ארכיון תגית: בדידות

מי יאהב?

כה רבים מאתנו חיים ואף מתים ללא אהבה.

ללא אח/ות תומכים, נפש סומכת, מישהו מודאג, מישהו כואב.

למי שנולד אין לדאוג, מיד יהיה מוקף באהבה ואהבה…

אך מי יאהב את הערירי המבוגר? מי יהיה איתו בפחדיו, באימתו, בחרדותיו מוקף באין הגדל שמסביבו.

מי? יחבק אותו, ויגיד לו: "אני כאן, לא אעזוב. יותר אינך אבוד ונטוש ומפוחד עוד.

– לתמיד, אני אתך."

מי יגיד לו? מי?

** גבריאל רעם

23/3/14

על בדידות, לבדיות וחברתיות – חלק א'.

"כמו עמוד ענן כך תלך לפני העדר

תבין הכל, תדע, לא תאמר מלה אחת,

כמו עמוד עשן תיעלם בתוך החדר

משהו בך יאמר לך המשך בדרכך…"


"לך ישר, לך לבד, אל תפחד

אל תכעס, לך תמים, לך אחד.."


מתוך: האלבום "בגובה העיניים" של יוני רכטר ועלי מוהר (כנען, 1985),

שם השיר: "שיר נבואי קוסמי עליז".

(הנוסח המלא של השיר: במסה: 'להיות אאוטסיידר').


* * *

חלק א': הבדידות הנוראה הזו… והסתמיות של האחר

"מעולם לא מצאתי חברה כה חברותית כמו הבדידות. רב הזמן אנו בודדים יותר בחוץ לארץ בקרב בני אדם מאשר כשאנו נשארים בתאים שלנו. אדם החושב או עובד הוא תמיד לבד, תן לו להיות היכן שהוא חפץ".

הנרי דויד תורו


"…האדם חייב להתעורר סוף סוף מחלומו בן אלפי השנים ולגלות את בדידותו הטוטאלית, את בידודו הבסיסי".

ז'אק מונו


"הזולת. לראות כל בן אנוש (בצלמך) כבית אסורים שיושב בו אסיר, ומסביבו היקום כולו".

סימון וייל, "הכובד והחסד". עמ' 162


"כל אדם זועק בדממה להיות נקרא אחרת".

שם, עמ' 163

* * *


הבדידות נחשבת כתו של קלון שהחברה מדביקה ליחיד הבודד, ושהיחיד מנסה בכל כוחו להיחלץ ממנו.

העונש הגדול ביותר , לאחר עונש המוות, שיכולה החברה להשית על היחד הוא סילוקו משורותיהה – בידוד חברתי. בתוככי בית הכלא העונש הגדול ביותר הוא הבידוד בצינוק. אנשים – כך מספרים לנו מחקרים – אפילו מאבדים את שפיותם בבידוד חברתי מלא.

יש לנו, באופן אישי, בעיה גדולה עם העדר חברה, עם ההישארות בחברת עצמנו.

אדם שלא מתחתן יש לו לפחות חברים, אדם שאין לו חברים – הוא לפחות נשוי. מי שיש לו גם בן-זוג וגם חברים נחשב הרבה יותר בעיני עצמו ובעיני אחרים ממי שיש לו רק אחד מהם – ובודאי שנחשב יותר ממי שאין לו לא בן זוג ולא חברים.

ועם זאת, -למרות החשיבות העצומה שאנו מייחסים ל'ביחד' ולחברתם של אחרים, הרי אנו כל כך לוקים בחסר מן הבחינה התקשורתית. כל מה שקשור לאיכויות של תקשורת, כגון: להיות קשוב לזולת, להיות רגיש לקליטה של תת-קרקעיים,

לתת לזולת אפשרות לבטא את עצמו ולנסות להבין אותו מנקודת מבטו שלו – כל אלה הם בחזקת תיאוריות מופשטות עבור רוב האנשים, שלא לומר – דימוניות.

החיברות שלנו הוא סתמי, שטחי ואינפנטילי במקרה הטוב, וחורשת רעות ותחמנית – במקרה הרע.

בשורה התחתונה רוב העסקאות התקשורתיות שלנו הן לרוב מסווה שמכסה על כוונות סותרות ועל ניגודי אינטרסים – או סתם כיסוי ל ריקנות ושעמום.


מצד אחד קיימת בכל אחד מאתנו הזדקקות אדירה לחברת אחרים, ומצד שני אנו מוצאים חובבנות, רישול ואטימות בכל הנוגע לרגישות כלפי הזולת וליכולת לתקשר עמו. ההסבר לפרדוכס הזה טמון במושג: אינפנטיליות רגשית, שמשמעותו התייחסות אל הזולת מתוך עמדה הדומה לזו של הילד – דהיינו: הערכת הזולת ביחס לצרכים שהוא מספק ולא ביחס למה שהוא בפני עצמו. הילד זקוק מאוד לאמו – אך בה בעת אין הוא מודע לקיומה כאדם בפני עצמו ולכן גם אינו רגיש לצרכיה. הנטייה להתייחס אל הזולת דרך הפריזמה המוגבלת של הצרכים אותם הוא מספק לנו גורמת לכך שאנו מחמיצים אותו כאדם שלם ומחמיצים את עיקרו של החיברות האמיתי. כתוצאה מן האינדוקטרינציה האדירה לגבי החיברות אנחנו אף פעם לא באמת לבד, אף פעם לא חשים עצמנו מבפנים. במקום זאת אנו עסוקים במשחק סימולציה פנימי, בו אנו עושים חזרות לקראת הפעם הבאה בה נפגוש את הקהל שלנו, מה נגיד, איך נגיד, איך נשכלל את זה כך שזה יצא הכי טוב – כשנשוב וניפגש.

וכשאנו עם אחרים, או יותר נכון, כשאנחנו במצב שהיידגר מכנה: 'להיות מושלכים אל בין האחרים' אנו מפסיקים להיות אנו עצמנו, אנו הופכים לקיימים לא במונחים שלנו, אלא מתוך התייחסות אל האחרים. הוויתנו נעשית מזויפת, במקום לחוות עצמנו כעצמיות אינטימית ויחודית -אנו חווים עצמנו כ'מישהו סתמי'. כשהיחיד פוגש את האחרים – קורה לעצמיות, לייחוד של האדם דבר נורא, הוא הופך לזר לעצמו. היחיד נהפך ל'הם', ה'אני' נהפך ל'הוא' וגם האתה (של האחר) נהפך ל'הוא', (ועל כך הרחיב מרטין בובר ב'סוד השיח' שלו). הקיום החברתי בולע את הקיום היחידני האותנטי. היידגר מדבר על כך שהבינוניות והזרות להוויה הפנימית של היחיד גורמים לכך שכל אחד הופך להיות כמו כולם ושום אדם לא קיים כהתרחשות חד פעמית, ייחודית, מסקרנת, שונה, ראוייה לתהיה, אלא כל בני האדם: "מהווים את הדבר הקרוי 'פומביות'. כל סןג של עדיפות רוחנית מודחק בנועם, בן לילה הופך כל דבר בראשיתי לדבר, שכבר מזמן הוא ידוע היטב… כל סוד מאבד את כוחו" -(היידגר).

כך שהיחיד בחברתנו לא חי את עצמו באופן אותנטי, כפי שרק הוא עצמו יכול לחיות את עצמו, אלא כפי ש'ההם' חיים. בקיום שכזה נתון היחיד בפחד כל הזמן מדעותיהם של אחרים. מה שבין היתר גורם לו לחיות -בשעה שהוא נמצא בחברה – במצב של מעין התאבנות. הוא מתאבן, עוטה מעין שריון, או מסכה. במצב זה – שהוא המצב השכיח בחברה -אנשים נראים ומתנהגים כאילו יצקו עליהם שכבת בטון – זהו ה'פרצוף הקולקטיבי', זהו היצור החי בחברה – שבוי עד תום בחרדה מפני גזר דינן של המוסכמות החברתיות (העלולות – כל רגע- לזרוק אותו ל'מערבות ריגשית" שאינו יודע מתי יוכל להחלץ ממנה). כך שהיחיד המוצא עצמו בחברת אחרים, חי כל הזמן במעין מיגננה מתמדת, בפרופיל נמוך, מנסה להראות כמו כולם, להתנהג כמו כולם, לא לחרוג מן הפרצוף הזהה של ההמון השקט. חריגה כזו, שהחברה מתירה לילדים, היא בחזקת אסורה למבוגרים. למבוגרים 'אסור' להראות את הפרצוף האישי, הספונטני, הייחודי. כולם חייבים להראות כמו כולם, להתנהג כמו כולם -'קופסאות קטנות', (מונח הזהה לשם של שיר ידוע של זמר העם האמריקאי – פיט סיגר), להתבטא כמו כולם-. כתוצאה מכך כאשר אנשים נמצאים בחברה אין הם משוחחים, אין מחליפים דעות, אין הידברות, אין נסיון לבטא חשיבה יחודית, שונה -סקרנית, שואלת, תמהה, משתאה. אלא כולם מפטפטים במעין להג ידעני, דעתני, סתמי. פטפוט שלא מעלה ולא מוריד, שלא אומר כלום ולא מנסה להגיד כלום. פתפותי ביצים שנועדו להשאיר את החשוב והמהותי מחוץ לתחום הדיון. אנשים מסתובבים כל זמן סביב מה שידוע, מה שלעוס עד לעייפה – כי שם בטוח, שם ידועים כללי המשחק -האומרים שהכל ידוע והכל כרגיל, וכי כל היקום נמצא לבטח בתוך הלהג הקטן הזה. כך שגם ענווה בפני התעלומה הגדולה של החיים – לא קיימת בשיחה שכזו. הגבולות בין חשוב לא חשוב, מטשטשים והכל נעשה חשוב ולא חשוב בעת ובעונה אחת. (כי מה שחשוב זו השיחה הזו בה אנו מעורבים כרגע, אך מכיון שהשיחה עצמה היא על דברים לא חשובים, אז הכל בעצם לא חשוב…).

החשיפה המתמדת הזו ללהג הסתמי של חברת האחר – מטמטמת ומעמעמת את הרגישות לדקויות של האינטימיות ומנוונת מיומנויות כגון: הקשבה, התבוננות, שימת לב, אבחנה ומיקוד באחר. במקומם אנו מפתחים תיחכום חברתי, כשרים בידוריים, אמירות מעניינות, משתכללים ב " איך לדבר מתוך הנורמה המקובלת, ועם זאת להישמע כאילו זה עתה המצאנו את -הגלגל (ולא שפשוט קראנו על זה בעיתון שלשום…)". בקיצור, אנו מאבדים את הרגישות להוויה הפנימית של האחר ומפתחים את המניארות של ה'מסתדר החברתי', זה שתמיד יש לו את האמירה שהיא גם מקובלת וגם נשמעת טוב.

