ארכיון תגית: אנשי שוליים

המתודיקה של תיוג האאוטסיידר.

מסה זאת עוסקת במתודיקה האפילה של איתור, סימון וציד – הנפשות המיוחדות שמצאו עצמן בתוככי הבינוניות והקונפורמיות של הנורמה החברתית נטולת הנפש. לשון אחר: האאוטסיידר.

האאוטסיידר הוא אדם בעל ייחוד נפשי. האאוטסיידרים רגישים, עדינים ונפשיים יותר. הם טובים פחות במשחקי כוח, בהבלטה כוחנית של עצמם, ב'עשיית שמח', בלהיות חלק ממגמת הבידור הכללית של בני אדם בחברה. הם שונים מן הממוצעים. יש בהם משהו אחר.

והחברה לא אוהבת שונים וחריגים. * לא כלפי מטה (פיגור ונכות) ולא כלפי מעלה (מיוחדות נפשית וגאונות). וכשהיא מזהה אחד, היא שמה עליו תווית. ואז הוא הופך לשונה באופן 'רשמי'. דהיינו, מוקצה, מבודד, זר. וחייו נעשים קשים הרבה יותר מחייהם של 'המקובלים'. אלה שבכיתה בבית הספר הם חלק מן החבורה. ובבגרותם הם משתלבים במקצועות הטובים, בשכונות המגורים האיכותיות, מוקפים בחברה תומכת וכו'.

אך מלאכת התיוג והבידוד לא נעשית מעצמה. וחברה, כחברה, לא יכולה לסמן ולתייג, לשם כך יש צורך בשליחים. באנשים שעושים את העבודה. כלומר אלה שמאתרים את האאוטסיידר ומסמנים אותו.

ובכן, בדרך כלל אני כותב על האאוטסיידר עצמו (הקדשתי לו ספר שלם: "אאוטסיידרים ומורדים, על העומדים מחוץ ומנגד". הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל, 2006), כקורבן כנרדף, כנצוד. וכאן ייכתב על אותם שליחים. המקריבים, הרודפים והציידים. לשון אחר: 'הסלקטורים', מי הם? מה מניע אותם? ומה עולה בגורלם?

ראשית יש לציין ולהקדים, כי 'הסלקטורים' עצמם, לא מסמנים את האאוטסיידרים בראשי חוצות. זה בדרך כלל נעשה באפלולית, בחשכה, באין רואה ואין מרגיש… כך טבעה של משטרה חשאית. רק שכאן גם השוטרים החשאים עצמם, לא יודעים שהם כאלה… בדרך כלל הם לא רואים עצמם כרודפים וצדים את האאוטסיידרים. כלל לא עולה על דעתם שזה מה שהם עושים

הם מאתרים אותם כבר בגיל הגן, ואיך הם יודעים את מי לבודד ולסמן? ובכן, במאמר אחר שלי, ('גורלם הקשה של עדיני הנפש') * מוזכרת הדרך שבה שודדי ערים בניו יורק מזהים את הקורבנות הפוטנציאליים: " בתקופה שלפני רודי ג'וליאני בניו יורק, מעשי שוד ('מאגינג') בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ'אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש".

ובכן, אמנם 'הסלקטורים' לא מחפשים קורבנות כדי לשדוד אותם, אך אופן הזיהוי דומה. הם פיתחו חוש לאיתור ואפיון של יוצאי דופן המשדרים: מוזרות, שונות ופגיעות. ושלושת אלה, הם שלושת סימני הזיהוי של האאוטסיידרים.

בקיצור, הם נראים אחרת, מתנהגים אחרת, נושאים עמם תדר אחר. ולהם, לסלקטורים, זה מספיק.

ואיך הם עושים זאת? איך הם מסמנים את השונה? ובכן דרך סימון השונה מוצאת לפועל על ידי שדרים סמויים. הם מאוד טובים בזה. ומה מעבירים המסרים הסמויים? בעיקר התעלמות ונידוי.

ואז הם עושים זאת על ידי סידרה של שדרים, שמועברים בעיקר בדרכים לא מילוליות; זה נעשה בעיקר בעזרת שפת הגוף: כשהם רואים את האאוטסיידר, המבטים שלהם באים אליו מעט מלמעלה. או שהם מנתקים מבטם קצת מוקדם מדי. הפנים שלהם מתקשות כשהם מדברים איתו, טון הדיבור הופך לקר ונוקשה. כשהאאוטסיידר מתקרב אליהם, במקום לפנות אליו, הם פונים קצת ממנו והלאה. (מפנים אליו כתף קרה), או שכף רגל אחת נשלחת לכיוון מנוגד. אם בתגובה לאדם מקובל בחברה הם עונים בחמישה משפטים, במענה לאאוטסיידר יספיקו שני משפטים. זה לא שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע. אבל זה חודר פנימה ואז הוא חש כאילו זרקו אותו בחורף (בהיותו צמא למגע וחום אנושי) לאמבטיה של קרח (בידוד והתנכרות).

והוא מפענח את השדרים הללו כ: 'אני לא בסדר'. 'משהו בי פגום'. מה שגורם לו לבדוק עצמו, לפקפק בעצמו ולהיות תקוע בעצמו בלי יכולת ליצירת קשרי גומלין עם הזולת. ואז ינסה להיות יותר בסדר מבסדר, אך לאחר שכבר 'תויג וסומן', זה לא יעזור לו וככל שינסה להיות כמו כולם, כך ילכו השדרים של הבידוד וההתעלמות ויתגברו. והאפקט של התיוג הזה על נפשו של המבודד הוא חזק ואפקטיבי ביותר.

תופעת התיוג הזו הנה תופעה ידועה בפסיכולוגיה חברתית. ואחד מן הניסויים הידועים ביותר בתחום זה לא נעשה דווקא ע"י חוקרים, אלא ע"י מורה. (אמנם לא באופן סמוי, כפי שזה בדרך כלל), בספר בשם "עין הסערה", (נעשה על זה סרט ובו היא מספרת ומדגימה את הניסוי, הסרט שודר לפני זמן מה בערוץ שמונה בכבלים), מתואר ניסוי שבו אותה מורה שהזדעזעה מאוד מהרצח של מרתין לותר קינג, מחליטה שהיא צריכה לעשות משהו בכיתה. היא באה לכיתה ואמרה שאנשי מדע הוכיחו שכל מי שיש לו עיניים כחולות הוא בעצם בעל אינטליגנציה נמוכה יותר, רע יותר, וכך לפי צבע העיניים סידרה את הכיתה. המורה התנהגה בהתאם לחלוקה במהלך כל היום גם כאשר הלכו לארוחת צהריים, בעת חלוקה למטלות, חלוקת שבחים וכו'. בסוף היום בעלי העיניים הכחולות היו מדוכאים, דבר שהשתקף היטב בחיבורים שלהם, בציורים שלהם, בהתנהגותם. למחרת היא הפכה את הסדר, אמרה שהממצאים היו הפוכים. אמרה שדווקא בעלי העיניים החומות הם הבעייתיים. הניסוי חזר על עצמו בשנים שונות, במקומות שונים ותמיד התוצאות היו אחידות. כאשר התייחסו לקבוצה אחת כחריגים עולמם החברתי התחיל להשתנות וגם השתנתה תפיסתם העצמית.

כלומר תהליך התיוג משפיע בצורה מאוד מכרעת וקשה על נפשו של המתויג.

