ארכיון תגית: בגרות רגשית

עבודה פנימית, על הרגשות.

 


א. אילוף רגשי


"אין אתה מבין אלא מה שהנך מאלף…
בני-האדם שכחו אמת זו, אולם עליך לזכור את הדבר תמיד.
כי לעולם ערב אדם לשלומו של זה אותו שהוא מאלפו".
מתוך הנסיך הקטן
***
עולם הרגשות מורכב מתוכן וצורה. לשון אחר; תוכן ריגשי והדרך בה אנו מביעים אותה
אך הרגשות לא באים ישר עם צורה, הם בעיקר גושים משתוללים של תוכן….  למוצק יש צורה, לנוזל וגז – אין. אם העוצמה שלהם חזקה, הם ירצו להמשיך ולהסתער עם הגעש הפנימי לכל הכיוונים ולהשאר אמורפיים. יש להתוות צורה לתוכן הריגשי. עד שהוא מקבל צורה.
הרחבה במאמר : ''לתת צורה לרגש''.
הרגש בורח לנו, הוא לא בשליטתנו. עד שלא נשים  להן (לרגשות)  גבול, הן  ישלטו עלינו ולא אנו נשלוט בהם .
יש מלחמה תמידית בין הצורה לתוכן. הצורה רוצה להקפיא את התוכן ולשלוט עליו, וכך להגיע למצב של חוסר חיים. ואילו התוכן רוצה לנפץ את הצורה ולחיות ללא חשבון  ובעיקר: להתפרע.
ורגשות ללא שליטה משתלטים לנו על החיים.  הרגשות מצויים במצב של כלב לא מאולף. הוא יפריע לנו בחיים, יקפוץ על שולחן מלא אוכל, יעשה צרכיו במקומות נקייט, יגנוב את תשומת לב, באמצע שיחה חשובה. יכרסם דברים יקרים. כל שהוא רוצה זה שעשוע ופורקן. וזה בדיוק מה שהרגשות שלנו רוצים ועושים. וכמו שעושים לכלב, כך צריך לעשות לרגשות: לשים גבולות ולאלף. האילוף אינו נגד הרגשות או הכלב, אלא מאפשר להן לתפקד בצורה קונסטרוקטיבית, ולא כאוטית.
רגשות הן יצורים חזקים וגסים. ובהשוואה לתדרים שבאים מן הנפש, הם פראיים. עובדים בדרך כלל, בלחץ ובדציבלים גבוהים. ואילו יצירי הנפש דווקא נעשים עוצמתיים ככל שהם יותר עדינים ומאופקים.  הנפש היא כמו צמחים עדינים בגינה, ואילו הרגשות הן כמו גדר שיחים, אם לא גוזמים את הגדר של הרגשות  הם ישתלטו על כל חלקה טובה  ויחסמו ו'יסתירו' את הנפש. לכן צריך לשים גבולות לרגשות .
מילת המפתח באילוף הרגשות – מתינות .
רגשות צריכים לפעום בתוכנו  ב"טורים" נמוכים . ואז הם עובדים באופן  הטוב ביותר. וכך הם עובדים לאורך זמן ולא מבלים את ה"מנוע"  ולא מפריעים  לנו לחוות את החיים – מבפנים.  ברגע שהטורים של  הרגשות  עולים לרמות גבוהות ,  זה קובר למעשה את כל היכולת שלנו לפתח מבפנים הקשבה לנפש, ולדעת מה קורה בתוכנו, וגם לא לפתח אישיות בוגרת, כי ברגע שהעצמיות מתחילה ללהתפתח, היא מתפתחת רק עד לפעם הבאה שהכלבים המשתוללים של הרגשות פורצים החוצה, עם הגירוי הקטן ביותר, ומשמידים את הנטע הרך של העצמיות שהצליח להתפתח עד אז.
בדימוי אחר, זה כמו מנוע ש"שואג " יותר מדי חזק.
מבחינה מסוימת זו גם הדינמיקה בין הורים למתבגרים: המתבגרים נסחפים בכוח הרגשות הסוערים שלהם. ואילו ההורים רואים  את זה,  והם חוששים שהם עשויים להתרסק כל רגע על סלעי המציאות הבלתי מתפשרת והם מנסים ללמד את המתבגר לשים גבול לרגשותיו המתפרצים וחסרי הרסן. אך המתבגר רואה זאת כנסיון להגביל את ההבעה הראשונית של חייו הפנימיים. אך צריך להבין: רגשות סוערים ומתפרצים, הם בדיוק לא החיים הפנימיים, הם היבלית שמכסה אותם. אך מצד שני, הורה דומיננטי מדי, ומתבגר חלש מדי, יכולים להביא למצב שלהחנקת הדינמיקה והחיוניות הפנימית של הרגשות, ולהביא למצב של אדם שרגשותייו במצב של מוות קליני, ואז בעם הוא כמו נחל עם ערוץ חרב.
ולא רק מתבגרים, הרבה אנשים חושבים בטעות  שהרגשות זה החיים (אם אתה לא מרגיש אתה לא חי ). אך רגשות למעשה גונבים מאתנו את חוויות  החיים .  הם מתפרצים פנימה  , כמו  כלבים  ענקיים ולא מאולפים וגונבים לנו את האוכל מהשולחן.. רגשות, במקור,  זו אנרגיה  בסיסית בעזרתה אנו חוויות את החיים ברמות היותר נמוכות  ברמות הבסיסיות והפרימיטיביות של  החיים .(ברמות היותר גבוהות זו הנפש, אם מאפשרים אותה…)
רק כשהרגשות שלנו  שקטים – אנו יכולים לחוות את החיים במלוא עוצמתם . את  הרמות היותר גבוהות ניתן לחוות דרך  הנפש והתודעה.
ולכן כל מה שנעשה  מבחינה רגשית צריך להיות מתון ורגוע.
מיתון הרגשות יתאפשר ע"י פיתוח  "צופה "  בתוכנו , מעין קול פנימי שבא להזהיר ולהתריע בפנינו  כאשר הטורים הרגשיים מתחממים ו'שואגים' מעבר למידה, שמעבר לה, נתחיל לאבד שליטה . (מעורבות רגשית והתחממות ריגשית )
אז מה הצופה בעצם אמור לעשות כאן?
ובכן, קודם כל, כאמור, להשגיח שהרגשות לא מתחממים ומתפרעים. לשמור אותם על טורים נמוכים. אבל גם כשזה מתחיל לצאת משליטה, יש מה לעשות: ישנם  4 שלבים, שעבורם ישנם מגוון תרגילים שיסייעו לנו להחזיר את השליטה לעצמנו ולא ללכת לאיבוד.
שלב א': ברגע שמזהים גירוי שיכול לגרום לנו להעלות את הטורים הריגשיים שלנו,להציב, כמה שיותר מוקדם, (בדמיון מודרך )   קיר כחול חוסם הבולם הגירוי מפני כניסה פנימה.
שלב ב': , ברגע שזה חודר פנימה, ליזרוק את הפקעת (זה עדיין פקעת בשלב זה), מעבר לכתף ואחורה אל מאחורי הגב..
שלב ג':  זה כבר בשלב שההתפרעות הריגשית מתחילה להתרחב בגוף ובמחשבות, כאן יש לדחוף את הרגשות השליליים, למטה,  דרך הרגליים ומשם לאדמה.
שלב ד':  כאן הרגשות המשתוללים, כבר כבשו את כל המערכת והגיעו לראש. קרב הבלימה נכשל ועכשיו יש להלחם בתוך השטח הכבוש. במצב של געש והתפרעות ריגשית, יש מעין ספירלה ששואבת את האדם לתוכה, ומזינה את עצמה. יש לחרוג מזה לספירלה שפויה, ועל ן יש לדמיין תמונה נגדית, או לחזור על משפט נגדי, כמו במנטרה. לא לתת לספירלה לצבור כוח, וברגע שזה מתחיל מיד לדמיין תמונה, זה יכול  להיות כל דבר, שדה דגן, פנים של אדם אהוב. והמנטרה, כל משפט שיש לו כוח חיובי. שני אלה באים ליצור משקל נגד לכוח הפראי של ההתנחשלות והסחף של הרגשות.
צריך להבין הרגשות הן חומר דליק ביותר, כל דבר יכול להדליק אותן, אבל ברגע שהן נדלקות, הנשמה שלנו נשרפת. אלינו למנוע מן הזיק לגרום לבעירה ריגשית.
דבר נוסף שניתן לעשות בשלב ארבע, הוא לדמיין גשם כחול שבא מעננים כחולים, ושוטף ומרגיע את הבעירה הריגשית. ,


