ארכיון תגית: איזון רגשי

ציר הרגשות

מה שקורה בתחילתה של מערכת יחסים הוא התרגשות של גל גדול של הענקה רגשית. הפתיחה נוצרת אם אנו מרגישים טוב האחד עם השני, ואז מיד פותחים ומרעיפים חום. אך ברמה גבוהה יותר, המצב אחר: ברמה זו חום רגשי אמור להיות הדרגתי ולהגיע ר אחרי הרבה זמן. ככל שאתה ברמה יותר גבוהה, אתה נותן עצמך פחות בקלות. ופחות בהתפרצות של רגש. אלה שישר בהתחלה נותנים את כל החום שלהם  – אין להם הרבה בפנים. ככל שאתה יותר סלקטיבי, כך תיפתח יותר מאוחר, אבל כשתיפתח, החום יהיה מתון, המשכי, רציף, קבוע ובטמפ, בינונית. בלי עליות וירידות דרמטיות. כי חום רגשי שמתחיל מיד בטמפ. מאוד גבוהה, גם יסבול מצניחה מאוד גדולה. כך שהענקה רגשית ברמה  גבוהה, זה משהו פחות חם פחות שורף יותר איכותי. ובעיקר יותר מתון ויציב.
קיצוניות רגשית אינה מעידה על יחסים מאוזנים ובריאים. אמנם הקור של הניכור הוא דבר נורא, אבל גם הקצה השני, של רגשות חמים מדי. כי  רגשות יכולים להיות שורפים כפי שהם יכולים להקפיא.
הרגשות אצל אדם בוגר נפשית (אדם ברמה גבוהה) – הם רגשות שהתמתנו, החום יציב, והם מצויים פחות או יותר בקו אמצע אחיד. אפשר לסמוך על רגשות של אדם כזה שכל הזמן יהיו שם באותה הטמפ. וההענקה. וזאת בניגוד לרגשות של אדם לא בוגר רגשית, שאז יום אחד זה שורף כמעט ויום שני קפוא.
טמפ. ורגשות זה דבר שהולך ביחד, ויציבות חשובה לא רק ברגשות. אבל במיוחד ברגשות. אך שם חשובה גם ובעיקר: הטמפרטורה. והטמפ.  הטובה ביותר היא של חום מתון. עם זאת, חום מתון יכול להחשב, על ידי אנשים המצויים במצב של אינפנטיליות רגשית (הרגילים לדרגות חום רגשי גבוהות) כצינה, ניכור וחוסר איכפתיות.
האדם הבוגר נפשית אולי לא אוהב עם תשוקה ואימפולסיביות אך ההענקה הרגשית שלו מצטיינת במרכיב חשוב מאוד, ששמו: חום אנושי. וחום אנושי אף פעם לא שורף, הוא חם מספיק כדי לחמם בחורף הקשה של הניכור האנושי והקוסמי, אבל לא שורף. חום מתון הוא יותר עדין. ורגשות עדינים מתקשרים ומדברים אל הנפש, שהרי היא נרתעת מכל דבר קיצוני מדי.
הצד הגבוה (או הבוגר) של הרגשות  לא שורף אותך אלא מרגיע אותך. ברמה זו הרגשות שוכנות מסביב ובתוך אגם של שקט נפשי. אלה אינן רגשות שבאים לקראתך כמו גל בים, אלא רגשות של אדם ששוכן איתך, אלה רגשות  של להיות ביחד עם הבנאדם.
חום אנושי קרוב לנפש. רגשות של חום רגשי קיצוני קרובים לדם וליצר.
הרגשות הטובים הם רגשות עדינים. כל עניין ההתבגרות הרגישית, הוא בלעבור מהצד השורף והחם לצד העדין והחמים.
אם זה חם מדי זה מוציא את הנפש מחוץ למשחק.  (כי הנפש קרה לגמרי…).
רגשות שלא מוציאים את הנפש מחוץ למשחק הם רגשות של: לא לצאת מן הכלים, לא להיות אימפולסיבי, יצרי, להקרין רגש בפאניקה.  אלא יותר כמו מי אגם שלווים. זה יותר קרוב לחום האנושי האנגלי מאשר הישראלי. האנגלים אוהבים ברכות, בעדינות. הישראלים אוהבים  בחום,  באגרסיה. יש הרבה יותר עומק רגשי ברגש לא מתלהם מאשר ברגש חם. הרגש החם הוא מוחצן, הוא מעל לפני השטח, הוא נע בסטיות תקן  מאוד גדולות.
זה כמו ההבדל בין צחוק לחיוך. רגש חם הוא צחוק, רגש חמים הוא חיוך. צחוק הנו פורקן, חיוך הוא הרמוניה.
החיוך אמנם מוקרן החוצה, כמו הצחוק, אבל שלא כמו הצחוק, הוא שוכן בצד הפנימי של החוץ.  ואילו הצחוק הוא כלפי החוץ של החוץ. הצחוק אגרסיבי, החיוך עדין. החיוך קומוניקטיבי ברמת הנפש, מאפשר לאדם להתפתח אליך מבפנים, הצחוק נעשה בשיתוף עם מישהו, אבל לא בהכרח גורם לו להפתח אליך מבפנים.
קל להאשים אנשים שהרגשות שלהם עדינים, כמו האנגלים – בקרירות רגשית. אבל הם בסך הכל שומרים על קשר עם הנפש שלהם. הקור הבריטי אינו קור של ניכור וסגירת דלת, אלא קרירות שאומרת שהוא לא הולך לשרוף לך את הפיוזים היותר עדינים של הנפש. שהוא זורם אליך רגשית מבלי לשרוף אותך.
אנשים שהם עדינים רגשית הם גם עמוקים יותר.
כשמשהו קר בחוץ – הוא חם בפנים. כשמשהו חם בחוץ הוא קר בפנים. הישראלים הם חמים בחוץ אבל זה לא אומר שהם חמים בפנים.  האנגלים בחוץ הם קרים אבל כשהם נפתחים  הם אנושיים.
הרגשות צריכים להיות אגם צונן, שכמעט לא שטים עליו. וכאן סוד הכוח שלו, כמו מטילי הזהב בפורט נוקס שאסור לגעת בהם אבל הם נותנים למעשה את הקרדיט לרוב המסחר בעולם. אנחנו כל הזמן משתמשים ברגשות שלנו, ומלהיטים אותם על כל גירוי ובכך שאנחנו מבזבזים אותם. הרגש הוא הכי חזק כשהוא הכי צונן. הרגש הוא סביב הנפש, ככל שהוא קרוב יותר לנפש, הוא יותר קר. ככל שהוא רחוק יותר מהנפש, הוא יותר חם. ברגע שהרגש מתלהב, הנפש מתכווצת. אנחנו צריכים לשמור את הרגשות קרוב לנפש, בכלל צריך להיות קרובים לנפש.
חום אנושי הוא כמו חיוך. הוא מחבק מבלי למעוך.
אבל, הערת אזהרה, לצנן את הרגש לא אומר: 'לדכא אותו'. דיכוי הרגש, זו רמיסה ברגל גסה וחמה. צינן הרגש, זה לשמר את הרגש, בעדינות, על החום שלא יגרום לו ולמערכת נזק. זה כמו ההבדל בין אש שנותנת חום בחדר ובין אש ששורפת אותו. לדכא את הרגש, זה לכבות את האש. ואז נמקים בקור.
גברים נוטים לדכא רגשות מתלהמים של נשים, ונשים פורצות בלהבות ריגשיות חורכות.
הגבר אמור לרצות לעודד רגש צונן אצל האישה, והיא, לתמוך בו ברגש מתון, המשכי ויציב.