וצריך להבין שזה בא אליו בדרך כלל מכמה כיוונים. כך שהוא לא יכול להסביר לעצמו איך זה שאנשים שונים לגמרי, במקומות שונים, משדרים לו את אותו הדבר; שמשהו בהתנהגותו אינו כשורה. והיות וזה לא אדם מסויים, אלא כמה אנשים במקומות שונים, ברור לו שהבעיה לא בהם, אלא בו. הרי הוא משדר משהו שגורם לאנשים שונים, לנדות אותו. 'מה לא בסדר בי'? הוא שואל עצמו. וזו שאלה הרת אסון, כי משהוא שואל עצמו שאלה זו הוא מתחיל תהליך שקשה להפסיקו: בדרך כלל הוא נסוג לגמרי פנימה ומתחיל לפרק עצמו מבפנים, אך לכמה זמן כל הזעם והתיסכול שאצורים בו, יוצאים בהתפרצות גדולה החוצה. בדרך כלל לא כלפי המתעלמים עצמם, הוא יותר מדי מעריך אותם ופוחד מהם, אלא דווקא כלפי אנשי שלומו הפתוחים אליו.


עד כאן לגבי התהליך של הסימון והבידוד ועל האפקט של זה על נפשו של האאוטסיידר. מה שראינו כאן הוא מנגנון שמצד אחד מתביית על אותם מיוחדי נפש ומצד שני, גורם לאנשים מסוימים להיות 'הסלקטורים'. אלה שעושים את ה'עבודה המלוכלכת'. קרי: זיהוי, אפיון וסימון האאוטסיידרים.

וכאן בדיוק ברצוני להרחיב דווקא על אותם סלקטורים. מה בדיוק הופך אדם לסלקטור? מה יש בו ש'מכשיר' אותו ל'עבודה' הזאת? מי 'מינה' אותו? ומה יוצא לו מזה?

ובכן, ניתן להתחיל באפיון גישתם. הגישה של הסלקטורים היא גישה של פסיביות אגרסיבית. התעלמות עם שידור קל של סטיגמה. (וזה מספיק).

בהתחלה הם מתעלמים, או מצמצמים את כמות ועוצמת החום, או החביבות והפתיחות כלפי המסומן. ואז הוא מנסה ל'היות בסדר', אך בדרך כלל זה לא עוזר לו וכל הדימוי העצמי שלו נסדק, לעיתים, ללא יכולת תיקון.

זו הגישה. אך איזה מן אדם הופך ל'סלקטור'? מהו האיפיון האישיותי שלו? איזה מן אנשים יאכלסו באופן טבעי את המשבצת הזו?

ובכן, ראשית, אלה אנשים קונפורמיים מאוד באופיים. שמכבדים סדר, אירגון ובעיקר מכבדים ממסד ורואים בו את חזות הכל. דבר שני: הם עצמם תמיד יהיו מספרי שניים ושלוש בהיררכיה. אף פעם לא בראש הפרמידה, או סגנים. כי הם מסוגרים, צייתנים ומרובעים מדי מכדי להתמודד עם עזי הנפש ומשולחי הרסן. אלה שלא דופקים חשבון.

'הסלקטורים' הם הפקידים הנאמנים של כל ממסד; לא מספיק חזקים, פרועים וחופשיים – בכדי להגיע לטופ (ומשם לתת את הטון), אבל נאמנים דיים כדי לשמש זרוע שלטונית.

הם מעין משטרה חשאית, כמו ה NKVD ברוסיה הסובייטית, הסקיוריטטה ברומניה של צ'אושסקו. וסתם משטרים חשאים בצפון קוריאה. או עירק של סאדם חוסיין; שלטון טרור חשאי שבשקט חוטף אנשים לבית סוהר. הם בלי מדים אבל עושים עבודה יעילה, בשקט, בין הצללים.

רק שבמקרה שבו מדובר כאן, זו לא חטיפה וכליאה פיזית של מתנגדי השלטון, אלא שידור של אותות הנושאים עמם מסרים סמויים של האשמה, תיוג, בוז, התנשאות, קרירות וכו'.

באופיים, הם פסיבים-אגרסיביים. יש בהם אגרסיה שדי בה בכדי לאפשר להם לעוט על החורגים מן העדה הנורמטיבית. אך עם זאת, אין הם אקטיבים, או מוחצנים דיים, בכדי להתעמת ישירות עם החורגים. הם יוצרים שליטה ללא עימות. ומפנים אותה כלפי הכבשים שלא הולכות עם העדר.

אין להם אופי של לוחמים. הם לא ילחמו לאור יום, עם יריב ראוי. אלא בחשאי, במעומעם, על ידי מידור וצמצום, במקום עימות והוקעה גלויה.

ועתה לשאלה, מה בכלל גורם להם לרצות לעשות את העבודה הזאת? ובכן הם עושים את העבודה הספק שחורה, ספק אפורה הזאת, כדי שערכם יעלה בעיני האחראים. ואמנם אלה גומלים להם. הם מכירים בשירות החשוב שהם עושים בציד החריגים. עבודה חשובה, (כי אם לא יזוהו החריגים ויבודדו מבעוד מועד, הם עלולים לקרא לליכוד השורות של יתר האאוטסיידרים, ואז השלטון ימציא בסכנה).

והגמול שהשליטים מעניקים להם הוא לא קידום אמיתי במדרג הממסדי, אלא טובות הנאה, דבר שבח ושאר תגמולים 'צמחוניים'.

וכך יוצא שכל אותם 'סלקטורים', יחיו רוב ימיהם בתסכול מתמשך; יודעים ומעריכים את האפקטיביות של עצמם בשירות הממסד של העדר בו הם מצויים, אך חשים כי חייהם חסרים את התגמולים האמיתיים והבשרניים. חבריהם היותר נועזים הצליחו להשיג קידומים משמעותיים יותר, ועתה הם מיתמרים מעליהם ואומרים להם מה לעשות. בעוד שהם, המשרתים הנאמנים, נעצרים שניים-שלושה שלבים לפני ראש הפרמידה.

וכך, הם ממשיכים בחייהם, ממדרים ומסמנים את נושאי אבוקת הנפש, האומללים. מקוים שנאמנותם זו תישא פרי בדור הבא של ראשי הממסד.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

6.9.2005


——————————————————————————–

* הרחבה ופירוט לסיבה מדוע החברה לא אוהבת את השונה והמיוחד, מצויה במסה שכבר הוזכרה במסה עצמה: "גורלם הקשה של עדיני הנפש".

 


 הערה כללית:

מסה זו אמורה להיות שייכת לספרי: "אאוטסיידירם ומורדים". אך כמו שלושת המסות על 'גורלם של עדיני הנפש' – היא נכתבה לאחר שהספר כבר עבר הגהה אחרונה. הספר, בהוצאת ידיעות אחרונות, יצא לאור בחודש אפריל, שנת 2006

 

 


 

גבולות הקונצנזוס ושוליים חתרניים.

החברה כחברה – כל הזמן נמצאת בשינוי והגדרה מחדש של גבולות הנורמה; מה מוגדר 'אמצע הדרך'? מה מוגדר שוליים? ומה מוגדר 'מחוץ לגדר'?

ראשית נעשה סדר:

זה מתחיל בנורמה, שהיא קונצנזוס, או אמצע הדרך, וכשמישהו לא נקלט שם הוא נדחה לשוליים, וכששם הוא לא מצליח למצוא מקום הוא נזרק מחוץ לגדר, ונקרא חריג. מבחינה זו ניתן למצוא שלוש דרגות ביחס לקונצנזוס;

א'. קונצנזוס.

ב'. שוליים.

ג', חריגות.

