ארכיון תגית: אנשים רגישים מאוד

החיבוק ההרסני של הקורבן.

מפעם לפעם אנו חווים אסון, התנגשות; מפגש הגורם לטראומה נפשית או משבר נפשי. זה יכול להיות אדם שמעליב ואדם שנעלב, זה יכול להיות; בוס שתלטן ועובד מתייסר תחת עולו.

בכל אלה קל לצייר את הנפגע, את הנעלב – כפסיבי ואת גורם הפגיעה, המעליב, התוקף, המשתלח –  כגורם אשם, שאילולא התנהגותו הרעה והשלילית לא היה נגרם נזק לצד הנפגע.

ובכן הטענה כאן היא שהפגיעה והמשבר שבעקבותיה, נגרמים פחות  על ידי הכוח הפוגע כמו על ידי הכוח הנלפת של הנפגע.

במחול הטראגי בין גורם פוגע לנגרם נפגע, אין לגורם הפוגע כוח על הנפגע מלבד הכוח הנלפת של הנפגע עצמו.

ההיאחזות הזו בפגיעה קיימת גם במחוזות שונים לגמרי, למשל בנהיגה, כשהגורם הנפגע הוא נהג שנעקף בפראות. הנהג העוקף והנהג הנעקף בפראות, נכנסים למחול הרסני, בו הנהג הנעקף לא מסוגל להרפות ממרדף והיצמדות לרכב העוקף, רודף אחריו עד להתנגשות אפשרית.

או מה שקורה כשיתושים נמשכים אל המנורה ששורפת אותם.

ובחזרה לפגיעה הרגשית, והנה דוגמה קונקרטית:

בחור שבחורה מושכת מסרבת לו. היא אפילו לא צריכה להיות רעה או שלילית כלפיו, מספיק שהיא סירבה לו והוא נמשך בכוחות אדירים ל''לא'' שלה, לא מסוגל להשתחרר. היא כבר ברומן הבא, אך הוא ממשיך בהתדרדרות הפטאלית לקראת המשבר הנפשי, נלפת אל הסירוב שלה, מתרסק אליו שוב ושוב, עד לדיכאון.

הוא יכול היה להרפות בכל שלב, ולמנוע מבעד עצמו להמשיך וליפול אל התרסקותו. אך לא, הוא נאחז במה שימיט עליו אסון, כטובע הנאחז בסלע שיטביע אותו.

אדם אוחז בסלע שמטביע אותו במעמקי הים, ואינו יודע כי הוא  זה שאוחז בסלע, ויכול להרפות ממנו ולהינצל.

זה סוג של וורטיגו, שבו הטובע רואה את מה שמטביע אותו כמשהו שיש להיאחז בו. הגורם המכאיב רגשית בעקבות הפגיעה נתפס כעוגן, והצד הנפגע או המאוים לא מסוגל להפסיק ולהתעסק בזה, עד שהוא נהרס.

הוא לופת את מה שמביא לו אסון ומתרסק איתו, כל מה שהוא צריך זה להרפות. אבל כשאדם בשוק של הפגיעה בו, הוא מתכווץ סביב הדבר שגורם לך לאסון. זה כמו אדם שמתחשמל, הזרם החשמלי נעשה "דבוק" אליו, ואפשר לנתק את הקשר ממנו רק באמצעות קרש – אם אדם נוסף יגע בו, גם הוא "ידבק" בזה. זה לא זרם החשמל שגורם לרוב הנזק, זה המחושמל שנצמד למקור הזרם.

אומרים לאישה המוכה, 'תעזבי אותו, הוא יהרוס אותך' ובכל שלב היא יכולה לעזוב אותו, אך לאחר כל הרבצה היא חוזרת אליו, עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא הורס אותה. זו לא החלטה מודעת, זה מעין אינסטינקט עוויתי שכזה, להילפת ולהיאחז בזה שמאים להרסך.

ושוב, במישור הפסיכולוגי-נפשי, המנגנון הזה מסביר את הדרך המובילה לאפטיה ודיכאון; ההיצמדות לפגיעה הרגשית, אי יכולת להיפרד ממנה, עד שהפגיעה הרגשית הופכת לטראומה, משם למשבר ומשם לדיכאון, סוף הדרך. 'מוות' נפשי ופסיכולוגי.

האובססיביות הזו בה אנו ממשיכים לחפור בפגיעה רגשית ולעסוק בה שוב ושוב, היא שמסבה את עיקר הנזק הנפשי שבסופו של דבר מביא אותנו לאותו דיכאון ומשבר. ושוב, זו לא הפגיעה הרגשית עצמה, רגע התקיפה מצד הגורם הפוגע, המעליב וכו', אלא החפירה שלנו וחוסר היכולת להפסיק ולחדול מן החפירה בפצע – שמביאים את המשבר הנפשי, את ההתרסקות.

לו היינו מסוגלים להינתק מיד מעיסוק במה שגרם לנו להיפגע רגשית, כמעט שלא היה סיכוי שאנו, הצד הנפגע, היה נכנס למשבר כלשהו וממנו לחרדה או לדיכאון.

היכולת להרפות מעסוק אובססיבי מיד לאחר הפגיעה היא היסוד לבריאות ואיזון נפשי ופסיכולוגי.

אבל איך מרפים? האם כוח רצון מספיק?

והאם יש פתרון בכלל? כן ודאי, וראשית יש להבין מה קורה כאן במישור הפסיכולוגי ואולי גם האנרגטי; ולשם כך נחזור לרגע לדוגמת ההתחשמלות; ה'דבק' המחבר את המתחשמל עם מקור הזרם, נקרא: 'הזדהות'. הנפגע מזדהה עם הפגיעה שנגרמה לו, וההזדהות גורמת לו להידבק בזה שפגע בו. ואם מי שבא לנתק אותו מזדהה איתו ועם סבלו, גם הוא נכנס למשבר… הדרך לנתק את המחושמל מן המחשמל, את הנפגע מן הפגיעה, היא על ידי גורם מבודד, במקרה של זרם חשמל, זה יהיה חתיכת קרש, שאינו מעביר זרם, כלומר שלא יכול ליצור הזדהות, גורם נייטרלי.

והגורם הנייטרלי הוא מודעות.

הפתרון היחידי הינו מודעות שמאפשרת לאדם להרפות את האחיזה שלו (לנטרל את ההזדהות).

כשאתה מפעיל את הכוח הנייטרלי- אתה מרפה את האחיזה ההרסנית בין הווקטור החיובי (המקרבן, הפוגע) ובין הווקטור השלילי (הקורבן, זה שנפגע). המודעות למה באמת קרה היא היא הקרש שמפריד בין הנצמד לזרם החשמל.

ככל שתהיה לך יותר מודעות כך גדל הסיכוי שתמשוך את עצמך החוצה.

החטא הגדול של החלשים הוא לא חולשתם אלא חוסר המודעות שלהם – אין כורח לסבול את הסבל, אתה מביא אותו על עצמך בעצם חוסר המודעות למה שקורה. מספיק שאתה מכניס מודעות פנימה ואתה מיד משתחרר ומתחזק.

הווקטור הנייטרלי פועל כנגד כוח המשיכה של הנטרף אל הטורף. הנפגע כנגד העלבון, התוקפנות או האיום.

רק הווקטור הנייטרלי (מודעות) יכולה לנטרל את הדבק (הזדהות) בין הנפגע (ווקטור שלילי) לבין הפוגע (ווקטור חיובי). הווקטור הנייטרלי הוא תמיד ידיד של הווקטור השלילי, עוזר לו במלחמתו עם הגורם המשתלט עליו להרסו; הווקטור הטעון חיובית.

כך שרק מודעות, בהיותה נייטרלית, יכולה לנטרל את ההזדהות של הנפגע עם מה שמכניס אותו למשבר נפשי.

