ארכיון תגית: איכפתיות

אנושיות

19.1.2008

"We may have civilized bodies and yet barbarous souls. We are blind

to the real sights of this world; deaf to its voice; and dead to its

death. And not till we know, that one grief outweighs ten thousand

joys will we become what Christianity is striving to make us".

Herman Melville

*        *             *

חמימות בין בני אדם היא מרכיב נדיר למדי בנוף התקשורת היומיומי שלנו, למרות שדווקא בה מתגלמת תמצית האנושיות והיא אמורה להיות אחד המרכיבים הטבעיים והספונטניים ביותר ביחסינו עם אחרים. חום אנושי צריך להיות הבסיס לכל מפגש בין בני אדם, לאו דווקא בין אנשים הקרובים זה לזה.

מה שקורה בדרך כלל הוא, שאנו חיים באשליה שהכל מאוד נחמדים זה לזה – 'אהלן, מה נשמע", "שב, כוס קפה", אבל ברוב המקרים אין מאחורי זה כלום. או ליתר דיוק – זהו כיסוי למלחמות אינטרסים. בסופו של דבר האינטרסים הם אלה המכתיבים את מידת החום המוענקת, כך שלא משנה כמה חום ותמיכה אדם יקבל מרעהו – אלה יופסקו מיד אם האחר ירגיש שהאינטרסים שלו לא באו על סיפוקם. תאור זה מציג את המפגשים בין בני אדם כמחזה אימים, בהם החום האנושי מותנה ומשמש כתגמול במשא ומתן סמוי על אינטרסים אישיים – במקום שיהיה נוכח ברקע כל הזמן, ללא שום תנאי. חונכנו (באופן לא פורמלי כמובן) לראות בזולת לא אדם כמונו, שיש לו פחדים וקשיים, אלא יריב למשא ומתן, מיקוח וממכר. אנו חוששים רוב הזמן שמא נצא מן הסחר מכר הזה, שיחסי האנוש התדרדרו אליו, כשתאוותנו לא בידנו ולפיכך משקיעים בטקטיקות ובטכניקות במקום באדם עצמו. התשתית האינטרסנטית נחשפת במלואה כאשר יחסים מגיעים למשבר. אז מתגלים לפתע, מאחורי ה'ביחד' והאחווה של קודם, אינטרסים מנוגדים ורגשות עוינים – אלמנטים שהיו שם כל הזמן מתחת לפני השטח הדקים של המכנה המשותף שקרס.

חום אנושי משמעו, שמי שמוצא עצמו במצב ירוד או מדוכא יוכל לפנות אל אחר ולומר לו בפשטות: 'רע לי', ושהאחר יהיה מסוגל באותו הרגע לעטוף אותו בחום ולהעניק לו תמיכה בלתי מותנית, ללא חישובי רווח והפסד אישיים. שכן, כשאתה חושב על זה, מה בעצם יש בין בני אדם מלבד זה? לא הרבה.

חום אנושי הופך למשמעותי במיוחד לא כאשר מדובר ביחסים המושתתים כבר ממילא אל חוזה רגשי כלשהו, כמו בין הורים לילדיהם או בין בני זוג – אלא דווקא באותם מקרים בהם האחר הוא 'סתם' מישהו, רק אדם, זר ונוכרי ככל שיהיה.

אנחנו חיים בעולם נורא, קר ועוין, שבו לא ממש איכפת לנו מקיומם של אנשים אחרים, קיומו של האחר נתפש בעיננו כפחות מוחשי ואמיתי מקיומנו אנו. מכאן, שאין אנו חשים באמת את כאבו של האחר או את ישנותו ודבר זה מצמיח ביננו לבין האחר חומת ניכור אדירה.

