ארכיון תגית: אלוהים

חייו הקשים של אלוהים…


יום הכיפורים הוא יום בו חלקנו נזכר באלוהים. ועושים מאמץ אחרון או ראשון להיטיב את דף הזכות והחובה שרשום אצלו.

אלוהים כמנהל חשבונות, או מנהל בית ספר קפדן. יש לנו ציון עובר או נכשל?

אלוהים כל יכול שכדאי להסתדר איתו.

ובכלל, אנו רגילים לחשוב על עצמנו כעל נתונים בחסדי האלוהים. ברצותו יעזור או יחנון, ברצותו ירשיע, או לא ירחם כלל (כלשונו של עמיחי).

אך מה אם מצב הדברים הפוך?

שהוא נתון לחסדנו, הוא בידינו? בידיים רפות מאוד ולא אחראיות.

ומה אם אלוהים בותר למיליוני חתיכות לא שוות. ומקום המשכן שלו – בני אדם? והוא נתון לחסדם?

אלוהים המתפלל בכל אחד מאיתנו לרחמים ולחסד, לתת לו מקום על ידי פינוי האגו. אלוהים שכל משבר נפשי מטלטל אותו קשות.

אלוהים המשול לבן אצילים שהפך לעבד לילד בן 4 פרוע ופגיע. שמכל שיגיונותיו וחולשותיו של הילד – הוא סובל.

אנו הסוהרים של אלוהים, בתי הכלא בתוכם הוא בגלות. הרוב הגדול של בני אדם מתפלל לאלוהים גדול ובלתי מושג, ורוב לא פחות גדול טוען שהוא בכלל לא קיים. בשעה שהוא סובל בתוכנו, מצומצם בכלא הנפש ומחוק בתחום התודעה.

רע ומר לאלוהים. הרוב החילוני רומס אותו ברגל גסה, נעדר רוחניות רוך והתחשבות במטען היקר שהוא נושא בתוכו.

הדתיים אמנם מתייחסים אליו, אך בכיוון ההפוך; לא רגישים לאלוהים שבפנים ומתפללים לאלוהים גדול, משוחרר ואומניפוטנטי הנמצא מחוצה להם.

ויש מיעוט קטן של עדיני נפש שזכו למנה גדושה של אלוהים בתוכם וזה עושה את חייהם לקשים מנשוא, זו הסיבה לחייהם הקשים של עדיני הנפש, המטען היקר שהם נושאים בתוכם. הם מנסים להיות נאמנים לו מבלי דעת. וזאת בתרבות ואקולוגיה שחיות בניגוד לדרך של התחשבות בו. והם סובלים, ודרך הסבל שלהם – הוא סובל בתוכם. ובדרך כלל אינם מחזיקים מעמד בין הפטיש של הרוב ובין הסדן של אלוהים והם נשברים בשלב זה או אחר, באופן זה או אחר. ההתנגשות בין יותר מידי אלוהים בפנים ובין פחות מידי אלוהים סביבם – שוחק אותם ומביא למשבר במוקדם או במאוחר.

אלוהים נמצא במצב של החלשה ופירוד, משתוקק להתאחד עם כל חלקיקיו ולהיות במצב חזק ומשפיע. אך הוא לכוד, מפורר ומוחלש.

אלוהים הוא עבדנו, והוא יכול לקבל שחרור יחסי על ידינו, על ידי עבודה של תיקון פנימי. זאת עבודת האלוהים היחידה.

תקוותו שבמהלך חיינו, נעצים אותו, נרחיב את תחום הכלא שלו (הנפש), ונצמיח אותו דרך התודעה שלנו.

המלך ארתור נתן חידה לאבירי השולחן העגול. שם אותם באולם, קיר אחד לבן וממולו קיר שחור. "הקיר הלבן הוא אלוהים, הקיר השחור הוא כל מה שאינו אלוהים, היכן ואיך אתה עומדים וניצבים ביחס לשתי הקירות"? שאל המלך. כל האבירים ניצבו ליד הקיר השחור עם פנים לקיר הלבן. כלומר, משתוקקים והולכים אל האלוהים אבל רחוקים ממנו. ''לא'' אמר המלך. "כולכם עומדים הכי קרוב לקיר הלבן אבל עם פנים לקיר השחור". "אתם בכיוון ההפוך לגמרי."

כך גם אנו, בכיוון ההפוך לגמרי, מחפשים (או לא) את האלוהים מחוצה לנו. דמות ערטילאית אי שם בספירות גבוהות בלתי מושגות. בשעה שהוא הכי קרוב, הכי אינטימי, הכי חלק מאיתנו. ואנו דורסים אותו; את החלקים  הכי קדושים בנו.