ההזדהות עם מה שפגע בך, העליב אותך, הוריד לך את הדימוי העצמי וכו' – יכולה רק להיפתר על ידי משהו נייטרלי; צופה, משקיף מן הצד, מדווח ללא אינטרס אישי.

הניטרליות שוברת את הנעילה, את המעגל האלקטרומגנטי שנוצר על ידי החיבוק שמחבק זה שנפגע את מה שפגע והעליב אותו, או מאיים עליו.

ומחזירה אותו בחזרה לנתיב האפשרי של גורלו.

גבריאל רעם, מחבר הספר:  ''שיחות תודעה''.

26.4.2011

תימצות של הספר: "אוטסיידרים ומורדים".

עופות מוזרים. הם אינם מופנמים וגם לא סתם מוזרים, אלא אחרים. שונים. מצד אחד עדיין לא מצאו את עצמם – ומצד שני, הייחודיות האישית שהחלה לבצבץ מתוכם אינה מאפשרת להם להצטרף אל ה'ביחד' העדרי. והחברה, משזיהתה את האאוטסיידר, מייד נעשית חשדנית ומצביעה עליהם: שונים.

רוב האאוטסיידרים נושאים תווית זו כאות קין, כקללה. מיעוטם מצליח לתרגם שונותם לאמנות (מכתיבת ספרים ועד הצטרפות ללהקת רוק), חלקם מוצאים דרכם לקבוצות שוליים, כתות, דתות ומסדרים למיניהם. אך שם הם נעשים עדריים יותר מן הכבשה העדרית ביותר בחברה התקנית. הם הפכו את אות הקין האישית לאות זיהוי קבוצתית (הקבוצה אליה הם משתייכים נמצאת אומנם בשוליים, אך הם בתוך הקבוצה – חייבים להיות חלק מן המרכז המקובל).

ואלה שנותרים מחוץ לשדה האמנות או לקבוצות המתמחות באיסוף פליטי שוליים – נותרים אאוטסיידרים, סובלים מהסטיגמה וממשיכים, או שהם מאמצים את חריגותם לליבם, כזהות אישית, ונעשים אאוטסיידרים מתוך הכרה.

אאוטסיידר מתוך הכרה, הוא זה העומד מנגד- לא סתם כזר, כאחר – אלא כסרבן, כמכחיש, כאומר "לא". ומי שאומר "לא" הוא האדם המורד.

"עובדי הנורמה מאמינים שאלוהים נמצא במה שמקובל חברתית. המדרגה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע אדם, לדעתם, היא להיות כמו כולם. תורתם אומרת לעשות תמיד את מה שכולם עושים ולהגיד את מה שכולם אומרים. הפסיכיאטריה שאימצה לה את הנורמה כאליל הבית שלה, הכריזה על הנורמלי כאדם מושלם. כל השאר הם לא נורמליים למיניהם. עובדי הנורמה מקריבים את כל מי ששונה מהם ומדכאים את קולם האישי המסגיר את ייחודם" (ד"ר יאיר כספי, 'לדרוש אלוהים', ידיעות אחרונות 2002. עמ' 210 בתחילת הפרק על עבודת אלילים).

שני פסיכולוגים חברתיים בארצות הברית – ד"ר בארי קולינס וד"ר דייוויד לוי, חקרו כיצד נראה בעיני החברה האדם הסוטה מן הנורמה, המתבדל, זה שלא הולך עם דעת הרוב. המחקר העלה שלרוב האנשים איכפת פחות אם אתה מתנגד לדרך השלטת – כל עוד אינך נוקט באולטימטומים או יוצא חוצץ נגד, במפורש. תבקש, תסביר, אבל אל תעלה על בריקדות. זה מראה מה יחס החברה לנון-קונפורמיסטים: מותר להם להיות אאוטסיידרים אך לא מורדים. לסטות אולי קצת מן הנורמה, אך לא לצאת נגדה. ועם זאת, שוב, זה הכל עניין של סטטוס, בעל הסטטוס הנמוך – מבקש, בעל הסטטוס הגבוה – תובע ודורש.

דבר נוסף שעולה מן המחקרים הוא שבשביל לשרוד במרד צריך שניים. מספיק שאדם אחד נוסף יצטרף אליך – כדי שסיכוייך להחזיק מעמד ינסקו מעלה ושתצליח שלא להיכנע ללחץ הקבוצתי. מסיבה זו מנסים נון-קונפורמיסטים רבים לכנס סביבם תומכים, או מישהו בעל עמדה, התומך בעמדתם.

האדם העצמאי הוא כזה, משום שהוא שופט דברים באופן עצמאי ובלתי-משוחד. הוא פועל על סמך הגיונו או תפישתו האישית – בין אם זו תואמת, מנוגדת, או שונה מן התפישה החברתית.

הנון קונופורמיסט "יוצא נגד", העצמאי לא "יוצא נגד", הוא "בעד" דרכו הייחודית, שבמקרה לא משתלבת עם דעת הרוב.

נראה כי החינוך הקיים אינו מכשיר את האדם לקבל החלטות עצמאיות ואפילו לא כאלה שדרוש "אומץ מוסרי" כדי להשמיען – אלא בעיקר מכוון אותו לוותר על כושר השיפוט כדי להתאים עצמו לחשיבה המקובלת.

אדם ההולך נגד הזרם ונגד הדעות המקובלות, יעמוד בפני תגובות לא נעימות וקשות. בתחילה ידברו על ליבו ואל "הגיונו" וינסו לשכנעו לסגת מדעתו החריגה. אם ימשיך להחזיק בה – ייתקל בדחייה, התעלמות ובמקרים קיצוניים אף באלימות. אולם על-פי-רוב האינדוקטרינציה הזו עובדת בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי להיזקק לחרמות ועונשים.

הבעיה איננה בכך שקבוצה או חברה מסויימת מגינה על אמונותיה ועל דעותיה וגם לא בקיומה של מערכת "מותר" ו"אסור" – אלא באופן התוקפני, הטירני וחסר הסובלנות שמגלה החברה כלפי מי שדעותיו אינן עולות בקנה אחד עם מה שמקובל.

מי שחקר את הנושא היה כריסטופר לאש המנוח, אחד ההוגים החשובים בארה"ב, הוא כותב על האליטת בספרו: 'מרד האליטות', שמראה שאפילו מתחת למסווה של קבוצות עילית אמריקניות מסתתרת חשיבה קבוצתית ואף אכזרית, חשיבה קבוצתית שמשתחררת ברגע שהאליטה נמצאת בסכנה או בהתקפה:

"כשהם נתקלים בהתנגדות… הם מסגירים את השנאה הארסית המצויה בעומק, לא רק מתחת לפרצופו החייכני של הרצון הטוב של המעמד הבינוני הגבוה. התנגדות גורמת להומניטריים לשכוח את המידות הליברליות הטובות שהם מתיימרים לדגול בהן. הם נעשים עצבניים ופגיעים, צדקניים וחסרי סובלנות. בלהט הפולמוס הפוליטי אין הם מסוגלים להסתיר את הבוז שהם רוחשים כלפי אלה המסרבים בעיקשות לראות את האור – אותם ש"פשוט לא מבינים עניין", כלשון הז'רגון שבע הרצון מעצמו, של התקינות הפוליטית".

הסוציולוג הצרפתי יהודי אמיל דורקהיים טוען כי החברה, איננה בדיוק מסגרת המאפשרת ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית – אלא יותר מערכת מתוחכמת השולחת שלוחות של שליטה לתוך המערך התת-הכרתי שלו ומניעה אותו כבובה על חוט, מריונטה. הוא חשב כי ייתכן שהמניע בחיים הדתיים עלול להיות לאו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי עלול להיות שהחיים הדתיים יהיו מורכבים דווקא מסגידה לכוחה של החברה הדתית, וכי עלול להיות כי המושא של הדת אינו אלא החברה בצורה שונה.

