ארכיון תגית: אמת

האמת והרגשות, חיבור מסוכן.

 פיסיקה עוסקת באמת אודות חלקיקים, היסטוריה באמת אודות העבר, אסטרונומיה באמת אודות הכוכבים והיקום. ספרות אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, מדוללת על ידי המוזר והמעניין שעשוי להתרחש לאדם בחייו.

ופילוסופיה – במהותה האונטולוגית, אמורה לעסוק באמת אודות חיי אנוש, באופן נייטרלי, מרוכז ותמציתי.

ומהי האמת? אמת היא המניע הראשוני והכוח המרכזי בקיום של כל דבר, מן המיקרוקוסמוס הקטן ביותר ועד המקרוקוסמוס הגדול ביותר.

אך יש כאן בעיה; כי מה שעושה ברכה במצב צבירה אחד בתוכנו, גורם לאסון במידה והוא דר במצב צבירה אחר.

אז כיצד ניתן לעסוק במשהו ברמה אחת (תודעה) מבלי שזה יגיע לרמות האחרות (רגש למשל). אמת פילוסופית ברגשות יכולה להכניס אותם למשבר עמוק ואפילו לדיכאון קשה. וזאת מכיון שהרגשות נעים על ציר שבין מהנה ללא מהנה. ואמת ברובה הגדול אינה נעימה לרגשות, אבל היא מזון בריא לתודעה.

אנו רואים איך זה מתרחש ברמה הפיסיולוגית; אויר צריך לזרום דרך הריאות, אבל אסור לו להיכנס למחזור הדם. כי שם יגרום לנזק. (לכן מוציאים את האוויר מן המזרק לפני שמזריקים תרופה כלשהי לורידים, די בבועית קטנה של אויר במחזור הדם, כדי לגרום להתקף לב, או שבץ מוחין. הסוד הוא ההפרדה, כיצד לעסוק באמת באופן נייטרלי, מבלי שזה יזלוג לרגשות.

וזו אכן בעיה, כי בזמן שהאדם קולט אמת בתודעה – גם הרגשות שלו, שם, קולטים את זה.

ואכן התודעה נועדה לעסוק באמיתות, וככל שהיא עוסקת יותר באמיתות, כך היא מתחזקת.

ואילו הרגשות אמורים לעסוק בהנאה, וככל שהם עוסקים בזה יותר, הם מתחזקים.

וכדי למנוע מן הרגשות את שיכול להכניס אותן למשבר, צריך אם כן לפתח שליטה עצמית פנימית. איזהו גיבור הכובש את יצרו… ואיזהו גיבור חכם, המצליח להפריד את יצרו או רגשותיו – ממחשבותיו… ולהיפך.

החוכמה היא לדעת את האמת הקשה בתודעה, ולהתעלם ממנה ברגשות.

להפריד את החיים האישיים עם כל הסערות בכוס תה שהן כל הזמן מכילות, מן האמת ולעגן את האמת רק בתודעה, מבלי שתהיה לה איזושהי נגיעה בחיים האישיים של האדם העוסק באמת, או הלומד אותה וכו'. כי אז נוצרת זליגה שמפילה את הנפש למשבר.

אל לתודעה ולרגשות או לתודעה ולחיים הפסיכולוגיים של האדם – מלהיפגש.

האדם העוסק באמת חייב להיות מסוגל לשלוט על רגשותיו במידה כזו, שאם הוא מחליט, רגשותיו נותרים קרים, גם אם הוא עוסק בדברים מאוד פרובוקטיביים מבחינת הרגשות, עליהם לא לזוע או לנוע. זה בעיקר עניין של אימון פנימי. אילוף הרגשות לבל יתרגשו, או בכלל  יושפעו ממחשבה כלשהי. כמו כלב שהורגל לא לקפוץ על השולחן על מנת לחטוף ביס. גם אם הוא מדיף ריח משגע וזה מונח לו ממש מתחת לאף.

כך שהתודעה חייבת להיות נפרדת ואז ורק אז צריך להיות מותר לה לעסוק באמת.

כשעוסקים באמת יש להיות זהירים ולא לתת לרגשות לעסוק באמת. אלא לנקוט בעקרון חשוב לכל מנהל מערכת: הפרד ומשול.

האמת היא חומר דלק משובח עבור רכב התודעה, בעזרתו היא נדלקת או רוכשת לעצמה כנפיים.

אך אותה אמת, הפוגשת את חייו הקטנים של האדם, מכניסה אותם לייאוש עמוק.


אז במה צריכים לעסוק הרגשות והחיים האישיים של האדם?

עליהם לעסוק באושר ובו בלבד. למצוא את המיזוג הנכון בין הנאה ומשמעות, שביחד מרכיבים את האושר. ועליהם לעסוק רק ברגשות חיוביים, ולעשות צום מוחלט לגבי רגשות שליליים כגון:רוגז, חרדה, עלבון. נטירת טינה, ייאוש, ושליליות מכל סוג שהוא. עליהן לאכלס כל הזמן רק רגשות טובים וחיוביים, ולהימנע מרגשות שליליים.

האתגר הגדול בעבודה עצמית לקראת פיתוח, או הקצת התודעה, הוא ביכולת לרסן את הרגשות ולתת להם להיות רק במסגרת מגבלות שמטיל עליהם האדם עצמו. האסון לרגשות זה: אימפולסיביות, חוסר יכולת לדחות סיפוק, ריגוש יתר, וללכת עם הריגוש עד לקצה. הרגשות הן כמו סוס אציל, שאם אינו מציית למושכות, לרסן ולשוט, יכול לרסק את הכרכרה, או להשליך את הרוכב לתהום.

מילוי הרגשות רק ברגשות חיוביים, של תמיכה, אמפטיה, נדיבות, וכו', מבריא אותם ומחזק אותם. ויחד עם חיפוש אחר רגשות חיוביים ולהשאיר אותם כמה שיותר זמן, על האדם לשמור על רגשותיו פן יגררו לאיכסון רגשות שליליים. ריסון וניתוב הרגשות נכון ויפה לכל אדם, ובמיוחד למי שחפץ לעסוק באמת אודות הקיום האנושי. כי האמת אודות הקיום האנושי היא די פסימית.

ופסימיות אם היא מחלחלת לרגשות, עלולה לזרוק אותם למשבר ואף לדיכאון.

דוגמא לשליטה רגשית בעת עיסוק באמת. נגיד שנערה לומדת על מצב הנשים בחברה שלנו, שהוא עדיין עגום למדי. עליה לא לחסוך ולא לצנזר מפני עצמה  את העובדות הקשות. אך מצד שני היא צריכה במשך כל הזמן הזה, להיות קשובה פנימה, פן יצוצו רגשות שליליים, של רוגז, או עלבון כלפי גברים, או בכלל.

וכך, האדם העוסק באמת, במיוחד לאדם העוסק באמת, חשובה היכולת לשמור את רגשותיו קרים ולא לתת לאמיתות הללו להכניס שמץ של רגשות שליליים. רגשות שליליים מרעילים את המערכת, בשעה שרגשות חיוביים מבריאים ומחזקים אותם.

וזה אומר שלא רק שליטה פנימית ברגשות חשובה, אלא גם במי אנו מקיפים עצמנו? באנשים חמוצים, מרירים ורואי שחורות? או באנשים מלאי שמחת חיים ותקווה. כי כפי שייאוש מרעיל את הרגשות, תקווה היא המזון האציל בעזרתו הרגשות משתבחים ומתחזקים.

גבריאל רעם, 9.3.12

על החוכמה.(פרגמנטים).


1. חוכמה היא השילוב בין היכולת לראות מעבר ולראות פנימה:

2. חוכמה היא היכולת לראות מבעד ומעבר למה שמקובל, ומובן מאליו.

3. חוכמה נוצרת כשהתודעה מסוגלת לצאת אל מחוץ למוסכמות ולחשיבה השבלונית. אל המרחב הפתוח והפראי של המציאות כמות שהיא.

4. חוכמה היא היכולת להגיע לתמונה הרחבה.

5. חוכמה היא גם היכולת לראות ולהבחין במה שקורה מתחת ובתוך זה שמנסה להסתיר אותה.

6. חוכמה נוצרת כשהתודעה מסוגלת לחדור מבעד למסכות, ולהגיע למהות הסמויה.

7. חוכמה מנפה את מה שגלוי כדי לנסות ולמצוא בו את הסמוי.

8. מה שסמוי היום, היה פעם גלוי, והוא הפך לסמוי בגלל הקושי של בני האדם להתמודד עם המשמעות שלו.

9. החכם יודע כי כדי להגיע למציאות האמיתית, עליו להתייחס אל מה שקיים ונחווה כמציאות, כאל חומר גלם אותו הוא יכול לזקק וממנו להפיק, את המציאות האמיתית.

10. החכם מזקק ומעבד את מה שקיים ומתמיר אותו (עושה סובלימציה) למה שהיה אמור להיות.

11. חוכמה היא שמן הזית, פיקחות היא זיתים כבושים וטיפשות זה לאכול אותם ללא עיבוד כלשהו.

12. החכם מעבד את חומרי הגלם של החיים ומפיק מהם תובנה ומשמעות. הטיפש לוקח את החיים כמות שהם, מתייחס לחומר הגלם כאילו שהוא מוצר מוגמר.

13. החיים הפכו לחומר גלם עבור החוכמה, מכיוון שהאמת והמהות של הקיום האנושי פינו מקומם לעטיפות הנוחות, והסיפורים שאנו מעדיפים לספר לעצמנו, אודות עצמנו והקיום. ואז על השואף לחוכמה לעבד את שהוא פוגש ברמה החיצונית, כדי להפיק ממנה את הרמה הפנימית.

14. החוכמה היא חוכמה רק במקום בו המשמעות המקורית הלכה לאיבוד מפני התווית ומראית העין. במקום בו המהות קורנת בפני עצמה, ללא מחסום, אין צורך בחוכמה והיא לא תהיה קיימת. יש לה קיום רק במקום בו האמת מצויה בגלות.

15. חכם יודע שהאמת היא חיה בסכנת הכחדה. הוא שייך ל'ירוקים' של עולם התודעה, מנסה להציל ולשמר אודים מוצלים מאש.

16. החכם הוא סוכן זר בארץ הטיפשות. אוי לו אם יתגלה, שהרי הטיפשים לא יודעים שהם כאלה. מתן פומבי לשליחותו יחשוף את ערוותם.

17. החכם עובד בחשאי, לאט ובעיקר בסבלנות; מסנן אלפי טונות של עפר בעבור גרגר זהב אחד.

18. עיניו של החכם פקוחות והוא מבין את המציאות. "החכם עינו בראשו, והכסיל בחשך הולך…" קוהלת, ב, י"ד.

19. מה שעושה את החכם לכזה, זה שהוא רואה ושם לב לאשר הרוב לוקח כמובן מאליו.

20. החכם מתבונן (תבונה), הפיקח מביט (זווית מסוימת), הטיפש מסתכל (סכלות). .

21. החכם רואה, מכיוון שהוא מתבונן, הטיפש לא רואה מכיוון שהוא רק מסתכל. והמשכיל מבין רק את מה שהוא יכול לבדוק בתוקף הידע שיש לו, והידע מאיר רק זווית מסוימת, (הידע תמיד מוגבל, החוכמה תמיד אינסופית.) ועל כן הוא מביט. עמנואל קאנט אמר: Science is organized knowledge. Wisdom is organized life

22. ההבדל בין חכם לטיפש, שהטיפש 'כבר יודע', והחכם מתאמץ כל הזמן לדעת. ("אני יודע שאיני יודע, יש כאלה שגם את זה לא יודעים". סוקרטס).

23. חוכמה נוצרת כתוצאה מנואשות ומפחד. החכם מפחד ממה שיכול להתרחש עליו מן הכיוון של הלא ידוע, ועל כן מנסה להרחיב את תחום הידוע על חשבון הלא ידוע. הטיפש שאנן, מבוצר בתחומי מה שהוא יודע, בטוח שזה כל העולם.

24. החכם הוא יחידת המודיעין של התודעה, ניצב כל הזמן על הגבול בין הידוע ללא ידוע, מחפש אותות באזור החשוך, בצד שמעבר, כדי לתרגמן לחיים כאן ועכשיו.

25. הטיפשות עוסקת בתשובות, ומנסה לאסוף ולצרוך עוד ועוד תשובות (על שאלות שאף פעם לא צצו). החכם עוסק בשאלות ובמקום לסתום אותם בתשובות הוא תמיד מעדיף להרחיב ולהעמיק את תחום ועומק השאלה עצמה. (עוסק בטיפולי שורש במקום בסתימות).

26. החכם מטיל כל הזמן ספק במה שברור, מוחשי ומובן מאליו. יודע כי הבנה מיידית, זמינה וקולקטיבית – בדרך כלל מסתירה מאחוריה חוסר הבנה ביחס לתהליכים עמוקים.

27. הטיפש נותר כזה, מתוך נוחיות ומתוך חשש להתמודד עם אמת שהמערכת הפסיכולוגית שלו לא מסוגלת לעכל.

28. החסם הגדול בפני האמת היא חיי הפנטסיה. ואנו חיים בפנטסיה כדי לשמר דימוי עצמי גבוה ומחמיא. חשיפת האמת, תמיד תקטין את הדימוי העצמי, שתמיד מתנפח כתוצאה מן הסיפורים הנוחים שאנו מספרים לעצמנו אודות עצמנו והחיים. (מעדיפים אותם על פני האמת הנוקבת).

29. החכם, אוהב יותר את האמת מאשר את התחושה הטובה שלו מעצמו ולגבי עצמו.

30. איזהו חכם? זה המסוגל לצהול מאושר גם כאשר האמת שהוא מגלה מכאיבה לו.

31. החכם הוא זה המסוגל לשלם עבור החוכמה במחיר נוחות והרמוניה אישיים. אם אינו מסוגל לעשות זאת – לעולם לא יהיה חכם באמת.

32. החוכמה האמיתית תמיד נבלמת ונעצרת בנקודת הגבול שבין האמת אודות האדם עצמו, כמות שהוא ובין הרגשות המנופחים של אותו אדם.

33. הטיפש נותר בטיפשותו כי אינו יודע. אך הוא לא יודע, לא כי אף אחד לא לימד אותו (או שהוא לא למד). הוא לא למד כי הוא לא רוצה לדעת. כי אם ידע זה יכער ויפגע בתמונת העולם והעצמי שצייר לעצמו.

34. האמת, תמיד תכווץ את גבולות האני ותצמצם את תחושת השאננות הנוכחיים. אם היא לא עושה זאת, זו אמת לא מרשימה במיוחד.

35. החכם הוא סוחר, והאמת היא אבני חן. והתשלום הוא ברגשות כוזבים, שאין להם מקום מבחינת המציאות. ככל שהאדם אותנטי יותר והוא מוכן לשלם, יותר, כך יהיו ברשותו יותר אמיתות, וכך יעשה חכם יותר.

36. החכם רואה את שאחרים לא רואים, כי הוא מוכן להתעמת עם אמיתות קשות יותר.

37. מרחבי התודעה של החכם, נקנו ביזע ועמל. תוך כדי ייבוש ביצות הרגש הבולעניות והדביקות.

38. אדם שנותן לרגשותיו לגדול פרא לעולם לא יהיה חכם.

39. האויב הגדול של החוכמה הם רגשות שגדלו פרא, ובגלל שהם כה חזקים ופרועים הם משתלטים על המרחב הנקי של התודעה.

40. נקודת ההיפוך בין טיפשות לחכמה, אם כן, מצויה לא בתודעה, אלא בביצות הרגש. מי שלא מוכן לייבש את ביצות הרגש, כלומר להקריב את הסיפורים שהוא מספר לעצמו (אודות עצמו והעולם) – לטובת המציאות כמות שהיא – לעולם לא יהיה חכם.