על קוטביות רגשית

                                                                                                אמוציות בשליטה.
 

חלק א': רמת הקיום
כל חיינו אנו מטלטלים בין שני קצוות המגנט הרגשי. בין הנאה לפחד, בין כאב לשמחה, בין אושר לסבל. אלה שני הקטבים הדומיננטיים. לרובנו אין מרכז כובד רגשי משל עצמנו, נעים ומטלטלים בין שני הקטבים: בוכים בקוטב אחד, צוהלים בקוטב השני.
למעשה רובנו חי את רוב חייו הרגשיים באופן חד קוטבי, כי בכל מצב נתון, קוטב אחד נותן את הטון, ואז הקוטב השני 'מצוי בצל'.
כמו לנוע על גלים, רגע אחד על ראש גל, רגע שני בתחתיתו. קבור תחתיו. רגע למעלה, רגע למטה. נדנדה, סחרחרת.
'איך אתה מרגיש'? 'טוב' אנו עונים, או: 'לא טוב, אני עייף, חולה' וכו'. אנו מצויים או כאן, או כאן. אין לנו יכולת לחיות חיים של רגשיות דו קוטבית, כלומר גם להרגיש טוב וגם לא. או בעצם להתעלות מעל שניהם. אנו תמיד תחת אחד, בורחים מן האחד ושואפים לשני. מסננים אנשים, מאכלים, ספרים, סרטים וכו' לפי: מה יתן לנו הרגשה טובה. נמנעים ממה שעושה לנו הרגשה רעה ובוחרים שוב ושוב בזה שעושה לנו הרגשה טובה. מעניין לציין, כי לא תמיד זה עובד, בדרך כלל אנו טועים למרבית הפלא. אך משוכנעים שעכשיו למדנו שמעכשיו הקוטב הטוב הוא שישלוט. (ראה הרחבה לנושא הטעויות הללו בחישוב הדרך שלנו אל האושר, בחלק כ"ב: "טעויות ניווט בדרך אל האושר").
החיים הללו הם לא מאוזנים, וסובבים סביב האגו, מולך האגו, שיהיה מבסוט. ולא משנה שחיינו נוטים לצד אחד, סובייקטיביים, לא הולכים לשום מקום, כי אנו תקועים על הזמן בצד, בצד זה או אחר.
אין לנו יכולת להבין שרק מי שמצליח לחיות עם שני הקטבים בו זמנית, יכול להשתחרר מן הכלא הרגשי. כלא שהוא נדנדה, וכל עוד אנו מתנדנדים, בורחים מן האחד ומייחלים לשני, אנו עבדים של שניהם.
השאלה צריכה להיות מי האדון? האדם, או רגשותיו, וכרגע הם מושלים בו. כי הוא סובייקטיבי, משוחד, לא רוצה לסבול, רוצה רק להיות מאושר, והיות והוא חד קוטבי הוא קורבן לא רק לקוטב הזה, אלא גם לקוטב הנגדי. זה סוג של גיהנום, או שאול, שבו האדם נדון כל הזמן להיות סיזיפוס, אך לא סיזיפוס המעמיס סלעים נשמטים, אלא סיזיפוס ששני הקטבים מתעתעים בו, שניהם מלעיגים עליו. במרוצה הזו מן האחד לשני, הוא נותן לשניהם כוח ומאבד מכוחו. כי הוא תלוי בהם.
על האדם להיות חופשי משניהם, לשאוף למשהו שנמצא מעל לרמה של פחד או הנאה, שעשועים או שממון, הרגשה גרועה והרגשה מרוממת. עליו להחלץ מן המלכודת הפסיכוטית של המאניה דיפרסיה הזו, שכולם לוקים בה.
כל עוד ננוע בין להרגיש טוב להרגיש לא טוב. כל עוד מצבי רוח ישלטו בנו, אין לנו חופש. אנו עבדים שלהם.
עלינו לפתח שיוויון נפש לשני הטיראנים הללו, הם בסך הכל שייכים לשני המצבים של מזג האויר: חורף וקיץ, יום ולילה, חם וקר. אך הם לא מהותיים לחיים.
ושני הרגשות ביניהם אנו מטלטלים רוב הזמן, הם רגשות של הנאה וכאב. או הנאה וסבל.
מה שמהותי זה לאן האדם הולך ומה חי בו? מה שמוביל לשלישי והוא החשוב מכולם:
מי אתה ברמת ההוויה שלך, מהי הישות שלך. האם יש לך משהו שחי בך שהוא לא אתה, והוא יותר אתה מאתה? או שאתה סך כל הפחדים שלך מצד אחד והתקוות שלך מצד שני, וביניהם אתה מטלטל כספינה רגשית, אבודה וריקנית?

