ארכיון תגית: אותנטי

אותנטיות כאקט של מרידה בניכור.


 


To thine own self be true,

And it must follow, as the night the day,

Thou canst not then be false to any man"

Shakespeare (1564-1616)

 

**

…"על רקעה של פגיעות קיצונית… נעשה האדם הבלתי אמיתי מומחה בהחבאה עצמית. הוא לומד לבכות כשהוא עליז ולחייך כשהוא עצוב. לזעוף על סיפוק, ולצהול על היעדרו. 'כל מה שאתה רואה – איננו אני' – הוא אומר לעצמו. אבל רק בתוך, ובאמצעות כל מה שאנו רואים הוא יכול להיות מישהו (במציאות). אם פעולותיו אינן העצמי האמיתי שלו, הוא איננו אמת, אלא לגמרי סימבולי וכפול-משמעות, אדם דמיוני, פוטנציאלי, שבכוח ולא בפועל, אדם 'מיתי', ואז, אם הוא חדל פעם מלהעמיד פנים שהוא מה שאיננו, ומראה את עצמו כפי שהוא – הוא איננו אף-אחד".

ר. ד. ליינג, "העצמי החצוי", עמ' 24 – 24


——————————————————————————–

אחת מן המלים החשובות ביותר במילון של אדם שרוצה להיות מודע לעצמו ולחייו. היא 'אותנטיות'. לכאורה, על פניו, נראה כי כל אדם הוא אותנטי, אלא אם כן מכריחים אותו לשקר, או לבגוד במשהו. וכי רוב בני האדם אומרים ומתנהגים בהתאם למה שהם רואים כנכון ואמיתי. ואם נפנה לאדם בעבודה ונשאל אותו: 'האם אתה אמיתי או מזוייף? האם ההתנהגות שלך במשך השנים האחרונות הייתה באמת אתה, או שזה היה משחק אחד גדול'? ברור שנקבל תגובה של התקוממות גדולה והאדם ימחה ויגיד שודאי שזה הוא, כל כולו, וכי הוא אדם לא צבוע.

אך האמנם? בחינה מדוקדקת יותר של הנושא מראה כי על פניו רוב בני האדם נראים אותנטיים, אך זו יותר מסכה קפואה של שיתוף פעולה שקט עם מה שמקובל. וצמצום מרחב ההתבטאות האישי, במיוחד אם יש סיכוי שיעורר התנגדות מצד קונצנזוס מסויים. מדובר על התנהגות הנשלטת על ידי קודים לא פורמליים.

ומה שמעניין שאכן האדם חי חייו בתחושה שהוא אמיתי לגמרי. והוא לא מודע לחוסר האותנטיות שבחייו ובהתנהגותו. חוסר האותנטיות הזו ערמומי למדי, הוא מעניק תחושה של חופש ובחירה, בשעה שאין כמעט בחירות וכי רוב ההתנהלות היא על פי מה שמקובל, ומה שמקובל הוא בדרך כלל מה שבינוני.


אז מהי אותנטיות ומה הם סימני ההיכר שלה? נתגלגלה לידי עבודה על מושג האותנטיות: "הניתוח הפנמנולוגי של החוויה האותנטית", מאת דבורה ריילי, הז'ורנל לפסיכולוגיה הומניסטית, כרך 33 מס. 2 אביב 1993 עמ'49 – 71. ואני מביא אותו כאן, מתורגם ותוך עיבוד קל.

"החוויה האותנטית היא חוויה אינטנסיבית, החופנת בחובה תחושה חזקה הנושבת מן המימד הנפשי. בחוויה האותנטית אין פיצול והבדלה בין הגוף והרוח.

החווה את חווית האותנטיות – נוכח במאה אחוז, מודע לעצמו ולמה או למי שנמצא אתו. במצב זה האדם יכול לבטא כמעט הכל: צחוק, בכי, פחד, תוקפנות וכו' וכך תמיד הוא מבטא ומחצין לגמרי את שחי בתוכו.