אפשר לטעון, שתופעה זו קיימת רק כל עוד האדם אינו מחובר אל עצמו ולכן ממילא אינו יכול להיות מחובר אל זולתו – אבל זהו תירוץ קלוש, שכן חום אנושי חייב להיות בין בני אדם כתנאי בסיסי לקיומה של תקשורת, כמו חום הגוף, כמו ללכת לשירותים. היותי זר או מנוכר לעצמי אינו יכול לתרץ את עובדת היותי זר ומנוכר לזולתי, לא מפני שיש בכך התנערות מאחריות אישית, אלא מפני שזהו זיוף. איש אינו מנוכר לעצמו במידה כזו שלא יוכל לחוש בדידות, לדעת שכואב לו או שרע לו, אבל מאוד נוח להימנע מלהעניק לאחרים מודעות דומה לרגשותיהם. אי אפשר לבוא ולהגיד: 'טוב אני מנותק מעצמי, אני לא מרגיש את עצמי, איך אוכל להרגיש משהו כלפי אחרים?" זה נכון, אך עם זאת, האדם תמיד רגיש וער יותר לכאביו הוא, משתוקק לקבל חום ותובע תמיכה – ועם זאת חסר רגישות ומנוכר לצורך של אחרים באותו חום, באותה רכות תומכת, מבט חם. מזעזע לראות שלפעמים כל מה שהבן-אדם צריך (ממש משווע אליו) זו רק מילה טובה, שאנשים פשוט לא מסוגלים לתת לו אותה. אנושיות היא אחת המהויות החשובות ביותר שחסרונה עושה את החיים לגיהנום.

לדוגמא, אחות בבית חולים לדוגמה אינה אלא לא כלום אם אין היא מסוגלת להעניק חום אנושי – קצת רכות, חיוך, מלה טובה, מבט מעודד. קשה לתאר מה זה עושה לאדם המרותק למיטתו כשהוא פוגש את אותו חום אנושי מן האחות, כאילו בא אליו באותו הרגע מלאך וחיבק אותו. באותו רגע עשוי אותו אדם להיווכח, אולי לראשונה בחייו, בתרומתו שלו להעדרה של האנושיות. הדבר מכה באדם כסטירת לחי מצלצלת, כאשר הוא נוכח שבזמן שהוא עצמו חי כל הזמן מתוך תובענות גדולה לקבל את חלקו בחום ובתמיכה, באהבה ובאכפתיות – הרי שאין הוא כלל חם ואכפתי כלפי אחרים.

אנושיות אינה תכונה רגשית ואין בינה ובין רגשות ורגשנות ולא כלום. זו הישות שמעניקה את החום האנושי, לא הרגשות. הרגשות מגויסים למלחמת האינטרסים, לסיפוק חיי הרגש של בעליהם. הרגשות יכולים מקסימום לחקות את החום האנושי שמקרינה הישות הפנימית, אבל לא ליצור אותו.

במקומות בהם קיימת תשתית של הסתייגות או עוינות או חשדנות, קיימים גם מסכות ומנהגים חברתיים של נימוס או של סחבקיות, שמטרתם לכסות על האמת. אנשים נפגשים, מחייכים אחד לשני, אומרים שלום, מה שלומך, טוב לראות אותך וכו', נזהרים לא לדרוך על יבלות וצפים על פני השטח של היחסים ביניהם כקצף על פני גלי הביוב. אם לפתע ישבור ישהו את הכלים ויכריז: 'שמע אני מדופרס כבר חודשים' – הוא יתקל בתגובת הלם ובשתיקת מבוכה נוראה, אנשים פשוט לא ידעו כיצד להגיב על השמטה פתאומית זו של המסכה. אולי מוטב לסרב מראש לקחת חלק במשחקים האלה, בהם הכל עוסקים בהפגנת חום לכאורה, באימוץ הבעות פנים מלאות חיבה סינתטית – התנהגות העלולה להפוך להרגל נוח.

מה שפסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, רופאים, אחיות או מרפאים הוליסטיים למיניהם באמת יכולים לעשות ביחס לסבל ולכאב של אנשים אחרים – זה רק לתת תשומת לב, חום ואמפטיה. אם התרפיסט לא מצליח לחוש זאת ואם אין הוא מצליח להקרין את זה למטופל או לפציינט -שלו, אין הוא ממלא בעצם את תפקידו ותהא מומחיותו המקצועית אשר תהא. אין מדובר כאן בעבודה שהיא טכנית במהותה, אלא בעיסוק שתמצית קיומו מבוססת על עזרה או שירות לזולת – משמע על הקרנה של איכפתיות, חום ותמיכה.