חלק ב': רמה הגותית (תודעתית):
כששואלים אדם מה אתה רוצה בחיים. התשובה בדרך כלל מסתובבת סביב 'קוטב הטוב'. רוב בני האדם רוצים שיהיה להם טוב כמה שיותר. ושיהיה להם רע כמה שפחות. במלים פשוטות: להיות מאושר. וזה נשמע מאוד הגיוני. הגיוני, אך סותר את עקרונות החיים. החיים בנויים על מתח בינקוטבי, למשל גבר ואישה, יום ולילה, ערות ושינה, נעורים וזקנה, כיווץ והרפיה, כניסה ויציאה. למעשה החיים בנויים על זה. בתא יש טעינה חיובית, שלילית ונייטרלית. השריר מתכווץ ומתרפה. האוויר נכנס ויוצא. וכו'. ורק כשזה מגיע לתחום הפסיכולוגיה של האדם, הוא רוצה רק קוטב אחד, קוטב ההנאה.
ברגע שמבטלים קוטב אחד, האדם נחלש. הקשר נחלש. ברגע שבן זוג אחד משתלט על השני, ולשני אין משקל ונפח ביחסים, היחסים נגמרים. אך זה קשה להחזיק מתח בינקוטבי. זה גורם לחוסר נעימות, למתח, הם מתנגשים האחד בשני, סותרים האחד את השני. אך כל עוד לא תימצא סינרגיה בניהם – הגוף או המערכת לא יוכלו לתפקד ולבסוף יתפרקו.
בריב בין בני זוג נהוג לראות בו את הקוטב המנוגד לקוטב האהבה. הריב מפרק את הצד השלילי ביחסים ומוציא אותו החוצה. ועם הוא נעשה בלי פוגענות חזקה במיוחד, מה שנשאר זה קוטב האהבה. אך זה יכול להראות כי לשניים אין יכולת להכיל את הקוטב המנוגד והם מנסים לפרק אותו. החוכמה היא לחיות עם קטבים, להכיל את שניהם. ולא להיפטר מן האחד. היכולת להגיד דברים שליליים שייך לתחום אחר לחלוטין, ברגע שאדם מוותר על ניגוד הוא ניפטר ממנו. זה כמו הסיפור על הבעל שלא יכול לישון כל הלילה ואישתו אומרת לו: מה קרה? אז הוא עונה: אני חייב כסף למנהל הבנק. היא מצלצלת באמצע הלילה למנהל הבנק ואומרת לו: הוא לא יכול להחזיר לך את הכסף, בעלה אומר לה: מה עשית?
והיא עונה לו: פתרתי את הבעיה, עכשיו זה בעיה שלו, הוא לא ישן בלילה. עתה הם נותרו עם קוטב השינה, ונפטרו מקוטב הבעיה, שעברה עתה למנהל הבנק. הנקודה היא שברגע שאתה אומר את זה למישהו אתה בעצם מעביר את הבעיה אליו ואתה כבר לא מתמודד עם אותו קוטב.
החוכמה היא לחיות עם מתח הניגודים שבין הקטבים. וככל שאדם חי עם מתח קוטבי יותר חזק ועם כמה שיותר ניגודים זה רק מחזק אותו. ניגוד בין מה שבו לבין מה שמחוץ לו – מחליש. ניגוד, כששני הניגודים קיימים בתוך האדם והוא יכול להכיל את שניהם, רק מחזק.
אנו בורחים מקונפליקטים פנימיים, או לא יודעים להתמודד עמם. הקונפליקט הפנימי הוא מכון כושר פנימי, בו מעלים את סף הסיבולת לב ריאה הפסיכולוגיים שלנו. הדואליות הפנימית, הסתירה, הפרדוקס – הם סם החיים ברמה הגבוהה שלהם.