ב. התבוננות  ברגשות
רוב בני האדם בד"כ לא מתבוננים ברגשות שלהם, אלא נותנים להם להציף אותם . במקום לתת  לרגשות חופש להתפרע ולחמוס לנו את החיים, יש להתבונן בהם, להפיק מהם  תובנה מסוימת ולכן צריך  להתבונן  ולנסות להבין מה קורה  לנו.
בד"כ  אנו לא מתייחסים כך לרגשות אלא מסתפקים ב"אני מרגיש טוב" או "לא מרגיש טוב."
צריך לחבר אינטליגנציה לרגשות . רגשות הן חומר גלם בעזרתו התודעה יכולה לקבל מיפוי והבנה עצמית. למשל אם אישה תשאל עצמה: "האם אני חשה כעס ברגע מסוים-  מה זה אומר? למה אני מרגישה כך ? למה דווקא  עכשיו"? 
בדרך כלל יש לרגשות אינטרס ניסתר לא לגלות את מה שבאמת מתחוללל בהן. ויש הרבה הדחקה והסוואה במישור זה. כי ההבנה של מה באמת קורה לנו ריגשית יכולה להביל הרבה תיסכול.
אבל אוסר לוותר, ברגע שמרגישים באי נוחות ריגשית הקלה ביותר, יש לעצור ולהתבונן – יכול להיות שמשהו יותר גדול מסווה את עצמו .
אם אדם  לא יודע  באיזה מצב הוא נמצא מבחינה רגשית – בדרך כלל זה יכול להוות סימן לכך שהוא  במעורבות רגשית , כי המסווה הטוב ביותר  של מעורבות רגשית   הוא – העירפול. 

ההתבוננות ברגשות  גם יוצרת מרחק מהרגשות . והמרחק מאפשר לנו לא  להזדהות עימם, לא להיכנס למעורבות רגשית  .
במקום להיות יצרנים של אינטליגנציה ריגשית, אנחנו משמשים כצרכנים של הרגשות ומקבלים אותם  כתוצר מוגמר . אנחנו פסיביים ביחס לרגשות ורואים את הרגשות כמשהו אקטיבי . אם נלמד להיות אקטיביים כלפי הרגשות מבחינה של האינטליגציה שלנו  – נוכל להיות פחות קורבן של חיי הרגש שלנו.  ההתבוננות ברגשות , הניסיון  להבין מה  נכנס לתוכנו פנימה ,מה מתרחש בתוכנו, מה מתבשל עכשיו בתוכנו –  מאפשר לנו לא להיות סבילים לגביהם

.למשל לאחר שיחה עם אדם מסוים יש לשאול:
מה מתחולל בי ברגע הזה ?מה  השיחה הזו עושה לי ? לנסות לזהות את הרגש שבא תוך כדי השיחה . ולאחר השיחה יש לשאול – עם איזה הרגשה אני יוצאת מהשיחה הזו ?.  התנהלות כזו תמנע מצב שבו  הרגשות יכולים פתאום להופיע כמו משום מקום, להפתיע ולהציף אותנו בלי שתהיה לנו כל שליטה על כך .  לכן , עלינו ללמוד לפתח בתוכנו , את דמות ה"צופה"  המתבונן ברגשות שלנו ומדווח לנו אודות מה שקורה שם. לא יכול להיות שהמשאב החשוב ביותר לאדם מבחינה של החיוניות שלו, יהיה ללא בקרה, מעין גידול פרא שמשתלט לנו על חייים, מבלי שאנו יודעים או מסגלים לעשות משהו לגבי זה.
כאשר אנו מבינים ויודעים מה גרם לנו להרגיש כך או אחרת , אנחנו יותר מחוסנים מההתקפה של הרגשות עלינו , והופכים פחות קורבן לה . אנשים שלא מתבוננים  ברגשות ,"מופגזים" על ידי רגשותיהם  ללא הרף  ואפילו לא יודעים מאיפה זה נוחת עליהם .

ההתבוננות עוזרת לנו להבין את האקולוגיה הרגשית שבה הדברים קורים  ואז יש להם פחות השפעה  שלילית עלינו. התודעה יכולה למתן את הטירניות הרגשית בחיים שלנו .
ככל שנפתח את היכולת להתבונן ברגשות שלנו  ולאתר כמה  שיותר מוקדם מה קורה בתוכנו , תהיה  לנו יותר שליטה על מה שקורה בחיינו. 

————-


גבריאל רעם, 9.10.2006

 