החוויה האותנטית היא כה יחודית, עד כי קשה להביא לכדי ביטוי את טבעה המיוחד מבלי להזדקק למטאפורות ואנאלוגיות כגון: "זה מרגיש לי כמו..".


אוסיף מעט משלי בנדון: החוויה האותנטית יוצרת אצל מי שחווה אותה שינוי בולט ביחס למודעותו את העצמי. האדם חש עירני, חושיו מחודדים, הוא שומע ורואה ביתר בהירות, חושב בצורה עמוקה ובהירה יותר והאינטואיציה שלו עובדת. תגובותיו מותאמות לסיטואציה בה הוא נמצא ומבוססות על סינכרוניזציה והתאמה טובה בין מרכיבי המחשבה והרגש. המודעות לתהליכי תקשורת בינאישית מתעצמת, כמו גם מודעות ביחס לעצמי. לעתים קרובות חווה האדם פריצת דרך ביחס לידע שיש לו לגבי לעצמו.

במימד החלל -האדם מודע לחלוטין לקיומם של המרחב והחלל שמסביבו.

במימד הזמן – האדם הולך לאיבוד בתוך הזמן בו הוא נתון מבלי לחוש כלל את מהלכו.

סימני ההיכר של החוויה האותנטית הם:

-אינטנסיביות פנימית.

-התעצמות המרכיב הנפשי

-התעצמות של מודעות וערנות של העצמי, של האחרים ושל החוויה הספציפית המתרחשת לאדם בזמן הנתון.

אז מהי ההגדרה של מושג זה?

הגדרה: אותנטיות זו היכולת להיות נאמן לאני הפנימי ולעצמך ו'ללכת על זה' למרות ועל אף הדומיננטיות של האחר או האחרים.

שהרי אין זו חוכמה להיות אותנטי, כשאין לחץ לקונפורמיות. כשאדם מקבל איפשור ותמיכה בכדי להיות הוא עצמו- אין כאן אותנטיות. אותנטיות היא תמיד ביחס ולעומת לחץ חברתי לבגוד באמת הפנימית. והאדם בוחר, או לא יכול שלא לבחור – בלדבוק בה, אף על ולמרות.

ועל כן קיימת זיקה הדוקה בין מרד לאותנטיות. בלי רוח של מרד אין לאדם יכולת להגיע לאותנטיות. אותנטיות עולה וקורמת עור וגידים רק ביחס ליכולת של האדם להגיד לא ללחץ קבוצתי. האדם האותנטי הוא האדם הדבק באמת הפנימית שלו על אף לחץ ופיתויים לזנוח אותה.

אחת מן הגישות שחרתו על דיגלן את נושא האותנטיות הייתה התנועה האקזיסטנציאלית. זו שמרדה בניכור ובבינוניות. ומה שהיה לה להציע בסופו של דבר כאלטרנטיבה, היה אותנטיות.

הגישה האקזיס. טוענת כי כשהניכור נעשה לא נסבל זה מוביל לאותנטיות ומשם למרד, כלומר הם רואים את המרד כתגובה לניכור וכקודם לאותנטיות.

כך שיש כאן, מהלך כזה: האיבון והשיתוק (שניהם תוצאה של הניכור) שבהתנהגות העדר הנורמטיבית – מובילה את היחיד שלא מסוגל להגיד לזה כן – לבחור בפעולה אינדווידואלית, שסותרת את החיים בתוך מערכת של ציוויים נורמטיביים הרמטיים. עצם הבחירה הופכת אותו לאותנטי, כי הוא נוקט בפעולה שנובעת מעצמו ומחברת אותו בחזרה לעצמו; הוא מחליט לצאת מן האוטומציה ולמרוד. למרוד כנגד החשש והפחד מן התגובה של הנורמה השלטת – לנקוט בפעולה מודעת שבה הוא לוקח סיכון מודע ומגיע למסקנה שהדיכוי והבינוניות והאיבון של עד כה הוא לא פחות גרוע מן הסיכון שבמרד נגד השיטה והקונצנזוס.

