ארכיון תגית: אשר

טעויות ניווט בדרך אל האושר…

קונפוציוס נשאל: מה מדהים אותך ביותר בבני אדם?

תשובתו הייתה: בני אדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז הם מבזבזים את כספם בנסיון להציל את בריאותם.

בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה וכך אינם חיים לא למען העתיד ולא למען ההווה ובה בשעה בה הם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו.


——————————————————————————–

בכתבה במוסף הארץ מ-, 10.10.2003, שכותרתה: "והרי תחזית האושר" – מסופר על החוקרים: וילסון, ג'ילברט, לוונסטיין, וכהנמן, שחקרו ומצאו כי איננו מסוגלים להעריך מה יגרום לנו לאושר ומה למפח נפש. דברים שחשבנו ש'יאשירו' אותנו (יגרמו לנו לאושר) – מסתבר שלא עשו זאת, או עשו זאת פחות מכפי שחשבנו וציפינו ואילו דברים שחשבנו שיפיחו את נפשנו, (מלשון 'מפח נפש') – לא עשו זאת, או עשו זאת במידה פחותה מזו שחששנו מפניה.

הם העלו את התהייה, האם "כל מה שחשבנו אי פעם על הבחירות שאנחנו בוחרים בחיים ועל האושר הוא במקרה הטוב קצת נאיווי, ובמקרה הגרוע שגוי עד מאוד".

הם מצאו כי "אנחנו נוטים להעריך יתר על המידה את עוצמתן ומשכן של הרגשותינו באירועים עתידיים"… ו – …"התברר שאירועים רעים היו פחות עוצמתיים ויותר ארעיים ממה שהנבדקים צפו שיהיו. עם זאת, התברר שגם אירועים טובים היו פחות עוצמתיים ויותר קצרים".

כך לגבי חיזוי חיובי: אנו מפריזים בתיאור עד כמה יהיה לנו טוב, אך גם מפריזים בתיאור של עד כמה יהיה לנו רע, למשל רוב האנשים חושבים שחיים ללא יד או רגל יפגמו בתחושת האושר, ולא היא, מסתבר כי אנשים מסתגלים לאתגרים גופניים רציניים הרבה יותר טוב ויהיו הרבה יותר מאושרים מכפי שהם מדמיינים, אומר לוונסטין.

גילברט מציין כי הטעויות הללו בציפיות גם יובילו לטעויות של בחירה במה שנראה לנו שישמח אותנו.

אך מה הסיבה לטעויות ניווט אלו, בדרך אל האושר?

ובכן, נראה כי ישנן שתי סיבות עיקריות:

סיבה אחת היא מגננות רגשיות; כשאנו חושבים על משהו שעשוי לגרום לנו לאושר אנו מפחיתים בחשיבות היחסית של מה שעלול לפגום באותו האושר. והסיבה לכך היא מגננה רגשית; אוטומטית אנו מגנים על עצמנו מפני דברים שעלולים לגרום לנו לתחושה לא טובה. ואז כשמגיע אותו משהו שהיה אמור לגרום לנו לאושר מסוים, אנו מוצאים שהוא פחות מסב לנו אושר מכפי שחשבנו בגלל שהפחתנו בחשיבותם של הגורמים השליליים. גם ההגזמה בתיאור גורמים שוללי אושר, כגון שיתוק פלג גוף או אובדן יד או רגל – נובעות מאותה מגננה; אנו רוצים להגן על עצמנו מפני ארועים אלו ועל כן מפריזים בשליליות שלהם. מגננות ריגשיות, אם כן, היא אחת מן הסיבות לטעויות בצפי של דברים שיגרמו לנו אושר.

הסיבה השניה מעניינת הרבה יותר. והיא הסיבה לכתיבת מסה זו. כשהגעתי למשפט הבא, הזדקפו אזני. משפט זה קשור לרעיון ה'אדפטציה', (הסתגלות). והנה מה שאומר על כך לוונסטין: "אושר הוא אות שבו משתמש המוח שלנו כדי להניע אותנו לעשות דברים מסויימים. ובאותו האופן שבו העין שלנו מסתגלת לדרגות אור שונות, אנחנו מתוכנתים כך שנבצע מין חזרה אל נקודת האיזון (Set point ) של האושר. המוח שלנו לא מנסה להיות מאושר. המוח שלנו מנסה לווסת אותנו". (ההדגשה אינה במקור, היא שלי, ג. ר.)

עד כאן, פחות או יותר, המחקר (במלים שלי) ועתה מתחילות המסקנות האישיות שלי;

כלומר, האושר זה פיקציה, הוא מניפולציה של המוח לגרום לנו ללכת בכיוון מסויים.

אלה אמנם אנו המנסים להיות מאושרים, אך זה המח שלנו שמשחק עם השאיפה הזאת שלנו לאושר – כדי להביא אותנו למצב של איזון כלשהו – מבחינתו.

כלומר, לא אנו קובעים את יעדי האושר שלנו ועד כמה אנו כמהים אליו, ומה יספק אותנו. זה המוח המנווט אותנו והמהתל בנו. ולמה? מה בדיוק מנסה המח לעשות עמנו? ובכן המוח רוצה שנהיה פעילים ונגיע למצב של מודוס מסויים של פעילות. ולשם כך הוא מנפנף לפני אף החמור שלנו גזרים שונים. מבטיח הבטחות, שלרוב לא מתקיימות. רק כדי להביא אותנו למטרות שונות. הוא משתמש במכשיר האושר כדי להביא אותנו למצב של פעילות ומוטיווציה תפקודית. כי הוא יודע שללא התקוות הללו לאושר, נצנח כנראה למצב של אפטיה ואולי אף דיכאון.

בעלי החיים פועלים מתוך תכנות מכאני-אינסטינקטיבי, אנו המצויים מעל לרמה הזו, זקוקים כנראה לגירויים ולמוטיווציות שאינן שתולות בגנטיקה שלנו. הפעילות והפעולה של בני אדם בחייהם; העוצמה והדחף עמו הם נעים קדימה – אינם דבר נתון מראש. ורוב בני האדם נעים, פועלים וכו' מתוך תחושה שמה שהם עושים עכשיו יקדם אותם כלפי האושר.

המצב של רוב בני האדם הוא מצב של חוסר אושר, אך רובם חיים בתחושה שמה שהם עושים עכשיו מקרב אותם לאושר. מה שעשו עד כה לא היה מוצלח, כי הם לא ידעו, עכשיו הם למדו ועכשיו הם בדרך הנכונה אל האושר. אך, כאמור, כשיגיעו לשם ויגלו שזה לא סיפק את סחורת האושר. הם יחוו דיסונאנס קוגניטיבי; הם יסבירו לעצמם מדוע לא הגיעו ומיד יחפשו אפיק חדש, או ינסו את אותו אפיק מתוך משוכנעות שהפעם הם יגיעו לשם.