ציר הרגשות

מה שקורה בתחילתה של מערכת יחסים הוא התרגשות של גל גדול של הענקה רגשית. הפתיחה נוצרת אם אנו מרגישים טוב האחד עם השני, ואז מיד פותחים ומרעיפים חום. אך ברמה גבוהה יותר, המצב אחר: ברמה זו חום רגשי אמור להיות הדרגתי ולהגיע ר אחרי הרבה זמן. ככל שאתה ברמה יותר גבוהה, אתה נותן עצמך פחות בקלות. ופחות בהתפרצות של רגש. אלה שישר בהתחלה נותנים את כל החום שלהם  – אין להם הרבה בפנים. ככל שאתה יותר סלקטיבי, כך תיפתח יותר מאוחר, אבל כשתיפתח, החום יהיה מתון, המשכי, רציף, קבוע ובטמפ, בינונית. בלי עליות וירידות דרמטיות. כי חום רגשי שמתחיל מיד בטמפ. מאוד גבוהה, גם יסבול מצניחה מאוד גדולה. כך שהענקה רגשית ברמה  גבוהה, זה משהו פחות חם פחות שורף יותר איכותי. ובעיקר יותר מתון ויציב.
קיצוניות רגשית אינה מעידה על יחסים מאוזנים ובריאים. אמנם הקור של הניכור הוא דבר נורא, אבל גם הקצה השני, של רגשות חמים מדי. כי  רגשות יכולים להיות שורפים כפי שהם יכולים להקפיא.
הרגשות אצל אדם בוגר נפשית (אדם ברמה גבוהה) – הם רגשות שהתמתנו, החום יציב, והם מצויים פחות או יותר בקו אמצע אחיד. אפשר לסמוך על רגשות של אדם כזה שכל הזמן יהיו שם באותה הטמפ. וההענקה. וזאת בניגוד לרגשות של אדם לא בוגר רגשית, שאז יום אחד זה שורף כמעט ויום שני קפוא.
טמפ. ורגשות זה דבר שהולך ביחד, ויציבות חשובה לא רק ברגשות. אבל במיוחד ברגשות. אך שם חשובה גם ובעיקר: הטמפרטורה. והטמפ.  הטובה ביותר היא של חום מתון. עם זאת, חום מתון יכול להחשב, על ידי אנשים המצויים במצב של אינפנטיליות רגשית (הרגילים לדרגות חום רגשי גבוהות) כצינה, ניכור וחוסר איכפתיות.
האדם הבוגר נפשית אולי לא אוהב עם תשוקה ואימפולסיביות אך ההענקה הרגשית שלו מצטיינת במרכיב חשוב מאוד, ששמו: חום אנושי. וחום אנושי אף פעם לא שורף, הוא חם מספיק כדי לחמם בחורף הקשה של הניכור האנושי והקוסמי, אבל לא שורף. חום מתון הוא יותר עדין. ורגשות עדינים מתקשרים ומדברים אל הנפש, שהרי היא נרתעת מכל דבר קיצוני מדי.
הצד הגבוה (או הבוגר) של הרגשות  לא שורף אותך אלא מרגיע אותך. ברמה זו הרגשות שוכנות מסביב ובתוך אגם של שקט נפשי. אלה אינן רגשות שבאים לקראתך כמו גל בים, אלא רגשות של אדם ששוכן איתך, אלה רגשות  של להיות ביחד עם הבנאדם.
חום אנושי קרוב לנפש. רגשות של חום רגשי קיצוני קרובים לדם וליצר.
הרגשות הטובים הם רגשות עדינים. כל עניין ההתבגרות הרגישית, הוא בלעבור מהצד השורף והחם לצד העדין והחמים.
אם זה חם מדי זה מוציא את הנפש מחוץ למשחק.  (כי הנפש קרה לגמרי…).
רגשות שלא מוציאים את הנפש מחוץ למשחק הם רגשות של: לא לצאת מן הכלים, לא להיות אימפולסיבי, יצרי, להקרין רגש בפאניקה.  אלא יותר כמו מי אגם שלווים. זה יותר קרוב לחום האנושי האנגלי מאשר הישראלי. האנגלים אוהבים ברכות, בעדינות. הישראלים אוהבים  בחום,  באגרסיה. יש הרבה יותר עומק רגשי ברגש לא מתלהם מאשר ברגש חם. הרגש החם הוא מוחצן, הוא מעל לפני השטח, הוא נע בסטיות תקן  מאוד גדולות.
זה כמו ההבדל בין צחוק לחיוך. רגש חם הוא צחוק, רגש חמים הוא חיוך. צחוק הנו פורקן, חיוך הוא הרמוניה.
החיוך אמנם מוקרן החוצה, כמו הצחוק, אבל שלא כמו הצחוק, הוא שוכן בצד הפנימי של החוץ.  ואילו הצחוק הוא כלפי החוץ של החוץ. הצחוק אגרסיבי, החיוך עדין. החיוך קומוניקטיבי ברמת הנפש, מאפשר לאדם להתפתח אליך מבפנים, הצחוק נעשה בשיתוף עם מישהו, אבל לא בהכרח גורם לו להפתח אליך מבפנים.
קל להאשים אנשים שהרגשות שלהם עדינים, כמו האנגלים – בקרירות רגשית. אבל הם בסך הכל שומרים על קשר עם הנפש שלהם. הקור הבריטי אינו קור של ניכור וסגירת דלת, אלא קרירות שאומרת שהוא לא הולך לשרוף לך את הפיוזים היותר עדינים של הנפש. שהוא זורם אליך רגשית מבלי לשרוף אותך.
אנשים שהם עדינים רגשית הם גם עמוקים יותר.
כשמשהו קר בחוץ – הוא חם בפנים. כשמשהו חם בחוץ הוא קר בפנים. הישראלים הם חמים בחוץ אבל זה לא אומר שהם חמים בפנים.  האנגלים בחוץ הם קרים אבל כשהם נפתחים  הם אנושיים.
הרגשות צריכים להיות אגם צונן, שכמעט לא שטים עליו. וכאן סוד הכוח שלו, כמו מטילי הזהב בפורט נוקס שאסור לגעת בהם אבל הם נותנים למעשה את הקרדיט לרוב המסחר בעולם. אנחנו כל הזמן משתמשים ברגשות שלנו, ומלהיטים אותם על כל גירוי ובכך שאנחנו מבזבזים אותם. הרגש הוא הכי חזק כשהוא הכי צונן. הרגש הוא סביב הנפש, ככל שהוא קרוב יותר לנפש, הוא יותר קר. ככל שהוא רחוק יותר מהנפש, הוא יותר חם. ברגע שהרגש מתלהב, הנפש מתכווצת. אנחנו צריכים לשמור את הרגשות קרוב לנפש, בכלל צריך להיות קרובים לנפש.
חום אנושי הוא כמו חיוך. הוא מחבק מבלי למעוך.
אבל, הערת אזהרה, לצנן את הרגש לא אומר: 'לדכא אותו'. דיכוי הרגש, זו רמיסה ברגל גסה וחמה. צינן הרגש, זה לשמר את הרגש, בעדינות, על החום שלא יגרום לו ולמערכת נזק. זה כמו ההבדל בין אש שנותנת חום בחדר ובין אש ששורפת אותו. לדכא את הרגש, זה לכבות את האש. ואז נמקים בקור.
גברים נוטים לדכא רגשות מתלהמים של נשים, ונשים פורצות בלהבות ריגשיות חורכות.
הגבר אמור לרצות לעודד רגש צונן אצל האישה, והיא, לתמוך בו ברגש מתון, המשכי ויציב.

התבגרות ובגרות רגשית.

"הדרך הנעלה אינה קשה
לאלה שאין להם העדפות.

כאשר אהבה ושנאה נעדרות שתיהן,

"הכול נעשה ברור וגלוי".

סנגצאן, הסין הסין מינג

 

"מכל הגדולים בעריצי העולם, רגשותינו הם האדונים האכזריים ביותר".