אז יש לנו שלושה מעגלים, האחד בתוך השני. המעגל הפנימי הוא הקונצנזוס, מעגל הביניים הוא השוליים, והמעגל החיצוני הוא החריגות. ונראה שמאז תחילת המאה, השוליים התרחבו ונגסו הן בשולי אמצע הדרך והן בשולי החריגות כך שאמצע הדרך הפך לצר יותר, ופחות 'פרה מקודשת'. ואף החריגות הפכה לצרה יותר אך לפחות ביזארית וליותר מקובלת. וכך השוליים התרחבו )והם סוחפים אליהם המון אנשים שהיו חריגים ומרובעים. החריגות כבר אינה מוקצה מחמת מיאוס, אלא היא כבר מוחזקת יותר בגדר שוליים. ואמצע הדרך נתפס כפחות מקודש ויותר מנופח, מרובע ופחות בעניינים. נראה כי אם פעם המרכז היה עצום והשוליים צרים והחריגות כמעט שלא הייתה קיימת – הרי שכיום נראה כי המרכז מצטמצם ואילו השוליים ותחום החריגות – מתרחבים על חשבונה.

יחד עם התרחבות השוליים על חשבון שני המעגלים שבצידיה, ישנה במהלך השנים האחרונות תנועה מן השוליים והחריגות כלפי המרכז; בתחילת המאה האמנות נעשתה מאוד אוונגרדית, כלומר יצאה מן השוליים אל החוץ. למשל, הומוסקסואליות הייתה חריגה והיום היא בשוליים. רפואה אלטרנטיבית הייתה פעם בשוליים, והיום היא יותר באמצע. והרוחניות גם היא עברה מן השוליים האזוטריים למרכז האופנתי. העידן החדש הגיע גם לניהול ולמעוזות שהיו שמורים עד כה למרכז הממסדי. אך יש מן הכזב בתחושה כי המרכז מצטמצם וכי השוליים מתרחבים, )מתרחבים גם מכיוון החוץ, על ידי הצטרפות של החריגים אל השוליים.

ניקח דוגמא אחת מני כמה ונתמקד בה; תחום הרוחניות. ובכן עד לשנים האחרונות, כל רוחניות שלא הייתה מאוגדת בתחום של דתיות ממסדית, הייתה נחשבת לשוליים, על גבול החריגות. היום הרוחניות יושבת הרבה יותר קרוב למרכז. אך לכך היה מחיר כבד, מחיר הוויתור על חלק נכבד מן האג'נדה המרדנית שלה. וכיום היא כבר לא רוחניות שוליים, שהיא אנטיתיזה לחמרנות אמצע הדרך, הקוראת תגר על המהות של חיי המרכז, אלא רוחניות שמעניקה לאנשי אמצע הדרך גלימה מרהיבה עליה רקומים קישוטים רוחניים מקסימים. ומאחורי הגלימה אותה בורגנות שטוחה ומבולבלת. וכך המעבר של הרוחניות מן השוליים למרכז, אומר כי היא מוותרת על המהות של היותה שוליים והופכת לשוליים של המהות שהיא הייתה אמורה לייצג. המהות של הרוחניות )בהיותה עדיין בשוליים( הייתה בקריאת תגר על מצב התודעה של האנשים; הדרך בה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם מספרים לעצמם על החיים, הפילוסופיה שלהם על מה שקורה. אך משוויתרה הרוחניות על עמדת השוליים שלה, לטובת מקום טוב באמצע, היא ויתרה על ההבדל המהותי בינה ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק הפרצוף. כי כשמקלפים מעל מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם: הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבאו, חסידי אושו, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים, הילרים, אנתרופוסופים, מיישמי פנג שואי וכו' – את הכסות האזוטרית או המיסטית, נמצא שם את אותו מצב נפש ותודעה ישן של הזעיר בורגני שכל שהוא רוצה זה את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחנות והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות, עכשיו הן אהבה, שלוה פנימית, קבלה עצמית וכו'. וכך ניתן לחשוב כי אמצע הדרך הקונצנזוס נכנע ללחץ של המורדים והשונים והוא נתן להם, לשוליים לחדור את הקונצנזוס וכך השוליים התרחבו והמרכז הקונסנסואלי – נעשה צר יותר, ולא היא, האמת היא שאמצע הדרך התרחב. ובזה שהיא הרשה לשוליים של העידן החדש, הרפואה האלטרנטיבית לתפוס מקום ולהתבסס, – הוא בעצם לא הצטמצם אלא התרחב, כי השוליים הם לא שוליים אמתיים, הקוראים תגר באופן מהותי על הקונצנזוס, הם בעצם 'אמצע הדרך' שהתחפש לשוליים חתרניים. אך הגברת היא אותה הגברת, אותה גישה של שימת תוויות על המציאות, במקום לקלוט אותה כמות שהיא, לנצל אותה באופן צרכני אוגואיסטי – במקום לחוות אותה אובייקטיבית מתוך סובייקטיביות אינדווידואלית. השווה בין השוליים והמרכז עולה בהרבה על השונה, במהות זה אותו הדבר; שניהם חיים על שקר עצמי למען הפחת את תחושת הדיסונאנס עם המציאות האמיתית. בשניהם רווח השכנוע העצמי שהכל בעצם בסדר וזה רק תלוי באיך אנו רואים את המציאות. ושצריך להאמין בטוב ולהיות אופטימי ולהדחיק לתת תודעה, לטאטא מחוץ לתזה את הצער, הפחד, הכאב,

חוסר הצדק – ולאמץ רק רגשות ומחשבות חיוביות. כך שכאמור, בכל אלה אין שום הבדל בין חסידי העידן החדש ובין צועדי 'אמצע הדרך', כולם, מוליכים עצמם ואחרים שולל, וזאת בכדי ל'קנות' ו'למכור' תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי – באושר. ההמונים עושים זאת על ידי שכנוע עצמי שהקידמה המדעית, ההשכלה, הרווחה ושינוי שיטת הממשל – יעשו זאת, וחסידי העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, פיזור אהבה לכל עבר – אך זו אותה הגברת, אותו צורך לצבוע מעל תמונת המציאות – משהו שמשדר שאנו בדרך הנכונה, וכי סך הכל הכל בסדר. גם הסופר מרקט של העידן החדש וגם המערך הנורמטיבי-ממסדי של אמצע הדרך – לוקים בעיוורון קשה, כי מסביבם השכנים והידידים ממשיכים לחיות חיים קשים, נעדרי הגשמה עצמית, והם עצמם חיים בבלבול, נסחפים עם החיים, ולא בונים אותם, בורחים ממפגש עם שדים פנימיים. גם אלה וגם אלה בורחים מעימות פנימי, מפגש עם דמונים והדחקות, לא רוצים שיווצר אצלהם – שבר פנימי, מנסים בכל כוחם למנוע בעד מה שהם קולטים כ'כוחות האופל הפנימיים', לצאת ולטרוף את הכל. מבחינה זו, של הימנעות מקונפליקט פנימי בכל מחיר, אין הבדל משמעותי בין השניים, שניהם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא את האושר הנכסף. ובזאת ברמת המהות אין הבדל ביניהם, שניהם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה ומודחקת. ההבדל הוא רק בשם ובמי נחשב אמצע הדרך ומי שוליים, זה הכל.

המתודה השתכללה אמנם )אצל השוליים המתחזקים( אך מתחת למאמץ ההיסטרי הזה להאמין שעכשיו הכל יהיה בסדר, המבוכה, היאוש וחוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות – נותרו בעינם. קו דמיון נוסף הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל, להגיד לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או לגבי התיידדות עם הכעס, הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה קנאה, עוינות – מתקבלות באותה חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו בתרבות המרכזית כי אצל שניהם החיים הם לא סינרגיה של הטוב והרע אלא ניפוי של הרע אל מחוץ לגדר וקידוש של מה שנחשב חיובי. בשתי הגישות האאוטסיידר לא מתקבל כמישהו שיכול לראות דברים יותר טוב בגלל שהוא לא מעורב, אלא כמקולל, אדם מפחיד שקורא תגר על המוסכמות הקונפורמיות. וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל מורד.

מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין, מכיון שהיכן שאמור להיות מרד ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחוויה שלה בצורה אותנטית – מצויה דווקא התיזה שנגדה רוצים למרוד – ביתר שאת. ואילו האנטיתיזה לבינוניות הקיימת , מצויה דווקא בתוך התרבות הנוכחית. רק שהיא מפוזרת וצריך לדלות ולאחד אותה לכלל מקשה אחת. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, היא מרד אמיתי ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס, כי מלמדים אותו באמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה מרכזית. ולא היא, כאן המרד טהור, אך הוא מחופש לעוד תורה ממסדית. או החסידות, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, וחסידים יש להם בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים לכל דבר, ואכן כיום זה די כך, אך במקור, בכתבים המקוריים, המרד הוא טהור, נועז וללא פשרות.

מקומות נוספים זה באמנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא, רק שהממסד אימץ את האמנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה החתרנית שלה. הממסד מתייחס לאמנות לא ברמת המסר של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה כוללנית ומעורפלת שאומרת, 'לא משנה איך הבנת את זה, העיקר שזה עשה לך חוויה'. וכך, אם מאחדים את המסרים של כמה יצירות אמנות, למשל של קפקא, דוסטויבסקי, ארתור מילר, סטנרינברג, אדוארד אולבי, ז'אן ז'נה, יונסקו, בקט, חנוך לוין, פנחס שדה, וגם עגנון ותומס מאן – ומנסים לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו. אך כשהמסר מתמסמס בתוך  היצירה עצמה, זה יוצא מטושטש. המסר החתרני נבלע במעשה היצירה. אם היו מלקטים את כל המסרים של כל היצירות הללו למסה אחת, זה היה חתרני להדהים, אך כשזה בתוך יצירה אחת ואין השוואה ביניהם באמת המסר והמהות זה מסתדר עם איך שלמדנו להתיחס לאמנות; כאל כמשהו אבסרטקטי וסובייקטיבי, שאמנם עושה חוויה אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי וכל אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה היצירה כמסר בר משמעות – הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית, מנצחת, זו שלוקחת את היצירה כמו עוגת גלידה, נהנת? תמליץ לחברים וחפש עוד דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה, היא במה שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הויטמינים, המינרלים והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החיך. כלומר, האמנות וההגות, הן כיום בית הקברות הגדולים ביותר לאמת אודות חיינו. בעוד שמה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו' – אינם אלא בתי חרושת לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין בהם כלום, אך הם נותנים הרגשה טובה, ומראית עין אטרקטיבית יותר. בשתי הדרכים מאמינם אין גורל קבוע מראש וכי הכל תלוי רק בך. בנשי המגזרים רוצים להאמין שעל ידי לימוד, תרגול, קניית טכניקות – אפשר ורצוי לשנות. בשתי התרבויות שינוי והיכולת ליצור שינוי עצמי היא בסיס לפילוסופיה שלהם. וכך השינוי גם חוזר לחברי השוליים או החופש להאמין שהם בדרך לאושר הרוחני או הגשמי( והם צריכים אך לתרגל ולהאמין. לשון אחר, בשניהם השילוב של מכאניקה וטכנולוגיה – מצד אחד. והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה ואושר – מצד שני, הם שיביאו למטרה הנכספת. אך כאמור, אין הבדל משמעותי בין השתיים. וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג'לס לפונה שבהודו הוא קטן הרבה יותר ממה שניתן לשער, שניהם אומרים שאם אך ניקח שליטה ונפעיל את השכל -נצליח להביא דברים למסלול הנכון, בהוליווד זה להתחתן עם מי שבאמת רוצים, ובפונה זה לחיות בנירוונה מתמדת. שתיהם מכחישות דברים שחיים בפנים, אך מסלולי הבריחה שלהם שונים; מאחורי רוחניות אמצע הדרך – בוערים הדמונים – תשוקה, פחד, כעס, תאווה, קנאה, יאוש, חשש אימה חרדה. גם הרוחניות הבורגנית, זו של העידן החדש מכחישה את כל הדברים שבוערים בתוכה, רק שמסלול הבריחה כאן הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות יישויות חוצניות המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד מבטיח, על כוח הרוח לנצח את היאוש, החידלון והמוות. הרוחניות של שוחרי העידן החדש היא לא מושא מאוויים, אלא יעד בריחה, בריחה מפני חידלון, אשמה, מבוכה, בלבול, חוסר אונים, מוות וזיקנה. הרוחניות עבורם היא סיפור אגדות שתמיד נגמר במלים: "ומאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". ילדים מקיצים יום אחד ומגלים שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח -מיום ליום מאמינים יותר ויותר במשפט הזה.
——————————————————————————–

 

מאמר זה נכתב לאחר שהושלמה עריכת הספר: "אאוטסיידרים ומורדים".הוצאת ידיעות אחרונות. אפריל   2006

ועל כן לא נכלל בתוכו, אך בתוכנו הוא ראוי להכלל בתוכו.

 

אודות הקטגוריה: היחיד וההם.


הערה: רוב המאמרים במדור זה מתוך הספר: ''אאוטסיידרים ומורדים''. או הופיעו לאחר שעריכת הספר הושלמה, אך היו אמורים להכלל בתוכו. יצא בהוצאת ידיעות אחרונות, באפריל 2006.

————————————————————————————————————————–

הטירוף אצל היחיד הוא היוצר מן הכלל – אבל אצל קבוצות, מפלגות, עמים, תקופות, הוא הכלל.

מתוך 'מעבר לטוב ולרוע', קטע 156 (3, 83)

***

היחיד תמיד לבד. והם לכאורה ביחד, אך מפורדים ומפוררים. מאוחדים רק קומסטית, רק אינטרסנטית.

והיחיד? בעיקר מתויג, מתויג כאאוטסיידר, אלא [אם כן הצליח להשתחל למערכת כלשהי המקנה לו זהות וחסות מתוקף עוצמתה וכוחה (הכמותי, בעיקר)].

ועם זאת היחיד המוקצה בתוקף יחידותו הוא התקוה היחידה. אך זאת רק אם יצליח להימלט מן הרשת החברתית הפרושה סביב ולשרוד במדבר הציה של יחידותו הלא שייכת.

ואיך ישרוד? רק אם יצא למסע, מסע מנקודת ההתחלה של היותו יחיד מוקצה אל נקודת הציון של היותו יחיד מורד.

לבד ושלם, הוא והבדידות הקוסמית.

וזאת מתוך ידיעה מלאה, שיום אחד הוא יבלע בה ללא שוב.

בודד וחשוף, יחיד ושלם. הוא וגורלו.

לבד, כי כך הוא בא וכך הוא יצא, לא הביא ולא לקח, מסרב לנוחם המכזב של האשליה החברתית.

——————————————————-

''התקופה שלנו הרסה את ההירארכיה הפנימית. איך ייתכן שתניח להירארכיה החברתית להמשיך ולהתקיים, אם זו האחורנה אינה אלא בבואה גסה של הראשונה''?

סימון וייל, ''הכובד והחסד'', כרמל, עמ' 205

 

מונח מפסיכולוגיה חברתית: ''פיזור אחריות'':
פיזור אחריות הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית, שמתיחס לתופעה שככל שקבוצת האנשים שבה נמצא יחיד גדולה יותר, נוטה הוא להסיר מעצמו את נטל האחריות. תופעה זו באה לביטוי בעיקר בעת הגשת עזרה לנזקק. כאשר בסביבתו של נתון במצוקה יש רק אדם אחד, ישנם סיכויים רבים יותר שיקבל סיוע מאותו פרט, בעוד שאם ימצא באותו מצב בתוך המון סיכוייו לקבל סיוע דווקא פוחתים. הפתרון למעין פרדוקס זה נעוצה בנטייה שכשאדם נמצא עם עוד אנשים , הוא נוטה לזרוק עליהם את האחריות, מה שקרוי בלשון המקצועית ''פיזור אחריות''.

