"כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר
תבין הכל, תדע, לא תאמר מלה אחת,
כמו עמוד עשן תיעלם בתוך החדר
משהו בך יאמר לך המשך בדרכך…"
"לך ישר, לך לבד, אל תפחד
אל תכעס, לך תמים, לך אחד.."
מתוך: האלבום "בגובה העיניים" של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985),
שם השיר: "שיר נבואי קוסמי עליז".
(הנוסח המלא של השיר: במסה: 'להיות אאוטסיידר').
* * *
חלק א': הבדידות הנוראה הזו… והסתמיות של האחר
"מעולם לא מצאתי חברה כה חברותית כמו הבדידות. רב הזמן אנו בודדים יותר בחוץ לארץ בקרב בני אדם מאשר כשאנו נשארים בתאים שלנו. אדם החושב או עובד הוא תמיד לבד, תן לו להיות היכן שהוא חפץ".
הנרי דויד תורו
"…האדם חייב להתעורר סוף סוף מחלומו בן אלפי השנים ולגלות את בדידותו הטוטאלית, את בידודו הבסיסי".
ז'אק מונו
"הזולת. לראות כל בן אנוש (בצלמך) כבית אסורים שיושב בו אסיר, ומסביבו היקום כולו".
סימון וייל, "הכובד והחסד". עמ' 162
"כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת".
שם, עמ' 163
* * *
הבדידות נחשבת כתו של קלון שהחברה מדביקה ליחיד הבודד, ושהיחיד מנסה בכל כוחו להיחלץ ממנו.
העונש הגדול ביותר , לאחר עונש המוות, שיכולה החברה להשית על היחד הוא סילוקו משורותיהה – בידוד חברתי. בתוככי בית הכלא העונש הגדול ביותר הוא הבידוד בצינוק. אנשים – כך מספרים לנו מחקרים – אפילו מאבדים את שפיותם בבידוד חברתי מלא.
יש לנו, באופן אישי, בעיה גדולה עם העדר חברה, עם ההישארות בחברת עצמנו.
אדם שלא מתחתן יש לו לפחות חברים, אדם שאין לו חברים – הוא לפחות נשוי. מי שיש לו גם בן-זוג וגם חברים נחשב הרבה יותר בעיני עצמו ובעיני אחרים ממי שיש לו רק אחד מהם – ובודאי שנחשב יותר ממי שאין לו לא בן זוג ולא חברים.
ועם זאת, -למרות החשיבות העצומה שאנו מייחסים ל'ביחד' ולחברתם של אחרים, הרי אנו כל כך לוקים בחסר מן הבחינה התקשורתית. כל מה שקשור לאיכויות של תקשורת, כגון: להיות קשוב לזולת, להיות רגיש לקליטה של תת-קרקעיים,
לתת לזולת אפשרות לבטא את עצמו ולנסות להבין אותו מנקודת מבטו שלו – כל אלה הם בחזקת תיאוריות מופשטות עבור רוב האנשים, שלא לומר – דימוניות.
החיברות שלנו הוא סתמי, שטחי ואינפנטילי במקרה הטוב, וחורשת רעות ותחמנית – במקרה הרע.
בשורה התחתונה רוב העסקאות התקשורתיות שלנו הן לרוב מסווה שמכסה על כוונות סותרות ועל ניגודי אינטרסים – או סתם כיסוי ל ריקנות ושעמום.
מצד אחד קיימת בכל אחד מאתנו הזדקקות אדירה לחברת אחרים, ומצד שני אנו מוצאים חובבנות, רישול ואטימות בכל הנוגע לרגישות כלפי הזולת וליכולת לתקשר עמו. ההסבר לפרדוכס הזה טמון במושג: אינפנטיליות רגשית, שמשמעותו התייחסות אל הזולת מתוך עמדה הדומה לזו של הילד – דהיינו: הערכת הזולת ביחס לצרכים שהוא מספק ולא ביחס למה שהוא בפני עצמו. הילד זקוק מאוד לאמו – אך בה בעת אין הוא מודע לקיומה כאדם בפני עצמו ולכן גם אינו רגיש לצרכיה. הנטייה להתייחס אל הזולת דרך הפריזמה המוגבלת של הצרכים אותם הוא מספק לנו גורמת לכך שאנו מחמיצים אותו כאדם שלם ומחמיצים את עיקרו של החיברות האמיתי. כתוצאה מן האינדוקטרינציה האדירה לגבי החיברות אנחנו אף פעם לא באמת לבד, אף פעם לא חשים עצמנו מבפנים. במקום זאת אנו עסוקים במשחק סימולציה פנימי, בו אנו עושים חזרות לקראת הפעם הבאה בה נפגוש את הקהל שלנו, מה נגיד, איך נגיד, איך נשכלל את זה כך שזה יצא הכי טוב – כשנשוב וניפגש.
