ארכיון תגית: איך

מלכודת האיך.

בשיחה, כשמגיע רגע כשמישהו שואל: 'איך'. זה בדרך כלל ביטוי לחוסר יכולת להמשיך ולזרום עם הנושא שמדובר בו. 'איך' זה הפסקה של דינמיקה. אמירת 'איך', או עיסוק ב'איך', מתרחש בדרך כלל כשאין לנו יכולת להכיל את ה"מה".

אנחנו מגיעים לאיך כשאין לנו יכולת להכיל את המה, ה'איך' הוא סוג של סולם לרדת מהעץ של המה.

כשיש מחלוקת בין בני אדם, ואחד אומר משהו כמו: אני מסכים איתך, אבל איך עושים את זה'? זה בעצם אומר שהמחלוקת עובר למישור הסמוי. לכאורה מעל פני השטח מסכימים, אך בעצם זו התכחשות
ל 'מה' ל 'ככאיות' של מה שחי ברגע הנתון.

למעשה כששני אנשים עוברים במצב של מחלוקת לדבר על פתרון טכני, הם למעשה עברו לקרב התשה; הם מוציאים האחד לשני את הנשמה על דקויות טכניות. כאילו הבעיה לא מהותית, רק במישור של איך להוציאה לפועל. אך זו הולכת שולל.

אמירת 'איך', היא דרך סמויה להמשיך להתנגד בשעה שאתה נראה קונסטרוקטיבי. למעשה אסור להכנע לפיתוי ה'איך', כי אז נלחמים בפנים בחירוק שניים, כשבחוץ נראה שכל מה שאנו מחפשים זה פתרון.

צריך לא לווותר ולהשאר עם הסוגיה המהותית, העקרונית. לא לברוח לפתרונות, או הסברים טכניים. כי בכל מה, בכל מהות ישנה דלת סתרים, סוג של חור שחור, וכשנכנסים דרכו מתחילה דינמיקה ואז הדינמיקה תיקח את המשוחחים לעולמות אחרים, עולמות גבוהים יותר, רחבים יותר. ושם ניתן להיווכח שהמתווכחים היו תקועים, כל אחד בכלא הקטן של הפסיכולוגיה שלו, הרגשות שלו

כי ברגע שאדם אומר איך, הוא בעצם אומר 'אני לספינה הזאת לא עולה'. אך הכל שאלה של דינמיקה, אם אדם מצליח להתחבר לזולת, או לנושא, ברמה של זרימה דינמית – אין בעיה של איך. האיך מפסיק את הדינמיקה כי הוא עוסק במכניקה או אפשר להגיד גם ההפך; כשאין דינמיקה מתעסקים עם האיך.

למשל: בחור מצוי עם בחורה, כל עוד הוא עסוק באיזה יד לשים עליה, ומתי לנשק אותה הוא לא מסוגל להיכנס לתוך האקט של התקרבות אינטימית והאקט של התקרבות אינטימית – הוא דינמיקה. ללכת לאיבוד בזרימת התשוקה ביניהם, זו דינמיקה. או כשהבחור הולך לאיבוד עם בחורה וניכנס לתוך סערת חושים, או שהוא אומר: 'לא יודע, יש כימיה אין כימיה, להתקרב, לא להתקרב, להתנשק לא להתנשק'. וברגע שהוא מתעסק על רמה של 'לעשות, או לא לעשות' הוא לכוד ברמת 'האיך', ולהיות לכוד שם, זה להגיד לא לרמת הדינמיקה. אם אדם חושב על אספקטים טכניים של משהו, הוא לא בתוך מה שקורה.

החיים זה כדי להגיע לרגע, או לרגעים, בהם אנו יכולים לשכוח את האספקטים התפעוליים והספיציפיים של עצמנו וללכת לאיבוד במה שקורה.