לעתים נובעת התופעה לא רק מכך שהפרט שואל את עצמו, ''מדוע דווקא אני?'', אלא בגלל שלעתים הוא סבור שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה, ואת עצמו הוא רואה מה שקרוי בסלנג ''ראש קטן''.

ברור שכאשר יש לאותו פרט קשר עם הנתון בצרה, אפקט ''פיזור האחריות'' יצטמצם, או אם הוא נותן עזרה מקצועי כגון רופא או אחות.

וכך בצורה פרדוקסלית (לכאורה) יכול להיווצר מצב שבו אשה שעומדת להיאנס ברחוב ראשי, בו מציצים מהחלונות מאות עיני דיירים, ומתברר שמוקד המשטרה לא קיבל דווח על הענין. לעומת זאת אילו זה היה מתרחש ברחוב צדדי לעיני עיניים בודדות, היה סיכוי גדול יותר שמישהו היה טורח להזעיק את המשטרה.

המחשה ספרותית של הענין מובאת בסיפורו הקצרצר של גרשום שופמן שנודע בספרות העברית כאמן הספור הקצרצר, ''השניים'': ''בתוך קהל צפוף, בתיאטרון או באולם זמרה יש שלאיש (או לאשה) נעשה רע פתאום והוא נופל מתעלף. רוב האנשים מסביב סוטים מעליו מתרחקים, משתמטים ורק שניים נמצאים תמיד, שחשים לעזרתו''.


 

בין מיוחדות – לחריגות, גאונות לשגעון.


חלק א':
החברה האנושית הנוכחית מחשיבה עד מאוד את הערך של 'להיות נורמאלי'. לחשיבות המיוחסת לערך זה מתלווה אשכול של תכונות: יציב, אחראי, בריא בנפשו, וכו'. הנורמאלי כולל ציונים טובים בבית ספר, עבודה קבועה ונחשבת, הקמת משפחה בגיל צעיר יחסית, מספר ילדים, להיות נשוי (לא משנה כל כך כמה פעמים) וכו'.

ואם יש נורמה ונורמאלי, הרי שישנן סטיות תקן מן הנורמאלי; סטייה שהיא עדיין קרובה לנורמאלי יכולה להתבטא מצבי רוח. בקצה הרחוק מן הנורמאלי – מוצאים שיגעון פשיעה וכו'. הסטייה תמיד מורידה מערכו של הסוטה מן הנורמה. הורדת הערך תלויה בגודל הסטייה; ככל שהסטייה גדולה יותר, כך גם הסטיגמה והנידוי.

עד כאן הדברים, ברורים וידועים. אך מה שמעניין בכל זה הוא שהיכן שמוצאים חריגות וסטייה מן הנורמה החברתית – מוצאים גם ובעיקר: מיוחדות וראיה חריפה ועמוקה של המציאות. השילוב הזה בין חריגה חברתית לגאונות אישית מאפיין אישיות שניתן להגדירה כאישיות של יוצר דגול, גאון וכו'. והוא נעדר באישיות הנורמטיבית.

ואכן גאונות, אמת או חוכמה – לא יכולים לשכון בקצה הנורמאלי, שם קיימים בעיקר בינוניות, וחשיבה שטחית. גאונות שוכנת יותר בקרב החריגים מאשר בקרב שוחרי הקונצנזוס והנורמה.

וישנם שני סוגי חריגים; כלפי מעלה וכלפי מטה. ב'כלפי מטה' הכוונה לחריג לכיוון של שיגעון, פיגור, פשיעה וכו'. ב'חריגה כלפי מעלה' הכוונה, לחריג שיכולותיו ותרומותיו גבוהות מן הממוצע בהרבה. הוא לא סתם מוכשר, 'הוא גאון'. וכשבאים לבדוק את חייהם של אותם גאונים, אחד מן הדברים העולים הוא הסבל שלהם, אך השאלה היא האם גאון בעל שיעור קומה אכן חייב לסבול? האם מעצם העובדה שהוא גאון – הוא נידון לסבל ?

כדי לבחון את התופעה נתחיל בקבוצה רחבה יותר, שאליה משתייכים הגאונים: קבוצת המחוננים, ובכן החוקר לואיס מ' טרמן 1] L. Terman השקיע עשרים שנות עבודה בחקר הילד המחונן. מהנתונים משתמע שיש קשר ישיר בין אינטליגנציה גבוהה מאוד לבין תפקוד חברתי לקוי.

טרמן חילק את הנבדקים לארבע קבוצות, הנבדלות זו מזו ביציבותן הנפשית. התברר ש-21 אחוז מהמחוננים סבלו מקשיים נפשיים של ממש כשהגיעו לשנתם השלושים. עשר שנים מאוחר יותר נערכה הבדיקה פעם נוספת. התוצאות היו קשות עוד יותר. הפעם הגיע שיעור הנמצאים בקבוצת הבעיות הנפשיות ל-30 אחוזים. נצפה קשר ישיר בין רמת המחוננות לבין רמת הפגיעות הנפשית. אמנם טרמן התחמק מההשלכות הברורות של הממצאים באומרו שישנם גם אנשים בריאים מאוד בנפשם בקבוצת המחוננים ביותר. אך לא נראה כי זו תשובה מספקת במיוחד מבחינה מדעית.

חוקרת נוספת בשם לטה הולינגוורת', 2] Leta Stetter Hollingworth

עקבה אחר ילדים מחוננים מאוד שהשיגו 180 נקודות במבחני איי קיו עד לתקופת בגרותם ואחריה. חשוב להדגיש שמשיגי 180 נקודות איי קיו בילדותם, ייחשבו בבגרותם לבעלי ציון נמוך יותר ב-20 עד 30 נקודות. על כל פנים, הם יישארו בעלי אינטליגנציה גאונית של אחת לרבבה.

היא הצביעה על כמה דברים המקשים על חיי המחוננים. אך העיקרי שבהם הייתה הבדידות. ומועקת הבדידות קשה במיוחד למחוננים ביותר, החיים בעולם של אנשים הנופלים מהם אינטלקטואלית לאין ערוך. בבגרות המצוקה אינה קשה כל כך, שכן אז יכול האדם לחפש לו חברים בשיעור קומתו, אך בגיל צעיר, כאשר הילד נמצא בבית ספר, החברה שבה הוא מוקף אינה מתאימה לו ואינה מסוגלת להבין את רוחו. לא רק חברת הילדים קשה למחונן, גם עם המבוגרים הוא מתקשה להסתדר. יכולותיו האינטלקטואליות מאפשרות לו למתוח ביקורת על עולמם של הגדולים, והוא עלול לפתח טינה וכעס כלפיו, במקום להסתגל לחוקיו.

מסקנתה של החוקרת היא שכשרון רב (עד 155 נקודות איי קיו בילדות) ממלא תפקיד חיובי בעיצוב אישיותו של בעליו. אך גאונות של ממש עלולה להזיק יותר מלהועיל. בעוד שהמוכשרים מאוד אינם מתקשים כל כך למצוא לעצמם חברים שווי ערך, הגאונים נותרים בבדידות מזהרת אך בלתי נסבלת. הם מיוחדים עד כדי כך שהחברה אינה מבינה אותם ומותירה אותם מתוסכלים ומלאי כעס. סרט שיצא לאקרנים לפני מספר שנים, "סיפורו של ויל האנטינג", הציג את דמותו של צעיר מחונן כזה המעדיף להידחק לשולי החברה מבלי לנצל את שמאפשרות לו יכולותיו הלא רגילות.