המוח כנציג הטבע רוצה אותנו פעילים, חרוצים ויוזמים, כדי לקדם את מטרותיו. (צמיחה, שגשוג. לקיים את החיים ולהניע אותם הלאה), והוא מווסת אותנו ומניע אותנו – על ידי פיתויי האושר. שאף פעם אסור לו להתממש, כי אז נרבוץ ונשתתק.

כך שאנו פעילים כתוצאה מכך שרוב הזמן אנו לא מרוצים אך משוכנעים שאנו בדרך להיות מרוצים.

והנה משפט הסיכום של לוונסטין שגם מסיים את הכתבה: "אולי הקריקטורות שלנו לגבי העתיד – ההערכות המנופחות הללו של כמה טוב או רע יהיה – אולי ההערכת המשלות הללו הן שגורמות לנו לנוע בכיוון אחד ולא אחר. אולי אנחנו לא רוצים חברה של אנשים שמושכים בכתפיהם ואומרים: 'זה לא ממש משנה'. אולי זה חשוב שיהיו מקלות וגזרים בעולם. גם אם הם אשליות. זה מה שגורם לנו להמשיך ולנוע לעבר הגזרים ולהתרחק מן המקלות".


השכל שלנו, הוא המצפן שלנו, הוא הכלי בעזרתו אנו אומדים דרכנו ומתכוונים כלפי האושר העתידי. מצפן זה סובל מהטיה לא ריאלית, וזאת בגלל מגנט חזק מאוד שמסיט את האזימוט שלו מן הכיוון הרצוי. ושמו של המגנט הזה: המח. או ליתר דיוק; תכנות מסויים הקיים בו.

מדהים לחשוב, שהמוח (או תכנות שקיים בו) משתמש בחולשה שלנו לאושר כדי לנווט אותנו לעבודה ופיריון. אך זה גם מובן, שהרי אחרת לא היינו מתאמצים; אנו עובדים כמו חמורים, רק כי אנו משוכנעים כי זה יקדם אותנו אל האושר.

החברה עושה דבר דומה עם גזר האהבה, אותו היא מנופפת מול חוטמנו כדי שנשכים ונעבוד קשה, מתוך תחושה שמתת האהבה מחכה לנו וכי לכל אחד מגיע.

הטבע עושה דבר דומה עם היופי, הוא גורם לנו להימשך ליופי, כשהיופי הוא רק תחפושת לתכונת גנטיות שהטבע רוצה לקדם.

ומה יקרה אם נשאל קשיש בן שמונים לגבי מהתלת האושר, כיצד יגיב? האם יודה שהוליך עצמו והוליכו אותו – שולל. שהאושר אף פעם לא היה בהישג יד, ועכשיו בגיל שמונים, פסו כל הסיכויים לכך סופית? לא ולא. הוא כבר מצוי בדיסונאנס קוגינטיבי – אדיר עד כדי כך, שהוא חייב למצוא את האושר רטרואקטיבית במשהו, או לפחות לתת צידוק מדוע זה לא קרה.

אז כל זה אומר, כי רוב האנשים חיים בחוסר אושר יחסי, משוכנעים שהם בדרך הנכונה, וכי הם עומדים להגיע. וכשהגיעו לשם ולא מצאו אושר, הם משכתבים את הכתוב כך שיחושו שזה קרה איכשהו, מתי שהוא, רק כנראה היו עסוקים מכדי לשים לב.

מעניין כיצד רוב האנשים יחיו חייהם לו ידעו שרמת האושר הנוכחי שלהם היא בדיוק רמת האושר שמחכה להם בעתיד?

האם אין זה דבר אכזרי מדי, לגבי רוב בני האדם?


וכאן יכולה להישאל שאלה נוספת: האם כל בני האדם צריכים לספר לעצמם סיפורים לגבי האושר? האין בנמצא בני אדם, שחיים עם רמת האושר הנוכחי או הצפוי – בלי עיוותים ואשליות? ובכן נראה כי ככל שרמתו של אדם, נמוכה יותר – כך גם ציפיותיו. הוא יסתפק בדברים הבסיסיים; אוכל, שינה מין וכו'. אך ככל שהרמה (נפשית, שכלית, ריגשית וכו') גבוהה יותר – האדם זקוק לסיבות 'גבוהות' יותר כדי להמשיך ולנוע. ואז או שהוא יוצר אותם, כלומר מוצא מטרות ויוצר משמעות, וכך מניע חייו מתוך עצמו, (ואז יחווה תחושה של סיפוק ושביעות רצון, לא אושר). או שהוא נופל לקטגוריה השכיחה, שעליה דובר במסה זו והיא של חיפוש אחר האושר ואז הוא מאזין למוח שלו וממציא לעצמו סיפורים כמה טוב יהיה לו.

ישנה גם דרך שלישית לאדם בעל הרמה הגבוהה יותר; הוא לא מציב לפניו מטרות – מחד, והוא גם לא מספר לעצמו סיפורים מאידך. ובכן אנשים אלו חיים מתוך אותנטיות אך גם מתוך אוזלת יד. וכל שמחכה להם זה דיכאון ונכאות רוח; הם רואים את החיים כמות שהם, ריקים – בהווה, ומייאשים בגלל ההזדקנות והמוות שבסופם, אך הם לא עושים שום דבר כדי להפיק משהו מן החיים הללו. ואז הם רואים כל יום שחור מול העיניים.


לסיכום, כמה נקודות;

* אושר? זו פיקציה שגורמת לאלה שאין להם היכולת להיות Self starters ו- Self motivators להמשיך ולנוע קדימה, מתוך תקוות שווא.

* ככל שרמת הציפיות נמוכה יותר, (בגלל המבנה האישיותי הבסיסי של האדם המסויים) כך גם קל לו לחוש טוב עם מה שישנו.

* אושר היא מילה פרזיטית, המצויה בלקסיקון של מי שמצפה מהחיים שיהיו מה שאף אחד לא הבטיח לנו: גן שעשועים.

8 המלה הנכונה, במקום אושר, היא סיפוק ושביעות רצון, למי שמצא בחייו שדה בור מלא טרשים ועשבים שוטים והצליח להצמיח ממנו משהו; קפיטליסט אקזיסטנציאלי.

* אושר וסיפוק, הן שתי מלים שנראות דומות אך הן מצויות בקצה הסקאלה, זו מזו.

* בסיפוק ובשביעות רצון, אתה יודע שאם לא תציב לעצמך מטרות ולא תנוע אליהן מתוך עצמך, ובשם עצמך, למען עצמך – כל שמחכה לך זה שקיעה ונפילה עצמית.

*באושר אתה בטוח שמה שאתה עושה עכשיו יוביל אותך לשם. לא משנה מה אתה עושה; אתה משכנע עצמך שמה שאתה עושה עכשיו – הוא הדרך לאושר.