41. חכם הוא זה שרואה ומוכן לראות את המציאות כמות שהיא.

42. החכם בדרך כלל יותר פסימי ממי שחכם פחות ממנו.(ולראיה ספר קוהלת. ("הבל הבלים הכל הבל…") מלים הנגזרות מן השרש ח.כ.ם, מופיעות בו חמישים ואחת פעם) אך בהיותו חכם, הפסימיות הזו מרגשת אותו יותר מן האופטימיות את הטיפש.

43. חכם הוא אדם שאמת העירומה עושה לו את זה, יותר מן הפנטסיות הנעימות והמחמיאות ביותר.

44. החוכמה היא אנטי אופנתית. החוכמה היא תמיד קלאסית. כי האמת אף פעם לא מתיישנת. וערכה עולה ככל שאדם והמין האנושי שוגים בסיפורים מומצאים אודות העולם, מאשר בעולם עצמו.

45. פעם, זו לא הייתה חוכמה גדולה להיות חכם, כיום כל פרור חוכמה קורן ובוהק באור יקרות. מכיוון שכיום העולם נשלט על ידי תדמיות במקום על ידי מהויות.

46. התדמית היא מה שמסתיר את האמת, ובא במקומה. (רעיון הסימולקרה של בודריאר).

47. התדמית תמיד מחמיאה למה שקיים, החוכמה תמיד מקוננת על מהות שנקברה תחת עולם התדמיות.

48. החוכמה היא חוכמה רק על רקע כיסוי האמת על ידי תדמיות ועל ידי ההתעלמות ממנה.

49. במקום בו האמת מולכת – אין צורך ומקום לחוכמה.

50. החוכמה היא אור. במקום חשוך (בורות, בערות, טפשות, שינה) – היא קורנת ומאירה את הדרך והמציאות. במקום שהוא ממילא מואר (תודעה ערה) – רישומה מועט, אם בכלל.

 

שפת הסתרים של האמת.


כשהאמת בגלות,

היא כמו האנוסים בספרד, או אזרחים בארצם הכבושה,

שהפכו לפתע לסוכני חרש במולדתם-מכורתם.

הם חיים במחתרת. מתקשרים דרך צפנים.

צופן אינו הדבר עצמו, הוא סימן וסימבול למשהו המצוי מעבר ומחוצה לו. הוא רמז, איתות וסימן למציאות אחרת.

מציאות שאינה כפויה,


במציאות הכפויה, האמת נעלמת ונאלמת.

הפיות היחידים הן המטאפורה, הסימבול, האנלוגיה והמשל.

הן כל שנותר לתמסר עמו את האמת האנוסה, הכבושה, המדוכאת.

זה כל שנותר; הפה המטאפורי, זה שניתן להבין אותו כפשוטו, אך גם כשולח שדר מוצפן אודות המציאות הכבושה.

כל שנותר זו השפה המטאפורית. זו שברמת הפשט היא פני הדברים עצמם; עץ הוא עץ, עט הוא עט, שיניים הם שיניים, ורק ברמת הדרש, הפשט והסוד היא משהו אחר: עץ יכול לסמל את הקשר בין מציאות לחזון, עט – סמל פאלי, ושיניים – ייצוג לתוקפנות.

השפה הרשמית סותמת את הגולל על האמת הגולה. השפה הלא רשמית – זו של המטפורה והסימבול – מגלה אותה ואודותיה, ליודעי רזין ומביני ח"הנ(חוכמת הנסתר).

הכל כבוש תחת צבאות השכל האינטלקטואלי וגדודי הנורמות החברתיות. ורק השפה האילמת של הדימוי, האנאלוגיה והסמל – נותרה כדי לזעוק דרכה את האמת אודות מחוזות הנפש הכבושים.

לזעוק לעבר זה שמנסה לקרוא מבין השיטין. זה מבין שהכל הוא סיפור ושיר אודות משהו שחבוי מאחרי פני המציאות כפי שהיא מציגה עצמה במבט ראשון.

ואז משהבין, הוא רואה,

רואה ובוכה,

בוכה וממשיך לראות,

רואה ולא רוצה לראות.

——————————————————————————–

חומר נוסף על פרשנות ביצירת אמנות, במאמר: "פשר הפרשנות" מתוך:סטודיו, גליון מס' 21-22 אפריל 1991 עמ' 41:

 

http://www.haemek.yifat.k12.il/5/art/maamarim/parshnut.htm

 


——————————————————————————–

 

גבריאל רעם, 6.6.2003

 

הגיאומטריה של האמת.


"היוונים האמינו שרק האמת יאה לדברים אלוהיים, לא הטעות או הנכון-בערך, ותכונתו האלוהית של דבר עשתה אותם לתובענים יותר ביחס לדיוק. (אנחנו עושים בדיוק ההפך, לאחר שהרגלי התעמולה כבר עיוותו אותנו). דווקא משום שראו בגיאומטריה התגלות אלוהי, הם יצרו שיטת הוכחה מוקפדת וחמורה".

סימון וייל, "הכובד והחסד", הוצאת כרמל, עמ' 161

———————————————————————————

הגיאומטריה של האמת: חלק א'

"מהו אלוהים? הוא אורך, רוחב, גובה ועומק".

סט. ברנרנד מקליירווקס, על התחשבות

 

האמת הלינארית:

נהוג בדרך כלל לתפוס את ההחיים כמו הם מתנהלים לאורך הקו, קדימה ואחורה. הקו מתקדם (עתיד) או אחורה (עבר). קדימה (עליה), אחורה (ירידה). או עם תירצו, הקו ממשיך – הצלחה, הקו מתמעט או חוזר אחורה – כישלון. הראיה כאן, היא דו קוטבית, לוקחת בחשבון רק צד אחד של הקו; בעד או נגד, טוב או לא טוב, בריא או חולה, מאושר או אומלל, עני או עשיר, צודק או לא צודק, עבריין או אזרח הגון. הראיה הדו קוטבית הזו אף פעם לא לוקחת בחשבון את שני הקטבים גם יחד, היא מזדהה עם האחד ומגנה את האחר. כדי להתייחס לשניהם כשני הצדדים הלגיטימיים של אותה הדינמיקה, על המעריך להיות ממוקם בנקודה השקפה שאינה ממוקמת באף אחת משתי הנקודות. וזה בדרך כלל לא קיים. גישת הקו היא גישה לינארית, שרואה את החיים כפס צר של התקדמות ונסיגה. נסיקה ונפילה. זוהי גישה גברית, צרה חד סיטרית, שלוקחת בחשבון רק כיבוש או מפלה. ואין שום דבר בצדדים; לפי גישה זו החיים אינם מעגל, הם רק פס צר שצריך להתקדם בו מהר או הרבה ואוי למי שנותר מאחור או חלילה נסוג בקו אחורה. הכל הוא 'גשר צר מאוד' ואין כלום בצדדים. כך למשל במדע, המדען מתייחס רק למה שנמצא בתוך הפס הצר של מומחיותו והיתר לא מעניין אותו, לא רלוונטי והוא גם לא מוטרד מאיך הקו שלו נפגש עם קוים אחרים.

לכל אדם המקצוע שלו, והוא רואה את העולם דרך הפס הצר של המקצוע, סופר רואה את החיים דרך סיפורים של בני אדם, פסיכולוג דרך הבעיות וחוסר האיזון שבחייהם, הפוליטיקאי דרך אידאולוגיה שאמורה לפתור את כל הצרות וכו' וכו'. הקוים השונים לא מתאחדים, הם רק חותכים זה את זה, עולים זה את זה. אין קשר בין ראיית הסופר לראיית הפוליטיקאי. וכשמסתכלים על כל הגישות הללו ביחד זה נראה כמו קולאז'; באלגאן אחד גדול.


תפיסת העולם הלינארית רואה, כאמור, רק קדימה ואחורה; השגים (קדימה) וכשלונות (מחזיר אותנו אחורה). הצדדים, העומקים ומה שלמעלה – לא נכללים בתוך ראיית המנהרה הצרה של תפיסת העולם הלינארית. זו תפיסה שאין בה התפרשות, שיתוף, הכללה, רגיעה של לתת לדברים להיות. אין התרככות, אלא רק את הקשיות של לשעוט קדימה ורק קדימה, ומה שלא נותן לי להתקדם מפריע לי, ומה שלא נמצא בתחום של להתקדם או להפריע – לא קיים כלל. 'צר עולמי כעולם נמלה'. בעולם כזה האדם לא קיים ככלי קולט או מכיל, אלא ככלי שמוריק את עצמו ומוציא מעצמו החוצה וקדימה. כל קיומו בא לו על ידי התנועה, והתנועה היא בקו אחד, ישיר.

בעולם של קוים אין התמזגות, (שני קוים מסתלסלים זה מסביב לזה), יש רק קוים שחותכים זה את זה (מאבק כח), או קוים שנעים במקביל זה לצד זה (ניכור).

החיים לפי הקו הם פס ייצור. ומחוץ לפס הייצור אין כלום. כל שאנו יודעים זה הפס והפס הצר כל החיים.

תפיסת עולם שבה כל הזמן צריך לנוע קדימה מנוגדת לחלוטין לתפיסת העולם של חיות, או של המזרח הרחוק. אצל היוגים למשל התפיסה היא של ל'היות' אצלם התזוזה הזו של המערב כל הזמן לכיוון אחד נתפסת כגהנום נוראי. השאיפה היא להגיע לקבלה של העולם ולא להבקעה שלו. להגיע למצב של רגיעה פנימית, לחוסר תנועה ולהיפתחות כלפי ממדי רוחב, גובה ועומק שהם העולם שמנסה כל הזמן להגיע פנימה אל הנפש. והנפש – בעולם הקוי – החסומה בגלל תנועת התודעה הנעה כל הזמן רק בכיוון אחד, קדימה.

זו התקדמות בקו שהוא חד ממדי, שאין בו ממדי רוחב ועומק, רק הנקודה הזו מול המיקוד הזה קדימה, הקו השטוח והצר שכל החוויה והריגוש של חיים בו הוא ההקדמות שלו כלפי הקטע הבא של הקו.

כמובן שיש משהו אבסורדי בתפיסה שבה התקדמות לעבר העתיד רק היא מביאה השגים, כי למעשה כל מה שהתקדמות זו מביאה, באמת, היא הזדקנות והתקרבות עוד ועוד אל החידלון. כלומר בתפיסה הלינארית – האדם רואה את חייו כקו שנע קדימה והוא משקיע מאמצים להתקדם בקו הזה כלפי מה שהוא תופס כהשגים שעדיין אין לו בקו מאחוריו. אך האבסורד והאימה הגדולים ביותר הם בכך שבשעה שהוא חש ששיא חייו מצוי בקטע הקו שעדיין לא התרחש, הרי שלמעשה הקטע הזה הוא בעצם נסיגה וירידה של כושר החיים, והתקרבות כלפי דלדול ( זיקנה) וחידלון ( מוות).

אך התחושה שלנו היא שהאנושות מתקדמת, המדע מתקדם, אם יש מחלות וסבל ומלחמות זה רק בגלל שעוד לא הגענו למקום (בהתקדמות הקוית שלנו) שבו קיים הפתרון לבעיות שכעת אנו סובלים מהם. והתחושה היא שאם נתעלם ממה שקורה מסביב, ונתרכז בהתקדמות של האנושות כלפי גילויים ופיתוחים חדישים נגיע לאושר המקווה. אך כל מה שאנו מקבלים זה חוסר נחת גובר, חוסר שקט פנימי, חוסר יכולת להיות מחוברים ל'כאן ועכשיו', חוסר יכולת לתת לדברים להתרחש ולהיות. כי כל הזמן אנו עסוקים בלנוע קדימה. למשל, השיעבוד לחדשות; כל הזמן חדשות, בעיתון, בכלי התקשורת, כי יש תחושה שהחדשות יראו לנו מה התקדם בינתיים.

אך האמת היא, כמובן, שהחיים אינם דינמיקה של התקדמות קוית, אלא התרחשות. התרחשות המתרחשת מסביב, בפנים, למעלה, בכל מקום. ובעיקר במקום שהתודעה שלנו עדיין לא הגיעה אליו. ותודעתנו חסומה, עסוקה במירוץ העיקש הזה קדימה, ולא נותנת ל'כאן ולעכשיו' אפשרות לחלחל ולהגיע אלינו, מן הצדדים, מבפנים ומלמעלה, כי אנו עסוקים בלרוץ קדימה. ושם כאמור, אין כלום, רק חלל, זיקנה ומוות. אנו, כמובן, מאכלסים כל זה במעשים, שמיד נמסים, מאבדים מערכם, לא ממלאים את החלל הפנימי של חיינו, שנותר ריק, ואז אנו נזרקים למחזור נוסף של מעשים, כדי לאכלס הפעם באמת, את קידמת הקו. זהו גיהנום סיזיפי, שבו אנו הקורבנות של תפיסת העולם שלנו.

ושוב, כמובן שתפיסת העולם הלינארית היא גברית ביותר; היא חודרת אל העתיד ומנסה לכבוש אותו, להכניע אותו על ידי המרוץ העיקש הזה -קדימה. כל הזמן מקיימים מגע מיני זיכרי עם חלק חיינו שעדיין לא התרחש ובמקום הריון ולידה אנו מקבלים תשישות נפשית. אך המיניות הזו לא יודעת לוותר, היא ממשיכה לבקע ולכבוש וממשיכה להתמלא חימה מול חוסר ההשגים שעד כה, וצוברת כוחות לקראת הזיקפה הבאה.

תפיסת הזמן הלינארית ומקוטעת:

ותפיסת העולם הלינארית באה לביטוי בעיקר בתפיסת הזמן שלנו; שגם היא לינארית, ולא מעגלית או מחזורית: לגבינו הזמן אינו זרימה אחת גדולה, אלא משהו שבור לחתיכות, לתאריכים, שעות, דקות, שנתונים, ימי הולדת; עבורנו העולם מתחלק לקטעים; השעה שהלימודים מתחילים, כמה זמן צריך לשבת על השיעורים, כמה זמן אורך המבחן ועוד ועוד. ואנו מקבלים זאת, כאילו כך העולם וכי הדרך בה מוצג לפנינו הזמן היא אורגנית כמו זריחת השמש כל בוקר. אך מלבד העובדה שיום אחד אנו נולדים ויום אחד לא נהיה, ושמוקצב לנו פרק זמן פחות או יותר קבוע – אין שום דבר בתפיסת הזמן שלנו הנובע מן הטבע. להיפך, תפיסת הזמן הנוכחית שלנו אינה משקפת את הדרך בה דברים זורמים בטבע, אלא את הדרך בה אנו תופסים את היקום והחיים. וכך, כשאנו חיים בהתאם לתפיסת הזמן שלנו, אנו רק מאשרים את הדרך בה אנו תופסים את העולם, אך לא מודעים לכך שזה מה שאנו 'הלבשנו' על העולם, וחושבים כי כך העולם; ליניארי, מקוטע, לא זורם, מופרד ליחידות קטנות ולא מחוברות. כלומר התפיסה שהלבשנו על העולם הופכת להיות עבורנו – העולם. איבדנו את הפרדה בין מה שהוא העולם באופן ראשוני והיולי – ובין מה שהתפיסה הלא שלמה שלנו אותו – עשתה ממנו.

וכדי לבסס את תפיסת הזמן שלנו עיצבנו טכנולוגיות כדי לממש אותה: שעונים, תאריכונים, יומני שנה וכו', שהרי את זאת יש להבין; תפיסת הזמן המקוטעת והלינארית שלנו יוצרת עולם של טכנולוגיות כי מה שמקשר בין יחידה מופרדת אחת לשניה היא הטכנולוגיה, הטכנולוגיה היא הגשר בין עולם לא נושם אחד למשנהו, אנו רואים אותה כברכה גדולה ('בעזרתה חיינו קלים ונוחים יותר') אך לא רואים שהטכנולוגיה היא קביים במקום יכולת ללכת לבד.

