ארכיון תגית: אני

ילדי הנפש

הם מסתובבים בינינו, ילדי הנפש. מורכבים מרקמות אור ואפלולית.

מבחוץ מצוידים בעור דק מן הדק. אמנם עור תיקני, המקנה להם חזות רגילה לכאורה, אך מעברו הפנימי הוא ההיפך משריון ואבני חומה; נהפוך הוא:  הכל חדיר, פגיע ונתון לזעזועים.

שכן עדיני נפש הם והמחיר כבד.

אדם רגיל סופג פגיעה רגשית מעט גסה והוא כמעט לא חש בה. אצלם זה מיד מתפתח לאזור תפוח, אדום כחול. שהולך ומכה גלים של כאב דרך כל נימי חייהם הפנימיים, עד הקצה.

תוכם הוא מיתרים דקים שבדקים, שבחלוף בהם הרוח הגדולה הם מרעידים ומנגנים מנגינות שקטות ומופלאות וכל גופם מרטיט ומתערסל עם המנגינה הרחוקה.

הם  חיים לפי תדר אחר, שלפעמים מגיע ואז הם מתרוננים. ולפעמים כשהם אפופים בגלי הכאב הרגשיים, הם מתייסרים תחתיהם כליידי מעודנת תחת קלגס בסמטה שכוחה ואפלה. ואז התדר הולך לאיבוד ומיתריהם הדקים נותרים שוממים ועריריים. וכאב וריקנות מחללים את חללם הפנימי.

הם אחרים. ללא בית, ללא אם דואגת, לרוב ללא חיבוק לילד הפנימי האבוד בלילות הקרים והארוכים של הנפש.

הם בגלות, חלקם מנסה להתכחש לביתם הלא ידוע והמרוחק, מנסים להתאזרח, להיות כמו כולם, מתוך תקוה נואלת שזה ישים קץ לייסוריהם.

אך כאן הם חוטאים לדבר היקר שהם נושאים בקרבם; האני הגולה, העצמיות האינטימית (להם) והזרה (לסביבה הקונפורמית). זרה, כי היא לא שייכת לעולם השעה, החברה והטכנולוגיה השולטים, אלא לעולמות של מלאכים ושירה. שירה אחרת. שירה של הנפש, שכאן, במקום הזה, תהיה תמיד זרה, יתומה, ואחרת.

**

גבריאל רעם,

12.7.13

המיסתורין והפוטנציאל הטמונים בעברנו ובעתידנו.

תקופתנו מתאפיינת בחיפוש אחר מקורות אנרגיה טבעית.

למעט אנרגיה סולארית, קיימים עדיין מאגרי אנרגיה אדירים בבטן האדמה. נפט, פחם, גז.

למעשה בטן האדמה היא העבר שלנו. חומרים אורגניים שונים כוסו בשכבות של עפר ואדמה ככל שעבר הזמן. וכשחופרים באדמה כדי לגלות מצבורי אנרגיה, למעשה מנסים לחדור אל העבר של הפלנטה. (ואכן הגיאולוגיה, שחופרת באדמה היא המדע שמתמחה בחדירה פנימה ואחורה, אל העבר כדי לגלות, בין היתר, מצבורי אנרגיה).

וגם אצלנו, בחיינו, זה כך; שכבות אדירות של אנרגיה, טמונות/קבורות בעברנו. הן בעברנו כחברה, כאומה, כמשפחה וכיחידים.

אנרגיה רבה כלואה בעברנו.

הבעיה היא שעברנו מוצג לנו (או שאנו אלו המציגים זאת לעצמנו) – כתקופה שיש לברוח ממנה. העבר, כביכול, היה מלא טעויות, משגים וכו'; למשל, הורים שאחראים, לעיוותים באופיינו והתנהלותנו;  הגישה הרווחת שאין לנו מה לחפש שם. (אנשים שנזכרים ועוסקים במה שקרה להם בעברם – עשויים לקבל הערות שמראות להם שזה בזבוז זמן במקרה הטוב, או לא  יעשה להם טוב במקרה הפחות טוב). מבחינה זו נוסטלגיה 'מותרת' בעיקר לקשישים, שממילא עתיד מסעיר כבר לא מחכה להם.

אולי הדוגמה הבולטת לגישה זו, וברמה הלאומית, היא ההתרחקות, אם לא התכחשות, לעברו של העם היהודי בגולה, כפי שבאו לביטוי בעיקר בהלכי רוח לאחר קום המדינה. אך גם ברמה יותר כללית, אנו תרבות שמקדשת את הווה ומתגרשת מן העבר, שרואה את העבר כפרימיטיבי ומלא ברעות חולות (ימי הביניים 'החשוכים'), שהנאורות, המודרניות והמדע משפרות אותו ומתרחקות ממנו ובצדק.