וכשאנו עם אחרים, או יותר נכון, כשאנחנו במצב שהיידגר מכנה: 'להיות מושלכים אל בין האחרים' אנו מפסיקים להיות אנו עצמנו, אנו הופכים לקיימים לא במונחים שלנו, אלא מתוך התייחסות אל האחרים. הוויתנו נעשית מזויפת, במקום לחוות עצמנו כעצמיות אינטימית ויחודית -אנו חווים עצמנו כ'מישהו סתמי'. כשהיחיד פוגש את האחרים – קורה לעצמיות, לייחוד של האדם דבר נורא, הוא הופך לזר לעצמו. היחיד נהפך ל'הם', ה'אני' נהפך ל'הוא' וגם האתה (של האחר) נהפך ל'הוא', (ועל כך הרחיב מרטין בובר ב'סוד השיח' שלו). הקיום החברתי בולע את הקיום היחידני האותנטי. היידגר מדבר על כך שהבינוניות והזרות להוויה הפנימית של היחיד גורמים לכך שכל אחד הופך להיות כמו כולם ושום אדם לא קיים כהתרחשות חד פעמית, ייחודית, מסקרנת, שונה, ראוייה לתהיה, אלא כל בני האדם: "מהווים את הדבר הקרוי 'פומביות'. כל סןג של עדיפות רוחנית מודחק בנועם, בן לילה הופך כל דבר בראשיתי לדבר, שכבר מזמן הוא ידוע היטב… כל סוד מאבד את כוחו" -(היידגר).
כך שהיחיד בחברתנו לא חי את עצמו באופן אותנטי, כפי שרק הוא עצמו יכול לחיות את עצמו, אלא כפי ש'ההם' חיים. בקיום שכזה נתון היחיד בפחד כל הזמן מדעותיהם של אחרים. מה שבין היתר גורם לו לחיות -בשעה שהוא נמצא בחברה – במצב של מעין התאבנות. הוא מתאבן, עוטה מעין שריון, או מסכה. במצב זה – שהוא המצב השכיח בחברה -אנשים נראים ומתנהגים כאילו יצקו עליהם שכבת בטון – זהו ה'פרצוף הקולקטיבי', זהו היצור החי בחברה – שבוי עד תום בחרדה מפני גזר דינן של המוסכמות החברתיות (העלולות – כל רגע- לזרוק אותו ל'מערבות ריגשית" שאינו יודע מתי יוכל להחלץ ממנה). כך שהיחיד המוצא עצמו בחברת אחרים, חי כל הזמן במעין מיגננה מתמדת, בפרופיל נמוך, מנסה להראות כמו כולם, להתנהג כמו כולם, לא לחרוג מן הפרצוף הזהה של ההמון השקט. חריגה כזו, שהחברה מתירה לילדים, היא בחזקת אסורה למבוגרים. למבוגרים 'אסור' להראות את הפרצוף האישי, הספונטני, הייחודי. כולם חייבים להראות כמו כולם, להתנהג כמו כולם -'קופסאות קטנות', (מונח הזהה לשם של שיר ידוע של זמר העם האמריקאי – פיט סיגר), להתבטא כמו כולם-. כתוצאה מכך כאשר אנשים נמצאים בחברה אין הם משוחחים, אין מחליפים דעות, אין הידברות, אין נסיון לבטא חשיבה יחודית, שונה -סקרנית, שואלת, תמהה, משתאה. אלא כולם מפטפטים במעין להג ידעני, דעתני, סתמי. פטפוט שלא מעלה ולא מוריד, שלא אומר כלום ולא מנסה להגיד כלום. פתפותי ביצים שנועדו להשאיר את החשוב והמהותי מחוץ לתחום הדיון. אנשים מסתובבים כל זמן סביב מה שידוע, מה שלעוס עד לעייפה – כי שם בטוח, שם ידועים כללי המשחק -האומרים שהכל ידוע והכל כרגיל, וכי כל היקום נמצא לבטח בתוך הלהג הקטן הזה. כך שגם ענווה בפני התעלומה הגדולה של החיים – לא קיימת בשיחה שכזו. הגבולות בין חשוב לא חשוב, מטשטשים והכל נעשה חשוב ולא חשוב בעת ובעונה אחת. (כי מה שחשוב זו השיחה הזו בה אנו מעורבים כרגע, אך מכיון שהשיחה עצמה היא על דברים לא חשובים, אז הכל בעצם לא חשוב…).
החשיפה המתמדת הזו ללהג הסתמי של חברת האחר – מטמטמת ומעמעמת את הרגישות לדקויות של האינטימיות ומנוונת מיומנויות כגון: הקשבה, התבוננות, שימת לב, אבחנה ומיקוד באחר. במקומם אנו מפתחים תיחכום חברתי, כשרים בידוריים, אמירות מעניינות, משתכללים ב " איך לדבר מתוך הנורמה המקובלת, ועם זאת להישמע כאילו זה עתה המצאנו את -הגלגל (ולא שפשוט קראנו על זה בעיתון שלשום…)". בקיצור, אנו מאבדים את הרגישות להוויה הפנימית של האחר ומפתחים את המניארות של ה'מסתדר החברתי', זה שתמיד יש לו את האמירה שהיא גם מקובלת וגם נשמעת טוב.