לא רק בתרפיה קיים ויתור תמוה על החום האנושי, גם בדרך הדתית מוותרים על החום האנושי, בנימוק של התנתקות הכרחית, כביכול, מן הגשמי, הרגשי והיצרי. כאשר הינתקות כזו 'מצליחה' האדם מנתק למעשה את הקשר האפשרי שלו עם ישותו ועם ישותם של הסובבים אותו. מבחינה זו אנשי דת ורוחניות לא מעטים, ה 'שופכים את התינוק יחד עם המים' – עלולים להפוך לבני אדם מאוד לא אנושיים, כאלה שעיקרו מתוכם את הגלעין האנושי, התנתקו מיצריהם ומרגשות אנושיים בסיסיים והתעטפו במשיחיות פונדמנטליסטית מתלהמת. אמנם הדתות הגדולות מטיפות לצדקה ולגמילות חסדים – אבל מצוות אלה כשמן כן הן: מעשים שאדם מצווה לעשותם, אקט חיצוני עקר שאינו נובע מבפנים, הבא לפצות על העדרם של חום אנושי אמיתי ושל רגשות אמפטיים עם הזולת. גם בקבוצות העידן החדש, המנופפות באהבת הכל ללא תנאי אין זה החום האנושי עליו אני מדבר, אלא התיימרות המאמצת לעצמה פוזה הוליוודית, שמרכז הכובד שלה הוא סוגסטיבי ובעיקרו אוטו-סוגסטיבי.

המוזר הוא שכאשר מדובר על מטרה גדולה ונשגבת כגון: דת, אידיאולוגיה פוליטית, הגנת המולדת וכיוצא באלה – אחד הדברים הראשונים שאנשים ממהרים להקריב זו האנושיות שלהם. הדבר הראשון שאנשים זורקים ככלי אין חפץ בתחילתה של דרך, בין אם מדובר בטיפוס בשלבי הקריירה או בשלבי הדת או הרוחניות – זה את החום האנושי כלפי הזולת. כאילו חששו שזה רק יקרקע אותם, ימנע מבעדם להמריא, כאילו הניחו שאם ירשו לעצמם להיות רגישים ואינטימיים עם קיומו של הזולת – לא יוכלו להתקדם. הדוגמה הכי מפלצתית, יוצאת דופן וקיצונית – היא הנאציזם. הגרמנים כל כך נסחפו בחיבוקה של תורת הגזע ומטרותיה הנאצלות בעיניהם, שנאטמו מלראות כיצד ויתרו כמעט ללא מחאה על כל שריד של תחושת אנושיות. אני חושב שזו התופעה הנוראה והאיומה ביותר של החיים שלנו, כמעט נוראה כמו המוות- עובדת חוסר אנושיותנו.

בסופו של דבר, אם נבחן בכנות וללא פשרות את כל הקשרים שלנו: עם האישה, עם הבעל, עם ההורים, עם הילדים – נמצא שאין שם חום אנושי טבעי, אלא תשתית של אינטרסים המעוגנים בצרכים רגשיים. משמעות הדבר היא, שהאינסטינקט הבסיסי שלנו, זה שמעוגן בישות והמוביל בהכרח להקרנה מיידית של חום אנושי לכל אדם הזקוק לכך, אבד לנו או נמצא בתרדמת עמוקה.

אנושיות זה דבר מאד רך, מאד עדין, מאד אינטימי וזה יכול להיות קיים בין אדם לאדם רק בחדרי חדרים של חדרי החדרים, זה הולך לאיבוד בפורומים גדולים. כל מה שנביאי הרוחניות למיניהם עושים בכנסיה מאמיניהם זה להפציץ את קהליהם במילים גדולות, כוונות אדירות, כוחות אדירים. אבל החום האנושי, הוא זעיר וקטן וחלש. הוא רק יכול להיות בלחש, בשקט, באינטימיות, בין אחד לאחד – בשקט. כך שבמקום שנביאי הרוחניות יעמדו על הבמה ויאמרו 'מכרתם את הבכורה של החום האנושי בנזיד העדשים של ההצלחה חומרית או ההתקדמות הרוחנית', הם מנסים למכור מסרים ענקיים ובומבסטיים, שגם אם יש בהם הרבה אמת, (ואכן יש בהם) עדיין הקטע השביר שבין נשמה לנשמה הולך שם לאיבוד. כשאוהבים כל כך הרבה אנשים בגדול, בחיבוק ועם כל הלב – קשה לשדר רוך אנושי במבט חטוף.