                                                                                  אלכסנדר

*  *   *

כולנו התבגרנו שכלית וגופנית, אך כנראה שלא רגשית. בעודנו ילדים – אנו מקבלים סוג של הגנה רגשית מן ההורים, אך כשאנו מתבגרים אנו פוגשים עולם שרק יכול לתקוף את הרגשות, כי העולם הוא פונקציונלי, הוא קר. ואם הרגשות אינם יציבים, עוצמתיים ובוגרים – אזי כל דבר, בין אם זה מישהו שכועס עלינו, או מזלזל, או משדר  איבה, כל אלה יפגעו ברגש. האדם הוא כמו ילד קטן שמישהו בא ונותן לו סטירה, הוא יבכה, זה כואב, אולם הבוגר יהיה מסוגל לעמוד בזה. כלומר: אלא אם כן הרגשות שלך בוגרים אינך יכול לעשות זאת.

חלק א':
אמא צריכה לתת לילד מספיק הגנה אמוציונלית עד שיתבגר, עד שהרגשות שלו יתבגרו והוא יצא ויפגוש את העולם – אבל אנחנו יודעים שזה איננו מתרחש, אנו יודעים שהרגשות לעולם לא מתבגרים, אנו יודעים שהרגשות נשארים כל הזמן חסרי ביטחון ואינפנטיליים והדבר היחיד שהאדם עושה זה להגן עליהם מפני העולם, ולא לקשר חלק זה אל חייו.

הבעיה הראשונה היא שהאמא אינה בטוחה אמוציונלית ובאופן בסיסי היא משתמשת ברגשות הילד על מנת להרגיע ולפתור את חוסר הבטחון הרגשי שלה, אז במקום שיהיו לילד רגשות מלאים ועוצמתיים אשר מגינים עליו, הוא מקבל מישהו שמשתמש ברגשות שלו, מפני שהאימא היא בדרך כלל בודדה, מפוחדת, בדרך כלל לא בטוחה וסובלת מחוסר חום ויחס של אהבה מהבעל (שחיקה נורמטיבית המתרחשת כתוצאה מחיים בחברה תחרותית, קשה, ותובענית). הילד הופך לנקודת האיזון, ואז מקבל את הרגשות שלו שבורים ישר במקום לקבל הגנה. מה שיש לנו פה הוא עולם נורא ואיום שבו הרגשות לעולם לא בטוחים, לא בוגרים והדבר היחידי שהאדם יכול לעשות זה להגן ולהדחיק את רגשותיו כיוון שהוא אינו יכול לשאת בכאב.

אחת האפשרויות של האדם לפתור את המצב הקיים בתחום הרגשות שלו ולהתגבר על המצב הנורא – זה להתאהב. ובכן, להתאהב זה חרב פיפיות, מפני שלהתאהב ברוב המקרים, 99% מהמקרים, זה שרגשות אינפנטיליים מסוג אחד פוגשים רגשות אינפנטיליים מסוג אחר ואז המפגש הוא אסון. אולם אם מאיזו שהיא סיבה פוגש אדם מישהו שמסוגל להיות נדיב עם החיים שלו ולאפשר לו בועה אשר בתוכה אפשר להסיר את המגננות האמוציונליות, שם יכולים הרגשות לגדול ולצמוח ולעתים רחוקות זה אפשרי ואכן זהו נס, אז האדם יכול לגדול רגשית בתוך הבועה הזו ולרדת מטה לאורך ההיסטוריה שלו ולפתור את בעיותיו הרגשיות.

 

חלק ב':
אפשר לגשת לעניין הבנת הרגשות מכל מיני זויות, אך מנקודת מבט של ההוויה (העצמי האמיתי והגולמי השוכן בתוכנו) יש לרגשות -כפי שאני רואה זאת כמובן- הבנה מיוחדת וספציפית מאוד.
ניתן לחשוב אולי כי הרגשות הם מדיום מצוין להתחברות למצבים נפשיים ורוחניים כגון אקסטזה, התעלות, קדושה וכו', אך איני רואה זאת כך.
הרגשות לא נועדו כלל ליצור קשר עם העולמות הרוחניים, העולמות הרוחניים מתקשרים בכלל ישירות להוויה.
הרגשות הם אנרגיה שחוזקה בסטאטיות שלה, ברגע שהיא מופעלת היא מזדהמת.
כך ברוחניות וכך גם בין בני אדם.
וכאן אני הולך לכתוב משהו מוזר: כשבני אדם נפגשים, הרגשות צריכים להיות האחרונים שבאים לתמונה. רק כשיש סינכרון מלא בין שני בני אדם – הרגש יכול לצוף. אל לו להגיע לסצנה התקשורתית מוקדם מדי. כששני בני אדם נפגשים צריך שיהיה ביניהם חום הדדי, אנושיות ואיפשור (יצירת חלל שהאחר ימצא עצמו בתוכו) – כל אלה הנם תוצרים של ההוויה הפנימית ולא של הרגשות. ורק אחרי שזה ישנו יכולים לבוא הרגשות.
הסכנה של רגשות לפני חום אנושי ואיפשור – היא, שלאחר זמן, זה יכול לבוא כתחליף במקום מצבים של קשר עם ההוויה.
רגשות הינם מצרך מקודש, הם נוזל החיים עבור ההוויה. לאנשים  מטענים אדירים של אמוציות אך יש לשמור אותם – כבתולין של אישה, או להבדיל – כמטילי הזהב שבפורט נוקס, והיות וזה לא קורה, ואנו דולפים וזורמים רגשית עם כל עובר ושב, לא נותר בנו מספיק עבורנו, עבור ההוויה שבתוכנו, שהיא אנחנו.
ואז במקום שהאמוציות יעברו התמרה ויופיעו כאנרגיה רוחנית, האדם מנסה לחוות חוויות רוחניות, אך הוא עושה זאת עם הרגש. אנשים מגיעים לרוחניות  אך יוצרים שם  אינטראקציה רגשית, ואינטראקציה רגשית אפשר ליצור רק עם אנשים אחרים. (וגם זאת על רקע של יצירת חלל פנימי ושידור של חום אנושי בלתי מותנה) –  ואל הרוחניות יש לבוא ריק, בלי משאלה ספציפית, עם רגשות במצב של חוסר תובענות מוחלט. במקום זאת, שוחרי רוחניות רבים באים דרך הרגש, מתוך הרגש, בגלל הרגש, אבל הם משכנעים עצמם שהם באים מצורך רוחני אמיתי ושמה שהם רוצים זה רוחניות, אך לעיתים קרובות מדי הם באים מהצורך בסיפוק רגשי, וזה הדבר שהם זקוקים לו.

