ארכיון תגית: אמת

מחשבות ספקולטיביות אודות המוות

יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם–כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל.   כ הַכֹּל הוֹלֵךְ, אֶל-מָקוֹם אֶחָד; הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר.   כא מִי יוֹדֵעַ, רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא, לְמָעְלָה; וְרוּחַ, הַבְּהֵמָה–הַיֹּרֶדֶת הִיא, לְמַטָּה לָאָרֶץ.

קוהלת, פרק ט'

**

הסיבה לכך שחיים אורגניים על פני הפלנטה חייבים למות ולהתחלף אחת לכמה זמן – אינה מבחירה, זה אילוץ.

החיים האורגניים כאן מוחזקים על ידי אנרגיות קוסמיות שמגיעות לכאן, דרך השמש בעיקר.

ולגבי האנרגיות – אין כל בעיה עם האנרגיות, כל יום הפלנטה נשטפת מחדש על ידי אנרגיות טריות שמגיעות הנה כל בקר.

הבעיה היא השחיקה של החומר החי של המערכת הגופנית-מנטלית וגם הרגשית. כל אלה נשחקים במהלך הזמן, המערכת המנטלית מאבדת מן הצלילות, החדות ובהירות המחשבה, ובעיקר הזיכרון נשחק מאוד.

 המערכת הרגשית נשחקת בגלל בעיקר בגלל הדחקות של פגיעות רגשיות שהם ספגו במהלך השנים. וככל שרבה ההדחקה של רגשות פגועים, כך המנעד הרגשי שנותר לאדם נעשה יותר ויותר מצומצם (ככל שיש יותר רגשות פגועים מודחקים). ואם הרגשות לא מודחקים, אז ההפך קורה והטורים עולים רמת ההתרגשות עולה וזה יוצר רגשות בטורים גבוהים, כמו מנוע שואג שלוחצים לו יותר מידי על דוושת הגז. ורגשות על טורים גבוהים במשך הרבה זמן שוחקים את יכולת הקליטה והרגישות של המערכת הרגשית.

מה שלא נשחק זו הנפש (והתודעה, אם מפתחים אותה).

החלקים הגבוהים (במידה והם נשמרים או מפותחים), יכולים להחזיק במצב צעיר ובריא שנים ללא סוף. אלה רק החלקים הנמוכים, התומכים – שנשחקים.

עד כה דובר במערכת המנטלית והרגשית. עתה אנו מגיעים לגוף עצמו ולאברים החשובים שהוא מאכלס. ובכן, החלק הגופני עשוי ממולקולות של חומר הבונה את הרקמות והאברים שלנו. ואחרי גיל מסוים, חלק מן האברים כבר לא מתפקד במאה אחוז, והתפקוד הולך ויורד ככל שהגיל עולה, וכשמספיק אברים נמצאים בתפקוד מינימום, האדם מתקרב לסופו, בצורה זו או אחרת.

כל זה מתחיל הרחק מאחור. זה מתחיל בזירעון שנושא טעינה חיובית, וביצית שנושאת טעינה שלילית, הנפגשים ברחם האישה, ומתחילים להתחלק, וכבר יש שם אינטליגנציה מופלאה, כי הם יודעים להתחלק כך שנבנה גוף מסוים מאוד. אבל על פי מודל קבוע. בשלב כלשהו, בדרך כלל בשבוע העשרים, באמצע ההיריון נשאב פנימה חומר אנרגטי, שאפשר לקרוא לו נפש, ואז אפשר להרגיש את התינוק זז ובועט ברחם.

(איני משוכנע במאת האחוזים שכל רופא יהיה מוכן לחתום על הכתוב כאן…) .

ומזמן הלידה החומר האורגני של גופו של התינוק ממשיך לצמוח. מגיע לשיא בסף שנות העשרה, ומרגע זה והלאה, משהפסיק לצמוח, הוא מתחיל להישחק.

מעניין מה שקורה כאן. כפי שנכתב, חומר אורגני במהותו לא יכול להחזיק ללא סוף, עם הזמן ועם הפעילות הוא מתבלה בדיוק כמו זוג נעליים חדשות מרגע שנועלים אותם, זמנם קצוב. או זוג מכנסיים, אי  אפשר ללבוש אותם לעד, מלבישה להתפשטות וכן הלאה הבד נשחק, תפרים נפרמים, החוטים נעשים דקים יותר. ובמקומות מסוימים מתחילים קרעים בבד. זו השחיקה. דומה למה שקורה לאברים שלנו, הכבד, הטחול, הלבלב, הראות ובעיקר הלב, שעובד הכי קשה מכולם.

היה מצוין אם היו בונים גוף לפעם אחת וזה מחזיק מעמד ולא  מתקלקל או מתבלה כעבור כמה זמן.

אבל זה לא אפשרי. ומדוע? ובכן כאן יבוא הסבר קצת משונה. זה תלוי באיכות החומר… כן, כן. אין ספק שאיכות החומר על הירח נמוכה יותר, (הכל סלעים) ושם אי אפשר בכלל ליצור חיים אורגניים. פה על הפלנטה החומר המשובח ביותר שמור לבני אדם, שגופם מעודן, מורכב ומפותח יותר. (מחשבה: ואם יש הבדלים כאלה בין רמת החומר של בני אדם לחיות, האם לא נראה הגיוני שכך יהיה, ברמה פוטנציאלית לפחות, גם לגבי הבדלי הנפש בין בני אדם?).

בכל אופן רמת החומר כאן על הפלנטה היא לא משובחת במיוחד, ככל שהאיכות נמוכה יותר – כך הבלאי יהיה מאסיבי ומהיר יותר. החומר כאן יכול להחזיק מעמד מקסימום כמה עשות שנים. אך מה זה כמה עשרות שנים בקנה מידה קוסמי? לעומת אורך חיים של כוכבים, סופר נובות וגלקסיות? זה כמו ההבדל בין שניה אחת למאות אלפי שנים. אפשר להניח כי על השמש איכות החומר גבוהה יותר והבלאי נמוך יותר.  ועל כן מחזיק מעמד הרבה יותר זמן. (שוב, זה נשמע משונה, נא לזכור, אלה ספקולציות ותו לא. דמוקרטיה נכון?).

עד כאן על האברים והגוף, הרגשות והמחשבות. לא חסר כאן משהו? ומה עם עצמיות? עם תחושת עצמי? אני? היכן זה בכל הקשקוש הזה?

 אז צריך להבין משהו לגבי אינדיבידואליות וזהות עצמית; אני, אגו וכל זה – זו פריבילגיה מפוקפקת השמורה לבני אדם שנולדים עם מודעות מוגבלת מאוד,  מספיק מוגבלת, כדי לתת להם חופש מוגבל לבחור בהתפתחות רוחנית, אבל אם הם בוחרים בהנאה וכיף, אין מה לעשות, הגדם שהיה יכול להיות  עץ ענק מצמח גידולי פרא, שאחד השמות שלהם זה אגו.

בודהא עצמו, כפר בדעה שהנפש היא האני העצמי שלנו. וקבע שהעצמי לא קיים. כל אדם הוא חלק מן הקוסמוס, וההרגשה שהוא אינדווידואל בעל זכרונות, רצונות וחרדות שהם רק שלו היא אשליה בלבד.

הבריאה (או האינטליגנציה שמנהלת אותה) לא מכירה בזהות עצמית, אני, אגו, אינדיבידואליזם וכו'. רק ברמת האנרגיה הנדרשת בגלל הרמה שאליה האדם הצליח לשדרג את תודעתו על ידי עבודה מאסיבית על רגשותיו ותגובותיו; להפחית את התגובה המכאנית, את ההתפרעות הרגשית, ואת העצבים החלשים שקורסים כשהעומס גדל. כשאדם הצליח לשלוט בכאוס של החלקים הנמוכים, רגשות, מחשבות, יצרים וכו', אז הוא משדר תדר אחר, גבוה, מעודן יותר. והיות והקוסמוס עובד על שיטת הקולן, אז מה שהתודעה של האדם שעבד על עצמו משדרת, מביא אליה אנרגיה באותה הרמה.

הנה הדגמה חזותית על אפקט הקולן, שהוא הדרך שתדרים גבוהים מתקשרים ביניהם, על סמך זהות או שוני בתדר. זהות בתדר מקבלת תקשורת, שוני בתדר, אין תגובה.  

עד כאן הכול ברור (כאילו), סוף הגוף להתפרק עד לרמה של אטומים וכך נבלע בטבע, הנפש חוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות, הרגשות והמחשבות מתפרקים כמו הגוף, אם אין להם מרכז אנרגטי גבוה משל עצמם, (שזה יכול רק להיעשות תוך כדי עבודה פנימית אינטנסיבית וממושכת). הדבר הזה שאנו קוראים לו: "'אני", זה לא יותר מאשר אוסף אקלקטי לא מגובש, של מצבי רוח ותכונות אופי (ברובן גנטיות) שמיד מתפזר עם מות האדם. אז כמעט הכול מתפרק למרכיביו הראשוניים, במידה מסוימת חוץ מהנפש, שחוזרת למאגר האנרגיה של הנפשות… ברור שאם אדם לא פיתח תודעה שהיא מעל לממוצע, לא יהיה בו משהו שיישאר אחרי המוות, הכול מתפורר, וחוזר לכור מחצבתו. עד לרמה הכי קטנה של החומר. כי גם הרגשות והמחשבות הן חומר ואם לא נעשתה להם מגנטיזציה, כלומר עם לא עובר דרכם כוח חשמלי חזק יותר – הם נשארים ברמת תת מגנטית. במגנט כל המולקולות הן על אותו התדר 'ומצביעות' לאותו כיוון. אז אם הרגשות והמחשבות נשארות עם זרם חשמלי נמוך ואין להם התחככות, עם אדם ברמה גבוהה יותר, אין צ'אנס שהרגשות והמחשבות שלהן יתמגנטו, ויצליחו אולי לשרוד את מכת המוות.