אך ברבות השנים קשה להתמיד ולהיות סחורה חברתית. הרגישים שבקרב ה'סחורות החברתיות' משלמים מס ריגשי מצטבר – שחיקה: סף העלבון והפגיעות הריגשית הולך ונהיה נמוך יותר ויותר ו השטאנץ הדל והמשמים של הקונוונציה החברתית מתחיל לעייף ולשעמם, במיוחד את הרגישים שבנינו, אלה שעדיין מחוברים למשהו אמיתי בפנימיותם.

כך לאחר שניגמרו הידידים של פעם, אלה ששרדו ממסגרות שונות בהם עברנו -מתחיל תהליך של התרופפות הקשרים החברתיים.המיפגשים מיתדלדלים ותכניהם מתמוססים לריקנות גדולה אחת. ואז, יום אחד, אנו נותרים לבד, באמת לבד. ערבים שלמים, ימים ארוכים. ועם הטלפון השותק מזדחלת החרדה, חרדה שמא נשכחנו, אבד זיכרנו. בחוץ – עולם שלם, נפגש, משוחח, מתקשר, ואלינו כבר לא מתיחסים יותר, לא זקוקים לנו. למישהו איכפת בכלל מאיתנו? האם אכפת 'להם' שאנו קיימים בכלל? ומה זה אומר? האם זה אומר שאיננו קיימים בכלל? כלומר, אם אף אחד לא יודע על קיומנו ולא טורח להתקשר כדי לאשר את קיומנו – האם זה אומר שנמחקנו? שאנחנו כבר לא רלוונטיים? ואז כה משתוקקים אנו לפגוש מישהו, סתם מישהו שיאשר בלהגו (ויהא התפל, הסתמי והשגור ביותר) את עובדת קיומנו ושייכותנו לכלל ההומה והפעיל שם בחוץ.

כי כשאנו לבד אנו חשים, בעוצמה פולחת ומכאיבה, את החרדה הגואה בנו נוכח הריקנות הזו של קיומנו. בהעדר חברה של אחרים אנו חשים שאנו הולכים וצוללים, כמו בחלומות על נפילה מתמשכת אל תוך באר עמוקה ללא תחתית.

והעדר זה של נוכחות האחרים, מעצים את תחושת הריקנות שאנו חשים לגבי עצמנו, לגבי חיינו. ומתוך החרדה הקשה הזו מן 'הכלום' ההולך ובולע את ישותנו, אנו זועקים אל חברת האחר, שאולי ישכיח מאיתנו בעצם נוכחותו את הריקנות, המאיימת לבלוע אותנו מבפנים.

ובכל פעם מחדש החרדה הופכת לאקוטית יותר, עד שהיד נשלחת אל הטלפון עוד לפני שחשים בה, כדי למנוע את הופעת הכאב. ואז כבר חזרנו אל מה שהיה פעם, אולי, חברותא נעימה של ביחד, אבל עכשיו הפכנו כבר למכורים לחברת האחר, וההתמכרות הזו, ככל התמכרות אחרת, היא קשה. כל הזמן עוד ועוד בני אדם, ועוד, כל הזמן. עד כדי כך, שאם הם לא איתנו בחדר, בשר ודם, אז לפחות נוכחותם כדמויות מרצדות על מרקע הטלויזיה – רק לא להיות בודדים, רק לא לחוש את האין הפוער את לועו העצום ומאיים לבלוע אותנו אל קירבו ולאבדנו לעולם ועד. וכך, אנו רצים אחוזי אמוק אל הטלפון ומצלצלים למי-שלא-יהיה, שיעשה טובה ויהיה איתנו קצת, שידבר לא חשוב על מה, לא חשוב איפוא, רק שיהיה איתנו כמה שעות, עד שהלהג המצטבר יארוג מסכת מגוננת ,אטומה משכיחה. כן ככה, עם המעטפת הסתמית הזו מסביב לכל – ללכת לישון, לעוד לילה בו הצלחנו לברוח מן החרדה שבבדידות.

* * *

"כל אדם הוא בו בזמן גם נפרד מאחרים וגם קשור אליהם. קשר ופירוד אלה הן בגדר הנחות נחוצות באופן הדדי. התקשרות אישית יכולה להתקיים רק בין הוויות שהן נפרדות אבל לא מבודדות. איננו מבודדים, אבל גם אין אנו חלקים של אותו גוף פיסי. אנו נתונים בפרדוכס, העשוי להיות טרגי, שקשירותנו לאחרים הינה אספקט יסודי של הוויתנו, כפי שהיותנו נפרדים אף היא חלק של הוויתנו. בעוד שכל אדם בפני עצמו אינו חלק חיוני של הוויתנו."

ר. ד. ליינג: "האני החצוי" עמו' 15


"החברה היחידה שאפשר להתמיד בה אינה אלא חברת עצמנו".

אןסקר ווילד


"האדם הוא חיה הפחות מתאימה לחיי עדר".

ז'אן ז'אק רוסו


"הבדידות הנכונה היא מצב נפשי פנימי, שאינו תלוי בגירוי או בידע כלשהם ואינו התוצאה של כל ניסיון או מסקנה. רובנו, בפנים לעולם איננו בודדים. קיים הבדל בין בידוד, שבו אדם מתנתק מסביבתו, ובדידות, לבד. כולנו יודדעים מה פירושו של בידוד – בניית חומה מסביב לאדם כדי לא לכאוב, לא להיפגע,, או לטפח ריחוק שהוא עוד צרוה של ייסורים, או חיים במגדל שנהב חלומי כלשהו לש אידיאולוגיה. בדידות היא משהו שונה למדיי.

לעולם אינכם לבד משום שאתם מלאים בכל הזיכרונות, כל הההתניות, כל המלמולים של יום האתמול, נפשכים לעום אינה נקייה המכל הזבל שהיא צברה. כדי להיות לבד עיליכם למות לגבי העבר. כאשר אתם לבד, לגברי להד, לא שייכים למשפחה, לאאומה, לתרבות, או יבשה מסיומת, קיימת תחושה של זרות. אד ם לבד לחלוטין הוא תמים."…

ג'ידו קרישנמורטי


* * *

חלק ב': להיות לבד וקשרים עם אחרים –בזוגיות

"נאמר כבר, שכל אחד מאתנו הוא, בסופו של דבר, בודד. מעדיף הייתי לחשוב על כאן ועכשיו כאפשרות יחידה. אך הכוונה בוודאי, היא שרגעי הבדידות שלנו נראים אישהו נכונים יותר, אמיתיים יותר. המלה "אלוהים" מתחילה לקבל משמעות לגבי כאשר אני לבד. אין לה כל משמעות בעיני בעת ויכוח… …בדידות היא כמעט שם מטעה. לגבי דידי, להיות לבד משמעו ביחד – הפגישה המחודשת שלי עם הטבע, שלי עם ההוויה, האיחוד מחדש שלי עם הכול. בשבילי, עיקר הבדידות מתמצה בחיבור כל חלקי יחדיו – איחוד של עצמי, שבו יכול אני שוב לראות שהדברים הקטנים אכן קטנים, והגדולים -אכן גדולים.

מאמין אני שהבדידות היא מעשה עמוק והכרחי של אהבה עצמית והערכה עצמית."

יו פראתר. "בדרך להיות". הוצ' דליה פלד. 1982


* * *

החברה שלנו מאוד לא אוהבת, בלשון המעטה את היותו של האדם לבד. היא עושה הרבה כדי שזה יקרה כמה שפחות, ואם זה נעשה תחת פיקוחה אז בדרך כלל זה עונש. שהוא העונש הקרוב ביותר לעונש מוות. ואם האדם מחליט להיות בודד זה כבר מעין אקט של מרידה. 'מה לא בסדר אצלו', מה הבעיה? למה הוא מתבודד. ולכן בגלל הסטיגמה החברתית (אבל גם בגלל הריקנות הפנימית וכמות ההדחקות העצומה שאנשים מדחיקים) אחת הסיבות היותר מהותיות לחוסר היכולת של האדם בימינו להיות לבדו עם עצמו היא רמת החרדה והחששות העצמיים שחיים בתוכו. במצב כזה – מעשה ההתבודדות הוא מעשה מפחיד עבורו – שכן הוא מעמת אותו עם המיפלצות הרגשיות השוכנות בו. וכך, האדם שאינו יודע להיות לבדו – מוצא עצמו מחפש את חברתו של הזולת וזאת כדי שיוכל לברוח מעצמו. לזולת אין למעשה עבורו -ערך או ייחוד בפני עצמו, והוא משמעותי רק בתוקף היותו נוכחות אנושית המפיגה את פחדו של האדם מן הבדידות (ומן הפחד הקיים בתוכה…). האדם הפוחד מהבדידות מוכן להתפשר על כל צורה של קשר כמעט, שכן עצם הנוכחות של אדם אחר, כל אדם, עדיפה בעיניו על הישארותו לבד, עם עצמו.

הדבר דומה למערכת יחסיו של ילד עם אימו – הוא זקוק לה ותלוי בה. הוא אינו מתייחס אליה או רואה אותה כאדם בפני עצמו – אלא רק בתור מה שהיא עבורו, כמי שממלאת את צרכיו. לא בשל מה שהיא – לעצמה, כשלעצמה -כאדם, אלא בשל מה שהיא מעניקה לו . הוא אינו מכיר בה כמיכלול אינדבידואלי הקיים קודם כל ואחרי הכל – לעצמו ועבור עצמו- אלא מבחינת הזיקה שלה אליו ומבחינת תפקידה כאימו. מה שנכון עבור מערכת יחסים שבין ילד לאימו נראה מאוד מעוות במערכת יחסים בין גבר לאשה, או בין מבוגר למבוגר.