אצל הרבה מאוד אנשים מאחורי קול יעקב הרוחני מסתתר עשיו הרגשי.
בבסיסה, עבודה על  ההוויה, התודעה ולקראת חיים רוחניים – הינה תמיד על ידי מאמץ מודע להרגיע, למשטר, לאזן ולהכניס לתלם את האמוציות. את האמוציות האינפנטיליות אשר נמצאות מתחת לרמת הצוואר או כמו שגורדייף קורא לזה – "הסוסים המתפרעים ", ושיהיו בעצם מכשיר ברוחניות של האדם, חלק פונקציונלי מהרוחניות של האדם ושלא תהיה להם אוטונומיה.
עכשיו, היום יש להם אוטונומיה, כמו צ'צ'ניה, הם מחוז שלא רק שמרד, אלא מחוז שגרם לכל המערכת האנושית לעבוד תחתיו, ויש צורך לרסן את המרידה הזו ולהחזיר את האוטונומיה של האמוציות לכלל הכוליות של שדה המערכה.
האמוציות אינן חלק הרמוני ואינטגרלי של המערכת, אלא הם חלק בדלני שעובד עבור עצמו ומשעבד חלקים אחרים לעבוד עבורו.
אנשים רבים מתקוממים כשהם שומעים זאת. נראה להם כי מצב הרגשות הקיים הוא שמחזיק את האדם בזיקה אנושית כלשהי, ואם הרגשות ימושטרו, יהפוך האדם לאוטומט. (זה נכון אומנם כשמנסים לברוח מן הרעה החולה של אינטלקטואליזם עקר וקר, ואכן אז הרגשות נדמים כמעוז האנושיות, אך אם משווים את הרגשות להוויה – זה לא הפתרון). ולא היא, אם הרגשות יוכנסו לקונטרול והרגעה, רק אז יהפוך האדם באמת לאנושי. הרגשות לא עושים את האדם אנושי, אלא אגוצנטרי וחסר יציבות. כשהרגשות שולטים, האדם נעשה לא אנושי כי הוא  מונע על ידי אינטרסים, נמשל  על ידי רגשות ומנווט על  ידי אינטלקט. במקום להיות אנושי המנווט על ידי ההוויה ומונע על ידי מטרות של הגשמה עצמית ולא אגוצנטריות.

לאנשים יש דיבוק, יש להם ישות שחיה שם, ישות- שאם אצטרך לתת לה את התיאור הפלסטי- היא כמו שמן צמיגי, כמו גריז שנכנס לתוך כל המיסבים הכי עדינים ועוטף את הכל במין עטיפה משומנת כזו. דוגמה נוספת, זה שרשור, ושהשרשור המגעיל הזה מככב באחד הספרים של האיסיים, (* THE GOSPEL OF THE ESSENES בהוצאת C.W.DANIEL CO 1976. עמ' 115-116) שם ישנה דוגמה נפלאה, מסופר שם שישו דיבר עם חולים שהתחננו בפניו למזור ובא אדם אחד שסבל במיוחד, ישו בא לאותו חולה ושם חלב עזים חמוץ מול פיו – לאחר שכבר צם במשך 40 יום. בסופו של דבר, בגלל כנראה ריח החלב החמוץ, השרשור המורעב יצא החוצה (ישו קורא לו השטן). ומה שאני אומר בעצם הוא שהשטן של אנשים זה האמוציות שלהם, זה השרשור של האמוציות בתוככי ההוויה שלהם, האוכל את האוכל שלהם, ומשמין בשעה שהם מורעבים, כך שכאשר אנשים מדברים אל אחר, הם בעצם אינם מדברים אליו כלל, מי ששומע ומגיב זה השרשור האמוציונלי, הם מדברים לזולת אבל הזולת הוא באופן בסיסי דמות מסרט מצויר, הוא לא אמיתי, ובתוכו יש את השרשור הענק הזה של הרגש אשר מנהל הכל, אוכל הכל ולאדם אין חיים.

                                                                                    בגרות רגשית
 

בגרות ואינפנטיליות – רגשיים

חלק א'

בפרקים הקודמים הוזכרו שני מונחים: 'בגרות רגשית' ו'אינפנטיליות רגשית'. הכוונה הייתה שהרגשות אינם מתבגרים באופן אוטומטי, כמו הגוף, שאבריו מגיעים לבשלות ולתפקוד שיא תוך זמן מסוים.

הרגשות צריכים לעבור תהליך מסוים כדי שיעברו ממצב גולמי של כאוס וצרכנות, למצב מעובד של ארגון פנימי ותפקוד מאוזן.

הדוגמא הטובה ביותר לכך היא אגרסיביות. ובכן כשישנה סכנה או איום או כשתוקפים אותנו  – אנו מגיבים באחת משתי צורות: תוקפים חזרה (מילולית או לא מילולית), או מורידים פרופיל, מוותרים על העמדה שלנו, ומנסים לרצות את התוקפן. הראשון אגרסיבי (תוקפן), השני רגרסיבי (נסגן). שניהם מצויים ברמת אינפנטיליות רגשית. אך מי שמגיב בהתאם למצב הספציפי הוא אסרטיבי. האסרטיבי הוא הבוגר נפשית, והוא יכול לנווט את רגשותיו (וזאת בניגוד לשניים הקודמים שהם קורבן לקוטביות הרגשית שלהם), והוא מסוגל להחליט אם הוא רוצה לעמוד על שלו או לוותר. יש לו בחירה, לאינפנטילי רגשית אין ברירה. הקיטוב הרגשי שלו מחליט עבורו. הבוגר רגשית מגיב בצורה שקולה, הוא לא חייב להגיב, הוא מגיב אם הוא מוצא לנכון. וזאת בניגוד לילדותי מבחינה רגשית, הוא מגיב בצורה לא שקולה; קודם הרגש (האגרסיבי או הרגרסיבי) מתפרץ, ורק אחר כך הוא מבין באיזה גישה הוא נקט.

כך לגבי היחס לאיום, סכנה או תוקפנות. וכך גם לגבי היחס לכאב וסבל; הבוגר רגשית מקבל את הסבל והכאב כחלק מן החיים, בעוד שהילדותי רגשית חש ש: 'למה זה מגיע לו', ו'מה הוא עשה כדי שזה יפול דווקא עליו'. דהיינו הוא מקבל את המוקשים של החיים באופן אישי. הבוגר רגשית מתייחס לסבל והכאב שלו בצורה סטואית (היום זה תורי מחר זה תור של מישהו אחר) או מנסה לחפש בזה משמעות ('אני סובל כי'), הוא עשוי לראות אותם כמחיר כלשהו. למשל באהבה: הוא לא נכנס להלם כשהוא חווה כאב תוך כדי אהבה או התאהבות, הוא עשוי להבין שלאהוב משהו זה לסבול אותו. והכוונה היא שהמדידה של הערך של משהו, היא תמיד דרך המחיר שהאדם מוכן לשלם עבורו. זו תפיסה שנובעת מבגרות רגשית.

