ארכיון תגית: אנושיות

פטריוטיות מול הומניות

אנו יושבים ומביטים במסך בדיווחים שוטפים אודות מלחמת 'צוק איתן'.

הייתי רוצה 'לפרק' את מה שבא אלינו מן המסך, לרבדי עומק שונים.

בהקשבה ובצפייה של הדיווחים ישנן 4 רמות.

רמת הפשט היא מה שאומרים, המומחים, הקצינים והחיילים. מה דעתם? מה המידע? מה קורה?  מה עתיד לקרות?

רמת הרז הוא היא איך הם אומרים זאת? בכעס, בחוסר אכפתיות, בנונשלנטיות, בנחישות וכו'. (רובד או רמה זו נתונים יותר לאופי האישיות של הדובר, וזאת ניתן לראות היטב באמא ממוצא אמריקאי, אחת משלושת האימהות של שלושת הנערים הנחטפים והנרצחים, שלא משנה על מה היא מדברת, היא מחייכת רוב הזמן…).

המדובר באיזה סוג של רגש הם יוצקים לעמדותיהם ודעתם.

הרמה השלישית היא רמת הסאבטקסט. זו רמת הדרש. אפשר להבין לפי אופי ניסוח המשפט, לפי המלים הדומיננטיות, לפי לפני איזה משפט יש הפסקה דרמטית, איזו מילה מוצבת בתחילת המשפט ואיזו בסופו, איזו מילה מופיעה יותר פעמים מהאחרות. כל זה יכול להראות מה בעצם הם מנסים להגיד אפילו מאחורי הניסוח הזהיר של הדברים. ברמה זו אפשר למצוא שני אנשים שיגידו את אותו הדבר עם אותה שפת הגוף, עדיין אופן ניסוח המשפט, יעשה את ההבדל; מה קיים בין ומאחורי המלים, זו רמת המסר.

הרמה הרביעית היא רמת הסוד:  ממה הם נמנעים מלהגיד, מה חסר במשפטים שלהם.

וכאן (ברמה זאת) מסתמן משהו מעניין, מה שהם אומרים כול כולו, או לפחות רובו, מצוי תחת המטריה של פטריוטיות ("אנו חזקים", "אנו נמחק אותם", "תנו לצה"ל לנצח", "מה הם חושבים להם, להם מותר להפגיז אותנו ואנחנו נהיה סתם פרייריארים?) "אנחנו נראה להם מזה", "נראה להם שאיתנו לא כדאי להתעסק, אחת ולתמיד", "נראה להם ש'בעל הבית השתגע"'.

כולם מדברים בשפה הפטריוטית, ואוי למי שבימים אלו יעיז להביע פקפוק או ספק באחד מן המשפטים הללו – למשל כמו אורנה בנאי שהעיזה לבקר משהו אצלנו,  נאצות וקללות חריפות היו מנת חלקה.

ומה שחסר, מה שלא נשמע במשפטים החוזרים הללו אלה המשפטים האנושיים, הכוונה לצער והלם כתוצאה מהריגה של ילדים קטנים ואימותיהם. במקום זעזוע הפטריוטיות מנסה להתעלם מזה, או רק מזכירים את זה בהקשר של רשעות החמס שמשתמש בהם כבמגנים אנושיים.

ובחזרה לרמת הסוד, אדם ניכר פחות במה שהוא אומר כמו במה שהוא נמנע מלהגיד. מה חסר במילות הדוברים? למשל: זעזוע ויגון על 780 הרוגים, רובם (או לפחות חלקם) כנראה נשים וילדים שאין להם חלק במלחמה.

מפעם לפעם מישהו מתכסה בעלה תאנה זעיר, משהו כמו כן, באמת חבל", ובזה זה נגמר, אולי עוד חצי משפט וזהו.

מרוב שאנו מזדהים עם עמדתנו (ועם העוול שנגרם לנו) – אנו לא מסוגלים לכאוב את כאבי הילדים ואימותיהם. שוכחים את ההומניות; הזדהות עם סבל האחר רק בגלל שהוא בן אדם, כמונו.

"הבא להרגך השכם להורגו"  הוא משפט שבמידה לא קטנה צודק (למרות שכפי שאמר גנדהי נשיא הודו שנרצח: "עין תחת עין וכל העולם עיוור"). הם מפגיזים אותנו ועלינו בהחלט להגן על עצמנו על ידי תגובה קשה. אך לא זו הנקודה. ברור שנקודת ההתחלה שלנו צודקת  - אך הדבר הכי מטריד כאן זו הדה-הומניזציה.

הפטריוטיות מעוורת אותנו מלראות את הצד האנושי.

ליבנו נאטם נוכח אלפי הפליטים שבקריאת צה"ל עוזבים את ביתם כשרק בגד לגופם ומתגוררים במתקני אונר"א. ושוב, לגבי 14 הילדים שנהרגו מפגז בחצר של אונר"א . רק לפני מספר מועט של ימים.

אנו חוסים בצל הפטריוטיות, מקיפים באהבה משפחות נופלים ופצועים, אך מה עם כל האבות (של הצד האחר) שאיבדו את ילדיהם ואף את נשותיהם? אין בנו קצת חמלה עליהם?

בכל מלחמה קיימת דה- הומניזציה, ציור של האויב כלא אדם, כחיה טורפת. שחוקי האנושיות המתחשבת לא חלים עליו. וכך זה משקיט את מצפוננו. אבל כאן חייב לעבור קו אדום, קו גבול, בין אלה שמתכוונים להורגנו ובין מי שנקלעו לקו האש (נשים וילדים וסתם אזרחים).

אז מה עושים שאין יכולת למתוח קו בין קורבנות תמימים לבין חיילי החמס? ובכן אם ישנו סיכוי לאבד צלם אנוש, שטייס מוריד פצצה של טונה והוא לא משוכנע שבמרחב ההפצצה אין ילד או אישה – לא יורים.

אל לטייסים ולמפקדי טנקים ותותחנים – לנוח מתחת למסכה ולשיריון של התפקיד. התפקיד הוא הנבל הגדול ביותר במלחמה הזו. זה התפקיד שהורג ילדים מבלי להניד עפעף ("חשתי מכה קלה בכנף" [דן חלוץ]. הם רק הוציאו לפועל את הפקודה. היינו בורג קטן. וזה לא האדם שהורג נשים וילדים, זה התפקיד. תחתיו אנו מוגנים ובשמו אפשר לבצע דברים איומים.

בשבוע שעבר התפרסמה ב"הארץ", במדור "ספרים" סקירה של ספר בשם: חיילים : ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט : פרוטוקולים של לחימה ומוות / סונקה נייצל הראלד ולצר

וכאן אני עומד לעשות השוואה נוראה ולא צודקת לגבינו. אין מקום כלל להשוואה בינינו ובין המפלצות אדם הנאציות! אך אני נעזר בזה עם כל ההסתייגויות שבעולם, רק כי זה מראה מה השלמה מלאה עם תפקיד יכולה לעולל למצפון האנושי, ועד כמה הסתופפות בצל התפקיד, עלולה להביא לדה הומניזציה.

ואני מתנצל מראש על עצם ההשוואה, אסור לעשות אותה, אך התלבטתי רובות והחלטתי שאני חייב להביא אנלוגיה להשחתה של התפקיד את המקום האנושי. עד כמה הזדהות עם תפקיד יכולה לגרום לדה הומניזציה, ועדיין ליבי לא שלם עם ההשוואה הלא צודקות והנוראה הזאת. ואני מתנצל מראש על ההשוואה, זה רק לצורך הדגמה (לא צודקת כלל) של עד כמה הזדהות עם התפקיד יכולה לפגום בממד האנושי.

"בראשית מלחמת הﬠולם השנייה יזם המודיﬠין הבריטי את אחד ממבצﬠי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זﬠירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם. האזנות הסתר נוﬠדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידﬠ ﬠל ﬠניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצﬠיות וכלי נשק חדשים. אבל השבויים, שלא ידﬠו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם ﬠל נושאים אחרים: הﬠרים שביקרו בהן, בני המשפחה שהתגﬠגﬠו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מﬠורבותם האישית בביצוﬠ פשﬠי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה.

הוורמאכט פעלו בשנת 1941 כרוצחי המונים, הם השתתפו בהשמדה בשטחי ברית המוצעות בלבד. הם ריכזו יהודים ליד בורות שהקרבנות נאלצו לחפור בעצמם וירו בהם שורה אחר שורה. יש לציין שנרצחו למעלה ממליון יהודים בשיטה זו, כמות לא מבוטלת. בספר מובאות מספר עדויות מרתקות על אירועים אלו, של חיילים מדרגות שונות בכוח. כך לדוגמה קצין בכיר, אומר שהוא התנגד לרציחת היהודים משום שהיא הייתה לא יעילה ונעשתה בפומבי. חייל אחר התרעם על כך, שלא ניתן היה להתעלל מינית ביהודיות בשל חוקי הגזע".

איך אפשר להסביר את ההתנהגות המפלצתית של החיילים?  ובכן, התפקיד ודרישותיו הם שעיצבו את התנהגות החיילים יותר מכל דבר אחר", קובעים המחברים, "והאידיאולוגיה יכולה לספק נימוקים למלחמה, אבל היא אינה מסבירה מדוע חיילים הורגים או מבצעים פשעי מלחמה". רק ההזדהות עם התפקיד שמטילה על החייל ההוויה הצבאית היא שיכולה להסביר הרג ברוטלי ופשעי מלחמה, וזו גם הסיבה שהמלחמה מזמנת תקריות שאינן קשורות לאידיאולוגיה של אחד הצדדים.

הנה כמה קטעים נוראים (אפשר לדלג) מן הספר:

פעם השתתפתי בזה […] זה היה כשהשתתפתי במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדוֹם ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד של ואפן-ס"ס שהיה שם. ואז סרן אחד מהס"ס, או מה שהוא לא היה, אמר לי: ‘בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת-מקלע וקדימה ניסע.’ אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכנו למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו אלף וחמש מאות יהודים. […] חשבתי על זה – דווקא לא היה נחמד." סגן מהלופטוואפה, 16 באפריל 1943

הנה , לדוגמא , השיחה הבאה שהתנהלה  ב30 באפריל 1940 בין סגן משנה מאייר , טייס בלופטוואפה ובין פוהל , טייס מודעין בעל אותה דרגה.

פוהל :  "ביום השני למלחמה הייתי צריך להטיל פצצות על תחנת הרכבת בפזן. שמונה פצצות מתוך שש-עשרה נפלו בעיר, לתוך הבתים. לא שמחתי בגלל זה. ביום השלישי לא איכפת לי,  וביום הרביעי  התחלתי להינות. זה היה הכיף שלנו לפני ארוחת הבוקר, לצוד בשדות חיילים בודדים עם המקלעים שלנו , ולהשכיב אותם שם עם כמה כדורים בגב".

מאייר : "תמיד נגד חיילים? ."

פוהל : " גם אנשים. תקפנו את השיירות בכבישים. הייתי במבנה. זרקנו על הכבישים ועל התעלות, בגלל שתמיד נחפרו שם תעלות. המטוס רעד, בכל פעם מחדש, ועשיו התחיל העסק בפנייה שמאלה, עם כל המקלעים ומה שאתה יכול לעשות. ראינו שם סוסים עפים. "

מאייר : " גועל נפש, זה עם הסוסים… לא!"

פוהל : כאב לי על הסוסים . על האנשים בכלל לא. אבל כאב לי על הסוסים  עד היום האחרון" .

סגן משנה פוהל מספר על הימים הראשונים במערכה על פולין, ומדבריו עולה כי נזקק לשלושה ימים בלבד כדי להתרגל להפעלת אלימות. כבר ביום הרביעי הוא החל להינות מהעניין, עובדה שהוא ממחיש בתיאוריו על הכיף שלפני ארוחת הבוקר" , הדבר היחיד שהוא לא התרגל אליו היה פגיעה בסוסים.

ישנם עוד ציטוטים, אבל עד כאן, היתר מזעזע מידי.

אז מה אני רוצה להגיד? שהחיילים שלנו הם כמו הנאצים? האם יש מקום אפילו חלקיק של מקום להשוות, בשום פנים ואופן. חלילה וחס, אין מקום להשוואה. פה אנו באים לא לפגוע באזרחים רק בחמס שפוגע בנשינו וילדינו ללא הבחן מתי שמתחשק לו, וכל שרצינו זה ללמד אותו לקח שלא יעשה זאת יותר.

אז מדוע בכל זאת הבאתי את האנלוגיה והציטוטים? רק מתוך סיבה  אחת. אין דבר משחית יותר ויוצר יותר דה הומניזציה מאשר התפקיד, ולא משנה איזה תפקיד. למשל רופא, ברגע שהוא נכנס לתפקיד, מיד ישנה דה הומניציזה, ואותו הדבר פקיד באשנב רכבת. וההשחתה הגדולה מתרחשת כשהתפקיד בא על חשבון משהו (ותמיד הוא בא על חשבון משהו) ובמלחמה וברפואה וגם בשטחים אחרים – התפקיד בא במקום אנושיות. וכשיש תפקיד, האנושיות יכולה להכביד. וקל להיפטר ממנה.