הממסד הפסיכולוגי, מייעץ לחריג הבעייתי לפשפש בתוך עצמו במקום לנבור בפצעי החברה. החברה נוטעת רגשות אשם ביחיד השונה, בשלוש מילים בעלות עוצמה פסיכולוגית רבה: "אתה לא בסדר". "תפסיק להאשים", אומרים לו, "קח אחריות ובדוק היכן אתה לא בסדר, שהרי יש לך בעיות, בוא ונראה מה דפוק בך ועזוב את ביקורת החברה, זה לא רלוונטי".

כך שותלת החברה ביחיד, במיוחד הרגיש והשונה, את תחושת האשם שמשהו לא כל כך בסדר אצלו, ומכוונת אותו לבדוק את עצמו במקום לבדוק את החברה ואת הנורמות שלה.

הספיקות העצמיים, שמתעוררים ביחיד כזה, מנטרלים אותו מכוח השפעתו וכך החברה יכולה להמשיך באינדוקטרינציה שלה באין מפריע.

ואת כל הספיקות העצמיים הללו שמכוונת החברה ליחיד הביקורתי ניתן לרכז בשלוש מילים: "אתה לא בסדר!".

הגישה החברתית היא גישה זכרית מעיקרה. צריך להבין כי במידה לא קטנה אופן השלטון והממשל של הממסד בחברה נובע מן הפסיכולוגיה של הגישה הזכרית. וזו גישה שאומרת, כי לפני שאתה קיים אתה צריך לעמוד בציפיות, ואז ורק אז, אתה יכול להיות. זו גישה הנובעת מן הקולקטיב הפאטרנלי, שכל הזמן דורש ודוחף להישגים.

הגישה הנקבית, מקבלת את האדם כמות שהוא. בגישה זו יש הרבה קבלה, תמיכה וסובלנות והיא משדרת שאנו בסדר. ואנו בסדר כי אנו קיימים, כי אנו ישנם !!

"נורמוטים", הוא הכינוי רב-ההשראה שהעניק הפסיכואנליטיקאי הבריטי, כריסטופר בולס (בספרו 'צילו של אובייקט', הוצאת דביר, 2002) לאנשים שהעיגון שלהם במציאות הוא כה מוחלט עד כי איבדו כל קשר וזיקה אל פנימיותם. מדובר על בני אדם שחיים במציאות חיצונית שעבורה הקריבו את המציאות הפנימית שלהם. הם למדו לוותר על תשוקות, יצרים ומאיים פנימיים, וכל שנותר הוא רק מה שיש לו ייצוג ויישום בעולם החיצוני, או מה שניתן לדבר עליו עם נורמוטים אחרים. זו המשמעות של להיות בינוני.

במפגש עם בינוניות, ישנה תחושה של חדר שחלונותיו לא נפתחו זמן רב. אדם, אם ייקחו ממנו את החופש, הפראות, מה יישאר? כמו אהבה, או דבקות דתית, או יצירתיות – חייב להיות בהם משהו פראי, אין דבר יותר מייאש מאשר לראות אהבה, דבקות דתית או יצירתיות שניטלו מהן הרוח הפראית של החופש המתפרץ.

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול כלפי חוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בפנים הרוח הפראית מפעמת בו בעוצמה. זה ראוי יותר להערכה אילו השיח החתרני היה נשמר אצל אדם גם לאחר גיל חמישים.

וכך, החתרנים הגדולים באמת, הם אלה שעושים זאת דווקא בגיל מאוחר, את הגיל הצעיר הם השאירו ללימוד השטח, לבלבול ולמבוכה, ובגיל העמידה אפשר וראוי למרוד, כי יש באמת למה…

"שוכני שוליים חברתיים", הינו מונח שסטיוארט ווילד טבע בכדי לאפיין את אלה שפרשו מחיי השיממון של הבינוניות. בינוניות שמאופייינת על ידי חוסר אותנטיות ועל ידי עיסוק במשחקי אגו, כוח ושליטה. חיים הנעים בין קטבים של פחד הישרדותי, מצד אחד, וחמדנות ושאיפה לסטטוס, מצד שני. חיי שיממון הללו מבוטאות בצורה הכי מוצלחת על ידי שלוש המילים המתחילות באות האנגלית P:

רכושנות. תענוג. שבחים. Possessions/Pleasure/Praise.

שוכני שוליים רוחניים אלה, מתבוננים מנקודה בלתי תלויה ורחוקה במשחקי האגו חסרי הדמיון ונמוכי האנרגיה שמתחוללים סביבם והחשים שיממון עמוק מול כל אלה. נקודת מבטם רואה את ההבל וחוסר התוחלת שבסחרחרת הזו, סחרחרת שעצם קיומה תלוי באישור וקבלה חברתית של האחרים.

שוכני השוליים הרוחניים, יודעים בתוכם ידוע היטב, כי זכייה בפרסי האגו הכי עולמיים, לא תעניק להם מאומה, אם תוך התהליך של המירוץ אחר פרסי האגו, הם יאבדו את הקשר עם קולם הפנימי. ולקול הפנימי הזה קורא הוא בשם מעניין: "The Beyond Within" – "המעבר שבפנים".

איבוד זה של הקשר עם "המעבר שבפנים" (היישות הפנימית, הילד הפנימי), ייצור מצב של פעילות מכוונת כלפי חוץ, המרדימה את בני האדם ביחס לזהות הנפשית-רוחנית אמיתית שלהם.

להיות אאוטסיידר משמע בראש ובראשונה להיות בודד !! לא סתם בודד, אלא מבודד. ברמה אחת זו בדידות חברתית, ברמה גבוהה יותר זו בדידות של הנשמה והנפש שהאאוטסיידר מחובר אליהן אקוטית. הוא חי את חייו כשהוא עומד מנגד, משקיף על החיים לא מתוך זרות (אפילו מתוך מעורבות עמוקה), אך מרחוק.

עבור האאוטסיידר, הוא תמיד אחר. הוא פשוט חש שהוא לא כמו כולם. בכל מקום בו יהיה, כל מקום אליו יגיע – הוא יהיה שונה. הוא יכול להסתיר זאת, אך במוקדם או מאוחר זה ייצא החוצה. השונות הזו היא האיפיון הכי אמיתי שלו. עליו לבחור בין דיסוננס פנימי לבין דיסוננס חיצוני.

לקבל את עצמו כשונה תמידית – הוא תהליך החניכה שלו, שלב בהתבגרות שלו. וכשהשנים חולפות, מתחדדת חריגותו, היא מזדקרת יותר ויותר, כצוק סלע. הוא לבד, תמיד לבד, גם כשהוא ביחד, הוא מאוד לבד. וזאת אולי בגלל חוסר היכולת שלו לשים מסיכה, להעמיד פנים.

האאוטסיידרים הם אלה שיש להם אמת פנימית לה הם חייבים לציית, משום מה. יש משהו בפנימיותו שמושך אותו מבפנים וגורם לו להתנהג אחרת, לחשוב אחרת, להגיב אחרת. משהו בעל עוצמה מרובה שמשמש כאיזון נגדי לכוחות שמשפיעים עליו מבחוץ. כל אחד מיישם את האאוטסיידריות שלו בתחום בו הוא מוצא עצמו פועל וחי. ויחיד ומיוחד ביניהם הינו האאוטסיידר הפילוסופי.

הדרך של האאוטסיידר הבשל והבוגר מביקורת חתרנית, למרידה של ממש, אינה ארוכה. זו הדרך אל החופש להיות מורד, אל העצמאות, אל היכולת להיות עצמך, להגשים את מה שטמון בך באמת, להיות אותנטי.