ברגע שאנו מפנימים קונפליקט ומנסים לחיות עם הסתירה הפנימית, הוא כבר לא קונפליקט, הוא כבר מתח פנימי, למשל, ניקח בן אדם שצריך להחליט אם בן אדם מסוים, יכנס לאיזה סיכון של החיים שלו. האם אני מסכן את החיים שלו או לא מסכן את החיים שלו. זה קונפליקט שהוא גדול מידי עבורי, אני לא אעמוד בזה וגם אתה לא תעמוד בזה. אבל אם ניקח רופא שצריך להחליט בתוקף העבודה שלו אם בן אדם ניכנס לניתוח או לא הוא מסוגל להכיל את זה. אם בן אדם מת במהלך הניתוח, הוא יכיל את הקונפליקט שההחלטה שלו גרמה למוות.
זה נכון שזאת העבודה שלו, אבל באיזה שהוא מקום בתודעה שלו יש לו את היכולת להכיל את הקונפליקט, הוא יכול לחיות עם זה. אדם אחר לא יכול לחיות עם זה. הקונפליקט הזה יהרוס אותו.
אז, צריך ללמוד לחיות עם הקונפליקטים בצורה כזאת, שזה כבר לא מפריע לך.
עכשיו, ברגע שזה לא מפריע לך זה מחזק אותך. רב האנשים, אין להם מתח פנימי, הם שטוחים.
הם ריקים. אחת הסיבות שאדם מתרוקן היא שהוא ניפטר מקוטב אחד. מה שנותן לך כוח זאת היכולת להכיל ניגודים. ברגע שיש התנגשות בין קוטב חיובי לשלילי נוצר מתח חשמלי. המתח החשמלי הזה כבר לא קיים, וזאת בעצם מהות הכוח, היכולת להכיל ניגודים. למעשה, אלה החיים. המפגש בין זרעון לבין ביצית יוצר מטען חשמלי שהוא בעצם ההתחלה של החיים, עכשיו מטען חשמלי הוא מטען חשמלי חיובי. למשל יש לי דוגמה הפוכה, ברגע שאתה מפריד בין קטבים נוצר בעצם משהו שלילי, למשל בפצצת אטום הפרידו בין קטבים חיובי ושלילי ברמה הסאב-אטומית. אז אפשר להגיד שבאיזשהו מקום כשאתה מאחד בין שני קטבים, אתה בורא עולם. אתה מחריב עולם. אבל אתה מבין, כדי לברוא עולם אתה צריך להחזיק ניגודים: שנאה ואהבה, משיכה ודחייה. באיזה שהוא מקום הרחבת התודעה והעוצמה הנפשית נבנית  ממספר הניגודים ומרמות הניגודים, שיש ביכולתך להכיל במצב נתון. עכשיו שאיפה לאושר, מעצם טבעה מבטלת קוטב, קוטב הכאב קוטב הסבל, קוטב הכיעור.
כדי לא ליפול תחת קוטב כזה או אחר, ולתת לשניהם להיות להתעלות מעליהם, ואפשר גם להגיד כי היכולת להכיל שני קטבים נוגדים במצב נתון, נותנת לך את היכולת להתעלות ולהגיע לרמה שמעל לשניהם.
הקוטב השלילי מפריע לנו, ושניהם יחד יוצרים דיסהרמוניה – רק אם אנו שוכנים ברמה שלכם, אם מרכז הכובד של אדם מצוי  ברמה שמעל הניגודים, הניגודים לא יכולים לנשוך אותו.
כשאדם מתעלה מעל לרמה בה הוא מצוי, הוא שומע רעש מלמטה, אבל הוא רק נושך ברגליים, הוא לא מגיע לבטן. הוא לא מגיע ללב.
רב האנשים מקורקעים באותה הרמה רב הזמן. והסיבה, בין היתר, היא  אי יכולתם להכיל את הקוטב השלילי. 
אי היכולת להכיל את הקוטב השלילי נובעת מן האובססיה שלנו עם אושר מידי ותמידי. עם זאת, אין הדבר אומר שבן אדם צריך לסבול, זה אומר שהוא צריך להרחיב את מרחבי ההוויה והתודעה שלו כדי שיהיו שם שני קונפליקטים בעת ובעונה אחת. ואז הוא הופך לאנדרוגנוס רוחני. להיות אנדרוגני זה להיות גם זכר וגם נקבה.
הרמה הגבוהה ביותר של האדם, היא הרמה שבהגיעו אליה יש לו יכולת להפרות את עצמו.
 