* רובם של בני האדם מצויים בין שתי קצוות – ביחס לאושר; קוטב אחד הוא הפעולה למען האושר. והקוטב השני הוא הפעולה כדי למזער את מה שיכול לגרום לנו לחוסר אושר. שני אלה גם מקבלים גיבוי והגזמה מצד הדמיון; בפעילות למען האושר אנו תמיד מצפים שהעתיד יהיה ורוד יותר מן ההווה. אך מצד שני המגננה הריגשית מעצימה את התחושה של הדברים השליליים שיקרו לנו (ליצור בנו חשש מפניהם כדי להימנע מהם). בסופו של דבר האושר לא מגיע, וגם הסבל לא נורא כפי שחששנו. שילוב טעויות הצפי של שניהם יוצר מצב ביניים פושר, שבו: האושר הוא הרבה יותר פעוט והסבל לא נורא.

אז מה אפשר להגיד על חיים אלו? אנו מצפים לחיים מלאי דרמה ושיאים, רק כדי לפגוש בסופו של דבר את המישור השטוח והאחיד של הסתמיות, החדגוניות ובעיקר של הבינוניות [1].

החולם הגדול את האושר שעוד יבוא והחששן הגדול מן המשבר שעוד יגיע. פוגש במקומם את מי האפסיים של הבינוניות.


לקראת סוף מחזהו של הנריק איבסן; "פר גינט",[2] פוגש פר את מתיך הכפתורים, שהוא אנאלוגיה למלאך המוות. ומתיך הכפתורים אומר לו שזהו זה, זה הסוף, עליו להכניס אותו לתרווד שלו ולהתיך אותו (גיהנום?) כדי שממנו יהיה אפשר לעשות כפתורים חדשים. פר מוחה וטוען שלא עשה שום דבר רע באמת, כך לא מגיע לו העונש הזה. מתיך הכפתורים מסכים איתו ואומר כי לו היה עושה משהו באמת רע או משהו באמת טוב – הוא לא היה יכול להכניס אותו לתרווד, רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות מותכים. הבינוניים.


למעשה במחשבה שניה, הקללה הגדולה היא לא הגיהנום שאחרי הבינוניות ובגללה, אלא החיים הבינוניים עצמם.

 

[1] http://stage.co.il/Stories/155920



[2] "פר: …אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע

גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה

אני – אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני.


מתיך הכפתורים: זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות

במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כרוב בני האדם בכפי

תותך".

פר גינט" ספריית דביר לעם, תמונה', ע' 132-822

החיים כהתמכרות: להנאה ואושר – חלק א'

חלק א. הסגידה לאושר

כולם מחפשים את האושר.

חושבים שבהתבגרם הם קרבים אליו, רגע רגע, שעה שעה ומיום ליום.

מאמינים שעכשיו למדו, שעכשיו ילמדו, איך לתכנן את האושר (שמגיע להם, שהוא מנת חלקם) בדרך טובה יותר.

לא יודעים, שכל יום שעובר מתרחקים ממנו, כי האושר הוא כמו רכבת שמתרחקת מתחנת האושר.

האושר היה בהתחלה; בתקופת הינקות, והילדות; הלעיטו אותנו בהרבה דמיונות, כדי שנגדל ונאמין שאנו גדלים לקראת האושר. ואכן שם היה קצת אושר. אך מזה זמן רב זה רחוק מאוד מזה. אנחנו כל הזמן מתרחקים ממכסת האושר אותנו ניצלנו בילדותנו. עובדים על קופה ריקה ממטבעות שיקנו לנו את האושר. האובר דרפט באושר חוגג, אך אנו בשלנו, בטוחים שכל יום שעובר מקרב אותנו אל האושר.

האושר מחכה לנו. עד עכשיו זו הייתה רק חזרה. פעם טעינו.

אך בינתיים מתרבים הסימפטומים לכך כי האושר מאיתנו והלאה;

הריקנות והשממון המתמשכים, התסכולים, היאוש והדיכאון.

המתחים שאנו ממשיכים להפנים.

המעצורים והעכבות, שכמו יבלית, כבר חוסמים כל הבעה של רגש חופשי וספונטני.

ומצב התקשורת הנוכחית שממשיכה לקרוס בינינו לבין הקרובים לנו.

– כולם למעשה משדרים לנו, שאנו רחוקים מאוד מן האושר!

ואנו מסתכלים מסביב, ורואים את הורינו, את בתי האבות וכולם מלאים לא באנשים מבוגרים שבסופו של דבר התפשרו הרבה למטה מקו האושר. עבורם, ארוחת הערב, ומה שיש בטלויזיה, ביקור הנכדים, או חופשה שנתית בים המלח, הפכו לפסגת האושר. מי האפסיים של הבינוניות מככבים עתה במקום פסגת האושר. אך אנו מסרבים לקבל את גזר הדין, הרשום על פני המבוגרים מאיתנו; 'לנו זה לא יקרה', אנחנו נצליח להגיע לאושר'.

וזה לא רק אנחנו, יש כאן קונספירציה שלמה; אוי לנו, אם נעיז להודות בפני מישהו מהקרובים לנו, בכך, שהאושר מזה זמן אינו מנת חלקנו, וכי הסימנים מראים שמיום ליום זה נהיה פחות. אנו נקבל כזו מן נזיפה, הרצאה או נאום על כל הקטע של הצד הריק והמלא של הכוס, להגיד תודה על מה שיש וכו' הלאה וכו' הלאה.

ולילדים שלנו אנו משדרים כי 'אתה יכול להגשים כל חלום, רק אם תאמין בו מספיק חזק', ושהשמיים הם הגבול', ושלכל אחד יש את הזכות המלאה לחתור ולהשיג את האושר שלו.

ומספר החגיגות שמסביב רק מאשר לנו כמה שפר חלקם של האנשים סביבנו ואיזה כיף, כל הזמן מסיבות; יום הולדת, יום נישואין, קבלת התואר, עליה בדרגה, ברית מילה. פוגשים אנשים רק במסיבות. אך את האנטיזה לא מפרסמים; בשקט בשקט מפנימים את המפלות, האכזבות, הכשלונות. אף אחד לא מעוניין ממילא. מפרסמים בגדול רק את הנצחונות, את הדברים שניתן לחגוג בפנים מאירות, להראות שוב כמה טוב. וכמה נהדר.

את היגון למדנו להצפין בחדרי חדרים, את האושר אנו חוגגים בראשי חוצות. אף אחד לא יבוא להיות איתנו ביגוננו, כולם יבואו לשמוח איתנו. וכך אנו ממציאים כל הזמן סיבות לחגוג ולהכריז על סיבות לאושרנו.