אך ברבות השנים קשה להתמיד ולהיות סחורה חברתית. הרגישים שבקרב ה'סחורות החברתיות' משלמים מס ריגשי מצטבר – שחיקה: סף העלבון והפגיעות הריגשית הולך ונהיה נמוך יותר ויותר ו השטאנץ הדל והמשמים של הקונוונציה החברתית מתחיל לעייף ולשעמם, במיוחד את הרגישים שבנינו, אלה שעדיין מחוברים למשהו אמיתי בפנימיותם.
כך לאחר שניגמרו הידידים של פעם, אלה ששרדו ממסגרות שונות בהם עברנו -מתחיל תהליך של התרופפות הקשרים החברתיים.המיפגשים מיתדלדלים ותכניהם מתמוססים לריקנות גדולה אחת. ואז, יום אחד, אנו נותרים לבד, באמת לבד. ערבים שלמים, ימים ארוכים. ועם הטלפון השותק מזדחלת החרדה, חרדה שמא נשכחנו, אבד זיכרנו. בחוץ – עולם שלם, נפגש, משוחח, מתקשר, ואלינו כבר לא מתיחסים יותר, לא זקוקים לנו. למישהו איכפת בכלל מאיתנו? האם אכפת 'להם' שאנו קיימים בכלל? ומה זה אומר? האם זה אומר שאיננו קיימים בכלל? כלומר, אם אף אחד לא יודע על קיומנו ולא טורח להתקשר כדי לאשר את קיומנו – האם זה אומר שנמחקנו? שאנחנו כבר לא רלוונטיים? ואז כה משתוקקים אנו לפגוש מישהו, סתם מישהו שיאשר בלהגו (ויהא התפל, הסתמי והשגור ביותר) את עובדת קיומנו ושייכותנו לכלל ההומה והפעיל שם בחוץ.
כי כשאנו לבד אנו חשים, בעוצמה פולחת ומכאיבה, את החרדה הגואה בנו נוכח הריקנות הזו של קיומנו. בהעדר חברה של אחרים אנו חשים שאנו הולכים וצוללים, כמו בחלומות על נפילה מתמשכת אל תוך באר עמוקה ללא תחתית.
והעדר זה של נוכחות האחרים, מעצים את תחושת הריקנות שאנו חשים לגבי עצמנו, לגבי חיינו. ומתוך החרדה הקשה הזו מן 'הכלום' ההולך ובולע את ישותנו, אנו זועקים אל חברת האחר, שאולי ישכיח מאיתנו בעצם נוכחותו את הריקנות, המאיימת לבלוע אותנו מבפנים.
ובכל פעם מחדש החרדה הופכת לאקוטית יותר, עד שהיד נשלחת אל הטלפון עוד לפני שחשים בה, כדי למנוע את הופעת הכאב. ואז כבר חזרנו אל מה שהיה פעם, אולי, חברותא נעימה של ביחד, אבל עכשיו הפכנו כבר למכורים לחברת האחר, וההתמכרות הזו, ככל התמכרות אחרת, היא קשה. כל הזמן עוד ועוד בני אדם, ועוד, כל הזמן. עד כדי כך, שאם הם לא איתנו בחדר, בשר ודם, אז לפחות נוכחותם כדמויות מרצדות על מרקע הטלויזיה – רק לא להיות בודדים, רק לא לחוש את האין הפוער את לועו העצום ומאיים לבלוע אותנו אל קירבו ולאבדנו לעולם ועד. וכך, אנו רצים אחוזי אמוק אל הטלפון ומצלצלים למי-שלא-יהיה, שיעשה טובה ויהיה איתנו קצת, שידבר לא חשוב על מה, לא חשוב איפוא, רק שיהיה איתנו כמה שעות, עד שהלהג המצטבר יארוג מסכת מגוננת ,אטומה משכיחה. כן ככה, עם המעטפת הסתמית הזו מסביב לכל – ללכת לישון, לעוד לילה בו הצלחנו לברוח מן החרדה שבבדידות.
* * *
"כל אדם הוא בו בזמן גם נפרד מאחרים וגם קשור אליהם. קשר ופירוד אלה הן בגדר הנחות נחוצות באופן הדדי. התקשרות אישית יכולה להתקיים רק בין הוויות שהן נפרדות אבל לא מבודדות. איננו מבודדים, אבל גם אין אנו חלקים של אותו גוף פיסי. אנו נתונים בפרדוכס, העשוי להיות טרגי, שקשירותנו לאחרים הינה אספקט יסודי של הוויתנו, כפי שהיותנו נפרדים אף היא חלק של הוויתנו. בעוד שכל אדם בפני עצמו אינו חלק חיוני של הוויתנו."