נשאבים לסערת רגשות עם כל פגיעה ועלבון ובכך נכנסים עם רגליים מזוהמות להיכל האלוהים, לעולם הרגשות. מתמכרים לצרכנות האגו, ובכך מטביעים את הוד קדושתו בחומרים גסים וקשים. אנו חיים בעולם קשה ואנו קשים לעצמנו וכך גם קשים למטען היקר אותו אנו נושאים איתנו. מתמכרים לקונפורמיות חברתית וכך שוכחים את הנאמנות לניצוץ האינדיווידואלי אותו אנו נושאים איתנו שמצטמצם עם כל התקרנפות והקרבת טובת הניצוץ לשם יישור קו עם התנהגות הרוב הקבוצתי בתוכו אנו מוצאים עצמנו בזמן נתון.

האזנה לקולו של אלוהים מזכירה את שמואל הנביא ששמע את אלוהים קורא לו וחשב שזה עלי הכהן הגדול. פעם אלוהים קרא לנו מבפנים, ואנשים שחיו כאן לפני אלפי שנים חשבו שהקול בא מבחוץ. היום כבר כמעט הפסקנו לשמוע את קולו, גם מבפנים. הוא מנסה לתקשר דרך מטאפורות, שירים, שברי דברים אותם אין לנו יכולת לתרגם. אנו מבולבלים מאוד, לא שומעים, ואם שומעים לא מבינים את השפה, וזקוקים לכמה וכמה פילטרים כדי לתת לקולו של האלוהים בתוכנו מבע וביטוי, ועד שהוא מגיע להגיון ולחושים שלנו הוא מאבד את צורתו המקורית ואת המסר שלו. והרוב השקט רואה בזה הזיות במקרה הרע, וסתם ג'יבריש מתת התודעה במקרה היותר טוב. ומיעוט מובחר מנסה לדלות
מתוך יצירות האמנות, בדרך כלל, את הקול החנוק של אלוהים.

אודות הקטגוריה: הגות


''הדרך אל האמת – בה הלכו הפילוסופים מאפלטון עד לפילוסוף הצעיר ביותר בימינו – היא הדרך של הספק והבדידות''

סיני אוקו, מתוך 'מבוא לפילוסופיה' עמ' 17


***

הגות.בחינה מילולית של המילה מפגישה אותנו עם השורש ה.ג.ה. שבהטיה משמעותו ביטוי, 'להגות', ישנו גם 'הגה' שמצד אחד הוא ביטוי מילולי של עיצור מסויים, ו'הגה' הינו גם המכשיר שמנווט, והוא קשור גם למנהגיות, שאמורה לנווט, (כמו הנהג שאוחז בידו הגה).

אולי בהגות קיים היחס הקיים בין פני אדם ותוכו, שניהם נכתבים: 'פנים' (אמנם בהגיה שונה). מה שבחוץ הוא מה שבפנים.

מה שמתבטא באדם, הוא מה שחי בו. מחשבותיו ( הגותו) הן מה שהוא מבטא באופן מילולי.

תלמידיו של ישו באו אליו בטרוניה; 'הפרושים טוענים כי אנו לא רוחצים ידיים לפני האוכל'. והוא ענה להם כי מה שחשוב זה לא מה שנכנס לפה (אם הוא מלוכלך או לא), אלא מה שיוצא ממנו, כי זה בא מן הלב, וזה מה שחשוב.

הגות אם כן, לבטא את מה שאמור להתרחש כל הזמן בפנים; תהיה על פשר.

אמר מישהו שחיים שלא תוהים על פישרם, כאילו לא חיו אותם. למה הדבר דומה לאכילה בהסח דעת, או קריאת ספר בהסח דעת, או שמיעה של דברי אדם בהסח דעת. לחיות ללא נסיון הגותי לרדת לפישרם, הוא לחיות אותם בהסח דעת, ולחיות אותם כך, הוא במידה מסויימת לא לחיות אותם כלל.

**


– ''I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition reaaly was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it's because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.''

Eugen Ionescu

(Extract from ''The Hermit'', 1973)

 

אודות הקטגוריה: הנפש

כל אחד יודע עכשיו כיצד למצוא את משמעות החיים בתוך עצמו.