ובתוך כל הטכנולוגיות שהמצאנו כדי לחזק את תפיסת הזמן השרירותית והליאנרית שלנו המצאנו את לוח השנה.

לוח השנה, או בשמו הנכון, הלוח הגרגוריאני, די ראוי למרד. לנו נראה שככה זה, שזו השנה, ויש בה 365 ימים, כמו כך העולם מטבע ברייתו, מתחלק לשנים, והשנים מתחלקות לשנים עשר חדשים וכל חודש צריך להיגמר ב30 או 31 יום. אך נשתמש בביטוי מרדני אופייני, אז מן הראוי לשאול: 'מי אמר', 'מה פתאום'?

ובכן כמה שאלות טורדניות קיימות לגבי לוח שנה זה; האם זהו לוח הנובע מן הסדר הקיים בטבע? או שזה לוח שרירותי שמלביש על הטבע את הגישה שפיתח האדם בלי קשר לטבע? ושאלה נוספת: מהו בכלל הבסיס הרעיוני מאחרי הלוח הזה?

ובכן, ראשית, מקורו של הלוח הזה הוא בבבל העתיקה אך מי שערך אותו סופית היה דווקא יוליוס קיסר ובעקבותיו אימצה אותו הכנסיה הנוצרית, וכך זה נכנס לשימוש עד היום.

המרידה בלוח השנה, אינה מרידה בו מכיון שמשהו בו לא בסדר, הוא למעשה ממלא תפקידו וזהו זה, אך הבעיה היא שהוא מייצג משהו, הוא סימבול לצורת חשיבה מסוימת והוא הוכן בעקבות גישה מסוימת לחיים ולטבע. והמרד אמור להיות מרד כנגד ערכים שהלוח מייצג ולא מרד בלוח עצמו.

אחד החוקרים והמורדים ברעיונות שמייצג הלוח הגרגוריאני – הוא פרופסור חוזה אגואלס, פרופסור למתמטיקה, ופיסיקה, אך גם אמן, משורר והיסטוריון. לדבריו לוח השנה הזה הפך את השימוש בזמן לקווי, לינארי. כלומר מאפשר התקדמות ברצף הזמן רק קדימה, ורק בקו ישר.

ארגואלס גם רואה זיקה ישירה בין צורת חשיבה לינארית ובין תרגום הזמן במונחים של כסף (“Time is money" ). אך אלה עדיין לא הליבה של טענתו של ארגואלס, הטענה המעניינת ביותר שלו, לעניינו כאן, היא; שלוח השנה הגריגוריאני בעצם הוא כלי עזר לממסד השליט ובתחילה הוא היה כלי עזר לכנסיה בכדי לשלוט באדם, וזאת, לדבריו, על ידי כך שחיבור לאורח החשיבה הלינארי מנתק את האדם ממקורות הכח הטבעיים שלו. וכל ממסד שלטוני רוצה לנתק את נתיניו ממקורות הכח שלהם, בכדי שיוכל לשלוט בהם ללא התנגדות.

ארוגואלס לא רק כופר בלוח השנה האזרחית הרגיל הוא גם מראה לנו כיצד לוח שנה היה יכול (ואולי אמור) להיות. והדוגמא שהוא מביא ללוח 'נכון' היא לוח השנה של המאיה. לדבריו לוח השנה שלהם אכן מסונכרן בשלמות עם תדר הזמן הטבעי ומחזוריות הטבע והבריאה.

ארגואלס ממשיך ומפתח את טיעוניו ולדבריו הזמן של המאיה הוא ספירלי, סדרתי ורדיאלי – בו זמנית, ועל כן ניתן להיכנס אליו מכל נקודה. לוח זה הינו גורם שמחבר את בין החמרי לרוחני, ואיך זה קורה? ובכן, לדבריו הלוח שלהם היווה עבורם מעין שער אל המימד הרביעי. כלומר אנו חיים בשלושה ממדים בלבד; חלל, גוף וזמן, ולדבריו, לו הזמן היה לא לינארי אלא רדיאלי – אזי היה מוביל את האדם לרמת קיום בעלת תודעה אחרת. הקיום שלנו בשלושה ממדים אינו שלם, וכדי להשלים את חסרון הממד הרביעי – המצאנו את הטכנולוגיה, שהיא מעין קביים, הבאים במקום קיום בעל תודעה גבוהה (ממד רביעי). הזמן לא היה אמור להיות כה דומיננטי ומוחשי בחיינו, זה קורה, לדבריו בגלל הלינאריות של הזמן; לו הזמן היה מחזורי, כמו בטבע, אז הוא היה רך יותר; במקום לחסום מציאות הוא היה מוביל למציאות גבוהה יותר. הזמן כחלק מ – 4 ממדים הוא בעצם ריקות, פרוזדור אל מציאות אחרת, בעוד שבשלושה ממדים – הזמן הוא ממשות דומיננטית שחוסמת את המעבר אל החיים כמות שהם באמת. כלומר מרידתו בלוח הגרגוריאני היא מרידה במניפסטציה הטכנולוגית של הזמן בחיינו; אנו המצאנו אותו, והוא מושל בנו. תודעת הזמן לפי העיצוב הלינארי היא גם דומיננטית, חוסמת, וגם מובילה אל הצורך לפתח טכנולוגיה כדי לעקוף את הכלא שתפיסת הזמן הלא נכונה שלנו יוצרת עבורנו. לוח השנה של המאיה הוא בן 13 חודש וכל חודש הוא בן 28 ימים, (ועוד יום אחד, ה- 25 ביולי שעבורם הוא מחוץ לזמן), סך הכול 364 ימים. 28 יום הוא הזמן המחזורי של הירח, (פרק הזמן שלוקח לירח להסתובב סביב כדור הארץ). 28 יום הוא גם המחזור הטבעי של גוף האדם ושל מחזור האישה. ועל כן הוא גם הקוד למחזוריות הבסיסית ללוח השנה האזרחי של המאיה.

עד כאן לגבי התפיסה הלינארית והמקוטעת של החיים, אך האם קיימת תפיסה אחרת של האמת? שהרי אם קיימת תפיסה לינארית, הרי חייבת להיות תפיסה שהיא לא לנארית, מהי? על כך בחלק ב': שיקרא: "תפיסת העיקול או האלכסון".


——————————————————————————–


"הטעות הגדולה של המארקסיסטים ושל המאה ה-19 כולה היתה האמונה, שבלכתנו הישר קדימה, אנו ממריאים".

סימון וייל, "הכובד והחסד", כרמל, עמ' 202


——————————————————————————–

הגיאומטריה של האמת, חלק ב'
האמת האלכסונית:

בתפיסת עולם קוית העיקול, או האלכסון, נתפס כסטיית תקן. בטבע שום דבר אינו קווי. בטבע התקדמות היא לא התקדמות אלא צמיחה, וצמיחה (בניגוד להתקדמות) לעולם אינה קוית אלא ספירלית. הקו מדמה עצמו להיות הציר המרכזי סביבו נשזרים השוליים הפחות חשובים (האדם במקום האלוהים), בעוד שהספירלה יודעת שיש משהו מרכזי, עלום שהיא צריכה להסתלסל סביבו, כשהוא מהווה את הזרם החשמלי והיא את השדה המגנטי. (כלומר אלוהים עלום, והאדם מנסה לתת לו הד על ידי חייו).

הספירלה מורכבת מקו אלכסוני שכל הזמן רוצה לחתוך את הקו הישר בזוית. כך שהקו הישר מייצג יקום גברי שהתיפקוד שלו מוצא לפועל על ידי האונה השמאלית של המח, בעוד שהאלכסון מייצג יקום נשים שהתיפקוד שלו מוצא לפועל דרך האונה הימנית.

האונה השמאלית היא הלינארית, האנאליטית, המסיקה מסקנות המבוססות על עובדות מדידות, היא הגיונית עושה שימוש במספרים, מלים וכמויות. רואה את העולם כמורכב מגורמים נפרדים. והיא עוסקת בעיבוד וקליטה מודעים של המציאות. האינטליגנציה שלה היא אינטלקטואלית.

האונה הימנית היא הוליסטית, אנאליטית, חסרת תחושת זמן, היא אינטואיטיבית, עוסקת לא בפרטים אלא בשלמויות. היא יצירתית, אמנותית וכו'. רואה את העולם כמסכת שלמה אחת. היא עוסקת בקליטה לא מודעת של המציאות. והיא משתמשת לצורכי חשיבה באינטליגנציה רגשית.

האונה הימנית אחראית על צד שמאל של הגוף והשמאלית על צד ימין של הגוף. והעובדה שעל כל שמאלי קיים תשעה ימניים יכולה להראות עד כמה דומיננטית האונה הימנית בתרבות שלנו על פני זו השמאלית. תברותנו נותנת עדיפות לפעילות המחצית השמאלית שלה מוח, על חשבון המחצית הימנית.

התרבות המערבית מעודדת שימוש באונה השמאלית של המוח בגלל ששם מצויים כישורי קריאה, כתיבה, דיבור וחישוב כמותי. וזאת על חשבון פיתוח האינטואיצה, ההתבוננות, ההקשבה והמודעות למרחב. לאור מידע זה ניתן להבין כי פרופסור ארגואלס (מוזכר בחלק א') מביא את לוח השנה הספירלי, סדרתי ורדיאלי של המאיה, כמייצג צורת תפיסת עולם שהיא מושפעת מן האונה הימנית יותר מן השמאלית. כלומר, התרבות המערבית דיכאה לחלוטין את תפיסת העולם של האונה הימנית, וארגואלס המורד בתפיסה הרדיקלית של הזמן של האונה השמאלית, מנסה בעצם לאזנה על ידי הבאת תפיסת עולם השואבת מן הזיקה לאונה הימנית, שכיום כבר כמעט לא בשימוש, (למעט יוצרים, אמנים או אנשים רוחניים במיוחד).


את הדיאלקטיקה הזו שבין קו לאלכסון ניתן לראות בסיפרה שבע. שם רואים קו ארוך ולצידו קו קטן שנטוי לו באלכסון. עם זאת מעניין לציין כי שבע זה הוא מבט דרך היקום הגברי והלינארי, במבט של היקום הספירלי-אלכסוני אל השבע, הקו האלכסוני יהיה מלוא אורכו ורק בצד יהיה קו ישר אחד שיצא ממנו…

אך צריך לזכור ששום קו אינו נעצר אף פעם. אנו פוגשים אותו בנקודה מסויימת, ונפרדים ממנו בנקודה אחרת, אך הוא ממשיך כל הזמן. וכך אם נאפשר לשני הקוים המרכיבים את הסיפרה שבע להמשיך עוד ועוד נקבל ספירלה שבה הקו האלכסוני מתעקל שוב ושוב מסביב לקו הישר.

ואם נחזור למיקטע של הסיפרה שבע, ונבחן שוב את היחס בין הקו הישר לקו האלכסוני, נמצא שביחסיות הזו שבין שניהם נמצא היחס בין האמת ובין המציאות שבטעות אנו רואים אותה כמציאות האמיתית;

כי האמת נמצאת תמיד באלכסון למה שגלוי. היא לא הפוכה למה שגלוי ולרוב (בעולם לא מושלם זה שלנו) היא גם לא מתאימה בדיוק למה שגלוי, היא מצויה באלכסון. לא הרחק מן המציאות הגלויה היומיומית, אלא קצת בצד, קצת ליד. בעצם ב45 מעלות. ולכן כל כך קשה לראות אותה, כי היא לא בקו הראייה הישיר. בדרך כלל היא נסוגה ונעלמת מפני המבט הישיר, החד משמעי. זה שמחפש עובדות; כך או כך.

האמת היא קו קטן בשולי הדברים.

פיזיקת הקוואנטים היא שינוי מרענן מבחינה זו, כי היא גילתה בדיוק את זה; את חוסר העקיבות של האמת, ולא סתם אמת, רוחנית או נפשית, אלא אמת פיזיקלית, אמנם קוואנטית, אמנם זעירה מאוד, אך אמת פיזית. היא גילתה שכשבאים למדוד את האמת הפיזית של החלקיקים הסאב אטומיים, (חומרי היסוד של כל חומר חי) הם משנים את טבעם; במדידה אחת הם כאלה, במדידה אחרת הם אחרים. אך המציאות ישרת הקו שלנו ממשיכה קדימה, המדע ממשיך קדימה, ופיזיקת הקוואנטים נותרת מאחור, או למעשה בצד, כמשהו שהוא לא בדיוק בר עיכול. המסקנות שלה לא חילחלו כלל לענפי מדע ועיסוק אחרים שממשיכים בקו ישר כאילו לא הייתה פיזיקת קוואנטים.

ובחזרה לאלכסון; אנו רואים את הקווים הקטנים שיוצאים מן הקו הראשי כטעות דפוס, אך לא. שם בצד, בדברים הקטנים והאלכסוניים הללו מסתתרת האמת הגדולה. היות ואין לה ביטוי בראש חוצות היא חיה במחתרת, מסתתרת בצד. ואם המבט הישיר, תשומת הלב הפורמלית הקשה, הנוקבת – מופנית אליה, מיד היא מוצאת אלכסון חדש להסתתר בו, עוד 45 מעלות לדור בהן. כי האמת אוהבת את האפלולית של הפינות והצדדים. וזאת בניגוד לתשומת הלב הראשית, המחפשת עובדות, מחפשת דברים שניתן למדדם, ואז משנמדדת האמת ונמצאת כחסרת עקיבות ויציבות (כל הזמן היא בורחת הצידה) מכריזים עליה כל אי אמת; הולכת שולל, אילוזיה. וכו'.

(מזכיר לי את ההקדמה לסיפרו של אריך קסטנר : "שלושים וחמישה במאי" שם הוא מספר שההשראה לכתיבת הספר לא הגיעה אליו. אז הוא שכב על השטיח וחיכה בשקט בשקט שתיכנס דרך הדלת, והיא מרחרחת, כשהיא רואה שהוא זז, היא מיד נעלמת. אך הוא עושה עצמו ישן, מזוית עין רואה אותה זוחלת פנימה, והוא ממש לא מעוניין, מביט בעניין בתיקרה, וכשהיא רואה שהוא ממש אדיש, היא מתקרבת עוד. ואז משהתקרבה ממש אליו ועדיין הוא אדיש, היא נרגעת ואז הוא שולח מהר יד, תופס אותה בעורפה ו… הוא יכול להתחיל לכתוב את הספר).

האמת הקוית צפופה, דומיננטית, מציפה אותנו בשפע של גירויים ומידע, בעובדות. כובשת עוד שטח. לא מותירה מקום לספק, לתהייה, לשאלות, היא פסקנית חד משמעית ובעיקר טריטוריאלית מאוד: מנסה לכבוש עוד ועוד שטח מידי המסתורין וחוסר הוודאות. האמת הקווית שונאת חללים, מרווחים ובכלל את הריק ואת האין. היא רוצה לכבוש כל חלל על ידי העובדות. (כשמוציאים מן המילה: 'עובדות' – את הקו הישר של האות השניה, מקבלים את המילה: 'עבדות', ואכן אם יש יותר מדי עובדות והן מולכות בקוים ישרים מידי – אנו נעשים עבדים שלהן).