אנו מספרים לעצמנו כי עכשיו אנו נעים לתקופה 'נאורה', מודרנית, בעלת תובנות פסיכולוגיות המתקנות את שגיאות העבר (למשל, הורים שלא ידעו איך לחנך את ילדיהם). כל זה מאחורינו (וטוב שכך…).

ובחזרה ליחיד ולחייו. הילד שהיינו הינו מצבור אדיר של אנרגיה גולמית, ובשלב כלשהו (כנראה בגיל 5-6) הוא פוגש התניות אוסרות רבות, זה מתחיל בגן ומתעצם כשהוא מגיע לכיתה א'; כל האנרגיה האדירה הזו, החיוניות הבסיסית הזו,  נבלמת ונאצרת. לאחר המפגש עם בית הספר; יש שיעורים, ושעות פריקת האנרגיה הינן מועטות יחסית לעוצמת האנרגיה שמפעמת בו. וכך היא 'נתקעת' בו, לא זורמת הלאה, נשללת מן הנער/ה שהם הולכים להיות. ומאז ועד היום אין להם קשר עימה.

עלינו לשחרר ולהוציא לחופשי את הילד המפוחד הכלוא בעברנו. הוא עדיין שם, חי בהמשך ציר הזמן, בממד נעלם מתודעתנו, אבל שם, אבוד, מבולבל, תקוע.

עלינו לבוא אליו עם אהבה, לא לפחד ממנו, לחבק אותו ולהוציא אותו מן הכלא של הפחדים שלו (מאיסורי המבוגרים ומדמות עצמו הפגומה כביכול) ולקחת אותו עימנו אל ההווה, אל המקום שחיים מתרחשים ומשתנים, עכשיו.

כותב על כך המשורר אהרון שבתאי:

האני לא יראה את זהב העתיד

הַאֲנִי לֹא יִרְאֶה אֶת זְהָב הֶעָתִיד
אֶלָּא אִם יַחֲזׁר עַל עִקְּבוֹתָיו לָעֲלָטָה,
יִגְהַר עַל פִּגְרוֹ הַמֻּטָּל בּעֲבָרוֹ כִּבְעַבְטִיט
וִינַתֵּק מֵעָלָיו אֶת עֲבוֹתוֹת הַחֲרָטָה.

לְשֵׁם כָּךְ יִלְבַּשׁ צוּרַת "הוּא" כְּסַרְבָּל,
וְנוֹשֵׂא אַרְגַּז כֵּלִים – כְּלֵי לֵב,
יַנְשִׁים אֶת הַיֶלֶד הַמְזוֹרֵר וְנִבְהָל
מִבָּבוּאָתוֹ בִּרְאִי מַבָּט שֶׁאֵינוֹ עוֹלֵב.

הוּא יֹאמַר לוֹ: "קוּם, מִי שֶהָיָה אֲנִי,
צֵא לְקַלְקֵל אֶת חַיֶיךָ מִבְּלי לְהִכָּלֵם,
הֱיֵה בּוּר וְיָהִיר, מְעַד וּשְׁגֵה

כִּי רַק בְּכַף יָדְךָ אֶמְצָא מְזוֹנִי
רַק אִם אֶסְלַח לְךָ אֶהְיֶה שָלֵם.
הַבֵּט, אֲנִי שוֹבֵר אֶת הַשּׁוֹט, אֵינֶנִּי מַלְקֶה!"

(מתוך: אהרן שבתאי, הלב, שלשים ושתים סונטות, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1995)

וחוץ מאיחוד  מרגש ונוגע ללב עם זה שהוא באמת אנחנו האמיתי והבסיסי, אנו יכולים, בעת ובעונה אחת, להצטייד במצבור אנרגיה גולמית שיכולה להניע אותנו בעוצמה, לקראת עתידנו.

עד כה דשדשנו בהווה, לעיתים הולכים במעגלים, נעדרים את האנרגיה החיונית כדי לפרוץ מכלא המעגל. עכשיו, עם האנרגיה המשוחררת מן העבר, ניתן לזנק קדימה והלאה.

עד כאן אודות העבר, ומה עם העתיד?

ובכן, כמו העבר, גם הוא מצוי במצב צבירה לא נגיש, אלא על ציר שמתארך לתוך מימד שנמצא מחוץ לרמת התודעה שלנו. וגם הוא מלא אנרגיה, וגם הוא לא מנוצל.

בעתיד טמון מיצבור דלק אדיר; באני שלנו שעדיין לא התגשם. ושוב, כמו ביחס לעבר, הוא שם, ממתין לנו שנגיע אליו כדי להגשימו.

