה ובין החיים הפרטיים – ומצד שני נשמר הניסיון להפיק מן התודעה הגבוהה יכולת לראות את המציאות כמות שהיא, וזאת מבלי שהאדם עצמו יצטרך להצטרף בעצמו למציאות הרחבה הזו, או יצטרך חלילה להזמינה אל חייו.

וכך קורה שאך לעיתים, לעיתים רחוקות, זה קורה; כשהעוצמה וההיקף של יצירת הגות גבוהה,למשל, מוצאת דרכה אל שיחה; היוצר מצליח לצקת אותה לתוך שיחה עם אחר. אך, אם זה קורה, התוצאה בדרך כלל קשה, עד קשה מאוד. זה עשוי להביא לרגשות של עוינות, כעס, תוקפנות ועד לפיצוץ אצל האחר.

ומכאן שאם נחזור ליצירת האמנות או ההגות, הרי שלכולן מכנה משותף אחד; לאכול את העוגה (עוגת המודעות, התובנה והמשמעות), ולהשאיר אותה שלמה (להותיר את תפיסת העצמי –הן אצל היוצר והן אצל צרכן היצירה – ללא שינוי).

ומה שמסה זו מנסה להנהיר הוא שאי אפשר לקלוט שום דבר מן המציאות ועל המציאות- באמת – שהוא לא עובר דרך הכבשן וכור ההיתוך של תפיסת העצמי והסובייקטיביות של האדם. אי אפשר להבין כלום באמת, ללא החוויה האישית שעוברת דךר ה`כאן והעכשיו` והגורמת להיפתחות אישית של האדם כלפי הדובר או המציג, יחד עם פתיחות כלפי הדבר שעליו הוא מדבר. כלומר, ללא זיקה אישית, בינאישית בלתי אמצעית בין חייו האישיים של הקולט ובין חייו של זה שמציג תודעה או תפיסה כלשהי – הכל ישאר סטרילי, עקר, מעוקר, קר, קפוא, ובעיקר מנוכר, לא נוגע, לא מגיע, לא אמיתי. ומה שיהפוך אותו לאמיתי זה לא הניסוח או אופן ההצגה של הדברים אלא העובדה שזה פגש הוויה חיה ופועמת של אדם שפוער את חייו לקראת מה שקורה. פוגש אותה לא עם החלק המנוכר שבו אלא עם האינטימיות השלמה של חייו האישיים והפרטיים ביותר.

ושום יצירה ותהא הגדולה והעמוקה ביותר בעולם לא יכולה, מבחינה זו, להישוות למפגש דיאלוגי, חוויתי פנים אל פנים. כי, בסופו של דבר, שם מבחן האמת למה שחי ביצירה וביוצר ולא בשמורת הטבע המוגנת של היצירה.
 

אותנטיות, המפלט האחרון.

במהלך חיינו עובר חלקנו תהליך כלשהו של התפכחות מאשליות; עם השנים נושרים להם צעיפים שונים, צעיפים שלתומנו דווקא סברנו שהם גלעינים, גלעינים סביבם נטווה את מציאות חיינו. נושרים להם צעיפי האהבה, צעיפי הדת, הרוחניות, החברות והתקשורת. צעיפי ההנאה האולטימטיבית מסקס. וגם צעיפי הלימוד וההחכמה. והם עושים זאת יחד עם צעיפי היצירתיות, ההגשמה עצמית, הבריאות השלמה, וכו'.

צעיפים אלו הם כמו צ'קים ללא כיסוי. צ'קים אותם לא נגיש כבר לפרעון בבנק. כי עצם ההחזקה בהם משמרת את אשליית הכיסוי.

וכך אנו מעיינים בניירות 'מצב חשבון' של חשבון בנק חיינו, אך מסרבים להביט בשורה התחתונה, במינוס הענק.

אך יש כאלה שכן ניגשים לבנק עם הצ'ק, שכן מביטים בשורה התחתונה. ומה קורה להם אז?

אז מה קורה ל'מתפכחים', אלה שרואים את המינוס במצב חשבון בנק חייהם? לאלה שנאלצים להישיר מבט מול השקר שבהבטחות חסרות הכיסוי שהצגנו לעצמנו בתחילת הדרך? מה קורה ליחיד המפוכח אז?

ובכן אז הוא מוצא עצמו במצב עגום וכמעט בלתי אפשרי, שבו הוא כבר ללא נביאי השקר של אתמול, אך עדיין בלי המימוש השלם והמלא של הפוטנציאל של ישות חייו. ראייה זו, שרק אומץ לב, אינטליגנציה טבעית חריפה ואומץ חסר גבולות –יכולים להוביל אליה – יכולה להוביל, בתורה, למצב בו קל ליפול לייאוש וניהיליזם מוחלט.