עד כאן הכל ברור, (כאילוJ ) ועדיין נותרת שאלה אחת פתוחה, נגיד שאדם הצליח לפתח רמת תודעה גבוהה מרמת האנרגיה כאן, וכל חייו הוא מייבא אנרגיה מגבוה, אזי השאלה היא מה קורה לתודעה שלו? (לאחר המוות), האם גם היא מתפרקת. או מרמה מסוימת והלאה ישנו מרכז מגנטי שמאחד כל המולקולות והאטומים. ואז? האם יש לתודעה הזו תחושת של עצמיות, האם התודעה הזו 'זוכרת' למי היא שייכת? הרי העצמיות מתפוררת ברגע שהגוף קורס והאדם מת, וכל שנשאר, אולי, זו תודעה מפותחת, אולי, (שמורכב בעיקר ממרכז רגשי גבוה, אם יש, ומרכז מנטלי גבוה אם יש). אך אז מה קורה להם? מה קורה לתודעה מפותחת? מה דרגת הפיזור שעובר עליהם. מה היכולת שלהם להחזיק בתחושת עצמיות. או שזו מתפרקת מיד עם המוות, וכל שנותר, אם נותר זה מה שהאדם הצליח לפתח מעל לרמה הממוצעת, הקיימת. אך אולי ללא ידיעה שזה הוא, כי אולי תחושת הזהות העצמית מתפרקת איך שלא יהיה ולא שורדת את השוק של המוות… וכל שנותר זה גוש אינטליגנטי של תודעה מפותחת שמשוטט בחלל. ומה קורה אתו? זה סוף החידה…

  • **

  • גבריאל רעם

  • 26.5.14

ספר חדש, מאת גבריאל רעם: "החיים, רשימות מן הגלות"

וכאן אציג הקדמה לזרמים המרכזיים שבהם עוסק הספר:

האם ישנה אלטרנטיבה ל'שיטפון' ספרי הניו אייג'.

למתבונן בספרי רוחניות חדשים, ואף  באתרי רוחניות למיניהן, ישנו שפע של היצע שמעולם לא חווינו כמוהו. מעין מישמש וערב רב של הכלאה של כל תורה אפשרית, מפיזיקת הקוונטים ועד 'טיול אסטרלי' (יציאה אל מחוץ לגוף הפיסי).

ברובם אפשר למצוא נוסחה כמעט לכל מדווה, דאגה, חוסר סיפוק קיומי ובעיקר חיפוש אחר משמעות ואמת. ישנן דרכים אטרקטיביות של מומחים מטעם עצמם (ברוב המקרים) שמציעים פתרונות (כמעט ללא עבודה עצמית), שיאפשרו לך להגיע לנירוונה או להארה בשבעה צעדים קלים. המשותף לרובן היא חוסר ההשקעה והתמודדות האישית על המחפש עם עצמו, כל שצריך זו הצטרפותו לדרך או לכת, לצרוך את הידע שהמורה או הגורו מעביר, או למצער, רכישת הספר והמלצתו למחפשים אחרים.

אדם רציני, וגם לא מחפש אחר האמת או משמעות, שומר נפשו ירחק מאתרים וספרים אלו, המדיפים ריח שווה לכל נפש עד למרחוק. ומה גם כשחופרים קצת – כולם דומים להפליא אלו לאלו: חשיבה חיובית, לשנות את דרך ההסתכלות על העולם, העולם יותר יפה ממה שנדמה לנו, ובעזרת התמקדות במה שטוב, הטוב ימשך אלינו כבחבלי קסם. העולם יפה, שנה את הדרך שאתה מסתכל עליו. והפתרון לכל זו האהבה.

והמחפש האומלל חש משיכה חזקה מכיוון הנפש שאומרת משהו כמו,"יש יותר בחיים האלה, שאיני מבין, שהוא משמעותי וטבול באמת וחוכמה, אבל אני מסתובב במעגלים סביב הסבל של עצמי".

מרוב עצים לא רואים את היער. המחפש של היום מבולבל יותר מזה של לפני 40 שנה.

מבין כל השפע המסחרי הזה, מגיח ספרי החדש, שונה ודי מפתיע,  וגם שמו מפתיע, מעט משונה: "החיים, רשימות מן הגלות". אני מפרסם שנים רבות רשימות ומאמרים באימגו, ואני שמח לבשר שהרוב הגדול של הרשימות לא הופיעו באימגו. שהייתה ועדיין אכסניה נפלא עבורי.

גבריאל רעם, למעשה אני עוסק שנים רבות במה שתלמידו של גורדייף, אילן עמית ז"ל מכנה בשם: 'עבודה פנימית'. אני מעדיף לכנות את זה בשם מעט יותר אניגמטי: 'מיסטיקה קיומית'. אך המשותף לשניהם, היא המשוכנעות, כי האדם כפי שהוא כיום, אינו מצוי בשיא התפתחותו הרוחנית, הנפשית והיצירתית, ומה שמבדיל בינו לבין רמות גבוהות יותר של קיום פנימי, זו עבודה פנימית. אילן עמית ושאר השכטריסטים (תלמידיו של ד"ר יוסף שכטר מחיפה) התמסרו לעבודה בשיטתו של גורדייף ושל תלמידו שכתב ספר בעקבות שיטתו של גורדייף: "בחיפוש אחר המופלא".

השתתפתי בקבוצות של הדרך הרביעית במהלך השנים. ואין ספק שמה שכתוב בספר הושפע משם, אך אני מושפע גם מזרמים אחרים. הספר אמנם מתחיל במונחי יסוד של הדרך הרביעית, אך מזה זמן פיתח לו גישה ודרך התבוננות על עבודה פנימית משלו.

הספר אינו פונה לכול המחפשים, הוא פונה אל מי שהוא מכנה בשם: "עדיני הנפש", או אנשים "בעלי שאר רוח", או כשם סיפרה של ד"ר איילין ארון, "אנשים רגישים מאוד". או כפי שאני מכנה אותם בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים", (שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים). שם אני פונה לאאוטסיידרים, אותם אני מכנה כאנשים מיוחדים, רגישים ואיכותיים במיוחד, שהחברה מפלה אותם ומתייחסת אליהם כאל חריגים, ולעיתים קרובות כבעייתיים. וחייהם קשים מלאי ספקות עצמיים.

הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ותוך כדי כך מוצא פגמים וליקויים בחיים שהוא פוגש במסעותיו, אך כל זה אינו מפריע לו  לקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד"ס החיים.

הקורא המשתאה ימצא ברשימות, תובנות ואופני התבוננות ש'הופכים על הראש' דרכי התבוננות מקובלות, למשל האושר, שמוצג בספר כגזר לפני אפו של החמור כדי שיתחיל לנוע קדימה ולעבוד. או הזמן. בדרך כלל אנו שומעים  מ'נביאי' הניואייג' שצריך לחיות בעכשיו, בהווה. אני דווקא, מתנגד לחיים בהווה, ורואה זאת כחיים במקטע אגואיסטי, שמבודד את האדם מן הדינמיקה והזרימה המבורכת של שלושת מצבי הזמן: עבר הווה ועתיד, ניתן לחיות בשלושתם, בעת ובעונה אחת, כדינמיקה תלת ממדית.

במקום להמריא אל גבהי הקדושה והשלווה הפנימית. הגישה בספר זה היא דווקא הגעה לשינוי מצב תודעה, (טרנספורמציה תודעתית, בלשונו של המחבר) דרך מעבר דרך החלקים הקשים והכואבים של הקיום. לטענתו (כפי שטען הפסיכולוג הקיומי רולו מיי) דווקא במעבר דרך החרדה, הקושי והפרדוכס ניתן להגיע לגבהים של התעלות רוחנית. בספר זה אני מעביר את הקורא דרך הכתיבה הקשה (תרתי משמע) של מרטין היידגר, ר. ד. לייינג, ואלבר קאמי, ודווקא במעבר דרכם ניתן למצוא את התעלות הנפש. וכבר כתב על כך הפילוסוף הישראלי: שלמה גיורא שוהם וקרא לזה: "גאולה דרך הביבים", הוא בעיקר התכוון לגיבור גדול שלו שעשה זאת במחזותיו: ז'אן ז'נה.

ודווקא המיזוג הזה בין אקסיסטנציאליזם קודר אך מציאותי, ובין התעלות הנפש,, דרך ההתמודדות עם הממד הקיומי – הם שמקנים לספר זה את ייחודו, (אולי את קיסמו,) ואת דרך המוצא מן המעגל הסגור שמחפשים רבים כלואים בתוכו.

לסיכום:

הכתיבה בספר, היא בעיקר (אך לא רק) מכוונת לאאוטסיידרים, זאת דרך כתיבה מרדנית, אולי חתרנית ולעיתים אף מעט עוכרת שלווה. שבאופן קסום ולא צפוי, יכולה דווקא להעביר את הקורא למצבי תודעה גבוהים. (בסגנון "גאולה דרך הביבים").

הבלוגים שלי באימגו:

. http://www.e-mago.co.il/users-456.htm

 

**

"החיים, רשימות מן הגלות", הוצאת ניסן,       יצאל אור במאי 2014

 

 

במרחק 3 פנטסיות

 

כמעט כל אדם (לפי רמת היציבות הרגשית והפסיכולוגית שלו, [אך על כך בהמשך]) מצוי במרחק 3 פנטסיות: מערות למציאות, מהגשמה עצמית, מחיים מלאים ואותנטיים, מלקיחת אחריות על חייו, מקירבה אישית ואינטימית עם האחר, מבגרות רגשית ונפשית.