אולם האנושות לא היתה תמיד כל כך בת מזל. לפני פחות ממאה שנים, לגברים ולנשים לא היתה גישה קלה אל תיבות החידות שבתוכם. הם אפילו לא יכלו למנות את חמישים ושלושת השערים של הנשמה. דתות חסרות ערך זכו להצלחה כבירה.

האנושות, אשר לא ידעה את האמיתות השוכנות בכל יצור אנוש, נשאה עיניה החוצה – תמיד דחפה החוצה, היה מי אחראי לבריאה, ובכלל מה כל העניין הזה של הבריאה. האנושות שיגרה את סוכני הקידמה שלה החוצה, כל הזמן החוצה. לבסוף השליכה אותם אל החלל, אל הים חסר הצבע, חסר הטעם,חסר המשקל של היקום האינסופי.

היא השליכה אותם כמו אבנים.

סוכנים אומללים אלה גילו את אשר התגלה כבר בשפע על פני כדור הארץ – סיוט של חוסר משמעות אינסופי. החלל החיצון, היקום האינסופי, העניק שלושה חסדים: גבורה ריקה מתוכן, קומדיה זולה, מוות חסר טעם.

היקום האינסופי איבד , סוף סוף, את האטרקציות המשוערות שבו.

האדם יכול היה לחקור רק את עולמו הפנימי. רק הנפש של האדם נתרה ארץ לא נודעת. זאת היתה ראשית החוכמה וטוב הלב.

איך חיו בני האדם בתקופות קדומות כאשר נפשם עדיין לא נחקרה?''

קטע אירוני, של קורט וונגוט, מתוך סיפרו: ''הסירנות של טיטאן'', 1959, תרגום: יותם הראובני, הוצאת זמורה ביתן.


יש משהו בתוכנו שהוא לא אנחנו, אבל הוא יותר אנחנו מאשר סך הכל מרכיבנו ביחד.

הוא לא הכוליות של הוויתנו, הוא אכן 'רק' חלק מאיתנו, אך בה בעת הוא יותר מאשר כל סך מרכיבינו.

הוא (או יותר נכון: היא) לא נגיש, לא נראה, לא מוחש בדרך כלל, די עלום, זעיר מאוד, יותר מטבע לשון פואטית – מאשר משהו שניתן לאששו כממצע מדעי.

ועם זאת, הוא (או היא ליתר דיוק), הם חיינו במלא עצמיותם הפוטנציאלית. כן כמה עצוב; לרוב זו עצמיות פוטנציאלית. האני שהיה יכול להיות לנו לו היינו מאפשרים לה את הממלכה, לה, לכולה שתמלא בנוכחותה את מכלול חיינו.


היא -הנפש.


——————————————————————————–

נסיון יפה ומעניין להגדיר את נושא הנפש, מתקיים בספר של רוברטו מיטלפונקט:''על צפרדעים, נסיכות ומטפלים – ציפור הנפש''.

הנה הקישור לפרק הרלוונטי:


http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=208
 

על אלהים – פרגמנטים.

"אלוהים נמצא בפרטים, חבל שבדברים הגדולים הוא קצת איננו".

דני סנדרסון, מעריב, 'פורומו', עמד 9, 28.4.2006


——————————————————————————–

שלוש גישות לרעיון קיומו של אלוהים:

הגישה האחת סוגדת למיתולוגיה המקיפה את העדרו. (דתיות ממסדית).

הגישה השנייה מתעלמת מנוכחותו הנעדרת ומכריזה עליו כעל פיקציה. (אתאיזם).

הגישה השלישית. מתכווננת לחלל הענק של העדרו. מצמידה את הקונכייה החופנת את העדרו לאפרכסת הנפש ומאזינה לקולות האוקיאנוס האלוהיים. (צליין התודעה).


——————————————————————————–

הערת פרשנות של הכותב, על שכתב כאן:

מה שניסיתי לכתוב, זה שאו שיש אלוהים או שאין. אם אין, אז אתה אתאיסט, ובזה נגמר העניין. ואם יש אלוהים, יש בעיה כי גם אם הוא ישנו, הוא איננו בנמצא. ואז אתה יכול להמציא אותו (דת ממוסדת וכו'). או אפשר דרך ביניים: הוא קייים, אבל כאן הוא איננו. לא ממציאים אותו, אלא מנסים לחוש דרך החלל של העדרו את היותו. דרך האין את היש. להאזין לאין.

אלהים, מדבר אלינו דרך שתיקתו.