בגרות ואינפנטיליות – רגשיים

חלק א'

בפרקים הקודמים הוזכרו שני מונחים: 'בגרות רגשית' ו'אינפנטיליות רגשית'. הכוונה הייתה שהרגשות אינם מתבגרים באופן אוטומטי, כמו הגוף, שאבריו מגיעים לבשלות ולתפקוד שיא תוך זמן מסוים.

הרגשות צריכים לעבור תהליך מסוים כדי שיעברו ממצב גולמי של כאוס וצרכנות, למצב מעובד של ארגון פנימי ותפקוד מאוזן.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אגרסיביות. ובכן כשישנה סכנה או איום או כשתוקפים אותנו  – אנו מגיבים באחת משתי צורות: תוקפים חזרה (מילולית או לא מילולית), או מורידים פרופיל, מוותרים על העמדה שלנו, ומנסים לרצות את התוקפן. הראשון אגרסיבי (תוקפן), השני רגרסיבי (נסגן). שניהם מצויים ברמת אינפנטיליות רגשית. אך מי שמגיב בהתאם למצב הספציפי הוא אסרטיבי. האסרטיבי הוא הבוגר נפשית, והוא יכול לנווט את רגשותיו (וזאת בניגוד לשניים הקודמים שהם קורבן לקוטביות הרגשית שלהם), והוא מסוגל להחליט אם הוא רוצה לעמוד על שלו או לוותר. יש לו בחירה, לאינפנטילי רגשית אין ברירה. הקיטוב הרגשי שלו מחליט עבורו. הבוגר רגשית מגיב בצורה שקולה, הוא לא חייב להגיב, הוא מגיב אם הוא מוצא לנכון. וזאת בניגוד לילדותי מבחינה רגשית, הוא מגיב בצורה לא שקולה; קודם הרגש (האגרסיבי או הרגרסיבי) מתפרץ, ורק אחר כך הוא מבין באיזה גישה הוא נקט.

כך לגבי היחס לאיום, סכנה או תוקפנות. וכך גם לגבי היחס לכאב וסבל; הבוגר רגשית מקבל את הסבל והכאב כחלק מן החיים, בעוד שהילדותי רגשית חש ש: 'למה זה מגיע לו', ו'מה הוא עשה כדי שזה יפול דווקא עליו'. דהיינו הוא מקבל את המוקשים של החיים באופן אישי. הבוגר רגשית מתייחס לסבל והכאב שלו בצורה סטואית (היום זה תורי מחר זה תור של מישהו אחר) או מנסה לחפש בזה משמעות ('אני סובל כי'), הוא עשוי לראות אותם כמחיר כלשהו. למשל באהבה: הוא לא נכנס להלם כשהוא חווה כאב תוך כדי אהבה או התאהבות, הוא עשוי להבין שלאהוב משהו זה לסבול אותו. והכוונה היא שהמדידה של הערך של משהו, היא תמיד דרך המחיר שהאדם מוכן לשלם עבורו. זו תפיסה שנובעת מבגרות רגשית.