להיות מורד אין משמעו להפסיק לבקר, אלא לקום ולצאת נגד משהו חזק ממנו שקיים מחוצה לו, בשם משהו שחזק ממנו והקיים בתוכו. משהו שנותן לו את הכוח לצאת כנגד החזקים שבחוץ. ואותם חזקים שבחוץ, הם אלה ששולטים.

המעבר הזה מאאוטסיידר למורד אף פעם אינו קל, הוא כואב. כואב מאוד אפילו.

ברגע שהאאוטסיידר נעשה מודע לעוול שנגרם לו על ידי החברה – הוא מתחיל לחוש זעם, תסכול וחימה שבעקבותיהם צפים ועולים מתוכו הדחקות, פחדים ומועקות – שיש להם דינמיקה משל עצמם. זה מה שקורה כשהחור השחור של המרד נפער בחומת הבידוד, הניכור, הבידול, המוזרות, האי-שפיות, וה"משהו דפוק אצלו".

ברגע שהמרד – היכולת להגיד לא – פורץ את כבלי ה"ככה זה" ואת חומות הניכור והבידוד, ומכופף את סורגי הסטיגמה – כל הפחדים המודחקים על היות שונה, דחוי, לא רצוי, אחר – פורצים החוצה בגל ענק, ועוד ועוד עוולות, פחדים מפני "האח הגדול" וה"הם" הרבים מחוקי-הפרצוף – פורצים החוצה. זו לא פריצה של שמחה, חגיגת שחרור ועצמאות, זו יותר נהירה של פליטים מזי רעב, מדוכאי הבעה וביטוי, המדדים מתוך מחנות גדר התייל של הלגלוג, האצבע המורה והמבטים השופטים את הרגיש, הזר, השונה המיוחד.

עד היציאה לחופשי – חווים שוב, בהיפוך, את כל הכאבים מאז הילדות שניסתה לצמוח בחברה קשה, תחרותית וחסרת סבלנות, חסרת נחמה ואמפתיה כלפי אלה בתוכה שהם בעלי נשמה יתירה, רגישה ומיוחדת.

יחד עם השחרור – צף הכאב הרטרואקטיבי של הנשמות הרכות שנדחסו לתוך מסכות ברזל אטומות. ואותו כאב הוא שהשתחרר בעת היציאה לחופש, דרך שערי כלא הניכור החברתי הפרוצות עתה. אומנם מרד, אומנם חופש, אך הכאב שהתחיל, הכאב שהמשיך, הכאב שהיה שם לאורך כל הדרך – הכאב הזה לא הפסיק עם פריצת המרד המשחרר, רק שעכשיו הוא קיבל רשות לכאוב באמת.

מנקודת מבטו של המורד – המרידה היא הדרך היחידה להיות חי, להיות אותנטי. אין דרך אחרת. אך כדי להיות מורד באמת – צריך שתהיה בו תחושה של "כלו כל הקיצים", כי אם תחושת המרד שבו אינה טוטלית, האדם לא יהיה מורד, הוא יהיה מורד אופנה, מורד חיצוני, או שיהיה רפורמטור, ליברל.

מורד אמיתי לא מאמין שהוא יכול לשנות את המצב על ידי הצטרפות לממסד ולעבוד מתוכו. הוא יודע שהוא צריך להיות בחוץ. ללכת על כל הקופה ולצאת נגד הכל, עד הסוף. זהו מורד. לא פחות מזה.

אלבר קאמי אומר כי מורד הוא אדם שאומר לא !! רפורמטור זה אדם שאומר: אולי (ונשאר בפנים). היריבים הגדולים של המורדים לא היו הקונסרבטיבים, אלא תמיד הרפורמטורים.

ורוסו אומר שהמרד היא הדרך היחידה לא להיות קורבן: "עבור הקורבן הערך היחיד הוא ההווה, והפעולה היחידה היא המרד".

המורדים יוצאים נגד הסופר-אגו דווקא מכיוון שאינם מוכנים יותר לבלוע רגשות אשם ולהפנות אותם כלפי עצמם, וברור שמורדים הם אלה שאינם נכנעים לרגשות האשם. הם אלה ההולכים בדרכם האישית, בלא להתרשם מאזהרות הממסד. צריכה להיות למורד היכולת להתעלם מן האשמה ככוח ששולט בו.

המורד חייב להיות מחובר לעצמו, להזדהות עם החלק הפנימי, החזק והגבוה של עצמיותו, משם הוא שואב את הכוחות לצאת כנגד מערכת גדולה וחזקה. ולא סתם מחובר פנימה – המורד הקלאסי ניחן ב"מנוע" אדיר, והמנוע הזה מוזן לעיתים קרובות בדלק של נחישות ונקמה.

והמורד לא מוכן לשאת חטוטרת או להיות שעיר לעזאזאל, הוא מבין שעובדת היותו רגיש או מיוחד עושה אותו (בחברה הקיימת) לחלש, והוא מחליט לקחת גורלו בידיו, לצאת כנגד מי שמנהל כאן את הענינים, להשאיר בתוך עצמו את הרגישות והמיוחדות, אך לתרגם את מה שנתפש אצלו כחולשה – למרידה. הוא מנתץ את הדמויות של "אלה שלא יכולים לטעות" – חושף את האינטרסים האישיים שלהם שמסתתרים מאחורי המסיכה של "הצודקים תמיד" ותוך כדי כך מראה את השימוש הציני שהם עשו בחולשותיו כדי להסתיר את חולשותיהם. הוא גם מבין שהוא הפך לשעיר לעזאזאל של השולטים – שמה שמניע אותם זה בעיקר הרצון להמשיך ולשלוט. במקום לבוא בטענות לעצמו, הוא מפנה מעתה את הטענות כלפיהם.

אם כן, המורד הוא אדם שמחליט לקחת את גורלו בידיו ולצאת כנגד הממסד, והוא יכול לצאת נגדו בשתי דרכים. שתיהן באות מזוויות שונות, מכיוונים הפוכים: בבת אחת המורד נוטש את חיק הממסד – והופך למורד. בשנייה הוא נפטר מתווית האאוטסיידר – והופך למורד.

בדרך השנייה, האאוטסיידר לא הופך בבת אחת להיות מורד, אצלו זהו תהליך איטי וממושך של צמיחה והתבגרות שכליים רגשיים ונפשיים (אך בעיקר תודעתיים). ולאחר שהוא מבשיל להיות מורד, הוא יכול להרשות לעצמו להיראות בורגני ואפור בחייו. ובעיקר פוסק לנפנף או להתייסר, באאוטסיידריות שלו.

הדרך השניה קשה מתוך עצם היכולת לשרוד כאאוטסיידר מבלי שזה יחניק את הרוח החופשית ואת הדימוי העצמי, מחד – ומבלי שזה יביא לחצייה של הקווים לעבר מחוז הבורגנות העדרית, מאידך. בשנייה הכוח יותר מופנם, טמון ביכולת להחזיק מעמד מבלי לטשטש את הזהות העצמית.

הדרך השניה היא דרך נשית, לאט-לאט, בהדרגה. לא שוברים, מגדלים. גדלים בחופש, ובכוח החופש – הם שוברים את הכלים. המרד הוא הגשמה של האותנטיות הפוטנציאלית.

מרידה אמיתית הינה מצב נפשי של חוסר ברירה. בדרך כלל היא אינה מונעת על ידי אינטרסים. כשאדם מורד, הוא מוכן כבר להודות כי הגשמת אינטרסים לא תהיה לו, וככל שימרוד יהיו לו עוד פחות. אך כעת הוא נוכח שהוא כבר לא יכול לעמוד בצד, הוא חייב לעמוד מנגד.