(כמו במשחקיהם של בני האדם" [מאת אריק ברן, הוצ' מודן]) שנועדו למלא מקום כביכול של קירבה נפשית אותנטית, כך גם כאן: שלוש הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת ולסבול: תסכול קיומי, פגיעות רגשיות וכאבים רגשיים, אכזבות אישיות, ריקנות פנימית וקיומית, ותחושת פספוס של החיים 'שהיו אמורים להיות לנו'.

ואיך הפנטסיות הללו מאפשרות לנו לשאת את הקשיים הללו?

ובכן, בכל פעם שאדם נתקל באחד מן המפגעים הרגשיים והקיומיים הללו והוא נופל תחתם פגוע רגשית ו/או נפשית – מיד צצה ועולה אחת משלוש הפנטסיות, מאפשרת לו לשאת ולסבול את המפגעים הללו, על ידי לחישה של הבטחה קוסמת על אוזנו, הבטחה שאומרת משהו כמו: "כשהפנטסיה תתגשם, אזי תדע, שלא לשווא סבלת, כי התגמול הוודאי יהיה שווה את התסכול, הריקנות והכאבים הרגשיים של ההווה".

התהליך הזה דומה לסוג המשקל שהיה בחנויות של חנוונים לפני שנים רבות. היו שתי כפות מאזניים, על אחת החנווני שם את הסחורה ועל האחרת הוא שם משקולות ברזל בגדלים ובמשקלים שונים. והוא מוסיף משקולות עד ליצירת איזון בין שתי כפות המאזניים, ואז הוא מחשב על פי המשקל את המחיר של הסחורה. הפנטסיות הן המשקל הנגדי (הנמשל של המשקולות של החנווני) שמושם על כף המאזניים כדי לאזן את האכזבות, הריקנות, הפגיעות הרגשיות וכו' שאדם נופל תחתם בזמן נתון.

צריך לציין שהאדם לא מפנטז, עבורו הפנטסיות הן אפשרות ודאית שאינו יכול לדמיין את חייו לעתיד, בלעדיהן. הוא משוכנע בכל מאודו, ו'יודע' שהפנטסיה היא הבטחה איתנה בדבר העתיד. כה איתנה ומוצקה עד שהדבר הנורא מכל שהוא יכול להעלות על הדעת זה שבעוד כ30 שנה עדיין יצפה לפנטסיה וימשיך לסבול את אותו דיסוננס אמוציונלי- קיומי לגבי חייו הנוכחיים. לחשוב שהפנטסיה לא תתגשם היא אפשרות כה נוראה עבורו שהוא מקבל צמרמורת וזיעה קרה על עצם האפשרות הזאת (ואולי אפילו יחשוב מחשבות אובדניות).

עד כאן לגבי המשקל והחשיבות של הפנטסיה בחייו של כמעט כל אדם, מן הרגיש ביותר ועד האדם שיש בו תסכול כלשהו לגבי חייו הנוכחיים.

ועתה לפירוט שלושת הפנטסיות:

פנטסיה א.

"אהבתה של אמא שלי תגן עלי מפני כל רע. היא הבטיחה לי זאת, שהעולם שמחכה לי יהיה נפלא. כי אני מיוחד ואני שלה".

והיות והיא כה רוצה ומאמינה בזה-  היא מטביעה זאת בעוצמה בתת הכרה של בנה/בתה הקטנים.

היא לא יכולה לשאת את המחשבה  שיהיה לו קשה, שהוא עלול חלילה לסבול. וכדי להפחית את הדיסוננס האמוציונלי שאפשרות מחרידה זו מעלה בה – היא רוקמת את הפנטסיה בדבר אהבתה שתגן עליו מכל פגע. דומה במשהו לקשת בענן שהבטיח אלוהים לנוח לאחר המבול: מבול נוסף לא יהיה.

וכך, בכל פעם כשהילד שבגר חווה מפלה, כישלון, מפח נפש, פגיעה רגשית – מיד צפה בו ההבטחה המאזנת של אמו: "אתה עוד תראה, יהיו לך חיים נפלאים". ומיד המים הסוערים של רגשותיו הדואבים כמו מקבלים שטיפה של שמן זית זך שמזכך ומרגיע את הסערה הרגשית. "יהיה לך טוב, הכי טוב, אל תדאג. אימא הבטיחה".

 

פנטסיה ב.

"יום אחד כבר לא אהיה מוכה, מוכה רגשית, ובעיקר לא אהיה קורבן לאנשים כוחניים, אכזרים שפוגעים בי רגשית שוב ושוב, מנצלים אותי ומכאיבים לי. אך אני יכול לסבול את זה כי אני יודע, באמונה שלמה, שאני עובד על עצמי, אני מתבגר, לומד מן הניסיון ובעיקר: משתנה. אהיה שונה. יום אחד, לא רחוק, (אסור לזה להיות רחוק כי אני מחזיק מעמד בעור שיני) גם אני אהיה שולט, חזק ואימתני, אצליח לשלוט במקום להיות נשלט, לקרבן במקום להיות קורבן. אני עוד אראה להם.

והמשוכנעות הזאת (אכן זו משוכנעות, לא אמונה, זו ידיעה שלמה) בדבר השינוי הזה שאעבור – מנפגע רגשית לפוגע, היא שמאפשרת לי לסבול עכשיו את היותי פגיע רגשית ואת העובדה שאנשים כוחניים פוגעים בי כל הזמן ומכאיבים לי רגשית. ואז אראה להם, אלמד אותם לקח, אחזיר להם כפל כפליים"…

 

פנטסיה ג.

"אלה שפוגעים ומכאיבים לי, לא יודעים מי אני באמת, הם חושבים שאני חלש, שאפשר להתעמר בי, הם לא יודעים שאני בעצם (מחק את המיותר, או הדגש את המתאים ביותר): מושיע, משיח, גואל, נביא, יוצר דגול, אדם שיום אחד יזכה להערצה חסרת גבולות.

ואז, ואז, כל הסבל הזה יהיה כלא היה.

פתאום כולם יראו מי אני באמת: נפוליון, ישו, משה רבנו, מלך ישראל, מלך אנגליה. ואז כמובן שכולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה, שהרי קודם לא ידעו מי אני באמת. ואז, ואז ברוב טובי כמובן שאסלח להם.

שהרי איך יכלו לדעת את הגדולה שהייתה בי מעבר למה שהם, בעיני הבשר הרגילות שלהם – ראו".

 

עד כאן שלושת הפנטסיות.

צריך להבין, כל לא כל הפנטסיות מתאימות לכל אחד. זה קשור למצב הנפשי והפסיכולוגי של האדם. וזה נע מיציב יותר ליציב פחות.

 -האדם היותר יציב ובריא רגשית ופסיכולוגית (אך עדיין חש אבוד ועזוב לעיתים קרובות) זקוק לפנטסיה א. ("העולם אוהב אותי").

-האדם הפחות יציב והיותר רגיש ופגיע זקוק לפנטסיה ב. ("יום אחד אהיה שולט ואז אראה להם").

-ואילו האדם עם הפוטנציאל הנפשי הרב ביותר ועם היציבות הנפשית הפחותה ביותר זקוק לפנטסיית המשיח, פנטסיה ג.

 בגדול, עבור שלושת הטיפוסים, הפנטסיות חיוניות ביותר, כמו ההדחקה וההכחשה, הן מאפשרות לנו לשרוד את איימי הקיום , את האכזבות, המפלות והכאבים הרגשיים שהוא מנחיל.

בלעדי שלוש הפנטסיות – או לפחות אחת מהן – לא היו שלושת הטיפוסים שורדים.

ויקטור פרנקל שרד בגין המשמעות שהייתה לסבל שלו במחנות הריכוז. עבורנו אלה הפנטסיות שמאפשרות לנו לשרוד. וכולן מתחילות במלים" "יום אחד, לא רחוק, הכול הולך להשתנות".

ואכן הן מאפשרות לנו לשרוד. אך בה בעת הן מרחיקות אותנו ומרדימות אותנו ביחס למציאות, מרחיקות אותנו מן החיים כמות שהם וכך גם מרחיקות אותנו מן האפשרות להגשמה של הפוטנציאל האמיתי איתו נולדנו. וכך לחיות חיים מלאים .

ועל כן אנו מצויים רוב רובו של הזמן במרחק מן המציאות, מהגשמה עצמית ומחיים אותנטיים. במרחק של שלוש פנטסיות.

**

הערה: רשימה זו לקוחה מתוך ספר העומד לצאת לאור בתחילת אפריל ש.ז. ושמו: "החיים, רשימות מן הגלות".

 

**

גבריאל רעם,

 

 

 

The art of war (פרגמנטים)

  • מי שמדבר בשם האמת ולא מוכן לצאת לקרב חייו ולסכן את הכול (או כמעט את הכול) עבורה –אכן יקבל גמול לכאן ולעכשיו הממוצע והמצומצם שלו, אבל תמיד בתוכו ידע שברגע האמת הוא בגד בה והעדיף את טובתו האישית והיחסית.

  • לא כל מי שיוצא לקרב על האמת מנצח בקרב, רוב רובם של היוצאים לקרב המסוכן על האמת, מפסידים בקרב הזה: את חייהם, או את שפיותם, או את הזוגיות או המשפחה שלהם, או ידידיהם.

  • כך שבחשבון פשוט יש כמה אפשרויות.

  1. לזייף את (או להתעלם מן) האמת למען טובת הנאה אישית.

  2. (אמנם לא מזייף את האמת ובתוכו יודע אותה, אבל) לא מוכן לצאת למלחמה עליה. .

  3. יוצא למלחמה על האמת ומפסיד (כאמור, את שפיותו, משפחתו ידיו ואף אולי את חייו).

  4. יוצא למלחמה על האמת ומצליח – אך הוא נשחק בדרך.

  5. יוצא למלחמה על האמת ומנצח.

  • אפשר לשקלל את כל החמישה וכל אחד מהם באחוזים:

  • הראשון (א.) הוא כ- 80% מכלל האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • השני (ב.) מהווה כ10% מן האוכלוסייה.