והכי חשוב לזכור, בעת ביצוע התפקיד – זה את ההומניות, את האנושיות, ואת זה כה קל לשכוח כשאנו בתפקיד. או מזדהים עם התפקיד של הלוחמים שלנו.  

גבריאל רעם  25.7.14

על רופאים, מרפאים והנפש

על רופאים, מרפאים והנפש*

יש בעיה עם רופאים ותרופות, זה לא חדש אבל אנחנו לא ממש מעיזים ללכת (עם הבעיה)  רחוק.

הרופאים רואים מחלות ולא בני אדם. הם רואים קילקולים במערכת המכאנית ולא אנשים שזקוקים לאנושיות.

אותו הדבר חל גם על פסיכיאטרים ופסיכולוגים, שאמורים להתייחס יותר לאדם ולנפשו, להרגשתו, מחשבותיו וכו',  גם הם רואים את המכאניקה הסטטית במקום את הדינמיקה בינם לבין הפציינט.  הם רואים בעיות אישיות, קשיים בתפקוד, הפרעות נפשיות (ברמות שונות של חומרה) ומסביב להפרעה כרוך אדם, (שלמעשה אולי בכלל קצת מפריע לעיסוק בהפרעה הנפשית…).

אין זיקה דינמית בין הרופא או המטפל ובין האדם שבתוך הפציינט, אין מה שבובר מכנה: יחסי 'אני אתה', אלא ניכור, הוא קורא לזה: 'יחסי אני לז' (או 'אני הוא').

אך אם נחזור לרופאים, לפסיכולוגים ולפסיכיאטרים – ההתעלמות מן הנפש ומן האדם כיצור אנוש שאפשר וצריך לפתח כלפיו זיקה אישית – אינה אשמתם, זה מה שהם למדו. הם לא למדו על בני אדם, יחסי אנוש, אמפטיה, חום אנושי, זיקה אישית, יחסי 'אני אתה', לפגוש את האנושי שבאדם לפני שפוגשים את ההפרעה או החולי שבו. הם למדו כמעט אך ורק על החלק המכאני, משל בני  אדם היו מכוניות מקולקלות או מכשיר טלוויזיה לא תקין. אך האדם הינו יותר מאשר מכונה מקולקלת, הרי בכלל, חלק גדול מן המחלות נגרם בגלל בעיה פסיכוסומטית. כשיש בנפש כאב גדול של הזנחה, הוא חייב למצוא ניקוז והוא מוצא אותו באבר קרוב, או חלש במיוחד. (כמה מחלות והפרעות אישיות היה ניתן למנוע לו היה יחס  של דינמיקה ואינטימיות בסגנון של 'אני אתה' הבוברי לנפש?).

אולי בכלל חלק מן המחלות נגרמות בגלל שלא מתייחסים לאנושי ולנפשי שבנו. בגלל שמשהו בדינמיקה הבינאישית (אינטימיות למשל) כה חסר?

עבור הפציינט לקבל את זה מרופא, זה כאילו לקבל ביקור של מלאך. (אולי כי הם מסתובבים עם חשיבות עצמית שכזו).

השאלה היא להיכן אתה כרופא או פסיכולוג מכוון את דבריך ותשומת הלב שלך,  לעבר נקודת עומק אנושית או כלפי חיצוניות מכאנית? 

אך מדוע מלמדים כמעט אך ורק איך לתקן את החלק המכאני?  כי כל העולם הוא כזה, יש התעלמות מן הנפש, מן הילד הפנימי, שתמיד עזוב, בודד ומבולבל, והוא כה זקוק לחיבוק, להרגעה, לנחמה, במיוחד מן האחר, שלא חייב לעשות זאת כי הוא בן משפחה, אלא בגלל שהמשותף לכם רב על השונה. והמשותף הוא החלק האנושי; שניכם תזדקנו, שניכם תפתחו מחלות בגיל מאוחר יחסית. שניכם תחוו אובדן של אנשים קרובים, שניכם תתאהבו בילדים שלכם, שבעוד כמה שנים יעזבו את הבית ולכל היותר ירימו טלפון אחת לשבוע. שניכם תזדקנו ותיזרקו מחוץ לעולם שעכשיו שייך לצעירים. ישנה התעלמות מן החלק הטרגי המשותף, וכך נוצרת זרות קיומית. לא מרגישים את הסבל האישי והאנושי שפועם באחר, שכה זקוק לנחמה.

ואם יש יחס אישי, זה יותר סימפטיה מאשר אמפטיה, וזה דק מאוד, חביבות שטחית שכזו, ואם זה בעל הבית החביב, אז ברגע שיש בעיה בצנרת, כל החביבות נעלמת. הכסף עכשיו מדבר. אנושיות אמתית, דווקא מגיעה כשיש חוסר הסכמה בין דייר לבעל בית, למשל, ובמיוחד כשכרוך בזה כסף.

אנושיות נדרשת ואמורה להופיע דווקא כשיש תקלה, כשיש משהו מרגיז, כשדברים לא מסתדרים.

אם רגשות זה מה שמקיף את האגו, ומחשבות זה מה שמקיף את התודעה, ונוזל זה מה שמקיף את המוח, או הנוזל שמקיף את העובר בשליה – כך האנושיות אמורה להקיף את הנפש.להגן עליה, וליצור חיפוי מפני פגיעה ואיום. בלי אנושיות הישות הפנימית, הנפש תיסבול הרבה יותר. ובאותה מידה שהיא מגנה על הנפש מפני איום (היא תיספוג את המכה, אם היא באה בעקבות האיום), כך היא (האנושיות) גם נחלצת עבור הזולת בשעת קושי נפשי, זה אפילו לא מילים או שפת גוף, זו מן הקרנה עמוק מבפנים. זה כל הזמן שם, אבל כשצריך היא שופעת למקום הנכון. ואז זה כמו חיבוק ממלאך. רק שלא רק שאין לנו אנושיות כלפי עצמנו, גם איננו מקבלים אותה מן הזולת. ואז הנפש חשופה, גם כשאנו חשים רגשות אשם וגם כשהזולת מתקשר איתנו ללא חום אנושי).

כך שכה רבים חסרים אותה, אולי אפילו לא יזהו אותה אם תופנה אליהם?

כמה שיעורים באנושיות, חום אנושי ואמפטיה קיבלנו בבית הספר? לא קיבלנו כי זה לא מכשיר אותנו לחיים, ועל כן זה מיותר. בעיקר לומדים איך להתחרות, איך לקבל ציונים יותר גבוהים מאשר האחרים. על הפגיעות של בני אדם לא ממש לומדים.

התודעה שלנו מכוילת על קליטה והתייחסות לצד המכאני, הקר התועלתי והשימושי שניתן להפיק מתקשורת עם בני אדם. (או שסתם לא יודעים מה לעשות איתם ואז מפטפטים על כלום).

כל עניין הנפש נמצא מחוץ לתחום, קולטים רק את מה שיש לו משמעות עבורנו והנפש והאנושיות שסביבה אינה משמעותית, מה עושים איתה, איך מתייחסים? זה נעשה מאוד ברור כשמישהו בא ומספר על צרה גדולה שקרתה לו, נגיד איבד ילד, או נפרד מאישתו שהיא הבן אדם הכי יקר לו. או הוא מספר שיש לו סרטן בדרגה 4 – צריך לראות את ההתנהגות של הזולת בקטע הזה, הוא כמו דג שהוטל על היבשה. מפרפר בחוסר נוחיות, ובאופן מגושם מנסה להציע עצה פרקטית. או סתם שותק במבוכה. שואל את עצמו: "ומה אני אמור להגיד במצב הזה, אף אחד לא לימד אותי". (בשעה שכל מה שזועק באומלל שאיתו, "תן לי קצת יחס חם, קצת אינטימיות, זה הכל, וזה כה הרבה בשבילי, דווקא בשעה הזאת")

היחס המנוכר המחפצן (כאל חפץ) של בן אדם ליצור אנוש שאיתו – לא רק שהוא מאפיין במיוחד את הרופאים, (והפסיכולוגים והפסיכיאטרים) שבכלל אמורים להיות אמונים על התייחסות לסבל האנושי על כל רבדיו ולא רק לחלק המכאני – הוא גם בא לידי ביטוי ביחס המגדרי. ובעיקר ביחס של גברים לנשים. מגיל מסוים הן חפצים, בעיקר חפצים מיניים, שמשתמשים בהם וזורקים לאחר השימוש.

הגברים לא קולטים את האדם שבה את הנפשי והאנושי שבה. ולמרות שאינם עושים זאת בכוונה (זו ההתניה אליה התרגלו) זה עדיין מעליב ומשפיל.

ושוב אנו חוזרים לרופאים, גם שם היחס לאדם החולה הוא כאל חפץ. "תינשום, תפסיק לנשום, להתהפך על הגב, תגיד אה…, להוציא לשון החוצה"…

המדובר על חוסר עצום, במיוחד אצל רופאים וכו', חוסר בזיקה אישית ובינאישית, בשפת הגוף זה חוסר בסוג של מבט וטון דיבור שלא נעצר ברמת העור של האדם, אלא הוא יותר אינטימי, מגיע למקומות יותר עמוקים ואישיים.

והנפש בפנים צורחת בקולי קולות,  קר לה, וכשלא מתייחסים אליה וכלום מן הרופא או הזולת לא מגיע אליה היא מרגישה מאוד בודדה ואומללה , צר לה מאוד שמתעלמים ממנה. חסרה לה האנושיות הזו שיכולה להגיע רק דרך יצירת אינטימיות עם האדם שבו היא שוכנת.

וזה לא קשה, אפשר ליצור קשר עין, ליותר משניה מהירה, שם אפשר ליצור קשר ישיר עם הנפש, אבל לא מבט קר, פולשני, אלא מבט עם עניין אמיתי, מבט רך עם חיבוק, מבט עם חמימות. היא זקוקה למבט המלטף, לקול הרך שרוצה להגיע פנימה. (ככל שמדברים יותר ברכות וברגש מגיעים יותר עמוק).

וזה אולי הפיספוס הגדול והחטא הגדול שבין אדם לאדם, העדר אינטימיות, זיקת 'אני אתה' בוברית, והתייחסות לחלק הכואב והמוזנח שבכל אדם, הילד הפנימי, המבולבל והאבוד, שהוא/היא – הנפש.

ואולי הבעיה היותר גדולה היא בכך שאנו מרכינים ראש נוכח הניכור, מקבלים זאת בהכנעה, "אולי כך צריך להיות, אולי כך הוא ירפא את המחלה שלי יותר טוב')'? ואז (ולא רק אצל רופאים) מוותרים על הזעקה לאינטימיות ויחס אנושי. מתרגלים.

**

גבריאל רעם

23.6.14

**

לכתוב למעלה ישנה זיקה חזקה לסיפרי החדש: "החיים, רשימות מן הגלות", הוצ' ניסן, 2014 (כפי שניתן להבין מן הרמז בשם הספר…).

/

תהליך העלמות האנושיות

הזר

בנינו טירה מקופסאות קרטון

בחצר האחורית הצרה ונטולת הדשא

כאדם חסר פנים עמד במעבר בשמש,

ידיו בכיסי מעיל הגשם מתבונן בנו

והוא אף פעם לא הלך משם.

 

אתמול

עמדתי במעבר

במעיל הגשם הישן ביותר שלי

מתבונן בילדי השכנים

בונים טירה מקופסאות קרטון".

ג'רלד לוקין

**

חלק  א':

בחרתי להתחיל עם השיר הזה של לוקין. כי עבורי, ואני מקוה שגם עבורכם, הוא מעביר את מסר הניכור, ובעיקר את חוסר האנושיות.

המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של תחושות של אנושיות כלפי אחר.

אנו מכירים מחלות שמכות באנשים, באנשים זקנים, מחלות כרוניות אנו קוראים לזה. מחלה כרונית, היא מחלה שלא יוצאים ממנה ובסוף מובילה למוות. אני זוכר כילד, הלכתי לבית הספר דרך בית חולים למחלות כרוניות, (ברח' תל חי בירושלים) וכמעט כל בקר, הייתה גופה, בצריף העשוי מפח מגולוון, שעמד בפאתי בית החולים, ממש על המדרכה.

אך איננו מכירים מחלות שמכות באוכלוסיות שלמות. מחלה שאחת הסימפטומים שלה היא דמנציה של היחס לאחר. ניכור הוא מוות (בינאישי) זוחל , כמו קפיאה של אדם לבוש בקושי, המצוי כל הלילה בשלג. בהתחלה קופאים האברים החיצוניים, האף, האוזניים, קצות האצבעות, ואז זה זוחל פנימה, עד שמגיע לכלי הנשימה וללב.