כלומר, ההגות האקיזטנציאלית טוענת כי עד רמה מסויימת חיים מתוך שיעבוד לנוכחותם של אחרים ולניכור שהם גורמים בחיינו – אלה גורמים לחוסר אותנטיות ולחיי כבשה בעדר, ואז יחידים בעלי מאפיין ייחוד או איכות נפשית גבוהה – מתקומם ומנסה למצוא דרך לחיים אינדוודוידואליים. ואם השעבוד והבינוניות מגיעים למצב בלתי נסבל מצטרפות ליחיד קבוצות שמתחילות תנועה ם כנגד חיים מתוך שעבוד.

וכשמתחיל מרד שכזה גם בקבוצות ולא רק בקרב יחידים – הדרך היחידה שנותרת לקונצנזוס להמשיך ולשלוט ולהנמיך את עוצמת המרד הזוחל מבפנים (מלבד לנקוט בגישה של דיקטטורה ולרמוס מתנגדים) – היא להסוות את שעבודו במסווה ליברלי, וככל שהשעבוד גדול יותר וההתנגדות לכך מתעצמת יותר – כך יסווה וימסך הקונצנזוס את עצמו במעטה ליברלי ומתקדם יותר. דוגמאות אחדות מיני רבות: החינוך הדמוקרטי הפתוח. 2) הרפואה המשלימה. 3) מתירנות מינית. שלוש דוגמאות אלו לכאורה משדרות למורדי החינוך, הרפואה והמיניות –הקיימות, שלא כדאי להם למרוד כי השעבוד אינו שעבוד כלל. אך מתחת לחינוך הפתוח, לרפואה המשלימה ולליברליות המינית – מתקיימים כל אותם שיעבודים שהיו קודם – במלא עוצמתם – רק מוסווים.

הולכת שולל זו עובדת לא רע על קבוצות, שממילא בנויות על נורמה קולקטיבית, והתפשרות על נורמה משותפת. ואז המרד בשם האותנטיות חוזר על היחיד שלא מוכן, או לא יכול להתפשר עם הקרבת הנפש של היחיד על מזבח הקולקטיביות השטוחה, הבינוניות וחסרת שאר הרוח.

אך לאחר שראה שמן הקבוצות המורדות לא תבוא לו תשועה, הוא רק יכול ללכת עם קולו האישי. וזה לא קל. ראשית לבחון כל דבר לגופו, מתוך חשדנות וחוסר אמון) לברור את הקש מן התבן. עליו לחיות מתוך חשדנות וספקנות מתמידים. וזאת כי הוא יודע ומבין שאין כמעט מרד ממוסד, מאורגן, ולא יכול להיות, וכל דבר שנראה כמרד והוא בראשי חוצות, ויש בו מסחר ענף ורווח, מן הסתם זה מסווה של מרד. ואז הוא באמת עומד מנגד לרוב מה שהוא פוגש.

וכאן הוא מגיע לשלב שהקשיים עומדים כנגד המטרה של האותנטיות. ועליו להחליט.

והקושי גדלו כשהוא רואה מה קרה למורדים אחרים בשם האותנטיות. רובים נבלעו בדרך בצורה זו או אחרת. ברגע שהיחיד מפריד עצמו מן הכלל, קל לא מאוד ללכת לאיבוד וזה מפחיד. ואולי זה מה מדובר עליו בסיפור של הנס כריסטיאן אנדרסן על שלושת האפונים שישבו על אדם החלון; כל אחד חשב שהוא הולך לכבוש את העולם, אך אחד נפל לביב שופכין, השני אכל אותו חתול והשלישי נפל ככלי משחק בידיו של ילד.

דהיינו, חלקם מיישרים קו ונבלעים בתוך המון מנוכר, לובש את מסכת ההנאה הצרכנית תחת מסרים של שעבוד תת סיפי.