  • השלישי (ג.) מהווה כ- 5% מן האוכלוסייה.

  • הרביעי (ד.) מהווה 4% מן האוכלוסייה.

  • והחמישי (ה.) מהווה אחוז אחד מן האוכלוסייה, בכל זמן נתון.

  • הערה: כמובן שהמספרים הללו אינם נתון סטטיסטי מדויק, אך הם נותנים מושג מה לגבי ההתפלגות של האוכלוסייה לגבי האמת.

    **

גבריאל רעם, 17.1.14

הקטע הבא לקוח מתוך 'הארץ'  יום שישי, 17.1.14 עמ' 31. (העמודים החיצוניים, לא המוספים) הטור נקרא: "קטע לסיום" וכותב אותו יאיר אסולין, והקטע השבוע נקרא: "מה שקורה לנו". וזו סקירה על הסידרה של חגי לוי בערוץ 8 של הוט: "המקוללים". שהיא על ארבעה אאוטסיידרים ומורדים. פנחס שדה, אביבה אורי (ציירת), יונה וולך, ומשה קרוי.

 

"רוב האנשים לא שואלים למה. רוב האנשים לא עוצרים פתאום, מסתכלים על המרחב, על הקיום האנושי ושואלים את עצמם אם יכול היה להיות אחרת. הם פשוט הולכים, צועדים בדרך המוכרת, האוטומטית, אל הנקודה הידועה, הסדרה  החדשה של חגי לוי, "המקוללים", (ערוץ שמונה) מדברת על הצעידה הזו, על חשיבות ה"למה"?, על הפליאה, על היכולת של האדם לעצור רגע להסתכל בעולם, על היכולת שלו לברר את המעבר; על הרפלקסיה, על העיסוק במלה הנכונה, בקו המדויק, במשמעות עצמה. אם תרצו, הסדרה החדשה של לוי מתעסקת בעיקרון הזה של "מותר האדם מן הבהמה", היינו, בתודעה האנושית. בהבנה שהתודעה הזו היא בעצם הסיפור. שבלעדיה אנחנו שום דבר. שכל עוד אנחנו שבויים בתוך גבולות הנורמלי, הממוחזר, ה"רגיל", אין סיכוי שנתפתח. אנחנו כמו האדם על פסי רכבת כשהאורות החזקים מסנוורים את העיניים.

 

המלה "אמת" נהפכה למלה חסרת ערך, אף אחד לא מתרשם מהאמת. כמעט אף אחד לא יוצא לחפש אותה. מי שמחפש את האמת הוא לא "סיפור", האמת היא מה שאתה רוצה לחשוב שהוא אמת. האמת היא מה שמוכרים לך. האמת היא מה שאפשר למכור בהרבה כסף. האמת היא מה שכולם חושבים (מיינסטרים, אוטומטיות, ניוון), אתה לא אוהב את האמת המסויימת הזאת? תחליף ערוץ, תסגור את המחשב, תאטום אוזניים, "עזוב אותך מהאמת, "בשביל מה אתה צריך את זה?". תחיה את החיים וזהו. 70-80 שנה וזהו, בלי לבלבל את הראש יותר מדי.

אני חושב על משה קרוי. הפילוסוף, שאחד מפרקי הסדרה הנ"ל עוסק בו, אני שואל את עצמי: מה משך את לוי אליו? מה יש בו, בקרוי הזה, שלוי חושב שמגיע לו להיכלל בסדרה שמתיימרת לסמן את ה"מקולליים' שלנו? מה הרלוונטיות שלו ל"היום", מה החשיבות התרבותית שלו? המלה היחידה שעולה לי בראש היא "אמת". הדבר היחיד שכנראה יש בו, בקרוי הזה, זו אמת, כלומר, חיפוש טוטאלי אחריה, כלומר, נכונות ללכת עד הקצה ממש, לוותר על הכל, בשביל לגרד במשהו את הרעיון הבלתי מושג הזה. לא מתוך אידיאלים – אלא בשביל ליצור נקודת אחיזה בעולם.

בלי חיפוש אמיתי אחרי ה"אמת", אין "תרבות', ה"תרבות"  היא פועל יוצא של החיפוש. תרבות במובן השלם המדויק, זו שמנסה להבין את עצמה ואת העולם שבו היא חיה בלי הפסקה, זו שמציפה אמיתות, זו שמבררת, זו שלא נבהלת ממבטים מבטלים, על פניו, תרבות במובן השלם היא דבר חסר היגיון, לא נעים איתה. הצורה ניצחה את התוכן, תן לי כמה שיותר נעים, כל הזמן בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד נעים, כל הזמן, בלי הפסקה, לא משנה מה יהיה מחר, תדחוף לי עוד מהנעים הזה – אז מה אם אתה הורג אותי תוך כדי כך.

 

הסדרה של לוי היא מראה של החברה  הישראלית היא רוצה לדבר אל המיינסטרים (הנורמלי) על ידי ה"מקוללים", היא מדברת את ה"אמת" על ידי שחקנים. היא מסתירה את העובדה הזאת מאיתנו. היא רוצה להגיד שזה לא בהכרח נורמלי להיות נורמלי, היא רוצה להגיד שחברה שאין בה "מקוללים" היא לא חברה. היא רוצה להגיד שאנחנו בדרך להפוך לחברה כזאת. היכולת של לוי כיוצר טמונה ביכולת שלו לקחת את השוליים, את המקולל, את ה"לא מעניין", את מה שלא עונה ל"חוקי הדרמה", ולהכניס אותו אל תוך המיינסטרים ("בטיפול"). איך הוא עושה את זה? הוא יוצר  עולם. בסוף כל יצירה משמעותית נמדדת ב"עולם" שלה. גם החסרונות של הסידרה הם חלק מה"עולם" הזה. החוויה טמונה בעולם: לוי גורם לך לשאול "למה?", בלי ה"למה"?, בלי "תרבות", בלי הניסיון לפרק, להבין, להרחיב את הגבולות, אין לנו באמת שום דבר. ע"ע מה שקורה לנו פה"

**

עד כאן יאיר אסולין, ולא לא נותר אלא לומר: בראבו.

על 'מגיע לי להרגיש טוב' –כתפיסת מציאות.

ההבדל העיקרי בין תפיסת המבוגר ותפיסה הילד את המציאות היא בעיקר בכך שהמבוגר (המבוגר באמת ולא רק אחד שהוא כזה מבחינה כרונולוגית) רואה את המציאות כמות שהיא על כל הצדדים הפחות יפים שלה, בעוד שהילד חי לתפיסתו בגן עדן, הוא מצפה לזה, וכשזה לא מגיע הוא יכול לתפוס התקף זעם או לבכות.

תפיסת העולם הילדותית יוצאת מנקודת הנחה ש"מגיע לי להרגיש טוב". מתוקף זה כל תחושות: "טוב לי" נלקחות כמובן מאליו, וחוויות שליליות נתפסות כקלקול שעוד מעט יחלוף או ישתפר. כל זאת בזמן שהאמת היא שהחיים רצופים משברים, קשיים ומאבקים.

הבעיה היא שתפיסת העולם הילדותית רווחת עד למאוד גם אצל מבוגרים.

אדם שחי את חייו בתפיסה הילדותית – יניח שכל הרע שקרה לו עד כה, הוא מקרי ומעכשיו יהיה הרבה יותר טוב. וגם לאחר שנים של נפילות וקריסות למיניהן – הוא יהיה בטוח שמעכשיו הכול יהיה טוב.  

הוא מסרב לחשוב שיכול להיות רע, הוא שטוף מוח לגבי האמרה:  "חשוב טוב כדי שיהיה טוב", והוא לא מסוגל להכיר בכך שקיימת מציאות חיצונית שפועלת עליו ומכתיבה את מה שקורה לו – קשיים, אכזבות, כישלונות, חולי ומוות – כל אלה לא קיימים לתפיסתו. ובעיקר אינו מסוגל לתפוס ולהסכין עם כך שהממוצע של הלא טוב של חייו עד כה-  יכול להיות אותו דבר גם בעתיד, ועוד פחות הוא מסוגל לתפוס, שכנראה יהיה יותר גרוע: פרידות, נטישות, מחלות, תאונות, זקנה ומוות. (בדרך כלל הטוב יחסית שייך לאדם הצעיר, ולאדם הזקן שכילה כבר את עטיפת הסוכר מעל לחייו, מחכים אירועים פחות מלבבים….).

כשאדם, החי על פי תפיסת העולם הילדותית – נפגע רגשית, הוא מרגיש שנעשה לו עוול, שהעולם לא היה הגון אתו, ועל כן הוא שובר את הכלים ומרסק את הכול – יחסים בין אישיים ואת עצמו. ונכנס למה שניתן לכנות בשם 'מעורבות רגשית', שהיא השתוללות שלו עם הפגיעה הרגשית, כמו ילד קטן שמישהו עיצבן אותו ואז הוא הורס את כל החפצים בחדר בו הוא נמצא.  נראה שעבורו זה לא משנה מי היה הפוגע, הוא חווה את זה כאילו העולם פגע בו. 