ואם כלפי הילד שהיינו עלינו להיות ארכיאולוגים ולחלץ את הילד השבוי ממצב צבירה מוצק, מכלא סטיגמות החברה (ובעקבות כך מדימוי עצמי נחות), אז כלפי העתיד עלינו להיות נביאים, חוזים, עלינו להיות הרצל, עלינו להתמגנט ולהתאהב בדמות של מי שאנו עומדים להיות.

עצם ההתייחסות לאני שנהיה עשויה לחלץ אותו ממצב הצבירה האוורירי, של ההיוליות האנרגטית ולתת לו גוף וצורה ובכך לממש את האנרגיה האדירה שלו שתזרום אלינו ותחיה אותנו.

זה נקרא כאן כמדע בידיוני, אבל מה שתואר לגבי העתיד קורה בכל פעם שאדם מצליח בדיאטת הורדה במשקל, למשל, הוא מצליח בכך רק כשהוא מתאהב בדמותו המחוטבת העתידית, שמחכה לו שיצטרף אליה. ובינתיים בתוך הערוץ שנוצר על ידי ההתאהבות בדמות של מי שנהיה – זורמת מן הדמות העתידית – אלינו בכאן ועכשיו – אנרגיה, שמעניקה לאדם את הכוח להימנע מאכילת כמויות גדולות של אוכל ברמה ירודה.

אז מה נכתב כאן?

כל העולם בכלל, ובני אדם בפרט, סובלים ממשבר אנרגיה חמור. ואנו תקועים במקום ולא מסוגלים להניע עצמנו קדימה ומעלה בגלל אותו מחסור חמור באנרגיה, (גם בגלל שהמון אנרגיה גם הולכת לאיבוד על ידי הזדהויות רגשיות עם הקטבים של סבל והנאה ומעורבויות רגשיות קשות). אך יש לנו המון אנרגיה פוטנציאלית, הטמונה בעברנו ובעתידנו. זמינים לנו בכל זמן. וניתן להנגיש אותם רק בכוח האהבה. אהבה אל הילד המבולבל והנטוש שעדיין תועה ותקוע בעברנו. והתאהבות באני המפותח, הבוגר והמעוצב  שנהיה.

יצירת קשר עם האני שהיינו והאני שנהייה, דרך האני שאנחנו עכשיו – עשוי להפוך אותנו לישות שלמה, דינמית ועוצמתית.

**

גבריאל רעם, 26.6.13

שלושת מצבי האני.


או: מי 'אני'? איזה 'אני' אני? והאם 'אני'?


סוגיית ה'אני', היא אחת הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור, מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זה אותו אני וכו.

זיגמונד פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.

חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.

הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:

 

'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur. People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

 

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.

א. אני בזמן עבר:
זה אני שמבין את עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.

ב. אני בזמן הווה:
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני המודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר.

ג. אני בזמן עתיד:
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. החלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.

האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למים, והמים יכולים להפוך למוצק (קרח).

האויר הוא פוטנציאל למים, כפי שהמים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.

אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.

הזהות שלך, אם כן, היא האני ההיסטורי שלך.

כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.

חסר כאן מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.

שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלושה. מי חסר? האש.

– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,

– מים יש לנו, זה האני המתהווה,

-אויר יש לנו, זה האני הפוטנציאלי.

– ומה שחסר זה האני של האש.

האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.

ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).

וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:

האני הראשון אומר: אני הוא זה שחווה את חייו.

האני השני אומר: אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות ביחס לחייו.

האני השלישי אומר: אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.

והאני הרביעי אומר: אני הוא זה שבוער את חייו.

——————————————————————————–

גבריאל רעם.

12.8.200

מי 'אני'? איזה 'אני' הוא אני? והאם זה 'אני' בכלל?

סוגיית ה'אני',  היא אחד הסוגיות הפחות פשוטות בפסיכולוגיה ובתפיסה העצמי של האדם. קל לבוא ולהגיד: 'אני'. ולחשוב שמדובר על אני אחד, ברור מובחן, בלתי משתנה, קונסיסטנטי וחד משמעי. דהיינו, כל הזמן זה אותו האני; יש רק אני אחד, והאני עובר ממצב רוח אחד למישנהו. אך ככל שחוקרים, מוצאים יותר שאלות. למי בדיוק אנו מתכוונים כשאנו אומרים את המלה הזו? האם כל הזמן זו אותו אני וכו.
זיגמונט פרויד ביסס במידה רבה את התורה שלו על חלוקת האני לשלוש: איד, אגו וסופר אגו. דהיינו: אני ייצרי, אני חברתי ואני שהוא המיזוג בין השניים.
חלוקה זו היא חלוקה מקובלת, ישנן חלוקות רדיקליות יותר, למשל ההוגה הרוחני והמיסטיקן גורדייף, הוא בכלל טוען שיש לנו הרבה 'אניים' זמניים, שכל אחד תופס את הבמה לפרק זמן מסויים.
הנה פחות או יותר ההגדרה שלו לזה:


'I'S: The short-lived thoughts, emotions and sensations which one takes to be the expression of oneself in the moment they occur.  People have a tremendous number of 'I's, many of which are contradictory, but ordinarily fail to notice any of this.