נתונים לגבי גאונים:

עד כאן לגבי ילדים עם ניצני גאונות, מחוננים, אך מה לגבי הגאונים עצמם? ובכן הנתונים מצביעים על כך שככל שההישגים במבחן ליכולות מילוליות היה גבוה יותר, (מדד חשוב ביותר באיתור גאונות) כך עלתה בהתאמה מידת הפגיעה הנפשית שלהם.

הנתונים הללו מדהימים ממש. מתברר שכמעט מחצית מהגאונים ברמה גבוהה מאוד סובלים מקשיים נפשיים רציניים

כשנשאלו אנשים שאובחנו כגאונים האם הם מרגישים שונים מעמיתיהם המוכשרים מעט פחות מהם, אלו המוגדרים כמוכשרים מאוד, הם השיבו בדרך כלל בחיוב. כשנתבקשו להגדיר את השוני, רובם הצביעו על תחושת הניכור מהחברה, העזה אצלם לאין ערוך מאשר אצל אותם המוגדרים כמוכשרים מאוד.

אחד מן 'הכישורים', של הגאון, היא יכולתו לחדור על מעבר למעטה החיצוני של הדברים, ולקלוט מה קיים שם באמת. להבין מציאות מסוימת ברמת המהות, ולא רק ברמת התדמית.

כולנו יודעים כי יכולות אלו לא קיימות כמעט בעיסוקים הנורמטיביים (כמו פסיכולוגיה, חקר ספרות ופילוסופיה) – שם היא מוגבלת, וצרת אופקים, יחסית למה שמצוי אצל ביצירות של גאונים כגון: ניצשה, טנסי ויליאמס, אוגוסט סטרינברג,, טולסטוי ודוסטויבסקי. אך עם זאת, היוצרים הללו היטלטלו כל ימיהם על ותחת המשברים אישיים שנובעים מאישיותם הבעייתית או הלא יציבה. כך שיציבות נפשית, ואפילו אושר וחיים טובים נמצאים בדרך כלל בקצה ההפוך להבנה וחדירה לעומק של: מה זה החיים.

כפי שכותב על כך פרופ' שלמה גיורא שוהם בספרו: "טירוף, סטייה והיצירה"3]:

"…החברה עלולה לתייג את האמן כמתבדל, כזר וכשונה. תיוגו כשונה עלול להתחזק בעקבות השתקעותו בתהליך היצירה, ואדישותו היחסית לכסף ולתהילה. דוגמה לכך נמצא בספר על ואן גוך בספריית טיים לייף לאמנויות, שם נכתב: "היה צורך בעיניו של מטורף על מנת לראות את העולם באור חדש ולציירו כך". ואכן, ראיית העולם באור חדש היא תנאי מוקדם לתיוגו כמטורף. לפיכך אני סבור שרוב המחדשים והיוצרים הגדולים נחשבו בתקופתם ל'לא שייכים', לשונים ולמטורפים. זוהי וריאציה על ה'יפותיזת קרופוטקין', הטוענת שכל התגליות הגדולות והמחקרים המרעישים נעשו מחוץ למוסדות אקדמיים. ואני מוסיף, שאם הם נעשו על ידי אנשים אקדמיה, היו אלה חריגים, משולי המוסדות שאליהם השתייכו. רדיפתו של גלילאו, ייסוריו של באך ובדידותו של איינשטיין בראשית חייו, הם רק כמה מן הדוגמאות היותר ידועות".

שם עמ' 24


הפסיכולוגית קיי רדפילד-ג'יימיסון מאוניברסיטת גו'נס הופקינס, מומחית בנושא הקשר בין שיגעון ואמנות, קיבצה את שמות האמנים החברים במועדון זה לרשימה מעניינת הכוללת את המשוררים: ויליאם בלייק, ג'ון קיטס, אדגר אלן פו ואמילי דיקנסון. הסופרים: אמיל זולא, לב טולסטוי, מקסים גורקי ורוברט לואי סטיוונסון. ואת הציירים: מיכלאנג'לו, אדוארד מונק, פול גוגן, ווינסנט ואן גוך.


היצירתיות והחוכמה קרובים יותר לשיגעון מאשר לנורמטיביות. אבל מדוע הצמידות הזו בין גאונות לבין חיים משבריים? מדוע דווקא אלה שהראו לנו את המציאות הנסתרת של החיים, שילמו ומשלמים על כך – בחיים אישיים הרוסים? מה הקשר בין גאונות, הארה ומיוחדות – מצד אחד, ובין הפרעה נפשית וחיים רצופי משברים אישיים – מאידך? האם יש קשר, ואם כן מהו?

ובכן זה אולי מתחיל בכך שהחברה שלנו הכתירה כחיים נורמאלים – חיים של הדחקה ובריחה מן המציאות. היא הפכה את המציאות האמיתית לנסתרת, ויצרה מציאות חלופית, שמי שחי לפיה נחשב כנורמאלי. אין דרך אחרת להבין את העובדה שרוב אלה שגילו משהו אודות האמת האנושית, חיו רוב ימיהם כשהם מנודים, אומללים. נעים ממשבר נפשי אחד לשני. וזה אומר שבחברה זו האמת אודות המציאות נמצאת בגלות, ומי שיוצא לגלות כדי לחפש אותה מנדה עצמו מן הקונצנזוס ומשלם על כך מחיר כבד.

המציאות החליפית היא מציאות חברתית, בעוד שהמציאות האמיתית היא מציאות פנימית. הנורמאלי מתאים עצמו לכלל, בעוד שזה שמצוי בקוטב המנוגד – כל ימיו שואף להיות אותנטי.

מי שיכול להתאים עצמו למציאות החברתית עושה זאת בדרך כלל, ויש כאלה שלא מסוגלים לעשות זאת. והם אלה שכותבים ויוצרים ומדברים על האמת הגולה, ודבריהם נוטפים חוכמה.


חלק ב':
אך מה יש באנשים הללו שגורם להם לא להיות מסוגלים לישר קו, עם המציאות החליפית? שגורם להם לחתור אחר האמת במין אמוק חסר שליטה, ולחיות חייהם תוך אומללות ומשבריות? ומדוע ככל שהדבקות באמת והחדירה למעמקי החוכמה – גדולים יותר, כך גדלה חוסר היציבות הנפשית של האנשים שהגיעו לרמות הללו? מדוע קיים התואם ההדוק הזה בין סטייה נפשית, וחוסר איזון נפשי מחד, ובין חוכמה, גאונות, וראיית המציאות כמות שהיא – מאידך?

ובכן כדי להבין משהו סבוך ובעייתי כמו זה יש צורך באנלוגיה. וניתן להשתמש באנלוגיה של פילם (סרט צילום) רגיש. ההבדל בין פילם שבעזרתו ניתן לצלם תמונה רגילה או צילום רנטגן, ובין סתם נייר, טמון בכך שהנייר הרגיל הנו פחות רגיש. על נייר לא תוטבע תמונות המציאות. בעוד שפילם או סרט הצילום יקלוט וירשום זאת.

נייר לא יכול לקלוט מציאות, ליצור תרשים שלה. הוא יכול רק להעתיק את מה שקיים בנייר אחר. נייר יכול להוות נייר צילום ולשכפל את שקיים על נייר אחר. אך פילם לא מעתיק נייר, הוא משקף מציאות. מה שרשם על הפילם זה מה שקיים במציאות ברגע מסוים, מזווית מסוימת.

ניר הצילום מדפיס עליו את שמצולם על הפילם. יש הרבה ניירות צילום ומעט פילמים. הפילם של הרגיש והמיוחד מצלם את המציאות הנסתרת, המציאות הפנימית. ניר ההעתקה של הנורמטיבי והנורמאלי מעתיק את המציאות הקיימת, החיצונית.

רוב בני האדם לא מצלמים מציאות אלא מעתיקים את תמונת העולם הרשומה על רוב הדפים שהם פוגשים.