וזו עמידת נגד לא כפוזה, אלא עמידת נגד כתנוחה פנימית. המורד באמת, מורד קודם לכל בתוכו. פחות מעניין אותו לעשות רעש, כי עשיית רעש זו כבר מהפכה, ומהפכה היא עניין לחסרי סבלנות, ולמאמינים שמרד חייב להוביל לשינוי אחרת הוא עקר. המורד האמיתי נותר במרידתו בפנים, חשוק שיניים, גלילאו של "ואף על פי כן". מה שחשוב לו זה לא להטיל מימיו במקום ציבורי. לא מחאה. אלא איך הוא מתייחס למה שהוא לא יכול להשלים עימו – בתוך תוכו.

כי למורד האותנטי אין זירה אחרת מלבד הזירה הפנימית.

המורד ברמת ההוויה לא חייב לצאת למהפכה. הדרך בה הוא חושב, וניגש לדברים – ספוגה בגישה של עמידה מנגד. הוא הגיע מכבר למסקנה שיש משהו לא נכון כמעט בכל תחום מתחומי חיינו. שם הוא כבר לא מצפה מיחסי אנוש לאינטימיות אותנטית, יודע שהיא נופלת שדודה בין משחק, מסכה ונורמה חברתית. ובחוסר יכולתו לממש את אותה אינטימיות אותנטית (הדיאלוג הבוברי של "אני אתה") הוא מסתפק בלקיחת חלק בפאסאדה המתחזה של התקשורת, שלא מערבת את החיים הפנימיים האותנטיים של המשוחחים. אך בתוך תוכו, שיניו חשוקות, ופנימיותו מוחה כנגד חוסר ההגשמה של הצורך הפנימי באינטימיות עם הזולת.

וכך, גם אם לעולם לא ייצא לו לשוחח שיחת אמת עם נפש חיה – הוא לא יוותר על אש המרד הפנימית, כמוצא אחרון של כבוד.

להיות מורד ברמת ההוויה, משמעו להיות מסוגל להגיד לא ! ורק על רקע היכולת להגיד ,לא" למשהו גדול וחזק ממך אתה יכול למצוא מי אתה. אם אתה לא יכול להגיד למשהו "לא" מבלי לחוש מייד רגשות אשם, אין לך יכולת להגדיר עצמך. אך אם אתה מוצא את הכוח להגיד למשהו מחוצה לך שהוא שלילי, אתה יכול להתחבר לחיוביות של עצמך, ולפתע יש לך כוח לחיות. על רקע הנגטיב של הדבר שאתה אמרת לו לא – מעוצב הפוזיטיב של מי שאתה באמת. וזאת חייב אדם לעשות בחדר החושך של הווייתו. להתמיר את הנגטיב של מה שסביבו, בפוזיטיב של מי הוא ומה הוא.

להגיד לא, זה להיות מורד, ולהיות מורד, זה להיות עצמך. כי רק דרך אמירת הלא, אדם יכול להתחבר לעצמיותו, וככל שאמירת הלא חזקה וגורפת יותר, וככל שהדבר שהוא אומר לו לא, הוא כוחני, מניפולטיבי וטוטלי יותר בדומיננטיות שלו, כך ה"לא" שנאמר יבשיל מבפנים הוויה חזקה ועמוקה יותר.

רק ביחס ישיר ל "לא", יבשיל ה"כן" של ההוויה הפנימית.

הכוח והעוצמה הפנימית של חיי אדם הם ביחס ישר למרידה ולקושי שחווה אותו אדם בדרך להגדרתו העצמית. ככל שהכוחות שהתנגדו לו חזקים יותר, מפעילים יותר כוח דיכוי ומניפולציות, כך הוא צריך לגייס מתוכו יותר כוח להתנגד להם, וככל שיגייס יותר כוח כן יגלה עד כמה הוא חזק, ומה עוד טמון בו בפנים.

הפוזיטיב של "להיות קיים", חייב לעבור דרך הנגטיב של "המרידה במה שחוסם את כוחות החיים". אין דרך אחרת. עולם לא מושלם זה, הינו עולם של ניגודים, ובעולם של ניגודים, כמו בעולם של ניגודים, רק מי שמתנגד לניגוד, יכול להיות ישנו. כי הניגוד של ניגוד הוא ישנות, וקבלה של ניגוד יוצר איון (ושלילה של ההוויה הפנימית).

ואכן כך, המרידה היא הדרך למימוש עצמי.

העמדה של המורד היא להגיע ל"כן" שלו דרך ה"לא". כי אם יגיע ל"כן", דרך "כן" – יהפוך ה"לא" לאנטיתיזה ויתקוף אותו במקום וברגע הכי פחות צפויים. יש לקבל אחריות על המחלוקת, לחיות עם הקטבים ולעבור דרכם. לא במקום אחד מהם, אלא דרך האחד להגיע לשני, דרך השאלה (ה"לא"), לתשובה (ל"כן"), דרך המרידה – לזהות הפנימית.

"הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרת. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס-קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים כדי לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה" (סטיב ג'ובס מייסד ומנכ"ל חברת אפל).

הנה קטע מהרצאה מצולמת של גבריאל, בנושא: http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA

זהו תימצות מתוך הספר: אאוטסיידרים ומורדים'', התמצות נעשה על ידי משה חיסדאי.

גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק א' – התיוג החברתי.


                                                                         קלף מס. 16 בטארו: קלף המגדל הנופל.

במהלך החיים ניחתות עלינו מכות, מפלות, משברים, טרגדיות. ובמבט שטחי, נראה, כי כמעט כל אחד מקבל את מנת חלקו, מי יותר מי פחות.

ואין מדובר כאן על הזעקה הידועה של אדם שחש שנעשה לו עוול והוא זועק: 'מחפשים אותי', 'תופרים לי תיק'. אלא על בני אדם שאכן ניחתות עליהם צרות ומשברים בהיקף גדול וקשה יותר מאשר אנשים אחרים.

לרוב איננו נותנים דעתנו לכך יותר מדי. אם אנו פוגשים אדם שמקבל יותר מכות מאדם אחר, או מי ממכרינו מטלטל ממשבר למשבר – נראה לנו ש'ככה זה'. לדעתנו זו מקריות. או מקסימום: חוסר מזל (להיות במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון).

ויכול להיות לנו די ברור שפלוני קורס תחת נטל בשורות איוב ושכנו או ידידו פורח וכמעט כל בעיה או צרה שנופלת עליו, מיד מתרגמת לטובת הנאה -עדיין אנו נוטים לחשוב כי 'כל אחד ושק הצרות שלו'. 'חבל', אנו אומרים, מסכן/ה. או אומרים: 'זה הגורל' ועוברים הלאה.

אך האם זה באמת מקרי וסתמי, או שיש מאחורי זה משהו אחר. האם ניתן למצוא מאחורי זה איזושהי תבנית פנימית נסתרת? סיבה מסוימת, מדוע פגעים ומשברים פוקדים אנשים מסוימים, לעיתים יותר תכופות, ובצורה יותר קשה מאשר אנשים אחרים?

ואכן התיאוריה שתובא כאן, הנה רדיקלית למדי.

לפי גישה זו, ישנם אנשים עדינים יותר וכאלה שהם עדינים פחות. העדינים גם רגישים, ומכאן פגיעים יותר. הפגיעות הזו יכולה להתפרש כחולשה. העדינות שהיא סימן לאיכות ולרמה גבוהה – היא גם שבירה. אגרטל פורצלן מאיכות גבוהה הנו עדין ועל כן שביר יותר מאגרטל חמר רגיל. מה שעדין ואיכותי, הוא גם שביר וגם פגיע. הפרחים היפים והאיכותיים הם גם הפרחים העדינים, למשל הסחלבים, אך עם זאת קל להם ללקות במחלות יותר מאחרים, והתנאים לגידולם קפדניים יותר כי הם נפגעים בקלות רבה יותר על ידי פגעי מזג האוויר, מזיקים וכו'.