זו לא חוכמה להאזין למה שנאמר, זו חוכמה גדולה להאזין למה שלא נאמר, וממנו לנסות להבין מה היה נאמר, אילו…

ולמעשה גישה זו מצויה לא בדתות, אלה בחטיבה המיסטית של הדת. למשל בבודהיזם היא מצוי בזן בוהיזם, שאומרת שדרך ריקון החשיבה, ניתן ליצור אולי הידהוד בין האין החשיבתי לאין האלוהי.

וביהדות היא מצויה בחסידות שם ישנו מושג בשם: "הביטול". והכוונה למשהו שנמצא בספירת החכמה הקבלית. החסידות מספרת שעל ידי פעולת הביטול השיכלי האישית של האדם בנפשו ניתן לקבל את החכמה האלוהית.


——————————————————————————–

ג.ר.

17.9.2005

 

אני ואלהים – שיר


אני ואלהים

אני ואלהים.

הכלום והכל,

ההרף עין והנצח,

האפסות והשלמות.

אלהים ואני.


אלוהים, זה שהכל בדברו-

ואני שדברי לא כלום, ואני לא- כלום,

וכולי עפר וסופי עפר

- אליו נוסע ושב.

וחייו – חיי, וחיי לא חייו.

וצילו – שמשי,

ומה שמקיף אותו – מצית אותי.

מצית אותי מבפנים,

באש יוקדת, אש לוחכת,

אש האלוהים.

 

על רוחניות ודתיות

"הפכנו לאלוהים, במקום לעשות מקום כדי שאלוהים או השכינה יכולים להיכנס"

גבריאל רעם

 

.לעתים קרובות אני תוהה אם הדת היא האויב של אלוהים. זה כמעט כאילו שהדת היא מה שקורה כאשר הרוח עוזבת את הבית".

בונו

 

"אלהים ציווה על הפילוסוף: 'היה אתאיסט'"

אנונימי

 

"אלהים הוא החבר הדמיוני של המבוגרים"

מורגן פרימן

 

"האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה,

האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח".

הרמן הסה, סופר, מחבר 'סידהרתא'

—————————————————————————————————————————————————–

רוחניות ודתיות, האם אותו הדבר?

כן ולא. בעיקר לא.

יש כאן בלבול של מי שרואה את הדברים בצורה לא ממוקדת. כמו לראות מרחוק בית. והעצים מסביב יכולים להראות כאילו הם חלק מן הגדר המקיפה אותו.

ובכן רוחניות הייתה תמיד והיא תמיד של היחיד ובינו לבינו. דת היא קודם כל דבר מאורגן וממוסד, שייך לכלל והדתי מוצא עצמו בתוכו כחלק מן הכלל הדתי. והיא גם היחסיות שדרכה היחיד מודד עצמו ביחס למה שהוא קורא: אלהים.

הדתיות היא ביחס לגורם עלום, גדול כל יכול. כאן קשה ליצור אינטימיות או משהו חרישי ומופנם, כאן זה היחס בין הקטן והחולף (האדם) ובין הבוס הגדול בכבודו ובעצמו (אלהים). כאן זה מזמין לרוב התבטלות מצד המאמין.

ומה לגבי הרוחניות? ובכן אם הדת היא בין האדם לאלוהים, הרוחניות היא בין האדם לנפשו. הרוחניות היא קוואנטית, סאב-אטומית, כי היא מבקשת מן האדם להיכנס לתוך הדבר הקטן ביותר שקיים בתוכו, הנפש ולתת לה להנהיג אותו. זאת לעומת היחס לאלוהים בו האדם צריך לצאת מעצמו להתאחד עם משהו הרבה יותר גדול ממנו.

היחס לאלהים הוא אקסטטי; ללכת לאיבוד לעצמך במשהו יותר גדול ומוחצן. לצאת החוצה, אל העולם.

היחס לרוחניות הוא מיסטי; ללכת לאיבוד במשהו יותר קטן ומופנם. להיכנס פנימה לתוכך.

אנשים דתיים רבים היו רוחניים. כלומר כחלק מן המסע הדתי שלהם הם פגשו והתייחסו לעולם הנפש שלהם. אך אדם יכול להיות רוחני ללא היותו דתי. דהיינו בלי לקחת בחשבון את קיום האלהים.

ואז הוא בודד מאוד, רק הוא והנפש שלו.

למה הדבר דומה? לאדם בארץ זרה, הוא לא יודע שפתה ומנהגיה, אך יש לו ידיד אמיתי שמדי פעם הוא פוגש אותו ומקבל ממנו הדרכה ונוחם, בעיקר נוחם ואמפטיה. כך ברוחניות.