כך בניכור, רק שאותו לא מרגישים, כי כל העניין באיבוד האנושיות, מבוסס על איבוד רגישות ומודעות בו בזמן, למשהו שהולך לאיבוד. ואתה לא יכול להיות מודע למשהו שמתנוון אצלך, כי מה שמתנוון אצלך זה בדיוק מה שאמור לעשות אותך מודע לאותו דבר שמתנוון אצלך, רגישות לאחר. אם רגישות לאחר מתנוונת, איך נדע? 

מרגישים פחות ופחות, נעשים יותר ויותר כהים, אטומים לסימנים קטנים של מצוקה וסבל אצל האחר, זה פחות ופחות מזיז לנו. וזה כה נוח, כי הרגישות הזו מעצבנת, כל דבר קטן מקפיץ את העצבים הקטנים ואת החיישנים הזעירים בתוכנו. באיבוד רגישות לאחר, רואים את העוול שנעשה לו, או את סימני הכאב הרגשי הקטנים המופיעים כדליפות בשפת הגוף שלו, וכה קל לעבור הלאה. שום דבר כבר לא מתריע בתוכנו.

והכי 'עוזר' לנו לעבור הלאה, זה שיתוף הפעולה השקט של האחרים עם ההתעלמות שלנו. עוברים הלאה כולם. אף אחד לא ינזוף בנו על ההתעלמות. להיפך, אם נעשה רעש, ינזפו בנו, אנחנו מגזימים, זה לא כל כך נורא, וחוץ מזה, וחוץ מזה, וחוץ זה, (אף אחד לא יגיד את המלים הבאות, אך זה משודר) מה זה עניין שלנו? מה זה קשור אלינו? אין לנו צרות משלנו גם מבלי לשם לב ששהוא עגום היום ועיניו כבויות כבר חודשיים?

חלק ב':

כל זה החל מפעפע בי למקרא כתבה במוסף הארץ של יום שישי, 28.3.14. הכתבה נקראה: "השואה כפי שלמדנו.". עוד כתבה על ניסיונות של  "יד ושם" להקים ולשמר מודעות לנושא השואה, והפעם הכתבה הייתה על מרצים ישראלים שעושים זאת בבתי ספר בגרמניה. הילדים הללו, לא רק שאינם כבר נכדים של אלה שלקחו חלק בהשמדת היהודים, הללו היו כנראה כבר סבא רבא שלהם. במלים אחרות: זה קרה לפני המבול.

אני זוכר, כילד, למדנו על מלחמת השחרור, והיא התרחשה, כשבע שנים לפני ששמענו על  'גוילי אש' ושמות כמו ג'ימי, שירים כמו: 'אליפלט' וכו'. ואכן זה היה עבורנו כתקופת המזוזואיקון. שלא לדבר על ילדים ששומעים על משהו שהסבא רבא שלהם אולי השתתף בו.

רוב הכתבה הייתה על גדעון גרייף, פרופ' להיסטוריה, זמר דתי כילד.

הנה קטע מדהים, לא יאומן מתוך הכתבה:

"רוב התלמידים הגרמנים, כך מעיד גרייף, מביעים  אמפתיה לגורל היהודים בשואה, מגלים עניין בפרק האפל בהיסטוריה  של המדינה שלהם, ושואלים שאלות אינטליגנטיות, המביעות התמצאות טובה. איזה נוער נהדר אני פוגש, איזה אנשים צעירים מופלאים! איפה הם היו אז. למה קולם לא נשמע אז"? הוא תהה בסוף חודש נובמבר  האחרון, כשהתלוויתי אליו לשבוע מרוכז של הרצאות במערב גרמניה. הנוער הגרמני מגלה יותר ויותר עניין בשואה – הפוך מהמצב שממנו חששנו בעבר. הם  לומדים על השואה מעל ומעבר, המורים שלהם מקדישים לנושא השואה זמן ניכר, הם נוסעים לאושוויץ למסע  לימודי ומקדישים  לנושא יותר זמן ממה שהמסגרת הפדגוגית מחייבת", אומר גרייף".

עד כאן הפיסקה. לו היו לי שערות – הן היו סומרות. לא להאמין למה שכתוב כאן. האופטימיות של גרף משכנעת. אך הסאבטקסט שעולה ממנה, הוא שאבות סבותיהם נתקפו בסוג של וירוס מטורף, ולא רק שהם חסינים מפניו, אלא שהם לומדים מן המחלה של אבות סבותיהם וזה הופך אותם לאנשים טובים יותר ורגישים ומודעים יותר לעוולות הזולת. אני יודע, זה לא כתוב כאן. אבל זה יותר גרוע, זה מרומז, וזה נכנס יותר עמוק, ואין דרך להיות מודע ולהתגונן מפני זה.

מה, באמת? נוער נפלא? אנושי? אז אבות סבותיהם היו מה? מוטציה מטורפת של הטבע? ועולה מן הכתוב שאולי טוב שכך, כי כתוצאה מכך (מרמז גרייף) הצאצאים שלהם יהיו יותר זהירים מליפול לאותן מלכודות של לשים מיליוני אנשים בתאי גזים.

כל שצריך זה אדם מלומד שמראה מה קרה, מסביר, התלמידים מבינים, והם לא יעשו דבר כזה שוב. כאילו הכל הוא עניין של הגיון. ולנאצים פשוט לא היה הגיון, וכשמקנים את זה לתלמידים הם יהיה אולי אנושיים יותר?

והמסר היותר נורא הטמון מאחורי המלים זה המסר שחוסר האנושיות הנורא והמפלצתי של הנאצים. לא קשר אלינו, אנחנו אחרים, ובעקבות הלימוד ממעשי הזוועה שלהם נהיה אפילו יותר אנושיים. חוסר אנושיות? לא בבית ספרנו. זה קרה לאחרים, למה להם? השד יודע. וירוס אולי? אבל זו תופעה חד פעמית. ועכשיו, אחרי הנאצים, נהיה אפילו עוד יותר רגישים לסבל של אחרים.

איזו הולכת שולל נוראה.

הם לא רואים? לא רואים את חוסר האנושיות המשתולל בכל מקום, ותמיד בשקט בשקט, על ידי התעלמות מתורבתת, מנומסת אפילו. מכבים את האנושיות בתוכנו פנס אחר פנס, ובחושך לא רואים את הסבל והמצוקה של הזולת.

לא! הנאצים לא היו תפעה ביזארית, מטורפת, חד פעמית, מוטציה, וירוס. משהו שקורה רק לעם מסוים ורק לדור מסוים, ורק תחת שליט מטורף מסוים. הנאצים לא עד כדי כךרחוקים מאיתנו. ההתעלמות הקטנה שלנו ביום יום האפור מצוי על אותו קו רצף. שלהם אגרסיבי אקטיבי, שלנו אגרסיבי פסיבי.

הם נתנו ביטוי מטורף,מוקצן ואיום למשהו שאולי בצורה מאוד פסיבית חי ביום יום האפור בינינו לבין אחרים. לא ממש איכפת לנו. להיפך, שלא יביאו את מגיפת הרגישות האמפטית לבית שלנו למשפחה השלווה שלנו. נניח שאנו מתארחים בביתו של זוג שחווה קשיים בזוגיות. אפילו אם בני הזוג הללו נמצאים בתהליך מטורף של גרימת סבל הדדי קשה זה לזו, בואו נדבר על משהו נעים, על דברים טובים, לא על זה, למען השם, לא על זה.

ועם זאת, אנחנו לא רעים. כואב הלב לראות יולדת מאבדת את ולדה ומתה כתוצאה, כנראה, מרשלנות רפואית, אנחנו בהחלט מצקצקים. ולראות תינוק משוטט על הכביש כי הלך לאיבוד, ליבו של מי לא יחלץ מיד לתפוס אותו ולהביא אותו לתחנת המשטרה הקרובה. לא איננו רעים לאחרים. לא מעט אנשים יעצרו כשהם חוזים בתאונת דרכים ואפילו יסיעו בעצמם את הפצועים לבית החולים.

וגם את הורינו הדמנטיים והסובלים נקפיד לבקר פעם בשבוע (לפחות) במוסד הסיעודי.

וישנם רבים המתנדבים באירגוני סיוע למיניהם, לעובדים זרים, לאימהות חד הוריות, לנשים מוכות. לעניים שאין להם ארוחה חמה ביום.

אך אולי כל זה אינו אלא עלה תאנה. איך אנו מגיבים לאדם בעבודה, סתם בעבודה. שיושב איתנו לקפה ואולי לפתע יגיד (למרבית הפלצות שלנו): "קשה לי בחיים, אישתי עזבה אותי ואיני מוצא את עצמ". האם האנושיות תפרוץ מאיתנו כגייזר אדיר, או נגמגם, לא נדע מה להגיד, ננסה לנחם. להציע להרשם לאתר הכרוית באינטרנט ("אני בדיוק מכירה מישהי שהתגרשה, והכירה שם בחור חמד והם מה זה מאושרים").

 

חלק ב':

בני אדם הצליחו להשתחרר  מן האנושיות שלהם.

כי יכול להיות שהאנושיות נתפסת כמשקל מכביד.

אנושיות מסרבלת את המעבר דרך החיים. כשיש קשיים אצל האחר, אנושיות לא מקלה, שהרי צריך להתחשב באחרים, ולקחת אותם בחשבון ולהתייחס אליהם.

קשה לנו להיות אינטימיים עם אחר, (רק בגלל שכמונו, הוא אדם).

עם זאת אנו רגילים שהכל אישי, כל מה שנוגע לנו; המקום ההיררכי שלנו אצל האחרים, הכבוד שאנו מקבלים (או לא) יחס פוגע מצד אחרים – כל אלה תופסים את המרכז של תשומת הלב שלנו, וכשזה כך, אין מספיק מקום להתייחס לאחרים שלא בהקשר האישי שלנו. (של איך אנו נתפסים בעיניו וכו').

מרוב 'אני' אין מקום 'לאחר'.

ובמיוחד כשמוסיפים לא סתם אחר שעומד בתור לפנינו או אחרינו בסופר, אלא אחר שקולטים ממנו את הכאב שלו, הייאוש שלו, המצוקה שלו, את מצב השפל של התקוות, ומצב הגאות של האכזבות – למי יש כוח לזה בכלל? אצלנו זה מופיע כסירבול, אין לנו את המלים, לא יודעים מה להגיד, אך האמת היא שכשאנו נדרשים לאנושיות כלפי האחר, אנו כמו במדינה שאיננו דוברים את שפתה, אנו כקרפיון שמוטל מחוץ לאמבטיית המים. זה מחוץ לתחום שלנו

אבל שיהיה ברור, איננו רעים, מושבים קדמיים באוטובוס שמורים לנכים. כמישהו חונה בחניית נכים, ואין לו תוית נכה, רבים מאיתנו יגשו אליו וידרשו שיפנה מקומו מיד. נעצור את המכונית במעבר חציה כשאישה עם תינוק בעגלה ממתינה בסבלנות לעבור. שלא לדבר על תינוק שהושאר באוטו עם חלונות סגורים ביום חם. אוה אז נעשה רעש גדול.

אבל כל זה טכני. לא מערב את הנפש שלנו, את האכפתיות הפנימית שלנו. זה מזעזע אותנו כאזרחים אך לא כבני אדם (בעלי נפשיות ורגישות לאחר).

האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את המחזה הבידיוני הבא. אדם מבוגר ניגש לקופאי ברכבת ובמקום לנקוב בשם המקום אליו ירצה להגיע, ואם חפץ הוא רק בכרטיס הלוך או בהלוך חזור, הוא אומר לו משהו כמו: "קשה לי בחיים, עצוב לי, בודד לי. אלה לא החיים שחשבתי שיחכו לי. כל כך רציתי רק לדבר עם מישהו, להגיד משהו על זה למישהו, לאחר כל הימים הבודדים הללו". איך יגיב הפקיד/ה לגוש האנושיות השותת דם וכאב הזה שמונח כה לפתע על המשטח שנועד לכרטיסים מצד אחד ולכספים מן הצד השני. (האם ינטוש לרגע את הכסא, ייצא החוצה ויחבק את האיש הכה צמא ונואש לחום אנושי?).

או דוד שבא לביקור אצל בן אחיו, והלז שואל מכאנית: "אז מה נשמע"? והדוד עונה: "רע לי בחיי ויש לי הרגשה שלאיש לא איכפת". אך כה רבים מאיתנו חשים ממש כך.

בדרך כלל איננו נזקקים לאנושיות בחיי היום יום,  למרות שאנשים כמו האיש הזה חולפים על פנינו יום יום ואפילו שעה שעה. אנחנו מתאמנים ומתיימנים ביעילות, פונקציונלית. אך להיות אנושי לאחר? לא יודעים, לא למדנו, ואם היה לנו, די שכחנו.