פרח עדין נפגע ממזג אויר קיצוני – יותר מפרח בר, או יבלית. כנימת העלה תהרוס צמח איכותי ביתר יסודיות מצמח פחות איכותי.

ואם כך הוא בפרחים, כך הוא גם בבני אדם. שברמת הנפש הם אולי עדינים ופגיעים יותר אף מן הפרחים העדינים והאיכותיים ביותר.

אדם עדין, כמו פרח עדין, מתמוטט מהר יותר כשמגיע משבר.

ועד כאן הדברים די ברורים: מה שעדין עמיד פחות במפגעים מאשר משהו שהוא עדין פחות. כלומר, הקשיים מגיעים לכל בני האדם שווה בשווה, פחות או יותר. אך עדיני הנפש עומדים פחות בקשיים מאשר אחרים, שהם עדינים פחות וכנראה, חזקים יותר.

עד כאן הדברים סבירים למדי, ולא קשה לקבלם.

אך התיאוריה הרדיקלית תוספת תאוצה, או ממריאה בשאלה הבאה: האם על אדם 'עדין נפש' נופלים יותר קשיים מאשר אדם עדין פחות? ואם נחזור למשל, אז לפי התיאוריה הרדיקלית, אז לא רק שפרחים עדינים עמידים פחות במפגעים, אלא הם כביכול מושכים אליהם את המפגעים והמשברים יותר מפרחים פחות עדינים. לפי תיאוריה רדיקלית זו, בשדה שיש בו פרחים עדינים ויורד בו ברד, יותר אבני ברד יפגעו בצמחים העדינים מאשר בצמחים הגסים והפשוטים יותר…

ובחזרה לבני האדם: בקרב בני אדם נולדים תינוקות שיגדלו להיות בני אדם מיוחדים. קשה להגדיר מה זה 'אדם מיוחד': שאר רוח, נשמה יתרה, ניצוץ. הם יראו את העולם אחרת: עמוק יותר, קונוונציונלי פחות. הם יתרשמו ביתר חדות ובהירות מדברים שאנשים אחרים יספחו עליהם. יש בהם חדות ראיה ורגישות יוצאים דופן. עד כאן ברור כי אנשים אלו, בגלל המבנה הנפשי העדין שלהם ובגלל רגישותם הרבה, יקבלו וייקחו באורח קשה יותר – ביקורת, מאבקי כוח, אגרסיה, גסות רוח, מאשר אנשים פחות עדינים. אך הטיעון הרדיקלי טוען בנוסף כי לא זו בלבד, שהם פגיעים יותר ועמידים פחות בקשיים, אלא שגם ובעיקר, הם ימשכו אליהם את האש, כל אש. אם תהיה אש, כלומר קושי, בעיה, חוסר סובלנות, חוסר שיתוף פעולה וכו' – היא תופנה לכיוונם יותר מאשר לכיוונם של אחרים, עדיני נפש פחות.

ואפשר להרחיק לכת למין תיאורית קונספירציה שבהחלט נשמעת הזויה: הקשיים יתמגנטו לכיוונם, יותר מאשר לכיוונים של אחרים, עדיני נפש פחות.

מה? האם באמת אפשר להגיד כי יש משהו באותם אומללים שמושך אליהם את הצרות והמשברים? האם אפשר להגיד שכאילו משהו בהם 'מזמין את זה'?

בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג') בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש.

ומה המסקנה מזה לענייננו? ובכן אולי יש משהו באנשים מסוימים שמביא עליהם קשיים, משברים ומפלות – יותר מאחרים.

ועתה עלינו לבחון שני דברים:

האחד: מדוע ואיך זה יוצא, שצרות ובעיות וקשיים ניחתים על ראשם של אנשים מסוימים, יותר מאשר אחרים?

והשני: מה יש בהם באותם אנשים שמושך אליהם את אותן מכות.?

ונתחיל מן הנקודה השנייה. מה יש בהם שמושך אליהם את הצרות?

ובכן, תלוי מאיזו נקודת מבט מביטים בהם. מנקודת מבט אחת (של אלה שזה לא קורה להם) הם עלולים להיתפס כחלשים ואולי פגיעים. מנקודת מבט אחרת הם עשויים להיתפס כעדינים יותר.


וכדי להבין זאת היטב נשתמש באנלוגיה מתחום הטבע. ובכן נראה כי שם תיאוריה זו אינה כה הזויה. די ברור כי הטבע מחפש להפטר מן החלשים, החולים והלא מסוגלים. וזו בעצם התיאוריה של דרווין, Survivel of the fittest. החזקים שורדים, כי הטבע משמיד את החלשים. בכל מיני דרכים. מטרת הטבע להכות ולהחליש עוד יותר את אלה שאינם בריאים או מסוגלים (ודבר זה נותן יותר מרחב מחיה ואפשרויות קיום חזקים). כי הטבע הנו מרקם אחיד, והחלשים או החולים מחלישים את הגוף הכללי של החיים האורגנים בטבע. הטבע לא חוסך שבטו מעלים יבשים וצמחים רקובים.

ולא רק לגבי צמחיה. למשל בקבוצת בעלי חיים צעירים, החזקים יתקפו את החלשים. והם כמו נושאים עמם את האינסטינקט הזה של דרווין. הם מגלמים את החוק של הטבע, שבא להשמיד את החלשים כדי לאפשר לחזקים אפשרות להתחזק עוד יותר ולא להחלש על ידי החלשים.

אך לא כל מה שחלש הוא גם לא איכותי. להיפך, קיים מתאם יותר ישיר בין איכות לבין עדינות, חוסר עמידות בתנאים קשים, רגישות וכו'. ובעמידה מול קשיים לעדין ולרגיש, פחות עמידות מאשר המעודן פחות.

ונראה שהטבע יודע להבדיל בין צמחים איכותיים וכאלה שהם לא. הצמחים האיכותיים גדלים במקומות מוגנים, במקומות מרוחקים, או מתחת לעצים גדולים, או מוקפים בחומת שיחים, או מתחת לסלעים. הטבע יודע להבדיל בין איכותי בפוטנציה, שזקוק לאספקט האימהי, ובין החולה והמנוון שזקוק להשמדה.

הטבע יודע לעשות זאת, אך לא החברה האנושית. אצלנו קיים בלבול בין חלש וחולה ובין איכותי ועדין. החברה האנושית רואה ילד איכותי ורגיש, כילד חלש, בעייתי וחריג. אין לה את היכולת להבדיל בין רגיש לבעייתי. והיא רואה את הרגישים כבעייתיים. הם נחשבים בטעות לסרח עודף חלש המסוכן לחסינות הרוב.

וכך יוצא שככל שילד, (או אחר כך בוגר), הנו עדין יותר, כך הוא מתנסה ביותר השפלות, מתקפות וקשיים. הוא יסבול ממיצוב סוציומטרי נמוך, וכנ''ל גם הדימוי העצמי שלו. חייו החברתיים ידרדרו לשוליים, וחייו האישיים יגיעו בסופו של דבר למבוי סתום.

והאויב הגדול של עדין הנפש אינם המתקפות הבאות אליו מצד החברה, אלא המתקפות שהפנים והוא מפנה כנגד עצמו. ועתה הוא מתחיל לפקפק בעצמו, רואה עצמו כדפוק, מוזר. במקום כאיכותי או מיוחד.

וכך הוא מעולל לעצמו את שהחברה כל הזמן מנסה לעשות לו. ואז כשהגיס החמישי של החברה מצליח לחדור פנימה, דרך הסוס הטרויאני של הפקפוק העצמי – הוא אבוד. יכנס לדיכאון, או יסבול מהתקפי חרדה. מריקנות הולכת ונשנית. עד שהעדינות שלו אכן תהפוך לחולשה אחת גדולה. והוא יסחף לשוליים, ושם יעלם וידעך בצורה זו או אחרת.