ולסיום, סיפור אחד ויצירה אחת:

סיפור עתיק מספר:

"האדם בחייו משול להולך במדבר שלושה ימים ללא מים, ובעוד דקות מספר יגווע בצמא. והנה נמר שועט לקראתו. והאיש בורח בשארית כוחותיו, והנה מן העבר האחר, עט עליו אריה… במר נפשו, הוא מעיף מבט לכל הכיוונים, והנה, ממש מתחת לרגליו, בור. מבלי לחשוב, הוא קופץ פנימה… ומלגה שהבור עמוק מאוד, ובקרקעיתו קן של צפעונים. תוך כדי נפילה, הוא מבחין בשיח הצומח מדופן הבור. הוא שולח יד, נאחז בו ונפילתו נבלמת. עוד בטרם הספיק לנשום לרווחה, הוא מבחין בשני עכברים, האחד שחור והאחר לבן, המכרסמים את גבעול השיח משני צידיו. רגע לפני הינתקות הגבעול, מבחין האיש בטיפת דבש על אחד העלים, והוא מלקק אותן בשארית כוחותיו…"

 

ויהי עצב:

"יש ובהתבוננות בעיני בעלי חיים אפשר לגלות עצב. עצב שקט, שלם בתוך עצמו ולשיו. כאילו יודעים הם דבר מה. בחלוף את המשובה של הגורים, עושים בעלי החיים הבוגרים את יהיהם במעין שקט עצוב; שלא כבני האנוש הבוגרים, המנסים בכל כוחם להאריך את משובת ילדותם ואת שכאון נעוריהם בשתייה, בריוקדים, בשירים, בסטוצים, בבדיחות, בבידור; נאחזים בה, בשמחה, כאילו נצליח לגרש בכוחה את הבדידות והכאב של שארית ימינו. לופתים אנו אותה במעי היסטריה מתוחה ומתאמצת; עוד יין, עוד סקס, עוד אוכל, עוד מוסיקה. רוצים אנו להישארק צעירים, להישאר מאושרים – עוד קצת, עוד קצת.

בשמחה המאולצת הזאת יש התכחשות והתעלמות ממצבו הקימוי של האדם, בצועד בבטחה לקראת סתיו חייו, לקראת כלותו.

כפי שהשמחה הינה אותנטית בהתחלת החיים – עם הצהוב והאדום של הילדות – כך העצב הינו אמיתי ואותנטי בגיל הבשלות – עם הכחות והשחור של הליל והחורף של חיינו.

אדם צריך לדעת להתבגר ולהזדקן בענווה, בשקט, בשלווה ובקבלה – כאילן בסתיו, מלא נוכחות וכבוד עצמי.

יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום; פירור זעיר, זמני וחולף במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים.

במקום לברוח אל המסכות, אל המשחקים, אל התחליפים – אפשר אולי לפקוח עיניים, להתבובן עמוקות ואבסורד ובטרגדיה של הקיום האנושי, מבלי למצמץ או להשפיל מבט – אך עם רגש והתייחסות; ובעיקר בעצב, עצב רב ואינסופי".

מתוך: "החיים המציאות ומה שנסתר", גבריאל בן יהודה, הוצאת גל, 1999.

:

* * *

יום שבת, 2 באוקטובר 2004, 9:07 מאת: דליה שחורי, הארץ (בעקבות סיפרה של רפאלה בילסקי אודות האושר:

האושר הוא תצאת לוואי של מימוש שאיפות אחרות, לדעת ד"ר רפאלה בילסקי מהאוניברסיטה העברית, האושר אינו מצב טבעי לאדם, ולפיכך אינו יכול להוות מטרה עבורו. מודעות עצמית וניהול רגשות חשובים הרבה יותר

עוד בכתבה:

הרדיפה אחר האושר טבעית »

האישיות היא הגורם המרכזי בדרך אל האושר »

ניתן לחוש אושר גם ללא סיבה אובייקטיבית »

"האושר", אומרת הד"ר רפאלה בילסקי מן החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, "אינו יכול להיות תכלית או מטרה לאדם, כי הוא אינו טבעי לאדם. אי אפשר ללמוד להיות מאושר, ומטרה שאין כל יכולת למצוא אמצעים להגשים אותה אינה אלא פנטסיה". זה החידוש העיקרי, כדבריה, בספרה היוצא לאור בימים אלה, "מקסם האושר" (חקר האושר – משמעויות, תוצאות ומסקנות, הוצאת כרמל ירושלים).

מקביעתה שהאושר אינו טבעי לאדם נובעת מסקנתה, שלא נורא להיות אומלל. "זה לא גורע מהאנושיות כהוא זה", היא אומרת. "האושר קורה, וכשזה קורה – יופי. אבל אם זה לא קורה – לא נורא. דרגת האכזבה והתסכול של בני אדם היום מכך שהם לא מאושרים היא איומה. אנשים הולכים למתקשרים, לכיתות, לגורו, לקוראים בקפה, לכל דבר, בעיקר משום שהם רואים שהשני מאושר והם לא. הם אומרים: 'משהו לא בסדר אתי, אני דפוק'. אך החיים אינם מתמצים באושר, והאושר אינו ערך עליון אלא תוצאת לוואי של מימוש שאיפות אחרות. זה אצלי העיקר: שאני לא מגדירה את האדם על ידי האושר. אני מורידה מחשיבותו. המסר שלי הוא: אל תהיו אובססיביים בקשר לאושר. אל תמדדו חום-אושר כל יום. תחיו".

מסקנה נוספת הנגזרת מהקביעה שהאושר אינו מטרה נוגעת לעתיד מחקר האושר. בילסקי סבורה שמחקר האושר כיום, העוסק במדידת הרכיבים המשפיעים על תחושת הרווחה האישית, כמו עבודה, הכנסה, נישואים, גיל, מיצה את עצמו. מחקרים אלה הראו שלרכיבים האמורים יש השפעה שולית בלבד על רמת האושר של היחיד. לכן, לדבריה, יש להעביר משאבים וכוחות מחקר גדולים לחקר הקניית כישורי חיים.

כישורי חיים נחוצים כיום ביתר שאת, היא אומרת, נוכח שני תהליכים חברתיים המתרחשים במאה ה-21: הרחבת תחומי החירות, מצד אחד, וגידול החשש מפני החירות הזאת, הכרוכה בקבלת אחריות, מצד אחר. "עקב כך (אנשים) בוחרים בדרכי מילוט כגון מציאת מחסה 'חמים' בסמכותיות ובפטרנליזם לסוגיהם", כותבת בילסקי.

פיתוח כישורי חיים אמור לתת לכל אדם כלים למימוש חירויותיו; לסייע לו לחיות חיים מלאים, שבהם יידע לקבל אחריות לחייו ולהתמודד עם מכשולים ותקופות משבר. במישור החברתי יסייעו לו כישורי החיים לחדול מלחפש דמות או מהות סמכותית אנטי-דמוקרטית ואנטי-ליברלית, כותבת בילסקי. כישורי החיים שמדובר בהם הם מודעות עצמית, ניהול רגשות (שליטה בדחפים, השהיית סיפוקים, טיפול במצוקה ובחרדה) ואמפתיה. היא נסמכת בנושא זה על ספרו של הד"ר דניאל גולמן, "אינטליגנציה רגשית".

בילסקי ממליצה ללמד כישורי חיים למן הגיל הרך ועד האוניברסיטה. ומה הקשר בין כישורי חיים לאושר? "בעת לימוד כישורי החיים יוכל האדם המודרני להיות מרוצה ואולי אפילו מאושר", היא כותבת. בשיחתנו היא מסבירה, שככל שהתמודדות האדם עם קשיים ומשברים בחייו טובה יותר, כך משפיע הדבר יותר על מסע חייו, ובכלל זה על שביעות רצונו מהחיים.