כבר נכתב כאן במאמרים קודמים, בסדרה זו, כי המעבר מן המצב של רגשות אינפנטיליים לרגשות בוגרים הוא תהליך לא פשוט. ולמעשה הוא מעין תהליך אלכימי, תהליך של שינוי מצב צבירה, של מטמורפוזה. שבו משהו נמוך עובר מעין קפיצה קוואנטית, מזדכך, מזדקק ומתייצב על רמה גבוהה יותר. ושם הוא עדיין הוא, אך הוא גם משהו אחר לגמרי. האנאלוגיה באלכימיה, היא הפיכת העופרת (רגשות ברמה אינפנטילית) – לזהב (רגשות ברמה בוגרת).  זו אותה המתכת אך באותה מידה זו מתכת אחרת. כך או כך, יש הבדל ערכי בין שתי המתכות; הראשונה מתכת זולה ושכיחה, בשניה, מתכת יקרה שערכה ואיכותה שווים הרבה וניתן לסחור בה ולקבל שווי ערך גבוה. בעוד ששווי הערך של העופרת הוא נמוך מאוד וניתן לקבל תמורתו בעיקר דברים זולים וחסרי ערך.

ומה בדיוק קורה באדם לאחר שעבר את התהליך הזה של הפיכת העופרת הרגשית לזהב רגשי? ובכן הבוגר רגשית לא מאפשר לאגו להתחזק ולהיבנות על ידי התחברותו לרגשות האינפנטילים. התחברות הבאה לידי ביטוי במשפטים כגון: "מגיע לי" ו "מה אתה יכול לעשות בשבילי?".

בוגר רגשית, לעומת זאת, מבין שהוא בר מזל אם מישהו מתייחס אליו בכלל ועוסק בו.  במילים אחרות הבוגר רגשית מבין ויודע שהתקשורת האמוציונלית בין אנשים – ברמה הריאלית –  מורכבת מאגו ופנטזיה.

הבוגר ניגש אל אחר בגישה של:  'קח ותן' אמוציונלי, הוא בא על בסיס של חוזה אמוציונלי,  ז"א: "אני חשוב בדיוק כמוך ואנו מחליפים דברים" וזה צריך להיות הגיוני וזה צריך להיות הגון וצריך להיות בתוך זה  מקום לחום אנושי והתחשבות. אך מה שקיים היום בין אנשים זו התובענות של האגו והעוצמה של הפנטזיות. הבוגר רגשית מוריד את רמת התובענות של האגו ומנמיך את עוצמת הפנטזיות.

 

חלק ב':

עד כאן זה נשמע די פשוט ואפילו סכמטי במידת מה, אך במציאות ההבדל ביניהם פחות מודגש ויותר ערמומי. ומדוע ערמומי? בחברה שלנו ילדותיות רגשית למדה להתחפש ולהראות מבוגרת ובוגרת לכל דבר. אנשים מדחיקים רגשות ונראים ומתנהגים כאילו רגשותיהם מזמן כבר בגיל ארבעים לפחות… ואיך יודעים? איך ניתן לדעת שמתחת לקליפה של רגשות בוגרים ושקולים מסתתר אינפנטיל רגשי? ובכן לפי תגובתו בעת שהוא נפגע רגשית. זהו אחד מן המבחנים הבולטים ביותר. אדם בוגר נפשית אמנם נפגע רגשית, אך זה מיד מתועל אצלו לפעולה, זה מיד יוצא החוצה בדרך כלשהי; הוא מדבר על זה, או עושה עם זה משהו (יצירה למשל). אך הילדותי רגשית מיד מפנים את זה, והולך עם זה עמוק פנימה, מבשל את זה ולא מסוגל להיפרד מזה. יוצר סביב זה מעין דבק רגשי. זה נקרא: מעורבות רגשית. וכבר גורדייף, 'בחיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי הזהיר מפני זה מאוד. הוא טען שבכל פעם שזה קורה, זה עולה לאדם בכמה שנים של נסיגה אחורה בהתפתחות הרוחנית שלו.

האינפנטילים רגשית נפגעים נורא, כי מבחינה רגשית הם לא מוגנים. כמו ילד שקל להרביץ לו, כי הוא חלש. הרגשות של האינפנטיל רגשית חלשים, אין להם עוצמה. הם תובעניים מאוד, קולניים מאוד אך אין להם עוצמה פנימית.

אנשים רבים נראים כבוגרים רגשית, ומפגינים כוונות נהדרות ונאצלות וזה יכול להראות מאוד משכנע, אך כל זאת עד הרגע בו משהו יפגע באגו שלהם, עד הרגע בו יעלבו  ממישהו ואז כל הכוונות הנאצלות הללו יעלמו כלא היו ומה שישאר זה הדבר האמיתי: האגו שכל דרכי הגישה אליו הם אמוציות פגועות.