ר. ד. ליינג: "האני החצוי" עמו' 15
"החברה היחידה שאפשר להתמיד בה אינה אלא חברת עצמנו".
אןסקר ווילד
"האדם הוא חיה הפחות מתאימה לחיי עדר".
ז'אן ז'אק רוסו
"הבדידות הנכונה היא מצב נפשי פנימי, שאינו תלוי בגירוי או בידע כלשהם ואינו התוצאה של כל ניסיון או מסקנה. רובנו, בפנים לעולם איננו בודדים. קיים הבדל בין בידוד, שבו אדם מתנתק מסביבתו, ובדידות, לבד. כולנו יודדעים מה פירושו של בידוד – בניית חומה מסביב לאדם כדי לא לכאוב, לא להיפגע,, או לטפח ריחוק שהוא עוד צרוה של ייסורים, או חיים במגדל שנהב חלומי כלשהו לש אידיאולוגיה. בדידות היא משהו שונה למדיי.
לעולם אינכם לבד משום שאתם מלאים בכל הזיכרונות, כל הההתניות, כל המלמולים של יום האתמול, נפשכים לעום אינה נקייה המכל הזבל שהיא צברה. כדי להיות לבד עיליכם למות לגבי העבר. כאשר אתם לבד, לגברי להד, לא שייכים למשפחה, לאאומה, לתרבות, או יבשה מסיומת, קיימת תחושה של זרות. אד ם לבד לחלוטין הוא תמים."…
ג'ידו קרישנמורטי
* * *
חלק ב': להיות לבד וקשרים עם אחרים –בזוגיות
"נאמר כבר, שכל אחד מאתנו הוא, בסופו של דבר, בודד. מעדיף הייתי לחשוב על כאן ועכשיו כאפשרות יחידה. אך הכוונה בוודאי, היא שרגעי הבדידות שלנו נראים אישהו נכונים יותר, אמיתיים יותר. המלה "אלוהים" מתחילה לקבל משמעות לגבי כאשר אני לבד. אין לה כל משמעות בעיני בעת ויכוח… …בדידות היא כמעט שם מטעה. לגבי דידי, להיות לבד משמעו ביחד – הפגישה המחודשת שלי עם הטבע, שלי עם ההוויה, האיחוד מחדש שלי עם הכול. בשבילי, עיקר הבדידות מתמצה בחיבור כל חלקי יחדיו – איחוד של עצמי, שבו יכול אני שוב לראות שהדברים הקטנים אכן קטנים, והגדולים -אכן גדולים.
מאמין אני שהבדידות היא מעשה עמוק והכרחי של אהבה עצמית והערכה עצמית."
יו פראתר. "בדרך להיות". הוצ' דליה פלד. 1982
* * *
החברה שלנו מאוד לא אוהבת, בלשון המעטה את היותו של האדם לבד. היא עושה הרבה כדי שזה יקרה כמה שפחות, ואם זה נעשה תחת פיקוחה אז בדרך כלל זה עונש. שהוא העונש הקרוב ביותר לעונש מוות. ואם האדם מחליט להיות בודד זה כבר מעין אקט של מרידה. 'מה לא בסדר אצלו', מה הבעיה? למה הוא מתבודד. ולכן בגלל הסטיגמה החברתית (אבל גם בגלל הריקנות הפנימית וכמות ההדחקות העצומה שאנשים מדחיקים) אחת הסיבות היותר מהותיות לחוסר היכולת של האדם בימינו להיות לבדו עם עצמו היא רמת החרדה והחששות העצמיים שחיים בתוכו. במצב כזה – מעשה ההתבודדות הוא מעשה מפחיד עבורו – שכן הוא מעמת אותו עם המיפלצות הרגשיות השוכנות בו. וכך, האדם שאינו יודע להיות לבדו – מוצא עצמו מחפש את חברתו של הזולת וזאת כדי שיוכל לברוח מעצמו. לזולת אין למעשה עבורו -ערך או ייחוד בפני עצמו, והוא משמעותי רק בתוקף היותו נוכחות אנושית המפיגה את פחדו של האדם מן הבדידות (ומן הפחד הקיים בתוכה…). האדם הפוחד מהבדידות מוכן להתפשר על כל צורה של קשר כמעט, שכן עצם הנוכחות של אדם אחר, כל אדם, עדיפה בעיניו על הישארותו לבד, עם עצמו.
הדבר דומה למערכת יחסיו של ילד עם אימו – הוא זקוק לה ותלוי בה. הוא אינו מתייחס אליה או רואה אותה כאדם בפני עצמו – אלא רק בתור מה שהיא עבורו, כמי שממלאת את צרכיו. לא בשל מה שהיא – לעצמה, כשלעצמה -כאדם, אלא בשל מה שהיא מעניקה לו . הוא אינו מכיר בה כמיכלול אינדבידואלי הקיים קודם כל ואחרי הכל – לעצמו ועבור עצמו- אלא מבחינת הזיקה שלה אליו ומבחינת תפקידה כאימו. מה שנכון עבור מערכת יחסים שבין ילד לאימו נראה מאוד מעוות במערכת יחסים בין גבר לאשה, או בין מבוגר למבוגר.