כשהחברה האנושית רוצה לגדל זנים משובחים את נדירים של פרי או ירק, היא יודעת היטב להכניס אותם לחממות. לכסות אותם ביריעות ניילון ולגדל אותם בתנאים מוגנים, עד שיהיו בשלים להגיע לשיא.

אך עדיני הנפש לא זוכים לטיפול כזה. אין בהם צורך. ועל כן אלפי משוררים נפלאים בפוטנציה ואנשי רוח דגולים בפוטנציה, נחשפים לתנאי מזג האוויר' החברתיים הקשים ורובם לא עומדים בזה.

והכוונה לאפליה, סטיגמות, קשיים ורעלים שאינם תמימים; מבחוץ זה נראה כאילו לכולם יש הזדמנות שווה, אך ישנם מסרים סמויים רבים שמופנים כלפי הרגישים והמעודנים, והם מחלחלים ופוגעים ברקמות היותר פנימיות של הויתם ומרעילות אותם מבפנים.

עם זאת, החברה יכולה לתת להם כיבודים, (כפי שהיא נתנה לדויד אבידן, סילביה פלאת ודליה רביקוביץ), אך ישנם שדרים סמויים רבים שהם סופגים יום יום, והם, שממילא חשופים וללא עור -הנם, לא עומדים בשדרים הסמויים והקשים הללו. והם אלה שממוטטים אותם לבסוף. שדרים שאומרים שהם לא מספיק טובים, שהם חלשים, לא מסוגלים ולא שווים. והם קולטים זאת על כל צעד. כל אדם שיפגוש בהם יראה את עדינותם כמום, כבעיה.

החברה מתייחסת למשובחים והרוחניים שבבניה כאל אבני נגף, כאל רקבוביות שפשתה בצמחה. כאל עלים יבשים, זמורות חבולות, שצריך לגזום אותן כדי להיטיב את הצמיחה.

יש כאן עיוות נוראה בראיה של עדיני הנפש; החברה בכללותה, תופסת אותם כבעייתיים, דפוקים, ועל כן מחלישי המערכת, במקום, כניצני שינוי וצמיחה רגישים ושבירים.

היא רואה את המיוחדים – כבעייתיים.

את טעוני הטיפוח – כמעיקים על המערכת.

את בעלי הניצוץ – כלא יציבים נפשית.

את בעלי שאר הרוח – כנאורוטים ופסיכוטיים.

ראיה זו אותם והשדרים הסמויים המופנים אליהם, הופכים את חייהם לקשים מנשוא. וכך יוצא שהמיוחדים, הרגישים והעדינים, הם אלה הנשברים ראשונים.

זה נכון לגבי יחידים מיוחדים וגם לגבי מערכות היחסים שהם מנהלים עם יחידים מיוחדים אחרים. אלה מערכות יחסים שבירות, תלויות על בלימה, רוב הזמן. הרקמה של מערכות יחסים כאלה הנה רקמה דקה. שככל שהיא איכותית כך היא דקיקה יותר. רקמה כזו, לא עומדת במעמסה של עולם חברתי קשה, המנוכר לנכסי הנפש והרוח. והתכנים הללו יושבים ממעל, על מערכות היחסים השבירות הללו, מעיקות ולוחצות. ובסופו של דבר מצליחות לפלוש ולחדור לכוכים הפנימיים של מערכות היחסים העדינות הללו ולכרסם אותם מבפנים.

משפחות ומערכות יחסים זוגיות רגילות, נושאות את העול, הלחצים, התביעות והקשיים של החיים בקלות יחסית. אך לא הזוגות עדיני הנפש. הם סופגים וסופגים עד שיום אחד התשתית העדינה לא עומדת במעמסה. ומערכת יחסים שהושתתה על אמון, כבוד, אותנטיות, תמיכה, אמפטיה ויופי פנימי– קורסת לה בבת אחת.

דליה רביקוביץ

(זה קרה גם לה בסוף) מתארת זאת במטאפורה של סלעים ליד הים, בשירה: גאווה

גאווה

אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך


ולא מחמת זקנה.


שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור,


שנים כה רבות,


כמעט נוצר רושם של שלווה.


אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.


מעין גאווה.


שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.


מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא.


ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר,


ודומה הם ללא תנועה.


עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים


יבוא וילך.


ופתאום האבן פצועה.


אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.


ומה גם אנשים.

דליה רביקוביץ'.


ואכן, עדיני הנפש נפלטים תדיר ממערכות יחסים קורסות. או שהזולת במערכת היחסים העיק עליהם. או שאם שניהם עדינים, המציאות החברתית ישבה, העיקה וחדרה לבסוף. וכפי שהם לא מצליחים לשרוד במערכות יחסים, הם גם לא בדיוק מצליחים להשתלב או לשרוד בשום מסגרת תובענית.

ימי הנחת שלהם אינם ארוכים וממושכים, והם נקטעים תדיר על ידי קשיים ומשברים.

עדיני הנפש הם גם עדיני הגוף. וקשיי הנפש מחלישים את המערכת החיסונית החלשה של גופם הרפה, ובמוקדם הם לוקים במחלות שונות ומשונות שמקצרות את חייהם הקשים והאומללים.

ולא קשה לזהות אותם; הם ילכו עם גו כפוף, מבט מושפל, הליכה חסרת חן. הם ישבו בפינות, יתנצלו לעיתים קרובות, יפחדו למשוך תשומה לב. וכו'. וסימנים אלו הם בדיוק הסימנים שמאותתים לחזקים כי הנה החלשים, 'שמאיימים' בחולשתם על החוזק של הרוב.

החברה באה במקום הטבע, ומנסה לחקות את הטבע, ומנפה את מי שנראים כחלשים, אך העולם החברתי, אינו העולם של הטבע. החברה אמורה לקיים חוקים שנועדו לפתח את הכושרות הגבוהים במין האנושי, ולא רק לאפשר לחזקים לשרוד. ולא זו בלבד, הטבע, כאמור, יודע להבדיל; מסוכך על האיכותיים, הם גדלים במקומות נידחים שאיתני הטבע לא מגיעים אליהם. אבל אינו חוסך שבטו מעלים יבשים, וצמחים רקובים. הטבע יודע להבדיל בין העידון של הסחלב ובין צמח שלא קיבל מספיק אור שמש ועל כן הוא חלש, ארוך ולא בריא. הוא מבדיל בין איכותי בפוטנציה שזקוק לאספקט האימהי ובין החולה והמנוון שזקוק לחרון אפו של הזכר המשמיד.

אך לחברה האנושית אין את היכולת הזו. היא לא מבדילה. איכותי, רגיש ועדין – נראה לה כחלש, מנוון, חולה ורקוב. עבורה אין הבדל בין איכותי למנוון. בין רגיש לבעייתי. עבורה שניהם היינו הך.

החברה שלנו היא חברה כוחנית, לא איכותית. חומרנית ולא רוחנית. עובדת על כוח ולא על עידון. ומה שלא חזק ובעל כוח מוכנס לתאי גזים מטפוריים.

וכך הופכים המשובחים שבבנינו ובנותינו למשאב מתבזבז ומתכלה. עוד בטרם הספיקו להנחיל לאחרים מפרי רוחם המופלא.

המין האנושי צומח ומתפתח דרך האיכותיים שבו. אך אותם איכותיים סופגים מתקפה אדירה הבאה לכלותם. עדינותם מתפרשת כחולשה. רגישותם – כדפקט. ואו מתוך אינסטינקט הישרדותי, הם מתנפלים על עדיני הנפש, לכלותם.