אך האמת האלכסונית אוהבת מאוד חללים, חוסר וודאות, ובעיקר את האין ואת הריק. היא עולה ופורחת רק כשיש לה מרחב נשימה. ואם לא ינתן לה מקום היא תיעלם. וזאת בניגוד לאמת הקווית – היא לא יודעת לכפות עצמה, צריך להזמין אותה, ליצור עבורה חלל, מרווח ומרחב ולחכות עד שתקרום עור וגידים.

בשיחה שבה המשוחחים לא נותנים מקום האחד לשני ולא מאפשרים לחייו הפנימיים של הדובר השני לבוא לידי ביטוי ורק מפגיזים את הזולת בעובדות מוגמרות וקשות – בשיחה כזו אין מקום לאמת האלכסונית.

האמת הקוית בדרך כלל קלה להשגה; פלקטית, חוגגת בראשי חוצות, היא נחלתם של ממסדים, קולקטיבים וחברות. ולא משנה אם זה ממסד פוליטי או דתי, מבחינה זו, האמת האלכסונית הייתה תמיד נחלתם של יחידים, מעטים, שונים ובודדים. חיים בשוליים, נושאים את אבוקת האמת האלכסונית בשקט. לעתים במחתרת, אך לא יכולים לעשות רעש ולעורר תשומת לב רבה מדי אחרת יחרגו מן האלכסון ויעברו את הקו הישר. וזו הדילמה של נושאי האמת. היא לא יכולה להפוך לפומבית, כי אז קו האלכסון משתנה והאמת כבר לא אמת. (אלא אם כן קו האלכסון הופך לקו הלגיטימי).

וככל שאנו הופכים לחברת יותר מוחצנת ופומבית, (חברה שאם אתה דוחף פניך לתוך עדשת מצלמת טלויזיה שמצלמת בכלל משהו אחר – זכית לחיים, זכית להכרה), ככל שאנו יודעים יותר אודות כולם וכלום אודות האני האמיתי שחי בתוכנו, ככל שאנו עושים יותר את שכולם עושים ופחות מחפשים מה מתאים לנו לעשות – כך האמת האלכסונית חיה בנסיגה ובגלות. כיום האמת האלכסונית חיה בעיקר בשמורות טבע; אנשים מיוחדים, צנועים ובודדים. בשירה, בסוגי אמנות חדשניים, בתינוקות, בכלבים (ובעלי חיים), בפינות טבע מבודדות, במיסטיקנים, בהבלחות השראה רגעיות, בחוויות ל.ס.ד ומסקלין בודדות ועוד.

האמת האלכסונית אוהבת את הרז, המסתורין, הסוד והרמז (הפרד"ס המפורסם שרק רבי עקיבא יצא ממנו בחיים). חברה שאין בה מקום למסתורין האלכסוני של היחיד, השונה, האינדווידואל האותנטי – גירשה מקירבה את האמת האלכסונית – סופית.

הגישה החברתית רואה את האמת האלכסונית של אינדווידואלים כפרי דמיון קודח. וככל שיש יותר אנשים שמאמינים באמת מסויימת – כך היא הופכת לקוית יותר. אך למעשה זה לא אפשרי לאמת שתישכון ביותר מאדם אחד, בזמן נתון. כשהאמת עוברת לשכון בשיחה בין שניים – זה אירוע נדיר. ואם היא חיה בקבוצה – זה כבר כמעט בלתי אפשרי. כי ברגע שהאמת חיה בקולקטיב, בקבוצה היא מייד משנה טבעה והופכת מאלכסונית לקווית. לנו, בקבוצה נדמה כי זו אותה האמת שנשא האינדווידואל הקודח בליבו ובמוחו, אך ברגע שזה נודד לנחלת הרבים,זה כבר לא אלכסון, זה קו. (ראה בהקשר זה את המאמר של אחד העם: "כהן ונביא").

האמת היום היא רק אמת כשהיא נחלת כולם, כשהיא בראשי חוצות, כשכולם מאשרים אותה. אך למעשה אז היא כבר מזמן לא אמת. היא בדרך כלל אמת כשיחיד עדיין נושא אותה עמו, בליבו בשקט במסתורין, ועליו לעשות זאת כמה שיותר זמן, כי ברגע שהוא מעביר זאת לרבים והם רואים זאת כאמת, ברגע זה היא פסקה מלהיות אמת.


 דוגמאות:

א.גישות המערב והמזרח הרחוק: הגישה המערבית היא גישה קווית, במזרח הרחוק, הגישה היא יותר רכה, יותר מן הצד, נותנת יותר מקום לצללים ולמסתורין. שהרי האמת צריכה לצמוח, היא לעולם לא מתגלה בבת אחת.

ב. צמיחה: וצמיחה תמיד מתרחשת באפילה וחצי אפילה, בצללים. רק שהצמיחה הושלמה והצמח של האמת חזקת מספיק אפשר לחשוף אותו לקו הישיר והבוטה של אור השמש. גילוי האמת חייב את המסתורין. חיים עם האמת כבר יכולים להתרחש באור הגלוי של המציאות, במידה והמציאות עצמה בשלה לכך וגם היא הצליחה להצמיח את האמת האלכסונית.

ג. חיזור: לאחר שתי הדוגמאות של דתות המערב, דתות המזרח הרחוק, והדוגמא של צמיחה בטבע, באה הדוגמא השלישית; חיזור; כשיקום גברי מעוניין ביקום נשי ולהיפך, כלומר כשגבר מוצא חן בעיני אישה ולהיפך, המעבר לקראת התאחדות (ריגשית, גופנית או רוחנית) יכול להתבצע רק דרך גישת האלכסון. וזה בא לביטוי באמנות הפלירט, ופלירט אף פעם לא ישיר. לא באים לבחורה ואומרים לה: 'אני מעוניין בך' או להיפך. הגישה היא של עניין בבת או בן המין השני שבאותה המידה עשוי להתפרש כרצון להיות סתם ידידותי. המבט בפלירט הוא מבט צדדי, מזוית העין. לבוא למישהו מן המין השני במבט ישיר, יתפרש כהתגרות או תוקפנות. המבט הצדדי מכבד את החיים הפנימיים, ומכריז שיש עניין בשני, אך לשני יש באותה העת את המרחב לא להענות. וזו האמת של התחלה של יחסים; 'אני מעוניין, אך בלי כפיה, רק אם זה הדדי'. והגברים פחות טובים בפלירטוט מאשר נשים, הם ישירים ובוטים יותר. ואילו נשים מפלרטטות הרבה, אך היות והגבר ממוקם בגישה הישירה, הוא מחמיץ, לעתים קרובות, את העניין שהיא מגלה בו. הוא חושב שאם היא לא באה אליו בגישה ישירה, אז מן סתם זה לא עניין אמיתי.

ד 1. שיחה: המציאות הגלויה, ישרת הקו בשיחה – הם המלים. אך בדרך כלל אין בהם הרבה אמת אודות תחושות המשוחחים, או מה שחי בהם באמת בזמן השיחה. כל אלה באים לבטוי בדרכים אחרות; האמת בשיחה היא מבט קטן, אנחה קטנה, חשיקת שניים מקרית, מילה שלפתע מסרבת לצאת מן הפה. וכו'. השפה המילולית היא שפה של קוים וזאת לעומת השפה הלא מילולית (צורת ישיבה, הבעות פנים, קשר עין, וכו') שהיא שפה של אלכסונים. ככל שהתרבות הנה יותר קווית ורציונלית, כך היא מחמיצה יותר את העושר והאמת הטמונים במסרים הלא מילוליים.

ד 2: בשיחה יש הנושא עליו מדברים, ויש היחסים בין הדוברים. הנושא הוא הקווים הישרים. גם הדעות, הנימוקים וההסכמות או חוסר ההסכמות שבין הדוברים הם קוים ישרים. אך היכן האמת האלכסונית? ביחסים והם מתבטאים ב-: מי משסע את מי יותר פעמים. מי מדבר בקול יותר רם, מי מדבר יותר (יותר מלים ובמשך יותר זמן), מי מתחיל נושא, מי מסמן שהדיבור על נושא מסוים מיצא את עצמו. מי קם ראשון ללכת. מי מרשה לעצמו לדבר על דברים שנויים במחלוקת, מי משתמש בביטויים יותר קיצוניים ופחות 'פוליטקלי קורקט'? מי מדבר יותר על עצמו ויותר על אחרים? מי מסכים פחות אם אחרים ומתקומם יותר מאחרים בכל פעם שלא מסכימים עמו? מי מדבר בצורה של עובדות ולא בצורה של שאלות? כל אלה קשורים לאווירה וליחסים והן אלכסוניים לעובדות אליהן הדוברים מתייחסים.


ה. תחושה בחדר או בדירה: דוגמא נוספת היא כניסה לחדר או דירה; בחדר ובדירה ישנם רהיטים, שולחן, כסאות , צבע קירות, גודל החדר וכו'. וישנה האווירה. הריהוט הוא ייצוג לקו הישר, בעוד שהאוירה היא ייצוג לקו האלכסוני. אם כבר חשים באווירה, אנו סוברים שהיא תוצר ישיר של העיצוב והדקורציה, אך באותו החדר, עם אותם הרהיטים יכולות לדור אווירות שונות.

צבעי הקירות ואופי הריהוט הן עובדות ממשיות, אך האווירה. מי יודע. אולי בכלל אין דבר כזה? אולי זה דמיון, אולי האווירה המסוימת הזו היא בכלל תוצר של תרסיס שהותז בחדר כמה דקות פני שנכנסנו?

במבט לינארי נראה שהאמת של החדר היא הגודל והעיצוב הפנימי. אך האמת של החדר היא האוירה שבו.

ו. המלה הכתובה: האמת של הספרות או הפרוזה, שונה מן האמת של רפורטז'ה עיתונאית. בפרוזה האמת אלכסונית, מרומזת, מאטפורית. נתפסת מזוית העין, היא לא קשורה לעלילה. העלילה מתקדמת בקו ישר, אך האמת של היצירה (המסר, אם תירצו) קשורה יותר לפסיכולוגיה של הדמויות ולאוירה ששורה בינהם ובין עצמם. ברפורטז'ה (עיתונאית או טלויזיונית) כל מה שיש זה הסיפור החד ממדי; כל מה שאתה קורא, או רואה בחדשות או בתכנית הטלויזיה – זה מה שיש.

ז. גברים ונשים: כשגבר ואישה יוצאים משיחה, היא תתייחס יותר לאוירה וליחסים, הוא לדברים עליהם דובר. הוא לתוצאה שהשיחה הביאה או לא הביאה אליה, היא לאמפטיה וידידות שעצם קיום השיחה תרם לו. (המשך והרחבה של ההבדלים בין שיח גברים –קוי, לבין שיח נשים – אלכסוני: בסיפרי: "אמנות השיחה" בפרק "שיחות גברים ושיחות נשים", יצא בהוצאת ידיעות אחרונות בסוף שנית 2002).

ח. מסעדות: מסעדות חדשות נפתחות כל הזמן, וקשה לדעת אם הן יהפכו לסיפור הצלחה או לא. (אותו הדבר לגבי ספרים חדשים, או תקליטורים חדשים, אך כאן נסתפק רק בדוגמא של מסעדות). ומה הופך מסעדה אחת למצליחה מאוד ואחרת, עם מאכלים לא פחות טעימים, עם שף לא פחות מוצלח ועם מיקום ודקו לא פחות אטרקטיביים – לכישלון? ובכן המאכלים, השף, הדקו, המיקום וכל אלה, הן עובדות שיושבות אל הקו הלינארי. בעוד שמה שהופך מסעדה למצליחה היא התחושה שהיא מקנה. אנשים לא יוצאים למסעדה רק עבור האוכל, בדרך כלל זה תירוץ. כשהם שם הם רוצים להרגיש IN , חלק ממשהו חדשני או מרגש, משהו עכשוי. הם משלמים עבור האילוזיה שביציאה למסעדה, ואו שהם חשים את האילוזיה או לא. העובדות החומריות המשובחות ביותר לא יצרו את התחושה הזו של: 'עכשיו זה קורה, עכשיו אנחנו עושים חיים'. כי תחושה זו היא אלכסונית ולא מצויה בחומרים העובדתיים. למשל מסעדה שהיא חצי ריקה היא מתכון לכשלון, למרות כל הגורמים החומריים האחרים, כי נוכחות האנשים האחרים תורמת לתחושת האלכסון, ש'עכשיו זה קורה', 'אנחנו חלק ממה שקורה עכשיו'. ואת זה לא מעבירים את ידי עובדות קשות, אלא על ידי אותו משהו חמקמק שאם היה אפשר לשים אותו בנוסחא, כל בעלי המסעדות היו מליונרים. הם משקיעים בחלק הלינארי ומקוים שבדרך הם גם נגעו בקטע האלכסוני. כי שם הכסף.


עד כאן לגבי הדיאלקטיקה שבין האמת הקווית לאלכסונית והדוגמאות. אך כמובן שכאן תישאל השאלה; אז מה עושים, איך מטמיעים את תבונת האלכסון בתוך עולם העולם הפלקאטי של הקוים? איך בכל זאת ניתן ל'השחיל' את האמת האלכסונית אל תוך הבלוקים הצפופים של האמת הקוית? ובכן חוץ ממה שפורט למעלה (שירה וכו') ישנן דרכים. ואם מדובר על האמת בשיחה, ישנה דרך, חמקמקה ולא תמיד פופולרית, להשחלה של האמת האלכסונית לתוך שיחה קווית. והדרך הזו נקראת: 'אירוניה'.


האירוניה, כגישה אלכסונית בשיחה:

שני סוגי שיח; השיח הישיר הפורמלי. זה נוסע בקו ישר, מביא מסר ישיר, אין בו כלום מלבד העובדות. הוא מאוד פוליטקלי קורקט ומרוב שהוא לינארי ואין בו שמץ של אלכסון, הוא לא מאפשר שום דבר אישי, שום דבר ספונטני. הכל נדרס תחת הקוים הישרים של השיח הפורמליסטי. כמובן שמן הצד השני יש את השיח המאווררר, האישי, הלא עושה חשבון, הלא פורמלי, שעובר מקו לקו, לא מכבד שום דוקטרינה ועוסק יותר בפריעה של סדר קיים, כדי להגיע לסוג של חופש שיחתי שעושה צדק לנביעה פנימית וסובייקטיבית של שני המשוחחים. אך מה עושים משוחחים שאכן קצה נפשם בשיח המגויס הממסדי המכובס, אך מצד שני הם בסיטואציה בה אינם יכולםי להפעיל את השיח החתרני? ובכן אז השיח החתרני יורד למחתרת ועובד כשיח אירוני. וכך אנו מקבלים שלוש שיחות; השיח הפורמלי דורס בקו ישר, השיח המשוחרר והמרדני – חותך את הקו הישר של השיחה בתשעים מעלות. ובכך יוצא עמו לקרב, או לפחות קורא עליו תגר בגלוי. וסוג השיח האירוני הוא לא תשעים מעלות לשום דבר, הוא ב45 מעלות, הוא מכניס את המסר, אך תמיד יכול להסתתר תחת הומור, או לפתע הוא יכול להרצין להגיד את הדברים האירוניים בשיא הרצינות, ואז הזולת צריך להתלבט, אבל לא יכול להוכיח כי יש כאן כוונה אירונית. ואז מכיון שזה באלכסון, זה נכנס, אבל מהצד, דרך החרך ביןה השיריון לגוף. המשוחח האירוני מחייך, למשוחח הפורמלי אין ברירה הוא נאלץ להשיב חיוך, אך בתת הכרתו הוא סופג את החץ. אירוניה היא הדרך שנותרת לאנשים המשוחחים בתרבות שבה השיח הקוי והפורמלי כבש כל חלקה טובה.