מפחיד אותי לחשוב, שיתכן מצב יחסים כזה, בו שני אנשים נמצאים יחד משום שהם חוששים להיות לבד. מצב בו שני אנשים המרגישים ריקנות, חוסר שלמות פנימית והעדר תוכן פנימי -מאמינים שאם יהיו יחד יוכלו ליצור שלמות אחת. אם אינך יודע להיות שלם כשאתה לבד – קל וחומר שלא תוכל להיות שלם כשאתה ביחד. אם אינך יודע לאפשר לעצמך להיות עם עצמך – לא תוכל לאפשר לזולתך להיות הוא עצמו ולא תוכל לתת לו את מרווח הנשימה להיות לבד, עם עצמו. אם אתה לא יודע להקשיב לעצמך, להיות עם עצמך, להיות נאמן לעצמך, להעריך את עצמך – לא תוכל גם להקשיב לזולתך, להיות עם זולתך ולהעריך אותו בזכות מי שהוא – ולא בזכות מה שהוא עושה לך ועבורך.

כאשר שני אנשים מרוקנים, לא שלמים ומפוחדים -מן הבדידות מתחברים יחדיו, נוצרת מערכת כובלת של תלות הדדית, שאי אפשר לחיות איתה ואי אפשר גם לחיות בלעדיה. זוהי מערכת שאינה מתקדמת ושאינה מקדמת את השותפים בה, והיא מבוססת על מרכיבים של חרדה, חסך רגשי, חשש מנטישה, סחיטה -ושוחד רגשי, חוסר-אמון וצורך עז בחיזוקים. מערכת כזו גם מתאפיינת בחיפוש אובססיבי אחר ריגושים חברתיים (בילויים) – שיאפילו על תחושת הריקנות. בהתמקדות בריגושים מיניים – כתחליף לאינטימיות אמיתית. או ביצירת מערכת נוקשה של מינהגים, חוקים וריטואלים משפחתיים, שתפקידם לשמש כמסגרת שתשמר את המערכת ותעניק ביטחון לחוסים בצילה.

אדם החושש מחברת עצמו, החש מרוקן כשהוא לבדו, והמתחבר אל זולתו מתוך שאיפה לשאוב מתוך הקשר תכנים שימלאו אותו וימלאו את צרכיו- מגיע אל הקשר הזה מתוך מצב של חוסר ושל ריקנות פנימית, אך מלא בציפיות, תביעות , אשליות ותקוות לא מציאותיות.

אם הדברים הנ"ל נכונים בקשרים שבין אדם לחברו, קל וחומר שהם נכונים בקשרים בין בני זוג או קשרים של אהבה: כאן אנו מוצאים ביטויים רגשניים כגון: "אני לא יכול בלעדיך, אני זקוק לך, אין לך מושג מה שאת/ה בשבילי, את/ה אהבתי האחת והיחידה" וכו' שמטרתם הבלתי-מודעת היא לשחד את הזולת ולגרום לו לרצות לספק את צרכיו של הנזקק. אם בן הזוג הוא בעל הערכה עצמית ירודה – זה יחמיא לו ויפרנס את האגו שלו. במקרה זה תיווצר מערכת של "משחק" הדדי, כמו בין הורה לילד, בה הופכים בני הזוג לתלויים זה בזה מתוקף חולשותיהם. ה"הורה" נדרש להבין, לסלוח, לספק צרכים, להעניק ולהיות חזק – ובתמורה תובע גילויים של אהבה, של תלות ושל היזקקות לשירותיו – גילויים המזינים את האגו שלו.

ה"ילד" תובע שיבינו אותו, יטפלו בו ויקבלו אותו "כמות שהוא" וכן את הזכות שלא להיות אחראי,

חופש להתפרע, להעלב, לעשות ברוגז ולהיות "ילדותי" – ובתמורה נדרש לציית לחוקי המסגרת, לגלות רגש ולפתח תלות בהורה.

אבל – אם בן הזוג אינו לוקה בהערכתו העצמית ואינו זקוק ל"ילד" שיפרנס את האגו שלו – יהפוך קשר כזה למעיק ומתסכל עבורו. השותף המרוקן, המבקש לשאוב ולינוק מן הקשר כדי למלא את חסריו הנפשיים, יגרום לבן הזוג, במשך הזמן, לדלדול משאביו הנפשיים ולתחושה של ניצול שתשאירו חסר אנרגיה ואולי אפילו משועמם.

מערכת זוגית של ''בוגר''''בוגר'' אפשרית רק כאשר שני בני הזוג מסוגלים להיות, כל אחד בפני עצמו

ועם עצמו, כאיניבידואלים שלמים, מלאים ומחוברים להוויה של עצמם. הם מסוגלים להיות לבדם – ולכן אין הם מונעים אל תוך הקשר הזוגי מתוך תחושת חסר או מתוך חרדות ופחדים ואינם מפתחים תלות שלילית הכובלת אותם זה לזה. מה שמניע אותם זה הרצון לחיות זה לצד זה. להפגיש בין שתי הוויות לחבר משאבים – כדי ליצור ביחד כוח אינטגרטיבי, יצירתי וקונסטרוקטיבי, שיוכל לתרום לשניהם, להעשיר את שניהם ולהניע את המערכת קדימה אל זו מערכת המאפשרת מרחב מחייה רב לכל אחד, בו הוא יוכל להמשיך ולהיות הוא עצמו, כאינדבידואל, במקום להיבלע בתוך המערכת או במקום להפוך ל"ממלא צרכיו של הזולת". מערכת כזו אינה מבוססת על משחקים הדדיים, על תובענות למילוי צרכים ועל ריטואלים מקובעים. האחר אינו קיים רק בשל מה שהוא מסוגל להעניק – אלא בשל מה שהוא כאדם שלם. זו מערכת בה החוקים, אם ישנם, הם גמישים וברי-שינוי ונועדו להתאים למשתתפים במקום לכפות את עצמם על השותפים לקשר.

במערכת כזו, עיסוקיו או תחומי העניין האישיים של האחד – אינם נתפשים כאיום על ה"ביחד", ומשמעות ה"ביחד" אינה להיות כל הזמן זה בחברתו הפיסית של זה, לעשות הכל ביחד, להתעניין באותם הדברים או לחשוב את אותן המחשבות .

ה"ביחד" האמיתי, השלם והמספק ביותר בין אנשים צומח מתוך היכולת של כל אינדיבידואל להיות "ביחד" עם כל מרכיבי נפשו – כלומר להיות לבדו. רק מי שיודע להיות לבדו עם עצמו – יוכל להיות באמת גם עם זולתו. רק מי שאינו חושש מחברת עצמו ושחייו הפנימיים עשירים ומלאים – יוכל לקיים מערכת זוגית עשירה ונכונה גם עם זולתו.

*


"השועל אמר ללביאה: "ראי מה רבים השפנפים שממליטה השפנה ומה רבים העכברונים שממליטה העכברה, איך זה שאת ממליטה רק גור אריות אחד"?

חייכה הלביאה והשיבה: "אבל אריה!"

משלי אזופוס


"האדם הטבעי הוא הכול לעצמו, הוא היחידה המספרית, הוא השלם המוחלט שאינו מתייחס אלא לעצמו או לדומה לו. האיש האזרחי אינו אלא שבר התלוי במכנה, אינו אלא חלק קטן של השלם, של הגוף החברתי"

ז'אן ז'אק רוסו


חלק ג': להיות לבד – בקבוצה.

"מי שרוצה לטעום טעם אור גנוז, ירבה בהתבודדות, ובזה יסורו מעליו כל הפחדים, ועל ידי זה שיתבודד- מפנה ליבו מכל עסקי העולם הזה ומבטל הכל עד שמבטל את עצמו לגמרי. שלא יהיה בו שום גאות, שום ממשות. ועל ידי זה נכללת נפש בשורשו. ועל ידי זה נכלל כל העולם עמו בשורשו, דהינו שנכלל עמו הכל באחדותו…"

רבי נחמן מברסלב

*
רבי נחמן מנסה לדבר אל האדם הבודד, הוא מדבר בשבח ההתבודדות כי ר' נחמן יודע כי רק כך יוכל האדם להיות קרוב אצל עצמו ולהאזין לנפשו הכלואה. אך הדתות הממוסדות לא כך נוהגות, במקום להשפיע על בני האדם שיעבדו ויתקנו ויפשירו את ההדחקות של היצר, הרגש ו המין – וכך יגיעו לרמה שם חיים דתיים יכולים להתרחש – הם מתאימים את התורה -של הדת- לפי רמת השינה של החוסים בצילה.

וכך – חיים דתיים באמת נותרים כפנטסיה שמקבלת מימוש לא ריאלי ע"י: חזיונות על המשיח וגם ע"י שיכנוע חברתי (המלך לא עירום) שנקרא, קונפורמיות. אך כדי לצמוח רוחנית על האדם להקשיב לעצמו. להיות נאמן לעצמו, להיות אינדווידואל. ועם זאת, בעולם בו אנו כל הזמן כמעט בקבוצה – דבר זה הוא קשה ביותר. אנו הופכים ליצורים חברתיים ובוגדים הרבה פעמים באמת הפנימית שלנו למען נהיה מקובלים בחברה.

יכולתם של אנשים לשטות בעצמם ולהונות את עצמם, היא יכולת מדהימה – אינסופית. כאשר אנשים נמצאים בקבוצה נטיה זו מתבטאת בעיקר בנטיה לקונפורמיות, וזאת בגלל הפחד להיות חריג ולא פופולרי, בגלל חששות בנוסח "מי אני, שאעז לומר משהו לא חיובי לגבי ההתרחשות". יכולת ההונאה העצמית שבאה לידי ביטוי בקונפורמיות – מביאה בני אדם פעמים אינספור למקומות ולהתרחשויות שכלל לא רצו בהם (ראה בענין זה סיפור 'הנסיעה לאבילון'- מתוך לימודי הפסיכולוגיה החברתית). מרכיב הקבוצתיות משחק כאן תפקיד חשוב, בגלל כוחה של הקבוצה לשתק את החופש של היחיד לחשוב לעצמו.

על פי תיאוריות בפסיכולוגיה חברתית – חיים של קבוצות דומים מאוד לחיים של בני אדם. יש להם תהליך התפתחותי: הן גודלות, מתבגרות, מזדקנות, ולבסוף – מתפרקות ומתות. על פי אותן התיאוריות, השלב הראשון של קבוצה הוא שלב ההתרחבות, ההתאגדות (engagement ) – השלב שבו אנשים עדיין אינם מכירים זה את זה, ולכן מאוד חשוב בשלב הראשוני הזה ליצור הסכמה.