מעניין שאנושיות זה דבר כל כך בסיסי ואינטימי לכולנו – ועם זאת כל כך נדיר בחיי היום- יום. אנשים איבדו את היכולת להיות זה עם זה באינטימיות ובקשר. התרחקנו זה מזה כל כך – עד שמצב של 'אני-אתה אינטימי' שבובר מדבר עליו הופך לאוטופיה ו'אני-הוא' מנוכר נעשה שגרת חיינו. האנושיות לא אמורה להיות ממומשת כל הזמן. היא צריכה להיות אי שם ברקע, כל הזמן – ממתינה לרגע שמישהו יהיה זקוק לה באמת. היא אמורה להיות שם כמו אגם צלול ולא כנשיקות על לחי, טפיחות על שכם ולחיצות היד והקודים של אהבה נוסח העידן החדש. האנושיות היא מופנמת יותר, נשית בטבעה. היא אינה מכריזה על עצמה ואינה מבקשת לה תארים ומחלצות – אבל היא שם כשצריך אותה. המרחק בין חוסר אנושיות ונאציזם הוא מאד קרוב, המרחק בין חוסר אנושיות ובין התעללות בחלשים הוא מאוד קרוב, המרחק בין העדר אנושיות ודיכוי מיעוטים הוא מאד קרוב – זה טבוע בכולנו. תן לאדם שהתרחק מאנושיותו אידיאולוגיה ותן לו אקדח ומדים – והופ, הוא שם.

חשוב לציין שאני לא מדבר על לאהוב אנשים אחרים. זה אקסטרה, זה לא העניין בכלל, כי לאהוב את האחר זה אקט מוחצן, אגואיסטי. זה כמו ההבדל בין צחוק לבין חיוך. צחוק הוא סוחף, מטלטל, גדול, מוחצן – חיוך זה משהו העולה במפנים וקורן החוצה. חיוך זה כמו אנושיות, צחוק זה כמו טפיחת שכם או לחיצת יד. אנושיות מוקרנת מאדם לאדם באשר הוא אדם, כלפי זרים לא פחות מאשר כלפי מקורבים.

אנושיות זה הטווח המחבר, זה החום הבסיסי שדרכו הישות זורמת החוצה ומתחברת לאחר. כלומר הישות יכולה להתחבר רק דרך אנושיות, רק דרך חום, רק דרך אכפתיות.

האנושיות היא 'תוצר הלווי' הטבעי של הישות, הבאה לביטוי כחום אנושי כלפי הזולת. ואכן, כאשר הישות הפנימית אינה נגישה לנו קל מאוד להגיד: נתחבר לישות ונהיה אנושיים, אבל זה לא ככה, הנקודה היא שאנחנו חיים בשלום עם העובדה שאין אנושיות בעולם ואין לזה כפרה. אנשים סובלים וחולים והם הולכים ונמקים מבלי שיש מי שחש כלפיהם אכפתיות אמיתית, מוקפים באנשים שלא מצליחים לתת חום אנושי בסיסי, כי הם איבדו את היכולת לתת את זה. וחום אנושי זה הדבר היחיד שאפשר לתת בהרבה מצבים. ועל מה מדובר? מדובר על זה שכשאתה סובל -אני מרגיש קצת מהסבל שלך, אתה הולך למות? משהו בי הולך למות גם כן. אתה בוכה? אני בוכה אתך, בזה מדובר. ואם בן אדם סובל וכואב ולא קורה לך כלום לידו, הפכת לקרנף, הפכת למפלצת ומכרת את הנפש שלך.

אנחנו חיים בעולם אגוצנטרי, שבו רוב הקשרים, רוב המפגשים בין אנשים הם אגוצנטריים -אינטרסנטיים, בשעה שכל מה שצריך זה לחוש איזה שהוא רגש אמיתי לגבי הקיום האבוד של כל אחד מאתנו, לגבי הסבל והמכאוב האינטימי של כל אחד מאתנו – זה הכל, רק זה וזה מספיק. בן-אדם יכול לעבור חיים שלמים ולא לדעת בכלל שהוא לא היה אנושי, כי זה לא קיים בלקסיקון שלנו, למרות שזה מצרך כל כך בסיסי. היום זה זן ניכחד, זה זן שהלך לאיבוד, זה הפך לאיזה שהוא עב"ם, אנחנו איבדנו את היכולת לעשות את זה. דברים שהם אלמנטריים – מה שכלב יכול לעשות, אנחנו שכחנו. לכלב יש אנושיות ואמפתיה בשביל כל בני האדם. אפשר לראות את זה בעיניים שלו.