עד כאן על האירוניה בהקשר אלכסוני, אך מה בכלל אירוניה? ובכן אירוניה, הנה סוכן חרש, מרכיב חתרני, החודר למחזות המוגנים של השפיות הזעיר בורגנית, או הבומבסטיות של השכבה הנאורה והמשכילה, מחדירה יחידות טרור קטנות שיותר משהן מביאות לאפקט כלשהו – הן מטרידות; השומע לא תמיד יודע אם זה בא להצחיק או למחות ולבקר משהו. וזה ההבדל הגדול בין האירוניה מצד אחד, לבין שנינה ובין בדיחה, הומור, הצחקה, בידור וכו' – מן הצד השני, בכל אלה השחוק ובדיחות הדעת נועדו לתרום להרגשה טובה, של בילוי, שמחה ואושר, בעוד שהשנינה האירונית דווקא רוצה לעשות ההפך; אתה מתענג מן החידוד אך בו בזמן מתפתל מעט בנסותך להבין למה בדיוק הוא התכוון.

האירוניה, בהיותה אלכסונית, היא אמנות חתרנית. צריך להבין שהשיח האנושי משופע בשבלונות לינאריות שהן פרי של צנזורה, שבה כל אחד מפקח את תבניות הדיבור של האחר, ושומר שהן יהיו בהתאם לרוח הממסד ששניהם משתייכים אליו, ואין כמו הממסד (כל ממסד, אפילו זה 'ממסד' של חבורת בני עשרה שלומדים באותה כיתה בתיכון ומתחברים בעיקר לצורך בילויים משותפים) בלדכא ביטוי של רוח חופשית, מקורית ולא עושה חשבון. ועל כן במשטר שכזה, מקום חשוב יש לה לאירוניה, בהיותה כלי אלכסוני מובהק, החותך את הקו הלינארי של הממסד מן הצד ובכך מקעקע את פני הדברים השאננים והמובנים מאליהם של השיח השגרתי, הסתמי והמצוי. "אמנות האירוניה היא אמנות אמירת דבר מה מבלי שאמרנו אותו באמת. זו אמנות המשיגה את תוצאותיה על ידי פעולה מתחת לפני השטח(..) ומביעה הרבה יותר ממה שנדמה שהיא מביעה". ( Muecke, Douglas Colin. (The Compass of Irony. London: Methuen, 1969. pp 5-6


אחד הפילוסופים האלכסוניים ביותר היה סוקרטסט מי שהשתמש באירוניה ככלי היה סוקרטס ששאל כל כך הרבה כי כביכול הוא רצה רק להבין את השני, אך בעצם הוא רצה ללמד אותו עד כמה טיעוניו של בן שיחו אינם מבוססים או נכונים, וכאן יש לנו פאן מאוד רווח באירוניה: ההיתממות. גם קירקגור שאמר: כי "האירוניה הופכת את הדברים לגלויים". וגם שכספיר במחזה 'יוליוס קיסר' שבו אנטוני אומר בנאום המפורסם "וברוטוס הוא איש כבוד הוא כנודע".

האירוניה אינה כלי שיחה שגור, היא כלי הנשק האחרון בידיו של מי שרוצה להכניס פנימה אמת אלכסונית – אך מוצא עצמו כבול בשיחה לינארית, פורמלית, לא אותנטית, שלא מגיעה לשום מקום, ושבה המשוחחים מצד אחד מאמינים שהם באמת משוחחים ומצד שני לא מוכנים לקבל ביקורת על עמדותיהם.

אז אם נכנס קצת עמוק יותר לאירוניה מה נמצא?

ובכן, ניתן למצוא באירוניה שני מאפיינים: (אירוניה –ג.ר. ) "היא תופעה בעלת שני רבדים, גלוי וחבוי. בין שני הרבדים הללו יש סוג מסוים של ניגוד או מתח שלעתים קרובות לובש אופי של סתירה. באירוניה יש מרכיב של התחפשות, של נאיביות מעושה, כלומר, העמדת פנים שאין היא (האירוניה) קיימת כלל. האירוניקאי מציג טקסט כביכול בתמימות, אך דרך הגשתו או הקשרו מביאים את המאזין או הקורא לדחות את משמעותו המילולית הגלויה ולחפש את משמעותו הסמויה הבלתי מובעת, האירוניה אינה דוחה או מפריכה מצב עניינים נתון במישרין ובמפורש, אלא בעקיפין ובצנעה היא מטילה בו ספק שנותר בלא הכרעה. היא באה לערער על מה שלמראית עין ראוי להערכה ולכבוד על ידי הארת הקומי והאבסורדי שבו, וחשיפת צביעותו הנורמה הכפולה שבו ורדידותו".( יעקב גולומב "אביר האמונה או גיבור הכפירה" (עמ' 57 ().


כך שלסיכום, הדיבור האירוני הוא אלכסוני לדיבור הפורמלי, זה הריק מאמת אלכסונית בדרך כלל. אך לא רק אירוניה, כל הומור שמשתמש בהצחקה ככלי ולא כמטרה בפני עצמו. פעם ההומור בכלל וליצן החצר בפרט, היו דרך להחדיר את האמת, כמו סוס טרויאני, אל החומות המבוצרות של המוסכמות החברתיות והשיח העקר, הסתמי והתפל. כיום גם הוא הפך לכלי להצחקה, ומי בכלל מחפש מסר
 

אודות הקטגוריה: האמת.


''You have to understand that most of these people are not ready to be unplugged[know the truth] and many of them are so inured, so hopelessly dependent on the system that they will fight to protect it.''

מורפיאוס, מתוך הסרט: ,מאטריקס

*

                                                                קלף המחפש אחר האמת בטארוט, קלף מס. 9.

 

חלק א':
הבה ונעשה סקירה לא ממצה, איזה ביטויים קיימים בקשר לאמת?

למשל: הוא יצא לחפש את האמת, מה האמת מאחורי פרשת העלמו של השר?

כל אחד חי לפי האמת שלו, תגיד לי את האמת', אמת סובייקטיבית ואמת אובייקטיבית.


נסתפק בזה, ומבלי לרדת לשורשם של הביטויים. אך מה שעולה מהם שישנה קשת לא צרה של שימושים באשר למילה זו.

היום השימוש הוא בעיקר פרקטי: בעיקר בקטע של נסיון להסתיר משהו והאמת היא הדבר עצמו, ללא כחל וסרק.

אך האמת שמדובר בה כאן היא אמת פילוסופית, וזה קשה יותר.

עד כמה אנשים חיים בהתאם ל- מחוברים ל- ומודעים ל- אמת של הקיום והחיים?

כמובן שניתן לפתור שאלות אלו על ידי אחד המשפטים הנ''ל: 'כל אחד והאמת שלו'.

אך לאדם יש חופש בחירה והוא בעיקר מנצל אותו כדי לא להיות מתואם או מחויב ביחס לאמת של מצבו הבסיסי.

ישנה הכחשה שישנה אמת כזו, וכי האדם מצוי במצב שהוא יכול לברוא אמת משל עצמו, או לחיות בכלל באופן סובייקטיבי, ביחס לאמת שהוא עצמו ממציא בהתאם לאיך שנוח לו, וגם זה בסדר.

גישה זו, אינה זהה בשום פנים לפוסטמודרניזם, שמגלה שאט נפש מגישות ואידאולוגיות שטענו שיש אמת חד משמעית שיש לחיות לפיה, אך הם ניצלו את החד משמעיות הזו כדי לרדות ולנצל אנשים. והפוסטמודרניסטים לא בהכרח אומרים כי לכל אחד אמת סובייקטיבית משלו, אלא שבהעדר אמת שאחר כך תתגלה כמזויפת אנו חייבים להיות מחוייבים לא להישבע בשום אמת שהיא, בגלל החשש הזה שהיא תתגלה כעוד מקסם שווא שגבה שוב מחיר כבד מדי.

אז זה נושא כבד, בעייתי ומלא ברגשי כעס, עוינות וכו'. כי ברגע שהאמת נמצאת על הדוכן כל אלה שחושבים שהם לא חיים ביחס לאמת או שהאמת שלהם לא מכוונת ביחס למה שמתחיל להצטייר כאמת – חשים פגועים וכעוסים.


חלק ב':
הגדרה:

אמת, היא מצב שבו אין הפרש בין משהו כפי שהוא בפני עצמו ובין איך שהוא מוצג.

אמת, אם כן, היא מצב שרוב בני האדם רחוקים ממנו. וניתן להביא דוגמאות רבות, למשל לרוב אין קשר בין מה שבני אדם חושבים שהם משדרים ובין מה שהם משדרים.

אמת היא מצב שרוב בני האדם חושבים שהם שרויים בו. מעטים מגלים כי המלך עירום ויוצאים לחיפוש אחר האמת. אך חיפוש אמיתי אחר אחר האמת הינו קוטבי ומנוגד לחיפוש אחר האושר. הבעיה היא שלעיתים החיפוש אחר האושר מתחפש לחיפוש אחר האמת.

ההבדל בינהם הוא שהחיפוש אחר האושר נותן מרווח נשימה בין אומללות לאומללות, כמו אובר דראפט ואילו החיפוש אחר האמת (אם הוא אכן מוביל לאמת) מביא לגאולה מייסורי העצמי ומראיית העצמי כמרכז העולם.

האמת לעולם אינה אישית, וכאן, הברכה וכאן גם הקללה שלה.


——————————————————————————–


''אדם אחד נתלווה לשטן בדרכו, הלכו השניים יחדיו, ולפניהם ראו אדם מהלך, מתכופף מפעם לפעם ומרים משהו מצד הדרך, וממשיך ללכת. ביקש האיש מן השטן שיסביר לו מה פשר מעשיו של האיש. ''הוא מגלה פירורים של אמת בצד הדרך ומלקט אותם אחד לאחד'', השיב השטן. ''ואתה מניח לו לעשות זאת באין מפריע''? תמה האיש. ''אינני מודאג'', ענה השטן, ''בסופו של דבר הוא יעשה מהם שיטה''.

מתוך ספרו של אילן עמית, ''גורדייף והעבודה הפנימית'', עמ' 77-78

מאיגרא רמא, לבירא עימקתא

 

לעיתים קרובות – כשאין אנו מרוצים מחיינו, או מקצב ההתקדמות שלנו או מן ההשגים שלא הגענו אליהם, או ממשהו ביחסים – נראה לנו כי היינו יכולים אולי להתאמץ יותר, לעשות דברים, לשפץ משהו. אנו בוחנים את הדברים המעולים בחיינו, את הכשרונות שלנו, את ההשגים שלנו ומנסים להבין למה הם לא הביאו לנו את התוצאה הרצויה, איפה שם הפאשלה? ברצותנו להתקדם ולהגיע לחיים טובים, או מאושרים או משופרים יותר (בכל תחום שהוא) אנו בדרך כלל שמים לב לחלון הראוה של חיינו, לדברים שהיו אמורים להצעיד אותנו קדימה ומנסים להבין מדוע הם 'לא עשו את העבודה'.

נראה לנו כי אם היינו משפרים יותר את החלקים שאנו טובים בהם – היינו מגיעים רחוק יותר. למשל בחורה יפה שסובלת משברונות לב עם בחורים, משוכנעות כי ניתוח פלסטי, או הרזיה נוספת יביאו לשינוי בשדה הרומנטי. וכו' וכו'.

מסה זו מציגה גישה שונה, הטענה כאן היא כי הבעיה הגדולה ביותר אינה בפסגה, למשל במנהיגות, אלא בעם. לא בצורת החשיבה, אלא במצב היצרים והרגשות. לא בציונים הגבוהים, אלא בנמוכים, לא בשיניים הקידמיות הנקיות, אלא באלה האחרויות והאכולות, לא בחזית המצוחצחת של המכונית אלא בשיירי הסנדוויץ במושב האחורי. הבעיה לעולם אינה בחדר האורחים כי ממילא תמיד הוא יהיה מרווח ונקי ומעוטר בעציצים. הבעיה לעולם תהא במרתף, בחצר האחורית, במגרה התחתונה.

משולים אנו לאותו שיכור שאיבד כספו ברחוב בלילה, והוא מחפשו תחת הפנס ולא בחושך, היכן שהלך לאיבוד. יש לנו נטיה לשפר את המשופר ולחפש את השגיאה או הבעיה היכן שאנו טובים ממילא.

בשיחות שלנו עם ידידים, נוטים אנו להתמקד בה שאנו יודעים, לדבר על מה שאנו מתמצאים בו, להבליט את תכונותינו הטובות, וכך השיחה הופכת לכר בו נמנעים מלדון בחלקים בפחות משופרים בחינו, לא מעלים משברים, אכזבות, מפחי נפש, אי בהירויות, ספקות עצמיים. לא משתמשים בשיחה כדי ללבן דברים מעורפלים, להעלות באוב דברים מציקים מן העבר. את כל זה משאירים רק למצב שבו באמת הגיעו מים עד נפש (גם אז, זה רק עם פסיכולוג קליני מורשה). הזירה הרגילה של שיחותנו היא בעיקר לשם עיסוק בפסגות ובחלונות הראוה שלנו. וכך יש תחושה שמה שאפל, לא ברור ואפילו בעייתי לא קיים, או לפחות לא רלוונטי. גישה זו בפשטות נקראת הדחקה.

אנו שופטים ומעריכים בני אדם על פי ההשגים שלהם, עד כמה הם טובים ומצוינים, עד כמה הרחיקו לכת במצוינות שבהם, ולא במה שמוזנח או לא משופר בחייהם.

אם ניקח למשל פרופסור שהוא ראש חוג באוניברסיטה, או מנהל חברה גדולה – שניהם אמורים להיות מעולים בתחומם, והם שוכנים בראש הפירמידה שלהם. אך אם ניקח ונביט וננסה להעריך את חייהם כמכלול (שבו ראשות החוג או ניהול החברה הן רק אחת מן הפרמטרים שבו) אז נמצא כי מה שחשוב ומשפיע בחייהם הוא לא מה הוא יודע לעשות, אלא *מי הוא? מה חי בו?* וכדי לדעת מה חי בו אין לנו מה לבקר במשרדו המצוחצח, אלא בחדריו האחוריים, במרתף. לשאול מה בחייהם מודחק, לא מאורגן, חלש, רעוע, לא נקי. _כי אלה הדברים שימוטטו אותם בסופו של דבר_. ולא רק אותם, גם כל ממלכה ואימפריה.; *החולשות הקטנות שדוחקים לקרן זוית ומטאטאים מתחת לשטיח, אלה הם הדברים שממוטטים את מגדל חיינו*.

זה הסנדויץ' מלחם לבן המרוח בחמאה -פעם ביום. ואי הקדשת עשר דקות ביום להתעמלות ותנועה – שיביאו בסופו של דבר להתקף לב, לא רמת הביצוע של התפקיד רם המעלה. כי השליטה בסופו של דבר באה מלמטה.

העילית החברתית (כביכול) בורחת מן המרתפים שורצי העכברושים – אל הפנטהאוז המודרני, אך אם לא נרד אל מרתף חיינו, אל הצללים השוכנים לבטח בחשכה המסתירה, יתפשט הסרטן הנפשי והגופני דרך הביבים, יפגום בשיפוט שלנו, ירעיל את חיינו וימוטט את המגדל.

ד"ר אראל שליט, פסיכולוג יונגיאני, בסיפרו: "הגיבור וצילו" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995), אומר כי חלק לא קטן מן העוולות הגדולת של האנושות- ושל יחידים לעצמם- נגרם כתוצאה מהתעלמות ~מהצל~, מדחיקים את ~הצל~, או משליכים אותו על אחר (גזענות ואנטישמיות), וכך נותרים עם דמות עצמי טהורה וזכה, אין מקום למשהו שקצת מקלקל, ו~הצל~? אנו אוהבים לחשוב שהוא קיים אצל האויב, הזר, האחר, או מודחק לתת ההכרה, אל מחוץ לתחום הלגיטימי. "^הרוע הכי נוראי בא מהצורך במושלם, שום דבר לא היה יותר פרפקט מהנאצים, בגלל זה ההרג שלהם היה כל כך 'מושלם', במושלם אין מקום לצל"^.