כל אי הסכמה עלול לאיים על אחדות הקבוצה, משום שהיא עדיין אינה מלוכדת. החשש מפירוק בשלב ראשוני זה מביא את האנשים להשקיע מאמצים רבים בשיתוף – הבאה לידי ביטוי ביניהם -בהדחקת כל אי הסכמה. יש חיכוכים תת- קרקעיים, אך הם נסתרים מן העין, מודחקים. המאמצים האלה אינם נשמרים לאורך זמן, כי אז מגיע השלב השני בחיי הקבוצה – שלב הקונפליקט… קונפליקט, או פיצוץ. הפיצוץ יכול להתרחש בשני כיוונים: פיצוץ חיצוני (ברמה של הקבוצה), או פיצוץ פנימי – ברמה של היחיד. בענין זה מאוד רלוונטים המסרים של סיגל בספרו "אהבה, רפואה ניסים". לטענתו, רוב מקרי הסרטן קורים בגלל רוגז, דיכאון וזעם שהיחיד מפנים-מדחיק אל תוכו – מכוון אותם כלפי פנים, ובכך גורם בעצם להתרחשותה של מחלת הסרטן.

כדי למנוע מצב כזה בקבוצה, אסור להרשות את הווצרותה של תבנית מדחיקה. במילים אחרות: יש לדאוג כל הזמן לנקיונם של הערוצים הבינאישיים, ולשוב ולטרוח לברר מה לא ברור, להבהיר עמימויות, לטפל באופן גלוי ופתוח ונחרץ ב"פכים הקטנים" ברמה שבין אחד לאחד, על מנת להימנע בכל מחיר מתרגול קונפורמיזם הדדי.

מאבקו של היחיד בקבוצה הוא בעיקר מאבק עם תדפיסים פנימים של צייתנות, של פחדים וחששות, אשר לעיתים קרובות "מתלבשת" עליהם העריצות של הקבוצה.

כנגד עריצות זו, וכנגד הנטיה להדחיק פנימה אי הסכמה ובלבד שלא לצאת נגד הקבוצה – על היחיד מוטלת האחריות האישית שלא לוותר, ועל הקבוצה מוטלת האחריות לאפשר הבעה חפשית של כל אחד מחבריה. אפילו במקרה של הסתייגות מן ההתרחשות בקבוצה – על היחיד לבטא את הסתייגותו, להילחם בחששותיו הפנימיים, לצאת החוצה ולשבור את הכלים – אם וכאשר עפ"י התרשמותו ותחושותיו הפנימיים -'הכלים' הופכים בית כלא לאמת וחוסמים אותה. ואז אי אפשר להנשא הלאה בזרם החיים. והרי החיים נושאים אופי של זרם, הסוחף אותנו עמו דרך התחנות שבו – ינקות, ילדות, לימודים, אהבה וכיו"ב.

יתר על כן: בתוך תוכנו – כל שאנו רוצים הוא להיסחף עם זרם החיים. זהו דחף טבעי, אבל הוא נכון- כל עוד הדברים הם נכונים ואמיתיים. במציאות של רוב בני האדם, רב השקרי על האמיתי, ורבה ההסתרה על החשיפה והגילוי של האמת הפנימית והסיטואציונית, רוב בני האדם הלכו לאיבוד לעצמם ולחייהם, ולכן עליהם לשחק תפקיד הפוך, קרי: לשחות נגד זרם החיים, וכמו דגי הסלמון – לבצע את המסע הקשה, הבלתי אפשרי כמעט נגד הזרם כדי למצוא את המעין שבו החלו חייהם, כדי להגיע לתיקון עצמי.

הזרם שאנו שוחים נגדו הוא הנטיה לקבל, להסכים, לרצות, להימנע מהפרעות, להימנע משבירת כלים. אך כדי להגיע בתוכנו ובחיינו למצב נכון ואמיתי יותר, אנחנו מחוייבים לצאת נגד הסחף, מתוך נאמנות עקרונית לאמת של הדברים, לאמת הפנימית שלנו – כבני אדם, כאינדיבידואלים. אין דבר מסוכן יותר לאדם הצומח להיות אינדיבדואל, מלעצור בתוכך את התגובה האמיתית שלך כלפיהם. בענין הזה אנחנו מדברים, בעצם, על טיפוס למדרגת האדם ער לעצמו ומודע לעצמו. (לפי גורדייף זה אדם מס. שלוש המודע לעצמווהנותן לעצמו דין וחשבון אותנטי לעצמו על מה שבאמת מתרחש בחייו ובסביבתו, לאחר שהקיץ מן החלומות שבהם נמצא).

* * *


"הקיום הוא הדבר היחיד שלא אוכל לחלק אותו עם הזולת. הבדידות מופיעה אפוא כאן בדמות של גלמודיות המציינת את עצם ההתרחשות של ההיות".

עמנואל לוינס "אתיקה והאינסופי" עמוד 54


"אני לגמרי לבדי, שמע מניה שההיות שבתוכי לאמור, העובדה שאני קיים, היינו קיומי, הוא המהווה את האלמנט שאיננו בר-העברה במוחלט, משהו הנעדר גם התכוונות גם קשר. בין הוויות אפשר להחליף את הכול, לבד מן הקיום. במובן זה, להיות פירושו להיות לבד תוך כדי הקיום. אני בחזקת מונאדה בעצם קיומי. הקיום שלי הוא הגורם שאני חסר דלתות וחלונות, ולא איזה תוכן שהוא שבתוכי, שהוא בלתי ניתן להעברה, הוא הגורם לכך. כיוון שהקיום שלי אינו ניתן להעברה, הריהו מושרש בהיותי,, שהוא הענין הפרטי ביותר שבי. מכאן שכל הרחבה של ידיעתי או של אמצעי ההתבטאות שלי נשארת ללא השפעה על יחסי עם הקיום, שהוא יחס פנימי מובהק".

עמנואל לוינס, "אתיקה והאינסופי" 54-55

 


"The community stagnates without the impulse of the individual. The impulse dies

away without the sympathy of the community."

William James

 

 

 

"מכיוון שפחד הבדידות קיים בכל אדם ומכיוון שאין שום איש בבדידותו חזק למדי כדי להגן על עצמו ולהשיג לו את צורכי חייו, יוצא שמטבעם נוטים האנשים להתארגנות חברתית".

ברוך שפינוזה


"אנו מתחברים לחברה לא כלכך כדי לפגוש אחרים אלא כדי להימלט מעצמנו"

ג'ורג ברנרד שאו


אימרות, מכתמים ושיר, על בדידות:

I was never less alone than when by myself.

–Edward Gibbon


The surest cure for vanity is loneliness.

–Thomas Wolfe


The whole conviction of my life now rests upon the belief that loneliness, far from

being a rare and curious phenomenon, peculiar to myself and to a few other solitary

men, is the central and inevitable fact of human existence.

–Thomas Wolfe


Language has created the word loneliness to express the pain of being alone, and

the word solitude to express the glory of being alone.

–Paul Tillich


In cities no one is quiet but many are lonely; in the country, people are quiet but few

are lonely.

–Geoffrey Francis Fisher


People are lonely because they build walls instead of bridges.

–Joseph F. Newton


"Conversation enriches the understanding, but solitude is the school of genius."

Sir Edward Gibbon

 

"Whosoever is delighted in solitude is either

a wild beast or a god."

Aristotle


"Solitude, the safeguard of mediocrity, is to genius the stern friend, the cold, obscure shelter where moult the wings which will bear it farther than the suns and the stars. He who should inspire and lead his race must be defended from traveling with the souls of other men, from living, breathing, reading, and writing in the daily, time-worn yoke of their opinions. "In the morning – solitude;" said Pythagoras; that Nature may speak to the imagination, as she does never in company, and that her favorite may take acquaintance with those divine strengths which disclose themselves to serious and abstracted thought. 'Tis very ertain that Plato, Plotinus, Archimedes, Hermes, Newton, Milton, Wordsworth, did not live in a crowd, but descended into it from time to time as benefactors: and the wise instructor will press this point of securing to the young soul in the disposition of time and the arrangements of living, periods and habits of Solitude."

from Ralph Waldo Emerson's: "Conduct of Life"

 

SOLITUDE

Happy the man, whose wish and care

A few paternal acres bound,

Content to breath his native air

In his own ground.


Whose herds with milk, whose fields with bread,

Whose flocks supply him with attire;

Whose trees in summer yield him shade,

In winter, fire.


Blest, who can unconcernedly find

Hours, days, and years slide soft away

In health of body, peace of mind;

Quiet by day.


Sound sleep by night; study and ease

Together mixed, sweet recreation,

And innocence, which most does please

With meditation.


Thus let me live, unseen, unknown;

Thus unlamented let me die,

Steal from the world, and not a stone

Tell where I lie.


Alexander Pope

 

על בדידות, לבדיות וחברתיות – חלק ב'.


''לעמוד ברשות עצמם – זה ענין למועטים ביותר , זו זכות היתר של החוקים , ומי שמנסה זאת , גם במלוא זכותו לכך , אך ללא כ ו ר ח , מוכיח , שאין הוא , כפי הנראה , חזק בלבד , כי אם גם נועז למשובה . הוא נכנס לתוך מבוך . הוא מרבה פי אלף את הסכנות…ולא זו הקטנה שבהן שאין עינו של אדם רואה כלל כיצד והיכן הוא נטעה, והיאך הוא נטרף לגזרים בבדידות על ידי איזה מינוטוזאורוס מערות של המצפון.

נניח שאחד אשר כזה הולך לאבדון , זה מתרחש הרחק כ''כ מתפיסתם של בני אדם, שאין עמם לא צער ולא השתתפות בצער. ודרך חזרה – אין! אף לא רחמי אנוש ''.

ניטשה

***

חלק ד': מרבים ליחיד ומיחיד לרבים
לפי הפסיכולוג אוטו ראנק, אדם חי בין מעין שני מגנטים, שכל אחד מהם מושך אותו לכיוונו הוא, מגנט אחד בא מבפנים, והוא הצורך להיות אינדווידואל, להגשים פוטנציאל עצמיות אישי ויחודי, להיות אותנטי. המגנט השני בא מבחוץ, הוא החברה, ובה מגולם הצורך להיות מקובל, להיות שייך, לקבל אישור מצד יתר בני האדם ומצד גוף גדול וחזק; החברה.

ציות לכל אחד משני 'המגנטים' הללו גובה מחיר;

מחיר ההליכה אחר המגנט האישי הוא התבלטות, להיות שונה מאחרים, לחשוף את עצמך, להזמין סטיגמה, ביקורת ואף אפליה. ומחיר נוסף הוא המאבק, אדם כזה כל הזמן יהא שרוי במאמץ לשמור על זהותו האינדווידואלית לבל תטמע בכל היתר.