חלקם הולכים חצי הדרך; הם הופכים, מה שנקרא, להיות למורדים מזויפים, הם לובשים את המרד על דש בגדיהם, עוטים אותו על עצמם מבחוץ, מתקשטים ומתהדרים הו, הם הופכים את המרד לאופנה. משתבצים בפס הייצור המסחרי ומספקים את קישוטי המרד לכל המרבה במחיר.

הם משעבדים את מרידתם בעבור חופן דולרים וברכה ממסדית. מוציאים מן המרד את העוקץ המהותי והטוטלי – ומלבישים אותו מבחוץ על החיים השוממים והריקניים של הצעירים. הם מכרו נפשם לשטן ובכורתם בעבור נזיד עדשים, אך בפנים בפנים – הם כמו כולם, המרד נותר רק בחוץ.

הוא רואה את כל זאת, והוא צריך להחליט עם הוא חוזר לרוב המאובן או יוצא לדרך חתחתים מפחידה ולא ברורה.

אך לא כולם נבלעים והולכים לאיבוד. הוא יכול לבחור בדרך האותנטיות ולשרוד. אחד מן הדרכים הוא להיות אותנטי בשקט… בחשאי… להמשיך בכך בלא שום סממנים חיצוניים, להיות כמו סוכן חרש; אפור, לא מורגש. וזאת כדי שלא יזהו את מרידתו והוא יהפוך למטאה לניגוח והשתלחות. על כן כדי שישרוד כמורד אותנטי -יפה לו האפילה. עליו להיות סלקטיבי באשר לאיך, מתי ועם מי הוא יוצא החוצה.

וגם אם הצליח לשרוד כמורד אותנטי, לא בא אל המנוחה והנחלה. שהרי גם אם גבעול המרד הצמיח את פרח האותנטיות, זה לא סוף המאבק. כי כאן אולי טמון הפח השלישי שמחכה לאפון שעל אדן החלון והכוונה לפיתוי של הפיכת המרד האותנטי למהפכה. להכניס לתוך המרד גוון של אלימות וכח. וזו פח, כי יש במהפכה חוסר סבלנות וחוסר יכולת לאצור את העמידה מנגד כמרד פנימי. המהפכן כבר לא מסוגל להכיל את אש המרד והוא מתרגם את הבעירה, למכושים, גרזינים, אתים וחרבות. הוא כבר צעד כאן צעד אחד יותר מדי; הוא אמנם שיחרר את עצמו אך הוא ברגע שהוא בא לכפות את שחרורו האישי על אחרים – הוא בעצם כבר בדרך להיות ממסד מדכא חדש.

ואכן, מעטים מאלו שהגיעו למרידה אותנטית מסוגלים להכיל את אש המרד, ולחיות עם אש שעלולה לכלות אותם מבלי להיגרר לזעם, כעס ומשם לאלימות.

ואין ספק שהנפילה ממרומי המרד האותנטי לתהומות המהפכה – היא ריסוק עצמות טוטלי. תהום עמוקה יותר מזו שמחכה לו בכל שלב, לפני הפיכתו למורד אותנטי. המרידה בשם האותנטיות היא פסגה דקה מאוד וגבוהה מאוד. והתסכול בה הוא כמובן רב ועצום, משהו כמו 'או קיי', אז אני מורד אותנטי, אז מה עכשיו? וכאן, מחכה הנפילה, כי אם הוא לא יכול לחיות עם זה כמטלה בלתי אפשרית, דהיינו משהו בנוסח; עיני פקוחות ולב ונשמה מתייחסים – הוא לא יוכל להשאר בפסגה זו זמן רב.

* *

"התרומם מעל זמן וחלל

עבור דרך העולם

והיה לעצמך

עולם בפני עצמו".


סעיד אל דין מחמוד, מתוך סודות גן הורדים, 1250 -1320 אחה"ס


*

"הכנות היא מבוא ללב, המצויה אצל מעוט מן הבריות, ואלו זו שאנו רואים ברגיל אינה אלא התחפשות מעודנת, כדי לזכות באמון הזולת."

לה רושפוקו. אמרה מס. 62


גבריאל רעם

18.6.2004

 

אותנטיות, המפלט האחרון.