וכך, ללא החלק האפל – החיים הופכים לפלאקטיים; למשהו שטחי, זעיר בורגני, בינוני, נוח, חסר ייחוד ונטול כל מימד של עומק. כפי שאומר אראל שליט: ^"כל התבוננות פנימה , מתחת לפני השטח, מתבוננת בהכרח גם על הצד של הצל^".

זו לא החזית המלוקקת שקובעת, כי אם הפינות, המשקעים, השקערויות, המטענים המודחקים. הטענות שלא השמענו, המחשבות הרעות אותן לא ביטאנו, הרגשות השליליים אותם לא החצנו.

מרכז הכובד האמיתי של האדם הוא בחולשות והפיתויים, העצלויות וההבטחות שלא קוימו. הם אלה שימוטטו את האימפריה שלנו, בין אם רוחנית, עיסקית, אקדמית או תיקשורתית – היא.

זה לא מה שנעשה, אלא מה לא נעשה; במה התרשלנו, למה הרשינו לקרות, מה כיסינו, מה הסתרנו?

על איזה בדק בית ויתרנו, בשם מרוץ העכברושים המטורף הזה?

על איזה מסוה מכובד לא ויתרנו, בגלל עכברוש זה או אחר, שכמעט הציץ מאחורה?

עם כמה זבל בחיינו (הפרטיים והחברתיים) אנו מתפשרים בשם התדמית החברתית המקובלת?

כי שוב, לא הפנים המאופרות, לא המילים היפות, לא הידע המלוטש, לא ההישג החברתי והכלכלי, אלא ~הביבים~: הביבים הייצריים, הרגשיים, והשכליים -, הם שירעילו את גורל חיינו הנפשיים.

כי השליטה באה לא מלמעלה אלא מלמטה. לא על ידי התבססות בפיסגה, אלא על ידי אי תשומת לב והתעלמות מן התחתיות.

והתעלמות מן התחתיות משדר שהזנחנו את הצל, את הדמונים, את תת מודע הנמוך, את ה'אני המסכן'. את האני האמיתי, את עצמיותנו המוזנחת והנעזבת.

זה לא שלא היינו מצוינים מספיק, אלא שהנחנו לפער בין המצוינות שלנו ובין מה שדפוק ומקולקל בנו להמשיך ולהרחב, עד שרצועת הגומי המחברת את 'החצר האחורית' ו'החצר הקידמית' – נמתחה עד קצה גבול יכולתה, ואז החצר הקידמית נאלצה לחזור בבת אחת אל המישור התחתון שהוא הריאליה היחידה. מישור שכל הזמן חיכה לה בפנים.

(שהרי כולנו יודעים כי קטסטרופות [1] לא צונחות עלינו מבחוץ הן שואבות אותנו מבפנים).


"היה היה איש עקום, שהלך בשביל עקום

נשען על מקל עקום

ומצא מטבע עקום

בו קנה חתול עקום

שתפס לו עכבר עקום

ויחדיו גרו בבית עקום

בתוך העלם העקום הזה. "

מתוך: "אמא אווזה"


[1] בהקשר זה ניתן לקרוא את המסה שלי: "על משברים, טראומות

וקטסטרופות" (תסמונת איוב),

http://stage.co.il/Stories/216518

 

הקריאה לצאת לקרב: פרשנות לשני סיפורי עם

"I would rather be ashes – then dust"

ג'ק לונדון

 

סיפור א': הנמר והאיילה

– מידי בוקר בסוואנה מתעורר נמר

הוא יודע שהוא יצטרך לרוץ,

יותר מהר מהאיילה האיטית ביותר

ולא – יגווע ברעב.

– מידי בוקר בסוואנה מתעוררת איילה,

היא יודעת שהיום היא תצטרך לרוץ יותר מהר מהנמר הזריז ביותר

ולא- תיהרג.

כך שאין זה משנה אם אתה

נמר או איילה

כאשר השחר מתחיל להפציע

כדאי שתתחיל לרוץ.

*

ביאור ופרשנות:

רמה א':

החיים הם מאבק. המאבק מתקיים לפי 'השיטה האמריקאית'; בין מנצחים למפסידים. לא אנחנו בני האדם, המצאנו את המונח. כדי שהנמר ישרוד הוא צריך לנצח וכדי שהוא ינצח האיילה צריכה להפסיד. אנו, בני האדם הנאורים, סולדים מן המונחים: וינר ולוזר, ("מה, אני לוזר, אני לוזר"?), אנו מעדיפים את המלה 'השגיות'. אך זה לא יעזור: הניצחון של אחד הוא המפלה של אחר וכדי שאחד יצליח אחרים צריכים להפסיד. רואים זאת היטב בתחרות על הפסגה, כי שם זה צר מאור, ורק מעט מאוד מנצחים והרבה מפסידים. וזה קיים גם בתחתית, גם שם המון מפסידנים. המנצחים לעתיד (או אלה המקווים לזאת) עולים ומנסים לעלות למעלה. בעוד שהמפסידנים שוקעים לתחתית; למקצועות שירות ועבודה פיזית.

אנו, בני האדם טשטשנו את הקצוות החדים, נכון שכבר לא אוכלים האחד את השני פיזית, וגם לא ממש הורגים פיזית כדי לנצח. אבל העקרון נותר אותו עקרון, רק עבר לרמת הנפש, מכוסה במלים יפות. ומי שנהרג ומת זה הנפש, לא הגוף. אצלנו מדברים על דמוקרטיה, על שיוויון הזדמנויות. אך בטבע, כדי שמישהו יחיה אחר צריך למות. האחד בא על חשבון השני. האיילה הנעימה והעדינה נמצאת בסכנה מתמדת על ידי הנמר האכזר והחזק.

רמה ב':

עד כאן הרמה השטחית, אך ישנה רמה עמוקה יותר להבין את המשל הזה.

שניהם צריכים לשרוד, וכדי ששניהם ישרדו, הם צריכים להתעורר, אסור להם לשקוע לשאננות, אחרת שניהם ימותו: החזק מרעב והחלש ירצח על ידי החזק הרעב.

אם לא יתעוררו, שניהם בסכנה. והתעוררות משמע להקיץ את התודעה! לשאול את עצמם: מה באמת קורה כאן? לא לקבל הסברי תוויות שטחיים. אלא לנסות להבין לבד ולעומק. להתעורר זה לראות את פני הדברים כמות שהם. בחלומות הם מופיעים מעוותים על ידי הסובייקטיביות שלנו. והמציאות היא קשה. יש בה מוות ומוות הוא למי שממשיך לישון כשעולה הבוקר; כשמגיע הזמן לחיות.

החיים אכזריים, והם אכזריים גם לחזק ולחלש וזאת במידה והם נופלים לשינה. בשינה המוות בולע את מי שמרשה לעצמו לרחף בפסיוויות אשלייתית. לכל הישנים גורל אחד: מוות, היבלעות.

רמה זו של הבנת הסיפור לא רואה הבדל בין מנצח ומפסיד, אלא בין ישן לער. והיא אומרת שהחיים זה ג'ונגל ולג'ונגל חוקים משלו (ושם אמנם החזקים טורפים את החלשים כמו ברמה א') אך גם שהאויב הגדול של האדם זו השינה; לקיחת החיים כמובן מאליו, לשוט עם הזרם, להתמסר למשאלות ליבך, ולפנטז שיהיה טוב. לשקוע ברומנים, סרטים וכו'.

אך הסיפור לא מסתפק בזה, הוא אומר שלא די בלהתעורר, אם התעוררת ולא התחלת לרוץ ולרוץ מהר יותר מן היריב הכי מר שלך, כאילו לא התעוררת. וואו!! ומה זה 'לרוץ'? לרוץ זה קודם כל לחיות בחרדה בלחץ נפשי מתמיד, לא להתרפות לעוד סרט, לעוד סטוץ, אלא לקחת עצמך בידיים, לחפש משמעות, למצוא מטרה ולהתחיל לשעוט אליה עם כל מה שיש. לחיות מתוך אינטנסיביות פנימית, כל הזמן לשאול: מה אני לא עושה? מה צריך לעשות והחמצתי?

לרוץ, משמע להבין שהחיים זה ביצה טובענית של הרגלים, נוחיות ובינוניות! ואם לא נחיה מתוך מאמץ פנימי לגבור עליהם וליצור את המציאות שלנו כל פעם מחדש, הרי שהנוחות והבינונית והשטחיות יבלעו אותנו. ונהפוך לבובות שעווה. וזה עוד סוג של מוות.

כלומר, לאדם שני אויבים, הראשון הוא האשליה והפנטסיה המצויות בחיים מתוך פסיוויות. והאויב השני הוא הנוחות והבינוניות. בראשון מפנטזים בשני לא מתאמצים ברמת הנפש.

האויב הראשון הוא לא להתעורר והאויב השני הוא להוריד את הקצב ולהפסיק להתאמץ ברמת התודעה והנפש.

להתעורר ולהתחיל לרוץ, בין אם אתה איילה או נמר. כי החיים לא עושים הנחות למי שישן בתוך חייו במקום להתעורר. ולמי שהולך בתוך חייו בקצב שמוכתב על ידי נוחות ובינוניות במקום לרוץ כל הזמן, ולרוץ כל הזמן זה לחיות כל הזמן על הקצה; לחיות כל רגע כאילו חייך תלוים לך מנגד.

כך שהסכנה של החיים היא לא המוות שמחוץ לחיים, שבסופם – אלא המוות שאורב להם בתוכם: לישון תוך כדי הערות.

הסיפור סיפור עם. הפרשנות אישית.

 

סיפור ב': שני צפרדעים *

http://tinyurl.com/cambf

 

שני צפרדעים, אחד גדול ושמן והשני קטן ורזה, מצאו יום אחד דלי של שמנת וקפצו פנימה כדי לשתות. השמנת עלתה להם מעל לראש, אך מכיון שהם היו צפרדעים הם שחו מסביב ושתו מן השמנת המתוקה. לאחר ששבעו ורוו די צרכם הם מצאו שאינם יכולים לקפוץ החוצה אל מחוץ לדלי. הם נאבקו במשך מספר דקות, מנסים לצאת החוצה. הצפרדע הגדולה לא ראה שום תקווה בדבר האפשרות לצאת החוצה והוא פשוט ויתר ותוך שהוא שוקע המשיך ללקק שמנת מכל עבר. השני לא יכל לאפשר לעצמו לוותר ולטבוע, הוא החל לבעוט ולבטוש ברגליו הקטנות, חברו השוקע אמר לו 'למה אתה מתאמץ, ממילא תשקע גם אתה, קבל את הדין לפחות בשלווה, ואולי אף טעם מעט מן השמנת לפני שתישקע', אך חברו לא הקשיב, או שלא רצה להקשיב, הוא המשיך להניע כל אבר בגופו הקטן כמה שיכול היה, נאבק, התנגד לכל מה שסבב אותו, מנסה להחלץ. לא מוכן לקבל כלום כעובדה סטאטית, הכל עורר בו התנגדות ועל כן בדינמיות של גופו הזעיר הוא קרא תגר על הסטאטיות השמנונית האדירה שהקיפה אותו מכל הצדדים.

חברו מזמן שקע לתוך ביצת השמנת ולא נודע שבא אל קירבה, אך הוא, המשיך לבטוש ולפרפר , ונראה שמעשים אלה לא נתנו לפי שעה לשמנת לבלוע אותו; איך שהחלה השמנת לבלוע אותו הוא ניער אותה על ידי תנועות גפיים נמרצות. אך די מהר הוא החל להחלש, ותנועותיו נעשו חלשות ואיטיות יותר ויותר. ולפני שלא היה בו כוח יותר להניע אבר בגופו, הוא שם לב כי הנוזל השמנוני סביבו נעשה קשה ומוקשה יותר ויותר ולא רק עייפות גופו יוצרת עומסים עליו אלא גם החומר סביבו שהולך ונעשה מוקשה יותר ויותר. חרדה אחזה בו, הנה, לא רק העייפות שלו גם הנוזל עצמו כבר לו נותן לו לנוע . הכל אומר לו שעליו לוותר, והנה כעבור זמן מה הוא אכן פסק מלנוע אך אז שם לב שאינו שוקע, הוא ניצב לבטח על משהו מוצק וקשה למדי שתומך בו למטה, הוא הביט לצדדים בעיניו הצפרדעיות וראה שצבע השמנת כבר אינו לבנבן, אלא צהוב עמוק, הכל נראה קפוא ונוקשה. מתחתיו הייתה עכשיו יבשה מוצקה. הוא לא היה בתוכה, אלא מעליה. במקום לבלוע אותו המציאות שהוא היה בה נותנת לו עכשיו תמיכה מלמטה. ואז הוא פשוט ניתר החוצה, אל מחוץ לדלי, אל העולם.

ביאור ופרשנות:

ובכן, ככה בעצם עושים חמאה; חובצים בה וחובצים בשמנת, עד שהיא מתקשה, כך מקציפים שמנת לקצפת וכך חובצים אותה לחמאה: מכים בה ומכים בה עד שהיא משנה את מצב הצבירה שלה. מחצי נוזלי למוצק, והשומנים הנוזליים הופכים למוקשים.

הצפרדע הרזה (בלי לדעת זאת) מרד בגורלו, הוא לא היה מוכן להיבלע בביצת השמנת, או לפחות לא היה מוכן להיבלע ללא מאבק. אז הוא התנגד, וההתנגדות שלו שינתה את מצב הצבירה של זה שהוא התנגד לו.

מציאות ה'ככה זה', ו'אלה פני הדברים' 'לא תוכל לשנות את העולם', 'תסתגל ותראה מן ניתן להוציא ממנו', 'צריך לדעת להסתדר עם מה שיש', – כל אלה טובים לגבי הרוב שמקבל את הדין ומנסה להנות ממה שניתן. מבחינה זו (בחינת ההנאה מן הליקוק לפני ששוקעים בו) הדבר מזכיר סיפור נוסף:

אדם מתנודד במדבר, שלושה ימים הוא ללא מים, ורגע לפני שהוא גווע בצמא, מגיע מולו אריה, הוא פונה אחורה ומולו מגיח נמר, למטה הוא רואה בור, הוא קופץ ורואה בתחתית ערימה של נחשים, בדרך הוא נאחז בשיח שצומח מן הדופן והנה את הגבעול מכרסמים שני עכברים. לפני שהשיח ניתק מן הדופן הוא רואה מספר טיפות דבש על העלים של השיח והוא מלקק אותם.

זהו משל קצר על מצבו של האדם שמתנהג יותר כמו אחיו הקופים שמנסים להסתדר ולהמשיך ללקט שורשים מתוקים לפני שיבוא יומם, מאשר כאביו הקדמון של פעם. כיום האדם מצוי במצב של הסתגלות, סובר כי מכל קטסטרופה צריך להוציא את הכיף והתענוג. להסתדר עם מה שיש ולהוציא מזה את המקסימום. ('כל אחד צריך לעשות את מה שעושה לא הכי כיף', 'הכי חשוב להיות מאושר' וכו'). אך ישנם אנשים, או קיים סוג של אדם שלא מפסיק להתנגד, גם אם ימות באפיסת כוחות; הוא לא מוכן לקבל את מה שהוא פוגש בעולם ובחיים כמציאות הבלעדית, והוא מתנגד לא רק כי אין לו מה להפסיד; כזה הוא. ותוך כדי כך הוא מצליח לשנות את המציאות בתוכה הוא נאבק, מאבקו מותיר בה סימן, משפיע עליה. יוצר התפתחות, והתפתחות היא תוצר של אי קבלת המובן מאליו כמציאות היחידה.