אך הכוחנות אינה הסיבה היחידה. החברה מתנכלת לעדיני הנפש לא רק בגלל שהיא רואה בהם חלשים שעלולים להחליש את עוצמתה. מאחורי גישה זו כלפי עדיני הנפש עומד גם פחד גדול. החולשה נתפסת כמחלה, והיא מפחידה את הנורמטיביים והבינוניים. הם פוחדים שזה ידבק בהם. הם פוגשים את הרגישים ורואים בהם נושאי נגיפים. חוששים שמא החולשה הזאת היא מעין וירוס שידבק גם בהם.

הם פוחדים מהאדם הרגיש, פוחדים שהוא יצליח כמו לגייס אותנו לשורותיו ( יהיו אשר יהיו) על ידי מעין שטיפת מוח סמויה. לא יודעים איך בדיוק הוא יעשה את זה, אולי יש במלים שלו משהו שיגרום לטרנספורמציה פנימית משונה. ואם הוא יצליח להפר את האיזון ולחדור פנימה, או אז, כוחות האופל שאותם אנו כל כך שומרים מחוץ להכרה ולאור – יתפרצו לפתע ויחריבו עלינו את הנווה השאנן שבנינו מאבני לגו על פיתחו של הר הגעש של מה שלא מוכר ולא ידוע. כמו אנו יודעים כי בתוכנו שוכנים כוחות אדירים וסמויים. והמגפה היא בעצם שחרור של הדמונים שכלאנו בתוכנו. וכך אנו פוחדים שלאחר, השונה, הרגיש, המיוחד – יש איזו סיסמא שתשחרר מתוכנו את המחלה ואז הם יצאו בדהרה ויחריבו עלינו את עולמנו הפעוט, את הסדר הקטן ויבלבלו את מושגינו הזעיר בורגניים.

בתת הכרה של הרוב הנורמטיבי, שוררת תחושה שהחלש, החריג המשונה עלול להביא איתו את המגפה. קיים פחד, שהלא משתלב והמוזר – אולי נושא בתוכו זרע של פורענות. מעין מחלה מדבקת. או קודים נגועים. כאן אנו מוצאים את מיתוס הווירוס כמשל, כסימבול. ועל כן יש צורך להתגונן מפני נגיף בלתי נראה שאדם שנראה לא יציב – נושא עמו ושעלול להדביק גם אותנו.

יש בנו פחד שמא עדין הנפש בחריגותו יפר מעין איזון עדין, איזון שאנו מצליחים לשמור עליו בדי עמל.

המחשה מצמררת לכך מופיעה במחזה של אדוארד אולבי (Edward Albee)

אדוארד אולבי


בשם זה, 'איזון עדין': ''דליקט באלאנס, (A Delicate Balance) שזכה בפרס הפוליצר. מדובר בו על זוג בגיל העמידה שחי בסביבה זעיר בורגנית, אגנס וטוביאס, חייהם מושלמים ומרופדים. אך היחסים ביניהם מלאים במשקעים בעיתיים מן העבר ובנוסף לכך הם צריכים לשאת את נוכחותה של אחותה של אגנס, קלייר, אלכוהוליסטית, ואת נוכחות בתה שחזרה הביתה לאחר שהנישואים הרביעיים שלה התמוטטו. אך כל זה מוחזק בקורים מאוד דקים (Delicate) ששומרים את האיזון כך שהדמונים לא יתפרצו החוצה. כל שצריך זה נוצה או זבוב והכול עלול להתפרץ החוצה. והנוצה או הזבוב מתגלמים בדמותם של חבריהם הטובים ביותר, עדנה והארי שמתפרצים לחייהם ערב אחד ומחפשים דווקא אצלם מחסה, מפלט, מקלט. הם באים לשם בעקבות אימה שתקפה אותם לפתע. אימה שאינם יכולים לומר מהי. [

הארי: ''הכול היה שקט מאוד, היינו לבד ואז… (עדנה בוכה) דבר לא קרה אבל… שום דבר לא קרה, אבל..''

עדנה: ''נבהלנו''

הרי: ''פחדנו''.

אולבי מתייחס לכך בראיון שנתן לאלוין ברג מערוץ 4 הבריטי, ב South bank shaw: הוא אמר בו כי למרות שאנשים מדחיקים את המחשבות הלא טובות, המחשבות הללו מצליחות בכל זאת לחדור לפעמים פנימה. וזאת הייתה האימה, זה מה שגירש אותם אל חבריהם.

ןאגנס וטוביאס יודעים היטב מה הם מכניסים אליהם הביתה. או לפחות אגנס יודעת, טוביאס מנסה להיות מוסרי וצדקני. אך בתוכו הוא יודע מה הגיע אליו הביתה. אך עדיין הוא מנסה לשכנע את אשתו לקבל אותם והיא עונה לו במשפט מדהים.

אגנס: ''אין אלה עדנה והארי שבאו אלינו כחברים, זאת מחלה''.

טוביאס מנסה למחות ואז עדנה עונה לו

אגנס: ''אינני מבקשת שתבחר בין המשפחה שלך לחברינו''

טוביאס: ''דווקא כן''.

אגנס: ''אני רק אומרת שיש מחלה''.

במערכה השלישית, בשולחן ארוחת הבקר, אומרת אגנס לטוביאס:

''תקבל החלטה ודי''.

אולבי אומר באותו ראיון שהכוונה שלה הייתה: 'אם נראה לך שתוכל להתמודד עם המחלה, אז הזמן אותה פנימה'. אך מראש ברור שהם יצטרכו לסלק את האנשים הללו משום שבסופו של דבר הפחד הגדול הוא שהם ידבקו במחלה שהארי ועדנה מביאים עמם וזאת מחלת המודעות המלאה. הם לא יכולים לאפשר למחלת המודעות המלאה להיכנס אליהם.

ומודעות ורגישות הם השמות האמצעיים של עדיני הנפש. אדם עדין הוא אדם רגיש, ואדם רגיש הוא אדם מודע.

וזו הרמה היותר עמוקה להבין בה את היחס לעדיני הנפש;

ברמה הראשונה האדם פועל כמו הטבע ומשמיד את העדינים מתוך חוסר מודעות לכך שהם לא חלשים, אלא איכותיים.

ברמה הבאה מסתבר כי האדם יודע בתוך תוכו שהם לא חלשים וראויים לניפוי, אלא מיוחדים ורגישים. ויודע שהרגישים הם בעלי מודעות מורחבת והם קולטים במודעותם את השקר, העמדת הפנים, ובעיקר את כל שהם מדחיקים ולא מוכנים להודות בו בפני עצמם.

הפחד הגדול הוא המודעות. זו הקללה שהרגישים (עדיני הנפש נושאים עמם).

וכפי שבמלחמת הפלפונסוס, השליט היווני כרת את ראשו של השליח משדה הקרב שהביא לו את הבשורה על המפלה בקרב. כך עושה הרוב, כל הזמן לעדיני הנפש שבינינו. כורת את ראשם למען לא יעירו ולא יעוררו את ישות המודעות מתרדמתה הכבדה.

וכך הם משלמים בבריאותם הנפשית ובמשברים המלווים את חייהם, את המס על התרדמת התודעתית המתמשכת של הרוב.


——————————————————————————–

מאמר וזה והשניים הנוספים בסידרה, היו אמורים להיכלל בסיפרי: ''אאוטסיידרים ומורדים'', הוצאת ידיעות אחורנות, אפריל 2006,

אך נכתבו לאחר שעריכת הספר כבר הושלמה.

הנה קישור לדף ההוצאה ובו כמה מלים על הספר:

http://www.yediothsfarim.co.il/catalog1.asp?bID=3622569


——————————————————————————–

גבריאל רעם.

1.9.2005


——————————————————————————–

תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים על שלושת המאמרים הללו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.

המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.

המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.