נייר לא יכול לקלוט מציאות, או ליצור תרשים שלה. הוא רק יכול להעתיק את מה שקיים בנייר אחר, כמו שנעשה במכונת צילום. מה שהרוב עושים הוא להעתיק את תמונת העולם של הרוב

הפילם יכול לקלוט תמונת מציאות, אך היתרון שלו היא גם החולשה שלו; הרגישות הזו לרשמים יכולה גם לשרוף אותו אם הרשמים גסים או חזקים מדי. נייר יכול להיות חשוף לאור, וכלום לא יקרה לו, אך הפילם זקוק למגננה, לחיסיון של החושך, אסור לו להיחשף. אם הוא חשוף לאור חזק מדי הוא נשרף. הוא עובד טוב כשהוא חבוי, מציץ במציאות דרך חרך במצלמה.

סרט צילום יכול לקלוט ולרשום את כל הדקויות הניצבות מול הצמצם, אך אם חושפים את הסרט לאור השמש, לפני תהליך הצילום – הסרט עלול להיצרב, להישרף. ואולי זה מה שקורה לילדים רגישים כשהם פוגשים את מערכת החינוך ואת חברת הילדים העדרית.. המפגש עם הדומיננטיות של החינוך ונורמות החברה הכוחניות כמו חושף את הפילם לאור חזק מדי שצורב אותו ומטביע בו טראומה.

ואכן ישנם אינדווידואלים שהם כמו פילם רגיש. החשיפה לסטיגמה החברתית ולנידוי וגם לעצם הגסות של החיים החברתיים הרגילים גורמת להם לסבל על ידי כך שהיא כמו 'שורפת' להם את הפילם. אך זה אותו פילם שקולט את המציאות כמות שהיא. וכך הם אמנם רואים את המציאות יותר כפי שהיא, אך יחד עם זה הופכים ל'צרובים', וחייהם לחיים משבריים.

אך צריך לזכור, כי כל זה הגיע ובא להם מכיוון שהחיים הפנימיים שלהם הם יותר כמו פילם פחות כמו נייר צילום.

והפילם הרגיש שלהם הצורב על עצמו את התשליל של המציאות החיצונית – הוא אותו פילם רגיש שנצרב באופן אישי ונושא עמו משבריות בחייהם האישיים. הם קולטים את המציאות אך זו אותה מציאות שצורבת חומצה בפילם הרגיש של חייהם האישיים.

חייהם האישיים הופכים להיות המחיר שהם משלמים בעבור קליטת המציאות החריגה שלהם.


חלק ג':
אך מה בדיוק, בנפשם של אותם מיוחדים, הוא זה המכשיר אותם לקלוט את המציאות הפנימית? מה בהם הוא זה המהווה את אותו פילם רגיש?

ובכן, הקולטנים בנפשו של האדם היא מערכת העצבים שלו. העצבים של האדם הם סיסמוגרף, מערכת חיישנים עדינה ומדויקת. מערכת העצבים היא היא הפילם הרגיש.

(פעם כשדיברו על משבר נפשי, קראו לזה: 'התמוטטות עצבים'. עצב ועצבות נגזרים מאותו השורש של עצבים. וכך גם עצבנות וכו'.)

מערכת העצבים היא הקולטת מצבים שהם מעבר או מעל למציאות החומרית הרגילה. והיא זו שמודדת ורושמת את החשמל שבאוויר, את הדינאמיקה בשיחה, את המטען הפנימי בזולת, את מה שחי באדם ולא במסכה שלו. מערכת העצבים הרגישה היא אוזן הכלב שקולטת את משרוקית הכלב שאוזן האדם הרגילה לא שומעת.

וככל שמערכת מסוימת הנה רגישה יותר כך היא יכולה להיהרס יותר בקלות ומהירות. אותו אורגן בנו הקולט את המציאות הפחות גלויה הוא גם זה הנהרס בקלות כשהמציאות עצמה הופכת לצורבת מדי בעבור הרגישות של הפילם עצמו.

חוסר יציבות נפשית היא במידה רבה עניין של מערכת העצבים רגישה ועדינה המתפקדת בחברה גסה שמתעלמת מחיי הנפש של היחיד בה.

רוב בני האדם נולדו עם מערכת עצבים שמסוגלת להיאטם ולהיחסם אל מול מציאות קשה, בוטה, סטיגמטית, אטומה וחסרת לב. אך ישנם כאלה שנולדו עם מערכת עצבים שהיא רגישה במידה כזו, שאין להם יכולת לאטום אותה. היא נותרת פעורה וקולטת – גם במצבים הצורבים אותה בצורה קשה.

מה שעוד מחריף את מצבם הם סטיגמות, שיפוטים וחרמות הנשלחים אליהם מצד הרוב הנורמטיבי, בגין חוסר ההשתלבות החברתית שהרגישות והעדינות הללו גורמים להם. וככל שהחברה עדרית יותר כך הסטיגמות חריפות וצורבות יותר. אילולא הייתה החברה הקיימת כה עדרית ואנטי רוחנית, לא היו גששי האמת סובלים מהפרעות נפשיות כה עזות. (בחברה פחות עדרית הם היו מקבלים סביבה מוגנת שבה יוכלו לקלוט את המציאות הפנימית מבלי להיות חשופים לשדרים המסכנים את היציבות הנפשית שלהם).

אך בחברה העדרית של היום הם מצוים במצב שבו הם ניצודים ונרדפים כל ימיהם.

חייהם הופכים לכה קשים ומשבריים, עד כי פילם חייהם נצרב יותר בכתמים של בעיות אישיות, מאשר בצילום רנטגן של המציאות כמות שהיא.

וכך הם חיים חייהם ממשבר נפשי אחד לשני, ורק מיעוט קטן בהם מצליח לקלוט את האמת אודות המציאות ולשדר אותה החוצה מבלי שמצבם הנפשי הקשה יכריע אותם קודם לכן.

ואדם שמצליח להמשיך ולכתוב, ליצור, או סתם לשדר לאחרים – אודות המציאות כמות שהיא – מבלי שמשבר נפשי יכריע אותו לפני כן, הוא בחזקת נס מהלך.


——————————————————————————–

הערה: פיתוח והרחבה של נושא החריג והאאוטסיידר, בהקשר של מרידה ומרדנות – מצוי בספרי: "אאוטסיידרים ומורדים". ששיצא  בהוצאת ידיעות אחרונות, בשנת 2006

 

——————————————————————————–

 

1] http://psychclassics.yorku.ca/Terman/murchison.htm

2] http://clearinghouse.mwsc.edu/manuscripts/360.asp

3] "טירוף, סטייה ויצירה". שלמה גיורא שוהם. הוצאת משרד הביטחון. 2002


——————————————————————————–


נקודת מבט נוספת, שונה, במאמר הבא:

http://www.snunit.k12.il/heb_journals/galileo/2144.html


——————————————————————————–

גבריאל רעם

10.11.2004


 

תאורית השעיר לעזאזל

שעיר לעזאזל - ציור של ויליאם האנט

                          השעיר לעזזאזל במקרא

 