אך דווקא כאן, ישנה ההזדמנות לחגיגה נפלאה. לחופש הנהדר והמשחרר של האותנטיות; לחשוב (וגם להגיד לפעמים): את מה שאתה באמת חושב, מתי שבא לך, איך שבא לך. יש כאן חופש נהדר, להחצין את מה שאתה באמת מרגיש מבלי לחשוש מתגובה וצנזורה ולצפצף. כי ממילא אלוהי השקר מת ואלוהי האמת מסרב להיוולד, (ובהעדר האלהים – השטן הוא הדבר הקרוב ביותר למציאות… כי אם אין קדושה אז החטא הוא לפחות הדרך למימוש חלק ממה שישנו, אמנם חלק לא גבוה, אבל יותר טוב נמוך, מאשר לא בכלל…). אז לפחות "לקלל שם שמיים ולמות", כפי שאומרים לאיוב ידידיו. זוהי גישה פוסט-מודרנית שאומרת: 'אז לפחות לא נעמיד פנים; נאמץ גישה חתרנית, שלפחות תוציא את האויר מבלון הנפיחות והחשיבות העצמית. שתגלח את המסכה השאננה מעל פנים מתות, ריקות מהבעה. חתרנות שתגלה לפחות את הזיוף שבאמת המתחזה והמובנת כביכול מאליה. גישה שתישחוט את הפרות הקדושות של הממסד המתחסד, המתיימר, הצדקני – שכל כך בטוח שהאמת והצדק לצידו. גישה שמאמצת את הילד הקטן בסיפור בגדי המלך החדשים, שחושף את העירום מתחת לבגדי המלך העסוק בסגידה והתפעלות עצמית.

כי בעולם שבו הישות והישנות נעלמו זה מכבר, כבועות אויר שטסו החוצה מתוך בקבוק סודה פתוח – לפחות אפשר וכדאי וראוי לקרא תגר על העמדת הפנים, שאומרת ש'אם תנער מספיק חזק, ולאורך זמן את הבקבוק – תגלה שם את הבועות'. העמדת פנים שכה רווחת בכל התורות המודרניות שהמליכו את עצמן: קומוניזם וסוציאליזם, פסיכולוגיה וחינוך, מדע והשכלה, רוחניות העידן החדש והרפואה המשלימה. והיא קיימת לא רק באיזמים השונים, אלא גם בערכים של הממסד השלטוני הקיים; משפחה, אהבה, מין, הורות, סיפוק מקצועי, חברות, השכלה, אמנות, התנ"ך, ציות לחוק, כסף, צרכנות, וכו'. בעולם, בו רוח הפרצים הרעננה של האתמול, הפכה לגזים מחניקים, בחדר האטום של היום – צריך לפתוח חלון, לעשות את מה שהחסידות עשתה ליהדות, האגדה –לתלמוד, הזן – לבודהיזם, הפוסטמודריות – למודרניות, הפמיניזם – לשוביניזם, ההומאיות והלסביות – לסטרטיות, הסטנד אפ –לבידור, הפרינג' –לתיאטרון, תיאטרון האבסורד – לתיאטרון הדיאליסטי. לשון אחר: לא לקבל שום פרה כקדושה, ושום מובן –כמובן מאליו. להטיל ספק בכל, תמיד לשאול: 'מה פתאום?', 'מי אמר?', לבדוק, לקרוע מסכות, לשנוא זיוף!

אך אליה וקוץ בה. כי תמיד יכול לבוא מישהו ולשאול: 'אז מה הטעם'? כלומר, במצב של ניתוץ אלילים מזויפים, תמיד נותרת השאלה: 'אז בשביל מה בעצם לחיות? אז מה בעצם נותר? תשובה: מה שנותר זה – לא לדפוק חשבון, לא לפחד, כי אין ממה. להגיד את האמת הפנימית בכל נעוריה. (כי זו לעולם לא מזדקנת). לחגוג את החופש של להיות עצמך, בכל מאודך. לא לחיות עוד בחסך ובתקווה (למשהו שבעצם לעולם כבר לא יתקיים). כי לפחות בחפש היחסי הזה, של מימוש הזכות האישית להחצנה של אמת פנימית – נמצאת גאולה. אמנם לא הגאולה, בהא הידיעה, אך בינתיים, בהעדר הגאולה האמיתית, זו של התודעה הערה והגבוהה, ושל ההוויה הפנימית הבשלה והעוצמתית –לפחות ניתן למצוא מפלט במשחק האחרון שעוד ניתן לשחק בארץ המשחקים המזויפים; משחק של: ,פוס, אני לא משחק יותר'. משחק של 'שברו את הכלים, ולא משחקים'. משחק שבו מכריזים שבעצם אין שום משחק אמיתי שקורה כרגע. ובהעדרו, אין כללים, אין חוקים, יש רק אמת פנימית – סובייקטיבית, אינדוידואלית, עירומה, בוטה וחסרת פשרות, אותה אני מחצין בלי לדפוק חשבון, כי זה האלהים היחסי שנותר – עד לבואו של האלהים הגדול, (אם בכלל):

לחיות בצמוד לאמת פנימית, להיות אותנטי!


"השלטון על העולם מתחיל בנו עצמנו. לא הכנים מושלים בעולם, אך גם אלה הבלתי כנים אינם מושלים בו. רק אלה המייצרים בתוך עצמם כנות אמיתית באמצעים מלאכותיים ואוטומטיים; כנות זו היא כוחם, והיא אשר מקרינה על הכנות הפחות כוזבת של האחרים. לדעת לרמות את עצמך היטב זו התכונה הראשונה של המדינאי. למשוררים ולפילוסופים מתאימה הראייה המעשית של העולם, כי רק להם ניתן שיהיו נטולי אשליות. לראות בבהירות משמעו לא לפעול".

פרננדו פסואה "ספר האי נחת", עמ' 448


21.2.2003


– – – – – – – –


היצירה לקוחה מתוך: ''אאוטסיידרים ומורדים'', 2006, הוצאת ידיעות ספרים.