במהלך חיינו עובר חלקנו תהליך כלשהו של התפכחות מאשליות; עם השנים נושרים להם צעיפים שונים, צעיפים שלתומנו דווקא סברנו שהם גלעינים, גלעינים סביבם נטווה את מציאות חיינו. נושרים להם צעיפי האהבה, צעיפי הדת, הרוחניות, החברות והתקשורת. צעיפי ההנאה האולטימטיבית מסקס. וגם צעיפי הלימוד וההחכמה. והם עושים זאת יחד עם צעיפי היצירתיות, ההגשמה עצמית, הבריאות השלמה, וכו'.

צעיפים אלו הם כמו צ'קים ללא כיסוי. צ'קים אותם לא נגיש כבר לפרעון בבנק. כי עצם ההחזקה בהם משמרת את אשליית הכיסוי.

וכך אנו מעיינים בניירות 'מצב חשבון' של חשבון בנק חיינו, אך מסרבים להביט בשורה התחתונה, במינוס הענק.

אך יש כאלה שכן ניגשים לבנק עם הצ'ק, שכן מביטים בשורה התחתונה. ומה קורה להם אז?

אז מה קורה ל'מתפכחים', אלה שרואים את המינוס במצב חשבון בנק חייהם? לאלה שנאלצים להישיר מבט מול השקר שבהבטחות חסרות הכיסוי שהצגנו לעצמנו בתחילת הדרך? מה קורה ליחיד המפוכח אז?

ובכן אז הוא מוצא עצמו במצב עגום וכמעט בלתי אפשרי, שבו הוא כבר ללא נביאי השקר של אתמול, אך עדיין בלי המימוש השלם והמלא של הפוטנציאל של ישות חייו. ראייה זו, שרק אומץ לב, אינטליגנציה טבעית חריפה ואומץ חסר גבולות –יכולים להוביל אליה – יכולה להוביל, בתורה, למצב בו קל ליפול לייאוש וניהיליזם מוחלט.

אך דווקא כאן, ישנה ההזדמנות לחגיגה נפלאה. לחופש הנהדר והמשחרר של האותנטיות; לחשוב (וגם להגיד לפעמים): את מה שאתה באמת חושב, מתי שבא לך, איך שבא לך. יש כאן חופש נהדר, להחצין את מה שאתה באמת מרגיש מבלי לחשוש מתגובה וצנזורה ולצפצף. כי ממילא אלוהי השקר מת ואלוהי האמת מסרב להיוולד, (ובהעדר האלהים – השטן הוא הדבר הקרוב ביותר למציאות… כי אם אין קדושה אז החטא הוא לפחות הדרך למימוש חלק ממה שישנו, אמנם חלק לא גבוה, אבל יותר טוב נמוך, מאשר לא בכלל…). אז לפחות "לקלל שם שמיים ולמות", כפי שאומרים לאיוב ידידיו. זוהי גישה פוסט-מודרנית שאומרת: 'אז לפחות לא נעמיד פנים; נאמץ גישה חתרנית, שלפחות תוציא את האויר מבלון הנפיחות והחשיבות העצמית. שתגלח את המסכה השאננה מעל פנים מתות, ריקות מהבעה. חתרנות שתגלה לפחות את הזיוף שבאמת המתחזה והמובנת כביכול מאליה. גישה שתישחוט את הפרות הקדושות של הממסד המתחסד, המתיימר, הצדקני – שכל כך בטוח שהאמת והצדק לצידו. גישה שמאמצת את הילד הקטן בסיפור בגדי המלך החדשים, שחושף את העירום מתחת לבגדי המלך העסוק בסגידה והתפעלות עצמית.