מהו בכלל אושר? בילסקי מתנערת מההגדרה המקובלת על חוקרי האושר – "להיות שבע רצון באופן כללי מחיי כמכלול". לדבריה, "עד שאתה מוצא מישהו שיכול להגיד 'כל חיי הייתי שבע רצון', יוצאת הנשמה". הגדרתה שלה: "האושר הוא הרגשת שמחה חובקת כל: כשאתה לא רוצה שום דבר יותר ואומר 'הגעתי למה שרציתי'. זה קורה, למשל, כשאתה מתאהב באדם התאהבות הדדית וחש ש'זאת נשמה תאומה, גוף תאום'. מצב כזה לא יכול להימשך יותר מכמה שעות, ימים או שבועות. אם האושר היה נמשך יותר, האדם היה יוצא מדעתו". כמעט כל אחד מאתנו יחווה אושר פה ושם, היא אומרת, אבל לא משום שעשה משהו או פעל על פי מרשם כלשהו.

הרדיפה אחר האושר טבעית

בילסקי מלמדת באוניברסיטה העברית זו השנה השישית סמינריון מצליח – "האושר". בגלל הביקוש הרב הוגבל הקורס לתלמידי מדע המדינה הלומדים שנה שלישית לתואר ראשון. כ-80% ממסיימי השנה השנייה במדע המדינה (כ-65 מתוך כ-80 סטודנטים) רושמים את הקורס בעדיפות ראשונה ברשימת הקורסים שלהם. מתוכם מתקבלים 25 (בהגרלה), ובילסקי מגדילה כל שנה את המספר ל-42 עד 45 – "לאלה שאני רואה שזה בנפשם" מבין עשרות הסטודנטים שפונים אליה ישירות, לרבות תלמידי פסיכולוגיה ותואר שני בפילוסופיה.

הספר הוא ניסיון ראשון, היא אומרת, לסכם את המחקרים על האושר בפסיכולוגיה ובפילוסופיה בעשרים השנים האחרונות. כן הוא כולל תובנות ומסקנות שהגיעה אליהן במשך הקורס. בפרק הפתיחה היא כותבת, שהרעיון לכתיבת הספר עלה ב-1995. "בתקופה זו הגיע סיפור חיי לשיאים של אומללות, שדחפו אותי לנסות ולהבין את משמעות האומללות והאושר". בשיחה עמה מספרת בילסקי על מפולת בחייה האישיים שגלשה גם לעבודה. "לקחתי חופשה ללא תשלום מהאוניברסיטה והתחלתי להרהר במצבי". היא החלה לקרוא ספרים בפסיכולוגיה ובפילוסופיה והעיסוק בחומרים אלה חילץ אותה מהמשבר. גורם מדרבן נוסף היו שאלות רבות של סטודנטים על האושר, שהופנו אליה דווקא באותה תקופה, בקורס אחר. כך נולד הסמינריון על האושר והספר בעקבותיו.

בגלל הנושא המיוחד התפתחה בסמינריון דינמיקה קבוצתית שכללה לימוד כישורי חיים. בילסקי מעידה על עצמה שהסמינריון הזה שינה את חייה. "הייתי ידועה כמרצה כסאחיסטית. אם מישהו אמר משהו שלא נראה לי חכם ומבריק, הייתי פשוט יורדת עליו. בסמינר הזה למדתי כישורי חיים של הוראה אחרת. ברגע שבאתי לסטודנטים והתחלתי לדבר, הנמכתי את הקול. הם גם לא מרעישים. אני מראש אומרת להם שרעש מפריע לי להתרכז. למדתי, שאם אני מסבירה משהו, זה מתקבל אחרת". המתינות החלה לאפיין את כל יחסיה הבין-אישיים.

בצד הטענה שהאושר אינו טבעי לאדם, טוענת בילסקי שמה שטבעי הוא הרדיפה אחר אושר. אחת הזכויות הטבועות, שאינן ניתנות לנטילה, שניתנו לאדם היא הזכות לרדוף אושר (pursuit of happiness) – קובעת הכרזת העצמאות האמריקאית מ-1776. אלא שבגלל קריאה לא מדויקת של פסוק זה, טוענת בילסקי, הוא הובן בטעות כאילו ערך האושר הוא זכות טבעית – בעוד שלמעשה מה שמוכר בהכרזת העצמאות כזכות טבעית אינו האושר אלא הרדיפה אחר האושר. "מנסחי הכרזת העצמאות הבינו, שהאושר אינו טבעי לאדם, ואילו החיפוש המתמיד או הנהייה אחריו הם הטבעיים לאדם", כותבת בילסקי. דומה שפרשנות זו פתוחה לוויכוח.

האישיות היא הגורם המרכזי בדרך אל האושר

אם הרדיפה אחר האושר היא זכות טבעית, כיצד זה האושר, שהוא פועל יוצא מהרדיפה אחריו, אינו נחשב לזכות טבעית?

בילסקי: "אני אומרת שהרדיפה אחר האושר טבעית, כלומר, משותפת לכל בני האדם. זה שהאדם יהיה מאושר, זה לחלוטין לא טבעי. רוסו אמר: 'כל בני האדם רוצים להיות מאושרים, אך השאלה היא כיצד'. מאז שואלים כבר מאות שנים 'כיצד' וחושבים שזה שלא מצאו את הפתרון זה עניין של זמן. ואני באה ואומרת: אין פתרון. רוסו צדק כשאמר 'כל האנשים רוצים להיות מאושרים'. אבל שגה כשאמר 'השאלה היא כיצד'. הוא מניח שיש לכך פטנטים. אבל אין פטנטים ולא יהיו. אי אפשר ללמד תיאוריה או פרקטיקה של אושר".

בילסקי מבססת את טענתה גם על מחקרים הנעשים היום. למשל, מחקרים בתחום מדעי המוח בפסיכולוגיה, הנמצאים בשלב התחלתי, ולפיהם האושר הוא תכונה בעלת מרכיב גנטי ניכר. יש אנשים שנולדים עם מאפיינים גנטיים שבזכותם הם יותר אופטימיים מאחרים. גם מכאן מסיקה בילסקי, שהאושר אינו מהותי לאדם. מאמרים ומחקרים אחרים מן השנים האחרונות מעבירים את הדגש מגורמים חיצוניים המשפיעים על תחושת הרווחה האישית – לאישיות. כל מדעני האושר, אומרת בילסקי, מסכימים היום שהאישיות היא גורם מרכזי ביכולתו של האדם להגיע לאושר. כיום נוטים לסבור שתכונות האישיות הן מולדות, וששנות הילדות הראשונות רק מחזקות או מחלישות תכונות מסוימות. אפילו "אבי כל חוקרי האושר, הכוהן הגדול שלהם", אד דינר (פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אילינוי), מציינת בילסקי, אמר ב-2003 כי "קרוב לוודאי שנצטרך לחפש את המפתח לאושר באישיות, כי אנחנו לא מצליחים למצוא אותו בתחומים השונים".

