אחת מיצירות ההגות שניסו לגעת ולבדוק את הדרך בה אנו מביטים במציאות, הייתה יצירה של אפלטון: "משל המערה" מתוך "פוליטאה" שלו. בקטע הזה מצוייה אלגוריה חריפה על הדרך המאוד לא מושלמת שבה אנו רואים את העולם. והיות ושפתו של אפלטון (בתרגומו של ליבס מעט מסורבל, אני מביא זאת בלשונו היותר פשוטה של סופר בן זמננו.

וכך מתאר את אותו המשל יוסטיין גורדאר בסיפרו: 'עולמה של סופי'.

"..תארי לעצמך אנשים שחיים במערה מתחת לפני האדמה. הם יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש.

תארי לעצמך עכשיו שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר מכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה. מה את חושבת יקרה ברגע שיסובב את ראשו ויראה את הצורות השונות המציצות מעל לשפת החומה? ראשית כל האור החזק מסנוור אותו, והבהירות של הצורות מסמאות את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אם יצליח לטפס על החומה ולעבור את המדורה אל העולם שבחוץ, יסתנוור עוד יותר. אבל אחרי שישפשף את עיניו יתחיל לראות כמה יפים הדברים. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא יראה את בעלי החיים והפרחים כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את השמש בשמים, ויבין שהיא המפיחה חיים בפרחים ובבעלי החיים, בדיוק כפי שאש המדורה יצרה את הצללים.

שוכן המערה בר המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים "ממשיים". אבל הם לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו.

"עולמה של סופי", הוצאת שוקן, עמ' 81-82

היות והיצירה של אפלטון באמת קשה מעט, אז נוסף להסבר של גורדר הנה הסבר נוסף שלי: ובכן מה שאפלטון בעצם אומר כאן הוא, שאנו משולים למי שנולדים וחיים כבולים במערה תת קרקעית חשוכה. ראשינו כה כבולים ומקובעים בחוזקה, עד כי ביכולתנו לראות רק את הקיר שלפנינו, עליו מוקרנים צלליהם של החפצים שמאחורינו. מאחר ואנו כה כלואים שם כל ימינו, אנו מדמים בנפשנו שהצללים שאנו רואים הם המציאות. איננו מודעים לכך שאלו רק צללים שמטילים החפצים שמאחורינו, המוארים באש שמאחוריהם. אפילו האש השופכת את האור אשר יוצר את הצללים שעל הקיר, אינה המקור הראשוני. לדברי אפלטון המקור הראשוני היא השמש (ממנה באה האש) והיא נמצאת מעל פני האדמה. אנחנו כבולים שם במערה ולא זו בלבד שאנחנו רגילים לכך, אלא אף מעדיפים זאת ואוהבים את זה. הקושי הגדול ביותר הוא לשכנע את מי שחי במערה לנסות ולהשתחרר מן הכבלים ולהפנות את מבטו לאחור כדי לראות את המציאות האמיתית. אולם הפניית המבט בלבד לא מספיקה – אנשי המערה היו כבולים כל כך הרבה זמן, עד כי בהפניית המבט בלבד לא יצליחו לראות את אורה של המציאות. עליהם להפנות את כל גופם, כלומר את כל הוויתם.

אפלטון אומר, שאנחנו זקוקים למישהו שראה את האור, את השמש, שירד אלינו וישכנע אותנו – הנמצאים במערה, שאכן אנחנו חיים במערה. זהו תהליך מכאיב של גילוי, בו על האדם להתמודד עם ההכרה שראייתו את המציאות יסודה בשקר, באשליה. חזונו של סוקרטס היה, להתחיל להראות לבני האדם שלמעשה אין הם רואים את המציאות כמות שהיא כלל. ולא זו בלבד אלא שאין הם יודעים ומבינים את מה שהם חושבים שהם יודעים ומבינים. זה סיבך אותו בצרות כפי שאנו יודעים.

גם ההוגה ההודי פטנג'לי מביע רעיון דומה ב'יוגה סוטרה' שלו: "אין אנו פוגשים לעולם מציאות אובייקטיבית אלא רק את המציאות לפי ראות עינינו, ויותר מזה – לפי מה שעינינו חפצות לראות".

השאלה הנשאלת היא, האם אפשרי שיצליח האדם להשתחרר מכבלי העבדות שלו במערה ויוכל להתבונן ישירות באש מבלי להתעוור? (ארבעה נכנסו לפרדס -נאמר במקורותינו- ורק אחד יצא מבלי להתעוור -ר' עקיבא).

ההודים (ההינדים) מדברים על העין השלישית, שרק ברמת תודעה מסויימת היא נפקחת. ואז האדם רואה את המציאות בעיני רוחו, הוא רואה מעבר למאיה (האשליה) של איך שהמציאות מופיעה לעיני בשר ודם. כי עיני הבשר מפריעות לאדם לראות את מה שקיים מעבר לבשר; את הרוח שהיא המציאות האמיתית. עד שהעין השלישית מופיעה האדם חושב שהוא רואה, כשהיא מופיעה הוא יודע שהוא רואה. בשלב של ראייה בשתי העיניים התחתונות, או ראיית הצללים, בלשונו של אפלטון, אנו רואים דרך מיזוג של קטבים (עין שמאל ועין ימין), אש וקיר עליו מוטלות הצללים. ורק במצב של התעוררות התודעה (עין שלישית, מפגש ישיר עם האש) אנו יכולים לראות את המקור ולא את הנסיבתיות או הקוטביות שלו.

ובחזרה לאפלטון.

 

הוא מציג כאן שתי עולמות, זה שמחוץ למערה וזה שבתוך המערה:

– בפנים החשכה, רמת התודעה נמוכה ומוגבלת. בחוץ רמת תודעה ערה, רואים אור.