נקודה נוספת שמאפיינת את הילדותי רגשית היא הדרך בה הוא מתקשר עם אחרים; האינפנטיל רגשית עוסק בעיקר באגו שלו ולא רגיש כלל לאגו של אחרים. ובעסקאות תקשורתיות הוא מדבר בעיקר על עצמו ולא נותן כמעט משוב לאחרים בנוגע לאגו שלהם.

הנטייה אצל הילדותי מבחינה רגשית היא לתת כמה שפחות משוב, להגיב כמה שפחות כלפי הזולת ולגרום לשני כמה שיותר עבודה על ידי כך שהוא צריך לנחש כיצד אתה קולט אותו. ואכן אחד הדברים המאפיינים ביותר את הבוגר רגשית בתקשורת, הוא יכולתו והתעקשותו לתת משוב. כי נתינת משוב משדרת לזולת עניין בו בשל היותו הוא ולא בשל עיסוקו או עניינו בנו. (עם זאת יש נתינת משוב לא בוגרת ויש בוגרת; נתינת המשוב הבוגרת לא מתייחסת ועוסקת בעובדות אלא משקפת וחושפת בפני הזולת את העמדה הפנימית שלנו ביחס למה שהוא\היא אמרו. ולא איך אנו קולטים את העובדות שעליהם דיברו, אלא את הכוונות שעמדו מאחוריהן).

כך שכל עניין הבגרות הרגשית הוא בעייתי מאוד. חלק גדול מן הבוגרים רגשית הם בעצם מאוד ילדותיים. (נשים מודות שהרגשות שלהן שולטים בהן, אך גברים מציגים חזות רציונלית בתכלית, אך בזמן שהם עסוקים בהולכת השולל הזו, רגשותיהם שולטים עליהם יותר… יש על זה ביסוס מחקרי).

וכך ככל שאדם ישקיע יותר מאמצים להראות יותר בוגר רגשית ממה שהוא – ("אין לי אינטרסים אישיים, אני רק מציג עובדות") כך יגדל ויתעצם החלק הילדותי שבו, כי ללא כל בקרה ופיקוח –  הרגשות הילדותיים יכולים רק להתפרע ולהשתלח ביתר שאת.

התרגלנו לחשוב שרוב האנשים הבוגרים עושים דברים מתוך בגרות רגשית, או לפחות מתוך שיקולים רציונליים טהורים. אך במציאות רוב האנשים פועלים מתוך רגשות והם שמנווטים את ההחלטות הכביכול רציונליות שלהם.

אצל אדם בוגר רגשית החשיבה הרציונלית מנווטת על ידי מרכז כובד פנימי, על ידי העצמי או ההוויה הפנימית. בעוד שאצל אדם לא מפותח מבחינה רגשית –  אלה הרגשות הלא מרוסנים והלא מתועלים שפועלים על שיקולי החשיבה הלכאורה רציונלית. כך או כך רק לעיתים רחוקות החשיבה הרציונלית היא פרי של שיקולים שכליים טהורים, לרוב היא מושפעת מן הרגש הנמוך (אינפנטיל רגשית), או מן ההוויה הפנימית (בוגר רגשית).

 

חלק ג':

אחד מן המאפיינים של אדם ילדותי רגשית, הוא תופעת ההתרגשות: ההתחממות של האנרגיה הרגשית, או לחץ רגשי. כל אלה זרים לבוגר רגשית, אצלו הרגשות צוננים ורגועים. התרגשות היא תופעה אמוציונלית חמה ואם נדמה את התודעה של האדם למסך טלויזיה, הרי שאצל אדם בוגר רגשית התרגשות ולחץ רגשי יופיע כמו הפרעה שיוצרת הפעלה של מכשיר חשמלי על מסך טלויזיה. הבוגר רגשית נמצא במצב של רגיעה ושקט רגשי.

ומה לגבי השקט הנפשי אצל האינפנטיל רגשית? ובכן הוא נמצא בדרך כלל באחד מ2- קטבים! התרגשות והיסטריה – כאמור, או בריקנות ושיממון רגשי. אפשר להגיד שהבוגר מצוי במצב של עוצמה רגשית שבתוכה ישנו שקט (כמו מעגל בתוך מעגל). בעוד שאצל האינפנטיל זה כמו שני קטבים שהוא מתנדנד בניהם; בורח מן השקט אל ההיסטריה הרגשית (כי הוא פוחד מן השקט. עבורו זה לא שקט מבורך אלא ריקנות פנימית), ואז בשוך ההיסטריה הוא מוצא עצמו באנטיקליימקס של ריק רגשי. 