כבר נכתב כאן במאמרים קודמים, בסדרה זו, כי המעבר מן המצב של רגשות אינפנטיליים לרגשות בוגרים הוא תהליך לא פשוט. ולמעשה הוא מעין תהליך אלכימי, תהליך של שינוי מצב צבירה, של מטמורפוזה. שבו משהו נמוך עובר מעין קפיצה קוואנטית, מזדכך, מזדקק ומתייצב על רמה גבוהה יותר. ושם הוא עדיין הוא, אך הוא גם משהו אחר לגמרי. האנאלוגיה באלכימיה, היא הפיכת העופרת (רגשות ברמה אינפנטילית) – לזהב (רגשות ברמה בוגרת).  זו אותה המתכת אך באותה מידה זו מתכת אחרת. כך או כך, יש הבדל ערכי בין שתי המתכות; הראשונה מתכת זולה ושכיחה, בשניה, מתכת יקרה שערכה ואיכותה שווים הרבה וניתן לסחור בה ולקבל שווי ערך גבוה. בעוד ששווי הערך של העופרת הוא נמוך מאוד וניתן לקבל תמורתו בעיקר דברים זולים וחסרי ערך.

ומה בדיוק קורה באדם לאחר שעבר את התהליך הזה של הפיכת העופרת הרגשית לזהב רגשי? ובכן הבוגר רגשית לא מאפשר לאגו להתחזק ולהיבנות על ידי התחברותו לרגשות האינפנטילים. התחברות הבאה לידי ביטוי במשפטים כגון: "מגיע לי" ו "מה אתה יכול לעשות בשבילי?".

בוגר רגשית, לעומת זאת, מבין שהוא בר מזל אם מישהו מתייחס אליו בכלל ועוסק בו.  במילים אחרות הבוגר רגשית מבין ויודע שהתקשורת האמוציונלית בין אנשים – ברמה הריאלית –  מורכבת מאגו ופנטזיה.

הבוגר ניגש אל אחר בגישה של:  'קח ותן' אמוציונלי, הוא בא על בסיס של חוזה אמוציונלי,  ז"א: "אני חשוב בדיוק כמוך ואנו מחליפים דברים" וזה צריך להיות הגיוני וזה צריך להיות הגון וצריך להיות בתוך זה  מקום לחום אנושי והתחשבות. אך מה שקיים היום בין אנשים זו התובענות של האגו והעוצמה של הפנטזיות. הבוגר רגשית מוריד את רמת התובענות של האגו ומנמיך את עוצמת הפנטזיות.

 

חלק ב':

עד כאן זה נשמע די פשוט ואפילו סכמטי במידת מה, אך במציאות ההבדל ביניהם פחות מודגש ויותר ערמומי. ומדוע ערמומי? בחברה שלנו ילדותיות רגשית למדה להתחפש ולהראות מבוגרת ובוגרת לכל דבר. אנשים מדחיקים רגשות ונראים ומתנהגים כאילו רגשותיהם מזמן כבר בגיל ארבעים לפחות… ואיך יודעים? איך ניתן לדעת שמתחת לקליפה של רגשות בוגרים ושקולים מסתתר אינפנטיל רגשי? ובכן לפי תגובתו בעת שהוא נפגע רגשית. זהו אחד מן המבחנים הבולטים ביותר. אדם בוגר נפשית אמנם נפגע רגשית, אך זה מיד מתועל אצלו לפעולה, זה מיד יוצא החוצה בדרך כלשהי; הוא מדבר על זה, או עושה עם זה משהו (יצירה למשל). אך הילדותי רגשית מיד מפנים את זה, והולך עם זה עמוק פנימה, מבשל את זה ולא מסוגל להיפרד מזה. יוצר סביב זה מעין דבק רגשי. זה נקרא: מעורבות רגשית. וכבר גורדייף, 'בחיפוש אחר המופלא' של אוספנסקי הזהיר מפני זה מאוד. הוא טען שבכל פעם שזה קורה, זה עולה לאדם בכמה שנים של נסיגה אחורה בהתפתחות הרוחנית שלו.

האינפנטילים רגשית נפגעים נורא, כי מבחינה רגשית הם לא מוגנים. כמו ילד שקל להרביץ לו, כי הוא חלש. הרגשות של האינפנטיל רגשית חלשים, אין להם עוצמה. הם תובעניים מאוד, קולניים מאוד אך אין להם עוצמה פנימית.

אנשים רבים נראים כבוגרים רגשית, ומפגינים כוונות נהדרות ונאצלות וזה יכול להראות מאוד משכנע, אך כל זאת עד הרגע בו משהו יפגע באגו שלהם, עד הרגע בו יעלבו  ממישהו ואז כל הכוונות הנאצלות הללו יעלמו כלא היו ומה שישאר זה הדבר האמיתי: האגו שכל דרכי הגישה אליו הם אמוציות פגועות.

נקודה נוספת שמאפיינת את הילדותי רגשית היא הדרך בה הוא מתקשר עם אחרים; האינפנטיל רגשית עוסק בעיקר באגו שלו ולא רגיש כלל לאגו של אחרים. ובעסקאות תקשורתיות הוא מדבר בעיקר על עצמו ולא נותן כמעט משוב לאחרים בנוגע לאגו שלהם.

הנטייה אצל הילדותי מבחינה רגשית היא לתת כמה שפחות משוב, להגיב כמה שפחות כלפי הזולת ולגרום לשני כמה שיותר עבודה על ידי כך שהוא צריך לנחש כיצד אתה קולט אותו. ואכן אחד הדברים המאפיינים ביותר את הבוגר רגשית בתקשורת, הוא יכולתו והתעקשותו לתת משוב. כי נתינת משוב משדרת לזולת עניין בו בשל היותו הוא ולא בשל עיסוקו או עניינו בנו. (עם זאת יש נתינת משוב לא בוגרת ויש בוגרת; נתינת המשוב הבוגרת לא מתייחסת ועוסקת בעובדות אלא משקפת וחושפת בפני הזולת את העמדה הפנימית שלנו ביחס למה שהוא\היא אמרו. ולא איך אנו קולטים את העובדות שעליהם דיברו, אלא את הכוונות שעמדו מאחוריהן).

כך שכל עניין הבגרות הרגשית הוא בעייתי מאוד. חלק גדול מן הבוגרים רגשית הם בעצם מאוד ילדותיים. (נשים מודות שהרגשות שלהן שולטים בהן, אך גברים מציגים חזות רציונלית בתכלית, אך בזמן שהם עסוקים בהולכת השולל הזו, רגשותיהם שולטים עליהם יותר… יש על זה ביסוס מחקרי).

וכך ככל שאדם ישקיע יותר מאמצים להראות יותר בוגר רגשית ממה שהוא – ("אין לי אינטרסים אישיים, אני רק מציג עובדות") כך יגדל ויתעצם החלק הילדותי שבו, כי ללא כל בקרה ופיקוח –  הרגשות הילדותיים יכולים רק להתפרע ולהשתלח ביתר שאת.

התרגלנו לחשוב שרוב האנשים הבוגרים עושים דברים מתוך בגרות רגשית, או לפחות מתוך שיקולים רציונליים טהורים. אך במציאות רוב האנשים פועלים מתוך רגשות והם שמנווטים את ההחלטות הכביכול רציונליות שלהם.