– בפנים חושבים שרואים, אך רואים רק את התדמית הכהה של מה שבאמת ישנו. בעוד שבחוץ מתקשרים ישירות עם מה שישנו.

– בפנים כבולים על ידי התיווך של הקיר והצללים, בחוץ זה בלתי אמצעי, התקשרות ישירה למה שבאמת קיים.

– בתוך המערה הדברים משתנים, מתכלים, מחוץ למערה דברים קיימים באמת, קבועים, בלתי משתנים.

– בתוך המערה חשוך, ועל כן הראייה מעורפלת, לא יכולים לראות טוב. מחוץ למערה אור בוהק. רואים בחדות עין, את כל מה שנמצא לפנינו.

– מחוץ למערה הכל נצחי, בלתי משתנה. בתוך המערה כל מוגבל ונתון לשינו.

– מחוץ למערה הכל הגיוני ומובן , ואילו בתוך המערה כשרואים השתקפויות, אין לנו יכולת להבין את העולם באופן הגיוני, ועל כן העולם לא הגיוני.

– בתוך המערה אנו כבולים, המבט לא יכול להיות מוסט לשום כיוון, רואים מה שחייבים לראות. מחוץ למערה חופשיים להסית את המבט.

– מחוץ למערה – מצויה הסיבה לאיך הדברים נראים בתוך המערה, אבל בתוך המערה אין סיבה לאיך שדברים נראים מחוץ למערה.

– מחוץ המערה מקור הידע. בפנים – דברים רק העתקים, תלויים במקור, אין עצמאות, לא נובעים מתוך עצמם.

כשאפלטון מדבר על: 'מחוץ למערה' ו'בתוך המערה', המדובר על מצבי תודעה שונים. הראיה במצב תודעה של המערה הוא מצב תודעה מעורפל, מוכתם, צבוע על ידי מיגבלות התודעה שלנו. בעוד שלראות דרך חוץ המערה, זה לראות באופן נקי. מצב התודעה הגבוה לא מעניק דרך ראיה מיוחדת, הוא רק 'מנקה' את היבלית שצמחה על הדרך הצלולה בה אנו אמורים לראות את העולם.

כל אלה מזכירים את הדרך בא גורדייף רואה את העולם. הוא רואה אותו באנאלוגיה אחת כבית כלא, ובאנלוגיה שניה כמרתף בבית קומות. בשני המקרים אנו כלואים בראיית עולם צרה, נמוכה וחשוכה. והצרה היא שאנו חושבים שמה שרואים מן המרתף או הכלא זו המציאות. הוא טוען שרק בריחה מן הכלא, או טיפוס לקומות העליונות בבית הדירות, יראו לנו את המציאות כמות שהיא. (ושוב, הבריחה, או הטיפוס שתיהן אלגוריות לשיבה לראיית המציאות במצב תודעה ער ומפוכח).

הבעיה כאן היא שלא מדובר על לראות חזיונות, וגם לא לראות דברים אחרים שלא ראינו קודם. אלא לראות את אותם הדברים מן הרמה של רמת תודעה אחרת. ומשם זה אותו הדבר אך לגמרי הפוך. וקשה מאוד להסביר זאת למי שרואה את הצללים מתוך המערה. ואחת הדוגמאות לכך היא שפת הגוף: כשאני בא להסביר לאנשים על שפת הגוף, אני מדבר על כך שהם רואים גוף ואני רואה גוף, זה אותו הגוף, רק שאני רואה את גוף כמות שהוא; מדיום תיקשורתי שמעביר דרכו מצבים פסיכולוגיים ואמוציונליים, אך הראיה המשועבדת הרגילה התרגלה לראות את הגוף דרך אילוצים טכניים והסברים של נוחיות או דרך מסכים של סתמיות (אין לזה סיבה, אומרים לי, הוא היה יכול לשבת כך, ובמקרה הוא ישב כך, הוא היה יכול לשבת בדיוק אחרת. דרך ראיה רווחת זו של הגוף, מלבישה עליו נוחיות וסתמיות כדי לא לפגוש את האמת הפשוטה הקורנת דרכו, והיא שכל מה שהגוף עושה ולא מסוגל אחרת הוא להביעת את ההשתקפות של הנפש). עבורם הוא תריס, עבורי חלון.

(בהקשר הזה של 'שפת הגוף' אני מזמין את הקורא/ת לעיין בטור קודם שכתבתי כאן, בשם: "להתבונן ולהבין את הגוף", שם אני מרחיב בנושא זה).

לראות את הגוף דרך שפת הגוף, הוא לא ללמוד דברים חדשים על הגוף, אלא להשיל את הראייה הקונונציונלית שעושה מהגוף משהו סתמי ולראות אותו כישות חיה ודינמית מתוך עצמה. ראיה של הגוף דרך 'שפת הגוף' היא ראיה שהיא משוחררת מן הכבלים והאילוצים של 'ראיית המערה'.

כך שלראות צללית, בלשונו של אפלטון, זה לראות את הצד החשוך של הדבר אותו רואים. לראות באמת לא אומר לראות את הצד המואר, אלא את הדבר עצמו כמות שהוא ולא דרך תיווך רציונלי או תיווך של החשיבה הקולטקטיבית קונוונציונלית; לראות ללא תיווך.

כלומר לראות ברמת תודעה ערה, זה לא להגיע למקום בו לא היינו אלא לחזור לראיית המציאות הראשונית של ילד, (יחד עם נסיון החיים והתובנה של מבוגר). לראות באופן ראשוני. לפני שהלבשנו עליו את דרך הראייה שלנו שחוסמת את מה שהוא משדר לנו בזכות עצמו.

אך על כך בפוסט: "לראות את העולם מתוך המח הימני