ומחיר ההליכה בתלם החברתי הוא כמובן וראשית לכל, ההיבלעות, איבוד העצמיות; החברה מצווה על האדם לוותר על הקול הפנימי למען התנהגות וחיים שאינם שונים מאלה של אזרחי חברה אחרים, וזה מוביל לרוב לפירוק הזהות האינדוידואלית ואף למוות של אותה זהות אישית.

אך ישנם גם תגמולים; התגמול של ההליכה אחר הקול הפנימי, היא בחיזוק האישיות העצמית, וביצירת מרכז כובד פנימי, המעניק עוצמה אישית, ונותן דרך וכיוון לאדם בעולם מבולבל וחסר דרך, וזאת לאור קולה של האינטואיציה; דהיינו האדם מקבל הכוונה ועזרה מן העצמיות שלו, הוא יוצר את חייו מבפנים.

ומה התגמול של איחוד עם המגנט החברתי? ובכן אין ספק כי האיחוד עם המגנט החברתי משכך את כאבי ותיסכולי הקיום האישי בעולם חסר וודאות וקר לתושביו. הקונפליקטים האישיים נעשים חשובים ומציקים פחות הודות לבעיות וסוגיות כלליות כגון; פוליטיקה, כלכלה, איום צבאי וכו'. וככל שאדם נעשה מעורה, מקובל או מצליח יותר בחברה, כך המסר שהוא מקבל יהא: 'אתה בסדר', אנו מאשרים אותך, וכל תסכול או קונפליקט פנימי יחווירו ויאבדו מכוחם לאור המסר המשכך והמעודד הבא מן החברה.

אך הצגת פני הדברים כקונפליקט אותו חווה כל אדם בחייו, בין שני מגנטים, אינו מדויק, כי ברוב המקרים אין קונפליקט; כי למעט מקרים לא רבים, לרוב מנצח המגנט החברתי…


היחיד:

התיזה: האמת היא שזה נמשך כבר זמן רב; מזה זמן רב שהחברה האנושית התלכדה ולקחה את החיים מידי היחידים.

מזה זמן רב שהיחיד לא פוגש את חייו, כנתיב להגשמה עצמית, מיצוי פוטנציאל וגילוי של מה אפשרי לו מבחינת מה שטמון בו.

מזה זמן רב החברה הפכה לגוף מאורגן, בעל כוח, משנה כלכלית וחינוכית – בעלת טכנולגיה, ממסד ומערכת בירוקרטית אפקטיבית ויעילה – שכוחה ופעילותה באים על חשבון הנתיב האישי של האדם, אדם המוצא עצמו –אבוד- במרחב הענקי של חיים ומימוש עצמי.

וכל זה מוביל לשאלות הבאות: מהיכן בא הכוח העצום הזה של החברה? מדוע קולם של יחידים מושתק ומוצא מקום בעיקר רק בכתבים אלגוריים ומטפוריים, וכמעט שלא בשיחות ובמפגשים גלויים ופתוחים, או במסות ישירות וחד משמעיות? איך זה שבחברה כה פלורליסטית, דמוקרטית, ובעלת חופש ביטוי – עדיין מרכז הכובד של היחיד –בה – מצוי בעיקר בקונטכסט החברתי, ובמימוש חברתי, לא אישי. איך קרה שמימוש אישי וחיים פנימיים – הפכו למטבעות לשון זניחות אצל קבוצות שוליים בעיקר (עידן חדש וכדו'), ושרוב השיחות המקובלות נסבות על מה אנשים עושים מבחינה מקצועית, היכן הם מבלים, לאן נסעו, מה קורה בפוליטיקה, בכלכלה, אצל מדינות, לאומים וכו'. להיכן נעלמה החשיבות של הזירה של היחיד ביחידותו? איך זה שהיחיד נעשה רק חשוב כשהוא חלק מממסד חברתי כלשהו, תורם לממסד זה בצורה משמעותית (מנהל או עובד בכיר).

חברתנו ממליכה את הכלל הענק והמרובה על פני היחיד, האישי והפרטי.

הכלל הוא כמו הים, היחיד הטיפה.

ואכן, הים מרשים, הים הוא גדול, ומה היא טיפה קטנה לעומת הים הגדול?

הכל או כלום.

כפי שאמר המשורר הסופי קאביר: ''כל הטיפות ביחד הם ים אך כל הים מצוי בטיפה''. זוהי סוגיית המיקרוקסמוס והמאקרוקוסמוס הידועה. את היחיד ניתן להכיר לפי החברה בה הוא חי ואת החברה על פי היחיד; כל יחיד מגלם באופן בו הוא חי את חייו את החברה בה הוא חי, ערכיה והנורמות שלה, אך גם להיפך: החברה האנושית (העולם) היא השתקפות של חיי נפשו של היחיד, ובצלמו נוצרה.

אנו נולדים משניים, מוצאים עצמנו לבד. ומאז כל הזמן מנסים לנסוע חזרה אל ולעבר האחרים. האחרים והרב תמיד סימלו לנו את הדרך הנכונה. ואילו הקולות שבקעו מן היחיד הועברו לנו כסטיות, כדברים מפחידים שמביאים בסופו של דבר את האדם אל אובדן השפיות. ועל כן הדרך להיות בסדר זה להסתכל אל האחרים ולעשות כמותם, כלומר ללבוש מסכות כמו כולם, להיות כולם. אך כשזה קורה, משהו מן היחיד הולך לאיבוד בדמותו המרובה, הקולקטיבית.

וכך קורה שהחברה הופכת לשכפול מרובה של יחידים שהלכו לאיבוד לעצמם. מה שמוביל לכך שהחברה הלכה לאיבוד לעצמה. ועל כן היא תמיד תחפש את האמת של עצמה והיא תמיד תמצא אותה דווקא ביחיד שלא נבלע בעדר (זה שלא איבד עצמיותו כדי להיות חלק מן הרוב); החברה, אם כן, הינה 'עצמי' משוכפל ומדולל (אם לא מעוות). והיחיד הוא רבים מרוכז, מתומצת וטהור. אך זאת בתנאי שהוא לא יוותר על עצמיותו הייחודית, על תו ההיכר המאוד אישי הקיים רק בו ולא בכל אחד אחר.

ומכאן שאם חברה רוצה למצוא את עצמה ואת הדרך למשמעות, ערכים, עקרונות ואמת פנימית שהלכה לאיבוד, היא חייבת לחזור ליחיד וכאמור; לא לכל יחיד, אלא לזה שלא נתן לעצמו לעבור תהליך של קונפורמיות, אלא נותר נאמן לייחודיותו ולפצעיו אף במחיר של בדידות מזהרת. (חשוב לקרוא בהקשר זה את ''החיים כמשל'' המופלא של פנחס שדה).

ועל כן, יוצרים גדולים בדרך כלל יוצקים לתוך החברה את קולם הייחודי בדבר האמת הפנימית של היחיד שלא רוצה לאבד את קולו הפנימי בחברת הרבים. וקולם זה משמש מעין מגדלור לכל אותם יחידים תועים הנסחפים אל הזרם המרכזי המוביל לים ושקולם הפנימי אומר להיפך. סופרים ומחזאים גדולים עושים בדיוק את זה; מאפשרים ליחיד לחזור הביתה, אל השפיות המודעת של מי שאתה באמת.

מנוקדת מבט זו, הבדידות הופכת לכור היתוך שבו נצרפים ונוצרים יהלומי האמת הפנימית. יהלומים שבהתלכדם יחד – יוצרים את מרכז הכובד של האני האותנטי. ואם הוא נוצר, הוא מתחיל לנצנץ ולשדר את הכיוון ליחידים אחרים שנסחפים את הזרם המרכזי. אך הבעיה היא שאדם כזה, אלא אם כן הפך ליוצר מוערך, לא רק שלא שמים לב אליו, אלא שהוא הופך ליותר שקוף משקוף. היות והוא ויתר על זהות חברתית, מוחצנת ואז עיני ההמון לא מבחינות בו והוא לא קיים. וזאת בניגוד לאאוט-סיידר; זה רק עושה רעש, אך עדיין אין לו את עצמו. לעומת האדם בעל האני האותנטי, שכבר מחובר לעצמיותו; אינו עושה רעש, הוא פשוט קיים. ולהיות 'רק קיים' בחברה שהנוכחות של האדם בה מושגת על ידי השגים חיצוניים , זה בעצם לא להיות קיים.

וכך אנו מוצאים שבחברת ההמונים הממוסחרת וההבלותית של היום, היחיד פוסק מלהיות ערך ורק השתלבותו ותרומתו לקולקטיב הינם ערך. וחברה שבסולם הערכים שלה אין באיזשהו מקום ביטוי לכך שהדרך בחזרה לערכים ומשמעות היא דרך היחיד, זה שלא מכר בכורתו בנזיד העדשים של קבלה או יוקרה חברתית – חברה כזו נמצאת במסלול התרסקות, בכל המובנים; מבחינת ערך חיי האדם, אנושיות, כבוד לזולת, משמעות החיים וכו'. (וזה מה שקרה, בזעיר אנפין (או שלא בזעיר אנפין) לרעיון הקיבוץ, לסוציאליזם ולקומוניזם).

הצופן והקוד לחזרה למרכז כובד שפוי – מצוי, שמור וצפון אם כן, ביחיד שהוא מיוחד מכיוון שלא ויתר על יחודיותו. אלה לא הגורו הרוחני או הדתי הנושאים עימם ושיש בהם, את הצופן של כספת הגאולה לנפש האדם, אלא האינדבידואל האותנטי, שרואה את העולם בצלילות רבה דרך עיני העצמיות הנאמנה לעצמה – שלו. הוא ישמש להם תיזכורת על היכולת להיות עצמם, וכי שם, בתוך כל אחד, בתוכו, קיים הצופן האישי שלו, הצופן שיוביל אותו לחיות עם עצמו בשלום ולראות את העולם והחיים כמות שהם.

העיוות הזה לגבי מחיקת מקומו של היחיד והעדפת החברה על פניו, מצוי לא רק בחברת ימינו, אלא בכלל בהיסטוריה האנושית;


ההיסטוריה של היחיד:

כשבוחנים את מה שנקרא 'ההיסטוריה האנושית', אין אנו מוצאים שם את היחיד, את סבלו תקוותיו, אושרו, משמעות חייו וכו', (זה נשאר למחברי הסיפורים, ובודי המציאויות, ברומנים, בסיפורת וכו'), שם אנו מוצאים רק את הרבים. היחיד לא קיים בהיסטוריה.