אצל אדם בוגר רגשית החשיבה הרציונלית מנווטת על ידי מרכז כובד פנימי, על ידי העצמי או ההוויה הפנימית. בעוד שאצל אדם לא מפותח מבחינה רגשית –  אלה הרגשות הלא מרוסנים והלא מתועלים שפועלים על שיקולי החשיבה הלכאורה רציונלית. כך או כך רק לעיתים רחוקות החשיבה הרציונלית היא פרי של שיקולים שכליים טהורים, לרוב היא מושפעת מן הרגש הנמוך (אינפנטיל רגשית), או מן ההוויה הפנימית (בוגר רגשית).

 

חלק ג':

אחד מן המאפיינים של אדם ילדותי רגשית, הוא תופעת ההתרגשות: ההתחממות של האנרגיה הרגשית, או לחץ רגשי. כל אלה זרים לבוגר רגשית, אצלו הרגשות צוננים ורגועים. התרגשות היא תופעה אמוציונלית חמה ואם נדמה את התודעה של האדם למסך טלויזיה, הרי שאצל אדם בוגר רגשית התרגשות ולחץ רגשי יופיע כמו הפרעה שיוצרת הפעלה של מכשיר חשמלי על מסך טלויזיה. הבוגר רגשית נמצא במצב של רגיעה ושקט רגשי.

ומה לגבי השקט הנפשי אצל האינפנטיל רגשית? ובכן הוא נמצא בדרך כלל באחד מ2- קטבים! התרגשות והיסטריה – כאמור, או בריקנות ושיממון רגשי. אפשר להגיד שהבוגר מצוי במצב של עוצמה רגשית שבתוכה ישנו שקט (כמו מעגל בתוך מעגל). בעוד שאצל האינפנטיל זה כמו שני קטבים שהוא מתנדנד בניהם; בורח מן השקט אל ההיסטריה הרגשית (כי הוא פוחד מן השקט. עבורו זה לא שקט מבורך אלא ריקנות פנימית), ואז בשוך ההיסטריה הוא מוצא עצמו באנטיקליימקס של ריק רגשי. 

אצל האינפנטיל כמעט כל דבר זורק את רגשותיו לחגיגה, היסטריה, או אורגיה רגשית. (שהוא או מחצין או בולע אותם). ומה אצל הבוגר? איך הוא מגיב ביחס לגירויים רגשיים שבאים מבחוץ? ובכן הוא לא נותן לגל הרגשי הגואה לעבור רמה מסוימת של התרגשות. כאשר גירוי רגשי מגיע והבוגר מרגיש את הגל הפנימי גואה ומאיים להציף אותו מבפנים-הוא עוצר אותו לפני השיטפון –  כי רק כשהאדם עוצר את הגל הרגשי הוא מצליח לא להפוך קורבן לגירוי הזה; ואז הוא לא נחטף ע"י רגשותיו הגואים. כי הבוגר יודע בחוש שאם ירשה לרגשות להציף אותו מעבר לקו מסוים, אז הוא נתון בידי הרגשות שלו לשבט או לחסד (בד"כ לשבט) ואז אין דבר שהוא יוכל לעשות ביחס לזה.

יחד עם זה, צריך לציין כי  אנשים אשר מתרגשים מאוד- אמוציונלית ומתרגשים אמוציונלית בקלות – זה אומר שכנראה יש להם פוטנציאל גבוה להיות רוחניים, כי זה אומר שיש בהם רגשות אשר מתלקחים בקלות וזה חומר הרבה יותר טוב מאנשים יבשים. רק שכאמור זה צריך לעבור עיבוד, תהליך אלכימי ואז הזהב יהיה עשיר ואיכותי יותר.

הרגשות לא אמורים בכלל להתלקח, מה שאמור להתלקח זו הרוחניות – הרגשות הם כמו נוזל המח, שמקיף את המח, זה המח שצריך לתפוס אש לא הנוזל סביבו, הוא בא רק לשמור עליו, להגן עליו ולצנן אותו.

דימוי נוסף לרגשות ולרוחניות הוא בסיס צבאי וש.ג. – הש.ג. הם הרגשות הילדותיים והבסיס עצמו הוא ההוויה הפנימית. כדי להגיע לרוח, להוויה הפנימית, צריך לעבור דרך הרגשות. אך אם הם לא מאולפים, לא שקטים – האורח לא יכול להיכנס לבסיס. וכך רוב הש. גימלים עוצרים את רוב האורחים בפתח ולא נותנים להם להיכנס פנימה. הם דומיננטיים מידי, כמו ילדים, ולכן הסכנה הגדולה של אינפנטיליות רגשית היא דומיננטיות; הרגשות במצב זה 'יגנבו' את החוויה ולא יתנו לה להגיע אל רמת הרוח ולאפשר לה להתלקח. במקום זה הרגשות מתלקחים מה שמחמם את כל המערכת.

ומה שקורה אצל הבוגר רגשית הוא שההוויה הרוחנית שלו לא נחסמת על ידי הרגשות הילדותיים. הוא מצליח לתת להוויה הפנימית שלו לתקשר ישירות עם חוויות וגירויים מן העולם החיצון.

הרגשות של חלק גדול מן האנשים הם רגשות ש.ג. ואז הנפש שלהם לא מקבלת את ההתרחשות האמיתית. עכשיו, הענין הוא שכאשר הרגשות חוטפים את האקשן מה שנמצא מאחורי הרגשות זה מאומה כי כלום לא מגיע פנימה כי הרגשות חוטפים את הכל. ואז משתררת ריקנות פנימית, (ואז אנשים מרגישים את הכלום שלהם והם מרגישים שהם לא חיים). אולם אם יצליחו קצת להשתיק והרבה לאלף – את הרגש המתפרע – אז הרשמים יעברו את הש.ג. ויגיעו למחוז החפץ הרוחני.

ובאנלוגיה: הרגשות (אצל האינפנטיל רגשית) בעצם גורמים לאור השמש לשבור עליהם  את הקרניים ולהפוך לצבע במקום שהקרניים ימשיכו דרכם הלאה פנימה אל הנפש, למחשכי התת מודע ולהוויה הפנימית.

כשמתבוננים באדם בוגר נפשית לא רואים שום צבע והוא נראה אפור ואטום. וכשמתבוננים באדם ילדותי רגשית הוא נראה עשיר, רבגוני ומלא התרחשות פנימית. כי כשאנשים אחרים רואים את הצבע והצבעוניות של עולם הרגש של האינפנטיל רגשית – חוגג ומתפרע – הם אומרים: נהדר, יופי הכל צבעוני.

וזה הפרדוכס: לילדותיים רגשית יש את עולם החברה הצבעוני, עולם שהוא חסר תכן רגשי של ממש. וכך הם נעדרים תכן רגשי משל עצמם ועוצמה רגשית אמיתית. לבוגר רגשית יש את כל אלה, אך הוא ניתפס, כאמור, כצונן ולא נגיש מבחינה רגשית.