כנראה שלעולם לא נפנה לידיד או בן משפחה ונשאל משהו כמו: "ואיך אתה עם החיים שלך?", "קשה לך קצת לפעמים"? "יש לך עם מי לדבר על זה"? "והבדידות, אפילו אם יש לך זוגיות, איך היא? נסבלת, או קשה מאוד"?

איננו יודעים להסתדר עם המטען האנושי  של אנשים בחיינו. אפילו עם בני משפחה קרובים, האינטימיות החשופה והעירומה הזו מביכה אותנו.

מה נגיד למישהו שבתגובה ל"מה הענייניים"? בעבודה, יגיד שאתמול גילו אצלו סרטן בשלב 4. האם תפרוץ מאיתנו אנושיות, אמפטיה, חסרת גבולות עוטפת וחובקת. (וזה כל שצריך לפעמים), לעזור? ודאי שזה לא יעזור, לא מדובר על מיומנות או פונקציונליות, מדובר על אנושיות.

מן הסתם זה ששמע את הבשורה הקשה מן החולה הטרי, יחוש גולם גמור. כל השכלתו והמיומנות בעבודה  לא הכינו אותו לזה, והם לא יעמדו לצידו כאן.

ובנוסף לכך, אולי תצוף בו בפנים, עמוק – איזה מן טינה: "מה הוא היה צריך לשפוך את זה עלי עכשיו ברבע לתשע בבקר"? בשביל מה יש פסיכולוגים, רופאים, כדורי הרגעה לעזאזל. אבל לפנות על כך סתם לבן אדם? (רק בגלל שהוא בן אדם?)".

איננו יודעים להיות אנושיים, אישיים, אינטימיים, שלא לדבר על אמפטיים – עם האחר, גם אם אינו סובל, אלא סתם אדם מזדקן הגורר עצמו דרך תבניות סוציאליות ותפקידים שונים.

איננו יודעים כיצד לנהוג באנושיות, להגיב באופן אנושי. שלא לדבר על לצפות לאנושיות ממישהו (שאולי נוכח שקשה, לי, לא פיסית, נפשית).

כן, איבדנו את היכולת האנושית, כפי שאפשר לשכוח שפה, או איך להגיע ממקום למקום (לאחר שלא עשינו זאת זמן רב).

שכחנו איך להיות אנושיים. זה זר לנו כל עניין האנושיות הזה. קל לנו עם הפנים האטומות ברכבת, במכונית או באוטובוס. אנושיות זו שפה נשכחת שהלכה לנו לאיבוד.

והכוונה לא לאהבה, אל אלה שהם שלנו ואנו שלהם. אלא לאנושיות סתם לאנשים שקרוב לודאי חשים אבודים די כמונו.

מתי זה הלך לאיבוד?

ולא רק שזה לא בא לנו טבעי, זה לא בא לנו בכלל.

משנה לשנה, קל יותר להיות זר לאחר מאשר אנושי.

האנושיות נעשית לנו קשה ומסורבלת, אך הזרות באה לנו יותר ויותר בקלות.

ואם זה כך (וזה כך) אז מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה בסופנו בלי האנושיות הזו?

כי אם זה הלך, מה נשאר? מה?

**

הערה: רשימה זו הייתהאמורה להיות חלק אינטגרלי מספרי הבא: "החיים, רשימות מן הגלות", שייצא לאור כנראה בתחילת חודש מאי 2014, אך לצערי, הוא נכתב לאחר שעריכת הספר הושלמה. גבריאל

גבריאל רעם.

31.3.14

 

                                                                                                         

מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.

חלק א':

אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.

אנו מכירים את המשפט של רוסו: "אדם לאדם זאב", היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: 'אדם לאדם – חפץ'. וחפץ לחפץ – ניכור.

חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.

לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.

גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.

והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ"ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש'החפץ' שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב' חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.

למעשה אנו 'מדינה'  תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.

ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו 'אני עם אתה' (דיאלוג של 'אני אתה', הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .

(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: 'מטפל' לפסיכולוג, או 'מטפל', לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).

האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?

ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.

 אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.

ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.

האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן 'ננעל' על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש'נתקע' בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).

עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.

חלק ב':

ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.

ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו'), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).

ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.

ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד 'רוצים אותך, חושקים בך'. מצד שני 'הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש,  אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג'.

הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני 'רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי'. 'ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה'.

'אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג'.

כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?

ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.

ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות  -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?

כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.

אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.

ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.

והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?

תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד 'נוטל' ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו', ואז: 'מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני'.

חלק ג':

הנשים עוברות תהליך של 'דה הומניזציה', דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, 'הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…' וכשזה מגיע לבעלי חיים ה'דה הומניזציה' מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו').

ועם בדה הומניזציה 'מותר' לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: 'לא תענה ברעך עד שקר'.

בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים   מאת ד"ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.

לשם הדגמה, הנה רק 60 השקרים הראשונים (מתוך הספר).

גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).

חלק ד':

וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו'. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).

ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים)  – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).

ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; 'שיהיה איתי', 'שיהיה קרוב אלי', 'שתהא בינינו אינטימיות נפשית', 'שנוכל לדבר, להידבר'. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.

חלק ה':

ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את 'החפצים/אברים המיניים' באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים).  דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.

זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות 'קפצה רמה'. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. 'וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים', נמשך אליך יותר.

(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).

'ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד'. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך'.

חלק ה':

פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות  – נעשים קטנים יותר.

ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.

אנושיות, חום אנושי וכו' נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.

וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.

מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה'אני אתה' של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.

וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.

חלק ו':

וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.

אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה'אני אתה' הדיאלוגי, ההדדי.

כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?

קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.

וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.

**

גבריאל רעם,

6.7.13

*

על הגעגוע לאי של אמפטיה באוקיינוס הניכור

''יום אחד מעד 'ג'או-ג'ו בשלג

וקרא, "עזרו לי, עזרו לי לקום!"

נזיר אחד בא אליו ושכב לצידו.

ג'או-ג'ו קם והלך לדרכו.''

קואן זן


——————————————————————————–

לא מעט דברים בעולמנו ששווה וכדאי לצאת נגדם. אך אולי לעתים שווה וחשוב וצריך לצאת נגד דברים שאינם, דברים חסרים. נגד ההעדר של משהו.

אנו מקבלים את מה שאנו פוגשים בחיי היום יום, כמציאות כמות שהיא. איננו מכירים משהו אחר. זו נקודת ההתייחסות היחידה שלנו. אך יכולה להיות נקודה גישה אחרת, גישה המתגעגעת למה שיכול היה להיות, תחושה של זיכרון של משהו שאף פעם לא היה ועם זאת העדרו יוצר קווי מתאר שניתן לחוש אותם במעומם בחיישני החישה של הנפש.

וראשית על מה שיש. ובכן כולנו מוקפים באנשים, ואנו רגילים ליחסים הקיימים, (ולא מדובר על ידידים, שאז נחתם חוזה לא כתוב לפירגון הדדי, ולכן אז זה לא נחשב, המבחן האמיתי הוא תמיד מבחן הזרים), יחסים שהם תערובות של פורמליות וזהירות. השם לגישה ראשונית זו הוא: ניכור. ניכור מתרחש כשמשהו ביכולת לחוש משהו כלפי מישהו והיכולת להנשים בתחושה זו חמימות, הולך לאיבוד או נהרס ביחס ישיר להתעצמות הניכור. ניכור הוא סוג של שיתוק (או מוות קליני( ברמה הבינ-ריגשית.

בניכור מתקיימים יחסי 'אני חפץ', 'אני הוא'. ואנשים מתייחסים האחד לשני ללא אינטימיות, בקור, בריחוק. הם חיים האחד לפי הציווי של השני, שוכחים את מרכז הכובד הפנימי, הסובייקטיבי, החוויתי של עצמם וזאת דווקא בגלל הדומיננטיות של האחר; קיומו (או יותר נכון קיום המסכה שעל פניו) מאפיל על האינטימיות של תחושת האני של האדם. ואז האני הפנימי מקבל את נקודת המבט של האחר (ניכור) במקום שהאחר יקבל את האור המושאל של האני הפנימי (אינטימיות, יחסי 'אני אתה').

ניכור הוא חוסר איכפתיות, חוסר התייחסות והתעלמות מן האני הפנימי של הזולת. ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של אינטימיות אמיתית בין שני אנשים. וככל שהאינטימיות חסרה יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.

הניכור הוא דגל שחור שאומר כי בים הזה אסור לשחות, עם האדם הזה אי אפשר לתקשר, אסור לפתוח בפניו את צוהר חיינו הפנימיים, כי אצלו ואיתו אפשר לטבוע. והוא לא יציל אותנו; והטיפול הזהיר והמרוחק שלו ב'טביעתנו הנפשית' עשויים להכאיב לנו, ואף להמית משהו חי ועדין בתוכנו.

מצב שכיח זה אינו מצב קיומי טבעי או נכון, מצב זה הוא התשליל של משהו, הקפאה של משהו. והיציאה נגד הניכור היא פחות בגלל שהוא קיים, כמו בגלל משהו אחר שנעדר. אבל מה? ובכן תלוי אם מסתכלים על זה מצד העצמי כלפי עצמו או מצד העצמי כלפי הזולת. מצד העצמי על עצמו הניכור מצביע על העדר של אותנטיות; האדם מנוכר מכיון שישנו נתק בינו לבין עצמיותו. מצד העצמי כלפי הזולת – הניכור מצביע על העדר של אמפטיה. מבחינה זו, ניכור הוא הקליפה הקשה שצומחת סביב החלל או הריקנות של שני פרמטרים אנושיים בסיסיים: אותנטיות ואמפטיה. שניהם חסרים בחיינו, וככל שחסרונם משווע יותר, כן יתקשה ויתרחב המעטה של הניכור.

כאן ברצוני להרחיב מעט על אמפטיה. מהי האמפטיה הזו? ובכן, אמפטיה היא הזדהות עם הזולת מבלי להתבטל בפניו ומבלי לאבד את הזהות העצמית שלנו; להיות עמו, כמוהו, להיות במקומו. כשהוא חש כאב גם אנו חשים כאב, גם שהוא חש צער, גם אנו, כשהוא סובל אתה סובל איתו, (אתה לא יכול לסבול במקומו, אך לפחות אתה יכול לסבול איתו, וזו יותר מחצי נחמה). מה שעובר עליו עובר עליך, כי הוא אדם ואתה אדם ומה שעובר על אדם אחד עובר על השני, הם מחוברים מבפנים בתוקף המיתר המשותף של היותם בני אדם.

אנו חיים בעולם נטול אמפטיה והכוונה לא לאמפטיה על רקע של התאהבות או ברית ידידות, או יחסים במשפחה קרובה. מדובר דווקא על אמפטיה על הרקע הרחב והאקזיסטנציאלי ביותר: אנושיות. דהיינו, עצם העובדה שאדם קיים והוא אדם, אמורה לעורר בנו אמפטיה בסיסית, וכשזה לא קורה וכשצריך יחסים מיוחדים וקרובים לשם כך, אז 'משהו רקוב בממלכת דנמרק'… משהו לא בסדר בממלכת האנושיות. כי כשאמפטיה חסרה ביחסים בין סתם שני בני אדם, (רק בגלל שהם בני אדם) זה אומר שמשהו בסיס ומהותי בקיום שלהם או יותר נכון בתודעה ובתפיסת העצמי שלהם פגום.

כפי שתינוקות לא יכולים לצמוח אל תוך העולם ללא כמות גדולה מאוד של מגעים וחיבוקים (כי אחרת יגדלו עם מבנה אשיותי פגום ומוטה) כך גם בחיים; אם אנו פוגשים אדם חדש ולא קיימת קודם כל, תשתית ראשונה ומיידית של אמפטיה, מערכת היחסים יכולה רק לצאת פגומה, קשה, מעוותת. ויחסים ללא אמפטיה משולים למכונית שנוסעת עם בנזין (הנמשל: הסיבה העובדתית והמעשית לקיום מערכת היחסים) אך ברדיאטור (הנמשל: מערכת הרגשות של השניים) אין מים (הנמשל: חום אנושי, אמפטיה).

הבעיה כמובן היא שהתרגלנו. התרגלנו לפגוש אנשים ללא מים ברדיאטור, רק שבניגוד למכונית כאן המפגשים עמם ממשיכים כשברדיאטור של היחסים אין אמפטיה.

אנו מספרים לעצמנו, כי נחוש אמפטיה לאדם אם הוא יגרום להיפתח כלפיו. אך זה יכול להיות הפוך, שקודם כל נחוש אמפטיה כלפיו בגלל האלמנט האנושי ואז זה יגרום לנו להיפתח האחד כלפי השני.

אנו מתנים אמפטיה ביחס מיוחד שהזולת יצליח להוציא מאיתנו. אך אמפטיה ראשונית כבסיס ליחסים, כל יחס, תביא לאותו יחס מיוחד, אצל כל אדם שנפגוש.