בפני כל יצור חי מוצגת ברירת מחדל; להישאר במקום ולקבל את הנתונים הקיימים (כמו הצפרדע הגדול) ולהתאים עצמו אליהם, או למרוד. ותוך כדי המרידה המורד לא רק משנה את המציאות בה הוא חי בתוכה הוא מורד, הוא גם מכשיר את עצמו (מפתח שרירים) בכדי להיות מסוגל לחיות בעולם אותו הוא משנה.

האטרופיה, הניוון והזיקנה והמוות שבתוך החיים – יגיעו למי שמקבל את החיים כמות שהם. כי החיים כפי שהם – אכן מובילים לאטרופיה, לניוון וחוסר יכולת הולך וגובר. לאור תובנה זו, החיים הם התנגדות למסלול הידוע שקבעו לנו מראש.

חמאה היא חיים, שמנת היא המצב הקיים הבולע את החיים ועל כן היא מובילה למוות (מוות נפשי, מוות רוחני). חמאה זה מה שאנו עושים עם החיים, מהחיים, על ידי כך שאיננו מקבלים את המציאות שאנו פוגשים כמציאות הסופית וכמציאות היחידה.

כדי לעבור משמנת בולענית לחמאה מוצקה שנותנת בסיס ממנו אפשר להגיע לדברים – אסור להפסיק להאבק.

כמעט כל יוצר והוגה גדול ומוערך היה צריך ליצור ולחפש הכרה זמן רב לפני שקיבל אותה. ורק כשמאמצי יצירתו הניבו את החמאה – הוכרה גדולתו. כך שלחיות באמת, להוציא מתוך עצמך את הפוטציאל האמיתי של החיים שבך – לא די לשרוד, צריך להגיד לא לשמנת כדי להגיע לחמאה.(ולא כי החמאה היא תחנה סופית, אלא כי היא הבסיס ממנו אפשר להתחיל).

בכל שמנת קיים פוטנציאל לחמאה. רק מרידה במצב הצבירה של השמנת יכול להוביל לבסיס חדש, שממנו ניתן לטפס החוצה מן הדלי הנוכחי בדרך את עתיד וחלל רחב יותר.

 

פרשנות סיכום לשני הסיפורים:

בשני הסיפורים מדובר על מאבק. על מאבק כדי לא להיבלע, לא למות. וכמובן שלא מדובר על מוות סופי שיגיע גם יגיע, מדובר על מוות באמצע החיים (מוות של הנפש, של הרוח). מדובר על אנשים שהם כאילו חיים אך בתוכם הם מתים. שני הסיפורים מזהירים על סכנת המוות שאורב בתוך החיים.

בשניהם מדובר על הסכנה שבפסיוויות; הסכנה של שקיעה פנימית; לתת לחיים לבלוע אותך (סיפור שני הצפרדעים). לשקוע בפנטסיה בהקיץ מצד אחד או בבנוניות של נוחיות מטמטמת (סיפור הנמר והאיילה). בשניהם המסר הוא שאסור להרגע. בסיפור אחד החיים הם ג'ונגל שמזמין בריחה על ידי שינה, ובשני הם ביצה טובענית של שמנת. בשני הסיפורים הסכנה היא מוות. בראשון במקום לאכול כדי לשרוד אתה נאכל כדי שאחרים ישרדו. בשני אתה שוקע בביצת הנהנתנות של עצמך. איזה מוות יותר גרוע?

ושוב, ברור שמדובר על מוות רוחני, מוות נפשי, מוות תודעתי. לפי שני סיפורים אלו, המוות מגיע לרוב בני האדם הרבה לפני שהם מתים. הם יכולים להיות מתים מבחינה זו שהם ישנים מבחינה תודעתית, (הנמר והאיילה) או שהם שוקעים בביצת היצריות הנהנתנית של עצמם (שני הצפרדעים), כך או כך, שתי סכנות מאיימות על החיים; האחת פסיוויות שממלאה עצמה בפנטסיה ואשליות (החלומות של הנמר והאיילה הישנים) והשני שקיעה במדוחי היצר: אכילה, הנאה שעשועים.

בשני הסיפורים המסר זועק: לא לוותר. בראשון האיילה והנמר צריכים לרוץ בשני הצפרדע חייב לנוע, כל הזמן לנוע.

להתעורר, לרוץ וללא להפסיק לנוע. איזה מרוץ סזיפי, רק כדי להגיע באותה המידה לאותו המוות. האם לא צודקים אם כן אלה האומרים: "אכול ושתה כי מחר תמות"? כן, אבל הם מתו כבר לפני שהם מתו, מתו ברמת התודעה, ברמת הנפש והחיים הפנימיים. בעוד שאלה שהתעוררו, רצו ונעו והתאמצו, לפחות חוו חיים פנימיים, חיי תודעה חיי נפש.

הם לא רק חיו הם גם היו בחיים: משהו גם חי בהם.

* סיפור עם. עיבוד ופרשנות: גבריאל רעם.

שלוש מסות על הנפש

פרק א': האמת הקוואנטית של הנפש

אדם יושב בחדרו, מול מחשב, שולחן, מנורה ולפתע צפה ועולה בו תחושת מקום וזמן מתקופת נעוריו. זה לא חייב להיות מאורע משמעותי או דרמטי, זו יכולה להיות תחושה של סתם שעה בסתם יום, במקום כלשהו מתקופת נעוריו. ולפתע צפה ועולה בו תחושה מאוד מובהקת  שהזמן והמקום הזה מעוררים בו. זה לא מתעורר כתוצאה מ- וגם לא קשור )כמו אצל מרסל פרוסט ב'בעקבות הזמן האבוד' (, לטעם או לריח, גם לא לצליל או צבע – זו תחושה דינמית שממלאת את כל כולו. וזה מוחשי ביותר ומציף את כל הוויתו. ומבחינת החוויה שהוא עובר באותו הרגע – זה יותר אמיתי מאשר מה שמקיף אות ברגע הזה בהווה, שבו הוא נתון כעת. רגע שכל כולו מציאות אובייקטיבית, אבל כזו שלא מהדהדת בו ומפעילה גלי תחושות והוויה של ישנות ונוכחות כמו זו המתרחשת בו ברגע שצף בו מה שצף בו מן העבר.
לכאורה תחושות אלו )הזמן והמקום ההם בילדותו הרחוקה ( הם כמעט דמיון, כמעט פנטסיה, כמעט אנטי מציאות. אך מהי המציאות האמיתית? זו הניתנת למדידה על ידי מדדים אובייקטיביים, או זו הסובייקטיבית, שאנו חווים בכוכים ובנידבכים היותר מוצנעים של הוויתנו הפנימית?
כך לגבי חיינו הקטנים, אך גם כשמדובר במאורעות  היסטוריים חשובים או יצירות גדולות'; מה ההבדל בין האמת של האימפריה הרומית ובין האמת שחיה בתחושותיו, הבנתו והגיגיו של ניצשה כשכתב את 'כה אמר זרטוסתרא' שלו? תקופת הממשל של האימפריה הרומית הייתה ארוכה, חיו בה אנשים רבים, והיא מכסה אפוס גדול ושלם בתולדות האנושות. בעוד שמה שעבר בניצשה בעת כתיבת 'כה אמר זרתוסטרא', היה קטן, אישי וסובייקטיבי מאוד. האימפריה הרומית הינה אמיתית בקנה מידה היסטורי, חברתי, פוליטי, צבאי. בעוד שיצירתו של ניצשה אמיתית בקנה מידה נפשי.
אז מהי המציאות? מה שמתחולל בעולם החברה החיצוני וקשור ומשפיע על מיליוני בני אדם, או מה שמתרחש בתחום חיי הנפש של היחיד? ואיך זה קשור לתחושה הזו הצפה באדם לפתע וממלאת אותו בריאליה מסוג אחר?
ובכן, נתחיל בתחושה הזו שצפה בו לפתע כשהוא ישוב בחדרו ועוסק במשהו אחר לגמרי. התחושה הזו נובעת מן הנפש. זו נפשו שצפה מבפנים. זו הנפש שלו שממלאת אותו לפתע; יצאה ממחבואה, מסתורה והיא מציפה את חייו העכשוויים עם הנוכחות שחיה בה. נוכחות המצייתת לחוקים אחרים לגמרי מאלה של המממדים הפיזיקלים בהם חיים רוב בני האדם רוב הזמן. בעולמות הללו העבר לא פחות חי מן ההווה. והריאליות של משהו קשורה ליכולת של הנפש להציף עצמה
לתוך האדם באותו הרגע ואז מה שחש האדם בכל ישותו ברגע ההצפה – זו האמת הנפשית שמתרחשת בו בו ברגע.
הריאליה הזו היא  ריאליה קוואנטית. ריאליה שמתרחשת בעולמות הזעירים השוכנים בתוך האטומים של הוויתנו. ישות והוויה של משהו אינם שוכנים במרכיביו הפיזיים, אלא בחללים הקוואנטיים שלו. למשל הישות והנוכחות של כיסא אינן שוכנות ובאות לביטוי בממדים הפיסיים של: גובהו או החמרים מהם הוא עשוי וגם לא באיך שהוא נראה, אלא במשהו שקיים בחללים הבינתאיים, בממד הקוואנטי, הסאבאטומי שלו. ונוכחות זו ניתן לחוש רק באורח הכי סובייקטיבי. ואז ורק אז הכיסא אמיתי עבורנו.
העולם הקוואנטי הוא עולם החלקיקים הזעירים. להתנהגות של החלקיקים הקוואנטים מוזרות הטבועה בהם מעצם קיומם. התורה הקוואנטית גורסת בין היתר כי אלקטרון או כל 'יצור' סאב אטומי אחר, מתקיים במספר מצבים שונים בו זמנית, הוא נמצא כאן ושם בו זמנית, הוא נע במהירות אך גם באיטיות וסב על צירו לשני
כיוונים, גם בו זמנית. וכי הדרך בה מתבוננים בתופעה משפיעה על ההתנהגות שלה. כל אלה הנם דברים שלא נתפסים בתודעה הרגילה.
אלה חוקים הפוכים לגמרי מאלה שאנו רגילים להם. אך אלה החוקים השולטים על מציאות חיי הנפש שלנו; מציאות קוואנטית. מציאות שבה הישנות של משהו באה לביטוי יותר דרך ההעדרות שלו, וככל שמשהו רחוק יותר, זעיר יותר, ומוחשי פחות כך הקיום שלו אמיתי יותר.
אין פלא שלעתים המהות האמיתית של יחסים, או אישיות נותנת עצמה יותר דרך יצירת אמנות מאשר דרך חקירה מדעית שלהם. ואכן בעולמות הנפש דרכו של האמן הנה דרך שפוגשת את האמת יותר מדרכו של מי שקיבל אימון מדעי. דווקא האמנות, בהיותה כה סובייקטיבית ותלויה בנקודת מבט של האמן שלעיתים קרובות סובל מחוסר יציבות נפשית, מצבי רוח וכו', דווקא היא מסוגלת לתפוס את האמת הפנימית של משהו יותר מכל דרך 'הגיונית' או 'מדעיתי' אחרת.
זה מה שקרה לואן גוך כשצייר את הנעליים של האיכר; הוא התחבר, אפשר להגיד לממד הקוואנטי של הנעל ומכאן לישות של האיכר שנעל אותן.


                                                                   נעליים של ואן גוך    c:/My pictures IMG 

כותב על כך הפילוסוף מרטין היידגר ביצירתו: "הישות והזמן": "ציור של ואן גוך: זוג נעלי איכר גסות. שום דבר אחר. למעשה, הציור אינו מייצג דבר; אולם לגבי מה שישנו בתמונה, מיד אתה לבדך אתו, כאילו אתה עצמך עושה את דרכך הביתה בעייפות עם מעדרך, בערב של סתיו, לאחר שדעכו מדורות תפוחי האדמה האחרונות. מה ישנו כאן? הבד? משיכות המכחול? נקודות הצבע?" ביאה אל הנפש  דרך הגישה הקוואנטית מביאה לנגיעה במיסתורין הגדול האופף את הנפש; ככל שהיא איננה,  כך היא ישנה יותר.
זוהי אמת קוואנטית, לא אמת פיזיקלית. בעולמות הקוואנטיים – הכל שונה לחלוטין. מה שלא מוחשי יכול להיות יותר אמיתי ממה שמוחשי. מה שיחסי יכול לעשות יותר צדק למציאות מאשר מה שאובייקטיבי.  ונקודת המבט היחסית של המתבונן או החווה יכולה לחפון את המציאות הפנימית יותר מאדם שמביט מנקודת מבט
אובייקטיבית כביכול.
למשל טיפול פסיכולוגי; הפסיכותרפיסט יכול לבוא אל האדם בגישה אובייקטיבית, גישה המנסה להבין מבלי להיות משוחדת או מעורבת. מנסה להתייחס רק אל האמת הקשה של הדברים. והנה יוצא ) שבאמצו גישה זו( הוא מחמיץ את מה שבאמת קורה לאדם בחייו. הוא נותר עם עובדות, עם קליפות, אך המהות החיה והנושמת של האיש – חמקה ממנו. ודווקא אמן שמתבונן בו, או סתם אדם שמצליח לחוש כלפיו הזדהות ואמפטיה  – יכולים לקלוט באמת מה עובר עליו ובתוכו.
 עמוס עוז סיפר פעם כי דווקא העובדות יכולות להרחיק אותנו מן האמת, העובדות לגבי מות סבתו היו שהיא מתה מהתקף לב, אך האמת היא שהיא מתה מעודף ניקיון….
בממדים הקוואנטיים כדי למצוא צריך ללכת לאיבוד, וכדי ולהתחבר למישהו צריך להיכנס עמוק לתוך עצמך. כדי להבין את מה שנאמר צריך להתייחס דווקא למה שלא נאמר. כדי להתחבר למה שישנו צריך להייחס לחללים שמסביב ובתוך מה שקיים.  כאן לזמן איכויות אחרות לגמרי; למה שקרה לפני זמן רב – יכולות להיות איכויות שהן אמיתיות יותר ממה שקורה היום. חיים שלמים הם רגע, ורגע יכול להיות חיים שלמים. לנפש חוקי זמן אחרים.
ואכן חיים בממד של הנפש יכולים להיות מבלבלים מאוד למי שחי על פי חוקי הפיזיקה של היום יום. זו מציאות פנימית. שהיא נחלתם של אמנים )בעיקר משוררים(,
מסוממים, חולי נפש, מיסטיקנים ומי שאינם יציבים בנפשם. והנה דווקא הם קרובים יותר לעולמה של הנפש מאשר אנשי ההמון השקט מחוק הפרצוף, מי שמכונים נורמליים. והנפש היא העולם האמיתי. אין אמת אחרת מלבד האמת של הנפש. אך אמת זו הולכת לאיבוד בעולם החומרי, הגס ההמוני, הכוחני שאופף אותנו.
וכך יוצא כי בעולם זה שלנו האמת של הנפש גורשה מן הקיום והיא מצויה בגלות, או מתקיימת קיום מצומצם וחלקי ב'שמורות טבע'. ומהן שמורות הטבע הללו? היכן ניתן עוד למצוא אותה? היכן היא הנפש?

חלק ב': המדריך לאיתור הנפש במחוזות הנכר של הקיום
עד כאן דובר על הנפש כעולם האמיתי, אך על מה מדובר כאן? על משהו שאולי היה פעם, כיום הנפש מצויה במצב של העלמותוהתפוררות רבתי. כמו האנדיאנים של המאיה והאצטקים שהיו תרבות מפוארת והיום הם איכרים עלובים. מצב הנפש כיום הנו גרוע שבגרועים, כמו קיסר שהפך להומלס. הנפש כיום כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים. אז היכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת?