מפחיד אותי לחשוב, שיתכן מצב יחסים כזה, בו שני אנשים נמצאים יחד משום שהם חוששים להיות לבד. מצב בו שני אנשים המרגישים ריקנות, חוסר שלמות פנימית והעדר תוכן פנימי -מאמינים שאם יהיו יחד יוכלו ליצור שלמות אחת. אם אינך יודע להיות שלם כשאתה לבד – קל וחומר שלא תוכל להיות שלם כשאתה ביחד. אם אינך יודע לאפשר לעצמך להיות עם עצמך – לא תוכל לאפשר לזולתך להיות הוא עצמו ולא תוכל לתת לו את מרווח הנשימה להיות לבד, עם עצמו. אם אתה לא יודע להקשיב לעצמך, להיות עם עצמך, להיות נאמן לעצמך, להעריך את עצמך – לא תוכל גם להקשיב לזולתך, להיות עם זולתך ולהעריך אותו בזכות מי שהוא – ולא בזכות מה שהוא עושה לך ועבורך.
כאשר שני אנשים מרוקנים, לא שלמים ומפוחדים -מן הבדידות מתחברים יחדיו, נוצרת מערכת כובלת של תלות הדדית, שאי אפשר לחיות איתה ואי אפשר גם לחיות בלעדיה. זוהי מערכת שאינה מתקדמת ושאינה מקדמת את השותפים בה, והיא מבוססת על מרכיבים של חרדה, חסך רגשי, חשש מנטישה, סחיטה -ושוחד רגשי, חוסר-אמון וצורך עז בחיזוקים. מערכת כזו גם מתאפיינת בחיפוש אובססיבי אחר ריגושים חברתיים (בילויים) – שיאפילו על תחושת הריקנות. בהתמקדות בריגושים מיניים – כתחליף לאינטימיות אמיתית. או ביצירת מערכת נוקשה של מינהגים, חוקים וריטואלים משפחתיים, שתפקידם לשמש כמסגרת שתשמר את המערכת ותעניק ביטחון לחוסים בצילה.
אדם החושש מחברת עצמו, החש מרוקן כשהוא לבדו, והמתחבר אל זולתו מתוך שאיפה לשאוב מתוך הקשר תכנים שימלאו אותו וימלאו את צרכיו- מגיע אל הקשר הזה מתוך מצב של חוסר ושל ריקנות פנימית, אך מלא בציפיות, תביעות , אשליות ותקוות לא מציאותיות.
אם הדברים הנ"ל נכונים בקשרים שבין אדם לחברו, קל וחומר שהם נכונים בקשרים בין בני זוג או קשרים של אהבה: כאן אנו מוצאים ביטויים רגשניים כגון: "אני לא יכול בלעדיך, אני זקוק לך, אין לך מושג מה שאת/ה בשבילי, את/ה אהבתי האחת והיחידה" וכו' שמטרתם הבלתי-מודעת היא לשחד את הזולת ולגרום לו לרצות לספק את צרכיו של הנזקק. אם בן הזוג הוא בעל הערכה עצמית ירודה – זה יחמיא לו ויפרנס את האגו שלו. במקרה זה תיווצר מערכת של "משחק" הדדי, כמו בין הורה לילד, בה הופכים בני הזוג לתלויים זה בזה מתוקף חולשותיהם. ה"הורה" נדרש להבין, לסלוח, לספק צרכים, להעניק ולהיות חזק – ובתמורה תובע גילויים של אהבה, של תלות ושל היזקקות לשירותיו – גילויים המזינים את האגו שלו.
ה"ילד" תובע שיבינו אותו, יטפלו בו ויקבלו אותו "כמות שהוא" וכן את הזכות שלא להיות אחראי,
חופש להתפרע, להעלב, לעשות ברוגז ולהיות "ילדותי" – ובתמורה נדרש לציית לחוקי המסגרת, לגלות רגש ולפתח תלות בהורה.
אבל – אם בן הזוג אינו לוקה בהערכתו העצמית ואינו זקוק ל"ילד" שיפרנס את האגו שלו – יהפוך קשר כזה למעיק ומתסכל עבורו. השותף המרוקן, המבקש לשאוב ולינוק מן הקשר כדי למלא את חסריו הנפשיים, יגרום לבן הזוג, במשך הזמן, לדלדול משאביו הנפשיים ולתחושה של ניצול שתשאירו חסר אנרגיה ואולי אפילו משועמם.