בילסקי מטעימה, שיש גם מחקרים ברפואה המתארים את האושר כמחלה פסיכוטית. נטען בהם, שכשהאדם ממש מאושר, יכולת השיפוט שלו מעוותת. הוא שרוי במצב המזכיר מאניה או התאהבות. "אם היינו מאושרים כל הזמן, זו היתה קטסטרופה", מסכמת בילסקי.

אך במאה ה-21 בני האדם נכנסו, לדבריה, למרוץ אובססיווי אחר האושר בגלל תחושה עזה של אי ביטחון פיסי, אי ביטחון בתא המשפחתי ואי ביטחון בעבודה ובמצב הכלכלי. כל אלה מעוררים חרדה, וכדי להפיגה אנשים מחפשים בלהיטות פתרונות מיידיים. סיבה נוספת לחיפוש הנמרץ היא שפע מציף של תרבות פנאי.

ניתן לחוש אושר גם ללא סיבה אובייקטיבית

בילסקי מקדישה בספרה פרק לתעשיית האושר, שבו היא מבחינה בין תעשיית אושר בלתי מזיקה ואולי אף מועילה לבין תעשיית אושר מזיקה. עם הסוג הראשון נמנים, למשל, ספרים העוסקים באושר, שיכולים להקנות לצרכן כישורי חיים. עם הסוג השני נמנה כל מה שממכר: סמים, כיתות קטלניות, סמכות מטאפיסית (כמו מתקשר או הישות שהוא מתקשר עמה) המכתיבה את מהלך החיים. הסכנה הגדולה ביותר נודעת מתעשיית האושר האפורה, הגבולית – למשל ספרים שאינם מבוססים על ידע שיטתי אלא על "מידע" שהועבר למחבר מישות חיצונית, או ספרים שמרוב פופולריזציה מסלפים את הידע.

לשיטתה של בילסקי, האושר הוא חוויה אישית הנחווית בשלושה ממדים: תבוני, רגשי וחושי. אדם יכול לחוש אושר גם כשאובייקטיבית נראה שאין לו סיבה להיות מאושר. למשל, אנשים שבעקבות תאונה שותקו בארבעת גפיהם ואחרי שהתרגלו למצבם חשו מאושרים, לפי עדותם, אפילו יותר מבתקופה שקדמה לנכותם.

פרסומת בילסקי מציעה בספרה "פרופיל אישי של האושר", שמטרתו לתת לאדם כלים להבין את מהות האושר שחווה בעבר כדי לסייע לו בהכרת עצמו. בכך, כותבת בילסקי, גדלה יכולתו להתפתח ולהתמודד עם החיים. "הסאדיסט המאושר", למשל, זה המצהיר על עצמו שהוא מאושר בעקבות מעשיו, שפגעו בזולת, לא יגיע למקום גבוה בטבלה; כי הדרכים שבהן השיג את אושרו מוגדרות בעליל נסיגתיות ולא התפתחותיות והאושר שחווה הוא ברובו חושי, במיעוטו רגשי, וכלל לא שכלי. זהו אושר בהמי, אומרת בילסקי.

ומכיוון שהאושר אינו יכול להיות מטרה, מתבקש שינוי טוטלי בחשיבתם של מרבית בני האדם על האושר, היא כותבת לקראת סיום ספרה.

האם אין זו דרישה יומרנית?

"נכון, זה יומרני, אבל חשוב לי שאנשים יקראו את הספר ויתלבטו בעצמם בשאלה. לכן הרשיתי לעצמי להיות כל כך פסקנית.

החיים כהתמכרות: להנאה ואושר – חלק ב'

חלק ב. ההתמכרות להנאה

כולם מדברים על עבודה והשקעה, אך זאת מעל לפני השטח, כי מה שלמעשה מעסיק בני אדם באמת היא ההנאה! וזה בא בשני אופנים, חיובי ושלילי (ושניהם באים להעצים ולהאדיר את ממלכת ההנאה):

– באופן החיובי אנשים רוצים בזמנם הפנוי כיף. אבל לא סתם רוצים, זו מצד אחד משאלת לב נואשת, רדיפה מתמדת אחר ההנאה שמתחמקת ועושה קשיים; החופש בעיירת סקי בשוויץ, המאכלים המפתים גדושי הקלוריות, הגבר או האישה הנאים העובדים במשרד הסמוך, המכונית המפוארת שראינו בקטלוג, או אפילו ההופעה הסוחפת – בה נבקר מחר, או תכנית הטלויזיה מפוצצת בלוטות הצחוק – בה נצפה הערב.

– ובאופן השלילי אנו מפעילים את הצנזורה והסלקציה וההימנעות – לגבי כל אותם אנשים וארועים העלולים לפגום או להוריד את רמת ההנאה העכשווית שלנו; ספרים או אנשים שהם או משעממים, מדכאים, כבדים – או כולם גם יחד. פיתחנו משושים לזהות מרחוק 'משביתי הנאה', ואנו עוקפים אותם בתירוץ זה או אחר.

אפשר להגיד כי רובנו באיזשהו מקום צרכני ההנאה. וככאלה אנו קודם כל צרכנים של הנאות ובילויים, חופשות וריגושים, יציאות וכיופים, חיים בתחושה שאת החיים צריך למצות, לצרוך ולנצל. וכי "לחיות" משמעו להפיק מן החיים את מירב ההנאות שיש בהם. והדימוי המובהק ביותר לחיים בתרבות ההנאה זה הלונה פארק; גן שעשועים. ואם החיים זה לונה מה פארק, אז מי אנחנו? אנו אנשי הלונה פארק. וככאלה אנו אכן רואים את החיים כמעין לונה פארק גדול המציע שלל הנאות וריגושים.

אך מבחוץ רוב אנשי הלונה פארק לא חייבים להראות כאלה, למען האמת רובם אנשי עבודה קשה, ואף עשויים להפיק סיפוק מעבודתם. אך מאחורי כל זה מסתתר הצמא האדיר להנאה; אנשי הלונה פארק עובדים כדי להיות מסוגלים מדי פעם לממן לעצמם סיבוב על אחד ממתקני הלונה פארק של החיים. אנשי הלונה פארק מאמינים שהחיים בסך הכל יפים ונעימים וכאשר אינם כאלה אז זו מעין תקלה זמנית ומקרית שתסתדר עם הסיבוב הבא על הגלגל הענק או על רכבת ההרים. נאמנים לתפישה זו נוטים אנשי הלונה פארק לטפל בבעיותיהם הבינאישיות על ידי הטבעתן במימי חופשות ובילויים משותפים. שם הם מחזיקים ידיים על רכבת השדים, צווחים בהנאה ושוכחים לרגע שבעצם אין להם על מה לדבר. ההתמכרות לפעילויות נופש והנאה טוענת את אנשי הלונה פארק באנרגיה ובתחושת חיות עזה וממלטת אותם מתחושת הריקנות בתוך עצמם ועם הסובבים אותם.