כל המערכת החברתית שלנו בנויה כך שלא נצטרך לחוש אנושיות אחד כלפי השני. כל מערכת החינוך, כל הבירוקרטיה, כל הרפואה והתרופות, זה הכל תחליפים לאנושיות. זה הכל מערכות שבהן האנושיות לא אמורה לבוא לידי ביטוי; שעות הקבלה הם …, פקסים, מכתבים בדואר, טלפונים, אינטרנט, הכל בעצם נועד להנציח את הניכור בין בני האדם – עד שבעוד כמה שנים אנחנו ממש לא נדע איך להיות בני אדם אחד עם השני. זה יהפוך לדבר הקשה ביותר לעשותו.

בית מלון למשל, הוא תחליף של אירוח שבין אדם לאדם, ומדוע שיווצר תחליף? כי להתארח באופן אישי זה לא נוח, כי כשאתה מתארח אצל בן אדם יש את הפלישה הטריטוריאלית ויש את המתח של ניגוד אינטרסים, והתנגשויות של אגו – ולא רק שאין אנושיות, יש עגמת נפש. אז בתי מלון באיזה שהוא מקום זה תחליף לאירוח אנושי – כמו שתוכניות אירוח בטלוויזיה או צ'אטים באינטרנט הן תחליף לתקשורת אמיתית.

אין תחליף ולעולם לא יהיה תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין אכפתיות של אדם אחד -לבדידות או לצער של אדם אחר. כל עוד בן אדם לא מסוגל להבהב בתגובה למצוקות הישות של השני, שום דבר לא שווה! ובאיזה שהוא מקום במהלך החיים רובנו מקריבים את זה וזה נורא.

אנחנו חיים בעולם, שבו בכל רגע נתון -המרחק בין מה שקורה ובין רצח ואונס והתעללות הוא לא גדול. כלומר העובדה שהדברים האלה לא קורים כמעט כל הזמן -זה פלא, לאור העובדה שיש כזה חוסר באנושיות. כאשר חושבים על ההתייחסות והטיפולים שמוענקים לאנשים מפגרים למשל, אז אפשר להקל קצת על הסבל שלהם ואולי אפילו הרבה, אולם מה עם כל שאר המין האנושי? שהוא לא מפגר ושיש לו רמת אומללות אדירה ואף אחד לא קשוב לזה? יש פה הסחת דעת על ידי כל העניין של עבודה סוציאלית, בכל העניין של לעזור לנכים ומפגרים וזה לא שלא צריך לעזור להם, אבל הנקודה היא שהם הופכים לעלי תאנה, 'הנה אנחנו עוזרים' בשעה שבעקיפין זה מעניק לגיטימציה לעובדה שכל אלה שאינם מוכרים רשמית כפגועים גופנית או רגשית – חווים רעב מתמשך לחום אנושי.

לחברה יש עניין רב בקיומם של עזרות סוציאליות למיניהן, המהוות את עלי התאנה על ערוות חוסר האנושיות של החברה. גורמי העזרה הממוסדים האלה מנקזים את החום האנושי הרשמי של החברה אל הנזקקים המוכרים על ידה ובכך פוטרים כביכול את החברה מלטפל בבעיה המרכזית: חוסר אנושיות כרוני.

אנשים רוצים אהבה, רוצים, כוח, שואפים להצלחה, לשליטה בחייהם, לאושר – בשעה שאינם יודעים פשוט, כיצד להיות בני אדם.

***

"תקופת האבירות חלפה, הגיעה עת האנושיות".

צ'ארלס סמר

*

"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר

*

"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שאו

*

"הדבר המתועב ביותר מכל האימפולסים האנושיים, הוא הצורך להשתמש באדם אחר לצרכים האישיים שלך, כתוצאה מכוח שיש לך על אותו האדם. דבר זה רק במעט יותר מעודן מקניבליזם"

אריך פרום

*

"While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl

diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and

sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked

Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rythm. After about twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The doctors were amazed. 'Did it never occur to you to do that?' Laing commented to them later, with feigned innocence".

John Clay's R:.D. Laing: A Divided Self, pp. 170-171