כאן ברצוני להציע מודל פשוט, שמנסה לבחון את סוגיית האני דרך פריזמת הזמן בחיינו. שלושה מצבי 'אני': אני עבר, אני הווה ואני עתיד.
_א. אני בזמן עבר:_
זה אני שמבין עצמו דרך מה שקרה לו. כאן ההגדרה היא: אתה הוא סך כל החוויות שעברת. וככל שעברת יותר חוויות וצברת יותר ניסיון, כך האני שלך עשיר וגדוש יותר.
_ב. אני בזמן הווה:_
זה האני של התודעה; האני כאן הוא האני מודע. ה'אני' הוא זה שמודע למה שקורה. ככל שרמת התודעה שלי גבוהה יותר, (מסוגלת לקלוט את שמעל למה שגלוי ומצוי), עמוקה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שמתחת ובתוך מה שגלוי ומצוי), ורחבה יותר (מסוגלת לקלוט את מה שקיים מחוץ לתחום הצר של מה גלוי ומצוי) – כך האדם משתבח באני ער וצומח – יותר. 
_ג. אני בזמן עתיד:_
זה ה'אני' של הפוטנציאל הלא מוגשם של חיי; ל''אני' יש חלק מוגשם (זה אני בזמן עבר), אני שמגשים עצמו כרגע, (בהתאם לממדי -רוחב, עומק וגובה התודעה). ואני שעומד להגשים עצמו, בהתאם לפוטנציאל שעדיין קיים באדם ולא בא לידי מימוש והגשמה. והחלק שעדיין לא הגשים עצמו, הוא האני בזמן עתיד.
האני הראשון הוא מוצק, האני השני הוא נוזלי, והאני השלישי הוא במצב צבירה גזי: אויר. האויר יכול להפוך למיים, והמיים יכולים להפוך למוצק (קרח).
האויר הוא פוטנציאל למיים, כפי שהמיים הם פוטנציאל לקרח. וקרח הוא משהו מוצק וברור. אתה יכול להביט בו, לחוש אותו. הוא לא משנה צורה, הוא שם. והוא יכול לקרוא בשם: אני.
אבל זה רק 'אני' בלשון עבר. מי אתה? זה שהיה. כי האני של עכשיו עדיין מתהווה, האני של אחר כך עוד לא התהווה.
הזהות שלך, אם כן,  היא האני ההיסטורי שלך.
כך שבחינת ה'אני' דרך שלושת ממדי הזמן מביאה אותנו אמנם ל'אני  פרמננטי, אך זה אני קפוא, אני שהיה, אני מת. לא 'אני' חי.
חסר כאן  מרכיב נוסף, שבהצטרפו יכול להפיח רוח חיים במוזיאון 'האני' הזה.
שלושת מצבי הזמן בחייו של האדם נמשלו כאן לשלושה מצבי צבירה. ושלושת מצבי הצבירה מצויים גם כאלמנטים בטבע. אדמה, מיים ואויר. אך אנו מכירים 4 אלמנטים בטבע ולא רק שלוש. מי חסר? האש.
– אדמה יש לנו, זה האני ההיסטורי,
– מיים יש לנו, זה האני המתהווה,
-אויר יש לנו זה האני הפוטנציאלי.
-ומה שחסר זה האני של האש.
האש מכלה את העבר, מאדה את הווה ומשתמשת בעתיד כבחומר דלק.
ואז הופך האדם לנר חי. ממיס את העבר (חלב), שורף את ההווה (פתילה) ושואב דלק מן העתיד (חמצן).
וכשואלים כל אחד מן ה'אניים', 'מי אתה'? התשובה שונה:
_האני הראשון אומר:_ אני הוא זה שחווה את חייו.
_האני השני אומר:_ אני הוא זה שיש לו תודעה ומודעות  ביחס לחייו.
_האני השלישי אומר:_ אני הוא זה שמגשים וממשיך להגשים את חייו.
_והאני הרביעי אומר:_ אני הוא זה שבוער את חייו. 

XXX
גבריאל רעם.