ואכן, ההיסטוריה האנושית מלאה בהתרחשויות גדולות ועצומות, שקורות לעמים ללאומים, חברות ותרבויות, אך כל זה הינו מסך עשן מאחוריו לא רואים את כל האנשים הבודדים, את כל היחידים שהלכו לאיבוד כי לא השכילו לזרוק לכל הרוחות את הקוד העצמי ולהעלם בתוך היתר. כלומר בגלל שהיו אמיתיים לעצמם, הלכו לאיבוד ליתר; (הקורא מוזמן לקרוא בהקשר זה את ספרו הנפלא של תיאודור זלדין: ''ההיסטוריה האינטימית של האנושות'').

 


Elanor Rigby

'' Ah, look at all the lonley people


Ah, look at all the lonley people

 

Elanor Rigby picks up the rice in the church where the wedding has been


Lives in a dream


Waits at the window, wearing the face that she keeps in the jar by the door


Who is it for.

All the lonley people, where do they all come from?


All the lonley people, where do they all belong?

 

Father McKenzie, writing the words of a sermon that no one will hear


No one comes near


Look at him working, Darning his socks in the night when there's nobody there


What does he care?

All the lonley people, where do they all come from?


All the lonley people, where do they all belong?


Ah, look at all the lonley people


Ah, look at all the lonley people

 

Elanor Rigby died in the church and was buried alon with her name


Nobody came


Father McKenzie Wiping the dirt from his hands as he walks from the grave


No one was saved

All the lonley people, where do they all come from?


All the lonley people, where do they all belong”?

Llennon John

 

ואכן, במילותיו של לנון, נשאלת השאלה הנוקבת והחודרת חדרי בטן:

''כל האנשים הבודדים

מאין באים כולם?

כל האנשים הבודדים

להיכן שייכים כולם''?

ומלימוד ועיון בספרי ההיסטוריה, לא נקבל תשובה על שאלות אלו, כי ההיסטוריה היא של הכלל, לא של היחיד.

אז היכן הם, באמת, האנשים הבודדים נוסח אלנור ריגבי והאב מקנזי? היכן הם? האם רואים אותם באיזשהו מקום? לא, הם מסתתרים. מתחבאים, בדירות קטנות, מהלכים לצד קירות, (כמו שכתבה קורין אל אל ב'זן נדיר', אמנם בהקשר אחר), מסתננים בשקט בינות זוגות מצועפי מבטים ומשפחות קולניות.

הם בבתי חולים, בתי סוהר, בתי משוגעים, ובעיקר בחברת עצמם. בקיצור, אלה שהם לבד, עושים זאת בעיקר מחוץ לעיניים של כולם, ואז כולם משוכנעים שאין אנשים בודדים. ומי שכן 'נתפס' כמצוי לבד, נתפס כעושה משהו לא נכון. הרי זה חטא לחיות לבד, האם זה לא אומר שמשהו דפוק בו? מה לא בסדר איתו? אולי אחרים לא רוצים אותך, לכן אתה לבד?

ועם זאת ההיסטוריה האמיתית של האנושות מלאה בעיקר אנשים בודדים, הם העיקר, הם הרוב, לא אלה שכותבים עליהם, הם הרוב המזויף, הרוב האמיתי הוא רוב של יחידים. אך כאמור, ההיסטוריה, ההיסטוריה של האנושות, היא היסטוריה של הרבים לא של היחיד. ליחידים אין היסטוריה, יש ביוגרפיה, במידה שהם תרמו משהו להיסטוריה. ואם לא תרמו, אין להם לא היסטוריה ולא ביוגרפיה, רק עבר, עבר, חלף, עבר זמנו, תם לא היה.

אבידן כתב: ''אדם זקן מה יש לו בחייו'' אך האם יש לו את חייו או שהם לא חייו כלל? האמת היא שהם אף פעם לא היו חייו. חייו הם אד שקוף, פאטה מורגנה. מי מכיר בכלל את אלינור ריגבי? ועם זאת החיים זה אלנור ריגבי, לא הקרב בשנת 1824, ולא נפילת הבסטיליה, או גילוי אמריקה. החיים הם בדיוק אלנור ריגבי. וטריליוני האבודים כמותה, שכל אחד מהם הוא עולם ענק הצועק את קיומו בתוך בקבוק אטום, בקבוק השט לו על מימי האוקיינוס של החברה האנושית, ולא מגיע לאף אחד, כי כל אחד הוא כולם וכולם זה אף אף אחד, (וכך אף אחד לא מקבל את הבקבוק שבו חנוקה הצעקה של היחיד).


ומי שכן שולח לנו בקבוקים אטומים, בתוכם פסוקי זעקה אישית, הם היוצרים, הסופרים הגדולים; שם ישנם שמות של אנשים שהם כל אחד מאתנו; אנה קרנינה, חנה גונן, יוסף ק. רסקולניקוב, היום הם כבר גיבורי תרבות, אבל פעם הם היו אבודים, הפירסום עשה להם שם והקנה להם מקום, אך קודם לכן הם לא היו קיימים.

לסיכום: להיות קיים ולהיות יחיד, זה לא מספיק, צריך להיות חלק מרוב, ורצוי להגיע לעמוד בראשו או לתרום לו תרומה חשובה ואז אתה ישנו, אך כאן טמון כל הפרדוקס; אם הגעת לראש הפרמידה החברתית, (או קרוב לראש), או אם יצרת ותרמת משהו שהממסד רואה אותו כשווה וראוי להיכלל בקאנון החברתי, הרי שבדרך כלל המחיר ששילמת הוא ויתור על האותנטיות האישית שלך, על הזעקה הפנימית, הסובייקטיבית החד צדדית של היחיד באשר הוא יחיד, ואז קיבלנו את הבקבוק, אך בתוכו הפתק מחוק.

 

——————————————————————————–


(c) כל הזכויות שמורות לגבריאל רעם, 2005

מתוך: ''אאוטסיידרים ומורדים''. הוצאת ידיעות אחרונות, אפריל 2006
 

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.


(החיים כריצת מרתון)


קשה לנו עם האמת, הנוקבת החודרת, היורדת חדרי בטן ולא מתפשרת. הרואה למטחווי האופק – ומתעלמת מן הכאן ועכשיו הסובייקטיבי והקטן שלנו. קשה לנו/י עם זה, כי האושר שלי, והסבל שלי ו'זכותי' לחיים של סיפוק וכיף חזקים יותר מן האמיתות הכוללניות והקטגוריות הללו. שהרי מי הוא זה החושב על המוות והזיקנה ועל כל מיליוני המקווים שקדמו לנו ושחוקי הנצח בלעו אותם. עכשיו זה תורנו ועתה אנו הם אלה המתמסרים לטעימה והנאה מן החיים.

וכדי שלא נופרע ממלאכת ההנאה – אנו בוחרים לנו מן הסביבה את שמתאים לקונספציית ה'לחם והשעשועים' האישית שלנו. ועל כן כשנביא זעם כלשהו משמיע את דבריו, ויהא נביא הזעם, אליהו הנביא, גורדייף, ניצשה, קירקגור, ר. ד. לייאנג, קרישנמורטי, היידיגר, הנרי תורו, אלבר קאמי – או סתם אדם משונה – נקבל את דבריו בצורה קשה.

ודבריהם וכיתביהם גורמים לאלה המבוססים בחולות הנודדים של היצר, לאלה הטובעים בביצות של הרגש – לאלה המוכרים לעצמם את פיסת המציאות המתאימה לפנטסיה שלהם – תיסכול ויאוש. וזאת היות והם יודעים כי כאשר יקחו פנימה את שנאמר להם – לא יוכלו לחיות עוד עם הגישה שלהם למציאות, מכיון שאז דברי ההוגים הללו יראו להם עד כמה הם רחוקים ממה שהם חשבו שהם. ואז במקום שיצמצמו את המרחק בין היכן שהם ובין המציאות הם ישאפו להגדיל את המרחק ביניהם לבין אותו אדם או ספר, או לפחות להדחיק את המשמעות העמוקה שלהם אל מחוץ לתודעה והמודעות.

מפגשים עם ספרים או אנשים המדברים על האמת לא בקנה מידה אישי וסובייקטיבי – משולים למפגש בין רץ למרחקים קצרים ורץ מרתון: רץ המרתון ידבר על הישרדות, בעוד שהרץ למרחקים קצרים ידבר על השגים מהירים ומיידיים, מעין ג'אנק פוד של מפת ההישגים. המפגש ביניהם גם יפגיש בין קני המידה השונים של שניהם; הרץ למרחקים קצרים חים בעולם בעל מרחבים קצרים, צרים ומצומצמים וליד מרחביו העצומים של הקץ למרחקים ארוכים הוא יחוש תחושה קטנות ואפסות. הוא יבין כי הוא לא נמצא על המפה בכל הנוגע למשחקים הגדולים באמת. עד שפגש ברץ המרתון היה יכול לדמות כי המשחק שלו הוא גדול ובעל מרחבים גדולים יותר ממה שהם באמת.

המפגש הזה עמו, מזמן לרצים למרחקים קצרים – קונפליקט, כי מצד אחד די להם מריצות קצרות, לפסגות שמיד ממצות את עצמן, אין ספק כי התגמולים הנם משמעותיים וגדולים יותר בריצות למקומות אחרים, רחוקים. אך מצד שני זה בכל זאת מרתון זה לא צחוק, זה קשה והתגמולים.


והנקודה היא שתמיד כשנפגשים עם אדם שיכול לראות את הקיום האנושי מנקודת מבט רחוקה וכוללת יותר – זה חייב להגיד כמה דברים:

א. עליך להודות באיפה אתה נמצא באמת.

ו-ב. זה קורא אותך להתמודדות, לעימות.

שני דברים שאף אחד אינו רוצה לעשות. ושני אלה יובילו בתורם להימנעות ממביא הבשורה ואם זו לא אפשרית זה יוביל לעריפת ראשו. (במלחמות יוון העתיקה, אף אחד לא רצה להיות שליח שמבשר למלך שצבאו בחזית -כשל, כי מיד היה משלם בראשו,(למשל במלחמת הפלפונסוס), אף פעם לא אהבו את מי שהביא בשורות רעות, הבשורות המרות אינן גורמות לאנשים להתחמש ולצאת למערכה, זה גורם להם להקריב את ראשו של השליח.