ולכן אין אפשרות לאדם כזה לקבל פגיעה רגשית מתוך קור רוח יחסי. הפגיעה הרגשית נתפסת על ידו כסוג של 'הפרת חוזה', ואז או שהוא הורס מערכות יחסים, או שהוא הורס את עצמו, יוצא נגד עצמו בהאשמה ובטינה. נכנס למעין מערבולת של הלקאה עצמית, ששורפת כמויות עצומות של אנרגיה ומוחקת כל תוואי שהוא של תפיסת חיים בוגרת שאולי הוא הצליח לפתח בדי עמל מאד הפגישה הרגשית הקודמת. ושוב, ההשתוללות הרגשית הזו מתרחשת כביטוי למורת רוחו שהנה הוא נפגע שוב באופן רגשי, למרות שחשב שכל הפגיעות הרגשיות מאחוריו. וזה לא יקרה לו יותר. אף אחד לא מצפה שתהיה לו עוד פגיעה רגשית ולו אחת, בחייו. המחשבה על כך לא הולכת בקנה אחד הם התפיסה הילדותית של החיים, שמשמעה: מגיע לי לחיות טוב. כלומר תפיסת החיים הזו היא לא תפיסת מקסימום, היא תפיסת מינימום. כלומר קודם כל מגיע לי להרגיש טוב ולא להיות קורבן לפגיעה רגשית', קודם כל. ברגע שזה קורה שוב, הכול נתפס כמקולקל, כי כילד מפונק הוא קודם כל דורש שיהיו לו חיים טובים, בלי מפלות ובלי פגיעות רגשיות. דרישת מינימום. וברגע שזה קורה הוא יוצא בהתקפת זעם ותסכול מטורפים, והורס את כל שנקרא בדרכו. אם האדם מוחצן ו/או אגרסיבי, הוא יהרוס מערכות יחסים או את הזולת בקשר הזוגי, ואם הוא מופנם ו/או רגרסיבי, הוא יפנה להרוס את עצמו.

מה שמעניין כאן הוא שזה קרב שהוכרע. והקרב הוא לא גבי המציאות בה אנו חיים (איזה מציאות תנצח: המציאות ההוליוודית או המציאות האקסיסטנציאלית) אלא קרב על התודעה. קרב לגבי איזה תפיסה שולטת בתת תודעה (תשעה העשיריות השקועות מתחת למים) שלנו. התפיסה שמנצחת בנוק אאוט זו התפיסה ההוליוודית הוורודה.

ומה שמדהים כאן זו הטוטליות שבה היא מולכת. היא לא נותנת שום אפשרות ולו מצומצמת לתפיסה הנגדית, שהיא התפיסה האקזיסטנציאלית (או בקיצוניות: תפיסת חוק מרפי). והתפיסה השולטת הינה טוטלית לא רק בחוסר מתן אפשרות לתפיסה הנגדית, אלא גם בנפיצות שלה בקרב האוכלוסייה. אין כמעט אדם שזו לא התפיסה השלטת בתוכו, דרכה הוא רואה ומשקיף על חייו, בעיקר חייו העתידיים.

ביחס הפוך לשליטתה הטוטלית והעמוקה על הפסיכולוגיה של האדם, מצויה המודעות שלו לגביה. אין לאדם מושג ולו הקלוש ביותר, שהתפיסה הוורודה בכלל קיימת בו וקל בחומר לא לגבי שליטתה המוחלטת לגבי איך הוא תופס את חייו ואת העולם בו הוא חי.

וכך אדם יכול לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזו תפיסת העולם שלו. ולא משנה כמה פעמים התפיסה הזו מכזיבה ומראה שהמציאות שהוא פוגש היא לא רק רחוקה מתפיסה ההוליוודית, אלא אפשר להגיד שהיא אפילו בקצה השני.

האדם 'הוורוד' יכול אולי להשלים עם עברו המאכזב, אך הוא לא יתפשר לגבי ההווה ובעיקר לגבי העתיד.  למשל הוא יכול לפגוש אדם מסוים שרודה בו ופוגע בו רגשית שוב ושוב עשרות פעמים, ועדיין לקראת הפגישה הבאה היא יגיע מלא משוכנעות שהנה הולכת להיות פגישה נהדרת. וצריך להדגיש: זה לא שהוא מייחל או מקווה לזה, הוא משוכנע שהפעם האיש הנורא הזה יחבק וייתן לו רק חום ואהבה.

התפיסה הוורודה היא מעין 'נחום תקום'. ויכולים לעבור חיים שלמים מלאי מפלות, כישלונות אכזבות והיפגעויות רגשיות – והאדם כבר בן 80 ועדיין התפיסה שלו היא הוליוודית והוא מלא ציפייה להוליווד שעוד תגיע. 

(כאן המקום להכניס הסתייגות, לא כולם נשלטים על ידי הציפיה המתוקה הזו, יש כאלה שהפגיעות הרגשיות שברו אותם נפשית ורגשית והם נפלו למצב של דיכאון קיומי ואישי, אך אין כמעט בני אדם שחיים חיים רגילים מתוך התפיסה האקסיסטנציאלית. מתפקדים כרגיל ובתוכם התפיסה השולטת היא תפיסה המציאות כמות שהיא: אקזיסטנציאלית).

וזה מעניין. שוב, הוא לא מצפה לזה, הוא מאמין שכאלה יהיו חייו, יותר מזה, הוא חי בתחושה ש"מגיע לי להרגיש טוב". זו מעין הבטחה לילד הקטן מצד הוריו. רק שהילד הזה ממשיך ב"מגיע לי שיהיה לי טוב" גם כשהוא התבגר, וזה שולט בתפיסת עולמו של המבוגר. עד עכשיו מה שהיה לא נחשב, 'מרגע הזה והלאה הכול יהיה יותר מבסדר'.

ומה שקורה לאדם כשהוא פוגש : מפלה, עלבון, הפסד או פגיעה רגשית – זו נפילה איומה מבחינה רגשית. כי זו קריסה מגובה של אלפי מטרים לרצפת המציאות הקשה. וצריך להבין שאלפי המטרים הללו מורכבים רק ב10% מהגובה הרב. כ90% מזה זה מפח הנפש, האכזבה על כך ששוב שיקרו לו, שוב הוליכו אותו שולל, המציאות הכזיבה. וזו לא אכזבה כמו של אדם שהימר הימור שלא צלח והוא הפסיד הרבה כסף, או של אדם  שחתם על חוזה לדירה, שילם את הכסף ומצא עצמו לבסוף בלי כסף ובלי דירה, רוב מפחי הנפש הגדולים מורכבים בעיקר מ'שבירת הכלים' של הילד הזועם שמנתץ את רגשותיו בלהט האכזבה. כך שהנזק שהוא גורם לעצמו הוא רק בעשרה אחוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית, או הכישלון, ורוב הנזק וההרס ברגשותיו נובע מן המעורבות הרגשית העזה שהוא חווה בגלל הפגיעה הרגשית.

ואין קשר בין מה שהאדם חושב ובטוח לגבי מה שיקרה לו (הוליווד ורק הוליווד) ובין החיים שהוא פוגש ופגש עד כה. הוא יכול להגיע לפגישה עם אדם שתמיד מאכיל אותו מרורים ותמיד פוגע בו רגשית בצורה הקשה ביותר, ועדיין הוא לא משער כלל שהפגישה הזו תהיה כמו כל עשרות הפגישות שהיו אתו. שהפגישה הזו תהיה מפלה ותביא לא כאב רגשי רב.

זו תפיסה שחוזרת תמיד בגמישות מפליאה, לאחר כל פגיעה רגשית, לאותה המשוכנעות שהחיים הם ויהיו, מלאי התגשמות של רוב השאיפות. ועכשיו הכל יהיה טוב. חייב להיות. אין מצב שהם לא יהיו כאלה.

צריך להבין משהו לגבי התפיסה של המציאות, החיים והעתיד – להבדיל מרגש, מחשבה או נטיית לב, או אפילו מבנה אישיות – תפיסה המציאות והחיים היא כה דקה ואוורירית עד שהיא בלתי מורגשת כלל, כמו אנרגיה שחודרת את האדם, אנרגיה של אמ אר איי, או צילום סי טי, וחודרת עד לתאים הכי קטנים. והתפיסה שלנו את המציאות אכן חודרת למבנים הסאב אטומיים, מחלחלת לכל המרקם הקוואנטי, ומעוותת את ראייתו וקליטתו את המציאות על ידי תפיסה שהיא גם לא מורגשת וגם חודרת לנימים הכי דקות של נפשו והווייתו.

וכך השליטה הטריטוריאלית של התפיסה ההוליוודית היא מוחלטת כפי שהיא בלתי מודעת.  

 

 **

גבריאל רעם, 6.1.14

 

 

מודעות למשאב המתכלה: הזמן

 

 

אין דבר אחר מלבד הזמן.

החטא הגדול ביותר הוא כלפי הזמן.

האם האיש הזה, מולי, שמילא כוס קרטון בקפה ונעלם במוסך יודע, יודע עכשיו, שבזמן מילוי כוס הקפה, עוד חלק משארית חייו התכלה לו ועתה נותר לו עוד פחות זמן לחיות…

אנו חיים על חשבון הזמן שהולך וקטן, הלך וכלה.

ואין לנו כלל מודעות ולו חלקית, בזמן אמתי, שכל רגע שאנו חיים בא על חשבון מה שנותר לנו לחיות.

כמו חשבון בנק עם כמות מסוימת של כסף, וכל הוצאה כספית בחשבון מותירה בו פחות כסף. והנמשל כאן הוא שכל רגע שאנו חיים הוא על חשבון הזמן שנותר לנו לחיות. כל רגע שאנו חיים מקצר את המשך שנותר לנו לחיות.

ואין כל קשר בין מה שאנו עושים עם הזמן ובין עובדת התרוקנותו המתמדת. אנו יכולים לחיות חיים נאצלים, או חיים מושחתים, אנו יכולים לבזבז  זמן על בטלה או על השקעה תועלתית. לגבי הזמן זה לא משנה . הוא יתרוקן באותה המידה ובאותו הקצב. אך מה שכן משנה זו חוסר המודעות שלנו לכך שאנו חיים חיים שאולים. שאולים משארית חיינו. אין לנו שמץ של מודעות לכך שרגע זה נגרע מסך הרגעים שעוד נותרו לנו. כל רגע שאנו חיים מותיר לנו פחות זמן ומקרבנו בכך אל סופנו.