כשאדם פוגש אדם והוא לא חש בתוכו (מצד אותו אדם) איזשהי איכפתיות בסיסית מצדו כלפיו, משהו עמוק שיוצא מתוכו לקראתו לתמוך בו ולחוש אותו, לתת לו חום אנושי, (ולא בגלל סיבה כלשהי, אלא רק בגלל שהוא בן אדם) – זה מיד גורם לו, לאותו אדם, להיסגר ולהשתבלל כמו פרח בהעדר אור שמש; החיים הפנימיים שלנו נסוגים ונסגרים כשממול אין אמפטיה. אי אפשר לצאת החוצה כלפי מישהו, ללא אמפטיה, זה כואב ובוטה מדי.

לפגוש אדם ולא לפגוש מיד אמפטיה פורצת ממנו, ללא התניה, ללא חשבון, ללא חיפוש של סיבה שתצדיק את הוצאת האמפטיה החוצה, הינה חוויה כואבת וקשה לנפש ולחיים הפנימיים.

וזה לא אמור היה להיות כך. שאמפטיה תהא דבר כל כך נדיר ביחסי אנוש ושכשהיא כבר מואילה להופיע זה רק כשיש משהו אינטרסנטי; שאדם אחד צריך משהו מאדם אחר, או שאותו אדם עושה לו טוב, או שיש ביניהם ברית של סיפוק צרכים רגשיים הדדיים באופן בלעדי (אהבה וזוגיות). זה לא היה אמור להיות כך, כאמור, האמפטיה לא הייתה אמורה להיות נווה מדבר בישימון היחסים הקיימים בין בני האדם, אלא – הדשא הירוק עליו משחקים הילדים אחר הצהריים. (ומדי פעם, קרחת, אזור שבו הדשא יבש, אך רוב הזמן ירוק, רוב הזמן אמפטיה).

כי אמפטיה אמורה להיות משהו בסיסי, ראשוני ובלתי מותנה.

מחקרים מראים כי תינוקות בני 14 יום כבר מסוגלים לחקות הבעות פנים (שזו יכולת אמפטית מובהקת), כשתינוק אחד רואה צער אצל תינוק אחר, הוא פורץ בבכי. וזה אולי האובדן הגדול ביותר שלנו בתהליך ההתבגרות שלנו כבני האדם; והכוונה לא לאובדן שמחת החיים והעליצות של הילדות, (כי אלה הורמונים מן הטבע, ורואים זאת גם אצל גורים ולא אצל הוריהם), אלא לאובדן האמפטיה, ההזדהות הזו עם צער, אובדן ויגון אצל אחר בתוקף היותו אנוש, כמונו.

כל יום שעובר, ובפגישה עם עוד אדם לא צומחת ממנו אמפטיה לקראתנו – משהו בנו נאטם, משהו בנו נשבר. אנו הופכים לקשים, מחוספסים, נעדרי פתחי גישור וקישור. יחידות סגורות, שבמקום פתחים (להתקשר עם) וחללים (כדי להכיל את הזולת) – אנו מבשילים בתוכנו אגו ענק, מתעצם ותובעני.

ואחד השירים היותר אמפטיים שאני מכיר הוא שיר של מרי אוליבר בשם "WILD GEESE"

"WILD GEESE"
You do not have to be good.

You do not have to walk on your knees

For a hundred miles through the desert, repenting.

You only have to let the soft animal of your body

love what it loves.

Tell me about your despair, yours, and I will tell you mine.

Meanwhile the world goes on.

Meanwhile the sun and the clear pebbles of the rain

are moving across the landscapes,

over the prairies and the deep trees,

the mountains and the rivers.

Meanwhile the wild geese, high in the clean blue air,

are heading home again.

Whoever you are, no matter how lonely,

the world offers itself to your imagination,

calls to you like the wild geese, harsh and exciting —

over and over announcing your place

in the family of things.

 


——————————————————————————–

גבריאל רעם

15.6.2004

 

על אהבה ואנושיות.

"תקופת האבריות חלפה, הגיעה עת האנושיות"

צ'ארלס סמר


"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר


"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שואו


——————————————————————————–

אהבה ואנושיות. שני מצבים נפשיים בינאישיים. בשמיעה ראשונה הם נשמעים דומים אך השוני גדול מן הדמיון. ככל שחושבים על כך יותר, כן הן מתייצבים כיותר דיכוטומיים וקוטביים זה לזה.

לעומת האהבה שהיא מצרך החודש כל חודש, כל השנה – מונחת האנושיות במדפים האחוריים של החנות, ליד המחסן, יש עליה קצת אבק וקשה לקרא את האותיות. עמה על המדף מצויים מצרכים דומים; צדקה, ולעשות טוב, ולהקשיב, וסבלנות ואמונה ולעזור ולתת. ושאר מצוות אנשים מלומדה. ועם זאת, אמנם מצד אחד זה המדף האחורי בכל שנוגע לשימוש עצמי אך בכל שנוגע למראית עין – זה ניצב בחלון הראווה. נוכח בנאומים חשובים ובהצגה עצמית לקהל חדש; כמה זה חשוב, להיות אנושי.

האהבה, לעומת זאת, היא מצרך בביקוש אישי רב, ביום יום המעשי, (היא גם על המדף הקידמי וגם בחלון הראווה). מצרך שהצורך לגביו נובע ממקום עמוק ואינטימי ביותר. ועד כדי כך היא בדרישה – שלא תמיד ניתן לספק את הביקוש ולא כל צרכן מקבל את סוג האהבה שהוא דורש. ויש כאלה שלא מקבלים כלל את הסחורה. סך הכל היא מצרך מבוקש, אין מספיק לכולם, ויש ברי מזל (או יותר נכון אטרקטיביים מבחינת הפונטציאל להתאהב בהם) שמשיגים אותה ואחרים מביטים בה בעיניים כלות.

וכפי שכתבה על כך אווה אילוז בסיפרה: "האוטופיה הרומנטית – בין אהבה לצרכנות" [1]. האהבה היא, אכן מצרך. חלק אינטגרלי ושייך של תרבות הצריכה ההמונית. היא הגזר הוירטואלי שמנפנפים בו לפני אפו של החמור, כדי לעודד אותו להמשיך ולעבוד כמו חמור. (להניע את גלגלי התעשיה והמסחר, אבל על כך בהרחבה בסיפרה הציני והמלומד של ד"ר אילוז).

אך לא רק כמוצר צרכני, האהבה גם מככבת כערך טרנסדנטי.; אהבה היא הגאולה הגדולה. 'תן לעצמך לאהוב', 'הרשה לאחרים לאהוב אותך' – 'תן לאהבה שבך לפרוץ החוצה' – והגעת לאלהים.ואפילו היום, צפיתי בתכנית בטלויזיה בערוץ 33 בשם קפה תיאטורון, יורם יובל סיפר על סיפרו ("הלנה על הגג" כמדומני שנסב על מלחמת לבנון והוא אמר משפט: "אך המענה והתשובה למלחמות היא האהבה" ומיד החתרה והחזיקה אחריו אסתי זקהיים, שהוסיפה שהרי האהבה היא מענה לעל הבעיות והדברים בעולם" וכמובן שזה זכה להסכמה מיידית מצד הד"ר יובל. ומה אנו למדים מכל זה? שהאהבה מזה כבר הפכה למעין דת חילונית. לא רק סיפוק צרכים גשמיים ורגשיים, אלא כדרך להיפתח ולנשום עמוק מן השפע האלהי. מי לא שמע באחד מן הטקסטים של 'העידן החדש' את המשפט: 'אלהים הוא אהבה'. 'היקום הוא אהבה' 'העולם בנוי מאנרגיה של אהבה'. כך ברמה השטחית והיומיומית, כפי שהיא באה לביטוי בשיחות יומיום – האהבה היא הוליווד, ירושלים של מעלה, מחוז הכמיהה הבלתי מושגת.

.האהבה כדת להמונים, דת פופולרית, מסחרית אמנם, אך דת (ובפאראפרזה על משפטו המפורסם של פרויד: "האהבה היא אופיום להמונים").

והמיזוג המשונה הזה בין דת ומסחריות מציץ בנו מכל פינה ושלט חוצות; למשל פירסומת חדשה ליוגורט מלווה בכיתובית: "לבוא מבפנים". או בפירסומת של סלטי צבר הם משתמשים בסלוגן: "לבוא מאהבה". למעשה האהבה מככבת כמעט בכל סיסמת פירסומת, פיזמון ברדיו, שלא לדבר על טלנובלות, ששם זו הממלכה הבלעדית שלה. כל אלה מאדירות אותה וקושרות לה כתרים. היא גם שרויה בהרבה מיצירות הפרוזה, רק ששם זה מפוכח יותר, בוגר יותר. טעון ביסורים ומשברי לב. הצד האפל של ירח-האהבה.

כך האהבה; זוהרת, מבוקשת, נחשקת. תמיד צעירה, תמיד בכותרות, תמיד בראש מצעד הפזמונים. כוחה בהילה שנקשרה לראשה. פניהם של האוהבים נראות זוהרות כמעט בזוהר של הארה מיסטית. אך היא חמקמקה ככרטיס חיש גד, שישנו ביד אך לא בדיוק מביא לזכייה הגדולה. (בפעם הבאה). האהבה מובטחת לכולם, היא הזכות של כולם, וכולם יכולים לחוות אותה… רק אם… היא אמנם גזר אך יותר ויותר גזר וירטואלי.

לעומתה האנושיות היא בת אביונים, לבושה סחבות בלות, סובלת מאוברדרפט תמידי ויחסי ציבור של הסוכנות בקזחסטן. הדימוי שלה מיושן, ארכאי. אין לה רייטינג, לא תמצאו אותה בסיסמאות פירסומת ("לבוא מאנושיות"). היא נדחקה לשוליים. אמנם לחוש אנושיות כלפי יצור חי הוא דבר נעלה, אך נעלה כמו תרומת צדקה בסתר. זה אמנם מכובד אבל לא ממש נוצץ ונחשב בחוגים שרוב בני האדם יוצאים ובאים בהם. האנושיות היא יותר זוג נעלים יפייפיות משנות הארבעים שמונחות מלאות אבק באיצטבא כלשהי אי שם הרחק מאחור. אף אחד לא חושב: "מזמן לא חשתי אנושיות". או "מזה זמן רב לא פגשתי אדם ששידר לי חום אנושי". (אולי נסבול מן הקור האנושי שסביבנו, ואפילו מאוד, אך אין לנו את הכלים העדכניים להיות מודעים לחוסר הזה. במקום שאין מלים לתאר משהו – הוא לא קיים). היא נחשבת כראויה ומכובדת כדודה זקנה שהייתה מנהלת בית ספר יסודי נחשב בשנות החמישים, ועכשיו היא בפנסיה. האנושיות היא כמו: הקשבה, תקווה, אמונה. אלה סרוויסים יקרים ששמים בויטרינה בסלון, אך על השולחן אנו מוצאים בדרך כלל פיצה או המבורגר מ'טייק אווי'– בצלחות פלסטיק ואריזה חד פעמית. אריזה שעליה כתוב באותיות קידוש לבה: א ה ב ה. זה טעים, זה קורה בבת אחת בחלל הפה. וזה עסיסי מאוד.

גם הג'אנק פוד וגם האהבה – יוצרים ריגוש חזק מאוד, מיידי וסוחף – שעוצמתו ומהירותו עומדים ביחס הפוך למשקלו הסגולי, איכותו והערך התזונתי שלו.

אפשר לחוש אנושיות כלפי כל יצור חי, ומבחינה זו זה משהו מאוד כלל אנושי. אך מצד שני – כשזה קורה זה יוצר יחס מאוד אישי ואינטימי, בין שני בני אדם.

אנושיות היא קבלה בלתי מותנית, תמיכה חסרת סייגים, שעוטפת את הזולת בהילה של חום ואור.

חברתנו היא חברה שפינתה את המקום של האנושיות לטובת האהבה. זו חברה קרה מאוד, מנוכרת וחסרת יחס אישי, מפרגן וחם כלפי האדם באשר הוא אדם, רק בגלל שהוא אדם ובגלל שהוא כזה. אנושיות אאוט, אהבה אין. בעוד שבאנושיות זה ניצוץ שיכול להידלק כלפי כל אחד, מבלי שיוצא למי שחש את זה כלום מעצם התחושה, הרי שבאהבה זה חוזה (בתחילה חד צדדי) שהדלק המזין אותו הוא אינטרס אמוציונלי.

מה שמזמין את ההתאהבות הוא איפיון פוסטרי אטרקטיבי. וזאת לעומת מה שגורם לאנושיות להיות מוקרנת כלפי אדם זה או אחר; נקודה של חולשה, של קושי בו. כשאדם כושל או לא מצליח אז זה יכול לגייס אנושיות מצד אנשים מסויימים (שעוד שומרים על צלם אנוש פנימי).

