ארכיון תגית: בגדי המלך החדשים

התרמית הגדולה

מוטו: החברה, כחברה, מגוננת על היחיד מפני הגילוי של הריקנות והאין שקיימים בתוכו ובינו לבין העולם והחיים.

האדם כל הזמן מוקף באחרים, המקימים קול המולה גדולה ויוצרים התרחשות סואנת שמסיטה את תשומת הלב ממה שלא מתרחש (היכן שזה אמור להתרחש): בין האדם ובין עצמו ובינו לבין העולם.

(ולא רק כשהיחיד מוקף באחרים, אלא גם כשהוא לבד הוא חושב על עצמו דרך מה שיגיד לאחרים כשיפגוש בהם, או מה יגידו לו אם ידעו שכך הוא חושב לעצמו).

התרחשות ההחברתית היא עלה התאנה המסתיר את העירום ההוויתי והישותי של האדם.

זה ההיפוך של בגדי המלך; כאן החברה משמשת כבגדי המלך, ובכך מסתירה את העובדה שמאחורי בגדי המלכות אין מלך.

חברת הזולת היא הלבוש שמסתיר את העדר הישות הפנימית.

הזולתיות היא יצירת תדמית שוקקת וצבעונית שכל מטרתה להסיח את הדעת ממה שאמור לשכון בתוכה. והוא חייו הפנימיים של היחיד ביחידותו.

חברת האחר היא התרמית הגדולה, שמסיטה את תשומת הלב ממה שחשוב באמת. היא כמו קוסם שעושה משהו גדול כדי להסב את תשומת הלב ממשהו קטן שהוא הדבר העיקרי שעושה את הקסם. והדבר הגדול כאן הוא הטריטוריה הענקית שחברת האחרים תופסת בחיינו. והמשהו הקטן שאליו לא שמים לב בגלל הרעש הגדול של החברה – הוא העדר הנוכחות פנימית של היחיד ביחידותו. וחוסר בעמדה והתייחסות פנימית, אותנטית, כלפי החיים והעולם.


——————————————————————————–

גבריאל רעם

7.5.2006


 

האם יש לנו חיים?

חיים יכולים להיות הסתר של חיים, הפוזה שמחפה על העדרם, כפי שתמונה של משפחה היא פוזה של חיי משפחה. והפוזה הצילומית מחפה על העובדה שיש בהם ריקנות אחת גדולה או קונפליקטים. אך כדי לעמוד על כך ולחשוף את האמת הפנימית של התמונה – אין די בהסתכלות, יש צורך להתבונן.
וכמו בצילום משפחתי כך גם לגבי הביוגרפיה של האדם; המקצוע או ההשכלה שלו יכולים להוות חיפוי להעדר של חיים פנימיים.
ולא זו בלבד, אלא שככל שהסטאטוס גבוה כך יכול האדם להרגיש  פחות  את הגלות של החיים הפנימיים שלו. כי סטאטוס  גבוה מהווה רעש יותר גדול שמסתיר יותר טוב, את הגלות של הפנים.
כשאנחנו נפגשים עם בני אדם אנחנו שואלים "מה אתה עושה"? ולא שואלים "מה קורה אצלך (בפנים)"? החברה שלנו לא ממש מצפה או דורשת מהאדם חיים פנימיים, אם יש לו או אין לו, זה לא מעניינה של החברה. אנשים לא מעוניינים בחיים הפנימיים של האחר, קני המידה שלפיהם נמדדים האנשים הם קני המידה החברתיים: האם הוא מצא את מקומו בחברה? האם הוא עשה משהו עם עצמו בקטע של ללמוד משהו שמשלב אותו במערך החברתי? כן או לא?
האדם צריך לעבור בתי ממסד למיניהם (בתי ספר, מכללות, ואוניברסיטאות) ששם מישהו מוסמך  מסמיך אותו ומאשר שהוא עמד בקריטריוני ידע מסוימים, להם לא יזדקק שוב במרבית המקרים. ורק לאחר שהוסמך מבחינת קריטוריוני הידע העקרים, הוא יכול לרכוש מקצוע או מיומנות, וזאת כדי שאנשים אחרים יוכלו להיבנות מהמיומנות שלו, ואז הוא נקלט בחברה. זה מה שחשוב;  השיבוץ שלו במפה החברתית, כלכלית, אקדמית. אבל מי הוא? מה הוא? והאם הוא בכלל? – זה כבר לא רלוונטי. במקרה האישי משאירים את זה לאישתו וילדיו, ובמקרה העקרוני מותירים זאת למשוררים, סופרים ומחברים. העוסקים בחיים הפנימיים והאישיים של גיבורי סיפריהם. כשאתם חושבים על אנשים שאתם מכירים הכי טוב, ההורים שלכם, זה מה שקורה להם; הם אנשים שהשקיעו מאמץ רב בלבישת  פסאדה ובנתינה לחברה את מה שמגיע – מקצוע וכול הדברים האלה. ולאחר שעות העבודה, כשאין כבר עבודה ויש להם רק את החיים שלהם, מה הם עושים? רוב האנשים בורחים מהם. בורחים לטלוויזיה. אבל לחיות את החיים שלהם, הם לא חיים.
ומה זה לחיות את החיים? ובכן, זה כשיש לך דברים שקורים אצלך בפנים, שאתה רוצה לדבר עליהם, אתה רוצה ליצור איתם, לשיר איתם, להתחלק בהם עם מישהו. יש בך משהו, או שאתה יודע או שאתה חש, שאתה רוצה להוציא החוצה, משהו מתחולל בך, משהו קורה בך.
בשנים האחרונות האנושות שולחת לחלל חלליות, חלק מהם בניסיון לגלות שם חיים. אך השאלה  היא לא אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ אלא אם יש חיים על כדור הארץ וליתר דיוק באנשים שחיים עליו.
מה שאנחנו קוראים לו: חיים, זה בעצם בגדי המלך החדשים, דימוי וזיוף של הדבר האמיתי.