 

28.1.2003

 

הרוחניות כרגשות בתחפושת…

 

כפי שנכתב כאן קודם, (חינוך  לרגשות) הרי שרוב בני האדם גדלים כרונולוגית ומתבגרים גופנית, אך לא ריגשית. רבים נותרים באותה רמת התפתחות רגשית כשל ילד בן חמש. ולא זו בלבד אלא שהרגשות גדלים ותופחים, ובגיל יותר בוגר הם יכולים להיות יותר חזקים מן האדם עצמו. הוא נראה בוגר ושכלי אך בתוכו שוכנים הרגשות כמו שרשור ענקי שבעצם ממלא את כל חלל החיים.
והדבר הנורא מכל הוא שזה אומר שהפוטנציאל הנפשי של האדם במידה רבה – בעצם מאוכלס ע"י השרשור הפרה-היסטורי הזה של האמוציות, וזה נורא.
עד שלא נפטרים, או מתעלים, את  השרשור, את הדמון הזה, המפלצת הילדותית הזו –  אי אפשר לדעת כלום על הפוטנציאל הנפשי והרוחני של האדם.
האדם יכול לחשוב כי זה המימד הרוחני שבו –  שאוהב שירה, הגות, סיפרות או מיסטיקה – אך יכול להיות כי מתחת לעור הכבש של הרוחניות מסתתר הזאב הבלתי מאולף של הרגשות…
ורק כאשר מצליחים להוציא את הרודנות האינפנטילית של האמוציות אל מחוץ לתמונה, רק אז אפשר למדוד את עוצמת ומהות הפוטנציאל הנפשי והרוחני.  
עם זאת מן הראוי להגיד כי  אנשים אשר מגיעים לעיסוק ביצירה, בנפשיות, ברוחניות ובדברים דתיים –  נעים לשם מתוך משהו אמיתי, מתוך דחף רוחני אותנטי – כנראה.
אך עדיין השאלה היא עד כמה הדחף הרוחני הזה מכיל בתוכו 'חומרים זרים', דהיינו, חומרי רגש שמתחפשים לחומרים דתיים או רוחניים.
הבעיה היא שהערבוב הזה של הרוחניות והשאריות האמוציונלית מתקופת הילדות יוצר בלבול: איזה אחוז מן הדחף הרוחני או היצירתי הוא בגלל פוטנציאל רוחני או יצירתי אמיתי, ואיזה אחוז בגלל רגשות שמחפשים מוצא וזה המוצא שמצאו?
אז אחד מן הדברים שאדם שמצוי בדרך להגשמה עצמית רוחנית, או מימוש הפוטנציאל היצירתי הרוחני שבו –  צריך ואמור לעשות, הוא להפריד בין הבעיות הרגשיות (שרשור הרגש האינפנטילי) ובין הפוטנציאל הנפשי והרוחני האמיתי. הבה ונניח, ברמה התיאורטית, שהוא מצליח לעשות זאת, כמה פסולת רגשית הוא 'יוציא החוצה' וכמה רוחניות נטו תישאר לו? ובכן ניתן אולי למצוא – כי לאחר שמפרידים החוצה את הסיגים והפסולת הרגשיים –  מוצאים שהם היוו כ- 95% מהכל והאדם נשאר רק 5% של רוח ונפש.
וכך לאחר ששמים את הצרכים הרגשיים בפרופורציה –  מגלים שבסך הכל, כל שאותו אדם  רצה, היה להיות (ויכול היה להיות) זה מנהל בניה או פוליטיקאי ושהוא בכלל לא רוצה רוחניות ובמקום הבלבול הרגשי (שהתחלף לפנטזיה רוחנית) מגלים רוב המחפשים הרוחניים כי כל שבעצם רצו באמת זה לנהל חיים של זעיר בורגני… 
דהיינו, לאחר תום הסערה הרגשית של הנעורים המבולבלים (שיכולים להימשך עד גיל שלושים, שלושים וחמש) אנו עשויים למצוא בתוכנו רגשות אשר יש להם יותר עוצמה מהדחף הרוחני הבוסרי של הנעורים וזה לא זוהר כל כך כפי שזה היה נראה מבעד לערפילי הבלבול והפנטזיה.
אך מה שיותר חשוב מן הדחף להיות רוחני זה שני דברים שהם אחד: האחד להיות אותנטי ואמיתי לעצמך והאחר להגשים את עצמך. אלו הם שני הדברים החשובים ביותר, מפני שאם מה שנכון עבורך זה להיות סנדלר וזה הפוטנציאל שלך אז מה העניין בלהיות רוחני, זה יכול להיות איזה שהוא רעיון שמישהו שתל בך שמפרנס פנטזיה אמוציונלית ושאין לו שום קשר מהותי איתך, הדבר האמיתי היחידי שאדם אמור לרצות זה להיות אמיתי לפוטנציאל המקורי שבו ולהגשים אותו.
אדם יכול באמת רק לרצות להגשים את מה שחי בו באמת (פוטנציאלית), ואין הוא אמור לרצות שום דבר אחר כי זה לא יהיה אמיתי. כלומר: משאית לא יכולה לרצות להיות אבוקדו, או אפילו לא מכונית פרטית, קודם כל היא צריכה לדעת שהיא משאית, ואז פשוט להיות את מה שהיא יודעת שהיא.
הפרדת רמת הרגש מן הרמה הרוחנית היא אחד מן הצעדים הראשונים שיש לעשות בדרך רוחנית כלשהי. תהליך זה הוא תהליך אלכימי. שם (באלכימיה) מדברים על כך שכדי להגיע למצב של זהב טהור (רוחניות צרופה) יש להפריד את המתכות הפשוטות (רגש אינפנטילי) מן הזהב (רוחניות צרופה).
זה תהליך שלם של הפיכת מתכות פשוטות למתכות מעולות ומה שעושה מתכת פשוטה לכזו, זה כל הדברים הנמוכים שהסתפחו אליה.
מדובר על כך שהרגשות ישוחררו מן ההילה המזויפת, הכביכול אצילה שהסתפחה להם ואז הם יכולים להיות הם עצמם. עד כמה שזה נראה לא מעודן. מה שמשחרר את הרוחניות שנותרה להתמסר להגשמת עצמה. אך צריך להתכונן לכך שכל שנותר מבחינה רוחנית זה 0.5% בעוד שהרגשות הבסיסיים שנותרו, שזה: הצורך לאהוב, הצורך למצוא ביטחון רגשי, כעס, חרדה, וכו' הם הרוב המוחץ. רבים מעדיפים, באופן תת הכרתי לחשוב שרוב האנרגיות שלהם הם רוחניות ולא מוכנים לבדק בית רגשי שיגלה שבעצם בתוך תוכם אינם שונים מן האנשים 'הפחות רוחניים' שנמצאים סביבם.
אך לאחר שגילו זאת והשלימו עם כך שברמת הבסיס הם פחות ברמה של מלאך ממה שפינטזו, הם יכולים לקחת את האחוז הרוחני הנותר ולהצמיח אותו להיכן שהוא באמת יכול להגיע. דבר שלא יכלו לעשות כל עוד פינטזו שהם יותר רוחניים ממה שהם, ושהם כבר שם (בגלל העוצמה הרגשית שנכנסה לעניין) בשעה שאלה היו סך הכל הרגשות שנתנו את ההרגשה של רוחניות גאולה ומפותחת.