מערכת זוגית של ''בוגר''''בוגר'' אפשרית רק כאשר שני בני הזוג מסוגלים להיות, כל אחד בפני עצמו
ועם עצמו, כאיניבידואלים שלמים, מלאים ומחוברים להוויה של עצמם. הם מסוגלים להיות לבדם – ולכן אין הם מונעים אל תוך הקשר הזוגי מתוך תחושת חסר או מתוך חרדות ופחדים ואינם מפתחים תלות שלילית הכובלת אותם זה לזה. מה שמניע אותם זה הרצון לחיות זה לצד זה. להפגיש בין שתי הוויות לחבר משאבים – כדי ליצור ביחד כוח אינטגרטיבי, יצירתי וקונסטרוקטיבי, שיוכל לתרום לשניהם, להעשיר את שניהם ולהניע את המערכת קדימה אל זו מערכת המאפשרת מרחב מחייה רב לכל אחד, בו הוא יוכל להמשיך ולהיות הוא עצמו, כאינדבידואל, במקום להיבלע בתוך המערכת או במקום להפוך ל"ממלא צרכיו של הזולת". מערכת כזו אינה מבוססת על משחקים הדדיים, על תובענות למילוי צרכים ועל ריטואלים מקובעים. האחר אינו קיים רק בשל מה שהוא מסוגל להעניק – אלא בשל מה שהוא כאדם שלם. זו מערכת בה החוקים, אם ישנם, הם גמישים וברי-שינוי ונועדו להתאים למשתתפים במקום לכפות את עצמם על השותפים לקשר.
במערכת כזו, עיסוקיו או תחומי העניין האישיים של האחד – אינם נתפשים כאיום על ה"ביחד", ומשמעות ה"ביחד" אינה להיות כל הזמן זה בחברתו הפיסית של זה, לעשות הכל ביחד, להתעניין באותם הדברים או לחשוב את אותן המחשבות .
ה"ביחד" האמיתי, השלם והמספק ביותר בין אנשים צומח מתוך היכולת של כל אינדיבידואל להיות "ביחד" עם כל מרכיבי נפשו – כלומר להיות לבדו. רק מי שיודע להיות לבדו עם עצמו – יוכל להיות באמת גם עם זולתו. רק מי שאינו חושש מחברת עצמו ושחייו הפנימיים עשירים ומלאים – יוכל לקיים מערכת זוגית עשירה ונכונה גם עם זולתו.
*
"השועל אמר ללביאה: "ראי מה רבים השפנפים שממליטה השפנה ומה רבים העכברונים שממליטה העכברה, איך זה שאת ממליטה רק גור אריות אחד"?
חייכה הלביאה והשיבה: "אבל אריה!"
משלי אזופוס
"האדם הטבעי הוא הכול לעצמו, הוא היחידה המספרית, הוא השלם המוחלט שאינו מתייחס אלא לעצמו או לדומה לו. האיש האזרחי אינו אלא שבר התלוי במכנה, אינו אלא חלק קטן של השלם, של הגוף החברתי"
ז'אן ז'אק רוסו
חלק ג': להיות לבד – בקבוצה.
"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז, ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שיתבודד- מפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה ומבטל הכל עד שמבטל את עצמו לגמרי. שלא יהיה בו שום גאות, שום ממשות. ועל ידי זה נכללת נפש בשורשו. ועל ידי זה נכלל כל העולם עמו בשורשו, דהינו שנכלל עמו הכל באחדותו…"
רבי נחמן מברסלב
*
רבי נחמן מנסה לדבר אל האדם הבודד, הוא מדבר בשבח ההתבודדות כי ר' נחמן יודע כי רק כך יוכל האדם להיות קרוב אצל עצמו ולהאזין לנפשו הכלואה. אך הדתות הממוסדות לא כך נוהגות, במקום להשפיע על בני האדם שיעבדו ויתקנו ויפשירו את ההדחקות של היצר, הרגש ו המין – וכך יגיעו לרמה שם חיים דתיים יכולים להתרחש – הם מתאימים את התורה -של הדת- לפי רמת השינה של החוסים בצילה.
וכך – חיים דתיים באמת נותרים כפנטסיה שמקבלת מימוש לא ריאלי ע"י: חזיונות על המשיח וגם ע"י שיכנוע חברתי (המלך לא עירום) שנקרא, קונפורמיות. אך כדי לצמוח רוחנית על האדם להקשיב לעצמו. להיות נאמן לעצמו, להיות אינדווידואל. ועם זאת, בעולם בו אנו כל הזמן כמעט בקבוצה – דבר זה הוא קשה ביותר. אנו הופכים ליצורים חברתיים ובוגדים הרבה פעמים באמת הפנימית שלנו למען נהיה מקובלים בחברה.
יכולתם של אנשים לשטות בעצמם ולהונות את עצמם, היא יכולת מדהימה – אינסופית. כאשר אנשים נמצאים בקבוצה נטיה זו מתבטאת בעיקר בנטיה לקונפורמיות, וזאת בגלל הפחד להיות חריג ולא פופולרי, בגלל חששות בנוסח "מי אני, שאעז לומר משהו לא חיובי לגבי ההתרחשות". יכולת ההונאה העצמית שבאה לידי ביטוי בקונפורמיות – מביאה בני אדם פעמים אינספור למקומות ולהתרחשויות שכלל לא רצו בהם (ראה בענין זה סיפור 'הנסיעה לאבילון'- מתוך לימודי הפסיכולוגיה החברתית). מרכיב הקבוצתיות משחק כאן תפקיד חשוב, בגלל כוחה של הקבוצה לשתק את החופש של היחיד לחשוב לעצמו.