אנושיות חשים כלפי מישהו שקשה לו. אהבה חשים כלפי מישהו שטוב לו והוא מלא בקסם אישי. כזה שמבטיח לנו הנאה והתעלות מעל כשלי הקיום האישיים שלנו.

באנושיות לא יוצא לך מזה הרבה, אתה מזדהה עם קושי וסבל של אחר לא בגלל שזה משרת אינטרס ריגשי, או חברתי אלא למרות שלא יוצא לך מזה כלום..

לא ניתן לחוש אנושיות כלפי מישהו באופן פסיבי, כמו באהבה. כאן זו חדירה פנימה לתוך מישהו והתבייתות על מה שחלש, לא מוגן, חסר ישע -בו.

כל אדם הוא חסר ישע באופן אישי ובלעדי מאוד. ועם זאת חוסר הישע היא תכונה או מצב כלל אנושי מאוד; כולנו באיזה מקום בתוכנו – מאוד חסרי ישע, מאוד זקוקים לשלושת המרכיבים הראשיים של האנושיות: קבלה, תמיכה ואמפטיה.

וכאן גם מגיע הפרדוקס (באשר לאהבה);

האהבה דווקא פורחת בחברה בה הלחץ הקבוצתי (קונפורמיות), נורמות מקובעות והתנהגות עדרית – הן כללים שכולם מצייתים להם (במוקדם או במאוחר), חברה שסוגדת לתדמיות, תוויות ומותגים, חברה בה היחיד הולך בה לאיבוד כיחיד. והנה דווקא בחברה כזו, ערך האהבה מתמקם במקום טוב באמצע, בין מלך הרייטינג והמשיח המובטח שאוטוטו מגיע, רכוב על סוס לבן (כן, סוס ולא חמור שהרי שגריר האהבה הוא נסיך וככזה הוא כמובן מגיע רכוב על סוס ולא על חמור).

האהבה שתמיד מוצגת בפנינו כשיא המימוש האינדווידואלי דווקא מרגישה נהדר בחברה בה היחיד הולך לאיבוד כיחיד וזוכה למימוש בהתאם לתרומה היחסית שלו לחברה ולכלכלתה.

אז מה כאן קורה? ובכן, האהבה היא פנטסיה המשווקת להמונים כתמריץ-על דווקא בגלל שזו חברה כל כך לא אנושית, שבה היחיד כיחיד לא נחשב כלל. האהבה באה לפצות על כך. 'הנה', אומרים לנו, 'אתה סובל מחוסר אנושיות רב בעבודה, אבל בבואך הביתה או בלכתך לפאב, אתה יכול לחוות אהבת פיצוץ שתפצה אותך על חוסר ההתייחסות אליך כאל אנוש בעל רגשות ונשמה'. ועל כן היא פורחת דווקא בחברה עדרית שבה נורמות המוניות מדכאות הבעה וביטוי של הפונצטיאל האישי הטמון בכל אדם כיחידה נפרדת.

ומה לגבי האנושיות? ובכן האנושיות קיימת בכלל בני האדם בתוקף היותם יצורים עם נשמה, רגשות, בדידות תהומית וגורל אכזר אחד המשותף לכולם. ועם זאת אין דבר הקרוב יותר לאדם היחיד מאשר האנושיות. דווקא בתקופה זו, בה היחיד לא נחשב – כולנו זקוקים, עמוק בתוכנו, לנחמה והתייחסות, לחום, לקבלה, לתמיכה. לא בגלל מה שאנו יכולים לעשות או לייצר, או להפיק, אלא בגלל עצם קיומנו. באנושיות, נוצרת אותה נקודת מפגש בין הכללי ביותר (היותנו כולנו בני אדם) ובין האישי ביותר (תחושת הבדידות והזרות שכל אחד מאיתנו חש בחברה הזו).

האנושיות יכולה לפרוח רק בחברה בה היחיד ביחידותו הוא ערך עליון, חברה בה האותנטיות נחשבת יותר מן היכולת לציית לנורמות ולהיבלע בהן. אנושיות לא יכולה להתקיים במקום בו לאדם כיחיד אין ערך בפני עצמו, כשלעצמו, בגלל קיומו כיחידה נפרדת.

אנושיות, אם כן, ממזגת את הכלל אנושי, היחידני והאישי.

אנושיות היא נקודת מפגש בין אחוות בני האדם לגורל נורא אחד וסבל משותף לכולם (הזדקנות ומוות) -ובכן התקוות, הגעגועים והבדידות התהומית והאינסופית של האדם כיחיד, כיחידה מבודדת הנמקה בכלא ניתוקה מיחידות אחרות.


באנושיות – ליבנו נכמר ויוצא.

בהתאהבות – ליבנו מוקסם והולך שבי.

החיים הללו, בסופו של דבר, קשים מאוד. ללא אנושיות – אין אפשרות לעבור אותם ולהגיע בשלום, למוות שמחכה בסוף לכולנו. האנושיות עושה את הקיום לנסבל. אך גם הרבה יותר מזה; היא הגאולה היחסית שמחכה לכולנו, רק מעבר לפינה, באדם הבא שנפגוש.


——————————————————————————–


[1] בסיפרה זה (שיצא בהוצאת זמורה ביתן) בודקת וחוקרת אילוז האם הרגעים הרומנטיים ביותר בחיינו מעוצבים על פי ייצוגים של אהבה כפי שהם באים לידי ביטוי בקולנוע ובטלוויזיה? האם טיול לאור ירח בחוף הים הוא רגע רומנטי מושלם, או שמא אינו אלא הדמיה של אידיאל הלקוח מעולם הפרסומת והקולנוע?

במחקרה הייחודי על האהבה בארצות הברית במאה העשרים אווה אילוז חושסת את שפע הדימויים המעצבים את תפישות האהבה והרומנטיקה בארצות הברית, ומראה כיצד החוויה של אהבה `אותנטית שזורה עמוק בחוויית הצרכנות הקפיטליסטית. אילוז מראה כיצד תפישות אינדיבידואליות של אהבה תופסות את עולם הקלישאות והדימויים, שאותו היא מכנה `האוטופיה הרומנטית`, ושבמסגרתו פעילויות רומנטיות וכלכליות חוברות יחד בטקסי החיזור, ההתעלסות והנישואין. בסופו של דבר, לדעת אילוז, כל סמל של אהבה – החל בארוחה אינטימית וכלה בזר שושנים – מובנה על ידי דימויים מעולם הפרסום ותקשורת ההמונים, המטיפים

לאתוס דמוקרטי של צריכה: סחורות גשמיות ואושר נגישים לכול. הספר זכה בפרס `התרומה המשמעותית `רתויב לשנת 2000 מטעם האגודה הסוציולוגית האמריקנית.


——————————————————————————–


"האהבה משולה לקדחת, אלא שהקדחת תחלתה קור וסופה חום, והאהבה תחילתה חום וסופה קור."

ק. י. ובר


"תחילת אהבה בכך, שאדם מרמה את עצמו וסופה שהוא מרמה את אחרים. וכל זה קרוי בפי הבריות רומאן".

אוסקר ויילד


"אם יש דבר מה באדם הפותח את נפשו לביקורי מלאכים ודוחה את שלטון הרע, הרי הוא – האהבה".

נ. פ. ויליס


"אהבה היא בד שסופר על ידי הטבע ונרקם בידי הדמיון"

וולטיר


"איננ מאלה שאינם מאמינים באהבה ממבט ראש/ון, אבל אני מאלה שמאמינים בצורך לשוב ולהתבונן".

ג'. ה. וניסנט


,עלינו להגשים את כל העולם באהבה, כי האהבה נותנות לו את הלידה, מקיימת אתו ומחזירה אותו אל חיקה".

א. טאגור


"האהבה היא ריאליות שנולדה בגבולות האגדה של הרומנטיקה"

שארל מוריס טאליירן


"האהבה ניזונה תמיד מן התקווה"

תאו טסה


"דת המין האנושי היא אהבה"

מאציני


"על כל פשעים תכסה האהבה"

משלי י' י"ב


"האהבה אינה "בת שמיים", כי אם בת "בשר ודם", אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמיתות הדבר הזה"

מאקס נורדוי


"יש תמיד מעט שיגעון באהבה, ואולם יש למיד גם מעט שכל בשיגעון"

פ. ניטשה


"התביעה להיות מאוהב היא מן החוצפות הגדולות ביותר"

הנ"ל


"אני אוהב אותה והיא ואהבת אותי ואנו שונאים זה את זה בשנאה פראית הנולדת מאהבה"

אוגוסט סטינדברג


"האהבה היא דת הרגשות"

תיאודור פארק


"אני אוהב אותך ואתיז ראשך למענך"

פיניאס פלצ'ר


"העין רוצה לראות, האזן לשמוע, הרגל ללכת, היד לתפוס, וגם הלב רוצה, להאמין באהבה"

בליז פסקאל


——————————————————————————–

גבריאל רעם

25.9.2003

הצורך הבסיסי בקבלת חיזוקים וחום אנושי

כולם זקוקים לליטופים, בלי זה שום דבר לא יצמח באדם.

כל אדם זקוק לעידוד, לחיזוק. למשל לומר: נהדר מה שאמרת", וכו'. בהתחלה זה יכול להיות מלאכותי אבל חשוב שזה יעשה.

למשל בהקשבה, אדם יכול לשבת נוקשה וקפוא, או לנוע ולהראות עניין. אם הוא לא מזיז את הראש, למשל, ולא משמיע קולות של הקשבה, הוא נותן תחושה שהוא 'עושה טובה'.

לאנשים יש בעיה, לא רק בלתת את זה, אלא בלהודות שהם זקוקים לזה. אדם לא חושב שהוא צריך לרצות את זה, בחברה יש מוסכמה לא פורמלית, שאם אדם זקוק לחיזוקים, אז הוא חלש ומשהו דפוק בו. נשים מודעות לכך שהן זקוקות לזה, יותר מגברים. הצעקה הגדולה ביותר שלהן לגברים היא: " גברים תתחשבו בנו, תנו לנו חיזוקים". אך גברים גורמים להן להאמין שזו דרישה לא מוצדקת ומוגזמת. הפער הזה בין הצורך שלהן לבין תגובת הגברים, גורם להן לפתח דימוי עצמי נמוך.

ככל שהבן אדם ממנו צריך קבל חיזוק הוא יותר מכובד ויותר חזק, כך הוא צריך לתת חיזוק יותר תכוף ויותר עוצמתי. אדם גדול ניכר ביכולת שלו לתת חיזוקים לכל מי שזקוק (וכולם זקוקים). גם אותו אדם זקוק לחיזוק מצד הכפופים לו, אחרת יחפש את זה בהשתלטות ובכפיה.

כולם תלויים בכולם בקבלת חיזוקים. המוביל והחזק זקוק לחיזוק שיגיד לו שהוא טוב ומוכשר, והמובל זקוק לחיזוק מצד המוביל שהוא מקבל אותו ותומך בו למרות שהוא פחות תורם למערכת. ופחות מסוגל. אך אנשים הפכו למאוד קמצנים בניתנת חיזוקים לזולת.

חברה אנושית שחבריה ממעטים לתת חום אנושי, חיזוקים, תמיכה ואמפטיה לזולת, אינה חברה שראוי לחיות.

אין סיבה לשני אנשים להפגש, מלבד קבלת תמיכה וחיזוק.

ולא זו בלבד, זכותו של כל בן אדם לתבוע חיזוקים מעצם זה שהוא חי. רואים זאת היטב בבעלי חיים שיש לנו בבית, איך החתול והכלב באים אלינו בתביעה נחרצת לקבלת תמיכה, חום והענקת תחושה שאנו יודעים שהם קיימים וכי קיומם עושה לנו טוב. כולם זקוקים לדעת את זה, ולעתים יותר קרובות מכפי שניתן לחשוב.

כשאדם לא מקבל את כמות ואיכות החיזוקים שהוא זקוק להם, הוא שוקע, כמו דם שלא מקבל חמצן, או קיבה שלא מקבלת תזונה, או עיניים שלא מקבלות מספיק אור. הדימוי העצמי יורד, והאדם מתחיל לאבד נוכחות.

ושוב, להבדל שבין נשים לגברים בעניין. נשים לא מתביישות להחצין את הצורך שלהן בהכרה וחיזוק, אך גברים זקוקים לזה יותר והם מנסים להשיג את זה בדרך הקשה של השתלטות ושליטה. ומה הסיבה להבדל הזה? ובכן נשים הן בנות המקום כאן, הן מקבלות סוג של חיזוק מן הטבע. הן אזרחיות כדור הארץ הן חלק מהאדמה. גברים תלושים, הם זקוקים לאמא אדמה, אמא אדמה שיכולה לקלוט אותם ולהגיד אני מקבלת אותך, עד שאין משהי שמקבלת אותם הם מרגישים כאילו הם לא קיימים. ככל שגבר יותר עדין ורגיש, כך הוא יותר מחובר לצורך הזה בו. גברים קשים וגסים, לא מודעים לצורך הזה, בהם ומנסים על ידי כוחנות להשיג חיזוקים על ידי התבטלות ופחד של הכפופים להם. אבל זו אותה הגברת בשינוי אדרת.

