ארכיון תגית: אינפטיל

הרוחניות כרגשות בתחפושת…

 

כפי שנכתב כאן קודם, (חינוך  לרגשות) הרי שרוב בני האדם גדלים כרונולוגית ומתבגרים גופנית, אך לא ריגשית. רבים נותרים באותה רמת התפתחות רגשית כשל ילד בן חמש. ולא זו בלבד אלא שהרגשות גדלים ותופחים, ובגיל יותר בוגר הם יכולים להיות יותר חזקים מן האדם עצמו. הוא נראה בוגר ושכלי אך בתוכו שוכנים הרגשות כמו שרשור ענקי שבעצם ממלא את כל חלל החיים.
והדבר הנורא מכל הוא שזה אומר שהפוטנציאל הנפשי של האדם במידה רבה – בעצם מאוכלס ע"י השרשור הפרה-היסטורי הזה של האמוציות, וזה נורא.
עד שלא נפטרים, או מתעלים, את  השרשור, את הדמון הזה, המפלצת הילדותית הזו –  אי אפשר לדעת כלום על הפוטנציאל הנפשי והרוחני של האדם.
האדם יכול לחשוב כי זה המימד הרוחני שבו –  שאוהב שירה, הגות, סיפרות או מיסטיקה – אך יכול להיות כי מתחת לעור הכבש של הרוחניות מסתתר הזאב הבלתי מאולף של הרגשות…
ורק כאשר מצליחים להוציא את הרודנות האינפנטילית של האמוציות אל מחוץ לתמונה, רק אז אפשר למדוד את עוצמת ומהות הפוטנציאל הנפשי והרוחני.  
עם זאת מן הראוי להגיד כי  אנשים אשר מגיעים לעיסוק ביצירה, בנפשיות, ברוחניות ובדברים דתיים –  נעים לשם מתוך משהו אמיתי, מתוך דחף רוחני אותנטי – כנראה.
אך עדיין השאלה היא עד כמה הדחף הרוחני הזה מכיל בתוכו 'חומרים זרים', דהיינו, חומרי רגש שמתחפשים לחומרים דתיים או רוחניים.
הבעיה היא שהערבוב הזה של הרוחניות והשאריות האמוציונלית מתקופת הילדות יוצר בלבול: איזה אחוז מן הדחף הרוחני או היצירתי הוא בגלל פוטנציאל רוחני או יצירתי אמיתי, ואיזה אחוז בגלל רגשות שמחפשים מוצא וזה המוצא שמצאו?
אז אחד מן הדברים שאדם שמצוי בדרך להגשמה עצמית רוחנית, או מימוש הפוטנציאל היצירתי הרוחני שבו –  צריך ואמור לעשות, הוא להפריד בין הבעיות הרגשיות (שרשור הרגש האינפנטילי) ובין הפוטנציאל הנפשי והרוחני האמיתי. הבה ונניח, ברמה התיאורטית, שהוא מצליח לעשות זאת, כמה פסולת רגשית הוא 'יוציא החוצה' וכמה רוחניות נטו תישאר לו? ובכן ניתן אולי למצוא – כי לאחר שמפרידים החוצה את הסיגים והפסולת הרגשיים –  מוצאים שהם היוו כ- 95% מהכל והאדם נשאר רק 5% של רוח ונפש.
וכך לאחר ששמים את הצרכים הרגשיים בפרופורציה –  מגלים שבסך הכל, כל שאותו אדם  רצה, היה להיות (ויכול היה להיות) זה מנהל בניה או פוליטיקאי ושהוא בכלל לא רוצה רוחניות ובמקום הבלבול הרגשי (שהתחלף לפנטזיה רוחנית) מגלים רוב המחפשים הרוחניים כי כל שבעצם רצו באמת זה לנהל חיים של זעיר בורגני… 
דהיינו, לאחר תום הסערה הרגשית של הנעורים המבולבלים (שיכולים להימשך עד גיל שלושים, שלושים וחמש) אנו עשויים למצוא בתוכנו רגשות אשר יש להם יותר עוצמה מהדחף הרוחני הבוסרי של הנעורים וזה לא זוהר כל כך כפי שזה היה נראה מבעד לערפילי הבלבול והפנטזיה.
אך מה שיותר חשוב מן הדחף להיות רוחני זה שני דברים שהם אחד: האחד להיות אותנטי ואמיתי לעצמך והאחר להגשים את עצמך. אלו הם שני הדברים החשובים ביותר, מפני שאם מה שנכון עבורך זה להיות סנדלר וזה הפוטנציאל שלך אז מה העניין בלהיות רוחני, זה יכול להיות איזה שהוא רעיון שמישהו שתל בך שמפרנס פנטזיה אמוציונלית ושאין לו שום קשר מהותי איתך, הדבר האמיתי היחידי שאדם אמור לרצות זה להיות אמיתי לפוטנציאל המקורי שבו ולהגשים אותו.
אדם יכול באמת רק לרצות להגשים את מה שחי בו באמת (פוטנציאלית), ואין הוא אמור לרצות שום דבר אחר כי זה לא יהיה אמיתי. כלומר: משאית לא יכולה לרצות להיות אבוקדו, או אפילו לא מכונית פרטית, קודם כל היא צריכה לדעת שהיא משאית, ואז פשוט להיות את מה שהיא יודעת שהיא.
הפרדת רמת הרגש מן הרמה הרוחנית היא אחד מן הצעדים הראשונים שיש לעשות בדרך רוחנית כלשהי. תהליך זה הוא תהליך אלכימי. שם (באלכימיה) מדברים על כך שכדי להגיע למצב של זהב טהור (רוחניות צרופה) יש להפריד את המתכות הפשוטות (רגש אינפנטילי) מן הזהב (רוחניות צרופה).
זה תהליך שלם של הפיכת מתכות פשוטות למתכות מעולות ומה שעושה מתכת פשוטה לכזו, זה כל הדברים הנמוכים שהסתפחו אליה.
מדובר על כך שהרגשות ישוחררו מן ההילה המזויפת, הכביכול אצילה שהסתפחה להם ואז הם יכולים להיות הם עצמם. עד כמה שזה נראה לא מעודן. מה שמשחרר את הרוחניות שנותרה להתמסר להגשמת עצמה. אך צריך להתכונן לכך שכל שנותר מבחינה רוחנית זה 0.5% בעוד שהרגשות הבסיסיים שנותרו, שזה: הצורך לאהוב, הצורך למצוא ביטחון רגשי, כעס, חרדה, וכו' הם הרוב המוחץ. רבים מעדיפים, באופן תת הכרתי לחשוב שרוב האנרגיות שלהם הם רוחניות ולא מוכנים לבדק בית רגשי שיגלה שבעצם בתוך תוכם אינם שונים מן האנשים 'הפחות רוחניים' שנמצאים סביבם.
אך לאחר שגילו זאת והשלימו עם כך שברמת הבסיס הם פחות ברמה של מלאך ממה שפינטזו, הם יכולים לקחת את האחוז הרוחני הנותר ולהצמיח אותו להיכן שהוא באמת יכול להגיע. דבר שלא יכלו לעשות כל עוד פינטזו שהם יותר רוחניים ממה שהם, ושהם כבר שם (בגלל העוצמה הרגשית שנכנסה לעניין) בשעה שאלה היו סך הכל הרגשות שנתנו את ההרגשה של רוחניות גאולה ומפותחת.