על פי תיאוריות בפסיכולוגיה חברתית – חיים של קבוצות דומים מאוד לחיים של בני אדם. יש להם תהליך התפתחותי: הן גודלות, מתבגרות, מזדקנות, ולבסוף – מתפרקות ומתות. על פי אותן התיאוריות, השלב הראשון של קבוצה הוא שלב ההתרחבות, ההתאגדות (engagement ) – השלב שבו אנשים עדיין אינם מכירים זה את זה, ולכן מאוד חשוב בשלב הראשוני הזה ליצור הסכמה.
כל אי הסכמה עלול לאיים על אחדות הקבוצה, משום שהיא עדיין אינה מלוכדת. החשש מפירוק בשלב ראשוני זה מביא את האנשים להשקיע מאמצים רבים בשיתוף – הבאה לידי ביטוי ביניהם -בהדחקת כל אי הסכמה. יש חיכוכים תת- קרקעיים, אך הם נסתרים מן העין, מודחקים. המאמצים האלה אינם נשמרים לאורך זמן, כי אז מגיע השלב השני בחיי הקבוצה – שלב הקונפליקט… קונפליקט, או פיצוץ. הפיצוץ יכול להתרחש בשני כיוונים: פיצוץ חיצוני (ברמה של הקבוצה), או פיצוץ פנימי – ברמה של היחיד. בענין זה מאוד רלוונטים המסרים של סיגל בספרו "אהבה, רפואה ניסים". לטענתו, רוב מקרי הסרטן קורים בגלל רוגז, דיכאון וזעם שהיחיד מפנים-מדחיק אל תוכו – מכוון אותם כלפי פנים, ובכך גורם בעצם להתרחשותה של מחלת הסרטן.
כדי למנוע מצב כזה בקבוצה, אסור להרשות את הווצרותה של תבנית מדחיקה. במילים אחרות: יש לדאוג כל הזמן לנקיונם של הערוצים הבינאישיים, ולשוב ולטרוח לברר מה לא ברור, להבהיר עמימויות, לטפל באופן גלוי ופתוח ונחרץ ב"פכים הקטנים" ברמה שבין אחד לאחד, על מנת להימנע בכל מחיר מתרגול קונפורמיזם הדדי.
מאבקו של היחיד בקבוצה הוא בעיקר מאבק עם תדפיסים פנימים של צייתנות, של פחדים וחששות, אשר לעיתים קרובות "מתלבשת" עליהם העריצות של הקבוצה.
כנגד עריצות זו, וכנגד הנטיה להדחיק פנימה אי הסכמה ובלבד שלא לצאת נגד הקבוצה – על היחיד מוטלת האחריות האישית שלא לוותר, ועל הקבוצה מוטלת האחריות לאפשר הבעה חפשית של כל אחד מחבריה. אפילו במקרה של הסתייגות מן ההתרחשות בקבוצה – על היחיד לבטא את הסתייגותו, להילחם בחששותיו הפנימיים, לצאת החוצה ולשבור את הכלים – אם וכאשר עפ"י התרשמותו ותחושותיו הפנימיים -'הכלים' הופכים בית כלא לאמת וחוסמים אותה. ואז אי אפשר להנשא הלאה בזרם החיים. והרי החיים נושאים אופי של זרם, הסוחף אותנו עמו דרך התחנות שבו – ינקות, ילדות, לימודים, אהבה וכיו"ב.
יתר על כן: בתוך תוכנו – כל שאנו רוצים הוא להיסחף עם זרם החיים. זהו דחף טבעי, אבל הוא נכון- כל עוד הדברים הם נכונים ואמיתיים. במציאות של רוב בני האדם, רב השקרי על האמיתי, ורבה ההסתרה על החשיפה והגילוי של האמת הפנימית והסיטואציונית, רוב בני האדם הלכו לאיבוד לעצמם ולחייהם, ולכן עליהם לשחק תפקיד הפוך, קרי: לשחות נגד זרם החיים, וכמו דגי הסלמון – לבצע את המסע הקשה, הבלתי אפשרי כמעט נגד הזרם כדי למצוא את המעין שבו החלו חייהם, כדי להגיע לתיקון עצמי.