לגברים רבים יש קושי להודות שהם זקוקים לחיזוקים, כי הם גאים מדי. נוקשים מדי. לא מוכנים להודות שבלי תמיכה הם לא שווים כלום.

וכפי שגבר כוחני מחליף חיזוקים בשליטה, כך החברה האנושית, מחליפה חיזוקים בקונפורמיות, קבלה מסגרתית. היא אומרת: אתה שייך לקליקה של עובדי שק"ם, שזו זהות וזה נותן כח, אבל זה לא חיזוק, זה בא במקום החיזוק. זו תמיכה וחיזוק של מעל פני השטח, זה תחליף. וכמו כל תחליף הוא יכול לעשות את העבודה לפרק זמן מוגבל, אבל הזעקה לקבלה ולחום מבפנים, יבצבצו מתי שהוא. זהות קולקטיבית, אף פעם לא תחליף באמת חום אנושי וקבלה שאדם אחד, או קבוצה, יכולים להעניק ליחיד הבודד והאבוד. (וכולם אבודים בעולם הזה).


להודות שאתה זקוק לתמיכה, חיזוק ואמפטיה מן הזולת – עושה אותך לחסר אונים, אבל, זה המצב, להיות בן אדם זה להיות חסר אונים, זה להיות תלוי בכל דבר, אם אתה לא מודה שאתה חסר אונים, או שתישבר מבפנים, או שתינתק מן הנפש שלך.

ככל שבן אדם יותר רגיש ויותר מיוחד, כך הוא זקוק ליותר תמיכה.

אנחנו חיים בעולם קשה וקר. אנשים הופכים למגורשים מעצמם, כדי לא לחוש את ההזדקקות האדירה שלהם לחום אנושי. ולהיות מחובר לעצמך זה לדעת שאתה זקוק לתמיכה וחום מאנשים אחרים.

——————————————————————————–


משפטי מפתח

"זה שיש לאדם אינטליגנציה, השכלה, או רמת תודעה גבוהה, כלל לא רלוונטים לגבי מיהו כאדם. קודם כל הוא צריך להיות אדם, ולהיות אדם, בן אדם, זה לתמוך באנשים אחרים לחזק אנשים אחרים, שתהיה לו אמפתיה לאנשים אחרים, שידע לוותר על האגו שלו בשביל אנשים אחרים, להבין את זעקת הזולת. תודעה, השכלה, ואינטליגציה – זה אקסטרא, להיות אנושי זה בייסיק".

"אפשר לוותר לאנשים על שאינם יודעים, או אינם משכילים, אך לא על כך שהם לא מעניקים חום אנושי".


"אף בן אדם הוא לא יותר מדי נעלה, מכדי להעניק תמיכה, לאדם, כל אדם, בתוקף היותו אדם".

"אף בן אדם לא צריך להיות יותר מדי גאה בשביל להודות שהוא צריך תמיכה רגשית".


"מי שלא נותן תמיכה הוא מניאק! זה שהרב המוחץ של בני האדם לא נותן תמיכה לא אומר שהם לא מניאקים, עצם זה שהם רוב לא מוריד מהמניאקיות שלהם".

——————————————————————————–

גבריאל רעם.3.1.2007

הכלבים זוכרים- שיר

 

הכלב זוכר, הכלב יודע,

הוא אף פעם לא שכח.

אנחנו לא זוכרים,

לא יודעים,

כי פעם לא היינו כאלה:

מעורבים רגשית,

נוטרי טינה ומתחשבנים

תאבי כוח ושררה וקטנוניים.

פעם היינו אחרים,

היינו בני אדם,

היינו אנושיים.

הכלבים זוכרים,

הכלבים מזכירים,

את שאבד.

אנו מביטים בהם ונזכרים,

מביטים בהם ואוהבים

מביטים בהם ומתגעגעים,

אל מה שכה חסר

כה בסיסי

כה אנושי;

להיות בן אדם

אנושיות

19.1.2008

"We may have civilized bodies and yet barbarous souls. We are blind

to the real sights of this world; deaf to its voice; and dead to its

death. And not till we know, that one grief outweighs ten thousand

joys will we become what Christianity is striving to make us".

Herman Melville

*        *             *

חמימות בין בני אדם היא מרכיב נדיר למדי בנוף התקשורת היומיומי שלנו, למרות שדווקא בה מתגלמת תמצית האנושיות והיא אמורה להיות אחד המרכיבים הטבעיים והספונטניים ביותר ביחסינו עם אחרים. חום אנושי צריך להיות הבסיס לכל מפגש בין בני אדם, לאו דווקא בין אנשים הקרובים זה לזה.

מה שקורה בדרך כלל הוא, שאנו חיים באשליה שהכל מאוד נחמדים זה לזה – 'אהלן, מה נשמע", "שב, כוס קפה", אבל ברוב המקרים אין מאחורי זה כלום. או ליתר דיוק – זהו כיסוי למלחמות אינטרסים. בסופו של דבר האינטרסים הם אלה המכתיבים את מידת החום המוענקת, כך שלא משנה כמה חום ותמיכה אדם יקבל מרעהו – אלה יופסקו מיד אם האחר ירגיש שהאינטרסים שלו לא באו על סיפוקם. תאור זה מציג את המפגשים בין בני אדם כמחזה אימים, בהם החום האנושי מותנה ומשמש כתגמול במשא ומתן סמוי על אינטרסים אישיים – במקום שיהיה נוכח ברקע כל הזמן, ללא שום תנאי. חונכנו (באופן לא פורמלי כמובן) לראות בזולת לא אדם כמונו, שיש לו פחדים וקשיים, אלא יריב למשא ומתן, מיקוח וממכר. אנו חוששים רוב הזמן שמא נצא מן הסחר מכר הזה, שיחסי האנוש התדרדרו אליו, כשתאוותנו לא בידנו ולפיכך משקיעים בטקטיקות ובטכניקות במקום באדם עצמו. התשתית האינטרסנטית נחשפת במלואה כאשר יחסים מגיעים למשבר. אז מתגלים לפתע, מאחורי ה'ביחד' והאחווה של קודם, אינטרסים מנוגדים ורגשות עוינים – אלמנטים שהיו שם כל הזמן מתחת לפני השטח הדקים של המכנה המשותף שקרס.

חום אנושי משמעו, שמי שמוצא עצמו במצב ירוד או מדוכא יוכל לפנות אל אחר ולומר לו בפשטות: 'רע לי', ושהאחר יהיה מסוגל באותו הרגע לעטוף אותו בחום ולהעניק לו תמיכה בלתי מותנית, ללא חישובי רווח והפסד אישיים. שכן, כשאתה חושב על זה, מה בעצם יש בין בני אדם מלבד זה? לא הרבה.

חום אנושי הופך למשמעותי במיוחד לא כאשר מדובר ביחסים המושתתים כבר ממילא אל חוזה רגשי כלשהו, כמו בין הורים לילדיהם או בין בני זוג – אלא דווקא באותם מקרים בהם האחר הוא 'סתם' מישהו, רק אדם, זר ונוכרי ככל שיהיה.

אנחנו חיים בעולם נורא, קר ועוין, שבו לא ממש איכפת לנו מקיומם של אנשים אחרים, קיומו של האחר נתפש בעיננו כפחות מוחשי ואמיתי מקיומנו אנו. מכאן, שאין אנו חשים באמת את כאבו של האחר או את ישנותו ודבר זה מצמיח ביננו לבין האחר חומת ניכור אדירה.

אפשר לטעון, שתופעה זו קיימת רק כל עוד האדם אינו מחובר אל עצמו ולכן ממילא אינו יכול להיות מחובר אל זולתו – אבל זהו תירוץ קלוש, שכן חום אנושי חייב להיות בין בני אדם כתנאי בסיסי לקיומה של תקשורת, כמו חום הגוף, כמו ללכת לשירותים. היותי זר או מנוכר לעצמי אינו יכול לתרץ את עובדת היותי זר ומנוכר לזולתי, לא מפני שיש בכך התנערות מאחריות אישית, אלא מפני שזהו זיוף. איש אינו מנוכר לעצמו במידה כזו שלא יוכל לחוש בדידות, לדעת שכואב לו או שרע לו, אבל מאוד נוח להימנע מלהעניק לאחרים מודעות דומה לרגשותיהם. אי אפשר לבוא ולהגיד: 'טוב אני מנותק מעצמי, אני לא מרגיש את עצמי, איך אוכל להרגיש משהו כלפי אחרים?" זה נכון, אך עם זאת, האדם תמיד רגיש וער יותר לכאביו הוא, משתוקק לקבל חום ותובע תמיכה – ועם זאת חסר רגישות ומנוכר לצורך של אחרים באותו חום, באותה רכות תומכת, מבט חם. מזעזע לראות שלפעמים כל מה שהבן-אדם צריך (ממש משווע אליו) זו רק מילה טובה, שאנשים פשוט לא מסוגלים לתת לו אותה. אנושיות היא אחת המהויות החשובות ביותר שחסרונה עושה את החיים לגיהנום.

לדוגמא, אחות בבית חולים לדוגמה אינה אלא לא כלום אם אין היא מסוגלת להעניק חום אנושי – קצת רכות, חיוך, מלה טובה, מבט מעודד. קשה לתאר מה זה עושה לאדם המרותק למיטתו כשהוא פוגש את אותו חום אנושי מן האחות, כאילו בא אליו באותו הרגע מלאך וחיבק אותו. באותו רגע עשוי אותו אדם להיווכח, אולי לראשונה בחייו, בתרומתו שלו להעדרה של האנושיות. הדבר מכה באדם כסטירת לחי מצלצלת, כאשר הוא נוכח שבזמן שהוא עצמו חי כל הזמן מתוך תובענות גדולה לקבל את חלקו בחום ובתמיכה, באהבה ובאכפתיות – הרי שאין הוא כלל חם ואכפתי כלפי אחרים.

אנושיות אינה תכונה רגשית ואין בינה ובין רגשות ורגשנות ולא כלום. זו הישות שמעניקה את החום האנושי, לא הרגשות. הרגשות מגויסים למלחמת האינטרסים, לסיפוק חיי הרגש של בעליהם. הרגשות יכולים מקסימום לחקות את החום האנושי שמקרינה הישות הפנימית, אבל לא ליצור אותו.

במקומות בהם קיימת תשתית של הסתייגות או עוינות או חשדנות, קיימים גם מסכות ומנהגים חברתיים של נימוס או של סחבקיות, שמטרתם לכסות על האמת. אנשים נפגשים, מחייכים אחד לשני, אומרים שלום, מה שלומך, טוב לראות אותך וכו', נזהרים לא לדרוך על יבלות וצפים על פני השטח של היחסים ביניהם כקצף על פני גלי הביוב. אם לפתע ישבור ישהו את הכלים ויכריז: 'שמע אני מדופרס כבר חודשים' – הוא יתקל בתגובת הלם ובשתיקת מבוכה נוראה, אנשים פשוט לא ידעו כיצד להגיב על השמטה פתאומית זו של המסכה. אולי מוטב לסרב מראש לקחת חלק במשחקים האלה, בהם הכל עוסקים בהפגנת חום לכאורה, באימוץ הבעות פנים מלאות חיבה סינתטית – התנהגות העלולה להפוך להרגל נוח.

מה שפסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים, רופאים, אחיות או מרפאים הוליסטיים למיניהם באמת יכולים לעשות ביחס לסבל ולכאב של אנשים אחרים – זה רק לתת תשומת לב, חום ואמפטיה. אם התרפיסט לא מצליח לחוש זאת ואם אין הוא מצליח להקרין את זה למטופל או לפציינט -שלו, אין הוא ממלא בעצם את תפקידו ותהא מומחיותו המקצועית אשר תהא. אין מדובר כאן בעבודה שהיא טכנית במהותה, אלא בעיסוק שתמצית קיומו מבוססת על עזרה או שירות לזולת – משמע על הקרנה של איכפתיות, חום ותמיכה.