בעיקרון, המוות לא מגיע בגלל תאונה או מחלה, (הוא אכן יכול להגיע בגלל אחת מסיבות אלו), הוא יגיע כשלא יהיה לאדם יותר זמן לחיות. זה יכול להיגמר בגיל 70 או אפילו 130, אבל יום אחד המשאב הזה יתכלה עד תום ולא יוותר עוד זמן. יום אחד שארית הזמן שלנו תגיע לסופה ולא משנה גם אם אדם יאריך את חייו עוד ועוד על ידי חיים נכונים (יהיו אשר יהיו), יום אחד זמנו יגיע לסופו.

וכמובן שאין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה, הזמן יגמר כעבור תקופה מסוימת, זו או אחרת, איך שלא יהיה. ודבר זה ידוע פחות או יותר, ברמה זו או אחרת של וודאות, אך הנקודה היא לא בעובדת המוגבלות של משאב הזמן, אלא בכך שאנו חיים בחוסר מודעות  מוחלט לגבי זה שאנו חיים על זמן שאול. וחוסר מודעות מוחלט, יוצר חוסר ערך מוחלט. אנו מעריכים משהו על פי מידת המודעות שלנו כלפיו. בהעדר מודעות – אין ערך.

אם אדם אינו מודע לכך שאישה שהוא אוהב מאוהבת בו, לא יהיה עבורו שום ערך לאהבתה אותו.

אם אדם קונה מכונית מובחרת במיוחד, מזארטי, או פרארי. אם אין לו מודעות ביחס לערכה, אזי הוא יעריך אותה בהתאם למגבלת המודעות שיש לו לגבי שוויה. הערך לא יהיה בהתאם לשוויה האמתי אלא בהתאם לערך המיוחס על פי רמת מודעותו לערכה שלה המכונית.

חיים ללא מודעות לזמן, שוללים מהם כל ערך.

בהעדר מודעות לכך שאנו חיים על זמן שאול, (שכל דקה שאנו חיים היא על חשבון הדקות שעוד נותרו לנו לחיות) – חיינו לא יהיו בעלי ערך עבורנו.

אך בנוגע לזמן, זה לא רק חוסר מודעות ששוללת ערך. הזמן מוגבל, והולך ומצטמצם כל הזמן, כך שיש כאן חוסר מודעות כפולה, האחת לזמן והשנייה למוגבלותו והצטמצמותו המתמידים.

ואכן, ככל שמשאב מסוים הינו נדיר או מוגבל (יהא זה זהב, אנרגיה, אהבה, ידידות אמת וכו') כך ערכו יעלה. אך ללא מודעות לנדירותו או מוגבלותו – לא יהיה שום ערך לאותו המשאב. אין ספק שאדם שנותרו לו חודשיים של חיים, יעריך את הזמן שנותר לו באופן שונה לגמרי, כי עכשיו יש לו מודעות לתהליך התכלותו של הזמן. כעת מוחש לו שכל רגע שעובר מקטין את הזמן שנותר לו. וכל רגע יהיה ספוג במשמעות וערך. (אבל זה נכון באותה המידה לגבי כל בני האדם, רק שהם מצליחים להתחמק מן המודעות הוודאית לגבי החיים על זמן שאול שהולך ומתכלה בכל רגע).

בקיצור, חיים ללא מודעות הם חיים ללא ערך. וזמן שאין מודעות לגבי מוגבלותו והתכלותו המתמידים, יהיה זמן חסר ערך, מה שיוביל לחיים חסרי ערך.

את המודעות ניתן להמשיל לאור חשמל בלילה. ללא אור בדירה, לא ניתן להעריך אם יש בה מטילי זהב עד התקרה או רהיטים מפלסטיק.

כך שבסופו של דבר לא משנה כמה שנים חיינו, וגם לא מה עשינו איתם: עד כמה נהנינו או התפתחנו או תרמנו, או כל דבר אחר שעשינו או לא עשינו עם חיינו – מה שמשנה היא מה הייתה מידת ורמת המודעות שלנו בכל רגע לכך שהרגע הזה נלקח מן הזמן השאול שעוד נותר לנו. ללא מודעות קשה מאוד זו, יהיה לחיינו מעט מאוד ערך עבורנו, אם בכלל.  

עד כאן הדברים פשוטים. אך הם אינם פשוטים כלל. הסיבה מדוע ישנה חוסר מודעות כה גורפת לעובדה שכל רגע של חיינו הוא על חשבון מה שנותר – היא סיבה אמוציונלית. המודעות הזו להתמעטותו של הזמן תוך כדי ועל ידי, החיים, אם באים אליה בגישה רגשית, גורמת לתסכול עמוק, רתיעה וסירוב להשלים עם זה. ועל כן אנו חיים בהדחקה עמוקה של עובדה ברורה זו. כך שבעיית חוסר המודעת לזה אינה בחוסר המודעות, אלא במפגש עם עובדה זו דרך רגשותינו. וזו הבעיה הגדולה והאתגר הגדול: לפגוש את האמיתות הקשות של חיינו עם התודעה ולא עם הרגשות. ומן הסתם כדי להגיע ליכולת לרסן את הרגשות ולפתח את התודעה ככלי פנימי שפוגש את המציאות – יש צורך בעבודה פנימית. וזה כבר סיפור אחר…

*

 

זו רשימה מתוך ספר בשם: "החיים, רשימות מן הגלות", (כחלק מחטיבה שמוקדשת לנושא הזמן) העומד לצאת לאור, בהוצאת ניסן בחודשים הקרובים.

*

גבריאל רעם, 21.11.13

 

אודות האתר

האתר מרכז יצירות, מסות (מעט שירים) וכתבי הגות – של גבריאל רעם.

המסות עוסקות בנושאים אנושיים קלאסיים: בדידות, מאבקי כוח, השאיפה לאושר, חוסר השתלבות חברתית, אהבה, מין, משברים אישיים, יחסים, הנפש, המוות, אמנות, האמת. ועוד. כמעט כל הכתבים באתר זה הם פרי יצירתו של גבריאל רעם. המקיים גם קבוצה למודעות אישית ופיתוח התודעה. המבוססת על כתבים באתר זה ובאתר "דרך התודעה".

לפרטים: gabyraam@netvision.net.il

 

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית של הזמן.

עבר, הווה, עתיד – התפיסה/הגישה, הדינמית.

 

חלק א': שלושת מצבי הצבירה של הזמן:

אנו רגילים להתייחס לזמן רק באופן אחד, אך ישנם שלושה דרכים להתייחס לזמן.

א.      הגישה הסובייקטיבית

על פי הגישה הסובייקטיבית -מכאנית, הזמן אינו מוחלט, והוא מוגבל על ידי מידת הדומיננטיות של הסובייקטיביות הרגשית ממנה בא האדם. ככל שהאדם יותר מעוגן בהטיה הרגשית שלו, כך יתפוס את הזמן בצורה יותר מעוותת. דוגמה: ביממה 24 שעות, אך אדם שחווה בדידות ואף בידוד – יחוש אותה  כארוכה יותר מאשר אילו הייתה מלאה באירועים (בעיקר משמחים).

ב.      התפיסה האובייקטיבית

התפיסה, או הגישה הזו, רואה בזמן ממד מציאותי מוחלט, (המוגדר בצירוף עם ממד המרחק).

גישה זו מתארת מציאות קיימת, הזמן הינו תכונה של נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות.

לפי הגישה האובייקטיבית-מכאנית, הזמן קיים באופן תיאורטי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד ביחס אליו. (למשל, השעון, לוח השנה וכו')

ג.       התפיסה הדינמית, או הנייטרלית

עבור גישה זו, הווה הינו מונח יחסי-ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה, קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם שרירים וקיימים על פני ציר הזמן. רק שהם לא מצויים בטווח הקליטה הנוכחי. העבר כמציאות מוצקה, העתיד אמנם כמציאות היולית, אמורפית, אך פוטנציאלית. וההווה כמציאות נוזלית, זורמת. מן המוצק אל האוורירי. (או מן האוורירי למוצק).

במצב המודעות  הרגיל רוב בני האדם לא ממש מודעים לעובדה שבכל רגע נתון הזמן זז ומתמעט, וכי עצם הפצעתו של מחר, היא מחמת התרוששות מלאי הזמן שעמד לרשות האדם.

 התפיסה המכאניסטית ( הסובייקטיבית והאובייקטיבית) הקיימת, ביחס לזמן, הינה תפיסה סטאטית, הנובעת (דווקא מן הסובייקטיבית של האדם ביחס לזמן). האדם מפחית מודעות ביחס לדינמיות של הזמן ('אני ממשיך לחיות בתוקף העובדה שזמני הלך והתמעט') כי אם לא יעשה זאת הוא יכנס לתחושת חוסר אונים ותסכול. ועל כן, ככל שהאדם יהיה יותר סובייקטיבי ביחס לזמן -כך הממד הדינמי של הזמן (רצף חי של עבר עתיד והווה) יעלם והוא יחווה את הזמן כמשהו סטאטי.

וכאן אנו מוצאים דבר מעניין, למעשה הולדת התפיסה של הזמן באופן אובייקטיבי ומכאני היא תולדה של התפיסה הסובייקטיבית, (שממאנת לתפוס את הזמן באופן דינמי). וככל שההכחשה הסובייקטיבית תהיה חזקה יותר כך נתפוס את הזמן בצורה יותר אובייקטיבית-מכאנית . יש לנו אינטרס לתפוס את הזמן כמכאני, וזאת מכיוון שתפיסת הזמן באופן מכאניסטי מפחיתה חרדה ותחושת חוסר אונים (דיסונאנס אמוציונאלי).