אצל האינפנטיל כמעט כל דבר זורק את רגשותיו לחגיגה, היסטריה, או אורגיה רגשית. (שהוא או מחצין או בולע אותם). ומה אצל הבוגר? איך הוא מגיב ביחס לגירויים רגשיים שבאים מבחוץ? ובכן הוא לא נותן לגל הרגשי הגואה לעבור רמה מסוימת של התרגשות. כאשר גירוי רגשי מגיע והבוגר מרגיש את הגל הפנימי גואה ומאיים להציף אותו מבפנים-הוא עוצר אותו לפני השיטפון –  כי רק כשהאדם עוצר את הגל הרגשי הוא מצליח לא להפוך קורבן לגירוי הזה; ואז הוא לא נחטף ע"י רגשותיו הגואים. כי הבוגר יודע בחוש שאם ירשה לרגשות להציף אותו מעבר לקו מסוים, אז הוא נתון בידי הרגשות שלו לשבט או לחסד (בד"כ לשבט) ואז אין דבר שהוא יוכל לעשות ביחס לזה.

יחד עם זה, צריך לציין כי  אנשים אשר מתרגשים מאוד- אמוציונלית ומתרגשים אמוציונלית בקלות – זה אומר שכנראה יש להם פוטנציאל גבוה להיות רוחניים, כי זה אומר שיש בהם רגשות אשר מתלקחים בקלות וזה חומר הרבה יותר טוב מאנשים יבשים. רק שכאמור זה צריך לעבור עיבוד, תהליך אלכימי ואז הזהב יהיה עשיר ואיכותי יותר.

הרגשות לא אמורים בכלל להתלקח, מה שאמור להתלקח זו הרוחניות – הרגשות הם כמו נוזל המח, שמקיף את המח, זה המח שצריך לתפוס אש לא הנוזל סביבו, הוא בא רק לשמור עליו, להגן עליו ולצנן אותו.

דימוי נוסף לרגשות ולרוחניות הוא בסיס צבאי וש.ג. – הש.ג. הם הרגשות הילדותיים והבסיס עצמו הוא ההוויה הפנימית. כדי להגיע לרוח, להוויה הפנימית, צריך לעבור דרך הרגשות. אך אם הם לא מאולפים, לא שקטים – האורח לא יכול להיכנס לבסיס. וכך רוב הש. גימלים עוצרים את רוב האורחים בפתח ולא נותנים להם להיכנס פנימה. הם דומיננטיים מידי, כמו ילדים, ולכן הסכנה הגדולה של אינפנטיליות רגשית היא דומיננטיות; הרגשות במצב זה 'יגנבו' את החוויה ולא יתנו לה להגיע אל רמת הרוח ולאפשר לה להתלקח. במקום זה הרגשות מתלקחים מה שמחמם את כל המערכת.

ומה שקורה אצל הבוגר רגשית הוא שההוויה הרוחנית שלו לא נחסמת על ידי הרגשות הילדותיים. הוא מצליח לתת להוויה הפנימית שלו לתקשר ישירות עם חוויות וגירויים מן העולם החיצון.

הרגשות של חלק גדול מן האנשים הם רגשות ש.ג. ואז הנפש שלהם לא מקבלת את ההתרחשות האמיתית. עכשיו, הענין הוא שכאשר הרגשות חוטפים את האקשן מה שנמצא מאחורי הרגשות זה מאומה כי כלום לא מגיע פנימה כי הרגשות חוטפים את הכל. ואז משתררת ריקנות פנימית, (ואז אנשים מרגישים את הכלום שלהם והם מרגישים שהם לא חיים). אולם אם יצליחו קצת להשתיק והרבה לאלף – את הרגש המתפרע – אז הרשמים יעברו את הש.ג. ויגיעו למחוז החפץ הרוחני.

ובאנלוגיה: הרגשות (אצל האינפנטיל רגשית) בעצם גורמים לאור השמש לשבור עליהם  את הקרניים ולהפוך לצבע במקום שהקרניים ימשיכו דרכם הלאה פנימה אל הנפש, למחשכי התת מודע ולהוויה הפנימית.

כשמתבוננים באדם בוגר נפשית לא רואים שום צבע והוא נראה אפור ואטום. וכשמתבוננים באדם ילדותי רגשית הוא נראה עשיר, רבגוני ומלא התרחשות פנימית. כי כשאנשים אחרים רואים את הצבע והצבעוניות של עולם הרגש של האינפנטיל רגשית – חוגג ומתפרע – הם אומרים: נהדר, יופי הכל צבעוני.

וזה הפרדוכס: לילדותיים רגשית יש את עולם החברה הצבעוני, עולם שהוא חסר תכן רגשי של ממש. וכך הם נעדרים תכן רגשי משל עצמם ועוצמה רגשית אמיתית. לבוגר רגשית יש את כל אלה, אך הוא ניתפס, כאמור, כצונן ולא נגיש מבחינה רגשית.

 

28.1.2003