מה שחסר למרבית האנשים בקיום היום יומי, הוא נואשות. ונואשות נוצרת כשאנשים פוגשים את הגבול הסופי והמוחלט של המצב בו הם שרויים, למשל מחלה ממארת, או איום של מוות, וכו', רק אז (או בעיקר אז ) הם רואים שאם הם אינם הולכים לעשות משהו בקשר למצב, זה הולך להיות סופם. ואז אולי, אולי, הם עומדים על-ידי כך לעשות משהו שהוא בלתי הפיך. נואשות היא כוח מניע בלתי רגיל, אך היא נדירה, בעוד שתסכול נפוץ יותר, אך הוא לא עוזר בריצה למרחקים ארוכים. נואשות יכולה לגרום לאדם להיות עם הגב אל הקיר ולהאבק. בעוד שתסכול -FRASTRATION גורם להדחיק כל דבר שיבסס ויעמיק את התסכול שלו, במיוחד כשהדברים יוצאים מפיהם של דוברים שהם אנשים המתעקשים על אמת לא מתפשרת.

זהו מעין מגע מקולקל במרכאות, כי המפגש עם אדם הרואה את התמונה כולה, יגרום לו לקושי גדול יותר לחיות. כל הדתות הממוסדות החלו עם בעלי טווח ראייה רחב; המייסדים היו מעין נביאי זעם. למשל ישו שהפך את הדוכנים של הסוחרים והחלפנים, או אמר: "מי זו אימא שלי, אני לא מכיר אותה, רק מי שהולך בדרך הרוח הוא במשפחתי". דברים דומים התרחשו אצל מוחמד, בודהא ומשה. ובמהלך מיסוד הדת המסר של המייסדים הלך והתמתן, הלך ונעשה יותר נחמד וסוציאלי, והתחיל ללבוש מעטה של צדקה ועשיית חסד, וכו' ואז המאמינים התחילו לשמוע: "תאהבו אחד את השני ותהיו נחמדים, תגישו את הלחי השניה".

ההולכים בדרכי הדת הממוסדת התקבעו במניארות של עשית צדקה וכו' כי זה המקסימום שיכלו לעשות ברמת ההוויה ( ועל כן ברמת התודעה) הקיימת שלהם. מכיון שכל דבר שהוא בשטח של 'השינה' שלהם יגרום להם להמשיך ולישון וברגע שיתחילו להתעורר יחושו כאב עצום, מכל מה שלא מימשו ולא עשו בחייהם, דבר שיגרום להם לחזור ביתר שאת לחלומות על מעשים טובים תוך כדי שינה.

כך, שאלא אם כן הישנים מתמודדים עם הדמונים, עם מפלצות התת-תודעה, כל שהם יכולים לעשות זה לפחות לא לעבוד על עצמם, להבין ש'צדקה לא תציל ממות' וכי קיום מצוות ועשית מעשים טובים והיות אדם טוב זה אך תחליף סינטטי ונוח לדבר האמיתי (שזה לחיות חיים אותנטיים, ולראות את המציאות במערומיה, מבלי לשקר לעצמנו), ואם אדם לא מסוגל לכך – מוטב אם כן פשוט לחזור לפנטסיה, כי אחרת במקום שתפרן -עני יתמודד עם האובר-דרפט (יעשה שעות נוספות וכו') הוא מבלה ימיו בתחושה שהנה הוא פוגש את אלוהים – או מקסימום את אחד ממלאכיו המובחרים -מעבר לסיבוב. כך שחיים ברמה גבוהה -דתית או רוחנית -עבור רוב השואפים לרמה גבוהה של קיום – זה מחוץ לתחום- כל עוד הם תחת הדמונים. מוטב קודם כל ללמוד איך לא לברוח מהמקום בו הם שרויים באמת, מפני שזה כוח המשיכה הגדול ביותר. המצב הגרוע ביותר הינו אותם אלו אשר אינם חיים את חייהם בתרבות של היום, אלה מצהירים שהם רוצים לצמוח רוחנית ונפשית, אנשים אלה חיים בסתירה עצומה.

ושוב, הדרך היחידה להיות, זה לפגוש את הדמונים: דרקונים ומוסטנגים ואח"כ לספור מה נשאר…

כך שאנשים שהדם שלהם נשלט על ידי הדרקון – יהיה להם קשה מאוד להגשים את עצמם, שלא לדבר על להגשים עצמם, כלומר ראשית לפגוש את ההויה, ואח"כ להצמיח אותם לכלל תפקוד ויצירותיות – שזה כבר 'סופר טאסק'.

מה שגורם לאדם להיות ברמת תודעה נמוכה זה שליטה של הדמונים. והדמונים קיימים בגלל מחסומים שהציב הבוגר דרך לחץ של החברה כדי לא לפגוש את ה'אני' האינפנטילי, במקום לקבל אותו על כל האינפנטליות שלו.

הדם -כמו הקיבה, סובל מבעיה דומה, ניתן להעמיס פסולת וחומצות שחוסמות ומפריעות לפעילות והזרימה התקינה. עכשיו, כל אותם חומצות ואוכל גס ועתיר בשומנים וכו' – טוב לילד, אך כבר לא למבוגר. אותו כנ"ל בתחום היצרי (הדם): יצרים שטובים לדם של ילד ואוכל שטוב לקיבה של ילד – לא טובים לדם וקיבה של מבוגר, מפני לאחר שלב הגדילה -הקיבה אמורה לעבוד על מזון טהור, טבעי ובאוכל ישנם שני סוגים של טעינה, חומצית ובסיסית וזה בדיוק אותו הדבר, טעינת Ying או טעינת Yang ואדם יכול להרעיל את הקיבה שלו רק ביותר מדי מזון חומצתי, לא בסיסי. ברמה של הרגשות -חומצה, או עודף יאנג, זה חלומות בהקיץ, רומנטיות, רגשי אשם ועוד.

כשרוצים לנקות את הקיבה, מנקים אותה או על-ידי דרך אגרסיבית שהיא חוקן או על-ידי דרך רגרסיבית שהיא צום, או מעצבים הרגלי אכילה שימעיטו את ההשפעה של הדברים המזהמים – שזו הדרך האסרטיבית- ומכניסים לתוכנו יותר ויותר אוכל באיכות גבוהה.

אותו דבר ברמת הדם, רשמים שקולטים, מוזיקה ששומעים, אנשים שעימם משוחחים, ואותו דבר ברמת הרגשות.


ארתור רובינשטיין הרצה בפני סטודנטים בג'וליארד, שזה מקום מכובד ביותר שמוציא מוזיקאים בכירים, ואחד הסטודנטים שאל אותו מה דעתו על תרגול ולימוד וכל הדברים הללו, כמה שעות צריך סטודנט לתרגל על פסנתר וכיו', ואז הוא ענה: "תראו אני שומע שיש כאלה שאומרים שצריך להתאמן, לתרגל וללמוד כ8- שעות ביום או כל מספר אחר של שעות, אני אגיד לכם את האמת, אני לא לומד או מתרגל לקראת הקונצרטים שלי ואז אני מנגן יותר טוב, אני בא לקונצרטים אני מנגן ואז אני לומד. אני לא הקדשתי כמעט שעה אחת כדי לשבת ולהתאמן, זה פשוט משעמם אותי, אולם בזמן קונצרט אני לא יודע אם יש מבקר קפדן ואכזר ממני, אני רגיש לכל טעות שאני עושה ומייד אני לומד", (אנקדוטה זו הוזכרה כבר בסיפרי: "החיים, המציאות ומה שנסתר" בשער 'הדעת' בתחילת המסה: "עבודה ולימודים" עמ' 70) אנשים חושבים שארתור רובינשטיין הגיע לאן שהגיע כי היה תלמיד כל כך טוב – לא, הוא היה תלמיד גרוע – אולם הוא היה מופיע כל כך קשוב ואותנטי ואמיתי לעצמו שכל דבר שהוא למד שם הוא מייד יישם לקראת ההופעה הבאה.

כלומר, אם אדם אמיתי בשטח מסוים , אז הינו חי בשטח הזה. החיים זה לא מעבדה לקראת משהו , אנו חיים בכל זמן נתון – בקטע מסוים , ובקטע הזה -היות והדברים אמיתיים – במידה ועושים צעד לא נכון – הראש נחתך, עושים צעד לכיוון השני ומשהו אחר מתרחש, בדיוק כמו במשחק המחשב שנקרא : "הנסיך", – שם הנסיך צריך להציל את הנסיכה וכשהוא פונה ימינה יש תנין, הוא פונה שמאלה- ושער נסגר על ראשו וכיו'. כלומר, החיים זה המורה האמיתי , כך שלא לומדים לקראת החיים, אלא בתוכם.

החיים זה המורה : הם מאמנים את המוח בדיוק כמו עכבר במבוך שהולך אחרי הגבינה ויודע שכשהוא פונה ימינה הוא מקבל שוק חשמלי והוא כבר לא הולך לשם,

כלומר , בעצם בחיים האמיתיים, בחיים של מהות, ולא של מסכות, אין צורך במורה, כי רק החוויה העצמית מלמדת , ומורה אולי רק יכול להורות על הכיוון שם החוויה המלמדת , החויה המפניה אל הוויה הפנימית -אמורה להיות… אבל הוא לא יכול ללמד, רק החוויה עצמה.