כך הם עולים על הקרוסלה המסתובבת לצלילי המנגינה החוזרת ונעים במעגלים שאינם מתפתחים ואינם נפתחים אל כלום מלבד אל המעגל הבא של הסיבוב הבא עם אותה המנגינה באותו המסלול החוזרים על עצמם עד אין סוף; עוד הנאה ועוד אחת, ועוד ועוד. שלא יגמר לעולם.

מבחינה זו מבוגרים אינם שונים מילדיהם, או ממה שהיו בילדותם; הם, גם הם, רודפים אחר ההנאה, מכורים להנאה. רק שאצל מבוגרים, זה פחות פיסי, מוחצן, גלוי וחד משמעי. וההנאה מתגלמת לרוב בדמות מכשיר מהפנט הניצב במרכז הסלון, מהבהב כל זמן שהם בבית. ומה שמוצג במכשיר הוא שפע בלתי פוסק של תוכניות, הצגות ושעשועים אותם רקחו אנשים מנוסים בבישול תבשילי הנאה. ומה שלא מספק הנאה, והנאה רבה, מושם על תו הרייטיג הנמוך ומושלך מיד למגרסה. כך שכל הזמן יצרני ההנאה בטלויזיה משפרים את התוצרת על פי הרייטינג, והרייטינג הוא על מה שגורם להכי הרבה הנאה לצופים. וכך, 4-5 שעות ביום אנשים מתבטלים מול ההנאה הממכרת הנושבת אליהם מן המכשיר המרובע. מכשיר שמנפק מאות ז'אנרים שונים של הנאה; ממתח ותכניות ראיונות ועד קומדיות ואופרות סבון, כל אחד ימצא את התדר שמשדר על גל ההנאה האישי שלו. ומה שמעניין הוא שמחוץ לשעות ההנאה הקצרות (המוקדשות רובן ככולן למכשיר הזה) אנשים עובדים שעות ארוכות ובלתי מהנות, שעל רקע האדיקות שמגלים אנשים לגבי רדיפת ההנאה בשעות הפנאי – עשויה להיתפס כמנוגדת להנאה, אך לא כן הוא; העבודה היא מחיר ההנאה, התשלום שמשלמים (בחוסר ברירה, אך בהשלמה) כדי שאפשר יהיה להנות יותר ויותר ועוד יותר; ככל שעובדים יותר קשה וזוכים ליותר קידום בעבודה – כך יגדלו המשאבים שבעזרתם ניתן יהיה להנות עוד ועוד, יותר טוב ויותר מוצלח מן הפעמים הקודמות בהן נהננו.

וגם מרבית העבודות בהם אנשים עוסקים; הן עבודות שנועדו לספק ליתר האוכלוסיה יותר הנאה בשעות הפנאי שלהם; מיתקני מחשב יותר משוכללים, חיבור מהיר יותר לאינטרנט, טלפונים סלולריים ש'עושים קפה' ונמצאים איתך גם 'כשנגמרות לך המלים' ועוד ועוד. כל יום שעובר מביא עימו שכלול נוסף שמביא הנאה נוספת ואנשים עובדים עוד ועוד כדי להנות עוד ועוד מהנאות נוספות שמפותחות בזה הרגע במחלקות המחקר והפיתוח בשעות העבודה הרגילות.

(ולא רק בתחום האלקטרוניקה כמובן, גם בתחומי המזון, רוקחים לנו כל הזמן מאכלים נוספים לגירוי הדמיון החיך וזה הגיע כה רחוק שמרב הנאה פוגמים בבריאות, ואז ישנה מטוטלת שמתחילה לנוע לצד השני, מטוטלת פוריטנית, בניגוד למטוטלת ההדוניסטית, זו של מאכלים בריאים, אך גם זה כדי שנהיה בריאים ונוכל להנאות יותר זמן וכו'.

כן, אין ספק, כולם ממשיכים לחיות לקראת התענוג הבא, ועם זאת הכל זועק שהדינמיקה המציאותית של הדברים היא אחרת; הזרימה של ההווה היא כלפי עתיד של זקנה, ניכור גואה בין בני הזוג ובינם לילדיהם, המחלות יבואו לבד, הילדים יעזבו את הבית והפנסיה תותיר הרבה זמן פנוי, מעט מדי כסף ולא מספיק הנאה – בכדי לפרוש אותה על פני השעות הרבות ולממנם מן הכיס הדל.

אך כולם שועטים קדימה בצהלה לקראת הכיף הבא, ועל זה מדברים כשנפגשים; איפוא כדאי לנפוש, ולאיזה הצגה ללכת, המלצה על מתכון חדש.

(נכון שלעיתים קרובות מקטרים ויוצאים נגד תופעות, אך גם זה במתכונת של הנאה; של ילדים שמטילים בוץ בפסל ענק במרכז הכיכר). התחושה הכללית היא של החיים כמגרש משחקים ענק, שאנשים חיים כדי להנות, ויותר מזה; שעצם זה שנולדנו – זה עבור זה שנהנה. ועל רקע תפיסה זו – האופטימיים נתפסים כאנשים שקולטים נכון את החיים, בעוד שהפסימיים – משהו מקולקל בהם. 'מה נשמע'? שואלים? 'כיף' באה התשובה. ולפעמים אפילו ישר שואלים: 'הכל טוב'? מראש כבר מדלגים על שלב השאלה, וכבר מבררים אם התשובה הנכונה היא אכן שם או לא, (הבחירה כבר אינה בין 'כן', ל'לא' אלא בין כן מוחלט ('הכל טוב') ובין כן פחות מוחלט ('היה יכול להיות יותר טוב').

צרות, מספרים רק לידידים קרובים קרובים, שלהם יש חוזה עימנו, ועל כן לא מסוגלים לברוח. אך עם רוב האנשים מדברים רק על מה שטוב, מתחלקים בדברים הטובים, ואם בכל זאת מישהו מספר צרות – מנסים להראות לו את הצד החיובי, להוציא אותם (ואותנו – בשיחה הזאת) מן הבאאסה, והם כמובן יודו לנו על כך. לא עולה על הדעת שאולי הם פשוט רוצים אמפטיה, איכפתיות, מצידנו על כך שרע להם. שישתתפו איתנו קצת ברע. לא – ברגע שמישהו לא נהנה, מייעצים לו לקחת פרוזאק, או לפחות לחשוב על משהו אחר, או מנסים להסביר לו ש-'זה הכל בראש שלך', 'אתה מביא את זה על עצמך', 'אתה פשוט צריך לחשוב על החיים אחרת, קח אותי למשל'.

וכך בתגובה על צרות אנו מנסים להחזיר אותו בחזרה לשפיות של: למצוץ-את-צוף-ההנאה-מהחיים.

ומה קורה לנו במקומות בהם אין אנו יכולים להנות? ובכן שם אנו פשוט מנוכרים; ברכבת, ברחוב, בשירות לקוחות – ואז לובשים מסכה אטומה שאומרת: 'אני לא כאן', 'אני רק ממלא תפקיד'. אנשים פשוט כבים – כשהם מעורבים בפעילות בה אין הנאה, סוגרים את האור ושמים שלט: 'אני לא בבית'.