והעולם היום לכוד בצורה בלתי רגילה ברמה הטכנית תפעולית של החיים. כך הלימודים, כך העבודה.
ומה בתחום היחסים בין גבר לאישה? ובכן יש דינמיקה כל עוד יש אהבה, אך כשהיא נחלשת, מתחילות בעיות. הדברים לא זורמים, ואז הולכים למטפל והוא מדריך אותם באספקט הטכני, תיפעולי. אבל זה לעולם לא ישחזר את הדינמיקה שהלכה לאיבוד, זה כמו להדליק אש על ידי חיבור פסיבי של מרכיבים זה לזה, זה לא ילך. האש באה כשהתנאים בשלים והיא לא מתופעלת, או מתומרנת, אלא מתרחשת. החיים והדינמיקה אמורים להתרחש, לא להיות מהונדסים או מתופעלים.

לפעמים אנשים באים ואומרים: 'אני לא מצליח להגיע לדינמיקה כי אני לא מבין איך', אך האמת היא שהוא לא מבין איך כי הוא לא מצליח להגיע לדינמיקה'.

כל שיחה אמורה להוציא את המשוחחים ממצב של ריקנות, ממצב של נכות רוחנית, ממצב של חד ממדיות רוחנית – ולהביאם אל מצב של בעירה באש תודעתית, אדם שהתודעה שלו ערה, אדם שחי דרך 'המה', ולא דרך ה'איך', שחי דינמיקה ולא מכניקה – כל דבר שיגע בו – יידלק. זה מצב התודעה שלו -מצב בעיר. רוב האנשים מצויים במה שניתן להגדיר כמצב תודעה לח, הם לא נדלקים כי הם לא חומר בעיר. רב האנשים, הרב העצום שלהם, לא יוכלו להידלק תודעתית, וזאת כי הפסיכולוגיה שלהם מרטיבה אותם, כי המעורבות הרגשית שלהם מרטיבה אותם. הקושי הגדול הוא הפסיכולוגיה הרטובה, והבעיה היא, איך ליבש את הפסיכולוגיה הזאת.

אדם יכול להתחבר לדינמיקה ריגשית כשהוא מתאהב. התאהבות הינה דינמיקה ריגשית, אך קיימת דינמיקה גבוהה, איכותית ומעולה יותר; דינמיקה תודעתית.

באדם קיימות שלוש רמות של דינמיקה: מינית, ריגשית ותודעתית;

אם אדם נידלק מבחינה מינית זה כאילו עוטף אותו מהחגורה ומטה. (הוא לא חייב בהכרח להיות מאוהב בבחורה שהוא שוכב איתה).

אם הוא נידלק ריגשית זה עוטף אותו מן הלב ומטה. ואז זה כבר יכול לכלול את החלק המיני כי זה יורד כלפי מטה.

אם הוא נידלק תודעתית זה עוטף אותו מן הראש ומטה, ואופף את כל מה שנימצא למטה מהראש; לב וחלציים. כי תודעה זה הרמה הגבוהה ביותר בקיום האנושי. מותר האדם מן הבהמה זה תודעה, מותר האדם מאדם אחר זה תודעה.

היקום אפוף תודעה, אלוהים זה תודעה.

פוזה וסגנון – פרגמנטים.


1.  הסגנון הוא האדם, והפוזה היא חלון הראווה החברתי.
2.  פוזה היא מעטה קפוא כמו שהסגנון הוא משהו חמקמק, גמיש ורב פנים.
3.  הפוזה חד ממדית, ואילו הסגנון מוביל אותך אל ממלכה רבת רבדים.
4.  עבור הפוזה – מבט אחד מספיק, עבור עמידה על סוג הסגנון צריך להתבונן או להקשיב שוב ושוב, עד שקולטים את הריתמוס והתבנית הפנימיים.
5.  כשראית פוזה אחת, ראית את כולן; כל פוזה הינה מיחזור או שיעתוק של פוסטרים אחרים. סגנון הוא תמיד משהו מקורי, אישי וחד פעמי, לכל אחד סגנון אישי משלו. סגנון שלא ניתן לשיחזור, כי כל שיחזור רק יחזק את הסגנון האישי של המעתיק עצמו.
6. הפוזה היא 'המה', הסגנון הוא 'האיך'.
7. הפוזה נוקשה ותובענית כמחוך, הסגנון גמיש ואלסטי ומתאים עצמו לגופו של הלובש.
8. כדי להתרשם מן הפוזה על הקולט להמשיך ולישון, כדי לקלוט ולהבין את הסגנון, צריך להתעורר, או לכל הפחות להרחיב ולהעצים את שדה המודעות.