בדת הזר הופך לחלק מן החברה, הוא נטמע בה ומאבד לעיתים את זהותו האישית כאדם. כאן (בדת) זו לא ידידות אינטימית, אלא שייכות למגזר רחב יותר.

הדגש ברוחניות הוא על אנושיות, פנימיות, החוויה האישית, השיח האינטימי. הסובייקטיביות משיגה תודעה רחבה ועמוקה – בכוח היותה סובייקטיבית, מאוד.

הדגש בדתיות הוא על להיות חלק מן מחברה של אחרים השייכים לאותה הדת. כאן יש אובייקטיביות, לא משנה איך אתה באופן אישי רואה את הדברים, העיקר שאתה עושה ורואה את הדברים דרך הפריזמה של הרוב.

בדת זו אמונה ודבקות. ברוחניות זו כוונה וידיעה.

בדת אתה חי ביחס למשהו אבסטרקטי, כך גם ברוחניות. אך האבסרטקטיות של הנפש והנשמה היא אחרת מזו של אלוהים. היא של אסיר השכוח בכלא הפנימי ועל הרוחני לא לשכוח אותו. בדת האבסטרקטיות היא של משהו רחוק מאוד, והאדם צריך לפרוץ מכלא החומר כדי לפגוש את אלוהים שמחוץ לכלא. ברוחניות מי שבכלא זה לא האדם אלא הנשמה, ואותה צריך לשחרר מן הכלא.

ברוחניות האדם הוא המשחרר והנשמה משוחררת. בדת האלהים הוא המשחרר והאדם הוא האסיר.

הרוחניות לא גואלת את האדם מהיותו בודד ואבוד על פני האדמה. לא מעניקה לו אב או אם שבשמיים שיתחילו לדאוג לו כי הנה הוא חזר הבייתה. הרוחניות דווקא מנציחה את מצבו הבודד, העיוור, הזרוק וחסר התקווה של האדם בעולם. רק מעניקה לו את קצה החוט של הנשמה, דרכה אפשר לקבל לפעמים קצת נוחם, חיזוק, חום ואמפטיה. דרישת שלום מעולמות הרוח של שלווה נצחית וקבלה חסרת תנאי. וזאת כדי להחזיק עוד קצת מעמד.

"תכלית החיפושים לא צריכה לביות העל טבעי, אלא העולם. העל טבעי הוא האור: אם הופכםי אותו לתכלית, משפילים אותו".

סימון וייל, הכובד והחסד, הוצ. כרמל, עמ' 161

הרוחניות מפנה את האדם לאסירה שאסורה בתוכו, הנשמה שלו, ומנסה לגרום לו לגאול אותה מכלא הלחץ, האגו, וההשוואה החברתית. כדי שתהא לו ידידת אמת עמה יוכל להשיח, בין יום מתקצר ללילה מתארך.

הידידות בין שניהם היא ידידות בין אסירה שמשוחררת על ידי נווד בודד שהלך לאיבוד בארץ זרה.

בתוכנו יש ידידה. והידידה זו קרובה יותר לאלוהים מכל התפילות שבעולם. היא אסירה והיא יכולה להיות עמנו. וכך לקרבנו בצורה זו קצת לאלוהים, יהא אשר יהא.

 

וכותב על כך פול טיליך המופלא:

נשמה אינה חומר מסתורי, היא אינה חלק מאלוהים, היא אלוהים עצמו. אבל לא אלוהים של הקרקע, היוצר את כל הברואים, ולא אלהים המכוון את ההיסטוריה והמופיע כמאורע המרכזי. אלא כאלוהים הנוכח במקום מושבם ובאישיותם של בני האדם. אוחז בהם, מלהיט אותם ומשנה אותם לחלוטין".

פול טיליך, מתוך: `העכשיו הנצחי`(1886- 1965)

 

 ולסיום, הנה עוד כמה אימרות בנושא:

"הכל יודעים כי הטיפה מתמזגת עם הים,

מעטים יודעים כי הים מתמזג אל תוך הטיפה"

קאביר (משורר סופי).


"מי שיודע את עצמו, יודע את אלוהיו"

אימרה סופית


"רוחו של האדם מתחברת עם העולמות העליונים;

העוצמה של העולמות העליונים מתגוררת באדם.

האם המרחק בין העולמות העליונים והאדם כה גדול"?

האנג טסו -צ`אנג (1593-1665)


"מה עצוב שאין אנו יודעים את כתובתה של הנפש…"

ויקטור הוגו, `עלובי החיים`

16.2.2003