עניין מדידת הזמן, שהוא הגישה הקיימת לזמן (האובייקטיבי) , אינו אלא תוצר של חוסר היכולת שלנו להתמודד עם האספקט הדינמי של הזמן. וככל שיש לנו יותר תסכול ביחס לאספקט הדינמי של הזמן – כך נהיה יותר תלויים בשעונים, לוחות שנה, ושאר מדידות זמן למיניהן…

אז השאלה היא לא אם צורת מדידת הזמן המסוימת הזו הינה נכונה או טבעית,  השאלה היא: האם האדם משועבד לאספקט המכאני של הזמן?

ומה יכול לשחרר אותו משעבוד לאספקט המכאני? דווקא התמודדות עם התסכול, חוסר האונים והחרדה (הידיעה שאתה עומד על קרקע לא מוצקה שכל הזמן הולכת ואוזלת) – עם הדיסונאנס האמוציונאלי. התכוונות אל האספקט האקזיסטנציאלי – הופכת אותנו לכלי משחק בסרט נע שזורק אותנו אל סופנו. אך עם זאת, הדרך אל הממד הדינמי חייבת לעבור דרך מפגש עם האספקט הטרגי, האקזיסטנציאלי,  של הזמן…

הזמן הוא משאב הולך ומתכלה,  כל יום שהצלחת לעבור משאיר לך פחות ימים… אתה מתעורר ליום חדש, אבל זה עוד פחות יום שיישאר לך… זו ידיעה בלתי נסבלת כשהיא מצויה בקדמת המודעות שלנו כל הזמן.
התמודדות עם האספקט הטרגי אומר שבמקום שיחוש אדם שהוא  נולד לחיות הוא חש כנדון למוות, כשהעצם החיים שהוא חי מקרבים אותו אל קיצו. ועל כן האדם משמיד בתודעתו את התפיסה הדינמית-נוזלית של הזמן, כי אם ייגש לזמן דרך הרגשות ולא דרך התודעה, אין דרך שהוא יוכל לחיות עם זה, הרגשות שלו לא יעמדו בזה.

ועם זאת אין דרך להיחלץ מן המגבלות  הצרות הסטטיות והמכאניסטיות  של שתי הרמות התחתונות, אלא אם כן יהיה האדם מוכן להתמודד ולהפנים את האספקט הטרגי של הזמן; שהזמן הינו משאב מתכלה, וכי אנו ממשיכים לחיות רק בתוקף העובדה שאנו 'שורפים', את רזרבות הזמן העמודות לרשותנו. לחיות כך לגבי הזמן, באופן מודע ותמידי יוצר תפיסה של החיים כטרגדיה. את קיום האדם כטרגי, ואת כל בני האדם כחיים חיים טרגיים. (אך זו הדרך היחידה לחיות את הזמן על כל שלושת מצבי הצבירה שלו: עבר, הווה, עתיד).

האדם הסובייקטיבי, האמוציונאלי-הפסיכולוגי – אינו יכול להכיל את הממד הטרגי של הזמן, ועל כן הוא מדחיק אותו (את הטרגיות של חיים עם זמן אוזל) מתכחש לו (סובייקטיביות טוטלית) ושם את הזמן עצמו בצינוק המכאני והמדיד של: שעות, שניות ימים וכו', שמעניק לו תחושה כוזבת של וודאות ושליטה. וזו בעצם הסיבה להולדת התפיסה האובייקטיבית כביכול של הזמן.

כלומר, מה שמונע מאיתנו לחיות את הזמן הזורם והדינמי, זה החשש ממפגש עם הטרגיות של הזרימה הזו. ומנקודת מבט דינמית אפשר לבוא ולהגיד כי האספקט המכאני מיותר, ויש להסתפק באספקט הדינמי. אך זה מביא ל'התגרשות' מן האספקט ההישגי והיצרני של האדם, שצריך וראוי להימדד באופן מכני. כך שהנקודה היא לא זה או זה, אלא היכולת לחיות גם עם זה וגם עם זה. האדם החי באספקט הטרגי-דינמי של הזמן, יכול להתייחס גם לאספקט המכאני וזאת מבלי לאבד את הגישה הדינמית. כי זו פנימית ואילו הגישה המכאנית חיצונית, כך שיכול להיות דו קיום בלי בעיות. כשיש ממד דינמי יכולה גם גישה מכאנית, אך כשישנה גישה מכאנית לזמן, זה לא אומר שיש גם גישה דינמית. ואם האדם חי באספקט הדינמי של הזמן, זה כבר לא משנה אם האספקט המכאני הינו אסטרולוגי, כספי או של המאיה, זה לא משנה. כי מרכז הכובד שלו לא שם.

כפי שהוזכר קודם, בגישה הדינאמית ניתן לא רק התייחס לממד ההווה, אלא גם לממד העבר וגם לממד העתיד, ויותר מאשר להתייחס, ניתן לחיות (באופן תודעתי כמובן)  בו זמנית בשלושת מצבי הצבירה של הזמן. באופן תיאורטי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד, עבר והווה כמושגים החיים זה בצד זה, או זה אחרי זה. והם בלתי נפרדים זה מזה.

התפיסה השגורה לזמן רואה את ההווה, כמצב האפשרי היחידי שיכול להיות קיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינן הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל שהתודעה רחבה יותר כך יכול האדם להכיל בתודעתו  גם הווה, גם עבר וגם עתיד. הוא חי במה שהיה ומה שיהיה כמו במה שישנו – זו מעין תודעה קוונטית, כמו החתול של שרדינגר: גם נמצא פה (הווה), גם שם (עבר) וגם שם (עתיד) – יש לו נוכחות נפקדת נוכחת בשלושת מצבי הזמן.

הרמה הסובייקטיבית והרמה האובייקטיבית, ממקמות את האדם במודעות שהיא נעולה רק באחד משלושת שלבי הזמן. אך האדם בגישה הדינמית,  נמצא בזרימה של הזמן, מהעבר לעתיד. עבורו הזמן לא מוצק – הוא נוזלי. זורם, וצריך מצב תודעה מיוחד,  כדי שתהיה מסוגלות לכך.

הגישה הדינמית נכונה יותר ביחס לטבעו האמיתי של הזמן, שהוא כמו נהר. ואמנם  אמר הרקליטס, שאי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אך הגישה כאן גורסת שגם אם זה נכון, ואי אפשר לחיות את הרגע החולף שוב, ניתן לחיות מתוך זיקה ומודעות פנימית לרצף של תנועת הזמן.

ברמה הדינמית האדם חי עם תחושה פרדוכסלית ביחס לזמן; דווקא ההווה המוחשי, הופך לחולות נודדים, שהרי אין בעצם הווה, מה שהיה הווה לפני שנייה מוחלף בחומר חדש שמגיע ברגע זה מן העתיד. (כמו תאים בגוף, שמתחלפים כל שבע שניות. לו נדמה כי זה אותו הגוף, אך הגוף נראה ומרגיש אותו הדבר, רק בגלל שכל הזמן הוא משתנה).

ברמה הסובייקטיבית – הזמן מעוות דרך הרגשות, להיות או גורם הנאה או גורם סבל. ברמה האובייקטיבית – הזמן הוא משהו מת, קפוא, מכאני. ואילו בגישה הדינמית האדם נמצא ביחסי גומלין עם הזמן, הזמן מדבר אליו והוא מדבר עם הזמן….

נושא זה מוזכר במסה אחרת שלי: "שלושת הממדים של התודעה", שם אני אומר שהיחס המשוחרר מן הסובייקטיביות הרגשית, של 'טוב לי לא טוב לי', רואה את שלושת ממדי הקיום: חלל, זמן וגוף, באופן שונה מאשר האדם שמזדהה עם הקיום שלו ורואה את קיומו באופן אגוצנטרי. עבורו הגוף הוא לא משהו סתמי ומנוכר – חפץ שאתה משתמש בו אלא גוף חי, מדיום תקשורתי שמביע דברים. אפשר להקשיב לגוף ולהבין את הנפש דרכו.
החלל עבורו זה משהו ש'מדבר' אליו, האווירה מדברת אליו, מה שחי בחלל מדבר אליו, החלל אינו מת עבורו, הוא חי נושם אוירה, בחדר, בחלל שמקיף בני אדם. החלל סביב לגוף  או לדבר, לא פחות חי מאשר הדברים עצמם.
וגם גם הממד השלישי, ממד הזמן – יכול להיות בתקשורת עם האדם, הזמן 'מדבר' אליו, משדר לו מסרים ממה שחי בעברו, וממה שעשוי לחכות לו בעתיד.

האדם ברמה הדינמית מצוי בזיקה ובדיאלוג מתמידים עם מי שהיה בעבר, עם הילד שהיה, עם הנער שהיה וכו', וגם בשיח עם מי שהוא הולך להיות ומה שהולך לקרות לו. הוא נמצא בתהליך של התיידדות עם מי שהיה, (הילד או הנער שהיה) ועם מי שהוא עומד להיות. עם האני שיהיה. עם גיל העמידה, הזקנה.

ברמה הדינמית הוא יודע שהאני שלו עכשיו הוא הדבר הפחות ממשי, נקודה לא יציבה ושבירה בין שני אוקיינוסים; העבר והעתיד. שני 'אני', ועם שניהם הוא כל הזמן בקשר, הם החלק המשמעותי בזהות העצמית שלו. העבר חי בו והוא 'מבקר' בעבר והוא מפנים את העתיד שלו. לומד לחיות עם האפשרות של מי שהוא עתיד להיות. חייו הם לא בזמן הווה מנותק, אלא רצף בעל שלוש הפעימות: פעימת מה שהיה, פעימת מה שיהיה, ופעימת העכשוו הנזיל.

כולן פעימה אחת, פעימת הזמן הדינמי.

 חלק ב': התפיסה הדינאמית.

ועם זאת, התפיסה הדינאמית רחוקה מן התפיסה הקיימת, אנו רגילים לחשוב כי הדרך הנכונה להיות זה לחיות בהווה, אנו משוכנעים כי להיות בעבר או בעתיד זה בזבוז זמן ובריחה, בעוד שחיים רק בהווה – זה לחיות עם שתי הרגליים עמוק במציאות.