הזרם שאנו שוחים נגדו הוא הנטיה לקבל, להסכים, לרצות, להימנע מהפרעות, להימנע משבירת כלים. אך כדי להגיע בתוכנו ובחיינו למצב נכון ואמיתי יותר, אנחנו מחוייבים לצאת נגד הסחף, מתוך נאמנות עקרונית לאמת של הדברים, לאמת הפנימית שלנו – כבני אדם, כאינדיבידואלים. אין דבר מסוכן יותר לאדם הצומח להיות אינדיבדואל, מלעצור בתוכך את התגובה האמיתית שלך כלפיהם. בענין הזה אנחנו מדברים, בעצם, על טיפוס למדרגת האדם ער לעצמו ומודע לעצמו. (לפי גורדייף זה אדם מס. שלוש המודע לעצמווהנותן לעצמו דין וחשבון אותנטי לעצמו על מה שבאמת מתרחש בחייו ובסביבתו, לאחר שהקיץ מן החלומות שבהם נמצא).
* * *
"הקיום הוא הדבר היחיד שלא אוכל לחלק אותו עם הזולת. הבדידות מופיעה אפוא כאן בדמות של גלמודיות המציינת את עצם ההתרחשות של ההיות".
עמנואל לוינס "אתיקה והאינסופי" עמוד 54
"אני לגמרי לבדי, שמע מניה שההיות שבתוכי לאמור, העובדה שאני קיים, היינו קיומי, הוא המהווה את האלמנט שאיננו בר-העברה במוחלט, משהו הנעדר גם התכוונות גם קשר. בין הוויות אפשר להחליף את הכול, לבד מן הקיום. במובן זה, להיות פירושו להיות לבד תוך כדי הקיום. אני בחזקת מונאדה בעצם קיומי. הקיום שלי הוא הגורם שאני חסר דלתות וחלונות, ולא איזה תוכן שהוא שבתוכי, שהוא בלתי ניתן להעברה, הוא הגורם לכך. כיוון שהקיום שלי אינו ניתן להעברה, הריהו מושרש בהיותי,, שהוא הענין הפרטי ביותר שבי. מכאן שכל הרחבה של ידיעתי או של אמצעי ההתבטאות שלי נשארת ללא השפעה על יחסי עם הקיום, שהוא יחס פנימי מובהק".
עמנואל לוינס, "אתיקה והאינסופי" 54-55
"The community stagnates without the impulse of the individual. The impulse dies
away without the sympathy of the community."
William James
"מכיוון שפחד הבדידות קיים בכל אדם ומכיוון שאין שום איש בבדידותו חזק למדי כדי להגן על עצמו ולהשיג לו את צורכי חייו, יוצא שמטבעם נוטים האנשים להתארגנות חברתית".
ברוך שפינוזה
"אנו מתחברים לחברה לא כלכך כדי לפגוש אחרים אלא כדי להימלט מעצמנו"
ג'ורג ברנרד שאו
אימרות, מכתמים ושיר, על בדידות:
I was never less alone than when by myself.
–Edward Gibbon
The surest cure for vanity is loneliness.
–Thomas Wolfe
The whole conviction of my life now rests upon the belief that loneliness, far from
being a rare and curious phenomenon, peculiar to myself and to a few other solitary
men, is the central and inevitable fact of human existence.
–Thomas Wolfe
Language has created the word loneliness to express the pain of being alone, and
the word solitude to express the glory of being alone.
–Paul Tillich
In cities no one is quiet but many are lonely; in the country, people are quiet but few
are lonely.
–Geoffrey Francis Fisher
People are lonely because they build walls instead of bridges.
–Joseph F. Newton
"Conversation enriches the understanding, but solitude is the school of genius."
Sir Edward Gibbon
"Whosoever is delighted in solitude is either
a wild beast or a god."
Aristotle
"Solitude, the safeguard of mediocrity, is to genius the stern friend, the cold, obscure shelter where moult the wings which will bear it farther than the suns and the stars. He who should inspire and lead his race must be defended from traveling with the souls of other men, from living, breathing, reading, and writing in the daily, time-worn yoke of their opinions. "In the morning – solitude;" said Pythagoras; that Nature may speak to the imagination, as she does never in company, and that her favorite may take acquaintance with those divine strengths which disclose themselves to serious and abstracted thought. 'Tis very ertain that Plato, Plotinus, Archimedes, Hermes, Newton, Milton, Wordsworth, did not live in a crowd, but descended into it from time to time as benefactors: and the wise instructor will press this point of securing to the young soul in the disposition of time and the arrangements of living, periods and habits of Solitude."
from Ralph Waldo Emerson's: "Conduct of Life"
SOLITUDE
Happy the man, whose wish and care
A few paternal acres bound,
Content to breath his native air
In his own ground.
Whose herds with milk, whose fields with bread,
Whose flocks supply him with attire;
Whose trees in summer yield him shade,
In winter, fire.
Blest, who can unconcernedly find
Hours, days, and years slide soft away
In health of body, peace of mind;
Quiet by day.
Sound sleep by night; study and ease
Together mixed, sweet recreation,
And innocence, which most does please
With meditation.
Thus let me live, unseen, unknown;
Thus unlamented let me die,
Steal from the world, and not a stone
Tell where I lie.
Alexander Pope