כי בעולם שבו הישות והישנות נעלמו זה מכבר, כבועות אויר שטסו החוצה מתוך בקבוק סודה פתוח – לפחות אפשר וכדאי וראוי לקרא תגר על העמדת הפנים, שאומרת ש'אם תנער מספיק חזק, ולאורך זמן את הבקבוק – תגלה שם את הבועות'. העמדת פנים שכה רווחת בכל התורות המודרניות שהמליכו את עצמן: קומוניזם וסוציאליזם, פסיכולוגיה וחינוך, מדע והשכלה, רוחניות העידן החדש והרפואה המשלימה. והיא קיימת לא רק באיזמים השונים, אלא גם בערכים של הממסד השלטוני הקיים; משפחה, אהבה, מין, הורות, סיפוק מקצועי, חברות, השכלה, אמנות, התנ"ך, ציות לחוק, כסף, צרכנות, וכו'. בעולם, בו רוח הפרצים הרעננה של האתמול, הפכה לגזים מחניקים, בחדר האטום של היום – צריך לפתוח חלון, לעשות את מה שהחסידות עשתה ליהדות, האגדה –לתלמוד, הזן – לבודהיזם, הפוסטמודריות – למודרניות, הפמיניזם – לשוביניזם, ההומאיות והלסביות – לסטרטיות, הסטנד אפ –לבידור, הפרינג' –לתיאטרון, תיאטרון האבסורד – לתיאטרון הדיאליסטי. לשון אחר: לא לקבל שום פרה כקדושה, ושום מובן –כמובן מאליו. להטיל ספק בכל, תמיד לשאול: 'מה פתאום?', 'מי אמר?', לבדוק, לקרוע מסכות, לשנוא זיוף!

אך אליה וקוץ בה. כי תמיד יכול לבוא מישהו ולשאול: 'אז מה הטעם'? כלומר, במצב של ניתוץ אלילים מזויפים, תמיד נותרת השאלה: 'אז בשביל מה בעצם לחיות? אז מה בעצם נותר? תשובה: מה שנותר זה – לא לדפוק חשבון, לא לפחד, כי אין ממה. להגיד את האמת הפנימית בכל נעוריה. (כי זו לעולם לא מזדקנת). לחגוג את החופש של להיות עצמך, בכל מאודך. לא לחיות עוד בחסך ובתקווה (למשהו שבעצם לעולם כבר לא יתקיים). כי לפחות בחפש היחסי הזה, של מימוש הזכות האישית להחצנה של אמת פנימית – נמצאת גאולה. אמנם לא הגאולה, בהא הידיעה, אך בינתיים, בהעדר הגאולה האמיתית, זו של התודעה הערה והגבוהה, ושל ההוויה הפנימית הבשלה והעוצמתית –לפחות ניתן למצוא מפלט במשחק האחרון שעוד ניתן לשחק בארץ המשחקים המזויפים; משחק של: ,פוס, אני לא משחק יותר'. משחק של 'שברו את הכלים, ולא משחקים'. משחק שבו מכריזים שבעצם אין שום משחק אמיתי שקורה כרגע. ובהעדרו, אין כללים, אין חוקים, יש רק אמת פנימית – סובייקטיבית, אינדוידואלית, עירומה, בוטה וחסרת פשרות, אותה אני מחצין בלי לדפוק חשבון, כי זה האלהים היחסי שנותר – עד לבואו של האלהים הגדול, (אם בכלל):

לחיות בצמוד לאמת פנימית, להיות אותנטי!


"השלטון על העולם מתחיל בנו עצמנו. לא הכנים מושלים בעולם, אך גם אלה הבלתי כנים אינם מושלים בו. רק אלה המייצרים בתוך עצמם כנות אמיתית באמצעים מלאכותיים ואוטומטיים; כנות זו היא כוחם, והיא אשר מקרינה על הכנות הפחות כוזבת של האחרים. לדעת לרמות את עצמך היטב זו התכונה הראשונה של המדינאי. למשוררים ולפילוסופים מתאימה הראייה המעשית של העולם, כי רק להם ניתן שיהיו נטולי אשליות. לראות בבהירות משמעו לא לפעול".

פרננדו פסואה "ספר האי נחת", עמ' 448


21.2.2003


– – – – – – – –


היצירה לקוחה מתוך: ''אאוטסיידרים ומורדים'', 2006, הוצאת ידיעות ספרים.