לא רק בתרפיה קיים ויתור תמוה על החום האנושי, גם בדרך הדתית מוותרים על החום האנושי, בנימוק של התנתקות הכרחית, כביכול, מן הגשמי, הרגשי והיצרי. כאשר הינתקות כזו 'מצליחה' האדם מנתק למעשה את הקשר האפשרי שלו עם ישותו ועם ישותם של הסובבים אותו. מבחינה זו אנשי דת ורוחניות לא מעטים, ה 'שופכים את התינוק יחד עם המים' – עלולים להפוך לבני אדם מאוד לא אנושיים, כאלה שעיקרו מתוכם את הגלעין האנושי, התנתקו מיצריהם ומרגשות אנושיים בסיסיים והתעטפו במשיחיות פונדמנטליסטית מתלהמת. אמנם הדתות הגדולות מטיפות לצדקה ולגמילות חסדים – אבל מצוות אלה כשמן כן הן: מעשים שאדם מצווה לעשותם, אקט חיצוני עקר שאינו נובע מבפנים, הבא לפצות על העדרם של חום אנושי אמיתי ושל רגשות אמפטיים עם הזולת. גם בקבוצות העידן החדש, המנופפות באהבת הכל ללא תנאי אין זה החום האנושי עליו אני מדבר, אלא התיימרות המאמצת לעצמה פוזה הוליוודית, שמרכז הכובד שלה הוא סוגסטיבי ובעיקרו אוטו-סוגסטיבי.

המוזר הוא שכאשר מדובר על מטרה גדולה ונשגבת כגון: דת, אידיאולוגיה פוליטית, הגנת המולדת וכיוצא באלה – אחד הדברים הראשונים שאנשים ממהרים להקריב זו האנושיות שלהם. הדבר הראשון שאנשים זורקים ככלי אין חפץ בתחילתה של דרך, בין אם מדובר בטיפוס בשלבי הקריירה או בשלבי הדת או הרוחניות – זה את החום האנושי כלפי הזולת. כאילו חששו שזה רק יקרקע אותם, ימנע מבעדם להמריא, כאילו הניחו שאם ירשו לעצמם להיות רגישים ואינטימיים עם קיומו של הזולת – לא יוכלו להתקדם. הדוגמה הכי מפלצתית, יוצאת דופן וקיצונית – היא הנאציזם. הגרמנים כל כך נסחפו בחיבוקה של תורת הגזע ומטרותיה הנאצלות בעיניהם, שנאטמו מלראות כיצד ויתרו כמעט ללא מחאה על כל שריד של תחושת אנושיות. אני חושב שזו התופעה הנוראה והאיומה ביותר של החיים שלנו, כמעט נוראה כמו המוות- עובדת חוסר אנושיותנו.

בסופו של דבר, אם נבחן בכנות וללא פשרות את כל הקשרים שלנו: עם האישה, עם הבעל, עם ההורים, עם הילדים – נמצא שאין שם חום אנושי טבעי, אלא תשתית של אינטרסים המעוגנים בצרכים רגשיים. משמעות הדבר היא, שהאינסטינקט הבסיסי שלנו, זה שמעוגן בישות והמוביל בהכרח להקרנה מיידית של חום אנושי לכל אדם הזקוק לכך, אבד לנו או נמצא בתרדמת עמוקה.

אנושיות זה דבר מאד רך, מאד עדין, מאד אינטימי וזה יכול להיות קיים בין אדם לאדם רק בחדרי חדרים של חדרי החדרים, זה הולך לאיבוד בפורומים גדולים. כל מה שנביאי הרוחניות למיניהם עושים בכנסיה מאמיניהם זה להפציץ את קהליהם במילים גדולות, כוונות אדירות, כוחות אדירים. אבל החום האנושי, הוא זעיר וקטן וחלש. הוא רק יכול להיות בלחש, בשקט, באינטימיות, בין אחד לאחד – בשקט. כך שבמקום שנביאי הרוחניות יעמדו על הבמה ויאמרו 'מכרתם את הבכורה של החום האנושי בנזיד העדשים של ההצלחה חומרית או ההתקדמות הרוחנית', הם מנסים למכור מסרים ענקיים ובומבסטיים, שגם אם יש בהם הרבה אמת, (ואכן יש בהם) עדיין הקטע השביר שבין נשמה לנשמה הולך שם לאיבוד. כשאוהבים כל כך הרבה אנשים בגדול, בחיבוק ועם כל הלב – קשה לשדר רוך אנושי במבט חטוף.

מעניין שאנושיות זה דבר כל כך בסיסי ואינטימי לכולנו – ועם זאת כל כך נדיר בחיי היום- יום. אנשים איבדו את היכולת להיות זה עם זה באינטימיות ובקשר. התרחקנו זה מזה כל כך – עד שמצב של 'אני-אתה אינטימי' שבובר מדבר עליו הופך לאוטופיה ו'אני-הוא' מנוכר נעשה שגרת חיינו. האנושיות לא אמורה להיות ממומשת כל הזמן. היא צריכה להיות אי שם ברקע, כל הזמן – ממתינה לרגע שמישהו יהיה זקוק לה באמת. היא אמורה להיות שם כמו אגם צלול ולא כנשיקות על לחי, טפיחות על שכם ולחיצות היד והקודים של אהבה נוסח העידן החדש. האנושיות היא מופנמת יותר, נשית בטבעה. היא אינה מכריזה על עצמה ואינה מבקשת לה תארים ומחלצות – אבל היא שם כשצריך אותה. המרחק בין חוסר אנושיות ונאציזם הוא מאד קרוב, המרחק בין חוסר אנושיות ובין התעללות בחלשים הוא מאוד קרוב, המרחק בין העדר אנושיות ודיכוי מיעוטים הוא מאד קרוב – זה טבוע בכולנו. תן לאדם שהתרחק מאנושיותו אידיאולוגיה ותן לו אקדח ומדים – והופ, הוא שם.

חשוב לציין שאני לא מדבר על לאהוב אנשים אחרים. זה אקסטרה, זה לא העניין בכלל, כי לאהוב את האחר זה אקט מוחצן, אגואיסטי. זה כמו ההבדל בין צחוק לבין חיוך. צחוק הוא סוחף, מטלטל, גדול, מוחצן – חיוך זה משהו העולה במפנים וקורן החוצה. חיוך זה כמו אנושיות, צחוק זה כמו טפיחת שכם או לחיצת יד. אנושיות מוקרנת מאדם לאדם באשר הוא אדם, כלפי זרים לא פחות מאשר כלפי מקורבים.

אנושיות זה הטווח המחבר, זה החום הבסיסי שדרכו הישות זורמת החוצה ומתחברת לאחר. כלומר הישות יכולה להתחבר רק דרך אנושיות, רק דרך חום, רק דרך אכפתיות.

האנושיות היא 'תוצר הלווי' הטבעי של הישות, הבאה לביטוי כחום אנושי כלפי הזולת. ואכן, כאשר הישות הפנימית אינה נגישה לנו קל מאוד להגיד: נתחבר לישות ונהיה אנושיים, אבל זה לא ככה, הנקודה היא שאנחנו חיים בשלום עם העובדה שאין אנושיות בעולם ואין לזה כפרה. אנשים סובלים וחולים והם הולכים ונמקים מבלי שיש מי שחש כלפיהם אכפתיות אמיתית, מוקפים באנשים שלא מצליחים לתת חום אנושי בסיסי, כי הם איבדו את היכולת לתת את זה. וחום אנושי זה הדבר היחיד שאפשר לתת בהרבה מצבים. ועל מה מדובר? מדובר על זה שכשאתה סובל -אני מרגיש קצת מהסבל שלך, אתה הולך למות? משהו בי הולך למות גם כן. אתה בוכה? אני בוכה אתך, בזה מדובר. ואם בן אדם סובל וכואב ולא קורה לך כלום לידו, הפכת לקרנף, הפכת למפלצת ומכרת את הנפש שלך.

אנחנו חיים בעולם אגוצנטרי, שבו רוב הקשרים, רוב המפגשים בין אנשים הם אגוצנטריים -אינטרסנטיים, בשעה שכל מה שצריך זה לחוש איזה שהוא רגש אמיתי לגבי הקיום האבוד של כל אחד מאתנו, לגבי הסבל והמכאוב האינטימי של כל אחד מאתנו – זה הכל, רק זה וזה מספיק. בן-אדם יכול לעבור חיים שלמים ולא לדעת בכלל שהוא לא היה אנושי, כי זה לא קיים בלקסיקון שלנו, למרות שזה מצרך כל כך בסיסי. היום זה זן ניכחד, זה זן שהלך לאיבוד, זה הפך לאיזה שהוא עב"ם, אנחנו איבדנו את היכולת לעשות את זה. דברים שהם אלמנטריים – מה שכלב יכול לעשות, אנחנו שכחנו. לכלב יש אנושיות ואמפתיה בשביל כל בני האדם. אפשר לראות את זה בעיניים שלו.

כל המערכת החברתית שלנו בנויה כך שלא נצטרך לחוש אנושיות אחד כלפי השני. כל מערכת החינוך, כל הבירוקרטיה, כל הרפואה והתרופות, זה הכל תחליפים לאנושיות. זה הכל מערכות שבהן האנושיות לא אמורה לבוא לידי ביטוי; שעות הקבלה הם …, פקסים, מכתבים בדואר, טלפונים, אינטרנט, הכל בעצם נועד להנציח את הניכור בין בני האדם – עד שבעוד כמה שנים אנחנו ממש לא נדע איך להיות בני אדם אחד עם השני. זה יהפוך לדבר הקשה ביותר לעשותו.

בית מלון למשל, הוא תחליף של אירוח שבין אדם לאדם, ומדוע שיווצר תחליף? כי להתארח באופן אישי זה לא נוח, כי כשאתה מתארח אצל בן אדם יש את הפלישה הטריטוריאלית ויש את המתח של ניגוד אינטרסים, והתנגשויות של אגו – ולא רק שאין אנושיות, יש עגמת נפש. אז בתי מלון באיזה שהוא מקום זה תחליף לאירוח אנושי – כמו שתוכניות אירוח בטלוויזיה או צ'אטים באינטרנט הן תחליף לתקשורת אמיתית.

אין תחליף ולעולם לא יהיה תחליף למפגש הבלתי אמצעי בין אכפתיות של אדם אחד -לבדידות או לצער של אדם אחר. כל עוד בן אדם לא מסוגל להבהב בתגובה למצוקות הישות של השני, שום דבר לא שווה! ובאיזה שהוא מקום במהלך החיים רובנו מקריבים את זה וזה נורא.

אנחנו חיים בעולם, שבו בכל רגע נתון -המרחק בין מה שקורה ובין רצח ואונס והתעללות הוא לא גדול. כלומר העובדה שהדברים האלה לא קורים כמעט כל הזמן -זה פלא, לאור העובדה שיש כזה חוסר באנושיות. כאשר חושבים על ההתייחסות והטיפולים שמוענקים לאנשים מפגרים למשל, אז אפשר להקל קצת על הסבל שלהם ואולי אפילו הרבה, אולם מה עם כל שאר המין האנושי? שהוא לא מפגר ושיש לו רמת אומללות אדירה ואף אחד לא קשוב לזה? יש פה הסחת דעת על ידי כל העניין של עבודה סוציאלית, בכל העניין של לעזור לנכים ומפגרים וזה לא שלא צריך לעזור להם, אבל הנקודה היא שהם הופכים לעלי תאנה, 'הנה אנחנו עוזרים' בשעה שבעקיפין זה מעניק לגיטימציה לעובדה שכל אלה שאינם מוכרים רשמית כפגועים גופנית או רגשית – חווים רעב מתמשך לחום אנושי.

לחברה יש עניין רב בקיומם של עזרות סוציאליות למיניהן, המהוות את עלי התאנה על ערוות חוסר האנושיות של החברה. גורמי העזרה הממוסדים האלה מנקזים את החום האנושי הרשמי של החברה אל הנזקקים המוכרים על ידה ובכך פוטרים כביכול את החברה מלטפל בבעיה המרכזית: חוסר אנושיות כרוני.

אנשים רוצים אהבה, רוצים, כוח, שואפים להצלחה, לשליטה בחייהם, לאושר – בשעה שאינם יודעים פשוט, כיצד להיות בני אדם.

***

"תקופת האבירות חלפה, הגיעה עת האנושיות".

צ'ארלס סמר

*

"האנושיות היא בת האלוהים"

תיאודור פארקר

*

"החטא הגדול כלפי היצורים הוא לא לשנוא אותם אלא להיות אדיש כלפיהם. זוהי תמצית חוסר האנושיות".

ג'ורג' ברנארד שאו

*

"הדבר המתועב ביותר מכל האימפולסים האנושיים, הוא הצורך להשתמש באדם אחר לצרכים האישיים שלך, כתוצאה מכוח שיש לך על אותו האדם. דבר זה רק במעט יותר מעודן מקניבליזם"

אריך פרום

*

"While still in Chicago, Laing was invited by some doctors to examine a young girl

diagnosed as schizophrenic. The girl was locked into a padded cell in a special hospital, and

sat there naked. She usually spent the whole day rocking to and fro. The doctors asked

Laing for his opinion. What would he do about her? Unexpectedly, Laing stripped off naked himself and entered her cell. There he sat with her, rocking in time to her rythm. After about twenty minutes she started speaking, something she had not done for several months. The doctors were amazed. 'Did it never occur to you to do that?' Laing commented to them later, with feigned innocence".

John Clay's R:.D. Laing: A Divided Self, pp. 170-171