בשיחה – רבים על התור של מספק ההנאה התורן; מי יספר את הסיפורים הכי עסיסיים, והיותר משעשעים. והדוברים שמספקים את ההנאה הרבה ביותר זוכים לניקוד גבוה בסולם הפופולריות; זוכים ל'ליטופים' מילוליים וליחס מפנק ומתחנף מצד האחרים. וכך, הם מקבלים בחזרה עשרת מונים את מנת ההנאה שהנפיקו ( על ידי חידודים, התחכמויות, והתלוצצויות) תוך כדי השיחה – בעבור כולם.

אך זה לא פשוט, לעיתים קרובות ההנאה מתחפשת; לא תמיד מופיעה כהנאה. אמנם תמיד היא הנאה, אך לא תמיד היא נראית כזו, למשל קריאה של ספר פרוזה חדש; אולי ההנאה היא לא משהו – כאן, אך הקורא משווה לעיני רוחו את עצמו מספר על היצירה לחבריו ואת תגובות ההתפעלות של שומעיו, וזה נותן לו את דחף ההנאה המושאל – לצלוח את היצירה. או פעילות במכון כושר, אולי היא לא מהנה – אך התוצאה אמורה להביא הרבה הנאה. כך שגם זלילה וגם דיאטה – שתיהן יכולות להיות מונעות על ידי הנאה; האחת הנאה מיידית והשניה הנאה מושהית, האחת – הנאה של החושים והיצרים והשניה הנאה של החשיבה וכח הדימיון. כך שפנים רבות לה להנאה; אם היא לא בשורה הראשונה, אז היא מאחורי הקלעים. אך הנכון הוא שלרב קל למצוא אותה במקומות בהם החיים שוקקים, מלאי עליצות ושמחה, בעיקר שמחה. אך גם כאן יש כל מיני שמחות, למשל ישנו משפט באשר לשמחה שאומר: 'אין שמחה כמו השמחה לאיד', וזה מה שמתרחש כשקוראים בעיתון על אסונות שארעו לאנשים אחרים, (רצוי גם במקומות אחרים). ככל שמסביב יותר שחור – לנו יותר אור. איננו מוכנים להכיר בכך שמה שכתוב בעיתון יכול לקרות גם לנו, בדיוק באותה המידה -מעדיפים להאמין שאם זה היה צריך להיות התור של מישהו – לסבול, הרי שהאחר האומלל הגיע לשם במקומנו.

לעתים שומעים בשיחה על אנשים שעשו דברים שנויים במחלוקת ואז השיחה מסתיימת בכך שמישהו אומר את המשפט הידוע: "העיקר שזה עושה לו טוב". ויש משפטים נוספים, כמו: "זו הדרך שלו להנות". ודי סותם את הגולל בפני דיון נוסף בנושא; הוא נהנה? זהו, די אין יותר מה להגיד, העיקר שהוא נהנה. הלאה לנושא הבא. הנושא הזה סגור.

כששואלים אנשים בשביל מה שהם חיים? התשובה בדרך כלל אינה נסובה על משמעות או מטרה, אלא בגלל 'שהחיים זה כיף', (או לפחות עליך להשתדל שהם יהיו כאלה), כאילו לפני הלידה העניקו לנו פרס: החיים הללו כדי שנהנה מהם. אך אנו לא סתם שואפים להנות, אנו אצים רצים בבהילות, יונקים, מוצצים כל דבר חדש; את האדמה אנו שואבים עד תום; כל מחצב, כל אבן יקרה. ממעמקי הים – כל פנינה, כל דבש מכוורת, כל פרווה מחיה, כל שנהב מפיל. כל פינה שמשקיפה על נוף בטבע – בונים עליה. לטבע אין קיום ופונקציה בפני עצמם, רק כמספקי הנאה, שאותה יש לחלוב עוד ועוד. כל הירוקים ואנשי איכות הסביבה וגם כמה מדענים – זועקים חמס, ואך הממסד ממשיך לשדוד עוד ועוד הנאות.

וכאמור, זה לא נושא פשוט. לא קל לחשוף את פניה האמיתיות של ההנאה; אנו מציגים עצמנו כאנשי עמל, העובדים ללא הפסק. ואכן מי שמחפש את הערכים של עבודה וחריצות ימצא אותם, אך הבעיה היא שהעבודה בדרך כלל מתקבלת (על ידי העובד) כמסכה או עטיפה שיש לעבור דרכה בדרך לתענוג; אנו עובדים כדי שתהא לנו הכרה, מעמד, כסף ואז נוכל להנות. היה יכול להיות אחרת, הפוך; אנו נחים כדי שנגיע למצב הנפשי שבו נוכל לעבוד, ללמוד וכו'.

והסידור הזה, של גלעין ועטיפות הוא מסודר ונוח; כי עטיפה יכולה להימכר ולהתיחצן כגלעין וההנאה כעטיפה.

יחסיות דומה קיימת בקשר שבין הנאה וסיפוק; אנו מספקים את צרכינו כדי שנוכל להנות ולא להנות כדי שנוכל להגיע לסיפוק. העניין של עטיפה ותוך גם קשור לרמות, כי מה שקיים בגלעין מצוי בדרך כלל בדרגת חשיבות יותר גבוהה. בהנאה – צורכים, כדי להגיע לסיפוק. אך כדי להיות מסופקים יש ליצור, והנאה היא דרך אינפנטילית להתקיים, בעוד שסיפוק ושביעות רצון הם צרכים בוגרים. הנאה קשורה ליצרים ואימפולסים, בעוד שסיפוק קשור למודעות ותודעה. המודעות מתרחבת ועולה, ההנאה היא אורגזמה, והיא כזו בכך שיש בה הגעה לשיא ומשם נפילה וככל ששיא ההנאה גבוה יותר כך הנפילה עמוקה יותר. וככל שהיא מיידית ועמוקה יותר כך נוצר צורך דחוף ואינטנסיבי יותר לשיא גבוה יותר בהנאה הבאה. הנאה זה דבר יחסי מחזורי וגלי, וזאת בניגוד לסיפוק שבא מהישג או ממימוש פוטנציאל, או ממודעות, שם זה הכל או כלום, או שיש סיפוק, או אין, זה לא יחסי, זה קיים או לא.

אז אצלנו סיפוק הצרכים הוא שביל בדרך להנאה. והיה יכול להיות אחרת, שאנו נהנים כדי לספק צרכים בסיסיים כדי שנוכל להגיע לרמה בה נשאב סיפוק מן החיים.

וכך, הגישה האינפנטילית מקדשת את ההנאה על פני שביעות הרצון והסיפוק. בעוד הגישה הבוגרת, המודעת – מקדשת חיים של הגעה למטרות, הפקת משמעות והבנה של מרקמים תת קרקעיים על פני ההנאה הרגעית הממכרת והבוגדנית