יש משפחות, קבוצות או חבורות, שיש בהן שעיר לעזאזל. אחד שמשמש כצינור הארקה לתסכולים, קשיים וטרוניות של הרוב.
ככל שהמטען של קשיים אישיים של חברה, קבוצה או משפחה – יהיה מרובה יותר, כך 'יחפשו' (באופן בלתי מודע כמובן) אחר צינור ניקוז דרכו ניתן להיפטר מן המועקות, המתחים והקשיים שצפים בחלל האוויר, בין ובתוך בני אדם.
זה קורה כמעט בכל קבוצה, משפחה או חבורה. ותמיד הקשיים יתמגנטו אל החוליה החלשה. חלשה מבחינת היכולת להסתדר בחיים ובחברה כמות שהם. אך מבחינת עצמם וביחס לנפשם הם דווקא בעלי שאר רוח, עדיני נפש ורגישים.
אדם כזה, מועד לשמש צינור ניקוז אידיאלי לבית מלא המתחים, למשפחה הבעייתית, לקבוצה הלא מלוכדת וכו'.
באוויר מרחפת  האשמה, אשמה מחפשת בית, אחר מישהו שיקבל אותה  ויכריז עליה: ''זאת שלי''.
ובזה הוא הופך לקורבן.
ואז הוא הולך דרך חייו כשכובד האשמה מונח על כתפיו הצרות. תחושה עזה של: 'אני לא בסדר'. ועם נטייה עזה להעניש עצמו בדרך זו או אחרת.
ואם בשלב זה לא יחלץ מישהו להילחם עבורו ולהראות לו שמה שנראה ככתמים של בושה, אינו אלא מרגליות ואבני חן של נפש שעולה על גדותיה, הוא ילך ויהרוס עצמו, דרך תסביכים, פסיכוזות ודיכאונות.
(ברגע שהחוליה החלשה בארגון, קבוצה, חבורה או משפחה – נשברת ומוכנה לקחת על עצמה אשמה – ישנה הקלה (לא מודעת לחלוטין כמובן) בקרב הרוב הנורמטיבי).
והפרדוכס בכך הוא שדווקא צינורות הניקוז הם בעלי שאר הרוח, הרגישים והמעודנים שבינינו. הדעת נותנת כי כדי להיות צינור ניקוז למי שופכין, על האובייקט או האדם להיות גס או ברמה נמוכה. והנה כאן זה ההיפך.
וזה אומר משהו על פרצופה של החברה. שמגדלת פרות במכלאות ומחראות, מפרידה עגלות מהוריהן תוך כמה שעות, (למרות געיות הבכי של הפרות שזה עתה המליטו) ומתאכזרת לתרנגולות שמבלות כל ימיהן בכלובים צרים, כדי לקחת מהן את הביצים. פירוט בכתבה הבאה:
http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1807145
הורגת אפרוחים זכרים על ידי כך שהיא נותנת להם להיחנק בערימה אחת גדולה. ועוד ועוד. אבל על האריזות תמיד מופיע טבע, ירק ופרות מאושרות באחו.
אותה חברה מסוגלת גם מסוגלת לקחת את הרוחניים ובעלי הפוטנציאל הנפשי הגבוה ולהפכם לשעירים לעזאזל, לצינורות ניקוז.
ואותם אלה שהפכו לצינורות ניקוז יעשו זאת בתנאי שהם מסכימים לדעת הרוב שמה שמיוחד בהם, אינו מיוחד אלא מקולקל, מה שיוביל אותם להטיל ספק בעצמם. ובכך ירשו ל'אני לא בסדר' לשכון בתוכם.
ברגע שהם יפסיקו להטיל ספק בעצמם, אלא יראו עצמם דרך העין הטובה, שרואה את החיסרון החברתי כיתרון נפשי, יתחילו להפסיק להרוס את עצמם.
למעשה בכל קונסטלציה; חברתית/קבוצתית/משפחתית – ישנה פונקציה תפקודית חשובה לעדיני הנפש; הם מועדים לנקז דרכם את המטענים של אנטגוניזם, עוינות חיכוכים וכו', של הרוב הנורמטיבי.
בימים עברו החברה הפגאנית והפרה-פגאנית הקריבה קורבנות אדם כדי ל'שכך את זעם האלים' ולעשות את חייהם טובים יותר. בדרך כלל אלה היו בתולות או ילדים רכים בשנים, (כאילו שהקרבת הטהור תכפר על חטאי הפחות טהורים). מאוחר יותר זה נהיה פחות אכזרי והסתפקו בהקרבת בעלי חיים (שעיר זה תיש, שעיר לעזאזל).
ישנן 2 דרכים בהן יכולה הקבוצה/הארגון/המשפחה וכו' לנהוג באדם בעל שאר רוח. דרך אחת היא, כאמור, לכוון כלפיו אשמה ולשים עליו תווית של לא יוצלח, ואז הוא כבר בדרך להשמדה עצמית דרך  אימוץ האשמה של: 'אני לא בסדר'.
הדרך השנייה היא לראות בו את המיוחד, נעלה, ואולי אפילו כדרך גאולה לרבים, דרך משאבי הנפש והרוח שאותם יחידים נושאים עימם.
כמובן שלשם כך על אותם יחידים להיות אמנים, סופרים, מחזאים מוכרים. אך אם לא הצליחו בשדה האמנות יהיה מאוד קשה לאחרים להמשיך ולהתייחס אליו כאל מיוחדים.
בתי חולים לחולי נפש מלאים באנשים שבראשית דרכם היו בעלי שאר רוח פוטנציאלי אך לא עמדו בלחץ הסביבתי להיכנע, להישבר, לצאת נגד עצמם. ואז הם פשוט קרסו בתוך עצמם, הגבולות שלהם (הפנימיים והחיצוניים) לא עמדו במעמסת האשמה של 'אני לא בסדר'.
בהעדר אנשים שיתייחסו אליו כאל מיוחד, (ובזאת יסירו את נטל האשמה מעליו) לא נותר לו אלא לצאת נגד עצמו ולהכריז על עצמו כלא שווה, כזיבורית ושוליים של הכלל הנורמטיבי.
לכן כה חשוב שעדיני הנפש לא יסכימו בשום פנים ואופן 'לבדוק את עצמם', להפנים את המלים: ''אני לא בסדר'', עליו להחזיר את האשמה לחלל האוויר כדי שאלה שהם פחות עדיני נפש ישברו את הראש מה לעשות עם נטל האשמה שכל הזמן מסתובב באויר.
אם יש פחות מידי אנשים שמוכנים לקחת על עצמם את האשמה (דרך אגב, זה גם יכול להיות אויב של מדינה, או היהודים שבמשך כל הגולה שימשו כצינור ניקוז וכו' , או מפלגה מסוימת) – אנו נמצא כי הקיטוב באוכלוסייה בין: שמרנים, או קפיטליסטים, ימניים, או לאומניים, ובצד השני את הליברלים, השמאלניים וכו'. ילך ויחריף.
אינדווידואלים רבים בעלי שאר רוח מצאו דרך להיפטר מנטל האשמה והם מצטרפים לקבוצות ליברליות כגון 'צער בעלי חיים', 'הירוקים', סוציאליסטים וכו' ושם הם לוחמים את המלחמה האידיאולוגית של הקבוצה אליה הם שייכים. ואז האשמה תתפזר בין רבים אחרים והוא יכול לקבל מקבוצת השייכות שלו זהות וגיבוי, שלא יאפשרו לו לצנוח ל'אני לא בסדר'.
וכך יוצא שהמצב הוא שהרוב נמצא בחילוקי דעות פוליטיים ואידיאולוגיים (למשל: קפיטליסטים וסוציאליסטים) ובתווך ישנו מיעוט בעלי נפש גדולה עד ענקית שלא מצטרף לפלג ההומניסטי/ליברלי – ובזאת לא מוכן לוותר על הייחוד האינדווידאולי שלו, ואז לא נותר לו אלא לקחת על עצמו  את האשמה באופן אישי. מה שאומר שבמהלך חייו ינוע בתנודות לא שוות, בין לחוש מיוחד ובעל שאר רוח, ובין להרגיש אשם ו''אני לא בסדר'' . מה שאומר: חיים של סבל וסטיגמה עצמית.


גבריאל רעם , 5.9.2012

אאוטסיידרים התאחדו!

לינק: http://www.youtube.com/watch?v=WVBz5xV7hTA