ובכן, כפי שהוזכר קודם לכן, כאן מוצגת גישה שונה; אדם המנותק מעברו  – הינו חסר זהות עצמית, אם אינו יודע ממה הוא בא  – הוא יהיה כמו צמח עם שורשים חלשים. ואדם המנותק מעתידו –  אומר שהוא יסתובב ב'לופ' סביב מצבו הנוכחי מבלי שיוכל לשנות ולפתח אותו (מעגל שחוזר על עצמו במקום ספירלה מתפתחת). אם אינו מוכן לקראת מה שיקרה לו, אז אין לו תכנית אדריכלית לבניין שייבנה אלא אימפרוביזציות, וזאת בהעדר תודעה השלכתית  projected mind or, projected consciousness  שמבקרת את מה שיקרה לפני שזה קורה.

אנו רגילים לכך שההווה הינו מוצק והוא מקום להיות בו באמת. אך לא כך,  אין הווה, יש רק עתיד שמתורגם לעבר. אלה שני היחידים שישנם. ההווה הוא פיקציה,

המצב הנכון לגבי שלושת מצבי הזמן, הוא להיות בדינאמיקה של עתיד הופך לעבר, לאחוז בשני הקצוות הרחוקים הללו זה מזה, בשתי ידיים. ולהימתח בין שניהם, רק אז האדם ישנו ומתחיל להבין את הפרדוקס של היותו. למעשה הוא לא קיים, קיימים רק עברו ועתידו. ההווה של היום וההווה של מחר, אינם אותו הדבר, אינם אותו ההווה. כי עוד עתיד נשפך לעבר ועתה האדם עומד (נסחף) במקום שונה מאתמול.

להפנים את תופעת האשליה של ההווה, והקיום והתקפות של הזרימה מעתיד לעבר – קשה מאוד, לשם כך יש צורך במצב תודעה שונה. מצב התודעה הנוכחי בא לשרת אגו גדול, שרוצה לצרוך את החיים ולשם כך עליו להיות מקורקע בהווה. אך ברגע שאדם מעצים את הווה, מיד העבר והעתיד הופכים למטושטשים ואז הוא לא מודע למקום ממנו  בא וכיצד עשוי להראות עתידו. הוא אינו מודע לעתיד, כי לא הכין עצמו לתסריטים אפשריים, ואז כל שיקרה לו בא לו בהפתעה, ואז הוא בהלם אם העתיד לא מסתדר עם רצונות האגו (לצרוך הנאה ותענוג).

קשה מאוד לתפוס את חיינו תפיסה דינמית. במדע, כדי ללמוד משהו, קל לגשות ללימוד שלו על ידי כך שמפסיקים את זרימת החיים בו, ובודקים אותו מכאנית ואת החלקים המכאניים בו, אבל מפספסים את החלק המשמעותי בו, וזה זרימת החיים. הדינאמיקה של ההיות. (אותה אי אפשר לבדוק כי כל הזמן היא משתנה).

כשמעצימים את ההווה ומתעקשים להתבסס כל כולנו בו, זה אומר  שתוקעים טריז בין העבר לעתיד. ואז חיי האדם נעדרים תודעה דינמית, הוא רואה חייו כמקטעים לא מחוברים של הווה ועוד  הווה.

להיות מושרש בהווה, זה לתת ממלכה לאגו שחייב להיות כדי לצרוך הנאה ותענוג. כי אם הוא נותן לעבר ולעתיד להתאחד בזרימה דינמית – האגו מצטמצם, כי אין לו מרחב וזמן סטטיים דרכם הוא צורך את חייו.

מנקודת מבט של האגו ושל ההיגיון האינטלקטואלי – כדי לחיות ברצף דינאמי של עתיד זורם לעבר – האדם צריך לוותר על האשליה של ההיות, של היותו.  זה מתסכל מאוד לא להיות בעכשיו מוצק, שהרי להיות בדינאמיקה של עתיד זורם לעבר, זה אומר שאין מקום שבו האדם יוכל להגיד: 'אני עכשיו', שהרי ברגע שהוא אומר זאת, מיד הוא מאבד זאת כי עתיד נוסף – הופך לעבר. כדי להיות 'אני', אדם צריך מרחב וזמן סטאטיים, רק אז יכול האגו להתרחב ולתפוס טריטוריה. וכדי להיות במרחב וזמן סטטיים, על האדם לוותר על תפיסה דינמית של הזמן בחייו.

ואם נותנים לזמן לזרום מן העתיד שהופך לעבר, מבלי שיש מקום לאני/אגו להיות – זה תסכול מבחינת האגו שרוצה זמן וחלל כדי לצרוך את היותו. וכך האדם הדינמי מבחינת הזמן חייב לוותר על תפיסת חייו כאגו צרכני, על תפיסה שהחיים נועדו עבורו כדי שיצרוך אותם ויגדיל את האגו שלו.

תפיסה דינמית של הזמן חייבת את המחיר של ויתור על התפיסה הסטטית של האני. לשון אחר, כדי לחיות בתפיסה דינמית – על האדם לוותר על תשוקת האגו, על ראיית החים כממתק שאותו הוא צורך. זה אומר לחיות בזרימה (של הזמן) ולא במוצקות ובסטטיות של האגו. האדם אמנם לא חש עצמו ולא סובב סביב עצמו  – בתפיסה הדינמית של הזמן, אבל הוא חלק מזרימת החיים.

ספר מחכים ומעניין בנושא הדינאמיקה של הזמן, ושל היכולת 'לעבור' מן ההווה לעבר – מצוי בספרה של אודרי ניפנאגר: 'אישתו של הנוסע בזמן'. כאן המקום להרחיב מעט לגבי משמעות וחוויית היכולת לנוע קדימה (עתיד) ואחורה, (עבר) בזמן. החוויה של חשיבה או היזכרות בעבר (ובעתיד, אך על זאת מאוחר יותר) – שונה מן החוויה של אדם שגישתו לזמן אינה דינאמית, אלא מכאנית (כמו הרוב). בעבור האדם בעל התפיסה והגישה הדינאמית לזמן, כשהוא חושב על רגעים מעברו, אין זה דומה להיזכרות השיטחית, הפוסטרית, היזכרות של תוויות– של בעל הגישה המכאנית לזמן. זה קצת כמו ההבדל בין לקרא אודות ארץ מסוימת ואפילו לראות סרט (ועד בתלת מימד…) אודות אותה הארץ – ובין להיות בה ולתור אותה.

בעל הגישה הדינאמית לזמן קשור לעברו, עברו חלק ממנו, וככל שהוא (משתנה) ומתפתח ברמתו התודעתית, ובמישור חייו הפנימיים – כך יהפוך עברו לחלק חי ופועם מחייו, ובכל פעם שיחזור לעברו – יחזור אחר, כי משהו בו השתנה והתפתח (מאז הפעם האחרונה בה 'ביקר' בעברו). אפשר להגיד בהקצנה, שבעל הגישה הדינאמית חוזר עם המטען הנוסף של חוויותיו האחרונות, ובגישה מפותחת, יחסית זו הוא ניגש אל קטעים מעברו כאילו הם חיים עכשיו במימד אחר של קיום. ובגישתו זו הוא חש שהוא משדרג ו'מתקן' קטעים בעברו כדי שיתאימו לאדם שהצליח לצמוח בשיעור קומתו וברמתו – האישיים.

כך שבספרה זה (הספר גם הפך לסרט עם אותו השם) של אודרי ניפנאגר – הגישה היא עלילתית בדיונית והקורא נסחף אחר יחסי האהבה שבין הנוסע בזמן לאשתו. אך ברובד נוסף, עמוק יותר בקריאת הספר, אפשר להבין, כי אפשר לקחת את הדברים כפשוטם, אדם מסוים ניחן בכושר לנוע אחורה בזמן, ואז קוראים זאת ככל ספר עלילתי, בדיוני, פיקשן אחר. אך אפשר לקרא את הספר בקריאה רב שכבתית, ואז ניתן להבין שהנוסע בזמן אולי לא נסע לשם בגופו (כפי שכתוב בספר) אלא בתודעתו. אפשר לזלזל בנסיעה אחורה או קדימה בזמן, כשהיא מתרחשת דרך התודעה, זה נתפס פחות אמיתי מאשר כשהנוסע עושה זאת בגופו. אך מה שלא לוקחים בחשבון, זה שעבור אדם בעל תודעה רחבה, או מפותחת, או עירה – לנסוע בזמן – זה אמיתי ומטלטל ממש כמו שהאדם הנורמטיבי שמצליח לעשות זאת בגופו (כפי שמצוין בספר).

כך שהאדם בעל הגישה הדינאמית לזמן –מבקר בעברו בתכיפות לא פחותה מאשר הוא נוכח בהווה שלו, מנשים חיים בסצנות מעברו ולוקח ממנו (מן העבר) פרופורציות לגבי ההבדל בין מקומו בחיים עכשיו, ולבין המקום שבו היה בעבר.

וכפי שהוא לגבי העבר, כך הוא לגבי העתיד, כשהוא לא נוסע לעברו בזמן – הוא משליך את תודעתו קדימה כלפי מה שעשוי להתרחש, טווה תסריטים ויוצר בכך תשתיות אפשריות לכל מיני אפשרויות. ושוב, כשהוא שם, בעתיד, הוא חי את האפשרויות השונות בתודעתו. ושוב, כמו לגבי העבר, לאדם הנוסע קדימה בזמן העתיד הוא אמיתי כפי שהתכנית אדריכלית לבניין או בית, אמיתית עבור האדריכל שעיצב אותה. ולגביו זה אמיתי וחוויתי כמעט כאילו ביקר בעתיד עם גופו.

—————————————-

גבריאל רעם, 28.2.

                                                                                                         r