ועם זאת מה שקורה בדרך כלל, שהחיים שלנו מלאים ב'איים' של קורסים ומסגרות הכשרה – שאנשים מצטרפים אליהם, לוקחים כאילו פסק זמן מן החיים – וחשים שעכשיו הם ילמדו 'איך לחיות'…

פעם ראיתי בטלוויזיה תשדיר (כנראה של 'המועצה למניעת תאונות' וכנראה בביומו של יורם לוי מ'דנה הפקות') ובסרט רואים שיעור בקורס לנהיגה מונעת והמורה בכתה אומר לאנשים, אתם נוסעים במהירות מסוימת, גבוהה מאוד ופתאום יש בור בכביש. משמאל באה מכונית עם ילדים ומימין מדרכה עם אנשים, אם אתה נכנס לבור אתה מפוצץ את המכונית, זה בור עמוק, אם אתה פונה שמאלה אתה מתנגש במכונית עם הילדים וימינה באנשים, מה אתה עושה? האנשים באו עם כל מיני פתרונות : "אני אפנה שמאלה, אני ימינה " אחרים אמרו "אני אאט" וכו', אך המורה אמר להם את האמת האכזרית שזהו, בעצם אין מה לעשות כאן, הסיטואציה היא ללא פיתרון, והנתון המרכזי הוא שאם אתה נוסע במהירות של 100 קמ"ש ואינך יכול לעצור מפני שזמן ההתראה קצר מידי – אז יכול לקרות רק משהו טראגי. אך המשתתפים בקורס אמרו: "לא, זה לא הסוף, לא יכול להיות, רגע, אני אעשה את זה, אני אעשה את זה " אך לאט לאט הם – והצופים בבית – התחילו לראות שבעצם אי אפשר לעשות דבר, ואז האנשים אומרים למורה -: אז מה בעצם אנחנו יכולים באמת לעשות"? והמורה אומר להם: "כלום – לנסוע לאט"! ובעצם המציאות מאוד דומה: כי במציאות אין מורה, אין הזדמנות שניה, אין "מחר- אני אשתדל יותר".. במציאות יש מה שישנו, ואם יש לימוד -הוא חייב לעבור דרך ההוויה של הלומד, כי כל שנמצא מחוצה לו -כבר נעול, חתום ונמצא מחוץ לשליטה, הדבר היחד שעוד פתוח ונגיש הוא ההויה של הלומד, ובלימוד של ההויה הלומד לומד את עצמו ואת גישתו כחלק אינטגרלי בהטמעת כל חומר לימודי , אחרת זה לא אמיתי ולא מוטמע להוויה.

בכל לימוד של ההויה ישנם שלבים: השלב הראשון הוא לבלום, לאמן ולשרש את את ההרגלים האינפנטיליים. שזה השלב האלים יותר, אם נכנס ים לבית חדש קודם מקלפים את הטיח ומקרצפים את הרצפות רק אח"כ צובעים את האגרטלים וכו'. כל לימוד מתחיל באילוף של הקטעים הקשים, קודם כל לרסן את הקוטב הזיכרי ואינפנטילי, את המפלצת הכוחנית של האגו.

ככל שמאפשרים ליותר מן האספקט של האגו -האינפנטילי , הזיכרי, הפעיל, המוחצן – לחיות בחיינו , זה ירדים אותנו יותר אל מול החיים האמיתיים.

פיזית- הגישה הזכרית יכולה להעיר , אולם רוחנית -היא מפילה לתרדמה.

כשאנו מדברים על אילוף ואימון של החלק הזיכרי , האיפנטילי והמוחצן – זה כמו שניגשים לגינה וקודם עושים את הניקוי, זריקת אבנים שזה מה שקשה וחוסם ומפריע לדברים ולתהליכים היותר עדינים -להיות. ורק אז, אח"כ, מתחיל השלב של לצמוח, השלב של להיות.

כלומר לאחר ששהכח המשתולל של הזכר הכובש – הוכנס לתבנית כלשהי, כאשר משתחררים מן הרודנות של : הלחץ, האמביציה, התחרותיות והאגרסיביות – אפשר להתחיל לאפשר לעצמך להיות.

כדי להגיע להוויה , למשהו שיכול לצמוח בנו, צריך קודם להשתחרר מן היבלית של הכוחניות וההילחצות, זה כמו לשתול נרקיסים בתוך שדה-בור המלא בסלעים ובשורשים חזקים של יבלית.


הוצאת היבלית מתחילה ברמה של היצר והתאוות הבלתי מרוסנות, המתפרעות להן, ורוצות -כאן ועכשיו – הכל. במין, אוכל, נוחות -כל מה ששייך לרמה של החיה שבנו, ולרמה של הילד שבנו.

מה שמשותף לאדם וחיה זה הדם, בעיקר הדם, כי ברגשות כבר יש הבדל.


אפשר לגרום לחסימות ברמת הדם, על ידי תאוות, יצרים, דומיננטיות, כוחנות, טינה, בכל הדברים האלה. אפשר להגיד שרמת הדם באדם בעצם נושאת על עצמה את כל האימפריה של יתר האדם.

הכל מתחיל מן הדם, וברגע שהדם נקי מן הדחף הבלתי מרוסן והמתפרע של הילד והחיה, הופכת החיונות שלנו, ונעשית צלולה יותר ואז האדם מתחיל לתסוס עם החיים.

ומה שמעניין שהדם של ילדים וחיות תוסס באופן טבעי, אבל זו תסיסה של אנרגיית החיים שבאה אליהם מתוקף העובדה שהם חיים טריים על פני כדור הארץ, ברגע שאתה מגיע לגיל 13 התסיסה הטבעית של הדם אוזלת, אולם היא יכולה להיטען על-ידי חיוניות אחרת, חיוניות ההוויה הפנימית, אבל קודם כל צריך לנקות את האגו – את שיירי הילדות, כי הילד עד גיל 13 צריך את האגו, צריך את היצרים על מנת לשרוד בעולם, ואולם אם אותם דברים שהיו אצל הילד נשארים אצלו -כמבוגר – הם כבר מהווים חסימה להוויה הבוגרת שלו. וכשנוצר החיבור לחיוניות שבאה מבפנים, קורה היפוך, קורה מעבר- וזהו מעבר מטעינת Yang לטעינת Ying, ממצב גברי למצב נשי, כי הילד -יחסית למבוגר -אמור להיות זכרי, המבוגר אמור להיות נשי יותר, המבוגר קולט רשמים מן החיים, ומטמיע אותם. מחצין את החיניות שלו על ידי משחק ופעילות.

כל הרעיון הזה של מעבר ממצב של קוטביות גברית לנשית נראה לאדם מן הישוב זר ומוזר ומופרך לגמרי, כפי שגנן שרק מכיר בצלים של נרקיס כפקעות המרקיבות לאט בקרקע – לא יאמין ולא יבין שאותם פקעות מרקיבות יכולות בעצם להפוך לפרחים מרהיבים,ובעלי ריח משכר, שבאותם פקעות ישנו פוטנציאל צמיחה שביחס אליו -הפקעת -כפי שהיא בינתיים- הינה גוש גס וגולמי שאיכותו אינה במצבו העכשווי אלא במה שעדיין לא בא בו לידי ביטוי. אך כדי למצות את פוטנציאל הצמיחה – צריכה הפקעת, שכל שהיא יכולה לעשות זה לחדור אל התוך הרך של האדמה בזערת השורשים- לשנות קוטביות להצמיח מתוכה את החלק הנשי שיקלוט ויטמיע מן העולם אור וחמצן.

איך נראה לאנשי הפקעות אדם שהצליח ללבלב? מן הסתם מוזר, מוזר ביותר. למשל עבור הפקעת הגלמית המים יגרמו להם להרקב, אך עבור הפקעת הנמצאת בשלבי ליבלוב, המים הינם מרכיב הכרחי בצמיחה.

עולמות האור והקרינה של הנרקיס הינם פילוספיה מופשטת ומיסטיקה, עבור הפקעת השוכנת באפלולית המוגבלת והקשה של האדמה. (ראה משל המערה של אפלטון בשער זה).

כי מה היא פקעת של נרקיס אם לא התכוונות כלפי משהו שאולי לא יקרה…

ואכן הפסיכולוגיה הקונוונציונלית, הלא התפתחותית, מתיחסת אל בני אדם כאל 'פקעות עבור עצמן (לא עבור צמיחה ותפקוד לאחר הגעה לשיא התפרחת), כאל משהו הקיים עבור עצמו; יום אחד מתעוררת לה פקעת, מוצאת שהיא עם ומתחילה ללכת… בונה מחשבים, יוצרת תוכניות טלויזיה, משתמשת בקונדומים,

ספרים עבי כרס נכתבים באקדמיה על כל גלד וכל קליפה בבצל הפקעת.


ונוצרות דתות. מה זאת דת עבור איש הפקעת? 'ענין של אמונה' אומרים השמשים והכהנים של הדתות הממוסדות, אם אתה רוצה להיות שייך לנו -תאמין.

מי שרוצה להאמין שיש לפקעת אלהי פקעות ושצריך להתנהג כך שאלהים יאהב אותך ויתן לך חיים נוספים כפקעת -לאחר שנרקבת- שיאמין. אך ההמון השקט, (והחילוני) רציונלי ועל כן יודע כי פקעת זו פקעת זו פקעת. ופקעת זה כל מה שיש.

אך הכוונה הבראשיתית של מיסדי הדתות הגדולות היתה לעגן את החיים הדתיים בצמיחה, כלפי 'ולעומת האלוהות והעולם הרוחני.

אך מנקודת מבטה של הפקעת האתאיסטית, החילונית, חסרת הלבלוב – הכל ענין של אמונה, ומה שעושה לך טוב, עושה לך טוב, 'אני' (אומרת הפקעת החילונית הממוצעת ) 'אוהבת דווקא לעשות כסף, אבל כל אחד והראש שלו'.

גורדייף-אוספנסקי. מדברים על היחס הכמותי בין אלה שישארו פקעות ובין אלה שיש להם סיכוי למוטיבציה ל קראת צמיחה, שניהם סוברים כי היחס הוא 95% 05%ל . כשהחמישה אחוז הם התקוה, הזרע של האנושות האמיתית.

כלומר רק כחמישה אחוז יצליחו להצמיח גבעול, עלים , או פרחים.

חמישה אחוז… כלומר אחד מכל עשרים בני אדם -הוא רץ למרחקים ארוכים וסביבו כולם רצים למוצר הצריכה הבא, והוא ממשיך לרוץ אל פסגת חייו שאותה הוא ממשיך לבנות כל הזמן. ואם ידבר עליה באזני צרכני התענוג הבא, איך יבינו אותו? מה יגידו עליו?

וכיצד מרגיש אדם שחי בגבעול וקולט את העולם דרכו? איך הוא חי מוקף בפקעות? איך ידבר? על מה? האם יתחפש לפקעת? איך הוא מרגיש לדבר בשפת הפקעות? איך הוא חש? איך הוא חי? מה עובר עליו?

איך זה עובר עליו, להיות רץ למרחקים ארוכים, מרחק החיים עצמם, כשהוא מוקף ברצים למרחקי החשק, התקווה והאמונה?

ובכן חוא חש בדידות גדולה, בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים.


XXX

^איך הוא הלב יכול להגיע לאלהים, כשהוא כבול בתשוקות^.

הרמ"בם

 

^Enlightenment is the ego's greatest disappointment^

Chogyam Trungpa Rinpoche