בתינוקות וילדים:

כמובן שם; זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים, אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדוה, בעוז – עם כל מה שיש, מנצנצת בנגוהות רבתי, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם היד של: גיל הנעורים: כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים, הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרת באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו למשל ב: פוליטיקה ומסחר:
כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב, לעיתים מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, המוקסם מן העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף. או מופיעה אצל אידאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות מה שהוא מייצג. הם משוכנעים, בדרכם, שהם נלחמים למען עולם טוב יותר. ושם, במשוכנעותם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר.


בחיי הנישואים והמשפחה:
כאן היא מגוונת מאוד, לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבין ילד והורה, אשה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, אוה, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת. וכל בעיה וכל מתח ריגשי יוצרים מחסומים וצלליות של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות
את האש של הנפש  – לאט ובבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה, הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות; בגדיו קרועים, חלק ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס דרכו בין תעלות מלאות מי גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. וכה מועטות הן מערכות היחסים המשפחתיות היוצאת ניצולות מגיא הריגה זה של שדה הקטל המשפחתי. )וכשנהרסת מערכת יחסים, מי שמוצא עצמו ללא בית היא כמובן הנפש.


בעיתונות:
מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את התהליך היחלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדו'. האוחזים בקולמוס העיתונאי מכרו כשרונם ושליטתם במדיום -כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת הנכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו;
כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים  של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. קיימים עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא יוותרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית ברירה, עם השנים. הנפש במקומות האלה היא כפרטיזן ולוחם גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקון, פרשן
משפטי,  מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן.


ברחובות ובדרכים:
שם היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות סחופי הנפש; קיים בהם מעין חיספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. קיימים גם הצעירים, הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי נסיונם עם הממסד הנוקשה והבירוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטיני הרוח של הממסד. תוהים ותועים, מנסים ללקוט בצידי הדרך שיירי רוך ואמפטיה מאחרים שאין להם דבר מלבד נפשם.


בשירה:
בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד; במקצב, בדימוי, מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי.


באמנות:
שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין 'מעון נשים מוכות', מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריות, בתיאטראות, באולמות קונצרטים. האמנויות הן המקדש מעט של הנפש. מעין נווה מדבר, שמורת טבע. אך גם שם, יותר משהאמנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים  של התרבות העכשווית.
כיום מציגה האמנות נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. הקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קורעות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה וביאוש.
גם שמורות הטבע של האמנות מתקשים לעצור את חילות אוייב הנפש השועטים  לכל הכיוונים, ובמקום לשמור על הנפש הם משקפים את הזוועות שמעוללים לה. ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה – לזאב החייים חסרי הנפששבחוץ, העטים על הנפש לכלותה.


בחינוך ובבתי הספר:
בית הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות; חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. בחתונה זו הריקוד הוא ריקוד מנצח כי בית הספר אכן מעניק מקדמה לחיים על ידי רכישה של ציונים גבוהים ותעודות הסמכה. אך זו לא מקדמה לחיים חיי היחיד אלא לחברה.
החתונה האחרת היא ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית הספר לטפח, ומחתונה זו הוא יוצא צולע, כי הלימודים העיקריים בבית הספר, שהם הלימודים הריאליים לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים, למודי הנפש, לקרן זווית שולית וחסרת כריזמה וחשיבות. אמנם באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיזם בבית הספר, אבל היחס ללימודים אלו גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי.


בתנועות דתיות ובמיסטיקה:
שם הנפש מטפוחת ומקבלת טיפול העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה.
כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגבירה בארמונה, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת.
אך האמנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר, הסגור, הקפדן והמוגדר היטב?  כאן היא שורדת בליבות של אינדווידואלים בודדים, בליבו של איש אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, באישה של הכמיהה למיים המחיים של רוחניות של אמת.

ואיך רואה ההמון השקט את 'שמורות הטבע' הללו של הנפש? ובכן בדרך כלל זה גורם לטפיחה עצמית על השכם; 'הנה, יש לנו אמנות, תרבות, חינוך, חופש דת, גבולות מדינות פתוחים לנדודים וכו'. אך מסרבים לראות כי 'שכיות חמדה' אלה הן נזם זהב באף חזיר.
ולאחר מסע מייאש זה, יכולה להישאל השאלה: האם ניתן לעשות משהו? האם זה חייב להיות גורלה של הנפש בעולם זה? והתשובה היא שמי לא רוצה להישמד חייב להילחם. וכדי להילחם יש צורך לגלות את העוצמה הפנימית.


חלק ג': כוחה השקט של הנפש
בחלק א' ראינו כי קיום הנפש הנו קיום קוואנטי, חי איתנו אך רחוק מאיתנו, כמו בממד אחר. בחלק ב' יצאנו למסע בחוץ לאיתור שרידי נפש. וכאן בחלק ג' נחזור פנימה אל הנפש, אך זו חזרה פנימה לשם גילוי עוצמתה של הנפש. ומדוע כך? ובכן, הדימוי של הנפש כפרח עדין, או גן קסום, אינו המצב של הנפש בימינו. וזאת ניתן לראות בברור בחלק ב'; הנפש נמצאת לא רק במצב של התפוררות וכיבוש, אלא היא מאוימת יום יום על ידי הגס, הקולני, האטום והשטחי. והיות וזה המצב, הנפש אמורה להיות מסוגלת לעשות שני דברים, האחד להגן על עצמה והשני לצאת נגד מהרסיה ומחריבה. הנפש באקט של מרידה.
האם זה אפשרי? האם לנפש העדינה והפגיעה ישנה בכלל עוצמה? התשובה חיובית, אך זו עוצמה קוואנטית.  אך לפני שמדברים על עוצמתה של הנפש צריך להגדיר מהי עוצמה, מהו כוח? כח או עוצמה, היא אנרגיה קפיצית לפני שהיא מתורגמת לעשייה; אנרגיה פוטנציאלית שיכולה להיות משוחררת עבור פעולה או תנועה.

אז איזה סוגי כוח אנו מכירים?  כח הנעה,  כח עמידות בפני פורענות ומצוקות, כח התמדה, כח להחזיק מעמד, כח להוביל חזון.
כך לגבי הסוגים השונים, אך מה לגבי הכוח עצמו?  ובכן יש להבין כמה דברים לגביו. ראשית; כח לא בא מלמעלה. המנהיג, למשל, לא מעניק להמונים כח, הוא מעניק להם חזון וכיוון. והם אלה המעניקים לו את הכוח עימו הוא יכול למשול. כך שהכוח של היחיד השולט הוא כוחם של ההמונים הכנועים )במשטר דיקטטורי( או העושים זאת ברצון )במשטר דמוקרטי( – המועבר אליו כדי שיעשה בו שימוש. אז כוח בא מלמטה. הוא זורם כלפי מעלה ומעניק חיוניות לחלקים היותר גבוהים במערכת.
בטנטרה ההודית הנפש מכונה שאקטי, והיה מצויה בתחתית עמוד השדרה וכשהיא משוחררת היא מטפסת במעלה עמוד השדרה והופכת לאנרגית קונדליני, נחש מסוכן הטוען אל כל המערכת בעוצמה. בטנטרה הגבוה היא התודעה והנפש היא הנמוך. הגבוה מעניק כיוון ומטרה, הנמוך מעניק עוצמה וחיוניות.
ושנית; כוח יכול לבוא לא רק  מרמות נמוכות וגבוהות באדם, אלא גם מרבדים שונים. מרבדים חיצוניים ופנימיים, עמוקים או רדודים. כאלה המצויים על פני השטח – באדם, או עמוק בתוכו. למשל רגשות פגועים או תאוות שלטון – הם מקורות כוח חיצוניים, אפשר להגיד, כי הם קשורים לזה אשר הסביבה עושה לנו ואיך אנו
מתייצבים ביחס אליה. גם האגו או יצרים מיניים הנם חיצוניים  במידה, היות והם מגיבים לסביבה, לאובייקטים שעושים לנו טוב או לא.
וישנם מקורות כוח פנימיים יותר, התלויים פחות במה שמחוץ לאדם, ועוצמתם בלתי תלויה והיא נובעת מכוח טבעי ועוצמה פנימית הקיימים באדם. זה לא כוח שמצריך פרובוקציה, אלא דווקא שקט ושלווה. דווקא בעיתות שקט הכוח הפנימי נאגר. וזאת בניגוד למקורות כוח חיצוניים באדם, הנחלשים ומתחזקים בהתאם לתגובות וגירויים הבאים מבחוץ. למשל יצר המין מתחזק כתוצאה מגירוי מיני, תאוות שילטון מתחזקת כתוצאה מכוח לשלוט על אנשים אחרים וכו'. אך ככל שחודרים יותר פנימה מגלים שקיימים שם מקורות כח חבויים, שלא באים במגע עם גירוי חיצוני. והם כמו מצבור תת קרקעי של נפט או אורניום, צריך לגלות אותם, ולהתחבר אליהם.
והכוח הפנימי ביותר והעוצמתי ביותר הוא כוחה השקט של הנפש.
עוצמתה היא עוצמה קוונטית. זו עוצמה שלא רק שהיא לא מדידה ולא ניתנת לתצפית ואישוש, אלא גם אם קיימים מדדים ביחס אליה, הרי שאלה הם מדדים יחסיים, התלויים במי שמתבונן. ועם זאת העוצמה הקוואנטית הזו היא משהו שלא ניתן להשוותו לשום עוצמה אחרת, זו עוצמה המניעה צוללת אטומית )כשהיא ידידותית(, וזו העוצמה של פצצת אטום כשהיא יוצאת לקרב. והעוצמה הקוואנטית היא העוצמה הפוטנציאלית של הנפש. זו עוצמה שהיא בעת ובעונה אחת סובייקטיבית בתכלית ועם זאת בעלת עוצמה עזה לאין שיעור.
הממדים הקוואנטיים השוכנים בתוך האטומים המרכיבים כל דבר בעולם, בין אם הוא דומם או חי – אינם  מוחשיים כלל בדרך כלל. לרוב אנו מתייחסים לעולמות של מניפסטציה חיצונית, דברים שיש להם משקל, גובה, מראה וכו'. ואילו העולמות הקוואנטיים לא קיימים בשדה הקליטה הרגיל. הם אמנם אימפקטיביים מאוד אך לא
מוחשיים כלל.
והיות והנפש עובדת בעולומות הקוואנטיים, הסאב אטומיים, קשה להתייחס אליה, קל להחמיץ אותה. קל גם לזלזל בקיומה. בלעדיה נוצר מפגש לא קדוש בין הרגשות ליצרים, לחשיבה האינטלקטואלית. מפגש שבו החברה היא מרכז הכובד של האדם ולא החלל הקוואנטי השרוי בתוכו, חלל ששמו: נפש.
אך ישנם מתי מעט שמחוברים לחלק זה בהם, שחי בתוכם. כשיש קונפליקט, או עימות – בדרך כלל חומרי הלוחמה באים מאזורי הרגש והיצר, מעט מאוד מתקפות באות מאזור הנפש. והיא בהחלט מסוגלת לצאת לקרב. אנו אמנם רגילים לנפש כפי שהיא מתוארת בכתבים דתיים ורוחניים – כאגם של שלווה ושקט. אך אין דבר יותר נורא מנפש היוצאת ללוחמה. האפקט יהיה מהמם. המותקף יחוש מותקף, אבל בחלקים של הוייתו שהוא לא ידע שהם קיימים. יהיה קשה לו לתרגם את אשר קרה לו, כי המיתקפה מתרחשת בחללים הקוואנטיים של הוייתו ומשם מחלחלת לרגשותיו ותחושותיו. וכשמדובר על לוחמה של הנפש ישנן כמה דוגמאות:, ספרא וסייפא של התלמוד, מרקוס אורליוס – הפילוסוף וקיסר רומי הכובש. אך אין דוגמא מובהקת יותר לשילוב הזה שבין נפש ללוחמה מאשר הלוחמים הסמוראים של הזן. הסמוראים היו ברובם תלמידי זן ובלב הזן הייתה המדיטציה שפיתחה שלוות נפש שהיא חיונית מאד לסמוראי  בעומדו בפני אין ספור האיומים של העולם החיצוני בני אדם והאיומים הרבים שבאים מעולמו הפנימי דמונים.
השלוה הזו באה מן הנפש  המעניקה חיים. בלעדיה ובלעדי השיבה אליה מן הקרבות שבחוץ, הסמוראי היה מתפרק מזמן. ואכן זו הנפש השלווה של הסמוראי האמורה להגיד לו  מי הוא ומה מקומו ביקום. שהרי הנפש היא בית שחוזרים אליו עייפים, רצוצים ומלוכלכים. שם מיטהרים, נירגעים ואוגרים כוח. ואם אין לסמוראי
את האגם הפנימי של הנפש, יבוא יום שבו יתחולל קרב שבו הוא יאבד את הריכוז, או את אורך הרוח וראשו )שהוא הקצה הגבוה של תודעתו( יערף לפתע ואז יקרה לו הנורא מכל: תודעתו תופרד ממנו והוא ישקע חזרה בשינה באנאלוגיה הפיסית מדובר בשנת מוות, באנלוגיה הרוחנית והפסיכולוגית מדובר על שינה שהיא ניתוק מן הנפש. ואין דבר נורא מכל עבור לוחם הנפש מאש להיות מנותק ממנה. וככל שהסמוראי היה לוחם נורא יותר,  כך חייב היה להיות מיודד עם מחזות הנפש, עם אותו  ים של שקט נשי שבפנימו. וזה מה שהפך את הסמוראים היפנים ללוחמים ייחודים כל כך, לוחמים שהיו בד בבד גם לוחמים וגם אמנים…
ובכלל, הסמוראי המעודן, הסמוראי הרוחני, הסמוראי הפנימי – היווה שילוב של 'ספרא וסייפא'; של אדם שידע לצטט מן הקלאסיקה באותה בקיאות כמו בשימוש בחרב ובכידון. בסעיף הכי ראשון בחוק של הסמוראים הם מצטטים אימרה סינית עתיקה: "מימי קדם היה הנוהג ללכת בדרכי אמנות השלום ביד שמאל, ובדרכי אמנות המלחמה ביד ימין. ובשניהם יש להצטיין".
מורשת הסמוראי היא של רוצחים מתורבתים; גברים שהיו יעילים להחריד כלוחמים ומצד שני, אנשים משכילים מאוד, תרבותיים ומעודנים. אך אלה תרבות ועידון שלא באו מהשכלה או חינוך, אלא מן השפע הרוחני שנשב אליהם מן הנפש שלהם. השילוב הזה של לוחמה ללא חת ושלווה נפשית  בא לידי ביטוי גם בחשיבות העצומה שהם ייחסו לכבוד עצמי. אם סמוראי איבד את כבודו, מוטב היה לו להמית עצמו  בשעה שחתך את בטנו, והריח למען העלם ריחות קשים לאחר המוות.

לסיום:
עד כאן לגבי הנפש. מדברים אצלנו הרבה על רוחניות. אך אם הנפש לא מתעוררת, אין מה לדבר על רוחניות. כי הנפש היא השגריר. ועד שלא נשחרר אותה מכילאה וניתן לה חופש במרחבי ממלכתנו, אין מה לדבר לא על רוחניות, מצד אחד ולא על עצמיות ואותנטיות, מצד שני.

מסות נוספות העוסקות בנושא הנפש:

http://stage.co.il/Stories/203942

 

 


גבריאל רעם.
29.4.2003